אמונה – שיעור 17
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- ניסוח הטיעון הקוסמולוגי ותיקונו
- רגרסיה אינסופית, אינסוף פוטנציאלי ואינסוף קונקרטי
- אינסוף זמן של אלוקים מול אינסוף סיבות
- גבולות ההגדרה של “אלוקים” בטיעון
- “הסבר” מול “סיבה” ומה נדרש מהטיעון
- ערעור: אולי הבסיס הוא חוק, מנגנון או אירוע כמו המפץ הגדול
- ערעור: היווצרות ספונטנית וקוונטים
- אנכסימנדרוס, חומר היולי וחוק “שימור הישות”
- ערעור: היקף התחולה של עקרון הסיבתיות והעולם כמכלול
- מכלול אורגני, נשמה, והאנלוגיה למלך
- המכלול אינו פועל על פרטיו ודוגמת השדה החשמלי
- חתימה ושאלת “הסבר” כסבירות
סיכום
סקירה כללית
הטיעון הקוסמולוגי מתחיל בניסוח פשטני שלפיו לכל דבר יש סיבה ומסיק מקיום העולם על קיומה של סיבה שהיא אלוקים, ואז מתמודד עם הערעור “ומה הסיבה של אלוקים” באמצעות תיקון העיקרון ל“לכל דבר קונטינגנטי יש סיבה” והסקה שהשרשרת חייבת להיעצר ביש הכרחי שאינו קונטינגנטי. הטקסט מציג את רגרסיה אינסופית ככשל לא מפני שהיא “גדולה מאוד” אלא מפני שהיא שימוש באינסוף קונקרטי שאינו קוהרנטי, ומבחין בין אינסוף פוטנציאלי לגיטימי לבין אינסוף קונקרטי שמייצר נונסנס. בהמשך נטען שהטיעון אינו נועד לזהות את האלוקים הזה עם אלוקים הדתי או עם הגדרות אחרות של אלוקים, ושמטרתו היא הוכחת קיומו של יש מסוים בלבד, לא בהכרח “להסביר” את העולם במובן הפסיכולוגי של סיפוק הבנה. לאחר מכן מובאים ערעורים כמו “אולי הסיבה היא חוק/מנגנון/מפץ גדול” ו“אולי העולם נוצר ספונטנית” ונטען שחוקים הם תיאור ולא סיבה, שהקוונטים אינם מבססים היעדר סיבה מוחלט, וששלילת עקרון הסיבתיות דוחפת לעמדה בלתי רציונלית; לבסוף נטען שהחלת הסיבתיות על העולם כולו סבירה כי העולם אינו יותר מאוסף מרכיביו, ושדיבור על “מכלול” שפועל כישות נפרדת מחביא למעשה אינטואיציה של אלוקים.
ניסוח הטיעון הקוסמולוגי ותיקונו
הניסוח הפשטני קובע שכל דבר צריך סיבה, העולם קיים ולכן חייבת להיות לו סיבה, והסיבה היא אלוקים. הטענה “אם לכל דבר יש סיבה אז גם לאלוקים יש סיבה” מכוונת להוביל לרגרסיה אינסופית של סיבות. הטקסט קובע שרגרסיה אינסופית נתפסת כהתחמקות מהסבר, כי היא מבטיחה הסבר “אם נלך מספיק רחוק” בלי להציג בסיס.
הניסוח מתוקן כך שההנחה אינה “לכל דבר יש סיבה” אלא “לכל דבר קונטינגנטי יש סיבה” או לכל דבר שבניסיוננו צריך סיבה. הטיעון מתקדם כך: לעולם יש סיבה, ואם הסיבה קונטינגנטית גם לה יש סיבה, ואם אינה קונטינגנטית היא חוליה הכרחית ועוצרת את השרשרת. הטקסט טוען שכיוון שרגרסיה אינסופית אינה אופציה קוהרנטית, נשארת המסקנה שחייב להיות בשרשרת יש שהוא הכרח המציאות, וזה אלוקים, בהתאם לניסוח “אחרי ששוללים את הבלתי אפשרי מה שנשאר זה כנראה האמת” שמיוחס לשרלוק הולמס.
רגרסיה אינסופית, אינסוף פוטנציאלי ואינסוף קונקרטי
הטקסט מציג את הבעיה בכך שטיעון שתלוי בנסיגה אינסופית אינו מציג הסבר אלא דוחה אותו ללא סוף. הטענה היא שהמושג אינסוף יוצר בעיות מחשבתיות כי אינסוף אינו “הכי גדול” אלא “יותר מכל גודל שניתן להעלות בדעתנו”, ולכן אי אפשר לייחס לו אמירות פוזיטיביות אלא לכל היותר תיאורים שליליים, בדומה ל“תורת התארים השליליים של הרמב״ם”.
ההבחנה המרכזית היא בין אינסוף פוטנציאלי, שבו מדברים על גבול או על תהליך שלא מסתיים אך מוגדר היטב, לבין אינסוף קונקרטי, שבו מתייחסים לאינסוף כאל אובייקט שלם וכך נכנסים לנונסנס. הדוגמה המתמטית היא הסדרה חצי ועוד רבע ועוד שמינית ועוד אחד חלקי שש עשרה, שנאמר עליה שהסכום אינו “שווה אחת” אלא “שואף לאחת”, משום שכל מספר קטן מאחת ניתן לעבור עם מספיק איברים אך לא מגיעים לאחת עצמה. הדוגמה של פרדוקס אכילס והצב מוצגת כאותו מבנה של חלוקה אינסופית שמובילה להבנה נכונה רק במובן של גבול.
הטקסט קובע ששרשרת סיבות אינסופית מחייבת “להציג את ההסבר מלמטה למעלה”, ולכן היא משתמשת באינסוף במובנו הקונקרטי כי לעולם לא מגיעים ל“למטה” שממנו ההסבר מתחיל. הדוגמה מחובות הלבבות נגד קדמות העולם מתוארת כטעות הנובעת מהתייחסות ל“רגע ההיווצרות” כאילו הוא רק נקודה רחוקה מאוד במקום מינוס אינסוף, בעוד שתהליך שמתחיל ממינוס אינסוף אינו מוגדר ולא ניתן להצביע בו על זמן הגעה לנקודה כלשהי.
אינסוף זמן של אלוקים מול אינסוף סיבות
הטקסט מציג טענה נגדית צפויה שלפיה גם מי שעוצר את השרשרת באלוקים משתמש באינסוף בכך שאלוקים קיים “אינסוף זמן”. התשובה היא שהבדל גדול קיים בין שרשרת אינסופית של סיבות, שהיא אינסוף קונקרטי, לבין אמירה על קיום אינסופי בזמן שהיא אינסוף פוטנציאלי. הטקסט מדגיש שהטענה אינה “הוא היה קיים בזמן מינוס אינסוף” אלא “לא תמצאו זמן שבו הוא לא קיים”, כלומר אמירה שלילית שמוגדרת היטב.
השרשרת הסיבתית נשארת סופית ברמה הלוגית גם אם יש אינסופיות בזמן, ולכן אין בעיה לוגית מקבילה לרגרסיה אינסופית של סיבות. הטקסט טוען שהמעבר משרשרת אינסופית לסיבה אחת שאינה תלויה בסיבה קודמת אינו משחק מילים אלא שינוי בסוג האינסוף שבו משתמשים.
גבולות ההגדרה של “אלוקים” בטיעון
הטענה “מה זה קשור לאלוקים שנתן תורה בהר סיני שרוצה שנניח תפילין” מוצגת כאי הבנה של מטרת הטיעון הקוסמולוגי. הטקסט קובע שכל טיעון מוכיח קיום של אובייקט שמוגדר על פי הטיעון עצמו, ולכן אין כאן ניסיון לזהות מיד את היש המוכח עם אלוקים הדתי או עם מושגים אחרים. הטקסט מונה דוגמאות להגדרות שונות: טיעון אנסלם מגדיר את “העצם השלם ביותר שניתן להעלות על הדעת”, הטיעון הפיזיקו-תאולוגי מגדיר “העצם המהנדס המושלם”, והטיעון המוסרי מגדיר מקור שנותן תוקף לחוקי המוסר.
הטקסט קובע שבשלב זה הטיעון הקוסמולוגי עוסק רק ביש שמכוחו קיים העולם ושאינו צריך סיבה שתיצור אותו, בלי אינטגרציה עם שאר ההגדרות. הטענה היא שהמקסימום והמינימום של הטיעון הם קיומו של בסיס ראשוני לקיום העולם, ולא תכונות דתיות, מוסריות או שלמות מטפיזית מעבר לכך.
“הסבר” מול “סיבה” ומה נדרש מהטיעון
הביקורת שהטיעון “לא מסביר” כי הוא מעמיד את המוכר על אובייקט לא מובן מוצגת כאי הבנה כפולה. הטקסט קובע שהטיעון הקוסמולוגי אינו מחפש הסברים אלא סיבות, ומטרתו להוכיח קיום של יש כלשהו גם אם הדבר אינו מפזר תעלומות ואינו מרגיע. הדוגמה של עקבות בחול מראה שמסקנה על קיום מישהו שעבר אינה מחייבת ידיעה מי הוא, ועדיין היא הוכחה לקיומו כגורם.
הטקסט מוסיף שבמובן מסוים יש כאן גם הסבר, בדומה לתיאוריה מדעית שמעמידה תופעות מוכרות על ישויות תיאורטיות לא מוכרות כמו כוח גרביטציה. הטענה היא שהסבר מדעי יכול להיות פורייה בכך שהוא נותן סיבה לתופעות ושהוא מאחד מגוון גדול של עובדות תחת עיקרון אחד, ולכן גם העמדה על הלא מוכר יכולה להיחשב הסבר במובן של פישוט והכללה. בסוף השיח נטען סמנטית שהסבר קשור לסבירות והסתברות, ומתקבלת התשובה שהמהלך הקוסמולוגי אינו מתיימר להיות “הסבר” במובן זה אלא הוכחה סיבתית.
ערעור: אולי הבסיס הוא חוק, מנגנון או אירוע כמו המפץ הגדול
הטענה הנפוצה היא שגם אם יש סיבה, אין הכרח שהיא תהיה ישות; אולי זו מערכת חוקים, מנגנון, או אירוע כמו המפץ הגדול. התשובה היא שחוקים ומנגנונים אינם סיבה אלא תיאור של אופן פעולתה של סיבה, וחוק “לא מחולל כלום” אלא מתאר השתלשלויות. הדוגמה היא ההבחנה בין “חוק הגרביטציה” כתיאור מתמטי של משיכה לבין “כוח הגרביטציה” כמשהו שפועל על הגוף, והטענה שחוק אינו ישות ולכן אינו יכול להיות סיבה.
לגבי המפץ הגדול נטען שכאשר מציעים אותו כסיבה עדיין אפשר לשאול מי חולל את האירוע, ושלעיתים הכוונה הסמויה היא שחוקי טבע “עושים” את זה בלי אובייקט מחולל. הטקסט מדגים זאת בשרשרת הסברים בסגנון “למה נתת סטירה” שבה מעבר לתיאור תהליכים פיזיולוגיים נדרשת תשובה על הגורם המחולל, ומכאן נטען שסיבות שמספקות את השאלה “מי עשה” אינן חוקים אלא ישים.
הטקסט מוסיף נטייה להעדיף “מישהו” ולא רק “משהו”, במובן של סוכן בעל הכרעה ושיקול דעת, ומציג זאת דרך אנלוגיה למחשב שמבצע פעולה באופן שניתן לתארו הנדסית אך האחריות האמיתית מיוחסת למתכנת או למי שתכנן. הטענה מוגדרת כמסתברת ולא כהכרחית, ונאמר שהאלטרנטיבות של רגרסיה אינסופית או של “משהו קרה בלי סיבה” הן פחות אטרקטיביות לחשיבה רציונלית.
ערעור: היווצרות ספונטנית וקוונטים
האפשרות שהעולם נוצר בלי סיבה מוצגת כערעור שמערער את עקרון הסיבתיות. הטקסט קובע שעקרון הסיבתיות הוא ברירת המחדל של חשיבה רציונלית, ומי שטוען אחרת נושא בנטל הראיה, כך שהטלת ספק ברציונליות עצמה מוציאה את הדיון מתחום הפילוסופיה. בהמשך נטען שההסתמכות על קוונטים כהוכחה להיווצרות בלי סיבה אינה נכונה, כי היווצרות “ספונטנית” של חלקיקים מתרחשת רק תוך שמירה על חוקי שימור, כמו היווצרות אלקטרון יחד עם פוזיטרון כדי לא לשבור שימור מטען.
הטקסט מסיק מכך שמה שמכונה “וואקום” בתורת הקוונטים אינו ריק מוחלט אלא מצב בעל אופי מוגדר שבו חוקי הפיזיקה וחוקי השימור “שם”, ולכן אין כאן יש מאין בלי שום מסגרת. הטענה היא שהעדר סיבה הוא לכל היותר העדר סיבה לוקאלית בזמן ובמרחב, אך יש סיבה לא-לוקאלית או עקרון שמסדיר את האפשרויות. במקביל נטען שוב שחוקים אינם סיבות אלא תיאור, ולכן גם כאן נדרשת ישות מחוללת ולא “תורת הקוונטים” כשלעצמה.
אנכסימנדרוס, חומר היולי וחוק “שימור הישות”
הטקסט מביא קטע מאנכסימנדרוס בתרגום שמואל סמבורסקי: “הלא מוגבל הוא התחלה ויסוד לכל הקיים… ממקום שבאה ההוויה לכל הנמצאים, שם הולכת גם הכליה לפי ההכרח… לפי סדר הזמן.” הטקסט מפרש זאת כתיאוריה שלפיה העולם המגוון נוצר ממצב ראשוני דמוי חומר היולי נטול צורה שמתפצל לתכונות מקזזות, בדמיון לקיזוזים בהיווצרות קוונטית. ההבדל המודגש הוא שאנכסימנדרוס מדבר על היווצרות מתוך חומר היולי ולא מתוך וואקום, משום שהוא כפילוסוף מתעניין לא רק בשימור תכונות אלא בשאלה כיצד ישנם דברים בכלל.
הטקסט טוען שהפיזיקה עוסקת בתכונות ובמטענים ולכן אינה מוטרדת מהשאלה “קודם לא היה כלום ועכשיו יש”, בעוד שהפילוסופיה עוסקת ב“דבר עצמו”. הוא מציג הבחנה בין היפוך תכונות שניתן לקזז לבין קיום שאין לו “אנטי-קיום”, ומכאן נטען שיש “חוק שימור הישות” פילוסופי שאינו חלק ממנדט הפיזיקה. הטקסט מסיק שהצעות פיזיקליות אינן מתחרות בטיעון הקוסמולוגי כי הן עונות על “איך” ולא על “מי/מה” מחולל.
ערעור: היקף התחולה של עקרון הסיבתיות והעולם כמכלול
הערעור שהסיבתיות חלה רק על דברים בתוך העולם ולא על העולם כולו נדחה בטענה שהעולם אינו יותר מאוסף הדברים שמרכיבים אותו, ולכן אם כל מרכיב קונטינגנטי גם המכלול קונטינגנטי. הטקסט משווה זאת לפנתאיזם של שפינוזה ומציג את הזיהוי “אלוהים = הטבע” כקריאה מחדש של המטריאליזם במילה אחרת, תוך טענה שזה “סתם מילים” ו“נונסנס”. הטקסט טוען שאמירה שלפיה לכל פרט יש סיבה אך למכלול אין סיבה אינה מובנת, כי המכלול בלי הפרטים אינו דבר נפרד.
מכלול אורגני, נשמה, והאנלוגיה למלך
הטקסט מציג במאמר מוסגר את דחיית הוויטליזם בביולוגיה המודרנית ומעלה אינטואיציה פילוסופית שלפיה אורגניות של יצור חי מרמזת על נשמה שמאחדת את חלקיו לתפקוד קיברנטי, כולל דימוי מהגמרא בברכות דף י׳ שמדמה את הנשמה בגוף לקדוש ברוך הוא בעולם. הוא מסיק שמי שמדבר על העולם כישות אורגנית שהיא יותר מאוסף הפרטים מחביא מאחוריו אינטואיציה של אלוקים, משום שרק משהו מסוג זה יכול להפוך את האוסף ל“אחד”.
בתשובה לשאלה על “מכלול המציאות” מובאת אנלוגיה מהמקרא “כמעט שכב אחד העם את אשתך” שבה “אחד העם” הוא המלך שמאחד את העם להיות אחד. הטענה היא שאם המכלול הוא רק אוסף פרטים לא הרווחנו כלום, ואם המכלול הוא ישות בעלת קיום עצמאי שפועלת על פרטיו אז חזרנו לאלוקים.
המכלול אינו פועל על פרטיו ודוגמת השדה החשמלי
הטקסט דוחה טענות במדעי המוח על “הקולקטיב משפיע על הפרט” כשטויות במובן הפילוסופי, משום שהמכלול אינו דבר נוסף מעבר לפרטים. מובאת דוגמה מתורת השדות: שדה חשמלי נוצר מכל החלקיקים כולל החלקיק עצמו, וכאשר מתארים את השדה כסכום מתקבלים אינסופים כי החלקיק נמצא במרחק אפס מעצמו, ולכן צריך להוציא את תרומתו העצמית. המסקנה היא שמכלול אינו פועל על פרט אלא הפרטים פועלים זה על זה, ושדיבור על “המכלול” כגורם עצמאי הוא בלבול לשוני.
חתימה ושאלת “הסבר” כסבירות
בסיום נטען שהסבר קשור ל“סבירות והסתברות” ושיש בו ממד סובייקטיבי של שינוי אצל השומע, והתגובה היא שהטיעון הקוסמולוגי אינו מתיימר להיות הסבר במובן הזה אלא הוכחה של קיומו של יש מחולל. השיעור נעצר לפני המשך הערעורים, ונחתם ב“שבת שלום.”
תמלול מלא
טוב, אנחנו בראיה הקוסמולוגית. רק אסכם איפה אנחנו עומדים כרגע. התחלתי מניסוח פשטני שלה, אומר שכל דבר צריכה להיות לו סיבה. כל מה שקיים, צריכה להיות לו סיבה. קיים עולם ולכן חייבת להיות לו סיבה. סיבה הזאת זה אלוקים. על זה העליתי את הטיעון שתמיד מעלים, הטיעון המתבקש: אם לכל דבר צריכה להיות סיבה, אז מה הסיבה שלו? של אלוקים? גם הוא צריך איזושהי סיבה, ואפשר כמובן להמשיך הלאה. ואז אמרתי מה בעצם העירעור הזה עושה? הוא מנסה להראות לי שאני מגיע לרגרסיה אינסופית. אני צריך נסיגה אינסופית, אני צריך להסביר כן צבים כל הדרך עד למטה, וזה לא חוקי, כך טוען האתאיסט. רגרסיה אינסופית זה בעצם התחמקות ממתן הסבר או מתיאור סיבה, ולא באמת הסבר מצד עצמו. ואז אמרתי שיש ניסוח שהופך את העיקרון הזה עצמו לבסיס של ההוכחה, כי אני בעצם אומר אוקיי, בוא נלך איתך האתאיסט, שרגרסיה אינסופית זה כשל. עכשיו מה בעצם אתה מציע? אחת משתי אפשרויות: או שלכל אורך הדרך יש סיבה, ויש לה סיבה, ולסיבה יש סיבה וכן הלאה עד אינסוף, וזה לא חוקי כי זה רגרסיה אינסופית. אלטרנטיבה השנייה זה שהשרשרת הזאת נעצרת בשלב כלשהו, וזה צריך להיות איזשהו סוג של עצם שהוא לא קונטינגנטי, קיומו הוא לא מקרה אלא קיומו הוא הכרחי. ולגביו לא צריך להניח את ההנחה שהוא לא כלול בהנחה הזאת שלכל דבר יש סיבה. ובעצם תיקנתי את הניסוח ואמרתי ככה: ההנחה הראשונית שממנה יוצאים זה לא שלכל דבר צריכה להיות סיבה, אלא לכל דבר קונטינגנטי או לכל דבר שבניסיוננו צריכה להיות סיבה. ועכשיו אפשר להמשיך הלאה באותו כיוון, להגיד אוקיי יש עולם, אז לעולם יש סיבה. עכשיו אני אשאל על הסיבה הזאת: האם היא מסוג הדברים הקונטינגנטיים? אז גם לה צריכה להיות סיבה. אם היא לא מסוג הדברים הקונטינגנטיים אז היא הסיבה הראשונה. אם לה יש סיבה, אני אשאל גם על הסיבה ההיא, אחת משתי אפשרויות. כיוון שהאופציה להמשיך עד אינסוף לא קיימת כי זה רגרסיה אינסופית, אנחנו נשארים עם האלטרנטיבה השנייה, כמו ששרלוק הולמס אמר, אחרי ששוללים את הבלתי אפשרי מה שנשאר זה כנראה האמת. ולכן הטענה היא שצריך להיות באיזשהו מקום בשרשרת, לא אכפת לי איפה, איזושהי חוליה שהיא הכרח המציאות. היא לא קונטינגנטית, וזה אלוקים. אוקיי, ולכן זאת ההוכחה לקיומו של אלוקים. אחרי זה ניסיתי להראות או להדגים להמחיש מה בעצם הבעיה ברגרסיה אינסופית, שזה מצד אחד ראינו זה הבסיס לפירכה של האתאיסט, אבל אחרי השינוי ניסוח זה לא רק שזה לא בסיס לפירכה אלא זה הבסיס שעליו בנויה ההוכחה. זאת אומרת הטיעון הקוסמולוגי בנוי על זה שרגרסיה אינסופית היא כשל. ואז מה בעצם הבעיה פה? אז ניסיתי להראות שלמעשה טיעון שתלוי בנסיגה אינסופית הוא טיעון מתחמק. הוא לא בעצם מציג הסבר, אלא הוא אומר יש הסבר, אם תלך מספיק רחוק תמצא אותו. אבל זה לא מספיק לי להגיד שאתה טוען שיש הסבר, אני רוצה לראות מה ההסבר. אתה טוען שיש אלטרנטיבה ולכן אתה לא מקבל את ההסבר שלי, אבל אתה לא מסוגל להציג את האלטרנטיבה הזאת, אז זה לא רציני. להגיד שיש הסבר אבל בלי להגיד מהו, זאת לא טענה. הסברתי את זה דרך המלון של הילברט וכולי, אבל בשורה התחתונה הטענה שלי בעצם הייתה כזאת, שהמושג אינסוף הוא מושג שיוצר המון בעיות מחשבתיות. אנחנו בדרך כלל רגילים לחשוב על אינסוף כמאוד מאוד מאוד מאוד גדול, איזשהו ביטוי איזושהי הרחבה של מושג הגודל למשהו נורא נורא גדול. אבל המחשבה מהסוג הזה היא מחשבה בעייתית, כי בעצם שמה את האינסוף על הציר של הגודל רק הכי רחוק. אוקיי, זה כמו צבים כל הדרך עד למטה בהנחה שיש למטה, שיש איזשהו מקום שהוא נקרא למטה. אז גם באינסוף העוקץ של העניין זה לא שזה הכי גדול שיש, אלא זה שזה יותר מכל דבר גדול שאנחנו מצליחים להעלות בדעתנו, וזה לא אותו דבר. כי להגיד הכי גדול שיש זה להגיד עליו משהו פוזיטיבי, להגיד שהוא גדול. אני לא יכול להגיד על האינסוף משהו פוזיטיבי, כל מה שאני יכול להגיד. כמו תורת התארים השליליים של הרמב"ם. והבחנתי שם בין אינסוף פוטנציאלי לאינסוף קונקרטי ואמרתי שבדרך כלל מקובל לפחות במתמטיקאים לומר ששימוש במושג אינסוף הוא לגיטימי אם עושים אותו בזהירות. זאת אומרת אתה יכול לדבר על אינסוף כמושג פוטנציאלי ולהגדיר את מה שאתה מדבר עליו, זה בסדר. ברגע שאתה מדבר על אינסוף כמושג קונקרטי אתה נכנס לבעיות, אתה בעצם נכשל בנונסנס, באיזושהי אמירה שאין לה טעם. כשאתה אומר את האינסוף כאיזשהו עוד סוג של מספר, לא חוקי. כשאתה אומר כשאתה מדבר על האינסוף כגבול, כמשהו שאולי חותרים לקראתו, הוא שולל את כל מה שאנחנו פוגשים בדרך אבל לא אמרתי שום דבר מה הוא כן, זה אפשרי, זה אינסוף פוטנציאלי. הבאתי את הדוגמה עם הסדרה הזאת של חצי ועוד רבע ועוד שמינית ועוד אחד חלקי שש עשרה, כל פעם מכפילים בחצי את האיבר הבא. שהסדרה הזאת יש כאלה שבדרך כלל מנסחים את זה כאילו הסכום הזה שווה אחת. אחת ועוד חצי ועוד רבע ועוד שמינית, זה לא נכון כמובן. הסכום הזה לא שווה אחת. הסכום הזה שואף לאחת. מה הכוונה שואף לאחת? כל מספר הכי קרוב לאחת שתיתנו אני יכול להראות לכם מספר של איברים בסדרה הזאת שיעבור אותו. אין שום מספר פחות מאחת שאפשר להגיד שהוא סכום הסדרה. אבל מצד שני לאחת עצמו אף פעם לא נגיע. לכן אחת משמש פה במשמעות פוטנציאלית, לא במשמעות קונקרטית. וזה בדיוק הנקודה כי יש פה אינסוף איברים, דיברתי על הפרדוקס של אכילס והצב, התחרות בין אכילס לצב שזה גם כן אותו עניין. והטענה בעצם זה שכאשר אנחנו נותנים הסבר שמבוסס על שרשרת הנמקות או שרשרת אינסופית של סיבות זה בעצם לדבר על אינסוף קונקרטי, לא אינסוף פוטנציאלי. למה? כי כשאני מציע הסבר לטענה כלשהי או לקיומו של יש כלשהו, אז אני צריך להציג את ההסבר מלמטה למעלה. אני צריך להגיד אוקיי אלה ההנחות שלי, מההנחות האלה אני גוזר את המסקנות האלה והאלה, משם אני גוזר עוד מסקנות, בסוף אני מגיע לטענה שאותה אני רוצה להסביר או להוכיח או מה שלא יהיה. אני צריך להתחיל מלמטה. אי אפשר להתחיל מלמעלה ולקרוא לזה הסבר. אם אני אומר הדבר הזה הוא נכון כי יש משפט קודם שמבסס אותו, ועל מה בנוי המשפט הקודם? על משפט קודם שמבסס אותו וכן הלאה עד אינסוף. זה לא עובד. וכל עוד לא הגעת ללמטה שם, צבים כל הדרך עד למטה. כל עוד לא הגעת ללמטה לא באמת הצגת הסבר, רק אמרת שיהיה הסבר אם נמשיך ללכת הלאה וכמובן אף פעם לא נגיע. אז זה להתחמק ממתן הסבר, זה לא באמת הסבר. הבאתי את הדוגמה של חובות הלבבות שאומר שלא יכול להיות שהעולם הוא קדמון כמו שאריסטו טען, בגלל שאז אם היינו מתחילים להתקדם מרגע הכינון או ההיווצרות של העולם לא היינו מצליחים להגיע עד ימינו כי המרחק הוא אינסופי, אז כל הזמן ללכת לא היינו מצליחים להגיע. זאת טעות בגלל שהוא מתייחס לרגע ההיווצרות של העולם כרגע על ציר הזמן רק מאוד מאוד מאוד רחוק שאפשר להגדיר תהליך שבו אנחנו מתחילים משם ומתקדמים לכיוון הזמן שלנו. אבל התהליך הזה לא מוגדר. האינדיקציה לזה שהוא לא מוגדר זה שבתהליך הזה לא תוכלו להצביע על שום נקודה על ציר איקס באיזה זמן אני אגיע אליה. סתם זה מילים. אין מסלול כזה, זה לא מתאר שום מסלול. אני הייתי במינוס אינסוף ונשארתי במינוס אינסוף ואני לא אצא משם לעולם. לכן הדיבור על מינוס אינסוף במשמעות הזאת הוא דיבור קונקרטי לא פוטנציאלי ולכן הוא לא חוקי. לא חוקי, הכוונה לא קוהרנטי, לא אומר כלום. לעומת זאת אם אני נמצא בנקודה אפס ואני מתחיל להתקדם אחורה לכיוון מינוס אינסוף זה תהליך מוגדר היטב למרות שאף פעם אני לא אגיע למינוס אינסוף. וזה תהליך מוגדר היטב למה? כיוון שאני יכול להגדיר על כל נקודה בציר האיקס באיזה זמן אני אעבור אותה או אגיע אליה. תהליך מוגדר לגמרי רק שאין לו סוף. התהליך השני מתייחס למינוס אינסוף באופן פוטנציאלי ולכן זה לגיטימי. התהליך הראשון מתייחס למינוס אינסוף באופן קונקרטי ולכן זה לא לגיטימי. אוקיי זו בעצם הטענה. עכשיו מה שרציתי לומר זה שכאשר אנחנו מדברים על שרשרת הסבר אינסופית או שרשרת סיבות אינסופית אנחנו בעצם… משתמשים באינסוף במובנו הקונקרטי ולא הפוטנציאלי. ולכן נדמה לי שפילוסופים רואים ברגרסיה אינסופית כשל. לעומת זאת, אם אני למשל, הנה השלכה, למשל אני אומר עכשיו שאלוקים הוא סיבת המציאות, עצרתי את השרשרת בחוליה התשע מאות ושבע עשרה, אוקיי? וזה שם יושבת חוליה שלפניה אין חוליה קודמת, היא לא צריכה משהו שייצור אותה. עכשיו אני שואל, אוקיי, ומה כמה זמן היא קיימת? אינסוף זמן. אז אומרים לי, טוב, אז בעצם גם אתה מגיע לשימוש במושג אינסוף. אתה האשמת אותי, האתאיסט כן אומר לי, אתה האשמת אותי בנסיגה אינסופית, ברגרסיה אינסופית, בשימוש במושג אינסוף, גם אתה משתמש במושג אינסוף. אבל במקום לדבר על שרשרת אינסופית של סיבות, אתה מדבר על סיבה אחת שהיא אינסופית בזמן. מה ההבדל? הבדל מאוד גדול. בגלל שלדבר על שרשרת אינסופית של סיבות זה לדבר על אינסוף קונקרטי. לדבר על סיבה אחת שהיא אינסופית בזמן זה לדבר על אינסוף פוטנציאלי. כי אני בעצם, כשאני אומר שהקדוש ברוך הוא קיים אינסוף זמן, אני לא טוען שהוא היה קיים בזמן מינוס אינסוף. אין זמן כזה. מה שאני טוען זה שלא תמצאו זמן שבו הוא לא קיים. לא היה זמן כזה, זה הכל. זאת אמירה שלילית, זאת אמירה פוטנציאלית. אין לי צורך, כשאני מדבר על אלוקים, אין לי צורך לדבר על אינסוף במובנו הקונקרטי, ולכן זאת אלטרנטיבה יותר טובה. שאתה מדבר על שרשרת הסברים או שרשרת סיבות אינסופית, אתה חייב להציג לפניי את השרשרת במלואה כדי שהדבר הזה יהיה הסבר. ולהציג את השרשרת במלואה זה להתייחס לאינסוף הזה באופן קונקרטי וזה לא קיים, זה נונסנס. כשאני מדבר על הקדוש ברוך הוא שקיים אינסוף זמן, זה אינסוף פוטנציאלי, לא קונקרטי. אני לא יודע מה היה במינוס אינסוף ואם היה דבר כזה מינוס אינסוף. אני רק אומר שהוא היה קיים תמיד. כל זמן שתסתכלו, הוא שם. אני לא אומר שהוא קיים אינסוף זמן, אלא אני אומר אין זמן שבו הוא לא היה קיים. זה נראה לנו משפטים זהים או חופפים, אבל לא. השני הוא פוטנציאלי והראשון הוא קונקרטי, וזה מאוד חשוב כי הראשון לא מוגדר והשני כן. ולכן כאשר אני מעביר את כל את שרשרת הסיבות האינסופית לסיבה אחת שקיימת אינסוף זמן, זה לא ששיחקתי במילים. יש פה משהו אחר. כן, ברמה הלוגית השרשרת היא סופית, ברמה הזמנית השרשרת היא אינסופית. אז לכן, כיוון שברמה הלוגית היא סופית אז אין לי בעיה עם זה. זאת בעצם הטענה הבסיסית. עכשיו נקודה נוספת שאני רוצה לומר על הראיה הזאת לפני שאני קצת אכנס לערעורים ודברים כאלה. הרבה פעמים אומרים, כששומעים את הראיה הזאת, אז הרבה פעמים עולה הטענה ש-טוב, אבל מה זה קשור לאלוקים שנתן תורה בהר סיני, שרוצה שנניח תפילין? מי זה בכלל האלוקים הזה? מה למה להגיד שזה אלוקים, אולי זה מישהו אחר? הוכחת שיש מישהו כזה, אבל מי אמר שזה אלוקים? אתה רוצה להוכיח את קיומו של אלוקים. כאן ישנה אי הבנה והזכרתי אותה כבר יותר מפעם אחת, כי אני לא בטיעון הקוסמולוגי, אין כוונתי לגרום לאתאיסט להניח תפילין. זה לא המנדט של הטיעון הקוסמולוגי. הטיעון הקוסמולוגי, או כל טיעון, לא טיעון קוסמולוגי, כל טיעון מוכיח את קיומו של אובייקט שמוגדר פר טיעון. זאת אומרת, כל טיעון צריך להגדיר מי זה האובייקט הזה שהוא קורא לו אלוקים ושאותו הוא רוצה להוכיח את קיומו הוא רוצה להוכיח. אז הטיעון של אנסלם הגדיר את העצם השלם ביותר שניתן להעלות על הדעת. הטיעון הקוסמולוגי אומר האובייקט שלא צריך שיצר את העולם ולא צריך סיבה שתיצור אותו. הטיעון הפיזיקו-תאולוגי הגדיר אלוקים זה העצם המהנדס המושלם, החכם ביותר, בעל היכולות הגדולות ביותר. וכן הלאה. הטיעון המוסרי זה אלוקים המקור שנותן תוקף לחוקי המוסר וכן הלאה. כל אחד מהטיעונים האלה מגדיר את המושג אלוקים בהקשר שלו שבו הוא מטפל. בין היתר, גם אלוקים הדתי הוא אחת ההגדרות למושג אלוקים שגם אותה אפשר לשים על השולחן, אבל אין כרגע טענה שמזהה את כל העצמים האלה. לזה נגיע בהמשך. הוא מגדיר את המושג אלוקים בהקשר שלו שבו הוא מטפל. בין היתר, גם אלוקים הדתי הוא אחת מההגדרות למושג אלוקים, שגם אותה אפשר לשים על השולחן. אבל אין כרגע טענה שמזהה את כל העצמים האלו. זה, לזה נגיע בהמשך, מה היחס בין כל העצמים האלו. כרגע אני עוסק בהוכחת קיומו של יש שמוגדר בהקשר שלנו. ובהקשר שלנו זה מוגדר היש שמכוחו קיים העולם ושהוא עצמו לא צריך סיבה שתצור אותו. אוקיי, זהו, זו ההגדרה שלו. את קיומו של היש הזה הטיעון הקוסמולוגי רוצה להוכיח. ואת קיומו של היש הזה הטיעון הקוסמולוגי מוכיח. זהו. מכאן להגיע לאלוקים המוסרי, לאלוקים הדתי, לאלוקים של אנסלם, לא מעניין, זה עצמים אחרים, אני לא עוסק בזה כרגע. אני בסוף אעשה אינטגרציה, אבל כרגע אני מטפל בטיעון הקוסמולוגי ולכן אין לא עוסק באלוקים הדתי, אני גם לא עוסק באלוקים המושלם של אנסלם. אני לא הוכחתי את קיומו של יש מושלם. הוכחתי את קיומו של יש שהוא הבסיס הראשוני לקיומו של העולם. זהו, זה המקסימום וזה המינימום שעליו אני מדבר. לא יותר מזה ולא פחות מזה. לכן אין מה לשאול פה על האלוקים הדתי או על אלוקים מכל סוג אחר. כל טיעון כזה צריך להישפט במונחי הראיה שבה אנחנו עוסקים. נקודה אחרונה שעדיין במבוא זה כן, בעצם הרבה פעמים עולה טענה הדבר הזה הוא לא הסבר. מה שאתה מציע, אומרים לי, הדבר הזה הוא לא הסבר. למה? כי אתה בעצם מסביר לי את העולם באמצעות אובייקט שאותו אתה לא מבין, לא מכיר ולא יודע להגיד עליו כלום. אז מה הרווחנו בכל ההסבר הזה? בדרך כלל הסבר בא להגיד לך משהו לא להעמיד משהו לא מובן על בסיס שהוא כן מובן. לכן אנחנו מסבירים את הדבר הזה וכך זה נקרא הסבר. אנחנו מבהירים משהו שלא מבינים אותו באמצעות משהו אחר שאותו אנחנו כן מבינים. אז מה זה עוזר לי שאתה לוקח איזשהו אובייקט שאתה מגדיר אותו עכשיו אד הוק? אף אחד מאיתנו לא יודע מה הוא, לא יודע להגיד עליו שום דבר, לא פגש אותו. אז מה הרווחת מכל ההסבר הזה? במה מצבנו יותר טוב עכשיו ממה שהיה לפני שיצאנו לדרך הקוסמולוגית? כאן שוב פעם ישנה אי הבנה או אי הבנה כפולה אפילו הייתי אומר. הנקודה הראשונה זה שבעצם הטיעון הקוסמולוגי לא מחפש הסברים. הטיעון הקוסמולוגי מחפש סיבות. זה לא אותו דבר. זאת אומרת אני לא טוען שכאשר אני אציג בפניך את התזה הקוסמולוגית שיש אלוקים שברא את העולם, עכשיו תבין את העולם טוב יותר. זה יהווה הסבר לאיזושהי תעלומה או תעלומות שיש לך לגבי העולם. לא. אני סך הכל מוכיח את קיומו של יש כלשהו. זה הכל. האם זה מבהיר לך, מפזר לך עננים כלשהם, גורם לך להרגיש יותר טוב, פחות טוב? אם לא אז תיקח כדורים. זה לא המנדט שלי, אני לא בא לגרום לך להרגיש יותר טוב. אני בא להעלות טיעון שמכוחו אני יכול להוכיח את קיומו של אובייקט כלשהו. זה הכל. אם הוכחתי את קיומו של האובייקט הזה גמרתי את העבודה. האם זה מהווה מבחינתך הסבר, זה מרגיע אותך? לא מעניין אותי. אני לא בא לתת הסבר. לא בגלל שהסברים זה לא חשוב אלא כי לא זאת המטרה של הטיעון. הטיעון לא מציע הסבר. הטיעון בא להוכיח את קיומו של אובייקט כלשהו. זה הכל. אם הוכחתי את זה אז הוכחתי. אם זה מסביר לך או לא מסביר לך זאת שאלה שולית מבחינת הדיון שלי כאן. זה הכל. לכן אין לי שום בעיה עם זה שהטיעון הזה מעמיד את העולם שבסך הכל הוא מוכר לנו על איזשהו אובייקט מופשט שהגדרנו אותו עכשיו ושהוא לא מוכר לנו. לא מעניין אותי. כי הטיעון הזה אין מטרתו להסביר. הסבר צריך שיהיה לי איזשהו רווח, נותן לי בהירות יותר, הבנה יותר. זה מה שנקרא הסבר. אחרת ההסבר מיותר. אבל כאן לא בא להגיד הסבר. נגיד אני רואה שיש עקבות בחול. כן, כמו חזרזיר שהולך שמה עם העקבות בחול עם פו הדב. אז הוא הולך אחרי העקבות ומגיע למסקנה שהיה שם מישהו שטבע את העקבות האלה בחול. מי זה המישהו הזה? הוא לא יודע להגיד עליו כלום. אז מה? אז לכן לא היה מישהו כזה? כשהוא אומר שהיה מישהו שטבע את העקבות בחול, הוא לא בא להסביר לך את איך נראות העקבות ומשהו לפזר לך איזו תעלומה שהייתה לך. הוא פשוט מוכיח את קיומו של מישהו שעבר פה, כי אחרת לא היו פה עקבות. זה הכל. גם בלי להגיד שום דבר על אותו אחד שעבר פה אי אפשר להגיד שאני לא הוכחתי את קיומו. הוא היה פה מישהו והוא עבר פה. מי הוא? מה אני יודע להגיד עליו? כלום. אז מה? עדיין אני טוען שהיה פה מישהו שיצר את העקבות האלה. זה הכל. עוד משפט אחד, אמרתי זו טעות כפולה, כי במובן מסוים כן יש פה הסבר. ואני אגיד לכם באיזה מובן. יש בהקשר כשאנחנו מייצרים תיאוריה מדעית. תיאוריה מדעית מסבירה עובדות שבהן צפינו. בוא ניקח עוד פעם את חוק הגרביטציה שתמיד חביב עליי בהקשרים האלה. אז אנחנו מכירים כולנו את העובדות שעצמים בעלי מסה נופלים לכדור הארץ. זה ברור, ידוע לכולם, כל ילד רואה את זה ויודע את זה. עכשיו בא ניוטון ומעמיד את כל העובדות האלה על ההסבר שיש כוח גרביטציה. כל שתי מסות מושכות זו את זו. האם זה הסבר? על פניו לא. בגלל שהעובדות של עצמים שנופלים לכדור הארץ מוכרות לנו היטב, אין דבר יותר מוכר ומובן לנו מאשר זה. וכדי להסביר את זה במירכאות אנחנו ממציאים תיאוריה עם אובייקטים, כוח גרביטציה, שהם אובייקטים וכל מיני דברים מהסוג הזה שאף אחד לא ראה אותם אף פעם וגם לא יודע להגיד עליהם הרבה. אז באיזה מובן התיאוריה מסבירה את העובדות? והתשובה היא שיכולתי להגיד כמו קודם, היא לא מסבירה אבל היא מוכיחה שקיימים הישים התיאורטיים האלה, גם אם זה לא מסביר לך כלום. עכשיו אני רוצה לטעון טענה נוספת, אני רוצה לומר שבכל זאת הדבר הזה מהווה הסבר. למרות שאני מעמיד פה את המוכר על הלא מוכר, בעוד שממתן הסבר אני מצפה להעמיד את הלא מוכר על המוכר, לעשות רדוקציה של הלא מוכר למודל המוכר, ואז זה יהווה הסבר. אני טוען שבמדע הרבה פעמים ההסברים זה דווקא העמדה על הלא מוכר. אני לוקח תופעות מוכרות ומבסס אותן או מציג אותן כמקרים פרטיים של משהו שהוא לא מוכר. למה זה מהווה הסבר? א' זה מהווה הסבר כי זה נותן לך איזושהי סיבה שגורמת לכל התופעות שבהן פגשת. מה שמוכר לך בתופעות זה התופעות עצמן. זה לא אומר שאתה יודע למה זה קורה. עכשיו אני אומר, תראה, יש משהו שגרם לתופעות המוכרות האלה, אז זה כן מוסיף בכל זאת איזושהי הבנה. דבר נוסף שבדרך כלל נדרש מהסברים מדעיים ומהסברים בכלל, זה מעמיד הרבה מאוד תופעות, וככל שהן יותר רבות ויותר מגוונות זה נחשב כתיאוריה פורייה ויעילה יותר, על עיקרון אחד. עצם העובדה שאני מפשט את התמונה, מחליל אותה, היא יש לה איזשהו כוח הסברי. כשאני בעצם לוקח אינסוף עובדות, אני מעמיד את כולן על עיקרון אחד או על ישות אחת, כוח הגרביטציה, ולכן בעצם הדבר הזה גם מהווה הסבר. כעין זה אני אומר גם כאן. זאת אומרת, אתה יכול לדבר על העולם וכל אשר בו, על חוקי הטבע ועל כל הדברים האלה, זה בסך הכל דברים שאנחנו מכירים וחווים אותם כל הזמן בעצמנו. זה דברים מוכרים. אלא אנחנו מעמידים אותם על אובייקט לא מוכר, ולכן השאלה היא אז באיזה מובן יש פה הסבר. אז קודם אמרתי אין פה הסבר. אז מה? לא מטריד אותי, אני לא בא להסביר, אני בא להוכיח את קיומו של אלוקים. עכשיו אני רוצה להוסיף עוד משהו, זה גם נותן הסבר. זה נותן איזשהו סוג של הסבר, כי זה בעצם אומר שמאחורי כל המגוון המפורט והמורכב שאנחנו פוגשים כן עומד משהו אחד שאחראי לכל הסיפור הזה. ובמובן הזה זה גם נותן איזושהי תוספת, נקרא לה אסתטית או בהירות או מה שאנחנו בדרך כלל מצפים מהסבר. לכן אני חושב שיש פה גם, למרות שלא צריך את זה בכלל, אבל יש פה כן איזשהו ממד, ממד של הסבר. אוקיי, זה באשר למסגרת של הטיעון. עכשיו אני רוצה להיכנס לכמה עירעורים שעולים ביחס לטיעון הזה. יש עירעור נפוץ שאומר גם אם אני מקבל את זה שישנה סיבה לכל דבר או לכל אירוע או לכל אובייקט, אגב זה הבדל, סיבות לאירועים זה מי שמחולל אירוע, סיבה לאובייקט זה מי שיצר את האובייקט, בסדר? זה שני דברים שונים. אבל כרגע אני לא אכנס לניואנס הזה. מי אמר שהסיבה הזו זה סוג של יש, ישות, אובייקט? אולי זה מנגנון, חוק או משהו אחר, המפץ הגדול. זאת אומרת יכול להיות שגם אם אני אקבל את ההנחה שלכל דבר צריכה להיות סיבה זה עוד לא אומר, עכשיו אני כבר לא מדבר על אלוקים הדתי או אלוקים אחר, זה לא מהעירעורים ששללתי קודם, אלא הטענה היא שעדיין הראיה הקוסמולוגית מדברת על אובייקט שמוגדר בתור אלוקים שאת קיומו רוצים להוכיח. מי אמר שזה אובייקט? מי אמר ש… מי אמר שמי שעומד בבסיס כל ההוויה זה בעצם איזשהו סוג של יש? אולי זה חוקי טבע, תהליכים, אירועים? הם אלה שיצרו את העולם? זאת טענה מאוד נפוצה. אני רוצה טיפה לגעת בה, כי אני חושב שהיא בעייתית. קודם כל, באופן כללי אני רוצה לומר, אירועים או מנגנונים או חוקים הם לא הסבר לכלום. הם גם לא יכולים להיות סיבה לשום דבר. הם התיאור של אופן פעולתה של הסיבה. אני אביא דוגמה. נגיד, נחזור לחוק הגרביטציה החביב, כן, גופים נופלים לכדור הארץ, אז אני מגיע למסקנה, ניוטון הגיע למסקנה שכל שתי מסות מושכות זו את זו, כוח הגרביטציה. זה מה שנקרא חוק הגרביטציה. עכשיו אני אשאל את עצמי למה הגוף נופל לכדור הארץ? מה גורם לו ליפול? אז הרבה פעמים יגידו לי, במעין שיגרא דלישנא, חוק הגרביטציה. חוק הגרביטציה זאת לא הסיבה שגורמת לו ליפול. מה שגורם לו ליפול זה כוח הגרביטציה. חוק הגרביטציה רק מתאר את העובדה שיש כוח גרביטציה ואיך הוא פועל ומה הוא עושה. חוקים הם לא סיבות לכלום. חוקים מתארים את האופן של הפעולה של הסיבה או איך היא יוצרת את המסובב, את האירוע, את העצם או מה שלא יהיה. החוק כשלעצמו הוא לא ישות, אז הוא לא יכול להיות סיבה לשום דבר. החוק בסך הכל מתאר השתלשלויות בעולם, אבל אני שואל מי עושה את ההשתלשלויות האלה. החוק הוא לא הסבר למי עושה את ההשתלשלויות האלה. החוק הוא תיאור של איך הדבר הזה קורה, אבל כשאני שואל מי חולל את זה, מי עשה את זה, החוק לא יכול להיות תשובה. ושימו לב, יש הרבה פעמים אנשים לא מבחינים בין האמירה שיש כוח גרביטציה לבין האמירה שיש חוק גרביטציה. זה לא אותו דבר. להגיד שיש חוק גרביטציה פירושו שכל שתי מסות נמשכות זו לזו בכוח שפרופורציוני הפוך לריבוע המרחק ביניהם. זה תיאור, זה תיאור של תופעות, ואנחנו יודעים כל שתי מסות אכן נמשכות זו לזו בכוח כזה וכזה. אבל כשאני שואל למה זה קורה, התשובה היא כוח הגרביטציה, לא חוק הגרביטציה. מה זה כוח הגרביטציה? כוח הגרביטציה זה איזשהו סוג של ישות שקיימת בעולם. כשאני שואל את עצמי מה גורם לגוף ליפול לכדור הארץ, התשובה כוח הגרביטציה פועל עליו, מושך אותו וגורם לו ליפול לכדור הארץ. מה ההבדל בין האמירה הזאת לבין האמירה הקודמת שאמרתי שהיא לא הסבר? האמירה הזאת מדברת על ישות. האמירה הקודמת דיברה על חוק. חוק הוא לא הסבר, חוק הוא תיאור. ההסבר זה איזו ישות חוללה את מה שאני עוסק כאן. אגב, גם לכוח הגרביטציה עצמו כשאני שואל את עצמי מה הסיבה שלו, אז שוב פעם אפשר לענות לי חוק הגרביטציה. חוק הגרביטציה אומר שכשיש מסה, המסה יוצרת כוח גרביטציה. אבל תשימו לב, ההסבר הוא לא חוק הגרביטציה. ההסבר הוא המסות שיוצרות את כוח הגרביטציה. כן, במשיכה בין שתי מסות, אז יש מסה אחת שהיא מקור הכוח, היא יוצרת כוח, הכוח הזה מושך את המסה השנייה אליה. אז יש פה שני תהליכים של גרימה. מסה יוצרת כוח והכוח מושך את המסה השנייה. כל צעד כזה הוא צעד סיבתי. ומי שעומד בבסיס הסיבה הזאת זה אובייקט, לא חוק. בבסיס המשיכה של המסה עומד כוח הגרביטציה. בבסיס כוח הגרביטציה עומדת המסה הזאת. אבל זה תמיד אובייקט. האובייקט הוא הסיבה להתרחשות של דברים ולקיום של דברים, לא חוק. חוק הוא לא סיבה לכלום. לכן, מה שאני רוצה לטעון זה שלומר שחוקי הטבע יצרו את העולם או המפץ הגדול או לא יודע מה, כל מיני ניסוחים מהסוג הזה, זאת לא תשובה לכלום. זה לכל היותר יכול להיות תיאור איך עבד מי שיצר את העולם. אבל כשאני שואל מי יצר את העולם או מי אחראי לזה שהעולם קיים, זה לא חוקי הטבע. אני מזכיר לכם את ההוא שנתן סטירה, וכשההוא שקיבל את הסטירה שאל אותו: תגיד, למה אתה נותן לי סטירה? הוא אמר: כי היד שלי זזה והכתה על הלחי שלך. רגע, ולמה היא זזה? כי השריר נמתח והתכווץ. ולמה השריר נמתח והתכווץ? כי יש זרם חשמלי שמכווץ ומרפה את השריר. ולמה הזרם החשמלי נוצר? כי יש שדה חשמלי במוח בעצבים שיצר זרם בעצבים, ולכן. כן, חד גדיא חד גדיא, עד שתגיעו בסוף לקדוש ברוך הוא. אז לא הבנתי, המפץ הגדול הוא לא חוק? הוא גם כן הוא אירוע, הוא ממשי, הוא. נכון, כאירוע אתה יכול עכשיו לשאול מי יצר אותו, לכן אני אומר, יש פה. אבל זאת שאלה אחרת, אבל זה לא עניין שזה לא. לא, עניין אחר, אבל זה לא חוק. לא לא, זאת לא שאלה אחרת, זאת אותה שאלה. בגלל שכשמתכוונים שהמפץ הגדול הוא הסיבה, לא, זה לא נותן שום תשובה, כי אז אני אשאל מי יצר אותו. אלא מה מתכוונים לומר? מתכוונים לומר שיש איזשהו חוק טבע שמכוחו נוצרים מפצים. זאת אומרת, בעצם באופן סמוי, לא תמיד על השולחן, בעצם מתכוונים לומר שחוקי הטבע עשו את זה, לא צריך להניח את קיומו של אובייקט כלשהו. וזה אני אומר לא נכון. אתה צודק שהמפץ הוא לא חוק טבע, המפץ הוא אירוע. אבל את האירוע הזה מישהו חולל. יש משהו, או מישהו או משהו שיצר אותו. לכן הרי בסופו של דבר, תמיד כשאני שואל אותך למה נתת לי סטירה, אני מצפה להסבר למה אתה כאובייקט גרמת לזה, לא את תהליך שרשרת האירועים שהתרחשה בדרך אל הסטירה. צריך להיות מישהו, אני אגיד יותר מזה, לא רק משהו אלא מישהו. זאת אומרת, בדרך כלל הסיבה הזאת אמורה להיות מישהו ולא משהו. זאת אומרת זה צריך להיות איזשהו יש תבוני, או לא יודע, עם איזשהו שיקול דעת או הכרעה, אלה אמירות מאוד כלליות, אני לא רוצה לעשות פרסוניפיקציה. אבל עדיין זה אמור להיות לא אבן או עץ, זה לא גורם לכלום. אם משהו יוצא מעץ, אז אני אשאל את עצמי מי גרם לזה שהמשהו הזה ייצא מהעץ. אני לא אראה את העץ כסיבה שעושה דברים, למרות שהעץ הוא אובייקט. כן, אבל הוא אובייקט לא פרסונלי, עוד פעם, לא פרסונלי במובן של שתי ידיים ושתי רגליים, אלא פרסונלי במובן שיש לו שיקול דעת, החלטות, הוא מבצע דברים באיזשהו מובן, הוא סוכן, הוא אייג'נט. כן, אז הוא לא, עצים ואבנים הם לא כאלה. אז לכן נדמה לי שההסברים שאליהם אנחנו מצפים או הסיבות שלהן אנחנו מצפים הם בדרך כלל אמורות להיות ישים. לא אירועים ולא חוקי טבע. כן, אני יודע מה, כשאתם רואים מחשב שמבצע פעולה כלשהי, אוקיי? כשאני אשאל את עצמי אוקיי, איך הפעולה הזאת בוצעה? אתה יכול לתאר לי הסברים במונחי המעגלים של המחשב, או הדיאגרמת בלוקים של המחשב, או מה שלא יהיה, שמראים למה הפעולה הזאת התבצעה. ואתם מבינים שזה לא באמת נותן הסבר. בסופו של דבר הרי אתה תצטרך להגיע למתכנת. ואת המתכנת שבנה את המחשב ותכנת אותו, הוא בסוף זה שבאמת יצר את הפעולה. בשגרא דלישנא שלנו אנחנו אומרים לא לא המחשב עשה את זה, המחשב עשה את זה, אבל באמת באמת אנחנו לא נסתפק בהסבר טוב, היה פה מחשב והוא עשה את זה. לא. אנחנו נתייחס ליש התבוני שיצר את המחשב הזה. הוא בעצם זה שאחראי בסופו של דבר למה שקרה. לכן נדמה לי שכל מיני הצעות אחרות, לא יש תבוני שעומד בבסיס התהליך הזה, אני חישב שזה לא מספק בתור סיבה או בתור הסבר. עכשיו, אני אומר עוד פעם, מה זאת אומרת לא מספק? תמיד אפשר להגיד אוקיי, לא מספק אותך אז תיקח כדור. בסדר, יכול להיות אבל עדיין שיש פה משהו שהוא לא תבוני שיצר את הכל. אני אומר כן, אבל אז אני אשאל על אותו יש לא תבוני מי יצר אותו? זאת אומרת הוא ייכנס לי לשרשרת. איפה אני אהיה מוכן לעצור את השרשרת? לעצור את השרשרת ולא לשאול יותר ומי אחראי לזה? שם זה יקרה רק במקום שבו יש תבונה. אחרת נדמה לי שאנחנו לא נעצור את השרשרת. ושוב פעם אני חוזר ומדגיש שאני לא מתכוון לטעון טענה הכרחית, אלא אני מתכוון לטעון טענה מסתברת. אני רוצה לומר שהטיעון הזה מציע אלטרנטיבה שהיא יותר מסתברת מהאלטרנטיבה האחרת, אם בכלל קיימת אלטרנטיבה אחרת. האלטרנטיבה האינסופית היא בכלל לא אלטרנטיבה, והאלטרנטיבה שמשהו קרה בלי סיבה היא אפשרית אמנם, אבל היא לא מתאימה לחשיבה הרגילה, לחשיבה הרציונלית שלנו, ולכן נדמה לי שהיא על התחתונה. בוא נגיד, אם הראיתי שבן אדם שחושב רציונלית צריך להגיע למסקנה שיש אלוקים, והטיעון נגדי הוא כן, אבל אולי לא נכון לחשוב רציונלית, אז אני מסודר. זאת אומרת אז עשיתי את שלי, כי בעצם זה אומר שנטל הראיה הוא על מי שאמר שאין אלוקים. תסביר לי למה אתה בוחר פה להיות פתאום לא רציונלי. עכשיו נכון, זה יכול להיות, לא תמיד הרציונליות היא ערובה לזה שאתה צודק. אבל זה מספיק מבחינתי בדיון מהסוג הזה, כמו בכל דיון אחר, מספיק מבחינתי לומר שהחשיבה הרציונלית אמורה להוביל אותנו למסקנה שיש אלוקים. עכשיו אתה יכול להגיד אוקיי, אבל אני לא מקבל את החשיבה הרציונלית. אין לי מה להגיד לך. חוץ מזה שהאלטרנטיבה שלך פחות אטרקטיבית לדעתי. ואם ככה, אז נדמה לי שאני ניצחתי בדיון הזה. אולי אתה לא השתכנעת, אבל יצאת וידך על ראשך. זאת אומרת, זה אומר שאתה נדחף לפינות בלתי רציונליות. טיעון נוסף שעולה בהקשר הזה, או המשך של אותו טיעון, זה האפשרות של היווצרות ספונטנית. כמו שאמרתי קודם, היווצרות ספונטנית זה היווצרות בלי סיבה. לא סיבה שהיא גורם, או סיבה שהיא חוק טבע, לא, בלי סיבה בכלל. זאת אומרת היווצרות ללא סיבה. אולי העולם נוצר סתם ככה, בלי סיבות? למה להניח שחייבת להיות איזושהי סיבה שיצרה אותו? אז כאן, כמו שאמרתי קודם, כיוון שבחשיבה רציונלית אנחנו בדרך כלל מניחים את עקרון הסיבתיות, אז להגיד שלעולם יש סיבה נדמה לי שזו ברירת המחדל. מי שרוצה לטעון אחרת, זה אולי אפשרי, אי אפשר לשלול את זה, אבל נטל הראיה הוא עליו. זאת אומרת בסופו של דבר אני הגעתי למסקנה שחשיבה רציונלית מובילה אותי לאלוקים. אתה רוצה להיות לא רציונלי, אין לי מה להגיד לך, אבל מבחינתי זה מספיק. המטרה של דיון פילוסופי היא להראות לאן מובילה חשיבה רציונלית. מי שרוצה להטיל ספק בכלי העבודה הפילוסופיים והרציונליים, אז הדיון לא אמור להיות פילוסופיה. אין לי מה להגיד לו. לכן זה לא טיעון רלוונטי. אלא מאי? שעכשיו באים ואומרים אנשים כן, אבל זה לא טיעון כל כך מופרך ולא רציונלי. אנחנו מכירים היווצרויות ספונטניות גם מהפיזיקה של ימינו, של הדור האחרון. תורת הקוונטים מאפשרת היווצרות ספונטנית של חלקיקים מתוך הוואקום. פשוט דברים נוצרים איכשהו, יש מאין. אז אם ככה יש לנו כבר אינדיקציות מדעיות לזה שלא נכון שלכל דבר צריכה להיות סיבה שיצרה אותו. יכולים להיות דברים שנוצרים באופן ספונטני, אין שום דבר שיצר אותם. פה אני רוצה לטעון שגם הטיעון הזה לא נכון. והסיבה לזה שהוא לא נכון זה… אני אתאר את זה ככה. בואו ניכנס טיפה לתורת הקוונטים. כאשר אנחנו מדברים על היווצרות ספונטנית, נגיד נוצר חלקיק, פתאום קופץ חלקיק מתוך הוואקום, נוצר יש מאין אלקטרון. אוקיי? תורת הקוונטים לא מאפשרת היווצרות ספונטנית אלא אם כן חוקי השימור נשמרים. נגיד המטען, נגיד אם היה עולם ריק ופתאום עכשיו קפץ לתוכו אלקטרון. סך כל המטען בעולם עכשיו זה מינוס E, E זה מטען האלקטרון, כן? מטען שלילי מסוים. זה שובר את חוק שימור המטען. לא יכול להיות. לכן גם אם תהיה היווצרות ספונטנית, יווצר יחד עם האלקטרון גם פוזיטרון. הפוזיטרון יקזז את התכונות של האלקטרון כך שהסך הכל יישמר להיות אפס כמו שהוא היה. חוקי השימור לא יכולים להישבר בהיווצרות ספונטנית. עכשיו הדבר הזה הוא מרתק קודם כל מהסיבה של מי דואג לזה שחוקי השימור יישמרו או לא ייפרצו? הרי אנחנו מדברים על וואקום, עולם שבו אין כלום. פתאום קופץ לתוכו אלקטרון. אז מי דואג לזה שתמיד כאשר קופץ אלקטרון יקפוץ איתו פוזיטרון? אין פה כלום בתוך וואקום, לא? זה אומר שמה שמכונה בתורת הקוונטים וואקום או מצב הוואקום, זה כן, המצב האנרגטי הנמוך ביותר, זה לא באמת וואקום מה שאנחנו קוראים בשפת היומיום. טעות נפוצה אבל לא נכון. ברור שיש משהו בוואקום הזה. למשל חוקי הפיזיקה. חוקי הפיזיקה שם. זה לא ריק. יש שם משהו או מישהו שדואג לארגן או לווסת גם את ההיווצרויות הספונטניות. אז זה אומר שהן לא ספונטניות, או לא לגמרי ספונטניות. אין סיבה לוקאלית, אין סיבה מקומית כשנוצר האלקטרון לזה שהאלקטרון נוצר במקום ובזמן הזה. במובן הזה תורת הקוונטים היא לא סיבתית. אבל זה, אפשר לקרוא לזה סיבתיות, אבל לא לוקאלית ולא טמפורלית, לא במרחב ולא בזמן. אבל יש איזושהי סיבה שגרמה לזה. הסיבה הזאת אני יכול לקרוא לה תורת הקוונטים. נגיד, אם היה ואקום אמיתי בלי חוקי טבע, בלי כלום, פשוט ריק מוחלט, אז גם אם היה יכול להיווצר שם משהו, אין לי מושג, ואם היה יכול להיווצר שם משהו, אין שום ערובה לזה שחוקי השימור היו מתקיימים. אין שם כלום. זאת אומרת הטבע של הוואקום גורם לזה שגם כשהואקום נפרץ, הוא נפרץ בדרכים מאוד מאוד מסוימות. אז זה אומר שזה לא ואקום. יש שם משהו. זה לא דבר נטול צורה לחלוטין, נטול תוכן לחלוטין. זה לא סתם, אוקיי, משהו ריק לגמרי, אין כלום. לא. יש שם משהו. לדבר, למשהו הזה אנחנו קוראים חוקי הפיזיקה, תורת הקוונטים או מה שלא יהיה. אבל אלה כבר קיימים עוד לפני שקפץ פנימה האלקטרון הראשון. כי אחרת לא היו חוקי שימור ששולטים על התופעה הזאת. וזה בעצם אומר שכשאנחנו מדברים על היווצרות ספונטנית מוואקום זאת טעות גדולה. זאת היווצרות ספונטנית מעולם נטול חלקיקים. אבל העולם הזה הוא לא ואקום. העולם הזה הוא בעל אופי מוגדר היטב שהוא זה שמאפשר את ההיווצרות וגם מכתיב את הדרכים איך זה קורה, חוקי השימור וכולי. בתוך העולם הזה לא יכולים להיות שני חלקיקים שהמסות שלהם לא ימשכו זו את זו כי גם חוק הגרביטציה קיים בעולם הזה. והוא קיים בעולם הזה עוד לפני שהייתה בו אף מסה אחת. לא, אין בו שום מסה ועדיין חוק הגרביטציה שם. זאת אומרת יש שם דברים למרות שאין אף חלקיק, אין שום ישות שאני יכול להצביע עליה שקיימת שם. לכן פיזיקאים קוראים לדבר הזה מצב של ואקום, אבל זה לא באמת ואקום במובן שאנחנו מדברים עליו ביומיום. ולכן כשאני אומר האם להיווצרות מהסוג הזה ישנה סיבה? התשובה שלי היא שכן. ישנה סיבה. ומה היא הסיבה? כמובן אני לא אגיד תורת הקוונטים. תורת הקוונטים רק מתארת את אופן הפעולה של הסיבה כי תורת הקוונטים זה חוקים. אמרנו כבר שסיבות צריכות להיות יש או ישויות. אוקיי? לא יודע, הקדוש ברוך הוא תרצו, או תגידו לי מה שאתם רוצים, אבל צריך להיות שם משהו, הוא זה שבעצם מקפיץ את האלקטרונים מהוואקום והוא זה שעושה את זה באופן שתורת הקוונטים מתארת. ולכן זה לא באמת קורה בוואקום. או במילים אחרות היווצרות ספונטנית באמת בלי שום סיבה אין דבר כזה, או לפחות לא מוכר לנו שום דבר כזה. אוקיי? אז לכן אני חושב שגם הערעור הזה הוא ערעור בעייתי. אני אגיד אולי עוד משהו שכתבתי פעם באיזה מאמר. יש פילוסוף יווני קדום בשם אנכסימנדרוס. והוא השאיר קטע, כן, נמצא בידינו קטע שהוא, אומרים המומחים אומרים שזה הקטע הכתוב הראשון שיש בידינו מהפילוסופיה היוונית. קטע הכי קדום. ופה העתקתי אותו, בתרגום של שמואל סמבורסקי. הלא מוגבל הוא התחלה ויסוד לכל הקיים. אך זו לא מים ולא כל דבר אחר מן הדברים הקרויים בשם יסודות, פה היסודות זה ארבע היסודות. כי אם תכונה אחרת ולא מוגבלת, וממנה יצאו השמיים וכל העולמות שבהם. ממקום שבאה ההוויה לכל הנמצאים, שם הולכת גם הכליה לפי ההכרח. שהרי הללו נותנים זה לזה כופר ושילומים בעד עוולתם לפי סדר הזמן. מה הוא בעצם אומר? נגיד בשפה שלי ובקצרה הוא בעצם רוצה לטעון מין תיאוריה שנראית קצת תיאוריה מיסטית, שלמעשה העולם נוצר, העולם שלנו מאוד מגוון, מורכב עם המון מאפיינים ותכונות וכולי. העולם נוצר ממצב של מה שנקרא לימים חומר היולי, חומר נטול צורה, מעין זה גולם כזה שאין לו, אי אפשר להגיד עליו כלום, שמתפצל לדברים שהתכונות שלהם מקזזות זו את זו. ממש כמו שתיארתי קודם את ההיווצרות הספונטנית בתורת הקוונטים. כן, יש כבר רבים שרוצים לטעון שהעולם נוצר באיזושהי התפרצות קוונטית, המפץ הגדול. ואז אין שום בעיה כי בקוונטים יכולה להיות היווצרות ספונטנית. אוקיי? אבל כמו שאמרתי. אומר אנקסימנדרוס, ההיווצרות הספונטנית לא נוצרת מוואקום. היא נוצרת מחומר היולי, חומר נטול תכונות. נטול צורה, זה היולי, כן? או נטול תכונות, נקרא להם תכונות פיזיקליות. עכשיו, כשהוא מתפצל לחלקיקים, אז יהיו פה אלקטרונים ופוזיטרונים. כך שהם יקזזו אחד את השני, ויגרמו לכך שהסך הכל יישאר עדיין נטול תכונות, או עם תכונות אפס, לא נטול תכונות. זה אותו דבר דרך אגב. אבל הוא יישאר עם סך התכונות, הסך של כל תכונה יהיה אפס. אוקיי? זה בעצם הטענה של אנקסימנדרוס, ממש מטרימה, כן? את התפיסה של המאה ה-20 בלא יודע כמה, אלפיים חמש מאות שנה. אבל יש תוספת של עוד אלמנט שמופיע אצלו ובפיזיקה המודרנית לא מתייחסים אליו, וזה החומר ההיולי. הפיזיקה המודרנית, כמו שתיארתי לכם קודם, מדברים על היווצרות ספונטנית מתוך וואקום. הוא מדבר על היווצרות ספונטנית מתוך חומר היולי. מה ההבדל? אני אגיד לכם מה ההבדל. הפיזיקה מוטרדת מחוקי השימור. אלה חוקי הפיזיקה. היא לא מרשה, היא אוסרת על חריגה מחוקי השימור. ולכן, בעצם, מבחינתה, היווצרות מוואקום אין עם זה שום בעיה. כל עוד כנגד כל תכונה שנוצרה יש אנטי-תכונה שמקזזת אותה. אגב, גם מסה זאת תכונה. לפוזיטרון יש גם מסה שלילית, וגם מטען חיובי וגם מסה שלילית. כך שהוא והאלקטרון ביחד, כל התכונות שלהם מסתכמות לאפס. אבל דבר אחד הפיזיקה לא נותנת לו מענה וגם לא מוטרדת ממנו. עולם שבו יש אלקטרון ופוזיטרון, זה עדיין עולם שונה מעולם של וואקום מוחלט, נכון? אתם מסכימים. כל חוקי השימור לא הופרו. הכל נשמר. סך הכל המטען הוא אפס, סך הכל המסה היא אפס. הכל אפס. הכל בסדר, חוץ מדבר אחד. קודם לא היה כלום ועכשיו יש. את זה אי אפשר להגיד שזה נשמר. חוק שימור הישות, כן? הופר. קודם לא היה כלום ועכשיו יש דברים. אוקיי? זה הופר. למה את הפיזיקאי המודרני זה לא מטריד? בגלל שזה לא המנדט שלו. זאת שאלה בפילוסופיה, לא שאלה בפיזיקה. הפיזיקה עוסקת בתכונות של הדברים, לא בדברים עצמם. מבחינת הפיזיקה, המסה של הדבר, שזה אולי תשאלו אדם ברחוב הוא יגיד זה הדבר עצמו, מטען זה תכונה, אבל המסה זה הדבר. לא. פיזיקאי רואה גם את המסה כסוג של מטען. ולכן מבחינת הפיזיקאים, הפיזיקה עוסקת במטענים, בתכונות של דברים. היא לא עוסקת בדבר עצמו. ולכן השאלה איך נוצר הדבר עצמו כשקודם לא היה כלום, היא לא שאלה שפיזיקאי שואל את עצמו. זאת שאלה שפילוסוף שואל את עצמו. הפיזיקאי שואל את עצמו אם חוקי השימור הופרו או לא הופרו. ועל זה הוא נותן את התשובה שלו – הם לא הופרו כי יש קיזוז. הכל מצוין. אבל יש עוד חוק שימור שאני קורא לו חוק שימור פילוסופי, לא חוק שימור מדעי. חוק שימור הישות. קודם לא היה כלום ועכשיו יש דברים. הפוזיטרון והאלקטרון, שהם ישים. זה לא יש ואנטי יש. הם שניהם קיימים. זה לא שזה קיים וזה אנטי קיים. אין דבר כזה אנטי קיים. יש לא קיים. מה זה אנטי קיים? לקיום אין היפוך מנוגד, יש רק היפוך מאין, בא'. לתכונות יש היפוך מנוגד והיפוך מאין. אז לכן פיזיקאי לא עוסק בזה כי זה לא תכונה, הקיום. בזה עוסק הפילוסוף. אבל אנקסימנדרוס כפילוסוף שאל את עצמו לא רק איך נוצרו תכונות, אלא גם איך ישנם דברים. ועל זה אתה חייב להגיע למסקנה שיש חומר היולי שהיה בבסיס, ואז כמובן אפשר לשאול ומי עשה את החומר ההיולי? ומי פיצל מתוך החומר ההיולי את כל הדברים שאנחנו מכירים תוך שמירה על חוקי השימור וחוקי הפיזיקה וכולי. זה מקביל למה שתיארתי קודם כזה שבסופו של דבר כשאנחנו עוסקים בחוקים, הפיזיקה עוסקת בחוקים, אנחנו לא עוסקים בדברים עצמם. אנחנו עוסקים בתיאור של איך הדברים האלה פועלים. אבל כשאני שואל הסבר במובנו הפילוסופי, אני שואל מה היה שם או מי היה שם, לא איך הוא פעל. הפיזיקה נותנת לי תשובה של איך הוא פעל. אבל אני לא שואל איך הוא פעל, אני שואל מי זה אותו אחד שפעל באופן כזה. על זה פיזיקה לא נותנת תשובות. על זה מי שמחפש את התשובות ואולי גם נותן אותן זה הפילוסופיה. ולכן זה שפיזיקאים מציעים אלטרנטיבה לטענה הקוסמולוגית, זה חוסר הבנה של שדה הדיון. הפיזיקה לא מתחרה בכלל על המגרש הזה. חוקים הם לא הסברים. הם אולי הסברים, אבל הם לא סיבות. חוקים לא מחוללים כלום. חוקים מתארים. מבינים איך פועלת סיבה שמחוללת משהו. אבל הפיזיקה לא שואלת מי זאת הסיבה, היא שואלת מהו החוק. מבחינתה גם מה שאנחנו קוראים סיבה בפילוסופיה, מסה, כן? זה חוק, זה מטען. זה לא זה לא דבר. אוקיי? פיזיקה לא עוסקת בדברים, היא עוסקת בתכונות של דברים. אבל הפילוסופיה שואלת את עצמה על הדברים. ולכן אני חושב שהערעור הזה מהיווצרות ספונטנית גם הוא גם הוא לא נכון. אוקיי. ערעור נוסף זה לגבי היקף התחולה של עקרון הסיבתיות. מי אמר שעקרון הסיבתיות קיים גם לגבי העולם כולו? אולי הוא קיים רק לגבי עצמים מסוימים בתוך העולם או אירועים מסוימים בתוך העולם. נעשה את זה ממש בקצרה כי אני רוצה היום לגמור את הטיעון הקוסמולוגי. אז בואו, אני חושב שזה קצת זה אמירה מאוד מוזרה. העולם הוא לא שום דבר חוץ מאוסף הדברים שמרכיבים אותו. אין פה שום דבר מעבר לזה. ולכן אם כל דבר בעולם הוא יש קונטינגנטי, אז גם העולם בכללותו הוא יש קונטינגנטי. זה יש אפשרי ולא הכרחי. אוקיי? אין שום דבר במכלול יותר. זה כמו הפנתאיזם של שפינוזה, כן? שאומר שאלוהים, הוא מזהה את אלוהים עם המכלול הטבעי. סתם מילים. אתה יכול לקרוא למכלול הטבעי אלוהים, אני יכול לקרוא לו ינקל'ה גם, מה זה משנה. המכלול הטבעי זה המכלול הטבעי. זה לא תפיסה אחרת של אלוהים. זה מטריאליזם אתאיסטי שמשתמש משום מה גם הוא במושג אלוהים. זה הכל. וכל כך הרבה מילים נשפכות סביב הדברים האלה וניואנסים ומאמרים פילוסופיים, זה הכל נונסנס, זה לא אומר כלום. פשוט שטויות. אז במובן הזה אני רוצה לומר שקשה לי להבין על מה מדברים אלה שאומרים, תראו, לעולם בכללותו לא צריך סיבה, רק לכל מרכיב ומרכיב שמרכיב את העולם צריך סיבה. אם לכל מרכיב צריך סיבה, אז גם לעולם כולו הייתה איזושהי סיבה. כי אחרת מה אם לעולם כולו אין סיבה, אז מה היה קיים שם בלי כל המרכיבים שהם כן צריכים סיבות? זה אני לא מבין את האמירות האלה. לכן, או אם תרצו אחרת, כל פרט ופרט בעולם כשתעקבו אחרי השרשרת הסיבתית הרי הוא כן יש קונטינגנטי. תעקבו אחרי השרשרת הסיבתית לא של העולם, של פרט מסוים בעולם. הוא כן צריך סיבה, לא העולם כולו. נו, עכשיו תחזרו לטיעון הקוסמולוגי. תלכו עד אינסוף או שתצטרכו לעצור באמצע. עכשיו, לעצור באמצע, מה יהיה על העצור באמצע? להגיד שהעולם כמכלול עשה את זה? העולם כמכלול לא עושה כלום. העולם כמכלול זה אוסף של דברים. זה לא ישות בפני עצמה. אגב, עוד הערה במאמר מוסגר, בביולוגיה של ימינו המילה ויטליזם היא מילה גסה. כן, ביולוגים נחרדים כשהם שומעים דבר כזה. ויטליזם פירושו להניח שיש בגוף של יצור חי, להניח שיש איזשהו חומר מסוג שונה, לא חומר דומם אלא חומר של חיים. הביולוגיה טוענת שזה הכל חומרים דוממים והחיים זה איזושהי צורה או צורת ארגון של חומרים דוממים. לא מוכנים לקבל את הוויטליזם כתפיסה. אז על זה אני חושב שדיברתי פעם, אני לא רוצה להיכנס לעניין הזה. מה שעומד מאחורי התפיסה הוויטליסטית ובמובן הפילוסופי לדעתי היא יותר סבירה, לא במובן המדעי אלא במובן הפילוסופי, וזה נדמה לי התפיסה שאומרת, אולי אפילו אני אגיד יותר מוויטליזם, דואליזם. זה לא אותו דבר. דואליזם פירושו קיומה של נשמה. ויטליזם זה תפיסה בביולוגיה שיש חומר שונה שהוא חומר חיים. נשמה פירושו שזה בכלל לא משהו חומרי, זה משהו רוחני. אז אני לא אבחין כרגע בין שני אלה, למרות שאלה שני דברים שונים. מה שאני רק רוצה לומר זה שאנחנו מתייחסים לגוף שהוא אוסף של תאים ושל מולקולות וחלקיקים ואיברים ומה שאתם רוצים כמכלול אורגני. עכשיו, מה הופך את מכלול הפרטים האלה לישות שאנחנו מתייחסים אליה כישות אחת? מה שהופך את זה לישות אחת נדמה לי זה קיומה של נשמה שבעצם נותנת את הממד האורגני לאוסף הפרטים הזה. לכן היא הופכת אותם למשהו שהוא מתפקד בצורה קיברנטית. כן? יש איזשהו תפקוד קולקטיבי של כל הדברים האלה באופן שזה בעצם ישות אחת, כן? עד כדי כך שלפעמים מתייחסים לעדר של נמלים כישות, לקן של נמלים כישות, לקן של דבורים כישות אחת, כל הדבורים ביחד, כי הם מתפקדים באיזושהי צורה אורגנית. אוקיי. אז במובן הזה גם יצור חי הוא ישות אורגנית, וזאת האינטואיציה שעומדת מאחורי זה, כי אחרת מה זה ישות אורגנית? זה אוסף החלקיקים שמרכיבים אותו. באיזה מובן זה אורגני? סתם הסתכלות שלנו. אז יש מטרליסטים שבאמת יגידו לכם: נכון, זה סתם הסתכלות שלנו. אבל האינטואיציה שאומרת: לא, זה לא הסתכלות שלנו, יש פה באמת משהו אחד, זאת אינטואיציה שאומרת כי יש פה איזושהי נשמה הממלאה את כל הגוף, כן, כמו שהגמרא בברכות אומרת בדף י', היא מדמה את הנשמה בגוף לקדוש ברוך הוא בעולם. וזה מה שאני גם רוצה לעשות כאן, למרות שזה קצת נשמע מיסטי. אני רוצה לומר שגם אם מישהו מדבר על העולם כישות אורגנית, המכלול של העולם זה איזשהו סוג של ישות, לא רק אוסף הפרטים הכלולים בו, אז בעצם הוא מתכוון לומר שיש פה איזושהי נשמה שהופכת את כל המכלול הזה למשהו אורגני, ולכן הוא בעצם מדבר על אלוקים באופן סמוי. אוקיי? לכן אני חושב שכל האמירות מהסוג הזה, ואני עושה את זה מאוד בקצרה פה, אם תרצו אפשר בספר לראות את זה ביותר הרחבה, אבל כל האמירות מן הסוג הזה בעצם מחביאות מאחוריהן כן אמונה באלוקים. עכשיו אני רוצה, אתם יודעים מה? אני בכל זאת אצטרך עוד קצת מהפעם הבאה, סליחה, כי יש עוד כמה נקודות שאני בכל זאת לא רוצה לפספס בעניין הזה, כי זה גם חשוב לנו להמשך. אז אנחנו נעצור כאן בשלב זה. מישהו רוצה להעיר או לשאול? כן הרב. רציתי לשאול איך אנחנו מגיעים למכלול של המציאות? כאן כלל המציאות. מה לא הבנתי? איך אנחנו מגיעים למכלול של המציאות? להגיד שזה כלל המציאות ובסיפה של הכלל המציאות זה האלוקים. לא, מה זאת אומרת איך אנחנו מגיעים? מי שרואה את המציאות כאיזושהו סוג של מכלול שיש לו קיום עצמאי, הוא לא רק אוסף הדברים שכלולים בו, אז לדעתי הוא בעצם מחביא מאחורי זה איזשהו סוג של אינטואיציה שיש אלוקים. זה כמו שהמקרא קורא למלך "כמעט שכב אחד העם את אשתך", כן, מה זה אחד העם? אחד העם זה המלך. למה המלך נקרא אחד העם? שהוא הופך את העם להיות אחד. זאת אומרת כשאתה רואה אוסף של דברים ואתה מתייחס אליהם כאובייקט קולקטיבי אחד, אז אתה בעצם מניח שקיימת ישות שנמצאת באיזשהו מובן בכולם והיא זו שהופכת אותם להיות קולקטיב. במקרה של עם זה מלך, שלטון מרכזי, לאו דווקא חייב להיות המלך כפרסונה, אוקיי? איזושהי התנהלות קולקטיבית, משהו אמור להיות שמה שהופך את המכלול הזה להיות אחד. אותו דבר ביחס לעולם, מי שרוצה להעלות איזה שהן טענות על העולם כמכלול, איזשהו סוג של ישות שהיא אחראית לכל מה שקורה כאן. מה זה עוזר? ממה נפשך, אם העולם זה רק אוסף הדברים לא הרווחנו כלום, ואם המכלול הזה הוא באמת ישות שיש לה איזשהו קיום עצמאי והיא יכולה לפעול על הדברים, אז חזרת לאלוקים. זה כמו מזכיר לי טענות שאני שומע הרבה פעמים במדעי המוח, שיש במתמטיקה נוח אולי לדבר בשפה הזאת, אבל כשמסתכלים על זה במבט פילוסופי זה הזוי. הם מדברים על זה שלפעמים הקולקטיב משפיע על הפרט שנמצא בתוכו, דרגות חופש קולקטיביות של מערכת מורכבת יכולות להוביל דרגת חופש פרטיקולרית להתנהג באופן מסוים. המכלול הנוירוני של המוח הוא איזושהי סוג של הסתכלות קולקטיבית על המוח שלנו וזה יוצר איזשהו תהליך פיזיקלי או יש לו גם ביטוי מנטלי מסוים. אבל זה כמובן שטויות. המכלול לא פועל על הפרטים שכלולים בו. המכלול הוא לא משהו אחר מהפרטים שכלולים בו. המכלול אינו אלא אוסף הפרטים. כן, ופעם נזכרתי, אני נזכר עכשיו שגמרתי דוקטורט בפיזיקה, שמעתי על איזה חסיד ויז'ניץ בחיפה, לא סליחה, כשגמרתי תואר שני, שמעתי על חסיד ויז'ניץ בחיפה שהוא בנה תורת יחסות אלטרנטיבית. חיים שפלר, היה על זה בעיתון איזושהי כתבה, אז חבר שלי הראה לי, אמר לי תשמע, לך תבדוק אולי יש שם דברים מעניינים. אז נפגשתי איתו, נסעתי לחיפה, נפגשתי איתו, הוא הפנה אותי לאיזה פרופסור מהטכניון שקצת ליווה אותו, והפרופסור הוא נתן לי לקרוא קצת דברים כי שקלתי אולי לעשות אצלו דוקטורט, לא משנה בסוף עברתי פה. אבל בין היתר קראתי שם. על מישהו שרוצה, אנחנו מדברים נגיד על הרבה חלקיקים שנמצאים במרחב, חלקיקים חשמליים. החלקיקים האלה משרים שדה חשמלי במרחב. אוקיי? עכשיו, השדה הזה פועל, אנחנו מתארים את השדה הזה כפונקציה, פונקציה של איקס, וואי וזד, כן, של המרחב. עכשיו יש חלקיק, שהוא אחד החלקיקים האלה, שנמצא במקום מסוים. אנחנו רואים את השדה כאילו הוא מפעיל כוח על החלקיק ואנחנו מתארים את דרך התנועה של החלקיק, את מסלול התנועה של החלקיק. אבל אנחנו לא שמים לב לזה שהשדה הזה הוא נוצר כתוצאה מכל החלקיקים כולל החלקיק הזה עצמו. זאת אומרת, אם נתאר את השדה הזה כסכום השדות שמשרה כל חלקיק וחלקיק, אנחנו כמובן נגיע לביטוי אינסופי. כי השדה של החלקיק הזה הולך כמו אחד חלקי המרחק מהחלקיק. אבל הכוח שהוא מפעיל על החלקיק עצמו, החלקיק עצמו נמצא במרחק אפס מעצמו. אז לכן בעצם השדה יהיה אינסופי, השדה שהחלקיק הזה מפעיל על עצמו. וכל שאר החלקיקים מפעילים שדה מסוים. וזה פשר, מי שמכיר בתורת השדות בפיזיקה, תמיד יש התפוצצויות. כשמסכמים אנרגיה של שדה או גודל של שדה, אנחנו מגיעים לאינסופים ועושים רנורמליזציות וכל מיני דברים כאלה כדי להיפטר מזה, אבל בעצם מגיעים לאינסופים תמיד. והטענה של הפיזיקאי ההוא הייתה, זה אמריקאי אחד, לא משנה, קראו לו גאו או משהו כזה, נדמה לי, הטענה שלו הייתה שההתפוצצויות האלה נובעות מזה שאנחנו בעצם גורמים לחלקיק לפעול על עצמו. אי אפשר לדבר על השדה המרחבי שפועל על החלקיק כשהחלקיק הוא אחד ממקורות השדה הזה. והחלקיק לא פועל על עצמו. אז לכן כשאנחנו עושים את החישוב הזה תמיד צריך להוציא את התרומה של החלקיק עצמו מהשדה ורק אז אפשר להפעיל את השדה הזה על החלקיק. שזה בעצם ביטוי לאותו עניין. המכלול הזה אינו אלא אוסף הפרטים שיוצרים אותו. לכן מכלול לא פועל על הפרטים. מכלול הוא הוא הפרטים. מי שמתייחס למכלול כמשהו נפרד שיכול לברוא את הפרטים, ליצור אותם, לפעול עליהם, להשפיע עליהם, הוא בעצם, זה לשון מושאלת. המכלול לא עושה כלום. אתה יכול להגיד שאוסף הפרטים האחרים, כל אחד מהם פועל על הפרט הזה באופן מסוים ואפשר לסכם את כל התרומות האלה ולהגיע לאיזושהי תוצאה. אבל אי אפשר לדבר על זה שהמכלול פועל על הפרטים. המכלול לא פועל על שום פרט. הוא הפרטים. הוא הפרטים, בדיוק. וזה, זה מבלבל שזה נורא פשוט כשמסתכלים על זה כך, אבל זה נורא מבלבל כשנמצאים בתוך הסיפור הזה. מבחינתי זה היה ממש מאיר עיניים לראות את המאמר הזה, למרות שזה נשמע מין משהו מובן מאליו. מה לא ברור פה? זה מובן מאליו. טוב. במהלך ההסבר אתה ניסית להסביר את ההבדל שבין חוק לבין הסבר, וניסית להגיד שהסבר יוצר איזשהו שינוי אצל מי ששומע את ההסבר וחוק הוא רק תיאור. שים לב שהסבר בא מסבירות והסתברות. תפקידו של הסבר הוא לעשות את הדבר המוסבר ליותר סביר, כמו שהרגל הופך את זה לרגיל. ובזה מכניס את הסובייקטיביות, את הצורך בלהשפיע על מי ששומע את ההסבר. להיפך, להיפך, זה מה שטענתי. ולכן אני אומר שמה שאני מציע זה לא הסבר. הסבר הוא הגדלת ההסתברות. יש נתונים כאלה, אם זה מסביר לך משהו או לא. אני מעיר רק ברמה הסמנטית הסבר הוא זהה להגדלת ההסתברות, הגדלת הסבירות. מסכים. ולכן בדיוק אני טוען שהמהלך הקוסמולוגי לא מתיימר להציע הסבר. אוקיי, תסלחו לי כי יש לי עוד שיעור שאני ממש עכשיו מתחיל אז אני חייב לסיים. בסדר? שבת שלום.