התערבות ה' בעולם

אני מכיר ומסכים עם הטענה שלך נגד הניסיון להוכיח את קיומו של אלוקים מעצם קיומו או הישרדותו של עם ישראל, שכן אפשר להסביר את הישרדותו גם בדרכים טבעיות, היסטוריות וסוציולוגיות. עם זאת, מה אתה חושב על הטיעון הבא?

כדי לקבל או לדחות תזה כלשהי — ובמקרה שלנו את האמונה באלוקים וביהדות — אין די בדרך כלל בנתון יחיד שנראה כראיה בעדה או כקושיה נגדה. יש לבחון את התמונה הכוללת ואת משקלן המצטבר של הראיות. גם קושיה נגד תזה שיש בסיס טוב לקבלה אינה מחייבת לנטוש אותה מיד; לעיתים מוצדק להציע הסבר פוסט־הוק. העובדה שההסבר הוצע לאחר הקושיה אינה פוסלת אותו. השאלה היא אם הוא סביר ועקבי עם התזה ועם שאר הנתונים, או תירוץ אד־הוק שרירותי שנועד לחסן אותה מביקורת.

ייתכן שהטיעונים הפילוסופיים לקיומו של אלוקים, המסורת היהודית והישרדותו החריגה של עם ישראל — ואולי ראיות נוספות — אינם מכריעים כל אחד בפני עצמו. אולם השילוב ביניהם עשוי ליצור מסה קריטית של ראיות, שבמסגרתה האמונה היהודית מקבלת כוח הסברי והסתברותי רב יותר מן החלופות. אין הכוונה לוודאות, אלא להעדפה רציונלית של התזה המסבירה בצורה הטובה ביותר את מכלול הנתונים.

לטיעון הזה יש בעיניי שלב נוסף. אינני מסיק את קיומו של אלוקים מהישרדות עם ישראל לבדה, אלא מגיע, בעיקר מן הטיעונים הפילוסופיים ומהטיעון המצטבר, למסקנה שקיומו סביר יותר מאי־קיומו. כדי לעבור מכאן לטענה על התערבות צריך להוסיף שלא מדובר רק בסיבה ראשונה אדישה או באל דאיסטי, אלא באל בעל רצון ותכליות ביחס לבני האדם: אל שיצר עמנו קשר, מסר לנו דרישות או ייעד לנו תפקיד בהיסטוריה.

אם הנחות אלו סבירות, נדמה לי שמתבקש יותר לומר שאלוקים התערב לפחות פעם אחת, ואולי פעמים ספורות, מאשר שלא התערב מעולם. אם יש לו מטרות שמימושן חשוב לו, ואם במצבים שבהם הן נתונות בסיכון קיימת הסתברות לא־זניחה שיפעל לקדמן, סביר שלא רק קבע את המערכת בתחילתה ונמנע מכל מעורבות, אלא התערב בנקודות מסוימות. אפשר לתאר זאת כמין fine-tuning היסטורי: לא ניהול רצוף של כל אירוע, אלא הכוונות נקודתיות.

כמובן, קיומו של אלוקים לבדו אינו מחייב זאת. המעבר תלוי בהנחות שיש לו מטרות בעולם, שמימושן חשוב לו ושהוא מוכן להתערב כדי לקדמן. ככל שהנחות אלו מבוססות — למשל מתוך ההתגלות, המסורת או התפיסה שאלוקים דורש מבני האדם דבר־מה — ההתערבות הספורדית עשויה להיות סבירה יותר מאי־התערבות מוחלטת. עם זאת, אני מתלבט אם השיקולים האלה מעבירים אותה את רף ה־50%, או רק מעלים את הסתברותה באופן משמעותי, למשל מ־1% ל־40%.

הטענה מתחדדת ביחס לעם ישראל. אם אלוקים בחר בו, מסר לו תורה או ייעד לו תפקיד היסטורי מתמשך, המשך קיומו הוא תנאי למימוש מטרות אלו. לכן, לנוכח הישרדותו לאורך תקופות ארוכות ובתנאים יוצאי דופן, מתבקש יותר לומר שאלוקים סייע לכך לפחות במידה מסוימת באמצעות התערבויות מעטות, מאשר שלמרות רצונו בקיומו ובתפקידו של העם הוא לא סייע לו מעולם.

אין פירוש הדבר שכל הישרדותו של עם ישראל נגרמה בנסים או שאין לה הסברים טבעיים חזקים. רוב ההיסטוריה יכולה להיות מוסברת באמצעות גורמים טבעיים, חברתיים ותרבותיים. הטענה היא רק שבהינתן אלוקים בעל תכלית ביחס לעם ישראל, ובהינתן חשיבות הישרדותו למימושה, ההשערה שלפחות בנקודות אחדות הייתה התערבות אלוהית נעשית סבירה יותר מן ההשערה שלא הייתה שום התערבות.

אינני חושב שאפשר להצביע בוודאות על האירועים שבהם התרחשה התערבות כזאת, ואינני טוען שהישרדות עם ישראל מוכיחה אותה לבדה. הטענה הסתברותית: לאחר שמגיעים מסיבות עצמאיות לקיומו של אלוקים בעל רצון וקשר עם בני האדם, ובפרט בעל תכלית ביחס לעם ישראל, הישרדות העם מובנת יותר בהנחה שאלוקים סייע לה לפחות פעם אחת, מאשר בהנחה שנמנע תמיד מכל התערבות.

האם נכון אפוא לומר שהפילוסופיה, המסורת וההיסטוריה יוצרות יחד טיעון מצטבר לטובת האמונה היהודית; ושלאחר שמבססים באופן עצמאי אלוקים בעל רצון ותכלית ביחס לבני האדם ולעם ישראל, סביר יותר שהוא התערב לפחות בנקודה אחת במהלך ההיסטוריה כדי לכוון את המציאות ולסייע להישרדות העם, מאשר שלא התערב כלל?