מה להינדיק מתחת לשולחן: מחלה, כפייה וחטא

הודעת פתיחה של הרב

מה להינדיק מתחת לשולחן: מחלה, כפייה וחטא

נשלח ב-27/9/2004

בעקבות הדיון על כפייה באשכול הסמוך על קיום מצוות ללא אמונה, נדון מעט בסיפורו הידוע של ר' נחמן מברסלב, על החכם וההינדיק (=תרנגול הודו). ונתחיל בציטוט מקוצר משהו.

אסון קרה בבית המלוכה. בן המלך שהיה עד כה שפוי ומנומס, שקע במרה שחורה, והחל הוזה הזיות. מתגולל מתחת לשולחן האוכל על הרצפה, וגורר חתיכות לחם ועצמות שמוצא שם, באמרו שהוא תרנגול הודו…

ולא די לו בכך, אלא שמתעקש הוא לבלי ללבוש עוד את בגדיו, בהטעימו שתרנגול אינו לובש בגדים…

צער רב נגרם לו למלך בשל כך…קרא המלך לרופאיו וחכמיו…אך ללא הועיל, בן המלך בשלו: "תרנגול הודו אני, ואין כל תימה בהתנהגותי, שכן כל תרנגולי הודו נוהגים כך…

ביום מן הימים, זה מכבר נואשו כל הרופאים והחכמים מלרפאותו, בא חכם אחד מעיר רחוקה, וטען שמקבל הוא על עצמו לרפאותו כליל…

מה עשה החכם, פשט גם הוא את בגדיו, והתיישב אל מתחת לשולחן אצל בן המלך, והחל גם הוא גורר פירורים ועצמות, בארשת פנים תמימה, כאילו הדבר מובן מאליו…

נעץ בו בן המלך עיניים תמהות, אחר שאלו: " מי אתה, ומה אתה עושה פה?" השיבו החכם: "ומה אתה עושה פה?". "תרנגול הודו הנני", נענה הבן בתמימות – "גם אני תרנגול הודו", הפטיר אחריו החכם…

עברו ימים מספר, אף שבועות, והשניים התרגלו זה לזה, באכלם יחדיו מאותו אוכל, בלי לבוש לגופם, כשבין אחד לרעהו נוצר קשר אמיץ.

הבין החכם שהגיעה העת להתחיל בפעולה ממשית, רמז לסובבים להשליך שני כותנות אל תחת השולחן, ובפנותו אל בן המלך אמר לו החכם: "כלום סבור אתה שתרנגול אינו יכול ללבוש כותונת ולהמשיך ולהיות תרנגול הודו"… וכך לבשו שניהם כותנות.

עבר זמן סביר, רמז החכם, והשליכו אליהם מכנסיים ללבוש, ואף עתה, בפנותו אל בן המלך אמר לו: "החושב אתה שעם מכנסיים אי אפשר להיות תרנגול?!"…

כך לבש בן המלך בגד אחר בגד, בלי כל התנגדות. שוב עבר זמן ניכר, והחכם רמז לנוכחים להשליך מאכלי אדם מהשולחן, ושוב טען לבן המלך: "חושב אתה שאם אוכלים מאכלים טובים יוצאים מכלל תרנגול הודו? ייתכן לאכול אותם, ואף להישאר תרנגול", ואכל.

כאן הגיע אחד השלבים הסופיים לקראת ריפויו המוחלט. כעבור זמן מה, פנה החכם אל בן המלך ובקשו לשבת עמו על כסא אצל השולחן, ומכאן לא ארכו הימים עד שהחזירו לכל מסלול החיים התקינים, מבלי שיחוש בן המלך בכך שהפך לתרנגול העושה מעשי בני אדם מכל כל…

חסידי ברסלב מסבירים שכוונת המשל להסביר איך להתגבר על התחושה ההרסנית שעבודת ה' נועדה רק לאנשים גדולים מאיתנו. בהערת המעתיק של משל זה מובא כך:

יכולים לומר שהאדם הרוצה להתקרב לעבודת ה' הלוא הוא 'הינדיק' מלובש בחומריות וכו', ובדרך זה יכולים מעט מעט לקרב את עצמו לעבודת השם, עד שנכנסים לגמרי…

אולם על פני השטח לא נראה שהפרשנות הזו משכנעת. נתחיל עם בעייה שצריכה לצוץ כאן מאליה: האם בסוף התהליך אותו בן מלך אכן הבריא? ללא ספק – לא. הוא התנהג באופן בריא לחלוטין, אולם למעשה, במהותו הוא היה עדיין חולה באותה מידה כבתחילה.

אם כן, מדוע הוא מוצג כאדם בריא? לכאורה החכם הוא גיבור הסיפור, והוא אכן הצליח להערים על בן המלך. אותו חכם היה אמנם ערמומי, אולם ערמומיותו לא פעלה במישור הרפואי, אלא בתחום השכנוע הרטורי.

במינוח שלנו ניתן לומר שערמומיותו של אותו חכם פעלה בשירותה של מטרה בעייתית. המטרה של הריפוי היתה להביא את בן המלך למצב של התנהגות תקינה, ולאו דווקא לרפא אותו. אם ההתנהלות הטכנית היא תקינה, אז לא מפריע לנו שהיא נובעת ממניעי אישיות מעוותים ומושחתים.

משל לכך, האלגוריצם לחלוקת עוגה בין שני אחים חמדנים: האחד יחלק אותה לשני חלקים והשני יבחר ראשון את חלקו. ככל שהם יותר חמדנים החלוקה תהיה יותר הגונה וצודקת. ואיפה השוויון כערך? זה שוקע ואיננו. השוויון הוא מצב ולא ערך נפשי-רוחני.

ובהכללה, למשטר הביורוקרטי-דמוקרטי. העיקרון הבסיסי הוא שבאמצעות אינטרסים נוכל להביא את החברה ואת המדינה למצב של התנהלות תקינה, 'העוגה' תחולק בשוויון מוחלט בין האחים. למשל, רא שממשלה שרוצה להיבחר צריך לנהוג באחריות ובהגינות. אולם זה כמובן מעודד את המצב שראש הממשלה המושחת ביותר,ף שמוכן לנהוג בהגינות גם במקום שלא צריך לעשות זאת, הוא אשר ייבחר. בדמוקרטיה אין דרישות מעבר לכך. מבחינתנו זוהי חברה, או אישיות, בריאה.

אולם באופן מהותי הרי ברור שהחברה, או האישיות, עדיין חולה. רק ההתנהגות הטכנית-פורמלית שלהם השתנתה. זה איננו ריפוי אמיתי.

אם נחזור לסיפור ה'הינדיק', ייתכן שניתן לחדור לתוכו עוד צעד נוסף, והפעם הפוך. קודם שאלנו הרי הנסיך כלל לא התרפא. כעת נשאל הרי הוא כלל לא היה חולה. נשוב לסיפור. אותו בן מלך מתבונן בתמיהה על החכם שיורד אל מתחת לשולחן, ושואל אותו מה לאדם לחפש שם בשאול תחתית. כלומר במעמקי תודעתו הוא יודע שהוא למעשה אדם ולא תרנגול, ואיך אדם צריך להתנהג. אולם זוהי תודעה מודחקת, שהוא אינו מרשה לה לצוף למעלה. הוא חי כמו תרנגול הודו, וגם משכנע את עצמו שהוא אכן כזה. זוהי המחלה שלו. אולם במעמקי ליבו הוא יודע, גם אם הוא לא מנסח זאת לעצמו במילים, ואולי הוא כלל לא יודע שהוא יודע, שהוא אינו כזה. המחלה היא שהוא לא נותן לאינטואיציה הברורה שלו להנחות אותו, אלא מנסח תחליפים שנראים לו הולמים ו'רציונליים' יותר, וחי לפיהם.

יותר מכך, מי שבאמת חושב שהוא הינדיק, גם מבפנים, לא יעזור לו להתקרב מעט מעט לעבודת השם. טכניקה כזאת מועילה רק למי שבמעמקי ליבו כבר יודע שהוא לא הינדיק. זה רק עוזר לו לגלות ולהפנים זאת.

חולה נפש שאין בתוכו נקודה בריאה כלשהי, לא ניתן לריפוי. תמיד אנו זקוקים לנקודת משען ארכימדית שבאמצעותה ומתוכה נוכל להתחיל את תהליך ההבראה של החולה. על כן ישנה הנחה שכל חולה שניתן לטיפול למעשה יודע בעומק נפשו שהוא חולה. ישנה שם נקודה בריאה כלשהי.

אולם אם אכן הוא יודע הכל, אז מה בכל זאת חולה אצלו. כנראה הוא מדחיק זאת. הוא מנסה 'למכור' לעצמו שהוא תרנגול הודו, על אף שבעומק לבו הוא יודע שהוא אדם.

מדוע עליו לעשות זאת? כנראה כי נוח מסיבה כלשהי להיות תרנגול הודו (=חוטא). אין מחוייבות, לא דורשים ממנו מאומה, מתייחסים אליו בסלחנות וכדו'.

מהי הדרך לרפא את אותו חוטא?

הרמב"ם בהלכות גירושין כותב שמי שאינו מוכן לגרש את אשתו בנסיבות שההלכה מחייבת אותו לעשות כן, 'כופים אותו עד שיאמר רוצה אני'. נשאלת השאלה מה מועילה כפייה זו? הרי סוף סוף ללא רצונו היא אינה מגורשת. אם יכולנו להחשיב אותה כמגורשת גם ללא הסכמתו, אזי אין טעם לכפות אותו. עלינו פשוט לומר לה ללכת ממנו. אולם על פי ההלכה גירושין דורשים את רצון הבעל המגרש. אם כן, מה מועילה הכפייה שגורמת לו לעשות משו כנגד רצונו?

הרמב"ם שם קובע יסוד תמוה מאד. הוא אומר שכל יהודי רוצה בתוך לבו לעשות את רצון בוראו, ולקיים מצוות. היצר הוא שדוחק אותו לעבירות. וכשנכפה אותו לעשות את המצוות אז יתגלה רצונו האמיתי.

הנמקה זו נראית אפולוגטית, ולא משכנעת. מה גורם לאותו יהודי לשנות את רצונותיו? הרי ברור שהוא עושה זאת רק בגלל הכפייה.

אולם לאור דברינו למעלה נראה שניתן להבין את דברי הרמב"ם הללו. למעשה ההלכה עוסקת בעולם שבו ישנה אמונה ברורה, ובו האידיאה הדתית רווחת בחברה, ולכולם ברור שזהו הדבר הנכון. במצב כזה כל יהודי רוצה לקיים מצוות, ורק היצר הוא אשר מסיט אותו מדרכו. איך פועל היצר? הוא מנסה להדחיק את המודעות לחובת קיום המצוות פנימה, ולעטוף אותה במעטפות חיצוניות עבות, שקולה לא יישמע. איך הוא מצליח לעשות זאת? הנוחיות הרגעית שבחטא היא אשר מסייעת לו בכך. בגללה הוא מצליח 'לשכנע את עצמו' שזה כלל אינו חטא (כלומר שהוא באמת תרנגול הודו).

מהי הדרך להוציא אותו ממצב כזה? אם נכפה עליו לקיים מצוות, אזי ההדחקה לא תועיל לו. גם אם יעשה את עצמו תרנגול הודו, הוא עדיין יהיה חייב לעשות את המצוות. גם אם הוא יתנגד לגרש את אשתו, ויצווח על כך ככרוכיה, אנו נאמר לו שהיא תהיה מגורשת בכל מקרה, וההתנגדות לא תעזור לו. במצב כזה אין כל מניע להדחיק את האמת. זה לא יעזור. האישה בכל אופן תהיה מגורשת. אם כן, האמת שמצויה בפנים חייבת לצאת החוצה, כי ין מנגנון שמסייע להדחקה. אין להדחקה זו טעם, שכן היא לא תשיג את מטרתה. במצב כזה הוא חוזר באמת ובתמים לרצות לקיים את המצווה, ובמקרה זה: לגרש את אשתו.

זהו מנגנון הלכתי מעניין מאד, שמקיים את עצמו. הכפייה לכאורה לא פותרת מאומה. מבחינת עיקר הדין האישה אינה מגורשת, שכן הוא לא באמת רוצה. אולם העובדה ההלכתית השרירותית, שהאישה תיחשב כמגורשת על אף אי רצונו, גורמת לו לרצות באמת. וממילא היא גם מגורשת באמת.

גם לאותו נסיך מוצע מנגנון דומה. הרופא מכריח אותו לנהוג כבן אדם, ומסיר בכך את כל המניעים להמשיך ולהדחיק את היותו אדם. הוא הרי יודע זאת בעמקי ליבו. במצב כזה כבר אין טעם להמשיך ולהדחיק את עובדת היותו אדם.

ייתכן שזהו ההסבר לעיקרון ש'אחרי המעשים נמשכים הלבבות'. לאחר שהאדם עושה מעשים טובים גם ליבו נהפך לטוב. אמנם לפי זה יוצא שמעשים רעים אינם מושכים את הלב אחריהם, אלא רק מונעים ממנו מלהימשך אל הטוב.

אז אולי ר' נחמן בכל זאת צודק?! ייתכן שבן המלך כל הזמן ידע שהוא אדם, ולכן דרך הריפוי של החכם היתה באמת הדרך הנכונה. בן המלך אכן הבריא בסוף. אם אותו בן מלך נוהג כעת ממש כמו בן אדם, ובתוכו הרי הוא תמיד ידע שהוא אדם, אז מה נשאר ממחלתו?!…

מקור (פורום "עצור כאן חושבים"): http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=1126082&forum_id=1364