בעור חמץ תשעז

[הרב מיכאל אברהם] הביאור חמץ, ליתר דיוק, וחשבתי אחרי זה להרחיב את זה קצת לנושא, זאת אומרת אחרי פסח זה בעצם נקודה שאפשר להרחיב אותה יותר. אני אולי אקדים, משהו אולי פעם דיברתי על זה אני כבר לא זוכר, בטח פעם דיברתי על זה מתישהו. יש ההלכה מחולקת למצוות, וההלכה מחולקת למצוות עשה ולא תעשה. יש כמה סוגים של מצוות עשה, למעשה ארבעה או חמישה סוגים. מצוות עשה רגילה, כהקדמה, אחרי זה נראה שבמצווה של השבתת החמץ "תשביתו שאור מבתיכם" היא יכולה להתפרש כמעט בכל אחד מהכיוונים. אז יש מצוות עשה רגילה כמו מצווה להניח תפילין. אז זה מצווה חיובית. מצווה חיובית פירושו של דבר שאם עשית אותה יש לך מצווה ואם לא עשית אותה אז ביטלת עשה. עבירה קלה יותר מלאו, ביטול עשה. יש מצוות עשה קיומית, מצוות עשה קיומית זה מצווה שאם אתה מקיים אותה יש לך מצווה, אבל אם אתה לא עושה אותה לא קרה כלום. זאת אומרת אתה לא חייב. אז מצווה חיובית אפשר לקיים ואפשר לבטל. מצווה קיומית אפשר לקיים אבל אי אפשר לבטל. איזה מצוות כאלה יש בהלכה? אז למעשה לא לגמרי ברור שיש באמת מצווה כזאת בהלכה, למרות שהמושג הזה מאוד שגור בזמן האחרון. ציצית לדוגמה. נכון, אבל ציצית זה לא נכון. עוד רגע אני אסביר למה לא. המצווה הקיומית, המצוות הקיומיות הרגילות שבדרך כלל מדברים עליהן אלה מצוות שביסודן הן חיוביות, אבל יש רף מינימלי שממנו והלאה זה קיומי. למשל מצוות צדקה. מצוות צדקה אתה חייב לתת שליש השקל בשנה. זה המינימום שכל אחד חייב לתת. מעבר לזה עד חומש, אחרי חומש אסור לא לתת, זה רק רשות, המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. אבל בין שליש השקל בשנה לבין חומש זו מצווה קיומית. אתה נתת יש לך מצווה, לא נתת, טוב אז לא. או תלמוד תורה לשיטות מסוימות, או קריאת שמע בוקר וערב זאת חובה, או פרק בבוקר פרק בערב זאת חובה, כל מה שמעבר לזה זאת מצווה קיומית, אבל אם לא עשית אז אין, אז מצווה קיומית אז לא ביטלת את זה. יש מצווה אחת שלגביה יש מחלוקת אם היא כולה קיומית, לא רק מרף מינימלי ומעלה. וזו מצוות ישוב ארץ ישראל. מצוות ישוב ארץ ישראל ר' משה פיינשטיין רוצה לחדש, זה חידוש גדול מאוד, הוא רוצה לחדש זו מצווה קיומית. מי שעושה אותה יש לו מצווה, מי שלא לא, יושב בארצות הברית. מי שעושה אותה אז יש לו מצווה, אבל מי שלא אז לא קרה כלום, זה מצווה קיומית.

[Speaker B] ואם לא אז אתה לא בבעיה. מה?

[הרב מיכאל אברהם] כן. אז ככה הוא טען, ר' אברהם שפירא יצא נגד זה בקצף כשהטענה הבסיסית היא שאין מצווה כזאת. אין קטגוריה כזאת בהלכה. אין דבר כזה מצווה קיומית בהלכה. יש בהלכה מצווה שיש לה רף חיובי וממנה והלאה זה קיומי כמו צדקה או תלמוד תורה הדוגמאות שהבאתי קודם. אבל אין מצווה שהיא כולה עניין התנדבותי. שכחה למשל? מה?

[Speaker B] שכחה זה לא קיומי? לא.

[הרב מיכאל אברהם] אם שכחת אתה חייב להשאיר.

[Speaker B] לא חייב לשכוח.

[הרב מיכאל אברהם] לא חייב לשכוח כי בסדר. אתה גם לא חייב לאכול, אבל אם אכלת אתה צריך לברך ברכת המזון.

[Speaker B] אתה לא חייב לאכול. אם תאכל תקיים מצווה.

[הרב מיכאל אברהם] לא. ואם לא תאכל אף פעם כשיעור מה יש? אז לא.

[Speaker B] ברכת המזון שהיא מדאורייתא אם אכלת אתה חייב,

[הרב מיכאל אברהם] אם לא אכלת כדי שביעה אז לא תהיה חייב ברכת המזון. אז אתה לא. אם למישהו אין הורים אז אין לו בכיבוד הורים. אז הוא לא יכל לכבד הורים, אין לו הורים, נפטרו כשהוא היה צעיר לא יודע, הוא גדל במוסד. זה לא אומר זה נסיבות בהן החיוב במצווה לא מתעורר. אז לכן מצווה קיומית אני אומר, מצווה שהיא כולה קיומית זה ויכוח אם יש בכלל דבר כזה. ההגדרות המקובלות למצווה קיומית זה מצווה ממינימום מסוים ומעלה זה קיומי. זאת אומרת יש מצווה חיובית אבל יש לה רף מסוים שממנו והלאה זה רק קיומי, אם אתה רוצה תעשה אם אתה לא רוצה אל תעשה. למה ציצית זה לא דוגמה טובה? וכמה אחרונים כותבים שציצית זה מצווה קיומית וזו פשוט טעות. זה ערבוב במושגים. ציצית זה מצווה חיובית מותנית, לא קיומית. זאת אומרת זו מצווה שאם אתה לובש בגד של ארבע כנפות אז תטיל בו ציצית, אם אתה לא לובש בגד של ארבע כנפות אז אתה לא חייב בציצית. למה אני לא קורא לזה מצווה קיומית אלא חיובית מותנית? פשוט מאוד, כי אם אני לובש בגד של ארבע כנפות ולא שמתי ציצית, אז ביטלתי מצוות עשה. אבל מצווה קיומית אי אפשר לבטל, אפשר רק לקיים. ברגע ששייך ביטול במצווה, אז היא לא מצווה קיומית, היא מצווה חיובית, רק היא חיובית בנסיבות מסוימות, זאת אומרת אם התקיימו נסיבות מסוימות זה חיובי. מצוות קיומיות לא תלויות בשום נסיבות, זה פשוט אתה רוצה תעשה, אתה לא רוצה אל תעשה. אין נסיבות שבהן אתה חייב. לכן במצוות קיומיות אף פעם אין ביטול עשה. אתה לא יכול לבטל, אתה יכול רק לקיים. מצוות עשה חיובית מותנית אתה יכול לבטל גם, אם התקיימו הנסיבות ולא עשית. לכן כמו שאמרתי קודם, מישהו יעלה בדעתו שברכת המזון זה מצוות עשה קיומית? אם אני לא אוכל, אני לא חייב לברך. לא, זה חיובית מותנית. אם אכלתי, אני חייב לברך. אם אכלתי ולא בירכתי, זה ביטול עשה. מצווה חיובית מותנית זאת מצווה שאפשר לבטל אותה, מצווה קיומית זאת מצווה שאי אפשר לבטל אותה. אז לכן זה סוג שני, ואם תרצו החיובית המותנית זה סוג שלישי, לא משנה, אבל אלה חיובית, קיומית וחיובית מותנית שזה ביניהם. הסוג השלישי או הרביעי של המצוות בינתיים היינו מצווה חיובית שאפשר לקיים ואפשר לבטל, מצווה קיומית שאפשר לקיים ואי אפשר לבטל.

[Speaker B] יש כזאת? מצווה קיומית?

[הרב מיכאל אברהם] אמרתי, או מצוות יישוב ארץ ישראל לפי רב משה פיינשטיין, או רף מסוים. מרף מסוים ומעלה, אם נתת שליש השקל בשנה, אז אם נתת מעבר לזה יש לך מצווה, אם לא נתת לא קרה כלום. מעבר לשליש השקל. עד שליש השקל אתה חייב, זה חיובי לגמרי, אבל מעל הרף, או תלמוד תורה פרק בבוקר, פרק בערב אתה חייב. אם למדת מעבר לזה יש לך מצווה, אם לא למדת אז לא, לא קרה כלום. אבל זה חשוב, זאת מצווה שאתה יכול לבטל אותה. רק את החלק החיובי שלה.

[Speaker B] אתה לא יכול לבטל את המצווה שמעבר.

[הרב מיכאל אברהם] גם בציצית אתה יכול לבטל רק אם… לא, אתה מבטל את כל המצווה. אם נתתי שליש השקל בשנה, נתתי כבר, עכשיו איזה מצווה חלה עליי עכשיו?

[Speaker B] עכשיו חלה עליי מצווה קיומית לגמרי, אני לא יכול לבטל אותה. אם אני אעשה אותה יהיה מצווה, אבל אם אני לא אעשה אותה, אין שום דרך לבטל אותה אחרי שנתתי את שליש השקל. אז יש מצווה שאתה לא יכול לבטל אותה? יש מצווה קיומית, כן. אם אני מקיים יש לי מצווה. למה אבל בעצם יש מצווה? זאת אומרת, אם אני צריך לתת שליש שקל, למה עוד יש הלאה? זאת החובה, זה אתה אפילו אם לא מצאת עני תחפש באופן יזום. מעבר לשליש השקל בשנה, נתת אז טוב, ולא נתת אז לא קרה כלום. וזאת מצווה. זאת מצווה? כי התורה אמרה שזה דבר טוב.

[הרב מיכאל אברהם] לא, התורה אמרה זה מוגדר כמצווה, זה קיום מצווה. גם מעבר? מצוות עשה, כן. אבל זאת מצוות עשה שאפשר רק לקיים, אם קיימת יש לך מצווה, לא קיימת זו לא עבירה. אז מה זה מצווה חיובית שאי אפשר לבטל? כל מצווה חיובית… מצווה… לא, מצווה קיומית זה אי אפשר לבטל. מצווה חיובית אפשר לקיים, אפשר לבטל. מצווה קיומית זה אפשר לקיים אבל אי אפשר לבטל.

[Speaker B] מצווה חיובית, זה הגדרה של הראשונים אם אתה

[הרב מיכאל אברהם] חייב, ואם לא קיימת אז ביטלת. נכון? אתן לכם אולי דוגמה למשהו שהוא עוד פעם, אני מרגיש שהיא לא בקטגוריה למרות שרגילים להגדיר אותה כמצוות עשה קיומית, זה מצוות שהזמן גרמן אצל נשים, מצוות עשה שהזמן גרמן. אז לרוב שיטות הראשונים נשים יכולות לקיים גם את המצוות עשה האלה למרות שהן לא מחויבות. יש שיטות שאפילו יכולות לברך, הרמ"א והשולחן ערוך, אשכנזים והספרדים יש להם מנהגים אחרים בעניין הזה. אבל לרוב שיטות הראשונים נשים ודאי יכולות לקיים. אז מה הסטטוס של אישה שמקיימת?

[Speaker B] יש לה מצווה.

[הרב מיכאל אברהם] זהו, זה השאלה. עכשיו, ברור שיש בזה איזשהו עניין. השאלה אם דבר כזה נקרא קיום של מצוות עשה, כי הן לא מצוות, אז יכול להיות שיש בזה מעשה טוב, אבל השאלה אם זה נקרא מצוות עשה קיומית. כמה וכמה אחרונים מתייחסים לזה כמצוות עשה קיומית. אפשר להביא לזה ראיה מסוימת נדמה לי מהראב"ד בתחילת הספרא. שהראב"ד אומר שם נשים סומכות רשות. שם זה מתחיל בעצם הוויכוח, סמיכה על קורבן. אז אישה לא חייבת לסמוך על קורבן, רק גבר, אבל מותר לה. נשים סומכות רשות, זה הוויכוח והשאלה איך לפסוק וזה מקרין גם על השאלה של מצוות עשה שהזמן גרמה. עכשיו הראב"ד אומר שלסמוך על קורבן אם אתה לא חייב אז אתה עובר איסור, כי זה עבודה בקורבן. זאת אומרת אם יש לך מצווה אז המצווה אומרת כן לסמוך, אבל אם אין לך מצווה אז יש לך לאו של עבודה בקורבן או שימוש בקורבן. אז הוא אומר שנשים יכולות לסמוך אפילו שכרוכה בזה עבירה, בגלל שגם בעשה קיומי, בשפה שלי, גם בעשה קיומי עשה דוחה לא תעשה. אז כאן באמת נראה שיש פה עשה קיומי, כי אם זה היה סתם מעשה טוב, מעשה טוב אי אפשר לעשות כשזה כרוך בעבירה, בעבירת לאו. אבל אם זאת מצווה במובן הפורמלי, טוב, עשה דוחה לא תעשה. החידוש של הראב"ד שאפילו מצוות עשה שאני לא חייב לעשות אותה, זאת אומרת שאין לי איסור אם לא עשיתי אותה, עדיין קיומה דוחה את הלאו. יכול להיות שזה קשור להותרה ודחויה אם תופסים את זה ככה.

[Speaker B] אבל אתה בעצם הגדרת מצווה קיומית…

[הרב מיכאל אברהם] נכון, אבל לגברים זה חיובי לגמרי. מה? אבל לגברים זה חיובי לגמרי. בסדר, אבל המצווה, המצווה בתורה היא מצווה חיובית. יש לה הופעות מסוימות או מעבר לרף מסוים או אצל אישים מסוימים, נשים נגיד מול גברים. כן, נכון, אז… אבל זה אותו רעיון כי יש פה מימד חיובי, על זה גם לא יתווכח רב אברום שפירא. זאת אומרת מה שהוא מתווכח זה מצווה שהיא כל כולה קיומית. זאת אומרת אין אף אחד בשום נסיבות שחייב לעשות אותה. אם עשית יש לך מצווה. זהו, טענה: אין דבר כזה בהלכה. עכשיו, התחושה שלי זה שהפשט הפשוט זה לא כזה. זאת אומרת שאישה שעושה מצוות עשה שהזמן גרמא היא פטורה. פטורה אין פירוש הדבר שאם היא לא עושה אין לה ביטול עשה, אלא שהיא לא מצווה. זה הניסוח המקובל. עכשיו אם היא לא מצווה, קיומי זה מצווה שאתה לא מצווה בה. אלא מה? אתה יכול להגיד שזה מעשה טוב, זאת אומרת זה לא בל תוסיף נגיד אם היא סתם עושה את זה כי יש בזה ערך. התורה אומרת שיש ערך לעשות את זה, אז מותר לאישה לעשות את זה לשיטות שמותר, יש שיטות שאסור. לשיטות שמותר, אבל זה לא אומר שהאישה גם מקיימת פה מצוות עשה אפילו במובן הקיומי. לכן כאן עוד פעם התחושה שלי שזה לא הפשט הפשוט, אבל נכון שמהראב"ד משתמע שזה באמת, זה ממש מצוות עשה קיומית. טוב, בכל אופן עד עכשיו ראינו מצוות עשה חיובית שאפשר לקיים אפשר לבטל, מצוות עשה קיומית אפשר לקיים ואי אפשר לבטל, זה חיובית מותנה שזאת עוד פרשייה. מה נשאר מהקומבינטוריקה? עוד שתי אפשרויות. נכון? או מצוות עשה שאפשר לבטל אבל אי אפשר לקיים, או מצוות עשה שאי אפשר לא לבטל ולא לקיים. נכון?

[Speaker B] ארבע אפשרויות.

[הרב מיכאל אברהם] נכון. אז בוא נראה עכשיו את האפשרות השלישית. מה זה מצוות עשה שאפשר לבטל ואי אפשר לקיים? יש רעיון?

[Speaker C] אפשר לבטל ואי אפשר לקיים.

[הרב מיכאל אברהם] אם עשית את זה לא קרה… לא הרווחת מצווה, אבל אם לא עשית את זה אז עברת עבירה, ביטול עשה. לקדש אישה?

[Speaker C] כן שמע… זה מצווה, נו, אבל אם לא עשית זה…

[הרב מיכאל אברהם] אז מה כן? אתה יכול לבטל אותה או אתה יכול לקיים אותה?

[Speaker C] אתה לא חייב לקיים אותה. אבל אם קיימת אותה עשית מצווה.

[הרב מיכאל אברהם] אז זה קיומי. נו זה קיומי מה שאני מדבר עכשיו. לכל היותר זה מצווה קיומית.

[Speaker B] למה זה לא קיומי? מה? לייבם? אולי לא יודע…

[הרב מיכאל אברהם] משהו קיומי.

[Speaker C] אולי לפי ההגדרה

[Speaker B] הזאת זה

[הרב מיכאל אברהם] קיומי, אולי אני אעיר על זה משהו בהמשך כי אני לא בטוח זה קיומי. אבל לפי ההגדרה שלך זה קיומי. אבל אני מחפש משהו אחר. אני מחפש את ההפוך מקיומי. מצווה שאם אני עושה אותה אין לזה ערך, אבל אם אני לא עושה את זה אז זה ביטול עשה, אז זה עבירה. הפוך מקיומי, זה מה שאני שואל. זה נראה תרתי דסתרי. גם קיומי זה ככה: קיומי אם אתה עשית את זה אז יש לזה ערך, לא עשית לא קרה כלום. אז אני אומר בוא נעשה הפוך עכשיו, מצווה הפוכה, דואלית. יש מצווה שאם אתה לא עושה אותה אז זה ביטול עשה, ואם אתה עושה אותה לא קרה כלום.

[Speaker B] כדאי לעשות בשביל לא לבטל עשה.

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. לא בשביל להרוויח מצווה אלא כדי לא להיכשל בביטול עשה. אז זה מה שנקרא בלשון חכמים לאו הבא מכלל עשה. אתן לכם דוגמה: והיה לכם פירות הארץ לאוכלה. פירות שביעית לאוכלה. אין לפי אף שיטה חוץ מהרמב"ם וגם אצל הרמבמ לדעתי לא מבינים אותו נכון, אין מצווה לאכול פירות שביעית. אין מצווה בזה באכילת פירות שביעית. אלא מה? חז"ל לומדים לאוכלה ולא לסחורה. זאת אומרת שאם אתה כבר עושה בהם שימוש זה רק אכילה. לא לעשות בהם סחורה, לא לעשות בהם שימוש אחר. לאוכלה או השימוש הרגיל הדומה לאכילה, אבל לא סחורה לא שימושים אחרים. אז זה אומר ככה: שאם אכלתי פירות שביעית אין לי שום מצווה. אבל אם סחרתי בפירות שביעית אז עברתי עבירה. איזה עבירה? לא לאו, ביטול עשה. זה עבירה של ביטול עשה, זה לא לאו. כי ביטלתי את העשה של לאוכלה, לא אכלתי סחרתי. אה ואם הייתי אוכל זה לא היה מצווה בכלל? נכון. כל מה שהתורה אומרת זה שזה יהיה אם אתה כבר עושה שימוש אז זה רק אוכלה. שימושים אחרים אסורים זה ביטול עשה. אז זה נקרא ביטול עשה מבחינה זאת שזה לא עבירת לאו, אבל בעצם אתה לא ביטלת עשה שאם היית עושה אותו היה לך מצווה. אין פה מצווה לאכול. רק אם לא אכלת אלא סחרת אז יש לך לא לאו אלא ביטול עשה, איסור של ביטול עשה. אז לאו הבא מכלל עשה זה סוג שלישי של מצוות שזה מצוות שהם ניתנו לביטול אבל לא ניתנו לקיום. דוגמאות הבאתי את הדוגמה הזאת של לאוכלה ולא לסחורה ובעצם איך קוראים את הפסוק? הפשט של הפסוק והיה לכם פירות הארץ רק לאוכלה. תוסיפו את המילה רק. ואז זה אומר רק לאוכלה, זאת אומרת הכוונה זה בעצם בא לשלול שימושים שהם לא לאוכלה. זה שאתה עושה נגיד לנוכרי תשיך. מצוות עשה של להשיך, להלוות בריבית לנוכרי. לרוב שיטות הראשונים, חוץ מהרמב"ם שיש לו דברים תמוהים בעניין הזה, לרוב שיטות הראשונים אין מצוות עשה להלוות בריבית לנוכרי. אלא איך קוראים את הפסוק? רק לנוכרי תשיך. הכוונה אם אתה כבר מלווה בריבית, רק לנוכרי מותר לך לעשות את זה, ליהודי אסור. אבל זה איסור שהוא לא לאו, אלא ביטול עשה. איזה עשה אני מבטל? את העשה של לנוכרי תשיך. אבל להשיך לנוכרי זה לא מצוות עשה שאם אני מקיים אותה יש לי מצווה.

[Speaker B] זה רק ביטול של רק לנוכרי.

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. אבל זה רק לנוכרי תשיך, זאת אומרת אם אתה כבר משיך, אז רק לנוכרי. אוקיי. יש עוד כמה דברים כאלה. נגיד יש עוד הרבה סוגים של לאו הבא מכלל עשה ברמב"ם. יש עוד כמה וכמה סוגים שונים. יש בזה הרבה גוונים. סוגיית המצוות זה נושא מרתק שלא כל כך עסקו בו. יש נגיד הרמב"ם אומר שיש מצווה לבדוק בסימני טהרה של דגים ושל בהמות ולבדוק את הסימנים שלהם. אז מה כשאני עושה את הבדיקה לראות אם יש להם סנפיר וקשקשת אז קיימתי מצוות עשה? הסברה המקובלת היא שלא. רק אם אכלתי את הדג ולא בדקתי ויצא שאכלתי איסור, אז חוץ מהאיסור של מאכלות אסורות שעברתי, ביטלתי גם את העשה של לבדוק בסימני הטהרה. עוד פעם זה לאו הבא מכלל עשה. אתה יכול לעבור על הלאו, לבטל עשה, אבל לבצע את זה זה לא קיום של מצווה. אוקיי, כל מיני דברים כאלה. טוב, אז ראינו עכשיו גם את הסוג השלישי. יש לנו מצווה חיובית שאפשר לקיים ואפשר לבטל, יש לנו מצווה קיומית שאפשר לקיים ואי אפשר לבטל, ויש לנו לאו הבא מכלל עשה שאפשר לבטל ואי אפשר לקיים. בינתיים שלושה סוגי מצוות עשה. כולם עשה, לאו הבא מכלל עשה זה עשה. הסוג הרביעי זה מצוות עשה שאי אפשר לקיים ואי אפשר לבטל. אי אפשר כלום. זאת אומרת מה גם אם עשית מה המצווה? גם אם עשית את זה אין לך מצוות עשה, וגם אם לא עשית אין לך ביטול עשה. נו אז מה, באיזה מובן זאת מצווה? אז מתברר שיש כאלה. תתפלאו אבל יש כאלה.

[Speaker B] להחזיר גרושתו? למה? למה? אני לא חייב לגרש את אשתי כדי שאני אצליח ממש לא.

[הרב מיכאל אברהם] ואם היא גרושה, אז אולי יש מצווה להחזיר אותה. אז זה שאלה אם יש מצווה או פשוט אין איסור, אבל אם כבר מי שאומר שיש מצווה, זאת מצווה ממש. אם היא כבר מגורשת.

[Speaker B] נגיד כמו ציצית זה

[הרב מיכאל אברהם] חיובי מותנה מה שאמרתי קודם, כמו ציצית, כן. אז איזה מצווה יש שאי אפשר לא לקיים ולא לבטל? אז יש שתי מצוות כאלה שהרמב"ם מדבר עליהם, אולי יש יותר, אבל הרמב"ם אומר את זה במפורש על שתי מצוות. מצווה צ"ה ומצווה צ"ו, מצוות עשה. מצוות עשה צ"ה זה מצוות הפרת נדרים. זאת אומרת כשהבעל מפר את נדרי אשתו ביום שומעו, אז אומר הרמב"ם אל תחשוב כשתשמע ממני שיש מצוות הפרת נדרים, שיש איזה מצווה להפר נדרים או שיש איזה איסור לא להפר את הנדר. אתה רוצה תפר, אתה לא רוצה אל תפר. זאת הגדרה שאם הפרת את הנדר ביום שומעו וזה דברים של עינוי נפש, לא משנה יש כל מיני כללים, אז הנדר מופר. ואם לא, אז לא. עכשיו אין מצווה להפר ואין איסור לא להפר.

[Speaker C] אז למה הוא מונה את זה בתור מצווה?

[הרב מיכאל אברהם] וזאת מצווה, אומר הרמב"ם זאת מצווה למרות שהיא לא מצווה עליי כלום ולא אוסרת עליי כלום. זה סוג רביעי של מצוות עשה. זה מצוות עשה שאי אפשר לא לקיים ולא לבטל. גם כשהפרת לא קיימת מצווה. ואפילו אם הפרת, אתה לא חייב להפר זה ברור, אבל הפרת נדר של אישה, אתה לא קיימת מצווה בזה, יש לך זכות להפר את הנדר, לא קיימת מצווה.

[Speaker B] לקדש אישה, זה לא מצווה כזאת?

[הרב מיכאל אברהם] לקדש אישה אולי זאת מצווה כזאת, זה מחלוקת. בשאלה אם יש ברמב"ם משתמע שקידושין זה ממש מצווה. למרות שאני לא בטוח כי אנשים לא מודעים לזה שיש אצל הרמב"ם גם מצוות מהסוג הזה. ויש כאלו שלומדים שזאת מצווה בגלל שהוא מונה את המצווה לקדש אישה, אבל אם אני יודע שהוא מונה גם מצוות מהסוג הזה אז זה כבר לא בטוח. בדרך כלל תולים בזה את מחלוקת רמב"ם ורא"ש, הבית יוסף מביא את מחלוקת רמב"ם ורא"ש, אולי ככה הוא למד. אני לא בטוח שזה נכון ברמב"ם.

[Speaker D] מצווה בו יותר מבשלוחה, אז למה יש בזה מצווה?

[הרב מיכאל אברהם] מה בקידושין? לא, למשל הדוגמה השנייה שמביאים שם בתחילת פרק שני של קידושין, כי הא דרב ספרא מחריך רישא, רב יוסף מחריך רישא, רבא מלח שיבוטא. אז מה זה זה מצווה? יש מצוות עשה לבשל לשבת? לא, זה עניין, נכון? לעשות עניינים חשובים אז אפילו שאתה אפילו עניין הוא חשוב לא מצווה, אם אתה עושה את זה בעצמך זה יותר משובח מאשר מישהו אחר. אז פעם היה לי איזה מערכה שלמה על העניין הזה באמת, מה זה מצווה בו יותר מבשלוחו, מה זה המושג מצווה שם, זה לא מדבר על מצוות עשה במובן הפורמלי כנראה. בכל אופן אז ברמב"ם, אז הפרת נדרים זאת דוגמה אחת, זאת מצווה שאי אפשר לא להפר ולא לקיים. צ"ה. צדיק ו', מצווה אחת אחרי זה, זה טומאת שרצים וזה. אז הרמב"ם אומר אותו דבר שם בהרחבה עוד יותר גדולה הוא מפרש שמה. וכשתשמע ממני את הדבר הזה אז תמיד תדע, אין איסור להיטמא, ואין מצווה כמובן לא להיטמא ולא מצווה כן להיטמא, שום דבר. זה לא לא אוסר עליך שום דבר ולא מחייב אותך לשום דבר. זה לא איסור ולא ולא מצווה. זאת הגדרה שמי שנוגע בשרץ נטמא. יש לזה כל מיני נפקא מינות, אם הוא טמא אז יש כל מיני נפקא מינות, מה מה קורה עם זה, אבל אין בזה שום עניין מצד התורה. עכשיו, כל הנפקא מינות של הטומאה הן נמנות בעצמן כמצוות. זאת אומרת, היית יכול להגיד בסדר, זה מצווה היא שמי שטמא לא ייכנס למקדש או לא יאכל תרומה או כל מיני דברים מהסוג הזה. לא, כי הדברים האלה נמנים לחוד במניין המצוות. אז יש מצווה בנפרד שמגדירה מה זה נקרא טמא שרץ או טמא מת או כל מיני דברים מן הסוג הזה. מה זאת המצווה הזאת? עוד פעם פרוצדורה. זאת הגדרה, הגדרה הלכתית שאומרת מתי אתה טמא ואיך אתה נטהר וזה הכל.

[Speaker C] אז מה המצווה בזה?

[הרב מיכאל אברהם] אין מצווה בזה. זה מה שאמר הרמב"ם. זה נמנה במסגרת מצוות העשה אצל הרמב"ם. נדמה לי שההסבר לזה הוא שאצל הרמב"ם המונח מצווה, לפחות בהקשר של ספר המצוות, המונח מצווה זה התרגום ההלכתי למילה חוק. חוק, ספר המצוות זה ספר החוקים. עכשיו, בספר החוקים יש גם הגדרות. נכון? קטן לעניין חוק זה הוא כל מי שלא הגיע לגיל לא הגיע לגיל כזה וכזה. סתם. אז מה זה הסעיף הזה בספר החוקים? זה חוק. אבל החוק הזה לא אומר כלום, הוא לא מצווה עליי כלום ולא אוסר עליי כלום, הוא רק מגדיר מי זה קטן לעניין מצוות אחרות, לעניין חוקים אחרים. אז גם כאן אותו דבר, רק אצל הרמב"ם ספר המצוות הוא ספר החוקים. עכשיו יש גם חוקים שהם חוקים מגדירים, יש להם השלכות הלכתיות אבל אבל זה רק הגדרות, אין פה לא ציווי ולא איסור. אוקיי, אז זה סוג רביעי של מצוות שזה מצוות שאי אפשר לא לקיים ולא לבטל. אוקיי, אז זה בעצם זאת ההקדמה.

[Speaker B] חיוביות, חיוביות, לאו

[הרב מיכאל אברהם] הבא מכלל עשה, ואפשר לקרוא לזה מצוות פרוצדורה או מצוות מגדירות או משהו כזה, זה הסוג הרביעי. שאלת על גירושין. גירושין זה מעניין, כי החינוך כותב בסוף מצוות גירושין, מצווה לגרש את אשתו בגט, מצווה חשובה. בסוף המצווה החינוך כותב שם שמי שעובר על זה ולא גירש את אשתו כדין כמו שהתורה קובעת ביטל עשה זה ועונשו גדול.

[Speaker C] בסדר, בסיטואציה מדוברת.

[הרב מיכאל אברהם] אז אתה אומר שזאת מצווה ממש. נכון, כשיהיה מה?

[Speaker C] טוב, כשמישהו יגיע לסיטואציה הזאת והוא החליט לגרש את אשתו הוא הולך עכשיו.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, שהוא החליט לגרש, נכון?

[Speaker C] עכשיו הוא מצווה.

[הרב מיכאל אברהם] אבל אז אתה מבין שזאת לא הגדרה. אתה אמרת קודם שגירושין זה הגדרה.

[Speaker C] לא, סתם מחשבה ראשונית זה מה שעלה לי.

[הרב מיכאל אברהם] כי אם זה היה הגדרה אז אי אפשר היה לעשות ביטול עשה, אבל פה החינוך אומר שהוא ביטל עשה זה, אפשר לבטל את העשה הזה. עכשיו זה שאלה מעניינת איך בדיוק מבטלים ת'עשה הזה, אני לא לא אכנס לזה כאן, גם על זה פעם כתבתי משהו, זה משהו מאוד מעניין החינוך הזה. בכל מקרה, אבל זה לא מצוות הגדרה בגירושין, לפחות לפי החינוך.

[Speaker C] עכשיו לא להיות טמא ולא זה ולהיות קדוש וזה, למרות שהוא לא מונה אותם בתור מצווה קדושים תהיו וכולי הרמב"ם, אבל יש איזה רושם כאילו שנכון שזה לא מצווה פורמלית מנויה, אבל המגמה היא לא להיות בדיוק העניין, יש בכמה מקומות בתוך התורה שהוא כותב בגדול שזה הכיוון שגם יש איזה מקום

[הרב מיכאל אברהם] בתורה בכמה מקומות שהוא כותב שיש לא

[Speaker C] להיות לץ כתוב איפשהו, לא להיות

[הרב מיכאל אברהם] טמא גם אצל ישראל, מעצם זה לא מצווה מנויה פורמלית.

[Speaker C] כן, אבל יש עניין כאילו כן, אבל טוב.

[הרב מיכאל אברהם] בכל מקרה אנחנו

[Speaker C] מדברים פה על הגדרה פורמלית, אבל בהלכה, ההלכה היא טיפה'לה יותר רחבה מאשר רק המצווה הפורמלית ההלכתית.

[הרב מיכאל אברהם] הלכתית אין לא.

[Speaker C] אז גם ליצנות אין בעיה להיות, לא? מה? גם להיות ליצנים וכעסנים וגאוותנים, הכל בסדר.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, לא הכל בסדר, אבל הלכתית אין איסור. בסדר או לא בסדר זה דיון אחר. יש גם מוסר, יש גם כל מיני דברים אחרים, אבל הלכתית אין איסור.

[Speaker C] ובאיזה טענה יבואו למי שהיה גאוותן כל ימיו?

[הרב מיכאל אברהם] בטענה שהוא לא בסדר, הוא לא בן אדם, לא טענה הלכתית. יש הרמב"ם כותב בזה בורר בפרק שלישי בסנהדרין בפירוש המשנה כשמדברים שמה על הבטלנים שנפסלים לעדות, אז מהרמב"ם שם משתמע שיש איסור להיות בטלן. שעוברים איסור, זה פסולי עבירה, יש כמו פסול רשע, זה פסול עבירה, שזה חידוש גדול, לא שזה פשוט הגמרא. ואז עולה השאלה באמת מה הוא מתכוון, יכול להיות שהוא רק מתכוון לעניין, זאת אומרת לא ממש לאיסור הלכתי פורמלי, לא יודע. אבל בפשטות אין איסור הלכתי בכל ההתנהלויות האלה. זה אולי קדושים תהיו, מה שהרמב"ן אמר שנבל ברשות התורה או כל מיני דברים מן הסוג הזה, אבל זה לא איסור הלכתי.

[Speaker B] נבל אבל ברשות

[הרב מיכאל אברהם] התורה, כן נכון וזה לא עבירה הלכתית. דיברנו פעם על פרדוקס הנבל. למה הרמב"ן לא מוסיף את קדושים תהיו למצוות עשה של הרמב"ם? הרמב"ם לא מונה את קדושים תהיו בשורש הרביעי, הוא כותב שמה שזו מצווה כוללת לכן הוא לא מונה את זה. והרמב"ן אם תסתכלו בהוספות שלו לספר המצוות של הרמב"ם, הוא לא מונה קדושים תהיו. הוא לא יכול למנות את זה כי אם הוא היה מונה את זה, אז היה מצווה קדושים תהיו, ואז יוצא שמי שלא מקיים את זה הוא לא נבל ברשות התורה אלא שלא ברשות התורה, כי הוא ביטל עשה. אבל התורה רוצה להגדיר מצב כזה כנבל כן ברשות התורה, זאת אומרת היא לא רוצה שיהיה על זה איסור הלכתי, היא רוצה שאנחנו נבין לבד לא לעשות את זה לא בגלל ציווי הלכתי. אז בהגדרה זה לא יכול להיכנס למניין המצוות. אוקיי, אז זאת ההקדמה לסוגי המצוות. עכשיו למה אני מביא את זה? בגלל שעכשיו אני רוצה לדבר על השבתת חמץ, תשביתו שאור מבתיכם. השאלה היא לאיזו מהקטגוריות לשייך את המצווה הזאת. הרמב"ם בעשה קנ"ו, מקור ראשון אצלכם, מצווה קנ"ו היא שציוונו לבער חמץ מבתינו ביום ארבעה עשר מניסן, וזו היא מצוות תשביתו שאור. והוא אמרו יתעלה, אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. וקראוה החכמים גם כן מצוות ביעור, רוצה לומר ביעור חמץ. ובגמרא סנהדרין מתלמודא דבני מערבא אמרו, חמץ חייבים עליו עשה ולא תעשה. עשה על ביעורו דכתיב תשביתו שאור מבתיכם, לא תעשה שאור לא ימצא מבתיכם. והנה התבארו משפטיהם וכולי. מה הוא אומר? השבתת חמץ יש בה עשה ויש בה לא תעשה. העשה זה ביעור חמץ, תשביתו שאור מבתיכם, והלא תעשה זה בל יראה ובל ימצא. יש פה בעצם כפילות בין עשה לבין לאו. השאלה אם בכלל יש הבדל בין השבתת חמץ לבין בל יראה ובל ימצא, שלא יהיה אצלי חמץ. סך הכל השבתת חמץ תפקידה להביא לזה שלא יהיה לי חמץ, אז למה צריך את העשה בנוסף ללאו? אז האמת שבשיטת הרמב"ם עצמו וזה אמרתי אולי הנושא שנעשה אחרי פסח כי זה יהיה פתיח לנושא הבא, זה שיעור לפסח אבל זה כבר יפתח את הנושא הבא, היחס בין מצוות עשה לבין לאווין בלוגיקה דאונטית, נדבר קצת על העניינים האלה, אחרי השלילות, זה נוגע להרבה דברים. אבל כאן אני לא אכנס לזה, אבל הרמב"ם בשורש השישי אומר, אני רק אגיד את זה, הרמב"ם בשורש השישי אומר שגם אם יש לאו ועשה שהם כפולים, שיש להם את אותו תוכן, מונים את שניהם. להבדיל משני עשין או שני לאווין שזה לא מונים פעמיים אם יש להם את אותו תוכן, אז מונים פעם אחת. אבל אם הכפילות היא בין לאו לבין עשה אז מונים את שניהם. שאלה מעניינת למה, נדבר על זה. אבל זאת ההגדרה ברמב"ם. אז אם זה כך, אז מבחינת הרמב"ם לפחות, זה שהוא מונה פה מצוות עשה, אין הכרח לחפש הבדל בינה לבין בל יראה ובל ימצא. יכול להיות שיש להם בדיוק את אותו תוכן, אבל כיוון שזה נכתב בלשון עשה וזה נכתב בלשון לאו אז הם נמנים באופן כפול. אבל גם מפרשי הרמב"ם ועוד פעם אני חושב שזה חלק מזה זה קצת חוסר מודעות לזה שכלפי הרמב"ם יש הרבה פעמים מפרשי הרמב"ם לא מספיק מכירים את הכללים. הרב אבינוביץ' כותב את זה ביד פשוטה, הפירוש שלו על הרמב"ם, שהרבה פעמים עושים פלפולים על הרמב"ם בלי שמכירים את הכללים שהוא עצמו כותב, איך לקרוא את מה שהוא כותב. אז יש כאלה שמחפשים אז למה באמת מה התוכן של העשה הזה שהוא מוסיף מעבר ללאו של בל יראה ובל ימצא כשהם לא יודעים שבשורש השישי הרמב"ם כותב שלא צריך להיות הבדל בתוכן. גם אם אין הבדל בתוכן, לאו ועשה נמנים בשניים. אוקיי, אז יש כמו שאמרתי קודם גם עם המצוות הפרוצדורליות, יש כאלה שרוצים להגיד גירושין או משהו כזה ברמב"ם והם לא יודעים שהרמב"ם בכלל מונה מצוות פרוצדורליות.

[Speaker C] אנשים שואלים זה למה לא רק טכנית הוא מנה את זה, כאילו מה העיקרון שעומד מאחורי, לא?

[הרב מיכאל אברהם] לא, אז אין עיקרון שעומד מאחורי, זה בדיוק הנקודה. נדבר על זה כשנדבר, אבל לא צריך להיות הבדל תוכני. עצם זה שזה עשה וזה לאו זה מספיק בשביל למנות את שניהם. למה? שאלה מעניינת, נדבר עליה. אבל ככה הרמב"ם כותב. אבל אין הבדל תוכני. זה הוא כותב במפורש כי אם היה הבדל תוכני אז זה בכלל לא נכנס לשאלת הכפילות. חייב להיות. לא, אם יש הבדל תוכני אז ודאי שזה נמנה כשניים אבל לזה לא צריך שורש. כי יש הבדל, אז ברור שצריך למנות את שניהם.

[Speaker B] אם יש סוגיה של כבוד הבריות זה דוחה את הלאו של לא תשביתו? כי זה בשב ואל תעשה כאילו.

[הרב מיכאל אברהם] אז זה השאלה אם כבוד הבריות דוחה גם לאו בשב ואל תעשה או רק עשה. וזו שאלה שאולי נדבר עליה כשנדבר על לאו ועשה, זה הנושא של אחרי פסח. ובכלל נדבר על זה. אז ברמה עצם זה שהרמב"ם מונה מצווה כזאת לא אומר שאנחנו צריכים למצוא הבדל, אבל עדיין הראשונים והאחרונים דנים בנושא הזה. תראו מנחת חינוך, מנחת חינוך כותב ככה במצווה ט' זה תשביתו. הנה לכאורה יש ספק אם המצוות עשה הוא שיהיה החמץ מושבת, ואם יש לו חמץ חוץ ממה שעובר על לא תעשה דבל יראה ובל ימצא, עובר עוד על העשה. ואם אין לו חמץ, אינו עובר בלאו וגם המצוות עשה מקיים בשב ואל תעשה. כמו בשבת ויום טוב איכא עשה דשבתון בעשיית מלאכה, ואם עבר ועשה מלאכה עובר בעשה ולא תעשה. ואם לא עשה מלאכה חוץ ממה שלא עבר על הלאו, קיים גם מצוות עשה דשבתון. והכא נמי עיקר המצווה כאן שלא יהיה חמץ ברשותו והוא מושבת מרשותו. כמו המצוות עשה דשבתון דלא הווי כמו לאו הבא מכלל עשה דאינו מקיים המצווה באם אינו עושה, רק בעובר על הלאו הבא מכלל עשה עובר על העשה, סליחה. אבל אינו מקיים המצווה. ובאמת בשבת אינו כן, דהתורה כתבה בלשון עשה המחויבת, על כן מקיים העשה, ועל כן נחשב מצוות עשה בשבת ויום טוב למצווה בפני עצמה. לא כן לאו הבא מכלל עשה, ועיין ספר המצוות לרמב"ם ורמב"ן ותבין. אם כן הכא נמי אם היה לו חמץ עובר על עשה ולא תעשה ואם אין לו חמץ מקיים גם כן המצווה דתשביתו אף דהיא בשב ואל תעשה. מה הוא אומר כאן? היה אפשר להבין את המצוות עשה של תשביתו כלאו הבא מכלל עשה. מה הכוונה? שאם יש לך חמץ ברשותך אז לא רק שעברת בבל יראה ובל ימצא בפסח אלא ביטלת את העשה של תשביתו. אבל ההשבתה עצמה אין בה מצווה. תשביתו רק לדאוג לזה שלא יהיה לך חמץ. אז זה בעצם לאו הבא מכלל עשה, נכון? זה מצווה שאפשר רק לבטל אותה אבל אי אפשר לקיים אותה, אחד מהסוג השלישי שדיברנו עליו קודם. אז אומר זה לא. הוא לא מתכוון לזה. הוא מתכוון למצווה שאותה מקיימים במחדל כמו שביתה בשבת. שביתה בשבת זאת מצווה שאותה אני מקיים כשאני לא עושה מלאכה. אבל כשאני לא עושה מלאכה אז קיימתי את המצווה, לא שלא עברתי עבירה. זה לא לאו הבא מכלל עשה, זה מצוות עשה. רק זאת מצוות עשה שמקיימים אותה במחדל. מבינים את ההבדל בין זה לבין לאו הבא מכלל עשה? זה בעצם מצוות עשה חיובית. אתה חייב לקיים את המצווה הזאת ואם קיימת אותה אז יש לך מצוות עשה. קיימת מצווה. מה המצווה? שלא יהיה לך חמץ. אבל זה לא לאו של בל יראה ובל ימצא. זאת המצווה להשבית את החמץ, אבל המצווה היא לא לעשות פעולת השבתה אלא להיות במצב שאין לך חמץ. פעולת ההשבתה זה רק היכי תמצי כדי שלא יהיה לך חמץ. אוקיי? וזה לא אותו דבר כמו לאו הבא מכלל עשה כי לאו הבא מכלל עשה אם אין לך חמץ לא קיימת את המצווה. רק אם יש לך חמץ אז ביטלת את המצווה. כי לאו הבא מכלל עשה אפשר רק לבטל אי אפשר לקיים. פה הוא מדבר על מצוות עשה חיובית שאפשר לקיים אותה רק מקיימים אותה במחדל. בסדר? זה הבדל דק אבל זה.

[Speaker C] ואם אם אין לי חמץ וקניתי חמץ בשביל לבער אותו לא קיימתי מצווה? עוד פעם? אין לי חמץ, הלכתי לא יודע, המצאתי חמץ בשביל לבער אותו.

[הרב מיכאל אברהם] לפי ההגדרה שלו היית מקיים את המצווה גם בלי לקנות את החמץ.

[Speaker C] אני שואל אם אין לי חמץ עכשיו אני לא יכול לקיים?

[הרב מיכאל אברהם] לא, אתה יכול לקיים לשיטתו.

[Speaker B] אם

[הרב מיכאל אברהם] אין לך חמץ קיימת.

[Speaker C] קיימתי את העשה?

[הרב מיכאל אברהם] כן, קיימת את העשה. זה מה שהוא טוען.

[Speaker C] ואם אני מהדר והלכתי למצוא לי חמץ בשביל לבער אותו זה לא משהו יותר?

[הרב מיכאל אברהם] קיימת את המצווה פחות, לא?

[Speaker B] שהברכה לא תהיה לבטלה ומה? לא, למה? רבי נתן הזכיר את זה

[Speaker C] אבל הברכה לא לבטלה בכל מקרה.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אתה

[Speaker B] מברך על ביעור חמץ ואוקיי אתה לא

[Speaker C] מוצא שום דבר אז מה אני מברך על התהליך? אני לא אברך על החמץ.

[הרב מיכאל אברהם] וזה מה שעשו עשרה פירורים של האריז"ל זה בעצם יושב על העניין הזה ככה.

[Speaker C] אבל אין עניין לעשות את זה? מה? כאילו אין הכרח לעשות את זה, גם אז אין מצוות ביעור.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אני חושב שגם הברכה היא פשוט הברכה לא לבטלה.

[Speaker C] היא בכלל בשביל הבדיקה.

[הרב מיכאל אברהם] כן, אתה בודק ומה אם מצאת מצאת אם לא מצאת לא מצאת. מה לעשות? אתה לא חייב למצוא בשביל שהברכה לא תהיה לבטלה. מה אני יודע, זה דיון ארוך.

[Speaker C] נכון עם ביעור. כן. בדיקה.

[הרב מיכאל אברהם] לא על הבדיקה. כן. למה?

[Speaker B] למה מה ההבדל?

[הרב מיכאל אברהם] בלאו הבא מכלל עשה אי אפשר לקיים את העשה. אין לך קיום עשה. נגיד לאוכלה ולא לסחורה. אין לך דרך לקיים את העשה של הלאוכלה. אין דרך. אם תאכל לא קיימת כלום. רק אם לא עשית את האכילה אלא סחרת אז עברת על איסור שהאיסור הוא כמובן לא לאו אלא רק ביטול עשה. עכשיו פה הוא טוען שאתה יכול לקיים. יש לך מצווה. אם אין לך חמץ בבית קיימת את מצוות תשביתו. אתה מקבל שכר על זה. זאת מצוות עשה. אוקיי? אז זה הבדל מאוד דק כי פה מדובר על קיום שהוא במחדל. מאוד דק. ולכן יש אחרונים שלא מבחינים ביניהם בכלל, הם מיד מתרגמים את זה ללאו הבא מכלל עשה. ופה החינוך שם לב, זה לא אותו דבר. יכול להיות מצב, המנחת חינוך, יכול להיות מצב שאתה מקיים את המצווה הזאת במחדל, אבל יש לך קיום של מצווה, לכן זאת מצווה קיומית. אז זאת מצווה חיובית שאפשר לקיים אותה במחדל, כמו שביתה בשבת. שביתה בשבת אתה חייב לשבות בשבת. אם שבתת בשבת זאת ודאי מצוות עשה, אבל מה היא שביתה? לא לעשות מלאכה. זאת אומרת הקיום הוא קיום במחדל. אוקיי.

[Speaker B] וזאת הסיבה שמברכים על ביעור חמץ? מה, שזאת מצוות עשה וזה לא לאו הבא מכלל עשה? שזו מצווה שאתה מקיים אותה.

[הרב מיכאל אברהם] אתה יכול להביא ראיה לזה שזאת מצווה, לא כולם מסכימים לזה, אתה יכול להביא ראיה לזה שזאת מצווה חיובית מזה שמברכים. האם אפשר לברך על לאו הבא מכלל עשה? לא יודע, אולי כן, אולי לא.

[Speaker C] מעקה בבית. אם אני אין לי גג שצריך לעשות לו מעקה, ועכשיו הלכתי ודאגתי שיהיה לי כזה בית שאני מקיים בו מצוות מעקה, עשית של בניית הבית. ועכשיו אני מקיים… לא, שבכלל קניתי עכשיו בית חדש, אני הולך לבנות בית חדש בכדי שאני אקיים בו מצוות מעקה.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר?

[Speaker C] אז עכשיו אם אין לי בית אז מה אני? או שקניתי בית שאין…

[הרב מיכאל אברהם] אם אין לך בית אז לא קיימת את מצוות מעקה, זה ברור. ואם יש לך בית ויש בו מעקה, זאת השאלה.

[Speaker C] האם קיימת את מצוות מעקה או שקיימת אותה? לכאורה לפי המנחת חינוך הזה אני כן קיימתי, יש לי מצווה ואני קיימתי עשה.

[הרב מיכאל אברהם] ההגדרה במעקה היא כמו ההגדרה בחמץ, המנחת חינוך הוא חייב להגיד ככה בכל מקום. אבל כן, לפי ההגדרה הזו, אם ניישם אותה על מעקה, אז כן. אז קיימת.

[Speaker C] נכון. בסדר. אז עכשיו מישהו שבא לבית שיש בו מעקה,

[הרב מיכאל אברהם] קיים את המצווה של מעקה לפי ההגדרה הזאת.

[Speaker C] מישהו שככה קיים את המצווה והלך ובנה לו בית בכדי לקיים אותו דבר.

[הרב מיכאל אברהם] גם כן. אם יש דמים בביתך אז אתה שם מעקה כדי שלא יהיו דמים בביתך. אם אין דמים אז בסדר, קיימת. אם זאת ההגדרה, אני אומר, תלוי איך מבינים את ההגדרה של מצוות מעקה. אז זה האבחנה שהחינוך עושה כאן כשאני אומר שכשהמצוות עשה מתקיימת בשב ואל תעשה האבחנה היא יותר דקה. זה הרבה יותר דומה כבר ללאו הבא מכלל עשה, אבל זה עדיין לא אותו דבר. ולפי זה, אומר המנחת חינוך, אין צריך לדקדק שיהיה לו חמץ קודם הפסח ויבערו, כמו מצוות ציצית דמצווה על כל איש ישראל ללבוש ד' כנפות כדי לקיים המצווה בקום עשה. שזאת גם הנחה מעניינת, אני לא מסכים לה למשל. יש מקובל שבעידנא דריתחא אז תובעים… אתה יכול לא לשים בגד של ארבע כנפות ולא להתחייב בציצית ואין שום מניעה הלכתית, שום סיבה בעולם להתחייב במצוות ציצית, מה שהוא כותב כאן. מה פתאום? לא צריך. אם יש לך בגד של ארבע כנפות אז אתה צריך לשים בו ציצית. מה שכן כתוב בגמרא זה אליהו פגש שם, לא זוכר את מי זה, רבי יהושע בן לוי, לא זוכר מי היה שמה, והוא אמר שבאידנא דריתחא עונשים את מי שלא שם בגד של ארבע כנפות כדי להיפטר ממצוות ציצית. ועל זה ככה מבינים כל הפוסקים עד ימינו שלכן אנחנו בעצם שמים בגד של ארבע כנפות כדי להתחייב בציצית. אבל על פניו זה דבר משונה, אני ממש לא מסכים לעניין הזה. תוספות כבר מעיר את זה. תוספות אומר שבימיהם כשהבגד הרגיל היה בגד של ארבע כנפות, אז אם לא שמת בגד של ארבע כנפות זה היה כדי לברוח ממצוות ציצית. אז על זה באידנא דריתחא תובעים אותך. אבל אנחנו, הרי הבגד הרגיל שלנו לא בגד של ארבע כנפות. אנחנו שמים בגד של ארבע כנפות במיוחד, מיותר, מעבר לחולצה הרגילה רק כדי להתחייב בציצית. איפה שמענו שהדבר כזה עונשים באידנא דריתחא? זה מופרך לגמרי. באמת הרבה פוסקים כותבים את זה, אני לא מבין, מתעלמים מהתוספות הזה. התוספות הזה הוא פשוט, זה סברא פשוטה. לא יודע.

[Speaker C] אולי על הרעיון כאילו זה כמו מי שלא אוכל כי ציצית וכל המצוות השקולות האלה שמצפים ממך…

[הרב מיכאל אברהם] אבל לא מצפים. התורה הרי אומרת לך רק בבגד של ארבע כנפות.

[Speaker C] נכון, אבל למה היא שקולה כנגד כל המצוות? בגלל שיש בה איזה אלמנט שהוא שאתה מראה מעבר. אני לא צריך שיצוו אותי בשביל שאני אעשה דברים גדולים כאלה כמו תלמוד תורה וכמו שאי אפשר לבטל אותם כאילו תלמוד תורה מעבר למינימום הנדרש. עכשיו אלה מצוות, לכן הם שקולות. במה הם שקולות לכל המצוות האחרות? בזה שהם שיש בהם ערך מעבר למה שיש. אתה רואה, אנחנו לא צריכים, אי אפשר לצוות אותך לקיים.

[הרב מיכאל אברהם] אבל לא עונש על מי שבורח?

[Speaker C] כן, אבל משהו נכון, אתה צריך, מצפים ממך להיות ברמה הנדרשת הזאת. פה? אוקיי. אי אפשר לצוות אותך כל דבר.

[הרב מיכאל אברהם] יכול להיות.

[Speaker D] ויש פה עוד איזה חסרון אולי שבגד שאין בו הנאת לבישה לא חייב מדאורייתא. ואז אם בן אדם סתם שם עליו ציצית אין פה הנאת לבישה.

[הרב מיכאל אברהם] כן, כמו בכלאיים.

[Speaker D] אפשר להגיד שבגלל שיש בזה מצווה או מנהג וזה אז זה הנאת לבישה או ש…

[הרב מיכאל אברהם] לא נראה לי למה זה הנאת לבישה? מצוות לאו ליהנות ניתנו. אבל מצוות לאו ליהנות ניתנו זה בדיוק הנקודה, עושים את זה בשביל המצווה. מצווה היא לא הנאה בהגדרה. לא יודע. ולפי זה כן אין צריך לדקדק, אבל כאן ממילא נתקיים המצווה ואין צריך לחזור כלל אחר חמץ. זה מה שהוא אומר. אבל למה לא צריך לחזר אחרי חמץ? לא כי זה לאו הבא מכלל עשה. גם אם זה היה לאו הבא מכלל עשה לא היה צריך לדקדק, נכון? מה שהוא אומר כאן נכון לפי שתי האפשרויות. בין אם זה לאו הבא מכלל עשה אז ברור שלא צריך לדקדק שיהיה לו חמץ ויבער אותו. העיקר שלא יהיה לי חמץ כדי לא לעבור על הלאו. אבל גם לפי הגדרתו הוא אומר לא צריך לדקדק שיהיה לו חמץ. למה? כיוון שאתה מקיים בזה שאין לך חמץ. אתה לא צריך לעשות פעולת ביעור, אתה מקיים בזה שאין לך חמץ. אוקיי, אז בעצם יוצא שפה בפסקה הזאת השנייה עולה כבר אפשרות שלישית להבין את המצווה. זאת מצווה חיובית לבער את החמץ. מצווה חיובית שמתקיימת, לא מצווה חיובית זה גם ההגדרה שלו, מצווה חיובית שמתקיימת במעשה. אתה צריך לבער חמץ. והוא שולל את האפשרות הזאת. אבל את האפשרות הזאת שהוא שולל זאת אפשרות שלישית. למעלה בפסקה הקודמת הוא הבחין בין שתי אפשרויות. עכשיו הוא שולל שלישית שזה אף אחת משתיהן. כי מה שהוא אומר עכשיו נכון לפי שתי האפשרויות שעלו בפסקה הקודמת. בין אם זה לאו הבא מכלל עשה ובין אם זה עשה שמתקיים במחדל, בשני המקרים אתה לא צריך לקנות חמץ כדי לבער אותו. איך יכולה בכלל לעלות הווא אמינא שאני צריך לקנות חמץ כדי לבער אותו? רק אם אני מבין את זה כמצווה שמתקיימת במעשה, לא במחדל. אני צריך לבער חמץ. אם אין לי חמץ תקנה כדי שתוכל לבער אותו. אז זה הוא אומר לא צריך. בסדר, אבל פה כבר בעצם עולה האפשרות השלישית. וגם נפקא מינה אם רוצה לבער חמצו בפסח ובא אחר וחטפו ממנו וביערו, דמבואר בחושן משפט שפ"ב דמונע חברו לעשות מצווה כגון שחטף ממנו כיסוי, כיסוי הדם, צריך לשלם לו. אבל כאן כיוון דאין מצווה עליו כלל בקום עשה אלא ממילא נתקיים המצווה, אם כן לא חטף ממנו כלל. כי בכל עניין שמושבת מן העולם מקיים הבעל החמץ מצוות עשה דהוה בכל העניין כמו עשה דשבת ויום טוב. בסדר. תכל'ס אם מישהו לקח לי את החמץ ושרף אותו, אז תכל'ס אין לי חמץ, אז מי קיים את המצווה? אני קיימתי את המצווה. הוא לא חטף לי מצווה, אז הוא לא צריך לשלם לי את הקנס של העשרה זהובים. מי שחוטף לחברו מצווה יש קנס דרבנן שישלם לו עשרה זהובים. עד כאן זה אפשרות ראשונה. או דילמא אפשרות שנייה, דמצווה עליו בקום עשה דיישבוט החמץ, שיישבית את החמץ. ואם אין לו חמץ לא קיים העשה, כמו מי שאין לו ד' כנפות. נהי דאין עניין או דאינו עובר, מכל מקום לא קיים המצווה. הכא נמי גם כן כמו התם דמצווה עליו לקנות טלית וכדי לקיים המצווה השם יתברך, הכא נמי מצווה לחזור שיהיה לו חמץ קודם פסח ויבער אותו בי"ד כדי לקיים מצוות עשה בקום עשה. אז זה האפשרות השנייה שהוא מציע. זאת אומרת לאו הבא מכלל עשה זה לא בא בחשבון בכלל מבחינתו. את זה הוא דוחה בפסקה הראשונה. זה ברור שזאת מצווה חיובית. רק השאלה היא איזה מצווה חיובית. זאת מצווה חיובית שהיא מצוות תוצאה שלא יהיה לך חמץ בסוף ולא אכפת לי איך תגיע לזה, או שזאת מצוות עשה חיובית של פעולה, זאת אומרת לבער את החמץ. נפקא מינה אם אני צריך לקנות חמץ ולדאוג לזה שיהיה לי כדי לבער. נפקא מינה נוספת אם מישהו חטף לי את זה, חייב לי עשרה זהובים כי הוא חטף לי מצוות עשה. ולפי זה אם חטף אחד המצווה מידו חייב בקנס כמו שכתוב בחושן משפט שם. ועוד יש נפקא מינה אם אמרינן דמצווה זו היא בקום עשה, אם כן אם השבית חמץ בפסח על ידי שאכלו לא קיים המצווה, דהוי מצווה הבאה בעבירה. לסוברים מצווה הבאה בעבירה מן התורה לא יצא. בסדר, מבואר בחלק זה ועוד, לא משנה כמה פעמים. אבל אי הוי המצווה היא בשב ואל תעשה, אם כן אפילו אכלו מכל מקום אינו ברשותו, אז אי אפשר להגיד שזאת מצווה הבאה בעבירה, תכל'ס אין לו חמץ, אז אי אפשר להגיד שהוא לא קיים את המצווה כי תכל'ס אין לו. אותו דבר ישיבת סוכה יש דוגמה מפורסמת דומה. גם נפקא מינה אם המצווה בשב ואל תעשה אין צריך כוונה לצאת, כמו שכתבנו במצווה א', מצוות פריקה וטעינה. אבל אם היא בקום עשה צריך כוונה לדעת הסוברים מצוות צריכות כוונה. בסדר, אז זה עוד פרשייה. סיפרתי לכם שפעם הייתי בבני ברק, נכנסתי למספרה. הייתי בבני ברק, היה כתוב שמי שמסתפר שיכוון בחמש מצוות. היה מספרה בני ברקית. יכוון בחמש מצוות: ביומו תתן שכרו, ובל תלין, ולא תקיפו פאת ראשכם, ולא יודע כל מיני דברים כאלה. חידושים עצומים שאתה צריך לכוון בלאווים. את זה עוד לא שמעתי. מישהו אמר לי שהאר"י כותב באיזשהו מקום שיש עניין לכוון בלאווים, אני לא יודע.

[Speaker C] אבל ביומו תתן שכרו כנגד.

[הרב מיכאל אברהם] זה כן. אבל בל תלין ולא תקיפו פאת ראשכם ממש לכוון, זה לאו. אז הנה זה, אפילו בעשה אתה לא צריך לכוון אם זה עשה שמתקיים בשב ואל תעשה. אם זה עשה שמתקיים במחדל, אומר המנחת חינוך, אפילו בזה לא צריך כוונה, בלאווין ברור שלא צריך כוונה. צריך לכוון כל רגע ורגע בלא תגזול שאני לא גוזל אף אחד? וכל רגע ורגע אני צריך לכוון לא תגזול אחרת לא קיימתי, אחרת עברתי על הלאו? זאת אומרת לאווין לא צריכים כוונה. טוב, משיב נפלא מברק. אוקיי. בכל אופן המנחת חינוך פה בעצם מביא שלוש אפשרויות, מכלל דבריו אפשר ללמוד שלוש אפשרויות להבין את מצוות תשביתו, ולכן במובן הזה זאת מצווה מאוד מעניינת כי אפשר להגדיר אותה כמעט בכל הספקטרום של מצוות עשה שהגדרתי בהתחלה. אפשר להגדיר את זה כמצווה חיובית מותנית, נכון? אם יש לך חמץ תבער אותו. שימו לב, זה לא אף אחת מההגדרות שהוא הציע כאן. חיובית מותנית זו לא אף אחת מההגדרות האלה. זאת מצווה שהיא מצווה על הפעולה, כן, אבל היא מותנית בשאלה אם יש לך חמץ או לא. אם לא אז לא. עדיין אני לא צריך לקחת חמץ

[Speaker B] כדי לבער, נכון?

[הרב מיכאל אברהם] כי זאת חיובית מותנית. יש אפשרות שזה חיובית ממש ולכן אני צריך לקנות חמץ אם אין לי כדי לבער אותה. יש אפשרות שזה לאו הבא מכלל עשה ואז רק אם יש לי חמץ אז עברתי על המצווה אבל אם אין לי חמץ אז לא קרה כלום אבל גם לא קיימתי. ויש אפשרות שזאת מצווה חיובית שהיא מצווה תוצאה ולא מצוות הפעולה. מצווה חיובית על התוצאה ומה הנפקא מינא? שאם אין לי חמץ אז קיימתי את המצוות עשה הזאת. בסדר? אם אין לי חמץ קיימתי מצוות עשה, לא רק שלא עברתי על המצווה הזאת אלא קיימתי אותה בזה שאין לי חמץ. בסדר? זה ארבע אפשרויות להבין את המצווה. כמובן זה לא ארבע אפשרויות שדיברתי עליהם בהתחלה, זה שלוש מתוכם ועוד אחת זה חיובי מותנה שלא הגדרתי את זה כסוג בפני עצמו אבל פה זה הסוג הרביעי. אז יש ארבע אפשרויות להבין את מצוות תשביתו, כמעט כל האפשרויות של מצוות עשה חוץ מאשר הפרוצדורה. עכשיו למעשה אפשר לתלות את זה במחלוקת תנאים, כי המשנה בפסחים בדף כ"א אומרת כך, אני קורא רק את הסיפא שלה: רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שרפה, וחכמים אומרים אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים. נכון, זה יבוא עוד רגע. אז יש פה מחלוקת תנאים בין רבי יהודה וחכמים. על פניו אם אני מבין כמו חכמים או אם אני מבין כמו רבי יהודה שהוא אומר שרק בשרפה, אז ברור שזאת לא מצוות תוצאה. כי אם זאת הייתה מצוות תוצאה מה אכפת לי איך אני מגיע למצב שאין לי חמץ? אם הוא אומר שדווקא בשרפה אז ברור שזאת מצוות פעולה. עדיין אפשר לדון האם זאת מצוות פעולה מותנית או זאת מצוות פעולה חיובית, זאת אומרת אם צריך לקנות חמץ כדי לשרוף אותו או שרק אם יש לי חמץ אני חייב דווקא לשרוף ולא לעשות משהו אחר, אבל שתי האפשרויות האלה עדיין קיימות ברבי יהודה אבל זה עדיין ברור שזאת מצוות פעולה. נכון? לעומת זאת לפי חכמים אולי זה גופא הם חולקים. חכמים אומרים מה אכפת לי איך אתה עושה את זה העיקר שבסוף לא יהיה לי חמץ. ואז לכאורה ההבנה היא שהוויכוח בין רבי יהודה לחכמים זה בשאלה אם זאת מצוות פעולה או מצוות תוצאה.

[Speaker B] ואולי אפשר להגיד שזה גם תוצאה ופשוט שרפה זה פשוט לא משיג את, כלומר הפירור לא משיג את התוצאה, כלומר כי פירור עדיין זה נשאר בעולם, שרפה זה משיג את התוצאה.

[הרב מיכאל אברהם] זה בברשותי. חמץ בעולם זה לא מעניין שיהיה חמץ בעולם, אין עלי איסור שיהיה חמץ בעולם. כל עוד החמץ הוא לא בברשותי אז מה אכפת לי?

[Speaker B] אז רק תפקיר אותו. אבל איך זה יוצא מברשותך בגלל שפירקתי אותו לחלקים קטנים? כן, פירקתי את זה הפקרתי את

[הרב מיכאל אברהם] זה וזרקתי את זה לים. תלוי אם אנחנו, אני לא רוצה להיכנס לעניין הזה, זה תלוי בשאלה אם אני עושה את זה לפני פסח או בתוך פסח. זה ויכוח בין הראשונים תשביתו זה לפני פסח, רש"י ורבנו תם, אם תשביתו זה לפני פסח או תשביתו זה בתוך הפסח. בסדר? כרגע נניח שזה לפני הפסח לצורך הדיון. ויש אפשרות

[Speaker C] שבתוך הפסח אפשר פשוט לבער באכילה.

[הרב מיכאל אברהם] מה? זה מה שהוא אומר. בתוך הפסח זה מצווה הבאה בעבירה, אבל אם אתה מבער באמצעות אכילה לפני פסח זה לא מצווה הבאה בעבירה. מה הבעיה? אתה יכול לאכול וזה באמת אין בעיה. יוצא שמי שאוכל סופגנייה בחנוכה קיים מצוות עשה. אם אכלתי את הסופגנייה בחנוכה אז עכשיו היא לא תהיה בברשותי בפסח.

[Speaker C] אבל שלושים יום צריך לאכול שלושים יום לפני.

[הרב מיכאל אברהם] מי אמר שזה שלושים יום?

[Speaker C] אני אומר כמו סוכה ישנה ו…

[הרב מיכאל אברהם] זה שאלה מעניינת אגב, ההערה המעניינת שלך. יש כאלה שרוצים לטעון באמת שזה רק שלושים יום לפני החג יש את הביעור חמץ כי אחרת זה באמת משונה. אם אני מבין שזאת מצוות פעולה, אם אני מבין שזאת מצוות פעולה והמצווה הזאת היא לפני פסח כי בתוך הפסח זה עניין אחר, אבל לפי השיטות שזה לפני פסח אז מתי זה מתחיל? אז מי שאוכל סופגנייה בחנוכה קיים מצוות עשה לפי ההגדרה הזאת. מעניין. כן, נכון? בדיוק. או מי שאוכל שלוש סעודות, אוכל פת בשבתות בכל השנה, מקיים מצוות עשה של ביעור חמץ.

[Speaker D] בעצם הוויכוח של חכמים נגד רבי יהודה הזה הוא מתוך קל וחומר שהם מביאים להקשות על הקל וחומר. שהם אומרים לו, עושה קל וחומר לשרפה, ואז הם אומרים לו, אם לא מצא שרפה, לא ישרף את זה? אז יבטל את התשביתו. אז זה לא מראה שהם לא חולקים על הנקודה הזאת?

[הרב מיכאל אברהם] אז זאת קולא דאתי לידי חומרא. זאת אומרת, הם לא מתווכחים איתו מהותית, הם רק מתווכחים איתו או שמתווכחים רק על הילפותא שלו. לשיטתך זה גם לא נכון. אנחנו כשלעצמנו בכלל חושבים זאת מצוות תוצאה. כי בראשונים ובאחרונים יש כאלה שתופסים את זה ממש מצוות תוצאה. אז הרמב"ם כותב: כיצד ביעור חמץ? שורפו או פורר וזורה לרוח או זורק לים. זאת אומרת הוא פוסק כמו חכמים. שורפו או פורר וזורה לרוח או זורק לים. ואם היה החמץ קשה ואין המים מחתכו הרי זה מפררו ואחר כך זורקו לים. כי לזרוק לים אז לא צריך לפורר, אבל אם זה קשה, אז גם תפורר. אז ברמב"ם עצמו נראה שהוא פוסק כמו חכמים, ואז אתה יכול לפורר ולזרות לרוח, בעצם בסופו של דבר מה שאתה צריך זה שזה לא יהיה ברשותך. בהמשך הוא כותב: נתנו לנוכרי קודם שעה שישית אינו צריך לבער, כי זה לא ברשותו. ואם שרפו קודם שעה שישית הרי זה מותר ליהנות בפחמים שלו בתוך הפסח. אבל אם שרפו משעה שישית ולמעלה אסור בהנאה, הרי זה לא יסיק בו תנור וכיריים ולא יאפה בו ולא יבשל בו וכו'. וכן הפחמים שלו אסורים בהנאה, הואיל ושרפו אחר שנאסר בהנאה. בסדר? אז אם הוא שורף לפני הפסח, ודיברנו על זה, אם הוא שורף לפני הפסח, אז הוא יכול ליהנות מהפחמים. אם הוא שורף את זה בתוך הפסח, אסור לו ליהנות מהפחמים. השאלה היא איך להבין את הרמב"ם הזה, שאלה לא פשוטה, ויש על זה הרבה מחלוקות. למה? כי על פניו יש כלל כזה, יש שני סוגי איסורי הנאה. חמץ בפסח הוא איסור הנאה. שני סוגי איסורי הנאה: יש נקברים ונשרפים. יש איסורי הנאה שחייבים לשרוף אותם ויש איסורי הנאה שלא חייבים לשרוף אותם. הנקברים כמובן אין חובה לקבור, אלא הכוונה שאין חובה לשרוף. ומדרבנן כדי שלא תבוא ליהנות, אז קוברים את זה. אבל אין נקברים מדאורייתא, יש נשרפים מדאורייתא ויש כאלה שלא נשרפים מדאורייתא, אז להם קוראים הנקברים. מה ההבדל ביניהם? זה המקורות הבאים שהבאתי, אני כבר אעשה את זה בקצרה. ההבדל ביניהם זה בשאלה א' האם מותר לשרוף. הנשרפים וודאי מותר, אפילו צריך לשרוף אותם. אבל את הנקברים יש דין דרבנן לא לשרוף. למה? בגלל שבנשרפים אם שרפת אותם האפר מותר. האפר מותר כי קיימת מצוותו.

[Speaker B] בסדר? המצווה היא

[הרב מיכאל אברהם] לשרוף אותו, התקיימה המצווה, אתה יכול ליהנות מהאפר. אבל בנקברים אם שרפת אותם לא התקיימה מצוותו, כי אין מצווה לשרוף, אז כיוון שככה האפר אסור. וכיוון שהאפר אסור, אסרו חכמים לשרוף כדי שאנשים לא יחשבו שזה מצוותו בשרפה וייהנו מהאפר. בסדר? אז יש שני הבדלים בין נקברים לנשרפים: א' האם מותר או אסור לשרוף, ב' האם האפר מותר או אסור. עכשיו לפי זה יוצא כך, שרבי יהודה שאומר שחמץ הוא נשרף, אז הוא מהנשרפים, אז א' מותר לשרוף כמובן, הוא אומר שזה נשרף. וב' האפר מותר בהנאה. לפי רבנן לא רק שלא חייבים לשרוף, אלא לפי רבנן לכאורה אסור לשרוף, זה לא מהנשרפים זה מהנקברים. ואם שרפת, אפר אסור בהנאה. נכון? עכשיו הרמב"ם באמת כותב: וכן הפחמים שלו אסורים בהנאה, הואיל ושרפו אחר שנאסר בהנאה. בסדר? אז כיוון שהוא שרף אותו, אם הוא שרף אותו לפני שהוא נאסר בהנאה, אז אין עם זה שום בעיה כי הוא עוד לא היה איסור הנאה בכלל, אז ברור שהאפר לא יהיה אסור, לא משנה אם זה מהנקברים או הנשרפים. אם זה חמץ כבר בפסח שהוא כבר איסור הנאה, אז כיוון שהחמץ הזה הוא לא מן הנשרפים, כי אנחנו פוסקים כמו חכמים, אז אפילו אם שרפת אותו אסור בהנאה. בסדר? ואז יוצא שמה שהרמב"ם כותב כאן פחמים, הכוונה גם לאפר. עכשיו יש אחרונים שרוצים לטעון שזה דווקא פחמים שיש עליהם עדיין צורת הדבר. אבל אם זה הפך לאפר, זאת אומרת זה ממש חול, אז מותר בהנאה גם לפי הרמב"ם. אוקיי, במה הדבר הזה תלוי? אז יש טור, תראו בעמוד השני, אני קצת אדלג על המקורות האלה. הטור כותב כך: רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שרפה, ורש"י פוסק כוותיה, וכן בספר המצוות, הסמ"ג. והגאונים פסקו כחכמים דאמרי מפרר וזורה לרוח ומטיל לים, פירוש גם מפרר כשזורק לים. ולא ישליכנו שם שלם, וכן כתב הרמב"ם, כמובן רק אם זה קשה, אם זה מתפורר לבד אז זה בסדר. ואף רבי יהודה לא קאמר דווקא בשריפה אלא שלא בשעת ביעורו, אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר, ופירש רש"י שלא בשעת ביעורו, בסדר זה מחלוקת רש"י ורבנו תם שהזכרתי. כתב אדוני אבי הראש ז"ל, בסדר, נעזוב, זה הוויכוח של רש"י ורבנו תם. פסקה אחרונה: אבל ליהנות באפרו אחר ששרפו, זה תלוי בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן. לרבי יהודה שהוא בשריפה מותר, דקיימא לן כל הנישרפים אפרן מותר, ולרבנן אסור, דכל הניקברים אפרן אסור. הוא תולה את זה במחלוקת רבי יהודה ורבנן, אם האפר מותר או האפר אסור. והרמב"ם ז"ל כתב סתם, ואם אפה בו פת או בישל בו תבשיל אסורים, והוא הולך לשיטתו שפוסק כחכמים. אז הוא מפרש את הרמב"ם, שכיוון שהוא פוסק כחכמים שזה לא מן הנישרפים, אז אם הוא שורף את זה אז האפר אסור בהנאה, זאת אומרת מה שהרמב"ם דיבר על פחמים זה לא רק פחמים זה גם אפר. בקיצור אסור בהנאה כי לא התקיימה מצוותו, המצווה היא לא שריפה. אז על זה כותב המגן אברהם: סורפו, בגמרא דידן גרסינן חכמים אומרים אף מפרר, ודאי שריפה עדיף, אלא דאף מפרר דייו. מה פתאום? מה זה שריפה עדיף? אסור לשרוף לפי חכמים. הרי זה מהניקברים אז אסור לשרוף, לא ששריפה לא עדיף, אסור לשרוף. אז מה זה שריפה עדיף? זה כך כותב הב"ח. אבל גרסת הרי"ף והרא"ש וחכמים אומרים מפרר וכולי, משמע דווקא מפרר. לא אפילו מפרר, אלא דווקא מפרר, לא לשרוף. השאלה אם לשרוף זה עדיף רק אפשר גם לפורר, אף מפרר וזורה לרוח, או לא אף מפרר וזורה לרוח, השאלה מה הגרסה במשנה, אלא המפרר וזורה לרוח דווקא. וכן משמע בטור שכתב דלרבנן הווה ליה מהניקברים שאפרן אסור, ותנן בסוף תמורה דכל הניקברים לא יישרפו, דגזרינן שמא יבואו ליהנות מאפרן. אז בעצם צודקים הרי"ף והרא"ש וחכמים, כן, שהם גורסים שדווקא לפורר, והטור, שדווקא לפורר ולא לשרוף. אבל בשולחן ערוך כתוב שאפשר לשרוף. המגן אברהם, כן זה השולחן ערוך, הוא נסוב על השולחן ערוך, שאומר שאפשר לשרוף, איך זה יכול להיות? הרי הניקברים לא נשרפים. ותימא על הרמב"ם שפסק שאפרו אסור ואפילו הכי פסק שמותר לסורפו. איך זה יכול להיות שמותר לסורפו? השולחן ערוך לקוח מהרמב"ם, שמותר לשרוף אותו ואולי אפילו שריפה עדיפה. איך זה יכול להיות? הרי הניקברים אסור. ובסוף הלכות פסולי המוקדשין פסק דכל הניקברים לא יישרפו, שאף על פי שהוא מחמיר בשריפתן, הרי הקל באפרן, שאפר הניקברים אסור. עד כאן לשונו. אז מה פתאום מותר לשרוף את זה? ויש לומר דהכי קאמר, לא ישרוף לנהוג בו דין הנישרפים להיות נהנה באפרו, אבל אם רצו לסורפו שלא ליהנות באפרו שרי, ולא גזרינן שמא ייהנה באפרו, וכן כתב המאירי, דברים דחוקים בקיצור. זאת הקושיה. והרבי עקיבא איגר על המגן אברהם הזה תמה עליו תמיהה גדולה ונמרצה. למה? מה זה קשור בכלל לניקברים ולנישרפים? ברור שלפי חכמים, אומר רבי עקיבא איגר, חכמים של רבי יהודה שאומרים אף מפרר וזורה לרוח, המצווה היא לא מצוות תוצאה, לחזור לכל הדיונים שעשינו בהתחלה, המצווה היא מצוות פעולה. תשביתו שאור מבתיכם, צריך להשבית את השאור. רק טענתם שההשבתה לא חייבת להיעשות בשריפה אלא יכולה גם להיעשות על ידי פירור וזרייה לרוח או זריקה לים. אוקיי? אז זה לא נקרא ניקברים. אם אני שרפתי עכשיו את החמץ, לפי ההגדרה הזאת, אם שרפתי את החמץ, התקיימה מצוותו?

[Speaker C] אין אותו פה. מה? אין אותו פה, אז התקיימה.

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא רק שאין אותו פה, אלא עשיתי פעולת השבתה, אז התקיימה מצוותו. אפרו מותר. אז על זה לא גזרו שאסור לשרוף. מתי גזרו איסור לשרוף? מתי שאין בכלל מצווה להשבית, רק יש איסור הנאה, אל תאכל, זה הכל, אין מצווה להשבית, אוקיי? אז כשיש איסור הנאה ואתה לא צריך לשרוף, אז זה נקרא מן הניקברים, מדרבנן קוברים את זה כדי שלא תבוא ליהנות, אבל אין מצווה להשבית את זה, לא משנה באיזו צורה, בכלל אין מצווה להשבית את זה. במצב כזה אסור לשרוף וכמובן גם האפר אסור בהנאה. אבל בחמץ יש מצווה להשבית, אומר רבי עקיבא איגר, רק יש ויכוח בין התנאים איך להשבית. לפי רבי יהודה זה רק בשריפה, ולפי חכמים זה בכל דרך. אבל עדיין הפעולה היא פעולת מצווה, פעולת מצווה של השבתה. גם שריפה היא השבתה של מצווה. אז אם שרפתי בהחלט אפשר לומר שהתקיימה מצוותו, נכון? גם אם פיררתי וזריתי לרוח התקיימה מצוותו. אבל גם אם שרפתי התקיימה מצוותו, אז האפר יהיה מותר, אז ממילא אין איסור לשרוף. מה המגן אברהם רוצה? כך שואל ר' עקיבא איגר. המגן אברהם מבין שלפי רבנן זה מן הנקברים, אין בכלל מצווה לשרוף. יש רק איסור הנאה בחמץ. יותר מזה נראה לפי המגן אברהם שגם אין מצוות תוצאה שלא יהיה לי חמץ. אין בכלל מצווה. זה לאו הבא מכלל עשה תשביתו. תשביתו זה לאו הבא מכלל עשה, אבל אין לי מצווה שקיימתי אותה כשאין לי חמץ. אין פה בכלל מצוות עשה, רק אסור לי ליהנות מהחמץ, אז תקבור את זה כדי שלא ליהנות מדרבנן. אבל התשביתו זה רק להוסיף לאו, זאת אומרת עשה, על מי שיש לו חמץ בבית. אם זה היה חיובי במחדל, אז גם כן התקיימה מצוותו. כשאין לי חמץ אז התקיימה המצווה. אני צריך לדאוג לזה שלא יהיה לי חמץ, נכון?

[Speaker D] אבל לא ניתנה בחפץ משהו שצריך לעשות איתו. אז מה?

[הרב מיכאל אברהם] אבל עדיין קיימתי את המצווה אז מה הבעיה? רב חיים רוצה לומר את מה שאתה אומר, עוד רגע נראה. אבל על פניו מה ההבדל? אני הייתי מבין במגן אברהם שלא, זה אין פה מצווה בכלל, זה לאו הבא מכלל עשה. כך הוא גם מבין את הטור, גם הטור בעצם אומר את זה, כי הטור הרי אומר שלפי חכמים אסור ליהנות מהאפר. נכון, זה מה שהוא אומר. ההיתר ליהנות מהאפר תלוי במחלוקת רבי יהודה וחכמים. אז הטור אומר להלכה שמי שפוסק כמו חכמים אסור ליהנות מהאפר. פשטות לפי זה גם אסור לשרוף. נכון? כך יצא. ואז מה זה אומר? שבעצם ההשבתה היא בכלל לא קיום מצווה. אין פה קיום מצווה. לכאורה אפילו לא מצוות תוצאה. אז מה זה תשביתו? זה לאו הבא מכלל עשה, שאם יש לך חמץ אז חוץ מזה שעברת על בל יראה ובל ימצא גם ביטלת עשה של תשביתו, אבל אין בכלל קיום של התשביתו. כך טוען ר' עקיבא איגר ובעצם הוא נשאר בקושיא על הקושיא של המגן אברהם, הוא נשאר בקושיא. הוא אומר איזה מן קושיא זו? זה לא מתחיל בכלל. מה ר' עקיבא איגר מניח? ר' עקיבא איגר מבין שהמצווה היא כמובן מצווה חיובית. איזה מצווה? פה יש מקום לדון, כמו שהערת קודם. אפשר היה להגיד שזאת מצווה חיובית במעשה, ואז מה שחכמים אומרים שאתה לא חייב דווקא לשרוף אתה יכול לפורר ולזרות לרוח, אבל עדיין אתה חייב לעשות פעולת השבתה. בסדר? ועדיין זה יכול להיות אחד משתיים: או מצווה במעשה שהיא מותנה, עשה מותנה, אם יש לך חמץ אתה חייב לעשות פעולת השבתה. בסדר? אבל אם אין לך חמץ לא קרה כלום. ואפשר להגיד שזאת מצוות עשה חיובית לא מותנה, זאת אומרת צריך לקנות חמץ כדי שיהיה לך כדי שתשרוף. אבל עדיין זאת מצווה בפעולה. אם זאת מצווה בפעולה אז אם שרפתי התקיימה מצוותו ולכן מותר לשרוף והאפר מותר. וזה מה שמניח ר' עקיבא איגר. אפשר היה אולי להגיד אפשרות שלישית שזאת מצוות עשה של תוצאה, לא של פעולה. ועדיין, כיוון שיש פה מצווה שמתקיימת בתוצאה, אז אם שרפתי את החמץ הגעתי לתוצאה הרצויה אז התקיימה מצוותו. התקיימה בתוצאה. כיוון שהמצווה התקיימה בתוצאה אז האפר הוא מותר ולכן מותר לשרוף. גם את זה אפשר היה להגיד. זה תלוי איך מבינים את ר' עקיבא איגר. בפשטות הוא מתכוון לאחת משתי האפשרויות הראשונות, אני אומר זה מה שאתה הנחת, אולי הוא מתכוון גם לאפשרות השלישית. זאת אומרת גם באפשרות השלישית אפשר להבין אותו. רב חיים הולך באמת על האפשרות השלישית והוא מיישב כך את הטור. ורב חיים אומר כך, פשוט אני מראה שהאחרונים האלה שבדרך כלל המוכרים המגן אברהם, ר' עקיבא איגר ורב חיים, הם תמיד מדברים על תשביתו הם בעצם מתנפלים על כל האפשרויות האלה של איך אנחנו מבינים את מצוות עשה של תשביתו. אז רב חיים אומר כך: אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא, זה ציטוט של הרמב"ם, אלא אם כן קנה חמץ בפסח או חימצו כדי שיעשה בו מעשה. אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו, אף על פי שעבר על שני לאוין אינו לוקה מן התורה מפני שלא עשה בו מעשה. בסדר, אז לפי הרמב"ם לוקים על בל יראה ובל ימצא על הלאו, הוא מדבר על הלאו לא על העשה של תשביתו. על הלאו של בל יראה ובל ימצא אומר הרמב"ם זה לאו שלוקים עליו. לא כולם מסכימים לעניין הזה אבל הרמב"ם טוען שלוקים עליו, מתי? אם עברת על זה במעשה, זאת אומרת אם קנית חמץ ונמצא אצלך חמץ במעשה כי לאו שאין בו מעשה לא לוקים. וכבר הקשו, איך לוקה כלל על לאו דלא יראה ולא ימצא? והרי בפסחים מבואר להדיא דלאו דלא יראה ולא ימצא הוי לאו הניתק לעשה דתשביתו. ובלאו הניתק לעשה. ולא לוקים עליו, וזה ניתק לעשה של תשביתו. וקשה על הרמב"ם שפסק דבקונה חמץ בפסח הווי מעשה ולוקה. ונראה בזה דהנה הגאון רבי עקיבא איגר הקשה על הטור שכתב דלרבי יהודה דחמץ מצוותו בשרפה אפרו מותר כדין כל הנשרפים דאפרם מותר, ולרבנן דהשבתתו בכל דבר אפרו אסור כדין הנקברים. והקשה על זה הגאון רבי עקיבא איגר דלפי מה שכתבו התוספות דהנשרפים אפרם מותר ונקברים אפרם אסור משום דהנשרפים איכא מצווה בשרפתם ועל כן הווי נעשית מצוותן, מה שאין כן נקברים דליכא שום מצווה בקבורתם ורק משום תקלה קוברים אותם, כן, ולא הווי נעשית מצוותם, ואם כן בחמץ גם אם השבתתו בכל דבר הלא איכא מצווה דתשביתו, אם כן היה צריך להיות לכולי עלמא אפרם מותר. זה הקושיה של רבי עקיבא איגר שהבאתי קודם. הרי אין פה, יש פה מצווה והתקיימה מצוותו אם שרפת. אומר רבי חיים: ונראה דלא דמי המצווה של תשביתו דהשבתתו בכל דבר למצוות שרפה. דמצוות תשביתו בשארי השבתות הווי עיקרו המצווה שלא יהיה לבעלים חמץ. מה שאין כן מצוותו בשרפה הווי מצווה שחלה על החפצא של החמץ בחלות דין שרפה. מה הוא אומר? שלפי רבי יהודה המצווה היא מצוות פעולה, לשרוף. לפי רבנן המצווה היא שלא יהיה לו חמץ. אז למה הוא מתכוון בלאו הבא מכלל עשה, אולי? או לעשה של תוצאה, נכון? להבדיל מהתפיסה של רבי עקיבא איגר שזה עשה של פעולה. והוא מניח שאם מבינים שזה עשה של תוצאה אז לא אומרים את מה שרבי עקיבא איגר אומר שהאפר מותר, זאת ההערה שלך. בסדר, זה בעצם מה שהוא כנראה רוצה לומר בהמשך רואים שהוא לא מתכוון ללאו הבא מכלל עשה. והוא טוען שבעשה של תוצאה לא אומרים התקיימה מצוותו. למרות שקיימת, זה עשה שכן אפשר לקיים אותו, בתוצאה בזה שאין לי חמץ, אבל על דבר כזה לא אומרים התקיימה מצוותו. אמרתי זה לא חייב להיות, כך רבי חיים טוען. ולעניין ההיתר דנעשית מצוותו בעינן דווקא שיהא נעשית מצוותו בחפצא, אז הותר החפץ, ולא כשהבעלים קיימו מצווה דרמיא עלייהו יהא הותר בזה החפצא. זאת אומרת ברור שהוא מבין שהבעלים מקיימים מצווה, הוא לא רואה את זה כלאו הבא מכלל עשה, גם הוא כמו המנחת חינוך לא רואה בזה לאו הבא מכלל עשה. זה מצוות עשה חיובית, אף מצוות עשה חיובית שהיא בתוצאה, אני מקיים מצווה בזה שאין לי חמץ אבל לא בזה ששרפתי את החמץ. ממילא בדבר כזה לא אומרים התקיימה מצוותו. ולכן אומר הטור והקושיית המגן אברהם שאם אני שרפתי אז באמת לפי רבנן האפר הוא אסור. למה? הרי קיימתי את המצווה שאין לי חמץ, נכון, אבל התקיימה מצווה בתוצאה והתקיימה מצוותו נאמר רק כאשר המצווה מתקיימת בפעולת השרפה. אוקיי? הוא בעצם מתכוון לומר נדמה לי שהוא לא עושה פה הבחנה בין מצווה בחפצא או מצווה בגברא אלא בין מצווה תוצאה למצווה פעולה. זה לא אותו דבר. המצווה בתוצאה היא שהבן אדם בעצם קיים מצווה בזה שאין לו חמץ. על דבר כזה לא אומרים התקיימה מצוותו. מתי שהמצווה היא מצוות הפעולה לשרוף את החמץ אז אתה אומר התקיימה מצוותו. אז ההבחנה היא לא באמת, הוא כותב פה בין גברא לחפצא אבל נדמה לי שהוא לא מתכוון להבחנה בין גברא לחפצא אלא להבחנה בין פעולה לבין תוצאה. יכול להיות שגם מצוות הפעולה היא על הגברא, אבל אם הפעולה, אבל אם המצווה על הגברא היא מצווה לשרוף, לא מצווה שלא יהיה לו חמץ בסוף, אז אפשר להגיד שהתקיימה מצוותו. בסדר? הוא מכניס פה גם חפצא אז יש פה מקום להתלבט למה בדיוק מתכוון.

[Speaker C] בחפצא הוא לא מתכוון לחמץ כאילו שאתה משבית אותו?

[הרב מיכאל אברהם] מתכוון לחמץ, אבל השאלה היא אם הוא מתכוון לחמץ שיש עליו מצווה לשרוף אותו או שהוא מתכוון שיש מצווה שהחמץ יהיה שרוף. זאת אומרת שזה… אז על החפצא? כן אני יכול להגיד שזה מצווה על הגברא ועדיין אפשר להגיד שהתקיימה מצוותו כי סוף סוף עשיתי את המצווה שמוטלת עלי. אוקיי? זהו בקיצור אז ראינו פה את כל הספקטרום של ההגדרות איך מגדירים את מצוות תשביתו חוץ מאולי לאו הבא מכלל עשה שזה אולי הטור אומר את זה בדעת רבנן שהוא אומר שבאמת אין בכלל מצווה לשרוף ואולי אפילו מתכוון לא כמו רבי חיים שזה בכלל לא מצווה, רבי חיים מסביר את זה בטור שיכול להיות שזה מצוות תוצאה. אבל אם לא נלך כמו רבי חיים אלא נגיד שאפילו במצוות תוצאה סוף סוף התקיימה מצוותו אז למה האפר לא יהיה מותר? אז למה הטור אומר שהאפר אסור? כי זה לאו הבא מכלל עשה. ואז זאת ההגדרה הכי קיצונית שאין בכלל מצוות עשה של תשביתו, זה רק איסור אם יש לי חמץ חוץ מבל ייראה ובל יימצא גם יש לי את האיסור של ביטול עשה של תשביתו.