אמונה ומשמעותה – שיעור 13
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- אמונה כטענת עובדה מול רגש ומשבר הרגשיות
- ירידת מרכז הכובד מן השכל: בדיחת דב סדן והשלכתה
- תניא: נפש אלוקית ונפש בהמית והמאבק שאינו “יצר טוב מול יצר רע”
- בחירה, כבשה, ועבודת ה’ כעמדה ולא כתלות ביצר
- רמב"ם: “לעשות האמת מפני שהוא אמת” והוצאת הרגש מן הדתיות
- הגדרת דתיות: קיום אלוקים ומחויבות לציווי, לא “מרגיש מחויב”
- ביקורת על מצוות האמונה אצל הרמב"ם ועל ציווי לעובדות
- רש"י הראשון, ספר בראשית, והטענה שיהדות היא הלכה
- אמונה כתנאי מקדים והאוניברסליות של שאלת אלוקים
- מגבלות המדע והפילוסופיה והטענה שאי אפשר “להחזיר בתשובה אתאיסט” בלוגיקה
- אינטואיציה, רטוריקה, ושינוי הנחות יסוד
- הדרכים לאמונה: קאנט, רטוריקה, אינטואיציה, ומסורת, ואי-תלות הטיעונים
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציג את האמונה כטענת עובדה על קיום אלוקים ולא כרגש או חוויה, וטוען שהישענות על רגש היא סימפטום של משבר פוסטמודרני שבו השכל מאבד סמכות והדיון הציבורי נעשה אמוציונלי, עם דוגמה משיח עסקאות חטופים. הוא מבסס הבחנה בין הנהגה יצרית לבין הנהגה שכלית דרך מושגי *תניא* על נפש אלוקית ונפש בהמית, וקובע שעבודת השם צריכה להיות “לעשות האמת מפני שהוא אמת” כפי שמובא ברמב"ם, לא לשם שכר ולא לשם תועלות רגשיות. בהמשך הוא מגדיר דתיות כאמונה בקיום אלוקים וכמחויבות לציוויו, מציג ביקורת על האפשרות לצוות על אמונה כטענת עובדה ועל ניסוחי הרמב"ם בתחום זה, וממקם את האמונה כתנאי מקדים למשחק ההלכתי ולא כחלק מן ההלכה. לבסוף הוא טוען שמדע ופילוסופיה מתקשים לבסס את טענת קיום אלוקים באופן שממיר אתאיסט, מסביר את תפקיד האינטואיציה והרטוריקה בשינוי הנחות יסוד, ומסכם שש דרכים להגיע לאמונה, כולל שלוש הדרכים של קאנט, תוך הדגשת אי-התלות ביניהן והמעבר לדרך השלישית, הפיזיקו-תיאולוגית.
אמונה כטענת עובדה מול רגש ומשבר הרגשיות
אמונה ביסודה היא טענת עובדה שיש אלוקים ולא רגש או חוויה, ומי שחווה רגשות דתיים יכול להיות אתאיסט גמור. איינשטיין משמש דוגמה למי שלא האמין באלוקים במובנו המקובל אך דיווח על רגשות רליגיוזיים, ולכן רגש רליגיוזי אינו אינדיקציה לעמדה על העולם. הטקסט מציג משבר של ייאוש מהשכל שמכונה פוסטמודרניות, ומתלווה אליו שדרוג המעמד של הרגש, כשלדבריו רגש אינו אמור לגבש עמדות או לקבל החלטות.
הטקסט מתאר את הדיון סביב עסקת החטופים ככזה ש“לא מתנהל” משום שאנשים פועלים “מהבטן”, וטוען שהאנרגיה הציבורית נובעת בעיקר מאמוציות. הוא מוסיף שהנטייה לתמוך בעסקה קשורה יותר לרגשיות, ושבדרך כלל התנגדות לעסקה פחות אמוציונלית ויותר רציונלית, בלי להכריע אם היא נכונה. הוא מציג את הפיכת ההתנהלות הרגשית לאידאולוגיה כ“רעה חולה” וכמכה קשה למה שקורה היום במדינה, משום ששיח אמור להתנהל עם טיעונים.
ירידת מרכז הכובד מן השכל: בדיחת דב סדן והשלכתה
הטקסט מביא בדיחה בשם דב סדן על מהפכות יהודיות כמעבר מן הראש אל הלב, אל הבטן ומתחת לחגורה, עד שמהפכן עתידי יהיה “אורטופד בכפות הרגליים”. הוא מפרש את הבדיחה כתיאור נכון של ירידה במרכז הכובד של קבלת החלטות. הוא טוען שאנשים אינם יותר טיפשים, אלא פחות שכליים, ומבחין בין כישרון ושכל לבין התנהלות שכלית שמעניקה אמון בשכל כמקבל החלטות.
תניא: נפש אלוקית ונפש בהמית והמאבק שאינו “יצר טוב מול יצר רע”
הטקסט מפנה לפרק בתניא (פרק ט או ז, “נדמה לי שט”) ומבקר את התיאור של מאבק מוסרי כמאבק בין יצר טוב ליצר רע, משום שאז “אדם טוב” הוא מי שהיצר הטוב שלו הכריע, ולא הוא עצמו. הוא מציג את המאבק כתחרות בין נפש אלוקית לבין נפש בהמית, ומגדיר את הנפש הבהמית כממד היצרי כולו, כולל יצר טוב ויצר רע. הוא טוען שאדם שמונהג בידי הנפש הבהמית יכול להיות “נפלא” אם יצרו הטוב חזק, או “מרושע” אם יצרו הרע חזק, אך בשני המקרים זהו אותו סוג של יצריות.
הטקסט קובע שנדרש לא להיות מונהגים לא בידי היצר הטוב ולא בידי היצר הרע, אלא לקבל החלטות כ“אני”, לאחר שמקשיבים לשני הצדדים. הוא מזהה את הנפש האלוקית עם השכל והכרעה “מלמעלה”, וטוען שההבדל אינו בין חכם לטיפש אלא בין אדם שכלי לאדם שאינו שכלי, גם אם הוא מוכשר וחכם. הוא מסביר כך כיצד אנשים חכמים מגיעים לעמדות שגויות, ומצטט את אוסקר ויילד על “שטויות כל כך גדולות שרק אינטלקטואלים יכולים להגיד אותן”.
בחירה, כבשה, ועבודת ה’ כעמדה ולא כתלות ביצר
הטקסט קובע שאמונה הנקבעת מכוח רגש היא אתאיזם בפועל, ומשווה את ההולך אחרי יצרו הטוב ל“כבשה” בעלת טבע נעים שאינה טורפת. הוא טוען שהקדוש ברוך הוא נתן בחירה כדי שנבחר בטוב ולא רק שנעשה את הטוב, ומביא את דברי אליהו בהר הכרמל “עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים? אם השם הוא האלוקים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו” כפנייה אמיתית להכרעה ולא כתעלול רטורי. הוא מזהה דתיות תנודתית כהליכה אחרי “החבר’ה” ולא אחרי אמת, ומגדיר זאת כהיעדר עמדה אישית.
הטקסט טוען שנטישת דרך דתית אינה בהכרח כישלון חינוכי, ותולה זאת בסיבה: נטישה מתוך “יצר הרע” היא כישלון, אך נטישה מתוך מה שהאדם באמת חושב היא הצלחה בכך שנוצר “יצור בוחר”. הוא מוסיף שמי שנשאר מקיים מצוות רק כי זה אזור הנוחות שלו הוא “כישלון חינוכי” משום שנוצרה “כבשה”, ומנסח את הדרישה ככפולה: להיות בוחר ולבחור בטוב.
רמב"ם: “לעשות האמת מפני שהוא אמת” והוצאת הרגש מן הדתיות
הטקסט אומר שרגש וחוויה אינם רלוונטיים לדיון, ומביא את הרמב"ם בהלכות תשובה פרק י’ על עבודה שלא על דרך השכר אלא “לעשות האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבוא”. הוא מרחיב שהדבר מוציא גם עבודה לשם תועלות רגשיות ונפשיות, ומצטט את מרקס שהדת היא “אופיום להמונים” כאמירה “יותר נכונה מזו”. הוא מספר אנקדוטה על הרבי מבעלז בהקשר של חוסר היכרות עם “ציפור” ו“מטבע”, ומשלב זאת בביקורתו על דתיות המתבססת על מרכיבים לא-שכליים.
הגדרת דתיות: קיום אלוקים ומחויבות לציווי, לא “מרגיש מחויב”
הטקסט מגדיר דתיות כאמונה בטענת העובדה שיש אלוקים וכמחויבות לציוויו, ומדגיש שגם המחויבות מבוססת על מסקנה פילוסופית ש“אם אלוקים מצווה זה מחייב אותי” ולא על רגש מחויבות. הוא טוען שמי שמקפיד על מצוות רק מפני שחונך כך “לא קיים מצווה מימיו”, משום שהוא פועל מתכנות ולא מהכרעה. הוא מציג את הדרישה שהקורלציה בין חינוך לבין מעשה צריכה להיות “אפס”, לא קבלה אוטומטית ולא התנגדות אוטומטית, אלא הסכמה או דחייה מתוך מחשבה.
ביקורת על מצוות האמונה אצל הרמב"ם ועל ציווי לעובדות
הטקסט מזכיר “מצוות עשה א’ ברמב"ם” כמצוות אמונה להאמין בהשם, וטוען שזו מצווה “מופרכת” מפני שאי אפשר לצוות על אמונה כשהיא טענת עובדה. הוא מסביר שציווי פירושו דרישה לעשות משהו מכוח סמכות גם אם בלי הציווי לא הייתי עושה, בעוד אמונה בעובדה תלויה בשכנוע ולא בציווי. הוא מביא דוגמה של ציווי לחשוב שדבר הוא שולחן, ומוסיף בדיחה על רב חיים מבריסק, רב ברוך בער והגרי"ז סביב אמירה שהשולחן הוא פרה.
הטקסט מרחיב שהדבר חל גם על י"ג העיקרים ועל אמונה בביאת המשיח, ומביא את רבי הלל בסנהדרין “אין להם משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה”, כשהגמרא עדיין קוראת לו רבי הלל ואומרת “שרא ליה מרא”. הוא טוען שאם זו מסקנתו של אדם, אי אפשר לדרוש ממנו להאמין אחרת, אלא רק לשכנעו. הוא מציין קושיה ידועה שמצווה להאמין מניחה כבר אמונה במצווה, וטוען טענה רחבה יותר שכל ציווי שתוכנו אמונה בטענה עובדתית הוא סתירה מושגית.
רש"י הראשון, ספר בראשית, והטענה שיהדות היא הלכה
הטקסט מציג את רש"י הראשון על התורה בשם רבי יצחק ששואל מדוע התורה לא פתחה ב“החודש הזה לכם”, ומזהה בקושיה הנחה שהתורה אמורה להכיל רק מצוות כי “תורה מלשון הוראה”. הוא מבקר את תירוץ רש"י “כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים” כתירוץ “צולע”, אך מדגיש את הביטוי “ונתנה לאשר ישר בעיניו” כנקודת העומק. הוא מפרש שפרק הבריאה נותן טיעון כוחני של בעלות, ושאר פרקי בראשית מלמדים מי “ישר בעיניו” ולכן מצדיקים מהותית את הבחירה.
הטקסט קובע שעיקר התורה הוא הלכה ושפרשיות לא-הלכתיות הן פריפריאליות ומוסרות לקחים אוניברסליים, ולכן “אין דבר כזה מוסר יהודי” ומוסר הוא אוניברסלי בהגדרה. הוא טוען ש“יהדות זה הלכה, אין שום דבר אחר”, ומכאן ש“אין דבר כזה יהדות חילונית” כי “יהדות בלי הלכה” היא אוקסימורון.
אמונה כתנאי מקדים והאוניברסליות של שאלת אלוקים
הטקסט מציב את אמונה באלוקים כתנאי להיכנס למשחק שבו ההלכה מחייבת, ולא כחלק מן ההלכה עצמה. הוא טוען שהשאלה אם יש אלוקים והשאלה אם ציוויו מחייבים הן שאלות פילוסופיות אוניברסליות שאינן יהודיות, משום שעובדות אינן “יהודיות”. הוא דוחה את רעיון “פיזיקה יהודית” ומרחיב שאין בעיניו “מחשבת ישראל” אלא מחשבה נכונה או לא נכונה, בלי קשר לזהות האם של ההוגה.
הטקסט ממקם את הייחוד היהודי בעובדה שהעם מצווה ביותר דברים מאחרים, ולכן יהדות עוסקת בבירור מה נצטווינו, לאחר שמתקבלות המסקנות הכלליות על קיום אלוקים ועל מחייבות הציווי. הוא מפנה לפתיחת היד החזקה “לידע שיש שם מצוי ראשון” כתיאור של טענת עובדה שיש לדעת.
מגבלות המדע והפילוסופיה והטענה שאי אפשר “להחזיר בתשובה אתאיסט” בלוגיקה
הטקסט מבחין בין ארגז כלים אמפירי-מדעי המבוסס על תצפית לבין ארגז כלים פילוסופי המבוסס על טיעונים, וטוען ששניהם מתקשים להכריע את טענת קיום אלוקים. הוא טוען שאין ניסוי תצפיתי שיבדוק קיום אלוקים, ולכן המדע אינו מועיל כאן. הוא מסביר שטיעון לוגי תקף תמיד “מניח את המבוקש” במובן שהמסקנה חבויה בתוך ההנחות, וממחיש זאת בבדיחת “וילך אברהם” כהוכחה לכובע ובהסבר פורמלי של תקפות לוגית.
הטקסט טוען שמכיוון שמסקנה תקפה כלולה בהנחות, טיעון פילוסופי לקיום אלוקים לא יכול להפוך אתאיסט למאמין, אלא לכל היותר להראות למי שחושב שהוא אתאיסט שהוא כבר קיבל הנחות שמכילות את האמונה והוא “התבלבל”. הוא דוחה אמירות ש“אמונה זה מעל השכל” כ“נונסנס”, ומתעקש שאמונה היא טענת עובדה שצריך להגיע אליה כמסקנה שהעובדה נכונה.
אינטואיציה, רטוריקה, ושינוי הנחות יסוד
הטקסט טוען שהנחות היסוד נקנות באמצעות כושר של “אינטואיציה” שמזהה שדברים מסוימים נכונים, ולוגיקה רק גוזרת מהן מסקנות. הוא טוען שאפשר לשנות אינטואיציות באמצעות הסתכלות אינטלקטואלית מזווית אחרת, ומכנה את כלי השכנוע הללו “רטוריקה”, תוך הבחנה מרטוריקה כדמגוגיה. הוא מתאר רטוריקה כהפגשה בלתי אמצעית עם סיטואציה שמאפשרת לראות אותה אחרת, ומביא דוגמאות של סרט על רצח, סרטי תעשיית בעלי חיים, והמשל “החדר של מרי” כדי להראות למידה חדשה דרך חוויה ישירה.
הטקסט מביא דוגמאות מעולם ההלכה כדי לטעון שתפיסה מופשטת אינה מספיקה בלי הבנת הסיטואציה, כולל טענה על “בגטו אין דיני ממונות” ודיון דמיוני על עט במעלית נופלת. הוא מתלבט ביחס לחזרה בתשובה בעקבות טראומה או אירועי “נס”, מזכיר “אין אתאיסטים בשוחות”, ומספר סיפור אישי על תאונה שבה עצר לידו שכן מירוחם והסיע את משפחתו, תוך דחיית הפרשנות הניסית בשם הסתברות. הוא מתאר שימוש רטורי בלוגיקה דרך הצגת תוצאות בלתי סבירות הנגזרות מהנחות, כדי להניע בחינה מחדש של ההנחות, ומביא דוגמאות של פרדוקסים כגון פרדוקס הצבא השוודי, אכילס והצב, ואפשרות לומר שיש באג בטיעון גם אם לא מזהים אותו.
הדרכים לאמונה: קאנט, רטוריקה, אינטואיציה, ומסורת, ואי-תלות הטיעונים
הטקסט מסכם חלוקה לשש או שבע דרכים, ומתמקד בשש: שלוש דרכים של קאנט—ראיה אונטולוגית המבוססת על ניתוח מושגי (אנסלם), ראיה קוסמולוגית שמסיקה מיוצר מכך שמשהו קיים, וראיה פיזיקו-תיאולוגית שמסיקה מתכנן מן המורכבות והתיאום. הוא מוסיף דרך רביעית שהוא מכנה הדרך הרטורית, דרך חמישית של אינטואיציה ישירה “אמונת מימר” שאינה תלויה בכך שההורים אמרו, ודרך שישית של מסורת על התגלות והעברת הדורות.
הטקסט מדגיש שהדרכים בלתי תלויות ושכל דרך מוכיחה “אלוהים אחר” בהתאם להגדרה המשתמעת של אלוהים, כגון אלוהים כיש המושלם, אלוהים כבורא העולם, ואלוהים כמהנדס. הוא טוען שמספיק שטיעון אחד יחזיק כדי להגיע למסקנה שיש אלוהים, ולכן האבולוציה שמאתגרת בעיקר את הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי היא “מאוד אובר-רייטד” ביחס לשאלת האמונה. הוא מסיים בכך ששני הטיעונים הראשונים נסקרו והדיון נמצא באמצע הטיעון השלישי, ושבשיעור הבא יתחיל מן הטיעון השלישי וימשיך הלאה.
תמלול מלא
אוקיי, בואו נתחיל. טוב, הנושא שלנו הוא אמונה, והסמסטר הראשון בעצם התחלתי אותו במבואות כלליים על המושג אמונה ואחר כך עברנו לטיעונים שונים או דרכים שונות להגיע אליה. והננו באמצע הדרך השלישית מתוך ארבע שצריך לפרט. יש עוד אבל ארבע שצריך לפרט. אז אני רוצה קודם כל לחזור בקצרה על העקרונות של ההקדמות שעשיתי ואחר כך טיפה על הדרכים הראשונות ואז להיכנס לדרך השלישית. אז קודם כל, אמונה ביסודה היא טענת עובדה. לא לאפוקי מאנשים שתופסים שאמונה זה רגש, חוויה סובייקטיבית כזו או אחרת, יוסף טייטל, כן. מהסמסטר שעבר. כן. אוקיי. להבדיל מכאלה שתופסים שאמונה היא רגש או חוויה או משהו כזה, אמונה היא טענת עובדה. זאת אומרת מי שמאמין באלוקים זה בעצם מישהו שטוען טענת עובדה יש אלוקים. זה הכל. מי שיש לו חוויות רליגיוזיות כאלה ואחרות, רגשות גואים וכל מיני גויים בעין, וכל מיני דברים כאלה, זה יכול להיות אתאיסט גמור. זאת אומרת אין לזה שום קשר לאמונה, כי לא כי, אבל אינדיקציה לזה, יש אתאיסטים גמורים מוצהרים שמדווחים על קיומם של רגשות רליגיוזיים. איינשטיין דוגמה אחת שדיברנו עליו עכשיו, שהוא בעצם לא האמין באלוקים לפחות לא במובנו המקובל, אבל היו לו רגשות רליגיוזיים. יש הרבה אמנים שמדווחים על רגשות רליגיוזיים וכדומה. ולכן העובדה שיש לך רגש רליגיוזי לא אומרת שום דבר על מה שאתה חושב, בגלל שרגשות באופן כללי לא אומרים שום דבר על מה שאתה חושב. רגשות בסך הכל זה איזה שהוא מצב נפשי שאותו אתה חווה. זה הכל. אין לזה שום קשר לטענות על העולם. לכן כן ההערה שקשה להתאפק מלהוסיף אותה, יש איזה שהוא משבר בדורות האחרונים של ייאוש משכל, מה שנקרא לפעמים פוסטמודרניות, ייאוש משכל ומתלווה אליו משבר נוסף של שדרוג המעמד של הרגש. אם מהשכל מיואשים מכניסים במקומו את הרגש. והדבר הזה הוא רעה חולה בגלל שרגש לא אמור לעסוק בגיבוש עמדות ובקבלת החלטות. רגש הוא בסך הכל משהו שמתעורר בתוכי כתוצאה ממבנה נפשי כזה או אחר שיש בי. ואני חושב שאפשר לראות את הדברים האלה בצורה מאוד חזקה ממש כן בימים האלה, מדבר נגיד על שאלת החטופים, על העסקה וכל הדברים מן הסוג הזה, אז מעבר לעניין לשאלה אם להיות בעד העסקה או נגד העסקה, טיעונים לפה, טיעונים לשם, דבר אחד נראה די ברור, שהדיון סביב העסקה לא מתנהל. אין דיון. אם טוב לעשות עסקה, לא טוב לעשות עסקה, אין דיון. גם כשעולים טיעונים זה טיעונים מטומטמים לחלוטין בדרך כלל. גם בעד וגם נגד, שניהם. אין פה אין פה עדיפות לאף צד. והסיבה לזה היא שאנשים פועלים מהבטן. זאת אומרת אנשים שיוצאים להפגנות מחרפים את נפשם על הכבישים בשביל להחזיר את החטופים ולהגיד שזה ערך עליון, זה אנשים שהבטן שלהם מובילה אותם בדרך כלל, לא כולם. יש כאלה שבאמת אולי קיבלו החלטה עניינית שהם בעד, ויש טיעונים בעד. אבל הרוב, מה שנותן את האנרגיות למהלכים האלה, זה האמוציות. ואני חושב שבמקרה הזה אגב יש הבדל בין הצדדים. זאת אומרת התנגדות לעסקת חטופים בדרך כלל היא פחות אמוציונלית. יותר רציונלית. בלי קשר לשאלה אם היא נכונה. אפשר להתווכח על השאלה אם היא נכונה או לא. אבל היא פשוט פחות אמוציונלית כי האמוציות לוקחות אותנו כן למקום של רצון להחזיר אותם, נכון? זה הנטייה הפשוטה שיש לאנשים. ולכן אנשים יותר אמוציונליים יתמכו בעסקה. זה לא אומר שמי שתומך בעסקה הוא אמוציונלי בהכרח. וזה כן אומר שמי שאמוציונלי בדרך כלל יתמוך בעסקה. זאת אומרת זה וזה בעיניי בעיה, כיוון ששיח צריך לנהל עם טיעונים. אז הנקודה היא שהתנהלות רגשית זה לא המצאה חדשה. תמיד מאז ומעולם בני אדם התנהלו בצורה רגשית. אלא מה שבעבר היה ברור לאנשים שאם אתה מתנהל בצורה רגשית זה כשל. צריך להתגבר על זה, זאת אומרת אם אתה מתנהל בצורה רגשית צריך להשתדל להשליט את השכל על הרגש. מה שקרה בעקבות המשבר הפוסט מודרני זה שהתנהלות רגשית הפכה לאידאולוגיה. לא רק שאתה לא רואה בזה כשל, זה מבחינתו אידאולוגיה, אתה צריך להתנהל באופן שהרגש שלך אומר. כן, אתה צריך להתחבר לדברים. כל מיני אמירות מהסוג הזה זה בעצם מה שעומד מאחוריהן זה שיש איזושהי אידאולוגיה שהתנהלות צריכה להיות רגשית. זה לא רק שלא רואים את זה ככשל, אלא יש ייאוש מהשכל. השכל לא יכול להוביל אותנו לשום דבר, אז ממילא מה נשאר? נשאר מה שאני מתחבר אליו, מה שעושה לי את זה, מה שמעורר בי רגשות או חוויות עזים יותר. ואני חושב שזה, זה אולי המכה הכי קשה של מה שקורה היום במדינה, הרגשיות הזאת. בלי שום, עוד פעם אני אומר, בלי שום קשר לטענות עצמן. זאת אומרת אני אישית מאוד מתנגד לעסקאות חטופים מכל סוג של אויב, אבל זה לא משנה, אני מבין יש טיעונים בעד. זה לא שאין טיעונים בעד. מה שאני מתנגד באופן קטגורי זה לאופן שבו מתנהל השיח לעסקת החטופים. לא לטענה או לא לעמדה של עצמה. השיח או לא מתנהל, השיח לא שכן מתנהל, שיח לא מתנהל. אולי אפשר, אולי מי שהבאתי את הדבר הזה זה איזה בדיחה ששמעתי פעם משלומי ניצן ברדיו בשם דב סדן שהיה מרצה לספרות באוניברסיטה העברית. אז הוא אמר שהאדם הבא שיעשה מהפכה בעולם יהיה אורטופד יהודי. למה יהודי? כי כמובן אנשים שעושים מהפכות בעולם הם יהודים. אבל למה אורטופד? הוא אמר כי היהודי הראשון שעשה מהפכה בעולם היה אברהם אבינו או משה רבנו, כן, שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. הרימו את הראש, זה לא נוצר לבד. אוקיי. האדם השני, היהודי השני שעשה מהפכה בעולם היה ישו. אמר כאילו את הלב, רחמנא ליבא בעי. הוא אמר שהלב הוא החשוב. היהודי השלישי שעשה מהפכה בעולם היה מרקס, הקפיטל, כן, הכל בבטן. נכון? היהודי הרביעי שעשה מהפכה בעולם היה פרויד, שאמר שהכל מתחת לחגורה. אוקיי? אז התחלנו בראש, עברנו ללב, ירדנו לבטן ומתחת לחגורה. היהודי הבא שיעשה מהפכה בעולם כנראה יהיה אורטופד בכפות הרגליים, זאת אומרת לאיפה עוד נשאר לרדת. או שיש רופא מפרקים יכול להיות בברכיים, עוד איפה אפשר אולי ל… כן… יש פודיאטור נדמה לי קוראים לרופא של כפות רגליים. טוב בכל אופן לענייננו, מה שבעצם הבדיחה הזאת אומרת ושיש לה, היא שמה אצבע על דבר מאוד נכון. מעבר לבדיחה שבדבר, היא שמה אצבע על, התיאור שהוא מציע שם הוא תיאור מאוד נכון. יש איזושהי ירידה של מרכז הכובד שבו אנחנו מקבלים את ההחלטות שלנו מהראש ללב, לבטן, למתחת לחגורה. והירידה הזאת לא אומרת שאנשים נהיים יותר טיפשים. הם לא. האנשים של הדור הזה לא יותר טיפשים מהדורות הקודמים, אולי אפילו ההפך, אלא הם פחות, הם לא עם פחות שכל, הם פחות שכליים. זה לא אותו דבר. זאת אומרת אתה יכול להיות אדם מאוד מוכשר אבל אתה לא נותן אמון בשכל כמשהו שהוא זה שאמור לקבל את ההחלטות. וזה בעצם המשבר שמתאר את הירידה הזאת שדיברתי עליה קודם. יש פרק יפה מאוד בספר התניא, פרק ט נדמה לי אני חושב, או ז, נדמה לי שט, שהוא מדבר בדיוק על הנקודה הזאת. זאת אומרת, בדרך כלל מתארים לנו את המאבק בין טוב לרע כמאבק בין יצר טוב ליצר רע. כן? עכשיו זה מגוחך התיאור הזה. שיש מאבק בין יצר, אם אתה מתאר את המאבק כמאבק בין יצר טוב ליצר רע, אז אדם טוב זה מישהו שהיצר הטוב שלו יותר חזק מהיצר הרע. איפה אני בסיפור הזה? אם היצר הטוב שלי הכריע את היצר הרע ולכן אני הולך בכיוון שלו, אז היצר הטוב התגבר, לא אני. מה זה קשור אליי? זה לא יכול להיות מאבק בין יצר טוב ויצר רע, המאבק שעליו אנחנו מדברים. אז בין מה למה המאבק? אני עושה תרגום שם, זה בשפה יותר חסידית קבלית, אבל התרגום הוא התרגום הזה. המאבק הוא בין מה שהוא קורא נפש אלוקית לבין מה שהוא קורא נפש בהמית. נפש בהמית זה הממד היצרי כולו כולל היצר הטוב והיצר הרע. שניהם שייכים לנפש הבהמית. כל הממד היצרי שלנו. הממד היצרי שלנו זה הממד שרוצה לקחת אותנו אחרי הבטן. או הרגש או הבטן, לא משנה. הוא רוצה לסחוב אותנו אחריו, כן, לנטרל את הראש ולקחת אותנו, למשוך אותנו בעקבותיו, מושכני אחריך נרוצה. סיפור של עגנון, כן, עם המושכני, מושכני ונרוצה. אז הדברים האלה זה הממד היצרי. ומי שאדם שנפש בהמית מנהיגה אותו יכול להיות אדם שמתנהג בצורה נפלאה. כי היצר הטוב שלו הרבה יותר חזק, הוא מתגבר על היצר הרע, וכיוון שהוא אדם יצרי הוא הולך בעקבות היצרים שלו. אז הוא איש טוב להפליא. הוא עושה רק טוב. בסדר? אדם אחר, יצרי, היצר הרע שלו יותר חזק מהיצר הטוב, אז הוא אדם מרושע, הוא מתנהג בצורה מרושעת, עושה דברים מרושעים. למה? כי הוא אדם יצרי ובמקרה אצלו היצר הרע יותר חזק והיצר הטוב יותר חזק. אוקיי? אבל שניהם אנשים יצריים. ומה שנדרש מאיתנו זה לא להיות אדם יצרי שהולך עם היצר הטוב, אלא לא להיות אדם יצרי בכלל. לא לתת להנהיג אותנו לא ליצר הטוב ולא ליצר הרע. שניהם צריכים לשבת בצד. מי שמקבל את ההחלטות זה אני. אתם תגידו מה שיש לכם להגיד. יצר הטוב ידבר, יצר הרע ידבר, הבנתי, שמעתי, עכשיו אני מקבל את ההחלטות. זה נקרא אדם של נפש אלוקית. נפש אלוקית הכוונה השכל, כן, האדם שמקבל החלטות מלמעלה, לא האדם שמקבל החלטות או לא מקבל החלטות, הנמשך מלמטה. ומה שקורה זה שהאדם של נפש בהמית הוא לא אדם יותר טיפש מאדם של נפש אלוקית. זה לא הבדל בין חכם לטיפש, או בין מישהו עם שכל ובלי שכל. אלא זה הבדל בין אדם שכלי ואדם לא שכלי, בלי קשר לרמת הכישרון שיש לו. יכול להיות אדם מאוד מוכשר אבל הוא לא שכלי. הוא לא שכלי, הוא מתנהל על פי הרגש שלו, אבל יכול להיות אדם מאוד מוכשר, זה לא קשור. יכול להיות אדם מאוד חכם. בסדר? לכן דיברנו על השאלה איך איך מגיעים לטעויות, כן, בשיחה קודמת איתכם, איך מגיעים לטעויות? איך אנשים חכמים כמוני מגיעים לטעויות? התשובה היא כי הם לא אנשים שכליים. הם מוכשרים כמוני, יותר מוכשרים ממני, אבל היצר לוקח אותם או הנטיות לוקחות אותם ולא ההחלטות, ואז הם יכולים להגיע לעמדות שגויות למרות שהם אנשים מאוד חכמים. לא שכל מי שחושב אחרת ממני הוא אדם יצרי. אני אומר, כך זה הסבר אפשרי למה אדם חכם יכול להגיע למסקנות בעייתיות, כן, הזכרתי שאוסקר ויילד אמר שיש שטויות כל כך גדולות שרק אינטלקטואלים יכולים להגיד אותן. אז זה ביטוי לעניין הזה. בכל אופן, אני חוזר אלינו, אז בעצם הטענה היא שאמונה אמורה להיקבע כטענת עובדה או כעמדה ולא כרגש. אם יש לי רגש שמוליך אותי לאמונה אני אתאיסט מוחלט. אני אתאיסט שבמקרה הרגש שלו כמו היצר הטוב, כן, כמו שמי שהיצר הטוב לוקח אותו הוא לא אדם טוב, הוא כבשה. הוא כבשה שגם כן הולכת על פי הטבע שלה. יש לה טבע מאוד נעים, כבשה לא טורפת אף אחד, היא לא עושה כלום, הכל בסדר. יש לה טבע מאוד נעים והיא הולכת עם הטבע שלה. אדם שהולך בעקבות יצרו הטוב הוא כבשה. ומה שנדרש מאיתנו זה להיות בני אדם, לא כבשים. ובני אדם אמורים לקבל החלטות, ולקבל את ההחלטות הטובות, אבל לקבל החלטות באופן טוב. אם הקדוש ברוך הוא היה רוצה רק שנעשה את הטוב הוא היה מתכנת אותנו להיות יצורים דטרמיניסטים שמתוכנתים לעשות טוב. למה הוא נתן לנו בחירה? הבחירה הרי מאפשרת לנו גם לעשות רע. כי הוא רוצה, לא בגלל שהוא לא בגלל שהוא רוצה שנעשה רע, אלא בגלל שהוא רוצה שאנחנו נבחר בטוב, לא שנעשה את הטוב. זה לא אותו דבר. כן, אליהו אמר לעם במעמד הר הכרמל: עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים? אם השם הוא האלוקים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו. בדרך כלל אנחנו מבינים את זה כאילו הוא דחק אותם לפינה, תעלול רטורי כזה, דמגוגיה כזאת, כן? הוא דוחק אותם לפינה כזה, הוא לא באמת מתכוון. לא, אני חושב שהוא באמת מתכוון. אם אתם באמת חושבים שהבעל הוא האלוהים אז לכו אליו. ואם הקדוש ברוך הוא הוא האלוקים אז לכו אחרי זה. ואתם כל פעם מתנדנדים לכיוון אחר. למה? כמו הגששים, כן, אני לא הלכתי לא עם אבא לא עם אמא אני הלכתי עם החבר'ה. וזה אותו דבר, זאת אומרת אתה לא אתה לא מאמין בבעל, אתה לא מאמין בקדוש ברוך הוא, אתה מאמין במה שהחבר'ה עושים. אז יום אחד אתה הולך לבעל, יום אחד אתה הולך לחבר'ה, לקדוש ברוך הוא. אתה לא מאמין ולא אתאיסט, אתה כלומניק, אתה כבשה. יום אחד כבשה, יום אחד לא משנה נמרה. אבל אתה בעל חיים. זאת אומרת אדם נדרש לקבל החלטות. ולכן, סתם השלכה לדוגמה, לא יודע אם דיברתי על זה או לא בהתחלה במבואות של הסמסטר הקודם, ושווה שווה להתעכב על זה. אדם שנגיד כשיש לנו תלמיד או או ילד, כן, שהוא בוחר לנטוש את הדרך הדתית, הרבה פעמים אנחנו תופסים את זה ככישלון חינוכי. כן, נכשל, הילד יצא לא דתי. אוקיי? אני לא חושב שזה נכון. תלוי למה. כי אם הוא יצא לא דתי כי הוא נמשך אחר יצרו הרע, זה באמת כישלון. אבל אם הוא יצא לא דתי כי זה מה שהוא באמת חושב, זאת הצלחה גדולה. כי יצרנו, יצרנו, עזרנו לילד להגיע למצב שהוא יהיה יצור בוחר, שילך עם נפש אלוקית. ונכון, נדרש ממנו גם לבחור נכון, ואני חושב שהילד הזה לא בחר נכון. לדעתי, הוא לא בחר נכון. ויש פה הצלחה בזה שהוא עושה את מה שהוא בוחר, זאת הצלחה גדולה. ושמי שממשיך לעשות, לקיים את הכל כי זה אזור הנוחות שלו, כי ככה נוח לו ואין לו כוח, אומץ, חוכמה, לא יודע מה, מה שאתם רוצים, לצאת נגד הזרם והוא נשאר יהודי כשר ומקיים את כל המצוות והכל בסדר, אז זה כישלון חינוכי. זה כישלון חינוכי כי הוא לא באמת בחר בזה, יצרתם כבשה. זאת אומרת זה לא פסגת ההצלחה לייצר כבשה. אז אני אומר, הדרישה היא דרישה כפולה, להיות בוחר ולבחור בטוב כמובן. זה לא שאם אתה בוחר אז גמרנו, המשימה הושלמה. לא, זה לבחור ולבחור בטוב. אבל לא מספיק לעשות את הטוב, אתה צריך לבחור בטוב. וזה הנקודה החשובה. וכשאתה רק עושה טוב או עושה רע, אז אתה אדם יצרי, אתה אדם שפועל על פי רגש. אם הרגש שלך הוא טוב אתה מתנהג טוב, ואם הרגש שלך הוא רע אתה מתנהג רע. אבל תכל'ס שניכם אנשים שהם לא יוצלחים, כבשים. זאת כבשה עם יצר כזה וזאת כבשה עם יצר אחר. זה הכל. מה שנדרש מאיתנו זה לא להיות כבשים, זה להיות בני אדם. אוקיי? לכן, נחזור לענייננו, זה אומר שרגש לא רלוונטי לדיון. זאת אומרת זה לא מעניין מה איזה רגשות יש לי ואיזה חוויות יש לי, מה שיש לי או שאין לי, זה לא ממש רלוונטי. הרמב"ם בפרק י' מהלכות תשובה בהתחלה, הוא אחרי שהוא מדבר על עולם הבא ושכר וכל מיני דברים כאלה, ואין ראוי לעבוד את השם על דרך הזו, כך הוא אומר, שזוהי דרכם של הנשים והקטנים, אין פה נשים אז אפשר להגיד, גם נשים וגם קטנים ואין ראוי לעבוד את השם על דרך הזאת. אז מה כן? לעשות את האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבוא. מה זאת אומרת? יש גמול, לא שאין גמול. הגמול יבוא למי שמגיע לו, הכל בסדר, לא שאין גמול, אבל אתה לא אמור לעבוד בגלל הגמול. אתה צריך לעשות האמת מפני שהוא אמת. עכשיו אם אני ארחיב את זה יותר, אז אני אומר אתה צריך לעשות האמת מפני שהוא אמת, זה לא בא לאפוקי רק ממי שעושה את זה למען השכר, אלא גם ממי שעושה את זה בשביל לפרנס את הרגש שלו, בשביל לקבל תועלות רגשיות, נפשיות כאלה ואחרות, כן, מה שמרקס כינה אופיום להמונים. אמר שהדת היא אופיום להמונים, ואין לכם אמירה יותר נכונה מזו. זה אופיום להמונים, הרבה מאוד אנשים נשארים דתיים כי זה האופיום שלהם. זה נותן להם איזה שקט, זה מרגיע אותם, והם חושבים שכן יש תחושה טובה לדעת את האמת המוחלטת ולהבין שכל האחרים… כן, הוא מזכיר לי את הרבי מבעלז. סיפורים על הרבי מבעלז אומרים, האגדות של דוד שלי, שלא יודע איזה רבי מבעלז, לא משנה, נצטרך להאמין שזה היה, הוא הלך לרופא עיניים, והרופא עיניים אומר לו תראה אתה רואה את הציפור אי שם, תנסה לעקוב אחריה כי הוא רוצה לראות איך העיניים. שאל אותו מה זה ציפור. כאילו הוא כל כולו עסוק בשרפי קדושה, הוא לא יודע מה זה ציפור וצורת מטבע ודברים כאלה. טוב, ככה בדרך כלל נראים חסידים אגב, שמי שמונהיג אותם לא יודע מה זה ציפור ומה זה מטבע. טוב, בכל אופן סליחה לא התכוונתי, זה בסדר אם לא יודעים מה זה אופיום, אין שום בעיה, אין שום בעיה, זה בסדר גמור, לך לך. אז קודם כל את הרגש הוצאנו. אז מה כן? אנחנו מדברים בעצם על טענת עובדה שיש אלוקים וכמובן מכוח זה מחויבות לציוויו. ושוב פעם מחויבות לציוויו גם היא מבוססת על תפיסה שזה באמת מחייב, לא על רגש שאני מרגיש מחויב, אלא על תפיסה, על מסקנה פילוסופית שאומרת שאם אלוקים מצווה זה מחייב אותי. אם אני מרגיש מחויב זה עוד פעם רגש, לא מעניין. כן מרגיש, לא מרגיש, לא משנה כלום. השאלה אם באמת אני מחויב או לא מחויב, זה הנקודה. זאת אומרת דתיות פירושה או אמונה ודתיות, כן אמונה לא במובן פילוסופי אלא במובן דתי, פירושו להאמין בטענת העובדה שיש אלוקים ולהיות מחויב לציוויו. זה פחות או יותר ההגדרה. ובשני המישורים האלה לרגש אין שום משמעות ושום תפקיד. זאת אומרת לא באמונה ביחס לאלוקים ולא במחויבות. גם זה לא. כן אם מישהו אומר לי אני מחויב כי ככה חינכו אותי, אני גדלתי בבית שהיה נורא חשוב לקיים מצוות. ולכן אני מחויב, אני מקפיד כקלה כבחמורה. אז האיש לא קיים מצווה מימיו. זאת אומרת, הוא עושה דברים כי ככה תכנתו אותו, כי ככה חינכו אותו. בסדר, גם הפגאני חינך אותו לרקוד סביב המדורה. אז גם אותו חינך. זה לא מעניין. אתה צריך לעשות את מה שאתה חושב שהוא נכון. וזה בסדר לקחת את מה שחינכו אותך לחשוב עליו ולהגיע למסקנה אם אתה מסכים או לא. אם אתה מסכים הכל בסדר. לא שכל אחד חייב לעשות ההיפך ממה שחינכו אותו. אבל אתה לא חייב לעשות את מה שחינכו אותך. הקורלציה צריכה להיות אפס, לא אחד ולא מינוס אחד. צריכה להיות אפס. הבנת? אוקיי. אז הטענה היא שאלה שתי הטענות בעצם שמכוננות את המושג של הדתיות. דיברתי על סובייקטיביות, על הרב שג"ר וכל העניינים האלה, לא אחזור על ההשמצות האלה שוב. יש מצוות עשה א' ברמב"ם, זה מצוות אמונה, להאמין בהשם. אמרתי שזה מצווה מופרכת, זאת אומרת אי אפשר לצוות להאמין בגלל שאם אמונה היא טענת עובדה, לא שייך לצוות מישהו להחזיק בעובדה כלשהי. לחשוב שעובדה כלשהי היא נכונה. מה שייך לצוות? נגיד מישהו יצווה עליי לחשוב שזה שולחן. בסדר? אם זה שולחן באמת אין בעיה, אני חושב שזה שולחן אבל לא כי הצטוותי, כי הגעתי למסקנה שזה שולחן. אבל אם אני חושב שזה לא שולחן, אז מה זה רלוונטי שיצוו עליי לחשוב שזה שולחן? אם תשכנע אותי, אין בעיה, שכנעת אותי. אם לא תשכנע אותי ואתה רוצה שאני אקיים את זה רק מכוח ציווי, איך אפשר לקיים את זה מכוח ציווי? אפילו אם הייתי רוצה אני לא יכול לקיים את זה מכוח ציווי, כי אני לא חושב שזה שולחן. זה מזכיר לי סיפור על רב חיים, היו לו שני תלמידים מובהקים, רב חיים מבריסק. היו לו שני תלמידים מובהקים, רב ברוך בער, בעל הברכת שמואל, והבן שלו, הגרי"ז, בריסקר רוב. ומספרים בישיבות מה ההבדל בין רב ברוך בער לבין הבריסקר רוב. אם רב חיים היה אומר שהשולחן הזה הוא פרה, אז הבריסקר רוב היה אומר: נו, אם אבא אמר, אז תוס' מכל שאר דוכתא, כנראה שזה באמת פרה. רב ברוך בער כבר לא כאן, הוא רץ להביא את הדלי לחלוב את השולחן הזה. זאת אומרת, זה ההבדל בין שני סוגי ההתייחסות. אוקיי, אז בקיצור, אי אפשר לצוות מישהו להחזיק בטענת עובדה. כי לצוות פירושו לצפות ממני לעשות משהו בגלל הציווי. גם אם בלי הציווי לא הייתי עושה את זה, אני אמור לעשות את זה בגלל שאני מחויב לציווי. למשל, מצווים עליי לא לברור בשבת. אוקיי, מה זה אומר שזאת מצווה? זה אומר שגם אם אני רוצה לברור, חושב שנכון לברור, אני לא אעשה את זה בגלל שהתורה דורשת ממני לא לברור בשבת. פה שייך לדבר על סמכות במובנה הפורמלי, דרישה לעשות משהו רק מכוח הציווי. למה? כי אני יכול להאמין שמותר לברור בשבת ועדיין אפשר לדרוש ממני: כן, אבל אל תברור, כי סנהדרין אמרה לא ויש לא תסור. אוקיי, אז זאת דרישה אפשרית. יכול להחליט לא להיענות, כן להיענות, אבל אין שום סתירה בקיומה של דרישה כזאת. אבל דרישה להאמין באלוהים זאת דרישה להאמין בטענת עובדה, זאת לא דרישה להתנהג באופן מסוים. אני יכול להתנהג באופן מסוים גם אם אני לא חושב שזה נכון, ולכן שייך לדרוש ממני להתנהג כך. אבל אי אפשר לדרוש ממני להאמין. וגם כל י"ג העיקרים של הרמב"ם זה פשוט מופרך לחלוטין. אי אפשר לדרוש מבן אדם להאמין בעיקרים. יכול להגיד שהמסורת אומרת את העיקרים האלה. אם תקבל את המסורת, אז אתה מקבל גם את העיקרים האלה כי זה מה שהיא אומרת. בהנחה שהיא באמת אומרת את זה. אוקיי, אתה לא יכול לצוות על בן אדם להאמין בעיקרים האלה כי הם עיקרים ואם לא אז אתה אפיקורוס. אז אני אפיקורוס, מה לעשות? אם אני חושב שלא יבוא המשיח, רבי הלל במסכת סנהדרין, רבי הלל אמר רבי הלל: אין להם משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה. הוא לא האמין בביאת המשיח. הגמרא אומרת: שרא ליה מרא לרבי הלל. עדיין קוראים לו רבי הלל, לאותו כופר הזה. אבל שרא ליה מרא, יסלח לו הקדוש ברוך הוא. למה? כי זה מה שהוא חשב, מה אתה רוצה שהוא יעשה? אתה אומר לו: כן, אבל אתה אפיקורוס. אז מה לעשות, אז אני אפיקורוס. מה אני יכול לעשות? אם אני חושב שלא יבוא המשיח, זה מה שאני חושב. מה אתה יכול להגיד לי עכשיו: לא, אבל אתה מצווה לחשוב שהוא כן יבוא? אני לא יכול להיות מצווה לחשוב. אם תשכנע אותי, אז אני אחשוב שהוא יבוא. אם לא שכנעת אותי, אתה לא יכול לדרוש ממני לחשוב משהו שלא שכנעת אותי. זה פשוט לא ציווי אפשרי, גם אם אני רוצה לקיים אותו אני לא יכול לקיים אותו. אין ציווי כזה, לא יכול להיות ציווי כזה. אוקיי, הרבה פעמים מקשים על מצוות עשה א' של הרמב"ם, המצווה להאמין. אם אתה לא מאמין, אז מה טעם לצוות? כל מצווה מניחה את האמונה בקיומו של מצווה, נכון? אם אתה מאמין בקיומו של מצווה אז אתה מחויב למצוות שלו. אז איך אפשר לצוות להאמין בקיומו של מצווה? אם אתה לא מאמין בקיומו של מצווה אי אפשר לצוות אותך, ואם אתה כבר כן מאמין אז אתה כבר מאמין. אתה לא יכול להיות מכוח ציווי. אני טוען טענה יותר רחבה. זה לא בדיוק אותו דבר. הטענה הזאת היא טענה ספציפית על ציווי להאמין בקדוש ברוך הוא. אני מדבר על כל ציווי שתוכנו אמונה בטענה עובדתית, לא רק על האמונה בקדוש ברוך הוא. לא יכול להיות גם ציווי להאמין בביאת המשיח. גם זה לא יכול להיות. לא יכול להיות מושגית. זה פשוט סתירה מושגית, אנליטית. זה לא, זה בכלל לא קשור לשאלה של מקורות, תביא לכם מקורות פה, מקורות פה, זה לא רלוונטי למקורות. גם על זה הגמרא אומרת, כן, האלוקים, אילו אמרה יהושע בן נון לא צייתנא ליה. גמרא בחולין אולי. מה הכוונה? יש דברים שאותם גם אם היה אומר יהושע בן נון לא הייתי מקבל. זה לא נכון, מה לעשות? ולכן לא שייך לצוות להחזיק בטענת עובדה. ואם אמונה בקדוש ברוך הוא היא טענת עובדה, לא רגש ולא חוויה ולא שום דבר כזה, אז לא שייך לצוות להאמין. אי אפשר לצוות על טענת עובדה. אוקיי. נקודה נוספת, נכון? אוקיי. נמשיך. זה נקודה, זה מבוא ראשון. מבוא שני זה לגבי אולי הערה, לגבי יהדות בכלל. ננסה לעשות את זה ככה. רש"י הראשון על התורה מביא את השאלה של רבי יצחק. רבי יצחק אומר שמה, למה התורה לא התחילה בהחודש הזה לכם ראש חודשים בפרשת בא? כן? שהיא המצווה הראשונה שנצטווינו בה. פה סאבטקסט מעניין לשאלה הזאת. למה שהיא כן תתחיל משם? מה זה הקושיה הזאת? יש פה איזושהי הנחה שהתורה בעצם אמורה להכיל רק מצוות, נכון? מסכימים? זה הנחה בקושיה הזאת. הנחה מעניינת, לא? קושיות, יש לו תירוצים, התירוץ צולע לחלוטין, כן? התירוץ, למה כתבו את כל ספר בראשית חומש ורבע עד פרשת שמות? כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים. כדי שאם הגויים יבואו ויגידו שארץ ישראל ליסטים אתם, כן? שכבשתם ארץ שבעת אומות, משהו כזה, נגיד להם שהארץ היא של הקדוש ברוך הוא והוא נתנה לאשר ישר בעיניו. נו, באמת, אתם רציניים? כאילו כל החומש ורבע זה מה שהוא בא ללמד אותנו שאם יבואו הגויים? לא יודע, אני מתרשם שסנחריב לא ממש התרשם מזה. צולע בקיצור. אבל מה שיותר מעניין ברש"י הזה זה הקושיה, לא התירוץ. למה להתחיל מהחודש הזה לכם? למה אתה מניח שהתורה זה רק מצוות? והתשובה היא כי תורה מלשון הוראה, היא באמת אמורה להכיל רק מצוות. כל דבר שהוא מעבר למצוות, צריך הסבר למה הוא שם. לא אמור להיות שם. תורה בעצם אמורה להעביר אלי את הציוויים של הקדוש ברוך הוא. התורה הייתה אמורה להיות רק הלכה. אבל העובדה היא שיש בתורה חלקים שהם לא הלכה. והשאלה היא למה הם שם? אז אם קוראים את התשובה של רש"י בעיניים קצת יותר רגישות, אז נדמה לי שהמוקד הוא לא כדי שיהיה לנו תירוץ למה הקדוש ברוך הוא נתן לנו את ארץ ישראל, למרות שכן, המחשבה הציונית דתית ממש מתרפקים על הרש"י הזה בצורה מופלאה, אלא המוקד, הדגש הוא לדעתי הוא ונתנה לאשר ישר בעיניו. כי יש הבדל בין הטיעון הכוחני שאומר, הקדוש ברוך הוא ברא את הארץ, הוא הבעל הבית, אז הוא יכול לתת אותה למי שהוא רוצה. זה טיעון כוחני, נכון? זכותי, אני בראתי זה שלי, נותן למי שאני רוצה. אבל רש"י לא אומר רק את זה. הוא אומר ונתנה לאשר ישר בעיניו. המונח ישר הוא לא במקרה. ספר הישר אצל חז"ל זה ספר בראשית. למה? אז הנצי"ב בהקדמה מדבר על זה שזה ספרן של ישרים. זה מלמד יושר, זה מלמד התנהלות ישרה. כן, אם אנחנו קצת סלקטיביים לגבי רמאויות שונות של יעקב וכולי, אבל באופן עקרוני זה מלמד התנהלות, אמור ללמד התנהלות ישרה, להביא לנו דוגמאות, דמויות ישרות וכדומה. אוקיי? אז רש"י בעצם אומר לנו שספר, אפשר לשאול אפילו יותר מזה, לפני, אז הסברת לנו רש"י למה כתוב פרק א', ומה עם שאר חומש הראשון ועוד שתי פרשיות בחומש השני. באת להסביר לנו שהקדוש ברוך הוא בעל הבית הוא ברא את העולם. פרק א', הבנו. אבל איפה עוד חמישים פרקים? שאלת הרי למה צריך את החמישים פרקים האלה ועוד שתי פרשיות. והתשובה היא שהפרק הראשון בא לתת לנו את הזכות הכוחנית. הקדוש ברוך הוא בעל הבית הוא ברא את הארץ הוא יכול לתת אותה למי שהוא רוצה. שאר הפרקים באים ללמד מי ישר בעיניו. זה הסבר הצדקה מהותית למה אנחנו קיבלנו את הארץ. לא רק כוחנית. כוחנית זכותו לתת למי שהוא רוצה, אבל למה באמת הוא בחר דווקא לתת לנו? כי אנחנו אלה שישרו בעיניו. איך אנחנו יודעים את זה? זה בא ללמד ספר בראשית. ספר הישר. כן? אז ספר בראשית בעצם בא ללמד, אפשר לומר, מוסר. ההלכה מתחילה בפרשת בא. עיקרה של התורה זה ההלכה, אבל יש פרשיות פריפריאליות שמדברות על מוסר או לקחים אחרים, אולי תיאורים היסטוריים כאלה ואחרים. מה שמגדיר, הייתי אומר, יהדות כדת, אמונה יהודית, זה רק ההלכה. שום דבר חוץ מזה. אין דבר כזה מוסר יהודי, כל הדברים האחרים לא קיימים. יהדות זה הלכה, אין שום דבר אחר. מוסר זה דבר אוניברסלי באופן מהותי. מה שמוסרי כל באי עולם מחויבים לו. כולם צריכים להיות מוסריים. זו לא דרישה רק מיהודים, נכון? אין דבר כזה מוסר יהודי ומוסר לא יהודי. אם זה מוסרי זה מוסרי ואם לא אז לא. יש הלכה. זה לא בהכרח תמיד מתלכד עם המוסר, אבל מוסר הוא בהגדרה אוניברסלי. ולכן החלקים האלה בתורה שהם לא הלכה הם באמת חלקים אוניברסליים. גם הגויים משתמשים בהם, הנוצרים לומדים אותם ואפילו מייחסים להם קדושה. אין בהם שום דבר יהודי באופן עקרוני. גם לענייננו, עניינים אקטואליים. אין דבר כזה יהדות חילונית, כן, זה אוקסימורון יהדות חילונית. יהדות זה הלכה, יהדות בלי הלכה זה כמו מתמטיקה בלי מתמטיקה. אין דבר כזה, זה סתם משחקי מילים. אז לכן כשאני מדבר על אמונה, זה נקודה רגישה, כי יהדות זה רק הלכה. אז מה המעמד של אמונה באלוקים? הלכה זה לא, כי מצוות עשה א' אמרתי זה לא יודע המצאה של הרמב"ם, המצאה מוזרה, אבל אין איזה מקור למצווה כזאת. זה לא מצווה. אמונה באלוקים היא תנאי להיכנס למשחק. אם אתה מאמין באלוקים אתה במשחק, יש הלכה, אתה מחויב לה, יהודי מחויב כך, גוי מחויב כך, אחרי שאתה מאמין באלוקים. האמונה באלוקים זה איזשהו תנאי מקדים שאם אתה צולח אותו אתה במשחק. זה לא חלק מההלכה. והמשחק זה הלכה. אז לכן כשאנחנו עוסקים באמונה, אנחנו בעצם עוסקים בנושא שהוא במובן מסוים אוניברסלי. הוא לא עניין יהודי. כשאנחנו עוסקים בשאלה אם יש או אין אלוקים, זאת שאלה שכל אדם, כל גוי יכול לשאול את עצמו. ואם התשובה היא שיש אלוקים, זאת התשובה הנכונה, גם מבחינת האסקימוסי זאת התשובה הנכונה. יכול להיות שהוא לא יודע את זה, אבל אם המסקנה האמיתית היא שיש אלוקים אז יש אלוקים, זאת טענת עובדה. זאת לא טענה יהודית. עובדות הן עובדות לא יהודיות. רק הנאצים חשבו שהפיזיקה של איינשטיין זאת פיזיקה יהודית. אין פיזיקה יהודית, יש פיזיקה נכונה ופיזיקה לא נכונה. אם היא נכונה אז היא נכונה ואם לא אז לא. לכן גם בעיניי אין דבר כזה מחשבת ישראל. יש מחשבה נכונה ומחשבה לא נכונה. אם המחשבה היא נכונה אז היא המחשבה שלי ואם היא לא מחשבה נכונה אז היא לא שלי ולא משנה מה הייתה אמא של הוגה המחשבה הזאת. אם אמא שלו הייתה יהודייה והמחשבה הזאת לא נכונה אז אני לא מאמץ אותה. ואם האמא שלו הייתה גויה אבל המחשבה הזאת נכונה אז אני כן מאמץ אותה. אז מה אכפת לי אם זה מחשבת ישראל או לא מחשבת, אני לא יודע, יש מחשבה נכונה ומחשבה לא נכונה, זה הכל. זאת אומרת עובדות זה דבר שבהגדרה הוא אוניברסלי. אין דבר כזה עובדות יהודיות. ולכן הדיון בשאלה אם יש או אין אלוקים הוא דיון אוניברסלי, דיון פילוסופי כללי, לא קשור בכלל ליהדות. השאלה אם יש או אין אלוקים צריך לברר את הטענת עובדה הזאת או שהיא נכונה או שהיא לא נכונה. השאלה השנייה, האם אני מחויב לציוויו, אפילו היא לא יהודית. כי אם אני מחויב, אם באמת אלוקים שמצווה יוצר מחויבות, כל מי שנמען לציווי הזה הוא מחויב אליו, אז זה נכון לכל באי עולם. איפה אז נכנס הייחוד היהודי? שאנחנו מצווים בדברים שאחרים לא מצווים. המחויבות לכל ציווי קיימת אצל כל באי עולם, גם גוי חייב לקיים מה שהקדוש ברוך הוא מצווה. אבל דה פקטו הוא ציווה אותו פחות דברים משציווה אותנו. בסדר. לכן היהדות בסך הכל לברר מה הוא ציווה אותנו, לא האמונה באלוקים ולא התפיסה שציוויו מחייבים. שני האספקטים שדיברתי עליהם קודם לא קשורים ליהדות. היהדות נכנסת אחרי זה, אחרי שעברתי את הגעתי למסקנה שיש אלוהים, אני מאמין בזה שאלוהים קיים, הגעתי למסקנה שציוויו מחייבים, עד כאן מסקנות פילוסופיות כלליות. מכאן ואילך, עכשיו אני צריך ללמוד הלכה כדי לדעת מה הוא ציווה ומה הוא לא ציווה, ואז אני יודע מה מוטל עליי לעשות. זה עיסוק יהודי. גוי אין לו מה לעסוק בהלכה, זה לא רלוונטי מבחינתו. אוקיי, אז זה עיסוק יהודי. אבל שני האספקטים שדיברתי עליהם קודם לא קשורים ליהדות, זה דיון בפילוסופיה. אוקיי, כן, זה תחילת היד החזקה, לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא המציא כל הנמצאים וכולם לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו וכן הלאה. לידע שיש שם מצוי ראשון צריך לדעת, זה הכל, פשוט טענת עובדה. עכשיו, אז איך מגיעים? שאלתי, איך מגיעים למסקנה העובדתית הזאת? אני מתמקד כרגע בראשונה, בשאלה אם יש או אין אלוהים. השאלה של המחויבות אני מקווה שנגיע אליה בסוף הסמסטר. אבל קודם כל בשאלה העובדתית, האם יש או אין אלוהים. אנחנו עוסקים בטענת העובדה הזאת. איך אפשר להגיע למסקנה לגביה? אז יש לנו שני ארגזי כלים באופן עקרוני שעומדים לרשותנו בכלל במחשבה שלנו. ארגז הכלים הפילוסופי וארגז הכלים האמפירי, המדעי. ארגז הכלים האמפירי יסודו בתצפית. אני פשוט עושה תצפיות ולומד מהם כל מיני דברים. זה ארגז המדעי, ארגז הכלים המדעי. ארגז הכלים הפילוסופי זה ארגז של טיעונים הגיוניים, הנחות, מסקנות, טיעונים, פילוסופיה. פילוסופיה אי אפשר להכריע אותה באמצעות תצפית, אחרת היא לא הייתה פילוסופיה, היא הייתה מדע. אבל עדיין פילוסופיה עוסקת בטענות שמתיימרות להיות אמיתיות או שקריות. זאת אומרת, הדיון שם הוא בשאלה מה אמיתי ומה שקרי. ההכרעה אם זה אמיתי או שקרי היא לא בכלים אמפיריים. אבל עדיין זה ארגז כלים שמטפל בשאלות של אמת ושקר. אז יש לנו שני ארגזי כלים. אלא מה, שיש לנו בעיה לטפל בטענת העובדה שיש אלוהים בשני ארגזי הכלים האלה. גם בארגז הכלים המדעי קשה להגיע למסקנה שיש אלוהים. איך אני יכול להציע ניסוי שיבדוק את הטענה אם אלוהים קיים או לא? אני לא רואה שום דרך תצפיתית, מדעית, להגיע למסקנה הזאת. אז ארגז הכלים המדעי לא באמת יכול להועיל לנו פה. אז זה כנראה ארגז הכלים הפילוסופי. אבל ארגז הכלים הפילוסופי גם הוא בעייתי. למה? כי פילוסופיה בדרך כלל מבוססת על טיעונים, ממש דברים שדיברנו קודם. פילוסופיה מבוססת על טיעונים, טיעונים גוזרים מסקנות מתוך הנחות. מסקנה נגיד מתוך הנחות. אבל מה פירוש לגזור מסקנה מתוך הנחות? מכירים את הבדיחה בישיבה, דיברתי על זה כבר אבל זה בכל זאת, הבדיחות בישיבות, מנין שכל יהודי צריך ללכת עם כובע? כי כתוב וילך אברהם. יהודי כמוהו הרי לא הלך בלי כובע. ואם אברהם הולך עם כובע, אנחנו תלמידיו הנאמנים, צאצאיו הנאמנים שהולכים בדרכיו, גם צריכים ללכת עם כובע. מה שהיה להוכיח. מה אתם אומרים על ההוכחה הזאת? טובה, הכל בסדר, תקיפה? להכניס את משאית הכובעים? יש בה בעיה? מה אתם אומרים, טיעון טוב או לא טוב? למה? מה לא טוב בו? נכון, מניח את המבוקש. מה הכוונה? הרי בדרך בעצם הכנסתי במובלע את המסקנה שאותה אני רוצה להוכיח. המסקנה היא שכל יהודי צריך ללכת עם כובע, זה מה שאני רוצה להוכיח, נכון? עכשיו בואו נעקוב אחרי ההוכחה. כתוב וילך אברהם, נכון? יהודי כמוהו הרי לא הלך בלי כובע. למה יהודי כזה לא הלך בלי כובע? כי כל יהודי צריך ללכת עם כובע. זאת אומרת, המסקנה שאותה רצינו להשיג, שכל יהודי צריך ללכת עם כובע, בעצם נכנסה בעקיפין, במובלע, כאחת ההנחות של הטיעון. לכן זה נקרא הנחת המבוקש. מה שביקשתי להוכיח אני מניח אותו כבר בתוך ההנחות. אוקיי. אלא מה, שכל טיעון לוגי מניח את המבוקש. אם כל השולחנות האלה הם חומים, הדבר הזה הוא שולחן, לכן הדבר הזה הוא חום. למה באמת אם אני מניח שכל השולחנות הם חומים ושהדבר הזה הוא שולחן, אני חייב גם לקבל את המסקנה שהדבר הזה הוא חום? למה אני לא יכול לאמץ את ההנחות ולשלול את המסקנה? כי המסקנה נמצאת בתוך ההנחות. כשאני אומר שכל השולחנות הם חומים, זה בסך הכל משפט כללי שהוא מקצר אוסף של הרבה מאוד משפטים. השולחן הזה הוא חום והשולחן ההוא חום, השולחן הזה הוא חום. במקום להגיד להצביע על כל השולחנות אני אומר כל השולחנות הם חומים. אבל זה רק לשון מקצרת, נכון? באופן עקרוני מה שאני מתכוון לומר, כל אחד מהשולחנות הוא חום. ואם גם זה שולחן, אז מה אמרתי בעצם? שבפרט גם הדבר הזה, השולחן הזה גם הוא חום, נכון? אז המסקנה שאותה רציתי להוכיח בעצם הייתה טמונה בתוך ההנחות. זאת בדיוק הסיבה שמי שמקבל את ההנחות לא יכול שלא לקבל את המסקנה, כי היא נמצאת בתוכן. או במילים אחרות, הטיעון הלוגי הזה הוא תקף בגלל שהוא מניח את המבוקש. או במילים עוד יותר אחרות, הנחת המבוקש היא לא כשל. הנחת המבוקש זה שם נרדף לטיעון לוגי תקף. טיעון לוגי תקף זה טיעון שמניח את המבוקש. אותו דבר להגיד, להגיד את זה ולהגיד את זה זה אותו דבר. אלא מה, יש לפעמים הנחת המבוקש היא טיפשית, היא לא עוזרת לנו בכלום. לא קידמת אותי בכלום, כי אם אני לא מקבל שכל יהודי צריך להיות עם כובע, אז אני לא אקבל גם את הטיעון שלך כי אחת ההנחות שלו זה משהו שאני לא מקבל. אז מה עזרה ההנחה הזאת? מה עזר הטיעון הזה? לעומת זאת בטיעונים יותר מורכבים, תחשבו על הגיאומטריה למשל. גם גיאומטריה זה לוגיקה בעצם. יש לכם את ההנחות, ורק בכלים לוגיים בלבד אפשר להגיע למסקנות. למה בכל זאת בגיאומטריה התחושה שזה לא טריוויאלי? לא דבר בנאלי שכל אחד יכול היה להבין לבד גם בלי העזרה של המורה? למה לא? כי הדרך יותר מתוחכמת, זה הכל. גם שם הכל נמצא בתוך האקסיומות. כל התוצאות שאתם מגיעים אליהן נמצאות בצורה כזו או אחרת בתוך האקסיומות. רק הדרך מהאקסיומות אל התוצאות האלה היא דרך יותר מורכבת שאנחנו לא מצליחים בדרך כלל לעשות אותה לבד, אנחנו צריכים עזרה. זה הכל. אבל אחרי שקיבלנו את העזרה, אנחנו בעצם מבינים את הדרך ואנחנו רואים שהמסקנה הייתה טמונה בתוך ההנחות. זה הפירוש הוכחה. הוכחה פירושו להראות לך שהתוצאה הזאת טמונה בתוך ההנחות. זה נקרא הוכחה. כשמוכיחים לי שסכום הזוויות במשולש הוא מאה שמונים מעלות, מה בעצם אומרים לי? שאם אתה מקבל את האקסיומות של הגיאומטריה אתה חייב להסיק שסכום הזוויות במשולש הוא מאה שמונים מעלות. למה? כי המסקנה הזאת נמצאת באיזושהי צורה בתוך ההנחות האלה, בתוך האקסיומות האלה. בצורה מתוחכמת, אבל היא נמצאת שם. פעם שאלתי תלמידים מה יותר בטוח או מה יותר נכון בגיאומטריה? האקסיומות או התיאורמות? לתיאורמות יש הוכחה, לאקסיומות אין. אז התיאורמות יותר נכונות מהאקסיומות? הגיוני שכן. ההיגיון שלי אומר אחרת. הוכחה של תיאורמה פירושו להעמיד אותה על האקסיומות. זה נקרא להוכיח. עכשיו אם את האקסיומות אתה לא מקבל מה עוזרת ההוכחה? ההוכחה מביאה אותך מהאקסיומות אל המסקנה. ואם את האקסיומות אתה לא מקבל, אז ההוכחה לא תעזור לך בשום צורה. הוכחה זה בסך הכל להעמיד את המסקנה על ההנחות. זה הכל. ואת ההנחות מאיפה אני יודע? אין לי הוכחה עבורן. מאיפה אני יודע? מה זה נתנו לי? מי נותן לי הנחות? וכמה זה עולה? אני צריך להגיע למסקנה שהנחות מסוימות נכונות. אבל איך? באמצעות טיעון לוגי? אז לטיעון ההוא גם כן תהיינה הנחות. איך? אז דיברתי על זה, אני לא אחזור על זה בהרחבה, אני טוען שזה כושר שיש לנו להבין שדברים מסוימים נכונים. לכושר הזה אני קורא אינטואיציה. יש לנו אינטואיציה שאומרת שדברים מסוימים הם נכונים. ואם אני סומך עליה, ואני סומך עליה, אז מבחינתי זה הכלי שבאמצעותו אני צובר הנחות. ואז יכולה להיכנס הלוגיקה ולגזור מההנחות האלה מסקנות. אבל הכל מתחיל מהאינטואיציה. הלוגיקה היא לא במקום אינטואיציה. בלי אינטואיציה אין שום משמעות ללוגיקה. מה זה אומר עכשיו? זה בעצם אומר שכל טיעון לוגי מניח את המבוקש. כל טיעון לוגי שמוכיח מסקנה כלשהי בעצם הראה לנו שהמסקנה הזאת טמונה בתוך ההנחות של הטיעון. כי אם היא לא הייתה טמונה שם, לא היה טיעון לוגי תקף שמביא אותי אליה. אבל אם זה כך, אז גם ארגז הכלים הפילוסופי לא יכול להביא אותנו לאמונה באלוהים. למה? בגלל שתחשבו שמישהו הביא לי טיעון פילוסופי שהמסקנה היא שיש אלוהים. אתם מבינים שאם הטיעון הזה הוא טיעון תקף, זה אומר שהמסקנה שיש אלוהים הייתה חבויה בתוך ההנחות של הטיעון. זו המשמעות של טיעון תקף. עכשיו, אם אני לא מקבל את ההנחות האלה, אז הטיעון לא ישכנע אותי, נכון? אם הטיעון שכנע אותי, זה אומר שקיבלתי את ההנחות. ואם קיבלתי את ההנחות, אז כבר מראש אני יודע שיש אלוהים, כי הרי הטענה שיש אלוהים חבויה בתוך ההנחות. בקיצור, אי אפשר להחזיר בתשובה אתאיסט. טיעון לוגי שלוקח אתאיסט לא יכול להוכיח לו שיש אלוהים, אף פעם לא. לכל היותר, אתה יכול להראות למישהו שהוא מאז ומעולם היה מאמין. הוא חשב שהוא אתאיסט, הוא התבלבל, הוא לא קרא את עצמו נכון. הוא בעצם היה מאמין תמיד. איך אני מראה לו את זה? כי אני לוקח הנחות שאותן הוא מקבל, אני מראה לו בכלים לוגיים שמהם יוצאת מסקנה שיש אלוהים, אבל המסקנה הזאת, אם היא יוצאת בכלים לוגיים, זה אומר שהיא הייתה חבויה בתוך ההנחות. ואם הוא את ההנחות קיבל, אז הוא בעצם כבר היה מאמין באלוהים עוד מהתחלה, הוא רק לא היה מודע לזה. אז הנה עכשיו הבאתי את זה לידיעתו. זאת אומרת טיעון פילוסופי לא יכול לקחת אתאיסט ולהפוך אותו למאמין. טיעון פילוסופי יכול לגלות לאתאיסט, למי שחושב שהוא אתאיסט, שהוא לא באמת אתאיסט, הוא בעצם אדם מאמין. לא היה מודע לזה, אבל הטיעון מראה לו את זה. זה כל מה שטיעון יכול לעשות. נו, אז עכשיו אני חוזר ושואל, אז איך אנחנו יכולים להגיע למסקנה שיש אלוהים? אז המדע האמפירי לא יכול לעשות את העבודה, וארגז הכלים הפילוסופי גם לא. הוא לכל היותר יכול לקחת אדם מאמין ולשכנע אותו, לשכנע את המשוכנעים. אבל אתה לא יכול לקחת מישהו שלא מאמין ולהביא אותו לאמונה באלוהים בכלים פילוסופיים, בכלים של טיעונים פילוסופיים. אז לא ארגז הכלים הפילוסופי ולא ארגז הכלים המדעי יכול לעשות את העבודה. אז מה כן? טוב, אז פה אנחנו מגיעים לכל מיני אמירות שאני לא אכנס אליהן. שפת הגוף שלי כבר אומרת מה אני חושב עליהן. אמירות שאמונה זה מעל השכל, זה רגש עילאי, בדיוק כל מיני דברים כאלה. לא צריך לא מדע ולא פילוסופיה, במקום שנגמרת הפילוסופיה מתחילה האמונה, וכל מיני אמירות של משגיחים מהסוג הזה, כל מיני נונסנס למיניהם. אין דבר כזה. זאת אומרת, אמונה זה טענת עובדה, ואני צריך להגיע למסקנה שהעובדה הזאת נכונה. אם אני לא מגיע למסקנה שהעובדה הזאת נכונה, אני אתאיסט. אני אתאיסט עם רגשות דתיים. אבל אם לא ארגז הכלים הפילוסופי ולא ארגז הכלים המדעי יכול להביא אותי לשם, אז מה כן? כדי להבין את זה, צריך להבין איך בכלל אנחנו מגיעים להחזיק בהנחות מסוימות. אמרתי שאת זה אנחנו עושים באמצעות האינטואיציה שלנו. האינטואיציה שלנו מביאה אלינו או מגלה לנו כל מיני תובנות שנראה לנו שהן נכונות, ומכאן נוצרות הנחות היסוד שלנו, ואז מתחילה הלוגיקה לעבוד. אוקיי? האם אפשר לשנות אינטואיציות? מי שיש לו אינטואיציה איקס ומישהו אחר האינטואיציה שלו אומרת וואי, האם אחד יכול לשכנע את השני? כן, ברור שכן. איך? איך זה קורה? בדיוק באותה צורה כמו שנוצרה האינטואיציה. איך אני נוכחתי בזה שאיקס הוא נכון? אינטואיציה זה איזשהו סוג של הסתכלות על המציאות ואני מבין שאיקס נכון. הסתכלות לא בעיניים, הסתכלות שכלית. אני מבין שאיקס הוא נכון. אוקיי? יכול להיות שאני יכול לקחת אותו להסתכל על המציאות באותו מבט שאני מסתכל עליה או מאותה זווית שאני רואה אותה ופתאום הוא ייווכח שאיקס נכון, בדיוק כמו שאני נוכחתי בזה בהתחלה. הוא יבין שהוא ראה לא נכון קודם, הוא חשב שוואי נכון, לא, טעות. עכשיו פתאום הוא רואה את זה מזווית אחרת הוא מבין שאיקס נכון. אז השכנוע ביסודו הוא בעצם הסתכלות מזווית שונה. עוד פעם, הסתכלות אינטלקטואלית מזווית שונה, לא בעיניים. הסתכלות מזווית שונה, אתה פתאום רואה את הדברים אחרת ואתה מבין שמה שחשבת קודם לא נכון והאמת היא אחרת. רק כך אפשר לשכנע. פשוט להשתמש בכלים שפועלים עם האינטואיציה. לכלים האלה אפשר לקרוא שם. הכלים האלה נקראים רטוריקה. רטוריקה יש לה שם רע אצלנו. בדרך כלל מזהים רטוריקה עם דמגוגיה. דמגוגיה זה בעצם הסחת דעת, עובדים על בן אדם, מתעתעים בו. אוקיי? זה דבר שלילי. אבל רטוריקה. רטוריקה זה אמצעים שהם לא לוגיים, אולי יותר ספרותיים אפילו, שמנסים לקחת את הבן אדם להסתכל על סיטואציה מסוימת ולראות אותה אחרת. וכך לשנות את דעתו. נגיד אתה לא רואה מה רע בלרצוח, אז הוא אומר בוא נקרין לך סרט על רצח. תסתכל בסרט, תבין מה זה הדבר הזה, עכשיו תבדוק את עצמך שוב. תגיד לי האם, האם אתה חושב שרצח זה דבר חיובי או שלילי? הרבה אנשים אחרי שיראו את הסרט הזה יבינו שבעצם הם מתנגדים לרצח, הם חושבים שרצח זה דבר רע. זה סוג של שכנוע, זה לא שטיפת מוח, זה שכנוע. זה ניסיון לראות אספקטים מסוימים של המציאות מזווית שונה. זה מה שחשבת קודם שאתה חושב, יתברר לך שלא, אתה חושב אחרת. זה כלים שהם יותר ספרותיים או אמנותיים ופחות לוגיקה, כמו שגם לוגיקה יכולה לעשות את העבודה. לוגיקה לוקחת הנחות ומוציאה מהם מסקנות. אם אתה רוצה לטפל בהנחות עצמן, איך אני משנה הנחות של מישהו, אז אתה לא יכול להשתמש בלוגיקה. ההנחות הן הבסיס שעליו עובדת הלוגיקה, אבל ההנחות עצמן הן פועלות בספירה האינטואיטיבית, לא בספירה הלוגית. ולכן הכלים לאמץ או לדחות או לשנות הנחות, זה כלים של רטוריקה ולא של לוגיקה. עכשיו איך עובדים הכלים הרטוריים? הבאתי דוגמה קודם, למשל מראים לך סיטואציה בסרט של רצח. פתאום הרצח נוכח לך מול העיניים, זה לא רק איזה מושג מופשט כזה, ופתאום אתה אומר רגע, עם זה אני לא יכול להשלים. אוקיי? תחשבו למשל משהו שאולי, רצח נראה לנו רחוק כי כולם מזועזעים מזה, נכון? אבל תחשבו למשל אכילת בעלי חיים, לא רצח של בני אדם. יש כל מיני סרטים מזעזעים של תנו לחיות לחיות וכל מיני כאלה שמראים לך בעצם מה עוברים בעלי החיים האלה בשלבי הגידול שלהם. זוועות, זה שואה. הם עוברים פשוט התעללות, שואה לגמרי. אוקיי? בשביל שיהיה לי ביצים או עוף או אני לא יודע מה לאכול על השולחן. עכשיו כשאתה רואה את זה בסופר בתוך ניילון ארוז יפה, אתה לא, אפילו אם אתה יודע אינטלקטואלית שזה עובר שם כל מיני שלבים בעייתיים, אתה לא רואה את זה. הכל בסדר, אתה אוכל את העוף, הכל נהדר. אוקיי? ואז אתה פתאום רואה את הסרט, ורגע, זה לא יכול להיות שאני אוכל דבר שנוצר בצורה כזאת. אוקיי? עכשיו יש כאלה שיגידו זו שטיפת מוח. שטיפת מוח בעצם יצרו בך איזשהו זעזוע. אני טוען שלא. זה איזשהו מפגש בלתי אמצעי עם הסיטואציה שעוזר לך להבין אותה יותר טוב ממה שהיית מבין בלי המפגש הזה, ואתה פתאום מגבש עמדה אחרת לגבי הסיטואציה הזאת. זה רטוריקה, זה לא דמגוגיה, זה לא שטיפת מוח. תחשבו אני, יש דוגמה גם בוויקיפדיה תוכלו לראות, מה שנקרא החדר של מרי. מכירים את זה? מרי הייתה פיזיקאית גאונית, סתם משל, כן? פיזיקאית גאונית, הייתה מומחית באופטיקה, ידעה את כל עקרונות האופטיקה לגווניהם, לגווניהם תרתי משמע. וכל חייה היא פעלה בתוך חדר שחור לבן. לא היו צבעים בחדר, כן? עכשיו היא ידעה את כל השדות ואורכי גל וכל מה שאתם רוצים. אנחנו יודעים שאורך גל קובע את הצבע, כן? אז היא ידעה כל מה שעושה כל אורך גל, הכל, אבל לא היו צבעים בעולמה. עכשיו היא יצאה החוצה ופתאום רואה עולם שיש בו צבעים, ירוק, אדום, כל מיני, כן? תדעו שחום למשל אין לו אורך גל, חום זה לא צבע באמת, זה חידה מעניינת, אבל לא משנה. אדום, ירוק, צהוב, משהו כזה. האם היא למדה משהו חדש? כך שואל המשל. הרי היא הייתה מומחית באופטיקה, היא יודעת מה עושה אור צהוב, מה עושה אור אדום, הכל, אבל היא מעולם לא פגשה את הצבע האדום, הצהוב, הירוק, כן? מה זה צבע היא לא ידעה. היא ידעה אורכי גל, גלים, איך הם מתנהגים, הכל היא ידעה. אבל איך נראה צבע? עכשיו ברור שהיא למדה משהו חדש. היא פוגשת באופן בלתי אמצעי דברים שאותם היא ידעה באופן תיאורטי, באופן מופשט. למשל לגבי פסיקת הלכה זאת דוגמה נהדרת אני חושב, כי לגבי פסיקת הלכה הרבה פעמים אם אתה לא מבין באופן בלתי אמצעי את הסיטואציה, גם אם אתה תלמיד חכם עצום ואתה יכול לנתח את הסיטואציה באופן תיאורטי מצוין, אסור לך לפסוק לגביה. יש משהו שאתה לא מבין שם בסיטואציה. כתבתי פעם מאמר על פסיקת הלכה בשואה, ושם אמרתי שהיה שמה, לקחתי דוגמה, איזה סדרת מאמרים שמישהו בשם הרב גיברלטר שהוא חי בגטו קובנה, הבן שלו כתב את המאמרים האלה, והוא אחז שבגטו אין דיני ממונות. אין בעלות על ממון בגטו. דיני הממונות פקעו. ולכן למשל. גזלן. אם מישהו לווה ממנו כסף ובא להחזיר אחרי השואה, הוא היה רב באיטליה, בא להחזיר לו אחרי השואה את הכסף שהוא לווה ממנו, אתה לא חייב לי, הכסף לא היה שלי. אין דיני ממונות בגטו, זאת היתה טענתו. ואז היתה תגובה של איזה רב שעוסק בדיני ממונות, אומר טוב זה בגטו וזה, אין להאשים אותו אבל לא היו ספרים, ברור שזה לא נכון הוא אומר. מבחינה הלכתית מה זאת אומרת יש גזל וברור. עכשיו זאת דוגמה נהדרת למישהו שיכול להיות תלמיד חכם מאוד גדול, אבל אם אתה לא חווית את הסיטואציה באופן בלתי אמצעי אתה לא יכול לגבש עמדה לגביה. מי שחווה את הסיטואציה יכול להבין שבסיטואציה כזאת אין דיני ממונות, כן זה לא רלוונטי. במקום שבו כל ילד אוקראיני יכול לירות לך בראש ולקחת את כל מה שיש לך ולא להיענש, אין שום בעיה, מעשה לגיטימי לחלוטין. אז אי אפשר להגדיר בעלות על ממון. אין תוקף לדיני הממונות בסיטואציה כזאת. אבל את זה יכול להגיד רק מי שחווה את זה באופן בלתי אמצעי. הסתכלות אינטלקטואלית מופשטת על הסיטואציה לא מספיקה כדי לקבוע דבר כזה. הדוגמה שהבאתי שם אני חושב, שני אנשים עולים במעלית, יורדים במעלית. נתק הקבל, מעלית נופלת למטה מגובה של חמישים קומות. אוקיי, יש להם דקה. עוד דקה הם מתרסקים ועוזבים את ה, מסיימים את הקריירה. אוקיי, תוך כדי הדקה הזאת אחד אומר לשני תן לי עט אני רוצה לכתוב מכתב פרידה לקרוביי. לא, לא מוכן לתת לך. האם מותר לו לגזול ממנו את העט? אתם מבינים שיש היגיון רב בטענה שאין משמעות לבעלות שלו על העט, נכון? הוא לא יכול לעשות כלום עם העט, עוד דקה שניהם מתים וגם העט מתרסק כך שהוא אפילו לא יעבור בירושה לצאצאים, אין כלום, זה עוד דקה כל הסיפור הזה לא קיים. במצב כזה אתה לא יכול להיות, אין משמעות לבעלות שלך על העט, אני יכול לקחת לך את העט. אולי זה נכון אולי לא, ואתם מבינים שסוג טיעון כזה הוא לגיטימי. יכול להיות טיעון כזה. כי מי שחווה באופן בלתי אמצעי את הסיטואציה הזאת מבין שבמצב כזה הבעלות על ממון פוקעת. אין בעלות על ממון. אז הנקודה שאני רוצה לומר זה שלשכנע מישהו בכלים של רטוריקה זה בעצם להביא אותו לאיזשהו מפגש בלתי אמצעי עם הסיטואציה. ואז פתאום הוא יכול להיווכח שעמדתו שונה ממה שהוא חשב שהיא. וכן, משהו שהתלבטתי לגביו לא מעט, כל מיני אנשים שחוזרים בתשובה בעקבות טראומה קשה. ניצל מהצבא מאיזה לא יודע מה קרב קשה, לא יודע מה תאונת דרכים קשה וכולי וחוזר בתשובה. זה אמיתי? או שהוא נשטף לו המוח? עבר איזה חוויה קשה טלטלה אותו וזהו. אין אתאיסטים בשוחות, מכירים את הפתגם הזה? בשוחות כולם פונים לקדוש ברוך הוא כי מי יציל אותם תחת הפגזה. גם מי שלא מאמין בו אומר אם לא יועיל לא יזיק אני פונה לקדוש ברוך הוא. זה אמונה אמיתית? זה באמת מגלה אמונה אמיתית שיש בתוכם או שזה סתם לא יודע אפקט פסיכולוגי? לא יודע, שאלה מעניינת. אולי אצל חלק זה ככה אצל חלק זה ככה, אני לא יודע. אתן לכם דוגמה, שנייה של דוגמה. אז נגיד מישהו חוזר בתשובה, ספר תהילים עצר לו את הכדור בכיס, מכירים את הסיפורים האלה? ספר תהילים, אני לא בדקתי כמה ספרי ברית חדשה עצרו כדורים או כמה ספרי צ'יפופו עצרו כדורים ובדקתי סטטיסטית אם ספרי תהילים עצרו יותר כדורים. אני מניח שלא. אבל עובדה יש אנשים שחוזרים בתשובה בעקבות אירועים כאלה. הוא בא מגב נרגעים אחרי שנגמר הקרב. אבל יש כאלה שכן ממשיכים. זה אמיתי? או שסתם טלטלו אותם פסיכולוגית וזהו, שטיפת מוח. יכול להגיד הוא נפגש באיזשהו אופן בלתי אמצעי עם הסיטואציה אבל לי זה נראה כמו שטיפת מוח סתם. זאת אומרת אני ככה אני חושב. זאת אומרת זה איזשהו אפקט פסיכולוגי. אתה יכול להגיד שלא, הוא בעצם מאז ומעולם הוא הבין שיש אלוקים רק הכחיש את זה ופתאום זה נגלה לו באיזושהי צורה בלתי אמצעית. אולי, אני לא יודע, יכול להיות. מה הדוגמה שרציתי להביא לכם, פעם נסעתי עם המשפחה באוטו, גרנו בירוחם. היינו באיזה שמחה בכפר חב"ד וחזרנו משם לכיוון ירוחם, הגענו לגדרה. יצאה איזה בחורה צעירה, זה היה אחת בלילה. יצאה איזה בחורה צעירה מהצד, מי שלפני בלם, אחרי זה התברר שהיא קיבלה רישיון באותו יום. היא יצאה. הושבת אבל הרכב, אי אפשר לנסוע בו. אוקיי? אחת בלילה עם שמונה אנשים, שישה ילדים, אשתי ואני ושישה ילדים. אחת בלילה באמצע, אני לא יודע, גדרה, זה כן, נקרא לזה עיר אולי? מה עושים שם? איך נחלצים מהקטסטרופה הזאת? אני חושב שאפילו פלאפונים לא היו לנו, זה היה עוד לפני עידן הפלאפון. אולי, אני כבר לא זוכר. לא זוכר. בכל אופן, עכשיו כל זה אירועים שאחרי. למה? כי באותו זמן, ברגע שהייתה ההתנגשות, שנייה אחרי זה נעצר לידנו רכב גדול ריק של שכן שלנו מירוחם. עוד לא יצאתי מהרכב, עוד לא הבנתי מה קרה, נעצר לידנו רכב גדול ריק, שכן שלנו מירוחם. הכניס את כולנו, כל השמונה לתוך הרכב שלו, השארנו את המפתח שם באיזה קיוסק לגרר, ונסענו לנו לשלום לירוחם. בדרך התברר, הבחור הוא פוליטיקאי והוא נוסע הרבה פעמים ירוחם-ירושלים, כל מיני עסקנויות למיניהם, מכיר את הדרך הזאת בעל פה. באותו ערב הוא התברבר. הוא פספס את הירידה מלטרון, הוא הגיע שמה, אומר, עד גדרה, הוא לא הבין איפה הוא נמצא. הוא נסע שמה ואז הוא עומד לנסוע, הוא בכלל לא ראה כי התאונה עוד לא קרתה, זה ממש בשנייה שזה קרה. ואשתו אומרת לו "אריה תעצור רגע, משפחת אברהם פה, אולי הם צריכים משהו". פלא שבכלל ראתה אותנו. אמר "בסדר, אז משפחת אברהם פה, אז מה?", והם עוד לא ראו את התאונה אפילו, זה רק קרה. עוד לא היה ברור, כן, עוד לא יצאנו מהרכב, עוד לא היה את כל הסימנים שקרה פה משהו. בכל זאת היא שכנעה אותו לעצור, כולנו נכנסנו ונסענו לדרכנו לירוחם שמחים וטובי לב. ואז כמובן נתתי טיש בישיבה ביום שישי שאחרי זה, אמרתי לחבר'ה, סיפרתי להם את הסיפור. כן, זה הנס של הספר שחזר בתשובה בעקבות הספר צמרת, חזר בתשובה בעקבות הנס שהוא חווה. אמרתי להם "מה אתם אומרים על הדבר הזה? נס גלוי, לא?". אמרתי להם "לא, אני לא רואה פה שום נס. לא בדקתי סטטיסטית כמה כמה רכבים נקלעו לאותם מצבים, והסיכוי נגיד אחד לעשרת אלפים שדבר כזה יקרה סתם. אוקיי? אולי היו עשרת אלפים מקרים שבהם זה לא קרה, ומקרה אחד מתוך עשרת אלפים זה קורה. זה המשמעות שיש סיכוי אחד לעשרת אלפים, לא? לא בדקתי את כל המקרים האחרים. איך אני יכול לדעת? אם היה רק מקרה אחד ובאמת מישהו מיד נעצר לידי, אז זה נראה מאוד מובהק סטטיסטית. אבל אם זה המון מקרים ובסדר, למישהו אחד זה צריך לקרות, לא? מישהו אחד יהיה באותו רכב שנמצא באחד מעשרת אלפים מקרים האלה שלידו יעצור השכן שלו ויאסוף אותו הביתה. אז המישהו הזה היה אני. מה, איזה נס יש פה? סטטיסטיקה פשוטה". עכשיו, מה אומרים על דבר כזה? לא יודע. יכול להיות שאתה תגיד לי "כן, אבל זה שזה קרה לך זה פקח את עיניך", איזשהו סוג של מפגש בלתי אמצעי עם הסיטואציה מה שאמרתי קודם. או לחילופין שזה כמו הספר תהילים שעצר את הכדור או כל השטויות האלה. אותו דבר, לא יודע. אפשר לדון. בכל מקרה לענייננו, אחרי ששכחנו שאין אלוקים בוא נחזור להנחות שיש. היכולת לשנות עמדות מוצא, הנחות יסוד, בעצם ראויה רטוריקה. והרטוריקה הרבה פעמים משתמשת בכלים לוגיים. אפשר להראות לו סרט, להפגיש אותו עם הסיטואציה, או אפשר עם כלים לוגיים. למשל, אני יכול להראות לו מה התוצאות שיוצאות באופן לוגי מההנחה שלו שאין אלוקים. למשל. ואז עכשיו אני שואל אותו "תבדוק את עצמך, התוצאות האלה נראות לך? הן סבירות בעיניך?". אם כן, הכל בסדר. אבל אם לא, אז כנראה אתה צריך לשקול מחדש את השאלה אם אתה כן מאמין באלוקים או לא מאמין באלוקים. ופה שימו לב השתמשתי בכלים לוגיים כדי לעשות את זה, כי גזרתי באופן לוגי מסקנות מתוך ההנחות שלו. אבל מה השימוש שעשיתי בכלים האלה זה לא כדי לשכנע אותו במסקנה, כי את המסקנה הוא כבר הבין שהיא לא נכונה, אלא כדי להראות לו שאם המסקנה הזאת יוצאת מההנחות האלה ובעיניך היא לא נכונה, תבדוק את יחסך להנחות. כנראה שההנחות האלה לא נכונות, צריך לזרוק אותם להנחות, מה שנקרא. כן? אז זה שימוש בכלים לוגיים כדי לעשות פעולה שהיא רטורית, כדי לשנות את עמדתך להנחות יסוד, לא כדי להוכיח לך את המסקנה. אתם יודעים, שמעתי פעם בקורס פילוסופיה, מבוא לפילוסופיה. מישהו אמר, המרצה, אמר פעם מה ההבדל בין פילוסופיה לתיאולוגיה? בפילוסופיה אתה לוקח הנחות וגוזר מהן מסקנות. בתיאולוגיה אתה לוקח מסקנות וגוזר מהן הנחות. מחפש את ההנחות שיובילו אל המסקנה שאתה חפץ ביקרה. כן, זה בדרך כלל מה שעושים תיאולוגים. דיברנו על זה כשדיברנו על הראיה של אנסלם. כן, אז גם פה בעצם אותו דבר, זה טענה רטורית. טענה רטורית זה בעצם למצוא מה הן ההנחות הרלוונטיות אם המסקנה שלי היא המסקנה הזאת. והכלים הלוגיים משמשים אותי אבל בכיוון ההפוך. במקום לקחת את ההנחות ולהבין מה המסקנה שיוצאת מהן, אלא אני מראה לך מה המסקנה שיוצאת מההנחות כדי להראות לך שאתה לא מסכים להנחות. כי לא יכול להיות שזאת המסקנה שאתה תקבל, כי זאת מסקנה בלתי סבירה. כשאנחנו למשל מטפלים בפרדוקסים, גם על זה כתבתי באתר שלי כמה טורים. כשאנחנו נתקלים בפרדוקס, כן, אז הפרדוקס בעצם מוכיח לי טענה מסוימת והאינטואיציה שלי אומרת שהטענה הזאת לא נכונה. אבל הנה, הטיעון הזה מראה לך שהיא כן נכונה. זה נקרא פרדוקס. איך פותרים פרדוקס? אפשרות אחת זה למצוא טעות בטיעון, לסופיזם או משהו כזה. טיעון שגוי, יש שם כשל בתוך הטיעון, ואז הכל בסדר, נכון? אני נשאר עם ההנחה שטעיתי, הוכחת לי את המסקנה ההפוכה, טעות, יש טעות בטיעון. לחילופין לא מצאתי טעות בטיעון. אין טעות בטיעון. אז אם אני אדם ישר, אז הנה הוכח לי שהטענה שלי לא נכונה. יש פה טיעון שמוכיח שההיפך הוא הנכון. אז אני צריך להיות ישר ולוותר על התפיסה שלי, נכון? הביאו לי טיעון משכנע לטובת התפיסה המנוגדת. זה מה שאדם ישר אמור לעשות. לא בהכרח. יש עוד אפשרות. אם אני מאוד מאוד משוכנע במסקנה שלי, אז הפרדוקס בעצם כשהוא מוכיח לי שהמסקנה הזאת לא נכונה אני חושד שמשהו שם בכל זאת פגום. לא מצאתי פגם. אולי אני לא מספיק חכם. יכול להיות שיש פגם בטיעון ואני לא מספיק חכם, לא הצלחתי לשים עליו את האצבע. ולכן אני, למרות שאני אדם ישר אינטלקטואלית, אני לא מוותר על התפיסה שלי, למרות שיש טיעון שמוכיח שהיא לא נכונה ולא מצאתי בו פגם בטיעון הזה. תחשבו על פרדוקס הצבא השוודי. מכירים את פרדוקס הצבא השוודי? זה אחת הדוגמאות שהבאתי שמה. פרדוקס בוחן הפתע לפעמים קוראים לו. כן, המ"כ בצבא השוודי אומר לכיתה שלו יש לכם תרגיל פתע באחד מימי השבוע הקרוב. ראשון, שני, שלישי, רביעי, תרגיל שלוקח עשרים וארבע שעות. יתחיל משש בבוקר, יגמר בשש בבוקר למחרת. אוקיי? וזה מיום ראשון בשש בבוקר, זה אחד הימים, עד יום ראשון הבא בשש בבוקר. בסדר? יהיה לכם תרגיל פתע. עכשיו, ביום האחרון זה לא יכול להיות. כי אם זה יקרה בשבת, משש בבוקר בשבת עד שש בבוקר בראשון, אז אני לפני שש בבוקר כבר יודע שהולך להיות תרגיל כי אם עד עכשיו הוא לא היה והשבוע חייב להיות, אז הוא יהיה עכשיו, נכון? אז הוא כבר לא פתע. אז לכן ברור שהמפקד לא יכול לעשות את התרגיל בשש בבוקר של שבת, נכון? אבל אם ככה הוא לא יכול לעשות אותו גם בשש בבוקר של יום שישי. כי אם אני יודע שבשבת הוא לא יכול להיעשות, אז ברגע שהגיעה חמש בבוקר ביום שישי אני יודע שהוא יהיה בשש בבוקר של שישי. כי בשבת הוא הרי לא יכול להיעשות. נו אז שוב פעם הוא לא יהיה תרגיל פתע, אז גם בשישי הוא לא יכול להיעשות. אבל אז גם בחמישי לא, אותו דבר. ברביעי לא, בשלישי לא, בקיצור אין בוחן פתע. אין דבר כזה בוחן פתע או תרגיל פתע. עכשיו אני מניח שכולכם משוכנעים כמוני שיש. הופתענו לא פעם מבוחן פתע, נכון? אבל אני מהמר שאם תחשבו טוב לא תמצאו את הבאג בטיעון הזה. זה טיעון מאוד מטעה. לא תמצאו את הבאג. יש באג בטיעון. לא תמצאו אותו. מה עושים? טוב, אז הוכיחו לנו, צריך להיות ישרים ולוותר, אז כנראה שאין בוחן פתע. אין דבר כזה בוחן פתע. נכון? להיות ישר, לא? אני נורא משוכנע אבל שיש, מה זאת אומרת? בדידי הוה עובדא. אז אני אומר טוב, כנראה שיש איזה שהוא פגם בטיעון, אני לא מספיק חכם כדי לעלות עליו, זה הכל. אפשרות, לא? יכול להיות גם. כן, זה גם אופציה. ולכן הרבה פעמים טיעונים מהסוג הזה, טיעונים רטוריים, זה טיעונים שאומרים לך תראה, זאת הזיקה בין ההנחות לבין המסקנה. אם המסקנה לא נראית לך, אז או שתמצא פגם בטיעון, או שתוותר על אחת מן ההנחות, או שתוותר על המסקנה. אלה שלוש האפשרויות. נכון? אבל הרבה פעמים גם אם אני לא מוצא פגם בטיעון, יש עדיין אפשרות להגיד טוב אבל אולי יש פגם בטיעון, רק אני לא מספיק חכם כדי לשים עליו את האצבע. לא מצאתי אותו. כן תחשבו על אכילס והצב. לאכילס והצב לאנשים שלא מיומנים קצת במתמטיקה זה נשמע כמו טיעון מדהים שאין עליו תשובה, שאכילס לא יכול להשיג את הצב. ברור שהוא יכול להשיג אותו, הוא משיג אותו. עכשיו כן, התכנסות של טורים, אבל אבל אבל מי שלא מכיר את הדבר הזה, אני נפגשתי עם אנשים שמורטים שערות גם אחרי שהסברתי להם, לא הצליחו להבין. זה טיעון מוחץ. נו אז מה, אז בגלל זה אכילס לא ישיג את הצב? הרי ברור שהוא משיג את הצב. אלא מה? אתה צריך להניח טוב, אז כנראה יש באג בטיעון אני לא מספיק חכם כדי להבין מהו, וזה הכל. לכן הרבה פעמים טיעונים רטוריים הם טיעונים באמת חלשים יותר כי אתה אתה אומר תראה, אני משתמש בכלים לוגיים כדי להסיק מסקנה מתוך הנחות, המסקנה הזאת לא נראית לבין השיח שלי, עדיין זה לא אומר שהוא יוותר על אחת מההנחות או שהוא יאמץ את המסקנה, יכול להיות שהוא אומר טוב, יכול להיות שיש באג בטיעון ואני לא יודע, לא שמתי עליו את האצבע על הבאג בטיעון. אוקיי? טוב, אז זה לגבי, לקח לי הרבה זמן העניין הזה אבל לא נורא. מה שבכל מקרה הדבר הזה אומר, זה שהכלי הבסיסי שבו אנחנו אמורים להשתמש כאשר אנחנו באים לבדוק טיעונים לטובת קיומו של אלוהים זה הכלי של אינטואיציה. האינטואיציה שלנו היא זו שנותנת לנו את הנחות היסוד וטיעון שמוכיח את קיומו של אלוהים תמיד ייצא מהנחות יסוד אינטואיטיביות, שזה מה שנותן להם את התוקף, האינטואיטיביות, ואז יכול להיות טיעון לוגי שגוזר מהנחות האלה את המסקנה. עד כאן הפתיח. עכשיו אני אדלג ממש לסוף כדי לפחות שהיום נגמור את הפתיחה ואת הסיכום, הסיכום של הסמסטר הקודם. חילקתי את הדרכים להגיע לאמונה באלוהים לזו שש או שבע דרכים. קאנט הצביע על שלוש דרכים, תלוי בגמרא בקידושין אם זה שלוש או שלושה דרכים, כן? קאנט הצביע על שלוש דרכים: ראיה אונטולוגית, ראיה קוסמולוגית ופיזיקו-תיאולוגית. ראיה אונטולוגית זה ראיה שמבוססת על ניתוח מושגי, הטיעון של אנסלם, אני לא אחזור עליו כאן. ראיה קוסמולוגית זה ראיה שאומרת משהו קיים, לא משנה מה ומה אופיו, לכן מישהו יצר אותו. טענה פיזיקו-תיאולוגית אומרת משהו קיים ויש לו תכונות מסוימות, הוא מורכב, הוא מתוכנן, הוא מתואם, ולכן מישהו יצר אותו. דומה לשני אבל מניח הנחות לגבי המשהו הזה שקיים, לא סתם שמשהו קיים. וזה הדרך השלישית. הדרך הרביעית, אנחנו נגיע אליה בהמשך, זה אני קורא לזה הדרך הרטורית, מה שקצת דיברתי על זה היום, דרכים רטוריות. אני לא אפרט כאן, אנחנו נגיע לזה. יש אינטואיציה ישירה. אני חושב שיש אלוהים כי יש לי אינטואיציה שיש אלוהים, שזה בסדר גמור, מה שקוראים אמונת מימר הרבה פעמים. אמונת מימר זה לא כי ההורים שלי אמרו לי, אז מה אם הם אמרו לי? גם ההורים של הפגני אמרו לו שיש שדים. אלא יש לי אינטואיציה שיש אלוהים. וזה בסדר גמור, כמו שאינטואיציה יכולה לתת לי הנחות שמהם אני אגזור את קיומו של אלוהים, האינטואיציה גם יכולה להגיד לי את זה שיש אלוהים. אז זה הדרך החמישית. הדרך השישית זה מסורת. נגיד קיבלתי במסורת התגלות, הייתה התגלות, הדורות העבירו אליי את המסורת על ההתגלות, ואני נותן אמון במסורת הזאת, ולכן אני מגיע למסקנה שיש אלוהים. בסדר? אז יש מסורת, אינטואיציה ישירה, רטוריקה ושלוש הדרכים של קאנט. שש דרכים. שש סוגי דרכים. אוקיי? אמרתי שהדרכים הם בלתי תלויות בכמה מובנים. קודם כל, כל דרך כזאת מוכיחה את קיומו של אובייקט אחר. כל טיעון לטובת קיומו של אלוהים מניח הגדרה אחרת למה זה אלוהים, מי זה אותו אלוהים שאת קיומו אני מוכיח. מעבר לזה, הטיעונים הם טיעונים שונים. אז להגיד שטיעון מספר שלוש הוא כושל אבל בעיניי טיעון אחד או שניים הם בסדר, זה מספיק. מספיק שאחד מהם תקף מבחינתי כדי להגיע למסקנה שיש אלוהים, לא צריך שכולם יהיו תקפים. לכן למשל האבולוציה שתוקפת את הטיעון מהסוג השלישי, הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי, היא מאוד אובר-רייטד בדיון הזה. אנשים חושבים טוב, אם יש אבולוציה אז זה מכה ניצחת לאמונה באלוהים. אפילו נגיד שזה תוקף את הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי, אז מה? יש עדיין עוד כמה וכמה דרכים אחרות להגיע לאמונה באלוהים, אז הדרך הזאת לא מחזיקה מים. אז מה יש? זה אומר שאין אלוהים? לא. כמו שאמרתי, הבאתי לכם הוכחה לזה שסכום הזוויות במשולש הוא 180 מעלות ומצאתם טעות בהוכחה. האם זה אומר שסכום הזוויות במשולש הוא לא 180 מעלות? לא. זה אומר שהשאלה נשארה פתוחה כי אין לי הוכחה. אם יש לי הוכחה אחרת, אז מכוחה אני אגיע למסקנה הזאת. אותו דבר פה. זה שהפלנו את אחת ההוכחות, זה לא אומר שום דבר לגבי המסקנה. אוקיי? ולכן יש אי תלות בין הטיעונים האלה. מספיק שאחד מהם יחזיק מים כדי שנגיע למסקנה שיש אלוהים. לא צריך שכולם יהיו נכונים. ואז התחלנו לסקור את הטיעונים השונים. התחלנו עם הטיעון האונטולוגי, שזה טיעון שמניח שאלוהים זה היש המושלם. זו ההגדרה של אלוהים שאותו מוכיחים. לא משנה, דיברנו על הטיעון הזה, על המגרעות שלו, על האופי שלו וכולי. אחרי זה עברנו על הטיעון הקוסמולוגי. הטיעון הקוסמולוגי בעצם מוכיח את קיומו של אלוהים מזה שהעולם קיים, ואם העולם קיים מישהו יצר אותו. אז זה בעצם אלוהים כיוצר העולם, כבורא העולם. הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי זה אלוהים כמהנדס, כי אתה מניח את המורכבות של העולם, לא את עצם קיומו. המורכבות של העולם ואתה אומר, דבר כל כך מורכב צריך מרכיב. אז לכן זה אלוהים כמהנדס. זה מוכיח את קיומו של אלוהים המהנדס של העולם, המתכנן החכם ובעל היכולות וכן הלאה. אז כל טיעון כזה מוכיח את קיומו של אלוהים אחר. דיברנו על שני הטיעונים הראשונים, גמרנו. היינו באמצע הטיעון השלישי. בשיעור הבא אני אתחיל מהטיעון השלישי ואז נמשיך הלאה. בסדר? אני עושה קצת חזרות לטובת אלה שהצטרפו פשוט, אז סליחה שוב פעם מאלה שכבר שמעו. היו קצת תוספות היום אבל עדיין את הרוב אמרתי. טוב, זהו.