על האנרכיזם: גבול הדמוקרטיה

הודעת פתיחה של הרב

על האנרכיזם: גבול הדמוקרטיה

נשלח ב-4/2/2008

| |

על האנרכיזם: גבול הדמוקרטיה

התחושה שלי בימים אלו שהמוסדות השלטוניים עוברים קווים אדומים בצורה גסה מדיי, ואנחנו מתקרבים לשלב שבו מוצדק יהיה למרוד בכוח (=לעלות עם טנקים על הכנסת) ולהעיף אותם לכל הרוחות.

תחושה זו עוררה אצלי את הצורך לברר היכן ומתי, אם בכלל, הדבר אכן מוצדק: מבחינה מוסרית, חוקית, והלכתית.

כרקע, קראתי לא מזמן ביוגרפיה של סטלין (ואיני משווה את המקרים), וההתרשמות הקשה שלי היתה שזהו מקרה מדהים. מדינת ענק (=בריה"מ), ובה כמעט מאתיים מליון תושבים, חיה בפחד ואימה, ונשלטת על ידי אדם אחד ויחיד שעושה בה כרצונו, וטובח עשרות מיליונים ללא כל חשש ומפריע. אין ולו אדם אחד בכל המדינה הענקית הזו שלא רוצה לרצוח אותו ולהעיף אותו, ואין לאל ידם. לא בכדי הוא רצח את בני משפחתו, את המקורבים אליו, וכדו'. מעבר לפרנויה שהיתה לו, היו שם חששות אמיתיים. לא היה לו בן ברית אחד בכל בריה"מ, ובכל זאת הוא מת בשיבה טובה במיטתו (למעט ספקולציות על קונספירציה שהרגה אותו), ושלט שם כמה וכמה עשרות שנים טובות.

כיצד הדבר אפשרי? כיצד מאתיים מיליון איש עם צבא אדיר לא יכלו כאן לאדם אחד שהתעלל בהם ורצח אותם במיליונים לאורך עשרות שנים?

התשובה היא שהמימסד המדינתי הוא שיוצר זאת. מערכת החוקים מדכאת את האפשרות (וגם את הלגיטימציה) לצאת כנגד השליט, ולכן לא צריך דיקטטורה כדי לשלוט שלטון יחיד על הציבור. הדבר עשוי להתרחש, וגם מתרחש, גם בדמוקרטיה.

אם נחזור אלינו, ישנו כאן שלטון שנבחר כחוק בבחירות דמוקרטיות. אבל שלטון הוא נציג הציבור ומקבל את הלגיטימציה שלו ממנו. נכון שהציבור נתן לו את הסמכות ובחר בו כחוק, אבל כרגע יש מצב שרוב מוחלט של הציבור מאס בו (וגם בכל האלטרנטיבות) ודורש ממנו ללכת. כלומר כיום הוא לא מייצג אותנו. ראש הממשלה אומר בגאווה ובריש גלי לעינינו הנדהמות ולכל הרמקולים שמושטים אליו, שהוא 'שם עלינו קצוץ'. הוא לא רומז את זה, וזו גם אינה פרשנות לדבריו. הוא אומר זאת בקול צלול וברור. הוא לא ממנה ועדת חקירה על פשלה איומה שלו שעלתה במאות קרבנות חינם, ואומר שגם הועדה אותה הוא עצמו מינה לא תשנה אצלו מאומה (עוד לפני שהוא קרא את מסקנותיה). כלומר בעצם הוא אומר לנו מעל כל הבמות: אני עושה את צרכיי על ראשכם, וכך גם אמשיך לעשות, ולכם אין מה לעשות נגדי. החוק לצידי, וכן הצבא ושאר מוסדות אכיפת החוק, ומי שיעשה משהו הם יופעלו נגדו בפקודתי. מצטרף אליו גם ידידו ברק, שעושה את שלו על ראשינו בתא השכן.

השאלה שלי היא מתי מגיע הגבול שמצדיק עלייה בכוח על הכנסת והממשלה ומרידה בכוח שתעיף אותם לכל הרוחות? האם לכל מלחמה שהם יוליכו אותנו עלינו לצאת? ואם לא, אז מה ההבדל בין מלחמה לבין תשלום מיסים או שירות במילואים? התחושה היא שהדבר מסוכן ועלול להחריב את השלטון ואת המדינה בכלל, ושאכן החוק לצידם. אבל האם החוק הוא חזות הכל? החוק היה גם לצדו של סטלין (ואני לא משווה בין המקרים כמובן).

יש גם אפשרויות נוספות של מרי אזרחי, כמו: סירוב מיסים, סירוב מילואים, סירוב הצבעה וכדו'. המצב כיום נראה בלתי ניתן לשינוי, שכן האלטרנטיבות שלו למרבה האבסורד משתפות פעולה אתו (אף אחד לא יהיה מוכן לעודד מרי כזה, או להוריד ממנו את הלגיטימציה, שהרי זה עשוי לקרות גם להם עצמם), שהרי גם הן לא הרבה ותר טובות ממנו. הם גם לא נותנים לאף כוח רענן שלא בא מבפנים להשתתף באופן אמיתי במשחק הדמוקרטי.

אני לא מצליח להתאפק מהעלאת אפשרות שלישית, שדומני כי כבר העליתי אותה פעם בפורום, והיא יוצרת אפשרות להעיף את כולם בדרך הדמוקרטית. מה שקורה כיום הוא שאם תקום מפלגה חדשה אין לה סיכוי להתמודד מול הקיימות, וזאת בגלל שבדרך הטבע למפלגה כזו תהיה גם השקפת עולם פוליטית, ומי שאינו תומך בה לא יצביע עבור מפלגה זו (שלא לדבר על כך שכל הקיימים יילחמו נגדה).

לכן יש לבנות כנסת צללים שתחולק פחות או יותר לפי חלוקת הדעות בציבור. לאחר שהציבור מכיר אותה ומודע לאנשים היושבים בה, יש לרוץ איתה לבחירות כמפלגה אחת. מי שנקרא להצביע למפלגה הזו הוא לא מי שמסכים להשקפותיה, שכן אין לה כאלה. אלא מי שמאס בכל המפלגות כולן, בלי קשר לעמדותיהן (בערך 100% מהציבור). הבסיס הוא לשכנע את הציבור שיותר חשוב להעיף אותם מאשר לקדם אג'נדה פוליטית כזו או אחרת. לעניין זה יש קונצנזוס רחב מאד בציבור, ואין סיבה שלא יצביעו כולם למפלגה זו (כמובן השאלה היא כיצד לשכנע את כולם בכנות הכוונות וביכולות. אבל ביחס למצב הקיים דומני שאי אפשר יותר להתדרדר). לאחר שהיא תיבחר, כל הכנסת תתחלף, ייקבע תקנון אתי חדש, ויתחיל מאבק פוליטי מחודש על העמדות עצמן. מה שקורה כיום הוא שהציבור חושש מהאלטרנטיבות, ולכן הוא ממשיך להצביע לכנופיות השולטות כיום (=המפלגות), מפני שהוא מעדיף את האג'נדה הפוליטית שלו על פני ניקוי האורוות. זהו סדר יום שעולה לנו ביוקר, ולדעתי יש להעדיף את הטווח הארוך גם במחיר ויתור על מגמות ומדיניות שמועדפת עלינו. עד כאן פסק הזמן הפוליטי.

שאלתי לקוראים היא האם ישנו מצב שבו מוצדק למרוד בכוח נגד השלטון הנבחר כחוק. ודוק, אני לא עוסק במצב בו הוא עושה מעשים בלתי מוסריים בעליל (כמו השלטון הנאצי או סטאלין). שם די ברור שהמרידה היא מ וצדקת. אני שואל לגבי מצב שבו ברור שהוא אינו מייצג את הציבור, אלא משתלט עליו בכוח לשנים הקרובות (וגם אחריהן) כדי לעשות בו כרצונו. האם גם נסיבות כאלה מצדיקות מרידה בכוח? אשמח אם לא נגלוש להשמצות של הממשלה וחבריה (יש לי עוד הרבה באמתחתי), או להשקפות עולם פוליטיות, אלא נדון בשאלה העקרונית. כאמור, משלוש הבחינות שהזכרתי למעלה: ההלכתית, המוסרית והחוקית.

מקור (פורום "עצור כאן חושבים"): http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=2355770