יחס לנשים בהלכה

ואל תרבה שיחה עם האשה. באשתו אמרו וכו'

איפה מקור של שמירת נגיעה והאם מותר לי להתכתב עם גבר סתם כך ואנחנו לא נפגשים, סה״כ התכתבות כמו עם חברה

שיטת הרמב"ם בספר המצוות (לאו שנ"ג) ובמשנה תורה (הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה א), שאיסור הקירבה והנגיעה נלמד מן הפסוק: "אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה" (ויקרא יח, ו). לשיטתו, נגיעה, חיבוק או נישוק של חיבה ותאווה עם אישה האסורה עליך (ובכלל זה פנויה שלא טבלה נידה) הם איסור דאורייתא ממש.
שיטת הרמב"ן (בהשגותיו לספר המצוות שם) חולק על הרמב"ם וסובר שמן התורה הפסוק אוסר רק ביאה ממש, ואילו נגיעה וחיבוק של חיבה אסורים מדרבנן (או נחשבים כאיסור "חצי שיעור" מפני שהם מעניקים הנאה מינית חלקית).
עיקר האיסור מתייחס לנגיעה של חיבה או תאווה מינית. מגע סתמי, נימוסי או מקצועי שאין בו גוון מיני או חיבתי (כגון לחיצת יד נימוסית או מגע רפואי/טכני) אינו בכלל איסור זה לדעת פוסקים רבים.

לגבי התכתבות עם גבר. מבחינה הלכתית ומוסרית, אין שום איסור עצמי בהתכתבות או בשיחה בין גבר לאישה, גם אם היא אינה טכנית ואפילו אם אתם נפגשים. עצם התקשורת והידידות אינה אסורה.
האיסור מתעורר רק אם ההתכתבות גולשת לתכנים לא צנועים (שיחות מיניות, פלירטוטים בוטים) או לדיבורים שמביאים להרהורים אסורים ולמכשול. כל עוד הדיבור וההתכתבות נשמרים במסגרת מכובדת, צנועה וסבירה, כפי שמתכתבים עם חבר/ה – אין בזה בעיה הלכתית.
לגבי המאמר "אל תרבה שיחה עם האישה", דברי חז"ל הללו נאמרו על רקע הנורמות החברתיות של זמנם, שבהן נשים לא היו חלק מהשיח הציבורי והתורני, והשיחה עמן נתפסה לעיתים קרובות כביטול תורה או כפתח לפיתוי. בימינו, בחברה נורמלית ומעורבת, שיחה והתכתבות מכובדת ועניינית היא דבר טבעי ומקובל, ואין בה איסור.