2019-04-22 – בין מדרש ללוגיקה – שיעור 9

בפעם הקודמת דיברנו על מידות הדרש באופן כללי וחילקתי בין שתי שני סוגים של מידות דרש. מידות הגיוניות ומידות טקסטואליות. המידות ההגיוניות זה קל וחומר, בניין אב מכתוב אחד, בניין אב משני כתובים, ואולי גם שני כתובים המכחישים זה את זה. והמידות הטקסטואליות אלו מידות שיסודן בטריגר שבטקסט. למשל, אם אני עושה קל וחומר, נגיד, "ואביה ירוק ירק בפניה הלא תיכלם שבעת ימים?" אז אם היא נכלמת בפני אביה, אז היא צריכה להיכלם שבעה ימים. אז אם היא נכלמת בפני הקדוש ברוך הוא, זה צריך להיות גם כן לפחות שבעה ימים, אולי אפילו ארבעה עשר, כמו שהגמרא אומרת שם. על מה מבוסס סוג כזה של שיקול? כשאני מחדש שאם היא נכלמת בפני הקדוש ברוך הוא אז היא צריכה להיכלם ארבעה עשר יום, איך זה קשור לדין שממנו יצאתי? לדין שאומר שאם היא נכלמת בפני אביה אז זה שבעה ימים? אז ברור שהקשר בין ההלכה הנלמדת לבין ההלכה המלמדת הוא קשר תוכני. ומכיוון שאביה יש לו איזשהו מעמד מחייב, כן, שאסור להכלים אותו, וזה מחייב שבעה ימים, אז הקדוש ברוך הוא שמעמדו עוד יותר גבוה ודאי שמחייב איזושהי כלימות של לפחות שבעה ימים. הקשר בין ההלכה הנלמדת לבין ההלכה המלמדת הוא קשר תוכני. אוקיי? לעומת זאת בגזירה שווה אנחנו אומרים יש גזירה שווה "לה" "לה" מאישה, אז אני משווה עבד לאישה. בשני המקומות כתובה המילה "לה", והעיקרון של גזירה שווה אומר שכשיש את אותה מילה בשתי פרשיות אנחנו משווים ביניהן. על מה זה מבוסס? אנחנו לא מתחילים מאיזושהי סברה שאומרת שאישה דומה באיזשהו מובן לעבד. אין שום סברה כזאת. אנחנו מתחילים מהטקסט. בטקסט כתוב "לה" פה וכתוב "לה" שם. הטקסט מורה לנו לעשות השוואה. אנחנו לא עושים את ההשוואה בגלל הסברה שיש לנו, כי זה דומה, כי זה יותר חמור, כי זה יותר קל, כל מיני סברות שקשורות לצורת ההסתכלות שלנו על הדברים. אנחנו מתחילים עם מה שהטקסט אומר. דווקא דוגמה הזאתי מעוררת את כל הקושיות כי עבדים ונשים תמיד מופיעים אצל חז"ל ביחד עוד לפני שבאו לשאול את הגזירה שווה של איך אנחנו יודעים שיש קניין בצורה כזאתי ובצורה אחרת. כן, הם מופיעים שמה גם הרבה פעמים קטנים וכל מיני. זה לא קשור להשוואה של לאו בני חיובא. זה בדרך כלל בהקשר של לאו בני חיובא, אבל זה לא נראה לי שזה קשור לפה. מה, בגלל שזה דרכי קניין? כן, אלו הלכות שונות מאשר מידת החיוב גם הלכות שונות מאשר מידת החיוב במצוות. אני לא חושב שזה הדמיון הזה. אבל לא משנה, אז תיקח גזירה שווה אחרת. זה לא חשוב. אבל השאלה עד כמה הרי במיוחד גזירה שווה שהיא נראית דבר פרוץ לחלוטין, האם באמת הם לא מצאו איזשהו בסיס של אנלוגיה לפני שהם ניגשו בכלל להחלטה על גזירה שווה? אני חושב שלא. כי אחרת בשביל מה צריך את הגזירה שווה? אנלוגיה היא בניין אב. בלי זה… אז זה כמו המדרג של הרמב"ם בגדרים. אתה לא יכול לעשות מידה טקסטואלית אם אין איזה שהוא היבט של תוכן. לא, אז זה אני אגיע עוד רגע. אבל לכן אני אומר… הניסוח של ודאי שאין שום הבדל וזה בטח לא יכול… יש איזשהו… אין שום קשר. יש קשר, הוא לא מספיק חזק כדי להיות לבדו. אבל הקשר הזה הוא לא הטריגר לדרשה. הקשר הזה אני מגיע אליו עוד רגע. הוא לא הטריגר… הטריגר לדרשה הוא הדמיון בין המילים. זה הטריגר לדרשה. אחרי שיש לי דרשה שמשווה עבד ואישה, אני שואל את עצמי: לאיזה עניין אני משווה אותם? הרי הם לא לכל דבר ועניין אני משווה עבד ואישה, נכון? יש דברים… לשעבד את האישה אסור לי, למרות שאת העבד אני יכול. זה לא דמיון לכל דבר ועניין. אני גם לא כותב אישה בעין כי עבד כתוב בעין גם כן, נכון? זאת אומרת, יש דברים שאותם אני מוציא מהסברה, שהם אומרים לי לעניין מה נעשה את ההשוואה. אבל זה לא הבסיס להשוואה. הבסיס להשוואה הוא טקסטואלי. מזה שכתוב פה "לה" ושם "לה". הסברה נכנסת בשלב ב'. אחרי שאתה שואל את עצמי: "אוקיי, התורה אומרת לי להשוות את עבד לאישה. לעניין מה?". או "את השם אלוהיך תירא" לרבות תלמידי חכמים. אז המילה "את" היא באה לרבות, כמו שאומר שמעון העמסוני. זאת דוגמה שחזרנו עליה כבר כמה פעמים. בסדר? הרמב"ם מביא אותה בשורש השני. אז המילה "את" באה לרבות. אבל המילה "את" לא אומרת את מה לרבות. את מה? אולי לרומי סטנדרטים? כמו מהקדוש ברוך הוא? את מה אני אמור לרבות? ברור שכאן נכנסת הסברה של הדרשן. הדרשן אומר מה הכי דומה או הכי פחות רחוק, נקרא לזה כך, מהקדוש ברוך הוא? אז הוא אומר… תלמידי חכמים, אז לכן כנראה שהפסוק הזה מורה לי לרבות יראת תלמידי חכמים. אז ברור שהסברה מעורבת, אבל הסברה היא לא הטריגר לדרשה, אלא היא מכוונת את הדרשה. המילה "את" גורמת לך לרבות בלי שום קשר לסברות. אגב, בריבויים של "את" אנחנו רואים את זה בצורה הכי ברורה, וכבר הזכרתי את זה גם. שמעון העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה. אז אם הוא היה דורש כל אתין שבתורה, אז ברור שהוא התחיל עם הכלל, לא עם הרעיון, כי עובדה שבכל מקום שהיה כתוב "את" הוא היה דורש אותו. אם הוא היה מתחיל מהרעיון ורק אחרי זה מוצא את ה"את", אז יש אתין שהוא היה דורש ויש אתין שלא. יותר מזה, הוא הגיע ל"את השם אלוהיך תירא" ונעצר. שמה הוא נתקע, כי הרי את מה נדמה לקדוש ברוך הוא? אין, הוא לא הצליח להבין את מה אפשר לרבות שהוא דומה לקדוש ברוך הוא. אז למה הוא בכלל התחיל? אז למה הוא בכלל חיפש משהו? אלא ברור שאם כתובה המילה "את", הטריגר הטקסטואלי הוא לבד מספיק כדי לעשות את הדרשה. אחרי זה כמובן נכנסת הסברה שאומרת לי אוקיי, מה לעשות עכשיו עם הטריגר הטקסטואלי הזה, לעניין מה להשוות אותו, לרבות אותו או מה שלא יהיה. אבל אני חושב שזה מגיע בשלב ב'. השאלה איך בוחרים צמדי מילים שעושים עליהם גזרה שווה, שאלה מאוד מעניינת. חז"ל טוענים שגזרה שווה עושים רק אם קיבל מפי רבו, ורבו מרבו עד, ככה רש"י לפחות תמיד מוסיף, ורבו מרבו עד משה רבנו. בסדר? ואז השאלה לא עולה. אם כבר יש מסורת אז אין בעיה. אבל הרמב"ן כבר מעיר שזה לא בדיוק עומד במבחן. ברור שישנן דרשות שיש עליהן ויכוחים ולא בדיוק התקבלו במסורת. אז הוא רוצה לטעון שרק חלק התקבל במסורת. אולי אמרו לך תעשה דרשה מפה לשם, אבל לא אמרו לך את מה לדרוש. או שנתנו לך את ההלכה אבל לא אמרו לך מאיפה היא יוצאת ואתה עושה את הדרשה שסומכת את ההלכה או כל מיני דברים מהסוג הזה, זה כבר הרמב"ן בראשונים מעיר. אבל בכל מקרה זה מתחיל מהטקסט. יש הצעה שפעם ראיתי, שכחתי את שמו, מישהו שכתב ספר על גזרה שווה, מיכאל צ'רניק. מיכאל הוא חוקר, נמצא במכון בלוד, מכון איזה מכון זה? אני לא זוכר כבר. בלוד, הוצאת ספרי מחקר תורני וכולי. אז יצא שם ספר גזרה שווה ושם יש לו טענה מאוד מעניינת. הוא כמובן עוסק בארכיאולוגיה כדרכם של מחקרים. ובארכיאולוגיה אז הוא מגלה שהגזרות שוות הקדומות כולן נעשו בין צמדי מילים שהן היחידות בכל המקרא. אז עושים גזרה שווה רק במקום שצמד המילים שאותו אני משווה לא מופיע יותר בשום מקום אחר, רק בשני המקומות האלה. אני לא זוכר כבר. הוא מביא שם את רשימת הגזרות שוות. וזה נקודה מאוד מעניינת כי זה באמת אומר שאם ככה, אז לפחות בשלב ההוא היה קריטריון טקסטואלי, איך אני בוחר איזה צמדי מילים לדרוש ואיזה לא. כי זה בעצם מה שאתה הנחת קודם שהרי צריך משהו שיכוון אותי, לא כל שתי מילים אני עושה להם גזרה שווה. לכן אתה אמרת שצריך לערב פה איכשהו את הסברה. אז הנה פתרון אחר, פתרון אחד. פתרון אחר זה מה שאמרתי קודם, שנייה אחת, שזה בא במסורת ואז גם כן אני לא צריך לקבל החלטות מהסוג הזה. לא יודע, תנאים קדומים. יש גזרות שוות אצל תנאים. יש גזרות שוות במקורות תנאיים, ברור שיש. הוא מדבר, אני עד כמה שאני זוכר הכוונה לתנאים קדומים, לא בגמרא, כך נדמה לי אם אני זוכר נכון, אבל זה לבדוק, הייתי בזה לפני הרבה שנים, אני לא זוכר כבר. אז ההבדל בין מידות הגיוניות למידות טקסטואליות נמצא, נעוץ בשאלה מה הטריגר לדרשה. האם הטריגר לדרשה הוא ההיגיון, הקשר התוכני בין הלמד לבין המלמד? בסדר? האם יש ביניהם איזשהו דמיון או יחס של קולא וחומרא או משהו כזה שזה דבר שאני מוציא מתוך התכנים המעורבים בדרשה, היגיון, ההבנה שלי את התכנים. אותו דבר אגב בשני כתובים המכחישים זה את זה, גם שם אני מבין שיש איזושהי סתירה כי אני מבין את התכנים המעורבים. לכן אני חושב שגם זה אולי אפשר להכניס אותו לתוך המידות ההגיוניות. לעומת זאת דרשות כמו גזרה שווה או כלל ופרט או דברים כאלה, אלה דרשות טקסטואליות. בגזרה שווה אנחנו לא מתחילים כמו שאמרתי קודם מהדמיון, מהתכנים, אלא מהביטוי הטקסטואלי שלהם. אם פה מופיעה מילה ושם מופיעה אותה מילה אנחנו עושים גזרה שווה. אותו דבר בכל מידות הכלל ופרט, כלל ופרט, פרט וכלל, כלל ופרט וכלל, כל המידות האלה גם כן פשוט בגלל שהתורה משנה את הניסוח מניסוח של יחיד לניסוח של רבים, זה עצמו מורה לי לדרוש דרשה. לא בגלל שאני מבין בהיגיון שלי שצריך לרבות משהו. לכן כל אלה הן מידות טקסטואליות. אמרתי שאחת האינדיקציות הכי חזקות להבחנה בין שני סוגי המידות האלה זה קיומן של פי… במידות דרש הגיוניות יש פירכות. אם אתה חושב שא' יותר חמור מב', בוא נבדוק אם זה עומד במבחן. זה אתה חושב. אבל אם למשל ההלכות המסוימות יורו לי שא' לא יותר חמור מב', אז יש פירכא, אז כנראה שטעית. הכל מתחיל מהסברה שלך, אז אתה צריך לבדוק אם יש פירכא, הסברה שלך לא נכונה. אבל במידות טקסטואליות אין פירכות, לא תמצאו פירכות על מידות טקסטואליות. אין דבר כזה. למה? כי כשהתורה אומרת לעשות גזירה שווה, מה תעשה פירכא? מה לאישה שכן, אני לא יודע מה, שהיא משתעבד בה? זה לא מעניין. התורה אומרת לי תשווה, לא שאני משווה כי אני חושב שזה דומה. אז אתה יכול להביא לי פירכא ולהראות לי שאני טועה, זה לא דומה. מראש אני לא יוצא מתוך זה שזה דומה. אני לא משווה אותם בגלל שהם דומים. אני משווה אותם בגלל שכתוב שתי מילים שוות והתורה מורה לי להשוות. אז זה לא החלטה שלי, ממילא פירכא לא יכולה להפיל את זה. רק החלטות שהן שלי, מההיגיון שלי, פירכא יכולה להפיל אותן. בסדר? אבל דברים שהם טקסטואליים הם מתחילים מהטקסט, פירכא לא תפיל את זה. כן. מה שזה שונה, נראה מצב של גזירה שווה שיש, אם זה לא מופנה, אז כן אפשר לפרוך. נכון, כי אם זה לא מופנה, אז אמרתי זה בנין אב. זה בנין אב, אבל אז זה חוזר לאותו עניין שגזירה שווה חייבת להיות מילה מופנה, אז יש פה וודאי משהו מאוד מאוד בולט, זה יותר קטגוריה של הפניה, מאוד חד, טקסטואלי. נכון. בסדר. אבל כמובן להחליט אם זה מופנה או לא, איך אתה מחליט אם זה מופנה או לא? עם הסברה שלך, נכון? מופנה זה סברות שאפשר להתווכח עליהם. בסדר. אין מופנה, למרות שאני לא מכיר, לא, יש, יש, יש ויכוחים על זה. מופנה מצד אחד, מופנה משני צדדים, זה אומר שזה מופנה מצד אחד, זה אומר שזה מופנה משני צדדים, יש ויכוחים על הפנאות. אומרים מופנים לגופו, צריך לזה, צריך לזה. זה מה שאני אומר. זאת אומרת, ההפנאה גם היא בעצם משהו שקצת קשור לסברא. כי כשאתה אומר שמילה מסוימת היא מיותרת, אתה בעצם אומר גם בלי המילה הזאת יכולתי לדעת את מה שהיא אומרת. איך יכולתי? מסברתך. אז השיקול אם הדבר הזה הוא מופנה או לא לא פותר לגמרי את הבעיה, כי עדיין יש פה איזשהו כניסה לסברא. אבל בסדר, זאת החלוקה הבסיסית. הקווים פחות חדים ממה שאני מתאר אותם כאן, אבל נדמה לי שהם קיימים. אז מושג הפירכא הוא בעצם האינדיקציה להבחנה בין מידות דרש טקסטואליות למידות דרש הגיוניות. וכמו שנדמה לי שהזכרתי את זה בפעם הקודמת, אם לא אז אני אוסיף את זה רק עכשיו, אני חושב שהזכרתי, שכלל ופרט כשאנחנו עושים מידות כלל ופרט הן מידות הכללה. הכללות ברמות שונות. כלל ופרט, פרט וכלל, כלל ופרט וכלל, כל אחד מאלה זה הכללה במעגלים או ברדיוסים שונים של הכללה. זה בעצם ההבדל בין המידות האלה, אנחנו נדבר עליהם עוד בהרחבה בהמשך. למה צריך אותם? הרי יש לנו הכללה מבניין אב. בניין אב משני כתובים, ממקום אחד, זה סוגים של הכללה גם כן. התשובה היא שצריך, כן, עכשיו אני נזכר שאמרתי את זה כי פה נפתלי שאל משהו. הסיבה שצריך את זה זה בגלל שבניין אב הוא מידה הגיונית, ומידה הגיונית נתקעת במקום שבו יש פירכא. זאת אומרת, אם יש לך מקור מסוים ואתה לומד ממנו מבניין אב שההלכה הנדונה קיימת גם שם, גם בהקשר השני. עכשיו תבוא פירכא ותגיד מה להקשר השני שכן יש בו איזה תכונה מיוחדת? אתה לא יכול ללמוד לגביו. אז לא נעשה בניין אב. זאת אומרת ההכללה שיסודה בבניין אב היא הכללה מאוד מצומצמת. היא הכללה שהפירכא קובעת את הגבולות שלה. היא לא תחרוג למקומות שהם מיוחדים לעומת המלמד, שיש פירכא בהם שמאפיינת אותם לעומת המלמד. אז הכללה של בניין אב זאת הכללה מאוד מצומצמת. כלל ופרט זה מידות שמטרתן לייצר הכללות יותר רחבות מבניין אב. הכללות שחודרות את גבול הפירכא. זאת אומרת שבמקום שהפירכא תעצור את ההכללה הפשוטה, אם היא היתה מבוססת על בניין אב, הפירכא אומרת לי רגע, לשם אתה לא יכול להגיע כי זה לא דומה. אתה עושה את ההכללה על בסיס זה שאתה חושב שזה דומה. אבל הפירכא אומרת לך לא, שם זה לא דומה, זה מעבר לרדיוס ההכללה. בשביל זה צריך את כלל ופרט. הכלל ופרט לעולם, תמיד, עושה הכללות מעבר למחסום הפירכות. זאת אומרת תמיד תהיה פירכא על ההכללה של כלל ופרט, כי אם לא תהיה פירכא ובכל זאת עושים אותה, זאת אומרת היא לא תפרוך את הכלל ופרט. להיפך, אם אין שם פירכא זה לא כלל ופרט. זה בניין אב. זאת אומרת הכללות שלא נעצרות על ידי פירכא אני עושה אותם גם בלי כלל ופרט. מה זאת אומרת? אני עושה אותם מההיגיון שלי. אם זה נכון פה, אז זה נכון בכל המקומות שדומים. אלא אם כן יש פירכא והמקומות האלה לא דומים. אז אני לא אעשה את זה עם בניין אב. בשביל זה יש כלל ופרט. הכלל ופרט אומר לך תלך לשם למרות שזה לא דומה. עכשיו השאלה היא עד כמה רחוק לתוך העומק… של הפירכות ללכת, כמה פירכות יש? אחת, שתיים, שלוש? תלוי כמה פירכות יש, זה מידות הכלל ופרט השונות. יש כלל ופרט, יש פרט וכלל, ויש כלל ופרט וכלל. המידות האלה נבדלות זו מזו בשאלה מה רדיוס ההכללה מעבר למתחם הפירכה. בסדר, זה בעצם היחס. פה רואים מאוד בצורה ברורה את היחס בין מידה הגיונית לבין מידה טקסטואלית, כי הן פשוט משלימות אחת את השנייה. רדיוסי ההכללה שונים, כי בבניין אב רדיוס ההכללה מאוד מצומצם. בכל המקומות שיש פירכה אי אפשר כבר לעשות, כי זה הכל מתחיל מהסברא שלי, וכלל ופרט עושה גם כן משהו די מצומצם, פרט וכלל עושה משהו מאוד רחב, וכלל ופרט וכלל עושה משהו באמצע. איך מגדירים מה זה אמצע, מצומצם ורחב? נגיע כשנדבר על מידות הכלל ופרט, שזו הגדרה ממש מדויקת בחז"ל. זה מופיע בגמרא במפורש. אז על זה נדבר שנגיע. אבל אני רוצה להתחיל עם המידות ההגיוניות. במידות ההגיוניות כמו שאמרתי קודם, קל וחומר ושני בנייני אב. את שני כתובים המכחישים זה את זה אני משאיר כרגע בצד, כי לפחות מבחינתי הוא לא נכנס לאותו מגרש. גם אם הוא מידה הגיונית, אני לא רואה איך הוא מתחבר לשלושת המידות האלה, אבל שלושת המידות האלה משחקות באותו מגרש. טוב, אז אני אביא קצת דוגמאות כדי לראות על מה מדובר. כאן אנחנו ממש מתחילים להיכנס לתוך המידות, גמרנו פחות או יותר את המבואות הכלליים. עכשיו אני מתחיל להיכנס לתוך המידות עצמן. אז נתחיל אולי עם קל וחומר. בסדר? קל וחומר ישנם, אפשר לומר, שלושה סוגים של קל וחומר. סוג אחד זה קל וחומר של בכלל מאתיים מנה, כך בלשון הבעלי הכללים, הגינת ורדים והמהרש"א וכל מיני בעלי כללים, כך הם מכנים את הסוג הזה של הקל וחומר. בכלל מאתיים מנה. מה הכוונה בכלל מאתיים מנה? אם למשל אני אומר, הגמרא אומרת, אם על הפתיחה חייב על בור ברשות הרבים, אם על הפתיחה חייב על הכרייה לא כל שכן. כן? אם כשאתה פותח בור ברשות הרבים, בור קיים, אתה פותח אותו אתה חייב לשלם אם מישהו ניזק בבור הזה, אז מה קורה כשאתה כורה ממש בור חדש? לא פותח בור קיים אלא כורה בור חדש, אז ודאי שתהיה חייב. אם על הפתיחה חייב, על הכרייה לא כל שכן. עכשיו מה היחס בין פתיחה לבין כרייה? אומר המהרש"א במהדורא בתרא בבבא קמא דף מ"ז נדמה לי, המהרש"א אומר שמה שהיחס הוא בכלל מאתיים מנה. הפתיחה כלולה בפועל בתוך הכרייה. פעולת הפתיחה היא פשוט חלק מהכרייה. כשאני כורה בור חדש אני חופר את הבור מלמעלה, לא מתחיל מלמטה כמובן, זה לא הכפיטר בטבריה, אבל אני מתחיל מלמעלה, אבל אני כורה את כל העומק של הבור ובפרט את השכבה העליונה. אז פעולת הכרייה מכילה בתוכה בפועל גם פעולת פתיחה. נכון? זה פשוט נכלל בתוכו. לכן ברור שכל מה שאני אדע על פותח בור יהיה נכון גם על כורה בור ומעלה. נכון? אבל לפחות זה יחס של קל וחומר שהוא יחס פשוט. המהרש"א טוען על זה אין פירכה. זה קל וחומר שאין עליו פירכה. אי אפשר לפרוך. איך אפשר לפרוך? מנה נכלל בתוך מאתיים. מה שיש במנה יש גם במאתיים. פירכה יכולה לכל היותר להראות, אנחנו נראה את זה יותר בפירוט בהמשך, פירכה מראה שיחס הקולא והחומרא הוא לא יחס נכון. אין יחס קולא וחומרא בין הלמד לבין המלמד. זה מטרתה של הפירכה. אבל בקל וחומר של בכלל מאתיים מנה לעולם לא יכולה להיות פירכה. יחס הקולא והחומרא הוא יחס מתמטי. זה מאה זה מאתיים. זה פתיחה זה פתיחה פלוס, אז זה נמצא בתוכו. לכן על זה אומר המהרש"א לא יכולה להיות פירכה. לכן למשל המהרש"א טוען שאם על הפתיחה חייב על הכרייה לא כל שכן זה בדיני ממונות. יש שם תוספות ומכילתא, יש מחלוקת בין תוספות לבין תוספות ומכילתא בבבא קמא דף ב'. נראה שהוא חולק על המכילתא, כי תוספות מביא איזושהי מכילתא שאומר אם על הפתיחה חייב על הכרייה לא כל שכן, אז למה כתוב כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור? למה צריך את שניהם? תגיד לי רק את הפתיחה ואני אדע גם את הכרייה בקל וחומר. אז אומר תוספות ללמד אותנו שאין עונשין מן הדין. התורה כתבה את שניהם כדי ללמד שלא עונשין מן הדין. אבל המהרש"א טוען שהגמרא שם בדף מ"ז נדמה לי או נ"א או משהו שם בהמשך בבבא קמא, הגמרא דורשת משהו אחר מהכפילות הזאת של כרייה ופתיחה. אז אומר המהרש"א למה? כי הגמרא אומרת שכן עונשין מן הדין בממון. בסדר? אז… הטענה של המהרש"א היא בעצם שמהקל וחומר הזה אפשר לענוש מן הדין. למה? בשביל שאין עליו פירכא, לא רק בממון בעצם, בכלל. בגלל שאין עליו פירכא. כל הבעיה למה לא עונשין מן הדין, זה לא עונשין מכוח קל וחומר, זה שמא על הקל וחומר יש פירכא. אבל קל וחומר שבכלל מאתיים מנה לעולם לא תהיה עליו פירכא. לכן אפשר לענוש עליו. אז זה הסיבה השנייה. המהרש"א אוחז שהסיבה היא שמא יש פירכא, לא הסיבה של הכסף משנה. אבל למה לא עונשין מן הדין בדיני ממונות? הוא לא מדבר על דיני ממונות, תוספות מדבר על דיני ממונות. המנחת חינוך, מישהו ישלם את זה או שהוא ישלם את זה. ההנחה הפשוטה היא שתשלומי נזיקין זה סוג של עונש. הנחה מאוד בעייתית. יכול לתת לזה שיעור לחוד, אבל זה ההנחה שם. אבל אם אין דבר כזה גם הכלל שאין עונשין מן הדין הוא מחיל אותו על כל דיני ממונות? לא בהכרח. זה מחלוקת ראשונים אם עונשין ממון מן הדין או לא. תוספות שם במקום מדבר על זה ובעדים זוממים, יש על זה תוספות בתחילת בבא קמא. בבא קמא תוספות. השאלה אם זה ממון או קנס וזה תוספות תולה בזה את השאלה אם עונשין או לא עונשין. הקל וחומר של עדים זוממים שאם זמם אז חייב, אז ודאי שאם עשה אז יהיה חייב. קל וחומר. אז השאלה אם עונשין ממון מן הדין או לא עונשין ממון מן הדין. זה מחלוקת ראשונים בקיצור. אבל לא משנה, לא ניכנס לזה כרגע. מבחינת המהרש"א זה לא חשוב. בקל וחומר מהסוג הזה עונשין מן הדין איפה שאתה לא רוצה, כי על זה אין פירכא. אולי זה נגד הרעיון, כי מדובר שהמשנה אומרת מפורש כאשר זמם ולא כאשר עשה. המשנה לא אומרת כאשר זמם ולא כאשר עשה. זה לא מופיע בשום מקום בספרות חז"ל הדרשה הזאת. זה רק רש"י, אפילו לא אמורא. זה רק רש"י בתחילת מכות. ורק על עדים זוממים זה ככה? זה כן, יש בניסוחים אחרים עקרונות דומים, אבל כאשר זמם ולא כאשר עשה זה רק רש"י. הוא יכול להגיד משהו אחר לפחות בעדים זוממים. הוא יכול להגיד שההיגיון שזה לא שאין פירכא, באמת יכול להיות שאין פירכא, אבל ההיגיון הוא לא. אתה מציע הצעה אחרת, אני לא נכנס לסוגיית עדים זוממים. אפשר לדון על ההצעות האלה, יש הרבה מה להאריך. המהרש"א טוען, לומד את זה ככה. אני מבחינתי זה רק דוגמה. הוא רוצה לטעון שקל וחומר שבכלל מאתיים מנה אין עליו פירכא, וכיוון שאין עליו פירכא אז גם יענשו על פיו. אפשרות אחרת להבין למה אין עונשין מן הדין כי מה שלא נכתב הוא כבר. יש עוד אפשרויות גם למה לא עונשין מן הדין. לדעתי שתי האפשרויות האלה לא נכונות, אפשרות שלישית היא נכונה, אבל לא משנה עכשיו. אני מביא את זה רק כדי לחדד את הנקודה מה המהרש"א מוציא מזה. הוא אומר שכיוון שבקל וחומר שבכלל מאתיים מנה אין פירכא, אז ההשלכה היא למשל לדעתו שגם עונשין מן הדין. לא אכפת לי, אני לא נכנס עכשיו לסוגיית עונשין מן הדין. אני רק מביא דוגמה כדי להראות מה עושים עם טענה כזאת. לעומת קל וחומר אחר שעליו יכולה להיות פירכא, אומר המהרש"א שם באמת לא יענשו מן הדין. אז זה קל וחומר מהסוג הראשון, קל וחומר שבכלל מאתיים מנה. אולי עוד הערה על העניין הזה, הזכרתי את זה גם בכנס ניצוצות מי שהיה, יש פירכות גם על קל וחומר שבכלל מאתיים מנה. לא יאומן אבל יש. הבאתי שם דוגמה, יש חוק בלגי שנקרא חוק ונדרוולדה. איזה מקום בבלגיה, שהיה שם איזשהו חוק שלא למכור שני ליטר יין במסבאות. ועלתה שאלה לפני בית המשפט שם האם שלושה ליטר מותר? לכאורה זה בכלל מאתיים מנה. אם שניים אסור אז ודאי ששלושה אסור, נכון? קל וחומר שאין עליו פירכא אומר המהרש"א. אז הנה תשמעו את הפירכא. בית המשפט שם אמר שמותר. לא שתיים. בגלל שמה שאסרו למכור שני ליטר, כי זה אוכל כמעט את כל השכר שמקבל פועל, השבועי שמקבל פועל. הוא לא מביא את השכר הביתה, אין להם מה לאכול אחרי זה. אז לא רוצים שהוא יקנה עם זה יין, אסור למכור לו. אבל שלושה ליטר זה הרבה מעבר לשכר השבועי של פועל, אז הוא לא יקנה את זה. לכן את זה מותר למכור. אולי אם הוא בא פעם בשבועיים לקנות, לא יודע. המחוקק הבלגי לא חשב על זה כנראה. אבל תכל'ס אנחנו רואים דוגמה למצב שקל וחומר שבכלל מאתיים מנה לכאורה קל וחומר שאין עליו פירכא, זה לא נכון. אין קל וחומר שאין עליו פירכא. אין. ואחת הפירכות אגב היא בדיוק האלטרנטיבות שכל הזמן הזכרתם קודם למהרש"א. כשאנחנו אומרים שלא עונשין מן הדין, המהרש"א אומר למה, כי אולי יש פירכא. בוא אני אעשה לכם פירכא על מה שהוא אומר. יכול להיות שלא עונשין מן הדין בגלל שהעונש לא מספיק, כמו שאומר הכסף משנה. בעצם את העונש הראשון מגיע לך, את העונש הבסיסי, אבל הוא לא יספיק. זו עבירה יותר חמורה הרי עבירה שנלמדת בקל וחומר. אז עליה אולי צריך עונש יותר חמור, לכן אל תענוש אותו את העונש הקל. אז הנה יש לנו פירכא על הקל וחומר. שימו לב למעשה זה יוצא פירכא. כי אם אתה רוצה ללמוד את העונש בקל וחומר, כי אם על א' עונשין מלקות, ב' יותר חמור. ממנו ודאי צריך לענוש מלקות. עכשיו נניח שב' הוא בכלל מאתיים מנה לעומת א', הוא ממש פתיחה וקריאה. בסדר? נגיד שעל פתיחה היו חייבים מלקות, בסדר? ועל הקריאה גם כן חייבים מלקות, אני רוצה לטעון מכוח הדין. אז הוא אומר מה פתאום? יכול להיות שבגלל שהקריאה יותר חמורה, אז לא יספיק עונש מלקות, אז אתה צריך יותר מזה. אז תשימו לב בעצם מה שיש כאן זה סוג של פירכא. זאת פירכא. את המסקנה שאותה הסקת לא נכון להסיק. זה גם סוג של פירכא. אז הנה אפילו במקום שיש קל וחומר שבכלל מאתיים מנה, זה עצמו האלטרנטיבה שמציעים למהרש"א יצא פירכא על הקל וחומר הזה. זה לא סותר את זה שזה יותר חמור, לכן אני אומר זה סוג מיוחד של פירכא. אבל בוואנדרוואלדה למשל זה גם כן זה כן סותר את זה. זה ממש סותר את זה, וזה לכן זה יותר מעניין אפילו. יש בכל מיני צורות אפשר לתקוף אפילו קל וחומר שבכלל מאתיים מנה, כי באמת בחז"ל רואים בצורה די ברורה שהם לא הבחינו. קל וחומר, שנייה אחת, שקל וחומר שבכלל מאתיים מנה אצל חז"ל נחשב קל וחומר רגיל לכל דבר ועניין. ההמצאות האלה שאין על זה פירכא וזה, זה המצאות של אחרונים. בפשטות בחז"ל אין הבחנה כזאת. כתוב אחותו בת אביו או בת אמו. אומרים אם אומרים בת אביו, אז ברור שגם מי שהיא בת אביו ובת אמו, כן? ללמדך שאין עונשין מן הדין. מה זאת אומרת? זה דין של קל וחומר שבכלל מאתיים מנה. מה שייך לאין עונשין מן הדין? מה זה קשור? אלא רואים שגם על קל וחומר שבכלל מאתיים מנה יכול להיות שיש פירכא. זה קבוע שאומרים שהמעביר מזרעו למולך בכל זרעו, ולא כל זרעו, רק הכסף משנה שיש כאן מקודם. בכל אופן, אז זה קל וחומר מהסוג הראשון. קל וחומר מהסוג השני זה קל וחומר של סברה. המדרש מביא עשרה קלים וחמורים שמופיעים במקרא. נכון? הן לא ישמע אלינו פרעה, איך זה הולך? הן בני ישראל לא שמעו אליי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים למשל. או הן אביה ירק ירק בפניה הלא תיכלם שבעת ימים. הן כסף שמצאנו בפי אמתחותינו, זה בדיוק בפרשה של לפני שבוע או שבועיים. אז כל אלה זה קלים וחמורים שמופיעים במקרא. עכשיו מה זאת אומרת מופיעים במקרא? שימו לב, כל מידות הדרש, כמעט כל מידות הדרש הן מידות דרש שניתנו לנו הלכה למשה מסיני, והמקרא עצמו משמש תשתית, עליו אנחנו מפעילים את המידות האלה. אבל לא שהמקרא עצמו עושה שימוש במידות האלה. בסדר? אבל יש מידות מסוימות בהן המקרא עצמו עושה שימוש. במקרא עצמו רואים שיקול של קל וחומר. אין במקרא עצמו שיקול של גזרה שווה. במקרא עצמו מופיעה המילה לה פה ומופיעה המילה לה שם, ואני עושה גזרה שווה, כי יש לי הלכה למשה מסיני י"ג מידות הדרש. אבל קל וחומר זאת מידה שמופיעה במפורש בתורה, התורה עצמה עושה קל וחומר. לכן זאת מידה מאוד חריגה. בסדר? בעצם התורה עצמה עושה קל וחומר. הראב"ד טוען שגם שני כתובים המכחישים זה את זה זאת מידה שהתורה עצמה עושה. אבל זה פרשייה בפני עצמה. הוא טוען שקל וחומר ושני כתובים זה המידות היחידות שיש שהתורה עצמה עושה את הדרשה. עכשיו כל הקלים והחמורים שמופיעים במדרשים האלה, מופיעים במקרא, המדרשים רק אוספים אותם, אלה קלים וחמורים שמבוססים על סברה. זאת אומרת החומרא של הקדוש ברוך הוא ביחס לאביה זאת הנחה של הדרשן, הנחה מסברה. זה לא הוכיח את זה מאיזה דינים מהפסוקים. הוא מניח את זה, סברה פשוטה כן, אבל הוא מניח שהקדוש ברוך הוא יותר חמור מאשר אביה. אז היסוד לקל וחומר הוא יסוד של סברה. זה קל וחומר מהסוג השני. קל וחומר שבכלל מאתיים מנה זה גם כמובן קל וחומר של סברה, אבל הוא קל וחומר יותר חזק בסברה. אפשר להגיד ששני אלה זה בעצם סוג אחד שמתפצל לשניים, לא חשוב. הסוג השלישי שבו אנחנו נעסוק מכאן ואילך, נקרא לו לצורך הדיון כאן קל וחומר מידותי. קל וחומר שבו בא לידי ביטוי המידה, אותו הפסוק לא עושה. זה קל וחומר של תורה שבעל פה. והקל וחומר הזה מבוסס לא על סברה, הוא מבוסס על דינים. בסדר? למשל הקל וחומר המפורסם של חכמים משנה בבא קמא, הטבלאות האלה ילוו אותנו קצת מכאן ולהבא, אז כדאי להתחיל להתרגל אליהם. רשות הרבים וחצר הניזק, שן ורגל וקרן. כן, שם תסתכלו. מה? אה, קרן. יש פה על השולחן מחק. סבבה. אה כן, כן. אולי בשביל שייתן לי גיבוי אמרתי. גיבוי מוראלי. טוב, בכל אופן אז המשנה בבבא קמא בדף כ"ד אומרת. שן ורגל ברשות הרבים פטור. נסמן את זה בתור אפס, לא חייב לשלם, בסדר? קרן ברשות הרבים חייב, נעשה את זה חצי אבל נקרא לזה אחד לצורך העניין. חייב. בסדר? שן ורגל בחצר הניזק גם חייב, אוקיי? והשאלה היא מה הדין של קרן בחצר הניזק. זאת בעצם השאלה שהגמרא דנה בה, רבי טרפון וחכמים, אבל ברור שחייב פה. השאלה אם חייב חצי או חייב אחד, זה מחלוקת רבי טרפון וחכמים. שור או בן… מה? לא, אני קורא את זה. אה, שור זה שן ורגל. שן ורגל, כן. אז בקרן בחצר הניזק חייב, בסדר? זה הקל וחומר. על מה מבוסס הקל וחומר הזה? הקל וחומר הזה לא מבוסס על סברה. לא נכנסה פה בשום מקום סברה. יש לי שלוש הלכות ומההלכות האלו אני גוזר הלכה רביעית. למה? שן ורגל זה היזק מצוי, קרן זה היזק לא מצוי, רשות הרבים זה מקום… לא, לא, לא, לא. אם אתה צריך את זה, אז אתה לא צריך את השורה העליונה. אז תעשה את זה ישר לפה. קח את שן ורגל בחצר הניזק הוא חייב, אפילו שהוא מצוי, אז קרן שלא מצוי ודאי שיהיה חייב. למה אתה צריך את שני אלה? למה אני צריך מה? את שני אלה? לא, זה קל וחומר הפוך, כדי לחזק את זה, אף על פי ש… אף על פי ש… מה פתאום? זה לא אף על פי, זה אותו כיוון. קרן יותר חמור משן ורגל. ברור שזה לא יוצא מסברה. אני עוד מעט אסביר יותר בפירוט איפה נכנסת בכל זאת הסברה פה. זה קל וחומר שלא יוצא מסברה. יש לי שלושה נתונים הלכתיים ומהם אני גוזר נתון רביעי. שימו לב שכל הקלים וחמורים שהזכרתי קודם, קלים וחמורים שמבוססים על סברה, הן אביה ירוק ירק בפניה, או הן כסף שמצאנו בפי אמתחותינו. כל הקלים וחמורים האלה מבוססים על נתון אחד, לא על שלושה. הקל וחומר הזה מבוסס על שלושה נתונים ומוציא מהם נתון רביעי. הקלים וחמורים ההם מבוססים על נתון אחד. אביה ירוק בפניה, היא חייבת להיכלם שבעת ימים. זהו. אין פה שני נתונים. אז אם הקדוש ברוך הוא ירוק בפניה, שהוא יותר חמור מאביה, אז ודאי שצריכה להיכלם לפחות שבעת ימים. נכון? זאת אומרת יש פה נתון אחד וסברה. זה השני סוגים הראשונים של הקל וחומר. הרב, זה לא נכון. יש שם גם שלושה נתונים. מה אלה הנתונים שהרב לא סופר? זה שאלוקים הוא יותר חשוב מאדם. זאת הסברה. מה זה נתונים? זה לא נתונים. הסברה של חומרת אלוקים יותר חשוב מאדם. אוקיי, אז הנתונים האחרים יהיו שאביה ירוק בפניה ושהיא צריכה להיכלם. יש שם… לא. אביה ירוק בפניה זה האנטרי של המטריצה. אביה ירוק בפניה הדין הוא נכלמת, אחד. עכשיו אני שואל מה קורה כשהקדוש ברוך הוא ירוק בפניה? אז אני אומר גם אחד, כי הוא יותר חמור. אין פה עוד… אין פה עוד טור. צריך לזכור, יש פה… יש פה שני צירים, הציר הזה ציר הרשויות וציר המזיקים, אבל יש פה גם את ה… את ההלכות. אלה גם חלק מהנתונים כמובן. אוקיי. אז… אז כל הקלים וחמורים משני הסוגים הראשונים הם קלים וחמורים שמבוססים על נתון אחד וסברה. הקל וחומר המידותי, שבו אנחנו נתעסק מכאן ולהבא, זה קל וחומר שמבוסס על שלושה נתונים בלי סברה. לפחות כרגע. בהמשך אני אעדן את זה קצת. אבל בינתיים, שלושה נתונים. אם יש לי מבנה כזה של שלושה נתונים אני יכול לגזור מהם נתון הלכתי רביעי, ללמוד מהם נתון הלכתי רביעי. עכשיו, מה משותף לכל הקלים וחמורים ובעצם לכל מידות הדרש? שאני גוזר מהן הלכות חדשות. להבדיל מלוגיקה, על זה דיברנו כבר בפעמים הקודמות, שהלוגיקה לעולם לא יכולה להוסיף לי מידע שלא היה בידי. נכון? לכן בעצם ברור שהלוגיקה של המידות היא לוגיקה שמוסיפה לי… לוגיקה שמתארת תוספת מידע או צבירת מידע. להבדיל מהלוגיקה הדדוקטיבית הרגילה, שזאת לוגיקה שלעולם לא מוסיפה לי מידע היא רק חושפת בפניי מידע שכבר היה אצלי. כבר דיברנו על זה. בסדר? אז כאן אנחנו באמת רואים: יש לנו מידע, שלוש ההלכות האלו הן נתונות, זה המידע שיש בידי כשאני יוצא לדרך. וכשאני גומר את המסלול יש בידי עוד עובדה. צברתי מידע נוסף. זאת אומרת שקל וחומר זה כלי היסק שמוסיף לי מידע שלא היה בידי. מה זה בעצם אומר? שברור שהוא לא דדוקציה. נכון? כי דדוקציה לעולם לא מוסיפה מידע, דדוקציה היא ריקה ממידע. זה או אנלוגיה, אינדוקציה או מהמשפחה הזאת. זה משפחה של טיעונים שמוסיפים מידע. מה מאפיין את הטיעונים האלה? דיברנו על זה גם. מה שמאפיין את הטיעונים האלה זה שהם לא ודאיים. דדוקציה זה טיעון ודאי. כל בני האדם בני תמותה, סוקרטס הוא בן אדם, סוקרטס הוא בן תמותה. אי אפשר להתווכח על זה, זה ודאי. זה בעצם מקביל לקל וחומר של בכלל מאתיים מנה. בסדר? זה ודאי, אז זה לא מוסיף לי מידע. בגלל זה זה ודאי, כי זה לא מוסיף לי מידע. זה כמו עם הכדור הפורח. בסדר? הקלים וחמורים והטיעונים האלה הם טיעונים שמוסיפים לי מידע ובדיוק בגלל זה ברור ש… ברור שהם לא יכולים להיות ודאיים. ולכן כל מיני כאלה שזיהו את הקל וחומר עם דדוקציה, עם מה שנקרא סילוגיזם בלוגיקה האריסטוטלית, טעו. זה לא נכון. כי אם זה היה סילוגיזם לא יכולה להיות עליו פירכא, הוא היה ודאי. אם על קל וחומר יש פירכא, זה אומר שההיסק הזה הוא לא ודאי. אז זה אומר שהוא לא דדוקציה. כי על דדוקציה אין פירכות. ההיסק עם סוקרטס אין פירכה, אין. נכון. וברגע שיש פירכה, לא, אז לכן הוא לא יהיה דדוקציה. הוא מניח כל מיני הנחות נוספות שהוא לא, לא אומר אותן במפורש. אתה החלטת שבכלל מאתיים מנה כי אתה חשבת על הרלוונטיות של הנתונים לתוצאות, אז אתה כבר הכנסת עוד דברים. בדיוק בגלל זה. אבל אין, מתמטיקה, תראו, זה ההבדל בין מתמטיקה למדע, דיברנו על זה. מתמטיקה אין פירכה. אי אפשר למדוד משהו ולגלות שחוק מתמטי הוא לא נכון. אין דבר כזה. אפשר לגלות שחוק פיזיקלי הוא לא נכון. אי אפשר לגלות שחוק מתמטי לא נכון. אין פירכות על מתמטיקה. יש פירכות על מדע, ובגלל שהמדע הוא לא ודאי, אתה צריך לבדוק את עצמך כל הזמן מול עובדות, מול נתונים, לעשות ניסיון, והניסיון הוא הפירכה או אי הפירכה. המשפט האחרון של פרמה ניסו להוכיח האם הוא נכון או לא נכון. זה היה משפט מתמטי. לא להוכיח, הוכחות בטח שיש במתמטיקה. פירכות, פירכות אין במתמטיקה. אבל מה זאת אומרת אי אפשר להפריך דבר במתמטיקה? אתה יכול לעשות ניסוי ולגלות, לעשות ניסוי ולגלות שחוק מתמטי כלשהו הוא לא נכון? דיברנו על זה, לא? על התפוזים עם הסל? איך הפיתגוראים גילו שיש מספרים לא טבעיים? נו? נו, חשבו שאין ופתאום גילו שיש. גילו שהם טעו, אז מה? זה לא פירכה. זה לא פירכה. מה זה חשבו שיש? חשבו שיש וחשבו שאין זו טענת קיום, זו לא טענה מתמטית. לא, הם טענו טענה. אם אתה גוזר את זה מתוך הנחות זה מתמטיקה. אתה יכול, אני טוען שיש משולשים שהם כאלה וכאלה. זה לא מתמטיקה. המתמטיקה זה הגזירה מתוך הנחות מסוימות לגזור מסקנות מסוימות. זה המתמטיקה. זה שבין שתי נקודות עובר קו ישר אחד זה לא מתמטיקה. זה פיזיקה. זה פיזיקה. לא, אבל מה, כל גיאומטריה אתה מוציא בכלל מהמ… בוודאי. אתה לא יכול למדוד גיאומטריה. אתה יכול למדוד את הגיאומטריה של העולם. אתה לא יכול למדוד האם הגיאומטריה כשלעצמה היא תיאוריה נכונה? אין לזה שום משמעות. דיברנו על זה, איך אנחנו מודדים או מפריכים את החוק שתיים ועוד שלוש שווה חמש? כן, אז היה מישהו שהציע, לא פה, פעם היה מישהו שהציע, קח סל, תכניס לתוכו שני תפוזים, בסדר? ועכשיו תיקח עוד שלושה תפוזים, תכניס גם אותם לתוך הסל. עכשיו תספור כמה יש לך סך הכל. אם יצא חמש אז זה בסדר. אם יצא שש אז הפרכת את החוק שתיים ועוד שלוש שווה חמש. אבל זו שטות גמורה, כיוון שגם אם אתה מוצא שמה, גם אם אתה מוצא בפנים שש, לא הפרכת את החוק ששתיים ועוד שלוש שווה חמש. מה שהפרכת זה את ההנחה הפיזיקלית, לא המתמטית, שהוספת תפוזים לתוך סל מתוארת על ידי חיבור. כנראה שלא חיבור אלגברי מתאר הוספת תפוזים לתוך סל. הבאתי לכם את הדוגמה, אני חושב שדיברנו על זה, לא? לא דיברנו על וקטורים? למשל, הדוגמה הכי טובה לעניין הזה זה כוחות, הוספת כוחות. קחו עצם מסוים, תפעילו עליו כוח צפונה, בסדר? עשרה ניוטון, העוצמה של הכוח צפונה. אוקיי? עכשיו אני מפעיל עליו עוד כוח מערבה, גם כן עשרה ניוטון. בסדר? מה הכוח השקול על הגוף הזה? עשר שורש שתיים, נכון? וקטור כזה, משפט פיתגורס, עשר שורש שתיים. בסדר? ברור לכולם שזה לא עשרים. עזבו עכשיו את הפרטים הפיזיקליים, זה לא עשרים. זה היה עשרים אם הייתי מוסיף פה עוד כוח של עשר, זה היה עשרים. אבל כוח כזה זה לא עשרים. למה לא עשרים? הפרכנו את החוק שעשר ועוד עשר שווה עשרים, לא? הנה ניסוי, הפרכנו את החוק שעשר ועוד עשר שווה עשרים. זה לא נכון. מה הפרכנו? הפרכנו את ההיפותזה הפיזיקלית, לא את החוק המתמטי. ההיפותזה הפיזיקלית שהוספת כוחות מתוארת על ידי חיבור אלגברי. זה לא נכון, זה מתואר על ידי חיבור וקטורי. אבל זה לא רק משחק אצל חז"ל. הם לא אומרים הנה תראה זה שור שנגח פה ושור שנגח שם. הכל תחת אותו מישור, במישור של סברות הלכתיות. בסדר? סברות משפטיות, אז מה? לא אמרתי שזה מדע, אבל אמרתי שזה היסק שמוסיף לי מידע. כן, אבל הוא לא, אבל זה לא שאתה מנסה לעשות, כאילו אתה אומר אי אפשר להפריך את זה כי אי אפשר לעשות משהו במציאות שמוכיח את הנוסחה. לא הפוך, שם אפשר להפריך אני טוען. לא, אני אומר במתמטיקה. אה, במתמטיקה כאילו המציאות לא יכולה לדבר על נוסחאות מופשטות. נכון. עכשיו כשהכל מדבר בנוסחאות מופשטות, אז מה? תיקח, יש לך פסוק בתורה שמפריך לך את הקל וחומר. מה הבעיה? או משנה או מה שלא יהיה. מה זה משנה? זהו. עובדות, גם שם יש עובדות, עובדות הלכתיות. אתה מסיק ששן ורגל יותר חמורה מקרן? בוא אני אראה לך שברשות השותפין שן ורגל יותר קל מקרן. אז הנה הפרכתי לך, הבאתי לך עובדה, עשיתי ניסוי, נכשלת בניסוי, הפרכתי לך את התאוריה. זה שקול לגמרי. טוב, אז אם ככה, ברגע שאנחנו רואים שיש לנו היסק שמוסיף לנו מידע, היסק שמתאר צבירת מידע, אז א', הוא לא ודאי בהכרח, אף פעם הוא לא, זה כן ודאי שההיסק הזה הוא לא ודאי, כן? וב', שכנראה גם יכולות להיות עליו פירכות. הפירכות יגלו לנו אם הוא נכון או לא נכון, אבל לעולם הוא לא ודאי. זאת אחת הסיבות, כמו שאמרנו קודם, שלא עונשין מן הדין. לא עונשין מן הדין בגלל שאולי הקל וחומר הוא לא נכון. למה? כי קל וחומר זה לא היסק הכרחי. הוא אולי לא נכון, אתה לא יכול לדעת. גם אם לא מצאת פירכה, זה עוד לא אומר שאין פירכה. לא מצאת, לא חשבת על פירכה, אבל אולי יש. אתה אף פעם לא יכול לדעת. נכון, גם במדע זה ככה, אתה אף פעם לא יכול לדעת אם המסקנה שלך נכונה כיוון שתמיד יכול להיות שיש עוד משהו שלא מדדת או שלא חשבת עליו או מה שלא יהיה. זה לא משהו ודאי. במתמטיקה, אחרי שעשית הוכחה מסודרת, אתה יודע שהתוצאה נכונה. אין, זה לא תלוי בשום מדידה עתידית. זה לא משהו שאפשר להפריך אותו, לכל היותר אפשר למצוא טעות בהוכחה, סתם פספסת, אבל לא לא תהיה אף פעם פירכה חיצונית, משהו מבחוץ שמראה לך שהחוק המתמטי לא נכון, לכל היותר יעברו איתך על ההוכחה ויראו לך איפה פספסת. בסדר? אוקיי, אז הקל וחומר הזה בעצם מבוסס על, כמו שאמרתי קודם, על שלושה נתונים. איך בדיוק הוא בנוי? קל וחומר הזה בנוי בצורה הבאה. אני מסתכל, אפשרות אחת, אני מסתכל על השורה הזאת ואני אומר מהשורה הזאת יוצא שקרן יותר חמור משן ורגל, נכון? יותר קל לחייב את קרן מאשר את שן ורגל, זה נקרא חמור, כן? יותר קל לחייב. אוקיי. אז עכשיו אני יורד לשורה הזאת ואני אומר אם שן ורגל חייב בחצר הניזק וההנחה היא שקרן יותר קל לחייב מאשר שן ורגל, אז אם שן ורגל אפילו חייב אז קרן שעוד יותר חמור ודאי שיהיה חייב ולכן המילוי הוא אחד. זה אפשרות אחת לעשות את הקל וחומר. אפשרות שנייה לעשות את הקל וחומר זה ללכת ככה, לקחת את העמודה הזאת. בעמודה הזאת מה יוצא? שחצר הניזק יותר קל לחייב בה מאשר ברשות הרבים. זאת אומרת היא יותר חמורה במובן שזה יותר קל לחייב על נזק שמתרחש בתוכה. עכשיו נעבור לפה, אז גם בקרן אפילו קרן שיותר קשה לחייב בה חייבת ברשות הרבים, אז בחצר הניזק ודאי שהיא תהיה חייבת כי בחצר הניזק יותר קל לחייב, נכון? אז זה קל וחומר מן הטיפוס השני. איך בנוי קל וחומר כזה? קל וחומר כזה בעצם כמו שתיארתי עכשיו מתחיל או מעמודה או משורה ומסיק מסקנה לגבי העמודה או השורה השנייה, נכון? בעצם יש פה איזשהו סוג של אנלוגיה. אני בעצם עושה איזושהי אנלוגיה בין שן ורגל לבין קרן. אני אומר שאם בשן ורגל יש איזשהו יחס בין הרשויות שהוא יחס כזה, אז גם בקרן כנראה צריך להיות אותו יחס בין שתי הרשויות. אתם רואים? בעצם קל וחומר זה איזשהו סוג קצת שונה של אנלוגיה. זה הכל. רק אני עושה אנלוגיה לא בדינים המסוימים אלא אנלוגיה של יחסי היררכיה, יחסי קולה וחומרה. אם פה בתוך שן ורגל יש יחסי קולה וחומרה שחצר הניזק יותר חמורה מרשות הרבים, אז גם בתוך קרן לדעתי הוא דומה לשן ורגל ולכן גם בתוכו חצר הניזק יותר חמורה מרשות הרבים. בסדר? אז אני עושה בעצם איזשהו סוג של אנלוגיה. לכן קל וחומר הוא לא דדוקציה כמו שיש כאלה שרצו לומר אלא הוא סוג של אנלוגיה בכלל מבחינת המשפחה הלוגית שלו, זה לא בדיוק זה אנלוגיה, כן? זה סוג של אנלוגיה. מה עושה פירכה? פירכה נגיד אני מצאתי עוד עוד רשות, עוד סליחה עוד מזיק, נגיד בור לא משנה כרגע, בסדר? נגיד בור חייב ברשות הרבים ופטור בחצר הניזק לצורך הדיון רק בשביל הדוגמה. אוקיי, אז זה פורך את הקל וחומר, נכון? עכשיו אנחנו בעצם אומרים שאי אפשר למלא פה אחד, זה פורך את הקל וחומר. יכולתי כמובן גם לעשות פירכה כזאת אם הייתי מוצא עוד רשות, על הירח שן ורגל חייב וקרן פטור. בסדר? למשל לא משנה איזשהו מקום נוסף, רשות נוספת. אוקיי, זה גם סוג מסוים של פירכה. מה עושה הפירכה? כמו שאמרתי קודם פירכה מגלה לי שיחס הקולה והחומרה שהנחתי אותו הוא לא נכון. בסדר? עכשיו, בקל וחומר מהשני טיפוסים הראשונים, זה קלים וחמורים שמבוססים על נתון אחד וסברה של יחס קולא וחומרא. אביה ירוק ירק בפניה לא תיכלם שבעת ימים. הנתון, שאם אביה ירק בפניה היא נכלמת שבעת ימים. הסברה, שיריקה של הקדוש ברוך הוא יותר חמור מאשר יריקה של אביה. אז מכאן, שגם יריקה של הקדוש ברוך הוא מחייבת שבעה ימים לפחות. נכון? מה עושה הקל וחומר הזה? הקל וחומר הזה במקום סברה, הוא מוסיף שני נתונים. זה מה שהוא עושה. פה היה לי נתון אחד, כמו בקל וחומר ההוא. בקל וחומר ההוא היה רק נתון אחד וסברה. בקל וחומר הזה יש נתון אחד, ובמקום הסברה יש פה פשוט עוד שני נתונים הלכתיים. מה עושים השני נתונים ההלכתיים האלה? הם מראים לי את הסברה. אני לוקח את שני הנתונים ההלכתיים האלה והם מראים לי שקרן יותר חמור משן ורגל. אז אם הסברה הזאת יוצאת לי מסברתי, אני לא צריך שני נתונים הלכתיים, אז מספיק לי נתון אחד כדי לעשות קל וחומר. אבל במקום שבו לא הייתי יודע את זה מסברתי, אז אני יכול ללמוד את זה מתוך שני נתונים הלכתיים נוספים. לכן צריך פה שלושה נתונים. ובאמת קל וחומר מן הטיפוס הזה תמיד בנוי על ידי לקיחת או עמודה או שורה, הוצאת הסברה מתוך השורה או העמודה האלה, ואז לעשות קל וחומר של סברה עם הנתון השלישי שנשאר. למשל, לקחתי פה את השורה הזאת, הוצאתי ממנה סברה, שקרן יותר חמורה משן ורגל. עכשיו חזרתי לאחד משני הסוגים הראשונים של קל וחומר. יש לי קל וחומר של נתון אחד שבו עוד לא השתמשתי והסברה שאותה חילצתי משני הנתונים הראשונים. אז קרן יותר חמור משן ורגל זה הסברה, שן ורגל חייב זה הנתון, אם שן ורגל חייב, אז קרן שיותר חמור ודאי יהיה חייב. ואותו דבר בעמודות. נכון? אז בעצם הקל וחומר הזה הוא קל וחומר שמחליף את הסברה על ידי שני נתונים עובדתיים או הלכתיים. פשוט מתוך שני נתונים הלכתיים אני מוציא את הסברה. וכאן בדיוק האוקץ' של הפירכא. בגלל שכשאני מוציא פירכא, מה עושה הפירכא? הפירכא בעצם אומרת לי, הסברה שהוצאת מפה לא נכונה. הנה תראה, פה זה הפוך. הסברה שהוצאת מפה מה היא בעצם אומרת? שרשות הניזק יותר חמור מרשות הרבים. עכשיו אתה רוצה לקחת את הנתון הזה עם הסברה שיצאה מפה ולהוציא את התוצאה. נכון? אבל שים לב, הסברה הזאת לא נכונה. הנה תראה פה למשל, ברשות הרבים יותר חמור מאשר ברשות הניזק. אז הסברה שאותה הוצאת משני נתונים אלה לא נכונה. אוקיי? לכן הרבה פעמים קל וחומר מידותי יש הרבה פירכות. קל וחומר מסברה אני אפילו לא זוכר אם יש פירכות. לא זוכר אם יש דוגמה לפירכה על קל וחומר מסברה. כי קל וחומר מסברה הסברה אומרת שזה יותר חמור, זה לא משהו ספקולטיבי. ברור שהקדוש ברוך הוא יותר חמור מאביה, לא תהיה על זה פירכה. אוקיי? יש ספר הליכות עולם של רבי ישועה הלוי שכתב פירכות על כל הי"ג קל וחומר שבתורה. מה זה הוא כתב בעצמו? בסדר, לא, אני חושב שהוא הוציא של חז"ל, פירכות חז"ל. טוב, לא יודע, אני לא זוכר כרגע. כן? אבל האם במידה שנתחיל עכשיו לחשוב שתהיה פירכה על קל וחומר מסברה, כמו שבקל וחומר הזה אנחנו מוצאים סברה משלושה גורמים במקום מאחד? שניים. הסברה יוצאת משניים, נכון. אז האם כשיש משהו מסברה האם אי אפשר להוציא את זה משני גורמים אחרים? לדוגמה אם אני מוצא מקום שבו אלוקים כיבד את האדם יותר מאשר את עצמו? זה תהיה פירכה. זה יהיה קל וחומר כזה. לא, אני אומר, אביה ירוק ירק בפניה, אנחנו מניחים גם מסברה שאלוקים יותר חשוב מאשר אדם, לכן זה יהיה חמור יותר. אבל אם אנחנו נמצא מקום אחר שבו כתוב לדוגמה שאלוקים מחל על כבודו לפני אדם… הרי זה… לא, אז אני אומר, יכולה להיות פירכה, אני לא אומר שלא. לכן אני אומר, חילקתי קודם, קל וחומר שבכלל מאתיים מנה, זה לכאורה דדוקציה. על זה אין פירכה, למרות שכבר ראינו שגם על זה אולי יש. בסדר, אבל ברעיון לפחות אין על זה פירכה. בסדר? הקל וחומר הסברתי, הסוג השני, למרות שהוא מבוסס על סברה יכולה להיות עליו פירכה. הפירכה תגלה לי שהסברה שלי לא נכונה. רק בדרך כלל אם זו סברה שהיא ברורה לי מאליה פחות סביר שהיא באמת תימצא לא נכונה. במקרה הזה אין לי שום סברה, מאיפה אני יודע אם קרן יותר חמורה משן ורגל או לא? אני פשוט מוציא את זה מתוך שני נתונים של התורה. טוב, אז זו ספקולציה. אולי אני אמצא פתאום נתונים הפוכים שיראו לי שאני לא צודק? פה אין סברה שנייה. לכן ברור שבקל וחומר מידותי אני צופה שתהיינה יותר פירכות מאשר בסוגי הקל וחומר האחרים. למרות שיכולות להיות גם באחרים, כמו שאמרתי קודם. מה עושה הפירכה? מאוד חשוב להבין את זה. יש ספרים של שוורץ, אדולף שוורץ, היה בבית המדרש לרבנים בווינה. אז הוא כתב ספרים כבר לפני מאה שנה או משהו כזה, כתב ספרים על מידות הדרש. כתב אותם בגרמנית, חלק מהם תורגמו לעברית, לא כולם. הוא טוען שקל וחומר זה הסילוגיזם היווני, זה דדוקציה. בסדר? ו… למה? כי הוא אומר: מה זאת אומרת? הרי אם קרן יותר חמורה משן ורגל, ושן ורגל חייבת בחצר הניזק, אז ברור שגם קרן תהיה חייבת בחצר הניזק. מה, מה זה שונה מסוקרטס? כל בני אדם בני תמותה, סוקרטס הוא בן אדם, לכן סוקרטס הוא בן תמותה. הטעות שלו היא כמובן בזה שלא כתוב בשום מקום שקרן יותר חמורה משן ורגל. איפה זה כתוב? אתה מסיק את זה מתוך שני הנתונים האלה. שימו לב, זו הכללה. כבר אחרי שכבר ניסחת את הכלל שקרן יותר חמורה משן ורגל, אתה צודק, זו דדוקציה. אם קרן יותר חמורה משן ורגל ושן ורגל חייב, קרן ודאי חייב. אבל ההנחה הזאת עצמה, מאיפה היא יצאה לך? שקרן יותר חמורה משן ורגל? זאת הכללה. אתה יכול לומר בגלל שהיא משלמת חצי נזק ובשן ורגל משלם נזק שלם. נו אז מה? יש הרבה דוגמאות, למרות שפורכות על זה, מה? שאתה אומר שקרן… למה אתה חושב שקרן יותר קלה? לא, הבנתי שפירכא על זה, שכל… לא, מי אמר? מי אמר? יש סברה, הקדוש ברוך הוא ואביו, לא בגלל שצפיתי במשהו, אלא כי אני חושב שזה ככה, זה סברה. אבל זה אינטואיציה. למה? כי השם ברא, כי ראיתי שהוא זה, כי ראיתי שהוא… לא, לא כי לא ראיתי שום דבר, בגלל שאני מבין מה זה הקדוש ברוך הוא ולכן אני חושב שיותר חמור מאביו. המושג… כן. באנליטית כמעט אפשר לומר. גם זה שפירכא. גם זה שפירכא. הקדוש ברוך הוא לא עומד איתו בגלל, הקדוש ברוך הוא לא עומד איתו בגלל… נו אז מה? מפחיד יותר? לא שאלה אם מפחיד, השאלה היא מה יותר חמור. טוב, בכל אופן אז הנקודה היא, איפה הוא, מה הוא פספס שם שוורץ כשהוא מזהה את זה עם סילוגיזם? עם לוגיקה דדוקטיבית. הוא מפספס כי הקל וחומר הזה מגיע, הקל וחומר הזה בנוי בשני שלבים. הוא פספס את השלב הראשון. שלב ראשון אני לוקח שני נתונים ועושה מהם עיקרון כללי, שקרן יותר חמורה משן ורגל. שני הנתונים האלה נתונים ספציפיים, שקרן חייבת ברשות הרבים ושן ורגל פטורה. זה הנתונים שיש לי. אני מזה מוציא חוק כללי, שקרן יותר חמורה משן ורגל לכל דבר ועניין. ועכשיו אני מיישם אותו פה. נכון? זה השוואה או אינדוקציה פה. מה? אנלוגיה או אינדוקציה? אפשר להציג את זה כך או כך. ודיברנו שאנלוגיה ואינדוקציה זה אחד בנוי על השני, חטיבה אחת. לא, כי אם אנחנו עושים אנלוגיה אז הוא שווה, הוא לא יותר חמור במקרה כזה. הוא שווה מבחינת יחס ההיררכיה. לא מבחינת הדינים. כשאתה מדבר על יחס היררכיה זו אנלוגיה. כשאתה מדבר על הדינים זה קל וחומר. בסדר? אז בעצם כל קל וחומר בנוי, אולי אני אקדים שוב, אנחנו דיברנו על הערעור של סטיוארט מיל על הדדוקציה, זוכרים? הדדוקציה אומרת: כל בני אדם בני תמותה, סוקרטס הוא בן אדם, לכן סוקרטס הוא בן תמותה. שזה לכאורה הכרחי. שואל סטיוארט מיל: מה פתאום זה הכרחי? מאיפה אתה יודע שכל בני אדם בני תמותה? איך אתה יודע? ראית את כל בני אדם? כל אלו שיושבים כאן למשל אני לא יודע אם הם בני תמותה, ברוך השם שיחיו עד מאה ועשרים. לא ראיתי אותם עוד בינתיים בני תמותה. אמרת כבר, אמרת כבר. מה אמרתי? מאה ועשרים עד מאה ועשרים. זה כנראה קשור ל… מאיפה אני יודע? הכללה. נכון? זאת אומרת שכל דדוקציה בנויה על הכללה. אז גם דדוקציה היא לא הכרחית. זו לא עובדה ש… ברגע שאתה פועל מתוך הנחות שכולם ייעלמו ורק אז… לכאורה העובדה, אנחנו לא עושים את זה. עכשיו מאיפה אנחנו יודעים? אז אומר סטיוארט מיל: מאיפה אנחנו יודעים? מתצפית. מהכללה. אנחנו מכירים כבר אנשים שהיו בעבר ונפטרו. אנחנו מניחים שגם אנשים של היום לא שונים במהותם מהאנשים שהיו בעבר, ולכן ההנחה היא שכל בני אדם ייפטרו מתישהו. זאת אומרת שכולם בני תמותה. זאת אומרת שיושבת פה הכללה. אז כשאני עושה דדוקציה שהיא לכאורה טיעון הכרחי, כל בני אדם בני תמותה, סוקרטס הוא בן אדם, לכן סוקרטס הוא בן תמותה. בסדר? שנייה, שנייה. זה לכאורה הכרחי לגמרי. לא נכון. ההנחה "כל בני אדם בני תמותה" היא עצמה תוצאה של הכללה. ההכללה היא לא הכרחית. אז אם הייתי מוצא למשל בן אדם שהוא לא בן תמותה, זו פירכא, נכון? נגיד שהיה נגלה לי בן אדם שהוא לא בן תמותה, אליהו הנביא, בסדר? אז מה? אז זאת פירכא על המסקנה שנגיד הייתי יכול להציג את המסקנה שאליהו הנביא הוא בן תמותה באותו שיקול. זאת פירכא על מה? את מה זה פורך? את ההנחה שכל בני אדם בני תמותה. נכון, לא את ההיסק. ההיסק עצמו הוא הכרחי. זה מה שרצית אולי להגיד. ההיסק עצמו הוא הכרחי, אבל ההנחות שעליהן ההיסק בנוי הן לא הכרחיות. מאיפה הן יצאו? הן יצאו מהכללה. הכללה זה לא משהו ודאי. אם אני אמצא פירכא, אז אני אפרוך את ההנחות למרות שאם ההנחות נכונות המסקנה ודאי נכונה. זה הכרחי. הכרחי, אבל ההנחות עצמן לא ודאיות. אותו דבר מה שקורה פה, בדיוק אותו דבר. אז גם כאן, אחרי שכבר הגעת למסקנה שקרן יותר חמורה משן ורגל, אז זאת דדוקציה פשוטה. אם קרן יותר חמורה משן ורגל, שן ורגל חייבת, קרן ודאי חייבת. אבל מאיפה אתה יודע שקרן יותר חמורה משן ורגל? ההנחה שלך מאיפה באה? מהכללה. למה? כי כל מה שאתה יודע זה רק מהדינים ברשות הרבים. אתה יודע שקרן חייבת ושן ורגל פטורה. מאיפה אתה יודע שזה נכון לכל מקום, לכל עניין? זאת הכללה. ההכללה הזאת חשופה למתקפה של פירכא. אם אני אמצא עכשיו מקום שבו שן ורגל חייבת וקרן פטורה, גיליתי שההכללה שלי לא נכונה. אלא שקרן יותר חמורה משן ורגל ברשות הרבים, אבל יש לה גם היבטים שבהם היא יותר קלה משן ורגל. ועכשיו השאלה היא מי מההיבטים חשוב בחצר הניזק? אני לא יודע. בסדר? ולכן פרכתי את הקל וחומר. זאת אומרת הנקודה שמאוד חשוב להבין כאן זה שקל וחומר זה טיעון שבנוי משני שלבים. השלב הראשון זה שלב של הכללה. אני לוקח שני נתונים, מוציא מהם עיקרון כללי, או העמודה או השורה. מוציא מהם עיקרון כללי. אחרי שעשיתי את ההכללה הזאת – דדוקציה נקייה. זה נכון. אבל השלב הראשון הוא שלב של הכללה, ולכן יש פירכות. מה עושה הפירכא? הפירכא לא תוקפת את ההיסק. את ההיסק אי אפשר לתקוף, הוא הכרחי. הפירכא תוקפת את ההנחה, את ההכללה שיצרה לי את ההנחה. ההנחה הזאת, מי אמר שהיא נכונה? אני אראה לך מקום שבו זה לא נכון. הפירכא לעולם תוקפת את ההכללה שעומדת בבסיס הקל וחומר. טוב עכשיו, נתקדם עם הזמן, כבר צריך לסיים.