ביכורים 2

מכאן ברור שלכל הדעות מקרא ביכורים לכאורה הקריאה באופן פשוט מעכבת. זאת אומרת, אם דברים היו, אם פירות מסוימים היו חייבים בקריאה ולא קראתי או לא יכול לקרוא בנסיבות מסוימות, הפירות יירקבו. מה זה אומר מבחינת השאלות שהצגנו בהתחלה? האם הקריאה היא דין בחפצא, האם היא בגברא, האם היא קשורה בטבורה להבאת הפירות והבאת הביכורים, או שזאת איזה מצווה צדדית שזה העיתוי שלה, הבאת הביכורים. מכאן ברור שלכל הדעות קריאת הביכורים היא דין בחפצא, זאת אומרת היא פוסלת את הפירות, הפירות יירקבו אם לא קראתי. נכון? היה מקום לומר שלפי הרמב"ם אולי לא, ואתם זוכרים שהרמב"ם באמת נמצא במצב שלא ידענו להחליט עד הסוף האם מצוות הקריאה היא חלק מהבאת הביכורים או לא. מה קורה פה? הרמב"ם באמת אומר, זה שנראה לפני החג לקריאה עכשיו זה לא נראה לקריאה לא מביא. לא נורא, מביא ואינו קורא, הקריאה לא מעכבת. אבל אמרתי קודם שגם ברמב"ם זה לא פשוט, כי ישנם מקרים שבהם גם לפי הרמב"ם זה מעכב. מתי שיש ספק. מתי שיש ספק, אז גם לפי הרמב"ם ישנם מצבים שאני לא יכול לקרוא ויש צד שהפירות טעונים קריאה כי זה פירות רגילים שיש לי על ככה. במצבים כאלה אומר הרמב"ם יירקבו. זאת אומרת שם גם אני מסכים שהקריאה מעכבת וזה פוסל את הביכורים. אז גם ברמב"ם ישנם מקרים שבהם זה מעכב את הביכורים עצמם. אכן איך שנראה שלפחות מבחינת המקרה הזה, אלא אם כן יש איזשהו הסבר יוצא דופן, נראה שגם ברמב"ם הקריאה היא בעצם איזשהו דין בחפצא. זאת אומרת זה דין בחפץ של הביכורים שאם לא קראת נפסלו הביכורים. עכשיו יש כללים מתי כן, מתי לא. אם זה לא חייב קריאה אין בעיה, כמו שאמרת קודם, זה לא שווה בכל אומר הרמב"ם, לא שזה לא מעכב. לא שווה בכל פירושו שמתי שחייבים את זה אז חייבים את זה וזה מעכב. מתי שלא חייבים את זה אז לא, אז אין בעיה. לא שזה לא מעכב. מעכב. מעכב רק באותם מקרים שבהם באמת חייבים, לא במקרים שלא חייבים. אבל זה מעכב, זאת אומרת זה כן דין בחפצא באותם מקרים שבהם צריך לקרוא. אז גם ברמב"ם יש בזה דין בחפצא. למה אני אומר את זה? מה ההשלכות המעניינות שיוצאות מזה שעוד לא הגענו לדיבור. המשנה בתחילת פרק שביעי של סוטה, המשנה מדברת על אלו נאמרים בכל לשון. יש דברים שאפשר להגיד אותם בכל שפה, ויש דברים שצריך להגיד אותם רק בלשון הקודש. כל מיני אמירות, קריאת שמע, תפילה, ברכת המזון, מקרא ביכורים, שמים שם על הרבה אמירות. המשנה אומרת שמקרא ביכורים נאמר רק בלשון הקודש. אגב, קריאת שמע ותפילה נאמרים בכל לשון. אפשר לקרוא קריאת שמע ולהתפלל בכל שפה לצאת ידי חובה. במסתייג מסביר שם את המשנה בסוטה, אבל מקרא ביכורים זה נאמר רק בלשון הקודש, כך המשנה אומרת. שאלה למה? למה באמת, מה המיוחד? הרי אתה סך הכל רוצה להעביר איזשהם תכנים, ארמי אובד אבי וכולי. אז המקור לזה מה שהגמרא מביאה זה בגלל שבתורה עצמה כתוב הנוסח. זאת אומרת, בתורה עצמה כתוב מה שכתוב יומם ולילה על קריאת שמע, לא כתוב מה יאמר יומם ולילה. בסדר, אתה יכול להגיד כך, אתה יכול להגיד אחרת, תעסוק בתורה בבוקר ובערב. אז קריאת שמע אתה יכול להגיד כך, אתה יכול להגיד אחרת. אבל כאן כתוב בתורה מה הנוסח שצריך להגיד, "וענית ואמרת, ארמי אובד אבי, וירד מצרימה", את הפסוקים האלה כלשונם צריך להגיד. אז זה המקור, המקור למה צריך להגיד בלשון הקודש הוא ברור, התורה אומרת לי מה להגיד. היא לא אומרת לי על מה לחשוב, על איזה רעיונות. היא אומרת לי הנוסח שאותו אני צריך להגיד. השאלה מה הרעיון שמאחורי הדברים, זה המקור, אבל למה באמת? למה באמת פה התורה מכתיבה נוסח ומחייבת אותי בלשון הקודש ולא אומרת לי תשמע, תזכור את כל מה שהקדוש ברוך הוא עשה לך, תספר בטובותיו וכל זה, גם באנגלית אתה יכול, מה זה משנה? העיקר שאתה תספר בטובותיו של הקדוש ברוך הוא, בלשונו של הרמב"ם. נדמה לי שהדין הזה קשור למה שראינו עד עכשיו. מה מייחד את הדברים שבהם צריך להגיד דווקא בלשון הקודש? מה ההבדל בין מצבים שבהם אני צריך לדבר דווקא בלשון הקודש לבין דברים שאותם אפשר להגיד בכל שפה? זה פשוט כשמסתכלים על הבחנה כזאת, נדמה לי שהחילוק הראשון שעולה לי זה שכשאני צריך להגיד משהו בכל שפה למעשה אין בכלל דין להגיד. יש דין לחשוב או לבטא איזשהם תכנים כלשהם. לא משנה בשפה כזאת, בשפה אחרת, מה שחשוב זה הרעיונות או המחשבות או הכוונות שמלוות את הפעולה, ואפשר לבטא את זה בכל שפה זה לא משנה. אם יש דין להגיד את זה דווקא בלשון הקודש אז ברור שיש. יש פה איזה שהוא דין מיוחד מעבר לזה שאני צריך לחשוב על התכנים ולהתפלל טוב לקדוש ברוך הוא, יש דין אמירה. צריך להגיד דבר מאוד מוגדר כפי שהתורה אומרת. ואז התורה אומרת לי שזה גם בלשון הקודש. כמובן, התורה תיאורטית יכולה לחייב אמירה גם בלשונות אחרים. אבל דבר שלא צריך אמירה למשל, אלא רק הרעיונות חשובים, לא תמצאו שצריכה התורה בלשון הקודש. אין דוגמה כזאת. כיוון שאם המחשבה והתוכן הוא העניין, הרעיונות הם העניין, אז לא משנה באיזה שפה. אם אני מגדיר דווקא שפה מסוימת, זה אומר שלדיבור הזה יש איזה שהוא תפקיד מעבר לביטוי של רעיונות. בדרך כלל אנחנו יודעים שדיבור יש לו, הוא אמצעי קומוניקטיבי, אנחנו צריכים להעביר מסרים אחד לשני אנחנו מדברים. אז בעצם הדיבור הוא אמצעי להעביר רעיונות או לבטא רעיונות. אבל הדיבור בהלכה הוא לא תמיד כזה. לפעמים הוא כזה ולפעמים לא. קריאת שמע ו-18 הם כאלה. זה מפתיע קצת, אבל הם כאלה. ולכן אפשר להגיד אותם בכל לשון. כיוון שסוף סוף מה שחשוב זה התוכן, לא הדיבור עצמו. אבל ישנם דברים שבהם הדיבור עצמו יש לו איזושהי משמעות. ושם יש כללים. מה זה דיבור הלכתי? דיבור הלכתי יכול להיעשות רק בלשון הקודש. איפה אנחנו רואים את זה? בדיוק בהשלכה שעליה דיברנו עד עכשיו. מה זה נקרא שצריך דיבור ולא מספיקים תכנים? הרי אנחנו יודעים שבהלכה ישנם מקרים שהדיבור הוא דיבור פועל, לא דיבור שמבטא תכנים או מעביר מסרים, אלא לדיבור יש תפקיד ליצור משהו, ליצור חלויות. דיבור בנדרים, דיבור בנזירות, דיבור שהוא סוג של נדרים, חרמות, ערכין, נכון? קידושין, כן, יכול להיות שגם. אז לא בטוח, נעזוב את זה, זה דיון אחר. אז המצבים האלה בעצם מה שקורה זה שהדיבור אמור לפעול, לא רק לבטא כוונות, לא רק ללוות איזשהו מעשה, אלא הדיבור עצמו אמור לפעול. כשאני מדבר נדר או מדבר נדר של נזירות, אני נהיה נזיר, המציאות משתנה, המציאות הרוחנית משתנה. זאת אומרת הדיבור הוא דיבור פועל. במקום שבו הדיבור פועל, אז צריך לשון הקודש. במקום שבו הדיבור הוא רק מבטא רעיונות, אז לא צריך לשון הקודש, תבטא אותם איך שאתה רוצה. אבל אם הדיבור הוא כמו איזה פטיש, כן, הוא כלים שיוצרים משהו, שבונים משהו, זה לשון הקודש. בדבר ה' שמיים נעשו, נכון? בלשון הקודש התורה, העולם נברא. זאת אומרת לשון הקודש זה מן כלי שבו בונים דברים. אז גם בהלכה, כשאנחנו רוצים להחיל חלויות, ליצור מציאויות, הצורה היא לדבר אותם, לעשות את זה בלשון הקודש. אם אני מדבר את זה באנגלית, אין לזה שום משמעות, זה ביטוי של תכנים אבל זה לא דבר שיכול לפעול. ואם אני רוצה דיבור שפועל, אז אני צריך דיבור בלשון הקודש. זאת הסיבה אני חושב, למה בביכורים צריך לשון הקודש בגלל כל המהלך שאמרנו קודם. כיוון שהדיבורים הם לא סתם איזה ביטוי להכרת הטוב או לזכור את מה שטובותיו של הקדוש ברוך הוא, הדיבורים, מקרא ביכורים הוא חלק ממה שמחיל על הפירות את שם ביכורים, זאת אומרת אנחנו בעצם הופכים את הפירות האלה לביכורים באמצעות הדיבור, גם באמצעות הדיבור. אז הדיבור הוא דיבור פועל, דיבור שבחפצא, אז כיוון שהדיבור הוא דיבור פועל אז הוא צריך להיעשות בלשון הקודש. אם הדיבור היה צריך רק לבטא משהו, נגיד כוונת מצווה, מצוות צריכות כוונה, אז להתכוון צריך דווקא בלשון הקודש? לא, אפשר בכל שפה. הרשב"א אומר, זה הקטע האחרון שצירפתי לכם עכשיו, הרשב"א בברכות יש לו ווארט מאוד מאוד מעניין. הגמרא שמה דנה על קריאת שמע שצריך להוציא בשפתיו ויכול בכל לשון וכולי. אז אומר הרשב"א, רבי יוסי אמר לך, ממילא שמעת מינה בכל לשון שאתה שומע. פירוש בפרק ראשון דז"ל, תרתי שמעת מינה, כי דרשנא משמע בכל לשון, שמיעה נמי שמעת מינה, וצריך להשמיע לאוזנו. גם שתשמיע לאוזנו וגם בכל לשון. ותמהא לי, דמנלן דשמעת מינה תרתי? איך אנחנו יכולים מאותו פסוק עצמו ללמוד שתי הלכות שונות? בדרך כלל כל מקור מלמד אותי הלכה אחת, אם המקור הזה תפוס אי אפשר ללמוד ממנו שתי הלכות. פה יש מקור אחד שמלמד אותי שני דברים, גם קול רם וגם בכל לשון. אז אומר הרשב"א, אני לא אקרא הכל, אני אגיד לכם בעל פה. מה שאומר הרשב"א זה הדבר הבא: אם צריך מקור לזה שאפשר בכל לשון, זה אומר שצריך להשמיע לאוזנו. כי אם לא היה צריך להשמיע לאוזנו, אז ברור שאפשר בכל לשון, מה צריך לזה מקור? זאת אומרת מהמקור הזה לומדים רק דבר אחד, שאפשר קריאת שמע בכל לשון, זה מה שלמדים מהפסוק. בכל לשון שאתה שומע. שמע, בכל לשון שאתה שומע. אומר הרשב"א: אנחנו עושים חשבון אבל, בוא נראה. צריך מקור לזה שאתה תגיד קריאת שמע בכל לשון. אם קריאת שמע היה משהו שהיה אפשר רק לחשוב אותו ולא להוציא אותו בשפתיו, אז ברור שאפשר בכל לשון, לא צריך לזה מקור. כי מחשבה על מחשבה אין דינים של איזה לשון ואיזה שפה, כל שפה שתהיה. אם צריך מקור מיוחד שמלמד אותי שאפשר בכל שפה, מה זה אומר? כנראה שהייתי יכול לחשוב שלא. איך? כנראה שקריאת שמע צריך להגיד בקול רם. ומכאן לומדים שקריאת שמע צריך להגיד בקול רם. אין שני דברים שאנחנו לומדים באמת מהפסוק הזה, זה רק דבר אחד, שאפשר בכל לשון, אך מזה שצריך פסוק כדי ללמד אותי שאפשר בכל לשון, מכללא אנחנו כבר לומדים שצריך גם להגיד בקול רם. כי אם זה היה רק דין על המחשבה, אז לא צריך מקור, זה ברור שאפשר בכל לשון. טוב, יש כאלה שרצו לעשות פה מחלוקת פילוסופית, אולי המחלוקת היא פה בתוספות בשבת בדף ק"מ ב'. אומר שם, זה לשון הגמרא אבל התוספות מחדש את זה יותר, מה קורה בהרהור בבית הכיסא, הרהור בדברי תורה בבית הכיסא. הרהור אסור, אז הגמרא מגיעה שם שהרהור מותר. שואלת הגמרא ואולי זה היה בלשון הקודש? זאת אומרת, משמע מהגמרא שבלשון הקודש הרהור אסור ובלשון אחרת הרהור מותר. אז אומר תוספות שם, תוספות מסביר שם את הגמרא כך, הוא אומר שהגמרא מתכוונת שיש צד לומר שבלשון הקודש הרהור אסור בבית הכיסא ובשאר לשונות מותר. מעיר שם הר"ן במקום, שהתוספות הזה הוא חולק על הרשב"א שלנו. הוא לא מקבל מה שאומר הרשב"א. למה? כי רואים שם שגם בנושא של הרהור תוספות עושה אבחנה בין לשון הקודש לבין שאר לשונות. והרשב"א אומר שביחס להרהור אין שום מקום לחלק בין שפות. טוב, לא ניכנס לזה שם באמת מה המשמעות של החלוקה שם. רק לעניין הרשב"א ככה רצו לעשות פה מחלוקת פילוסופית. השאלה אם בני אדם חושבים בשפה או חושבים את הרעיונות רק, והשפה מבטאת את זה רק בדיבור. אבל כשאני חושב, אני לא חושב מילולית, אני לא חושב בשפה, אלא אני חושב את הרעיונות. ויש כאלה שרצו לומר שזו מחלוקת תוספות והרשב"א בהווא אמינא פה של הגמרא. אני בטוח שהרבה מאוד אנשים, רוב, אני חושב שרוב האנשים חושבים מילולית, כי כשאני מנסה להסביר להם שאני לא חושב מילולית הם חושבים שאני עובד עליהם. אני גם חושב, אבל אני חושב שקשה מאוד להכחיש את העובדה שלפחות חלק גדול מבני אדם כן חושבים מילולית. לא חושב שהרשב"א וגם החזון איש עצמו בסוף לא נשארו עם זה, לא טענו שזה מה שהרשב"א אומר שאין מחשבה מילולית. אלא הטענה שכשיש דין על המחשבה, הדין לא מחייב אותי בשפה. הרהור כולל גם קריאה? הרהור בדברי תורה זה גם עיון בטקסט. אולי אולי מבחינתו הרהור ממש, לאו דווקא הרהור בלשון יומיומית. אז בעצם הרשב"א מתכוון וכך מפרשים אותו רוב המפרשים זה שבאמת כשיש דין שהוא דין במחשבה, אין שום משמעות להגביל אותו לשפה מסוימת. לא שאי אפשר לחשוב מילולית או שאנשים לא חושבים מילולית, אלא שההלכה לא נכנסת לרובד המילולי. אם ההלכה עוסקת במחשבה, אז המחשבה היא לא משנה באיזו שפה. למה לא באמת? זה מה שאמרנו קודם. שמה? כשאני מדבר על מחשבה, מחשבה אנחנו מדברים על רעיונות, תמיד יש כאלה שחושבים מילולית, אלא אם המצווה לא צריך לומר אותה אלא רק לחשוב אותה, אז מה שההלכה מצפה ממני זה רק לחשוב את התכנים האלה, את הרעיונות האלה. אז מה זה משנה באיזו שפה? יש כאלה שחושבים מילולית, אבל זה לא חשוב להלכה באיזו שפה אני חושב את זה. במקום שבו נצרך דיבור, שם יכול להיות שההלכה תגיד: תקשיב, אתה צריך דיבור בשפה כזאת ולא בשפה אחרת. למה? כיוון שדיבור הוא לא רק ביטוי של רעיונות, אחרת עוד פעם מה זה משנה באיזו שפה, אלא הדיבור הוא לפעמים פועל. וכשהדיבור פועל התורה אומרת: אני רוצה שזה יהיה רק בלשון הקודש כי רק ככה זה יפעל, אחרת זה לא יפעל. אולי אני אסיים במחלוקת מעניינת שיש פה. יש מחלוקת מפורסמת בין הראשונים, הרמב"ם אומר במורה בשני מקומות, הרמב"ם אומר למה לשון הקודש נקראת לשון הקודש? בגלל שלא הונח בה שמות לאיברי הולדה. זאת אומרת אין שמות לאיברי המין של האדם, ולכן זה לשון הקודש. וגם הראב"ד בפירושו לספר יצירה וגם הרמב"ן בפרשת כי תשא חולקים עליו בתוקף ואומרים: אז היה צריך להגיד לשון נקייה, למה לשון הקודש? מה זה קודש בזה? והם אומרים: לא, לשון הקודש זה בגלל שהלשון הזאת מתאימה באיזשהו אופן לטבע המציאות. כך כותבים כמה וכמה ראשונים. זה אומר שלשון הקודש היא מיוחדת משאר השפות. הסכמיות. הן ביטויים לתכנים על סמך מילים שאנחנו מסכמים בינינו. מה המהות שלהן? אז מסכמים על המילים האלה אז הן נהיו התכנים כך. מסכמים אחרת, מבטאים אחרת. אבל לשון הקודש היא שונה כי לשון הקודש היא מבטאת את עצם הדבר, זה לא הסכמי. בשביל זה הקדוש ברוך הוא ברא את העולם במאמרו, כן? "לעולם ה' דברך ניצב בשמים". השמים זה דברו של הקדוש ברוך הוא. זאת אומרת זה איזשהו סוג של מציאות, לשון הקודש. ולכן היא מתאימה למציאות והיא יוצרת מציאות. אז כשרוצים ליצור מסילות בהלכה, אז באמת כדאי לעשות את זה על לשון הקודש. יש לזה השלכות הלכתיות אגב. הרמב"ם אומר בהלכות קריאת שמע: אדם שקרא קריאת שמע וידקדק באותיותיה בכל לשון שהוא קורא. צריך לדקדק באותיות כשאתה קורא קריאת שמע באנגלית. זה מוזר קצת, נכון? הראב"ד אומר: מה? כל הלשונות כפירושם, ומי זה ידקדק אחר פירושו? זאת אומרת הרי יכולתי להמציא שפה שבה לא יהיה "או" באמצע המילה הזאת, אז למה זה כל כך חשוב לדקדק באות "או"? ומישהו ימציא שפה אחרת שבה "או" לא נמצא שם, פשוט את המילה הזאת, אז מה? כי עקביות במשמעות הדברים שאני אומר. כן, אבל למה? למה זה כל כך חשוב? בשביל שיהיה ברור מה אתה אומר. מה זה משנה? אני יכול להמציא שפה שאני רוצה, אבל הדקדוק באותיות הוא משמעות של זה שיש עקביות של התכנים שיש במילים באותה הברה. למה? מה שצריך זה לבטא את הרעיון. כי אחרת ביטוי הרעיון לא יהיה… למה? מה הבעיה בביטוי הרעיון? אני והקדוש ברוך הוא מבינים את מה שאני אומר, אז הכל בסדר, מה הבעיה? אז למה אני מדקדק באותיות? מה עומד מאחורי הדברים? מה שעומד מאחורי הדברים זה שקריאת שמע נאמרת בכל לשון, אמרנו. קריאת שמע זה ביטוי של תכנים, זה לא דין באמירה. ביטוי של תכנים, אז תגיד בכל שפה שאתה רוצה, אבל אז למה לדקדק באותיות? העיקר שהתוכן נאמר באיזשהו אופן שברור מה אתה מדבר. אז זה מה שהראב"ד טוען עליו. זה חלק מהתוכן, ההפרדה, הדיבור, המבטא, אולי זה ביטוי טוב, להגיד את המילים בצורה ברורה. הראב"ד זה באמת התפיסה הפשוטה, אם באמת מה שחשוב זה רק ביטוי של הרעיונות, אז תבטא אותם איך שאתה רוצה, העיקר שביטאת אותם כמו שצריך, מה זה משנה? אבל הרמבמ לשיטתו הרי תופס שלשון הקודש היא כמו כל הלשונות, זאת אומרת הוא בכלל לא תופס שיש לשונות שהן יותר מדויקות או שהן פועלות דברים או משהו כזה. כיוון שכך, הוא באמת לא רואה הבדל, כל הלשונות הסכמיות. אז כנראה שבאמת אחד משני ההסברים שאתה אמרת, שצריך לדקדק באותיות מאיזשהן סיבות טכניות, אבל לא באמת בגלל סיבה מהותית. הראב"ד לשיטתו, ובפירוש ספר יצירה גם חולק על הרמב"ם. גם בהלכות מגילה אגב יש אותה מחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד. וזה בעצם, זה בעצם שורש העניין. לכן גם במקרא ביכורים, אמרתי שאני קצת מתלבט, כי במקרא ביכורים גם ראינו לאורך הדרך שהרמב"ם קצת מתנדנד בשאלה עד כמה זה דין בחפצא. כי אצל הרמב"ם הרי גם כשקוראים משהו בלשון הקודש זה לא אמור להיות שונה מהותית ממה שקוראים אותה בכל שפה. אז כיוון שכך, לא בטוח עד כמה באמת זה דין בחפצא. טוב, אז נעצור פה כמה דקות.