אובייקטיביות וסובייקטיביות בהלכה ובכלל – שיעור 8
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- [0:02] הקדמה: הלכה סובייקטיבית וממד החלומות
- [5:21] מקורות התייחסות חלומות במפרשים
- [7:35] האם החלום משמש שליח או תעתוע?
- [9:47] הר"ן: עשרת הפוסקים והקשר לשמים
- [11:27] הקבלה של בר ללא תבן לחלום ללא בטלים
- [13:07] הגר"א: אמינות המגידים בארץ ובחו"ל
- [19:18] הרשב"א: נדר בחלום והצורך בתרה
- [29:13] הבחנה בין אונס עם איום לאונס ללא שליטה
- [??:??] סיכום: חלום מדיה מעורבת ודיני ספקות (NONE)
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציג את החלום כמדיום אמביוולנטי בהלכה, שיש בו גם ממד של אמינות וגם ערבוב של דברים בטלים, ומפתח ממנו הבחנה בין משמעות הלכתית סובייקטיבית לבין מעמד הלכתי אובייקטיבי. הוא מביא את סוגיית נידוי בחלום בנדרים ואת פסיקת הרמב״ם המחייבת התרה, לצד סוגיית “דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין” בסנהדרין ובפסיקת הרמב״ם במעשר שני ובממונות. הוא מציע להבין את שיטת הרמב״ם כקביעה קטגורית שלחלום אין תוקף בעולם ההלכתי האובייקטיבי גם כשהוא מתברר כאמין, בעוד שבעניינים הנוגעים לאדם עצמו ייתכן משקל הלכתי לחלום. הוא מסיים בקישור לקטגוריות סובייקטיביות מובהקות כמו נדר ושבועה, ובהצבת המשך הדיון לעתיד דרך מושגים כמו הודאת בעל דין.
אמביוולנטיות החלום כמדיום
הטקסט קובע שחלום הוא “אחד משישים בנבואה” ולכן יש בו אפשרות לתוכן משמעותי, אך גם “אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים” ולכן אי אפשר לסמוך עליו. הוא מתאר את גישת המפרשים שהחלום נובע מ“אדי הגוף” באופן המקביל למה שמכנים היום תת־מודע, ולכן הוא משקף תהליכים פנימיים ולא בהכרח מסר מציאותי חיצוני. הוא מביא מהמהרש״א בברכות שבר הדיא היה פותר חלומות “כרצונו” והם היו מתקיימים, ומדמה זאת לאורקל מדלפי שבו בחירת הפירוש יוצרת מעין “נבואה שמגשימה את עצמה”. הוא מתאר את תענית חלום כתגובה הלכתית אפשרית לחלום מאיים, בין כתפיסה של התגוננות מפני סכנה ממשית ובין כתפיסה של ניקוי מהחשש באופן דומה לטיפול פסיכולוגי.
נידוי בחלום: נדרים ח׳ והשלכותיו
הטקסט מביא את הגמרא בנדרים ח׳ בשם רב יוסף שמי ש“נידוהו בחלום” צריך עשרה בני אדם להתיר לו, עם מדרג של איכות המתירים: “עשרה בני אדם ששונים הלכתא”, ובהיעדרם אפשרות לרדת למתנו ולא תנו ולחלופות נוספות עד למציאת עשרה דגמרי הלכתא או פתרונות דחוקים יותר. הוא מציג את שאלת רבינא לרב אשי אם היודע “מאן שמתיה” יכול להתיר, ואת תשובת רב אשי “לשמותיה שויוה שליח, למישריה לא שויוה שליח” כטענה שההתרה בחלום אינה בהכרח מהימנה. הוא מציג את שאלת רב אחא על מצב שבו גם נידו וגם התירו בחלום ואת ההכרעה “כשם שאי אפשר לבר בלא תבן, כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים” כבסיס לכך שאין להסתמך על ההתרה בחלום מפני האפשרות שהנידוי אמיתי וההתרה “תבן”. הוא מתאר את ההבנה שהסוגיה עובדת עם דיני ספקות מפני שאין יכולת לדעת מה בחלום בא ממקור “נקי” ומה אינו אלא תוצר פנימי.
הר״ן והרשב״א: נידוי בחלום מול נדר בחלום
הטקסט מביא את הר״ן בנדרים שמסביר את הצורך בעשרה בכך שאפשר שהנידוי היה “בשליחות החלום מן השמים” ולכן צריך עשרה “שהשכינה עמהם”. הוא מצטט את הר״ן שמסתפק “אם צריך לנהוג בכל דיני מנודה”, ומוסיף את הבחנתו שאין ללמוד מנידוי בחלום לנדר בחלום מפני שבנידוי “איכא למימר שמן השמים נידוהו” מה שאין כן בנדר. הוא מביא שהר״ן מציין תשובת הרשב״א שמעשה בא לפניו והצריכו היתר גם לנדר בחלום. הוא מפרש שהמחלוקת אינה בהכרח על אמינות החלום כמדיום חיצוני, אלא על השאלה האם “חלמתי שנדרתי” נחשב מעשה נדר שלי, ואם החלום משקף רצון פנימי שמספיק כדי לייצר חלות.
צפנת פענח ונדר צדקה בחלום
הטקסט מביא את שו״ת צפנת פענח (תשובה ר׳) וחידושיו לסנהדרין שמחיל את שיטת הרשב״א על נדרי צדקה בחלום, מפני שבצדקה “בפיך זו צדקה” ואף “במחשבה זה תופס”. הוא מסביר שבצדקה אין בעיית הפלאה כמו בנדרים רגילים, ולכן נדר צדקה בחלום יכול להיחשב צדקה. הוא מציע הבחנה שלפיה שאלת “בר ותבן” שייכת בעיקר כשחלום טוען משהו על מציאות חיצונית, בעוד שכאשר החלום עוסק באדם עצמו וברצונותיו ייתכן שהוא נתפס כאמין יותר במובן פנימי.
מעשים בשינה, אונס וייחוס פעולה
הטקסט מבחין בין תחומים שבהם מעשה בשינה אינו מיוחס לאדם לבין נזיקין שבהם “אדם מועד לעולם” וחייב גם “בין ער ובין ישן” כחיוב אחריות ולא כאשמה. הוא טוען שבמקרים שבהם משתמשים באדם כ“פטיש” אין צורך בפטור אונס מפני שהמעשה כלל אינו מיוחס אליו, ומדגים זאת בהשוואה לדיוני אונס שבהם האדם פועל תחת איום לעומת מצב שבו הפעולה אינה “בידיו” כלל. הוא מביא סוגיה בבבא קמא בפרק הכונס על “מעמיד בהמת חברו על קמת חברו” ואת מחלוקת תוספות והרשב״א אם החיוב הוא מדין ממונו או מדין אדם המזיק, כדי לחדד את רעיון הייחוס של פעולה למי שמשתמש במכשיר ולא למכשיר עצמו.
דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין: סנהדרין ל׳ ומעמד החלום בממונות ובאיסורים
הטקסט מביא את הגמרא בסנהדרין ל׳ על מי שמצטער על מעות שאביו הניח לו ובא “בעל החלום” ואומר לו היכן הם וכן שהם “של מעשר שני” או “של פלוני”, ומסיים בפסיקה “דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין”. הוא מדגיש שכאן יש אימות אמפירי לחלק מתוכן החלום מפני שהאדם הולך ומוצא את המעות בדיוק במקום ובמניין שנאמר לו, ובכל זאת אין לחלום שום משקל לקביעת סטטוס של מעשר שני או פיקדון. הוא מקשה מדוע אין כאן אפילו הפעלה של דיני ספקות, ובפרט שבמעשר שני היה מקום לומר “ספק דאורייתא לחומרא”, אך לשון הגמרא “לא מעלין ולא מורידין” מוצגת כשלילה מוחלטת של מעמד החלום.
התשב״ץ: הבחנה בין ממונות לאיסורים ופתרון למעשר שני
הטקסט מביא את התשב״ץ (חלק שני קכ״ח) שמאמץ תיאוריית חלום מעורב ומחלק בין ממונות לאיסורים, כך שבאיסורים יש מקום לדיני ספקות ובממונות “המוציא מחברו עליו הראיה”. הוא מסביר בשם התשב״ץ שמקרה המעשר השני בסנהדרין עוסק במעות גלויות שיש להן חזקה של חולין ושל בעלות האדם, ולכן טענת החלום שהן מעשר שני נתפסת כניסיון להוציא ממון ל“רשות גבוה” ודינה כממונות ולא כאיסור. הוא מוסיף שלפי התשב״ץ במעות חבויים שאין להם חזקה קודמת היה מקום להחמיר בספק איסור, מפני שהחלום אינו בא להפקיע חזקה קיימת אלא לקבוע סטטוס ראשוני.
הרמב״ם: פסיקת נידוי בחלום מול פסיקת “דברי חלומות”
הטקסט מביא את הרמב״ם בהלכות תלמוד תורה פרק שביעי שפוסק שמי שנידוהו בחלום “אפילו ידע מי נידהו” צריך עשרה שמתירים, ומציג את מדרג המתירים עד “אפילו שלושה” בהיעדר עשרה. הוא מביא את הרמב״ם בהלכות מעשר שני פרק ו׳ הלכה ו׳ שפוסק על מי שאמרו לו בחלום “מעשר שני של אביך שאתה מבקש הרי הוא במקום פלוני” שאף אם מצא “אינו מעשר” מפני ש“דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין”. הוא מביא גם את הרמב״ם בהלכות זכייה ומתנה שחוזר על אותו מקרה כולל פיקדון ומעשר שני וקובע שוב שאין לחלום משקל, ומדגיש שהרמב״ם קובע זאת גם כשנמצאו המעות “במנין שנאמר לו”. הוא מציג מחלוקת הבנה מול התשב״ץ ומראה שהרמב״ם שולל תוקף לחלום גם במקום של מעות חבויים וללא חזקה קודמת, כך שאין כאן יישום של ספקות אלא שלילה עקרונית.
שיטת הרמב״ם כהבחנה בין מישור סובייקטיבי למישור אובייקטיבי
הטקסט מציע לפרש את הרמב״ם כך שהבעיה בחלום אינה חוסר אמינות או “דברים בטלים”, אלא שהחלום כמדיום שייך ל“עולם הסובייקטיבי” ולכן אין לו מעמד בעולם ההלכתי האובייקטיבי. הוא טוען שמידע שהגיע דרך חלום אינו קובע סטטוס אובייקטיבי כמו מעשר שני או בעלות ממונית גם אם יש אינדיקציות חזקות שהחלום דיבר אמת, משום ש“דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין” פירושו התעלמות קטגורית מן המדיום. הוא מסביר שבנידוי בחלום אפשר להבין שיש משמעות ביחס להנהגת החולם עצמו, מפני שזה עניין אישי שאינו יוצר חלות המחייבת אחרים, בעוד שמעמדות ממוניים ואיסוריים בעלי השלכות החוצה אינם נקבעים על בסיס חלום. הוא מציין שהיד מלאכי והשדי חמד מובאים כמחזקים קו שלפיו לשיטת הרמב״ם גם באיסורים אין משקל לדברי חלומות ואפילו ספק אין כאן.
נדר ושבועה כמודל להלכה סובייקטיבית והמשך הדיון
הטקסט מציב את נדר ושבועה כדוגמאות מובהקות להלכה סובייקטיבית שבה אדם מחדש על עצמו איסורים שאינם קיימים מצד עצמם, ומדגיש ששבועה היא איסור גברא ונדר נתפס כאיסור חפצא. הוא מדגיש את חריגות הנדר בכך שהוא איסור חפצא אך חל רק על הנודר ולא על אחרים, אף שהנודר יכול להדיר אחרים כאשר הדבר “בטריטוריה שלו” דרך בעלות ממונית. הוא מבהיר שאין זה מקור ישיר לעיקרון הכללי של חלומות אלא דוגמה לכך שהתורה מכירה בקטגוריה של דינים סובייקטיביים. הוא קובע שהמשך הביסוס לעיקרון על חלומות יגיע בהמשך דרך דיון ב“הודאת בעל דין” ובעניינים דומים.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] אני רוצה היום לדבר על ההלכה במישור הסובייקטיבי, במובן ההלכתי, המימד הסובייקטיבי בהקשר ההלכתי. תחילה אולי עם דיון קצת בחלומות. יש בנושא של החלומות בשו"תים ובפרשני התורה למיניהם יש התייחסויות אמביוולנטיות לנושא החלומות. חלום אחד משישים בנבואה, אז יש איזושהי התייחסות לחלום כמדיום משמעותי, מדיום אמין או לא יודע איך לקרוא לו, אבל אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים, כשם שאי אפשר לתבן בלא בר, אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים. זאת אומרת זה גם מדיום מטעה, לא משהו שאפשר לסמוך עליו. המפרשים כותבים שהחלום בלילה בא מתוך אדי הגוף וזה כל מיני דברים שמה שהיום מטפלים בכלים פסיכולוגיים, אז תלו בדיוק מה שאנחנו קוראים היום תת מודע, לא משנה, אז תלו את זה באדי הגוף וזה אותו רעיון. זאת אומרת זה משהו שיוצא איכשהו מתוך תהליכים שקורים בתוכך אבל זה לא בהכרח משקף איזשהו עניין אמיתי כלשהו, משהו שבמציאות מסר שעובר אליך, אלא זה דברים שעולים מתוך אדי הגוף או משהו כזה, איזושהי תוצאה של תהליכים ספונטניים כאלה ואחרים. ולכן באמת היחס לחלומות הוא יחס אמביוולנטי. לפעמים יש בזה חידוש גדול, למשל שהמהרש"א, יש לי פה איזה מאמר על זה אני פשוט משתמש במאמר, המהרש"א בברכות בפרק הרואה, יש שמה פרק שעוסק בחלומות, אז הוא אומר שמה שבר הדיא היה פותר חלומות כרצונו, זאת אומרת הוא היה פותר את החלומות וזה היה מתממש. ושמה הטענה היא שהחלומות זה כמו האורקל מדלפי, זאת אומרת יש לזה כמה משמעויות אפשריות והמשמעות שאותה אתה בוחר היא המשמעות שתתממש, באיזשהו מובן של נבואה שמגשימה את עצמה. אגב, יש תופעה פסיכולוגית כזאת, נבואה שמגשימה את עצמה. אדם שחושב שיקרה משהו, באופן מסוים מצליח לגרום לזה שזה יקרה, לפעמים באופן לגמרי מודע, יש חזון ואתה חותר להגשמתו, אבל הרבה פעמים זה להיפך, משהו שאתה חושש ממנו והוא קורה לך. הוא קורה לך כי איכשהו דווקא החשש גורם לזה שזה יגיע אליך מכל מיני סיבות.
[Speaker C] ראיתם מחקר פסיכולוגי כזה, לא זוכר איפה זה היה בדיוק, אבל שבו השוו בין אנשים שחשבו יותר על האופציה השלילית לאנשים שחשבו יותר על האופציה החיובית, ראו שהאנשים שחשבו יותר על האופציה החיובית בדרך כלל נתקלו באותו דבר שבו חשבו.
[הרב מיכאל אברהם] כי הם לא נזהרו מהאופציה השנייה.
[Speaker C] אני יכול לנחש שזה הסיבה הכי מתבקשת, לא יודע.
[הרב מיכאל אברהם] מחקרים פסיכולוגיים אתה יכול למצוא הכל. בכל אופן, היחס לחלומות הוא יחס אמביוולנטי אבל זה עניינים בפרשנות התורה או משהו כזה, או בא לי חלום כי יש תענית חלום, על כל מיני דברים שקורים לך בחלום אז יש תענית על זה. אבל את תענית החלום גם אתה יכול, יש התייחסויות שרואות את תענית החלום כדרך להתגונן בפני משהו אמיתי, שהחלום באמת שיקף שנשקפת לך איזושהי סכנה ואתה צריך לעשות תענית כדי להינצל מהסכנה. ויש פרשנות יותר סבירה לעניין זה שזה כדי לנקות את עצמך מהחשש הזה. זאת אומרת, אוקיי, תעשה תענית חלום לפתור את הבעיה ובעצם זה איזשהו טיפול פסיכולוגי או משהו כזה. הרבה פעמים יכולים להגיד לך שהחלום מגן עליך בפני הדבר וזה עצמו הטיפול פסיכולוגי שימנע בואו של הדבר הזה. ולכן הרבה פעמים שבשיח מופיע שיש פה איזשהו חשש אמיתי או התגוננות מפני איום אמיתי, עדיין זה לא אומר. יכול להיות שזאת הצורה פסיכולוגית לטפל בחששות של בני אדם. כי בני אדם באמת מפחדים מדברים שקורים להם בחלום עד היום. אנשים שקרה להם חלום מפחיד כן מתעוררים בפחד. אבל זה לא רק שהם מתעוררים בפחד, זה טבעי, היית בסיטואציה וזה מפחיד אותך. אבל יש אנשים שתופסים את זה כמשהו שבאמת נושא בחובו מסר מאיים, זאת אומרת יש לי באמת ממה לפחד, מישהו הזהיר אותי בחלום הזה, או משהו הזהיר אותי בחלום הזה ובאמת יש משהו. אבל יש בהלכה עצמה התייחסות לחלומות, וגם שם התמונה היא, לפחות לחלק מהדעות, יוצאת תמונה לא טריוויאלית, תמונה מעניינת. אז את זה אני רוצה להתמקד קצת היום. יש גמרא בנדרים בדף ח', הגמרא אומרת שם, אמר רב יוסף: נידוהו בחלום, צריך עשרה בני אדם להתיר לו. הוא חלם משהו שמישהו נידה אותו בחלום. עכשיו, כשמישהו מנדה אותך במציאות, אז צריך התרה. התרה של התרת נידויים או קללות או חרמות וכל מיני דברים מן הסוג הזה. אבל בחלום, לכאורה זה לא אמור להיות אקט עם תוקף הלכתי. חלמת שנידו אותך, אוקיי, נו אז מה? מסתבר שהוא צריך התרה, הוא צריך עשרה שיתירו לו. הגמרא אומרת: והוא דתנו הלכתא, אבל מתנו ולא תנו, לא. ואי ליכא דתנו, זאת אומרת, אם אנשים רק למדנים אבל לא פוסקי הלכה מובהקים, אז לא, תאסוף עשרה פוסקי הלכה מובהקים. ואי ליכא דתנו הלכתא, אז אפילו מתנו ולא תנו, אז אפילו למדנים כאלו שלא פוסקים הלכה, טוב. ואי ליכא, ליזיל וליתיב אפרשת דרכים ויהיב שלמא לבי עשרה. תגיד שלום עליכם לעשרה אנשים, תאסוף אותם אם הם מוכנים לבוא להתיר לי חלום, עד דמיקלעו ליה עשרה דגמרי הלכתא. זאת אומרת, שקצת יודעים הלכה או משהו כזה. יש בקיצור איזה שהוא דירוג של אנשים שבהיעדר אלה תסיק כך גם את זה, ובהיעדר אלה תסיק כך גם את זה. אמר ליה רבינא לרב אשי: ידע מאן שמתיה, מהו דלישרי ליה? אם הוא יודע מי, לפעמים זה איזה שהוא משהו אמורפי, אבל לפעמים זה מישהו מסוים שמתגלה אליך בחלום והוא קילל אותך, שמת אותך כאילו נידה אותך. אז מה? האם אותו אחד שהתגלה אליו בחלום יכול גם להתיר לו את זה?
[Speaker C] כי סך הכל זה מישהו מסוים. בן אדם חי הכוונה? מה? אם בן אדם חי? לא בטוח, אז יש מקום להתלבט שמה, האם מדובר בבן אדם חי שיתיר לי את זה לא בחלום, יתיר לי את זה במציאות.
[הרב מיכאל אברהם] הוא נידה אותי בחלום, אני הולך אליו במציאות, אומר לו: תשמע, נידית אותי בחלום, תתיר לי את זה. או לא, אולי הוא עצמו מתגלה בחלום, אותו אחד שנידה אותי, ואם זה אותו אחד אז אולי זה בסדר, כי זה מישהו מסוים. אבל אם לא הספקת באותו לילה, למחרת חזרת לישון, לאסוף עשרה כאלה או משהו כזה. אמר ליה: לשמותיה שוויוה שליח, למישרא ליה לא שוויוה שליח. כאן רואים שזה בחלום ולא במציאות. טוב, מה הכוונה? יכול להיות שהוא מהווה שליח כדי לנדות אותך, אבל זה שהוא בא אחרי זה ומתיר לך, לזה לא עשו אותו שליח, זה תעתוע. זאת אומרת, יש פה איזו שהיא תפיסה שאומרת שהחלום מעורבב, יש בו מימד כמו שמופיע בגמרא: כשם שאי אפשר לתבן בלי בר, לבר בלי תבן, סליחה, אי אפשר לחלום בלי דברים בטלים. זאת אומרת, יש בחלום משהו אמיתי אבל לא הכל. זאת אומרת, יכולים להיות שמה גם דברים שבאים ממקורות פחות אמינים, ואתה לא יכול לדעת מה הוא מה. עכשיו יש פה ארבע אופציות כמובן. זאת אומרת, יכול להיות שהנידוי היה ממקור מפוקפק ואז אין שום בעיה, לא צריך התרה. יכול להיות שהנידוי היה ממקור אמיתי אבל ההתרה היא ממקור מפוקפק, אז אתה בבעיה. אם הנידוי ממקור אמיתי והתרה ממקור אמיתי אז הכל בסדר. כיוון שאתה לא יכול לדעת, אז יש אפשרות שהנידוי היה אמיתי וההתרה הייתה מפוקפקת, ולכן זה לא עוזר. זאת אומרת, אתה צריך לאסוף עשרה כאלה שיתירו לך.
[Speaker C] נראה לי אפשר להסביר גם שהנידוי הוא שאם מדובר על השאלה היא לגבי ללכת לאותו אדם פיזי, אבל אומרים אם אתה אחרי זה הולך אליו והוא מתיר לך את זה פיזית, זה לא מספיק. בחלום הוא לא בא בשם עצמו, הוא בא בתור שליח. כלומר וזה שעשו אותו בחלום שליח, שזה לא ככה.
[הרב מיכאל אברהם] בפשטות הכוונה שזה הכל קורה בחלום ויש פה שאלה מה מהמרכיבים של החלום יש להם מקור אמיתי ומה זה סתם אדי הגוף כאלו או משהו כזה, משהו שאתה פשוט המצאת וכולי. אמר ליה רב אחא לרב אשי: שמתיה ושרו ליה בחלמיה, מהו? אז זה מה שלא מישהו ספציפי, אז זה חלום אמורפי, לא כמו המקרה הקודם, אבל גם התרת חלום עשו לו, התרת נדרים עשו לו בחלום. אמר לו: כשם שאי אפשר לבר בלא תבן, כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים. זאת אומרת עוד פעם אותו עניין, אתה לא יכול לדעת, יכול להיות שהנידוי הוא אמיתי וההתרה מפוקפקת, ולכן בעצם אתה לא יכול להסתמך על זה. הר"ן שם על הגמרא בנדרים, הר"ן כותב: דנידוהו בחלום צריך עשרה בני אדם להתיר לו, לפי שאפשר שבשליחות המקום נתנדה, ולפיכך צריך עשרה להתיר לו שהשכינה עמהם. למה צריך עשרה להתיר את החלום הזה? בגלל שהנידוי בחלום יכול להיות שהוא בשליחות הקדוש ברוך הוא. ובשביל להתיר דבר שהקדוש ברוך הוא מנדה, צריך שהקדוש ברוך הוא עצמו יהיה בין המתירים, והקדוש ברוך הוא שורה בין עשרה מישראל, אז לכן אתה צריך לאסוף עשרה אנשים, ואז הקדוש ברוך הוא איתם. טוב, השאלה היא למה צריך דווקא כאלה ששנו משנה, או כאלה ששנו הלכה, או כל מיני דברים מהסוג הזה. אבל העובדה שזה רק דינים של לכתחילה, זאת אומרת, רצוי שיהיה לך כאלה, ואם לא אז אולי כאלה, ואם לא אז אולי כאלה, עוד פעם לי זה מריח קצת כמו זה מה שירגיע אותך. זאת אומרת, זה לא באמת, לא משתמע ככה בראשונים ובפוסקים, אבל לא יודע, הגמרא מין כזה בדירוג של הרבה מאוד מדרגות שאפשר לרדת. אם אתה לא מסתדר עם זה, אז אוקיי, תקל יותר, אם אתה לא מסתדר עם זה, תקל עוד יותר. העיקר שתרגע בסוף. זאת אומרת התחושה שלי היא שמדובר פה כן באיזשהו עניין פסיכולוגי, פלצבו.
[Speaker D] כן,
[הרב מיכאל אברהם] או אפילו יותר מזה, זה עניין פסיכולוגי. אני אומר, פלצבו זה יש לזה השלכה פיזית. העניין הפסיכולוגי שמה זה כלום. מה?
[Speaker D] אין בו כלום.
[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל התוצאה היא תוצאה אמיתית. ופה שום דבר לא אמיתי, לא ה…
[Speaker D] הוא נרגע, זה האמיתי.
[הרב מיכאל אברהם] אה אוקיי, כן, טיפול פלצבו בהרגעה שלו, אוקיי.
[Speaker D] בשביל זה הוא עושה את כל ה…
[הרב מיכאל אברהם] כן. אז אם זה יכול להיות, אני לא יודע, בפוסקים לא נראה ככה. הפוסקים הם באמת מדברים כמו שהגמרא אומרת, כשם שאי אפשר לבר בלא תבן, כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים. זאת אומרת, הגמרא מדברת בשפה כאילו שיש פה נידוי אמיתי ואתה לא יודע אם ההתרה היא אמיתית. אז לכן אתה צריך להישאר, אתה צריך לאסוף עשרה שיתירו לך.
[Speaker F] אבל רגע, אם אתה לא יודע אם הנידוי אמיתי או אתה לא יודע אם ההתרה היא אמיתית, מה זה משנה?
[הרב מיכאל אברהם] לא משנה, אבל יש אפשרות. הבעיה היא שיש אפשרות שהנידוי הוא אמיתי, ואתה מתמודד עם זה שיש, עם האופציה הזאת שאולי הנידוי הוא אמיתי. בגמרא לא משמע ככה וגם בראשונים לא משמע ככה, אבל לא יודע, איכשהו הדירוג הזה של המתירים…
[Speaker E] אבל יש גם מקומות בגמרא שכתוב שחלומות שוא ידברו.
[הרב מיכאל אברהם] כן, כתוב הרבה דברים. לכן אני אומר, כמו שאי אפשר לחלום בלא דברים בטלים, אז כתוב פה בהרבה מקומות. אבל חלום אחד משישים בנבואה גם. זה בדיוק. אני חמשב שבסופו של דבר רוב הראשונים והמפרשים בסופו של דבר לוקחים את כל המקורות האלה ואומרים החלום הוא כנראה דבר מעורב. וזה בעצם מה שהגמרא אומרת כאן, חלום הוא דבר מעורב, יכול להיות שיש בתוכו דברים משמעותיים, הרי יש מצד שני דברים אחרים. אתה לא יכול לדעת מאיזה מקום בא כל דבר, ולכן פה זה הולך עם דיני ספקות. אתה לא יודע, אולי זה האמיתי וזה המפוקפק, או להיפך, אז אתה צריך לעבוד עם דיני ספקות. יש ידוע בשם הגר"א, אני חושב שלא זוכר כבר באיזה הקשר שאלו אותו, מישהו עלה עליו איזה מגיד בלילה ושאל אותו מה אני אמור לעשות עם המידע שהביאו לי, תתעלם. אמר לו תתעלם מזה שום דבר, אין דבר כזה, זה הכל שטויות. אז הוא מביא לו שרבי יוסף קארו הרי יש לו את הספר מגיד מישרים, שהוא כתב ספר מדברים שהמגיד גילה לו בלילה. אמר לו הגר"א אומר שזה רק בארץ ישראל. בארץ ישראל המגידים הם מגידים אמינים, אבל בחוץ לארץ המגידים הם מפוקפקים. טוב, בכל אופן, ההתייחסות היא שחלום הוא משהו מעורב, זאת אומרת יש בו צד כזה ויש בו צד כזה. נדמה לי שזה המסקנה אצל רוב המפרשים, ולכן באמת מה שיש פה זה איזשהו סוג של דיני ספקות. זאת אומרת, נידו אותך בחלום, אולי זה רציני ואולי לא, מספק אתה צריך להחמיר. זאת אומרת, זה דיני ספקות, כי אתה לא יודע אם זה רציני או לא. הרמב"ם פוסק את הדין הזה להלכה, בתלמוד תורה פרק שביעי, מי שנידוהו בחלום, אפילו ידע מי נידהו, צריך עשרה בני אדם ששונים הלכות להתירהו מנידויו. ואם לא מצא, טורח אחריהם עד פרסה. לא מצא מתירים אפילו עשרה ששונים משנה, אז יתירו לו עשרה שיודעים לקרות בתורה. לא מצא מתירים אפילו עשרה שאינם יודעים לקרות, לא מצא במקומו עשרה, מתירין לו אפילו שלושה. עוד פעם הוא חוזר על הדירוגים האלה. לא יודע, זאת אומרת מצד אחד הוא כותב את זה ברצינות, הוא לא כותב את זה כאיזה עצה לפרימיטיביות. אבל מצד שני, אז מה זה הדירוג המוזר הזה? זאת אומרת…
[Speaker D] זה כדי להרגיע את הבנאדם.
[Speaker C] אבל זה
[הרב מיכאל אברהם] מה שאני אומר, הגמרא אומרת שזה רק כדי להרגיע, אבל אז
[Speaker C] אפשר להבין שזה כדי באמת איזשהו מידה של כפרה פשוט, אם אתה לא יכול לעשות כפרה מלאה, תעשה כפרה חלקית.
[הרב מיכאל אברהם] מה זה כפרה חלקית? זה מתיר את הנידוי? נידוי אמיתי כשמנדים אותך יש דברים איך מנדים אותך, איך מתירים. אם לא התרת זה לא מותר.
[Speaker C] זהו, לא, אבל רגע, אין פה… רציתי לשאול את זה קודם, האם יש פה מישהו שאומר שעד שאתה מוצא את העשרה אנשים הללו אתה צריך לנהוג דיני נידוי? כן, ברור. אתה מנודה. אה, לא הבנתי את זה, אני הבנתי רק שאתה צריך למצוא עשרה אנשים.
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, עוד מעט אנחנו נראה את זה, הבית יוסף דן בזה, אבל על פניו אתה מנודה, זה נידוי. צריך התרה, פירושו חלים עליך
[Speaker B] דיני מנודה.
[Speaker D] כן, אבל גם בנידוי שאף אחד לא יודע מזה? מה? אף אחד לא יודע מזה.
[הרב מיכאל אברהם] בסדר, עכשיו השאלה היא אם אתה אמור לספר לאחרים שאתה מנודה, יכול להיות, אני לא יודע. יאמינו לך, לא יאמינו לך, עוד מעט נראה.
[Speaker B] אבל בנידוי אמיתי, לא בחלום, גם כן יש את הדרגות האלה של התרה? כן. אז אתה חייב להביא את אלה שמבינים בזה.
[Speaker C] לא, הדין בנידוי אמיתי שמתירים אותו רק על ידי עשרה תלמידי חכמים ששונים סוף הלכות?
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא חושב. זה פה רק בגלל הקדוש ברוך הוא, שאתה צריך אותו בין העשרה. לא, בבית דין רגיל, חכם אפילו כמו התרת נדרים, המנדה עצמו יכול גם להתיר.
[Speaker G] אמרנו שבחלום זה יותר מסובך להתיר מאשר בנידוי אמיתי.
[הרב מיכאל אברהם] אה, כן, כי זה בא מהקדוש ברוך הוא, לא בגלל עונש כבד. עונש כבד אומרים להפך, אז זה יהיה מקסימום כמו נידוי אמיתי, או פחות, אתה לא יודע. אבל פה לא, בגלל שהקדוש ברוך הוא המנדה, אז אתה צריך שהוא יהיה גם בין המתירים, ובשביל זה צריך לאסוף עשרה, כי "ניצב בעדת אל", מהגמרא שלומדת מכאן שעדה זה עשרה, וזה הכי חזק שיש. בכל אופן, אז איך שהוא בתפיסה הפשוטה גם בגמרא ואני חושב שגם אפילו ברמב"ם, למרות שהוא לא מפרט, איכשהו נראה שכן רואים בזה משהו ממשי. עוד פעם, מעורב בספקות, אבל משהו ממשי. הר"ן שם בנדרים באמת אומר כך: כשם שאי אפשר לבר בלא תבן, כדכתיב "אשר אתו חלום יספר חלום מה לתבן את הבר", זה פסוק בירמיהו. וצריך עיון במי שנידוהו בחלומו אם צריך לנהוג בכל דיני מנודה, נקודה. ומסתבר לי, דאף על גב דאמרינן הכא דמי שנידוהו בחלומו צריך היתר, אין ללמוד מכאן דמי שנדר בחלומו שיהיה צריך היתר, דהכא היינו טעמא משום דאיכא למימר שמן השמים נידוהו, מה שאין לומר כן בנדר. אלא שראיתי להרשב"א ז"ל בתשובה שמעשה בא לפניו והצריכו היתר. אז פה יש מקום להתלבט
[Speaker C] קצת, זאת אומרת,
[הרב מיכאל אברהם] הוא אומר אם צריך לנהוג בכל דיני מנודה, אז הוא אומר "וצריך עיון אם צריך לנהוג בכל דיני מנודה", נקודה. ומסתבר לי, זה לא תשובה על ה"צריך עיון" הזה לכאורה. זה דין אחר, שמה? מה קורה במי שנדר בחלום? עד עכשיו דיברנו על מי שנידו אותו בחלום, עכשיו אני נדרתי, לא יודע מה, לא לאכול לחם בחלום. בסדר? אז השאלה אם הנדר הזה חל, האם הוא צריך התרה? אז הוא אומר שנראה לו שלא. למה? כי הנידוי זה משהו שלפחות יש צד ספק שזה בא מהקדוש ברוך הוא, יש פה משהו אמיתי. ואז אתה באמת מנודה. אבל נדר, נדר המקור הוא אתה, לא הקדוש ברוך הוא, עכשיו אתה הרי ידעת, זה רק חלום, לא באמת נדרת, אז שמה אתה לא צריך התרה. אבל הרשב"א בתשובה אומר שכן, שאתה צריך התרה אם נדרת בחלום. השאלה אם יש קשר בין שני החלקים האלה של הר"ן, זאת אומרת, הצד הראשון שהוא אומר זה ספק אם הוא צריך לנהוג בדיני נידוי או לא, נראה לו שזה רק צריך התרה אבל לא באמת חלים עליו דיני נידוי, ובזה הוא בספק, זאת אומרת הוא לא יודע. לגבי נדר הוא חושב שלא, והרשב"א אומר שכן. מה שהוא אומר שבנדר אתה לא צריך התרה זה לא בגלל שהחלום הוא לא רציני או שיש פה דברים בטלים, אלא בגלל שלא נדרת באמת, רק חלמת שנדרת. בנידוי יכול להיות שהקדוש ברוך הוא נידה אותך. וככה הוא הודיע לך על זה. אבל בנדר, זה פשוט בגלל שזה נעשה בחלום, זה לא שאלה של כן אמיתי ולא אמיתי, לכן אי אפשר ללמוד מכאן על יחסו של הר"ן למדיום הזה של החלום. להיפך, נראה מהר"ן שהמדיום הזה של החלום הוא מדיום אמין, רק כשאתה נודר בחלום, לא נדרת, זה לא אתה. חלמת שנדרת, לא באמת נדרת. נדר צריך הפלאה גם כן, למרות שרבנו תם אמר שגם בלב אולי, אבל כן. נדר צריך הפלאה, ואני חושב שהבעיה היא לא ההפלאה. זה אפילו לא בעיה בהפלאה, גם לרבנו תם פה זה לא יהיה נדר, כי זה לא אתה נדרת. זה קרה לך בחלום. לא רק הבעיה שחסרה… נגיד שדיברתי תוך כדי שינה גם כן נדרתי. זה לא באמת פעולה שהיא תוצאה של יוזמה שלי, של החלטה שלי. אז זה לא נחשב שאני נדרתי, זה סתם אירוע שקרה לי, או חלמתי שזה קרה לי. הרשב"א אומר שכן. עכשיו, מה הרשב"א חולק על הר"ן? אז יכול להיות שהרשב"א תופס שזה כן אני נדרתי. הרי גם הר"ן לא מפקפק באמינות. הבעיה שלו היא לא הבעיה באמינות של הדבר, בניגוד למה שראינו בגמרא עם נידוי בחלום, ששם אתה לא יודע, אי אפשר לחלום בלי דברים בטלים. פה הבעיה היא לא הדברים הבטלים. גם על הצד שזה לא דברים בטלים זה לא משנה, כי אני חלמתי שנדרתי, לא באמת נדרתי. זה לא בגלל חוסר האמינות של החלום, המקורות המפוקפקים שלו. הרשב"א לכן זה לא שהוא אומר לא לא, החלום הוא אמין ולכן הוא חולק על הר"ן. הר"ן לא אומר שהחלום לא אמין, לא זאת הטענה. לכן אני חושב שמה שכתוב ברשב"א זה שאם חלמתי שנדרתי, אז נדרתי. זה כן אני. זה גם צורה של נדירת נדר. זאת אומרת, אני עשיתי את זה בחלום. איי, לא החלטתי על זה? אז מה? אבל עדיין אני עשיתי איזושהי פעולה. והרשב"א לפחות חושש לאפשרות הזאת שדבר כזה יהיה ממש לנדור. אולי אפילו זה משקף רצון אמיתי שלי, החלום, ואז כן אנחנו חוזרים קצת לשאלת האמינות. לא אמינות כביטוי לדברים שקורים מחוצה לי, אלא אמינות במובן הפסיכואנליטי, במובן של עד כמה הוא משקף איזשהם רצונות שטמונים בתוכי. שאני חולם משהו זה בעצם ביטוי לאיזשהם דברים שקורים באמת בתוכי. ואז אפשר להתווכח אם זה ביטוי אמיתי או לא. האם באמת בתוכי יש איזהשהו רצון לנדור, וזה רק יצא בחלום, אבל באמת יצא שם משהו שבאמת קיים בתוכי, או שזה סתם הדי הגוף כמו שאמרנו קודם. ולכן, ואז אנחנו כן חוזרים לשאלת האמינות של החלום. יש ב"צפנת פענח", בשו"ת "צפנת פענח" בתשובה ר', הוא כותב את זה גם בחידושים לסנהדרין. הוא מביא את הדין הזה של הרשב"א, תשובת הרשב"א, והוא אומר שאם אדם נודר צדקה בחלום, אז זו צדקה. בגלל שזה נדר שהוא נדר בחלומו. ובצדקה הרי "בפיך זו צדקה", זה אפילו במחשבה זה תופס כמו בראש השנה. ולכן גם אם בנדר של הרשב"א עולה בעיה של הפלאה, כאן עולה שאלה של הפלאה מה שאמרת קודם, לגבי צדקה אין בעיה. לגבי צדקה לא צריך הפלאה, ולכן אם אתה נודר צדקה בחלום, אז זה ודאי צדקה. וספק אפילו.
[Speaker C] למה? אולי זה דברים בטלים?
[הרב מיכאל אברהם] אולי זה דברים בטלים? אז לא, הוא לא נראה כך. לא נראה שהוא אומר, לפחות עד כמה שאני, עוד פעם אין לי ציטוט פה, אני לא זוכר כרגע, אבל נדמה לי שהוא אומר שזה כן, זו צדקה. כי עוד פעם, יכול להיות שזה בגלל העובדה שזה אני, שזה דברים שלי. את הדברים הבטלים או לא בטלים, הבר והתבן בחלום זה כאשר החלום מביא לידיעתי איזושהי מציאות חיצונית. אז או שזה אמין או שזה לא אמין, תלוי מי השליח שמוסר לי את המידע הזה. אבל אם זה אומר דברים עליי, אז כנראה זה כן עניין אני. כל השאלה האם זה באמת נחשב… שאלה בהלכות נדרים. האם דבר כזה נחשב נדר או לא נחשב נדר. חסרה ההפלאה, חסרה ההחלטה, אבל לא שיש בעיה באמינות של החלום. ולכן יכול להיות שזה בכלל לא עניין של ספקות, שזה ברור לו.
[Speaker C] למה אין פה ספק? כי זה אני.
[הרב מיכאל אברהם] כי ברור שזה אני. אני זה שחלמתי, לא מישהו אחר חלם. זה לא מישהו שתל בי חלום.
[Speaker C] אבל לא
[הרב מיכאל אברהם] בטוח שרציתי.
[Speaker C] מה? כאילו לא בטוח שרציתי שנדרתי. כאילו נכון. אבל לא בטוח בשינה שנדרת.
[הרב מיכאל אברהם] לא, נכון. לכן אני אומר, בזה אין ספק. זה אני נדרתי. רק השאלה אם דבר כזה נקרא לנדור. הבעיה היא לא האמינות של החלום. זה בעיה בדיני נדרים. השאלה אם דבר כזה נקרא לידור. מה זאת אומרת, אין שאלה שאני זה שעשה את הפעולה הזאת של החלום? השאלה אם הפעולה הזאת נקראת נדר. בסדר, זה דיון אחר. אני אומר, עוד פעם, צריך להסתכל, אני לא זוכר כרגע בדיוק מה הוא כותב, אבל נדמה לי הוא לא כותב שם שזה ספק. ויכול להיות שמה שהכוונה שזה באמת בגלל שמדובר בעניינים שלי, אז אין את הספק הזה של מה המקור, ואולי זה משהו מפוקפק, אלא שם באמת איזושהי תפיסה של שזה אני.
[Speaker H] וזה מעלה את זה שמה שנקרא, בתת-מודע יש לו מקור, זאת אומרת, מקום להיתר?
[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת מקום להיתר?
[Speaker H] נניח כאילו אם אני עשיתי משהו לא בצורה מודעת עד הסוף.
[הרב מיכאל אברהם] מה, מעשה פיזי? לא, אני פשוט התייחסתי לכך שלא מתכוון. יש אדם ישן.
[Speaker B] כשאדם ישן, הוא הרי בעיקרון לא אדם בהכרה, לא אדם שיכול לפעול. אז זה לא משנה, זאת אומרת, לכאורה לא צריך לשנות לי מה המקור עם החלום, מה לא קורה לי עם החלום. הבן אדם הזה הוא לא אדם שאני יכול לייחס לו איזושהי הכרה.
[הרב מיכאל אברהם] זה מה שאני אומר, בזה יש הבדל, לכן דנים דווקא על נדר. כי במעשים רגילים שעשיתי תוך כדי שינה ברור שזה לא מעשים שלי. חוץ מאשר בנזק, שאדם מועד לעולם, אז בנזיקין הוא חייב גם בין ער ובין ישן. אבל זה הטלת אחריות כמובן, זה לא שהוא באמת אשם במשהו, אבל האחריות מוטלת עליו, ואם עשית נזק אתה צריך לשלם. אבל ברור שהוא נתפס כאנוס, זאת אומרת, זה לא באמת מעשה שלו. בנדר אני חושב שלא בכדי דנים פה על נדר. כי בנדר זה איזשהו משהו ש… נידוי כמובן לא קשור כי זה לא מעשה שלי, זה עושים עלי, זה מנדים אותי, אז זה לא קשור לשאלה אם אני אנוס או לא אנוס. אבל נדר זאת פעולה שאני עושה, אני נודר. אבל כאן באמת הנדר הזה בחלום מעיד שכנראה, אם הוא מעיד, בזה דנים, אבל הוא מעיד על זה שזה באמת רצוני לנדור את זה, אחרת זה לא היה קורה לי בחלום. אז לכן זה נקרא נדר. זאת אומרת, זה לא קשור לשאר תחומי ההלכה שבהם ברור שאם עשיתי והוצאתי מרשות לרשות בהליכה מתוך שינה, לא יודע מה, בשבת, או בערתי, כן, כמו בסרטים מסוימים, כן, איזה שהולכי ירח, וכל כיוצא בזה, הוא בורח או מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים. בסדר, אז ברור שזה לא מעשה שלו. אגב, בעניין הזה לדעתי זה אפילו לא פטור של אונס. זה כלום, זה בכלל לא איסור. זה לא מעשה שלו בכלל. אונס זה משהו אחר. אונס זה משהו שאתה נאלץ לעשות משהו, פה לא אתה עשית בכלל. כמו שאם מישהו לוקח אותי ביד, כן, ומרביץ לך בצורה כזאת והורג אותך. האם זה נקרא שאני הייתי רוצח באונס? אני הרגתי אותך אבל הייתי אנוס? ברור שלא. הוא הרוצח. אני לא רוצח. אותו דבר אגב אם הרוח לוקחת אותי ועושה את זה. גם שם אני לא רוצח באונס. אני פטיש. זאת אומרת, מי שמחזיק בפטיש הוא הרוצח, גם אם זה בן אדם וגם אם זה רוח, זה לא משנה. אני חושב שזה לא נקרא פעולת האונס ה… זה לא נקרא אונס. אני חושב שבמצב כזה יש דיון הרי בשאלה של פטור אונס, האם פטור אונס זה בגלל שאני לא אשם או פטור אונס בגלל שמעשה לא מיוחס אלי. אבל זה כל הדיונים האלה כאשר אני בעצם עשיתי פעולה ועשיתי אותה תחת איום או באונס, אוקיי? אבל במקום שבו פעולה נעשתה על ידי, לא אני עשיתי את הפעולה הזאת, נדמה לי ששם כולם יסכימו שהפעולה הזאת בכלל לא פעולה שלי. זה לא חוסר אשמה, זה בכלל לא פעולה שלי. באור שמח בהלכות יסודי התורה, הרמב"ם הרי אומר שאונס של חולי הוא כמו שאר האונסים. והאור שמח יש שם בפרק ה בתשובה א ממנ"י גם אותו דבר. עושים שם חילוק… צריך לחשוב על זה, מה שאמרתי קודם לא בטוח שמוסכם. זאת אומרת, יש כאלה שמחלקים, טוענים שיש הבדל בין אונס של מאיימים עלי עם אקדח אבל אני בסופו של דבר החלטתי לעשות את זה כדי שלא יהרגו אותי, זאת החלטה שלי, לבין אונס שהוא פשוט לא בידיי, נאלצתי לעשות את זה על כורחי, לא שהייתה לי החלטה רק כיוון שאיימו עלי אז החלטתי לעשות את זה, אלא פשוט אונס שבכלל לא תלוי בי. ומתייחסים לשני הדברים האלה כאונס אבל עדיין עושים הבחנה ביניהם. אני צריך לבדוק את זה, אני פשוט לא זוכר כרגע. טוב, אני חושב שבסברה זה הדבר הכי נכון. ברגע שמשתמשים בי זה כמו קצת דומה לפרק הכונס בבבא קמא בדף נ"ו, יש שמה גמרא שאומרת: מעמיד בהמת חברו על קמת חברו, אז הוא חייב. אז הראשונים שם מתלבטים, יש רשב"א ותוספות, מתלבטים שמה בשאלה למה הוא חייב, הרי הבהמה היא לא שלו. ובממון המזיק אתה מתחייב רק על נזקים שהממון שלך גורם. פה לקחת בהמה של חבר שלך, לכאורה אתה צריך לחייב את החבר, אבל החבר לא אשם, מישהו אחר לקח לו את הבהמה. אז למה מחייבים אותי? אז תוספות אומר שמה נדמה לי שזה חייב, זה נקרא ממונו שלו. אם אתה לוקח את הבהמה ומעמיד אותה על קמת חברך, אז לפחות לדיני נזיקין זה נקרא ממון שלך, כמו בור ברשות הרבים לרבי יהודה שהתורה מעמידה אותו ברשותו כדי להתחייב עליו. והרשב"א אומר שזה נקרא אדם המזיק, לא ממון המזיק, אדם המזיק. אתה חייב לא בגלל האחריות על מה שהבהמה עשתה, לא הבהמה עשתה את זה, אתה עשית את זה, אתה השתמשת בבהמה. זה אני חושב שזה קצת מבטא את מה שאמרתי קודם, זאת אומרת אם מישהו לוקח אותי ומשתמש בי בתור פטיש, אז לא שהוא חייב על הנזק שאני עשיתי או על הרצח שאני עשיתי, הוא עשה את הרצח בעצם, זה לא אני, אני משמש פה כפטיש. אני לא צריך פטורים של אונס כדי לפטור אותי, זה בכלל לא פעולה שלי. אוקיי, אז בעצם הדיון עד עכשיו היה דיון בשאלה איך להתייחס לחלומות כלפי האדם עצמו, גם כפועל וגם כנפעל. אם נידו אותו אז הוא נפעל, ואם הוא נדר אז כפועל. מה קורה לגבי השלכות של החלום החוצה? דברים שקורים בחלום, השאלה היא עד כמה יש להם איזושהי משמעות, משמעות הלכתית במציאות האובייקטיבית, לא כלפי האדם עצמו. אז זה יכול להיות לגבי איסורים ולגבי ממונות, יכולים להיות דיונים שונים, ובאמת זה גמרא בסנהדרין. גמרא בסנהדרין מדברת בדף ל', כתוב שם כך: תנו רבנן, אמר להן אחד, אני ראיתי את אביכם שהטמין מעות בשידת תיבה ומגדל, ואמר של פלוני הן, של מעשר שני הן. בבית לא אמר כלום, בשדה דבריו קיימים. כללו של דבר, כל שבידו ליטלן דבריו קיימים, ואין בידו ליטלן לא אמר כלום. בסדר, לא משנה, זה שלב אחד פחות חשוב לענייננו. הרי שראו את אביהם, גם פחות חשוב לענייננו. הרי שהמקרה הזה זה החשוב: הרי שהיה מצטער על מעות שהניח לו אביו, זאת אומרת הוא זכר שאבא שלו השאיר לו מעות, סכום מסוים של כסף, הוא לא ידע איפה זה. הוא הצטער על זה, הוא לא יודע איפה המעות האלה, נאבדו לו, הוא לא יודע איפה הם. ובא בעל החלום ואמר לו: כך וכך הם, במקום פלוני הם, של מעשר שני הם. זה היה מעשה ואמרו: דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. זאת אומרת, אני ידעתי שאבא שלי השאיר לי מעות, לא ידעתי איפה הן. מגיע אליי מישהו בחלום ואומר לי המעות האלה נמצאות במקום פלוני. טוב, אני מתעורר למחרת בבוקר, הולך למקום פלוני, מוצא את המעות. עכשיו אבל מה? אמרו לי בחלום, לא רק גילו לי איפה המעות, אלא אמרו לי שאלה המעות של אבא שלך או אלה מעות של מעשר שני. עכשיו השאלה האם אני צריך לקחת את המעות האלה ולאכול בירושלים, זאת אומרת לקנות אוכל בירושלים ולאכול איתם אוכל בירושלים או שאני יכול להשתמש בהם כיוצאי חולין. לכאורה זאת ממש השאלה של אמינותו של החלום, וכאן יש לי אינדיקציה מאוד ברורה שהחלום הוא חלום אמין, כי הרי איששתי את זה אמפירית, כן? הרי הוא בחלום התגלה לי משהו, הלכתי וגיליתי שזה באמת נכון. אז זה ודאי שייך לאגף לא של הדברים הבטלים בחלום אלא זה דבר אמין. נו, אז למה שאני לא אנהג פה לפי דיני מעשר שני? כי הגמרא אומרת: זה היה מעשה ואמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. זאת אומרת מצאת את הכסף, אתה יכול ללכת לקנות מסטיק בזוקה בקיוסק. אתה לא צריך לחשוש שזה מעשר שני. למה? הרי פה יש אינדיקציה ברורה שהחלום הזה היה חלום אמיתי, חלום אמין. הדברים האלו גם נפסקו להלכה ברמב"ם הלכות מעשר שני, הלכות זכייה ומתנה, בשולחן ערוך בחושן משפט ובעוד מקומות, הדברים האלה גם נפסקים להלכה. או למשל אם מישהו מגלה לי שהמעות האלה הן של פלוני, זה פיקדון שפלוני הפקיד אצל אבא שלי. עוד פעם, זה בדיני ממונות. עכשיו אני מגלה את המעות. אני מתעורר ואני הולך למקום ואני מגלה את המעות שהחלום אמר לי וסיפר לי על קיומן. אוקיי, האם אני צריך להחזיר את זה לפלוני? התשובה היא שלא. דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. יכול לקחת את הכסף, לקנות בזה בזוקה. לא היה מי שתובע אותו? כן, ברור. לא, הוא לא יכול לתבוע אותם כי הוא לא יודע, אבל אני יכול לספר לו, הוא יתבע אותם. אבל לא משנה, גם אם יש לו איזשהו מידע אחר והוא תובע את זה, אז לא, כנראה ככה משתמע פה, זה לא משנה כלום. אז פה באמת יש אינדיקציות די ברורות לזה שהחלום הזה הוא חלום אמין. אז למה, למה אני לא מקבל את המידע ההלכתי שהחלום הזה אומר? פה יש גם מידע איסורי של מעשר שני וגם מידע ממוני שהמעות האלה הם של פלוני שהפקיד את זה אצל אבא שלי. אז למה באמת לא מקבלים את זה? היה אפשר לומר שעדיין כיוון שאי אפשר לבר בלי תבן, אי אפשר לחלום בלי דברים בטלים. מה זאת אומרת? זה שיש שם מעות, זה התברר כאמין, מה שהחלום אמר לי. אבל מי אמר שהפרט הזה שהמעות האלה הם של מעשר שני גם הוא אמין? הרי חלום מעורבבים פה גם דברים בטלים. אתה לא יכול לדעת. אבל זה לא כזה פשוט, כי מילא בדיני ממונות, כאן יש הבדל בין ממונות לאיסורים. מילא בדיני ממונות, אתה אומר שהמעות האלה הם שלי, אתה טוען שהם שלך, המוציא מחברו עליו הראיה. יש לך ספק. ספק אתה לא יכול להוציא ממון. מעשר שני זה ספק איסור. ספק דאורייתא לחומרא. אז זה שאתה בספק, אולי זה כן אמין, אולי זה לא אמין. בסדר, נגיד שזה ספק. למה לא נבין פה דיני ספקות? כאן לא מבינים שום דבר, אומרים שדברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. הביטוי הוא לא מעלין ולא מורידין, הכוונה אל תחשוש, זה אפילו לא ספק, זה כלום, תתעלם. בסדר? אין לזה שום משקל. למה? במיוחד בחלום כזה שהוכח שיש בו מרכיב לפחות שהוא אמיתי. ראיתי פעם אגב מישהו שרוצה לומר, כיוון שחלום תמיד צריך להיות מעורבב, אז דווקא כשהוכח שיש אלמנט אחד שהוא אמיתי, זה אינדיקציה לזה שכנראה הדבר האחר הוא התבן. כאילו אם זה הבר, אז כנראה הדבר האחר הוא התבן. טוב, אני לא יודע אם זה… בכל אופן, זה באמת שאלה, באמת שאלה לא פשוטה. אז יש… כן. וכמובן את זה צריך לבדוק גם על רקע הגמרא בנדרים שראינו, שמישהו נידו אותו בחלום, או מי שנדר בחלום לפי הרשב"א. כן, אז רואים שכן מתייחסים לפחות כדיני ספקות, מה שראינו קודם. אז למה פה אין אפילו ספק? אז התשב"ץ בחלק שני בקכ"ח הוא אומר שם, הוא מדבר בכלל על חלומות, הוא מדבר גם על התיאוריה של החלומות, שיש חלק אמין, הבר ותבן וכולי, אדי הגוף וכל מיני דברים כאלה, ואז הוא באמת אומר שצריך להבחין בין ממונות לאיסורים. מבחינת איסור אנחנו אמורים להתייחס בדיני ספקות, וככה הוא גם מסביר את הגמרא בנדרים. בנדרים כשנידו אותך בחלום אז אתה בספק מנודה ואתה צריך התרה. אם נדרת בחלום אז אולי אתה בספק נדר או לא, לא יודע איך סובר התשב"ץ נגד הרשב"א כמו הר"ן, זה לא גמרא, זה רק הראשונים דנים. אבל עוד בנידוי, בסדר, אז יש לך ספק. אז אומר לגבי מעשר שני באופן עקרוני היית צריך לנהוג בדיני ספקות. לגבי ממונות מספק אתה לא מוציא ממון מחזקתו, ולכן ברגע שהממון נמצא אצלי והשני יתבע אותו, מספק הוא לא יוכל להוציא ממני את הממון. מה קורה אבל במעשר שהגמרא אומרת שגם מעשר שני דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין? אז איך, איך זה יכול להיות? אז התשב"ץ טוען שבמעות מדובר שם במעות שלא היו חבויים. המעות… מה שהגמרא מדברת על מעות חבויים זה כשהחלום גילה לי את קיומם של המעות. אבל מעות של מעשר שני מדובר במעות שהיו אצלי, שהכרתי אותם, והחלום רק אומר המעות האלה שאצלך שאתה יודע שהם שם, דע לך זה מעשר שני.
[Speaker B] אבל הוא יודע בעצמו מה הם המעות האלה.
[הרב מיכאל אברהם] הוא יודע שהמעות האלה פה מאה שקל, אבל הוא יכול להיות שפספס את זה שזה בא ממעשר שני. אבל הוא יודע על קיומם של מאה שקל האלה בתוך המגירה. לא שהחלום סיפר לו שיש שם מאה שקל והוא באמת מצא. אז א', אין אינדיקציה לאמינותו של החלום, כי בסדר זה משהו שאני יודע, החלום בא ממני, אז זה לא ראיה חזקה. המצב שבו המעות לא היו ידועים לי וגיליתי אותם בעקבות החלום, זה כמובן ראיה הרבה יותר חזקה. חד משמעית. אבל מעבר לזה, הוא לא מדבר במישור הזה. הוא מדבר במישור ברגע שהמעות הם מעות גלויים, אז הם בעצם מעות שחזקתם הם שהם שלי. כמו שאולי אמרנו קודם, אני גם יודע, פשוט אני לא יודע שיש שם מעשר שני, אז חזקתם שזה מעות חולין והם שלי, אני יכול לעשות איתם מה שאני רוצה. אז כיוון שהחלום בא ואומר שזה מעות מעשר שני, זה גם נחשב דיני ממונות. זה בעצם כמו להוציא ממני ממון. ובשביל להוציא ממני ממון צריך ראיה, אי אפשר להוציא ממני ממון מספק. אגב זה חידוש גדול בדיני ממונות, כי לכאורה דבר כזה זה פשוט איסור, זה לא ממון. אבל התשב"ץ טוען שזה התדיינות ממונית, כביכול הרשות של מעשר שני זה רשות אחרת כמו רשות גבוה כזה והוא מתדיין איתי האם זה מעות חולין ואז שייך לי או שזה מעות של מעשר שני ואז שייך לרשות גבוה, ולכן זה בעצם התדיינות ממונית ודנים אותה כמו המוציא מחברו עליו הראיה. יש שאלות בדברים שם אם יש יד לצדקה בבבא קמא בהתחלה, מי שמזיק מי שמזיק מתנות עניים או דברים כאלה, יש שם רשב"א ועוד ראשונים שמדברים על השאלה איך דנים את זה, האם דנים בזה בתור איסור או דנים בזה בתור ממון. התשב"ץ פה בכל אופן טוען שדבר כזה זה נקרא דיון ממוני. ולכן באמת לא צריך לחשוש לספקות. אבל אם זה היה מעות חבויים, שאז אין להם סטטוס, כי מעות חבויים אין להם איזה חזקה שאני יודע שהמעות האלה מעות חולין ואפשר לעשות איתם מה שאני רוצה והחלום בא להוציא אותם מהסטטוס שלו. לא, זה מעות חבויים, לא היה להם שום סטטוס, וכשיבוא החלום ויגיד יש שם מעות והמעות האלה הם של מעשר שני, אנחנו נצטרך להחמיר. וספק איסור, ובספק איסור צריך להחמיר. וזה מתיישב היטב עם התמונה שדיברנו עליה קודם. אבל ברמב"ם, הרמב"ם כותב אחרת. קודם כל הרמב"ם מביא את זה בהלכות מעשר שני בפרק ו' הלכה ו'. יש כאלה שמעירים מעצם המיקום של ההלכה ברמב"ם שזה לא התדיינות ממונית, זה התדיינות בהלכות מעשר שני. אני לא בטוח שזה נכון, כי המאירי מביא את זה בחושן משפט. גם אם אני רואה את זה פילוסופית כהתדיינות ממונית, אבל זה הרי הכל אגב גם המעשר שני אני אוכל בסוף בירושלים, זה לא באמת התדיינות בין שני אנשים, אז אני לא בטוח שהמיקום של העניין בהלכות מעשר שני הוא מספיק כדי להגיד שהוא חולק על התשב"ץ. אבל תראו את הלשון: אמרו לו בחלום מעשר שני של אביך שאתה מבקש הרי הוא במקום פלוני, אף על פי שמצא שם מה שנאמר לו אינו מעשר, דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. ופה הוא ודאי לא מדבר על מעות גלויות אלא על מעות חבויות, והחלום גילה לו איפה המעות וגם אמר לו דע לך שזה מעשר שני. וזה לפי התשב"ץ היה צריך להחמיר בספק איסור. מה?
[Speaker H] זה נשמע יותר, הוא אומר אפילו שהוא יודע שלאביו יש מעות מעשר שני כמו שהרב הקריא.
[הרב מיכאל אברהם] נכון. עוד הרבה יותר חזק, נכון. אמרו לו בחלום מעשר שני של אביך שאתה מבקש הרי הוא במקום פלוני. זאת אומרת הבנאדם יודע שיש מעות מעשר שני של אבא שלו ולא יודע איפה הם. בא בעל החלום ואומר לו, מי זה בעל החלום פה? זה גם שאלה מעניינת, הרב מרגליות מדבר על זה, מה זה בעל החלום? יש כאלה שאומרים שזה האדם שבו מדובר, אולי אבא שלו נגלה לו בחלום. יש גם שר הממונה על החלומות, אולי זה בעל החלום, לא יודע. בכל אופן אבל פה זה באמת עוד יותר חזק. הוא יודע שיש מעות מעשר שני של אבא שלו והחלום אומר לו שמע תלך לשם תחפור ותגלה, זה נמצא שם וזה המעות מעשר שני שאתה מחפש, דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. זה הרבה יותר קיצוני מהתשב"ץ. זה בעצם אומר שפה זה כבר באמת נגיד אפילו אם היית אומר שאי אפשר לחלום בלי דברים בטלים, לפחות את דיני הספקות הייתי מצפה שיחולו כאן. התשב"ץ הרי יודע שיש מעות מעשר שני, רק החלום רק מגלה לך איפה הם ואין פה חזקה קודמת, זה מעות שלא ידעת עליהם. בסדר? הם, דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, זה פסיקה קטגורית. הוא אומר גם בהלכות זכייה ומתנה הרמב"ם מביא את זה, הרי שזה כבר הלכות ממוניות, לא הלכות מעשר שני, זה לא בספר זרעים, זה בחושן משפט של הרמב"ם, קניין. הרי שהיה מצטער על מעות שהניח לו אביו ולא ידע היכן הכמינם, ואמרו לו בחלום כך וכך הם במקום פלוני הם, ושל פלוני הם, ושל מעשר שני הם, ומצאו במקום פלוני שנאמר לו ובמניין שנאמר לו, זה היה מעשה ואמרו חכמים דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. הוא מביא פה עוד פעם את העניין הזה של המעשר שני. אבל פה זה לא מעות שהוא ידע מראש שזה מעשר שני, פה זה מעות שהוא לא ידע, שהוא מבקש אותם קודם, כמו שדייקת נכון. בהלכות מתנות עניים שם, בהלכות מעשר שני, אז מדובר שאני ידעתי שזה מעות מעשר שני, וזה הרבה יותר חזק. אפילו הכי הוא לא צריך לחשוש.
[Speaker B] פה, אני חושב שמעשר שני הוא דבוק למעות, זאת אומרת אם אני התחייבתי לתת מעשר שני, זה חייב להיות…
[הרב מיכאל אברהם] לא התחייבת לתת מעשר שני. מה? מעות של מעשר שני זה מעות שעליהם חיללתי פירות של מעשר שני, זה
[Speaker B] מעות מסוימים.
[הרב מיכאל אברהם] זה מעות מסוימים, זה לא נדר לתת משהו. כן, זה מעות מסוימים. אז פה גם הרמב"ם אומר דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. זאת אומרת, באופן מאוד ברור, הרמב"ם לא הולך עם התשב"ץ. מבחינת הרמב"ם אין שום משמעות לחלום. החלום לא מעניין בכלל. לא אפילו ספק הוא לא מעורר. שום דבר. ואז כמובן עולה השאלה, אז מה עם הנידוי? ונידוי בחלום הרמב"ם מביא את זה להלכה, נידוי בחלום צריך התרה. אז אם כמו שאמרתי קודם שזה רק לשחרר אותך מהעול הפסיכולוגי, מהמצוקה הפסיכולוגית, וזה תרפיה כזאת, יכול להיות, אולי אני לא יודע. ונדמה לי שמה ש… יש פה רק אני אגיד אולי עוד הערה. ביד מלאכי למשל אומר שגם באיסורים אין שום מעמד לדברי חלומות. זה הזבחי צדק מביא את זה מכל מיני מקורות, הוא מעריך בעניין הזה של שיטת הרמב"ם. זאת אומרת, יש עוד פוסקים שמביאים ששיטת הרמב"ם אין שום משמעות לדברי חלומות, גם ספק זה לא מעורר, שום דבר. זה הפרישה כותב שהטור השמיט את המקרה של מעשר שני, וגם המרדכי מחלק בין איסור לבין ממון, והוא השמיט את המקרה של מעשר שני כי באמת לדעתו לגבי מעשר שני כן צריך להחמיר, ספק דאורייתא לחומרא, הוא מסביר את הגמרא אני לא יודע, אבל הוא השמיט את זה. ואז הוא מביא, ומה שהביא המרדכי זה דווקא במעשר או מעות כדין הכי ולא בפיקדון דמטי גזל לאחרים. אבל הרמב"ם פרק י' סוף ה"ג כתב גם כן שפיקדון הם כדברי רבנו, גם בעניין פיקדון דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. זאת אומרת, כי אם הדברים הם חבויים ואומרים לך שזה פיקדון, העובדה שזה בדיני ממונות זה הופך קצת את התמונה, כי אם המעות הם חבויים אז הם לא בחזקתי, אנחנו לא יודעים עליהם, זה משהו חבוי. אפילו אם זה לא בבית שלי אלא בשדה, לא חשוב, זה לא דברים שהם בחזקתי. ועכשיו בחלום מופיע ואומרים לי זה של פלוני, אפשר לקחת את זה זה גזל. זה לא כמו מעות שהיו בחזקתי והחלום אומר לא לא הם פיקדון או שהם של מעשר שני, אז באים להוציא ממני מעות שהם בחזקתי. כאן לא, המעות הם לא בחזקתי בכלל. אז כאן אדרבה הייתי מצפה שבממונות יהיה יותר חמור מאשר באיסורים. באיסור יהיה לי להגיד שזה לא מעניין, דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, יכול לקחת את הכסף ולהשתמש בו למה שאתה רוצה. מה זה אומר בעצם העניין הזה? נדמה לי שמה שהרמב"ם וכאן אנחנו מגיעים לשאלה של הסובייקטיביות שזה המסר שלנו, נדמה לי שמה שכתוב ברמב"ם זה איזושהי קביעה קטגורית. הרמב"ם אומר באופן קטגורי, בכלל בלי שום קשר לאמינותו של החלום. גם אם החלום הוא אמין כראיה, מידע שמגיע אלי בחלום אין לו מעמד בעולם ההלכתי האובייקטיבי. קביעה קטגורית, אין לו מעמד כזה. לכן גם אם יש לך אינדיקציות כלשהן שהחלום הזה מדבר אמת, לא בגלל הבעיה שאי אפשר לחלום בלי דברים בטלים, זה אני רוצה לטעון. גם אם החלום הזה הוא לא דברים בטלים, זה באמת מעות של מעשר שני והחלום מתברר כאמין, לא משנה. ברגע שהמידע הגיע אלי דרך המדיום של חלום, אני לא אמור להתייחס אליו בעולם ההלכתי. שזו קביעה מאוד מעניינת. זאת אומרת, זה שייך לעולם הסובייקטיבי. בעולם הסובייקטיבי יש לזה איזושהי בועה שהיא מתפקדת רק בתוכו. אין כלפי חוץ, אין לזה שום מעמד למרות ש עוד פעם זה נתפס כאמין. לעומת זאת בנידוי, שנידו אותי, אז אההנאמי, באמת בהנהגה שלי, בעולם הסובייקטיבי שלי, אם אני מנודה בחלום יכול להיות שאני מנודה ואני צריך התרה. אבל ברגע שאתה שם סטטוס כלשהו, נגיד מעות של מעשר שני או מעות של פלוני או לא משנה מה, זה שאלה אובייקטיבית, אם זה מעות של מעשר שני אז יש לזה דינים גם לגבי אנשים אחרים ולא רק לגבי. לזה אין שום מעמד לחלומות. זאת אומרת בעולם האובייקטיבי לחלומות אין שום מעמד לא בגלל החשש שמא יש בהם דברים בטלים. זה החידוש הגדול של שיטת הרמב"ם. לחלומות אין מעמד בעולם ההלכתי האובייקטיבי לא בגלל החשש שמא יש בהם דברים בטלים, גם אם לא. עצם העובדה שהמדיום הוא חלום מפקיעה אותו מהעולם האובייקטיבי. זאת אומרת זה לא אומר כלום, אין לזה שום מעמד, וזה המשמעות דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. לא מעלין ולא מורידין לא כי הם לא אמינים, זה אמירה אחרת מאשר כשם שאי אפשר לבר בלי תבן כך אין חלום בלי דברים בטלים. אולי זה דברים בטלים, אולי לא. אמרנו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. זאת אומרת, לא מעלין ולא מורידין, הכוונה אל תשגיח בהם. למה לא? לפחות דיני ספקות. זה מה שרוצים להגיד לך. בגלל שהנקודה היא לא הספק אולי זה אמין ואולי לא. גם אם זה אמין, כי חלום באופן מהותי לא מעלה ולא מוריד בהלכה. זאת אומרת, זה מדיום סובייקטיבי. לגבי נידוי, אז בסדר, אני סובייקטיבית נודיתי, אז אני צריך לנהוג כמנודה. אבל מה באמת תהיה השלכה? אחרים? כשאני שואל את עצמי מה, איך אחרים אמורים להתייחס אלי? אני מספר להם שנודיתי בחלום. ההתייחסות הזאת שאני אומר עכשיו לא משנה שום דבר, זה לא מחייב אותם. אני צריך לנהוג כמנודה. יש דינים על מנודה, איך הוא צריך להתנהג. אבל אחרים לא אמורים להתייחס אלי כמנודה, כי במישור האובייקטיבי לחלום אין מעמד. לא כי הם לא מאמינים, אלא כי אין לזה מעמד. אם זה קרה בחלום, זה רק עניין ברשות שלי. זה נוגע רק אלי. החלום הוא רשותי הסובייקטיבית האישית שלי. מה שזה אומר לגבי, אולי זה אומר. אם יש איזה השלכות החוצה, זה לא מעניין. לא בגלל שהוא לא אמין.
[Speaker C] רגע, לגבי זה אומר שכן, יש? למה לגביי דינית זה כן משהו? הוא צריך לנהוג כמנודה?
[הרב מיכאל אברהם] אני אומר, יכול להיות שהחלום, דווקא בגלל שהחלום כן נתפס כמדיום אמין, אז מבחינת האמינות זה כן אמין.
[Speaker C] אבל דינית, למה? קטגורית זה לא אמור להיות נושא דיני?
[הרב מיכאל אברהם] אם זה מעשר שלי, זה מעשר שלי. מה זאת אומרת? אז אני אמור לנהוג, רק האחרים מבחינתם זה לא מעשר שלי. כי הראיה שזה מעשר שלי היתה ראיה מהחלום, וראיות מהחלום לא מחייבות אף אחד חוץ מהחולם. זאת אומרת, אומרים לך, זה קצת כמו הודאת בעל דין במקום שחב לאחרים. אני אגיע לזה עוד מעט. לכן אני אומר, זה עסק הדין. זאת אומרת, הטענה שלי היא להפך, שלפי הרמב"ם בהחלט יכול להיות שחלום זה אמין לגמרי. לא שהוא לא אמין. יכול להיות שהוא אמין לגמרי. ואיך שהגיע אליך החלום, אתה או ששלחו אליך או שעלה אצלך, לא יודע בדיוק מה, אתה מחויב להתנהג לפי מה שהחלום אומר. לפחות במקום שיש אינדיקציות שהוא אומר דברים אמיתיים. עוד פעם, זה רק בחלום כזה, מדובר פה על חלומות כאלה שיש אינדיקציות כלשהן לזה שיש בהם משהו אמיתי. כמו שאתה גילית את המעות אחרי שהתעוררת בבוקר, או כל מיני דברים מהסוג הזה. אני לא יודע אם אפשר להסיק מהרמב"ם שאם מגיע אלי איזשהו חלום בלי שום אינדיקציה, סתם איזשהו חלום, אז אני אצטרך גם כן לעשות את זה, זה חידוש, זה לא כתוב ברמב"ם. אבל כל עוד זה נראה כמו משהו אמיתי, החידוש הוא שלמרות שזה אמיתי, זה מחייב רק אותך, רק את החולם ולא מישהו אחר.
[Speaker C] עכשיו הגמרא נתפסת שם שכשם שאי אפשר לבר בלא תבן, על מה מדובר? על איזה דין?
[הרב מיכאל אברהם] שנידו אותו בחלום. שנידו אותו בחלום. אז הגמרא מדברת שם שנידו אותי בחלום וגם התירו לי בחלום. אז כיוון שבחלום יש דברים בטלים ודברים לא בטלים ואתה לא יודע מה הוא מה, אז יכול להיות שהנידוי זה הדבר האמיתי וההתרה היא הדבר ה… הזיה, תבן, ואז אתה לא יכול לדעת, זה דיני ספקות.
[Speaker B] אני לא הבנתי למה הרמב"ם בנידוי כן מחייב.
[הרב מיכאל אברהם] כי זה עניין סובייקטיבי. אני באמת מנודה מבחינת עצמי. ההתייחסות שלי אל עצמי צריכה להיות כאל מנודה, כי אני החולם. החולם עצמו מחויב במה שהיה בחלום כי אין בעיה באמינות של החלום. זה לא ש…
[Speaker B] רגע, אבל הרמב"ם אומר באופן כללי לא מתחשב בחלומות.
[הרב מיכאל אברהם] לא מתחשב בחלומות במישור האובייקטיבי. זה בדיוק, לכן ככה אני מיישב את הסוגיות לפי הרמב"ם. שנידוי בחלום זה כן נידוי, ומעשר שני ושל פלוני וכל הדברים האחרים כלום. דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. למה? אם אתה אומר שזה מעשר שני או שזה של פלוני זאת קביעה הלכתית אובייקטיבית שיש לה גם השלכות לאנשים אחרים. במישור האובייקטיבי הכללי לחלום אין שום מעמד. לא בגלל שהוא לא אמיתי. למרות שהוא אמיתי, אין לו מעמד. אבל במישור שלי, בדברים שנוגעים אלי אישית, כן. אם אני חלמתי, אז זה חלק מהעולם שלי.
[Speaker H] איך חל נידוי? הקדוש ברוך הוא נידה אותי. אבל הרמב"ם אומר שזה לא מעניין את הסביבה. החולם עצמו מבחינתו זאת ההלכה. זה כמו שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא.
[הרב מיכאל אברהם] החולם עצמו זאת ההלכה, וההלכה האמיתית. זה באמת מעשר שני. לא שאתה צריך לנהוג כאילו זה… זה באמת מעשר שני, אבל זה באמת מעשר שני רק מבחינתי.
[Speaker B] לא מבחינת אחרים. ברגע שזה משהו שנוגע גם לאחרים, מעשר שני, אז גם מבחינתי לא. כי מעשר שני לא יכול להיות לי כן מעשר שני ולאחרים לא מעשר שני.
[הרב מיכאל אברהם] אז הסטטוס נקבע לפי הסטטוס האובייקטיבי.
[Speaker B] אבל בנידוי שרלוונטי רק אלי… את כל ההבחנה הזאת לא כל כך הבנתי, למה הם משנים… אני הבנתי מהרמב"ם שהוא, עזוב רגע את מבחינתי או מבחינה חיצונית. אני מבין שהוא לא אומר, אבל כי הרי הוא בנידוי, הוא
[הרב מיכאל אברהם] מסתכסך עם הרמב"ם, הוא טוען שזה לא הפירוש ברמב"ם. כן, טוב, זה מה שהרמב"ם אומר. אפשר להסכים, אפשר לא להסכים, אבל מה אני חושב שזה מה שכתוב ברמב"ם. כתוב דברי חלומות לא מעלים ולא מורידים, הכוונה למישור האובייקטיבי של ההלכה, אבל סובייקטיבית החולם עצמו כל עוד שיש אינדיקציה שהחלום הוא אמין, אז הוא אמור להתייחס לחלום הזה. כן, כאילו שזה נתן לך מידע אמין ולהתנהג על פיו.
[Speaker B] מבחינה הגיונית זה, זאת אומרת נכון להיום אנחנו מנתחים דבר כזה, זה נראה הגיוני? בנאדם יתחיל עכשיו להתעסק עם החלום שלו?
[הרב מיכאל אברהם] אולי לא ההגיוני, איך אני אמור לנתח את זה הגיוני? מה, אני
[Speaker B] מתחיל לרוץ עכשיו להתיר לי נדר, להתיר לי נידוי שחלמתי עליו?
[הרב מיכאל אברהם] ההלכה הזאת נפסקה, ההלכה הזאת נפסקה. כן.
[Speaker C] והשאלה היא לגבי דברים שלא נזכרו כאן, כלומר לפי אם אני לפי העיקרון של הרב, אז אם אנחנו, אם נגיד כל
[הרב מיכאל אברהם] דבר שיש לו השלכה אובייקטיבית על המישור האובייקטיבי ההלכתי זה לא,
[Speaker C] אבל אם כל דבר, אם אני אקבל נגיד, אם אני אראה נגיד בחלום שאני יודע
[הרב מיכאל אברהם] מה, למשל נדר בחלום, מה שתשובת הרשב"א הביא שהבאנו קודם מהר"ן, שמי שנודר בחלום צריך התרה. שהר"ן לא מסכים, זאת מחלוקת הר"ן והרשב"א. ובעניין הזה יש מקום להגיד שהרמב"ם הוא כמו הרשב"א, כי נדר זה מחייב רק אותי. אבל הנדר שאני נודר איסור ממשהו מחייב רק אותי. אם אני אדיר אחרים בחלום זה עניין אחר, אבל אם אני מדיר את עצמי זה נוגע רק אליי.
[Speaker C] מי שידפיס בנדר הזה? מה? מי שידפיס בנדר הזה?
[הרב מיכאל אברהם] אם אני אדפיס אז אולי כן, השאלה אם אני אדפיס בנדר הזה משהו שאני נודר אותו גם על אחרים, השאלה איך הם יתייחסו לדבר הזה.
[Speaker C] כן, נגיד שאני אראה בחלום איזה משהו שיש לו השלכה איסורית שהיא ישירה עליי ביום יום שלי שזה משהו אחר, נגיד אני יודע מה, אני אחלום שלפני שבוע אני נגעתי בעצם של מת בלי ולא שמתי לב. אז היום אין לזה כל כך נפקא מינה, אבל בזמן בית המקדש הוא
[Speaker B] יצטרך להיטהר.
[הרב מיכאל אברהם] מה? יצטרך להיטהר?
[Speaker B] כן. או למשל שעשיתי משהו שמחייב אותי להקריב קורבן?
[הרב מיכאל אברהם] אם חלמתי? לא. אם עשית את זה בחלום זה לא שום דבר. אם חלמת שעשית אותו, אם עשית אותו בחלום אז לא עשית עבירה. אבל לחלום שאני מחלל שבת זה לא חילול שבת, מה פתאום להביא על זה חטאת? אבל אם חלמתי שבאמת אני חייב חטאת על עבירה שעשיתי בחיים רק לא זכרתי אותה והחלום מספר לי שעשיתי. אוקיי, אז יכול להיות שאני צריך באמת להביא חטאת, אני לא יודע.
[Speaker B] אבל אז זה אותו דבר לגבי נידוי. אם בנידוי אני חלמתי שנידו אותי אבל זה לא משהו שקשור למציאות.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל נידוי לא שאני אעשה את זה, הקדוש ברוך הוא נידה אותי כמו שאמרתי בהתחלת השיעור.
[Speaker B] בסדר, אבל לכן
[הרב מיכאל אברהם] הוא מנדה אותי בחלום, איך הוא יעביר לי את הנידוי? בחלום הוא מספר לי על זה.
[Speaker B] אז בעצם אני בא ואני אומר שכל מה שקורה איתי זה הקדוש ברוך הוא אומר?
[הרב מיכאל אברהם] לא כל מה שקורה, הנידוי. במעשר שני זה לא של הקדוש ברוך הוא. החלום גילה לי, לא יודע מי, אליהו הנביא, אני לא יודע מי זה, החלום גילה לי שזה מעשר שני. אז אני אמור לחשוש, לכאורה הייתי אמור לחשוש על זה שזה מעשר שני. כשיש לזה השלכה לאנשים אחרים אז לא נותנים למעות האלה סטטוס מעשר שני, אבל דברים שנוגעים רק אליי אז באמת גם לחלום יש מעמד. כמו שאמרתי, אפילו בנדר יכול להיות שבאמת הרמב"ם יכול ללכת עם הרשב"א. נדר נוגע רק אליי. בסדר. יש, טוב, אני כבר לא מספיק להגיע לעניין הזה, רק במשפט אני אומר, יש עוד דברים שהם בעצם ממדים סובייקטיביים בהלכה. הדוגמאות הבנאליות הן כמובן נדר ושבועה, הדוגמאות הפשוטות ביותר. נדר ושבועה זה דברים שמצד עצמם הם לא אסורים בכלל. אתה יכול לחדש על עצמך איסורים ברגע שאתה נודר או שאתה נשבע, וזה באופן עקרוני רק על עצמך. על שבועה זה באמת רק על עצמך, אבל נדר ברגע שהממון הוא שלך, משהו הוא שלך, אתה יכול להדיר אחרים ממנו, אתה יכול לאסור. אבל עוד פעם, זה רק בגלל שהממון הוא שלך, אתה יכול לעשות בו מה שאתה רוצה. אז זה שיש איזה השלכה על אחרים זה לא משנה כל כך, עדיין זה נמצא בטריטוריה שלך, וכל מה שנמצא בטריטוריה שלך אתה יכול לעשות בו מה שאתה רוצה. בסדר? לכן נדר ושבועה הם גם איזשהו סוג של הלכות סובייקטיביות, וכמובן אלה דברים שהתורה עצמה מחדשת, אז התורה עצמה אמרה שיש קטגוריה כזאת של הלכות סובייקטיביות בנדר ושבועה. הנידוי בחלום והמעשר שני וכל הדברים שדיברנו עליהם. קודם, זה אין לזה מקור ברור, זה בעצם סברה של חכמים. אז אבל אני רק אומר שהעובדה שיש דבר כזה נדר ושבועה אומרת שיש דבר כזה קטגוריה של הלכה שהיא הלכה סובייקטיבית, שנוגעת רק אליי. הדבר הזה הוא חידוש, ובנדר זה איסור חפצא, להבדיל משבועה שזה איסור גברא. זה איסור חפצא והוא רק עליי. זאת אומרת, זה קטגוריה לא פשוטה בכלל. בדרך כלל התפיסה המקובלת אצל האחרונים היא שאיסור שתלוי בזמן, איסור שתלוי על מישהו, שאסור למישהו אחד אבל לא אסור למישהו אחר, זה איסורי גברא, לא איסורים אובייקטיביים אלא איסורים סובייקטיביים על האדם. אבל בנדר זה דוגמה חריגה, כי נדר מצד אחד זה איסור חפצא, זה על הדבר עצמו. התפיסה הפשוטה של המשנה היא שנדר זה איסור חפצא, איסור על הדבר עצמו, אבל זה רק לגביי, לא לגבי אנשים אחרים. אז זאת דוגמה להלכה סובייקטיבית שהיא הלכה באמת, זאת אומרת המציאות עצמה היא כזאת, אבל רק לגביי, לגבי אחרים לא. אבל שוב, זה לא כמובן ראיה לתפיסה של הרמב"ם לגבי חלומות, זאת דוגמה, זה לא ראיה, כי פה התורה עצמה אמרה שיש קטגוריה כזאת של נדר שיכול לחדש על עצמך איסור. בסדר? התורה אמרה את זה. אבל מאיפה להוציא עיקרון כללי כזה שדברים שקורים אצלך ברשות היחיד ובחלום שלך יש להם איזושהי השלכה הלכתית אבל רק לגביך? על זה נדבר בפעם הבאה, על שב יענש ועל הודאת בעל דין ועוד כמה דברים מסוגים כאלה.