אין סוף מושג נכון?

רציתי לשאול אם אתה מסכים עם הנאמר כאן

https://breishit-tora.blogspot.com/2026/09/blog-post.html

כאשר הרציונליסט מקבל את הגדרת האל כ"אין־סוף", הוא מקבל במובלע את ההנחה שהבורא הוא ישות חסרת גבול במובן כמותי או כוללני. הנחה זו מטשטשת את ההבחנה המוחלטת בין הבורא לנברא: אם האל הוא האין־סוף הטוטלי, קשה להותיר מקום לדבר־מה שמחוצה לו. מכאן נפתחת הדרך לתפיסות של האצלה, פנתאיזם והתגלמות, שבהן העולם והטבע נתפסים כהשתלשלות של האלוהות עצמה.

הכשל הלוגי בייחוס אינסופיות לאלוהי הרמב"ם

המושג "אין־סוף" אינו מתאר את אלוהי הרמב"ם. במטאפיזיקה הרציונליסטית, אינסופיות כמותית שייכת לקטגוריות של מידה, מרחב ושיעור: דבר בעל שיעור שאינו מגיע לקצה. ואילו הבורא, לפי הרמב"ם, אינו "גדול עד אין קץ" ואינו "מתפשט ללא גבול". הוא מובדל לחלוטין מכל מושג של כמות וממד. הבחנה זו עולה בבירור מדברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה א, ה:

המצוי הזה הוא אלהי העולם אדון כל הארץ, והוא המנהיג הגלגל בכח שאין לו קץ ותכלית, בכח שאין לו הפסק, שהגלגל סובב תמיד ואי אפשר שיסוב בלא מסבב, והוא ברוך הוא המסבב אותו בלא יד ובלא גוף.

כלומר, הרמב״ם מייחס היעדר קץ לכוח פעולתו של הבורא, לא לעצמותו, ואינו הופך את „אין־סוף” לשמו של הבורא. שלילת ההפסק מן הפעולה אינה תיאור של עצם בעל שיעור אינסופי.

לא כל ניסוח שלילי הוא תואר שלילי

כוונת הרמב"ם בתארים שליליים אינה להכשיר אוטומטית כל כינוי הפותח ב"אין", "חסר" או "נעדר". יש תארים שבחזותם הם שליליים, אך למעשה הם משייכים את המתואר לקטגוריה שבה התכונה הנשללת רלוונטית. כך המונח "אין־סוף" שולל קצה, אך עלול באותה נשימה להציג את הבורא כדבר בעל שיעור — אלא ששיעורו אינו מוגבל. זהו תיאור פסאודו־שלילי: שלילת הסוף נעשית לתיאור חיובי של ישות אינסופית, מעין כמות מטאפיזית כוללת.

אמנם לבורא אין סוף, אך אין להגדיר את עצמותו באמצעות שלילה זו. כשם שאין לו כאב שיניים או משכנתה, אך איש לא יכנה אותו "חסר כאב שיניים" או "חסר משכנתה" ולא ישתית על כך תורה שלמה — כך אין להעמיד את הגדרתו על "אינסופיותו". אלוהים ברא כל התחלה וכל סוף, והוא מופשט משניהם. גם העובדה שבמתמטיקה קיימים אינסופים מסוגים שונים מראה שהמילה "אינסוף" אינה מציינת מעצמה אחדות, שלמות או אלוהות. אם "אין־סוף" הוא שלילה טהורה, אי־אפשר להסיק ממנו התפשטות, האצלה או ספירות. אם מסיקים ממנו מסקנות כאלה, סימן שהמונח כבר קיבל תוכן חיובי.

שיח הסרק של המקובלים: "להאכיל את הטרול"

כניסה לדיונים אינסופיים על מערכת הספירות והפרצופים — מה טיבם, כיצד הם מתקשרים לאין־סוף והאם מדובר באלגוריה — פירושה "להאכיל את הטרול". זוהי קונסטרוקציה מלאכותית שבדו המקובלים מלבם הערל כדי לפתור בעיה שנוצרה מתוך הנחתם שלהם. אם נקודת המוצא אינה עומדת, אין צורך להסתבך בפתרונות שנועדו להצילה.

הגדרתו באמצעות שלילת הסוף אינה טובה יותר מהגדרתו באמצעות שלילת כאב שיניים או משכנתה.

אין־סוף" עלול להשתייך לעולם הכמות והגודל: ישות בעלת שיעור שאין לו קץ. אלוהי ישראל, לעומת זאת, הוא אחד באחדות פשוטה ומופשט לחלוטין מכמות. המעבר מישות "נבדלת" לישות "כוללת" הוא שמכשיר את הדרך לפנתאיזם ולעבודה זרה.