קיום מצוות שיעור 2

סומא במצווה דרבנן, יש על גדולים במצווה דאורייתא. זאת אומרת, אבל מה בעצם הבעיה? הבעיה היא בדיוק בעיה של ביסוס של חיוב נורמטיבי. זאת אומרת, איך אפשר לבסס חיוב נורמטיבי? או שזה חלק מהמערכת הנורמטיבית עצמה, אבל אז זה לא יכול לבסס את המערכת הזאת, כי זה פשוט עיקרון שהוא עצמו חלק ממנה, או שזה משהו שהוא חיצוני לה ואז א-ב צריך. זאת אומרת, אז מי אמר שאני מחויב לו? ואם כן, אז אני אחזור עכשיו אל השאלה לגביה. זאת אומרת, אולי תסביר לי למה אני צריך לציית לעיקרון החיצוני הזה. זה רק מחדד יותר אפילו בתוך העולם ההלכתי את הבעיה הזאת של ביסוס נורמטיבי. אז מכאן יש שאלה ראשונה, יכול להגיד זה היתר דחויה בקושי. זאת אומרת, אם נגיד שזה הותרה, אם הם שחוץ מהמצוות, יכול לשאול את השאלה הזאת. אבל אם נגיד שזה כמו דחויה, זאת אומרת, הם עדיין חייבים במצוות שהם חלק מכלל ישראל, אבל יש היתרה, יש היתר מאיזה סיבה שהיא שלא חייבים, אז החכמים יכולים להגיד לו 'לא, אנחנו אומרים אפילו אין לך את ההיתר הזה'. אבל הקדוש ברוך הוא יכול להגיד את זה, לא חכמים. לא, אם אם בעיקרון הם באמת חייבים במצוות והקדוש ברוך הוא פטר באותו מקרה, אז הם יכולים להגיד. לא, אם אם לפי שיטתך זה שהם חייבים דאורייתא. אם הם היו חייבים דאורייתא היית צודק, כי זה בעצם אומר שמה שהקדוש ברוך הוא פטר אותם ממצוות זה חוץ מלא תעשה, ובלא תעשה הם כן חייבים. אבל אז יוצא שהם חייבים דאורייתא במצוות. כן, כן, אבל יש בעיקרון, בעיקרון הדין שהוא פטור דאורייתא, אבל יש היתר כמו שקראו לו גם דחויה. היתר, אבל ההיתר הזה מדאורייתא או מדרבנן? התורה מתירה להם את זה? בעיקרון כן. אוקיי, אז יש היתר מדאורייתא כמו שדיברנו במצווה של נחלקים שזה הותרה. לא, אין בעיה, אני מבין, הותרה. אז זה מותר מדאורייתא. עכשיו מה? אם זה הותרה, ואם אנחנו נגיד שזה דחויה, והם בתוך הדחיות… אבל התורה, התורה דחתה משום שהם לא בגיל של מצוות או משהו, אז חכמים אומרים לא, אנחנו מחזירים אותם. אבל מה זאת אומרת הם אומרים? אז הם אומרים. אז מה? אם זה דחויה, ברגע שהתורה דחתה כבר, אז רק התורה יכולה להגיד 'אה, לא לא, לזה לא התכוונתי לדחות, את זה אני מסייגת'. ואז ייצא שזה דאורייתא מה שהם חייבים. אבל אתה… למה שהפוסקים האלה אומרים שהם חייבים דרבנן, לא דאורייתא. עכשיו, רבנן אין להם איך להתחיל, אלא אם כן התורה עצמה אומרת 'אני מסייגת את הפטור שיש לסומא או לקטן'. אם בחוקי התנועה אתה מסתדר? כאילו על חוקי התנועה חיים עליך, זה בסדר? חוקי התנועה זה כמו כל החוק, אתה יכול לשאול בדיוק את אותה שאלה. כן, למה המערכת החוק חלה עליי? אותה שאלה. זה משהו שפילוסופים שואלים, איך אתה מחייב את עצמך? נכון, נכון, שאלה מצוינת. אותה שאלה. עוד פעם, תבינו, אתם אומרים איך אני מחויב למערכת המשפטית או לחוק? אותה שאלה בדיוק. מה זאת אומרת, החוק לא יותר קדוש מהתורה. אותה שאלה אפשר לשאול גם על זה. סליחה על האנרכיזם, אבל בדיוק אותה שאלה. רגע, אולי אני אמשיך אז כן. רצית להעיר? לא כל כך ברור לי התשובה שנתת לאדוני, שאם אכן התורה סייגה את הפטור לגבי לא תעשה, אז זה אומר שהחיוב שלהם מדאורייתא. אני למשל מחויב בלהדליק נרות חנוכה, זה חיוב מכוח לא תסור, ובכל זאת זה דרבנן. דרבנן זה לא אותה משבצת. אז זה שאלה לא פשוטה. זאת אומרת, באמת תוקפים את הרמב"ם, הרמב"ם שתופס את זה מכוח לא תסור, אז באמת הרמב"ן תוקף אותו אז למה זה לא דאורייתא? והרמב"ן לא מקבל את זה והרמב"ן עצמו באמת אומר שבשביל שזה יהיה דרבנן צריך שזה לא ייצא מלא תסור. והשאלה מאיפה זה כן יוצא זו שאלה אחרת, על זה נדבר. הסמכות של חכמים מדאורייתא? אוקיי, אותה שאלה בדיוק. זאת השאלה על סמכות חכמים לגבי גדולים. זה רק מרחיב את מה שאמרתי קודם לפי הרמב"ן, שזה לא יוצא מלא תסור, אפשר לשאול את אותה שאלה מאיפה הגדולים צריכים לציית לחכמים, לא רק מאיפה הקטנים צריכים לציית לחכמים. שאלה מצוינת, אולי נעסוק בזה פעם שנדבר על דיני דרבנן ודיני דאורייתא. המושג של מושבע ועומד מהר סיני זה לא תופס? לגבי מי? זה מושג הלכתי שאנחנו מושבעים מהר סיני. בסדר, ומי אמר שאני מחויב להלכה? אני שואל למה להיות מחויב להלכה, אז אתה לא יכול להגיד לי כי יש הלכה כזאת שצריך להיות מחויב להלכה. זה כמו שאני שואל למה להיות מחויב לחוק, ואתה אומר לי כי יש חוק שאומר שכל אזרח צריך לציית לחוק. אבל זה מה שקיבלנו בהר סיני. בסדר, קיבלנו, אז מה? מי אמר שזה מחייב מה שקיבלנו? הוא אומר זה התחייבות, זה חוזה. לא, אז חוזה, זה כבר אחת התשובות האפשריות. בסדר, אז זה עניין אחר. אבל כמובן אפשר גם פה לשאול, ובמה המחויבות לציית לחוזים שהתחייבתי? לא רוצה לציית. גם זה עיקרון מוסרי, משפטי, הלכתי, שצריך ביסוס. אז מה אם התחייבתי? בסדר, אנחנו לא יכולים לצאת מהעניין הזה. בסופו של דבר נצטרך להישאר, כמו שאמרתי, עם התשובה ככה. למה אנחנו חייבים? ככה. ככה במובן הזה, כמו שאמרתי בפעם הקודמת. זה לא ככה שרירותי. ככה במובן כי באמת אין לזה שום משמעות, הטלתי מטבע וזה מה שיצא, אלא ככה במובן שיש דברים שהם בכלל לא צריכים ביסוס או הסבר. כיוון שכל הסבר בסופו של דבר מניח איזה שהם מושכלות ראשונים שבאמצעותם אני מסביר. ותמיד אפשר לשאול והמושכלות הראשונים מאיפה יצאו? כן, כמו בגיאומטריה, מאיפה אתה יודע שבין שתי נקודות עובר קו ישר אחד? את כל הגיאומטריה אתה בונה על זה, ומאיפה את זה אתה יודע? כי זה מובן מאליו. יש דברים שהם איכשהו מובנים מאליהם ולכן אני לא צריך ביסוס. זאת אומרת, כל שרשרת הנמקה, גם אם אני אמצא איזה שהוא הסבר, תעצר תמיד באיזה שהוא עיקרון או עקרונות שלגביהם אני לא שואל את השאלה למה. כי זה ברור, זה מובן לי מאליו. זאת האמונה? אולי זאת האמונה גם כן, אולי נדבר על זה גם בהמשך, לא היום, זאת אומרת אחד הנושאים הבאים. בגלל זה חכמים אומרים הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים, אתה צריך את הדבר הראשוני הזה. כן, יראת שמיים פה היא באיזה שהוא מובן יותר יסודי מאשר יראת שמיים שמבינים בדרך כלל. אבל זה לא איזה שהוא מאפיין של עבודת השם, זה הבסיס שעליו כל העסק בנוי. זאת אומרת התחושה הזאת שברור שאם הקדוש ברוך הוא מצווה אז אני צריך לעשות. אוקיי? ולכן כל מערכת של הנמקה שבאים לנמק אותה באיזה שהוא מקום היא תיעצר. כשאתם שואלים למה לציית לחוק, אם אני חוזר לשאלה שלך, שואלים למה לציית לחוק. מה אפשר לענות על דבר כזה? אז בתורת המשפט שפכו על זה הרבה מאוד דיו. אין תשובה, ברור שאין תשובה. התשובה היחידה שיש זה כי ברור שצריך, מה זאת אומרת? למה אין תשובה? לא יכולה להיות תשובה כי כל תשובה כזאת תתבסס על איזה שהוא עיקרון אחר ואז אני אשאל והעיקרון ההוא מאיפה יצא? תגיד כי זאת אמנה חברתית כי כולנו הסכמנו, אוקיי, ומי אמר שצריך לקיים אמנות שאני מסכים עליהן? אחרת ננזק, אז זה לא חיוב. מתוך פחד? אז זה לא חיוב בדיוק, זה לא חיוב לציית לחוק, זה רק אומר שזה מועיל. אז אני בשקט אעבור על החוק ואני אדאג לזה כבר שזה לא יזיק לי. בסדר? אין פה חיוב מהותי. יש כאלה, אבל השאלה היא אם יש תביעה כלפיהם. זאת אומרת, הטענה הזאת בעצם אומרת שלא רק שיש הרבה כאלה אלא שגם אין לי שום טענה אליהם. כי באמת מה הבעיה אם זה לא מזיק ולא שום דבר אז אני יכול לעשות, ואם זה כן מזיק ולי לא אכפת מהנזק אז גם אני יכול לעשות. אין פה, זה לא מבסס את המחויבות לחוק, זה מבסס את התועלת שיש בחוק. השאלה אם יש מחויבות מוסרית. כן, מחויבות אפילו בלי מוסרית, לא תועלת. יש הבדל בין תועלת למחויבות. התחלתי פעם קודמת בהבחנה בין משפטי עובדה למשפטי נורמה. משפטי העובדה שזה מזיק זאת עובדה, אבל החיוב, זה שאני חייב לציית, זאת נורמה. נורמה אף פעם לא נגזרת מעובדות. אם יבוא מישהו ויגיד טוב זה מזיק ולי לא אכפת להזיק, אז מה? לא עזרתם כלום. זאת אומרת אתה צריך עוד להניח שמה שמזיק אסור לעשות, ואז אני מיד אשאל רגע רגע אסור, מאיפה האסור הזה? למה אסור? לי לא אכפת מהנזק. אם השיקול הוא רק שיקול תועלתי אז זה לא מחויבות, זאת תועלת. ובן אדם יעשה לעצמו את השיקול אם הוא בעד התועלת הזאת או נגד התועלת הזאת. כשאתה רוצה לברר למה יש מחויבות אתה תקוע. כי מחויבות זה לא משפט עובדה, זה לא יעזור, אתה יכול לצפות בכל העולם לאסוף עובדות לעשות מה שאתה רוצה לעולם לא תצליח עם עובדות להסביר מחויבות. אתה מחזק את זה לגבי התחייבות עצמית. זה בסדר לגבי התחייבות לעצמו לעשות משהו בשביל עצמו, אבל עכשיו אתה בא עכשיו לחייב אחרים, אתה גוזר על אחרים גם כן לעשות דברים. נכון, ואני טוען שחייבים. אז מאיפה בא הבסיס הזה? אז זאת השאלה שאני שואל, ואני אומר שברגע שאני מגיע למסקנה שזה מחייב ואני מדבר כרגע על מחייב לא רק אותי, מחייב את כולנו, אז זאת המסקנה שלי. אולי אני טועה אולי אין לי סמכות לא משנה, אבל מבחינתי אני בא בטענות למי שלא מקיים את זה לא רק אליי. זה מאוד מסוכן. אז אחרים יכולים להגיע גם כן לאותה מסקנה. החוק הוא מסוכן. החוק איך הגיע למסקנה שצריך לעשות כל מיני דברים? יהיה חוק אחר שיגיע למסקנות פחות סימפטיות, כבר היו דברים מעולם. נכון, זה מסוכן מה לעשות? אבל זאת האמת. אנו רואים שאפשר להבחין פה בחוק, ישנם חוקים שנועדו להגן על נזק לאחר. אוקיי. ויש חוק למשל שהחל משעה שמונה בבוקר אני צריך לשלם על חניה. אוקיי. וכשאני חונה במקום ולא משלם על חניה אני לא עושה שום נזק לאף אחד. בסדר. אתה רק עובר על החוק. אני עובר על החוק אבל המחויבות לשלם משעה שמונה היא לא דומה למחויבות לא לרצוח. לא דומה אבל עדיין. אז לגבי המחויבות השנייה כן יש מחויבות מתוקף הסכמתי לחיות בחברה ולא ביער. והחברה מחייבת אותי. החברה מחייבת ואני מצפצף. למה לשלם על החניה לא יהיה כסף לעשות מדרכות. למה אתה קורא מחויבות? אתה מחפש מחויבות מאיזה סוג? מחויבות במובן שאפשר לבוא אליי בטענות על זה שאני לא עושה, לא כוחנית, שכיוון שאני מזיק אז הכניסו אותי לכלא כדי שאני לא אזיק אלא שבאמת אפשר לבוא אליי בטענות להגיד שלא הייתי בסדר. החברה חושבת שמי שמזיק לאחר הוא לא בסדר. למה? וזו הסכמה. לא, אם זו הסכמה אז היא לא טוענת כלום. היא חושבת ככה ופועלת בכוח. אני שואל את השאלה האם יש בסיס לטענה הזאת, לא האם עושים את זה. עושים את זה, ברור שעושים את זה. אבל השאלה אם כל העניין הוא עניין כוחני, או שאתה מפעיל כוח בגלל שיש הצדקה להפעיל את הכוח, זאת אומרת כי באמת הבן אדם השני הוא לא בסדר. לא יוכל להתקיים חברה שכולם מזיקים לכולם. למה לא? התועלת. מה זאת אומרת? בדיוק, שוב חזרנו לשאלת התועלת. אז אתה חושב שלא אפשרי ואני חושב שכן אפשרי. מה אתה רוצה ממני? אז תגיד לי, אני לא רוצה ממך כלום, אני רק ארביץ לך כדי שלא תזיק לי. בסדר, אני מקבל את זה. אבל זה לא מחויבות מוסרית. אני שואל האם אתה יכול לבוא אליי בטענות, זאת אומרת להגיד שאני לא בסדר. בשביל להגיד שאני לא בסדר, לא בשביל לכלוא אותי כדי שאני לא אזיק, אז אתה צריך איזשהו בסיס, תסביר על בסיס מה אתה חושב כך. גם אם אני לא מסכים, אני לא טוען שאחרי שתציג בסיס כזה כולם גם יסכימו. זה עוד שאלה. אני לא בטוח שכולנו נסכים על כל דבר. אבל לפחות לך יש הצדקה מוסרית שאתה בא אליי בטענות. אתה הולך לערכים, אם אין ערכים מוסכמים… אוקיי. לא, לא מוסכמים. לכן אני אומר, עזוב אותי מהסכמות. ערכים לא מוסכמים. אבל אני חושב שאלה ערכים מחייבים. אז מבחינתי אני יכול לבוא אליך בטענות. יכול להיות שלא תסכים, בסדר, נצטרך לריב או לא יודע, להכריע את זה בצורה כזו או אחרת. אני שואל מה ההצדקה שלי כלפיך, עזוב את ההסכמות. הסכמות זה דיון נוסף. אדם הראשון שהשם ציווה אותו מעץ הגן לא תאכל וזה, אז היה ציווי שם והוא הרגיש שהוא לא שואל למה. אני שואל אם אנחנו גם כן בדרך כלל לא שואלים. רובנו לא שואלים, אבל שמה הקדוש ברוך הוא ציווה אותו. נכון. וגם זכאי. מה? כל הזמן אנחנו גם כן מצווים, כמו אדם הראשון. רוב בני האדם באמת לא שואלים למה אלא ישר עושים. אבל עכשיו אני רוצה להעמיד את זה לדיון, זאת אומרת אולי זה לא הגיוני, למה לעשות את זה? אז אני אומר שהוא לא חשב פעמיים אם… הוא לא חשב אז הוא היה טיפש, מה לעשות. אבל אני שואל עכשיו שאלה למה באמת היה צריך לעשות את זה. זה לא ראיה שהוא לא חשב. אז הוא לא חשב. יש הרבה אנשים גם היום שלא חושבים על זה. ואגב זה לא בהכרח לגנותם. כמו שאמרתי בפעם הקודמת, בסופו של דבר אף אחד לא יכול לחשוב על זה. זה בעצם הייתה הטענה שלי. כי בסופו של דבר אתה תמיד מסיים ב"ככה". כי זה נראה לי נכון וזהו. כי זה מובן מאליו וזהו. לא יכולה להיות תשובה יותר חזקה מזאת, כי גם תשובה מנומקת בסופו של דבר תגיע לאיזשהו עיקרון שהוא יהיה בסך הכל מובן מאליו וזהו. פשוט ככה וגמרנו. אין מדרגה שנשארת עד שתמשיך כל הזמן לרדת עוד עיקרון ועוד עיקרון, כי זה צבים כל הדרך עד למטה, דיברנו על זה. אז הבאתי את הדוגמה של הרמב"ם בעבודה זרה מאהבה או מיראה. מחלוקת אביי ורבא בסנהדרין, האם העובד עבודה זרה מאהבה או מיראה פטור או חייב. רבא אומר פטור, אביי אומר חייב. רבא אומר פטור, אביי אומר חייב. ולהלכה אנחנו פוסקים שפטור. העובד עבודה זרה מאהבה או מיראה פטור, וברמב"ם כתוב אלא אם כן קיבלו עליו באלוה. זאת אומרת אם אתה מחליט שהאליל הוא האלוה שלו, אז אתה חייב. אז שאלתי מה זה הקבלה באלוה ומה הבעייתיות בעבודה מאהבה או מיראה. כשההנחה הייתה שעבודה זרה מתנהלת באותם דפוסים כמו עבודת השם. זאת אומרת אם אתה מפנה כלפי האליל את מה שהיית צריך לעשות כלפי הקדוש ברוך הוא, אז אתה עובד עבודה זרה. אז לכן ההגדרה של הדבר כעבודה זרה בעצם מכילה בתוכה גם את ההגדרה של עבודת השם. ואז אני שואל למה זה לא עבודה זרה, הרי עבודה מאהבה או מיראה לכאורה זה פסגת עבודת השם, לא? זה מה שנקרא עבודה דתית. אז אם אתה לוקח את המשאבים הנפשיים האלה ומפנה אותם כלפי אליל, אז זה עבודה זרה למהדרין. מה רע בעבודה זרה מאהבה או מיראה? הבנתי, אהבה ויראה מאחרים, לא? לא, לא. אהבה ויראה מהקדוש ברוך הוא? לפי הרמב"ם. אמרתי שרוב הראשונים מפרשים עבודה זרה מאהבה ויראה בגלל הקושי הזה, שעבודה זרה מאהבה ויראה הכוונה אהבה ויראה של בני אדם אחרים. ואז בסדר, אז אתה אומר זה לא עבודה זרה אמיתית, אתה עושה את זה בשביל בני אדם אחרים. אבל הרמב"ם אומר מאהבה ויראה של האליל עצמו. אז מה יש חוץ מזה? אה? או, זה השאלה. אז מה יש חוץ מזה? מה זה נקרא קבלה באלוה שעליו כן מתחייבים בעבודה זרה? מה יש מעבר לאהבה ויראה של האליל? אז הרמב"ם מגדיר את זה כ… אולי שאיך שאתה מקבל אותו, אתה מקבל אותו בתור יש לו איזה כוח, אבל הוא לא כולל את הכוח הכולל. יש יראה שאולי השמש משפיעה באיזה משהו, אז גם אותו אני רוצה לעבוד. אבל אני לא מקבל כמו שהוא היחיד בעולם שיכול להשפיע שאחראי על הכוח. כן, אני מסכים חלקית לניסוח הזה, כי אתה עדיין תולה את העניין בשאלה מה הוא יכול לעשות לי. או מה הוא מנהל בעולם. האם הוא המנהל היחיד או הוא רק מנהל חלק מהעניין. אני אומר עזוב בלי קשר לזה. אני שואל מה עוצמת או היקף המחויבות שלי כלפיו. לא יודע אם הוא מנהל את כל העולם, אבל השאלה האם באופן אוטומטי, וזה מה שאמרתי פעם קודמת, האם אפשר להגיד שאני מציית לשוטר כי אני מפחד שהוא ייתן לי קנס. זו לא עבודה זרה, נכון? למה? אני עובד אותו מיראה. זאת אומרת, אני עושה את מה שהוא אומר בשביל שאני מפחד שהוא יעשה לי רע. נכון? הרי זה מה שהרמב"ם אומר, כפי שהם מדמים עובדיה שהיא מטיבה או מרעה, זה עבודה זרה, נכון? אז אם ככה גם פה, אני חושב שהשוטר יכול להרע לי, אני מציית לו ועושה את מה שהוא אומר, כי אני ירא ממנו. ואיך אתה אוהב אותו? מה? לא, אז יראה, גם יראה זה לא… זה כבר תלוי, יש כאלה שגם אוהבים, אני לא… זה בדיוק המובן מאליו, שמעת פה קנס, אז תעשה את זה כי זה מובן מאליו שאתה צריך לעשות. אוקיי, אז הנה, נראה את זה, זה הקבלה באלוה. אבל האהבה והיראה, מה הבעיה? הבעיה היא שאפשר היה לבוא ולהגיד שההבדל הוא ששוטר באמת מרע, זאת אומרת הוא באמת תקבל קנס. לעומת זאת האליל, זה סתם שטויות. האליל לא יכול לעשות לך שום דבר. זה אולי לשיטת הרמב"ם יכול להיות, כי באמת שיטת הרמב"ם היא שהאגפים האחרים אין בהם ממש, זה פשוט איסור להיות שוטה, כל איסורי עבודה זרה. אבל הרבה ראשונים לא למדו כך. הרבה ראשונים מבינים שיש שם כוחות אחרים שאסור להיזקק להם, זאת אומרת זה לא שזה בהכרח טעות במובן הפילוסופי. וגם, אפילו מעבר לזה, מה האיסור להיות טועה? אז אני חושב שהוא מרע, נו אז מה? אז אני טועה, אני לא מבין טוב את המציאות שסביבי. אני חושב שהאליל הזה באמת יכול לעשות לי משהו רע, ונגיד לפי הרמב"ם זה שטויות וזה כנראה באמת שטויות, אבל אז אני לא קורא טוב את המציאות. זה איסור עבודה זרה? על זה צריך להרוג מישהו? אז הוא לא מבין טוב את המציאות שסביבו, זה הכל. לכן אני לא חושב שזה הסבר מספיק, אלא הנקודה היא שכאשר אני שומע בקול השוטר, אני לא שומע בגלל שיש לו סמכות לגביי. אני שומע פשוט כי הוא יעשה לי נזק. אני אומר מעבר לצדיקים ששומעים בקולו כי כך צריך להתנהג. אני מדבר על מי שלא רוצה להתנהג ככה, אבל הוא עושה את זה בגלל שהשוטר מאיים עליו בקנס. בסדר? אז מה, למה זה לא עבודה זרה? זה לא עבודה זרה בגלל ששם זה שיקול פרקטי. אני שומע בקולו כי אחרת יקרה לי משהו רע, כמו שאני לא נכנס לאש. ומה עם הצדיקים? מה עם הצדיקים האלה שזה לא בגלל שיקול פרקטי ששומעים בשוטר? רגע, תכף, תכף, שנייה אחת, אני עוד רגע אגיע לזה. שאלה טובה. אני עוד רגע, אני רק אסיים את ההבחנה. אז למה לשמוע לשוטר זה לא עבודה זרה? כי לשמוע לשוטר זה פשוט שיקול פרקטי של תועלת, רווח והפסד וכולי. שיקול פרקטי בן אדם עושה כל הזמן. אני לא נכנס לאש, זה עבודה זרה? כי אני יודע שהיא תשרוף אותי? זה עבודה זרה מיראה מהאש? היא באמת תשרוף אותי, זאת אומרת לא בגלל שאני צודק, זה לא שאלה של צודק או טועה, אלא זה שיקול פרקטי. עכשיו אם אני שומע בקול מישהו בגלל שיקול פרקטי, תועלת כזו או אחרת, זה לא עבודה זרה בהגדרה. בלי קשר לשאלה עד כמה אני נשמע לו בקול, ואין הבדל בכמות, בעוצמה של המחויבות, אבל היסוד של המוטיבציה של המחויבות הזה זה שיקול פרקטי. אבל הקדוש ברוך הוא, לא, לא, אהבה, איך… גם אהבה זה ככה. יש שיקול פרקטי באהבה? מה זה פרקטי? אני אוהב, אז אני רוצה לפרנס את הצורך הזה שיש בי, את הרגש הזה שיש בי, זה עדיין בסופו של דבר נמצא בי. ולכן זה שיקול שהוא… תכף אני אביא את האנטיתזה אז זה יהיה עוד יותר ברור. גם ברמב"ם אהבה מתפרשת בשתי צורות, אולי אני אעיר על זה עוד רגע. כנגד זה עומדת קבלה באלוה. מה זה קבלה באלוה? זה הרמב"ם הרי אומר, אז מתי כן עובדים עבודה זרה? מתי שמקבל אותו עליו באלוה. מה זה אומר? אלוה פירושו מה שהוא אומר אני עושה. זה אלוה. אני לא עושה את החשבון מה יקרה לי אם אני לא אעשה, והאם אני אוהב אותו או לא אוהב אותו, אלא יש תחושה מובנת מאליה שמה שהוא אומר אני עושה. זה נקרא קבלה באלוה. וזה המשמעות של אלוה, לא רק קבלה באלוה. רק מישהו שהיחס שלך כלפיו הוא כזה, הוא יכול להיות אלוהים שלך. ולכן רק כלפי דבר כזה יכול להיות עבודה זרה. זאת אומרת עבודה זרה, או עבודת השם להבדיל כן בשני הכיוונים, זה משהו שמתחיל במחויבות שהיא לא מותנית בכלום. לכן פה אני קצת סוטה ממה שאמרת קודם, זאת אומרת אני לא חושב שההיקף הוא הקובע אלא האופי של המוטיבציה. זאת אומרת זה דומה. למה? למה? אני לא… אין למה, ככה. לא, אני מבין את ההבדל, אני שואל למה אתה חושב שזה משום אני אעשה כל מה שהוא אומר או זה משום איך שאני מתייחס אליו? איך שאני מתייחס אליו זה אותו עניין, מה ההבדל? אהבה ויראה זה לא זה בקיצור. לשיטתך אהבה ויראה היה יכול להיות זה אם זה גורף. הוא שולט על הכל ואני נורא מפחד ממנו. אבל הרמב"ם אומר אהבה ויראה, הוא לא אומר אהבה ויראה חלקית. מה הוא אומר? יראה מלאה זה אלוה ויראה חלקית? לא, לא משתמע ככה. נראה שזה משהו אחר, זה לא אהבה ויראה. אהבה ויראה זה משהו אחר וקבלת אלוה זה משהו אחר. ואני חושב שהנקודה היא שאהבה ויראה זה מוטיבציה שמתחילה אצלי. אני עושה משהו כי אני מפחד ממנו, אני עושה משהו כי אני אוהב אותו. גם זאת מוטיבציה שמתחילה אצלי. וכל עוד זה מתחיל אצלי, זה לא עבודה דתית. לא עבודת השם וגם לא עבודה זרה. עבודה דתית פירושה מחויבות לא מותנית, משהו שהוא אומר אני עושה. דיברת בסוף על ייהרג ואל יעבור וכאלה. זה קשור לזה? לא דיברתי על זה, אבל אני אגיע, אני רוצה להגיע לזה. עוד לא דיברתי על זה עוד. זה ברור שזה קשור, אבל אני אגיע לזה בהמשך. אז ההגדרה אני חושב שעולה מהרמב"ם הזה, שהעבודה הדתית, התמצית של העבודה הדתית זאת מחויבות שלא תלויה בכלום, שאין לה הסבר בשפה הקודמת, לכן אני מביא את זה כאן. זאת מחויבות שאני לא יכול להסביר אותה כי אני ירא כי יקרה לי משהו, או כי אני אוהב או כי לא יודע מה, תהיה איזה תועלת. וזה מתאים לניסוח שלו בפרק העשירי מהלכות תשובה, לעשות את האמת מפני שהיא אמת. נכון, אז אני אגיע לרמב"ם הזה גם, כי בהלכה אחת אחרי זה נראה סתירה על העניין הזה, על זה נדבר עוד רגע, אני אגיע לזה. אז ההגדרה של עבודה דתית באופן מהותי, אני חושב שזאת ההגדרה של לשמה. ההגדרה של לשמה פירושו לשם הדבר, זאת אומרת לא בגלל סיבה אחרת. כן, כמו שהראש, יש פה לשון של הראש, כתוב בנדרים בדף ס"ב, רבי אלעזר ברבי צדוק אומר, עשה דברים לשם פועלם ודבר בהם לשמם. תעשה דברים, את המצוות, זה לשם פועלם, לשם הקדוש ברוך הוא, ודבר בהם לשמם. מה זה לשמם? לשם עצמם. דבר בהם זה לימוד תורה, כן, להבדיל מהעשה שזה קיום המצוות. אז אומר הראש, עשה דברים לשם פועלם, לשמו של הקדוש ברוך הוא שפעל הכל למענהו. כן, כל פעל השם למענהו זה פסוק במשלי. ודבר בהם לשמם, כל דיבורך ומשאך בדברי תורה יהיה לשם התורה. לא לשם הקדוש ברוך הוא, אלא לשם התורה ממש, ליטאיות, רמז לליטאיות מן התורה, זה הראש הזה. זאת אומרת הראש אומר, אנחנו לומדים תורה ולא בשביל הקדוש ברוך הוא, אנחנו לומדים תורה לשם התורה. התורה היא הדבר שכן עובדים את רבי יוסף קארו ולא את הקדוש ברוך הוא, ככה הרבה פעמים התחושה. זאת אומרת יש פה אבל משהו אמיתי, שברגע שאתה אומר שהתורה היא ערך בסיסי, אז ערך בסיסי לא יכול להיות תלוי במשהו שהוא מחוצה לו. זה מה שאמרנו קודם, הבעיה של הביסוס הנורמטיבי. ולכן אם הלימוד תורה הוא ערך בסיסי, אתה צריך לעשות אותו בשביל בשבילו עצמו. זה המשמעות של הלשמה. וכשאתה עובד את השם, אז אתה עושה את זה לשם השם. זה עשה דברים לשם פועלם. מה זה מה הכוונה לשם השם? הכוונה שאין שום שיקול שלי שיסביר למה אני צריך או כדאי לעשות את זה. אני עושה את זה פשוט בגלל שהוא ציווה. כמו ההוא, כן, המטפס על האוורסט, לא זוכר את שמו, שאלו אותו למה הוא מטפס על האוורסט, אז הוא אומר כי הוא שם. זאת אומרת הוא רואה את האוורסט, הוא לא יכול שלא לטפס, זאת אומרת מה השאלה? ברגע שאני רואה דבר כזה אתה לא מטפס? מי לא מטפס כשהוא רואה דבר כזה? אני מכיר איזה אחד או שניים כאלה שלא, אבל אבל זאת התחושה שלו. וגם בדיוק אותו דבר כששואלים אותך למה אתה עובד את הקדוש ברוך הוא? כי הוא שם. זה הכל, לא אין שום תשובה אחרת. בגלל שאחרת יהיה נזק, בגלל שאחרת הוא יעשה לי כך או אחרת. אבל בזה אתה עם בחירה חופשית דה, אז אתה אומר אני עושה את זה משום שאני מוכרח לעשות את זה. לא, מה זה מוכרח? זה הפשט, הבחירה, מה זאת אומרת אין בחירה חופשית? יכולתי לא לעשות את זה. אני בוחר במחויבות הזאת. עובדה שלא כולם. אה, זה בחירה בתמצית הבחירה, מה זאת אומרת? וזה בלי סיבה. נכון, ואם יש סיבה אז אז זה לא בחירה חופשית. כי אם יש סיבה אז הסיבה גרמה לי לעשות את זה, לא הבחירה שלי. להפך, כשאין סיבה זו בחירה חופשית, לא כשיש סיבה. כשיש סיבה זה דטרמיניזם, זו לא בחירה חופשית. בסדר, על זה עוד נדבר אבל גם כן. כן. זאת אומרת זה למעשה אומר שיש הקבלה בין עבודת השם לעבודה זרה, להבדיל. אז לפי פירוש הרמב"ם אם עבודה זרה היא מאהבה ויראה ולא כקבלה מאלוה היא לא עבודה זרה ממש? האם אפשר לגזור שגם בעבודת השם בנאדם שלא מקבל את בורא עולם כאלוה במובן של יצירת המחויבות אלא במובן של אהבה ויראה הוא לא עובד את השם? נכון, זאת המסקנה. כן. עכשיו אני אגיע לזה עוד רגע, אני עומד להגיד את זה עוד רגע. הטענה, אני אני אזכיר אולי את הרמב"ם שהוזכר פה קודם, הרמב"ם בפרק עשירי מהלכות תשובה, הרמב"ם כותב בהלכה א', הרמב"ם כותב שם שאדם לא יעשה את המצוות לשם שכר. אלא לעשות את האמת מפני שהוא אמת, וסוף הטובה לבוא. זאת אומרת, תהיה טובה בסוף, אבל אתה לא עושה את זה בשביל הטובה אלא אתה עושה את האמת מפני שהוא אמת. וזה בדיוק ההגדרה הזאת. זאת אומרת, סוף הטובה לבוא, יש טובה בסוף. לא רק בעולם הבא, גם בעולם הזה. אני מקווה, אני חושב, שמי שמקיים תורה בסופו של דבר העולם הוא טוב יותר. אבל אתה לא עושה את זה בשביל זה. לא בגלל שאין את זה, אלא בגלל שזו לא המוטיבציה שבגללה אני עושה את זה. ולכן אומר לעשות האמת מפני שהוא אמת. זה בדיוק ההגדרה. אני לא צריך הסברים אחרים. ברגע שאתה עושה הסברים אחרים אתה כבר לא עובד השם במובן המלא. אומנם בהלכה, זה הלכה א'. בהלכה ב' שמה הוא כותב, ואיך היא הדרך, איך היא האהבה הראויה, איך היא הדרך לאהבתו ויראתו, זה יסודי התורה. איך היא האהבה הראויה? שיהיה מתהלך, אני לא זוכר בדיוק את הלשון, יהיה מתהלך כל ימיו שוגה באהבתו תמיד כמו אהבת אישה, וכל שיר השירים משל הוא לעניין זה, לדבר זה. זה לעשות אמת מפני שהוא אמת? זה אהבה מתפרצת, נכון? יותר מזה. הרמב"ם בהלכה א' כשהוא אומר לעשות האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבוא הוא ממשיך עוד משפט. הוא אומר, וזה מה שנקרא עבודה מאהבה. בניגוד למה שראינו פה בהלכות עבודה זרה. אצל הרמב"ם נדמה לי שיש שני מושגים של אהבה. יש מושג אחד של אהבה שהוא אהבה כמו שכשאתה מפחד ממישהו אתה גם יכול לאהוב מישהו במובן הרגשי, האמוציונלי. יש אהבה באיזשהו מובן כאהבת השם השכלית, יש כאלה שקוראים לזה, זאת אומרת זאת אהבה, האהבה הזאת בעצם משמעותה היא מחויבות. אני, התחושה שלי היא שאני מחויב כלפיו באופן בלתי אמצעי. אני בטל כלפיו. זאת אומרת, מה שהוא אומר, אני עושה. לא בגלל שיש לי שיקול שכדאי לי לעשות או לא כדאי לי לא לעשות, אלא זה המשמעות של אהבה במובנה הפילוסופי. וזה מה שהרמב"ם אומר, וזה מה שנקרא עבודה מאהבה. אז אהבה במשמעות השנייה. ואז הוא אומר איך היא האהבה הראויה. אני חושב שהכוונה, ואז פתאום הוא עובר מהרציונליזם הקר הזה, הקיצוני של הלכה א', לעשות האמת מפני שהוא אמת, זה נקרא לעבוד מאהבה, לאיזשהו משהו נורא אמוציונלי כמו אהבת אישה שאתה מסתובב איתו כל הזמן. מה? כתוצאה? אולי זאת תוצאה ואולי אפילו זאת לא תוצאה אלא רק משל שאסור לקחת אותו רחוק מדי. זאת אומרת הרמב"ם מתכוון לומר שאתה צריך להיות בתודעה הזאת כל הזמן, כל שעות היממה, כל הזמן, כמו שאהבה של איש לאישה מלווה אותו כל הזמן והוא שוגה בה תמיד. הוא לא מתכוון בהכרח לומר שהכוונה היא למשהו אמוציונלי. אני חושב לפחות, כי אחרת יש סתירה די בוטה בין הלכה א' להלכה ב'. הוא מתכוון לומר עד כמה זה אמור ללוות אותי, עד כמה זה צריך להיות יסודי כל הזמן. אז הטענה שזה צריך ללוות אותי כל הזמן כמו אהבת איש ואישה. אבל ההגדרה מה צריך ללוות אותי? מה זאת האהבה הזאת? הכוונה היא למחויבות לא מותנית. וזה בדיוק מה שהוא אומר בהלכות עבודה זרה, שזה לא אהבה ולא יראה. עכשיו באמת אני מגיע להערה שלך. איך אברהם אבינו היה מוכן לעקוד את יצחק? אוקיי. אז אתה חוזר לשלוש העבירות החמורות. אני אגיע לזה. אני חושב שרק בגלל זה אפשר להסביר את זה. אבל אני רוצה לפני כן רגע רק באמת להבהיר את יסוד הנקודה. אנחנו רגילים לביקורת על אנשים שמגיעים לתפילה כי ככה רגילים וככה כולם עושים וזה מצוות אנשים מלומדה. זה לא תפילה רצינית. אתה צריך לבוא כי אתה רוצה לדבר עם הקדוש ברוך הוא ולבקש ממנו בקשות ולשבח אותו וכל מיני דברים מן הסוג הזה. ואז זה באמת תפילה מעולה. זאת טעות גדולה. זאת טעות גדולה. זאת אומרת אני חושב שרוב האנשים שקודם כל עובדתית, זה עוד לא מוכיח כלום, אבל עובדתית נדמה לי שרוב האנשים שבאים לבית הכנסת באים מהמוטיבציה הראשונה. בואו נהיה ישרים. פשוט הולכים כי כך צריך, זאת אומרת כי ככה הולכים, כי יש מצווה להתפלל ובשביל זה אנחנו באים. אני לא חושב שמעט מאוד מן האנשים באים לבית הכנסת בגלל איזושהי סערת רגשות, אהבה ויראה וקשר לקדוש ברוך הוא וכולי. ואז בדרך כלל כמובן אומרים, טוב זה דרגה נמוכה, זה אנשים שהם לא, זה לא תפילה באמת. אתה צריך לעבוד על הממדים האמוציונליים יותר וכולי. אז זה לא נכון. ברור שזאת המוטיבציה היסודית לתפילה. ליבוביץ'. כן, מצוות צריכות כוונה. מצוות צריכות כוונה פירושו כוונה לצאת ידי חובה. לא כוונות האר"י. ותפילה היא אחת המצוות ומצווה צריכה כוונה קודם כל במובן הזה לצאת ידי חובה. אז זאת טעות אחת, הטעות שאנשים שחושבים שתפילה מתוך תחושת מחויבות היא לא תפילה. זאת התפילה הכי טובה שיש. זה מהותה של התפילה. תפילה מתוך מחויבות בשעה שאתה מבטא את האהבה במובן השני, את המחויבות הבלתי מותנית. אני הולך להתפלל אם אני מרגיש צורך… לא מרגיש צורך, אני מחויב למה שהקדוש ברוך הוא מצפה ממני או דורש ממני. אבל יש טעות הפוכה, וכאן זה הנקודה השנייה. יש טעות הפוכה שאומרת שאם זה כך, וזה ליבוביץ', הוא תמיד לקח רעיון טוב, רעיון נכון, ועשה איתו צעד אחד רחוק מדי. זאת אומרת, הוא לקח את הרעיון הנכון הזה ואמר אם ככה זה כל התוכן של התפילה. זה כל התוכן של התפילה, עכשיו אתה יכול לדקלם ספר טלפונים גם. כן, יכול גם לדקלם ספר טלפונים, זה בכלל לא משנה. אתה צריך להביע מחויבות שלוש פעמים ביום, וזה בכלל לא משנה איך אתה עושה את זה, תוכן התפילה הוא לא רלוונטי. זה נדמה לי לא סביר. זה לא סביר, כי חכמים ישבו ותיקנו תקנה מה כן מתפללים ומה לא מתפללים ואיך מתפללים. אם הם היו צריכים סתם להגדיר משהו שרירותי, אז מה הבעיה? אומרים קח את הספר השלישי משמאל המדף שלך, תגיד אותו שלוש פעמים כל יום. זה הכל. מה אני צריך פה לחשוב על כל מילה ומה להגיד, מה להכניס לשמה, לא להכניס, מה כן מעכב, מה לא מעכב. לכן זה לא סביר. אבל תפילה בכלל זה ידי חכמים תיקנו? לא, זה לא שאלה. הרמב"ם זה דאורייתא. לפי הרמב"ם זה דאורייתא, חכמים תיקנו איך עושים את זה, אבל זה דאורייתא לפי הרמב"ם, לפי הרמב"ן לא. אז מצוות עשה ה'. אז איפה הוא טועה ליבוביץ'? הוא לא טועה מהותית. כולם תוקפים אותו מהותית, אבל גם הם טועים. או גם הוא צודק וגם הם צודקים. אפשר להסתכל על זה גם כך או כך, אבל צודקים חלקית. הכוונה שתפילה יש לה שתי קומות, או כמה קומות, זה מבנה רב קומות. הקומה הראשונה זו הקומה של ליבוביץ'. כשאתה הולך להתפלל אתה עושה את זה בגלל שצריך. ומי שהולך להתפלל בגלל שהוא צריך, צריך הכוונה שיש לו צרכים, הוא לא יצא ידי חובה. פשוט לא יצא ידי חובה, כי מצוות צריכות כוונה, ובטח תפילה צריכה כוונה. אבל לא רק כוונת המילים והדברים הייחודיים לתפילה, אלא הכוונה לצאת ידי חובה. נכון שזה לא הכל, ואחרי שאתה מגיע מתוך המחויבות, אחר כך יש גם מקום לאהבה, וליראה, ולחשיבה, ולשבח, ולבקש. ברור, חכמים לא סתם תיקנו דווקא את הנוסח הזה. ברור שאנחנו גם אמורים לטפס לקומה ב', ג', ד', ה', כל אחד עד איפה שהוא מגיע עם התפילה. ובוודאי שתפילה כזאת היא הכי יסודית אבל היא לא שלמה. תפילה שלמה צריך להיות בה גם את קומה ב', ג', ד' וה'. אבל אם אין את הקומה הראשונה, אם יש רק את קומה ב' ומעלה, זאת אומרת רק אהבה ויראה בלי המחויבות היסודית, בלי זה שאני הולך להתפלל כי כך צריך, נקודה. לא בגלל שאני צריך, לא בגלל שאני מצפה מהקדוש ברוך הוא למשהו, לא לשום דבר, אלא כי כך צריך כי כתוב בשולחן ערוך שצריך להתפלל. ובשביל זה אני הולך להתפלל. אם זה לא נמצא אתה לא יוצא ידי חובה. מצוות צריכות כוונה. אם התפילה היא בלי אהבה ויראה אתה יוצא ידי חובה. היא לא תפילה שלמה, אבל אתה יוצא ידי חובה. רמות הכוונה הנדרשות אפשר להגיע עד אינסוף, כל אחד עד איפה שהוא מגיע, זה לא מעכב. ולכן אני חושב שהמודל הנכון שני הצדדים טועים לגביו. זה לא נכון שהמלומדה, כן, המשגיחים תמיד מדברים על זה המלומדה, זאת אומרת לא להתפלל מלומדה, זה שטויות. להתפלל מלומדה זאת התפילה הכי טובה שיש בתור קומה א'. אחרי זה אפשר להעמיס על זה גם אהבה ויראה וכל הדברים האחרים. לא רק אפשר, רצוי. זה לא מעכב, אבל רצוי, וודאי. וזה הטעות ההפוכה של ליבוביץ', שהוא אומר רק קומה א', אין קומות מעבר לזה. וזה לקחת את זה רחוק מדי. זה כמו שדיברנו פעם על לימוד תורה, אז הבאתי את ההקדמה של האגלי טל. האגלי טל כותב שם שיש רבים שטועים שאם אתה לומד מתוך שמחה זה נקרא ללמוד שלא לשמה. אתה בעצם לומד בגלל הכיף. ואז הוא אומר מה, כל בוקר אנחנו מברכים והערב נא ה' אלוהינו את דברי תורתך בפינו, זאת אומרת אנחנו רוצים שזה יהיה ערב לנו, שאנחנו נהנה, שנשמח וכולי. לכן הוא אומר אין לך טעות גדולה מזאת, זה מעצם המצווה זה לשמוח ולאהוב את הלימוד כי אז זה גם נכנס לתוכך, אתה מתחבר, אתה מבין את זה, זה עולם אחר לגמרי. אבל יש המשך לדברים של האגלי טל שהוא פחות מוכר מהדברים האלה. האגלי טל אומר אבל אם הסיבה שאתה לומד זה השמחה או ההנאה, אז זה באמת לימוד שלא לשמה. זאת אומרת אם זאת הסיבה. כן, בדיוק. אם הסיבה שאתה לומד זה השמחה, אז זה לימוד שלא לשמה. אתה צריך ללמוד כי יש לך ללמוד. נכון שאחר כך מן הראוי שיהיה גם קשר נפשי ואהבה של הדבר והכל, זה מצוין, זה מחזק את הלימוד, מגביר את ההבנה, את ההפנמה, הכל נכון. אבל זה לא התשתית. אם זה יהיה בתשתית זה לימוד שלא לשמה. מתוך שלא לשמה יבוא לשמה, גם לזה יש ערך, אבל זה לימוד שלא לשמה. וגם בעבודת השם אותו דבר. אני חושב שבעבודת השם זה אפילו יותר קיצוני בעיניי, אבל אני קצת נרתע מלהסיק ממש מסקנות מן הסוג הזה. אז אפשר להגיד גם בעבודת השם ככה, אבל נדמה לי שבעבודת השם זה אפילו יותר חזק. זאת אומרת אם מישהו עובד מאהבה ויראה הוא ממש לא עובד השם. זה לא עובד השם לשמה. הוא סתם לא עובד השם, הוא עובד את עצמו. אם הוא עובד בגלל המחויבות ומעל זה הוא מכניס את האהבה, את היראה. זה לא אומר שזה דברים שליליים, זה אומר שהם לא צריכים להיות בקומה א' אלא בקומה ב'. וזו הנקודה. אני לא טוען שלא צריך להיות דברים כאלה, אני טוען שזה קומה ב' ולא קומה א'. הרבה אנשים יכולים לעבוד את השם כי זה עושה להם כיף, כי יש להם חוויה רליגיוזית בגלל זה. הם לא עובדי השם, יכולים להיות אתאיסטים גמורים. יש אנשים שיש להם חוויות רליגיוזיות והם אתאיסטים. יש הרבה כאלה. אומנים מדווחים על זה הרבה פעמים שיש להם חוויה רליגיוזית אבל הם לא מאמינים בקדוש ברוך הוא. החוויות האלה זה אנזימים. זאת אומרת, תשתה קצת משהו או תאכל משהו, אתה תקבל גם כן חוויות כאלה. השאלה אם אתה באמת מחויב, לא השאלה איזה חוויות זה מביא לך. השאלה אם אתה מחויב, זה המגדיר את עבודת השם. מה שמגדיר את עבודת השם זו המחויבות. אולי דוגמה, אמרתי כבר שחבר שלי נתן לי את הפשט הזה ברמב"ם על עבודה זרה, נדב שנרב, הוא פיזיקאי מבר אילן, היינו חברותא הרבה זמן. אז הוא ביאר לי את הרמב"ם הזה ואני חושב שזה פירוש יפה. אז הוא נתן לי אז, נדמה לי שהוא נתן לי אז את הדוגמה הזאת. אומר, תראה, אתה מגיע בלילה, אתה הרוס מעייפות. מתפשט, כבר עם פיג'מה, נכנס למיטה, העיניים כבר נעצמות. שנייה לפני כן אתה נזכר שלא התפללת מעריב. ועוד יש מנין ב-11 בלילה. טוב, זה כבר הגזמת, אבל לא התפללת מעריב. ואז אתה מעביר בראשך את כל הש"ס, סוגיית ערבית רשות, והכל, ואז בסופו של דבר מה אתה עושה? מה בן אדם מן היישוב עושה? אז או שהוא הולך לישון ואין לו כוח כבר, או שהוא נשען ככה על המרפק, מכניס איזה עוד יד לתוך השרוול, לא נעים ככה עם גופייה, ומלמל משהו, מדלג שלוש מילים, אומר אחת, ונרדם. וזה בעצם מה שהוא עושה. ואז כמובן יבוא המשגיח וינזוף בו ויגיד לו תשמע ידידי, זה בלמודו, זה לא שווה כלום, איפה הכוונות, איפה הקשר לקדוש ברוך הוא? זה פשוט שטויות. אין לכם תפילה יפה מזאת. אין לכם תפילה יפה מזאת. למה הוא עשה את זה? הרי הוא לא יוצא ידי חובה, אף אחד לא יענה לבקשות שלו עם השטויות שהוא עושה שמה. אז למה הוא עשה את זה? הוא עשה את זה בגלל שברור לו שהוא מחויב. הוא לא התפלל מעריב, כי הוא שם. לכן הוא עשה את זה. זה הכל. זו עבודת השם בתמציתה. אמיתית אני אומר עכשיו, זה לא ווארט. זה אמיתי לגמרי. מי שעושה את זה עושה את זה בגלל שהוא מחויב לעבודת השם. אז בסדר, מי שיהיה עוד יותר צדיק כמו שאמרתי קודם, לא צריך להגזים, מי שיהיה עוד יותר צדיק אז גם יקום, יתלבש ויתפלל כמו בן אדם. ואם יש מנין ב-11 בבית הכנסת אולי הוא אפילו ילך לבית הכנסת. אז הוא ראוי לצל"ש, צל"ש הרמטכ"ל. אבל הראשון גם, זאת עבודת השם. זאת אומרת, זה דבר מאוד ראוי להערכה, זה לא דבר שבכלל הייתי מזלזל בו. אפשר להיות רובוט בעבודת השם? מה זה רובוט? כל דבר זה רובוט? לא, אז אני אסביר את ההבדל בין זה לבין רובוט, זאת שאלה מצוינת. אני באמת חייב הסבר על זה. עוד שנייה אחת רק אני אביא עוד דוגמה. בסדר? יש ר' לוי יצחק מברדיטשב, סיפורי חסידים למיניהם, לפעמים גם מהם אפשר ללמוד משהו. אז הוא אומר שהוא רואה איזה יהודי מתקן עם טלית ותפילין, מתקן את היצול של העגלה שלו ליד בית הכנסת. באמצע שחרית. אז הוא אומר לקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, תראה איזה עם של צדיקים. כשהם בבית הכנסת הם מתפללים, כשהם מתקנים את העגלה הם מתפללים, כל הזמן מתפללים, זה פלאי פלאות הציבור הזה. אני תמיד גיחכתי על הווארטים החסידיים האלה לילדים בכיתה א'. נו באמת, מה הוא התכוון להגיד פה? זה שטויות. מה זה הסיפורים המגוחכים האלה? אבל כשאתם מסתכלים על זה במשקפיים האלה זה לא מגוחך בכלל. כי אם הבן אדם הזה רצה לתקן את העגלה, בשביל מה הוא בא לבית הכנסת בכלל? שישב בבית שאף אחד לא יראה אותו ויתקן את העגלה. בטח יש שני בתי כנסת אצלו בעיר, אז כל אחד יחשוב שהוא בבית הכנסת השני. אתם יודעים למה יש על אי בודד שני בתי כנסת ליהודי, אתם יודעים? אתם לא יודעים. לא, אתם לא יודעים. אתם חושבים שזה בגלל שיהיה בית כנסת אחד שבו אני מתפלל ואחד שלא. אתם טועים. זה בשביל שאני אוכל לא להתפלל באף אחד, כי אז כל אחד יחשוב שאני בבית הכנסת השני ואף אחד לא ידע שאני לא פה. בכל אופן אז למה היהודי הזה שרוצה לתקן את העגלה, למה הוא הולך לבית הכנסת בכלל? מה, בשביל מה הוא עושה את זה עם טלית ותפילין? זה בדיוק כמו המעריב, כן? בשביל מה הוא עושה את זה? אז שיתקן את העגלה, במילא הוא לא יוצא ידי חובה. לא, הוא חייב ללכת, יש שחרית. צריך להתפלל. אז הוא עם טלית ותפילין, כולם בני אדם, אז יש לו לחץ, הוא צריך לתקן את העגלה. כן. אז כולנו בני אדם, אז הוא לא מושלם, אבל יש בו משהו שהוא הכי יסודי שיש, הרבה יותר מאשר מישהו שהולך להתפלל כי הוא מרגיש רגשות רליגיוזיים עמוקים ורוצה לקשור קשר עם הקדוש ברוך הוא, אבל לא מתוך תחושת מחויבות. שביום אחר שבו לא יהיה לו את הרגש הזה אז הוא לא ילך. אז המתפלל היותר משובח זה ההוא עם העגלה. ברור שהמתפלל הכי משובח זה מי שעושה את שני הדברים, זאת אומרת שהוא הולך בתוך מחויבות, וגם לא מתקן את העגלה תוך כדי זה. אבל יש פה לימוד זכות אמיתי, זה לא סיפור חסידי סתם. יש פה לימוד זכות אמיתי, הבן אדם הזה אתה רואה שהוא באמת מחויב, עוד שנייה אני מגיע לאוטומטיה. לאוטומטיות, כן. אז תראו, באמת פה מתעוררת השאלה וזאת שאלה מאוד יסודית, צריך לדבר עליה לחוד, האם דבר כזה זה לא בעצם להפוך לאוטומט? אז בעצם מה אומר? אני לא עושה שיקול דעת בכלל, מה שהקדוש ברוך הוא אומר אני עושה, זה קצת קשור לבחירה, מה ששאלת על הבחירה, שזה בבואה של השאלה הזאת. נדמה לי שלא. ואת הטענה שאני עושה את זה בגלל המחויבות ולא בגלל סיבות אחרות לא אומרת שלא החלטתי על זה. הפוך. אני החלטתי להיות מחויב. אני לא החלטתי כדי להשיג תועלת כזאת, או כדי לפרנס איזה רגש כזה או אחר שיש בתוכי. לא החלטתי על זה כדי להשיג משהו, אבל עצם המחויבות היא החלטה נורא גדולה. הבן אדם צריך לקבל החלטה שהוא מחויב. עכשיו הטענה שלי, אני לא טוען שכולנו כאלה פילוסופים גדולים ובאמת ישבנו החלטנו קיבלנו על עצמנו את המחויבות הזאת ומכוחה אנחנו פועלים נר לרגלינו. זה מה שהיה אולי אמור להיות. כולנו בני אדם, בני אדם אנשים מורכבים, ואת המחויבויות שלהם הם מקבלים מכל מיני סיבות. לכן אני לא מנסה לפשט פה תמונות מורכבות. אבל עדיין במודל, אני חושב שמאוד חשוב שהאוטופיה שלנו, כן, המודל שאליו אנחנו נושאים את עינינו יהיה מודל נכון. והמודל הנכון הזה פירושו שאני מקבל על עצמי להיות מחויב לקדוש ברוך הוא כי הוא שם. זה הכל, לא משום סיבה אחרת. עכשיו, איך זה נוצר? לפעמים החינוך תורם לזה, החברה, לפעמים זו החלטה שלי, זה שילוב של המון דברים. אף אחד מאיתנו לא מושלם, זה שילוב של המון דברים, וזו אחת הסיבות אגב שבגללה יש את הדברים האלה, כשאנחנו לא בונים על זה שכל אחד יקבל את ההחלטות הנכונות לבד וזהו, אנחנו מנסים לעזור לו על ידי מבנים חברתיים וחינוך ובית וכדומה. בסדר, זה הכל נכון, אבל זו תוצאה של חולשות כמובן. אבל ברגע שהוא יפסיק את המחויבות, אז הוא לא יעשה את זה? אז הוא לא יעשה את זה. אז כבר גם המחויבות זה לא המחויבות? אם הוא יפסיק אז הוא יפסיק, מה זאת אומרת, לא הבנתי. לא, אתה אומר, יש לו מחויבות לקבל אלוקות, כן, להיות. אז לא בגלל איזה תחושות רגשיות דתיות או שום דבר כזה. כי למה? כי בן אדם שיש לו תחושות רגשיות, אז ביום שאין לו רגש, אין לו רגש… לא, זה לא למה, זה לא למה כי זאת האמת. לא למה. זה לא בגלל שההוא עומד לפורענות והוא יבטל. כן, אבל ברגע שבן אדם החליט לקחת את המחויבות בתור אקסיומה נקרא לזה, כן? ברגע שאין לו את האקסיומה הזאת, אז הוא לא יעשה? אז לא היה לו שום דבר גם כן כי זה לא היה מעיקרא לכתחילה? חס ושלום, לא אמרתי שאין לו שום דבר. אמרתי שזאת עבודת השם שלא לשמה. בסדר? מה, לימוד תורה שלא לשמה זה שום דבר? אומרת הגמרא, לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. וודאי, אני לא טוען שזה לא שום דבר. אני טוען אבל שחסר הבסיס. זה קומה ב' בלי קומה א'. לא, הבן אדם שיש לו קומה א', הוא מפסיק, הוא החליט, הוא גם מודה, מכיוון שהוא קיבל את זה במודע, הוא מבטל את זה במודע. אז אין לו קומה א'. הא? אז אין לו קומה א'. גם בשלב שהוא כן קיים את המצווה לא היה לו קומה א'? לא, כשהוא קיים את המצוות אז כן היה ועכשיו הוא חזר בשאלה. מה זאת אומרת, למה זה צריך להיות אחורה? בתוהה על הראשונות זו הגמרא בקידושין, שצדיק גמור שמרד איבד את זכויותיו. אז הגמרא אומרת לא הוי כמחצה על מחצה, אומרת הגמרא בתוהה על הראשונות, אם הוא מתחרט על המחויבות שהוא היה מחויב לה עד עכשיו, אז הגמרא מחדשת, שזה חידוש גדול, שהוא גם איבד את הזכויות של עד עכשיו. אבל אם הוא מכאן ולהבא מפסיק להיות מחויב, אז זה מחצה על מחצה. יש לך אפשרות לנתק את עצמך ממחויבות, זה לא מחויבות בכלל. מה זאת אומרת, אין מחויבות אחרת. מה זאת אומרת מחויבות אחרת? מחויבות זה משהו שאני מחליט עליו. אם זה לא משהו שאני מחליט עליו, זה חסר ערך. אם הקדוש ברוך הוא היה מתכנת אותנו לעשות את זה, הוא היה משיג את המחויבות הכי טובה שיש, אבל אז היה חסר ערך. המלאכים, או להבדיל הכלבים, הם מחויבים לגמרי. מה שהם מתוכנתים זה מה שהם עושים. אבל זה חסר ערך. ברור שמחויבות כזאת לא באה במקום בחירה. זאת בחירה. זה הכל מתחיל מבחירה שלנו. רק הטענה שלי זה שכשאני בוחר להיות מחויב, אני לא בוחר בזה כדי, או מפני, אני בוחר נקודה, כי ברור לי שזה נכון. זאת האקסיומה הכי בסיסית שלי. אבל ברור שבחירה שלי, יכול לבוא מישהו ולומר, אוקיי, אני הפסקתי, אני חושב שזה לא נכון, ואני בוחר עכשיו במשהו אחר. איך אנחנו אומרים שזה מצד אחד אקסיומה ומצד שני בחירה שלנו? אם אני לא רואה את זה כמי שאמור להיות עלי בתור… איך? אני… אני רק את ה"איך" הייתי מוחק בהתחלה. אני חושב שזו האפשרות היחידה. רק אם אין סיבה אחרת זו בחירה שלנו. אם יש סיבה אחרת, זו בחירה שלי ללכת לעבוד כי אין לי פרנסה. לא, לא, יש פה איזו… דיברנו בכל השרשרת הזאת של הערכים, שבסופו של דבר יש משהו אחד בסיסי שפשוט מונח שם, וככה צריך לעשות. כן. אבל אם מישהו לא רואה את זה, למה שזה היה עליו בתור… מי אמר שזה היה עליו בתור? אם הוא לא רואה את זה, הוא לא שם. גם לא יבואו אליו בטענות? הוא אנוס בראש שלו. מי שלא רואה את זה הוא אנוס, אין שום טענה עליו. זה הרדב"ז כותב בתשובה, אולי גם על זה נדבר פעם, הרדב"ז כותב בתשובה שאלו אותו שם, היה שם איזה יהודי שאמר שמשה רבנו היה אלוה. היה אולטרה פרום, פרומר, כן, לא, לא כופר, הוא היה עוד יותר צדיק מהאחרים, אז הוא אמר שמשה רבנו הוא אלוה. אז שלחו תשובה, שלחו שאלה לרדב"ז מה לעשות איתו? מין, מה לעשות איתו? אמר עזבו אותו, הוא אנוס בדעתו, מה אתם רוצים? זה מה שהוא באמת חושב. מין זה אחד שעושה את זה בגלל יצר. זאת אומרת, אם הוא באמת חושב ככה הוא אנוס. הוא טועה, לא שכל אחד מה שהוא חושב זה נכון, הוא טועה, אבל הוא אנוס, זה מה שהוא באמת חושב, מה אתם רוצים שהוא יעשה? יחי אדונינו מורינו ורבינו. בסדר, נכון, גם הם טועים, זה אותו דבר, לחינם. כן, יכול להיות שאתה מצייר פה עבודת השם. יכול להיות. אתה מצייר פה עבודת השם שמרחב התמרון בה מאוד קצר. יש פה שני סטיות. הסטייה הראשונה היא, נניח לחץ חברתי, אותו סיפור שסיפרת של הרבי מברדיטשוב, אני לא בטוח שהוא הלך להתפלל. אמרתי, אמרתי, אנחנו, זה סיפור טיפולוגי. אני לא מדבר על בן אדם קונקרטי. לא, לא, יש עוד סיבה ללכת להתפלל למרות שאתה לא מתפלל. לא, אני מבין, אמרתי, בגלל שככה מצפים ממך כל החברה שלך. עשיתי את כל, עשיתי אחרי זה את התיקון, כבר אמרתי את זה. אמרתי שאנחנו כולנו בני אדם וברור שאנחנו עושים את זה ממניעים מורכבים וחלק מאיתנו הלחץ החברתי יותר, מינון יותר גבוה וההחלטה פחות, אצל חלק אחר ההחלטה יותר והלחץ פחות, אבל כולנו בערבוביה. ויש את הצד השני שהוא מאוד קל ליפול בו וזה יראה כי אתה באמת מאמין שיש עונש על החטאים, או אהבה בגלל שאתה רואה שיש… אז זה עדיין נפילה. מה נשאר לי לעבוד את השם בצורה טהורה? כאילו אני… רק האמת? המשמעות זה רק האמת. נכון, כל השאר זה לא אמת. מה לעשות? זאת לא אמת. עכשיו עוד פעם, כולנו אנשים מורכבים וכולנו פועלים מכל מיני מוטיבציות. ברור לי שהעגלון ההוא גם היה לו יצר הרע, לא רק עשה את זה לשם שמיים מתיקון העגלה שלו. וזה שאתה כאן באמצע, אבל הדוגמה הראשונה שאתה, לפני שאתה… זה סתם כי אתה מציית כהרגל, אפילו לא חשבת על זה, אז לך תדע, אולי לא יודע, זה כבר יש לך איזושהי התניה בפנים שלא תרגיש טוב בלי זה. יכול להיות הרבה הסברים. אני לא טוען לטענות על אנשים קונקרטיים. אנשים קונקרטיים כל אחד והמוטיבציות שלו. אני מדבר על מודלים טיפולוגיים. בואו נחשוב על אדם אידיאלי שעושה את זה כך, אז אם הוא עושה את זה כך אז זאת עבודת השם בטהרתה. כל אחד מאיתנו יודע שאנשים הם מורכבים, זאת אומרת עושים דברים מהרבה סיבות. נשמע שיש משהו בין מי שאנוס לבין מי שמחליט לעשות. נשמע שיש משהו באמצע. יש רק אנוסים ורק אנשים שעושים את הדבר הנכון. כן, ברור. אנשים שיודעים שזה נכון ובכל זאת יצרם גורם להם לא לעשות את זה. לא שהם חושבים שזה נכון לא לעשות את זה אלא יצר. חטא תמיד הוא תוצאה של יצר. אם הוא לא תוצאה של יצר הוא אונס. הפוך ממה שתמיד חושבים. אנשים חושבים שאם החטא הוא תוצאה של יצר סימן שהאדם אנוס. שטויות. אם החטא הוא תוצאה של יצר זה אומר שזה חטא. אם זה לא תוצאה של יצר אז הוא אנוס, כי הרי זה באמת מה שהוא חשב, מה אתה רוצה? אבל אדם שגם מחליט, הוא מחליט לשמוע ליצר? אדם מחליט… לא, לא, אין משום, עוד פעם אתם חוזרים למשום. אני טוען ההחלטה היא לא משום, כי ככה ברור לי, כי זה נכון בעיניי. זו ההחלטה הכי בסיסית, אין משום. משום זה אומר שיש עוד קומה מתחת. אין קומה, אני מדבר על הקומה הראשונה, הקומת קרקע. בסדר? ולכן אין החלטה משום, ההחלטה היא זאת, זה מה שהחלטתי. לא בגלל משהו אחר. בסדר? וצריך להבין במהות, כאן כל ההחלטות הנורמטיביות שלנו, כל המחויבויות הנורמטיביות שלנו, בגדול בעצם בנויות באופן הזה. אנחנו קודם כל כשאנחנו שואלים למה לציית לחוק, אז יש המון הסברים כאלה ואחרים, תקראו אם אתם רוצים, לא יעזור לכם כלום. תאמינו לי, זה לא משכנע אף אחד שלא רוצה לציית לחוק כן לציית. אז למה בני אדם מצייתים לחוק באמת? בגלל שהוא שם. לא בגלל, כי ברור לנו שזה נכון. אנחנו לא בגלל הסכמות וחוזה חברתי ונזקים… יש כאלה שכן בגלל נזקים שעושים את זה פרקטי. אבל אלו שבאמת מחויבים, הם עושים את זה בגלל שהם קיבלו החלטה לקבל את הדבר הזה כמחויבות. עכשיו פה, וכאן אני מגיע לעוד הערה שהייתה פה קודם, שנייה אחת, השאלה אם דבר כזה הוא לא עבודה זרה. ואני חושב שבמובן הזה צריך מאוד להיזהר. יש פה קו עדין, עוד פעם אני אומר, אני לא רוצה להיות ממשטרת מחשבות כזאת, אנשים יכולים לצאת אחרי זה לבדוק את עצמם כל הזמן לראות אם הם לא עובדי עבודה זרה. אבל אם אתם בכלל חושבים שאני צודק, אבל אני אומר… יש עוד מישהו שחושב כמוך? כל מי שצודק, כל מי שצודק חושב כמוני, יכול להיות שזו קבוצה ריקה של אנשים הצודקים. יש עוד מישהו? אולי זה הרמב"ם. הא? הרמב"ם, לייבוביץ', שפינוזה… אז אני רוצה לומר, יש פה באמת השלכה נוספת שעלתה כאן, אני אומר לא הצלחתי היום בכלל כמעט להתקדם למה שרציתי, אבל השלכה נוספת שעלתה כאן היא באמת השאלה, האם כשאני עושה את מה שהשוטר אומר לי? ככה מישהו שאל פה קודם. בגלל שאני באמת חושב, הצדיקים האלה שאמרתי שהם עושים את זה לא בגלל יראת העונש אלא בגלל המחויבות, האם זה לא עבודה זרה? זאת שאלה לא פשוטה, לא פשוטה בעיניי, זאת אומרת אם אתה מקבל על עצמך מחויבות למערכת נורמטיבית אחרת, חוק המדינה, המערכת המוסרית, מה שלא יהיה חוץ מהמערכת התורנית, ואם אתה מבין שזאת מערכת אחרת, יש פה איזשהו סוג של שניות. כי אתה בעצם מקבל עליך כאלוה שתי, שני דברים, שני גורמים. עכשיו האלוה הזה לא חייב להיות לו דמות הגוף כידוע, גם עבודה זרה יכולה להיות בלי דמות הגוף, לא רק הקדוש ברוך הוא. זאת אומרת אם אני עובד ישות שאין לה דמות הגוף אבל היא ישות שהיא לא הקדוש ברוך הוא, משהו אחר, זה גם עבודה זרה. החוקה. מה זה החוקה? מישהו שסוגד לחוקה של המדינה. החוקה, כן. אז אני אומר הדינא דמלכותא דינא, לא, הדינא דמלכותא דינא זה בדיוק לשם אני מגיע. זה בדיוק, בדיוק. זאת אומרת אם אתה מבין שגם את הדבר הזה אתה עושה בגלל המחויבות לקדוש ברוך הוא, וכרגע לא אכפת לי אם זה מחויבות הלכתית או מחויבות תורנית, אבל הקדוש ברוך הוא הוא זה שעומד בבסיס המחויבות הזאת, אז אין שום בעיה בכלל. אם לא, אני באמת לא יודע, אני מתלבט בזה כבר הרבה שנים, האם מחויבות למוסר למשל, בן אדם כמו ליבוביץ', שטוען שהמוסר זאת קטגוריה אתאיסטית. עכשיו אנשים טעו וחשבו שבגלל זה הוא חושב שלא צריך להיות מוסרי, זה לא נכון. הוא חושב שצריך להיות מוסרי כבן אדם, לא כיהודי. זאת אומרת זה גם נתפס כבדיוק כמו דינא דמלכותא דינא, אתה חושב אולי זה חוץ מתורה, אבל זה משהו שבהגדרה שהקדוש ברוך הוא מצווה אותנו לעשות. בסדר, אין לי בעיה, זה נקרא תורה. לכן אני אומר, תורה אין פירושה אוסף סעיפים בשולחן ערוך או ברמב"ם. תורה הכוונה זה בא מבחינתי, אני חושב שהקדוש ברוך הוא מצפה ממני לזה. אם כן, אין שום בעיה בכלל כמובן. אבל אם יש פה משהו שאני תופס אותו כמחויבות לא שתביא לי איזושהי תועלת, אהבה ויראה, אלא אני עובד אותה, מקבל אותה עליי כאלוה, כן, במובן הזה שמה שהם אומרים אני עושה וזה לא בא מרצון השם, יש פה לדעתי חשש לעבודה בשיתוף. ואני מדבר גם למשל, שנייה אחת, גם למשל על מחויבות מוסרית, שבסך הכל נתפס אצל אנשים כבודאי, מה זאת אומרת, אנחנו בני אדם, צריכים להיות מחויבות מוסרית. כן, אבל אם המחויבות המוסרית לא מתקשרת אצלנו למילוי רצון השם, אלא זאת קטגוריה אתאיסטית כמו שליבוביץ' אמר, יש פה אני חושב בעיה של שניות. כי בסופו של דבר אתה מקבל על עצמך עוד אלוה. נכון שהאלוה המוסרי אין משהו כזה, זה לא אלוה פרסונלי, אין פה מישהו או משהו מסוים שאותו אתה עובד. בסדר, אתה עובד אידיאה, אתה עובד רעיון, זה אל שאין לו דמות הגוף. אז לכן אני מתלבט קצת לגבי זה כי זאת אמירה קשה, אבל אני חושב שלפחות ברמה הפילוסופית נראה לי שזה גובל בעבודה בשיתוף. תחושה טבעית, אם אדם מבין שהוא חושב שזה הדבר הנכון, כן? אתה אומר שזה עבודה זרה? תלוי. אם הוא חושב שזה הדבר הנכון במובן שהקדוש ברוך הוא מצפה ממני כשהוא ברא אותי עם התחושה הטבעית הזאת, אין בעיה. אבל אם הוא חושב לא, זה לא קשור, הקדוש ברוך הוא רוצה ממני את התרי"ג מצוות ודרבננים וכולי, וחוץ מזה אני גם בן אדם וככל בן אדם אני מחויב למוסר. אם יש סתירה, קורבנות להקריב זה לא מוסרי. קאנט, הקטגוריה האימפרטיבית של קאנט, כן. קאנט הולך לקטגוריה האימפרטיבית. הקטגוריה האימפרטיבית לא אומרת שום דבר, כי השאלה היא למה אתה מחויב לקטגוריה האימפרטיבית. קאנט עצמו מדבר על המוסר כראיה לקיומו של הקדוש ברוך הוא, כי בלעדיו אין מוסר. אז גם הוא מבין שזה שניסחנו את הקטגוריה האימפרטיבית זה לא אומר שנהיה מחויבים אליו. אוקיי, ניסחנו, ועכשיו למה לעשות את זה? כי הקדוש ברוך הוא מצפה מאיתנו לעשות את זה. אז זה שאתה מחויב למוסר אין עם זה שום בעיה, להפך, אני חושב שיש בעיה עם מי שלא מחויב. אבל אתה צריך להבין שהדבר הזה הוא חלק מרצון השם ממך. אחרת יש פה אני חושב לפחות איזושהי בעיה של שניות. אבל הוא צריך להסביר שהקדוש ברוך הוא רוצה משהו מכל אדם באשר הוא אדם, שמה שהקדוש ברוך הוא רוצה משהו מכל אדם באשר הוא אדם, גם אם הוא לא יהודי. ברור, מה יש ספק בזה? שבע מצוות בני נוח, מה זאת אומרת? ובצדק יש עניין של קונסטיטוציונליזם. זאת אומרת שכל אחד אומר זה לא קונסטיטוציה כי האבות שלנו לא חשבו. זה עבודה זרה, נכון, זה עבודה זרה, אלא אם כן אתה חושב שהאבות המייסדים הם איזה שהם מייצגים של רצון השם, אני לא יודע בדיוק, יש פוריטנים שיכולים לחשוב ככה, אני לא יודע. אבל יוצא מזה שהאתאיסט שמחויב כמובן למוסר, הוא עובד עבודה זרה. נכון, לפחות ברמה הרעיונית, אני אומר עוד פעם, יש פה משהו, אני אגב לדעתי האתאיסט שמחויב… תראה יש פה מישהי שמצביעה כבר הרבה זמן מצד ימין. כן, האתאיסט אני עוד רגע מסמן לה עוד שנייה ואז סליחה, אני כבר, אני אומר האתאיסט, אני מתנצל לא ראיתי שאת רואה, האתאיסט שמחויב למוסר. האתאיסט שמחויב למוסר, לעניות דעתי, ברוב המקרים הוא טועה בפענוח של עצמו. הוא מחויב לזה בגלל שהוא מבין שהקדוש ברוך הוא מצפה לזה. רק זה ליבא לפומא לא גלי. לא יודע. הוא לא, זה לא מודע אצלו. אין, בלי זה אין מוסר. טוב, אז נדבר כשנדבר על מוסר, זה נושא סליחה. איפה היהודים החילונים בתמונה הזאת? זאת אומרת, שהם מחויבים למסגרת, האם לאשליה של יהדות? הם לא מחויבים לכלום, הם סתם. הם לא מחויבים למערכת ההלכתית של היהדות. הם לא מחויבים לשום דבר, הם פשוט רוצים להיות פה כי הם יהודים והם מרגישים קשורים, זה הכל. ניתן להם איזה חוויה נחמדה. בסדר. זה לא מחויבות, זה שום דבר. אתה לא רואה אותם כמחויבים? בפירוש לא. אז למה הם נשארים בישראל? כי הם רוצים את זה. צריך לשאול אותם. כי המילקי פה זול. כי הם רוצים את זה. כי הם מרגישים קשורים. למה אדם נשאר בבית של המשפחה שלו? כי הקדוש ברוך הוא אמר לו להישאר? לא, כי הוא מרגיש קשור לשם אז הוא שם. אבל מה עם אנוסים לפי הגדרתך? מה? אם אנוסים? וודאי, כן. את זה אולי נדבר עם כל אלו שכל הסוגים האלה שאין להם עולם הבא כי הם בסנהדרין. רק שהם אנוסים. מה שאתה אומר, הם אנוסים. רק שהם לא אנוסים. אם הם היו אנוסים יש להם עולם הבא, או לפחות יכול להיות להם. זה לא אותו דבר. בידי עולם הבא אני לא מבין בזה. אז על זה, על זה אני אדבר אולי בפגישה אחרת. נעשה את זה על הפגישה הבאה, על השאלה באמת איך מתייחסים לכל מיני סוגים של כופרים, אנוסים, חילוניים, תינוק שנשבה. איך מה המשמעות של הדברים שאמרתי כאן למרות שאני עוד יש לי פה עוד תוכנית על העניין הזה, אז נראה. אולי אני אמשיך את זה פעם הבאה או אחרי זה. אבל זה זה אורח חיים של מצוות. זה מחויבות למה שהקדוש ברוך הוא אמר, מה זאת אומרת? אורח חיים של מצוות זה חלק ממה שהקדוש ברוך הוא אמר. אם הוא בוחר לעצמו מה שהוא רוצה, אז הוא לא מחויב. זה לא נקרא להיות מחויב. אם מישהו בוחר את מצווה אחת, שבע, כל האי-זוגיות הוא מקיים, מאחד עד שש מאות ושלוש עשרה האי-זוגיות. אז הוא לא, הוא לא מחויב, הוא בחר מה שהוא רוצה. זה לא נקרא מחויב. לכן גר שמתגייר שלא מקבל, לא מוכן לקיים אחת מתוך תרי"ג מצוות הוא לא גר, הוא גוי. ושמחויבות דתית פירושה כמכלול. אתה מקבל את זה בגלל שזה שם. אתה לא בודק. הרי מה כל המדרש הזה שמתאר שמה שהקדוש ברוך הוא חיזר על האומות והציע להם את התורה? אמר להם, שאלו אותו מה כתוב בה? אמר להם לא תגנוב. אז הם אומרים לא, לא מתאים לנו לא תגנוב. אחרים הגיע אליהם אמר לו לא תרצח. לא מתאים לנו. באו ישראל אמרו נעשה ונשמע. אז אומר לו ההוא מין לרבא, כן, עמא פזיזא, דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, כן? מה אתם קופצים ישר נעשה ונשמע? תבדקו את הסחורה קודם. למה זה, מה הסיפור שם? בדיוק הסיפור הזה. זאת אומרת, קבלה, ה"נעשה ונשמע" זה קבלה באלוה. אני לא בודק מה הוא אמר ולמה זה מביא, אלא יש לי מחויבות ברורה. אם הוא אמר זה מה שמחייב אותי. נקודה. כל העמים האחרים היו מוכנים לקיים את התורה כמו כל אדם. זאת אומרת, הם היו מוכנים לראות מה זה נותן לנו ואם זה מתאים לנו או לא ואז הם יקיימו. אבל כאן זה ציות מקרי. זה לא ציות מהותי. אתה במקרה מסונכרן עם מה שהקדוש ברוך הוא רוצה. זה הדוגמה הכי טובה שיש לך. מה? שזה, זה מוכיח. שמה? מה שאמרת. זה בדיוק זה. כן, נכון. וחילוני שנאמן למדינה. זה עבודה זרה. מה שהחרדים אומרים תמיד שזה נשמע נורא מצחיק. אבל הוא אנוס. אנוס נכון, אבל לא זה. אמר, יש פה משהו שנראה נורא מרתיע במבט ראשון, האמירה הזאת של החרדים כאילו שבמכירים בפאת שדך, שו"ת של איזה קנאים מחיפה, איך קוראים לו הקנאים רוזנטל. מאי למדת? מונק או רוזנטל, אחד משניהם שמה. הוא כתב שו"ת פאת שדך. קנאי כזה אנטי-ציוני. יש לו תשובה שמה על השאלה אם מותר להתחבא בכנסת המינים כשרדפו אחריו חיילי הנש"ק. או שהאיסור הזה יהרג ואל יעבור, זאת אומרת אסור להיכנס לכנסת להתחבא ואפילו אם תמות. זאת אומרת זה התפיסה שזה עבודה זרה. עכשיו למרבה האירוניה, זה תמיד הצחיק אותי התשובה הזאת, אבל למרבה האירוניה מה שאני אומר עכשיו אומר שיש בזה משהו אמיתי. לא טוען שזה ההלכה, כן, כי אני לא חושב שזה נכון שמחויבות למערכת החוק בישראל היא עבודה זרה. אני יכול לראות בזה רצון השם גם. אבל עקרונית, ברמה, נגיד אם אתה חילוני זה יהרג ואל יעבור. זאת אומרת אם אתה דתי אז מותר לך. זה בעצם, לנסח את זה ככה. זה נקודה טובה לסיים.