אלול שיעור 3
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- אלול, געגועים, ומעבר לעבודה בוגרת
- שני מוקדי הדיון: אידיאליזציה של העבר ורגש מול שכל
- מצוות אהבה והטענה שאין ציווי ישיר על אמוציה
- אהבת רעיון מול אהבת אדם, ותלות בדבר
- כיצד “מצווים על אהבה”: מעשים, מינימום, והדרך מן השכל אל הרגש
- אהבת הגר לעומת אהבת ישראל והקושי עם “אנטיפת”
- אהבה ושנאה בתוך “המשפחה”, איסור שנאה, ושנאת רשעים
- ערך מוסרי של רגש טבעי מול בחירה ועבודה
- משל בקשת הסליחה ה”קרה” וחידוד האותנטיות
- עבודה מכוונת, צדיק גמור ובעל תשובה, וביקורת “אותנטיות” רומנטית
- צדקה, חמלה, ו“רחמנא ליבא בעי”
- הרמב״ם הלכות תשובה פרק י׳: עבודה מאהבה, “לעשות האמת מפני שהוא אמת”, והמתח עם תיאור אמוציונלי
- פרשנויות לקשר בין הלכות הרמב״ם והדגש על דעת
- הרמב״ם בהלכות עבודה זרה: מאהבה ומיראה כפטור והצורך ב“קיבלה עליו באלוה”
- חוק, מוסר, צבא, וביקורת על יצירת “מקור תוקף” עצמאי כעבודה זרה
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציב את המעבר מהתרגשויות אלול וימי נוראים לעבודת Hashem קרה ורציונלית כתהליך שאולי אינו חסרון אלא התבגרות אפשרית, וגם אם אינו אידיאלי ייתכן שאין דרך “להחזיר את הגלגל אחורה”. הוא טוען שנוסטלגיה לעבר עשויה להיות אידיאליזציה מומצאת, ומעמיק בשאלה האם מצוות הפונות לכאורה לרגש באמת מצוות על אמוציה או על עמדה, כוונה ומעשים. לאורך הדיון מוצגת עמדה שלפיה אפשר ולעיתים צריך לבנות ולנתב רגשות דרך עבודה שכלית מכוונת, ושאין ערך מוסרי פשוט לרגש “טבעי” כשלעצמו. הדיון מגיע לרמב״ם בהלכות תשובה פרק י׳ ולרמב״ם בהלכות עבודה זרה, כדי לחדד תפיסה של “לעשות האמת מפני שהוא אמת” כמודל עבודה, ולהעלות שאלות על אהבה, יראה, *lishmah*, ועל סכנת הפיכת מערכות אנושיות למקור תוקף דמוי עבודה זרה.
אלול, געגועים, ומעבר לעבודה בוגרת
הפתיחה קושרת את תחושות אלול וההתרגשות לימים נוראים לשאלה מה אמור לעשות מי שאינו חש אותן. הטקסט מציע שלא נכון בהכרח לנסות לשחזר רגש יש מאין או להיכנס לאטמוספירה שאינה אפשרית או אינה נדרשת, אלא להתאים את עבודת Hashem לאטמוספירה שבה האדם מצוי בלי שיפוטיות. המעבר מהאמוציות לעבודה קרה ושכלתנית מוצג כאפשרות של השתפרות, וגם כאפשרות שאין ממנה חזרה אפילו אם אינה טובה יותר.
שני מוקדי הדיון: אידיאליזציה של העבר ורגש מול שכל
הטקסט מציב היבט ראשון שבוחן האם מה שהיה פעם בהכרח היה טוב יותר, וטוען שלפעמים הגעגועים ממציאים מציאות אידיאלית לשם התרפקות. הוא מציב היבט שני שבוחן את היחס בין רגש לשכל בעבודת Hashem, וממשיך ממנו לניתוח שיטתי של מצוות שנראות כמצוות רגש.
מצוות אהבה והטענה שאין ציווי ישיר על אמוציה
הטקסט טוען שניתן לראות בבסיס מצוות “רגשיות” הנחה שהציווי אינו פונה אל הממד האמוציונלי עצמו. הוא מביא את קושיית רבי יצחק הוטנר על הכפילות אצל הרמב״ם בין מצוות *ahavat hare’a* לבין מצוות אהבת הגר, ומציג את תשובתו שההבחנה היא בגדר המצווה ולא בטעם חיצוני. הוא קובע שלפי רבי יצחק הוטנר אהבת הגר היא לאהוב את היותו גר, כך שאדם שאוהב שכן שהוא גר בלי לדעת שהוא גר אינו מקיים את מצוות אהבת הגר, ואהבת הגר דורשת מודעות מכוונת לכך שהוא גר צדק.
אהבת רעיון מול אהבת אדם, ותלות בדבר
הטקסט מציע שני ניסוחים: ניסוח אחד “ליטווקי” שמרוקן את הממד האמוציונלי ומגדיר את אהבת המצווה כהערכה אינטלקטואלית לאידיאה ולא לאדם. ניסוח שני קובע שאהבה חייבת להסתיים באהבה כלפי אדם, אך נדרשת אהבה שתלויה בדבר במובן שהיא מכוונת לתכונה מסוימת, כגון הגרות, גם כאשר האדם “בלתי נסבל”. הוא מדגיש שהשאלה כיצד לקיים זאת אינה פלפול אלא בעיה מעשית של בניית יחס מכוון, והוא דוחה רעיון של מצווה “לחפש גר” בדומה לחיפוש שילוח הקן.
כיצד “מצווים על אהבה”: מעשים, מינימום, והדרך מן השכל אל הרגש
הטקסט מחדד שהתרגום של אהבה ל“כל ששנוא עליך לא תעשה לחברך” הוא לכל היותר ביטוי מינימלי ונגטיבי שאינו ממצה מצוות עשה פוזיטיבית של אהבה. הוא מציג אפשרות שהציווי הוא על אמצעים: התבוננות, הערכה, מחשבה ופעולות שמובילות לרגש, גם אם הרגש אינו מובטח. הוא מציג עמדה שלפיה יש יכולת מסוימת לשלוט, למתן ולנתב רגשות, ולכן העבודה השכלית אמורה להסתיים במידה מסוימת גם בממד אמוציונלי.
אהבת הגר לעומת אהבת ישראל והקושי עם “אנטיפת”
הטקסט טוען שלגבי גר קל יותר לבנות תהליך מכוון כי ניתן להתמקד במה שסבל והקריב כדי להיות גר, ולהגיע דרך כך להערכה ואולי לאהבה. הוא טוען שלגבי אדם מישראל הקושי גדול יותר, משום שהוא “פשוט נולד לאמא הנכונה”, והשאלה כיצד אפשר לאהוב מי שאין בו תכונה שמתחברים אליה נותרת חריפה. הוא מציין הבחנה לשונית בין “לאהוב את” המופיע ביחס לגר וביחס לקדוש ברוך הוא לבין “לאהוב ל…” ב“ואהבת לרעך כמוך”, ומעלה אפשרות שהדבר רומז לממד התנהגותי יותר.
אהבה ושנאה בתוך “המשפחה”, איסור שנאה, ושנאת רשעים
הטקסט קובע שהשנאה בין קבוצות בתוך עם ישראל יכולה להיות אדירה דווקא משום הקרבה, ושאהבה ושנאה אינן בהכרח סתירה פשוטה כי כעס ושנאה יכולים להיבנות על רקע קשר, ציפייה ואכפתיות. הוא טוען שלא פשוט שיש איסור ב”שנאה” זו, ומעלה הבחנה בין “לא תשנא את אחיך בלבבך” כפי שהרמב״ם מפרשו לבין ביטול עשה של “ואהבת לרעך כמוך”. הוא מוסיף שיש גם שיח הלכתי על “מצווה לשנוא רשעים”, מביא “משנאיך ה' אשנא” מתהילים, מציין מאמר ב"המעיין" בתשכ״ז, ומשאיר את ההגדרות פתוחות.
ערך מוסרי של רגש טבעי מול בחירה ועבודה
הטקסט דוחה תפיסה רומנטית של רגש כמשהו שצריך “לפרוץ מאליו” ומפקפק בערך מוסרי של רגשות טבעיים שמקורם באבולוציה או בנטייה מולדת. הוא מבקר גינוי מוסרי לאדם שאינו חש רגשות “ראויים” אם הוא בכל זאת מקיים מחויבויות מעשיות, וטוען שציוויים מתייחסים למה שאדם צריך לעשות ולא למה שהוא “הוא” כעובדה. הוא משלב כאן את ההבחנה בין עובדה לנורמה ואת “הכשל הנטורליסטי”, ומייחס לקאנט תפיסה שמוסר אינו יכול להיות רגש עובדתי אלא נורמה מחייבת.
משל בקשת הסליחה ה”קרה” וחידוד האותנטיות
הטקסט מספר חוויה ממדרשת שדה בוקר בעשרת ימי תשובה שבה נשאל לדבר על מחילה וכפרה “לא במובן דתי”. הוא מציג מקרה של אדם שפגע בזולת, נטול רגשי אשם, שמבין בשכל שחטא ופועל לפייס ולבקש סליחה אף שבלב הוא “מת מצחוק”, ומתנגד לתגובה שרואה בכך צביעות. הוא טוען שזו בקשת מחילה גדולה יותר, מפני שמי שמבקש סליחה מתוך ייסורי מצפון פועל גם כדי לטפל במצוקתו שלו, בעוד כאן הפעולה באה מתוך הכרה במה שנכון לעשות.
עבודה מכוונת, צדיק גמור ובעל תשובה, וביקורת “אותנטיות” רומנטית
הטקסט טוען שיצירת מנגנונים שיקלו על העתיד אינה מפחיתה מערך המעשה אלא נזקפת לזכות האדם שבנה אותם. הוא מערער על עליונות אוטומטית של בעל תשובה על צדיק גמור ותולה זאת בשאלה האם הצדיק “מלידה” או תוצאה של התמודדות ועבודה עקבית. הוא קובע שהמודל הנכון אינו “לממש את מה שבתוכך” אלא לשאול “מה נכון שיהיה בתוכי” ולבנות את הפנים בהתאם.
צדקה, חמלה, ו“רחמנא ליבא בעי”
הטקסט מתעמת עם העדפה לתת צדקה מתוך רחמים וחמלה ולא “רק בגלל” ציווי, וטוען שהעדפה רגשית אינה הוכחה למעשה נעלה יותר. הוא טוען שאם הרגש הוא תוצאה של עבודה מכוונת יש בכך ערך, אך אם הוא מולד אין בכך מדד מוסרי מובהק, ואף ייתכן שמי שנותן “כמי שכפאו שד” מתוך מחויבות שכלית ראוי להערכה גדולה יותר. הוא מתייחס ל“רחמנא ליבא בעי” ומציג אפשרות שהצורך ברגש הוא טכני-מעשי כדי שהנתינה תפעל ביחסים בין בני אדם, ולא בהכרח ערך עצמי של הרגש.
הרמב״ם הלכות תשובה פרק י׳: עבודה מאהבה, “לעשות האמת מפני שהוא אמת”, והמתח עם תיאור אמוציונלי
הטקסט מצטט את הרמב״ם שקובע שאין ראוי לעבוד את השם בשביל שכר ועונש, ומגדיר עבודה זו כעבודה מיראה שאינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים, ומביא גם את לשון הרמב״ם “עמי הארץ והנשים והקטנים” כהקשר חינוכי. הוא מדגיש את לשון הרמב״ם שהעובד מאהבה עושה “לא מפני דבר בעולם” ו“עושה האמת מפני שהוא אמת”, ומציג זאת כמודל “לייבוביצ'י” שנראה נקי ממניעים ורגשות. הוא מצביע על הפתעה כשהרמב״ם ממשיך ל“וכיצד היא האהבה הראויה” ומתאר אהבה רגשית עזה עד מאוד בסגנון “חולת אהבה אני” ושיר השירים כמשל, ושואל מה היחס בין ההגדרה השכלית לבין התיאור האמוציונלי.
פרשנויות לקשר בין הלכות הרמב״ם והדגש על דעת
הטקסט מציע אפשרות שהרמב״ם מדבר בהלכה ג׳ כמשל לחשיבות ולתמידיות העיסוק, בלי התחייבות לרגש זהה לאהבת אישה. הוא מציע אפשרות אחרת שהרמב״ם כן דורש מימד אמוציונלי, אך מתקשה בכך שהלשון “לעשות האמת מפני שהוא אמת” מוצגת כמטרה ולא כאמצעי. הוא מצטט את המשך הפרק שבו הרמב״ם אומר ש“אין אהבת השם נקשרת בליבו של אדם עד שישגה בה תמיד” ושהאהבה תלויה ב“דעה שידעהו”, ומדגיש קשר הדוק אצל הרמב״ם בין השכלה והתבוננות לבין אהבה.
הרמב״ם בהלכות עבודה זרה: מאהבה ומיראה כפטור והצורך ב“קיבלה עליו באלוה”
הטקסט מביא את הרמב״ם בהלכות עבודה זרה פרק ג׳ הלכה ו׳ שפוטר עובד עבודה זרה מאהבה או מיראה כאשר אין כאן “קיבלה עליו באלוה”, ומציג את השגת הראב״ד שמפרש מאהבת אדם ומיראת אדם ולא מאהבת עבודה זרה ומיראתה. הוא מציע שהרמב״ם יוצר סימטריה עם הלכות תשובה: עבודה דתית “לשמה” היא קבלה באלוה, בעוד “מאהבה או מיראה” בהקשר זה היא עבודה לא לשמה. הוא מציג את “קיבלה עליו באלוה” כאלטרנטיבה היחידה למה שמניע מתוך תועלת, פחד או משיכה, ומחבר זאת שוב למודל של “לעשות האמת מפני שהוא אמת”.
חוק, מוסר, צבא, וביקורת על יצירת “מקור תוקף” עצמאי כעבודה זרה
הטקסט טוען שהפיכת החוק לסיבה לעצמה, במובן של “החוק אמר” בלי בקרה והצדקה, יוצרת מימד של עבודה זרה. הוא מציע שגם מחויבות מוסרית כ”מקור תוקף” נוסף לצד הקדוש ברוך הוא מייצרת “שניות” שיש בה אורח של עבודה זרה. הוא מציג עמדה חינוכית נגד “חיילות עיוורת” ומספר שאינו רוצה לצאת לקרב עם חיילים שיצייתו לכל פקודה אוטומטית, וטוען שסירוב מצפוני כאפשרות בארגז הכלים עשוי לשפר גם את הפיקוד. הוא מסכם שרק Hashem הוא המקום שבו “קבלה באלוה” מסיימת את הבקרה לאחר שהבקרה הבסיסית הכריעה שהוא אלוה, בעוד כל תרומה אנושית אחרת, כולל חז״ל ונביאים, כפופה לבקרה.
תמלול מלא
היה דיון של רגש ושכל. נשים אותו עוד פעם בקונטקסט ואז אני אמשיך. התחלנו עם התחושות של אלול, הגעגועים לאלול, ההתרגשות לקראת ימים נוראים, ובעיקר מה אמור לעשות מי שאין לו את זה. והצעתי הצעה שאולי לא נכון אוטומטית לחשוב שצריך לשחזר את זה יש מאין, להיכנס לתוך אטמוספירה אחרת שבה אני לא נמצא, או כי זה לא אפשרי או כי לא צריך, כי זה לא באמת משהו שאמור להיות חסר לי, אלא לנסות ולעשות איזשהו מעבר לעבודת השם במובן יותר בוגר או יותר מתאים לאטמוספירה שבה אני נזהר משיפוטיות, או יותר מתאים לאטמוספירה שבה אני נמצא, כל אחד יחליט לעצמו איפה הוא ממוקם. ואמרתי שיכול להיות שהמעבר הזה מההתרגשויות והחוויות והרגשות, האמוציות, לעבודה הקרה הרציונלית, השכלתנית יותר, רציונליסטית אולי יותר, הוא איזשהו מעבר שיכול להיות בכלל שהוא מעבר חיובי, יש פה השתפרות. וגם אם לא, זה מה יש. זאת אומרת השאלה אם אפשר להחזיר את הגלגל אחורה, יכול להיות שאי אפשר אפילו אם זה לא מצב טוב יותר. ואז המשכתי, בפעם הקודמת כבר דיברתי על זה יותר, אמרתי שיש שני היבטים שעולים מתוך הדיון והוויכוחים סביבו. אחד מהם זה השאלה אם מה שהיה פעם בהכרח היה יותר טוב, שעם זה בעצם התחלתי את הפעם הראשונה. הגעגועים האלה למשהו שהיה פעם, לפעמים אנחנו ממציאים את מה שהיה פעם רק כדי שיהיה לנו איזה מודל להתרפק עליו, איזה מציאות אידיאלית כזאת. זה הדיון הראשון. והדיון השני, בזה עסקתי בעיקר בפעם הקודמת, והדיון השני היה בשאלה של הרגש מול השכל בעבודת השם וזה היה בסוף הפעם הקודמת ואני רוצה קצת להמשיך את העניין הזה. דיברנו קצת על המצוות שנוגעות לרגשות. המצוות שנוגעות לרגשות נדמה לי שאפשר לראות בצורה די סיסטמטית, עוד פעם אני לא אומר שזאת הגישה של כל המפרשים או הפוסקים, אבל נדמה לי שאפשר לראות בצורה די סיסטמטית בכל אחת מהמצוות האלה בסיס לזה שאנחנו לא מצווים על המימד האמוציונלי שלנו. זאת אומרת זה לא שהציווי פונה אל הרגש אלא דוגמה למשל שהבאתי מהקושיא של רבי יצחק הוטנר על מה שמישהו שאל אותו למה יש כפילות, מצווה אחת שהרמב"ם מונה זה מצוות אהבת הרע, ואהבת לרעך כמוך. המצווה השנייה זה מצוות אהבת הגר. והשאלה היא למה צריך מצווה מיוחדת על אהבת הגר הרי הדבר הזה כלול במצוות אהבת הרע, הגר הוא יהודי ככל יהודי אחר וצריך לאהוב אותו בתור יהודי. ואז הוא אמר שהמצווה לאהוב, כל מצוות האהבה אבל שתי אלה בפרט, שתי המצוות האלה הן מצוות שלא פונות ל זאת אומרת נגיד אם אני אוהב נגיד שיש לי שכן שהוא גר ואני לא יודע על כך שהוא גר, הוא איש נחמד ואני מאוד אוהב אותו, האם קיימתי את מצוות אהבת הגר? אז הוא טוען שלא, כיוון שמצוות אהבת הגר בדרך כלל אנחנו רגילים שמצוות אהבת הגר זה לאהוב את הבנאדם הזה שהוא גר וטעם המצווה זה בגלל שהוא גר. אבל רבי יצחק הוטנר טוען לא, זה הגדר של המצווה. זאת אומרת גדר המצווה זה לאהוב אותו באשר הוא גר, לא לאהוב אותו נקודה והסיבה או הטעם שהוא לא נוטל חלק בקיום של המצווה אלא רק הסיבה שבגללה הצטווינו זה זה שהוא גר. אז הוא אמר לא, המצווה היא לאהוב את היותו גר או את הגרות שבו. ואז הכפילות הזאת כמובן לא קיימת כי אם אהבתי את השכן שלי כי הוא יהודי שזה מצוות אהבת הרע אבל לא אהבתי אותו כי הוא גר או בגלל שהוא גר אז לא קיימתי את מצוות אהבת הגר. אין פה החלה אוטומטית של האחת החלה בכף של האחת בשנייה. אהבת הגר זה בכוונה. או לגר צדק? לא לגר תושב? כי כתוב שם כי גרים הייתם בארץ מצרים. לא לא, זה גר צדק. זה גר, כן, גר צדק. דיון עתיק. למה? איך חז"ל עוברים מהביטוי גר המקראי שמדבר על גר תושב לביטוי גר בלשון חז"ל שזה גר צדק. בפוסקים זה על זה מדובר. זה אומר שיוצא שאדם שאוהב את אמא שלו לא קיים 'ואהבת לרעך כמוך'? נכון, נכון. במובן הזה נכון. זאת אומרת, יש פה, עכשיו אמרתי שאפשר לנסח את זה בשתי צורות, אפשר לנסח את זה בצורה ככה ליטווקית לגמרי ולהגיד בכלל צריך לאהוב את הבן אדם, צריך לאהוב את הרעיון שבא בו לידי ביטוי. זה מן איזה אהבה, לא יודע, אפלטונית כזאת, זה משהו כזה שלא פונה בכלל לבשר ודם. בסוף זה גם רגש. מה? מי שאוהב בשכל? לא, זהו. עכשיו, אתה לא יכול לאהוב רעיון ברגש, נדמה לי שזה. למה לא? לאהוב רעיון, אני חושב שזה עניין אינטלקטואלי. זה לא, נדמה לי. אבל 'ואהבת לרעך כמוך' זה רגש. לא, זה מה שאני מדבר עכשיו. זאת אומרת, היה אפשר לרוקן לחלוטין את הממד האמוציונלי של מצוות האהבה האלה ולהגיד בכלל הכוונה היא בכלל על אהבה של רעיון, על הערכה שלו, על הידבקות ברעיון, אבל לא אהבה באיזשהו מובן אמוציונלי שאנחנו בדרך כלל מייחסים למושג הזה. הרגש זה האמצעי, הסיבה זה ה. לא, לא, רגע. הניסוח השני, הניסוח השני. אני באמת חושבת שכשאתה אוהב את הרעיון ואתה מאוד מאוד מאוד עסוק בו זה גם יורד ללב. לפעמים אולי, אוקיי. הניסוח השני זה באמת, לא, הניסוח השני הולך יותר רחוק. הניסוח השני אומר אהבה פונה לבן אדם. אהבה לא פונה לאידיאות מופשטות. אבל אני כן צריך להקפיד על זה שאני אוהב אותו מחמת התכונה הזאת. זה צריך להסתיים באהבה כלפי אדם. זאת לא אהבה מופשטת. בסוף אתה אוהב עם הרגש. רגע, אני עכשיו מגיע. אני עוד מעט מגיע, לא עכשיו, עוד מעט. אולי זאת הנקודה, כי כשאוהבים בן אדם הרי בעצם גם הבן אדם השני חש, זה יכול להיות אפילו שמדובר על הרגשות של השני. כשמישהו אוהב מישהו אחר המישהו האחר מקבל משהו. הקב"ה לא זקוק לנו לכן הוא יכול להסתכל על ה. לא, לא, האהבה היא לא בגלל שהוא זקוק לאהבה. יש עליי חובה לאהוב אותו. מי אמר שזה בגלל שזה, זו לא מצווה בין אדם לחברו לאהוב אותו כי הוא זקוק לזה. אני חושבת שזו מצווה תוצאתית. אה? זאת אומרת שזה משהו שהוא. אני לא חושב, לא נראה לי, לא יודע. יש את הביטויים המעשיים, הבאתי את הרמב"ם נדמה לי בהלכות אבל שהרמב"ם אומר שם שיש מצווה ללוות את המת, להכניס כלה, לבקר חולים וכולי, וכל זה בכלל מצוות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך'. אז לכאורה זה תרתי דסתרי, אם זה דברי סופרים אז איך זה נכלל במצווה דאורייתא של 'ואהבת לרעך כמוך'. ושם אמרתי, דיברנו על זה נכון? שהביטויים המעשיים האלה הם באמת הניסיון לתרגם את החובה לאהוב ל, לנתינה ממש לזולת, לביטוי המעשי של הרגש הזה. אבל החובה מדאורייתא היא חובה על האדם לאו דווקא במובן של מה שהשני זקוק לו. וגם אהבת הגר היא אהבה אינטלקטואלית? אז לזה אני מגיע עוד מעט. לא, היא אהבה אינטלקטואלית? אני מגיע לזה עוד מעט. אז הניסוח השני בעצם אומר שאהבה צריכה להסתיים באהבה לבן אדם, מה שאנחנו רגילים בדרך כלל לייחס למושג הזה. ומה שנדרש מאיתנו אבל זה שבאמת במודעות כשאני אוהב אותו זה בעצם במילים אחרות שזאת תהיה אהבה שתלויה בדבר. נדרש מאיתנו שזאת כן תהיה אהבה שתלויה בדבר. זאת אומרת אני אוהב אותו בגלל שהוא גר. אם הוא אדם בלתי נסבל ואי אפשר לסבול אותו? אז אתה צריך לאהוב את הממד הזה שבו ולהסתדר איכשהו כנראה עם האספקטים האחרים. זה שאלה לא, זה לא פלפול זו שאלה אמיתית. זאת אומרת אם רוצים לקיים את זה אז צריך לחשוב איך באמת עושים את זה, זו שאלה לא פשוטה. יש מצווה לחפש גר ולאהוב אותו כמו שיש מצווה לחפש ציפור כדי לקיים שילוח הקן? מצווה חיובית. לא נראה לי, אני לא מכיר התייחסות כזאת בכל אופן כן לא מכיר. אין מצווה שחשבתי עליה כמו שילוח הקן כדי לגרש את האם. לא, זה מחלוקת, זה מחלוקת. אין מצווה לחפש עמלק. בוא נמצא בגוגל איפה קיימת מצוות מצוות. ומה זה לאהוב? לאהוב את הגר מה זה באמת מתבטא? לאהוב אותו פשוט לאהוב אותו. כבן אדם? אז אמרתי יש פה שני ניסוחים, אפשר להגיד שאני אוהב רק את הגירות לא את הגר, בבחינת 'יתמו חטאים ולא חוטאים'. איך זה יורד ללב? לאהוב את הגירות, את הגר לא משנה, אבל איך זה מתבצע? איך אני יכולה לאהוב? איך אפשר לצוות על רגש? זה מה שאת שואלת. אני אומרת בסדר אני אוהבת אבל אני לא מרגישה, זאת אומרת איך הציווי מתרגם לרגשות? אז פה. זאת אומרת שאלה שכבר שאלו אותה, ואיכשהו כנראה ההנחה היא שאם לא, אם אני אתעלם מניסיונות בעייתיים, סליחה? כל ששנוא עליך לא תעשה לחברך. זה התרגום המעשי עוד פעם, אבל אני מדבר על השורש. אני מדבר על השורש. השורש אמור להיות כן איזושהי אהבה. הביטוי של זה הוא מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך, זאת אומרת, זה גם ביטוי נגטיבי, זה ביטוי שאומר לך מה לא לעשות. אבל אהבה הרי זה ציווי פוזיטיבי, זה מצוות עשה. לכן נדמה לי שמה ששנוא עליך לא תעשה לחברך לא יכול למצות את מצוות "ואהבת לרעך כמוך". זה האופן שבו אולי זה יבוא לידי ביטוי, או הרף המינימלי שזה יבוא לידי ביטוי. אבל האפשרות לצוות על רגשות נמצאת פה לא מעט, ולכן אני אומר, אם מניחים את מה ששושי קודם הניחה שאי אפשר לצוות על רגשות, זה מוביל אותנו לניסוח הראשון. זה בדיוק הסיבה לאמץ את הניסוח הראשון שאומר שבאמת לא מדובר על לעורר איזשהן רגשות, מדובר פה על התייחסות לאידיאה, לא לבן אדם. אלא להבין כמה האידיאה הזאת ראויה להערכה. משהו כזה, כן, זה ניסוח מאוד קר, אבל זה ציווי על הבנה. מה? איך אפשר לצוות על הבנה? לא, אבל תתמקד בזה, תחשוב, תראה מה עשה הגר, כמה הוא. תגיע להבנה ואז תגיע לרגש. תעשה את הפעולות שמביאות. או שתגיע או שלא, בכל מקרה לא ציווית על הדבר עצמו, אלא ציווית תעשה את האמצעים להגיע. אם באמת ישנה אפשרות להגיע, אז השאלה של שושי לא שאלה. אני אומר בהנחה לא נכון, בהבנה, מה זאת אומרת? כשאתה מעמיק במשהו אתה מבין אותו. מי אמר שאתה יכול לעורר רגש כלפי כל אחד סתם לפי תוכנית, זאת אומרת, אתה מחליט לאהוב את פלוני? גם לא כל דבר שאני מתעמק אני מבין. אני אוכיח לך שלא כל דבר שאני מתעמק אני מבין. לא, אבל יש דברים, זה לא מסובך מדי. זה לא קוונטום גרוויטי. וגם יש דברים שלא קשה להתרגש מהם. וגם יש דברים שלא קשה להתרגש מהם. בסדר, אבל יש דברים ויש הרבה אנשים שלא מתרגשים מהדברים האלה, ולהבין שמה שהגר עשה ראוי להערכה, זה נדמה לי דבר פשוט. מה הבעיה בזה? זה לא דבר מסובך מדי להבין את זה. אז אני אומר, אם מקבלים את העניין הזה שאי אפשר בכלל לצוות על רגשות, באמת נאלצים להגיע למסקנה שבאמת לא מדובר פה על מצווה שפונה לאמוציות, אלא זה רק עניין של התייחסות אינטלקטואלית נקרא לה, לאידיאות, לזה שהוא התאמץ ונהיה גר, והגירות והמוכנות למסור את עצמו ולהקריב בשביל עבודת השם וכדומה, ואני מאוד מעריך את זה בלי שזה יבוא לידי ביטוי אמוציונלי. עכשיו, אני נוטה לחשוב שכן אפשר לשלוט ברגשות, ולכן אפשר למתן קצת את הליטבקיות הזאת ולהגיד שמה ש… אבל לא לגמרי. זאת אומרת, הטענה היא שבאמת העבודה האינטלקטואלית שלנו צריכה בסוף להסתיים גם במימד אמוציונלי. זאת אומרת, ויש לנו אפשרות לעשות את זה. זאת ההנחה. ההנחה היא שהתורה מצפה מאיתנו כן בסופו של דבר להגיע לאיזשהו מימד אמוציונלי, לאהוב את האדם, אבל להגיע לעניין הזה דרך החשיבה על מה הוא סבל, על מה הוא הקריב כדי להיות פה וכולי. זה לגבי גר. לגבי אדם מישראל זה באמת שאלה עוד יותר קשה בעיניי. זה שאלה יותר קשה. הוא לא הקריב כלום, הוא פשוט נולד לאמא הנכונה. זה הכל. כן, אבל הוא בן של העם שלנו. אוקיי, אז הוא בן של העם שלנו, אז מה? אבל הוא אנטיפת. אז מה? לא, זה העניין שמדובר פה שבן אדם שעומד מולך הוא בן אדם. כן, אז אני אומר, אם הוא גר, אז גם אם הוא אנטיפת, אני מבין, יש משהו שבאופן מאוד סיסטמטי אני יכול לשכנע את עצמי שהאיש ראוי להערכה. אז הוא אנטיפת, נו מה לעשות, אני צריך להסתדר עם זה. אבל אדם מישראל אני בכלל לא… זה הרבה יותר קשה. זאת אומרת, פה בסדר, אז הוא נולד לאמא כזאת ולא לאמא אחרת, אז מה? לא, אבל אצל הגר לא נאמר להעריך אותו, נאמר לאהוב אותו. נו בסדר, אבל איך אני יכול לאהוב אנטיפת אם אין לו שום תכונה אחרת שאני מתחבר אליה? ואהבת לרעך כמוך. אה? לא אוהב את התכונות שלו, אתה אוהב אותו. איך? איך? אז זאת השאלה, איך אפשר? "ואהבת לרעך כמוך", כמוך זה קל לאהוב. מה? כמוך. כן, אבל אתה יודע, הראיה שאין ציווי לאהוב את עצמי. שזה לא צריך. הציווי לאהוב את רעי הוא כמוני, אבל אותי זו הנחה פשוטה, זה כנראה טבוע בנו, פה לא צריך. מבחינה לשונית, לאהוב ל… ולאהוב את… זה לא אותו דבר. המצווה "לאהוב את" מופיעה בגר, מופיעה אצל הקדוש ברוך הוא. לרעך כתוב "לאהוב ל…". אוקיי, ו…? אז זה כנראה לא אותה הוראה. מה זאת אומרת? מה? זה יותר כנראה משהו מעשי מבחינת התנהגות. אה, אוקיי, אז זה חוזר לניסוח הקודם. בלי רגשות. אבל ברמב"ם רואים שהביטויים המעשיים הם רק דברי סופרים. אהבת הרע ביסודה היא. ביסודה היא מצווה לא על הביטויים המעשיים. הרמב"ם היה על גר, לא? לא, הרמב"ם היה על אהבת הרע. אוקיי, ומבחינת מה שאתה אומר, הרבה יותר קל לאהוב את בן העם שלך גם אם הוא אנטיפת, מכיוון שיש לך את הרגש האחווה, האחווה בין בני אותה קבוצה, שהיא בסופו של דבר, אם ננקה את כל ההתפלספות, זה רגש הרבה יותר קיים אבולוציוני והרבה יותר טבעי מאשר הצורך לאהוב את הגר. לא, אבל אני לא מסכים. אני לא מסכים, כי תחת אותה אצטלה אינטלקטואלית ברית גורל וברית ייעוד, צריך לצוות ועוד פעם לצוות, מכיוון שהוא אולי הוא זר, השאלה אם הוא אנטיפת או לא אנטיפת היא משנית. אני חושב שאני לא מסכים. אני אגיד לך למה אני לא מסכים. נכון, אבל זה מה שקורה. לא, אני אגיד לך למה אני לא מסכים, כי נכון שיותר קל לאהוב את היהודי כי הוא חלק מהמשפחה שלי באיזשהו מובן רחב יותר. אבל השאלה אם יותר קל להיענות לציווי לאהוב את היהודי. תמיד, נגיד שאני לא אוהב את היהודי. אין לי את הרגש הזה, בסדר? הרי זאת השאלה. השאלה היא לא את מי יותר קל לאהוב. זה יכול להיות בהחלט. אני מדבר על השאלה מה יותר קל שהציווי יניע אותי לעשות, בהנחה שזה לא טבוע בי, שזה לא נמצא בי באופן טבעי. אז נגיד שאני לא לא אוהב את היהודים, לא יודע, אין לי איזה אהבה מיוחדת כלפי יהודים. בסדר? עכשיו בא הציווי ואומר ואהבת לרעך כמוך. כן, אם אין בי את זה, אז אני לא רואה איך אני אקנה את זה. זאת אומרת, מה אני אמור לעשות? שכן שנולד לי טיפוס מסוים כזה, הוא אנטיפת. אבל אצל הגר, גם אם אין לי את זה, אני יודע איך להתחיל להתקדם לכיוון הקיום של הציווי. כי יש לי במה להתמקד ולנסות להעריך ולהגיע אליו דרך הביוגרפיה שלו ודרך מה שהוא הקריב וכדומה. אתה מבין? זאת אומרת, אני לא מדבר על השאלה מה יותר קל לאהוב. אבל זה לא אהבה, זה לא אהבה. לא, זה יכול… אז אמרתי, זה יכול אולי להסתיים גם באהבה. הוא לא הגדיר מה זה אהבה. אז אמרתי, יש פה שניים, קשה להגדיר את זה. יש פה, אבל אני אומר, יש פה, אמרתי, אפשר לסיים את זה בזה ואז לעצור בניסוח הראשון. ואפשר לעצור שם. יש ניסוחים כאלה, כן? יש כאלה שלומדים את הלל הזקן ככה, מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך זה התרגום המעשי של אהבת הרע, כי באמת אין ציפייה שתאהב אותו במובן האמוציונלי. אז רק מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך נותן איזשהו ביטוי מעשי. ברמב"ם אמרתי, לא כל כך משתמע שזה הכוונה, כי ברמב"ם נראה שהביטויים המעשיים הם דברי סופרים וגם במקומות אחרים לא. ולכן אני אומר שיכול להיות, וכאן כל אחד יבחר לעצמו, אני לא יודע להגיד מה נכון, אבל יכול להיות שלא צריך לרוקן לגמרי את הממד האמוציונלי מהמצווה הזאת, אלא להגיד שאנחנו נגיע אליו בסוף. זאת אומרת, בסופו של דבר זה כן מסתיים במשהו אמוציונלי. העבודה שמוטלת עלינו היא עבודה להגיע לזה. וההנחה היא שיש דרך לעשות את זה. זאת אומרת שאני יכול באופן מכוון לעשות איזושהי עבודה סיסטמטית כזאת, רציונלית, להחליט על מטרה ולהחליט שאני הולך לאהוב את פלוני ולהגיע למצב שאני אוהב אותו. זאת אומרת, זה לא יודע. המחשבה הזאת שמדבר על ברית גורל וברית ייעוד, כלומר שגם העבר המשותף וגם העתיד המשותף. כן, אבל גם בשניהם אתה יכול לדבר על השאלה האם ברית הגורל וברית הייעוד תובעות בנו איזשהו סוג של אהבה, טובעות ב-ט', איזשהו סוג של אהבה, או שהן תובעות ב-ת' מאיתנו להרגיש את השותפות הזאת. אז שתי האפשרויות אלה קיימות גם בברית הייעוד. זה לא דבר פשוט. אני הגעתי למסקנה שהשנאה שיש בין קבוצות בעם ישראל היא פשוט היא אדירה, ודווקא בגלל שזה בתוך המשפחה. למשל… וזה לא סותר, דרך אגב. זה לא סותר. זאת אומרת, אתה יכול, אני יכול להילחם בקיצוניות גדולה נגד מישהו שאני נורא אוהב אותו, בגלל שהוא עוד יותר מעצבן אותי. הוא משלנו, הוא מה זאת אומרת? אני חושב שפעם… אני שונא אותו, אני שונא הרבה יותר ערבים. אבל אני אומר עוד פעם, אבל זה לא… התחושה היא שאו אני אוהב או אני שונא היא פשטנית מדי. זאת אומרת, אני כשאני יכול להיות בהחלט שאני מגיע למצב שבו אני שוצף וקוצף כנגד מישהו וכועס עליו ושונא אותו אולי אפילו במובנים מסוימים, כי ברקע כן יש לי איזושהי אהבה, חיבור, לא יודע איך לקרוא לזה ביחס אליו, אכפתיות ביחס אליו. בגלל שהציפיות, המעשים שלו הם הפוכים לציפיות שלי. אבל למה הציפיות הן כאלה ואין לך ציפיות ממישהו רחוק? כי אתה מרגיש קשר. בסדר. בסדר. אז זה אומר שהשנאה הזאת היא תוצר של איזשהו קשר שכן יש לך כלפיו יותר מאשר לאחרים. אולי התוצאה היא אכזבה, אבל אני לא בטוח שזה מוחק את החלק הראשון. זה נבנה על גבי החלק הראשון. יש לך איזושהי ציפייה, קשר, אהבה בסיסית. עכשיו הבן אדם לא עונה על ציפיותיך או לא מתנהג כמו שהיה אמור להתנהג, ואז אתה יוצר שנאה כלפיו. אבל זה… א', אם יש בזה איסור או לא זה בכלל לא פשוט. הוא לא מבטל את… א', לא פשוט שיש בזה איסור. לכל היותר ביטול עשה של ואהבת לרעך כמוך, כי "לא תשנא את אחיך בלבבך", הרמב"ם הרי אומר שזה רק לשנוא בלי להגיד, אבל אם אתה אומר לו, אז זה בסדר. לא על לא תשנא, אלא על ביטול עשה, הוא לא מבטל מצווה. אז יכול להיות שהוא יבטל את המצווה אבל יכול להיות גם שלא, יכול להיות שלא. כי בבסיס אתה אוהב אותו והוא באמת ראוי, הרי יש מצווה לשנוא רשעים דרך אגב. יש מצווה לשנוא רשעים. אז מאיפה לומדים את זה? אני צריך להזכיר, "משנאיך ה' אשנא", "משנאיך ה' אשנא" זה תהילים, זה… אבל אני חושב שכן, אני חושב שלוקחים את זה מתהילים, אני לא חושב שזה מקור בתורה אבל יש פוסקים מביאים את זה. יש איזה מאמר ב"המעיין" בתשכ"ז נדמה לי, יש שם מאמר על מצוות שנאת הרשעים. מה בדיוק ההגדרות, "יתמו חטאים ולא חוטאים", כל הדיונים שסביב העניין הזה. בכל אופן, אז לכן אני אומר פה אין איזה תשובות ברורות. כל אחד יחליט לעצמו, נדמה לי אבל שאי אפשר לשלול את האפשרות לשלוט ברגשות או לנתב רגשות או לבנות רגשות מתוך החלטה רציונלית. אני חושב שזה דבר שהוא קיים. אבל בכל מקרה זה ודאי לא התחושה הרומנטית הזאת או ההתייחסות הרומנטית הזאת לרגש כאילו שהוא פשוט צריך לפרוץ מאליו כזה או להיות קיים בי מעצם היותי. אלא מדובר פה על משהו שהוא עבודה מכוונת, שאולי בסופו של דבר מסתיימת גם במימד אמוציונלי. אבל זה עדיין לא הרגש במובן שהוא מופיע בדרך כלל, זאת אומרת כי על רגש שפשוט קיים שם אין טעם לצוות, זה לא רלוונטי, גם אין איזה ערך אגב. זה שהוא קיים אז הוא קיים, אז מה? לכן זה קצת מה שצבי העיר קודם. זה שאני אוהב כל יהודי כי האבולוציה נטעה בי את המחויבות לקבוצה שלי או לקבוצת ההתייחסות שלי, אז מה זה אומר? זה אומר שזה דבר בעל ערך? הרבה פעמים זה באמת שאלה שהתלבטתי בה לא מעט. אנחנו הרבה פעמים נוהגים להתייחס לבנאדם נגיד שלא אוהב את בני משפחתו, את ילדיו, בצורה מאוד… זה מעורר רגשות מאוד קשים או גינוי. רגשות זה לא אומר כלום, גם זה רגשות, אבל זה מעורר גינוי מאוד מאוד חזק. הוא לא בנאדם, מה זאת אומרת? מה הוא לא אוהב את הילדים שלו? לא דואג לילדים שלו? וכולי. השאלה היא למה? זאת אומרת אהבה לילדים זה משהו שפשוט נטוע בנו, אז אצלו זה לא נטוע, אז מה? אז הוא בנוי אחרת, הוא נכה, אפשר לקרוא לזה, אוקיי, אבל גינוי במובן המוסרי זה לא שאלה של נכות או לא נכות. גינוי במובן המוסרי זה שאלה במה אתה בוחר. והשאלה היא מה? לא דואג הכוונה לא אוהב אותם, פשוט לא אוהב אותם. יכול להיות שכן דואג. בוא ננסח את זה כך, הוא דואג, הוא עושה את מחויבויותיו, בסדר? יש עניין של תיקון המידות, בנאדם צריך לעבוד על עצמו. בסדר, יכול להיות שהוא צריך לעבוד על עצמו, אבל עדיין זה שהוא בנוי אחרת ממך, האם זה אומר שהוא פחות מוסרי? אני לא חושב שאני שופט בנאדם לפי השאלה איזה רגשות טבועים בו. בסדר, אז הוא טבוע בו רגש כזה, הוא טבוע בו רגש אחר. יכול להיות שזה רגש יותר מועיל, רגש יותר נעים לחיות איתו, ודאי, זה תמיד יותר טוב לחיות עם אדם טוב. אבל אם הוא בסך הכל נולד טוב, נו בסדר, אז הוא נולד טוב, השני נולד רע, מה לעשות? ציוויים לא אמורים להתייחס למישור הזה. ציוויים אמורים להתייחס לשאלה מה אני צריך לעשות, לא מה אני. מה אני זאת עובדה. מה אני צריך לעשות זה האוט והאיז, דיברנו על זה בשנה שעברה על היחס בין הנורמה לבין העובדה, הכשל הנטורליסטי שאי אפשר לגזור נורמות מעובדות. קאנט מתחיל את הדיון שלו במוסר בזה, דיברתי גם על זה, מתחיל את הדיון שלו במוסר בזה שהוא אומר שלא ייתכן שהמוסר זה אותו רגש מוסרי שיש בנו. כי הרגש המוסרי שיש בנו הוא עובדה. והמוסר צריך להיות נורמה שכך חייבים להתנהג או כך ראוי להתנהג. מה זה קשור למה שטבוע בי? לא ייתכן שמה שטבוע בי הוא בסיס מספיק בשביל לבוא אליי בטענה בתביעה שזה מה שאני גם צריך לעשות. אז מה? טבוע בי גם יצר לדבר לשון הרע, גם זה אומר שאני צריך לדבר לשון הרע? ברור שצריכה להיות איזושהי בקרה של נכון ולא נכון שאומרת לי מה ראוי או לא ראוי לעשות. העובדה שמשהו טבוע בי היא בסך הכל עובדה, היא לא אומרת שום דבר. בין אם הדבר הזה הוא חיובי ונעים ובין אם הדבר הזה הוא לא חיובי ולא נעים. לכן נדמה לי שבכל מקרה זה אני חחשב גם בניסוח הפחות ליטאי, הניסוח שכן מקבל שבסופו של דבר אנחנו מגיעים לרגש, צריך להבין שהרגש הוא לא משהו שעומד לעצמו. מי שיש לו את הרגש הזה אז הוא איש טוב ומי שאין לו את הרגש הזה הוא איש רע. רגש הוא לכל היותר מטרה. הוא מטרה שאליה אתה אמור לשאוף או לכוון את המעשים, את העבודה הנפשית שלך כדי להגיע אל הרגש ההוא ולכן בסופו של דבר זה מן משהו שאולי אפשר להתייחס אליו כמאוד מנוכר, זאת אומרת אני בסך הכל בונה רגש בצורה מאוד מגמתית כזאת. בשביל מה? בשביל מה אני צריך אותו כמטרה? לא יודע, התורה מצווה, התורה מצווה "ואהבת לרעך כמוך". אני יודע בשביל מה? לא יודע, אני יכול לשער בשביל מה. אבל זה כבר שאלה שהיא מעבר, טעמא דקרא. אני רוצה לדעת מה התורה מצווה. יכול להיות שזה נורית אדומה לכל התהליך של העבודה. אם… יכול להבין את התהליך הפוך שיש רגש בשביל להגיע למשהו שאתה רואה בו ערך אבל אם אתה לא רואה ברגש… כן, אבל אם הרגש הזה הוא קיים, אז מה הערך יכול להיות בו או לא להיות בו? הוא קיים פשוט, או לא קיים. מה, זה עובדה ככל עובדה אחרת. זה כמו שלא סביר שתהיה מצווה להיות גבוה או נמוך, שמן או רזה. אולי שמן או רזה כן, אבל גבוה ונמוך זה לא בידינו, כך נולדנו, אז מה זה רלוונטי? אפילו אם זה היה תכונות שהיה להם ערך במובן שהם היו מועילות או לא מועילות, לא משנה, כזה אני. עכשיו, המבנה הנפשי שלי הוא גם כן פשוט כזה. יכול להיות שאני יכול לשנות אותו, בסדר. זה המצוות האלה… יכול להיות שדיברת על זה, הבאת פעם את התניא על הנפש הבהמית והנפש האלוקית, אתה בדיוק דיברת על המאבק הזה, שהרגש מביא משהו שהוא מאוד מאוד משתלט, הלב משתלט על המוח וצריך לא לתת וצריך עם השכל אבל להשפיע על הרגש. להשפיע על הלב כי אז שמה אתה פועל. הרגש מפעיל יותר מאשר השכל. אז זה כבר שאלה פרשנית שאני מוכן לקבל אותה, את האפשרות הזאת. אבל זה צריך להתחיל פה ולהסתיים שם, זה מה שאמרתי, מהמוח אל הלב ולא מהלב אל המוח. בדרך השנייה אתה כן מקבל… הנפש האלוקית, כן כן, בדרך השנייה של האהבה. כן, אז זה הנפש האלוקית שדיברתי עליה שם שמהמוח אני מנווט או מבקר את הלב. אבל אם זה רק במוח, זה בדיוק העניין של ההתרגשות של אלול, כי כשזה מגיע ללב… לא, אבל אין לי, ואני לא מצליח לייצר את זה, אז מה לעשות עכשיו? בסדר, אז לא. אז עכשיו השאלה היא אם זה יוביל אותי למקום הנכון, יכול להיות שאני יכול להגיע למקום הנכון גם בלי ההתרגשויות. אולי תנסה לא לחשוב על משהו, תעשה… תחשוב על "מה אני חושב", מיד זה נעלם. אוקיי. כאילו אז כשאתה… אני גם כשאני חושב על זה וגם כשאני לא חושב על זה זה לא עובר. אני לא יודע מה לעשות חוץ מכן לחשוב או לא לחשוב אני לא מכיר עוד מכשיר. היינו עכשיו בבר מצווה של האחיין, התחילו פתאום עם ניגונים של ימים נוראים, כולם נמסו, כאילו זה… אפשר להגיד הכל על המכניות, אבל יש משהו שקורה לך… אני לא טוען שאין בנאדם מימד רגשי או שאין לו נוסטלגיה לניגונים של ימים נוראים, גם לי יש, אז מה? אבל זה לא שייך לרגשי אלול ולא שייך לעבודת התשובה. בסדר, יש רגש בבנאדם. יש רגש בבנאדם, אני לא מכחיש את העובדה המצערת הזאת. בסדר, אבל השאלה מה אני אמור לעשות עם רגשות שאין בי? זאת אומרת, או הרגשות האלה שאמורים להיות חלק מעבודת השם שבי. לשאוף אליהם? אולי. אולי לא. זה השאלה. אני אביא אולי דוגמא נוספת, גם אולי סיפרתי את זה פעם, אני לא זוכר, זה אחת מחוויות שדה בוקר… סדום ועמורה, מה הבעיה? הם התנהגו לא בסדר. מה זאת אומרת התנהגו? הם נולדו ככה. הם היו רשעים, מה זאת אומרת? היו להם יצרים כאלה. אז שיעבדו על זה. מה זאת אומרת? מי שנולד רוצח אז אין תביעה אם הוא רוצח? מה זה נקרא? אז תעבוד על זה אם נולדת ככה, אתה מבין שזה לא בסדר, תתגבר על זה. לא אמרתי שכל אחד איך שהוא נולד זה מה שהוא צריך לעשות, הפוך, אני אומר שהשכל צריך להכתיב לך איך אתה מתנהג. ואם נולדת רע, אז זה שנולדת רע זה לא דבר שלילי כשלעצמו, השאלה מה אתה עושה עם זה. אם אתה לא מתגבר על זה, בוודאי שיש עליך תביעה. יש נסיבות מקילות, טיעונים לעונש – נולד רע, קשה לך, בסדר. אבל זה לא הופך את המעשה לחיובי, זאת אומרת אתה… האחריות על מעשיך היא אחריות שלך, זאת אומרת איך שלא נולדת. אחת מחוויות שדה בוקר שלי, אז יש לי כמה כאלה, אז נזכרתי בזה בדיוק בשבת האחרונה. הייתי שם פעם בבית ספר התיכון הסביבתי במדרשת שדה בוקר. מקום מעניין דווקא, נראה לי חבר'ה מצוינים, עשה עליי הרבה רושם המקום הזה. הם ביקשו ממני בעשרת ימי תשובה לבוא ולדבר על מחילה, כפרה, חרטה, אבל לא במובן דתי. לא במובן דתי, לדבר על המושגים האלה כשלעצמם. למה פנו לרב? כן, פנו לרב. לא פנו לדוקטור לפסיכולוגיה. אתה מומחה לכפרה. לא, אני לא חושב שהם ידעו אפילו… האמת שאני לא זוכר איך הם הגיעו אליי כבר, אבל אולי דרך מישהו שאני מכיר שם. בכל אופן, אז אמרתי אוקיי. ואז אמרתי להם, אני חושב שפעם סיפרתי את זה, אמרתי להם בואו נחשוב על מישהו שפגע בחברו. ואין לו שום נקיפות מצפון על זה, הוא פשוט נטול רגשי אשם לחלוטין. לא מעניין אותו בכלל העניין הזה, אוקיי? אבל הוא מבין שהוא פגע בו. מבין שזה לא בסדר. בשכל, הוא פשוט מבין שזה לא בסדר. אז הוא הולך אליו ומבקש ממנו סליחה, ומנסה לפייס אותו. בלב הוא מת מצחוק. בסדר? פשוט איזה אידיוט זה שנפגע משטויות כאלה. אבל בסדר, עשיתי לא בסדר, אני הולך ומבקש סליחה, בסדר? והוא לא מסכים ואני מפייס אותו עוד יותר וכולי. עכשיו אני שואל אותם איך הייתם מתייחסים לבקשת סליחה כזאת? זה בסדר? זה לא בסדר? הייתם מקבלים את הסליחה הזאת, נגיד שהייתם יודעים שזה המצב? הייתם ממליצים לו לקבל את בקשת הסליחה הזאת? בדרך כלל רובם אמרו שלא, כי זאת צביעות. זאת הייתה הטענה. לא מאמין שהוא עשה את זה. מצד שני הוא מתגבר על נטייה הפוכה. לא לעשות טוב מול הבן אדם. בדיוק. אני גם אמרתי להם אחרי זה, אמרתי להם אחרי זה שאני ממש לא מסכים. אני דווקא חושב שאין לכם בקשת מחילה יותר גדולה מזאת. זאת אומרת, בן אדם שמבקש מחילה בגלל שיש לו כאבי בטן, אז הוא בעצם בא לפרנס משהו בתוך עצמו. בדיוק, הוא בא לטפל באיזושהי מצוקה שהוא עצמו מרגיש. לעומת זאת הבן אדם הזה אין לו כלום, הוא לא נולד, הוא נולד רשע, כן? הוא נולד אחד שלא אכפת לו מהזולת ולא כלום. והוא הולך ומבקש סליחה כי הוא מבין שהוא היה לא בסדר וצריך לפייס אותו, בעיניי זאת בקשה מופלאה ממש. ואני דווקא חושב שזה להפך, אם מישהו בא אליי רק בגלל שהוא לא מצליח לישון בלילה ממה שהוא עשה לי, נו אז מה? אז ייקח כדור. זאת אומרת, הוא עושה את זה בשביל עצמו. ודווקא העניין הזה נראה לי הרבה יותר ראוי להערכה, הרבה יותר אמיתי, הרבה יותר ישר, הרבה פחות צבוע בעיניי מאשר הבקשה שבאה מהלב. הוא חושב שהוא לא בסדר והוא צריך לפייס את השני. הם חושבים כמו שהגננת אומרת לבקש סליחה. אה? לא לא, אז הסברתי, לא, לא, זה לא בגלל הרגל או משהו כזה. לא, הפוך אגב. אני חושב שהרבה פעמים הרגשות האלה הם תוצאה של הרגל. הרגילו אותך להרגיש רע אחרי שאתה עושה משהו רע וזה נבנה אצלך, אולי זה טוב שכך, אבל אני אומר, לא בטוח שזה לא תוצאה של הרגל. אבל לא, אני לא מדבר על הרגל. מדבר על מישהו שמבין בשכל, אין לו שום רגשות. מבין בשכל שהוא עשה משהו לא בסדר והוא פועל באופן הזה, כי הוא חושב שהוא צריך לתקן את מה שהוא עשה. וזה בהחלט אני חושב שזה דבר שראוי להערכה. והוא רוצה תיקון? מה? הוא לא מאמין שזה מתקן את הפעולה. למה? הוא מבין שהשני נפגע והוא רוצה לתקן את זה, מה הבעיה? רוצה לפייס אותו. כן, רוצה לפייס אותו. לא למנוע ממנו מלהיכשל במצוות 'ואהבת לרעך כמוך', שצריך לאהוב אותי. אמרנו שזה לא יעבור על… בסדר, לא נתפלפל עכשיו על העניין הזה. אבל התחושה האינטואיטיבית הזאת שאומרת שהדבר האותנטי יותר אצלנו זה הרגש והפעולה המכנית הזאת שמכוונת את הרגש זה מין איזה משהו לא אנושי, זה משהו כזה נורא מנוכר, זה רובוט, זה לא בן אדם. אני לא חושב שזה נכון. יש פה משהו שהוא פספוס של התפיסה. עכשיו אני אומר עוד פעם, אם בסופו של דבר האיש יעשה איזושהי עבודה נפשית וגם ירגיש את המצוקה על זה שהוא פגע בזולת, זה בסדר גמור, אין לי בעיה עם זה, לא בטוח שצריך אגב. אבל בסדר, אני מוכן לקבל. אבל קשה לפייס בלי להרגיש באמת על מה פגע. יכול להיות, לכן, אבל זה טכני כבר, זה כבר עניין טכני. וזה יגרום לזה שזה לא יקרה כי אז המעשה שהוא יעשה יהיה פחות ערכי. לא, אני לא חושב, כי אם התוצאה ביסוד היא בגלל שאני עשיתי את העבודה, אז אני משתמש ברגש כאמצעי שיעזור לי. בפעם הבאה. בפעם הבאה. אוקיי, אבל עוד פעם, זה הכל כיוון שאני בניתי את זה, אז עדיין זה נזקף לזכותי. כי אני, נגיד אם מישהו בנה בתוך עצמו איזושהי מחויבות כך שאין לו בכלל יצרים להיכשל, אז מה? אז הוא פחות מגיע לו הכרה או שבח על זה שהוא לא נכשל? מה פתאום? זאת הצורה שבה הוא התמודד. זה שהוא בנה את זה באופן חכם כך שבפעמים הבאות יהיה לו יותר קל, בסדר גמור, זאת הצורה שבה הוא עשה את זה. זה בסדר, כל עוד זה באמת תוצאה של המעשים שלו. לכן הרבה פעמים גם ההשוואה הזאת בין צדיק גמור לבין בעל תשובה, מה? מי עדיף, צדיק גמור או בעל תשובה גמור? אז תמיד אומרים, לבעל תשובה יש התמודדויות ולצדיק הגמור אין התמודדויות. השאלה היא אם הצדיק הגמור הוא צדיק מלידה, או שהוא צדיק בגלל שהוא הצליח כל הזמן לא להיכשל? הוא לא היה צריך להגיע למצב שהוא נכשל והוא יש לו התמודדות להיות בעל תשובה. ואם זה ככה, אז אני לא חושב שהבעל תשובה ראוי אוטומטית להערכה גדולה יותר מאשר הצדיק הגמור. גם פה עוד פעם יש את אותו מתח בין הרגש לבין השכל. למה תמיד מה שבא מבפנים נראה איכשהו יותר אמיתי, יותר אותנטי, יותר, לא יודע, אני לא בטוח בזה. אני חושב דווקא שבמובן מסוים. ככל שהמה שבא מבפנים הולך לכיוון לא נכון ואני מצליח לרתום אותו, לבקר אותו או לבנות אותו בכיוון הנכון בכלים של השכל, אני חושב שזה אדם שיותר ראוי להערכה ולא פחות ראוי להערכה. ולכן האותנטיות הרומנטית הזאת כאילו שאתה פשוט מממש את מה שבתוכך זה בדיוק הפוך מהמודל הזה שאומר לא מעניין אותי מה שיש בתוכי אלא מה צריך להיות בתוכי. השאלה מה נכון שיהיה בתוכי, וזה מה שקובע. ואולי זה נשמע נורא פשוט אחרי שאומרים את זה אבל נדמה לי שאינטואיציה ראשונית של הרבה אנשים היא לא כזאת. אני חושב שכן, לא עשיתי משאל אחרי זה, אבל אני מקווה, אני לא יודע. הוויכוחים שככו עם הזמן בכל אופן. אני מעדיפה לתת צדקה מתוך הרגשה של רחמים וחמלה וזה, מאשר לתת צדקה רק בגלל… או, אז אם ככה אז יכול להיות שאת מעדיפה, אבל לא בגלל שזה יותר טוב. אלא בגלל שאת מרגישה ככה, בסדר. לא בהכרח קיבלתי. אני לא חושב שזה מעשה יותר נעלה, להיפך. אני לא אומרת מעשה נעלה, אבל אני רוצה להיות אדם טוב כאילו, אני חושבת שזה… למה זה אדם יותר טוב? בגלל שיש בך איזה שהוא רגש? אם את בונה את הרגש הזה אז עוד פעם, זה דיון אחר. אם את בונה את הרגש הזה כי את רואה בו ערך בסדר גמור. אבל אם הרגש הזה פשוט נולדת איתו, את נולדת איש טוב. נולדת בנאדם טוב שכשהוא רואה עני הוא מרחם עליו ורוצה לתת לו צדקה. מה? והחיים לא קילקלו אותה. בחיים לא קילקלו אותה. כן, בסדר, עוד פעם, אז זה עבודה, עבודה פסיבית זה גם עבודה. אבל עדיין אני אומר, אם יש בזה מימד של עבודה שלך מכוונת אני מבין. אבל עצם ההנחה שמישהו שיש בו רגש ולכן הוא נותן או מישהו שנותן כמי שכפאו שד למרות שאין בו רגש, שהראשון טוב יותר, אני לא מקבל את ההנחה הזאת. כפאו שד כי הוא חושב שזה נכון והוא רוצה שיהיה לו את הרגש… אוקיי, לכן אני אומר, אבל זה לא הופך אותו ליותר טוב. להיפך, לא יותר טוב אבל היא אומרת מה שהיא רוצה… אין בעיה, לא, אבל היא אומרת שזה יותר טוב. לא שאם מישהו רוצה את זה שיהיה לו לבריאות. כל אחד, אני רוצה שוקולד, הוא רוצה להרגיש רחמים על השני. אוקיי, לבריאות, אין בעיה. אין בזה דבר רע. ושמח בלימוד תורה זה גם יותר טוב. לגבי לימוד תורה זה מה שהוא אומר שמה. ושמח בזה שהוא נותן את המצווה זה גם יותר טוב. אולי, אולי, יכול להיות. אולי זה יותר טוב, אולי זה רק יותר טוב בגלל שזה יעזור לך בהמשך לתת יותר צדקה. ואם אני אצליח לעשות את זה בלי זה אז בסדר, לא קרה כלום. לא בטוח שזה ערך מצד עצמו. רחמנא ליבא בעי. רחמנא ליבא בעי, כן. זה לא בעצם אומר שהתורה רוצה את הרגש? לא יודע, תראה יש מקום לפלפל בעניין הזה, להציע פרשנויות. אני לא יודע, זו לא אמירה הלכתית, קשה לי קצת… טוב, אני אתן… אולי ההלכה בגלל שזה דברים שהם טכניים ומעשיים הם לא צריכים להיות עם רגש, אבל הרגש חייב להיות. אולי כן ואולי לא. מה זה חייב אם זו לא ההלכה? אבל לפי המים פנים אל פנים אדם מזהה אם השני מביא או עושה את זה ככפאו שד. לכן אני אומר זה טכני. יכול להיות שאת צודקת ואז באמת אני צריך לעבוד על עצמי ולבנות בתוכי גם רגש ולא לעשות את זה כמי שכפאו שד כי אחרת פשוט זה לא יעבוד. בסדר, אבל אז זה עדיין טכני. זאת אומרת זה לא הבעיה שיש לזה ערך כי זה בא מבפנים, אלא כי אם זה לא בא מבפנים זה לא יעבוד. זה הכל. הרמב"ם בהלכות תשובה בפרק העשירי הוא דן שמה בעבודה מאהבה ועבודה מיראה. הוא אומר כך: אל יאמר אדם הריני עושה מצוות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל הברכות הכתובות בתורה או כדי שאזכה לחיי העולם הבא, ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה או כדי שלא אכרת מחיי העולם הבא. כן? בשביל השכר והעונש. "אין ראוי לעבוד את השם על דרך זה, שהעובד על דרך זה הוא עובד מיראה, ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים." בסדר? המשפט הבא אני לא יודע אם לקרוא, אבל אני אקרא בכל זאת: "ואין עובד את השם על דרך זה אלא עמי הארץ והנשים והקטנים שמחנכים אותם לעבוד מיראה עד שתרבה דעתם ויעבדו מאהבה." בסדר? זה הרמב"ם, אני לא אני כתבתי את זה. בכל אופן, אבל נעזוב כרגע את הפיקנטיריה. הרמב"ם בעצם אומר זה עבודה שלא מאהבה. עבודה מיראה ולא מאהבה. עכשיו הוא אומר בהלכה ב': "העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם." בסדר? "לא מפני דבר בעולם" זה ביטוי קיצוני. זאת אומרת זה לא רק לא מפני אהבה או לא מפני יראה, לא מפני כלום. בלי מניע. הוא עושה את זה בלי מניע. וזה נקרא עובד… עובד מאהבה. לא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה, אלא עושה האמת מפני שהוא אמת, וסוף הטובה לבוא בכלל. וזה עובד מאהבה, זה נשמע ניסוח, זאת אומרת הוא אומר ככה, כשאתה עושה את התורה ועוסק בתורה ובמצוות אתה אמור לעשות את זה בלי מניע בכלל. שום מניע. לא אהבה, לא יראה, לא רגש, כלום. פשוט כלום. אלא לעשות האמת מפני שהוא אמת. וזאת האמת. זה הכל. שום מניע, כל מניע פוסל. וזאת הטענה. עכשיו יותר, שנייה אחת, יותר מזה שכל מניע פוסל, כך הוא מגדיר את המושג עבודה מאהבה. זאת אומרת אני אומר, אני יכול להבין את הלייבוביצ'יות הזאת כאיזושהי אמירה כך ראוי לעבוד. אבל להגדיר את הדבר הזה כאהבת השם? זה כמו כשאתה תדבר על בנאדם ואתה תגיד אני אוהב אותו בגלל התכונה הזאת, בגלל הזה, בגלל שהוא גר, בגלל… זה לא אהבה. אהבה אמיתית אני אוהב אותו כי אני אוהב אותו. זהו, ככה. כי אני אוהב אותו. אבל זה לא אהבה, אבל הוא אומר לעשות האמת מפני שהוא אמת. לא ככה. אז לא בגלל שהוא אמת אלא בגלל הככה. זה לא אמת. אהבה מה יש בזה אמת כלשהי? אני אוהב אני אוהב, אני לא אוהב אני לא אוהב. מה, פה הוא אומר להפך, לעשות איזושהי בקרה על התחושות, על הרגשות, על הפחד, על התקווה לשכר, שום דבר שלא יהיה לך שום מניע אחר. בגלל שאני מבין שזה אמת. כן, האמת לעשות האמת בגלל שהוא אמת. מין כזה ממש כמו שתיארתי קודם אתה בא לפייס את המישהו ההוא לא בגלל שאתה מרגיש ייסורי מצפון ולא מיראה ולא מאהבה ולא כלום, אלא כי זאת האמת. שצריך לפייס אותו, פגעתי בו, צריך לפייס אותו. זה לאהוב את האמת. אה? לאהוב את האמת? כן אבל הוא מדבר על… הוא מדבר על לאהוב את השם. הוא אומר לעשות את האמת מפני שהוא אמת. זה לא מושג, אבל אני לא קורא פה אהבה במובן האמוציונלי. לעשות האמת מפני שהוא אמת. נו למה זה לא אומר לעשות את האמת מפני שאתה אוהב את האמת? עוד פעם, אוהב את האמת באיזה מובן? אתה יכול להגיד אני אוהב את האמת, אבל זה לא אהבה במובן האמוציונלי. למה לא? אני עושה את האמת מפני שהוא אמת, מה מה זה קשור לאמוציה? כי ככה ראוי. כן, ככה אתה חושב שצריך לעשות, זה מה שאתה עושה, רובוט כזה. זה העובד מאהבה. לא רק שזה העובד הנכון, זה חידוש ראשון של הרמב"ם, אלא זה העובד… הוא לא אומר רובוט… הוא אומר אל תלך לפי… אל תחשוב שיש רגש, כן? אם אתה כן… אתה תגיע רחוק. זה לא רובוט. אלא מה כן? בסדר, אבל לא התכוונתי רובוט במובן של לפי התוכנית שהוא כפוי, ברור. לא רובוט במובן הזה. רובוט במובן של האנטי-תזה לדמות האמוציונלית הזאת שפועלת בגלל רגשות, לא רובוט במובן שאין לו בחירה. ברור אנחנו מדברים על בחירה. אבל אני אומר אין פה את הממד האמוציונלי שהייתי מצפה שיתואר. עכשיו תראו דבר יפה. ומעלה זו היא מעלה גדולה עד מאוד ואין כל חכם זוכה לה, והיא מעלת אברהם אבינו וכולי. כן? זה המעלה הזאת של לעשות האמת מפני שהוא אמת. והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקדוש ברוך הוא אוהבי, לפי שלא עבד אלא מאהבה. והיא המעלה שציוונו הקדוש ברוך הוא על ידי משה רבנו שנאמר ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. ובזמן שיאהב את השם אהבה הראויה, מיד יעשה כל המצוות מאהבה. הכל אהבה אהבה אהבה אהבה כשבסופו של דבר זה תעשה את האמת מפני שהוא אמת. עד כאן זה סוף הלכה ב'. עכשיו תראו את ההפתעה. וכיצד היא האהבה הראויה? הלכה ג'. בסדר? הוא שיאהב את השם אהבה גדולה יתרה רבה עזה עד מאוד, עד שתהיה נפשו קשורה באהבת השם ונמצא שוגה בה תמיד. כן? שוגה לא במובן של טעות כמובן, כן? אלא כאילו חולי האהבה שאין דעתם פנויה מאהבת אותה אישה שהוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה. יתר מזה תהיה אהבת השם בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שציוונו בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, והוא ששלמה אומר דרך משל כי חולת אהבה אני. וכל שיר השירים משל הוא לעניין זה. אז זה רגש, רגש לגמרי. אוקיי. והתהליך הוא שכלי, התהליך… עכשיו הלכה ג' הזאת באה אחרי שתי הלכות שקרא… הרי בשביל זה הבאתי אותה. ההלכה ג' הזאת, הסופר אמוציונלית הזאת, החולי אהבה הזה ביחס לקדוש ברוך הוא, להיות שוגה בו תמיד ולא לעצור לא להפסיק בשכבך ובקומך ובשבטך ובקומך וכולי, זה בא אחרי ההגדרה הליבוביצ'ית הזאת של לעשות האמת מפני שהוא אמת. והשאלה מה היחס בין שתי ההלכות האלו, שלושת ההלכות האלה. למה אתה מניח ש… נראה לי הנחת המוצא שלך שלא יכול להיות אמוציה לדבר מופשט והרמב"ם עד הרגע שלו לא עבד ככה. אהבת השם השכלית. מין כזה. גם אם זה נכון שאפשר לעורר מימד אמוציונלי ביחס לרעיון או לאידיאה, עדיין זה לא מה שמתואר בהלכה א' וב'. בהלכה א' וב' מתואר לעשות האמת מפני שהוא אמת, לא לאהוב את האמת. אם הוא היה אומר לאהוב את האמת ואז הוא היה מספר לי שצריך לשגות באהבת האמת תמיד וכולי, אני מבין. אבל הלכה א' וב' גם את זה היא לא אומרת. היא לא אומרת יחס אמוציונלי אל האידיאה המופשטת. היא אומרת לעשות האמת מפני… ממש לייבוביץ', זאת אומרת הוא גם תמיד מצטט את זה כמובן בלי להביא את הלכה ג'. הא? איפה הסוויץ' בהלכה ג'? תחילת הלכה ג'. לא, מה? הלכה א' וב' זה ההלכות הלייבוביצ'יות. ואיך זה מתחיל בלשון? וכיצד היא האהבה הראויה? והוא שיאהב את השם אהבה גדולה יתירה רבה עזה. לא, הוא לא צריך את ג' כי הוא מראה את הכל בא' וב'. כן, זהו. אז עכשיו השאלה היא מה הקשר בין שני אלה. תראו, יש שתי אפשרויות, אני לא יודע. אחת מהן נדמית לי כפרשנות אולי אפילו יותר טובה, אני לא בטוח. אני לא יודע אם לזה הרמב"ם מתכוון אבל לא הייתי כותב את זה כך. אפשרות אחת זה להגיד שבעצם מדובר פה במשל. הוא באמת לא מדבר על אמוציה גם בהלכה ג'. הוא לא מדבר על זה. הוא אומר שהעיסוק שלו, החשיבות שאני מקנה לעבודת השם ולקדוש ברוך הוא בעולמי זה כמו אדם שאוהב אישה ושוגה בה תמיד יומם ולילה בשכבך ובקומך וכולי. הוא לא מתכוון לזה שיהיה פה גם מימד אמוציונלי דומה. זאת אומרת, זה לא חייב להיות שההשוואה הזאת היא השוואה לכל אורך החזית. הוא מביא פה דוגמה למישהו שהדבר מלווה אותו כל הזמן בלי להפסיק. אז הדוגמה שהוא בוחר היא הדוגמה של אהבת אישה, אבל לא שהוא מתכוון לומר שאותו מימד אמוציונלי צריך להיות גם קיים ביחס לקדוש ברוך הוא. הוא כותב על זה, הוא מביא לא רק את אהבת אישה, גם ככה הוא כותב בין האדם לשם. לא, ברור. אבל השאלה היא אם הוא מתכוון שגם בין האדם לשם צריכה להיות אמוציה כזאת של אהבה כמו בין אדם לאישה, או שהוא מתכוון לומר שזה רק משל? אהבת השם, הכוונה לעשות האמת מפני שהוא אמת או אהבת האמת אם תרצו, לא משנה, זה משהו שאמור ללוות אותנו כל הזמן ולהיות חשוב לנו כל הזמן כמו אדם שהאהבה הזאת מלווה אותו. רק ששמה זה כמובן, הוא בנוי ככה, זה לא עניין של עבודה. חולי האהבה זה חולי. למה זה חולי? עוד פעם, לא חולי במובן של גינוי דווקא, אבל זה חולי במובן שזה טבוע בך, זה לא תלוי בך, זה נפל עליך. פה זה משהו שאתה נתבע להגיע אליו. והוא אומר, הוא מביא לך את המשל הזה שתראה לאן אתה אמור להגיע עם העבודה הזאת. זאת אומרת זה משהו אחר. זאת אפשרות אחת. ואפשרות שנייה זה באמת בכל זאת להגיד יש פה איזשהו המשך והוא מתכוון כן לומר שאני צריך להיות עם אהבה אמוציונלית ביחס לקדוש ברוך הוא שהיא תביא אותי לעשות האמת מפני שהוא אמת. אני משתמש באהבה הזאת באיזשהו מובן כי זה הדרך לוודא שאני באמת אהיה… הסדר נראה הפוך. שלעשות האמת מפני שהוא אמת, אבל אז באמת זה לא כתוב פה בכל מקרה. זה לא כתוב פה. שהוא אומר שלעשות האמת מפני שהוא אמת זה כרגע המטרה, זה לא אמצעי. זה לא… וזה קשה מאוד. מקום הכי נקי שאתה יכול להגיד שהוא נקי מרגשות, נקי מזה, מקום שבו… אוקיי, אז הוא נקי מרגשות, בסדר. זה בדיוק הנקודה. מקום של שכל נקי, ומזה אחר כך יכול להיות שאני אגיע ליותר. יותר, אז השאלה אם זה יותר, כי לעשות האמת מפני שהוא אמת נראה שזה השורה התחתונה שאליה… ברגע שאתה עושה את האמת מפני שהוא אמת, אז אתה יכול להגיע למין סוג כזה של אהבה שהיא אהבה שאינה תלויה בדבר. מה שהוא מתאר בסעיף האחרון זה למעשה… לא, בסעיף האחרון אני לא בטוח שזה אינה תלויה בדבר. אהבת אדם לאישה למשל, אני לא יודע, אולי זה כן תלוי בדבר. בשביל זה בא הסעיף הקודם. מה שהוא מתאר זה אהבה שאינה תלויה בדבר. ברור, אבל אז המשל… לא בשביל שתשיג משהו, לא בגלל שהוא ייתן לך משהו, בגלל שזאת האמת. אז אני אומר, אז זה דווקא כן יכול להיות שסעיף ב' הוא משל לג'. צריך לעשות את המצוות האלה מפני שזאת האמת. וזה, אם אתה מגיע לדרגה כזאת, שהוא אומר שזאת דרגת הנביאים ולא כל החכמים, אז ממילא גם אתה תגיע למצב של אהבה שהיא אינה תלויה בדבר. שזה יבוא, זה פשוט יבוא, בסדר. אבל לא שזאת המטרה, זאת אומרת אתה צריך לעשות האמת מפני שהוא אמת. זה מה שהוא אומר, כן, אוקיי. לא, אבל תגיד, אתה יכול לקחת קורס על יין ומלמדים אותך את היין ומאיפה וכולי, ואתה מתחיל לטעום ולטעום, ובסוף אתה אוהב יין. ובסוף כשאתה טועם אתה אוהב. ואם תיתן את זה למי שלא מכיר לשתות יין טוב הוא נגעל מזה. כן, אבל אני אומר עוד פעם, השאלה אם המטרה היא אהבת היין. כמו מוזיקה. בנמשל התכוונתי שאתה עושה סעיף אחד ושתיים ואז אתה בסוף מגיע לרמה של שלוש שאתה כבר לא צריך לדעת איך זה בא לך ואיך עברת את הקורס. אז זה מה ששמואל הציע קודם שבעצם העשייה, שבעצם אתה מכיר את הקדוש ברוך הוא בצורה כזאת שעכשיו אתה אוהב אותו. אבל עוד פעם, אם זאת המטרה, אז בעצם מה שזה אומר זה שעשיית האמת מפני שהיא אמת זה אמצעי. שבסופו של דבר אתה צריך להגיע לאהבת השם שזו המטרה היותר גבוהה. זה סעיף שלוש, זה באמת סעיף שלוש, זה לא סעיף א'. או בדיוק, אם זה רק אינדיקציה אין לי בעיה, זה בסדר גמור. לעשות האמת מפני שהוא אמת זאת המטרה, האינדיקציה היא שאתה הופך להיות כמו חולה אהבה ביחס לאמת. זאת אינדיקציה, לא שהמטרה זה המימד האמוציונלי. למה לא שתי מטרות שיכולות לחיות במקביל? שתי מטרות שיכולות, תאהב את האמת בגלל שהיא אמת ותאהב את השם בצורה רגשית, למה זה סותר? וודאי שזה סותר. מה זה אהבה שלא תלויה בדבר? בוא נגיד אדם שחולה אהבה לאישה מסוימת, אם הוא לא היה, אני בכלל לא מבין את המושג הזה כן, כי אדם שנגיד אוהב אישה ספציפית אז יש סיבה מסוימת שבגללה הוא החליט שהוא אוהב דווקא את האישה הזאת. הוא לא החליט או נפל עליו, לא משנה כרגע, קופידון ירה בו חץ, יש איזה סיבה. יש איזה סיבה שהוא אוהב דווקא את זאת ולא את זאת. זאת אומרת שיש איזה דבר באישה הזאת שהיא בגלל זה הוא אוהב אותה. לאהוב את האמת בגלל שהיא אמת אתה לא מחפש את הסיבה, פשוט ככה זה. זה המינוח הכי פשוט שיש, אין פה דבר, ככה זה. מה הבעיה שיש שתרצה לעשות את זה כשיהיה רגש כמו עם האישה? לא הבנתי למה הכוונה. לא בגלל שהכתיבו לנו את אורח החיים הנכון, הפוך. אורח החיים הזה הוא נכון בגלל שכשעושים את זה זאת אמת. זה לא תועלתני. זה לא כי הדרך הזאת תביא לתוצאות הכי טובות אלא להפך. היא תביא לתוצאות טובות אבל לא בשביל זה תעשה את זה. כל הפרק מוקדש לזה. הוא אומר לעשות אמת מפני שהוא אמת וסופה טובה לבוא. זאת אומרת היא תבוא בסוף אבל לא בשביל זה תעשה את זה. המשך הפרק הוא ממשיך, אמרו חכמים הראשונים שמא תאמר הריני לומד תורה בשביל שאהיה עשיר, בשביל שאקרא רבי, בשביל שאקבל שכר בעולם הבא. תלמוד לומר לאהבה את השם, כל שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה. ועוד אמרו חכמים במצוותיו חפץ מאוד, במצוותיו ולא בשכר מצוותיו. וכן היו גדולי החכמים מצווים לנבוני תלמידיהם ומשכיליהם בייחוד, אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל טובה, אלא היו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל כלום, אלא מפני שהוא הרב ראוי לשמשו. זה מה שהוא אומר. כלומר עבדו מאהבה. מפני שהוא הרב ראוי לשמשו זה המושג כלומר שעבדו מאהבה. יש פה משהו, המושג אהבה פה הוא משמש בלי שום תמורה. אבל העבד או התלמיד כלפי הרב זה לא הרגש הזה. הוא אומר תשמשו את הרב מפני שהוא הרב. עכשיו כן, כל מה שאמרתי קודם, אוקיי אז יכול להיות שאתם מגיעים בסוף לאהבה של הרב, הכל נכון, כאינדיקציה לזה שכאשר אתם עובדים אתם עובדים בגלל שהוא הרב, לא כי אתם מפחדים ממנו ולא כי הוא ייתן לכם טובה וכדומה. בגלל זה הרמב"ם מסביר מה זה אהבה פה בעצם, לכאורה אולי. אז למה אי אפשר להגיד שאהבה זה שני הדברים האלה? לא זה בגלל זה, לא הרגש בגלל שזה האמת ולא האמת רק בגלל שזה יוביל לרגש. אין קשר של סיבתיות ביניהם. זהו אהבה, שני הדברים. לא, הוא מגדיר את האהבה בתור לעשות האמת מפני שהוא אמת. זה גם רגש כמו גבר לאישה. גם וגם, זה אהבה. אהבה זה רגש כמו אישה ואמת כי האמת. לא זה בגלל זה ולא זה אם לא זה. הוא לא מביא את זה כשני דברים. הוא אומר וכיצד היא אהבה הראויה. ממש לא שני דברים. סעיף ב' וסעיף ג'. סעיף ב' וסעיף ג' בלי קשר של זה וזה. לא, עם קשר. וכיצד היא אהבה הראויה, כך מתחיל סעיף ג'. ואז הוא אומר כיצד, אותה אהבה שדיברנו עליה כיצד היא אהבה הראויה. אוקיי, אז שני צדדים שונים של אותו דבר, ובלי זה זה לא יהיה אהבה שלמה ובלי זה זה לא קשר סיבתי. לא, אז זה עוד פעם שני צדדים של אותו דבר, ושני דינים זה שני דברים שונים. צדדים שונים של אותו דבר פירושו שזה אינדיקציה לזה שאני עושה את האמת. שני מרכיבים לשלם הזה שנקרא אהבה. בסדר, אבל אז זה לא כיצד. אז זה שני דברים. לא יודע, יכול להיות, אבל שאר ההסברים לא היו יותר טובים. למה? אלא אם כן אתה רואה את זה כמשל, זה אמרתי, זה אני חושב הסבר קצת יותר הגיוני. למה? אבל גם לא כתוב שזה כמשל. כיצד, אומר למה תשגה בה תמיד כמו אהבת גבר לאישה. לא שזה צריך להיות גם אמוציונלי כמו אהבת גבר לאישה. תשגה בה תמיד. הוא ממשיך ואומר כל הפרק מוקדש לזה אגב, כל פרק י' מהלכות תשובה מוקדש לעניין הזה. כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר או כדי שלא תגיע אליו פורענות הרי זה עוסק בשלא לשמה. וכל העוסק בה לא ליראה ולא לקבל שכר אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שציווה בה הרי זה עוסק בה לשמה. ואמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה וכולי. דבר ידוע וברור שאין אהבת השם נקשרת בליבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל שבעולם חוץ ממנה, כמו שציווה ואמר בכל לבבך ובכל נפשך אלא בדעה שידעהו. שימו לב זה דבר מעניין, אין אהבת השם נקשרת בליבו של אדם עד שישגה בה תמיד. לא שאחרי שנקשרה בליבו הוא שוגה בה תמיד, אלא אחרי שהוא שוגה בה תמיד, רק אז היא תקשר בליבו. זה הפוך למנגנונים האמוציונליים המקובלים. למטרה אם ככה. בדיוק. אז המטרה היא בסופו של דבר, אה אתה אומר המטרה היא שהיא תקשר, אני חושב שהאינדיקציה היא שהיא תקשר אולי. ואחרי שהיא נקשרת זה אומר שאתה באמת אולי זה לא רק אינדיקציה, לא המטרה היא להגיע למצב שבו זו האינדיקציה. זה כמו עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב אל זה החטא לעולם בהלכות תשובה, כן? שאדם יעשה תשובה עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב אל זה החטא לעולם. ברור שהעדות של יודע תעלומות היא לא תנאי בדיני התשובה, היא אינדיקציה לזה שאתה נמצא במצב של בעל תשובה והראיה שאחרי זה הרי כולנו כן חוזרים. יודע תעלומות הוא קצת שקר בהקשר הזה. זאת אומרת, בסדר, אבל אם אתה כרגע במצב שיודע תעלומות יכול להגיד שאם אתה במצב הזה לא תחזור לזה אחר, אז זה בסדר, זאת אינדיקציה, זה לא הוא לא יכול לדעת כי יש לנו בחירה. כן זה עוד קושיה. אז בקיצור אני חושב שזה אומר ועל פי הדעה ויעזוב כל שבעולם חוץ ממנה כמו שציווה ואמר בכל לבבך ובכל נפשך אלא בדעה שידעהו, עוד פעם הוא חוזר לממד האינטלקטואלי. ועל פי הדעה, על פי היא מעט מעט והיא הרבה הרבה. ככל שיש לך יותר דעה, כך יש לך יותר אהבה. יש פה איזשהו קשר מאוד אינטימי בין המושכלות לבין מה שהוא קורא פה אהבה, אם תרצו אולי זה אמוציה, אבל יכול להיות שזה בכלל לא אמוציה, יכול להיות שזאת אמוציה שבאה אחרי העבודה האינטלקטואלית. לפיכך צריך אדם לייחד עצמו להבין ולהשכיל בחוכמות ותבונות המודיעין לו את קונו כפי כוח שיש באדם להבין ולהשיג, כמו שביארנו בהלכות יסודי התורה. שם הוא אומר איך הדרך לאהבתו ויראתו שיראה את מעשיו וברואיו וכדומה. הרי בפרק הזה משמע שלפי הרמב"ם אנחנו מדברים פה מתחילת השיעור שהתחלנו על אלול ועל התחלנו עם הסיפור של הרגש של הפחד לפני יום הדין מה יקרה לנו בשנה הבאה. לפי הרמב"ם זה לא הדרגה הגבוהה. נכון. זאת אומרת אתה מגיע לפחד בגלל שאתה מבין את המשמעות של הדברים האמת, זה בסדר. אבל להתגעגע לפחד עצמו שיניע אותי, אם הפחד מניע אותי אז זה לא לשמה. אתה אומר וואלה זה באמת נכון כן אני חושב שזה באמת קישור אנושיות זה קישור נכון אני חושב בהחלט. יש אולי דוגמה נוספת הרמב"ם בהלכות עבודה זרה גם על זה כבר דיברנו מתישהו אני לא זוכר כבר. בהלכות עבודה זרה פרק ג' הלכה ו'. יש מחלוקת בגמרא בין אביי לרבא מה דינו של עובד עבודה זרה מאהבה או מיראה. אז אביי אומר שהוא חייב ורבא אומר שהוא פטור. אם מישהו עבד עבודה זרה מאהבה או מיראה. בסדר אז רבא אומר שהוא פטור ואביי אומר שהוא חייב הלכה כרבא בכל המחלוקות ביניהם חוץ משש הלכה כרבא. גם בזה? או או. מאהבה או מיראה, בשני המקרים. כן אם הוא עובד מאהבה או שהוא עובד מיראה הוא פטור. עכשיו רוב המפרשים על המקום המסבירים עובד מאהבה או מיראה מה זאת אומרת מה עוד יכול להיות הרי עבודה דתית זו עבודה שבאה מתוך אהבה ויראה גם ביחס לקדוש ברוך הוא, כשאתה מפנה את האהבה והיראה האלה ביחס לאליל או לעבודה זרה זאת עבודה זרה למהדרין לא? אז הראשונים באמת מסבירים תוספות רש"י אני חושב גם הריב"ש שפה הכסף משנה מביא הראב"ד כותב פה בעצם הרמב"ם אני אקרא את הרמב"ם ואחרי זה את הראב"ד. הרמב"ם אומר כך: העובד עבודה זרה מאהבה כגון שחשק בצורה זו מפני מלאכתה שהייתה נאה ביותר או שעבדה מיראתה לה שמא תרע לו כמו שהם מדמים עובדיה שהיא מטיבה או מריעה יש הרבה כאלה אם קיבלה עליו באלוה חייב סקילה ואם עבדה דרך עבודתה או באחת מארבע עבודות ארבע עבודות זה ארבע עבודות הקורבן שחיטה הולכה וכולי מאהבה או מיראה פטור. כך הוא כותב, הוא פוסק כמו רבא. מעיר פה הראב"ד בהשגות אמר אברהם דומה שהוא השמיט מכאן מיראה ובגמרא הולכים יחד מאהבה או מיראה ואנו מפרשים מאהבת אדם ומיראת אדם ולא מאהבת עבודה זרה ולא מיראתה. בסדר? יש אולי גרסה אחרת ברמב"ם אבל האפשרות השלישית זה לא מאהבה ולא מיראה אלא רציונלי. רגע תכף נראה. אז הראב"ד אומר, הראב"ד טוען שזה לא אפשרי. אין, מה זאת אומרת, ברור שאם אתה עובד את האליל מאהבה או מיראה אתה עובד עבודה זרה למהדרין. כמו שמי שעובד את השם מאהבה או מיראה הוא עובד השם הכי טוב שיכול להיות. אז מה אז אז הראב"ד אומר אנחנו מפרשים מאהבת אדם ויראת אדם, לא מאהבה ויראה של האליל עצמו. שוב הרמב"ם דיבר על אהבה, הוא אמר אוהב עבודתה למשל יש ניגונים שמוצא חן בעיניו. עובד עבודה זרה מאהבה כגון שחשק בצורה זו מפני מלאכתה שהייתה נאה ביותר או שעבדה מיראתו לה שלא תרע לו. המוזיקה שמנגנים שם מצאה חן בעיניו למשל, כן. אז הוא נמשך ל… לא בסדר אבל האליל שמצווה על מוזיקה כזאת זה כנראה אליל שראוי להערכה, אני מניח שקשה לנתק את הדברים. והרמב"ם אומר מאהבה או מיראה בלי להוסיף אהבת אדם ויראת אדם כמו שהראשונים האחרים אומרים. אבל פה באמת זה דברים שהם כאילו הם הם למעשה אהבה מעצמה בשורשה. הם לא רגש של אהבה במובן הרגיל אלא הם… למה מי אמר שזה שני דברים שונים הרי הרגש של אהבה ואהבת עצמו זה לא אותו דבר. אוקיי הם לא רגש של אהבה במובן שאתה יכול להקריב משהו בשביל זה. אוקיי למה אולי כן אני אקריב במובן חיצוני אני אקריב כי זה נותן לי יותר. למה הוא פוטר מה הוא… רגע אז עכשיו הרמב"ם הרמב"ם אבל לא מפרש אהבת אדם ויראת אדם אלא אהבה ויראה כפשוטו. שאר הראשונים לא מפרשים כך גם אחרים, הראב"ד הוא רק אחד. הרמב"ם מפרש את זה אחרת, קשה לראב"ד מהא דאביי אומר שזה אסור שזה אסור. מה זאת אומרת? הוא אומר שגם לא לשמה זה עבודה זרה ואתה חייב. שנעמן אומר לאלישע שרק בבוא שכשאדוני ילך להשתחוות בית רימון אני אלך איתו והוא שם התיר לו ואם זה אסור זה אסור. טוב אני לא יודע מה מה בדיוק היה שורש ההיתר אני גם לא יודע אם זה גוי גוי ויהודי יכול להיות שיש הבדל לא ננעל השערי תירוצים. אבל הגמרא אומרת שזה בגלל שזה היה סכנת נפשות. לא בסדר זה מיראה. זה ההגדרה של יראה. לא בגלל שהוא עובד מיראה בגלל שהוא בסוף בסופו של דבר איך שלא נסביר שם בלי להיכנס לפרשה הזאת איך שלא נסביר שם זה מה שהרמב"ם אומר כאן מה זה משנה עכשיו. הרמב"ם אומר כאן מאהבה או מיראה פטור. ולא יהרג ואל יעבור. ובאמת הרמב"ם בתוך דבריו מכניס גם את האם… אז מה כן? זו תמיד השאלה שעולה כאן. אז לא אהבה ולא יראה אז מה כן? בדיוק. אז הוא אומר אבל אתה לא ירא ממשהו שאתה לא חושב שהוא קיים. מה? בכלל יראה נמצאת בתוך ידיעה שהוא קיים. בסדר נכון. לא מה זאת אומרת בודאי שהוא קיים. אתה רוצה לומר מה זה לא אהבה ולא יראה ידיעה. לא לא אמרתי ידיעה עוד לא אמרתי מה. עכשיו אני אגיד מה האלטרנטיבה. הוא אומר אם קיבלה עליו באלוה חייב סקילה. זה האלטרנטיבה. ואם מאהבה או מיראה אז פטור. עכשיו מה זה הקיבלו עליו באלוה הדבר הזה? די ברור שזה המקבילה של מה שראינו בפרק י' מהלכות תשובה עבודת האלילים צריכה להיעשות לשמה בדיוק נכון זאת אומרת הרמב"ם תופס את העבודה הדתית כך אם אתה עושה רגע אם אתה עושה את זה כלפי הקדוש ברוך הוא זה עבודת השם אם אתה עושה את זה כלפי אליל זה עבודה זרה אבל זה שתי פנים של אותה מטבע כך הרמב"ם מבין את מהותה של העבודה הדתית זה לא אהבה מאהבה או מיראה עבודה מאהבה או מיראה זה עבודה לא לשמה. עבודת השם מיראה זה לא עבודת השם? זו עבודה לא לשמה. אבל זה עבודת השם? לא לשמה. בסדר אבל עדיין אתה עובד השם נכון? אז פה אתה לא עובד עבודה זרה אתה עובד עבודה זרה לא לשמה. מי שעובד עבודה זרה לא לשמה פטור. לא אומר שהוא יקבל מפטיר יונה אבל הוא פטור. פטור לא שהוא צדיק. אז מה שהרמב"ם בעצם אומר כאן נדמה לי זה הצד השני של המטבע שהוא אמר בצד של עבודת השם בהלכות תשובה ועוד פעם הוא חוזר לזה. אהבה עכשיו פה כמובן המונח אהבה הוא מונח אחר. העובד מאהבה או מיראה בהקשר הזה פטור אבל הוא גם מסביר מה זה אהבה או יראה. אהבה או יראה הכוונה כמו שאנחנו רגילים בדרך כלל אהבה או ליראה ומה שהוא קורא פה קבלה באלוה זה מאיר באיזשהו אור מסוים את לעשות האמת מפני שהוא אמת. ומה הרעיון מה הרעיון מאחורי הקבלה באלוה הזאת אולי על זה דיברנו באלול הקודם אפילו אני חושב עם בעל התניא לא זוכר כבר מה זה הדבר הזה של הקבלה באלוה. אז באמת פה בהקשר הזה אתה יכול לשאול את עצמך אם עבודה מאהבה או מיראה היא עבודה טובה עבודה למהדרין כן תלוי לרע או לטוב אבל עבודה למהדרין אז כל בן אדם שעושה משהו בגלל שהוא חושש שאם הוא לא יעשה את זה יקרה לו משהו יכול להיחשב כעבודה זרה. מישהו שלא נוסע במהירות מופרזת בכביש כי הוא מפחד שהשוטר ייתן לו קנס הוא עובד עבודה זרה? הוא צריך לא לנסוע בכביש מעבר למהירות המותרת כי זאת האמת לא בגלל שהשוטר יתן לו קנס. אז העבודה זרה של השוטר, הוא מפחד שהשוטר יתן לו קנס והוא עובד אותו, הוא עושה את מה שהשוטר מצווה עליו. זה עבודה זרה. אבל האמת הזאת לא מנותקת מהרציונל שעומד מאחוריה. אז את אומרת פשוט בגלל שהוא צודק פה. הוא לא, זה לא עבודה זרה כי הוא צודק. ואם בעבודה זרה יש אליל שבאמת יכול להרע לי, אז זה לא יהיה עבודה זרה? שאלת תוספות טובה. כי אם את נוסעת בכביש מהיר והוויז אומר לך שנצפה פה שוטר, אז את מאיטה. זה ברור, רק בגלל שאת פוחדת, לא בגלל שאת מפחדת, זה פחד נטו מהעונש. הוויז, הוויז מציל אותך המהיר. יהי הוויז מבורך. אני חושב שיש גם, זה נכון שפה ברמב"ם זה באמת יכול להיות אפשרות, כי יש מחלוקת בראשונים על כל המושגים האלה של עבודה זרה ושל כוחות מסוגים אחרים. תמים תהיה עם השם אלוקיך ולא תנחשו ולא תעוננו וכל מיני עניינים כאלה. הרמב"ם אומר שזה הכל פשוט מצוות לא להיות אידיוט. אבל הראשונים האחרים אומרים שזה מצווה לא להיזקק לכוחות שהם כוח אחר, סטרא אחרא, כן, הצד האחר, שיש בהם ממשות. שיש להם כוח להשפיע, ואסור להיזקק להם. בסדר? עכשיו, אם אני נגיד במקרה הזה באמת הרמב"ם לשיטתו זה פתרון אפשרי, מה שהצעת. אבל לפי הראשונים האחרים זה לא פתרון אפשרי, כי באמת העבודה זרה הזאת יכולה להרע לי. יש בה כוח, כך הם תופסים. ובכל זאת אסור לי לעבוד אותה. גם לגבי עבודה זרה הם תופסים ככה? מה? כן, ודאי. כל דבר. יש כוחות אחרים, זה הכל עבודה זרה. רגע, הם תופסים שלכוכבים לצורך העניין נגיד הכוכבים יש שם ישות? לא יודע אם הכוכבים דווקא, אבל יש עבודות זרות שיש להן כוחות. ברור. אני לא יודע להגיד כי כל העסק הזה נראה לי הזוי, אבל זה מה שהם חשבו, אני לא יודע. זה כאילו תכונה של משהו בעל בחירה שיכול להחליט? אין לי מושג אם בעל בחירה או לא, אבל הוא יכול להרע או להיטיב. אבל הוא אומר את זה בעצמו. מה? יש כוחות אישיים וכאלה, כל העשר דרגות של המלאכים. לא, זה דבר אחר כי זה מהצד הנכון, לא מהצד הלא נכון. אני מדבר על העבודה של הצד הלא נכון. אם מישהו עובד אותם, אז זה… לא, אבל הרמב"ם בתמים תהיה עם השם אלוקיך וכל הדברים האלה, הרמב"ם כותב שמה שזה איסור להיות טמבל. שאתה הולך ונזקק לדברים שבכל מקרה לא יעזרו. זה הרמב"ם המפורסם על הלוחש על העקרב. מה? אתה עובד לברואים. לא, אבל אני אומר לך זה סוג אחר של עבודה. זה עבודה זרה משנית. כשאתה עובד לברואים במקום למקור. אבל העבודה זרה היסודית זה לעבוד מישהו אחר. לא בתור אמצעי או ברוא של הקדוש ברוך הוא, אלא לעבוד כוח אחר. עכשיו, הרמב"ם תופס אין דבר כזה כוח אחר, אין דבר, אין כוח אחר, מישהו אחר לא יכול להיות לו כוח מצד עצמו. הראשונים האחרים אומרים שכן. הם אומרים שיש דבר כזה כוחות. הרמב"ם הרי כותב זה השולחן ערוך המפורסם עם הגר"א, כן, ביורה דעה מובא בשולחן ערוך, שמי שלוחש על מכת עקרב בשבת זה מותר כי זה בלאו הכי לא עוזר. אתה עושה מה שאתה רוצה. אם זה שם בעיה של גם של עבודה זרה וגם של וגם של רפואה בשבת. בשני הדברים. אז הוא אומר זה בסדר, זה לא אסור לא משום זה ולא משום זה, זה בלאו הכי לא משנה. זאת אומרת זה לא עוזר שום דבר. אז הגר"א שמה, יש גר"א ארוך ביורה דעה, אומר שהפילוסופיה הארורה הטעתו והוא כן, הרציונליות בעצם בקיצור שיגעה אותו, וברור שיש בזה ממש. אם תעשה לחשים על העקרבים האלה אז זה כן יכול לעזור וכולי. זאת אומרת זה איזשהו ביטוי לתפיסה הזאת. יש דברים כאלה, זה עובד. זה שאסור לך להיזקק לזה, זה לא אומר שזה לא עובד. בסדר? אז בעניין הזה, אם אני כמובן, ופה אני מחבר, ברור שהרמב"ם לשיטתו אני לא יכול לעשות את זה. אבל אם אני מחבר את אותה תפיסה שאומרת שיכולים להיות גם כוחות אחרים, הם יכולים להיטיב ולהרע, לצורך הדיון. אז מה? עדיין אסור לי לעבוד אותם. ויותר מזה אומר הרמב"ם, יש סיבה אם אני אעבוד אותם בגלל שהם מטיבים או מרעים, זה לא עבודה זרה למהדרין. כי אם הם באמת מטיבים או מרעים, בסדר, נו, אז מה? זה כמו לקחת תרופה. לקחת תרופה זה עבודה זרה? היא מעבירה לי את המחלה. בסדר, אבל אבל אני לוקח את זה בשביל המחלה. אז מה זה כן עבודה זרה? זו הרי השאלה. כל דבר אנחנו עושים הרי כי בסופו של דבר או שיקרה לנו תהיה בעיה אם אנחנו לא נעשה את זה או שיהיה טוב אם כן נעשה את זה. מה עוד יכול להיות? האלטרנטיבה היחידה היא כמובן לעשות את האמת מפני שהוא אמת. זה קבלה באלוה. קבלה באלוה פירושו שאני לא מתייחס לקדוש ברוך הוא כשוטר. לשוטר אני עושה את מה שהוא אומר בגלל שהוא יתן לי קנס. לקדוש ברוך הוא אני עושה את מה שהוא אמר כי הוא אמר. זה הכל. כי הוא אמר. זה נקרא קבלה באלוה. ואם ואם תלכו איתי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי. מה הבעיה? שהוא כן רוצה שאני אתייחס. שנתייחס למה? שנעשה את מה שהוא אומר. מה זאת אומרת? לא. יש מצווה של יראת השם ואהבת השם, יש מצוות מנויות כאלה, באהבת השם ויראת השם זה ברור. אבל לא נכון לראות בזה את המוטיבציה לעבודת השם. נכון לירום ממנו ונכון לאהוב אותו. אבל העבודה לא אמורה להיות מבוססת על האהבה והיראה. נעשה את האמת מפני שהוא אמת. אז מה נעשה עם הפילוסופי, כמו קאנט, כמו שהאמינו נניח במוסר שהוא קיים כאיזשהו ערך בלי שהם חשבו שהקדוש ברוך הוא… לא לא, קאנט יצר את הקדוש ברוך הוא בשביל זה. אוקיי, אז לא קאנט, אבל היו כאלה פילוסופים שהאמינו נניח שיש אמת שצריך… דיברתי על זה פעם מזמן באחת השנים הקודמות ואמרתי שאני חושב שיש בזה מימד של עבודה זרה. כי אם אתה רואה במוסר מקור תוקף נוסף למקור התוקף האלוקי הדתי, אז זאת אומרת שיש שני מקורות תוקף. לא, אני אומר נגיד שאדם דתי אפילו, שהוא מחויב למוסר כמו שכל בן אדם מחויב למוסר, ואני גם חושב שכך נכון, רק מבחינתי גם המוסר הוא תביעה של הקדוש ברוך הוא ממני להיות בן אדם ולא רק לעשות את העניינים. עכשיו מי שאומר אני בן אדם דתי, מחויב לקדוש ברוך הוא אבל מבחינת המוסר אני כמו כל גוי, זאת אומרת אני מחויב למוסר כמו שכל בן אדם מחויב למוסר אבל הוא מחויב למוסר במובן של מקור תוקף מחייב, לא כי נחמד לי להתנהג ככה וכי ככה אני בנוי ונעים לי, אלא כי צריך. עכשיו מה זה צריך? מי זה המקור תוקף של הצריך הזה? אז פה יש מימד של איזשהו עוד אל מופשט כלשהו, אני לא יודע בדיוק, הוא לא מגולם בפסל כלשהו או בשום דבר, אבל הוא מבין שיש מקור נוסף לציוויים, יש פה מימד של שניות, יש פה מימד של עבודה זרה. החוק אותו דבר. החוק אני מקיים אותו בגלל שאני חושב שכך מצופה ממני במוסר, אם אתה אומר שזאת האמת זה סוג של עבודה זרה. עבודה זרה עוד פעם, לא במובן שאפשר לסקול אותם כתוצאה מזה, יש רמות שונות אבל יש בזה מימד, אורח של עבודה זרה, כן, חושב שכן. לציית לחוק, במובן הזה אני חושב שאגב זה נקודה חינוכית מאוד חשובה. מצד אחד אנחנו רוצים להשיג ציות לחוק או כיבוד החוק. הכי קל להשיג את זה על ידי בנייה של איזושהי יראה או מחויבות אוטומטית לחוק, שכשאתה אומר לבן אדם תראה אל תעשה את זה כי החוק אוסר, מה זאת אומרת? זה ציווי עליון. ואז הוא שואל אותך טוב החוק אוסר, אז מה? וכולנו נורא מזועזעים, אבל החוק אוסר, מה זאת אומרת? הילד הזה בנוי בצורה מאוד בריאה. מה זאת אומרת החוק אוסר, אז מה? צריך להסביר לו תשמע החוק אוסר, מן הראוי לקיים את החוק, יש לנו איזושהי אמנה חברתית, זאת אומרת מחויבות כלפי החברה שבתוכה אני חי. הכל טוב, ברגע שאתה הופך את החוק למקור תוקף עצמאי, יש פה באמת מימד של עבודה זרה. הדמגוגיה החרדית הזאת שמדברת כל הזמן על הציונות כסוג של עבודה זרה, יש בה נקודה אמיתית, צריך לשים לב, יש בה נקודה אמיתית. זו הרבה פעמים דמגוגיה אבל יש בה נקודה אמיתית. זאת אומרת יצרו פה מקור תוקף שעומד לעצמו, בן אדם שלא מאמין באלוקים הוא חושב עדיין שהוא מחויב לערכים, לחוקים, למערכת משפטית, זאת אומרת והוא תובע מאחרים לציית לה, זאת אומרת זה הופך להיות מקור תוקף, זה משהו שבאים בתביעה למי שלא מציית לו. זה באמת נקודה בעייתית, יש פה נקודה בעייתית. זאת אומרת זה לא דבר פשוט כל כך, אנחנו נורא רגילים לזה. עכשיו זה כמובן לא אומר שהאלטרנטיבה היא לא לציית ולזלזל ובשום דבר, אלא להגיד שזה אוקיי זה חלק מהמערכת שמחייבת כמו שהמוסר מחייב כמו שצריך להיות בן אדם. אז צריך להיות בן אדם, אז צריך גם להיות מחויב לחוק. אבל זה לא ברגע שאתה הופך את החוק למשהו שהוא סיבה לעצמה, זאת אומרת שורש התביעה שלך ממישהו זה כי החוק אמר, אז יש פה מימד של עבודה זרה. זה חינוך בעייתי בעיניי. חינוך בעייתי אגב מכל הבחינות, גם בתור גוי הייתי אומר שזה חינוך בעייתי. זה חינוך בעייתי כי בן אדם צריך להיות עם בקרה. אז החוק אמר, אז מה אם הוא אמר? תסביר לי למה החוק הזה זה באמת משהו שראוי לציית לו. הציות האוטומטי, דיברתי על זה פעם אני חושב עם תלמידים שלי שיצאו לקורס קצינים מירוחם אז ב… זה היה כמדומני… לא, כמעט הראשונים שיצאו. אז הם… היו באיזה פגישה ככה קצת לקראת הקורס, אז אמרתי להם שאני לא הייתי רוצה לצאת לקרב עם חיילים שאני יודע שהם יצייתו לכל פקודה שלי אוטומטית. וזה היה בתקופה כנראה שהיה שם דיבור על סירובי פקודה ועל סירוב מצפוני וכל מיני דברים מהסוג הזה. ואמרתי להם שאני חושב שאם אני יודע שהחייל שלי אף פעם לא יסרב סירוב מצפוני אז הוא כלומניק. פשוט כלומניק. לא אכפת לי מאיזו סיבה, גם אם זאת סיבה שאני לא מסכים לה, וגם סירובים שאני לא אוהב אותם. לא משנה, אם אני יודע שיש בו את העמוד שדרה הזה אז הוא חייל טוב. אז הוא חייל שאני רוצה ללכת איתו. וגם במחיר הזה שיכול להיות שיעשה שטויות, כי אני יודע יותר טוב ממנו בתור מפקד, אני מכיר קצת יותר את התמונה הרחבה וזה סיכון גדול לגדל צבא ש… על האתוס הזה. אתה אולי תפסיד את המלחמה, אתה תפסיד את הקרב אבל אתה תנצח את המלחמה. ומי שמחנך על החינוך הפשטני הזה שכאילו מה זאת אומרת זה סירוב פקודה, מה זה, סירוב פקודה זה מיד זה עצמו דגל אדום. בסדר סירוב פקודה, אז מה? צריך לבדוק על איזה סיבות, לא כל דבר מצדיק את זה, צריך לראות מה המחירים, לקחת את זה בחשבון. לא עושים אותו סתם ככה. אבל מצד שני אני כן מצפה ממך שהכלי הזה יהיה בארגז הכלים שלך. זאת אומרת שזה אגב, זה ישפר גם את הפיקוד ואת הפקודות שהחיילים מקבלים. כי אם החיילים ואם המפקדים יודעים שלא כל דבר יעבור אוטומטית, אז הם גם יחשבו טוב טוב על פקודות שהם נותנים. ויש בזה גם צדדים חיוביים. יש בזה גם צדדים שליליים, כמובן אם הם יתחילו לתת פקודות לפי מה שמצופה מהם. אבל יש בזה צדדים חיוביים ואני יותר מאמין בחינוך הזה גם בצבא הדתי וגם בצבא, הצבא של המלחמה. בשני המקרים אני לא מאמין בחיילות עיוורת. מה שבעצם כבר אמרת, כל העולם אמור להתנהג ככה, אבל רק האדם הדתי שמאמין בקדוש ברוך הוא הישראלי הפוך, הפוך. למה שכל העולם אמור להתנהג ככה? החייל הגוי, החילוני, האתאיסט, אני מצפה ממנו לא לקיים פקודה רק בגלל שהיא פקודה. אבל להאמין בקדוש ברוך הוא ולקיים את מצוותיו כפי שהוא אמר, זה המקום היחיד שבו אתה כן מתיר את זה. כי אני מבין, זה קבלה באלוה. מי שהופך את הצבא לאלוהים, אז זה עבודה זרה. מה זאת אומרת? יש לזה הרי תוצאה מעשית לקיום המצוות של הקדוש ברוך הוא, ושם בעצם אני אעשה בלי בקרה. ברור, זה המושג אלוה, קבלה באלוה. רק אלוה אפשר לקבל באלוה. מכוח מה אמרת שכל המערכות אמורות להיות עם בקרה? גם זה אמור להתקיים אצלי עם בקרה. הבקרה שלי אומרת שאני מקבל אותו עליי באלוה וזהו. ואתה החלטת שכל יתר המערכות אמורות להיות עם בקרה מכוח מה? מכוח ההבנה הזאת? מהבקרה שלי. רק אלוה הוא חף מ… אם הגעתי למסקנה שהוא אלוה, אז זה עצמו אומר שפה נגמרה הבקרה. כי ברור שאלוה צריך לקיים, זה נקרא קבלה באלוה. אם מישהו הגיע למסקנה שהצבא הוא אלוה, אז הוא כמובן יעשה את זה בלי בקרה, אבל זאת מסקנה טיפשית. אבל יש לזה השתלשלות ארוכה וענקית לקיום מצוות. לא, לא אמרתי שחז"ל זה אלוה. לא אמרתי. אמרתי הקדוש ברוך הוא. אצל הקדוש ברוך הוא זה מתחיל ומסתיים שם. כל תרומה נוספת של אנשים, גדולים ככל שיהיו, כפופה לבקרה. כולל חז"ל, כולל נביאים, כולל מי שאת רוצה. איפה התובנה הזאת שצריך בקרה? ראית את זה בתורה? הקדוש ברוך הוא אמר? זה האבסורד, הרי אני ניגש לתורה עם הבקרה הזאת, אז אם הייתי רואה את זה בתורה לא הייתי מקבל את זה. זאת אומרת שיש איזה משהו כמו הנושא של בקרה שהבאת אותו מהבית. ברור, א' ב', חייב להביא אותה מהבית. הכל צריך לעבור אותי. גם הקדוש ברוך הוא באופן עקרוני, אבל כשאני מבין שהוא אלוה, וזה אני מבין, אני מחליט את זה, ברגע שאני החלטתי, זה המשמעות של אלוה. אלוה פירושו שמה שהוא אומר אני עושה. זה אלוה. כל דבר אחר שהוא לא אלוה, מותר להם מה שהם רוצים. מותר להם להחליט שהצבא מבחינתם הוא אלוה, וזו החלטה שהיא עבודה זרה במובן המטופש של המילה, כי אף אחד הוא לא אלוה חוץ מאלוה. ומי שמחליט על גורם אחר שהוא אלוה ומקבל אוטומטית את ההוראות שלו, זה דבר מאוד בעייתי, אני מדבר מעבר להיבט הדתי והעבודה זרה שבזה. וזה בקרה על עצמך בקטע של ההבנה מה זה אלוה? משתדל לבקר גם את זה, מה אני יכול לעשות חוץ מזה? אז מה את רוצה שעכשיו אני אעשה כתוצאה מהבקרה הזאת? עכשיו כל אלוה חוקי, מה שאתה רוצה מבחינתי לא יודע מה, תתפסי משהו… שבעצם על הכל יש בקרה, או שעל הכל יש בקרה, או ש… אמרתי שעל הכל יש בקרה. גם על זה. אני לא מנתק, הגעתי למסקנה שהוא אלוה, זו הבקרה שלי. ברגע שהגעתי למסקנה שהוא אלוה, עכשיו מה שהוא אומר אני עושה. הכל יש בקרה, אין דבר בלי בקרה.