למדנות

שלום הרב, שמתי לב שהרבה פעמים בוויכוחים בין הדתיים לאומיים לחרדים עולה הנקודה שבישיבות החרדיות רמת הלמדנות יותר טובה ושיטתית. ובכללי הם מרבים לדבר על המתודולוגיה של הלימוד.

השאלה שלי היא כזאת: האם כל העיסוק בזה הוא לא עיסוק של הבל? כלומר, בסופו של דבר כשמנסים להבין דין מסוים על בוריו/לפסוק הלכה אז עוברים מהגמרא לפוסדים וכו.. ודם אפשר בעצמך לבדוק באופן אנליטי את ההיסקים, וגם באופן סינטתי את הסברות וכו… וא"כ אני לא מבין את הדיבור הכלכך רחב על מתודולוגיה? זה ברור שלמי שיש מתודולוגיה טובה ללימוד זה יעזור לו בסברות, אבל יכולת לחלק חילוקים ולחדש יסודות זה דבר שנקנה בד"כ לא תוך הרבה זמן, ובד"כ מי שנמצא בישיבה כמה חודשים כבר מכיר את החילוקים וההלכים המרכזיים.

וא"כ, אז נדמה לי שאפשר פשוט לבדוק לגופו שלעניין את ההיסקים וכו.. ושם אני לא חושב שבספרי הרבנים הגדולים(בדגש על הגדולים) של הציבור הדתל"י ההיסקים או הסברות יהיו פחות טובות מאשר של פוסק חרדי ממוצע(שבד"כ כל למדנותו גם הולכת לפח, כי הוא פוסק מסדר שני על הארדקור).

בקיצור – אני מנסה להבין האם "פספסתי" את השפה הישיבתית הליטאית ובעצם הרבנים הדתלי"ם לא "מדברים את השפה", או שזו סתם התנשאות של ישיבה בוחערס שנובעת מיהירות.

אני פשוט מרגיש שהם הופכים את המתודולוגיה הלמדנית לבניית חלליות, כשבגדול נדמה לי שזו יכולת שנרכשת תוך כמות זמן ממושכת של לימוד, ולא שונה כלכך מהגיון אנושי כללי. אבל הפער בין ההצהרות שלהם על הלמדנות החרדית לבין מה שאני רואה בפועל מפעים אותי.

רציתי לדעת האם אתה מסכים עם הניתוח.