אובייקטיביות וסובייקטיביות בהלכה ובכלל – שיעור 9

[הרב מיכאל אברהם] טוב אנחנו בענייני אובייקטיביות וסובייקטיביות, ורציתי היום לגעת באוסף של דינים שהקשר ביניהם הוא די אינטואיטיבי אבל יש סתירות ביניהם, ואני חושב שגם הם שייכים איכשהו לתחום הסובייקטיבי שעליו אני מדבר בסדרה הזאת. אני מדבר על הודעת בעל דין, על שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא, ועל אין אדם משים עצמו רשע ועל דין בידו, בעצם ארבעה דינים. אולי אני רק אסביר אותם, הודעת בעל דין זה כאשר מישהו מודה בדבר כלשהו שהוא לחובתו, נגיד הוא מודה שהוא חייב למישהו, או מודה שהוא הזיק למישהו

[Speaker B] או דברים כאלה.

[הרב מיכאל אברהם] הוא מחייב את עצמו, אז אדם נאמן. הודעת בעל דין כמאה עדים דמי. שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא זה כשבנאדם מודה שדבר מסוים אסור עליו, נגיד אישה שאומרת אשת איש אני, אז יכול להיות שהיא לא תהיה נאמנת מבחינת דיני דבר שבערווה, כי על פי שניים עדים יקום דבר בדבר שבערווה, אבל היא עצמה אומרת שהיא אשת איש אז מבחינתה היא שמה על עצמה איסור, שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא. הדין השלישי זה אין אדם משים עצמו רשע, אדם בא ואומר עשיתי עבירה כלשהי, לויתי בריבית, הלויתי בריבית וכולי, אדם לא נאמן, שזה לכאורה סותר את שני הדינים הראשונים. בשני הדינים הראשונים אדם נאמן לחוב לעצמו, לאסור על עצמו דברים ופה הוא לא נאמן להודות שהוא עבריין, להודות שהוא עשה איסור. והדין הרביעי זה דין בידו, אני אסביר בהמשך מה הקשר, בשלושת אלה די ברור מה הקשר. דין בידו זה בא עד ואומר נגיד נטמאו טהרותיך, כן בנאדם יש לו תרומה ומישהו אומר לו התרומה שלך נטמאה, אתה לא יכול להשתמש בה. כיוון שהוא יכול לטמא את התרומה במו ידיו אז הוא נאמן להגיד שהתרומה נטמאה, למרות שבאופן עקרוני הוא לא יכול נגד כשהתרומה מוחזקת להיות טהורה עדות של עד אחד לא יכולה להוציא דבר מחזקתו אבל במקום שזה בידו אז הוא כן נאמן. אלה ארבעת הדינים ואני רוצה קצת לדבר עליהם. נתחיל אולי עם הודעת בעל דין, זה בעצם הדין היסודי שגם מקבל אני חושב הכי הרבה טיפול. אז הגמרא בקידושין אחד המקורות העיקריים לעניין הזה זה גמרא בקידושין דווקא במקום שבו ההודעת בעל דין לא מועילה. אמר רב יהודה המקדש בעד אחד אין חוששין לקידושיו. בעו מיניה מרב יהודה שניהם מודים מאי? אין ולאו ורפיא בידיה. אם בא עד אחד ואומר שראובן קידש את רחל אז לא חוששין לקידושין צריך שני עדים. אם שניהם באים ואומרים התקדשנו זה לזו זה לזאת לכאורה יש פה הודעת בעל דין שהיא כמאה עדים צריך שני עדים בקידושין וזה כמאה עדים אז הוא לא ידע אין ולאו ורפיא בידיה זאת אומרת הוא הסתפק הוא לא ידע אם כן או לא.

[Speaker C] העדים תפקידם פה זה רק ל…

[הרב מיכאל אברהם] זאת שאלה רגישה אני כרגע מתעלם ממנה כי זה לא הנושא שלנו כאן הראשונים והאחרונים מניחים שמדובר פה על עדי קידושין ממש זאת אומרת שהתקדשו בפנינו. בסדר המקדש בעד אחד לא כתוב שבא עד אחד ואומר שהיו קידושין אלא המקדש בעד אחד זה אחרת לגמרי מאשר בא עד אחד ואומר היו קידושין בפני שני עדים רק השני עדים לא פה אני מספר לכם שזה מה שהיה זה פרשיה אחרת אוקיי התפיסה הפשוטה בראשונים ובאחרונים זה שמדובר פה בעדי הקידושין עצמם לא בעדות על. פעולת קידושין.

[Speaker C] לא, אז לפי זה אז מה זה, כלומר אז מה האיפה ההוה אמינא ששניהם מודים יעזור?

[הרב מיכאל אברהם] כלומר יש שני עדים, הם עדים על הקידושין. הם עדי קידושין.

[Speaker C] לא, אבל עדים זה חלק מהחלות של הקידושין, לא? נכון.

[הרב מיכאל אברהם] אבל הם בתור הודאת בעל דין יכולים לתפקד גם כעדים לקיום הדבר. טוב. זה מה שהגמרא תוהה. אז רב יהודה אומר לא יודע, לא ברור. אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא אמר רב משמיה דרב המקדש בעד אחד אין חוששין לקידושיו ואפילו שניהם מודים. כך נפסק גם להלכה בסופו של דבר המקדש בעד אחד אין חוששין לקידושיו ואפילו שניהם מודים. מה יהא עלה? אני כל זה שלוש הנקודות האלה זה דילוגים בסוגיה שם, אני מדלג קצת. מה יהא עלה? רב כהנא אמר אין חוששין לקידושין בעד אחד, רב פפא אמר חוששין לקידושין. אמר ליה רב אשי לרב כהנא מהי דעתך? למה אתה חושב? רב כהנא אומר שלא חוששין לקידושין, עד אחד לא שווה כלום. מהי דעתך? דילפת דבר דבר מממון. אתה לומד דבר שבערווה מדבר שבממון, "על פי שנים עדים יקום דבר", אז דבר דבר זה גזירה שווה. כמו שבממון צריך שני עדים, גם בדבר שבערווה צריך שני עדים ולכן מי שמקדש בעד אחד לא חוששין לקידושיו כי צריך שניים. אומר רב אשי זה לא יכול להיות, אם זה המקור שלך אז אני לא מבין אותך. אי מה להלן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, אף כאן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי. אם זה דבר דבר מממון, לומדים דבר שבערווה מדבר שבממון, אז כמו שבממון הודאת בעל דין אמורה להועיל, גם בדבר שבערווה הודאת בעל דין אמורה להועיל. או שאתה עושה גזירה שווה או שאתה לא עושה גזירה שווה, אין גזירה שווה לחצאין. אז אומר לו התם לא כחייב לאחריני, הכא כחייב לאחריני. זאת אומרת, שני עדים אני לומד מממון לדבר שבערווה. באופן עקרוני הייתי אמור ללמוד גם לגבי הודעת, הודאת בעל דין. אבל יש כלל בהודאת בעל דין שהיא אמנם כמאה עדים כל עוד אתה לא חב לאחריני. במקום שבו ההודאה שלך מחייבת גורם שלישי, אז אנחנו לא מקבלים אותה. כשאתה מחייב את עצמך, יש לך נאמנות של מאה עדים. כשההודאה שלך גורמת חיוב לאיזשהו גורם שלישי, אז לא. אם אני אודה שאתה חייב לי כסף, כן, אף אחד לא יקבל את זה, נכון? אני מודה שאני חייב לך, מקבלים. אבל כשאני מודה ולהודאה שלי יש איזשהן השלכות שמחייבות גורם שלישי, זאת לא הודאה, זאת לא הודאת בעל דין. אז את זה לא מקבלים. הטענה היא שבקידושין, גם אם שניהם מודים, זאת הודאה שמחייבת גורמים אחרים. למה? אז רש"י אומר, נראה ברש"י שם, תראו המקור הבא אצלכם זה רש"י. קודם כל הוא מסביר מאיפה המקור להודאת בעל דין שהיא כמאה עדים. אז הוא אומר, דכתיב "אשר יאמר כי הוא זה", הרי שסמך על מקצת הודאתו. זאת אומרת בהודאת בעל דין, סליחה, בהודאה במקצת הגמרא לומדת מהתורה "אשר יאמר כי הוא זה", שאם אדם מודה במקצת אז הוא חייב שבועה על השאר, על מה שהוא לא הודה. אבל על זה שהוא כן הודה, שמה הוא נאמן כמובן והוא ישלם. אז את הנאמנות של הודאת בעל דין גם לומדים משם, לא רק את השבועה על השאר אלא גם את הנאמנות על מה שהוא הודה. אז רואים ברש"י שהודאת בעל דין זה משהו שיש לו מקור מפסוק. זאת לא סברא, זה לא איזשהו, זה משהו שהפסוק מלמד אותו, לא רק סברא. עכשיו מה זה לא כחייב לאחריני? זאת אומרת בהודאת בעל דין ממונית מדובר כשהוא לא מחייב גורם אחר. אין חב לאחרים בהודאתו זו, שאין נפסד אלא הוא. אבל אם הוא חב לאחרים, במקום שהוא מפסיד לא רק את עצמו אלא גם אחרים, אז הוא לא נאמן. מה קורה, האם מדובר שהוא מפסיד רק את האחרים? די ברור שלא. כי אם הוא מפסיד רק את האחרים, זה סתם לא הודאת בעל דין. נכון? הודאת בעל דין שחב לאחרים זה תמיד במקום שהוא מפסיד גם את עצמו אבל גם אחרים. אם הוא מפסיד רק את האחרים אז לא הודאת בעל דין שחב לאחרים, זה סתם לא הודאת בעל דין. הודאת בעל דין דחב לאחריני זה במקום שבו הוא מפסיד את עצמו, אך הוא גורם חובה או הפסד גם לצד שלישי. ובמקום כזה הוא לא נאמן. הראשונים נחלקים אגב, יכול להיות שלגבי עצמו הוא כן יהיה נאמן ורק לגבי אחרים הוא לא נאמן, או שהוא לא נאמן בכלל. אבל אני רק אעיר את זה בהמשך. בכל מקרה זה מה שרש"י אומר כאן. ולמה באמת פה בקידושין ההודאה של שני הצדדים היא מחייבת לאחרים? שקרובותיה נאסרו בו וקרוביו נאסרים בה. זאת אומרת אם ראובן, אם נקבל את ההודאה של ראובן ורחל שהם איש ואישה, אז קרוביו של ראובן נאסרים על רחל וקרובותיה של רחל נאסרות על ראובן. אז כיוון שככה ההודאה שלהם בעצם גורמת חיוב לצד שלישי, ולכן אנחנו. לא מקבלים אותה. זה חב לאחריני.

[Speaker B] גם אישה שאומרת שהיא נשואה. מה? גם אישה שמחייבת, שאומרת שהיא נשואה.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, אז אנחנו לא נקבל את ההודאה שלה. צריכים שני עדים על זה. נכון? הודאה לא מקבלים.

[Speaker D] גם אוסר אותה לכל העולם כהקדש. מה? הוא אוסר את האישה על כל העולם כהקדש.

[הרב מיכאל אברהם] אז זה הרשב"א. הרשב"א הזה הבאתי פה את הרשב"א, זה המקור הבא אצלכם. הרשב"א שואל על רש"י, זה רק הערה באמת בסוגריים אבל יכול להיות שיש לה השלכה מסוימת בדיון שלנו. אמר ליה רב אשי לרב כהנא, אני קורא ברשב"א, אמר ליה רב אשי לרב כהנא: מאי דעתך? דילמא דבר דבר מממון. אם היה לנו הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, אף כאן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי. אמר ליה: התם לא מחייב לאחריני, הכא מחייב לאחריני. פירש רש"י ז"ל: הכא קמחייב לאחריני שקרובותיה נאסרות בו וקרוביו נאסרים בה. וקשיא לי: אי הכי, גר וגיורת, ואינמי מי שאין להם קרובים שייאסרו מחמת קידושיהן, זאת אומרת קרובים מקרבה ראשונה שאסורים מחמת קידושיהן, דלא מחייב לאחריני, נימא הודאת בעל דין כמאה עדים דמי? אז אם ככה אז בעל ואישה שיודו בהודאת בעל דין, ההודאת בעל דין תועיל אם אין גורמים אחרים שנגרם להם איזשהו חיוב. למשל גר וגיורת שכל הקרובים שלהם הם גויים, אז זה לא רלוונטי, אין להם קרובים. אז במקום כזה זה לא חב לאחריני והודאת בעל דין תועיל. והרשב"א כמובן מניח פה שזה לא יכול להיות. טוב, בסדר, זה מה שיוצא מרש"י. מה הבעיה? הוא מקשה על רש"י כי ברור לו שזה לא יכול להיות, חייב להיות דווקא עדים והודאת בעל דין לא מועילה. קצת הנחת המבוקש. אוקיי, אבל זאת הטענה הראשונה.

[Speaker C] אולי הוא מניח שאם… אני חושב שהוא מניח שאם זה היה מקרה חריג, אם זה היה תלוי בקרובים אז הגמרא הייתה אומרת "כאשר יש להם קרובים".

[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל זה המקרה הנורמלי. בדרך כלל זה ככה. זאת אומרת להגיד שבמקרה… אם זה היה המקרה הנדיר שבו זה קורה אתה צודק. אבל כשזה המקרה הנורמלי לא צריך לציין שיש מקרים נדירים שבהם לא. נו, מקרים נדירים לא. אז זאת הקושיה הראשונה שלו. ואם תאמר: כיוון דבעלמא מחייב לאחריני, אף במקום דלא מחייב לאחריני לא מהימנא, כדי שלא יאמרו מי שאין להם קרובים נאמנת, שיש להם אינה נאמנת. כן, אז תגיד זה… אפשר לתרץ שזה לא פלוג כזה. זאת אומרת עשו את זה בכל מקרה כדי שאנשים לא יתחילו להתבלבל, הנה נאמנת פה היא אומרת שהיא נאמנת, בסוף יאמינו לה בכל הסיטואציות. אז בסוף אמרו לא, לא נאמנת בשום סיטואציה, שזה יותר סברא דרבננית קצת, אז לא ברור אם הוא רוצה להכניס את זה ממש בדאורייתא. אבל הוא אומר זה לא סביר, כי גם גבי ממון נמי הכי הוא, דבמקום שחב לאחריני אינו נאמן, כדפרק האישה שנתארמלה. אומר גם בממון היית צריך לעשות ככה שאף פעם הודאת בעל דין לא מתקבלת כי יש מצבים שבהם לא צריך לקבל את ההודאת בעל דין ואנחנו נקבל. גם זה לא קושיית מיליון דולר. זאת אומרת בסופו של דבר אפשר… הדבר שבערווה הוא הרבה יותר חמור. זאת אומרת הוא פשוט… הרבה פעמים החמירו בדבר שבערווה. אז פה החמירו יותר, במיוחד אם זה רק איסור דרבנן. לא יודע אם הוא מתכוון פה להגיד לא פלוג דרבנן אז זה וודאי לא קשה. הוא אומר אז הרשב"א עצמו אומר: ומסתברא דהכי פירושו, מחייב לאחריני דנאסרה אכולי עלמא בהודאתה זו. ואין לך מודה שנתקדשה שאינה מחייבת אחרים. כאן זה כבר לא תלוי במקרים, זה תמיד נכון. אם האישה מודה שהיא אשת איש, אז היא אסורה על כל שאר הגברים בעולם. אז לא צריך ללכת שיש קרובים מדרגה ראשונה וכל הדברים האלה, אז פה לא צריך לציין שום דבר וכן פירש ר"ח. לכן כיוון שזה חב לאחריני אז זה לא עובד. אני מביא את הרשב"א הזה למרות שהוא פחות חשוב לענייננו כי באמת יכול להיות ש… למה רש"י באמת מדבר דווקא על קרובותיה בו וקרוביו בה ולא את הדבר הפשוט שהוא בכל מקום נכון, שהאישה עצמה נאסרת על כל העולם. אז זה הרשב"א בפסקה הבאה שלא הבאתי כי זה קצת ארוך. הרשבוא בפסקה הבאה מדבר על זה, אז כל אחד שמוכר שדה לא יכול להיות נאמן כי הוא אוסר אותו על כל העולם, עכשיו הוא אומר שהשדה שייך למישהו מסוים. ברור שאם מתוך המעשה עצמו ההשלכה יש לה השלכה על אחרים זה לא, זה ברור. אני מודה שהממון הזה שייך לך ולכן לאף אחד אסור לגעת בו אפילו אם אני מסכים, כי הוא לא שייך לי הוא שייך לך. נו, אז כל הודאת בעל דין בעצם זה חב לאחריני. אנחנו לא נגיד שזה חב לאחריני. למה לא? כי ההודאה לא חבה לאחריני, ההודאה אומרת זה שלך. התוצאה של העובדה שזה שלך היא שלאף אחד אסור לקחת את זה בלי שאתה מסכים. זה רק תוצאה, בסדר? במקום שבו הודאה בעצמה חבה לאחריני זה אנחנו אומרים שההודאה לא תופסת. אז גם באישה יכול להיות שזה מה שהטריד את רש"י בהצעה של הרשב"א כשהאישה אומרת שהיא התקדשה ולכן היא אוסרת את כל העולם כהקדש, בסדר גמור זה מה שהיא אומרת, היא אומרת אני התקדשתי לו ולכן לכולכם אסור. מה אתם רוצים?

[Speaker B] ובקרובותיה ובקרוביו… בקרובותיה וקרוביו גם יש השלכה, זה רק השלכות. כשזוג בא ומעיד שהם נשואים, לא אומרים שהם לא נשואים בגלל שזה אוסר אותם על קרובותיה ועל קרוביו.

[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל זה לא, להיפך דווקא, אני אומר,

[Speaker B] גם

[Speaker E] אחרי שהם התגרשו.

[הרב מיכאל אברהם] לא, דווקא בגלל שזה לא כל המצבים הם כאלה, יש מצבים שכן, אז זה לא כלול בעצם המעשה. האיסור של שאר העולם זה פה זה מה שמהות הקידושין, פה זה דינים שיוצאים מתוך הקידושין. אוקיי, אז זה אני אומר זה בסוגריים, אולי בהמשך זה יכול קצת לגעת למה שאנחנו מדברים עליו.

[Speaker D] אפשר להסביר אולי שרש"י היה קשה לו שהם יכלו להתגרש ואז זה כאילו האיסור היה פוקע, כמו שבממון אפשר להעביר אותו מיד אדם לאדם, אבל לגבי קרובים זה אפילו אחרי הגירושין זה נאסרים?

[הרב מיכאל אברהם] חלק מהקרובים, כן, חלק מהקרובים, רק נגיד אחות אשתו למשל, כן.

[Speaker D] אז כאילו רש"י

[הרב מיכאל אברהם] אמר,

[Speaker D] טוב, אם את רוצה כאילו זה לא שאתם מחייבים מישהו אחר, כי אם את רוצה והוא רוצה אז אתם יכולים להתגרש ולהתחתן.

[הרב מיכאל אברהם] אבל אנחנו רוצים אז זה ברור, השאלה אם הם רוצים. חב לאחריני זה כשאנחנו יכולים להתיר לו, אנחנו מתירים, אז אנחנו אוסרים, ברור שאם אנחנו יכולים להתיר אין בעיה.

[Speaker C] לא, אבל אם הוא מסכים אז ממילא הוא לא היה יכול להינשא לקרובותיה.

[הרב מיכאל אברהם] זה עוד הערה של הרשב"א פסקה הבאה. שסך הכל זה באמת להגיד את הדבר הזה זה מוזר. הרי האישה עצמה יכולה לא להסכים, מה זאת אומרת היא לא נאמנת להגיד שהיא אסורה על מישהו אחר? היא יכולה לא להסכים שהוא יקדש אותה וזהו. נכון, אז יש איזה שהוא סוג של בידו. למה זה נקרא חב לאחריני? זה הממשות של עצמו. למה דבר כזה נקרא חב לאחריני?

[Speaker C] אפשר לומר שנפקא מינה רק לעניין סקילה. מה? שנפקא

[הרב מיכאל אברהם] מינה תהיה רק לעניין סקילה.

[Speaker C] מה זאת אומרת? שאם מישהו בא עליה.

[הרב מיכאל אברהם] אם מישהו בא עליה הוא לא, לא עצם זה שהוא לא יכול לשאת אותה אלא עצם העונש שהוא חייב אם הוא בא עליה. אולי. טוב, אבל זה דיון של הרשב"א בהמשך. מה עומד מאחורי הנאמנות הזאת של הודאת בעל דין? למה באמת הודאת בעל דין? סך הכל אינטואיציה די ברורה שהודאת בעל דין זה דבר שיש לו משקל ראייתי חזק, נכון? דבר אמיתי, מלכת הראיות כמו שקוראים לזה הרבה פעמים משפטנים. עוד פעם יש ברקע חששות של עינויים ודברים כאלה, אבל לולא החששות האלה שאולי הוציאו ממנו את ההודאה בעינויים או לא נתנו לו לישון בחקירה או כל מיני דברים כאלה, מעצם העניין, אם בא בן אדם בנחת ולא תחת לחץ וכל מיני כאלה, אומר אני מודה שאני חייב לפלוני כסף. נו, בסדר גמור, ברור שאתה נאמן. מה עומד מאחורי זה? למה באמת זה כך? על פניו נראה שזה בעצם איזשהו סוג של מיגו. רק כמובן מיגו מאוד מאוד חזק. זה מיגו זה קצת גרוטסקה של העניין הזה, כן? כי מה זה מיגו? אני אומר טענה א', הייתה לי טענה ב' שהייתה יותר טובה ואם הייתי משקר אז הייתי טוען אותה. נכון? עכשיו פה אני מחייב את עצמי. הרי יכולתי לא לחייב את עצמי. אם אני דואג לעצמי, אז כמובן לא עשיתי פה צעד שבן אדם דואג לעצמו, כי אם הייתי רוצה לדאוג לעצמי לא הייתי מחייב את עצמי. זה כמו מיגו רק כמובן הרבה יותר חזק. זאת אומרת זה, אבל בעצם הלוגיקה היא לוגיקה דומה למיגו.

[Speaker E] יכולתי לתת לו את הכסף הזה כמתנה.

[הרב מיכאל אברהם] אני יכולתי לתת לו את הכסף הזה במתנה. זה עוד ניתוח אחר, נגיע בהמשך. זה ניתוח אחר. בסך הכל יכולתי לתת לו את זה במתנה, מה זה משנה אם אתה מאמין לי או לא מאמין לי.

[Speaker B] הגמרא שם עומדת על זה, שכשהודאת בעל דין סומכת על מה הוא היה יכול לעשות? הוא היה יכול לכפור בהכל.

[הרב מיכאל אברהם] הודאת מודה במקצת שיש לו מיגו שהיה יכול לכפור הכל.

[Speaker B] אין אדם מעיז פניו…

[הרב מיכאל אברהם] כן, אז זה עניין אחר, זה שם בגלל שהמיגו הוא מיגו בעייתי כי זה מיגו דהעזה. אבל פה ברור שיכולתי לא להודות והכל היה בסדר. אני אומר לקרוא לזה מיגו זה קצת להוריד את הערך של זה, זה הרבה יותר חזק ממיגו, אבל הלוגיקה היא לוגיקה דומה ללוגיקה של המיגו. זאת אומרת, ככל שבן אדם פחות דואג לעצמו הוא יותר נאמן, זה הרעיון של מיגו, נכון? כי אם הוא היה משקר זה כנראה בדרך כלל כדי לדאוג לעצמו, אז יש לו שקר שהיה דואג לעצמו טוב יותר. עכשיו גם פה, להגיד שבן אדם משקר כדי לחייב את עצמו זה לא הגיוני, הבן אדם אם היה רוצה לשקר כדי לדאוג לעצמו היה משקר באופן שלא מחייב אותו.

[Speaker F] אבל מיגו זה כשיש סכסוך בין שני אנשים והם רבים על הנאמנות, זאת אומרת אחד אומר אתה חייב לי, הוא אומר אני לא חייב לך, ואז אנחנו משתמשים במיגו כדי שיאמינו לו. אבל כאן הצד השני מקבל את ההודאה הזאת, הוא לא רב איתו בכלל.

[הרב מיכאל אברהם] אנחנו נראה בהמשך זה לא כל כך פשוט. אנחנו נראה בהמשך, בדרך כלל כשהמצב הוא כזה שאני מודה והכל בסדר אז אנחנו לא מגיעים לבית דין. אז לא צריך להגיע להודאת בעל דין כמאה עדים דמי, אז על מה הסכסוך? למה הגענו לבית דין? בדרך כלל בסיטואציה של הודאת בעל דין כמאה עדים דמי זה במקום שבו למשל בא מישהו מוציא עליי שטר, בסדר? ואני אומר השטר… השטר הזה הוא או אני אומר פרעתי. בסדר? פרעתי פירוש הדבר שאני מודה שהשטר לא מזויף, הרי יכולתי לטעון מזויף, יש לי מיגו, נכון? יכולתי לטעון מזויף. אני מודה שהשטר לא מזויף, זו הודאת בעל דין. אבל ההודעה הזאת לא מחייבת אותי כי אני בעצם טוען אחר כך שפרעתי. אני לא בא להגיד לו בוא קח במתנה את הכסף, או לא קח במתנה, אלא קח את הכסף שמגיע לך, אני מסכים וקח אותו. למה הגענו לבית דין? הגענו לבית דין כי אני אומנם מודה שהשטר הוא כשר וזו הודאת בעל דין שהשטר הוא כשר, אבל אני לא משלם לו את הכסף, אני טוען פרעתי את החוב. אז עכשיו יבואו הדיינים ויגידו רגע רגע, אתה הודת שהשטר כשר שהוא לא מזויף, זו הודאת בעל דין. עכשיו יש לו שטר מקוים, נכון? שטר לא מזויף. אתה לא נאמן להגיד נגד שטר שפרעת. תשלם לו את הכסף. זאת אומרת אנחנו מגיעים לבית דין במקום שבו יש סכסוך. כשאין סכסוך אנחנו לא מגיעים לבית דין. אבל בתוך הסכסוך עדיין יש אלמנט מסוים שלגביו אני מודה. למשל במקרה הזה שהשטר לא מזויף. אני מודה. למה אין מיגו? יש לו מיגו.

[Speaker C] יש מיגו אז למה לא שומעים לו? כי יש שטר נגד המיגו.

[הרב מיכאל אברהם] שמה? שיש שטר נגד המיגו.

[Speaker C] אבל המיגו הוא בכך שהוא טוען שהוא פרע. מה השטר סותר את זה שהוא פרע?

[הרב מיכאל אברהם] מה השטר עושה אצל המלווה? אה, נכון. עוד מעט נראה זה מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיים או לא צריך לקיים, זה מחלוקת אמוראים נראה בהמשך. בכל אופן אז לכאורה בעצם מדובר כאן באיזשהו מיגו משודרג, כן? מיגו הרבה יותר חזק. אבל הרעיון הוא בעצם אדם לא דופק את עצמו. זאת אומדנא מאוד חזקה. אבל עם זאת אומדנא מאוד חזקה, אז קשה כמה דברים. א', למה אם אני חב לאחרים אז אני לא נאמן? אז מה אם אני חב לאחרים? הרי אני גם דופק את עצמי, לא רק את האחרים. ובן אדם הרי לא סתם דופק את עצמו. אם הוא דופק את עצמו כנראה שמה שהוא אומר זאת אמת. נו אז עכשיו גם אני חב לאחרים, זאת אמת. מה זה משנה שאני חב לאחרים?

[Speaker F] למה כי האחרים באים ואומרים אנחנו לא מאמינים לך.

[הרב מיכאל אברהם] אתם לא מאמינים? בית הדין יאמין לי. הרי הודאת בעל דין זה כמאה עדים.

[Speaker F] אבל הודאת בעל דין היא רק כלפי א', והוא מנסה אולי בזה להתחמק מה-ב' ו-ג'.

[הרב מיכאל אברהם] לא, הוא לא מנסה להתחמק. הוא דופק גם את עצמו וגם מישהו אחר. הוא לא מנסה להתחמק מאף אחד. הוא דופק את עצמו ויחד איתו לוקח גם עוד מישהו. נכון? שניהם מפסידים. זה אמרתי.

[Speaker F] זה שהוא לוקח איתו עוד מישהו סימן שהוא יוצר איזשהו

[הרב מיכאל אברהם] נו, סימן שזאת האמת.

[Speaker F] תן לי דוגמא.

[הרב מיכאל אברהם] למשל בן אדם שמודה, בן אדם בא ואומר אני מוציא נגדך שטר ועכשיו אני מודה שהשטר מזויף. אוקיי?

[Speaker F] מה זאת אומרת אני מודה שהשטר?

[הרב מיכאל אברהם] אני מודה שהשטר מזויף. זה שמוציא את השטר?

[Speaker F] אה. כן, כן. מודה שהשטר מזויף, הודאת בעל דין. בסדר?

[הרב מיכאל אברהם] אז אני פוטר אותך, בטח צריך להאמין לי, נכון? אבל עכשיו יש מישהו שאני חייב לו כסף ואין לי כסף להחזיר לו. אוקיי? עכשיו אם אתה לא חייב לי כסף אז להוא אין מאיפה לגבות את החוב שלי. אוקיי? אז ההודעה שלי אומנם דפקה גם אותי כי אתה עכשיו לא חייב לי כסף, היא דפקה גם אותו כי עכשיו הוא אין מאיפה לגבות את הכסף. אפילו נגיד אתה יודע מה לצורך הדיון שאתה חייב לי 1000 שקל ואני חייב לו רק 100. אז ודאי דפקתי גם את עצמי, נכון? עכשיו בן אדם דפק את עצמו ב-1000 שקל, זה לא הגיוני. אלא מה? הוא כנראה אומר אמת. נו אז אם הוא אומר אמת מה אכפת לי שההוא של ה-100 הפסיד גם כן? תכלס זאת האמת.

[Speaker D] למה זה נקרא חב לאחרים?

[הרב מיכאל אברהם] כן, ברור.

[Speaker D] אבל זה כאילו הוא לא צד שלישי בסיפור בחוב שלו? אתה חייב לו.

[הרב מיכאל אברהם] כן, גמרא מפורשת. נראה עוד מעט. אז דוגמא למשל שחב לאחרים. תמיד החב לאחרים איזה מצב שבו גם אני מפסיד כי אחרת לא הודאת בעל דין ויש עוד מישהו שגם הוא מפסיד. עכשיו אם הסברה היא שבן אדם לא סתם דופק את עצמו אז למה זה שאני גם דופק עוד מישהו זה מערער על זה? בן אדם לא רוצה לדפוק את עצמו, מה אכפת לי שדפקתי עוד מישהו? נראה בהמשך, יש כאלה שטוענים שחוששים לקנוניה. יש מצב שבו נגיד אני אומר אני לא חייב לך את הכסף, בסדר? עכשיו הוא אכל אותה, לא יכול לגבות את הכסף, ואחר כך אנחנו בשקט תיתן לי חצי חצי, נתחלק על מה שהוא היה גובה ממך. אז החשש לקנוניה, ככה מסבירים כמה ראשונים ואחרונים, ואז כן אפשר להבין למה חב לאחרים הודאת בעל דין לא מועילה. זה קושי אחד. קושי שני, קושי שני זה מה קורה כשיש עדים נגד ההודאת בעל דין שלך? יש לי הודאת בעל דין שאני חייב לך כסף. עכשיו באים שני עדים ואומרים שאני לא חייב לך כסף. הדין הוא שאני צריך לשלם לך. ההודאת בעל דין שלי כשאומרים שזה כמאה עדים, כמאה עדים פירוש הדבר זה יותר משני עדים. כי בהלכה תרי כמאה, זאת אומרת מאה נגד שניים זה כמו תרי ותרי. בסדר? אבל פה הביטוי הציורי הזה של כמאה עדים משמעותו יותר חזק משני עדים. איפה אנחנו רואים את זה? יש מקרה שבו הסיפור הוא כזה. בא ראובן ותובע אותי על חוב כלשהו, שאני חייב לו מאה שקל. אני אומר לו להד"ם, לא לויתי ממך. בסדר? עכשיו באים שני עדים ואומרים שכן לויתי. אתה צריך לשלם, נכון? עכשיו אני אומר רגע, פרעתי. אז לא. כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי. אם אתה אומר שלא לוית, אז מה אתה מספר עכשיו שפרעת? מי שאם אתה אומר לא לוית, זה אומר שגם לא פרעת. נכון? אז יש הודאת בעל דין שלא פרעת. בסדר? עכשיו באים שני עדים נוספים, או הראשונים עצמם, לא משנה כרגע, אפשר להתפלפל בזה קצת, ואומרים הוא פרע. שני העדים הראשונים אומרים שהיתה הלוואה, שני העדים השניים אומרים לא רק שהיתה הלוואה היא גם נפרעה. אני צריך לשלם את הכסף. למה? כי אני הודיתי שלא פרעתי. אבל יש שני עדים שכן פרעתי. בסדר? בסדר, אבל ההודעה שלי יותר חזקה משני עדים. אם אני מודה שאני חייב את הכסף אני צריך לשלם אותו, אפילו אם יש שני עדים שאומרים שאני לא חייב. עכשיו, אם זה היה מיגו, מיגו נגד עדים אין לך יותר חזקה מעדים. אוקיי, אז למה זה מועיל אפילו יותר מעדים? למה זה יותר חזק מעדים? זה הקושי השני בתפיסה הרגילה הזאת של הודאת בעל דין. עכשיו, אפשר כמובן להגיד שזה גוף הסיבה למה רש"י, הזכרתי את זה, למה רש"י מביא מקור מפסוק להודאת בעל דין כמאה עדים דמי. כי באמת הסברה, כמו שאמרתי קודם, היא סברה קשה. או שהיא קשה כשלעצמה או שהיא קשה כי היא לא נותנת לי את כל העניין. היא מסבירה למה אני נאמן בהודאת בעל דין אבל לא את עוצמת הנאמנות, שזה גובר אפילו על עדים. בסדר? אז יש, אז לכן צריך בעצם פסוק. אולי יש אפילו קושי שלישי בעצם. הגמרא הרי אומרת שאדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע. לכן כשאדם בא ואומר נגיד לויתי בריבית. עכשיו ללוות בריבית זה איסור. לא רק להלוות בריבית, גם ללוות בריבית. אז אם בן אדם בא ואומר על עצמו לויתי בריבית, אז הגמרא אומרת אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע. זאת אומרת אדם שמעיד על עצמו זה כמו אדם שמעיד על קרוב, לא מקבלים את העדות שלו. אוקיי? השאלה למה נזקקים לזה שזה דווקא לשים עצמו רשע, קרוב בכל מקרה, לא ניכנס לזה עכשיו. אבל ככה הגמרא אומרת. עכשיו אם אדם בעדותו על עצמו הוא קרוב, קרוב פסול בכל מקרה, גם לחובתו וגם לזכותו. אתה לא יכול להעיד על הקרוב שלך בין לחובתו בין לזכותו. אז למה הודאת בעל דין מועילה? גם בממונות?

[Speaker D] מה? גם בממונות?

[הרב מיכאל אברהם] בממונות לא. אה, בקרוב רגיל כן. אז בהודאת בעל דין, אז באיסורים באמת אתה לא יכול להודות שעברת איסור, אבל בממונות אתה כן יכול. השאלה היא למה. מה ההבדל? אם אתה קרוב אז קרוב לא נאמן בין לזכות בין לחובה. טוב, אז יכול להיות שהפסוק זה מה שהוא אומר. הפסוק אומר שבהודאת בעל דין לפחות לגבי ההיבט הממוני שזה הביאור שם בפסוקים, ששמה אין את כל הבעיות האלה ולאדם יש איזושהי נאמנות מוחלטת על עצמו. אבל אז באמת יוצא שהפסוק הזה הוא חידוש מיוחד. זאת אומרת כל הסברות שאני יכול להביא לא יתנו לי את כל המשמעות של הודאת בעל דין. יש משהו בפסוק שמחדש לפחות בעוצמה של הנאמנות. עצם הנאמנות אפשר לדון, אפשר להבין למה שבן אדם יהיה נאמן, אבל עוצמת הנאמנות זה חידוש של הפסוק. לכן רש"י מביא את הפסוק.

[Speaker F] אבל מה האלטרנטיבה בעניין הזה? כלומר, אוקיי, הודאת בעל דין לא כמאה עדים דמי, ואתה מנהל את המשפט והבן אדם אומר "אבל אני חייב לו את הכסף, מה אתם מבלבלים לי את המוח".

[הרב מיכאל אברהם] לא, אז אמרתי, אז אתה לא מנהל משפט. אם הוא מודה שהוא חייב לך את הכסף למה אתם מגיעים לבית דין? אם הגעת לבית דין פירוש הדבר שהוא בסוף לא רוצה לתת לך את הכסף. רק בתוך דבריו הייתה איזושהי הודאה על מרכיב מסוים כמו השטר הזה הוא לא שטר מזויף אני מודה אבל פרעתי, לא רוצה לשלם לך. אז אתה לוקח אותי לבית דין. אז בבית דין עכשיו מתברר שעל עצם אמינותו של השטר הזה שהוא לא מזויף יש הודאת בעל דין שלי. לא על זה שאני חייב לך, אני אומר פרעתי, אבל על זה יש הודאה. או מי שאומר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי, אומר לך להד"ם. אז זאת הודאת בעל דין שלא פרעתי. עכשיו אם יבואו עדים ויגידו שהיתה הלוואה כמו ששיקרתי כשאמרתי שלא היתה הלוואה, עכשיו אני אצטרך לשלם. אבל אני אצטרך לשלם לא בגלל העדים, כי העדים רק אמרו שהיתה הלוואה, אולי פרעתי? אבל אני הודיתי. הודיתי שלא פרעתי כי אומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי. ותמיד ההודאה, זה בדיוק הנקודה, תמיד ההודאה זה מה שמוביל למה שהוא. בדיוק. בסופו של דבר יש סכסוך בינינו אחרת לא היינו מגיעים לבית דין, אבל בתוך הסכסוך הזה אני איכשהו יריתי לעצמי ברגל. וההודאה שלי נותנת בידיו של השני מכשיר שיכול להוציא ממני את הכסף, לנצח בדין, לזכות בדין. אוקיי. אז זה הבעיה הבסיסית לגבי הודאת בעל דין. שוב, עוד פעם, יכול להיות שזה יוצא מהפסוק, עדיין צריך להבין מה הגדר. איך זה מתיישב עם עניין אדם משים עצמו רשע? הרי שמה אנחנו רואים שאדם לא נאמן להודות בזה לחייב את עצמו במימד האיסורי. ויש דין שלישי, מה שאמרתי קודם, שזה מתיישב עם הודאת בעל דין אבל לא עם עניין אדם משים עצמו רשע, זה שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא. שאם בן אדם אומר שדבר מסוים אסור, נגיד שאני אומר שהחתיכה הזאת היא חזיר. עכשיו באים שני עדים ואומרים מה פתאום, זה בשר כשר. אני אסור לי לאכול את זה, כי שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא. אני קבעתי שהדבר הזה הוא אסור, אז מבחינתי זה אסור. אחרים יכולים לאכול את זה, יש שני עדים שאומרים שזה בשר כשר. כן? או שאישה אומרת אני אשת איש, או אני גרושה ולכן אני אסורה על כהן, אז היא קובעת איזשהו איסור על עצמה. אז היא נאסרת במה שהיא אמרה. שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא. למה אין הפה שאסר? מה?

[Speaker D] למה אין הפה שאסר בשויא אנפשיה? הפה שאסר הוא הפה שהתיר.

[הרב מיכאל אברהם] לא, במקום שיש הפה שאסר והפה שהתיר בסדר, אם באים שני עדים ואומרים שלא. במקום הרגיל הזה של הפה שאסר הוא הפה שהתיר היא באמת גם נאסרת על הכהן אם היא אמרה שהיא אשת איש הייתה וגרושה, אבל כשבאים שני עדים ואומרים שלא, אז לגביה עדיין שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא.

[Speaker D] ואם היא מתחרטת אז זה מוריד את האיסור? כלומר אם היא אומרת שבעצם שיקרתי או משהו כזה?

[הרב מיכאל אברהם] לא חושב, רק אם היא נותנת אמתלא לדבריה. אבל אם היא מסבירה מה היה שם, למה בעצם היא שיקרה, אם היא נותנת אמתלא אני חושב שהיא יכולה לחזור. אז הדינים האלה כן צריך להבין מה היחס ביניהם. שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא והודאת בעל דין זה עובד, אדם יכול להעיד על עצמו למרות שהוא קרוב אצל עצמו למרות כל הדברים האלה. ואין אדם משים עצמו רשע שם לא, אדם לא יכול להגיד על עצמו שהוא עבריין. עכשיו תראו המקור הבא אצלכם זה קצות בל"ד, סעיף ד', ושמה הוא מביא מחלוקת מאוד ידועה, קצות מפורסם, לגבי הודאת בעל דין. שני הסברים מה הרעיון בהודאת בעל דין. בואו נראה. בתשובת מהרי"ב לב נסתפק אם נוטל שכר להעיד פסול מדרבנן או מן התורה. כן, השולחן ערוך כותב שמי שנוטל שכר להעיד פסול להעיד. אם הוא קיבל שכר בשביל להעיד הוא פסול, כי הוא נוגע בדבר. השאלה אם זה דרבנן או דאורייתא. והביאו לספק הזה הספק האחר שנסתפק שם. נוגע דפסול אם הוא משום דחיישינן ליה למשקר בשביל הנאתו, אם כן נוטל שכר להעיד נמי פסול מן התורה משום דחיישינן לשקר. והנה אם הפסול נוגע הוא משום דאדם קרוב הוא אצל עצמו אבל לא חיישינן למשקר, אם כן נוטל שכר להעיד כשר מן התורה. אומר מי שנוגע בדבר, בסדר? שהוא פסול להעיד עליו. למה? בגלל שהוא חשוד לשקר? כי הוא נוגע בדבר, אולי הוא אינטרסנט ואולי הוא משקר. אם זה ככה אז גם מי שנוטל שכר להעיד זה אותו דבר, גם הוא חשוד לאינטרסנטיות, הוא מקבל כסף בשביל להעיד, אז אולי שילמו לו רק בשביל להעיד את העדות הזאת ולא את האמת. אוקיי. אבל אם פסול נוגע זה רק בגלל נגיד מישהו שמעיד על עצמו, זה רק בגלל שהוא אדם קרוב אצל עצמו, זה פסול קורבה, לא חשש שקר. בסדר? במקום כזה זה כשר כשבן אדם מעיד על עצמו. אבל במי שנוטל שכר להעיד הוא לא מעיד על עצמו. מי שלא מעיד על עצמו אז מה הבעיה? אפשר לקבל את עדותו. אז הספק של המהרי"ב לב האם הוא פסול מדאורייתא או לא, או רק מדרבנן, זה תלוי בשאלה איך אנחנו מבינים את פסול נוגע, האם זה חשש שקר או שזה פסול הגוף, קרוב. וכיוון דנוטל שכר כשר מן התורה ולא חיישינן ליה למשקר בשביל הנאת ממון יעיד שקר, זה המסקנה שלו בסוף של הקצות, אני דילגתי פה קצת, אז הוא מסיק בסופו של דבר שהוא כשר מן התורה. מעתה צריך ביאור בטעמא דנוגע פסול מן התורה כיוון דלא חיישינן למשקר בשביל הנאת ממון יעיד שקר. כן, אם המסקנה של הקצות זה שנוטל שכר כשר מן התורה, ראינו בפסקה הקודמת שזה מבוסס על ההבנה שדין נוגע זה לא בגלל חשש שקר, אז למה הוא פסול? אז אומר המהרי"ב לב, וזה לשון התשובה שם במהרי"ב לב, דאם נוגע פסול משום קרוב אם כן לחוב אמאי נאמן? מי שנוגע בדבר כשהוא מעיד לחובת עצמו הוא נאמן. כשמעיד לזכות עצמו, כן שנוגע בדבר כשהאינטרס שלו הוא חיובי, אז הוא פסול. אבל אם הוא מעיד נגד האינטרס שלו עצמו, אז הוא כשר, וזה בעצם הודאת בעל דין. דהא קרוב פסול בין לזכות בין לחובה, בדיוק מה ששאלתי קודם על הודאת בעל דין, נכון? אז הוא שואל אותו דבר על נוגע. והעלה שם, אז המסקנה של, זה השאלה שהמהר"י בן לב עצמו שואל, והמסקנה של המהר"י בן לב דברים מפורסמים מאוד, דהא דכשר לחוב היינו משום דאתינן עלה מתורת חיוב ומתורת מתנה. כיוון דיכול אדם לחייב עצמו כשאינו חייב, וזה שמוודה שחייב הוי כאילו אמר חייב אני לך מנה, ויכול לחייב עצמו, כמו שכתב בעל התרומות וכולי. אז אומר בעצם אומר המהר"י בן לב, הודאת בעל דין זה בכלל לא נאמנות. הודאת בעל דין זה מתנה. אני נותן לך מתנה וזה הכל. עכשיו אני מסכים, אני נותן לך מתנה, הכל בסדר. והנה לכאורה מאי דקשיא ליה בטעמא דקרוב, אמאי נאמן לחוב? כן, למה נוגע נאמן להעיד לחובת עצמו? היה אפשר לומר דאתינן עליה בתורת מיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה. כן, למה הוא נאמן להעיד נגד עצמו? פשוט מאוד, יכול היה לתת במתנה את הכסף שהוא מפסיד, אז יש לו מיגו. כיוון שיכול היה לתת זה במתנה, הוא גם נאמן להגיד שהוא חייב אותו. זה בעצם כל זה זה גם נימוקים למה הודאת בעל דין נאמן, כן, זה המה. כדאיתא פרק עשרה יוחסין, פרק יש נוחלין וכולי. אלא דאם כן, דלג קצת, אלא דאם כן אילו היו עדים נגדו שאינו חייב דתו לא שייך מיגו, דהוי מיגו במקום עדים, כן, וגם כבני בכורי וכולי. והודאת בעל דין נאמן אפילו נגד עדים, ואם כן ליכא למימר מדין מיגו. אומר שבעצם הודאת בעל דין, הנאמנות שלך זה מדין מיגו, כי יכולת בעצם לתת את הכסף הזה במתנה. עכשיו אם זה היה כך, אז אי אפשר להבין איך זה מועיל גם נגד עדים. מיגו נגד עדים לא מועיל. דיברנו על זה, כן, אם אני מודה שאני חייב, אפילו אם באים עדים שפרעתי, אני צריך לשלם. למה? אם הודאת בעל דין היא מדין מיגו ויש נגדי עדים, מיגו נגד עדים לא מועיל. אלא דגם בטעמא דמהר"י בן לב קשיא טובא, דהא באומר להד"ם ואחר כך באו עדים, דאינו נאמן לומר פרעתי, אף על גב דעדים מעידים שפרע, משום דהוא נאמן על עצמו יותר, וכל האומר לא לויתי כאילו אמר לא פרעתי. והתם ליכא למימר דהוא בתורת חיוב חדש, דאדרבה, הוא בא לפטור עצמו בטענת פרעתי. ועוד דבחיוב חדש ודאי בעינן אתם עדי, ובלי אתם עדי לאו כלום הוא. בן אדם שבא לחייב את עצמו, הוא צריך לייחד עדים ולהגיד אתם עדי, אני עכשיו מתכוון לחייב את עצמי לפלוני. כי אחרת הוא יכול אחרי זה להתכחש ולהגיד לא התכוונתי ברצינות, שיטיתי בך וכולי. ברור שאם הוא רוצה לתת, אף אחד לא יגיד לו לא תיתן, תיתן. תמיד הסכסוך מתחיל מתי שהוא לא רוצה לתת. אז מה, הודתה? התחייבת לי? הוא אומר לא, לא התחייבתי, שיטיתי בך. אם אתה מעמיד פה שני עדים, זה מראה על רצינות, נכון? עכשיו פה כשבן אדם בא ואומר, כל אומר בעצם בא, אני מזכיר שוב את המקרה. בא מישהו ותובע אותי מאה שקל, ואני אומר לו להד"ם, לא לויתי ממך כלום. עכשיו באים עדים שלוויתי. זה עוד לא אומר שלא פרעתי, יכול להיות שפרעתי. והעדים שלוויתי, אז אני בעצם שיקרתי כשאמרתי להד"ם, נכון? אז עכשיו באים עדים ואומרים שלוויתי, עכשיו אני אומר פרעתי. אתה לא יכול להגיד פרעתי, כי כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי. יש הודאת בעל דין שלך שאתה לא פרעת. ההודעה הזאת מועילה אפילו אם יבואו עדים על זה שגם פרעת את ההלוואה. בסדר? זה מה שאמרנו קודם. עכשיו בואו נחשוב רגע לפני העדים, האם זה מסתדר עם המהר"י בן לב ההודאת בעל דין הזאת? ברור שלא. המהר"י בן לב אומר שהודאת בעל דין מועילה בגלל שאני יכול לתת במתנה, בגלל שאני בעצם נותן במתנה, נכון? פה לא התכוונתי לתת במתנה. הרי אמרתי להד"ם. אני התכוונתי לתת מתנות? התכוונתי לנפנף אותך. רק בתוך המילים להד"ם גם הודיתי שלא פרעתי, נכון? זאת הייתה איזה שהיא הודאה שאין בצידה כוונה לתת לך כסף, הפוך, הרי מטרת הטיעון שלי הייתה להיפטר ממך. אז איך אפשר להסביר שהודאת בעל דין נאמן בגלל שבעצם הוא נותן פה מתנה? פה ודאי הוא לא התכוון לתת מתנה, כמובן גם לא אמר אתם עדי וכולי, זה עוד פרשייה. אז זה, אז איך לפי המהר"י בן לב אי אפשר להבין למה דבר כזה נקרא הודאת בעל דין. עוד הוא שואל, ועוד דאמרינן בריש פרק קמא דמציעא, פרק ראשון בבא מציעא, לא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים, ומה פיו שאינו מחייבו ממון מחייבו שבועה, אז עדים שמחייבים ממון ודאי שיחייבו שבועה. מדובר שמה על עדים שהעידו שאתה שחטפת ממני מאה ואני כופר. ובאים שני עדים שאני חייב חמישים. כופר הכל פטור משבועה, בסדר? אבל באים שני עדים ומעידים שאני חייב חמישים. השאלה אם אני חייב שבועה על שאר החמישים. את החמישים אני צריך לשלם. השאלה אם שאר החמישים אני חייב שבועה. אומרת הגמרא, אם בהודאת עצמו הוא חייב שבועה על השאר, אז בהודאת עדים שהיא יותר חמורה מהודאת עצמו, ודאי שחייב שבועה. בסדר? אז אומרת הגמרא למה שיהיה

[Speaker B] הודאת בעל דין יותר מעדים? מה?

[הרב מיכאל אברהם] למרות שהודאת בעל דין יותר מעדים, זה הגמרא שם בעצמה מעירה על העניין הזה בהמשך. אלא מאי לפי שאינו מקבל קנס? לא משנה. תאמר בעדים שאינן בפיך. והיינו טעמא דפיו משום מתנה וחיוב, אם כן איך שייך בהכחשה והזמה? דהא ודאי במתנה מצי יהיב, ומה אלימי דפיו יותר מעדים? איך אתה יכול להגיד לי שהפה שלו יותר יותר חזק מעדים? הפירכא, כן, שהפה שלו יותר חזק מעדים. הרי הפה שלו לא נאמן בהודאה שלו, הוא נותן מתנות. זה לא נאמנות. כשאתה רוצה להשוות את הודאת בעל דין לעדים, ואתה רוצה לומר שהודאת בעל דין יותר חזקה מעדים, לא נכון. הודאת בעל דין לא יותר חזקה מעדים, הודאת בעל דין זו נתינת מתנה. אם הודאת בעל דין היתה נאמנות ואתה רואה שהיא מועילה נגד עדים, אז אתה אומר כנראה שהודאת בעל דין יותר חזקה מאשר עדים. אבל אם הודאת בעל דין זה נתינת מתנה, אז מה המקום להשוות את זה לנאמנות של עדים? לעדים יש נאמנות מקסימלית והוא רוצה לתת מתנות, ייתן מתנות. אוקיי? לכן גם שמה נראה שזאת נאמנות ולא נתינת מתנה. ולכן נראה, אני עובר לפסקה הבאה, דהא דנאמן אדם על עצמו אף על פי שהוא קרוב אצל עצמו, היינו משום גזירת הכתוב שיהא אדם נאמן על עצמו בכל הפסולין שיש בו. וכבר האיר עינינו מאור העולם רש"י בקידושין, מה רש"י שראינו? הודאת בעל דין כמאה עדים, דכתיב "אשר יאמר כי הוא זה", הרי שסמך על מקצת הודאתו. ואם כן כי היכי דהימינה תורה שני עדים על אחרים, כן הימינה תורה לכל אדם על עצמו, אף גב דהוא קרוב אצל עצמו. דקרוב לא פסלה תורה אלא על אחרים, אבל על עצמו נאמן. מה שאין כן לזכות, דבא להעיד על אחרים משום הכי אינו נאמן. להעיד על עצמו לזכות, זאת אומרת לחייב את האחרים, הוא כמובן לא נאמן. בסדר? כי הוא רק עד אחד, על אחרים עד אחד לא נאמן. עד אחד וגם נוגע וכולי. אז תכלס הוא חולק על המהריב"ל. המהריב"ל אומר שזה משום נתינת מתנה פשוט, כי זה קרוב וזה אין נאמנות לבן אדם על עצמו, זה כנראה נתינת מתנה. יש לו קושיות מאוד חזקות, אי אפשר להגיד מה שהמהריב"ל אומר, פשוט אין דבר כזה, אי אפשר להגיד מה שהמהריב"ל אומר. ברור שזאת נאמנות. זה מה שהוא אומר, וזה מה שרש"י מביא מהפסוק, לכן צריך גם את הפסוק להגיד לך שזאת נאמנות. עוד קצת נקרא רגע, ובש"ך סימן ל"ז התחבט גם כן בדבר הזה בטעמא דאדם נאמן על עצמו לחוב. וזה לשונו: דהיכא דיש הנאה ומיקרי נוגע חשיב כקרוב, אבל היכא דמעיד לחוב לאו נוגע הוא ולא חשיב כקרוב. מה הוא אומר? אם אני קרוב שלך, אסור לי להעיד עליך. ממה באה הקירבה שלי אליך? ביולוגית, מה, אני אח שלך, אני אבא שלך, אני משהו אחר. אם אני נוגע בדבר, למה אני נחשב כמו אדם קרוב אצל עצמו? בגלל שאני מעיד על הממון שלי, אני אפסיד ממון, נכון? אומר הש"ך, אבל זה הכל אם אני מעיד לזכותי. אבל אם אני מעיד לחובתי, אז אני לא קרוב. הקירבה פה היא לא ביולוגית, הקירבה פה, הנוגע נחשב כקרוב כל עוד יש לו נגיעה. אבל אם אין לו נגיעה אז הוא לא קרוב. ההגדרה שלו כקרוב היא לא אובייקטיבית, היא בגלל הנגיעה. אז כשאתה מעיד לטובת עצמך, אז זה כמו קרוב, אתה מעיד לטובת עצמך ואתה נתפס כקרוב. הרי אם אתה מעיד לחובת עצמך, אז אתה לא קרוב. זה לא שקרוב נאמן להעיד לחובת עצמו, אלא כשהוא מעיד לחובת עצמו הוא לא קרוב.

[Speaker D] אבל קרוב פסול בין לזכות בין לחובה.

[הרב מיכאל אברהם] נכון. כי הקרוב בקרבה רגילה הקרבה היא ביולוגית. אז לא משנה לי אם אתה חייב או פטור. אבל פה כל מה שאתה מוגדר כקרוב לעניין זה, זה בגלל שיש לזה איזושהי השלכה לטובתך. אז אתה נחשב כאילו אתה קרוב. נוגע זה כמו קרוב. בסדר, אבל זה כשיש השלכה לטובתך, אם זה השלכה נגדך, אז אתה לא קרוב. הקרוב שם גם כשמעיד לחובתו הוא קרוב. הוא לא אינטרסנט אבל הוא קרוב. אבל פה אם הוא לא אינטרסנט הוא גם לא קרוב.

[Speaker C] למה ההשלכה לחובה היא פחות קירבה מהשלכה לטובה?

[הרב מיכאל אברהם] בגלל שכל הקירבה מיוסדת על זה שאני ארוויח, שיש לי אינטרס להרוויח.

[Speaker C] אבל לכאורה הייתה קירבה משום שאני כשיש לי אינטרס שאני אפסיד. זה גם קירבה? לא, לא קירבה. לא.

[הרב מיכאל אברהם] אתה קרוב רק בצד של האינטרס להרוויח, לא בצד של האינטרס להפסיד. אין לך אינטרס להפסיד, אתה מפסיד, אין לך אינטרס להפסיד. זה נאמנות. אינטרס. אינטרס זה קרבה. אינטרס זה קרבה. ולא ידע על מה נתחבטו בפסול קרוב יותר משאר פסולי עדות. אומר הש"ך דברי הש"ך לא קשים. ברור שאם הוא מעיד לחובת עצמו. הוא מדבר על זה שהבן אדם הוא גם עד אחד. חוץ מזה שפסול הקרבה, יש לו גם פסול של עד אחד. זה פחות, שהוא כאילו העד אחד. הוא רק יש לו עוד פסול שהוא גם עד אחד. ומקצת שכתבו גם בדין שוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא בכתובות הוא גם כן מתורת נדר. הזכרתי את הדין הזה קודם. מאותה סיבה עצמה, בן אדם שמעיד על עצמו שהוא אסור במשהו או שמשהו אסור עליו, אז עוד פעם זה שהוא עדות על עצמו. איך מקבלים עדות כזאת? גם אם הוא דופק את עצמו, אבל עדיין אסור לו. אז יש כאלה שמכוח זה בדיוק מה שהמהר"י בן לב אמר על הודאת בעל דין זאת מתנה. השוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא אומרים שזה כמו נדר. הבן אדם נודר שהוא אסור, נגיד שאני אומר שהבשר הזה הוא חזיר. באים שני עדים ואומרים שהבשר הזה הוא בשר כשר. אז לי אסור לאכול את הבשר הזה. למה? יש שני עדים, מה הבעיה? ואני בכלל קרוב, אני לא, מה פתאום שתהיה לי עדות נגד שני עדים? גם עד אחד וגם מעיד על עצמו וכולי. אז הפתרון שהם מציעים במקביל למהר"י בן לב שזה נדר. הוא נדר איסור מהבשר הזה, כאילו שהוא חזיר. בסדר? אבל ראיתי במהרי"ט שדחה דבר זה וכתב דאם היה מתורת נדר היה מהני בשאלה. זה יכול להישאל על זה ולהתיר. זה יכול לחזור בו כן, או להישאל על זה. לכן הוא דחה את העניין הזה ולכן הוא אומר גם בדין שוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא אומר הקצות, בדיוק כמו שאמרתי למהר"י בדין הודאת בעל דין, לומדים את זה מהפסוק כי הוא זה. התורה חידשה שיש לאדם נאמנות על עצמו למרות כל הבעיות שיש בעניין הזה שהוא מעיד על עצמו ושהוא קרוב ולחובה ולזכות וכל מיני דברים כאלה. בסופו של דבר זה התורה עצמה אומרת שאדם יכול יש לו נאמנות מוחלטת לגבי עצמו. ולכן זה גם בשוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא גם באיסורים וגם בהודאת בעל דין. אלא דאכתי איכא למידק, בסוף הוא נשאר אבל באיזושהי קושיה על עצמו שהוא לא יודע לפתור אותה. מנא לן דהודאת בעל דין יותר מעדים? אם זאת אם זה נדר או מתנה או משהו כזה אז אני מבין אין בעיה שזה מתגבר על עדים, נכון? מותר לי לנדור, מותר לי לתת מתנות גם אם העדים אומרים שאני לא חייב. אבל אם אתה אומר שזה נאמנות, אין נאמנות יותר משני עדים. אין דבר כזה. ובפרט רש"י שאומר אשר יאמר כי הוא זה כן, אז רש"י מהפסוק מאיפה לומדים הודאת בעל דין לפי רש"י? אשר יאמר כי הוא זה מהודאה במקצת, סליחה. נכון? איך אתה עושה את זה מול כנגד עדים? אתה יודע שאתה נאמן כמו שני עדים נגיד. מאיפה יוצא שזה יותר חזק מעדים? מאיפה זה יוצא אם זה באמת נאמנות? פה יש בעיה. זה דווקא לטובת המהר"י בן לב. וזה הוא נשאר בצריך עיון. אומר היינו היכא דליכא עדים דמכחשי ליה, ובשום מיגו הוא דנאמן, מיגו מה מיגו? שיכול לתת במתנה, נכון? זה מה שהסביר למעלה. כיוון שיכול לתת במתנה לכן הוא נאמן בהודאת בעל דין. אבל אז זה מיגו. מישהו שיכול לתת במתנה אז זה מיגו. אבל מיגו לא מועיל נגד עדים. איך זה יכול להועיל נגד עדים? אז הוא נשאר בצריך עיון. הוא לא יודע להסביר את זה. עכשיו אני אעלה את הטענה הבאה. אני חושב שהוא לא הבין טוב את המהר"י בן לב. לא רק שלא הבין טוב את המהר"י בן לב, המהר"י בן לב אומר את מה שהוא אומר. ולא רק שהוא אומר את מה שהוא אומר אלא הוא גם פותר את הבעיה שלו שהוא נשאר איתה בצריך עיון בסוף. נדמה לי שמה שהמהר"י בן לב מתכוון לומר שזה כיוון שאני יכול לתת במתנה, זה המיגו של הקצות. הוא לא אומר שזאת מתנה הודאת בעל דין. כשאני מודה שאני חייב לך מאה שקל זאת נאמנות. זאת לא מתנה. גם המהר"י בן לב מסכים. זאת נאמנות שמבוססת על זה שאני יכול לתת מתנה. הרי אני יכול לתת מתנה, מי יעצור אותי? השאלה של עזרא מקודם. כן כמובן זה יותר מתוחכם כי פה אני לא באמת מתכוון לתת מתנה כמו שאמרתי קודם, אבל הנאמנות שלי כשאני מודה זה פשוט בגלל שיש לי את היכולת לתת מתנה. אז מה? הרי כוונה לתת מתנה ודאי אין, נכון? ופה אני אומר זה לא משנה הכוונה עכשיו. אני לא משנה כי אני לא קורא לזה לתת מתנה בפועל. זה היה הקושיות של הקצות הרי אין כוונה לתת מתנה. מי שאומר לאדם לא התכוון לתת לך מתנות. נכון? נכון. אבל הוא נאמן להגיד שהוא לא פרע כי סוף סוף אם הוא רוצה לתת מתנה אז הוא יכול. זאת אומרת זה בידיו לתת מתנה. וכיוון שכך ההודאה שלו יש לה תוקף מלא. אבל מה? שאל הקצות בסדר אבל אם זה מיגו אז איך הוא מועיל נגד עדים? נכון? עם זה הוא נשאר בצריך עיון. אני רוצה לטעון את הטענה הבאה. אני חושב שמה שרש"י כותב, שלומדים מהפסוק "אשר יאמר כי הוא זה", כאן אנחנו חוזרים לנושא של הסדרה הזאת, זאת נאמנות סובייקטיבית. בן אדם על מה ששייך לטריטוריה שלו יש לו נאמנות מוחלטת. יותר מעדים, יותר מהכול. כל דיני הראיות לא רלוונטיים בתוך הטריטוריה שלי. בתוך הטריטוריה שלי מי שקובע זה רק אני. זהו, רק אני. ולכן לא משנה שאני קרוב, לא משנה, אדם קרוב… אני לא יכול להעיד על קרובי. למה לא? אני מעיד עליי, אני מעיד עליו. כשאני מעיד עליו קרוב פסול. כשאני מעיד על עצמי, העובדה שאני קרוב לא מפריעה. כמו שלא מפריעים כל הדיני הראיות והכול. מה שאני אומר זה מה שקובע ברשות שלי. ברשות הסובייקטיבית שלי, מה שאני אומר יש לו נאמנות מוחלטת. אני קובע מה המציאות שם. זה לא אומר שזאת באמת המציאות. נגיד אחרים יכול להיות שלא יאמינו לזה, לא משנה. אבל אני נאמן לגמרי. זאת אומרת, מה שאני קבעתי זה זאת האמת מבחינתי. זאת הטענה של הודאת בעל דין. לכן זה מועיל גם נגד עדים. זה מועיל גם נגד עדים לא כי זה יותר חזק מעדים כראיה. זה לא המיגו שבדבר, שהרי יכולתי לתת מתנה, אז תאמינו לי במיגו שאני נאמן. זה לא הנקודה. זה לא מיגו במובן שהקצות מדבר עליו. אלא זה ברגע שאני יכול לתת במתנה זאת אינדיקציה, זה לא מיגו. אם אני יכול לתת במתנה זה אומר שזה שלי. על דברים שלי הנאמנות היא רק שלי, נאמנות מוחלטת. זה שאני יכול לתת במתנה זאת רק אינדיקציה לזה שמדובר פה על דברים שהם בתחום שלי. שאלתי קודם, למה בחב לאחריני אין נאמנות של בעל דין? הרי סוף סוף אם הרעיון הוא רעיון של מיגו, אז אני נאמן. מה אכפת לי שזה גם חב לאחריני? סוף סוף אני נאמן, אני לא אשקר כדי לדפוק את עצמי. התשובה היא שזה בכלל לא נאמנות של מיגו וזה לא הבעיה של החב לאחריני ולא קנוניות ולא כל מיני דברים כאלה. אלא ברגע שאתה חב לאחריני זה לא התחום שלך. בתחום שלך יש לך נאמנות מוחלטת. אבל אם אתה חב לאחרים, יש לזה השלכה על אחרים, אז זה לא התחום שלך. כן, נגיד הבעל והאישה שמודיעים שניהם בהודאת בעל דין שהם מקודשים אחד לשני. אוקיי? אז הם הודאת בעל דין. אומרת הגמרא, זה חב לאחריני. מה זאת אומרת חב לאחריני? חב לאחריני הפירוש הוא שזה משהו שיש לו משמעות ציבורית, זה לא נוגע רק אליכם. במשהו שנוגע לציבור אין שום נאמנות לבן אדם. יש נאמנות לבן אדם רק על דברים ששייכים לטריטוריה האישית שלו, על התחום הסובייקטיבי שלו. ושם יש לו נאמנות מוחלטת כמו שראינו לגבי החלומות בשיעור הקודם, דיברתי על זה. אותו דבר קיים גם פה. זה אותו רעיון לדעתי. אותו רעיון. ושם זה שויא נפשיה חתיכה דאיסורא. באים שני עדים ואומרים שהחתיכה הזאת היא בשר כשר ואני אומר שזה חזיר. בסדר? אז אומרים על זה שזה נדר. לא נדר ולא נעליים. מה הכוונה? כמו שאני יכול לנדור, אז זה אומר שזה בידיי. נכון? בסך הכול זה נוגע רק אליי. מה שנוגע אליי יש לי נאמנות מוחלטת. העובדה שאני יכול לנדור היא אינדיקציה לזה שזה שייך לתחום שלי. לא שהכוונה שזה באמת פעולת נדר. אלא זה שאני יכול לנדור זה אומר שזה שייך לתחום שלי, ואם זה שייך לתחום שלי יש לי נאמנות מוחלטת.

[Speaker D] בדיוק כמו בהודאת בעל דין. לכן זה גם מועיל נגד עדים. ולמה הוא לא יכול לחזור בו? מה? למה הוא לא יכול לחזור בו?

[הרב מיכאל אברהם] אמרנו, אתה נאמן, אז גמרנו. קבעת את העניין. מה זאת אומרת?

[Speaker D] אז עכשיו אני קובע אחרת.

[הרב מיכאל אברהם] אתה לא יכול לקבוע אחרת. זה לחובתך. כשאתה קובע לחובתך אתה נאמן, כשאתה קובע לזכותך… כשאתה קובע לזכותך זה אומר… בשויא יכול להיות שזה יהיה עניין אחר. בהודאת בעל דין ודאי לא שייך. בשויא כן, כי בשויא גם אם אני אומר עכשיו שזה לא חזיר אלא התחרטתי, זה בשר כשר, זה לא נוגע לאף אחד אחר, זה רק מתיר לי את העניין. זה מוריד את ממד החיוב שיש עליי עכשיו, זה לא מחייב אחרים. אז שמה יש אולי מקום לדון. אבל בהודאת בעל דין ודאי לא שייך. אז זאת בעצם הטענה שלי. עכשיו יש באמת יש מחלוקת ופה זה המקור הבא שהבאתי אצלכם. שני המקורות הבאים בעצם. גם הקצות בצ"ט, עוד כתב בש"ך. אתם רואים שם? לא משנה, לא ניכנס כרגע לפרטים. מדובר במישהו שהוא חייב כסף ואין לו מאיפה לשלם. בסדר? עכשיו יש לו כסף מסוים, הוא אומר כן אבל את הכסף הזה אני חייב למישהו אחר, או שהוא פיקדון, מישהו אחר הפקיד אצלי. בסדר? אני לא יכול לשלם איתו. השאלה אם הוא נאמן או לא נאמן. בסדר? אז גם שמה מדברים על השאלה מה קורה, זה הודאת בעל דין, שהוא אומר שהוא חייב את זה למישהו אחר וזה לא שלו. אבל הוא חב למי שאמור לגבות ממנו. נכון? אז זה בעצם חב לאחריני. עכשיו שמה, מה קורה כאשר אין לו שום כסף, הוא אומר דעו לכם יש לי מאה שקל פיקדון של מישהו שנמצא אצלי. לא מוצא את זה כרגע, אין אצלי גרוש, אני לא יודע איפה זה. אחרי כמה זמן הוא מצא את הכסף. בשלב שבו הוא הודה… סליחה אני אקדים קודם משהו אחר. אמרתי קודם שיש שאלה למה ב… הודאת בעל דין שחב לאחרים לא נאמן, לולי ההסבר שנתתי קודם. אז ההסבר המקובל בראשונים ובאחרונים שזה בגלל חשש קנוניה. זאת אומרת, אם למשל אני מודה שאתה לא חייב לי כסף, מה שהסברתי קודם, ובזה אני בעצם מונע ממנו לגבות ממך, ממי שאני חייב לו, לגבות ממך, יש חשש שאנחנו בינינו עשינו קנוניה, אנחנו ננפנף אותו ואז נתחלק בכסף שיצרתי. אוקיי? אז לכן חב לאחרים, בעצם זה נשאר במישור של הנאמנות הרגילה של המיגו, מה שקראתי קודם. אוקיי? אבל יש כמה מקורות שבהם רואים, וודאי בחלק מהשיטות שבהם רואים שזאת לא קנוניה. גם במקום שאין חשש קנוניה, בכל זאת בן אדם לא נאמן כשחב לאחרים. למשל במקרה הזה, שבן אדם אומר יש אצלי איזה מאה שקל פיקדון שמישהו הפקיד אצלי, אבל כרגע אין אצלי בבית שום דבר. אחרי כמה זמן פתאום הוא מוצא את הכסף. בשלב שבו הוא לא ידע איפה הכסף, ראינו אין אצלו כסף בבית, בסדר? אז בשלב הזה לא היה חשש לקנוניה כי לא היה, הכסף לא היה קיים. אחרי זה נולד הכסף. עכשיו השאלה אם להאמין לו? זה חב לאחרים, אבל אין חשש קנוניה. אז יש פה חלק מהפוסקים אומרים לא מאמינים לו. טוב, הב"ח והתומים זה נגד הש"ך. לא מאמינים, ויש עוד מקומות שבהם רואים את זה. אני פה הבאתי גם את המקום הגידולי שמואל, גם הוא אומר אותו דבר. הטענה היא שגם במקום שאין חשש קנוניה לא מאמינים לו. וזה מחזק עוד יותר את השאלה למה לא? אם זה היה מין סוג של סברת מיגו כזאת של הנאמנות, אז מה משנה אם הוא חב לאחרים? יש לך אינדיקציה שהוא דובר אמת, אז מה אם הוא חב לאחרים? לכן אני אומר, זו לא מיגו. אלא זה שאתה יכול לתת מתנה או זה שאתה יכול לנדור, היכולת הזאת היא אינדיקציה לזה שזה משהו שאמור רק על רשותך הסובייקטיבית. ברשותך הסובייקטיבית יש לך נאמנות מלאה שלומדים אותה מ"כי הוא זה". אם זה חב לאחרים, זה אינדיקציה לזה שזאת לא הרשות הסובייקטיבית שלך, זה נוגע גם לאחרים. ממילא אתה לא נאמן. אותו דבר אחת הראיות שהקצות מביא פה, הקצות בצ"ט, הוא מביא ראיה שגם במקום שאין חשש קנוניה אם חב לאחרים לא נאמן, מה בקידושין שראינו? בעל ואישה שמודים שהתקדשו. אין פה חשש לקנוניה. איזה קנוניה? מה אתה רוצה להרוויח מזה? כי אם היא לא רוצה להתקדש היא יכולה לא להתקדש לאף אחד. זה לא רלוונטי. גם אם קנוניה, מה אנחנו נרוויח מזה? אולי אנחנו רוצים לדפוק מישהו, אבל קנוניה זה תמיד חשש שאני ארוויח משהו. לא סתם לדפוק מישהו אחר, אלא אם כן אני ארוויח מזה משהו. וכאן מה אני ארוויח מזה? לא מרוויח מזה שום דבר. זה שקרובותיי אסורים על… קרובותיה אסורות עליי או קרוביי אסורים עליה, אז מה? מה אני מרוויח מזה? אין פה קנוניה. אז למה הגמרא אומרת שזה חב לאחרים ולכן הודאת בעל דין לא מועילה? מכאן מוכיח הקצות שגם כשאין קנוניה בחב לאחרים הודאת בעל דין לא נאמנה. וזה אני אומר לכם, זה עוד פעם הולך לשיטתו, למרות שהוא לא הבין את שיטתו עד הסוף לכן הוא נשאר בצריך עיון איך זה מועיל נגד עדים ההודאת בעל דין. אבל זה שיטתו וזה גם המהר"י בן לב אומר אותו דבר. מצרפים את שניהם אז נפתרות כל השאלות. בסדר? זאת נאמנות סובייקטיבית מלאה. ולכן גם במקום שאין חשש קנוניה זה לא משנה. ברגע שזה נוגע לאחרים, זאת כבר לא רשות היחיד שלך. אז ברגע שזה לא המישור הסובייקטיבי שלך לא ניתנה לך נאמנות המוחלטת הזאת של הודאת בעל דין מה ששייך לנפשיה. זה הכל. החב לאחרים זה לא בגלל שזה מפורר את הטיעון של הנאמנות או מראה שחשדות אולי אתה לא נאמן, אלא פשוט בגלל שזה מראה שזה לא התחום שלך. זה לא שייך לממד הסובייקטיבי אלא לממד האובייקטיבי, ולכן זה לא רלוונטי. שאלנו למה אין אדם משים עצמו רשע? גם שם לכאורה זה היה ברור, למה זה אין אדם משים עצמו רשע? בן אדם הרי רוצה לומר תענישו אותי או תפסלו אותי לעדות או משהו כזה, נכון? הוא לא יכול. כיוון שזה באמת שייך לדין הפומבי, זה לא שייך לדין האישי. אם הוא יאסור על עצמו משהו כתוצאה מזה הוא באמת יהיה אסור, יהיה דין שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא. אבל אין אדם משים עצמו רשע זה תמיד על השלכות משפטיות. מה זה רשע? רשע פירושו שבית דין יעניש אותו, או שיפסלו אותו לעדות, לדיינות, כן, רשע פסול לעדות ולדיינות וכולי. אתה לא יכול לשים את עצמך רשע. למה? כיוון שלשים את עצמך רשע בעצם זה כתוב בחושן משפט. לא דין שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא, זה דין ששייך ליורה דעה. אני מקבל על עצמי איסור בדבר כלשהו. אין אדם משים עצמו רשע זה חושן משפט. חושן משפט, מה ששייך למשפט זה תמיד עניין ציבורי. זה שאני רשע זה אומר שאני לא יכול להיות דיין, אני לא יכול להיות עד. כשאני אעיד משהו זה יקרין על מישהו אחר. מישהו חייב כסף, לא חייב כסף, אתה לא יכול לקבל את העדות שלי. אין דבר כזה. מה שבית דין פוסק שאני פסול לעדות, הוא לא יכול לפסוק שאני פסול לעדות על סמך הדברים שלי. כיוון שזה נוגע לאחרים, אני יודע עדות לאחרים, אתה יכול לפסול את העדות שלי על סמך מה? ואם זה לא נוגע לאחרים, אז מה המשמעות שבית דין יפסוק שאני רשע? אם זה לא נוגע לאחרים, בסדר, אז מה, שיקראו לי רשע, מה, אין לזה שום משמעות. בחושן משפט זה תמיד השאלה איך זה יקרין על אחרים. אז לכן בהודאת בעל דין ובשוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא יש לבן אדם… אין לו את הנאמנות הזו. ואגב זה בדיוק הסיבה למה גם בקידושין כשבעל ואישה מודים שהם התקדשו, זה שייך לרשות הרבים ולכן אין את הנאמנות. זה המשמעות של חב לאחרים, למרות שאין קנוניה. לא קשור לקנוניה בכלל. אלא להגיד שאתם בעל ואישה, יש לזה השלכה ציבורית. זה לא סתם שאתם בעל ואישה. אגב, זאת הסיבה שצריך שני עדים בתפיסה המקובלת. למה צריך שני עדים לקיום הדבר? זה לא עדים לברר, זה עדים לקיום הדבר. מה זה עדים לקיום הדבר? עדים לקיום הדבר פירושה הם נציגים של הציבור שמכיר בכם כבעל ואישה. יש צד שאולי יצטרכו אפילו שלושה, בית דין, אבל אומרים בסוף שלום, מספיק שניים. למה? כי השניים האלה מהווים נציגות של הציבור, הציבור נותן גושפנקא "אני מכיר בכם כבעל ואישה". כי להיות בעל ואישה המשמעות העיקרית של הדבר הזה זה המשמעות הציבורית, זה סטטוס ציבורי. בין היתר שהיא נאסרת על אחרים והוא אסור בקרובותיה וכולי, אבל זה סטטוס ציבורי. זה המשמעות של העניין. גבר ואישה על אי בודד לבד בעולם, אדם וחווה לא יכלו להתקדש אחד לשני אפילו אם היו רוצים. כיוון כשאתה לא בתוך חברה אין דבר כזה קידושין. קידושין זה תמיד סטטוס בתוך חברה. ולכן החב לאחרים שם הוא הרבה יותר עמוק מאשר השאלה אם יש לו השלכה על זה או השלכה על זה. אומרים לכם זה אבן העזר כמו חושן משפט, שייך לדיינות. יורה דעה שייך לרבנות מה שקוראים, נכון? דיינות זה תמיד משפט פומבי. השאלה איך הציבור מתייחס לדיני ממונות ולמעמד אישי. כל מערכת משפטית עוסקת בדיני ממונות ובמעמד אישי. ולכן משפט באשר הוא עניין ציבורי. במשפט אין שום משמעות למה שאתה אומר על עצמך. יש משמעות למה שאתה אומר בהלכה, לא במשפט. המשפט לא. המשפט כולל גם את אבן העזר וגם את חושן משפט. הערה אחרונה, זה המקור האחרון אצלכם, זה הראש. והראש אומר: "כל דבר שהוא בידו של אדם, אפילו איתחזק היתירא, נאמן עד אחד לטמא ולאסור". ואפילו מכחישו ואמר "איני יודע". דתניא: היה עושה עמו בטהרות ואמר לו "טהרות שעשיתי עמך נטמאו", נאמן. ומפרש אביי טעמא, הואיל וברשותו הן הרי הן כשלו ונאמן עליהם. ולאו מטעם דאי בעי מטמי להו. לא בגלל שאם הוא היה רוצה הוא היה מטמא אותם. מיגו. המיגו של הקצות. לא בגלל זה. לא. אלא בגלל שברגע זה שהוא יכול לטמא זה הופך אותו לבעלים על הדבר. זה מה שהוא אומר במשפט האחרון: כן כיוון שבידו לתקנו הוי כבעליו, אפילו בדבר של חברו. לא מדובר שהוא באמת בעלים, הוי זה דבר שהוא בידך, אתה נחשב כבעלים. זה ראש מאוד מפורסם, תמיד מצטטים אותו, שדין "בידו", הנאמנות על דבר שהוא בידי לחולל אותו, זה שאני בעלים עליו. זה דבר נורא מוזר כי בדרך כלל הנאמנות של בעלים על דברים שהם ברשותו זה בגלל שהוא יכול לעשות בעצמו. וכאן הטיעון מתהפך. זאת אומרת, זה שבידו לעשות נותן לו נאמנות בגלל שהוא נחשב כבעלים. זה לוגיקה הפוכה לגמרי. זה שבעלים נאמן על טבל מסוים שלו להגיד שהוא מתוקן זה בגלל שהוא יכול להפריש. מה הבעיה? זה שלו. אבל הראש אומר לא ככה. הראש לא תולה את הנאמנות של בעלים בזה שהוא יכול. הפוך. הוא תולה את הנאמנות של מי שיכול בזה שהוא בעלים. ולמה בעלים נאמן? לא יודע. לא בגלל שהוא יכול. זה קודם לעיקרון הזה שזה שאתה יכול נותן לך נאמנות. למה בעלים נאמן? בעלים נאמן כי זה שייך לתחומו. כי זה שייך לתחומו. מה ששייך אליו יש לבן אדם נאמנות מוחלטת. זה שהוא יכול לעשות את זה בעצמו זה רק אינדיקציה לזה שזה שייך אליו. וברגע ששייך אליו יש נאמנות מוחלטת. זה אותו עיקרון שראינו שם, המה שקצות שאל על רש"י שמה שהוא אמר, אז איך זה מועיל גם נגד עדים? וגם קודם הוא אמר אם זה מיגו, מיגו נגד עדים לא אומרים. זה לא נכון. נאמנות של אדם על עצמו זה גם נגד עדים. זאת נאמנות מוחלטת כי כל דיני הראיות לא רלוונטיים במקום שנוגע לתחום הסובייקטיבי שלי. כל עוד אתה מוכיח שבאמת שייך לתחום הסובייקטיבי שלי. זה לא מיגו. כל הזמן אנחנו אומרים בגלל שהוא יכול לתת מתנה, בגלל שהוא יכול לידור, בגלל שהוא יכול לטמא את הטהרות, אז זה נשמע כמו מיגו כזה, זאת אומרת יש לי את האפשרות לחולל את התוצאה גם ככה, אז תאמין לי במה שאני טוען שזאת התוצאה. אבל לא. זה שיש לי אפשרות לחולל את התוצאה זה אומר שהתוצאה הזאת היא ברשותי, היא שייכת לתחום שלי. ומה ששייך בתחום שלי, אז יש לי נאמנות מלאה עליה. ולמדנו מכאן בעצם שבתחום הסובייקטיבי של אדם יש איזה שהם דינים אחרים לגמרי, יש לו נאמנות מוחלטת בלי שום קשר לדיני ראיות. בסדר?