מה שחז״ל הבינו והרב מיכי איבד בדרך

לכבוד הרב מיכאל אברהם, שלום וברכה,

אני כותב לך מתוך הערכה רבה לכתיבתך ולשיטתך הלוגית והאנליטית. מתוך הלימוד בחלק השני של הטרילוגיה עולה בי תחושה חזקה לגבי פער יסודי בתפיסת התורה שאתה מציג.

לטענתי, הגישה הניתוחית שאתה מוביל נוטה לרוקן את מושג ה״תורה" מתוכנו הפנימי. מהכתיבה שלך מצטיירת התורה כעוד דיסציפלינה רציונלית, מערכת פוזיטיבית ומבנה מושגי שדומה במאפייניו למתמטיקה או לפיזיקה – כלי לימודי ומערכת חוקים ותו לא.

אולם, כשמעמיקים באגדות חז"ל, ואף עוד קודם לכן בתנ"ך (כפי שהדבר בא לידי ביטוי ביחס למושג "חכמה"), עולה תמונה שונה לחלוטין. עבור חז"ל והנביאים, התורה אינה רק אוסף ידיעות או מערכת משפטית אנליטית, אלא הישות הרוחנית, החיה והבועטת במציאות.

גם אם נניח בצד את דברי הרמב"ם בהקדמתו לפרק חלק (היוצא נגד מפרשי האגדות כפשוטן כסכלים), הרי שאי אפשר להתעלם מהמבט הבסיסי של חז"ל: הם תפסו את התורה כיצור רוחני חי, כצינור חיים וכמהות שמעבר ללוגיקה הקרה. תפיסה זו אינה "קישוט ספרותי" בלבד, אלא היא היא מהות מושג התורה אצת חז"ל.

ברגע שמתייחסים לתורה כעוד תחום דעת בעלמא ומכפיפים אותה לחלוטין לכלים הדיסציפלינריים הסטנדרטיים, משהו מהותי מאוד בשפתה ובנשמתה הולך לאיבוד; שכן התורה היא מושג אחר לגמרי, והיא לא נמדדת (רק) בכלים הרגילים שבהם קונים חכמה. מתמטיקאי למשל לא צריך להיות קדוש כדי ללמוד מתמטיקה, אבל לומד תורה שאינו קדוש לא יצליח בלימודו, ולכן אחד מקנייני התורה הוא ״טהרה״. זו דוגמה אחת מני רבות לכך שהתורה היא מושג רוחני, ולא ״עוד״ חכמה ככל החכמות.