יהרג ואל יעבור בגזל

שלום הרב,
לגבי יהרג ואל יעבור בגזל לשיטת רש"י בסוגיית מציל עצמו בממון חברו בב"ק ס:, המפרשים מקשים על רש"י מהכלל הידוע "כל עבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג – יעבור ואל יהרג, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים". לכאורה חשבתי שאפשר אולי לתרץ שאין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ. ויעידו על כך עבירות נוספות כמו הלבנת פנים, שרוך נעל בשעת השמד, וחילול השם ברבים. בנוסף יש מקורות שחולקים על הכלל הזה:
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת עבודה זרה פרק ב הלכה ב
דתנינן תמן יצא רובו אין נוגעין בו וכו' חיישינן שלא ימות ואין דוחין נפש מפני נפש לא סוף דבר שאמר לו הרוג את איש פלוני אלא אמר לו חמוס את איש פלוני. עכו"ם בעכו"ם עכו"ם בישראל חייב ישראל בעכו"ם פטור.
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף כה עמוד א
אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן: בכל מתרפאין, חוץ מעצי אשירה. היכי דמי? אי נימא דאיכא סכנה – אפילו עצי אשירה נמי! ואי דליכא סכנה – אפילו כל איסורין שבתורה נמי לא! – לעולם דאיכא סכנה, ואפילו הכי – עצי אשירה לא. דתניא, רבי אליעזר אומר: אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך, ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך? אלא לומר לך: אם יש אדם שגופו חביב עליו מממונו – לכך נאמר בכל נפשך, ויש אדם שממונו חביב עליו מגופו – לכך נאמר בכל מאדך.
לגבי המקור האחרון מפסחים, רבי אליעזר משווה בין ממון לנפשות בכך שאת שניהם צריך להקריב טוטאלית במצבים מסוימים בשביל הקב"ה. מהדימיון הזה ניתן אולי להסיק שגם לעניין יהרג ואל יעבור יש דימיון בין שני התחומים (גם דין יהרג ואל יעבור בגילוי עריות נלמד מהיקש לשפיכות דמים). 
בנוסף, בבבא קמא דף קיט עמוד א, א"ר יוחנן: כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה – כאילו נוטל נשמתו ממנו. והרמב"ם והשו"ע ציטטו אותו להלכה. 
מצד שני, בכתובות יט. יש הווא אמינא דחויה בגמרא:
אלא אנוסין מ"ט? אמר רב חסדא, קסבר ר"מ: עדים, שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו – יהרגו ואל יחתמו שקר. אמר ליה רבא: השתא אילו אתו לקמן לאמלוכי, אמרינן להו: זילו חתומו ולא תתקטלון, דאמר מר: אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש – אלא עבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים בלבד, השתא דחתמו אמרינן להו אמאי חתמיתו? אלא טעמא דר"מ – כדרב הונא אמר רב, דא"ר הונא אמר רב: מודה בשטר שכתבו – אין צריך לקיימו.
לכאורה מפה משמע שהכלל שכל העבירות הן ביעבור ואל יהרג חוץ משלוש חמורות הוא כלל שלא ניתן לתרץ לגביו "אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ", שהרי הגמרא לא תירצה כאן את התירוץ הזה. בנוסף, לשיטתך ששקר הוא סוג של גזל מכיוון שיש בו גניבת דעת, לכאורה ניתן ללמוד שכמו ששקר אינו ביהרג ואל יעבור, כך גם גזל. או שאולי יש לחלק בין גזל לשקר שבשקר אין מעשה, או שהוא קל יותר.
מסברה נראה לי שאין לחלק בין שקר לגזל, ובמקום שהשקר פוגע בזולת, גם הוא צריך להיות ביהרג ואל יעבור (כדעת רבי מאיר בהו"א שנדחתה).
חשבתי על עוד אפשרות לתרץ את כל הסתירות הללו ע"י אבחנה בין איסור הלכתי לבין איסור תורני. כלומר, מבחינה הלכתית מותר לגזול את הזולת במקום של פיקוח נפש, אבל מבחינה תורנית זה אסור מסברה (כמו שלהרוג את הזולת במקום של פיקו"נ אסור מסברה וכמו שגזל הגוי אסור מסברה אבל לא הלכתית).
מה דעתך על המהלך הזה?