מחשבת ההלכה – תשפ＂ג – שיעור 15
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- שרשרת המסירה בפרקי אבות והשבר אחרי רבן יוחנן בן זכאי
- העימות ביבנה: סמכותנות, הדחה ונידוי
- “מי שאין תוכו כברו”: אליטיזם מול פתיחת בית המדרש
- מסכת עדויות והכרעה במחלוקות באמצעות רוב
- חגיגה דף ג׳: דרשת הקהל כחתימת רוח המהפכה
- “נטיעה” ו“בעלי אסופות”: מסורת דינמית ואלו ואלו דברי אלוהים חיים
- הדוגמות של הרב קוק, רב חיים ומשה בבית מדרשו של רבי עקיבא
- מידות הדרש כהוכחה להלכה למשה מסיני דינמית
- חגיגה: רבי אליעזר בלוד כתגובה אנטי-תזיתית לחידושי יבנה
- סנהדרין: יום מותו של רבי אליעזר, אוצר המסורת והטרגדיה של הנידוי
- רבי עקיבא כמחבר: “גמרא” מרבי אליעזר ו“סברא” מרבי יהושע
- אידיאליזציה של המחלוקת והמעבר לשלב הבא
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציב את מהפכת יבנה כנקודת מפנה שבה התורה עוברת מתפיסה של “תורה של מסורת” המחייבת ציות למוסר מסורת סמכותי, אל “תורה של משא ומתן” המחייבת דיון, שכנוע והכרעה לפי רוב. הוא קושר את האירועים הדרמטיים סביב רבן גמליאל, רבי אליעזר ורבי יהושע לאותו “ההוא יומא” שבו הודח רבן גמליאל, נידו את רבי אליעזר, התרבו הספסלים בבית המדרש ונחתמו הלכות פתוחות במסכת עדויות. מתוך סוגיות חגיגה וסנהדרין הוא מציג את רבי יהושע כמנסח סינתזה של מסורת דינמית—“נטיעה” שהיא גם קבועה וגם “פרה ורבה”—ומציג את רבי עקיבא כמי שמחבר בין קבלת המסורת של רבי אליעזר לבין ההבנה והסברא של רבי יהושע. המסקנה היא שמחלוקת חדלה להיות פגם משתק והופכת לערך אידיאלי המאפשר צמיחה, עד כדי האתוס של “אלו ואלו דברי אלוהים חיים”.
שרשרת המסירה בפרקי אבות והשבר אחרי רבן יוחנן בן זכאי
הטקסט מתאר שבפרקי אבות שרשרת “קיבל ומסר” נמשכת לאורך תקופת הזוגות עד הלל ושמאי, ולאחריהם רבן יוחנן בן זכאי. הוא קובע שמרבן יוחנן בן זכאי ואילך התיאור משתנה לחמישה תלמידים ללא המשך מפורש של “קיבל ומסר”, והדבר נתפס כרמז לשינוי בתהליך מסירת התורה. הוא ממקם את השינוי בדור הראשון ביבנה, תלמידי רבן יוחנן בן זכאי, ובמרכזו רבן גמליאל, רבי אליעזר ורבי יהושע.
העימות ביבנה: סמכותנות, הדחה ונידוי
הטקסט מייחס לרבן גמליאל ולרבי אליעזר עמדה “מסורתנית” או “סמכותנית” שאינה מכירה בלגיטימיות של דעות חכמים אחרים ודורשת ציות. הוא מתאר את עימות רבן גמליאל עם רבי יהושע, את הביזוי שהוביל לכך שחכמים הדיחו את רבן גמליאל מן הנשיאות, ואת חזרתו לאחר שקיבל את “כללי המשחק החדשים”, כולל קבלת דברי רבי יהושע במקרה של גר עמוני, ושלטון ברוטציה עם רבי אלעזר בן עזריה. הוא מתאר את מחלוקת תנורו של עכנאי כעימות מקביל שבו רבי אליעזר מביא ראיות מיסטיות כמו כותלי בית המדרש, אמת המים ובת קול, וחכמים מסרבים לקבלן ומנדים אותו מפני שאינו מקבל את הלגיטימיות של דעת חבריו ואת כללי ההכרעה.
“מי שאין תוכו כברו”: אליטיזם מול פתיחת בית המדרש
הטקסט קובע שרבן גמליאל מנע כניסה לבית המדרש למי שאין תוכו כברו, מתוך תפיסה שהתורה עוברת במסורת ולכן יש לבדוק את אמינות האדם כצינור מסירה. הוא מתאר שלאחר ההדחה “התרבו ספסלים בבית המדרש” במאות או באלפים, ורבן גמליאל חלשה דעתו כשהבין שמנע מאנשים להיכנס. הוא מציב את ההבדל בין בדיקת “גופו של אדם” בתורה של מסורת לבין בדיקת “גופו של עניין” בתורה של משא ומתן, שבה טיעון מתקבל מכוח היגיון וראיות ולא מכוח ייחוסו של הדובר.
מסכת עדויות והכרעה במחלוקות באמצעות רוב
הטקסט מציג את מסכת עדויות כאוסף הלכות “שאין שום קשר ביניהן” שנועדו לסגור הלכות פתוחות שלא הוכרעו בתקופת המחלוקות, ובפרט סביב אותו יום שבו “נשנתה כל מסכת עדויות”. הוא מתאר את הפיצול ההיסטורי בין בית הלל לבית שמאי כמשבר שבו שתי מסורות סותרות אינן ניתנות להכרעה כאשר המסורת לבדה קובעת, עד כדי “התחילו להרוג זה בזה” בירושלמי. הוא קובע שהפתרון ביבנה הוא מעבר להכרעה באמצעות דיון והצבעה והליכה אחרי הרוב, כדי למנוע התפצלות אינסופית שתמוטט את התורה ואת בית המדרש.
חגיגה דף ג׳: דרשת הקהל כחתימת רוח המהפכה
הטקסט מביא את מעשה רבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר חסמא שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין ושמעו ממנו “אין בית המדרש בלא חידוש”, ומזהה את התקופה כרוטציה בין רבן גמליאל לרבי אלעזר בן עזריה. הוא מבליט את דרשת רבי אלעזר בן עזריה על “הקהל את העם האנשים והנשים והטף” ואת פירוש “כדי לתת שכר למביאיהם”, ומפרש את התלהבות רבי יהושע כתגובה לכך שהדרשה מבטאת פתיחת בית המדרש לכלל הציבור בניגוד למדיניות “תוכו כברו”. הוא מוסיף את דרשת “את ה׳ האמרת היום וה׳ האמירך היום” כיצירת “חטיבה אחת בעולם” לישראל, ומציג זאת כחיזוק מגמת הכללה והתרת כניסה ללא מיון אליטיסטי.
“נטיעה” ו“בעלי אסופות”: מסורת דינמית ואלו ואלו דברי אלוהים חיים
הטקסט מייחס לרבי יהושע דרשה שמנסחת סינתזה: דברי תורה הם גם “כמסמרות נטועים” וגם “פרין ורבין”, כלומר מסורת קבועה המתפתחת ומתחדשת. הוא מציב שני קצוות שמולן הסינתזה עומדת: “צינור חלול” שאינו מחדש כלל, ומנגד חידוש תלוש שאינו מחויב לכוונת המוסר או למסורת. הוא מפרש את “בעלי אסופות” כתלמידי חכמים היושבים בקבוצות ומוציאים דעות הפוכות—מטמאין ומטהרין, אוסרין ומתירין—ומסיק שאין בכך סתירה לתורה אחת כי “כולם ניתנו מרועה אחד”, ולכן אדם צריך לעשות אוזנו כאפרכסת לשמוע את שני הצדדים.
הדוגמות של הרב קוק, רב חיים ומשה בבית מדרשו של רבי עקיבא
הטקסט מביא בשם הרב קוק פתרון למתח בין “רבי אליעזר לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו” לבין “דברים שלא שמעתם אוזן מעולם”, וטוען שאפשר לקלוט מרב דברים שאפילו רבו אינו מודע להם. הוא משתמש בבדיחה על הרמב״ם ורב חיים כדי לטעון שניתוח מאוחר יכול לחשוף אינטואיציות הטמונות בטקסט גם אם המחבר לא היה מנסח אותן בכלים הללו, ואף “להבין” אותו יותר טוב ממנו באמצעות עולם מושגים מפותח יותר. הוא משווה זאת לאגדה על משה רבנו בבית מדרשו של רבי עקיבא שמבין שזו “הלכה למשה מסיני” בלבושים וכלים חדשים גם אם אינו מבין את השפה המושגית עצמה.
מידות הדרש כהוכחה להלכה למשה מסיני דינמית
הטקסט מציג מחלוקת בין חוקרים הטוענים שמידות הדרש הן המצאה מאוחרת לבין ראשונים הטוענים שהן הלכה למשה מסיני, ומגדיר זאת כמחלוקת מדומה אם מבינים מסורת דינמית. הוא מתאר התפתחות ממידות הלל הזקן לשבע, לשלוש עשרה של רבי ישמעאל, ולשלושים ושתיים של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, ומפרש זאת כהמשגה הולכת ומתפרטת של עקרונות קיימים ולא כהמצאה. הוא מדמה זאת לכללי דקדוק בשפה שמנסחים בדיעבד את מה שדוברים עשו באופן טבעי גם לפני שהכללים נוסחו.
חגיגה: רבי אליעזר בלוד כתגובה אנטי-תזיתית לחידושי יבנה
הטקסט מביא את המעשה ברבי יוסי בן דורמסקית שהלך לרבי אליעזר בלוד ושאלו “מה חידוש היה בבית המדרש היום”, ומפרש את השאלה כזלזול בחידושי יבנה. הוא מספר שכאשר נמסר לו שנמנו וגמרו ש“עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית”, רבי אליעזר התרגז עד שהעניש את המבשר בעיוורון זמני, ואז אמר להם “אל תחושו למניינכם” מפני שכך מקובל לו מרבן יוחנן בן זכאי עד “הלכתא למשה מסיני”. הוא משתמש בסיפור כדי להדגים שרבי אליעזר מקבל תוצאה רק מכוח המסורת ולא מכוח הדיון, ורואה בהצבעה ובחידוש סכנה גם כאשר המסקנה במקרה תואמת את המסורת.
סנהדרין: יום מותו של רבי אליעזר, אוצר המסורת והטרגדיה של הנידוי
הטקסט מתאר שביום מותו של רבי אליעזר נכנסו חכמים וישבו לפניו מרחוק ארבע אמות, והוא תבע מהם מדוע לא באו קודם והם השיבו “לא היה לנו פנאי”. הוא מצטט את קביעתו “הרבה תורה למדתי ולא חסרתי מרבותיי אפילו ככלב המלקק מן הים” ואת דבריו על שלוש מאות או שלושת אלפים הלכות בבהרת עזה ובנטיעת קישואין שאיש כמעט לא שאלו עליהן, כדי להמחיש כמה מסורת נותרה מבודדת ומנותקת עקב הנידוי. הוא מתאר שרק עקיבא בן יוסף שאלו, והוא גם קיבל ממנו הדגמות של “נטיעת קישואין” ועקירתם, ובהמשך מתאר כיצד יצאה נשמתו של רבי אליעזר במילה “טהור” וכיצד רבי יהושע הכריז “הותר הנדר”.
רבי עקיבא כמחבר: “גמרא” מרבי אליעזר ו“סברא” מרבי יהושע
הטקסט מביא את קושיית הגמרא על כך שרבי עקיבא מוסר דין כישופים “משום רבי יהושע” אף שנראה שלמדו מרבי אליעזר, ומצטט את התשובה: “גמרא מרבי אליעזר ולא סברא, הדר גמרא מרבי יהושע ואסברא ניהלה”. הוא מציג זאת כתבנית יסוד של התקופה: רבי אליעזר מעביר מסורת ללא נימוק, ורבי יהושע נותן את ההסבר שמאפשר לתורה להתקיים בתנאי מחלוקת. הוא מסיק שרבי עקיבא נעשה “אבי תורה שבעל פה” מפני שחיבר את אוצר המסורת עם כלי ההבנה והמשא ומתן, וכך יצר מסורת דינמית.
אידיאליזציה של המחלוקת והמעבר לשלב הבא
הטקסט מייחס לרבי יצחק הוטנר טענה שמחלוקת התחילה ככשל משום שתלמידי הלל ושמאי “לא שימשו כל צורכם”, אך לאחר המהפכה נוצר דפוס חדש שבו מחלוקת נתפסת כאידיאל שמגלה פנים שונים של האמת ומאפשר “פרה ורבה”. הוא מתאר את אתוס הלימוד שבו מרבים בבירור שיטות ודעות יותר מאשר בהכרעה, ואף הגמרא עצמה לרוב אינה מכריעה אלא משאירה את המחלוקת עומדת. הוא מסיים בקביעה שהשלב הבא יהיה בירור “הלוגיקה של המחלוקת” ושאלת “אלו ואלו דברי אלוהים חיים”, פלורליזם מול מוניזם, ומה עושים עם דעה שאינה מתקבלת להלכה.
תמלול מלא
טוב, פעם קודמת עסקנו בהיווצרות המחלוקות. דיברנו על זה שהפעם הקודמת הכוונה כן לפני פסח. דיברנו על זה שהמחלוקת המתועדת הראשונה היא מחלוקת בין שני היוסין, תקופת הזוגות. קראנו בפרקי אבות את תהליך מסירת התורה ומהניסוח שם בפרקי אבות נראה שזה עובר איזה שהוא שינוי באזור שאחרי רבן יוחנן בן זכאי. שהיו חמשת הזוגות שכל אחד קיבל מהשני והעביר הלאה, ואחרי זה רבן יוחנן בן זכאי קיבל מהלל ושמאי שזה הזוג האחרון וזהו. משם והלאה היו לו חמישה תלמידים, גם זה אגב מוזכר בפרק ב' – רבן יוחנן בן זכאי היו לו חמישה תלמידים ומשם העסק הזה בכלל לא מתואר כמו קיבל מסר קיבל מסר. כן שרשרת השליחים איכשהו הסתיימה. וטענתי שבעצם התיאור הזה משקף איזשהו הבדל בתהליך המסירה של התורה שקרה באותה תקופה, התקופה שבעצם הדור אחרי רבן יוחנן בן זכאי, שזה רבן גמליאל ורבי אליעזר – שני הגיסים, שהם היו תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי – דור ראשון ביבנה. שהרבן יוחנן בן זכאי הרי הוציאו אותו בארון מהעיר הנצורה והוא ביקש את יבנה וחכמיה ודור ראשון של יבנה זה בעצם תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי שזה רבן גמליאל ורבי אליעזר, הם זקני התלמידים, רבי יהושע. ואז באותה תקופה, כן רבי אליעזר ורבי יהושע, בעצם המחלוקות ביניהם ורבן גמליאל, המחלוקות ביניהם מפרנסות כמה סוגיות בברכות, בחגיגה, בסנהדרין בשני מקומות, בבבא מציעא – תנורו של עכנאי, כל מיני סוגיות שהן עם עוצמה דרמטית מאוד חזקה, זאת אומרת מאוד קשה להתעלם מהתחושה שיש קשר בין הסוגיות האלה, משהו שמה קשור איכשהו, זה גם אותם חכמים וזה קורה באותה תקופה. ואמרתי שיש לזה גם רמזים בטקסט התלמודי עצמו שאומרים שכל מקום שכתוב "ההוא יומא" זה אותו יומא היה. היום שהדיחו את רבן גמליאל מנשיאותו והטענה הייתה – אני מסכם כרגע את מה שעשינו, זה היה מזמן – הטענה בעצם הייתה שרבן גמליאל ורבי אליעזר, שני הגיסים הזקנים שבחבורה, הם היו נקרא לזה מסורתנים, או סמכותנים. כן הם בעצם לא הסכימו להכיר בלגיטימיות של דעות של חכמים אחרים. הם תפסו את עצמם בתור מוסרי התורה והם דרשו מאחרים לציית. לכן רבן גמליאל נכנס לסכסוכים עם רבי יהושע בן חנניה, כן עם רבי יהושע, והוא בעצם מבייש אותו ועד שהחכמים האחרים שנמצאים שם באותה סיטואציה מחליטים להדיח אותו מתפקידו כנשיא, את רבן גמליאל. ואחרי זה ראינו שהגמרא מביאה שרבן גמליאל קיבל על עצמו את הדין, הבין שהוא טעה, והגמרא מביאה גר עמוני הגיע באותו זמן לפניהם ודנו לגביו ורבי יהושע אמר כך ורבן גמליאל אמר כך והוא קיבל את דברי רבי יהושע. זאת אומרת ברור שהוא קיבל על עצמו את כללי המשחק החדשים ואז החזירו אותו לתפקידו יחד עם רבי אלעזר בן עזריה שהחליף אותו והם כיהנו שבועיים שבועיים בראשות הסנהדרין. זה ערוץ אחד – רבן גמליאל מול רבי יהושע והחכמים שהדיחו את רבן גמליאל בגלל זה. הערוץ השני זה רבי אליעזר מול רבי יהושע שזה התנורו של עכנאי. עוד פעם רבי אליעזר ורבן גמליאל זה שני גיסים, אז רבי אליעזר כנגד רבי יהושע במחלוקת של תנורו של עכנאי. עוד פעם הוא בעצם מביא את הראיות המיסטיות לטובתו – כותלי בית המדרש יוכיחו, אמת המים, בת קול מהשמים יוצאת, וחכמים לא מוכנים לקבל את זה ממנו ולכן בסופו של דבר מנדים את רבי אליעזר. מנדים את רבי אליעזר ועד סוף ימיו הוא נשאר מנודה בלוד. ולמה נידו אותו? וזה מחלוקות הלכתיות זה לא סיבה לנדות מישהו שלא מסכים איתך. נידו אותו בגלל שהוא בעצם לא היה מוכן לקבל את הלגיטימיות של הדעות של חבריו. הוא בעצם טען שכולם צריכים לקבל את מה שהוא אומר ולא מעניין אותו כל הראיות, וברגע שהם לא היו מוכנים לשמוע את הטענות שלו. הוא לא קיבל את כללי המשחק החדשים, הוא נשאר מנודה עד סוף ימיו בלוד. עד יום מותו, ביום מותו באו חכמים, נראה את זה עוד בהמשך. אז בעצם יוצא כך שרבן גמליאל דרש משמעת. לקח לעצמו את הסמכות לקבוע, לא היה מוכן לשמוע דעה אחרת של רבי יהושע. ואז אחרי שהחזירו, אחרי שהדיחו אותו ומינו את רבי אלעזר בן עזריה, התרבו ספסלים בבית המדרש, שלוש מאות, שלושת אלפים ספסלים בבית המדרש. ורבן גמליאל חלשה דעתו, כי הוא הבין מה שהוא עשה, שלא נתן לאנשים להיכנס לבית המדרש. למה? כי הוא אמר שמי שאין תוכו כברו אל ייכנס לבית המדרש. זאת אומרת היו לו סטנדרטים מאוד מאוד גבוהים למי שמוכן ללמוד איתו. וכל הרעיון בעצם היה איזה שהוא סוג של אליטיזם שיסודו בדרישה שמתייחסת לאדם ולא לתוכן הדברים, לגופו של אדם ולא לגופו של עניין. ולכן בעצם זאת הייתה תורה של מסורת. לכן רבי אליעזר למשל שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו, הוא אומר שכל האגמים דיו וזה והוא לא חיסר מרבותיו, זאת אומרת הוא קיבל את כל מה שרבותיו אמרו ומעודו לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו. זאת אומרת הוא היה, הוא החזיק את כל תורת רבותיו, הוא היה צינור המסורת הכי גדול שהיה. ולכן בעצם גם הוא לא היה מוכן לשמוע טיעונים של החכמים שעמדו נגדו כי הוא אמר אני יש לי מסורת, אני אומר לכם מה רבותינו אמרו, מה ירד למשה בסיני, מה אכפת לי כל הטיעונים שלכם? אני לא נכנס בכלל לדיון אם זה הגיוני בעיניכם, לא הגיוני בעיניכם, זאת האמת. זה מה שקיבל משה רבנו, זה מה שקיבלתי מרבותיי, אתם חייבים לקבל את מה שאני אומר. וחכמים לא היו מוכנים לקבל את זה ממנו אלא אם כן ישכנע אותם בראיות. אז בעצם היה פה עימות בין תורה של מסורת לתורה של משא ומתן. תורה של מסורת דורשת ציות למה שאני מביא בשם המסורת, התורה של משא ומתן אומרת לא, אנחנו צריכים להידיין והמסקנה שאליה נגיע זה בעצם מה שמחייב אותנו או מה שייפסק להלכה. זה היה הוויכוח מול רבי אליעזר, זה גם היה הוויכוח מול רבן גמליאל. שרבן גמליאל אומר אני מחפש את האנשים שיעבירו את המסורת בצורה הכי אמינה ולכן הוא אמר אני רוצה שמי שלא יהיה תוכו כברו לא ייכנס לפה. עכשיו אם אנחנו מדברים על תורה של משא ומתן מה אכפת לי מה המידות של הבנאדם, אם תוכו כברו לא תוכו כברו? אם הוא יגיד טיעון ויהיה הגיוני נקבל, לא יהיה הגיוני לא נקבל. לא צריך לבדוק את האיכות של האדם בשביל להחליט אם אני לומד איתו או מלמד אותו או לומד ממנו. שיגיד את הטיעונים שלו ואם אני מקבל טוב ואם אני לא מקבל גם טוב. ברור שרבן גמליאל הניח תורה עוברת במסורת ואני אקבל דברים ממישהו שאני יודע שהוא צינור אמין, שהוא צדיק, שהוא לא מזייף, שתוכו כברו. אז לכן הוא בודק לגופו של אדם, בדיוק כמו רבי אליעזר גיסו, הם שניהם היו בתורה של מסורת. ולכן עד ימיהם באמת היה זה קיבל מזה ומסר לזה, זה קיבל מזה ומסר לזה כי זאת הייתה תורה של מסורת. באותם סוגיות שכולן נסובות סביב אותו היום, שבאותו היום נשנתה כל מסכת עדויות, דיברנו על זה שזה כל המחלוקות שלא הצליחו להכריע. למה? כי אם נוצרת מחלוקת אז מה קורה? ברגע שלא שמים לב לראיות, לי יש מסורת שהדין ככה ולו יש מסורת שהדין הוא הפוך. עכשיו רק המסורת קובעת, אין ראיות, אנחנו לא מעניין אותי טיעונים, אני שמעתי את זה מרבותיי אז לא מעניין כלום. אין דרך להכריע, לכן בית הלל ובית שמאי התחילו להרוג זה בזה כמו שאומר הירושלמי, כי לא הייתה שום דרך להידיין ולהגיע למסקנה מוסכמת. ולכן התורה של מסורת הגיעה למשבר בתקופה שאחרי הלל ושמאי, בית הלל ובית שמאי זה בדיוק דור אחרי זה רבן יוחנן בן זכאי. רבי אליעזר שמותי, שמותי מבית שמאי או מנודה זה שני פירושים הבאתי את זה, אז זה הדור שבו נוצרת המחלוקת ולא מצליחה להיפתר. לא מוצאים דרך לטפל במחלוקת הזאת בצורה הגיונית. ואז מתחילות מלחמות עולם וחכמים מבינים שפה צריך לעשות איזושהי מהפכה מן השורש, לשנות את כל הדפוס הזה של תורה של מסורת לתורה של משא ומתן. זה בעצם ההחלטה שמקבלים ולכן מדיחים את רבן גמליאל, מנדים את רבי אליעזר שזה הדור של הזקנים, אלה שמחזיקים את המסורת, ומעכשיו רק השכל שלנו מדבר. אוקיי, תורה של משא ומתן, מה שמשכנע אותי, מה שהגיוני בעיניי, יש לו ראיות, זה מה שייפסק להלכה. ולא הדגש עובר ממה שקיבלתי במסורת למה שנשמע לי הגיוני. ואם יש מחלוקת אז עושים הצבעה, הולכים אחרי הרוב. איך אפשר להגיד שתי מסורות אבל זה הגיע לשיבוש? אבל שיבוש, כן. אבל אבל אתה לא יודע איפה. ויש את התורה של מסורת נתקעה. ברגע שנוצרו שתי מסורות, בית הלל ובית שמאי, זה פעם ראשונה שנוצרו שני בתים שלכל אחד הייתה שיטה הלכתית בעשרות סוגיות והיא שונה מהשיטה של הבית האחר. בעצם התורה מתפצלת לשניים ואין שום דרך להידבר ולהגיע למסקנה מוסכמת. בשלב הבא זה יתפצל לארבע, לעשר, למאה, לאלפיים. אין יותר תורה, אין עם ישראל, אין בית מדרש, אין כלום. התחושה הייתה שיש פה משבר נוראי, לכן בית הלל ובית שמאי הרגו זה בזה כי הם מבינים שאין פה, פה תהיה קבורתנו. זאת אומרת, אם אנחנו לא פותרים את הבעיה עכשיו, אז זה לא ייפתר. והדרך שחכמים בסופו של דבר מצאו לעשות את זה, זה לעשות את המהפכה הזאת. לנדות את רבי אליעזר, להדיח את רבן גמליאל ולשים במקומו את רבי אלעזר בן עזריה. כי אחרת העסק הזה, ואז מה קורה? לוקחים את כל ההלכות שנשארו פתוחות ולא הצליחו להכריע אותם, דנים בהם, עושים לגביהם הצבעה וכך נכתב כל מסכת עדויות. זה מסכת עדויות. מסכת עדויות זה אוסף ההלכות שאין שום קשר ביניהם. זה מסכת חריגה, מסכת שאין קשר בין ההלכות שנמצאות בתוכה, פשוט אוסף ההלכות שנסגרו על ידי רבי אלעזר בן עזריה כשהוא התמנה להיות נשיא הסנהדרין ולא הצליחו להיסגר עד אליו, נשארו פתוחות. אוקיי. אגב, אחד מהם זה תנור של חוליות, תנור של עכנאי. זה אחת ההלכות שמופיעה במסכת עדויות כהלכה שנסגרה על ידי רבי אלעזר בן עזריה, שזה הסיפור של רבי אליעזר ורבי יהושע. אז רואים עוד פעם שזה הכל אותו סיפור. הסיפורים האלה הם כולם מתארים את אותו תהליך של מעבר מתורה של מסורת לתורה של משא ומתן, כל פעם מפן אחר דרך חכמים קצת אחרים, אבל זה עדיין אותם חכמים או תלמידיהם או חבריהם. זה הכל סביב אותם אירועים. אז עד כאן פחות או יותר הגענו בפעם שלפני הקודמת. כן. רבן גמליאל ורבי אליעזר ורבי יהושע זה הדור שאחרי רבן יוחנן בן זכאי ורבי אלעזר בן עזריה. עכשיו, בניגוד לרבן גמליאל שעשה תשובה ולכן החזירו אותו להיות נשיא הסנהדרין ברוטציה עם רבי אלעזר בן עזריה, רבי אליעזר נשאר מנודה בלוד עד סוף ימיו, כי הוא לא היה מוכן לקבל את כללי המשחק החדשים. הוא התעקש בשלו. רבן גמליאל קיבל אותם, הגמרא עצמה אומרת שהוא קיבל אותם. עכשיו תראו את הגמרא, גמרא במסכת חגיגה. הגמרא אומרת, נמצא שם, נמצא את זה פה. הנה. אולי נקרא את זה. מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר חסמא שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין. סוגיה בחגיגה דף ג'. אמר להם: מה חידוש היה בבית המדרש היום? מה התחדש בבית המדרש? בית המדרש זה בית המדרש של יבנה. כן? רבי יהושע היה בפקיעין ורבי אליעזר היה בלוד. אוקיי? הם היו שני הזקנים בעצם. ביבנה כבר הסתובבו הצעירים: רבי אלעזר בן עזריה, רבי עקיבא ורבן גמליאל עדיין שמה, חזר לכהונתו. מה חידוש היה בבית המדרש היום? אמרו לו: תלמידיך אנו ומימיך אנו שותים. מה אתה מצפה מאיתנו לחידושים? אנחנו רוצים לשמוע את החידושים שלך. אמר להם: אף על פי כן אין בית המדרש בלא חידוש. אין בבית מדרש תמיד יש חידוש. תכף נראה שכל מילה פה היא משמעותית. שבת של מי הייתה? מה זה שבת של מי הייתה? בכל מקום בש"ס שכתוב שבת של מי הייתה הכוונה השבוע של מי היה. רבי אלעזר בן עזריה או רבן גמליאל? כן? אז ענו לו: שבת של רבי אלעזר בן עזריה הייתה. הוא שואל אותם: ובמה הייתה הגדה היום? מה הוא סיפור? כן? אנחנו רואים שמדובר פה בתקופה הזאת של הרוטציה. תנו רבנן, מעשה ברבי יוחנן בן ברוקא ורבי אלעזר חסמא שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין, אמר להם מה חידוש היה בבית המדרש היום? אמרו לו תלמידיך אנו ומימיך אנו שותים. אמר להם אף על פי כן אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש, שבת של מי הייתה? שבת של רבי אלעזר בן עזריה הייתה. ובמה הייתה הגדה היום? על מה דיבר רבי אלעזר בן עזריה בהגדה לא בהלכה? אמרו לו בפרשת הקהל. ומה דרש בה? הקהל את העם האנשים והנשים והטף, אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באים? למה צריך להביא את הטף? כדי לתת שכר למביאיהם, לתת שכר למביאים שלהם. אמר להם מרגלית טובה הייתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני? איזה דרשה נפלאה הוא עשה שמה ואתם ביקשתם לאבד את זה ממני? שמענו דרשות יותר טובות מזאת להערכתי. אני לא רואה מה ההתפעלות הגדולה מהדרשה הזאת. מה פשר העניין? למה הם כל כך מתפעלים? נדמה לי שזה לא סתם שהם מתפעלים אלא פלשטיין, נכון? יעקב? מה הוא אומר? אז הוא אומר, מה ההתפעלות מהדרשה המיוחדת הזאת? נדמה לי שבשביל להבין את זה צריך להיזכר בכל הרקע שדיברנו עליו. דיברנו על זה שהמהפכה ביבנה בעצם העבירה מתורה של מסורת לתורה של משא ומתן. ואז נפתחו ספסלים בבית המדרש, נכון? נפתחו ספסלים בבית המדרש הכוונה הפסיקו לבדוק את האנשים האם תוכם כברם, להתחיל לבדוק בציציותיהם של כל אחד שנכנס לבית המדרש. ועל רקע זה בא רבי אלעזר בן עזריה ואומר הקהל את האנשים הנשים והטף. אנשים מגיעים, נשים באות, הטף מגיע, ואת כולם מביאים וזה כמובן לדעתי מתייחס לאותו ויכוח עם רבן גמליאל שלא הכניס אנשים לבית המדרש אלא אם כן הם תלמידי חכמים שתוכם כברם. אמר לא לא, כולם נכנסים לבית המדרש, נשים, טף, כולם. אז המרגלית הזאת שכולם מתפעלים שרבי יהושע בפקיעין כל כך מתפעל ממנה, זה לא בגלל שהדרשה הזאת על הפסוק היא כל כך מופלאה שאי אפשר היה לחשוב עליה, אלא בגלל שהדרשה בעצמה מבטאת את הרוח החדשה שנמצאת ביבנה. הרוח שכבר לא של רבן גמליאל אלא את הרוח של רבי אלעזר בן עזריה. וזה מה שהוא אומר, רבי אלעזר בן עזריה הרי דרש את הדרשה הזאת, הוא מביא את זה בשמו, זאת הייתה שבת שלו. וזה מה שהוא אומר, את המרגלית הזאת ביקשתם לאבדה ממני? הרי אני כל כך שמח שהמהפכה הצליחה. זה בעצם הטענה. עכשיו תראו איך הוא ממשיך. ועוד דרש, את ה' האמרת היום וה' האמירך היום, אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם. אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם דכתיב שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. אף הוא פתח ודרש, אני מניח שהכוונה פה לרבי יהושע. עד כאן זה הדרשות שאמר רבי אלעזר. בסדר? חטיבה אחת בעולם הכוונה כל חלקי עם ישראל נכנסים לבית המדרש ולכן עושים את הקדוש ברוך הוא חטיבה אחת בעולם. כולם נכנסים, לא עושים פה בירור מי כן ראוי להיכנס ומי לא ראוי להיכנס. כל הדרשה של רבי אלעזר בן עזריה בעצם הלכה על הכיוון האידאולוגי של מהפכת יבנה. עכשיו תראו מה רבי יהושע עונה. רבי יהושע אומר אף הוא פתח ודרש דברי חכמים כדורבנות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות ניתנו מרועה אחד. למה נמשלו דברי תורה לדורבן? לומר לך מה דורבן זה מכוון את הפרה להתלמד להוציא חיים לעולם אף דברי תורה מכוונין את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים. אם הדורבן זה מטלטל אף דברי תורה מטלטלין? תלמוד לומר מסמרות, זה נטוע, זה קבוע. אם המסמר זה חסר ולא יתר אף דברי תורה חסרים ולא יתרים? תלמוד לומר נטועים. מה נטיעה זו פרה ורבה אף דברי תורה פרין ורבין. מה זאת אומרת? בא לומר התורה של משא ומתן, הרי הוא עונה להם על הדרשה שהם הביאו לו בשם רבי אלעזר בן עזריה, ומה הוא אומר? שדברי תורה נמשלו לנטיעה שמצד אחד היא קבועה במקום, אנחנו ממשיכים את מה שעשו רבותינו, מצד שני היא פרה ורבה כל הזמן. באמת יש פה חידוש שממשיך את המסורת, לא חידוש שהוא המצאה אלא חידוש שהוא המשך. זה יוצא כנגד שתי תפיסות מנוגדות. תפיסה אחת שהמסורת כמו רבי אליעזר ורבן גמליאל שהמסורת צריכה להיות צינור חלול, אז איז, מה שקיבלתי אני מעביר הלאה, אז זה לא פרה ורבה, זה נטוע. נכון? זה נטוע, מה שקיבלתי אני מעביר הלאה. התפיסה המנוגדת, זאת תפיסה שאומרת לא, פרה ורבה, בעצם הכל תלוי בי, מה שאני אעשה עם זה, כן, זה עכשיו נהיה, הדקונסטרוקציה בעצם. מה שאני עושה עם הדברים, מה שאני מפרש בדברים, זה הפירוש. אני לא מחויב בכלל למה שמתכוון הכותב של הטקסט או המוסר של הטקסט. אוקיי? ומה שאומר רבי יהושע, הוא אומר זה לא זה ולא זה. יש נטיעה, שהיא קבועה אבל היא גם פרה ורבה. מה זאת אומרת? כשאתה ממשיך את מה שעשו רבותיך, אתה ממשיך אבל לא באופן של צינור חלול, אלא באופן של פרשנות והרחבה ואינטרפרטציה ובסופו של דבר זה פרה ורבה ויש המון חידושים, אבל החידושים האלה הם תוצאה או המשך של מה שקיבלת. יש פה מסורת אבל דינמית. לא מסורת קפואה וזאת לא דינמיקה תלושה, אלא זו מסורת דינמית. נביא אולי דוגמה, יש הספד של הרב קוק ששולח לנינים של הכתב סופר כשהכתב סופר נפטר. יש מכתב באגרות של הרב קוק, והוא כותב שם, הוא מביא איזה קושיה שבצד אחד כתוב שרבי אליעזר לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו, ומצד שני כתוב שהוא אמר דברים שלא שמעתם אוזן מעולם. איך ליישב את זה? הרב קוק אומר הוא אמר דברים שלא… זאת אומרת הוא אמר רק דברים שהוא שמע מרבו אבל לא שמעתם אוזן מעולם כולל אוזן של רבו. זאת אומרת יש לפעמים מצב שאתה שומע אצל רבך דברים שאפילו הוא עצמו לא מודע אליהם, אבל אתה באמת ובתמים קיבלת את זה ממנו, זה לא המצאה שלך. אלא באוזן שלך אתה קולט ניואנסים או פרשנויות שהוא עצמו לא מודע אליהם. וזה לא שאתה ממציא את זה, זה באמת נמצא אצלו. עכשיו אני חושב שכמעט כל מי שלומד אצל רב חווה את החוויה הזאת. זה לא וורט. אני למדתי אצל יהודי בבני ברק, שאין שום דבר שאני מסכים עם צורת החשיבה שלו ועם כלום. אבל הכל קיבלתי ממנו. הוא עצמו לא חושב שהוא אמר את מה שאני אומר היום. אבל הוא טועה. הוא כן אמר את זה. הוא לא היה מודע לזה כי צריך עוד אוזן וזאת כדי לשמוע את הדברים כך. אוזן אחרת תשמע משהו אחר. אבל זה באמת נמצא שם. אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד הגמרא אומרת, כן? זאת אומרת, לפעמים השומע נותן איזה שהוא עיבוד לחומר שהוא שומע, שהוא כמובן פונקציה גם שלו, לא רק של הדובר. אבל זה לא בגלל שמדובר פה בהמצאה. אתן לכם אולי דוגמה אחרת, דיברנו אולי על זה פעם אני לא זוכר כבר. יש ויכוח מאוד מעניין בין השרידי אש, הרב וינברג, לבין רבי יהושע הוטנר, זה שיסד את האנציקלופדיה התלמודית. היה להם תחלופת מכתבים, ראיתי את זה פעם ב"המעיין", על שתי הבדיחות הישיבתיות הידועות, שהוורטים של רב חיים שהוא מסביר את הרמב"ם. כן, אז הבדיחה אומרת שמגיע הרמב"ם לבית המדרש הוא שומע את ההסבר של רב חיים על מה שהוא עצמו כותב. "אני בכלל לא התכוונתי למה שאתה אומר". עונים לו: "מה פראנק מבין ברמב"ם?". עכשיו בלי קשר כרגע לשאלה של ספרדים ואשכנזים, הטענה במובן ההרמנויטי, זה שאנחנו לא מתייחסים למה שהרמב"ם עצמו חושב שהוא אמר. ובעניין הזה אני לגמרי מסכים עם הבדיחה הזאת. אני חושב שרב חיים הבין נכון את הרמב"ם, למרות שאם הרמב"ם היה נמצא פה הוא היה אומר לו "אתה מדבר שטויות, לא התכוונתי לזה בכלל". כי בכלים האנליטיים של רב חיים, הניתוח שהוא עושה לרמב"ם, לרמב"ם לא היו הכלים האלה. הניתוח שהוא עושה לרמב"ם חושף בתוך דברי הרמב"ם כל מיני אינטואיציות שהרמב"ם עצמו לא היה מודע להם, אבל הם שם. הניסוח של רב חיים באופן עקרוני חושף, עוד פעם, יש שהוא גם טועה, אבל ברמה העקרונית כשהוא עבד נכון הוא חושף דברים גם אם הרמב"ם עצמו לא היה מודה שהוא אמר אותם, או לא היה חושב שהוא אמר אותם. יש בעצם בדברים של הרמב"ם כאילו ככלי כדי לפתח את ה… לא, זה יותר מזה. הוא הבין מה הרמב"ם עצמו אומר. יותר טוב מהרמב"ם. כי היו לו כלי ניתוח שלרמבמ לא היו. הניתוח הלמדני הזה של החפצא והגברא והסימן והסיבה וכל העניינים האלה, הרמב"ם לא חשב בצורה כזאת. וברגע שאתה לא חושב בצורה כזאת, הרבה פעמים אתה עצמך לא תבין את מה שאתה חושב. זה ברור. אתה לא יודע לנסח לעצמך היטב את מה שאתה חושב. יש לאנשים הרבה פעמים אינטואיציות שהם עצמם לא יודעים להסביר לעצמם למה זה ככה. ככה הם חושבים. עכשיו יבוא בן אדם חכם, או שמצויד בכלים שלך אין אותם. הוא יסביר לך יותר טוב ממך את מה שאתה חושב. ואם אתה תיכנס לעולם המושגים והחשיבה שלו, גם אתה תודה שהוא צודק. הרמב"ם לא שייך לעולם המושגים והחשיבה הזה, לכן זה האגדה המפורסמת על משה רבנו בבית המדרש של רבי עקיבא, שהוא התיישב שם בשורה שמונה ולא הבין שום דבר, חלשה דעתו. הוא לא הבין שום דבר והם אומרים מה שהם אומרים. עכשיו זה תורת משה? אני הבאתי את התורה הזאת, מה הם מדברים שם? עד שהם אמרו הלכה למשה מסיני ואז נחה דעתו. לא הבנתי, הם אמרו הלכה על כל ההמצאות שלהם וזה הלכה למשה מסיני ואז הוא נח? נחה דעתו? זה כל המצאות שלא קשורות למה שהוא אמר, אז מה אם הם אומרים זה הלכה למשה מסיני? הוא הבין שפשוט עולם המושגים ועולם החשיבה שלהם שונה משלו. כשהם אומרים זה הלכה למשה מסיני הוא הבין שזאת התורה שהוא מסר להם, הוא עדיין לא הבין מה הם אומרים. הוא הבין שזאת התורה שהוא מסר להם בלבושים או בכלים של החשיבה שלהם ולא שלו. ואז נחה דעתו כי הוא הבין שבאמת הם אומרים נכון כנראה. וזה לא משהו מיוחד דווקא ביהדות. נכון, אני חושב שזה נכון בכל מקום. נכון לגמרי. וזה גם לפי תורת המסורת. מה? וזה גם לפי תורת המסורת. בסוף בסוף זו בעצם הטענה. הטענה היא שזה אנטי תזה, אנטי תזה וסינתזה. זאת אומרת, בהתחלה אנחנו מתחילים, אנשים חושבים שהמסורת זה משהו אז-איז. זאת אומרת, מה שקיבלתי אני מעביר הלאה בלי לגעת. וכל מי שעושה אחרת זה המצאות. ואז המהפכה הזאת בעצם אמרה לא, האנטי תזה הזאת היא לא באמת, אנחנו לא באמת שם, אנחנו בסינתזה. האנטי תזה באה להגיד שהמסורת לא צריכה להיות קפואה, אבל לא שזאת לא מסורת. זאת מסורת, אבל מסורת דינמית. וזה בדיוק המשל שאומר פה רבי יהושע כשהוא שומע את הדרשה של אלעזר בן עזריה, הוא אומר זה נטיעה שהיא קבועה במקומה, היא לא פרה ורבה? לא, מה נטיעה פרה ורבה, אף היא פרה ורבה. וזה קבוע במקום אבל מתפתח. איך זה? זה מסורת שמקבלת הגדרות וניסוחים וניתוחים והרחבות מתוך הכלים שמתחדשים לאורך הדורות. אבל זה המשך של אותו דבר. יש לזה אני יכול להביא לזה המון דוגמאות. זה ברור שזה ככה. זה לא וורט. זה ככה מתנהל. אבל כשמשה הביא, אז היינו בתורת המסורת כמו אצל רבי אליעזר? התורה שם בבית המדרש של רבי עקיבא. רבי עקיבא זה כבר מתלמידי רבי אלעזר בן עזריה, מתלמידי רבי יוחנן בן זכאי. זה כבר אחרי המהפכה, וזה בדיוק הנקודה. גם את זה אפשר לחבר למהלך פה. אחרי המהפכה בעצם אנשים כבר מרשים לעצמם לפרש, אבל זה לא שהם ממציאים תורה חדשה. זה בדיוק כל החידוש של המהפכה הזאת, שמסורת לא חייבת להיות קפואה. מסורת יכולה להתחדש, מסורת יש גם מסורת דינמית. יש דוגמה הכי טובה לדבר הזה נדמה לי, זה המסורת לגבי מידות הדרש. יש מחלוקת בין החוקרים לבין הראשונים. כל החוקרים אומרים שמידות הדרש זאת המצאה מאוחרת וכל הראשונים אומרים זה הלכה למשה מסיני. לכאורה מחלוקת מן הקצה אל הקצה. מידות הדרש? כן, שלוש עשרה מידות של רבי ישמעאל. מדובר על דרשת הלכה לא דרשת אגדה. אני טוען שזאת לא מחלוקת. זאת הלכה למשה מסיני דינמית. כשעוקבים אחרי מידות הדרש, אני לא אעשה את זה כאן, נעשה את זה בשיעור של, השיעור לא מתנהל, יום שלישי? מה? יום שלישי הזה? יום שלישי הזה לא יהיה, אבל לא אני כבר… זה השיעור שהיה צריך להיות יום חמישי אבל הוא לא נפתח עוד. הטענה היא בעצם כשעוקבים אחרי מידות הדרש, אצל הלל הזקן היו שבע מידות. אצל רבי ישמעאל יש שלוש עשרה מידות. אחרי זה יש רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי זה כבר שלושים ושתיים מידות. המידות הולכות ומתפתחות לכאורה. זאת ראיה ברורה לטובת החוקרים, המידות עובדה שהן נוצרות לאורך ההיסטוריה. זה לא הלכה למשה מסיני. זאת טעות. כי הלכה למשה מסיני זה לא בהכרח הלכה למשה מסיני קפואה. הלכה למשה מסיני יכולה להיות גם דינמית והיא עוברת פרשנויות והמשגות, ולכן בתי מדרש שונים, רבי ישמעאל דורש כלל ופרט ורבי עקיבא דורש ריבוי ומיעוט. הם ממשיגים ומפתחים או מפרשים אחרת את אותה מסורת. ולכן כשמבינים שמסורת יכולה להיות גם דינמית, הרבה מאוד מהמחלוקות האלה בעצם מתבררות כאין פה בכלל מחלוקת. אצל הלל הזקן למשל הייתה מידת כלל ופרט אחת, או שתיים תלוי בגרסאות. אצל רבי ישמעאל יש שלוש. כלל ופרט, פרט וכלל, כלל ופרט וכלל. למעשה בגמרא מופיעה גם רביעית. פרט וכלל ופרט, במסכת נזיר במקום אחד מופיעה עוד מידה פרט וכלל ופרט. איך זה? אז מה המציאו עוד שלוש מידות? לא. אני טוען שמידת כלל ופרט הייתה. שם כללי לכל המידות האלה. ולפני רבי ישמעאל, או בעצם רבותיו של רבי ישמעאל, כי הוא קיבל את זה מרבותיו, חכמים היו קוראים לכל זה מידת כלל ופרט. אבל גם הם היו דורשים אחרת כשבתורה הופיע כלל ופרט או פרט וכלל או כלל ופרט וכלל, זה מופעים מקראיים שונים. איך לא מי הראה לי שיש? אני יכול לשאול אותם. אני הראיתי שזה ככה. תסתכל ותראה. כל הסתירות והקושיות יש ספר שלם של כהנא, מנחם כהנא, לא ספר, מאמר ארוך של מנחם כהנא על כלל ופרט. הוא אומר יש שם סתירות איך קוראים לכלל ופרט ודורשים את זה בתור פרט וכלל. ואני מראה, כתבתי ספר על זה, אני מראה שבאופן עקבי אם אתה לוקח אם אתה מבין שהמהלך הוא באמת הלכה למשה מסיני דינאמית, אז אתה בעצם רואה שזה שקוראים לזה כלל ופרט בדור הקודם, זה לא אומר שזה המושג כלל ופרט אחרי שכבר מבחינים בין פרט וכלל לכלל ופרט לכלל ופרט וכלל. פשוט משתמשים בשם הכולל. פתאום אתה רואה שדורשים את זה בתור פרט וכלל ולא בתור כלל ופרט. אז כל השאלות נעלמות. כל הקושיות נעלמות. ולכן אפשר לראות שההסתכלות הזאת של הלכה למשה מסיני דינאמית, מסורת דינאמית, פותרת הרבה מאוד קשיים שנובעים מהתחושה שמסורת חייבת להיות קפואה. לא. אם יש מסורת זה לא אומר שהיא לא דינאמית. אוקיי? יש כמו תחשבו על דיברנו על זה אולי, אני לא זוכר, על כללים של שפה. שפה מתחילה להתפתח, דיברנו, נכון? ששפה מתחילה להתפתח ואז מגיע מישהו ומנסח כללים דקדוקיים, איך מדברים. והוא לא המציא את הכללים האלה. הרי הדוברים השתמשו בכללים האלה רק שהם לא ידעו שיש כללים, הם פשוט דיברו את זה בצורה טבעית, כמו שילד לומד שפה אז הוא מדבר נכון. הוא לא יודע שיש כלל בגד כפת בראש מילה ונשוא, נושא, מושא ישיר, מושא עקיף. הוא משתמש בזה נכון. מה זה אומר? שהכללים זה לא המצאה. הכללים זה המשגה שמגדירה מה אנשים עשו קודם לפני שהיו כללים. אבל זה לא המצאה חדשה. זה המשגה של מה שעשו קודם. זה בדיוק מסורת דינאמית. המידות הדרש או עולם הדרש הוא הלכה למשה מסיני. אבל הוא עובר המשגות וכללים וניסוח והתפרטות עם הדורות וזה מגדיל את מספר המידות כל הזמן. כל דור יש יותר ויותר מידות, אבל זה לא באמת שממציאים את זה לאורך ההיסטוריה. אלא זה עובר המשגות שנכנסות עכשיו לרזולוציה יותר גבוהה. ואז יש יותר מידות, וכבר שתי מידות שנחשבו מידה אחת פתאום נתפסות כשתי מידות שונות. אבל גם בדור הקודם דרשו את זה בשתי צורות, רק לא היו מודעים לזה בכלל שבעצם יש פה שתי תת מידות. עד שבא הדור המאוחר יותר ושם את האצבע, רגע רגע, שים לב, תחת הכותרת כלל ופרט מתחבאות שלוש או ארבע מידות שונות. ולכולם יש את אותו רעיון, אבל הוא מתנסח קצת אחרת בכל הקשר. הכלל מופיע לפני הפרט או הכלל מופיע אחרי הפרט או שיש כלל ואחרי זה פרט ואחרי זה עוד כלל. כל דבר כזה בעצם עובר הרחבה שונה. אוקיי? אפשר להראות את זה בצורה מאוד מדויקת על דוגמאות כאלה ואחרות, אבל לענייננו כאן, מה שאני רק רוצה לומר זה שהמהפכה הזאת בסופו של דבר לא ריסקה את המסורת אלא הפכה אותה לנטייה. היא קבועה במקומה אבל פרה ורבה. היא לימדה אותנו שמסורת יכולה להיות מסורת דינאמית ולא מסורת קפואה. זאת בעצם זה בעצם פשר הלקח שנלמד מהמהפכה הזאת. ואז הוא אומר, בעלי אסופות, קורא פה, בעלי אסופות אלו תלמידי חכמים שיושבים אסופות אסופות ועוסקים בתורה. הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין. שמא יאמר אדם היאך אני למד תורה מעתה? והנה כלפי מה הדרשה הזאת פונה? הוא מדבר עם רבי אליעזר, רבי יהושע פה. הוא לא נמצא פה, אבל הוא מדבר עם רבי אליעזר. אומר לו רגע, יש פה מחלוקות, אלה מטמאין ואלה מטהרין, אלה ככה ואלה ככה, אלה פוסלים ואלה מכשירים. אז איך תורה נלמדת? אז זה שתי תורות. הרי זאת הייתה הטענה של רבי אליעזר. אומר לו רבי יהושע על מה אתה מדבר? תסתכל, זה מה שרבי אלעזר בן עזריה לימד אותנו. הט אוזנך כאפרכסת לשמוע דברי מטמאין ודברי, תלמוד לומר כולם ניתנו מרועה אחד, אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, כנה ואלו ואלו דברי אלוהים חיים, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, דכתיב וידבר אלוהים את כל הדברים האלה. אף אתה עשה אוזנך כאפרכסת וקנה לך לב מבין לשמוע דברי מטהרים ודברי מטמאים, את דברי אוסרים ודברי מתירים, את דברי פוסלים ודברי מכשירים. בלשון הזה אמר להם: אין דור יתום שרבי אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו. מה זה? איך זה קשור לרבי אלעזר בן עזריה? הוא כל הזמן מדבר עם רבי אליעזר ועם רבי אלעזר בן עזריה. רבי אלעזר בן עזריה, הדרשה שהם הביאו בשם רבי אלעזר בן עזריה הייתה שהוא מכניס את כולם לבית המדרש. יש מקום לשמוע את כל הדעות. ועל זה דורש רבי יהושע בהתלהבות, כנגד הפנינה הזאת שרצו לאבד ממנו, עכשיו הוא דורש בהתלהבות, הוא מדבר עם רבי אליעזר בעצם. אומר לו תראה רבי אליעזר, הנה עכשיו ניצחנו. זה בעצם התורה של משא ומתן במקום התורה של מסורת. הט אזנך לשמוע את הדעות האלה ואת הדעות האלה, נגיע למסקנות טוב, לא נגיע למסקנות נעשה הצבעה. תורה של משא ומתן. וכולם ניתנו מרועה אחד. מסורת לא צריכה להיות קפואה, הכל זה דברי משה רבנו, רק זה עובר פרשנויות, ועל פרשנויות יכולות להיות מחלוקות וזה בסדר גמור. זה שזה לא מתאים למה שאמר משה רבנו, אז מה? רבי אלעזר בן עזריה אומר אם זה לא מה שקיבלתי מרבותיי, אם זה לא מה שהמסורת אומרת, אז זה שטויות. והם אמרו לו לא נכון, זה פשוט עבר פרשנות שונה מהפרשנות שלך. אין דבר כזה להעביר בלי פרשנות, אתה חי באשליה שאתה מעביר בלי פרשנות, זה גם לא נכון לגביך. אין דבר כזה להעביר דברים בלי פרשנות, אין, אין. כשאתה מעביר משהו ממישהו תמיד זה צבוע בצבע שלך, תמיד. תמיד, אין, זה פשוט השאלה של אתוס. אתה יודע יש דוד שלי הוא חסיד בעלז במונסי. והוא, כן, אף אחד לא מושלם. הוא אמר לי שאביי ורבא למדו ביידיש, זה ברור כי הם הרי ידעו ללמוד. מי שיודע ללמוד לומד ביידיש, זה ברור. הוא עצמו לא מאמין בזה כמובן, אבל הוא כן מאמין בזה. וזה האתוס, הוא באמת מאמין בזה. הוא לא חושב שהם למדו ביידיש היסטורית, אבל הוא בטוח שהם למדו כמוהו, זה מה שהוא מתכוון לומר. שהם לבשו גארטל ופראק. זאת אומרת זה כי מבחינתו מסורת זה משהו קפוא. אגב בעולם החרדי באופן כללי מסורת נתפסת כמשהו קפוא. אתה צריך לעשות את מה שעשו רבותיך. בדיוק, ובבריסק זה הכי בולט, כן. אם אתה עובר ל… אתה עושה פרשנות או מיישם את זה אחרת על הנסיבות זה כבר סטית מהמסורת, שכמובן הם עצמם סוטים מהמסורת כל הזמן, אבל הם חיים באתוס הזה שכאילו משה רבנו למד כמו רב חיים. אוקיי? מבחינתם זה ברור, וזו טעות בגלל שהם חושבים שהמסורת צריכה להיות משהו קפוא ואם הוא לא קפוא אז זה לא מסורת, סטית מהמסורת. לא נכון, יש דבר כזה מסורת דינמית. אגב, זה בדרך כלל עובד בצורה שככל שאתה יותר חורג מהמסורת, ככה אתה יותר מדקלם מסורת, מסורת, מסורת ולא מסכים לקבל אף שינוי. אין דבר כזה, אתה לא יכול בלי זה. אין שום אפשרות לא לפרש דברים אם הם מגיעים אליך, זה תמיד עובר פרשנות. אין גוף, זה פשוט עובר פרשנות בלי גוף. אין לא גוף ולא דמות הגוף, אבל זה עובר פרשנות, אין. אלה החיים, בני אדם, לא ניתנה תורה למלאכי השרת. איפה נפל לי האסימון הזה? קודם כל בריסק זו דוגמה מצוינת. בריסק הרי מדברים כל היום מסורת, מסורת, מסורת. עכשיו אין לכם חידוש יותר גדול מדרך הלימוד של בריסק, המצאה מא' ועד ת'. בעיניי המצאה חיובית, היא עוזרת לחשוף דברים שהיו טמונים שם קודם, זאת המצאה. אבל ברור בגלל שהם מבינים שאין עוגן למה שהם עושים, אז הם הפכו את המסורת לעיקר אמונה. עכשיו כל אחד שעושה אחרת מבריסק הוא סוטה מהמסורת, כשהם הסטייה הכי גדולה מהמסורת שהייתה אי פעם. ברור שלא, הוא לא מודע. ברור. ככל שאתה מסוכסך עם עצמך, אתה רב עם עצמך בעצם, אתה מבין שאתה סוטה מהמסורת ואז אתה מחזק את זה, לא לא זאת המסורת ומשה רבנו קיבל תורה מסיני ומסרה לרב חיים. כן, זאת המסורת וכל מי שעושה אחרת פשוט סוטה מהמסורת, אתה משכנע את עצמך בעניין הזה. דוגמה נוספת לעניין הזה תלמידי הרב קוק, נקרא לה קו היום או משהו כזה. אותה דוגמה. ברור שהרב קוק היה חידוש מאוד גדול ביחס לדורות הקודמים שלו. עכשיו מבחינתם עכשיו כל אחד שסוטה קצת מהדרך שהם תופסים זה סטייה מהמסורת. את מי הוא שימש? הוא שימש תלמידי חכמים הרי בעלי הזה כאילו מה הוא עושה עכשיו הקשקשנים האלה? הרי הם חיים בעולם שאין לו רגליים אין לו שורש וענף. הכל המצאה מא' ועד ת'. וזה בסדר גמור אגב בעיניי זה לא האשמה, זה בסדר גמור, אבל בגלל שהם מרגישים בזה אז הם מאשימים את כל העולם ואשתו בזה שהם סוטים מהמסורת. המקומות שבהם יש את החידושים הכי גדולים זה המקומות ששם המסורת נישא אצלם ברמה בצורה הכי חזקה. זה היה צריך להתפתח כאנטי תזה לסבור החילוני שנתפס כחטא כנסת ישראל בציבור כמשהו שהתקדם כחילול טוטאלי. ומה הטענה? הטענה שלהם היא שזאת המסורת ומי שסוטה מי שלא יודע מה אני זוכר שדיברו על הרב שרלו לא משנה. הוא גם טיפשית חוץ מזה. אבל אני אומר בלי קשר לטיפשי, זה כבר דעתי האישית, אבל ברור שזה חידוש. עכשיו אתה מדבר בשם המסורת זה מגוחך, זה ברור שהם רבים עם עצמם, זה ברור שהם עצמם מבינים, או לא מבינים בתת מודע, הם חשים שיש שם סטייה מאוד חזקה מהדורות הקודמים. הרב קוק ממשיך את הדורות הקודמים? רוב רבני דורו חלקו עליו, אוקיי, אז אתם מדברים בשם המסורת? מה אתם מדברים? יש זה מזכיר לי יש סופר ומשורר יידי בשם חיים גראדה. כדאי לכם לשמוע, הוא עמד לפרס נובל, היה מסוכסך עם בשביס זינגר, הוא טען שבשביס זינגר לקח לו את כל הספרות. שמענו על גראדה. מה? שמענו על גראדה, לפחות אני שמעתי על גראדה. גראדה זה משורר. אז בכל אופן הוא היה סופר ומשורר יידי, עכשיו הוא כתב שני ספרים, צמח אטלס ומלחמת היצר, יצאו בהוצאת עם עובד. והספרים האלה הם בעצם סיפור אבל מבוסס על הביוגרפיה שלו, של חיים גראדה. ובסיפור שם מתואר ילד קטן בשם חיימקה, זה הוא עצמו כמובן, שלומד בפרבר בשם וולוקניק, בישיבת נובהרדוק. אתם יודעים מה זה ישיבת נובהרדוק? הסבא מנובהרדוק הרגיש שההשכלה אוכלת בכל פה בצעירים של האזור. אז הוא שלח את כל התלמידים שלו בני שמונה עשרה תשע עשרה לפתוח ישיבות ולהיות ראשי ישיבות בכל מיני כפרים. היו מלא ישיבות נובהרדוק. כל אחד עם עשרה עשרים תלמידים מהכפר, אספת את התלמידים ונהיית ראש ישיבה. עכשיו מדובר בילדים בני שמונה עשרה תשע עשרה שהתחנכו אצל פרא אדם, הסבא מנובהרדוק היה פרא אדם, וכל השיטה שלו הייתה לחנך את האנשים לא לשים על שום נורמה, על שום דבר, לזלזל בהכל, לא להתבייש מכלום, זו הייתה השיטה החינוכית שלו. אז הוא גידל פראי אדם בני שמונה עשרה תשע עשרה ושלח אותם להיות ראשי ישיבה. ואתם מבינים מה החברה האלה עושים לתלמידים צעירים? מטורף, אנשים שיצאו כנראה עם תסביכים מטורפים. עכשיו הוא מספר שם חיימקה הזה, מספר על חיימקה, חיים גראדה, הרב יעקב גניס הזכירו, הוא נובהרדוקר קטן. הוא גם פרא אדם לא קטן. לא, בחיוב, יש בזה הרבה חיוב אגב, בפראות הזאת. מה שאמרתי עכשיו זה לא אשמה. פרא אדם זו שיטה, זו שיטה. הוא שלח את הילדים שלו, כן, זה ידוע, את התלמידים שלו לבית מרקחת לבקש מסמרים. שיצחקו עליהם, מה אתם מחפשים מסמרים בבית מרקחת? שיצחקו עליהם, שיתרגלו לזה שלא לשים על שום דבר שאומרים עליך, ואיך שמסתכלים עליך, לפתח איזשהו סוג של אדישות כלפי הסביבה, אלא להיות עצמאי, להיות אוטונומי. יש בזה משהו מאוד יפה בעיניי. אבל כשאתה נותן את זה לילדים בני שמונה עשרה תשע עשרה, ועוד אין להם את הבשלות של אנשים מבוגרים, ואתה שולח אותם להיות ראשי ישיבה שגם יחנכו ילדים, זה טירוף. פשוט טירוף. והתיאורים שמה הם תיאורי זוועה בספר הזה. עכשיו הספר הוא סיפור, והוא מתאר, ראש הישיבה שלו, הוא קרא לו בשם הספרותי צמח אטלס. כך הוא קרא לו. אגב, יש מאמר של שלמה זלמן הבלין, פרופסור שהיה פה לתלמוד, שהוא ניסה לאתר מי זה הצמח אטלס הזה. מי זה היה ראש הישיבה? ניסה למצוא את השם האמיתי, כי זה ניקניים, כן? אז בכל אופן, הצמח אטלס הזה, הוא מתאר שם, כמובן זה הכל תיאור ספרותי שלו, הוא מתאר שם היה אכול בספקות וביצרים, עבודה זרה וכפירה ועריות, היה אכול מבפנים. וככל שהוא היה אכול מבפנים, הוא נלחם בישיבה בקיצוניות עוד יותר גדולה עם כל ילד שגילה איזה שהם סימנים של ספקות או סימנים של יצרים כאלה ואחרים. למה? כי בן אדם שהוא מאוד קיצוני כלפי חוץ זה אומר שמשהו אצלו בפנים בתחום הזה מעורער. בן אדם לא נלחם אף פעם עם מישהו אחר, בן אדם תמיד נלחם עם עצמו. זה ההנחה הפשוטה שלי. בן אדם קיצוני זה בדרך כלל בן אדם שיש לו בעיה בנקודה הזאת אצלו בפנים, לכן הוא קיצוני. והספר הזה מתאר כנגד הצמח אטלס הזה, הוא זרק בסוף את חיימקה מהישיבה, לא משנה, כנגד הצמח אטלס הזה האנטי-תזה היה בעל המחזה אברהם, שזה ידוע, זה החזון איש. החזון איש היה מגיע לנופש בוולוקניק כל שנה לכמה חודשים. היה טיפוס חולני, לא יודע, הוא היה צריך שם להיות בנופש, גר שם לבד בבית, ישב שם ולמד. וחיימקה נזרק מהישיבה ואיכשהו הגיע אליו הביתה. הוא שמע שהוא נזרק מהישיבה ובהתחלה לא, בהתחלה הוא בא אליו עם השאלה. והמחזה אברהם כהחזון איש ענה לו על השאלות. חסידות אצלנו, לא חסידות אצלנו, אבל ענה לו על השאלות. ובאיזשהו שלב הוא נזרק מהישיבה ואז הוא חי אצל החזון איש בבית כמה חודשים, ביחד איתו בבית בארבע עיניים. וזה נכון ביוגרפית הוא באמת היה שם. וכל הספר בעצם הוא סביב הדיכוטומיות הזאת בין צמח אטלס להמחזה אברהם. צמח אטלס אכול מבפנים ביצרים וספקות והוא קנאי קיצוני נלחם בכל היקום, כמובן נלחם עם עצמו כביכול. והמחזה אברהם הרמוני, מוכן לשמוע כל שאלה. והחזון איש לא, הוא היה טיפוס קיצוני בתפיסות, אבל בהתנהגות, בהתייחסות קיבל כל אדם ענה לכל שאלה בנחת. באיגרות שלו אתם יכולים לראות – אתה לא מסכים איתי? תעשה מה שאתה חושב, מה הבעיה? אתה לא חייב להסכים איתי. את זה שמעתי גם מהרב יוגל. היה בא אליו פעם בשבוע עם גדליה נדל, למדו בחברותא ופעם בשבוע הלכו לחזון איש, לשאול אותו שאלות ולשמוע ממנו תשובות. והוא אמר לו: גדליה, אתה לא מסכים איתי, אז תעשה מה שאתה חושב, מה הבעיה? למה אתה צר ורב איתי? ככה אומר לו החזון איש. זאת אומרת, הכל בסדר גמור, מה הבעיה? הוא כותב את זה בספרים אגב שאדם צריך לפעול כמו שהוא מבין. אז זה בדיוק האנטיזה ולמה? כי בתוכו היה שלם עם דרכו. אז הוא לא קיצוני כלפי חוץ. עכשיו לא, היו לו עמדות מאוד חד משמעיות והיה ברור לו שהוא צודק ואחרים טועים, אבל הוא מבין בסדר, זאת עמדתי, אחרים חושבים אחרת. אין מה לריב איתם. אני שלם עם שלי, אין לי סכסוכים עם עצמי בפנים, אז אני לא רב עם אנשים בחוץ. אני בעיניי גם היום אנשים שמתנהגים בקיצוניות הם בדרך כלל אנשים שיש להם איזה בעיה עם עצמם בפנים בנקודה הזאת. בן אדם רב תמיד עם עצמו, הוא אף פעם לא רב עם מישהו אחר. אגב, חברה חרדית למשל כשהיא מגלה תופעות קיצוניות שנלחמת נגד כל הסביבה זה תמיד מלחמה עם החברה שלה בפנים. תמיד. לתפוס באופן טוטאלי. אני יודע למה הציבור החרדי בישיבות אומרים פתאום כל סרט כל חסידות שונאת את כל שאר החסידויות. לא, לא רק ששונאת את כל שאר החסידויות. עוד פעם, כשהיא שמה דגש קיצוני על נקודה מסוימת זה אומר שיש משהו חלש ומעורער אצלה עצמה בנקודה הזאת. כשהחרדים יוצאים למלחמות נגד הטלפון הסלולרי זה בגלל שהוא נכנס אליהם פנימה. תמיד. כשהחרדים יוצאים למלחמה נגד לא יודע מה הגיוס, זה לא בגלל שהחילונים רוצים לגייס אותם, אלא בגלל שהחרדים מתחילים להתגייס. ואז מתחילה המלחמה. אתה נלחם תמיד עם עצמך. וזה נכון לא רק לחרדים, זה נכון לכל אדם. ואני אומר מי שנלחם באופן מאוד קיצוני על משהו, זה אומר שמשהו אצלו בפנים מעורער בתחום הזה. זה הכלל. אולי יש חריגים, אבל מבחינתי זאת נקודה זאת ברירת המחדל. כל עוד לא הוכח אחרת אני חושב שזה ההסבר הנכון. והנקודה הזאת שאנשים, אני חוזר לסוגריים, אני חוזר למהלך שלנו כאן, אז אני אומר כשאנשים מדברים בשם המסורת, זה בגלל שיש להם תחושה לפעמים לא מודעת שהם בעצם חרגו ממנה. הם חורגים מהמסורת, אז הם מאשימים את כל העולם שחייבים להיצמד למסורת ורק המסורת ואסור לסטות מהמסורת כי הם מבינים שהם לא שם. האם יש משהו בראייה כאילו הראשונית כשהיא יוצאת דוגמה מהרב קוק, האם יש משהו כבר בהתחלה שיוצר שהתלמידים האלה נצמדים כל כך הרבה במסורת ובדוגמטיות הזאת? זאת אומרת האם יש משהו… הוא היה מאוד כריזמטי, היה מאוד חכם, היה מאוד צדיק מרשים אני מניח אני בטוח. ולכן זה תמיד איך זה נוצר? רב חיים… הוא לא במסורת? חס וחלילה. רבנים חלוקים עליו, הם ראו פיל וכל אחד ניסה לתפוס חלק אחד בפיל. כמו המשל על הפיל של הרמב"ם. כן. אבל הכריזמטיות הזאת אולי עושה שהתלמידים… הרי מה קורה? מה שקורה זה רב חיים והרב קוק היו מהפכנים. שניהם. זה בשיטת הלימוד זה בצורת החשיבה. עכשיו ברגע שיש מהפכן אבל עם עוצמה, אישיות כריזמטית ומרשימה, כל התלמידים שלו הולכים אחריו ונהיים לא מהפכנים להיפך, אלא נצמדים אליו עד הסוף. אז הם הופכים להיות נורא מסורתיים אבל המסורת שבה הם מחזיקים היא מסורת שהיא מהפכה. היא לא מסורת, זה האבסורד של מהפכות. כן, הקומוניסטים עשו מהפכה הרי הרוסים לא יכולים בלי צאר זה ידוע. הקומוניסטים עשו מהפכה ונהיה צאר קומוניסטי. סטלין היה צאר. אז אותו דבר במהפכות הרוחניות אז אתה עושה מהפכה כנגד הסמכויות הקודמות. המהפכן נהיה הסמכות החדשה. עכשיו כולם צריכים להיצמד אליו. המהפכנות לא עוברת מדור לדור. זה הסיפור הידוע, הייתי פעם אצל בובר בסיפורי חסידים, הוא מביא שמה על רבי נח מלחביץ'. היה רב חסידי, היה רבי נח מלחביץ' ורבי, לא זוכר מי זה השני, שניים אבא ובן. ואבא נפטר והבן שלו שינה מהנהגות של האבא. באו אליו החסידים, אומרים לו איך אתה משנה את הנהגות הקודש של אבא שלך? אמר להם, למה, אני, אני ממשיך את דרך אבי בדיוק. כמו שהוא שינה את דרך אבותיו, גם אני משנה את דרך אבותיי. עכשיו זה נורא, זה מייצג בצורה, זה לא רק בדיחה, יש פה משהו נורא חזק. כי החסידים בעצם מצפים שאתה חייב להיות שמרן למרות שמה שאתה שומר עליו הוא הרי בעצמו מהפכה. אז אם אתה באמת רוצה לשמור על המהפכה, אתה צריך לעשות בעצמך, אם צריך, לא חייבים לעשות מהפכה. אבל אם אתה מרגיש שצריך לעשות מהפכה, אל תהסס, תעשה אותה. וזאת הדרך הנכונה להמשיך את אבותיך. זה שאתה מורד נגדם. אגב החזון איש, אם כבר דיברנו עליו, בעיניי יש שני סוגי חזון אישניקים. יש חזון אישניקים שמקפידים לעשות כל מה שכתוב בספר חזון איש, כפי שהוא. זה רוב החזון אישניקים. ויש חזון אישניקים, כמו רב חיים גדליה נדל, שהם עושים מה שהם חושבים כמו שהחזון איש עשה את מה שהוא חשב. וזה באמת חזון איש, אלה החזון אישניקים האמיתיים. כי החזון איש אגב גם בספר כותב שזה מה שצריך לעשות. ביורה דעה בסימן ג' ובסימן קנ"ט, יש לו כללי הפסיקה וההוראה, הוא מעריך שם בעניין הזה. ואדם צריך לעשות מה שהוא חושב. אז אם אתה רוצה להיצמד למה שהחזון איש אמר, אתה צריך לעשות את מה שאתה חושב גם אם אתה חולק על החזון איש. וזה נקרא להיצמד למה שהחזון איש אמר. זה החזון אישניקים האמיתיים. אגב החזון אישניקים הבאמת אמיתיים הם עושים את מה שהם חושבים לא כי החזון איש אמר שצריך לעשות את מה שאתה חושב, אלא כי אתה מבין שצריך לעשות את מה שאתה חושב. יש משהו בחזון אישניקיות מהסוג השני שהוא עדיין באמת שמרני, כי אתה מרשה לעצמך להיות מהפכן בגלל שהרבי אמר שחייבים להיות מהפכן. אני אומר לא, אני מרשה לעצמי להיות מהפכן כי אני חושב שצריך להיות מהפכן. ואז אני חזון אישניק אמיתי. כי לחזון איש הרבי שלו לא אמר לו את זה. הוא עשה את זה בלי שהרבי שלו אמר לו. אז תיצמד למה שהוא אומר ובעצם תעשה מהפכה על זה שהוא אמר לך להפוך. נכון. אז יש אתם יודעים, מביאים הרבה פעמים את האיגרות של החזון איש, שהוא אומר שכל דברי החפץ חיים זה כמו דברים שיצאו מלשכת הגזית. משנה ברורה, בעצם מי נתן למשנה ברורה את המעמד שלו היום? החזון איש. בליטא הספר ההלכתי הבסיסי היה ערוך השולחן. רק פה בארץ בעקבות החזון איש, המשנה ברורה קיבל את המעמד הגדול שלו מבחינת הסמכות ההלכתית. עכשיו זה נורא מוזר, כי יש אתם מכירים את המהדורה של המשנה ברורה עם הערות החזון איש, כל המקומות שהוא חולק על המשנה ברורה. עכשיו אם כל דברי המשנה ברורה הם כמו שיצאו מלשכת הגזית, החזון איש הוא זקן ממרא. אתה חולק על דברים שיצאו מלשכת הגזית. אבל אנשים לא מבינים את הדבר הזה, החזון איש אומר אתה צריך להתייחס לזה כמו שיצא מלשכת הגזית במובן שזה דבר שמאוד מבוסס, שאתה צריך להתייחס אליו ברצינות, אבל זה לא אומר שאתה צריך לשמוע בקולו. תגבש עמדה משלך ותעשה מה שאתה חושב. בסדר, לא צריך לקחת את הדברים בצורה מילולית. כשהוא אומר זה לשכת הגזית, כולם חייבים לעשות מה שכתוב במשנה ברורה. זה החזון אישניקיות מהסוג הראשון שדיברתי עליה. החזון איש אמר שהחפץ חיים זה לשכת הגזית, אז עושים את מה שהמשנה ברורה אמר. לא, החזון איש אמר שהחפץ חיים לשכת הגזית וגם אני אחליט מי זה לשכת הגזית שלי, כמו שהוא החליט מי זה לשכת הגזית שלו. זו החזון אישניקיות האמיתית. טוב, נחזור אלינו. אז ענייני המסורת, מסורת דינמית, זה בעצם המסקנה של המהפכה הזאת שהייתה ביבנה. המסורת לא צריכה להיות קפואה, המסורת צריכה להיות דינמית. עכשיו תראו. הוא אומר ולימא ליה בהדיא, משום מעשה שהיה. דתניא מעשה ברבי יוסי בן דורמסקית שהלך להקביל פני רבי אליעזר, זה לא רבי אלעזר, זה רבי אליעזר בלוד. מבינים שזה לא מקרה. הסיפור הראשון היה על שני תלמידים שבאו לרבי יהושע בפקיעין. וזה בדיוק אחרי המהפכה ביבנה, כי כל הסיפור זה עם רבי אלעזר בן עזריה וכל הראינו עכשיו את כל המהלך. מה הסיפור הבא? תלמיד שהולך לבקר את רבי אליעזר בלוד. רבי אליעזר זה הבר פלוגתא של רבי יהושע, נכון? שניהם בעצם יושבים, רבי יהושע מהמורדים ורבי אליעזר מהשולטים שהודחו, השליטים שהודחו. אוקיי, עכשיו זה אנטי-תזה. עכשיו תראו מה קורה פה. הוא אומר מעשה ברבי יוסי בן דורמסקית שהלך להקביל פני רבי אליעזר בלוד. פה אני קורא. אמר לו, אותו דבר כמו רבי יהושע, מה חידוש היה בבית המדרש היום? גם הוא שואל מה חידוש היה בבית המדרש היום? אתם מבינים אבל מה המשמעות של העניין? ברגע שאנחנו קושרים את הגמרא הזאת לגמרות שראינו קודם, זה בעצם המשך של אותה מחלוקת בין רבי אליעזר לבין רבי יהושע סביב המהפכה ביבנה, אז אתם מבינים שצריך לקרוא את שני הסיפורים האלה בהתאמה. אז רבי יהושע כשהוא שואל מה חידוש היה בבית המדרש היום, הוא שואל זה בעניין באמת לדעת יש חידושים. בעקבות המהפכה יש פרשנויות, התורה צומחת, פרה ורבה. מה רבי אליעזר אומר? מה חידוש היה בבית המדרש? בוא נשמע את החידושים השטויות שחידשתם עכשיו ביבנה, החידושים הגדולים שלכם. תראו מה קורה מיד. זה כתוב בגמרא, זה לא פרשנות שלי. אמר ליה, נמנו וגמרו עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית. הוויכוח האם בחלק של עמון ומואב בעבר הירדן מעשרין בשביעית או לא, אם יש שם דיני שביעית או אין שם דיני שביעית. אם יש דיני שביעית אז לא מעשרין. בסדר? אז היה ויכוח הלכתי ונמנו וגמרו שמעשרין. אמר לו רבי אליעזר, אומר ליה לרבי יוסי בן דומסקית, פשוט ידיך וקבל עיניך. פשט ידיו וקיבל עינם. עיוור אותו במקום, הפך אותו לעיוור מרוב העצבים. למה? אמר ליה, בכה רבי אליעזר ואמר סוד השם ליראיו ובריתו להודיעם. אמר לו, לך אמור להם, אמר לרבי יוסי תלך ליבנה ותגיד להם עכשיו בשמי, אל תחושו למניינכם. אל תפחדו שמא טעיתם. למה? כך מקובלני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו, הלכתא למשה מסיני, עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית. מה הוא אומר לו? תמסור להם שהמסקנה שלהם נכונה. למה? לא כי הם הגיעו למסקנה ההגיונית והסכימו שזה מה שהגיוני, כי הוא קיבל מרבו, רבי יוחנן בן זכאי, שקיבל מרבו, הלכה למשה מסיני שבמקרה קלעתם לאמת. באותה מידה יכולתם לקלוע כמובן לשקר ואז הייתם טועים בהלכה. מרוב העצבים, לא, אבל הכוונה מאוד התרגז עליו, קילל אותו, לא בדיוק מה שעשה, מה המשמעות אני לא יודע בדיוק, אבל בדיוק הפוך מההתלהבות של רבי יהושע. שימו לב אותו דבר, הוא מביא לו חידוש מיבנה והוא מביא לו חידוש מיבנה. רבי יהושע שש ושמח צהל ורוקד שם, ורבי אליעזר מתעצבן עד מוות. למה? אומר להם למה אתם לא באים לשאול אותי? יש לכם שאלה עם עמון ומואב מעשרין בשביעית? אני מחזיק את כל התורה. הרי לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו, לא חיסר מרבותיי דבר. תבואו תשאלו אני אגיד לכם הלכה למשה מסיני. במקרה קלעתם לאמת. במקרה זה נכון. אל תחושו למניינכם. אני הייתי אומר אל תחושו למניינכם זה תרתי משמע. אל תחששו שטעיתם, אל תסתמכו על המניין שלכם. יש הלכה למשה מסיני אז למרות שזה נקבע על ידי עם הארצים כמוכם, אז במקרה הזה זה גם צודק. בגלל שרבי יהושע אומרים לו תלמידיך אנו ומימך אנו שותין, והוא פה ישר אומר לו את זה. כי הוא לא תלמידו ומחרימים אותו הרי הוא מנודה. ברור הם לא באו אליו בכלל, אף אחד לא בא אליו. אנחנו נראה את זה בהמשך. אף אחד לא הגיע אליו הוא עד יום מותו ישב לבד בלוד. הוא הגיע, לא יודע. גם כתוב שם שגם רבי עקיבא היה נוהג מדי פעם להגיע. אבל באופן עקרוני החרימו אותו. מה עניין דתי, קיבלו פה החלטה. זה בדיוק מה שאמרתי קודם, למה החרימו אותו? בגלל שהוא חלק עליהם בהלכה. זה סיבה להחרים. לא, הוא לא קיבל את כללי המשחק. מי שלא מקבל כללי המשחק זה הרסני. הרי הם הגיעו להרוג זה בזה בגלל שלא הסכימו לדון ולעשות הצבעה וללכת אחרי הרוב. אז הם החרימו אותו. רבן גמליאל קיבל על עצמו בסוף את מה שהציבור החליט, מה שהחכמים החליטו. רבי אליעזר לא, הוא נשאר מנודה עד סוף ימיו. היה דבר כזה גם בסוף שביעי. הגמרא אומרת שכן, וגם מה זה התורה, איפה נשאר? הגמרא מתארת שכן. טוב, בכל אופן אז אתם רואים את האנטי-תזה לסיפור עם רבי יהושע. הסיפור עם רבי אליעזר הוא בדיוק הפוך כי שניהם יושבים בשני הצדדים של המחלוקת הזאת ושניהם מתייחסים הפוך למה שקורה ביבנה. ואז הוא מסביר לו למה זה ככה וכולי. לאחר שהתיישבה דעתו אמר יהי רצון שיחזרו עיני יוסי למקומן וחזרו. טוב אז החזיר אותו לראות, לא השאיר אותו עיוור. אבל מרוב העצבים, מה אתם מבלבלים את המוח? אתם יש לכם סברות לפה וסברות לשם? תבואו תשאלו אני אגיד לכם את האמת. אתם רואים שהוא לא חזר בו. הוא נשאר בתפיסתו שהוא לא מוכן לקבל את התורה של משא ומתן. יש תורה של מסורת, רבו מרבו ורבו מרבו עד הלכה למשה מסיני, לא פחות. הכל בא ממשה, אין שום דבר שנוצר בדרך. מה בתפיסה שלו? עכשיו זה כמובן אשליה, אין דבר כזה. רבי אליעזר טעה, הנה הוא טעה בפרשנות. אין דבר כזה, לא יכול להיות צינור חלול. לא יכול להיות, אין העברה של רב לתלמיד שלא כרוכה באיזשהו סוג של פרשנות. אין דבר כזה. זה כמו יש בהלכות קריאת שמע, הרמב"ם כותב שצריך לקרוא קריאת שמע ובלבד שיהיה מדקדק באותיותיה. בכל לשון אפשר לדקדק? בכל לשון אפשר לקרוא, מהדברים שנאמרים בכל לשון, פרק שלישי של סוטה. הבלבד שיהיה מדקדק באותיותיה. הראב"ד אומר עליו, אם זה נקרא בכל לשון אז מה שייך לדקדק? הרי כל הלשונות פירוש הן, ומי הוא זה שידקדק אחר פירושו? כשאתה מתרגם מלשון אחת ללשון אחרת, תמיד יש פה מימד של פרשנות. זה לא בדיוק אותו דבר. מה שייך לדקדק בזה? אתה מדקדק בפירושים שלך. לדקדק בלשון המקורית זה הלשון שהקדוש ברוך הוא כתב. שם צריך לדקדק. אבל כשאתה מעביר את זה משפה לשפה או אצלנו מרב לתלמיד, תמיד זה עובר איזשהו סוג של פרשנות. אתה לא יכול להעביר את הדברים כפי שהם. כן, הטלפון, משחק הילדים הזה של טלפון שבור מוכיח. אתה מעביר מילה מאחד לשני, בסוף אתה שומע מילה אחרת לגמרי. אי אפשר להעביר דברים אזיס. טוב, אז זה הגמרא בחגיגה דף ג' ד' ג' עמוד א' עמוד ב' סליחה. תקבלו את המסורת שלי אחרת סבואט, אוסטריה, פרוסיה ורוסיה יבואו. יחזירו את הסדר הישן. סבואט זה הפעלת כוח. זה מזכיר מהפכה אחרי 1789. אוקיי, זה לא רוסיה, זה הולך לגלות ומשם הוא ממשיך לשדר איזה סדר שלא יתפרק. רבי אליעזר ב-1789 המהפכה הצרפתית, בדיוק, וזה מזכיר איזשהו זה שהוא יוצא לגלות אחרי ש… לא הבנתי על מה אתה מדבר. מי לואי ה-14 אתה אומר? לא, לואי ה-16 הורידו את הראש. אז זה שהאצילים החבר'ה הישנים שהופלו יוצאים לגלות ומשם הם מצליחים לחזור לשלטון הקודם שלהם. יש פה בעיה קטנה שרבי אליעזר הוא לא חזר. אוסטריה ופרוסיה לא היו קיימות וגם רוסיה. עכשיו כמובן כמו שאמרתי בסופו של דבר התיאור הוא לא מסורת מול משא ומתן. משא ומתן זה צורה אחרת לתפוס את המסורת. לא בא במקום המסורת אלא זו מסורת דינמית. אוקיי, אפשר לראות את הגמרא בסנהדרין בדף ס"ד. אז זה כבר לא ויכוח בין רבי אליעזר לרבי יהושע ואפילו לא האם צריך להיצמד למסורת או להוסיף משהו. מה זאת מסורת? האם מסורת היא דינמית או מסורת היא קפואה? זה בעצם הטענה. עכשיו תראו את הגמרא בדף ס"ד בסנהדרין. זה היה ביום מותו של רבי אלעזר, של רבי אליעזר. הוא היה יושב לבד מנודה בלוד עד יומו האחרון. נכנסו וישבו לפניו מרחוק ארבע אמות. אמר להם למה באתם? אמרו לו ללמוד תורה באנו. אמר להם ועד עכשיו למה לא באתם? כן עד יום מותו הם לא הגיעו, פתאום עכשיו הם באו ללמוד תורה. אמרו לו לא היה לנו פנאי. לא נעים. לא היה לנו זמן לכן לא הגענו. והוא היה רבם של כולם זה מעמד קשה. אמר להן תמה אני אם ימותו מיתת עצמן. עוד פעם קילל אותם כמו שהוא עיוור את רבי יוסי בן דורמסקית. הוא היה טיפוס עצבני, לא עשה חשבון. אמר לו רבי עקיבא שלי מהו? מה גורלי צפוי? אמר לו שלך קשה משלהם. אתה הכי גרוע. למה? כי רבי עקיבא היה תלמיד שלו. וזה שלרבי עקיבא גם בא אליו, היה מגיע אליו מדי פעם, אבל לא מספיק. ולכן הוא אומר אתה יותר גרוע מהם, אתה תקבל הגורל שלך יהיה הכי גרוע. נטל שתי זרועותיו והניחן על לבו ואמר אוי לכן שתי זרועותיי שהן כשני ספרי תורה שנגללים. הרבה תורה למדתי. והרבה תורה לימדתי, והרבה תורה לימדתי. הרבה תורה למדתי ולא חסרתי מרבותיי אפילו ככלב המלקק מן הים. אתם רואים? תורה של מסורת, כן? הרבה תורה לימדתי ולא חיסרוני תלמידיי אלא כמכחול בשפופרת. ולא עוד, אלא שאני שונה שלוש מאות הלכות בבהרת עזה. כן, בסוגיית בהרת עזה אחת, שלוש מאות הלכות יש לי על הסוגיה הזאת שקיבלתי מרבותיי, לא שחידשתי. הכל קיבלתי מרבותיי. זאת אומרת הוא החזיק אוצר אדיר של הלכה, של מסורת הלכתית. ולא עוד אלא שאני שונה, ולא היה אדם ששאלני בהן דבר מעולם. שהייתי בנידוי, אף אחד מכם לא בא. אני בטוח שהתפלפלתם שם ביבנה על בהרת, על בהרת עזה פלפולים רבים. במקום לבוא ולשאול אותי, שלוש מאות הלכות יש לי למסור לכם, אף אחד לא הגיע. ולא עוד אלא שאני שונה שלוש מאות הלכות, ואמרי לה שלושת אלפים הלכות בנטיעת קישואין, ולא היה אדם שואלני בהן דבר מעולם חוץ מעקיבא בן יוסף. פה רואים שרבי עקיבא היה בא, בא אליו כן לשאול את השאלות האלו. והגמרא מביאה שרבי עקיבא למד אצלו את הכישופים בנטיעת קישואין, הכוונה זה סוג של כישוף. רבי אליעזר היה בקי בכישופים כי זה היה חלק מההלכה, צריך לדעת מה זה כישוף ומה עושים איתו ואיך עושים איתו וזה. אז הוא לימד את רבי עקיבא גם כישופים וגם הלכות כישופים. אוקיי, וזה שלוש מאות או שלושת אלפים הלכות בנטיעת קישואין. בסדר? וזה רק רבי עקיבא למד אצלו. עכשיו הגמרא במשנה בסנהדרין בס"ז עמוד א', רבי עקיבא אומר משום רבי יהושע, שניים לוקטין קישואין, אחד לוקט פטור ואחד לוקט חייב. העושה מעשה חייב והאוחז את העיניים פטור. עוד פעם הכל בהלכות כישופים. במשנה הם עושים ביחד זה איזה סוג של כישוף, לא משנה כרגע. כך רבי עקיבא אמר בשם רבי יהושע. שימו לב השמות חשובים פה. רבי עקיבא אמר את זה בשם רבי יהושע. אומרת הגמרא שם בס"ח, והא רבי עקיבא מרבי יהושע גמיר לה? מה אתה אומר לי שרבי יהושע למד, שרבי עקיבא למד את זה מרבי יהושע? מה פתאום? הוא למד את זה מרבי אליעזר. דתניא, כשחלה רבי אליעזר נכנסו רבי עקיבא וחבריו לבקרו. הוא יושב בקינוף שלו והם יושבים בטרקלין שלו. הוא היה מנודה בעצם. הוא חלה ועמד למות, והם ישבו בסלון והוא ישב בחדר שינה. ואותו היום ערב שבת היה ונכנס הורקנוס בנו, כן, שקרוי גם על שם אביו, הוא היה רבי אליעזר בן הורקנוס וגם הבן שלו היה הורקנוס, לחלוץ תפילין. גער בו ויצא בנזיפה. אמר להן לחביריו, הורקנוס אומר לתלמידים שם, לתלמידי חכמים שם: כמדומה לי שדעתו של אבא נטרפה. אמר להן: דעתו ודעת אמו נטרפה. היאך מניחים איסור סקילה ועוסקים באיסור שבות? כן, איסורי שבת ואיסור תפילין, אז זה. כיוון שראו חכמים שדעתו מיושבת עליו נכנסו וישבו לפניו מרחוק ארבע אמות. אמר להם: למה באתם? אמרו לו: ללמוד תורה באנו. אמר להם: ועד עכשיו למה לא באתם? אמרו לו: לא היה לנו פנאי. זה מה שראינו קודם. אתם רואים את הרקע. הרקע הוא שרבי עקיבא למד את זה, המשנה אומרת שרבי עקיבא אומר את זה בשם רבי יהושע. שואלת הגמרא: לא, אבל הרי פה בסיפור הזה מובא שרבי אליעזר אומר שרבי עקיבא למד את זה אצלו, לא אצל רבי יהושע. נכון? ואז הוא אומר, זה כל הגמרא שקראנו קודם. כן, אומר, ולא היה אדם שואלני בהן דבר מעולם חוץ מעקיבא בן יוסף. פעם אחת אני והוא מהלכין היינו בדרך, אמר לי: רבי, למדני בנטיעת קישואין. אמרתי דבר אחד נתמלא כל השדה קישואין. הוא עשה כישוף. מעניין שבשביל ללמוד מותר לעשות כישוף, זה איסור. אבל בשביל ללמד כנראה שמותר לעשות את זה. אמר לי: רבי, לימדתני נטיעתן, למדני עקירתן. אמרתי דבר אחד ונתקבצו כולם למקום אחד. אמר לו: הכדור והאימוס והקמיע וצרור מרגליות ומשקולת קטנה מהו? אמר להם: הן טמאין וטהרתן במה? שאין מנעל שעל גבי האימוס מהו? במה הן. מנעל שעל גבי האימוס מהו? אמר להם: הוא טהור. ויצאה נשמתו בטהרה. מה הכוונה יצאה נשמתו בטהרה? במילה טהור יצאה נשמתו. כשאמר את המילה טהור יצאה נשמתו בטהרה. עמד רבי יהושע על רגליו, בר פלוגתא שלו, כן, של רבי אליעזר, ואמר: הותר הנדר, הותר הנדר. התירו את נידויו ביום מותו. עד אז הוא היה בנידוי. למוצאי שבת פגע בו רבי עקיבא מקיסרי ללוד, היה מכה בבשרו שדמו שותת לארץ. רבי עקיבא התאבל על הרב שלו. הרבנים שלו היו שניים: רבי יהושע ורבי אליעזר. כשרבי אליעזר נפטר רבי עקיבא היה, היה אבל. פתח עליו בשורה, כן, שורה זה של האבלים, ואמר: אבי אבי רכב ישראל ופרשיו, הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני להרצותן. הייתי אותך שואל הלכות, אתה ידעת הכל. עכשיו נעלמת, מה נעשה? מה נעשה עכשיו? תורה לא כתובה. עכשיו אנחנו יכולים להתחיל להתפלפל כמו שעשינו תמיד והוא כעס עלינו. מה אתם מתפלפלים? בואו תשאלו אותי. עכשיו אין את מי לשאול. ובעצם מבכה גם את מה שקרה עד עכשיו, למה לא הלכנו לשאול אותו, ומכאן והלאה כבר אין לנו את מי לשאול. כאילו אי אפשר לחזור בתשובה כבר. אז אומר, אלמא, זה כל הסיפור בעצם מובא בדרך אגב. אלמא מרבי אליעזר גמרה? ולמדת את זה מרבי אליעזר, לא מרבי יהושע? למה המשנה אומרת שאמרת את זה בשם רבי יהושע? אומרת הגמרא, גמרא מרבי אליעזר ולא סברא, הדר גמרא מרבי יהושע ואסברא ניהלה. זאת אומרת הוא למד מרבי אליעזר ולא הבין, גזירת הכתוב. הוא הלך לרבי יהושע וקיבל את הסברא. זה קלאסי, נכון? זה בדיוק הדיון. רבי אליעזר לא רצה לתת לו סברא, לא מעניינת אותו הסברא, זאת ההלכה, קח את זה, אני קיבלתי מרבותיי, תעביר הלאה. זה הכל. אבל רבי עקיבא לא הסתפק בזה, כי הרי הוא היה מהמורדים ביבנה. הוא רוצה להבין, אז הוא הלך לזקן השני, לרבי יהושע, בר פלוגתא שלו, ורבי יהושע הסביר לו את הדין. ולכן רבי עקיבא היה תלמיד של רבי אליעזר ושל רבי יהושע ביחד. וזה מה שהגמרא אומרת בסוף בסנהדרין, ובברייתא שם. סתם מתניתין רבי מאיר, סתם תוספתא רבי נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון, וכולו אליבא דרבי עקיבא. בסוף בסוף אחרי כל המהפכה הזאת, מי שהחזיק את כל תורה שבעל פה זה רבי עקיבא. כל מה שיצא אחריו יצא ממנו. למה? בדיוק. הוא חיבר את רבי אליעזר ואת רבי יהושע ביחד. את המסורת של רבי אליעזר ואת הסברא של רבי יהושע. הוא גמר מרבי אליעזר והסביר לו את זה רבי יהושע. ורבי עקיבא היה זה שהפך את התורה למסורת דינמית. נכון, שסופו יהיה כסופם של כולם וגם מה שהוא עשה לרבי אליעזר, שהוא לא בא מספיק לרבי אליעזר. והקללה שרבי אליעזר הטיל בו נתנה את אותותיה. אבל עדיין בסופו של דבר הוא אבי תורה שבעל פה, רבי עקיבא. כי התורה שבעל פה אחרי מהפכת יבנה התגבשה עד שהגיעו לרבי עקיבא, שהוא חיבר את רבי אליעזר ואת רבי יהושע, והוא בעצם העביר את המסורת להיות מסורת דינמית. לא המצאה ולא מסורת קפואה. זה מסורת דינמית. זה בעצם מה שעשה רבי עקיבא, והבאתי פה את מה שהרב קוק כותב על הסוכת שלום. אבל יש את רבי אליעזר שאמרנו שהוא הדין התורה, ויש פה את הישות של פוסח על שני הסעיפים, אז היה לו מזה מרבי אליעזר ומרבי יהושע? יכול להיות, אבל אני חושב שבהקשר די ברור שהוא היה גרוע מכולם כי הוא לא בא אליו מספיק. רבי עקיבא היה מגיע אליו מדי פעם, עובדה שהטיול עם הקישואים הוא עשה איתו, ואף אחד אחר לא בא. אבל כנראה שמרבי עקיבא הוא ציפה שיבוא יותר, תלמיד שלו. והוא מבין שיש ממי ללמוד, הרי זה מה שרבי עקיבא צעק אחרי שרבי אליעזר נפטר. זאת אומרת אתה מבין מה אתם מפסידים מזה שאתם לא באים לשאול, ואתה בכל זאת לא בא? מה, אתה סר על הנידוי שלכם? התורה הולכת לאבדון. עזוב את הנידוי הזה בצד. זאת באמת שאלה איך רבי עקיבא בכל זאת הגיע אם הוא חשב שהנידוי הוא תקף, אז אתה לא יכול להגיע. תורה שבעל פה אסור לכתוב. זה בדיוק הטרגדיה. דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבם. אחר כך, רבי, עת לעשות לה' הפרו תורתך, אז רבי תיקן לכתוב את תורה שבעל פה. אבל עד רבי, זה דור אחרון של תנאים. עד רבי לא כתבו. והוא לא ידע עת לעשות לה' הפרו תורתך? הוא ראה שהנזק פה ויבנה זה משהו משמעותי. אולי זה אחת ההשלכות של תפיסתו, שהוא לא מוכן לשנות ממה שעשו אבותיו גם אם הנסיבות מחייבות את זה. אז הוא לא היה מוכן לשנות את הדין שלא כותבים תורה שבעל פה. אחרי שהתפיסה החדשה השתלטה, עכשיו כבר רבי יכול לבוא ולהגיד עת לעשות לה' הפרו תורתך. אולי, לא יודע. עת לעשות לה' הפרו תורתך, המשפט הזה רבי אמר אותו? מי אמר? לא, אני חושב שיש פסוק כזה, עת לעשות לה' הפרו תורתך. רבי משתמש בפסוק הזה כדי… וזה בעצם מופיע בפרק אחרון של ברכות, עת לעשות לה' הפרו תורתך, נדמה לי במשנה שמה, פרק תשיעי של ברכות. בכל אופן, אז ההשתלשלות של המחלוקת בסופו של דבר, משם והלאה המחלוקת בעצם הופכת להיות מין משהו שעובר אידיאליזציה. יצחק הוטנר מדבר על זה בספר על חנוכה. הוא טוען שהרמב"ם. הגמרא בעצם אומרת שהמחלוקת נוצרה מזה שתלמידי הלל ושמאי לא שימשו כל צורכם. כיוון שכך אז הם התחילו לפספס ולא להבין את דברי אבותיהם ונוצרו מחלקות ואז לא היה דרך ליישב אותם ואז נוצר כל המשבר. אבל בסוף בסוף נוצר דפוס חדש איך להתייחס למחלוקות. מחלוקות הפכו להיות מין סוג של משהו אידיאלי, שאם אתם חולקים ברור שכל אחד תופס פן מסוים של האמת ולכן זה שיש מחלוקת זה הופך את הנטייה לפרה ורבה. ועד היום בעצם אנחנו גדלים בתוך אתוס שרואה במחלוקת דבר חיובי, באופן עקרוני. בגלל שיש מחלוקת וריבוי דעות זה רק אומר, אתה לומד שיטות הראשונים, מחלוקת כזאת, מחלוקת אחרת, כל הזמן אנחנו עוסקים בבירור מחלקות והרבה פחות עוסקים בהכרעה. הרבה יותר עוסקים בשאלה מה אמר זה ולהבין אותו עד הסוף ומה אמר זה להבין אותו עד הסוף, ובגמרא עצמה גם זה נשאר בדרך כלל כך. הגמרא לא מכריעה ברוב המקרים. ברוב המקרים הדעות נשארות כמו שהן. עושים בירור, מה הוא עושה על הקושיה הזאת, מה הוא עושה עם הקושיה הזאת, בסוף נשארות שתי הדעות כמו שהן. הפוסקים אחרי זה מכריעים או לא מכריעים, אבל הגמרא לא מכריעה. הגמרא מבחינתה עיקר העניין זה הבירור. ולכן המחלוקת הופכת להיות מאיזה שהוא רע הכרחי, לא שימשו כל צורכם ונוצרו מחלוקות, אבל בדרך הזאת בעצם נוצר פה משהו חיובי למרות שהוא נוצר כתוצאה מכשל, כתוצאה מבעיה. אבל כתוצאה מהבעיה הזאת נוצר משהו חיובי. וזה המחלוקת וראיית המחלוקת כמשהו אידיאלי ולא כפגם. ולמה זה? כי בתורה של מסורת מחלוקת זה פגם. לכן רבן גמליאל מחפש את מי שתוכו כברו, את מי שמוסר באופן אמין. כיוון ששמה אם ייווצרו מחלוקות ואין דרך לשאת ולתת ולברר, אז זה משבר, אין מה לעשות עם זה. אז בתקופה ההיא היווצרות המחלוקת מתוארת ככשל, כפגם. אחרי מהפכת יבנה, זה גופה הייתה המהפכה. לראות את המחלוקת כנטייה שפרה ורבה, לא כפגם. כמשמע שכשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות וכולי. זאת אומרת לתפוס פתאום איזה שהיא אידיאליזציה של המחלוקת, גם זה בעצם מעבר שנעשה סביב מהפכת יבנה. והיום אנחנו גדלנו על האתוס הזה שהמחלוקת היא דבר חיובי ואלו ואלו דברי אלוקים חיים, ועל זה עוד נדבר בשלב הבא. אני רוצה לדבר על העניין הזה איך להבין את המושג הזה אלו ואלו דברי אלוקים חיים, האם יש פה ריבוי אמיתות או לא ריבוי אמיתות, פלורליזם, שאלת הפלורליזם ההלכתי. אז עד עכשיו סיימתי, כאן אני מסיים את היווצרות המחלוקת ואת המשמעות שיש למחלוקות, את ראייתן כמשהו חיובי. עכשיו אני אנסה להיכנס ללוגיקה של המחלוקת פעם הבאה. הלוגיקה של המחלוקת זה לדון בשאלה מי צודק פה. יש צודק אחד? שניהם צודקים? פלורליזם, מוניזם, סובלנות. מה עושים עם דעה שלא צודקת או דעה אחרת? אז לזה אנחנו נכנס בשלב הבא. נסיים כאן היום.