עין אי＂ה – ברכות קי＂ט

[הרב מיכאל אברהם] אז אני אתחיל אולי מהרב קוק, את הגמרא כבר לא נחזור, כשיבוא לדון אימתי ראוי להתפלל תפילה קצרה על התפילה שתהיה לרצון, אם לפני התפילה או לאחרה, אז יש לנו פנים לכל אחד משני הצדדים. יש יתרון להתפלל תפילה זו לפני התפילה כי תעורר לב האדם שתהיה תפילתו בכוונה רצויה, וזוהי שלמות גדולה לבד התועלת הנמשך מהתקבלות התפילה למלא הבקשה. אז זה הצד לומר את היהיו לרצון לפני התפילה, שמה שזה יעורר את לב האדם לפני התפילה כדי שתפילת העמידה שלו תהיה בכוונה רצויה, שזה בעצמו מעלה מעבר למעלה שגם התפילה יותר תתקבל, זאת אומרת יהיה לי תועלת יותר מהתפילה הזאת, אבל חוץ מזה זה בעצמו מעלה. אחזור רגע להערה הזאת כי זאת הערה מעניינת. אבל לעומת זה יש יתרון במה שיאמר אחר כך אחרי התפילה, כי ראוי לשום אל לב כי תכלית התפילה היא שתוסיף תת פריה בהנהגת האדם, שיהיו טובות וכשרות גם כן אחר תפילתו, מעיין של התרוממות נפשו בתפילתו. אז זה קודם הוא תיאר את הצד למה להגיד את היהיו לרצון לפני התפילה, עכשיו הוא אומר למה להגיד את יהיו לרצון אחרי התפילה. אז הלפני התפילה זה סוג של איזה מדיטציה כזאת, כן התכווננות כדי להעלות את התפילה כדי להפוך את התפילה ליותר טובה. מה המשמעות של להגיד את זה אחרי התפילה? התפילה כבר עברה, מה זה יעזור? ברור שזה מכוון כלפי המשך היום, זאת אומרת אחרי התפילה שתוסיף תת פריה בהנהגת האדם שיהיו טובות וכשרות גם כן אחר תפילתו. זאת אומרת יהיו לרצון אמרי פי מכוון כלפי הזמנים שבאים אחרי התפילה. זה לא בא להגיד משהו או לעשות משהו לתפילה שהייתה, אלא זה בא לעשות משהו לחיים שבאים אחרי התפילה, מעיין של התרוממות נפשו בתפילתו. וכדברי החבר בכוזרי שמאור התפילה יגיה הנפש ויימשך עד עת תפילה אחרת, כן שלוש תפילות ביום, אז כל תפילה נותנת איזה התעלות, כן איזה פמפום שמחזיק אותנו עד התפילה הבאה, שתלך הלוך והתקדר מעט עד אשר תחדש אורה בתפילה אחרת. כן זה הולך ודועך, איזה שן מסור כזאת, כן יש איזה קפיצה בתפילה, הולך ודועך למטה, עוד קפיצה הולך ודועך למטה, וככה התפילה איכשהו משאירה אותנו על הסוס. אם כן ראוי להתפלל אחר התפילה שיהיו לרצון הדברים והגיון הלב, שבכלל זה הרצון הוא שפעלו פעולתם יפה על הנפש גם באותן השעות שהוא נפרד מהתפילה, שהתפילה תפעל על החיים גם אחרי שאני נפרד כבר מהתפילה. על כן יאתה ביותר לומר תפילה זו בהיותו מוכן להיפטר מתוך תפילתו ולצאת לעסקיו הנפרדים מרעיוני קודש. אתה עוזב את ספרת הקודש הולך לחיי החולין, ובתפר כשאתה עוזב את הקודש תן לעצמך איזה שהוא בוסט, כן לחיי החולין שלך שתמשיך להחזיק אותם ברמה רוחנית גבוהה יותר. אמנם אין לכחד כי יש אפשרות שתפעל התפילה לשעתה על האדם רגשי קודש גבוהות כאלה שאי אפשר לו להתאימם עם הנהגתו. לפעמים יכול להיות שהאדם איכשהו יתעלה בצורה כל כך גבוהה עד שהתפילה הופכת להיות מנותקת לגמרי מהחיים, זאת אומרת איזה שהוא משהו גבוה מהחיים, לא משהו שיכול להתקשר עם החיים שלי עם הנהגה שלי היום יומית. אם כן היה ראוי להתפלל על הרגשות הללו שתהיינה מקובלות לשעתן, דהיינו לפני התפילה יתפלל שיתרומם בתפילתו למעלה רמה. בעצם מה שהוא רוצה לומר זה הוא חוזר חזרה לדיון האם למקם את יהיו לרצון לפני התפילה או אחרי התפילה. אז הוא אומר אם אתה ממקם את זה לפני התפילה אתה נותן בוסט לחיים שלך ברגעי התפילה לא לחיים עצמם. אם אתה עושה את זה אחרי התפילה אז זה בוסט לחיים. הוא אומר אם אתה נותן את הבוסט לפני התפילה אז הוא אומר שהתפילה בעצמה מתרוממת לגבהים כאלה שהיא בעצם מתנתקת מהחיים, היא כבר הופכת להיות משהו שהוא לגמרי לא קשור לחיים. ולכן על כן למדנו מדאמרה דוד, מזה שאמרה דוד לבתר שמונה עשרה פרשיות, כן אחרי שמונה עשרה פרשיות בתהילים, שיותר יש תועלת בהתרוממות התפילה הקרובה למידותיו המעשיות. שהן יכולות להתקיים בפועל. וזה יותר עיקרי בתכלית התפילה מההרגשות היותר נעלות, שאינן כי אם לשעתן, אף על פי שגם הן הטובות והנחמדות הנה. אז עוד פעם פה הוא מציב את אותה דילמה שהוא עשה קודם, אבל בפרספקטיבה קצת שונה. להתפלל את ה"יהיו לרצון" לפני התפילה, זה להפוך את התפילה למאוד, להעלות את התפילה מאוד גבוה, ואז היא מנותקת מהחיים, שיש לזה איזשהו ערך, אתה פוגש גבהים שאחרת אתה לא מצליח לפגוש אותם, וזאת פגישה רגעית. או שאם אני ממקם את זה אחרי התפילה, אז אומנם התפילה תישאר בגובה גבה גלי עד בינוני מה שנקרא, אבל החיים יתרוממו יותר ובעצם יוכלו לדבר עם התפילה בגובה שלה, וזה מרומם את החיים כולם במקום לתת איזשהו קטע אחד מאוד גבוה אבל שאר החיים ימשיכו לדשדש במי אפסיים. אז לכן הוא אומר שלמדנו מדוד המלך שעדיפה האופציה השנייה, זאת אומרת עדיף להרים את החיים לגובה לא כל כך גדול, לגובה של התפילה, המחיר הוא כמובן שגם התפילה לא נמצאת בגובה מאוד גבוה, אתה לא פוגש איזה דברים במדרגה מאוד גבוהה, אבל המדרגה הבינונית נגיד שהגעת אליה מחזיקה איתך מעמד לא רק בשעת התפילה אלא גם אחריהן. וזה מה שלומדים מדוד המלך שמיקם את זה אחרי השמונה עשרה פרקים. ועל כן היה דוד נעים זמירות ישראל, הוא הגבר הוקם על, דהיינו שיש לו קיימא בעלייתו ברגשותיו הנעלות, כן, יש לו דוד המלך הוא הדמות הפרדיגמה כמעט של בן אדם שבעצם חי חיים רוחניים לכל אורך חייו, הוא אמר את פרקי תהילים, הוא לא מדבר על תפילה מסוימת, זה משהו שמבטא את האופן שבו הוא חי באופן קבוע. אז דוד המלך הוא האיש שממנו אפשר ללמוד איך מגיעים למדרגות האלו. ודוד המלך הוא עצמו לימד אותנו: אל תלכו לבוסטים הגבוהים, אלא תמקמו את זה בסוף התפילה כדי שהחיים עצמם יעלו למדרגה רוחנית יותר גבוהה, גם במחיר שבסך הכל המדרגה הכללית שלך לא פוגשת את הגבהים שיכלה לפגוש ברגעי התפילה עצמה. כן, כי היה משתדל, אני קורא עכשיו פה, כי היה משתדל שיהיו מעשיו דומים לרגשותיו הגבוהים בעת תפילתו תפילת ישרים, וממנו נלמד עיקר תועלת הבאה מהשתפכות הנפש לפני קונה בתפילתה, שהיא הדרך הקרובה אל ההנהגה התמידית בחיים. זאת אומרת אל תתרומם גבוה מדי, תישאר במקום שיכול לדבר עם החיים היומיומיים שלך. וממילא ילמד האדם לקדש את החיים, עד שיהיו קרובים לרגשי הקודש המושכלים בשעות הקדושות של התפילה. טוב, אז אני חוזר להתחלה ואני רוצה אולי להתחיל עם איזשהו דיון כללי על תפילה. מי שמכיר קצת את יחסי לתפילה אז יכול לשער שאני חש איזשהו דיסוננס כשאני קורא פה את הדברים האלה של הרב קוק. דיסוננס, קנאה, לא יודע איך לקרוא לזה, אבל לא אני לפחות אישית לא בדיוק נמצא שם. ואני רוצה להראות לכם, אולי להתחיל לדון לפני שאני מראה. בדרך כלל יש כשאנשים מתפללים, כן, אני חושב שאני לא אמצא אוזן קשבת אצל רבים מכם אם אני אומר שבדרך כלל כשאנחנו מתפללים אנחנו לא נמצאים אפילו לא רק בגבה גלי אלא אפילו בבינוני. זאת אומרת התפילה היא בסך הכל משהו די בדרך כלל, משהו די רוטיני, משהו שעושים אותו ככה באופן חלק מהחיים, אין מה לעשות. ובמובן מסוים אפילו פעם היה לי איזה שיחה עם חבר'ה בירוחם, עם התלמידים בירוחם, למה בוגרי ישיבות, אגב היום אפילו כבר זה קצת השתנה אבל אני חושב שאז היה עוד יותר ולפני כן היה עוד יותר, בוגרי ישיבות ברובם כן ממשיכים להתפלל, אבל רבים מאוד מהם לא ממשיכים ללמוד, בטח לא לימוד משמעותי. והתחושה שלי הייתה, יש איזה הרבה הסברים, אבל אחד ההסברים הוא שתפילה איכשהו התקבעה בתודעה שלנו כמשהו שהוא חלק מהחובות היומיומיות שלנו, זה חלק מהלו"ז, כמו שיש ארוחות, יש תפילות, יש ללכת לעבודה, אז זה חלק מהלו"ז. ברור לנו שזה חלק מהלו"ז במובן הדתי, אבל זה התקבע כחלק מהלו"ז הקבוע שלנו. זה מין אילוץ כזה שאנחנו מתחשבים בו וממקמים אותו בסדר היום שלנו. לימוד לעומת זאת נתפס אצל אנשים כאיזשהו סוג של התנדבות מיוחדת. כשיוצא אולי אני עושה משהו, מה טוב, אפשר אפילו לעגן את זה בגמרא כשהגמרא אומרת, כן, ש… טוב, זה נושא בפני עצמו, אבל הגמרא אומרת שמי שקורא קריאת שמע בוקר וערב יצא ידי חובת תלמוד תורה, וכל השאר נראה כמו איזה התנדבות בעלמא או מצוות קיומית או מין משהו שלא, לא חייבים. זאת אומרת, קריאת שמע אנחנו קוראים ממילא בגלל מצוות קריאת שמע, אז למעשה יוצא שתלמוד תורה מתרוקן לגמרי מתוכן במובן המחויב הקבוע היומיומי. בדיוק הפוך ממה שלפחות היום תופסת אצלנו מקום התפילה. כן, אצלנו אחרי שכבר תיקנו את התפילות הקבועות, פעם לפני שתיקנו אותן אז התפילה גם היא היתה בעצם משהו כזה, אבל אחרי שאנשי כנסת הגדולה תיקנו את התפילות הקבועות, עוד פעם בעקבות אבות, כן, שלוש תפילות, יש מקום להתלבט מתי ואיך בדיוק זה קרה, אבל באיזשהו שלב עברנו לתפילות קבועות בנוסח קבוע, בזמנים קבועים, ואז התפילה הפכה להיות חלק מסדר היום. הלימוד לא עבר את התהליך הזה. זאת אומרת, הלימוד לא, לא התגבש אצל אנשים כאיזושהי חובה דתית בסיסית שאם לא עשית את זה יש לך עבירה, אתה לא באמת דתי. כאילו, בתפילה זה ברור, אבל בלימוד זה מין משהו כזה שזו אחת הסיבות לפחות למה הרבה מאוד אנשים שכן נאמנים ומקיימים מצוות ומחויבים ומקפידים על תפילה, אבל בלימוד, בסדר, אם יוצא, יוצא, פה ושם שומעים איזה וורט, אבל לא באמת מקדישים ללימוד יותר מדי זמן. עכשיו, אבל אם אני חוזר רגע לתפילה, עיסוקנו כרגע לצערי לא בלימוד אלא בתפילה, אנחנו לומדים על התפילה, אז אולי גם זה בסדר. בכל אופן, אז האנשים שמתפללים באופן היומיומי הפרוזאי הזה, כן, כחלק מסדר היום, הרבה פעמים זה מוצג כאיזושהי מדרגה נמוכה, כי בעצם זאת תפילת מצוות אנשים מלומדה, שמתפללים מתוך הרגל כזה, מין כזה, לא… איפה הרגש? איפה הקירבה לקדוש ברוך הוא? איפה החיבור? איפה ההתעלות הרוחנית? כל מה שהרב קוק מדבר כאן. התפילה הפרוזאית שלנו זה מין משהו שלא באמת משנה מבחינתנו אם נגיד את היהיו לרצון לפני או אחרי. באמת מישהו חושב שזה באמת יעשה לנו משהו? לא יודע. אולי אחרי שלמדנו את זה יום או יומיים זה יחזיק מעמד, אולי זה יעשה משהו, אבל נדמה לי שאיכשהו לטווח הארוך, לא משנה איך, בלי להיות שיפוטי ובלי לקבוע אם זה טוב או לא, אבל עובדתית לטווח הארוך נדמה לי שזה הכל דיונים תאורטיים. ולכן ביקורת מאוד נפוצה על סוג התפילה הקבוע היומיומי הזה שזה מצוות אנשים מלומדה. זה לא, זה לא תפילה בעלת ערך, אתה סתם עושה את זה כי חייבים. תפילה צריכה לבוא מאיזושהי התעוררות דלתתא, כן, אתה רוצה להתקרב לקדוש ברוך הוא, להתחבר איתו, לא יודע, ליצור איתו איזשהו קשר, ומתוך זה אתה צריך לבוא לתפילה. אבל בעניין הזה, כן, אולי כקוטב קיצוני נגדי אני אביא את הטענה של ליבוביץ המפורסמת, שליבוביץ בעצם טוען שמצוות תפילה היא ככל מצווה אחרת. זאת אומרת, צריך לכוון לצאת ידי חובה ולעשות את זה לפי הכללים ומה שצריך, וזה הכל. אין בתפילה שום דבר מיוחד מעבר לשאר המצוות. אני לא יודע אם הוא כתב את זה או אמר את זה, אבל ככה בשמו יושב לי בראש שהוא אמר שבאותה מידה היה אפשר לדקלם את ספר הטלפונים שלוש פעמים ביום. זאת אומרת, לבחור איזה קטע מספר הטלפונים ולהגיד, כל עוד אתה מתכוון לשם ייחוד קודשא בריך הוא שאני עושה את זה כי כך חייבים לעשות לשם מצוות תפילה, אז מצוין, עלתה לך תפילה וזאת התפילה הטובה ביותר. עכשיו, כדרכו של ליבוביץ בהרבה הקשרים, בהרבה היבטים, ולא רק בעניין הזה, הוא לוקח נקודה נכונה צעד אחד רחוק מדי. אוקיי, רואים שזה מופיע בכמה ספרים שלו וגם במכתבים. בסדר. בכל אופן, אז הוא לוקח נקודה נכונה צעד אחד רחוק מדי. אני חושב שבאמירה שלו יש ממש, אבל ברגע שהוא הופך אותה לחזות הכל, אז אני חושב שהוא פספס משהו. וכדי לראות את זה, בואו נסתכל רגע על איזה רמב"ם מאוד מעניין, הרמב"ם מהלכות עבודה זרה.

[Speaker B] רק שנייה אחת.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי. רמב"ם הלכות עבודה זרה, אני משתף. הרקע לדברים הוא מחלוקת בין אביי לרבא במסכת סנהדרין בשאלה מה הדין של עובד עבודה זרה מאהבה או מיראה. כן אז אביי אומר העובד עבודה זרה מאהבה או מיראה חייב, רבא אומר שהעובד עבודה זרה מאהבה או מיראה פטור. אז הראשונים מאוד מתקשים בהבנת המחלוקת הזאת. מה פירוש שעובד עבודה זרה מאהבה או מיראה פטור? אז מה מה כן אדם צריך לעשות כדי לעבוד עבודה זרה למהדרין? כן להיות עבריין מהודר. אם הוא אוהב וירא אם הוא אוהב וירא את האליל, סליחה לא את הקדוש ברוך הוא, אז מה לך עובד עבודה זרה יותר גדול מזה? לכן באמת הרבה ראשונים כותבים, כולל הראב"ד פה בהשגות שלו על הרמב"ם, כולל רש"י, הריב"ש, כמה וכמה ראשונים שכותבים שאין הכוונה לעבוד עבודה זרה מאהבה או מיראה של האליל, אלא מאהבה או מיראה של אדם. זאת אומרת, אם אני עובד עבודה זרה, אבל אני עושה את זה לא כי אני מאמין בה או כי אני אוהב או ירא ממנה, אלא כי אני אוהב או ירא בן אדם ואני רוצה לעשות לו נחת או להימנע מאיזה סנקציות שהוא יפעיל עליי בגלל אהבה ויראה, לכן אני עובד את העבודה זרה. על זה אומר רבא שאני פטור, וכך פוסקים הלכה, מחלוקת אביי ורבא פוסקים הלכה כמו רבא. אבל הסאבטקסט, שאם אני אוהב או ירא מהאליל עצמו, אז כמובן אני עובד עבודה זרה לגמרי, על זה אין ויכוח, כי זה עבודה זרה. מה זאת אומרת, המוטיבציות שאני אמור להפנות כלפי הקדוש ברוך הוא הם אהבה ויראה של הקדוש ברוך הוא, אם את המוטיבציות האלה אני מפנה כלפי האליל, זה נקרא לעבוד עבודה זרה. איך רבא יכול להגיד שלעבוד עבודה זרה מאהבה או מיראה אתה פטור, או שזה לא איסור של עבודה זרה, לפחות לא איסור מלא, פטור משמעו פטור מעונש, אבל זה לא אומר שאין פה עבירה. אבל עדיין, זה לא עבודה זרה במובן המלא. אז ככה לומדים רוב הראשונים. אבל ברמב"ם נראה לא כך. הרמב"ם כותב, אני קורא עכשיו את לשונו פה בהלכה הזאת: העובד עבודת כוכבים מאהבה, כגון שחשק בצורה זו מפני מלאכתה שהייתה נאה ביותר. זאת אומרת הוא מאוד אוהב את העבודה זרה הזאת, את האליל, את הפולחן אל האליל הזה, יש משהו שמאוד מדבר אליו בפולחן הזה. זה נקרא לעבוד מאהבה. או שעבדה מיראתו לה, שמא תרע לו, כמו שהם מדמים עובדיה שהיא מטיבה ומרעה. אז פה הרמב"ם כותב במפורש שאהבה ויראה זה מוטיבציות שפונות כלפי האליל, לא כלפי אדם גורם שלישי, אלא כלפי האליל. אז אומר הרמב"ם אם קיבלה עליו באלוה חייב סקילה, זה עבודה זרה לגמרי. ואם עבדה דרך עבודתה או באחת מארבע עבודות מאהבה או מיראה פטור. אז הוא פוסק כמו רבא, במובן הזה זה כמו כל הראשונים, כי במחלוקות אביי ורבא פוסקים כמו רבא חוץ מיע"ל קג"ם, אבל בניגוד לכל שאר הראשונים הרמב"ם מפרש שהאהבה והיראה שבהן מדובר זה אהבה ויראה כלפי האליל עצמו. לא כלפי אדם זר אדם אחר. תראו למשל את הראב"ד בהשגה שלו פה: מאהבה או מיראה ואנו מפרשים מאהבת אדם ומיראת אדם ולא מאהבת עבודת כוכבים ולא מיראתה. כן עוד פעם, למה לא? כי ברור שעבודה לאליל עצמו בגלל שאני אוהב אותו או ירא ממנו זאת עבודה זרה, מה עוד יכול להיות. לכן ברור שהכוונה לאהבת אדם ויראת אדם, אבל הרמב"ם כותב לא כך. הרמב"ם מדבר על אהבה ויראה של האליל עצמו. השאלה איך להבין את דברי רבא שגם נפסקו להלכה לפי הרמב"ם. מה פירוש עבודה זרה? רואים? אם קיבלה עליו באלוה חייב סקילה, ואם עבדה דרך עבודתה וכולי מאהבה או מיראה פטור. זאת אומרת ההנגדה לעבודה מאהבה ומיראה זה מה שהרמב"ם קורא קבלה באלוה. מה פירוש קבלה באלוה? קבלה באלוה נדמה לי לפחות זה מה שאולי בהקשר אחר נקרא אצל הרמב"ם עבודה לשמה. בואו נסתכל למשל בהלכות תשובה. כן, בהלכות תשובה אז הרמב"ם כותב בפרק י', תחילת פרק י', אל יאמר אדם הריני עושה מצוות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל כל הברכות הכתובות בה או כדי שאזכה לחיי העולם הבא, ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה או כדי שלא אכרת מחיי העולם הבא. אין ראוי לעבוד את השם על הדרך הזה, שהעובד על דרך זה הוא עובד מיראה, ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים. ואין עובדים השם על דרך זה אלא עמי הארץ ונשים וקטנים, סליחה מהנשים פה בקהל, שמחנכין אותן לעבוד מיראה עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה. אז צריך לעבוד מאהבה ולא בשביל לקבל שכר או להימנע מעונש. עכשיו מה זה נקרא לעבוד מאהבה? בהלכה ב' הרמב"ם אומר, העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה, אלא עושה האמת מפני שהוא אמת, וסוף הטובה לבוא בגללה. זאת אומרת אומר הרמב"ם יש שכר ויש עונש, אבל העבודה שלך לא אמורה להיות בשביל השכר והעונש, אלא אתה צריך לעבוד לעשות את האמת מפני שהוא אמת. ואחרי זה השכר יגיע, אבל לא לעבוד בשביל השכר, וזאת מעלה גדולה מאוד ואין כל חכם זוכה לה, והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקדוש ברוך הוא אוהבו לפי שלא עבד אלא מאהבה. והיא המעלה שציוונו בה הקדוש ברוך הוא על ידי משה שנאמר ואהבת את השם אלוהיך, ובזמן שיאהב אדם את השם אהבה הראויה מיד יעשה כל המצוות מאהבה. בסדר. אז מה זה אהבה? אומר הרמב"ם מגדיר, עושה האמת מפני שהוא אמת. מאוד מעניין. זאת אומרת אנחנו בדרך כלל מבינים אהבה כאיזה שהוא סוג של התפרצות רגשית. אנחנו אוהבים את הקדוש ברוך הוא, אנחנו כמהים אליו, אנחנו רוצים להתחבר אליו, כאיזה מן התמלאות רגשית כזאת. הרמב"ם אומר משהו מאוד ליטווקי פה, אומר לעשות את האמת מפני שהוא אמת. זה נקרא לעבוד את השם מאהבה. ואז בעצם אני חושב שהדבר הזה נותן, הלכה ג' פה גם כן מעניינת אולי נעיר עליה איזה משפט אחד, בהלכה ג' הרמב"ם מדמה את האהבה הראויה לשיר השירים, כמו אותם חולי אהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אישה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה וכולי, יותר מזה תהיה אהבת השם בלב אוהביו. כאן זה ממש תיאור אמוציונלי. ומה שכל שיר השירים משל הוא לעניין זה, כן זה הוא כותב פה בהמשך, כן והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני וכל שיר השירים משל הוא לעניין זה. פתאום פה הוא עובר למישור רגשי שוצף. כן זה איזה סערת רגש גדולה שמלווה אותך כל הזמן ואתה לא מפסיק לרגע. איך זה מתיישב עם האמירה הליטווקית הזאת שלאהוב פירושו לעשות את האמת מפני שהוא אמת? נדמה לי שפה צריך להיזהר מלקחת משל רחוק מדי. אני חושב שהלכה ג' באה רק לומר שכמו שבאהבה האמוציונלית היא מלווה אותך כל הזמן וכל רגע ובכל פעילות שלך, גם האהבה האינטלקטואלית, הלעשות האמת מפני שהוא אמת, צריך ללוות אותך בכל רגע בחיים. הוא לא מתכוון להגיד שהאהבה האינטלקטואלית הזאת חייבת גם להציף אותך רגשית, כי אני חושב שזה לא המשמעות של לעשות האמת מפני שהוא אמת, אלא הוא מתכוון לומר שזה צריך להיות אינטנסיבי בדיוק כמו האהבות האמוציונליות שלנו. זאת אומרת גם למרות שזה עניין אינטלקטואלי קר לכאורה, זה אמור ללוות אותי בכל רגע ובכל פעילות שלי בחיים, בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך או שיוויתי השם לנגדי תמיד וכולי. אז בעצם מה שכתוב פה זה שהרמב"ם אומר לנו שאנחנו לא אמורים לעבוד את השם מתוך אינטרס כלשהו אלא מתוך אהבה, אבל ההגדרה של האהבה היא לא בממד. המימד האמוציונלי אלא לעשות האמת מפני שהוא אמת. וזה נקודה חשובה. במקומות אחרים דווקא רואים שהרמב"ם כן מגדיר אהבה כמשהו אמוציונלי ונדמה לי שהוא מדבר על שני ההיבטים. ואני חוזר להלכה בפרק ג' הלכה ו' בהלכות עבודה זרה, נדמה לי שמה שהרמב"ם אומר פה זה את הדבר הבא, את זה שמעתי פעם מידידי נדב שנרב, כבר כתבתי את זה מאז כמה פעמים, אבל הוא המקור אז אני אומר את זה בשמו. הטענה בעצם היא הטענה הבאה: כאשר בן אדם עובד אליל מסוים מתוך אהבה או יראה, אז בעצם זאת עבודה לא לשמה. זאת עבודה לא לשמה כי בסופו של דבר מי שעומד במרכז זה אתה. אתה חש שזה צורך של אהבה או יראה וכיוון שכך אתה עושה את הפעולות הנדרשות. בעצם יש משהו שלוקח אותך לשם, זאת לא החלטה שמתחילה באיזשהו אופן אוטונומי מהראש הקר, אלא זה מין משהו שפועל עליך, לוקח אותך, אתה מתאהב במישהו, אתה ירא ממישהו, אז זה גורם לך לעשות כל מיני דברים. זה לא עבודה לשמה. עבודה לשמה פירושו לעשות את זה כי זאת האמת, לעשות האמת מפני שהוא אמת, בלי שאני אוהב ובלי שאני ירא במובן האמוציונלי, אלא אהבה במובן האינטלקטואלי פירושו להבין שזאת האמת ולעשות את זה כי זאת האמת. וההנגדה לעבודה זרה מאהבה או מיראה זה מה שהרמב"ם כותב פה, היא קבלה באלוה. מה זה קבלה באלוה? אנשים לפעמים שואלים מה זה למה אני צריך לעשות, נגיד שהקדוש ברוך הוא קיים ונגיד שהוא גם נגלה בסיני ונתן לי כל מיני מצוות לעשות. למה אני צריך לעשות את זה? אז הוא נתן, אז מה? כל אחד יכול לתת לי כל מיני דברים. למה אני צריך לעשות את זה? נדמה לי שהשאלה הזאת מצביעה על איזושהי תפיסה לא נכונה של מושג האלוהים. זאת אומרת, אנשים לא מבינים שמושג האלוהים במהותו כולל בתוכו גם את היותו גורם שמה שהוא מצווה אני עושה. כשאנשים מחפשים סיבות למה לעבוד את השם, הם מנפיצים כל מיני סיבות: הכרת הטוב, כי זאת האמת, כי זה מביא לא, לא כי זאת האמת אלא כי זה עושה את העולם טוב יותר או כל מיני דברים מן הסוג הזה. אף אחד מההסברים האלה לדעתי לא מחזיק מים. ואני חושב שגם אף אחד מההסברים האלה הוא לא באמת ההסבר למה אנשים עובדים את השם. אם תשאלו בן אדם או תשאלו את עצמכם פעם באופן ישיר למה אתם עובדים את השם, זה לא כי אתם אוהבים אותו וזה לא כי אתם יראים ממנו, ולעניות דעתי, אם תרשו לי להעלות ספקולציה, זה גם לא בגלל שאתם חושבים שיהיו לכם חיים יותר טובים ושהוא יתגמל אתכם כך או יתגמל אתכם אחרת. אלא יש איזושהי תחושת חובה פשוטה שאומרת שאם הוא אומר אני עושה. מה שהוא אומר צריך לעשות. זה מה שנקרא קבלה באלוה. קבלה באלוה פירושו לא להבין שהוא אלוהים במובן שהוא ברא את העולם, אלא זה שהוא ברא את העולם נותן לי להבין שהוא אלוהים. מה זה אלוהים? אלוהים במקרא אגב זה דיין. מה זה דיין? דיין זה שמי שיש לו סמכות, שמה שהוא אומר חייבים לעשות. כמו שופט, כן? אלוהים הוא דיין הדיינים, זאת אומרת, מה שהוא אומר חייבים לעשות, הסמכות העליונה שמה שהוא אומר חייבים לעשות. זה נקרא אלוהים. זה נקרא קבלה באלוה. קבלה באלוה פירושו שאני מקבל אותו עליי באלוה, כלומר מה שהוא אומר אני עושה. ובלי קשר לשאלה מה היחס האמוציונלי אליו, אם אני אוהב אותו, ירא ממנו, שונא אותו, לא משנה, זה בכלל לא משנה. אני צריך לעשות את זה כי הוא אלוהים. למה? ככה. זה הסיבה. כמו שעבודת השם צריכה להיראות באופן הזה, גם עבודה זרה צריכה להיראות באופן הזה. צריכה הכוונה לא צריכה, זאת אומרת, בשביל שהיא תהיה עבודה זרה במובן העברייני המלא, היא צריכה להיעשות לשמה. אני צריך לעבוד את האליל כי קיבלתי אותו עליי באלוה, כי החלטתי שהאליל הזה הוא בגדר של מה שהוא אומר אני עושה. ולא כי אני אוהב אותו ולא כי אני ירא ממנו ולא שום דבר. ואם אני עושה את זה בגלל שאני אוהב אותו או ירא ממנו, זאת לא עבודה זרה מלאה כי הוא לא באמת אלוהים. עבודה זרה פירושו לקבל גורם אחר שהוא לא הקדוש ברוך הוא בתור אלוהים. אבל אם אתה עושה את העבודה כי אתה אוהב או ירא ממנו, זה לא נקרא שקיבלת אותו בתור אלוהים. אתה עובד בשביל גורמים אחרים שאתה אוהב אותם או ירא מהם. אתה נוסע בכביש, אתה רואה שוטר, אתה מוריד את המהירות. עברת את המהירות המותרת, אתה מוריד את המהירות. למה? כי אתה מפחד שהוא ייתן לך דו"ח. אוקיי? נגיד. נגיד שלא הרהרת תשובה באותו רגע, אלא אתה אתה מפחד שהוא ייתן לך דו"ח. אז אתה עובד עבודה זרה? זה עובד עבודה זרה, לא? אתה ירא ממנו, אתה מפחד מהעונש שהוא ייתן לך אם לא תקיים את מה שהוא אומר או מה שהמחוקק אומר, ולכן אתה עושה את מה שהוא אומר. זה ממש עבודה זרה. עבודה זרה מיראה, אתה ירא ממה שהוא יעשה לך ולכן אתה מקיים את ציוויו. למה זה לא עבודה זרה? זאת לא עבודה זרה בגלל שהשוטר לא קיבלתי אותו עליי באלוה. אני לא עושה את זה כי הוא אמר. אני עושה את זה בגלל הסנקציה. או שאני עושה. עושה את זה כי אני חושב שכך נדרש, לא חשוב. אם אני עשיתי תשובה בליבי, בסדר, זה גם טוב. אבל זה לא בגלל שקיבלתי את השוטר עליי באלוה. אגב, אם מישהו עושה את מקיים את החוק, כמו שהרבה פעמים אנשים אומרים, גם על השבת, כי זה החוק, מה זאת אומרת? זה במובן מסוים עבודה זרה. זה עבודה זרה. כי אתה מקבל איזשהו גורם, אמנם אולי לא גורם פרסונלי, אבל עדיין איזשהו סוג של גורם כמשהו שלא דורש הסבר למה צריך לקיים את ציוויו, צריך לקיים את ציוויו כי הוא אמר. כן, כמו שמאלוורי, המטפס הרים הידוע, שאלו אותו למה אתה מטפס על האוורסט, אז הוא הסתכל על מישהו כאילו על השואל כאילו לא, כי הוא שם. אני מטפס עליו כי הוא שם. זאת אומרת, מי שמחפש הסברים למה לטפס על האוורסט לא יטפס על זה אף פעם. האנשים האמיתיים מטפסים לשמה, לא בגלל שיש הסבר, כי הוא שם. אז אותו דבר עבודת השם צריכה להיעשות כי הוא האלוה. ועבודה זרה גם היא, להבדיל, לא צריכה להיעשות באופן שמקבלים אותו בתור אלוה. אם אני עושה את זה מאהבה או מיראה, אז אני פטור. ההשלכה לענייננו היא שגם אני חושב שגם בהקשר של התפילה, כן, אולי לפני כן אני אסגור רק את המעגל עם המלומדו, כן, מה שהמשגיחים תמיד נוזפים באלה שמתפללים מצוות אנשים מלומדה בלי הכוונות הראויות, האהבה והיראה וכולי, זה מלומדו, זה לא שווה שום דבר. אז יש לי חידוש בשביל המשגיחים האלה, זאת התפילה הכי טובה שיכולה להיות. זאת התפילה הכי מעולה שיכולה להיות כי היא נעשית מתוך תחושת חובה ולא מתוך שום מוטיבציה זרה. זה נקרא קבלה באלוה. אני הולך להתפלל בגלל שקיבלתי את הקדוש ברוך הוא עליי באלוה. זה הסיפור של רבי לוי יצחק מברדיטשוב על הבן אדם שיצא עם התפילין והטלית לתקן את היצול של העגלה תוך כדי התפילה. אז רבי לוי יצחק מברדיטשוב רואה אותו, אומר תראה ריבונו של עולם איזה עם של צדיקים יש לך. הם מתפללים בבית הכנסת, הם מתפללים בבית, הם מתפללים כשמתקנים את העגלה, הם כל הזמן מתפללים. זה ממש עם של צדיקים. עכשיו, אני תמיד גיחכתי על האמירה הזאת כי בסדר, וורט לחסידים. אבל האמת שיש בה משהו אמיתי. כי כשאני שואל את עצמי למה באמת הבן אדם הזה לא נשאר בבית ומתקן את היצול של העגלה במקום? הרי הוא לא מתפלל, התפילה שלו לא שווה כלום. בשביל מה הוא עושה את כל המשחק הזה? כשמסתכלים טוב טוב בפנים, אז המשגיח הפסימי יגיד זה מלומדו, הוא פשוט רגיל. ואני טוען לא נכון. יש פה איזושהי תחושה בתוכו, כולנו בני אדם, אנשים מורכבים, יצורים מורכבים, אבל יש איזושהי תחושה בתוך האדם הזה שיש חובה להתפלל. מה זאת אומרת? הקדוש ברוך הוא אמר, אני חייב להתפלל. עכשיו נכון, אני עם יצרים ואין לי זמן והיצול של העגלה מטריד אותי, ובסופו של דבר התפילה שלי באמת לא… היא לא תפילה במובן המלא. אבל יש פה איזשהו ביטוי לתחושת חובה מאוד עמוקה. הבן אדם הולך לבית הכנסת שלוש פעמים ביום למרות שלא אומר לו כלום, זה מייבש אותו. איזו תפילה נפלאה זאת. זאת תפילה נפלאה כי היא באה מתוך תחושת חובה מאוד עמוקה. עכשיו, למה אמרתי שלייבוביץ לא צודק לגמרי, אלא לוקח צעד… עושה צעד נכון אבל לוקח אותו רחוק מדי? עד כאן אני מסכים עם לייבוביץ, אבל לייבוביץ עוצר כאן. אצל לייבוביץ הטענה שזה מה שיש בתפילה, לכן אפשר גם לדקלם את ספר הטלפונים. זה בלתי סביר. זאת אומרת, הטענה שלי היא שזאת באמת התשתית הראשונית, זאת הקומה היסודית של מושג התפילה. אבל על גבי הקומה הזאת, ברור שאפשר להכניס אהבה ויראה וכוונות וחיבורים וחוויות וכל אחד שיכניס מה שהוא רוצה. על גבי, בתור קומה ב', ג', ד', עד ת'. אבל אם זה בא במקום הקומה הבסיסית, במקום הקומה שעושה את זה מתוך תחושת החובה, אז באמת התפילה הזאת לא… אתה לא יוצא ידי חובה. פשוט לא יוצא ידי חובה תפילה, כי מצוות צריכות כוונה, וכוונה זו כוונה לצאת ידי חובה. לא כוונות האר"י ולא כוונה שום דבר… שום דבר אחר. זה כוונה לצאת ידי חובה. הדין שמצוות צריכות כוונה. יש כוונות נוספות בתפילה, רב חיים ידוע. אבל קודם כל יש את המצווה לצאת… הכוונה לצאת ידי חובה. בלי זה לא יצאת ידי חובה בתפילה. ולכן זאת התשתית הראשונית גם בעבודה זרה וגם בעבודת השם. על גבי זה יכולות להופיע כל מיני התעלויות וכוונות ואהבה ויראה וכל הדברים מהסוג הזה. אז אם אני חוזר חזרה לרב קוק ולדיסוננס שאני ביטאתי קודם ביחס למה שקראנו, לקטע שקראנו, אז יש כנראה את שני הדברים בתפילה. אם אני רוצה את המודל המאוזן. מצד אחד יש את העבודה מתוך תחושת החובה, מתוך זה שאני מחויב. אם יש מצווה כזאת אני צריך לעשות והכוונה שמתלווה לקומה א', לקומה הזאת, זאת כוונה לצאת ידי חובה. אך על גבי הקומה הזאת יכולות להיות עוד הרבה קומות של אהבה ויראה וכוונות וחיבורים וחוויות ורליגיוזיות וכל מיני דברים שאני לא מכיר אותם אבל מספרים שהם קיימים. ובסדר, יכול להיות בקומה א', ב', ג', ד' עד קומת ת', ולכל אחד מהם יכולות גם להיות כוונות וחוויות שמלוות. והכל בסדר והכל נכון והכל שם. אבל קודם כל בקומה הראשונה צריכה להיות העבודה של קבלה בעול, זאת בעצם המשימה. עכשיו אם אני חוזר רגע למה שכותב הרב קוק, אני אעיר כמה הערות, זה לקח לי הרבה יותר זמן ממה שחשבתי. קודם כל אני אעיר כמה הערות על המשפט הראשון שלו, השני. אז יש לנו פנים משני צדדים, הוא כותב, כן. יש יתרון להתפלל תפילה זו לפני התפילה, כי היא תעורר לב האדם שתהיה תפילתו בכוונה רצויה. וזוהי שלמות גדולה, לבד התועלת הנמשך מהתקבלות התפילה למלא הבקשה. זאת אומרת, הרב קוק אומר, מה היתרון של למקם את יהיו לרצון לפני תפילת שמונה עשרה? היתרון הוא שזה מרומם את התפילה עצמה. ואז מה? זה מעורר את לב האדם שתפילתו תהיה בכוונה יותר טובה, בכוונה יותר רצויה, וזאת שלמות גדולה לבד התועלת הנמשך מהתקבלות התפילה למלא הבקשה. זאת אומרת אני מבקש בקשות, אולי הם יתמלאו, הקדוש ברוך הוא יענה לי, זה כמובן אם אני מתכוון כוונה טובה יותר, יש יותר סיכוי שזה ייענה, אשרי המאמין. אבל מעבר לזה, יש גם תועלת בעצם התפילה בכוונה, לא כי זה נענה יותר טוב, זה בעצמו שלמות גדולה, מעבר לתועלת של מילוי הבקשה. בסדר? יש גם את התפילה בכוונה, היא בעצמה תועלת. מה התועלת שבה? ועל זה בעצם הוא ממקם את עצמו, התועלת שבה זה ההתעלות שאני עובר בזמן התפילה עצמה, לא בגלל שהבקשות שלי ייענו, אלא אני עולה לאיזשהו ספירה רוחנית יותר גבוהה. עכשיו תשימו לב שאנחנו מדברים פה על הבקשות בתפילה. זאת אומרת, גם כשאנחנו מבקשים יש את שני הממדים, הממד האחד זה שהבקשה מתמלאת, זאת התועלת הטבעית, המתבקשת מתפילה, אני מבקש אני רוצה שזה יתמלא, אז אם אני מבקש בכוונה יש יותר סיכוי שזה יתמלא. אבל הרב קוק טוען שגם בחלק הבקשות יש עוד תועלת, והתועלת היא עצם זה שאני מבקש בכוונה. זה עצמו סוג של שלמות. ובאמת היה מקום פה להתלבט, כי לאור הדיון שעשיתי קודם, אפשר היה לדון כאן למה מה בעצם התפילה היותר מעולה. היה אפשר להגיד שהתפילה היותר מעולה זה באמת התפילה אפילו לא רק הליבוביצ'ית, אלא עם כל הקומות שתיארתי קודם, אבל לא בשביל מילוי האינטרס, לא בשביל שיתמלאו בקשותיי. אלא להפך, צריך להתפלל בגלל הכוונה, בגלל החיבור, בגלל הלא יודע מה, וגם כמובן החובה, בקומה א' חובה ועל גבי זה כל שאר הקומות שדיברתי. ופה הרב קוק אומר לא לא, האינטרס עושה את העבודה. זאת אומרת, מה זאת אומרת? כשאתה מבקש מהקדוש ברוך הוא בקשות ואתה מצפה שהן תענינה, אם אתה מבקש את זה בכוונה, אז לא רק שזה נותן לך סיכוי יותר גבוה שזה ייענה, אלא בקשה בכוונה יש לה ערך כשלעצמו, לא רק שזה מביא לסיכוי גבוה יותר של היענות. למה? אם אני מבקש בכוונה אני פשוט רוצה יותר שזה ייענה, לכן אני סך הכל עושה משהו שיפעל טוב יותר בשביל האינטרס שלי. למה זה בעצמו בעל ערך של התעלות? יש פה איזושהי טענה שאומרת שבשביל להתעלות אתה לא צריך להתנתק מהאינטרס שלך. לך עם האינטרס. אבל אם אתה מבין שהאינטרס הזה, ועוד פעם פה אני מייצג רק את דעת הרב קוק, אני לא אני אישית לא נמצא כאן, אני לא נמצא בהקשר הזה, לא רק במדרגתי גם בתפיסתי אני לא נמצא כאן, אבל כרגע אנחנו לומדים אותו. אז הרב קוק בעצם רוצה לומר שגם כשאתה מבקש וכשאתה מבקש אתה מבין שאתה תלוי בקדוש ברוך הוא, בעצם ממנו אתה מבקש כי התלות שלך בו היא תלות גדולה, זה בעצמו בעל ערך מעבר למילוי הבקשה. התחושת התלות הזאת, התחושה הזאת שהוא אלוהים, שהוא שליט העולם, שאתה בעצם תלוי בו והוא ממלא את בקשותיך, זה בעצמו איזשהו סוג של התעלות רוחנית. ואתה לא צריך לעבור לברכות השבח או ההודאה או הדברים האחרים שהם האולי הברכות הטבעיות שיגרמו להתעלות, אלא לא, בבקשות האינטרסנטיות, כשאתה רוצה שהוא ייענה, גם שם יש לך אפשרות להרוויח את ההתעלות הרוחנית ולא רק את ההיענות לתפילה, את התועלת של ההיענות לתפילה. עכשיו זה מאוד מעניין כי כשמסתכלים על הפסוקים שעליהם מדובר, יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי. מה זאת אומרת יהיו לרצון? בתפיסה הפשוטה יהיו לרצון הכוונה יירצו אותך, זאת אומרת אתה תיענה לבקשותיי. ואם אני מייחס את זה לבקשות באמת, שזה הברכות האמצעיות בעמידה, אז הרב קוק באופן מובהק מדבר דווקא על הבקשות ולא על הברכות האחרות. הברכות האחרות של שבח והודיה, שם זה אולי יותר טבעי כי שמה זה לא אינטרס שלי, שמה ברור שהקדוש ברוך הוא נמצא במרכז. אני משבח אותו, אני מודה לו. בבקשות אני נמצא במרכז, אני רוצה הרי לקבל ממנו דברים. אומר הרב קוק לא לא, את היהיו לרצון אתה מדבר, אתה אומר על הבקשות. יהיו לרצון שהבקשות יירצו, שהקדוש ברוך הוא יתרצה וייענה לבקשות. וזה בעצמו נותן לך גם אותה התעלות כמו ברכות השבח וההודיה. למעשה זה ההערה על המשפט הראשון או הערות על המשפט הראשון. אחרי זה הרב קוק עובר לדיון מה באמת שני הצדדים, למקם את זה לפני התפילה או למקם את זה אחרי התפילה. וכאן הוא אומר, הוא משווה בעצם שני מודלים של התעלות רוחנית. מודל אחד זה חיים פרוזאיים שבאמצע יש איזה פיקים מאוד גבוהים, פיקים רוחניים מאוד גבוהים. המודל השני זה מודל של חיים יומיומיים אבל לא כל כך פרוזאיים, שיש בהם גם מימד פואטי, גם מימד רוחני, ולא רק חיים בפרוזה. אבל ברמה שהיא לא אקסטטית, זה לא איזה פיק מאוד גבוה אלא זה חיים רוחניים בדרגה, דרגת ביניים אבל קבועה. באופן כזה שהתפילה מדברת עם החיים באותו גובה פחות או יותר, יכולה להזין אותם, להיות מוזנת מהם ואני בעצם מעלה את החיים שלי בקצת ולא נשאר למטה עם איזה שהם פיקים למעלה. קצת אולי קשור לשאלה של מה שתמיד מסבירים ביחס בין יום כיפור לפורים. פורים זה בעצם עבודת השם בתוך העולם הזה, אנחנו שותים יין ואוכלים סעודות, אוכלים ושותים ושמחים עד דלא ידע ומאבדים את השכל וכל מיני דברים מן הסוג הזה. וזה בעצמו עבודת השם במובן מסוים בתוך החיים, אומנם באופן קיצוני, אני לא חושב שבן אדם הוא שיכור בחייו היומיומיים, אבל בתוך אכילה ושתייה. ויום כיפור זה עבודת השם של פיק. הכהן הגדול נכנס לפני ולפנים וזה איזשהו פיק נורא גדול שאמור איכשהו להזין את השנה. וחז"ל אומרים שיום כיפורים הוא כפורים. מה זאת אומרת כפורים? הכוונה שבעצם יום כיפורים הערך שלו זה בגלל שהוא כמו פורים. ובדרך העולם כמו שחז"ל אומרים קטן נתלה בגדול ממנו. זאת אומרת אם יום כיפור ערכו מתואר בזה שהוא כמו פורים, זה אומר שפורים הוא הדבר האמיתי ויום כיפור זה כמו פורים. ואני חושב שמה שעומד מאחורי זה זה מה שהרב קוק מדבר כאן. פורים זה עבודת השם בתוך החיים, באכילה ובשתייה שלך. אתה יכול להיות נזיר, אתה יכול ללכת לאיזשהו פיק רוחני להתנתק מהעולם ומהחיים ולחיות באיזושהי ספרה רוחנית, כמו נזירים נוצריים נגיד או כמרים שלא נושאים נשים או שמתנזרים איכשהו מהיבטים גופניים של החיים. והטענה פה שזה בחינת יום כיפור. יום כיפור יכול לתת איזשהו פיק, יכול לעזור משהו, אבל העיקר העיקר זה בעצם פורים. פורים בעצם אומר לי שבדיוטות הכי נמוכות אתה שותה, אתה שיכור, שם אתה בעצם עובד את הקדוש ברוך הוא. אתה עושה את זה כי זאת מצווה. ברגע שאתה עושה את זה בשביל המצווה למרות שהפעולה עצמה היא פעולה מאוד נמוכה, מאוד פרוזאית, מאוד חומרית, אבל אם אתה עושה את זה בשביל המצווה זה דבר יותר גדול מאשר להימצא בפיק של יום כיפור. וזה בעצמו מה שהרב קוק אומר כאן שדוד המלך לימד אותנו שצריך להגיד את זה אחרי, את היהיו לרצון, בגלל שמה שאנחנו צריכים לעשות המודל האידיאלי הוא באמת לא מודל של פיקים גבוהים אלא להפך, איזשהו מודל של חיים מונוטוניים, חיים לא סוערים, לא מאוד רגשיים וחווייתיים, אלא חיים של עבודת השם שוטפת, כמו שאולי מה שראינו קודם לעשות האמת מפני שהוא אמת ולא להיות באיזשהי אקסטזה אמוציונלית כזאת כמו ששיר השירים מתאר על איזשהו סערת רגשות של אהבה אמוציונלית, אלא לעשות האמת מפני שהוא אמת אבל באופן תמידי, כמו סערת הרגשות של האהבה האמוציונלית, אלא פה בלי סערת הרגשות אבל התמידיות, כל החיים לעשות האמת מפני שהוא אמת כל הזמן. במובן הזה צריך ללמוד מסערת הרגשות לעשיית האמת, שגם עשיית האמת או גם האהבה הרציונלית, האהבה האינטלקטואלית צריכה ללוות אותנו כל הזמן בחיים ולא רק בפיק. וזאת שאלה שיכולה כמובן להתפרס לכל מיני כיוונים. זאת אומרת אפשר לדון עכשיו באמת על מודלים בכלל של רוחניות, של עבודת השם, לא רק בתפילה, ובכלל בעבודת השם. זאת אומרת השאלה האם באמת עבודת השם אנחנו צריכים לחפש איזה שהם איים שבהם אנחנו נקפוץ, נעשה פיק, ניסע לאומן ונקבל אנרגיה לכל החיים? בהנחה שבאמת מקבלים שם אנרגיה, אני מניח שאנשים לא סתם נוסעים לשם. לא שאני מצליח לדמיין את עצמי מקבל שם איזושהי אנרגיה, אבל יש כאלה אנשים שכנראה כן. אבל השאלה, גם אם זה נכון, האם זה מה שצריך לעשות? או שלא, להיפך, צריך להביא את אומן לארץ ישראל, זאת אומרת צריך להכניס אותה לחיים היומיומיים הפרוזאיים שלנו בלי הפיקים המאוד גדולים האלה, ולחיות אותם בצורה קצת יותר מאשר הפרוזה הפשוטה. וגם בהקשר של החיים השוטפים, היומיומיים, גם בהקשר הזה כשאני אומר שאני רוצה להכניס את הקדושה או את הרוחניות לחיים היומיומיים האלה, גם שמה יש מקום לדון מה זאת אותה קדושה שאני רוצה להכניס לתוך החיים האלה. האם זה כוונה להביא רגשות רק פחות אקסטטיים? זאת אומרת להכניס את הממד הרגשי רק ברמת אקסטזה יותר נמוכה לתוך החיים, מה שאולי אפשר לראות בתפילות ברסלביות כאלה או קרליבך, לא משנה, מין תפילות שמנסות, תפילות, הכוונה לתפילות אבל של שלוש פעמים ביום, שמנסות איכשהו בכל זאת להרים את התפילה למקומות שהם יותר חווייתיים, יותר רגשיים ופחות המילוי חובה הליבוביצ'יאני הזה? או שאולי לא, יכול להיות שבאמת הבעיה היא לא רק גובה הפיק, אלא אופיו של הגל עצמו, לא כגובה שלו, אלא גל של מה. האם הפיק הוא בדרך כלל פיק אמוציונלי? אבל החיים הפרוזאיים הקבועים זה לא אמוציה ברמה, לא בהכרח אמוציה ברמה יותר נמוכה, אלא חיים רוחניים ברמה אולי לא אקסטטית כזאת, אבל מתמידים. ואם אני חוזר לתפילה מול תורה, כאן אני בכל זאת לא מתאפק מלהכניס את עצמי, אז גם בהקשר הזה נדמה לי שחלק מהבעיה שיש לאנשים עם לימוד, מעבר למה שדיברתי קודם ואולי זה קשור, זה שהלימוד הוא עבודה עם הראש. עבודה קרה. אנחנו עובדים עם הראש גם בתחומים אחרים, תחומים מדעיים או לא משנה כל תחום אחר שאנחנו עוסקים בו, גם עובדים עם הראש. אז מה בעצם ההבדל? אז אנשים מחפשים, אז רגע, איפה החוויה? איפה המפגש עם הקדוש ברוך הוא? איפה הממד הרליגיוזי של עבודת השם בלימוד כשהלימוד לכאורה אמור ללוות אותנו כל הזמן? אז איפה, איפה איפה הקדוש ברוך הוא בכל העניין הזה? כן, הליטאים שעובדים את השולחן ערוך ולא את הקדוש ברוך הוא, או שעובדים את הרמב"ם ואת רבי עקיבא איגר ולא את הקדוש ברוך הוא. לא דווקא במובן ההלכתי, אלא במובן של הלמדנות השכלית ולא במובן של החוויה הרליגיוזית. ואני אומר שיכול להיות שצריך להמשיך את זה, עוד פעם אני לא אומר שזאת כוונת הרב קוק, אין לי מושג אם לזה הוא התכוון, אבל לענייננו, מעבר לשאלה של פיק מול מול איזה שדה, כן, מין פילד כזה, שדה ממוצע ומתמיד, יכול להיות שגם האופי של השדה, לא רק הגובה שלו, אמור להיות שונה. האקסטטיות זה משהו רגשי חווייתי יותר, והחיים הרוחניים השוטפים זה משהו שיותר אינטלקטואלי, כמו שהרמב"ם כותב שקראנו, לעשות האמת מפני שהוא אמת. זאת אומרת, צריך לעשות את זה מפני שהוא אמת, וזה נקרא להיות דתי. דתי אין פירושו להיות אקסטטי ועם חיבורים לקדוש ברוך הוא ולראות אותו מול עיניי כל הזמן. זה כמעט עבודה זרה לראות אותו מול עיניי כל הזמן. אלא, אלא לחיות את החיים באופן הנכון. זאת אומרת, לעשות את מה שצריך, לעשות האמת מפני שהוא אמת בתוך החיים עצמם, בתוך בקשת האינטרסים, בתוך האכילה, בתוך השתייה. גם כשאנחנו לומדים אנחנו לומדים מה עושים, איך תופסים גנבים, ואיך תופסים שקרנים, ומה קורה עם טומאה וטהרה, וכל מיני, כן, כמו שדוד המלך אומר ידי מלוכלכות בשפיר ושליא, כן, לטהר אישה לבעלה. זאת אומרת אנחנו מוצאים את הרוח בתוך במעמקי הפרוזה. אבל לא שאנחנו מוצאים בפנים שירה במעמקי הפרוזה, זה נשאר פרוזה. אבל הפרוזה בעצמה היא העניין הרוחני. וכאן כמובן אפשר להפליג לרבי חיים מוולוז'ין בנפש החיים בשער ד', שנדמה לי שעיקר המסר שלו בשער הזה שעוסק בתלמוד תורה, שיש גם שער על תפילה, וגם את התפילה הוא מציג קצת ממה שבדרך כלל תולים בה. אבל בתלמוד תורה זה באופן מאוד מובהק, הוא מתאר שם באמת את החיים האינטלקטואליים האלה, שיש להם משמעויות רוחניות וקבליות והכל, אבל זה לא במובן החווייתי. להיפך, הוא יוצא נגד החסידות ש… תופסת את המודל האידיאלי כחיים מתמידים של חוויה, גם אם נמוכה כמו שהרב קוק כותב כאן, אבל עדיין זה חיים מתמידים של חוויה. והוא טוען לא, לא החוויה היא העיקר. הלימוד תורה האינטלקטואלי זה לא אמצעי לחיבור לקדוש ברוך הוא, זה נקרא להיות מחובר לקדוש ברוך הוא כשאתה עוסק בהוראות של הקדוש ברוך הוא, גם אם זה הוראות לגבי גנבים ומזיקים ושקרנים, אתה עוסק בהוראות של הקדוש ברוך הוא, זה נקרא להיות מחובר אליו. לא צריך פה חוויות וכוונות וחיבורים וקיומיות, מה שמאוד כל כך מחפשים היום אנשים, כן, איפה זה מדבר אליי, איפה אני מוצא את האקזיסטנציה שלי בתוך החיים הפרוזאיים האלה. אז לא, הפרוזה הזאת, אם אתה עושה את מה שנכון, אתה עושה את האמת מפני שהיא אמת, זה בעצם המודל הנכון. והתפילה היא יכולה לתת איזשהו פיק מתון, אולי אפילו יש בו מימד רגשי, אם אתם מאוד תתעקשו אני אאמין לכם, אבל בסופו של דבר התפילה צריכה להסתיים ביהיו לרצון, ולקחת את זה לחיים הפרוזאיים עצמם, להרים אותם, אבל עוד פעם, לא להרים דווקא למובן הרגשי חווייתי, אלא למובן של החיים הרוחניים הנכונים. בהקשר הזה מעניין להביא כאן הגמרא מדברת בדף כ"א, הגמרא בברכות בדף כ"א מדברת על השאלה מה קורה אם ספק התפלל ספק לא התפלל, אז הגמרא אומרת ככה, ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל. אלא אם כן זה נדבה, הגמרא אומרת שם ויביא נדבה הוא לא חוזר ומתפלל. ורבי יוחנן אמר והלוואי שיתפלל אדם כל היום כולו. שיתפלל כל היום. מה זה נהדר, למה יש לך נגד בן אדם שמתפלל עוד, אפילו אם לא ספק, אפילו אם וודאי. עכשיו, הפוסקים פוסקים כמוהו, הוא נפסק להלכה, אבל כשקוראים את לשון הפוסקים, אז זה מובא בצורה הרבה פחות משולהבת. כתוב שם, אני קורא את לשון הרמב"ם, מי שנסתפק לו אם התפלל או לא התפלל, אינו חוזר ומתפלל, אלא אם כן מתפלל תפילה זו על דעת שהיא נדבה, שאם רצה יחיד להתפלל כל היום תפילת נדבה יתפלל, אין בזה איסור. מה זה והלוואי שיתפלל כל היום כולו? התרגום ההלכתי, כן, ממש קיצוץ כנפיים נוראי, הרמב"ם וגם שולחן ערוך, כל הפוסקים עושים קיצוץ כנפיים נוראי לרבי יוחנן. מה זה הלוואי שיתפלל כל היום? אם תתפלל כל היום זה מותר, לא עברת איסור, זה לא תפילה לבטלה, אם עשית את זה נדבה. אם עשית את זה לא נדבה אז אסור, אבל אם אתה עושה את זה נדבה אז מותר. מותר, אבל לא כתוב פה אין אפילו רמז לזה שליהפך, מידת חסידות זה להתפלל כל היום. מי שלא רק מותר לו, בסדר, אבל לכתחילה רצוי לעשות את זה. לא, אפילו שבגמרא זה נפסק להלכה והלוואי שיתפלל אדם כל היום כולו, בסופו של דבר נדמה לי שהפוסקים שומרים על מידת ליטווקיות שפויה. טוב, אני עוצר כאן ופותח את המיקרופונים. נתחיל אולי עם שאלות שנוגעות לשיעור, ואחר כך אם מישהו רוצה דברים נוספים, אז גם אפשר כמובן. אני משאיר מיוט אול, אבל אני נותן לכם שליטה על המיקרופונים. אז תשאירו את זה במיוט אלא אם כן מישהו רוצה לומר משהו אז שידבר.

[Speaker C] יש לי שתי הערות אם אפשר. אחת שאני מאוד מזהה פה בקטע, רגע אני אוציא את האוזניות. שומעים אותי? כן, כן. אז אני אומרת שאני מזהה פה בקטע הזה של הרב קוק איזשהו יסוד שהוא מאוד אופייני לו של התנועה הזאת בין הכללים לפרטים או בין הנסגבות לבין המעשיות הזאת של ההלכה, השפיר והשליה, וסתם מאוד מעניין, זאת אומרת בכתבים היותר מאוחרים שלו אני נדמה לי אם אני לא טועה באורות הקודש, אני לא יודעת אם שירה ופרוזה זה נכון פה, אני חובשת שהוא לא חיפש איזו שירה, אבל הוא כאילו בנשמתו אני חושבת הוא מאוד שאף אל איזושהי נסגבות, אולי המילה הנכונה פה היא נסגבות. הנומינוזי. המיה מן הנשגב.

[הרב מיכאל אברהם] ומאוד העסיק אותו. זה לא נסגב אלא הנומינוזי, כן, זה שונה קצת.

[Speaker C] כן, אבל הוא כותב בכל מיני קטעים באמת פיוטיים ומאוד אישיים באורות הקודש אני חושבת במיוחד, זאת אומרת אני מכירה את זה משם, הקרע הזה של הנפש בתנועה הזאת. אז זה מאוד מזכיר את מה שקרה פה עם התפילה, זאת אומרת כשהבתפילה הוא מגיע לאיזה עולמות עליונים ותובנות נשגבות, אני לא חושבת שזה רגש, זה נסגבות, זה מקום יותר גבוה מרגש.

[הרב מיכאל אברהם] חוויה אולי אפילו יותר קרוב מאשר רגש.

[Speaker C] כן, איזשהן תפיסות מאוד כוללות, מאוד ככה גבוהות. והירידה לעולם המעשי מציקה לו. אגב, אני מניח שאתה לא במיוחד תאהב את זה, אבל גם יש את המצוקה הזאת שיש לו כשהוא יורד מן הרעיונות הקבליים הגדולים אל פרטי ההלכה, והוא עוסק המון במתח הזה שזה לא מסתדר וכן מסתדר.

[הרב מיכאל אברהם] זה מדובר על שירה מול פרוזה, זה אותו דבר, אומר אני לא יכול להכיל את הרעיונות שלי במילים. אז לכן הוא כותב שירים, כי הוא לא מצליח.

[Speaker C] טוב, השירים שלו בכלל הם לא משהו, הם לא זה. אבל הפיוטיות שלו כן, הכנות שלו כשהוא כותב על החוויות הדתיות שלו, להגיד לזה רגשי זה להקטין את זה.

[הרב מיכאל אברהם] אני חושבת שחוויה יותר קרוב מאשר רגש לעניין הזה, ואולי באמת זה נומינוזי מול נשגב.

[Speaker C] אבל ההערה השנייה קשורה במה שהראית ברמב"ם סביב שוב, גם שם אני חושב שאהבת אמת, זה מעניין, הביטוי אהבת אמת יש לו כפל פנים, אהבת אמת זאת אומרת מישהו באמת אוהב מישהו, כן.

[הרב מיכאל אברהם] הוא לא מדבר על אהבת אמת.

[Speaker C] אני יודע, הוא מדבר על אהבת האמת.

[הרב מיכאל אברהם] לא, גם לא. הוא מדבר על אהבת השם והתרגום של אהבת השם זה לעשות האמת מפני שהוא אמת. הוא לא מדבר על אהבת האמת. אהבת השם פירושה לעשות האמת מפני שהוא אמת.

[Speaker C] ואתה לא רואה קשר בין אהבת השם לאהבת האמת? אני לא

[הרב מיכאל אברהם] יודע, במודל הליטבקי שהוא מציג כאן, המנוכר והקר הזה שהוא מציג כאן הרמב"ם. אנחנו מדברים על הרמב"ם? לעשות האמת מפני שהוא אמת, זה הכל. זה נקרא אהבת אמת.

[Speaker C] ואחר כך בקטע הפיוטי שתמיד מרבים לצטט, ישגה באהבתה ישגה מאוד וכל זה, מה זה? זה אהבת השם אבל זה לא רגש, זה אהבת האמת. אפילו יש בזה אפילו עליות ומורדות כמו שהרבה פעמים יש גם באהבה רגשית ורומנטית וזה, כי האוהב את האמת פתאום הוא נתקל בסתירות, פתאום משהו לא מסתדר לו, פתאום… זה התחדד לי, רשמתי את זה פה כשדיברת על זה, אבל זה לא משהו רגשי, זה כן רגשי. שם אני אומרת הפוך, שם זה כן רגשי. סביב האמת יש ענייני רגש גם בעניין הזה.

[הרב מיכאל אברהם] פעם כתבתי באתר שלי שאנשים חושבים שלליטבקים או לבריסקאים אין חוויה דתית, ואין לכם טעות גדולה מזו.

[Speaker C] בדיוק. על זה אני מדברת.

[הרב מיכאל אברהם] יש להם חוויה דתית סביב העיסוק האינטלקטואלי בלימוד תורה.

[Speaker C] נכון. אני חושבת שהרמב"ם מדבר על שם.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי. כן. נדמה לי

[Speaker D] שיש לי שאלה והערה. השאלה שיש לי היא אם הבנתי אותך נכון שאתה הצגת צמד מילים של חובת אלוקא, אם שמעתי נכון, ובעצם… מה? לא שומע. אמרת משהו כמו חובת אלוקא, אם הבנתי נכון? היה צמד של מילים שכביכול פותר את הבעיה שדיוויד יום העלה לפני שלוש מאות שנה בהקשר של גם אם היה מעמד הר סיני מי אמר שאני צריך לקבל על עצמי את התורה והמצוות? ואם הבנתי אותך נכון אתה אמרת יש פה חובה מסוימת כי זה חלק מהגדרה של האלוקים. נכון. אוקיי. אז זה כאילו פותר בעיה שאנשים דנים בה כל הזמן, בעיה פילוסופית תיאולוגית.

[הרב מיכאל אברהם] יש מאמר של יעקב יהושע רוס, הבעל של תמר רוס, שהוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, אולי היום כבר אמריטוס או משהו, אבל הוא כתב פעם מאמר על למה לקיים מצוות. זה באסופת מאמרים בעריכת אבי שגיא נדמה לי, והוא מדבר שם על התשובה של ויטגנשטיין שבעצם עונה פחות או יותר את התשובה הזאת, והוא עושה שם איזושהי וריאציה מסוימת. אבל בסוף בסוף כולם מסתובבים סביב הניסוח הזה, שכל ניסיון לעשות רציונליזציה לתודעה של אדם דתי למה הוא מקיים את מצוותיו של הקדוש ברוך הוא הוא אחת דינו להיכשל. ברגע שתעמיד את זה על איזה שהוא ערך של הכרת טובה, של לא יודע מה, רצון להשיג את זה ואת זה, זה לא בא משם. יש איזושהי תחושת חובה מאוד יסודית של יחס אל הקדוש ברוך הוא כאלוקים. ברגע שהוא אלוקים, אלוקים משמעותו מישהו שאם הוא אומר אני עושה. בלי הסברים. כי אם אני אתן לזה הסבר, אז העיקרון שיסביר את זה שאני עושה את העבודה גם הוא טעון הסבר. איפה תעצר השרשרת?

[Speaker D] אז זה חלק מההגדרה.

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. השרשרת חייבת להיעצר באיזשהו מקום שהוא מובן מתוכו, מתוך עצמו. הוא לא צריך משהו קודם לו שיסביר אותו. זאת אומרת צריך להיות איזשהו מקור סמכות שסמכותו נובעת מעצם הגדרתו. אחרת פשוט אתה נקלע לרגריסיה אינסופית.

[Speaker D] אוקיי. והערה השנייה קשורה… הערה השנייה שהייתה לי לגבי יהיו לרצון אמרי פי, אני חשבתי שיש בזה איזה יותר מדי גאווה אם אדם בא ואומר את המילים האלה, יהיו לרצון אמרי פי לפני לפני תפילת שמונה עשרה. כאילו זה מראה שהוא חושב שהוא מושך בחוטים והוא זה שהולך עכשיו ומתכנן פה את הכל,

[הרב מיכאל אברהם] וזה

[Speaker D] אחרת מאשר אם אדם בא ועושה תפילת שמונה עשרה ואחרי זה כדרך אגב אומר אני מקווה שזה אני מקווה שהצלחתי.

[הרב מיכאל אברהם] אני לא חושב. אני חושב שבשני המקרים זאת בקשה, זה לא קביעה יהיו לרצון. אני מבקש מהקדוש ברוך הוא שימרי פי יהיו לרצון. נדמה לי שזה נכון בין לפני בין אחרי, לא חושב שזאת קביעה שהם יהיו לרצון. אני לא יכול לקבוע לקדוש ברוך הוא אם כן או לא. אוקיי, תודה. עוד מישהו?

[Speaker E] אני אשמח. שומעים? כן כן. הרב אומר בספר שתי עגלות וכדור פורח על התפתחות הדורות. מתי הסתיים דור? כשהאינטואיציה נחלשה ועולם המושגים נהיה אחר, אז שם החליטו הדור, וואלה, כאילו פה נפסק הדור ומתחיל פה הדור החדש. זאת אומרת שיש ירידה ביכולת האינטואיטיבית. כן. כן, אז אז שם בעצם הרב אומר שהסמכות של חכמים היא גם פורמלית, היא לא פורמלית, היא מהותית. אוקיי, כן? ולעומת זאת בטרילוגיה, בספר השני, הרב כותב שהסמכות של חכמים היא דווקא פורמלית.

[הרב מיכאל אברהם] לא לא, אני לא טוען את זה. זה ערבוב בין שני מישורים. הטענה שלי זה שהסיבה למה נתנו נגיד אמוראים לחכמי המשנה או ראשונים וגאונים לחכמי הגמרא סמכות פורמלית, זה בגלת שהם העריכו שהייתה להם סמכות מהותית. כשאתה ממנה מישהו ואתה אומר לו קח קבל סמכות פורמלית, מה שאתה קובע זה יחייב אותי. ברור שאתה תיקח מישהו שמה שהוא קובע גם יהיה נכון בסיכוי גבוה. תיקח מישהו חכם או מישהו שישר כמישהו שאתה מוכן לציית להוראות שלו, אחרת לא תקבל אותו על עצמך. עכשיו גם הסמכות שנתנו לחכמי המשנה או לחכמי הגמרא יסודה בזה שאנחנו קיבלנו אותם על עצמנו. למה קיבלנו אותם על עצמנו? בגלל שחשבנו שיש להם איזושהי אינטואיציה יותר ישרה, יותר קרובה למקור, ולכן יש יותר סיכוי שהם קולעים לאמת. מתוך כך קיבלנו על עצמנו את סמכותם ועכשיו זה הפך לפורמלי. למשל גם היום יכולים להיות חכמים שהם חכמים ממני ולכן אני מניח שאם הם אומרים משהו הם כנראה יותר צודקים ממני. אבל אני לא תולה בהם סמכות פורמלית, זאת רק סמכות מהותית. ולכן אם אני אשתכנע שבכל זאת אני חושב שהם טועים, לא אשמע בקולם. לעומת זאת בגמרא, אני בגלל שזה לא רק סמכות מהותית אלא גם פורמלית, אז גם במקום שלדעתי הם טועים, עוד פעם במגבלות מסוימות, אני אמור לשמוע בקולם.

[Speaker E] אבל אם האינטואיציה שלהם יותר חזקה אז נגיד בכל מיני שאלות עובדתיות עקרונית הם אמורים להיות יותר צודקים.

[הרב מיכאל אברהם] לא, בשאלות עובדתיות אני לא חושב שיש מקום גדול לאינטואיציה הזאת. האינטואיציה אני מדבר על אינטואיציה הלכתית. יש לנו שיעורים בימי חמישי, מחר יהיה השיעור הבא ששם אני עוסק בדיוק בנקודה הזאת של יחס בין מציאות להלכה. והגדרתי שם שהמושג תורה הוא מושג שמנוטרל לחלוטין מהממד העובדתי. לעובדות אין מה לעשות בספירה של תורה. אין לגביהן סמכות ואין לחכמים סיי יותר גדול מכל אחד אחר ביחס לעובדות.

[Speaker E] אז כל האינטואיציה של חכמים זה אינטואיציה של תורה ולא אינטואיציה כללית כאילו על יותר הלכתית.

[הרב מיכאל אברהם] מה נכון או מה אסור ומה מותר לעשות. מה הקדוש ברוך הוא התכוון, מה התורה התכוונה.

[Speaker E] אוקיי, תודה.

[הרב מיכאל אברהם] בבקשה.

[Speaker F] מיקי, אני רוצה רגע לנסות להקביל את מצוות התפילה למצוות כיבוד הורים. אוקיי. נניח שההורה לשיטתך לא ראוי יותר מדי להערכה וכולי, אבל צווית לכבד הורים ואתה עושה את זה כמו שצריך. אתה עושה את זה אבל תמיד מתוך העניין שאתה מצווה ואתה חייב לעשות את זה. לחילופין יכול להיות הורה שהוא מעורר השראה, שהוא מקסים, שהוא נפלא ואתה עושה את זה בהתלהבות ובאופן אינטואיטיבי וספונטני. האם אתה צריך כל פעם רגע רגע להחזיר את עצמך לקומה של לא לשכוח שאני עושה את זה מתוך כיבוד הורים? למעשה התורה היא תורת חיים והתורה אומרת הפוך, תעבוד ככה באופן כזה. שהמצווה שתעשה תהפוך להיות משהו ממך, חלק ממך, בהתלהבות, ופה הניסיון כל פעם להחזיר אותי, לא, לזכור שזה בעצם כי צוויתי, בעצם קצת מעבר לזה שזה הופך להיות פחות תורת חיים, זה הופך להיות את האדם עצמו כמרכז היקום. זה מין הופך אותנו להיות מין אגוצנטריים שבעצם אני רגע צריך לזכור שכל תפקידי בעולמי זה לקיים את מה שצוויתי ולכן אני המרכז. זאת אומרת, אם חלילה העברתי את מרכז הכובד נניח לצורך העניין להורה, הוא פשוט מושך אותי לעזור לו, להיות טוב אליו וכולי, אני צריך להחזיר את זה אליי כי אני מוקד העניינים, אני המרכז. הכי חשוב זה מה אני חש בכל הסיפור הזה.

[הרב מיכאל אברהם] בסוף אני לחלוטין לא מסכים. זאת אומרת, להתחלה אני מסכים באופן מסויג. זאת אומרת, הסוף שאומר שאם אני מקיים את המצוות אז אני במרכז, זה בדיוק הפוך. זאת אומרת, אם אני עושה דברים כי אני מתלהב, כי אני מתרגש, כי אני זה, אז אני במרכז. אם אני עושה דברים כי הוא ציווה ואני רק מחויב למה שהוא ציווה, נדמה לי שזה בדיוק לא לשים את עצמי במרכז.

[Speaker F] למה? למה? כשאדם, אחות מטפלת בבית חולים בהתלהבות בחולה ורואה את החולה ואת עניינו וכולי, ולא בעצם כל הזמן תפקידי הוא, אז היא פחות דווקא מרוכזת בעצמה ומרוכזת בכל החובה, אם עמדתי בהתחייבות, לא עמדתי בהתחייבות. פחות אגואיסטית. אני טוענת שיש סוג של אגואיזם רוחני, זאת אומרת במובן שאני מרכז העניין, זה תמיד חוזר אליי, אם עשיתי לא עשיתי, כן קיימתי לא קיימתי.

[הרב מיכאל אברהם] טוב, אני לא מסכים לעניין הזה לחלוטין. זאת אומרת, אני חושב שזה בדיוק הפוך. זאת אומרת, אם אני כל הזמן בודק אם מילאתי את חובתי, אז זה בדיוק לא לשים את עצמי במרכז. זה בקשר לסיפא, אבל מה שאמרת בהתחלה, אז פה אני חושב שצריך להבחין, דיברנו על זה נדמה לי באחת הפגישות הקודמות שדיברתי על הרמב"ם בפרק השישי משמונה פרקים, השאלה מה עדיף, להיות ישר או כובש, מי שכובש את מידותיו או מי שעושה את הדברים מתוך הזדהות. ושמה הרמב"ם אומר שעדיף לעשות את זה מתוך הזדהות במצוות המוסריות, אבל עדיף לעשות את זה אפשי ואפשי ומה אעשה ואבי שבשמיים גזר עליי במצוות הפולחניות. ובהקשר הזה נגיד, אם את לוקחת את הדוגמה של כיבוד הורים, אז בהקשר של כיבוד הורים לדעתי מי שעושה את זה כי הוא אוהב אותם, הוא באמת זו מדרגה פחות גבוהה של כיבוד הורים.

[Speaker F] מסכן, נבער, מה קרה? ההורים שלו נהדרים.

[הרב מיכאל אברהם] חכי אגב, אז תשמעי מה שאני אומר. אני טוען שזאת מדרגה פחות גבוהה של כיבוד הורים. כיבוד הורים אמיתי זה שאתה עושה את זה בגלל שאתה חייב. עכשיו, אבל ברור שאם אתה אוהב אותם וחפץ ביקָרם, אין עניין לכבות את זה. זה לא שאתה עכשיו צריך לנטרל את זה כדי להיות צדיק, אלא ברור שאתה גם יכול לעשות את זה מתוך זה ובלבד שבנית את הקומה הראשונה כך שגם אם במקרה לא יישאר אצלך האהבה להורים או הרגש להורים, תמשיך לכבד אותם באותה צורה.

[Speaker F] ואיך איך אתה בונה את זה? נניח נניח שמאז ומעולם הם הורים נהדרים ונפלאים, איך אתה מצליח לבנות את זה?

[הרב מיכאל אברהם] על ידי תחושת המחויבות. אתה לא בונה את זה פסיכולוגית, אתה בונה את זה פילוסופית. אתה בונה את זה פילוסופית כי אתה מבין שיש מחויבות לכבד הורים. ולכן במקרה כזה, והבאתי לזה פעם את הדוגמה של האגלי טל, הקדמת האגלי טל לגבי תלמוד תורה, השאלה, כן, הוא אומר שמה שמי שחושב שאסור ליהנות בלימוד הוא טועה, אבל מי שלומד בשביל ההנאה גם הוא טועה. זאת אומרת, אתה צריך ללמוד וליהנות, אבל האינדיקציה אם אתה באמת לומד לשמה, לומד מהסיבות הנכונות, היא תתעורר מתי שאתה לא תיהנה. בוא נראה אם אתה אז לומד. ואותו דבר לדעתי עם כיבוד הורים.

[Speaker F] רגע אני רוצה רגע עם כיבוד הורים לחדד. אם אני כבר היום אמורה פילוסופית לבנות את זה ככה שמא בעתיד…

[הרב מיכאל אברהם] לא שמא, לא לא לא שמא. את לא עושה את זה כגיבוי כדי שתכבדי את ההורים גם אם לא תאהבי אותם. זה בכלל לא גיבוי. זאת מעלה לעצמה. אם בסוף לא יכבה הרגש שלך אליהם ותכבדי אותם זו אינדיקציה לזה שבנית נכון את חובת כיבוד הורים. לא שלבנות נכון את כיבוד הורים זה אמצעי גיבוי כדי שאם פעם לא יבוא לי עליהם בכל זאת אני אכבד אותם, אלא אני צריך לכבד אותם במובן הפילוסופי נורמטיבי קודם כול ואז כמובן גם לאהוב ולראות בדיוק כמו הקב"ה.

[Speaker F] רגע, הרי אני, אם אני בונה את זה פילוסופית, אני בונה את זה כמשולש. אני בונה את זה באופן הזה שיש לי את הצלע של המחויבות כלפי הקב"ה, בכלל לא כלפיהם. כלפי לשמוע כי הוא ציווה אותי, אז זה בכלל לא קשור אליהם. הם בכלל לא במשוואה. אני בונה את הציווי כי הקב"ה ציווה אותי.

[הרב מיכאל אברהם] לא נכון. הקב"ה… הקדוש ברוך הוא ציווה אותי לכבד אותם. ולכן המצווה הזו, זה ההבדל בין מצוות בין אדם למקום למצוות בין אדם לחברו. מה ההבדל? מצוות בין אדם לחברו גם הם בין אדם למקום, אבל יש נמען למצווה והוא החבר.

[Speaker F] אז איך אתה מציע לבנות את ה…

[הרב מיכאל אברהם] רגע, רגע. ולכן החובה שלי צריכה להיבנות באופן כזה שהיא פונה גם לקדוש ברוך הוא וגם לחבר. בגלל שאני מחויב לקדוש ברוך הוא, יש לי מחויבות לחבר. חוץ מזה יש לי גם רגש לחבר, יש לי קשר לחבר.

[Speaker F] אבל אם ניקח את הדוגמה עם ההורים, איך אתה

[הרב מיכאל אברהם] מציע לבנות, איך אתה מציע לבנות את זה? אותו דבר עם ההורים, בדיוק אותו דבר. לבנות את זה דרך היראת שמיים שלך. דרך תחושת המחויבות גם המוסרית שלך. שאת צריכה לדעת שאת צריכה לכבד הורים כי זאת חובה, קודם כל. חוץ מזה את כמובן גם אוהבת אותם ומכירה להם טובה, ואת פועלת מתוך זה וזה בסדר גמור לפעול מתוך זה.

[Speaker F] אבל הקומה הבסיסית…

[הרב מיכאל אברהם] לא, אני יודעת.

[Speaker F] אבל איך אתה מציע לבנות, אתה מציע לבנות את זה.

[הרב מיכאל אברהם] שאלת אותי שאלה, שאלה טכנית איך בונים את זה? אני אענה לך כשאני אחשוב, אני לא זוכר, לא… צריך לחשוב איך בונים את זה. לדעתי בונים את זה כמו כל מצווה אחרת. המחויבות למצוות, לעשות דברים, לעשות את האמת מפני שהוא אמת. אין שום הבדל בין אי אכילת חזיר לבין כיבוד הורים. זה אותו דבר.

[Speaker F] זאת אומרת אתה אומר שאם אני לא אוהבת חזיר, אז מה? אז אני פחות במעלה אם אני לא אוכלת חזיר, נכון?

[הרב מיכאל אברהם] לא, כי בחזיר הרמב"ם אומר שאין את העניין של ההזדהות. במצוות שבין אדם לחברו יש את העניין של ההזדהות. אבל ההזדהות, גם במצוות שבין אדם לחברו שיש את העניין, היא רק באה בקומה ב'.

[Speaker F] בקומה א', גם במצוות כאלה וגם במצוות

[הרב מיכאל אברהם] כאלה, צריכה לעמוד תחושת החובה. אוקיי, תודה. אוקיי. עוד מישהו?

[Speaker E] הרב, אפשר המשך לשאלה הקודמת? הרב כותב שם בספר שההבדל בין מדע לבין תורה שבתורה זה היכולת לסינתטיות ובמדע היכולת האנליטיות.

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה לא אנליטי. אני מסביר שם, נדמה לי שאולי איתך דיברתי על זה באתר.

[Speaker E] לא, מישהו שאני מכיר דיברת איתו על זה בדיוק.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, זה לא נכון. אני מסביר שם, כל הספר השני בקווארטט מוקדש לזה שגם מדע הוא סינתטי. יש תחושה אצל אנשי מדע שהם עובדים אנליטית, תחושה שגויה.

[Speaker E] אז מה גורם להתקדמות של המדע בדור הזה?

[הרב מיכאל אברהם] אמפיריות. אבל זה לא רק אמפיריות. אם זה היה רק אמפיריות היינו היום עם המדע של אדם הראשון. אוקיי, זה הספר השני, "את אשר ישנו ואת אשר איננו", הוא בעצם כולו כמעט מוקדש לעניין הזה.

[Speaker E] אוקיי, תודה.

[הרב מיכאל אברהם] בבקשה. זהו? אוקיי, אז לילה טוב, להתראות, תודה. אני יוצא.