העדר פורמליזציה בלוגיקה התלמודית ורמת הניתוח בעולם הישיבתי והתורני בכלל

שלום יצחק. תחושת האכזבה שאתה מתאר מוכרת לי היטב, והיא אכן נוגעת בנקודות עומק שליוו אותי לאורך כתיבת סדרת "לוגיקה תלמודית" וחיבוריי האחרים. אתה מעלה כאן שתי שאלות כבדות משקל, ואנסה לפרוס את משנתי לגביהן.

א. שורש הבעיה: חסך טכני או כשל תפיסתי?

לדעתי, שורש הבעיה מורכב משני הגורמים שהזכרת, המזינים זה את זה: הכשל התפיסתי־מתודולוגי, והחסך בהשכלה רחבה ובכלי חשיבה.

ראשית, במישור התפיסתי: חשוב להבין שהלמדנות הישיבתית (בעיקר מבית מדרשם של ר' חיים מבריסק ור' שמעון שקאפ) דווקא עשתה קפיצת מדרגה עצומה ביכולת האנליטית שלה. אלא שבעשורים האחרונים, הכלי האנליטי הזה הפך ל"שטנץ" קבוע וטכני. לומדים מפעילים תבניות מוכנות (כמו "חפצא וגברא", "דין בחלות ודין במעשה") בצורה מכנית, במקום שהלמדנות תשמש כלי לחשיפת עומק. זו הייתה קפיצה יצירתית ומקורית שכדרכן של מהפכות הפכה בעצמה לדוגמה מחייבת ומקבעת.

שנית, במישור החסך הטכני וההשכלתי: אי אפשר להתעלם מכך שהיעדר השכלה רחבה (בלוגיקה, פילוסופיה, מדע וכו') פוגע בלמדנות עצמה. ההנחה החרדית היהירה שלפיה "אם צלחתי את יבמות, אז פיזיקה ומתמטיקה קטן עליי" או שהגמרא היא תחליף להשכלה ולחשיבה שיטתית, היא הבל ורעות רוח. אני נדהם כל פעם מחדש מהפער בין היכולות הלמדניות המבריקות של אברכים ורבנים לבין חוסר היכולת שלהם לחשוב בצורה שיטתית ומסודרת, להגדיר מושגים ולהפעיל שכל ישר מחוץ לד' אמות של הסוגיה. כאשר אתה לומד פילוסופיה של המדע או לוגיקה, אתה רוכש כלים להבין, למשל, מה ההבדל בין עובדות לנורמות (הכשל הנטורליסטי), או מהי משמעותה של סמכות, שאלות הכרחיות לפסיקה ולעיון שפשוט לא מטופלות בעולם הלמדני כי חסרים להם הכלים לכך.

ברמה הפילוסופית והעמוקה יותר, יש לזכור שההיסק התלמודי (מידות הדרש, קל וחומר, בניין אב) מבוסס ברובו על אנלוגיות ואינדוקציות — כלומר על חשיבה סינתטית (שמרחיבה ומוסיפה מידע), ולא על חשיבה אנליטית-דדוקטיבית טהורה כמו במתמטיקה. לעשות פורמליזציה לחשיבה לא-דדוקטיבית (למכן אנלוגיות) נתפס כמעט כ"לרבע את המעגל", וזה בדיוק מה שניסינו לעשות בסדרת "לוגיקה תלמודית". מכיוון שזו לוגיקה "רכה" יותר, עולם הישיבות נרתע מלהגדיר אותה בכללים מתמטיים קשיחים, והעדיף להשאיר אותה במישור של "סברא" ו"חוש ריח".

אני חייב להעיר כאן שהשעבוד לפורמליזציה גם הוא מחלה. יש משהו אנרכי ואנטי פורמלי בחשיבה התלמודית, וחשוב לשמר אותו. אבל גם אותו כדאי להגדיר היטב ככל הניתן.

ב. היתכנות לשינוי בעולם הישיבתי

האם המבנה האורתודוקסי דוחה מטבעו מתודולוגיה כזו? במובנים רבים, הממסד הנוכחי אכן נעול וסובל משמרנות אינסטינקטיבית. יש רצון מתמיד לגונן על המסגרות ופחד מפני הכנסת "חכמות חיצוניות", לעיתים תוך שימוש בסמכות כחלופה לחשיבה מקורית והתמודדות עדכנית. הלימוד נתפס לעיתים כפעילות שאסור לערב בה כלים "זרים" ומדעיים, ויש המאמינים באגדה שגדולי הדור הגו בתורה ללא שום קונטקסט או כלי חשיבה סביבתיים, ושכל אלו רק מזיקים ו8כשילים פיתוח של שכל של תורה". אני דוקא מסכים זשאסור להשתעבד לחכמות אחרות ולצורות חשיבה מודרניות אבל בהחלט ניתן ללמוד מהן ולהשתמש בהן.

למרות זאת, אני לא סבור שהמצב אבוד. אכן, הזרם המרכזי בישיבות סובל מקיפאון מסוים ("פול גז בניוטרל"), אך יש בהחלט התחדשות מתחת לפני השטח. ישנם תלמידי חכמים צעירים שעוסקים בניתוח מתודולוגי מעמיק, ויש צימאון גדול אצל לומדים שמחפשים להבין את המבנים הלוגיים שמאחורי הסוגיות. ככל שהמודרנה וחשיבה שיטתית חודרות – גם אם באיטיות – לחברה השמרנית, יש יותר פתיחות לכלים מודרניים. הפורמליזציה הזו לא נועדה לבטל את המסורת, אלא לתת לנו כלים ו"קביים" לחשוף את ההיגיון העמוק והאינטואיטיבי שהיה טבוע בחז"ל ובראשונים, שאת שפתם איבדנו במורד הדורות.