2019-04-22 – בין מדרש ללוגיקה – שיעור 6

נראה איפה אנחנו עומדים כרגע, אני רוצה לעבור לשלב הבא. מה שראינו עד עכשיו זה את שיטת הרמב"ם, איך הרמב"ם תופס את הדרשות. ראינו שהוא רואה את הדרשות ככלים שמרחיבים את הטקסט המקראי, לא חושפים את מה שבתוכו אלא מרחיבים. אבל כמו שאמרתי גם בפעם האחרונה, הם נמצאים באיזשהו מצב ביניים שאנחנו הרבה פעמים קל לנו מאוד לא להבחין בו. מצד אחד קל לנו לראות את מי שמפרש את מה שכתוב בתורה. אחרי שפירשת את מה שכתוב בתורה חשפת, אולי זה לא היה ברור מראש, אבל אחרי הפרשנות חשפת משהו שנמצא בתורה עצמה. זאת פרשנות במובנה הקלאסי, פרשנות חושפת. האנטיתזה שגם בה קל מאוד להבחין זאת חקיקה. כשאנחנו מחוקקים חוק חדש, אז ברור שזה לא משהו שיוצא מתוך הטקסט המקראי. זה חוק חדש, הוא לא הרחבה ולא חשיפה וללא שום קשר לטקסט המקראי, וזה מה שנקרא דין דרבנן. חקיקה, התוצר שלה זה דין דרבנן. כאן מה שהרמב"ם רוצה לטעון זה שיש מצב או אפילו כמה מצבי ביניים, מצב שהוא בין חקיקה לבין פרשנות במובן הזה שכשאתה עושה דרשה אז זה כן באיזשהו מובן קשור לפסוק. זה לא כמו חקיקה, זה לא כמו להגיד תדליקו נרות בחנוכה. להדליק נרות בחנוכה זאת תקנה דרבנן, אין לה קשר לפסוקים בתפיסה הפשוטה שלה לפחות, חקיקה טהורה. פרשנות רגילה של לא לעשות מלאכה בשבת, נגיד בהנחה שזאת באמת פרשנות פשוטה, אז בסדר, אסור לעשות מלאכה בשבת, כתוב בתורה שאסור לעשות מלאכה בשבת. זה הצד השני. הרמב"ם טוען שיש קטגוריה באמצע, משהו שקשור באיזשהו מובן לפסוקים אבל הוא לא פרשנות ולא חקיקה, הוא משהו באמצע, וזה מה שנקרא דרש. והדרש בדיוק הקטגוריה האמצעית הזאת שנמצאת בין חקיקה לבין פרשנות. כדי להבהיר את זה אולי קצת יותר אנחנו ניכנס לאנלוגיה הזאת. אני אעשה איזושהי אנלוגיה. מכל הפרדס הוא מכניס רק את זה תחת… הוא לא אומר משהו על הרמז ועל הסוד, אז אני לא יודע. אני חושב שהרמב"ם כשהרמב"ם חשב על סוד לדעתי, אני לא זוכר כרגע מקורות, אבל כשהוא חשב על סוד אני מניח שהוא התכוון למטפיזיקה. זה מה שהוא קרא סוד, אבל אז אין לזה… זה לא קשור להלכה. אני לא חושב שזה קשור לפסוקים ההלכתיים בתורה, לכן אין טעם לדבר האם זה יוצא מהפסוקים ההלכתיים שבתורה, האם זה דאורייתא או דרבנן. זה לא נמדד במונחים האלה. גם סוד קשור לפסוקים ביחזקאל למשל, מעשה מרכבה. כן, אבל השאלה האם זה דאורייתא או דרבנן היא לא שאלה כל כך רלוונטית כשאתה לא עוסק בהלכה. ביחס לפסוקים הלכתיים אני לא חושב שהרמב"ם מגדיר שם סוד. לא נראה לי לפחות, עוד פעם באמת לא בדקתי את הסוגיה לעומק, אבל כך נדמה לי. אני אעשה איזושהי אנלוגיה שגם תלווה אותנו קצת בהמשך. יש בהקשר המדעי גם מין חלוקה כזאת לשני היבטים קוטביים, מנוגדים באופן קוטבי, וגם שם קל מאוד לפספס את האמצע. כשאנחנו מסתכלים על העולם אנחנו יכולים לעמוד מולו בשתי פוזיציות. אנחנו יכולים לעמוד בפוזיציה של מישהו שחושב ובפוזיציה של מישהו שמכיר. כשאנחנו עושים פעולה של הכרה זאת אינטראקציה עם העולם עצמו. כשאני מכיר עכשיו שיש פה שולחן, ראיתי שיש פה שולחן, אז העובדה שיש פה שולחן הובאה לידיעתי באקט של הכרה. הכרתי את העובדה הזאת מהשולחן וככה הכנסתי אותה אליי. במובן הזה ההכרה מקבילה לפרשנות. כי ההכרה בעצם אומרת לי מהן העובדות שקיימות במציאות שמולי. אני מכיר את המציאות וככה אני שואב את העובדות שנמצאות בה, אני מכיר את העובדות שנמצאות בה. כמו שבפרשנות העובדות שבהן מדובר בפרשנות זאת התורה או הטקסט המתפרש, והפרשנות זה בעצם הכרה, האמצעי של הכרה של הטקסט המתפרש. פרשנות מקבילה להכרה. מה מקביל לחקיקה? מה שמקביל לחקיקה זאת חשיבה. כי חשיבה כשאני עומד מול העולם ואני חושב, נראה לי שחוק הגרביטציה הוא חוק נכון. לכאורה מה שמדובר כאן בעצם ההכללה הזאת שאותה אני עושה נעשית בסך הכל בתוך המוח שלי, בתוך השכל שלי, לא המוח. אתה עושה פה הבדלה בין חשיבה להכרה? כן. אז החשיבה בעצם זה משהו שהוא לא נעשה מתוך אינטראקציה עם המציאות. זאת פעולה שנעשית בתוך הסובייקט. פנימה. אני חושב כל מיני דברים, אני יכול להחליל עובדות, אני יכול לחשוב סתם על כל מיני רעיונות, לא חשוב. אבל אקט של חשיבה זה אקט שנעשה ללא אינטראקציה עם העולם. זה משהו שאפשר אולי לומר גם שהוא תוצאה של מבנה השכל שלי. מישהו שיש לו מבנה שכל שונה, תוצאות החשיבה שלו תהיינה שונות. לעומת זאת תוצאות ההכרה אמורות כן להתלכד אצל כולנו, כי אנחנו מכירים את העובדות. אם יש פה שולחן, בהנחה אופטימית שכלי ההכרה שלנו הם לא סובייקטיביים וההכרה זה משהו שהוא קשור למציאות האובייקטיבית באופן פשוט, אז כולנו, אם אנחנו רואים שולחן, אם יש פה שולחן חום, כולנו נראה פה שולחן חום. כלי ההכרה הם יותר אובייקטיביים ממה שרואה השכל? זה לא יותר אובייקטיבי, זה בכלל לא נמדד במונחים של אובייקטיביות. השכל הוא לא, הוא לא לכאורה כרגע בינתיים, לא טוען שום טענות על העולם. השכל זו איזושהי קונסטרוקציה שנעשית בתוכי. אז מה זה קשור לאובייקטיביות ולא אובייקטיביות? אני לא מאשים את השכל בזה שהוא לא אובייקטיבי, הוא לא אמור להיות. הוא לא טוען טענות על העולם. הוא מסדר בראש שלי כל מיני אולי גם עובדות שהכרתי, אולי גם סתם רעיונות שאני חושב עליהם. אבל האקט של החשיבה הוא אקט שנעשה בתוכי פנימה, ללא שום אינטראקציה עם החוץ. באופן עקרוני יכול להיות שהחשיבה שלך נעשית באופן שונה לחלוטין משל שלי, באופן תיאורטי, ואין בזה שום בעיה. כיוון שאנחנו לא טוענים, ברגע שאנחנו טוענים טענה על המציאות, אז אם אני מכיר פה שולחן חום ואתה מכיר פה שולחן ירוק, אז יש פה איזושהי בעיה. השולחן הזה הוא או חום או ירוק, לא שנינו צודקים, אחד מאיתנו טועה. אבל כשהחשיבה שלנו לא מתאימה זה לא אמור ליצור בעיה, כי חשיבה לא טוענת לכאורה, אני מציג כרגע תפיסה מסוימת, לא טוענת טענות על העולם. אבל דבר הפוך כן יציג בעיה, שכמות גדולה של אנשים כן חושבים באותה צורה. אוקיי, לא, זה לא חולק. אתה יכול להגיד אולי כתוצאה מזה, אולי בכל זאת יש איזשהו מימד אובייקטיבי בחשיבה שלנו, למרות שמישהו אחר יגיד לך, בסדר, כי כולנו מאותה גנטיקה, כולנו באנו מאותו אב קדמון, אז כולנו בנויים באותה צורה, אז המחשבות שלנו נוצרות באותה צורה. זה לא אומר שיש להם איזשהו קשר לעולם כשלעצמו. בסדר? על זה אפשר להתווכח. אבל ברמה העקרונית נדמה לי שההבחנה בין חשיבה לבין הכרה היא הבחנה שבדרך כלל אנחנו חיים אותה בצורה די ברורה. יש מצבים שבהם אנחנו עושים הכרה, אנחנו שואבים מידע מן המציאות, ויש מצבים שבהם אנחנו חושבים. גם אם אנחנו חושבים על המציאות, המחשבה היא ממני אל המציאות, לא מן המציאות אליי. זאת אומרת נגיד בדוגמה, נדמה לי שהבאתי פה את הדוגמה של הקו הישר, נכון? עם הנקודות של הניסוי. דיברנו על זה. אז הנקודות האלה של הניסוי הם תוצאה של הכרה. מדדתי במכשירים וראיתי שהתאוצה בהפעלת כוח כזה מתקבלת תאוצה כזאת, ובכוח כזה מתקבלת תאוצה כזאת. אז הכרתי את העובדות המסוימות האלה ועכשיו אני מצויד במידע הזה שאותו הכרתי. מה קורה כשאני עושה הכללה? אני עושה עכשיו הכללה, אני מעביר את הקו הישר בין אוסף המדידות האלה. אז כשעשיתי את ההכללה הזאת, הקו הישר לא נשאב מן המציאות. הקו הישר הוא תוצאה של אקט מחשבתי. לקחתי את העובדות האלה שאותם הכרתי ועיבדתי אותם. אבל העיבוד הזה לא נעזר בעולם. העיבוד הזה נעשה כולו בתוכי. ולכן הפעולה הזאת של החשיבה בעצם לא אמורה לטעון איזושהי טענה על העולם. זה נעשה בתוכי. למרות שגם אם אני חושב שזה טוען טענה על העולם, הטענה הזאת לא באה מן העולם, היא הולכת אל העולם. זאת אומרת, היא יוצאת מן המחשבה שלי ואולי, אם אני נורא אופטימי, זה גם מתאים למה שקורה במציאות עצמה. אבל זה לא נשאב מן המציאות אל השכל שלי. המסלול הוא הפוך. ההכרה היא מהמציאות אליי. החשיבה נעשית בתוכי ואולי ממני גם אל המציאות. זה תלוי אם אנחנו רציונליסטים או לא. רציונליסטים יש להם איזושהי אמונה שדברים של חשיבה יכולים לטעון טענות על העולם. אנחנו יכולים להפיק מידע על העולם באמצעים של חשיבה ולא רק של הכרה. להבדיל מאמפיריציסטים, אמפיריציסטים זה אנשים שמאמינים שמידע על העולם יכול להישאב אך ורק באמצעות תצפית. שום חשיבה לא תניב לי מידע על העולם. חשיבה זה סידור של הדברים שנעשה בתוכי. למה? כי מידע על העולם יכול להישאב אך ורק על ידי הפעלת החושים, אמצעי ההכרה שלי. אני מסתכל על העולם וממנו אני שואב מידע. הרי אם אני ממציא משהו בתוך מוחי הקודח, למה שזה יתאים למשהו שקורה בעולם? חשיבה זו תכונה שתלויה במבנה הכלים שלי, לא במה שקורה בעולם עצמו. בסדר? אז לכן למעשה ההבחנה הזאת בין חשיבה לבין, נגיד פילוסוף יכול לחשוב ומדען אמור להכיר. ככה הרבה פעמים לפחות תופסים, זה לא מדויק לשני הכיוונים נדמה לי, אבל ככה הרבה פעמים תופסים. והאבחנה הזאת בין חשיבה לבין הכרה, זאת אבחנה מקבילה לחלוטין להבחנה שאותה עשינו בהקשר התורני או גם בהקשר המשפטי בין חקיקה לבין פרשנות. זאת אותה אבחנה. זאת אומרת פרשנות זה בעצם הכרה של העובדות, רק לא העובדות הפיזיקליות אלא העובדות המשפטיות או ההלכתיות או התורניות. בסדר? כשאני עושה פרשנות לתורה, אני יוצא מהתורה ושואב אליי מידע. יכול להיות שאני צריך להשתמש בכלי חפירה מתוחכמים, אבל כשאני משתמש בכלי החפירה האלה מה שאני חושף בסופו של דבר זה משהו שנמצא בתורה ואז הוא מגיע אליי. זאת אומרת בעצם פרשנות זה סוג של הכרה כשההכרה הזאת נעשית כלפי טקסט או כלפי יצירה אמנותית, לא משנה, ולא כלפי עובדות פיזיקליות, בסדר? כלפי עובדות בעולם. אבל זה בעצם אקט של הכרה. לעומת זאת החקיקה זה אקט של חשיבה. כן, כמו שהחשיבה בהקשר המדעי לא נשאבת מן העולם אלא נעשית כולה בתוך הראש שלי. היא לא קשורה לעובדות, להיפך, זה אולי אני מכתיב את התוצאות של החשיבה שלי על העובדות, אבל זה לא נשאב מן העובדות, זה נעשה בתוכי. גם החקיקה אותו דבר. כשחכמים קובעים שצריך להדליק נרות חנוכה, הם לא עושים את זה על ידי פרשנות לאיזשהו פסוק או מדרש לאיזשהו פסוק, אלא הם קובעים משהו שנראה להם. במובן הזה זה אקט חשיבתי, זה אקט שנעשה בתוכם פנימה, לא על ידי אינטראקציה ביניהם לבין המקורות התורניים, לבין התורה, בסדר? או כלי הדרש וכולי. בסדר? אלא זה משהו שנעשה בתוכם פנימה. כל שתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. בסדר כן, באיזשהו מובן כזה או אחר. אבל זה תיקון דרבנן, רבנן עושים את זה בעצמם, זה לא נשאב מן התורה אחרת זה היה דאורייתא. בסדר? האבחנה הזאת שדיברנו עליה קודם בהקשר הפרשני שבעצם יש מצב ביניים בין החקיקה לבין הפרשנות, וזה הדרש. אותו דבר קיים גם בהקשר המדעי או הכרת המציאות, לא הכרת הטקסטים כן? או היצירות האמנותיות, אלא הכרת המציאות. גם שם אני חושב שישנו איזשהו מצב ביניים בין חשיבה לבין הכרה. הכרה חשיבתית תקראו לזה או משהו כזה. מה? חשיבה הכרתית. חשיבה הכרתית, כן. בהקשר המשפטי אפשר לראות את התופעה הזאת כשמסתכלים על מה שקרוי שם חקיקה שיפוטית. חקיקה שיפוטית זה בעצם מצב שבו שופט כאילו עושה פעולת פרשנות שיפוטית. השופט תפקידו לכאורה לפרש, לא לחוקק. לחוקק זה הכנסת מחוקקת. השופט אמור לפרש את החוקים וליישם אותם על המקרה שבא לפניו. אבל ישנם מצבים שבהם אנחנו מבינים שהאקט שאותו עושה השופט כרוך גם, יש בו גם איזהשהם רכיבים של חקיקה ולא רק של פרשנות. זאת אומרת יש פה משהו שהוא כאילו פרשנות, אבל ברור שהתוצר של המהלך הפרשני הזה לא חשף משהו שנמצא בחוק עצמו, אלא הוסיף משהו מדיליה של הפרשן. כן, משהו משל הפרשן, מכליו של הפרשן ולכן בעצם יש פה משהו שגם גובל בחקיקה, יש בו מימד חקיקתי. שופט אחר נגיד היה עושה פה משהו שונה. זאת אומרת התוצאה היא לא תוצאה אובייקטיבית, זה לא חשיפה של מה שכתוב בספר החוקים אפילו לא באמצעים מתוחכמים, פרשניים מתוחכמים, אלא זאת הוספה, זאת הרחבה. במילים הקודמות שלנו הייתי אומר זה דרש. מה שהשופט בעצם עשה פה הוא דרש, הוא לא פירש. ודרש יש בו מימד חקיקתי ולא רק מימד פרשני. בסדר? אז גם בהקשר המשפטי קורה דבר דומה. האינדקס שלך לבדוק משהו דרש זה אם זה סובייקטיבי? כלומר אם כל שופט היה מסוגל להוציא את אותו דבר מה… לא, זאת אינדיקציה לא רעה, אני לא בטוח שהיא הכרחית. אתה תמיד יכול להגיד שגם עם הדרש, גם אם אני עושה דרש, כולנו נגיע לאותה מסקנה כי כולנו בנויים באותה צורה. לא בגלל שזה באמת מתאים לאיזשהו משהו אובייקטיבי מחוצה לנו, אלא כי כולנו בנויים באותה צורה, אז ממילא אנחנו גם עושים את ההכללות שלנו באותה צורה. יש הרבה שחושבים ככה אגב, שההכללות המדעיות משכנעות את הקהילייה המדעית למרות שהכללה זה בסך הכל משהו שהוא סובייקטיבי לחלוטין בגלל שאנחנו כולנו בנויים בצורות דומות ולכן אנחנו עושים הכללות באופנים דומים. זה הכל. לא באמת בגלל שזה תפס משהו אמיתי במציאות עצמה. בסדר? חקיקה שיפוטית זה דבר שכאילו מפרשים אותו כהכול נובע מן הדרש, נותנים את הקונסטרוקציה של יציאה מתוך לא דרש, סליחה, של פרשנות. ומשייכים אותו מתוך פרשנות. מה שהם קוראים פרשנות בעולם המשפטי. מתחלק בעצם לשתי קטגוריות, לפרשנות ולדרש במונחים שאני מדבר עליהם עכשיו. כשאתה קורא ספרים על פרשנות בעולם המשפטי, אז אתה תראה שמה אלמנטים שהם אלמנטים של דרש ואלמנטים של פשט. הם לא עושים הבחנה כזאת במונחים של פשט ודרש. הם קוראים לזה חקיקה שיפוטית ופרשנות. אז לא הבנתי את השאלה אצלנו בנפש, כלומר מתי אנחנו מרגישים שמשהו יהיה דרש ומתי הוא יהיה… לא יודע, תחשוב. אני לא מכיר קריטריונים לזה. אני יודע שישנם מצבים שבהם ברור לי שמישהו הוסיף פה משהו מעבר למה שאפשר למצוא בפסוק עצמו, למרות שאולי אני מסכים למה שהוא עשה, לא חשוב, אבל זה לא כתוב בפסוק עצמו, זאת הרחבה. וישנם מצבים שבהם נראה לי שבעצם מה שהוא עשה פה הוא חשף עוד מימד שטמון בתוך הפסוק. מתי אני מרגיש כך, מתי אני מרגיש כך, אני לא יודע. זאת אותה שאלה כמו היחס בין דרש ופשט. איפה עובר הקו, מתי זה דרש ומתי זה פשט, אני לא יודע. זאת שאלה של תחושה, אינטואיציה, אני לא יודע לתת קריטריון לדבר הזה. ברור שאין קריטריונים של מילוליות ולא מילוליות, אלו קריטריונים נאיביים וזה ברור שזה לא נכון. אז גם בעולם המדעי המצב הביניים הזה שבין החשיבה לבין ההכרה הוא דבר מאוד מאוד מרכזי. בעולם המדעי בעצם ביסודו של דבר בנוי על הדרש. רק על דרש. וזאת נקודה שמאוד חשוב להבין, לכן אני טיפה ארחיב לגביה כרגע. אני אנסח את זה במונחים של קאנט. אם אנחנו מסתכלים על משפטים שונים בשפה, אפשר להציע שתי חלוקות של המשפטים. חלוקה אחת זאת חלוקה במישור הלוגי, חלוקה בין משפט אנליטי למשפט סינתטי. משפט אנליטי זה משפט שהתוכן שלו הוא רק אנליזה של המושגים שמעורבים בו, כן? לא יודע מה, הכדור הוא עגול, אז זה בעצם אומר, או כל רווק אינו נשוי. זה בעצם משפטים שלא צריך לצפות ברווק שבו אנחנו עוסקים. אני כבר מקדים בעצם משהו שהוא לא זהיר. אז באמת זה משהו שמספיק לעשות אנליזה של המושג שבו אני עוסק בשביל לדעת שזה נכון. אוקיי? אם אני מבין מה זה רווק, אז ברור לי שכל רווק שעליו אני אסתכל הוא לא יהיה נשוי. אם אני מבין מה זה כדור, אז אני אבין שכדור, גם אם אני לא אסתכל עליו, ברור שהכדור הזה הוא עגול. זה נובע מהאנליזה של המושג עצמו שבו אני עוסק, לכן זה נקרא משפט אנליטי. משפט סינתטי זה משפט שהוא לא נובע מאנליזה של המושגים, אלא צריך לעשות סינתזה עם עוד מידע מעבר למה שיש בהגדרת המושגים עצמם, כמו הכדור הזה הוא כבד. הכדור הזה הוא כבד, לא כל כדור הוא כבד, לכן ברור שהאנליזה של המושג כדור לא תיתן לי את המשפט הזה שהכדור הזה הוא כבד. אני צריך לסנתז פה עוד מידע שלא טמון בתוך הגדרת המושג כדור, לכן זה נקרא משפט סינתטי. זה צריך להתייחס למשהו ספציפי משפט סינתטי? מה? זה צריך להתייחס למשהו ספציפי, הכדור הזה כבד, לקבוצה או למשהו? לא, למה? זה משפט שיכול… כל הגופים בעלי המסה נמשכים לכדור הארץ למשל, זה די ברור משפט סינתטי. ככה לפחות מקובל לחשוב, אחרת אתה מזהה את הפיזיקה עם המתמטיקה. זאת אומרת גם משפט, אני לא כל כך מכיר את קאנט, אבל גם אתה יכול לעשות אנליזה של משפט או של מושג ולהרחיב אותו עם האנליזה הזאת. אז לא אנליזה, זה הרחבה, זה סינתזה. לא, אבל אתה כאילו לקחת מושג שפשוט ההגדרה של כדור זה שהוא עגול. להגיד שכדור הוא עגול זה פשוט לתמלל את ההגדרה של המושג. לא תמיד זה תמלול, לפעמים זה יותר מורכב. כשאתה מוציא מהאקסיומות של הגיאומטריה את המשפט שסכום הזוויות במשולש הוא מאה שמונים מעלות, אני לא הייתי קורא לזה לתמלל את האקסיומות, למרות שבעצם זה מה שאתה עושה שם. בגלל ש… כי זאת מתמטיקה, זה לא פיזיקה, אתה לא צריך לצפות במשולש הזה בשביל לדעת שסכום הזוויות בו הוא מאה שמונים מעלות. זה נובע מההגדרה של קווים של נקודות ושל האקסיומות. זה הכל. בסדר? עכשיו שם זה יותר מתוחכם, לא כל אחד יעשה את זה באופן פשוט. כשאתם אומרים שהכדור הוא עגול כל אחד מבין את זה, זה לא אנליזה מתוחכמת. יש לפעמים מצבים שהאנליזה היא מתוחכמת אבל היא עדיין אנליזה. עדיין לא צריך להוסיף כלום מעבר למה שטמון בהגדרות ובאקסיומות נגיד בהקשר המתמטי. בסדר? אז זה החלוקה האחת, חלוקה בין משפטים אנליטיים ומשפטים סינתטיים, כשהחלוקה הזאת היא חלוקה שקשורה למבנה המשפט וזאת חלוקה לוגית. אוקיי? יש חלוקה אחרת שהיא חלוקה אפיסטמולוגית. חלוקה אפיסטמולוגית, אפיסטמולוגיה זו תורת ההכרה. כן? חלוקה אפיסטמולוגית הכוונה איך אני יודע או איך אני מכיר שמשפט מסוים הוא נכון. אז פה החלוקה היא בין משפטים א-פריוריים למשפטים א-פוסטריוריים. משפטים א-פריוריים הם משפטים שקודמים לניסיון, ואתה לא צריך ניסיון כדי להכיר אותם או להבחין בנכונותם. ומשפטים א-פוסטריוריים הם משפטים שדורשים תצפית, דורשים ניסיון. בסדר? החלוקה הזאת בין א-פריורי וא-פוסטריורי היא לא קשורה למבנה המשפט, נכון? החלוקה אם המשפט הזה הוא א-פריורי או א-פוסטריורי היא לא קשורה למושגים שמעורבים בו, למבנה המשפט, היא קשורה לשאלה איך אני מכיר שהמשפט הזה נכון. האם אני צריך תצפית בשביל זה או לא? לכן החלוקה הזאת נמצאת בספרה המושגית של האפיסטמולוגיה, של תורת ההכרה. האם אני צריך תצפית, צריך הכרה, או שזה תוצר של חשיבה? אם נדבר עכשיו במונחים הקודמים, לכן אני מביא את העניין הזה. האם הדבר הזה הוא שייך להכרה או שהוא תוצר של חשיבה. האבחנה הקודמת היא אבחנה שקשורה למבנה של המשפט עצמו. לא קשורה לשאלה האפיסטמולוגית של איך אני מכיר אותו. מה היחס בין מה שהמשפט טוען לבין המושגים שמעורבים בו. האם היחס הזה הוא יחס של אנליזה או יחס של סינתזה. לכן זה מאפיין את המשפטים גם אם לא היה בן אדם בעולם בכלל. הייתי יכול לאפיין משפטים כמשפטים אנליטיים או משפטים סינתטיים, גם אם אף אחד לא היה יודע את המשפטים האלה בכלל. לפני שגילו את המשפט שסכום הזוויות במשולש הוא מאה שמונים מעלות, אף אחד לא ידע את המשפט הזה. ועדיין המשפט הזה היה משפט אנליטי. למרות שאף אחד לא ידע אותו. זה לא קשור לשאלה איך אני יודע את המשפט. זה קשור לשאלה מה טיבו של המשפט. בסדר? האם הוא נוסח? האם המשפט הזה עדיין נוסח מתוך מה שכבר ידענו? לא בגלל שהוא נוסח. לא שאלה של נוסח. גם אם אף פעם הוא לא נוסח, זה לא חשוב. אז אף פעם אף אחד עוד לא עשה את זה, אבל ברמה העקרונית תעשה אנליזה של המושגים תוכל לחלץ את המשפט או את הטענה. בסדר? לכאורה, אז בעצם יש לנו פה אבחנה אחת שנמצאת במישור האפיסטמולוגי, בין א-פריורי לא-פוסטריורי, או במישור ההכרתי, בסדר? ואבחנה אחרת שנמצאת במישור הלוגי של מבנה המשפט, אולי אפילו של החשיבה אפשר לומר. איך המשפט הזה בנוי. בסדר? קאנט כשהוא עשה, כשהוא הצביע על שתי החלוקות האלה, החלוקות האלה היו קיימות גם לפניו, אבל לפניו אנשים חשבו שהן חלוקות זהות או חופפות. כי על פניו, בפשטות שתי החלוקות האלה הן בלתי תלויות, כמו שאמרתי קודם. אחת מהן שייכת למבנה המשפט והשנייה שייכת לשאלת ההכרה, איך אני מכיר את המשפט הזה. אז שתי חלוקות בלתי תלויות אמורות ליצור ארבעה סוגי משפטים, נכון? משפט א-פריורי אנליטי, א-פריורי סינתטי, א-פוסטריורי אנליטי וא-פוסטריורי סינתטי. אם אין תלות בין החלוקות האלה, אז כל הקומבינציות יכולות לבוא בחשבון. אוקיי? אבל כשבודקים את אוסף המשפטים, סתם תנסו לחשוב על דוגמאות. אז כל הדוגמאות שתעלו בדעתכם, כמעט כל הדוגמאות שתעלו בדעתכם תהיינה דוגמאות שהן או אנליטיות וא-פריוריות או סינתטיות וא-פוסטריוריות. לא תמצאו דוגמאות, לפחות במבט שטחי, לא תמצאו דוגמאות שהן סינתטיות וא-פריוריות או שהן אנליטיות וא-פוסטריוריות. אני אתן דוגמה. למשל כשאני נחזור למשפטים שהבאתי קודם, כן? כל רווק אינו נשוי. בסדר? אז בחלוקה אנליטי סינתטי, איפה זה ממוקם? אנליטי. בחלוקה של א-פריורי וא-פוסטריורי? זה א-פריורי. לא צריך תצפית בשביל לדעת שכל רווק הוא לא נשוי, נכון? אותו דבר עם הכדור העגול, נכון? גם שמה זה אנליטי וזה א-פריורי. עכשיו בוא ניקח משפט א-פוסטריורי, נגיד הקיר הזה הוא לבן. בסדר? זה כמובן משפט א-פוסטריורי. אני לא יודע אותו בלי שראיתי את הקיר, הוא יכול היה להיות גם כחול. נכון? האם המשפט הזה הוא אנליטי או סינתטי? הוא סינתטי, נכון? זאת אומרת משפט א-פוסטריורי הוא תמיד סינתטי ומשפט אנליטי הוא תמיד א-פריורי. למה הקיר הזה הוא לבן הוא סינתטי? בגלל שזה לא נובע מניתוח המושג קיר, זה שהוא לבן. אני צריך עוד מידע, צריך לסנתז פה עוד מידע מעבר למידע שטמון בעצם הגדרת המושג קיר. זאת אומרת יש מקרים, כל המשפטים המותנים של אם נראה כך אז כך, וזה יכול להיות אנליזה. נכון, תלוי מה המשפט. תגיד משפט ואז נחשוב. אם סוקרטס הוא בן אדם וכל בני האדם הם בני תמותה, סוקרטס הוא בן תמותה. זה משפט של אם אז שהוא אנליטי. בסדר? אבל אני יכול לחשוב על משפטי אם אז שיהיו סינתטיים. אם השמיים הם כחולים אז הם יפים. למשל, משפט סינתטי. אם-אז לא אומר אוטומטית שהמשפט הוא משפט אנליטי. כן, ברור. אבל אם הוא מותנה ואנליטי אז הוא א-פוסטריורי. מה? אם הוא מותנה ואנליטי אז הוא א-פוסטריורי. למה? אז א-פריורי, למה א-פוסטריורי? לא צריך תצפית בגלל שאני צריך לגלות, אני צריך לגלות איזה צד של התנאי אני לוקח בשביל… לא, אתה לא צריך לגלות כלום, אתה רק רוצה לוודא את ההתניה עצמה. אם אתה רוצה את אחד המותנים או את המתנה או את המותנה, זה משהו אחר, אבל אם אתה רוצה את ההתניה עצמה אז מה אתה צריך, אתה לא צריך לצפות בכלום. אז זה משהו אחר, אז זה כבר לא משפט של אם-אז. אז בעצם הדוגמאות האלה מראות לנו משהו שכשחושבים עליו במבט שני הוא בעצם נראה מובן מאליו, ששתי החלוקות האלה הן בעצם שני צדדים של אותה מטבע. למה? כי הרי משפט אנליטי זה משפט שאפשר לחלץ אותו מתוך אנליזה של המושגים שמעורבים בו, נכון? אז ברור שאני לא אצטרך תצפית כדי לדעת אותו, נכון? כי מספיק לעשות אנליזה של המושגים, אז ממילא הוא גם יהיה א-פריורי. משפט אנליטי יהיה א-פריורי, נכון? עכשיו מה קורה עם משפט א-פוסטריורי, משפט, נגיד משפט סינתטי? משפט שאומר שהקיר הזה הוא לבן, כן? אם הוא לא נובע מהאנליזה של המושג קיר, אז מאיפה באמת אני יודע אותו? רק תצפית, רק תצפית, נכון? אז לכן ברור שמשפט סינתטי הוא א-פוסטריורי. אז לכן למעשה, כך חשבו עד קאנט לפחות, זאת אשליה החשיבה הזאת ששתי החלוקות האלה הן חלוקות בלתי תלויות. זאת אותה חלוקה. זה שני צדדים של אותה מטבע עצמה. הא-פריורי הוא תמיד אנליטי והאנליטי הוא תמיד א-פריורי. זה נכון לשני הכיוונים. אוקיי? עכשיו, כתוצאה מן החשיבה הזאת מגיעים להמון בעיות. כי בעצם מה שהחשיבה הזאת אומרת זה שלא ניתן לצבור מידע. זה בעצם מה שהיא אומרת. אם אנחנו מזהים את שתי החלוקות האלה אחת עם השנייה, זה בעצם אומר שלא ניתן לצבור מידע. למה? כי הרי בשביל משפט שצובר מידע או היסק שצובר מידע זה תמיד היסק סינתטי, נכון? זה משהו שהוא מעבר למידע שטמון בהגדרת המושגים. כשאני אומר שהקיר הזה הוא לבן, המשפט הזה מוסיף לי מידע מעבר למה שהיה בידיי כשידעתי את המושג קיר. זה משפט שהוסיף לי מידע. נכון? עכשיו אם באמת משפט כזה יכול לבוא לידיעתי אך ורק באמצעות תצפית, מה זה בעצם אומר? זה בעצם אומר שהדרך היחידה לצבור מידע היא רק בתצפית. או במילים אחרות, אנליזה או חשיבה שלא כרוכה בתצפית לעולם לא יכולה להוסיף לי מידע. נכון? זה בעצם מה שההנחה הזאת אומרת. או במילים אחרות זה אומר אמפיריציזם. נכון? אמפיריציזם זו תפיסה שאומרת שמידע נוסף אך ורק באמצעים של תצפית. בניגוד לרציונליזם. רציונליזם זה תפיסה שמסתכלת… גם רציונליזם מסתכל על המציאות, לא? או, אבל הוא אומר שלא רק ההסתכלות על המציאות מוסיפה מידע. יש גם העיבוד של השכל, גם הוא מכשיר שיכול להוסיף לי מידע על בסיס תצפיות. בסדר, אוקיי. אני עושה הכללות, כמו שדיברתי קודם על הקו הישר. אתה צופה בחמש הנקודות הבדידות, אז אספת מידע פרטני באמצעות תצפית בלבד. עכשיו אתה עושה עיבוד של המידע שבו צפית, ואתה אומר הקו הישר הוא הקו הנכון. העיבוד הזה הוא עיבוד שאותו אתה עושה בראש שלך, הוא לא תוצאה של תצפית. אבל אם אתה רציונליסט, אז אתה חושב שהתוצאה של העיבוד הזה, החוק הכללי, הוא חוק על העולם. הוא מכיל מידע על העולם למרות שהוא תוצר של הליך של חשיבה בלבד, בלי תצפית. בסדר? אז במילים אחרות, בשביל להיות רציונליסט אתה חייב לתקוע טריז בין שתי החלוקות שדיברנו עליהן קודם. בין שתי החלוקות, בין החלוקה א-פריורי, א-פוסטריורי, והחלוקה סינתטי ואנליטי. כי אם אתה מאמץ את הזהות בין שתי החלוקות האלה, שאין טריז ביניהן, זאת אותה חלוקה, אתה בעצם יכול לצבור מידע אך ורק באמצעות תצפית. עכשיו תבינו מה המגבלה של תפיסה כזאת. המגבלה של תפיסה כזאת וזה כל הבעיות של יום שבגללן קאנט פיתח את כל המערכת המושגית הזאת. הבעיות של יום היו, בעצם יום טען ששום חוק כללי לא יכול להצטבר באמצעים של תצפית. הערעור על האינדוקציה. כן, הערעור על האינדוקציה, על הסיבתיות. סדרה שלמה של ערעורים שאת כולם קאנט תרגם בשפה הזאת לזה שיום מזהה בין שתי החלוקות. יום בעצם זיהה בין שתי החלוקות ולכן הוא נתקל ברשימה שלמה של בעיות. כן, איך אנחנו יודעים ש- בוא ננסה לאפיין אותו במונחים של אנליטי וסינתטי ואפריורי וכולי. בסדר? זה אנליטי או סינתטי? סינתטי, נכון? כי ברור שהגדרה, אנליזה של המושג מסה לא תוציא לי את חוק הטבע שמסה נופלת לכדור הארץ. אחרת לא היה צריך תצפיות, הפיזיקה הייתה ענף של המתמטיקה. אבל האנליזה של כוח משיכה… בסדר, אין כוח משיכה, עוד לא גילית את כוח המשיכה. כוח המשיכה הוא מה שמסתתר מאחורי המשפט הזה שאמרתי, שכל העצמים בעלי המסה נופלים לכדור הארץ. זה מה שזה אומר, שיש חוק כבידה. אבל אני שואל מאיפה אתה יודע את זה? אז אני אומר ברור שיש פה איזושהי הכללה, או ברור שאתה… זה לא רק אנליזה של המושג מסה בלבד. נכון? ואז שואל יום, אז אם זה כך, אז מאיפה אני יודע את זה באמת? הרי מתצפית זה לא יוצא, כי תצפית צפיתי בכמה עצמים ספציפיים וראיתי שהם בעלי מסה והם באמת נופלים לכדור הארץ. אבל מאיפה אני יודע את המשפט שמכיל כל כך הרבה מידע, שכל עצם בעל מסה לעולם ייפול לכדור הארץ? אני לא צפיתי בכל העצמים בעלי המסה תמיד, נכון? צפיתי בכמה מהדוגמאות וזה עבד, נכון, זה תמיד עבד. אבל ההכללה היא לא תוצאה של תצפית. במילים אחרות, בתרגום הקאנטיאני, מה שיום טוען זה שההכללה זה משפט אפריורי. כיוון שההכללה היא אקט של חשיבה, היא לא אקט של הכרה. זה נעשה לא כתוצאה מתצפית, זה עיבוד שנעשה בתוכי פנימה. מצד אחד. מצד שני, כמו שאמרתם בצדק, התוצאה של ההכללה היא משפט סינתטי. כשאני אומר שכל העצמים בעלי המסה נופלים לכדור הארץ, אמרתי פה טענה סינתטית. אז איך זה יכול להיות שחשיבה בלבד יוצרת משפט שטוען טענות על העולם? איך ייתכן שחשיבה מוסיפה לנו מידע על העולם? זה בעצם מה שאוסף כל השאלות של יום ניתנות לניסוח באופן הכללי הזה, הוא מכיל את כולם. ולמה הוא אפריורי? הרי אתה ראית עצמים נופלים! אתה ראית עצמים נופלים, אבל לא ראית שכל העצמים בעלי המסה נופלים. מאיפה אתה יודע שכל העצמים בעלי המסה נופלים? אתה לא יכול להגיד שזה אתה יודע מתצפית. אלא מה? אתה יודע את זה מהכללה. נכון? אבל הכללה זה אקט חשיבתי, זה לא אקט הכרתי. אתה עושה את זה בתוך המוח שלך פנימה, השכל שלך פנימה. נו, אז מה פתאום להניח שדבר כזה יניב לך מידע על העולם? אוקיי? יש פה משהו שהוא איזה קפיצה מאוד מאוד בעייתית. נגיד שזה לא, נגיד שזה לא נמשך, אז אתה מסיק שזה כן. לא הבנתי. אם אתה רואה שהדברים לא עפים מתנתקים מכדור הארץ… אתה רואה על כמה עצמים שאותם ראית. מה זאת אומרת רואה? אותם עצמים שבהם צפית, אני רואה שהם לא מתנתקים מכדור הארץ. אבל אולי יש עצמים אחרים שכן מתנתקים? איך אני עושה את ההכללה הזאת? הבעיה היא תמיד מה… איך חוקי טבע הם תמיד חוקים כלליים והתצפיות הן תמיד תצפיות ספציפיות? זאת הבעיה הכי יסודית של המדע, נכון? כל תצפית זה כמו ההתחלה של האחים קרמזוב, לא… איך הולך הציטוט הזה? שכל… כל המאושרים מאושרים ביחד וכל משפחה אומללה אומללה בדרכה שלמה. אנה קרנינה, לא טולסטוי. טולסטוי. אז השאלה איך… ואלה משפטים שמוכחים מתמטית? מה? לא. פיזיקה. לא. פיזיקה, זה לא מתמטיקה. אז הטרגדיה של הפיזיקה היא שתצפיות הן תמיד תצפיות במקרים ספציפיים והחוקים שאליהם חותרים ואותם מנסחים הם תמיד חוקים כלליים. וזה שזה עובד זה לא אומר שזה נכון. לא אמרתי שזה נכון. אז אתה… יש לך פתרון לטרגדיה, למה להיות עצוב, בוא נשמח. זה לא נכון, הנה הכי נמי, למה להניח שזה נכון? בסדר, זה גם איזושהי התייחסות לטרגדיות. אוקיי. אבל עדיין יש פה טרגדיה מסוימת, בסדר? יש פה מתח מסוים, עזבו טרגדיה, מילים בומבסטיות מדי. יש פה איזשהו מתח שהוא מובנה בבסיס הפרוסס המדעי. הפרוסס המדעי תמיד הולך מן הפרט, מן התצפית הפרטית, אל החוק הכללי. וכאן ישנה איזושהי בעיה. יום אומר מאיפה אתה יודע, מי אמר לך שאינדוקציה זה דבר לגיטימי? מי אמר לך שהכללות אפשר לעשות? כשקאנט מתרגם את הבעיה היומיאנית בעצם הוא אומר, מי אמר לך שהליך של חשיבה יכול לייצר מידע? מי אמר לך שיש משפטים שיכולים להיות סינתטיים מצד אחד ואפריורי מצד שני? זה בעצם מה שהוא אומר. אפריורי פירושו זה חשיבה, נכון? וסינתטי פירושו שהוא מוסיף מידע, נכון? איך חשיבה יכולה להוסיף מידע? איך זה יכול להיות? מידע שואבים על ידי תצפית. מידע… מידע לא יכול להיות שנוסף לי מידע על ידי אקט שהוא אקט של חשיבה. מה זה, לא ייתכן דבר כזה? זאת בעצם השאלה, השאלה היומיאנית, כן. אין פה בעצם שימוש באותה מילה לשתי משמעויות שונות? זאת אומרת, כשאני אומר שנוסף לי מידע, אז במובן המחשבתי הפילוסופי המופשט, מידע זה יכול להיות משהו לוגי שאני מוכרח להגיד שהוא אמת. אבל כשאני מדבר על דברים פיזיקליים או שקשורים למציאות, כשאני אומר שדבר הוא אמת או בעצם מתכוון למשהו שאני מוכן להסתמך עליו. אוקיי. ובאמת אמת אפריורית. אבל למה אתה מוכן להסתמך? אתה עולה על המטוס, נכון? אחרי שתכננו אותו לפי חוקי הפיזיקה. למה אתה עולה על המטוס? התצפית שלי היא מספיקה, אפילו מבחינה סטטיסטית, כדי שאני אסתמך על זה. מה זה נקרא? שום סטטיסטיקה אין פה. שום סטטיסטיקה. מילימטר של סטטיסטיקה לא תצליח להראות לי פה. אני אראה לך באותות ובמופתים תיאוריה שלא פחות טובה מבחינה סטטיסטית שתגיד לך שהמטוס יתפרק שנייה אחרי ההמראה. וזאת תיאוריה שמתאימה לכל העובדות. בנוגע למשפט העצמים בעלי מסה נמשכים לכדור הארץ. אותו דבר, מה זה משנה? כל העצמים שאותם ראית, אני אאפיין אותם, אני אאפיין אותם בכל מיני מאפיינים, ואני אגיד לך, בסדר, סוגי העצמים האלה שבהם צפית, הם נופלים לכדור הארץ, נגיד העגולים, החומים, המשולשים, הירוקים ושמתחילים באות ל'. נגיד אם זה מה שמכליל את כל העצמים שבהם צפית. אלה העצמים שנופלים לכדור הארץ. אתה חושב שזאת תיאוריה לא פשוטה. זה לא שיקול סטטיסטי, זה שיקול של פשטות. אין לזה קשר לסטטיסטיקה. כן, אבל הוא לא בודק רק אפריורי על סמך תצפיות. הוא לא בודק רק אותם עצמים. אבל כל תיאוריה שאני אציע תתאים למאה אחוז מהתצפיות, אחרת היא לא תיאוריה לגיטימית. אבל יש אינסוף תיאוריות אפשריות שרק בחלק מזערי מתוכן המטוס ישרוד אחרי ההמראה. רק בחלק אפסי מתוכן. כן. לא הגיוני לומר שלא אכפת לי בעצם אם זה נכון או לא נכון, אלא אני יוצר לעצמי איזה הכללה ואני שואל אם ההכללה הזאת עובדת, ולא כל כך אכפת לי כמה היא נכונה או לא נכונה. לא, מה זה הגיוני או לא הגיוני? תחליט, אם זה הגיוני בעיניך תגיד את זה, בעיניי זה לא הגיוני לכן אני לא אומר את זה. זה שאלה מה אתה חושב, זה לא שאלה של מה אני חושב, פשוט אם זה מועיל או לא מועיל. נגיד ניקח… לא, זה לא שאלה של מועיל. השאלה אם אתה מוכן בעקבות זה לעלות על מטוס. אני לא יודע, את הניסויים האלה אני מעדיף לעשות במעבדה שהאלקטרונים ייהרגו, אבל שאני אעלה על המטוס ואעשה את הניסוי על חוק הגרוויטציה, אני הייתי מעדיף להימנע מהעניין הזה ללא אישור של ועדת הלסינקי. צפיתי במספר מקרים, בעזרת זה עשיתי הכללה, ועכשיו אני משוכנע שההכללה שלי נכונה. למה אתה משוכנע שהיא נכונה? אם אתה בודק אותה במעבדה. אבל למה אתה משוכנע שהיא נכונה? לא הפריכו אותה. היא עובדת. אז מה אם היא עובדת? הבדיקה שעובדת לך במעבדה, יש עוד אינסוף הכללות שיתאימו למה שעובד לך במעבדה. אבל באיזשהו שלב מסוים אני כבר מוכן להגיד אוקיי, אני מוכן לסמוך. אתה מוכן להגיד על סמך מה? הרי זה מה ששאל יום. כולנו יודעים שאנחנו מוכנים להגיד. מה שפילוסוף שואל זה למה אנחנו מוכנים להגיד. זה שכולנו מוכנים להגיד זה ידוע. השאלה היא רק למה, והשאלה היא שאלה טובה. ואתה, הרי אני יכול להציע לך אינסוף אלטרנטיבות שבהן זה לא יעבוד, למה אתה בוחר את האלטרנטיבה, וכולן תתאמנה לכל העובדות שאתה יודע. אז למה אתה בוחר את האלטרנטיבה האופטימית וגם מוכן לשים עליה את החיים שלך? זה השאלה שהוא שואל. ברור שעובדתית כולנו עולים על מטוסים, כמעט כולנו, למעט אנשים שיש להם איזה פחד מיוחד, אז הם עולים על קורקינטים, לא חשוב. בסדר, אבל כולנו מסתמכים על החוקים המדעיים האלה. מה שיום שואל זאת שאלה פילוסופית. מה ההצדקה לזה? אין לזה הצדקה לכאורה. לכן באמת כשקאנט מתרגם את השאלות של יום הוא הופך את הכיוון. הוא לא שואל אם זה נכון, הוא שואל איך זה יכול להיות שזה נכון. זאת אומרת הוא מניח שזה נכון, כל השאלה זה רק… אבל באמת יום צודק, איך זה יכול להיות דבר כזה? אז הוא עושה את ההבדלה שאנחנו עשינו של בין החשיבה להכרה בעצם. כן, כן, הוא עושה את… תיכף אני אגיע לזה. כן. זאת אומרת התיאוריה שאומרים שיש שם אמת מדעית, שיש שם אמת מדעית שהיא אמת עד שמוכיחים שהיא לא נכונה ואז משנים אותה. השאלה למה מתכוונים כשאומרים את הדבר הזה. אפשר להתכוון לשני דברים לפחות. אפשר להתכוון לזה שזה סביר, כל עוד לא הוכח אחרת אני מאמץ את זה למרות שזה לא וודאי בעיניי, אבל עדיין אני רואה את זה כטענה על המציאות. כן. אנשים היו בטוחים שהעולם שטוח, עד שהוכיחו שהוא כדור, והיו בטוחים בזה ב… אוקיי, אתה לא צריך לשכנע אותי שהאמיתות המדעיות הן לא וודאיות. זה ברור לכולם נדמה לי. השאלה היא אבל איך אתה מתייחס לחוסר הוודאות הזה. האם אתה מסיק מכאן שבעצם האמיתות המדעיות בכלל לא… חוקים מדעיים, בכלל לא טוענים טענות על העולם, אלא זה סך הכל צורה שלי לארגן את החומר. מה שאני יודע על העולם זה אוסף העובדות הספציפיות, בסדר, שבהן צפיתי. התיאוריה זה על אחריותי בלבד, ואת התיאוריה זה סטייטמנט עליי, לא על העולם. זה אפשרות אחת לנסח את זה. אפשרות אחרת לנסח, ואפשר להגיד באותן מילים שאתה אמרת את שתי האפשרויות. האפשרות… האפשרות האחרת לנסח זה לומר התיאוריה היא לא ודאית, זה לא מתמטיקה, אבל היא סבירה מאוד, אני חושב שהיא נכונה. עקרונית ייתכן שיהיה ניסוי עתידי שיפריך אותה, ואז אני אחפש תיאוריה אחרת. אבל כל עוד לא היה ניסוי כזה, אני חושב שהיא נכונה. לא שאני אומר "אוקיי, זאת צורה שלי לסדר את הדברים, אין… אני לא טוען שזאת טענה על העולם". אתה מבין? אלה שתי אמירות לגמרי שונות. אוקיי? אז מה שעולה מהבעיות של יום זה הניסוח הראשון. הניסוח שאומר בעצם זה טענה עלינו, לא על העולם. לא בטוח שיום באמת הלך שמה את הצעד הזה, אבל זה מה שאמור לעלות מתוך הבעייתיות של יום. אבל בתיאוריה העולם לא מתנהל ככה, כי יש יותר מה לקחת דוגמה למטוס, יש עוד הרבה דברים שאנחנו עושים, וכל מיני כאילו חוקי פיזיקה, דברים כאלה ש… הופ פעם, איך הגיעו חוקי פיזיקה? בדקו מאה, מאתיים, שלוש מאות מקרים, אבל לא בדקו את ה… יש פילוסופים של המדע שבאמת טוענים, לפי הפרשנות הראשונה, הם באמת טוענים שחוקי הפיזיקה הם לא מתארים שום דבר נכון במציאות. הם רק צורה יעילה לארגן את אוסף הפרטים שבהם צפיתי. זה הכל. אין חוק טבע שבאמת כל העצמים בעלי המסה נופלים לכדור הארץ, זה רק צורת ביטוי. כל העצמים בעלי המסה שבהם צפיתי עד עכשיו נפלו לכדור הארץ. כל עוד לא אמצא עצם אחר, אז אני אנסח את זה בצורה כללית לגמרי. כשתמצא מחר עצם שלא ייפול לכדור הארץ, לא נפל שום דבר, לא השתנה שום דבר מבחינת החוק המדעי, כי מראש גם החוק המדעי לא אמר משהו על העולם. אלא אני עכשיו כבר לא יכול להשתמש בו כדי לארגן את העובדות. אבל משנים אותו, לא שלמדתי יותר מדי פיזיקה, אבל משנים אותו, כן מתייחסים לזה כחוק. איך שפיזיקאים מתייחסים כהמסיחים לפי תומם, זה לא ראיה. המטא-פילוסופים באים ושואלים מהי ההצדקה להתייחסות הזאת. אתה צודק שפיזיקאים בדרך כלל מאמצים את הפרשנות השנייה, שהחוקים הם חוקים נכונים. לא שהם נכונים, עוד פעם, נכונים זה לא ודאיים, זה לא אותו דבר. נכונים אבל בינתיים אני חושב שהם נכונים. אם הייתי צריך להמר, הייתי מהמר לא חמישים חמישים, אז הם נכונים או לא. זה לא צריך להיות חמישים חמישים, זה צריך להיות אפס כנגד אחד. כי אם אתה במצב אקראי לגמרי, אז הסיכוי שזה נכון הוא כמובן אפס, לא חצי, כי הסיכוי שהוא לא נכון מכיל אינסוף תיאוריות אחרות. בסדר? זה לא חצי חצי. אבל בקיצור, אני הייתי מהמר לא באפס על אחד, אלא בלא יודע מה, חצי חצי, תלוי מה מידת האמון שיש לי בתיאוריה הזאת. בסדר? אז זה לא ודאי מצד אחד, אבל אני כן אומר שזאת טענה על העולם. אם היית שואל אותי מה אני מהמר שייצא בניסוי הבא, אני טוען שהתיאוריה תעבוד. אני מוכן להמר שתיים כנגד אחד שהתיאוריה תעבוד. מי שמאמץ את הפרשנות הראשונה, לעומת זאת, אמור להמר על אפס כנגד אחד. אין סיכוי שהתיאוריה תעבוד בניסוי הבא. אם במקרה זה קרה, בסדר, זה יכול לקרות בסיכוי אפס, אבל זה מקרה הזוי. בסדר? זה מקרי לחלוטין. שאלת מיליון הדולר שצריך לשאול אותם. לא יודע. אולי יגידו לך שהם לא בטוחים שהם עלו על המטוס גם. מי יודע? נראה לך שהם עלו על המטוס, טוב, אם המטוס לא יתרסק, אז יתברר לך שהם באמת עלו עליו. אם הוא יתרסק, אז יכול להיות שיתברר שהם לא עלו עליו. טוב, החתול הפילוסופי של שרדינגר. בכל אופן, אז אם אני חוזר לדיון שלנו, אנחנו רואים כאן את החשיבות של לתקוע טריז בין חשיבה לבין הכרה. כי אם אנחנו נשארים בזיהוי הזה של החלוקה החשיבתית והחלוקה ההכרתית, אנחנו בעצם לא מוכנים לקבל קטגוריית ביניים. מבחינתנו אין אפשרות לאסוף, לצבור מידע באמצעים של חשיבה. רק תצפית. ומה שקאנט טען זה שכל המדע כולו, אם אתה רוצה להתייחס אליו לפחות כמשהו שטוען טענות על המציאות, בעצם הוא אומר שיום טועה. בעצם המדע אומר לנו שיש אמצעים חשיבתיים לצבור מידע. שזה בדיוק כמו חקיקה שיפוטית או כמו דרש בהקשר ההלכתי, מההקשר המשפטי, או בהקשר ההלכתי, שזה בעצם איזשהו מצב ביניים בין אקט שהוא חשיבה טהור לבין אקט שהוא תצפית טהור. זה איזשהו משהו חשיבה צופה או מין משהו כזה. כי חשיבה מנותקת לגמרי באמת קשה לראות איך היא מוסיפה לנו מידע על העולם. אז כנראה שמה שאנחנו קוראים חשיבה זה משהו שמכיל בתוכו איזשהם רכיבים של הכרה. ולכן בעצם זה מניב לנו מידע על העולם. כשאנחנו מסתכלים על חמש הנקודות האלה שמדדנו בגרף, אנחנו בעצם באיזשהו מובן רואים שעובר דרכן קו ישר. לא שאנחנו מעבדים את המידע ועושים הכללות בראש, אלא זה אקט שיש בו ממד של הכרה. לא הכרה עם העיניים, אבל זה הכרה של עיני השכל, מה שהרמב"ם קורא בתחילת מורה נבוכים. כן? שאנחנו יכולים באיזשהו מובן להכיר. להכיר בעובדה או לראות את העובדה שהקו הישר הוא החוק המדעי הנכון. בסדר, זה לא הכללה שנעשית בראש שלנו, כי אחרת אין סיבה להניח שהיא באמת תתאים לאיך שהמציאות עצמה מתנהגת, אלא זה משהו, זה סוג של הכרה. אנחנו רואים בעצם שלכל אורך הדרך, בכל התחומים שבהם אנחנו עוסקים, יש לכאורה אפשרות להציג באופן דיכוטומי, להבחין או חשיבה או הכרה, או חקיקה או פרשנות, או תצפית או הכללות מחשבתיות. ותמיד החשיבה הדיכוטומית הזאת מוליכה אותנו לפרדוקסים. היא מוליכה אותנו לפרדוקסים, כי כשאנחנו רואים תופעות מול העיניים שלנו שהן תופעות מורכבות, ואנחנו מנסים למפות אותן ולשאול את עצמנו: זה חשיבה או הכרה? זאת חקיקה או פרשנות? כן, זה תצפית, זה סינתטי, או זה אפריורי? זה לא יכול ללכת ביחד, כן? תמיד הבעיה היא שאנחנו חושבים על זה באופן דיכוטומי וזה לא נכון לחשוב על זה באופן דיכוטומי. יש קטגוריות ביניים. יש משהו שנקרא חקיקה שיפוטית, יש משהו שנקרא חשיבה מכירה, ויש משהו שנקרא דרש. שזה אותו דבר, זה ברמה הלוגית של שלושת ההליכים האלה, זאת אותה לוגיקה. זאת אותה תופעה לוגית כשהיא מופיעה פעם אחת בהלכה, פעם אחת בעולם המשפט, ופעם אחת בעולם המדעי, אבל כתופעה לוגית זאת אותה תופעה לוגית בדיוק. נסה לנסח את זה במונחים של קאנט כסינתטי אפריורי? סינתטי אפריורי, כן. זה הסינתטי אפריורי של קאנט, רק שקאנט כשהוא מציע לזה הסבר הוא שופך את התינוק עם האמבטיה במים. כן, זאת אומרת, כי הוא בעצם כשהוא טוען שהסינתטי אפריורי הוא אפשרי, הוא בעצם הופך את הסינתטי לאנליטי. ובזה הוא מסביר שהוא אפשרי, שהוא אפריורי. כי הוא בעצם אומר: אתה לא טוען טענות על המציאות, אתה טוען טענות על התפיסה שלך את המציאות. ברגע שאתה טוען טענות על התפיסה שלך את המציאות, תעשה אנליזה לכלי התפיסה או ההכרה שלך, אז תגיע למשפט הסינתטי אפריורי כי הוא לא באמת סינתטי, הוא אנליטי אם אתה לוקח בחשבון גם את כלי התפיסה שלך. אז זה נקרא לשפוך את התינוק עם האמבטיה, אבל אני חושב שהוא לא צודק. זאת אומרת, יש פה, ההבחנה המושגית שלו מאוד חשובה לי, להבין שיש דבר כזה סינתטי אפריורי. ההנמקה שלו למה באמת סינתטי אפריורי הוא אפשרי, לדעתי מחזירה את הבעיה במלוא העוצמה חזרה. אני חושב שההנמקה שלו היא הבעיה, לא הדיאגנוזה. הדיאגנוזה היא דיאגנוזה מצוינת. עכשיו, ולמה אני מקדים את כל ההקדמות האלה? כי בעצם המטרה שלי בחלק הבא של הסדרה הזאת, זה לנסות להראות איך עובדת הלוגיקה הסינתטית האפריורית של החשיבה המכירה, או של הדרש. אמרנו, זה בעצם אותה תופעה לוגית. וכאן באמת עולה השאלה האם בכלל התופעות האלה הן תופעות לוגיות? כי בהסתכלות שאנחנו מסתכלים עליהם הרבה פעמים, אנחנו תמיד שופטים אותם דרך המשקפיים הדיכוטומיות, ואז אנחנו אומרים לעצמנו: רגע, זאת המצאה של הדרשן. מה זאת אומרת? זה הרי לא כתוב באמת בפסוק. זאת המצאה שלו. טוב, אז אולי יש לו סמכות, כי הוא היה סמוך, הוא היה בבית דין הגדול, מה שלא יהיה, אז אני צריך לקבל את מה שהוא אמר. יש לו את הצו. אבל לא שהוא באמת הצליח לשים את האצבע על משהו שבאמת נמצא איפשהו בתורה, או קשור איפשהו לתורה, חושף או מרחיב. כן, יכול להיות שהרחבה, אבל גם ההרחבה יכולה להיות הרחבה נכונה, למרות שהיא מרחיבה. יש גם מדדים של נכון ולא נכון להרחבות, לא רק לחשיפות. כן, זאת בעצם הטענה. ותמיד המבוכה מול התופעות האלה נובעת מהתפיסה הדיכוטומית שאומרת או שזה חשיבה ואז יש לוגיקה מאוד ברורה, הלוגיקה בעצם המוכרת לנו עוסקת בהליכים של חשיבה, איך אנחנו עושים היסקים מחשבתיים, נכון? והתצפית זה האגף השני. אם אנחנו רואים, אנחנו מאמינים למה שאנחנו רואים. למה? יש גם כאלה שייערערו על זה, לא חשוב, לא נתעסק בזה עכשיו. זה בסטנדרט, נקבל את זה כדבר ברור. מה שאנחנו רואים זה וודאי נכון. אז אם כתוב בתורה דבר שהצדוקים מודים בו, כן, שזה כתוב לא יודע מה, לא לאכול חזיר, אז זה דבר שהצדוקים מודים בו. אין פה שום אלמנט סובייקטיבי של הפרשן. הפרשן בסך הכל מביא אליי את מה שכתוב בתורה עצמה. אז זאת עובדה, זה תצפית, זה תוצאה של תצפית, אין שום בעיה עם זה, אני מסתדר. זה דבר שהצדוקים גם הסתדרו, כי זה תצפית נטו. הצדוקים לא הסתדרו עם הדרש. הצדוקים לא הסתדרו עם הדרש, כי הם חשבו דיכוטומית. הם חשבו או שאתה עושה תצפית או שאתה חושב, אבל אם אתה חושב אז זה אתה, זה לא הטקסט. וזה בעצם הנקודה. והם לא הכירו בקטגוריה הזאת שיש חשיבה שמצליחה לחלץ דברים מתוך הטקסט או להרחיב את רוח ההלכה הזאת שנמצאת בטקסט והיא עדיין קשורה אל הטקסט. זה לא חשיבה במובן המנותק. יש דרגת ביניים, ואותה דילמה ביחס למדע. התפיסות האלה שאומרות שהתיאוריה המדעית היא סטייטמנט עלינו ולא על המציאות. לא על העולם, גם הן מניחות בעצם שהסינתטי א-פריורי אין לו לוגיקה. הסינתטי א-פריורי זה בעצם חשיבה ולא הכרה, וכיוון שכך, זה סטייטמנט עליך ולא על העולם. כי חשיבה לא יכולה להכיל מידע על העולם, להוסיף לי מידע על העולם. אין דרך לצבור מידע באמצעות חשיבה, רק באמצעות תצפית ישירה. אבל כמובן תצפית ישירה זה רק לדעת את העובדה הספציפית שבה צפיתי. זה נקרא תצפית ישירה. אבל במילים אחרות, לעולם לא יכול להיות לי מידע כללי על העולם. זה בעצם התפיסה הדיכוטומית הזאת, זה מה שיוצא ממנה. לא יכול להיות לי מידע כללי על העולם, או במילים אחרות, לא יכולים להיות לי חוקים הלכתיים כלליים. מה שיכול להיות לי זה מה שכתוב בתורה. אם כתוב דוגמאות, כי יגח שור את שורהו, אז אני יודע שכששור נוגח צריך לשלם. מאיפה אתה יודע שכשכלב נושך צריך לשלם? זאת תיאוריה שלך, עשית הכללה. מה זה? המצאה שלך. אז אני יכול אולי לקבל את זה עוד פעם, המקבילה לפרשנות המדעית גם בתחום ההלכתי, שתגיד, אוקיי, נכון, זאת המצאה של הדרשן, אבל זאת סמכותו. הוא היה סמוך, הוא היה בית דין הגדול, יש לו סמכות, או שהכול ירד מסיני, יש כאלה שרוצים להגיד, זה גם פותר להם את הבעיה. ולכן אתה יכול לקבל את זה, אין בעיה. הם לא מוכנים לקבל את העובדה שיש פה מישהו שעשה דרשה, היא לא ירדה מסיני. הוא עשה את הדרשה הזאת בעצמו. הוא הרחיב את מה שכתוב בפסוק, זה לא מה שכתוב בפסוק. ועדיין מה שהוא עושה הוא נכון מאיזשהו מובן. זה לא רק סמכות במובן הפורמלי, אלא הוא קלע למה שנכון. אבל הבעיה שאין כלים כאלה פרשניים שהם מספיק מסודרים, זה לא כמו הכללה או דברים כאלה. זה הרי אפשר להגיד על כל דבר ודבר היפוכו. אפשר להגיד ששור זה לרבות כל דבר והוא כתוב באומר, ואפשר להגיד ששור זה בא למעט את כל הדברים. אבל זה בדיוק אותו דבר אתה יכול לשאול על הדוגמה המדעית. את חמש הנקודות האלה אפשר לתפור עם קו ישר ואפשר לתפור עם סינוס כזה. אבל בוא נניח שיש איזה מתודה שכן מקובלת לעשות בה דברים. מתודה כן, אבל מי אמר שהיא נכונה? בוחרים את התיאוריה הפשוטה. זאת המתודה. אבל באופן כללי עושים את אותו דבר כל פעם? לא כל פעם עושים, אז מה? מי אמר שזה נכון? זה עדיין, אתה בנוי בצורה כזאת, אז לכן אתה תמיד מעביר קווים ישרים, אבל מי אמר שהקו הישר הוא הנכון? זאת השאלה החשובה אבל. אם נגיד, בסדר, אני לא יודע אם הוא נכון או לא, אבל אם נגיד בתורה הייתי אומר עיקרון כזה שכל פעם שכתוב לי שור נגיד, אז זה תמיד בא לרבות לי את כל הדברים, והייתי הולך באופן עקבי, אז אתה יכול להגיד, טוב, אני לא יודע אם זה נכון או לא, אבל בסדר, יש לך איזה כלי שאתה משתמש בו. אבל בגלל שלפעמים הוא מרבה, ואם הכלי הזה הוא מסובך? אז יש לך כלי מסובך שאתה משתמש בו, אז מה? למה הכלי הזה צריך להיות פשוט בשביל שתאמין בו? אבל לפעמים אומרים דבר אחד ולפעמים דבר הפוך? נכון, אז אני אגיד לך שיש לי, אני אגדיר לך את הכלי באופן יותר מסובך, באופן שייצא לך ששמה זה יוצא ככה ופה זה יוצא ככה. אז אם הכלי הוא מסובך, אתה לא יכול לקבל אותו? מה הבעיה? תיתן הגדרה, אז תהיה הגדרה אבל, אני אתן לך הגדרה אד הוק, אני יכול להציע הגדרה לכל דבר. למה, מי אמר שאתה יכול? אולי אתה לא יכול? למה זאת דרישה שאתה יכול ואני לא? השאלה כי אני מוסמך, אני סמוך. זה בדיוק הנקודה. הסמכות היא סמכות פורמלית, זה לא בגלל שאני צודק. בתפיסה הזאת אני עושה את זה בגלל שאני מוסמך, לא בגלל שאני צודק. לא, זו תפיסה שאומרת שהוא גם צודק בדרשה, לא שהוא סתם אומר משהו. אוקיי, כן. נו, אז הטענה היא שבאמת יש פה מנגנון שאני גם יכול להעביר אליך. יש פה מנגנון? כן, כן, אני טוען שכן. אני טוען שכן. חייב להיות, אני אומר, אני טוען את זה א-פריורי, לא בגלל שאני יודע. חייב להיות, אחרת כל העסק הזה הוא משחק. אוקיי, אז אני אומר, פה עכשיו כשמסתכלים, זה נראה מאוד בעייתי. חלק מהדברים שאני ארצה להראות בהמשך זה להראות שזה לא כל כך בעייתי. זאת אומרת, יש היסקים מסוימים שאפשר לעשות בהם סדר. וזה אולי ייתן לנו דוגמאות כדי לקבל יותר בנינוחות את מה שאני מציע כאן. עוד פעם, אין לי הוכחה, לא שעל כל הדברים אני יודע להסביר אותם. אני כן חושב שזה חייב להיות ככה, אחרת זה באמת סתם משחק. אחרת זה סתם משחק. וזה מה שאני, לכן אני נותן את ההקדמה הזאת כי זה בעצם מה שאני ארצה להראות עכשיו בהמשך. אוקיי, טוב, נעצור כאן.