בין תלמוד תורה למצוות תלמוד תורה – הרב דר מיכאל אברהם – בית מדרש כלנה
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- [0:03] הגדרת מעמדו ההלכתי של תלמוד תורה
- [1:35] נדרי זירוזין – למה נשתמש בשבועה?
- [2:54] קריאת שמע פוטרת מצוות תלמוד תורה?
- [4:36] דיון הר"ן – האם השבועה חלה?
- [12:50] מצוות קיומית – הגדרה ודוגמאות
- [16:22] הקשר בין מצוות עשה לשבועה
- [26:47] השלכות על לימוד תורה לנשים
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מבסס עיון במעמד ההלכתי של תלמוד תורה מתוך סוגיית נדרים וסוגיית מנחות, ומעמיד הבחנה בין מצוות תלמוד תורה במובנה המינימלי לבין תלמוד תורה כדרישה רחבה יותר שאינה תמיד מנוסחת כציווי הלכתי. הוא מציג את דרשת הגמרא שמכוח האפשרות להיפטר בקריאת שמע שחרית וערבית שבועה על לימוד נוסף יכולה לחול, מביא את פירושי רש״י/הר״ן/הרא״ש, ומפתח מחלוקת יסודית האם מעבר לקריאת שמע מדובר ברשות, במצווה קיומית, או בחובה שמקורה בסברה ולא בציווי מפורש. מתוך כך הוא מציע שתלמוד תורה מעבר למינימום אינו “מצוות תלמוד תורה” אלא “תלמוד תורה” עצמו, ולכן ההשלכות חלות גם על נשים, שלדעתו פטורות מן הרובד המצוותי אך מחויבות ברובד הסבראי.
שבועה לקיים מצווה ונדרי זירוזין בנדרים
ואמר רב גידל אמר רב: מניין שנשבעין לקיים את המצווה? שנאמר: “נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך”. הגמרא מקשה “והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא?” משום שאין שבועה חלה על שבועה, ומתרצת “שרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה” בנדרי זירוזין. ואמר רב גידל אמר רב: האומר אשכים ואשנה פרק זה, אשנה מסכת זו, “נדר גדול נדר לאלוהי ישראל”, ושוב נשאלת הקושיה “והלא מושבע ועומד הוא ואין שבועה חלה על שבועה?”.
קריאת שמע כשיעור מינימלי וחלות שבועה על תלמוד תורה
הגמרא דוחה את ההסבר שזה חידוש של זירוז בלבד מפני שזה “היינו דרב גידל קמייתא”, ומעמידה את החידוש על “כיוון דאי בעי פטר נפשיה בקריאת שמע שחרית וערבית, משום הכי חייל שבועה עליה”. לפי פשט זה, קריאת שמע שחרית וערבית פוטרת מן החיוב של מצוות תלמוד תורה, והשבועה על לימוד נוסף חלה מפני שאין כאן “מושבע ועומד” על מעבר למינימום. רש״י מפרש “כיוון שקרא קריאת שמע קיים ‘לא ימוש’”, ומביא את מאמר רבי שמעון בן יוחאי במנחות ש“כל הקורא קריאת שמע שחרית וערבית הרי זה קיים מצוות לא ימוש”, ומסביר שהשבועה חלה כי “כבר פטר נפשיה” מן השבועה דהר סיני. הר״ן והרא״ש מובאים ככותבים “אותו דבר”, כלומר קריאת שמע בוקר וערב נתפסת כקו המינימום שמולו ניתן ליצור חלות שבועה על לימוד נוסף.
שיטת הר״ן: מה שנלמד מדרשה אינו בכלל “מושבע ועומד”
הר״ן מסרב לקרוא את הסוגיה כפשוטה ואומר “מסתברא לי דלאו דווקא דבהכי מיפטר”, מפני ש“חייב כל אדם ללמוד תמיד יום ולילה כפי כוחו” וקריאת שמע שחרית וערבית “לא סגי להכי”, ומביא מקידושין “ושיננתם שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך”. הר״ן מציע כלל ש“כל מידי דאתי מדרשא, אף על פי שהוא מן התורה, כיוון דליתיה מפורש בקרא בהדיא, שבועה חלה עליו”, ומעמיד את הגמרא כך שמן הכתוב בהדיא (“בשוכבך ובקומך”) אפשר להיפטר בקריאת שמע, ועל מה שמעבר לפשוטו של מקרא השבועה חלה “לגמרי, אפילו לקורבן”. הוא מגדיר את “נדר גדול” ככזה שחל “לכל דיניו כדבר הרשות”, ומוצגת מכאן הבחנה בין דיני דאורייתא מפורשים בקרא שעליהם יש “מושבע ועומד”, לבין דיני דאורייתא הנלמדים מדרשה שעליהם השבועה יכולה לחול.
“אין שבועה חלה על שבועה” מול “אין איסור חל על איסור”
הטקסט מציין שרוב הראשונים מבינים שהסוגיה אינה נשענת על “אין שבועה חלה על שבועה” אלא על עיקרון “אין איסור חל על איסור”, ומעיר שאז קשה להבין את חידוש הר״ן התולה את ההבדל בין מפורש בקרא לנלמד מדרשה. הוא מסביר שהר״ן מניח שמדובר דווקא בכלל של “אין שבועה חלה על שבועה”, ולכן יכול לחדש שאיננו “מושבעים” על פרטי דרשה באותו אופן שבו אנו מושבעים על הכתוב במפורש. מכאן הוא מעלה את המתח מול מושגים מקובלים כמו “ביטול תורה” ו“תלמוד תורה כנגד כולם” אם אכן המינימום המחייב הוא קריאת שמע בלבד.
סיווג מצוות עשה: חיובית, קיומית וסוגים נוספים
הטקסט מציע לפרש את “וולונטרי” כמצווה קיומית ומגדיר מצווה חיובית ככזו שמי שאינו עושה “ביטל עשה”, ומצווה קיומית ככזו שאם עשה “קיים מצווה” ואם לא עשה “לא קרה כלום”. הוא מוסיף קומבינטורית קטגוריות נוספות, כולל “מצווה שאפשר לבטל אבל אי אפשר לקיים” ומזהה אותה עם “לאו הבא מכלל עשה” כגון “לאכלה ולא לסחורה” בפירות שביעית, ולצדה מצוות פרוצדורליות של הרמב״ם שבהן “אי אפשר לא לבטל ולא לקיים” כמו מצוות עשה צ״ה הפרת נדרים ומצוות עשה צ״ו טומאה. הוא משתמש במבנה זה כדי לבחון האם מעבר לקריאת שמע מדובר בקיום מצווה קיומית, או שמדובר במשהו שאינו נכנס כלל לגדר מצווה ולכן שבועה יכולה לחול עליו.
“תלמוד תורה” אינו “מצוות תלמוד תורה”: תחומים שהתורה אינה מצווה מרוב חשיבות
הטקסט טוען ש“תלמוד תורה זה לא מצוות תלמוד תורה” ומציג מודל שבו התורה אינה מצווה על תחומים מסוימים דווקא מפני חשיבותם, כדי שלא יהפכו ל“סימון וי”. הוא מביא את רב חיים ויטאל בשערי קדושה על עבודת המידות, ומביא ניסוח של הרב קוק שלפיו יש דברים שבהם “נשאר גדול מי שאינו מצווה ועושה” ולכן התורה לא ציוותה עליהם כדי להשאירם ביוזמה פנימית. הוא מביא דוגמה נוספת ממצוות תשובה בשיטת הרמב״ם, שלפיה “וכבר הבטיחה תורה שעתידים ישראל לעשות תשובה” הוא פסוק הבטחה ולא ציווי, ולכן בספר המצוות אין מצווה לעשות תשובה אלא יש מצווה להתוודות, אף שביד החזקה “צריך לעשות תשובה”. הוא מצרף את תלמוד תורה לחבורה זו וקובע שמצוות תלמוד תורה היא רף מינימלי של קריאת שמע בוקר וערב, ואילו תלמוד תורה עצמו הוא ציפייה ללמוד “ככל יכולתו” מתוך הבנת משמעות התורה ולא מכוח ציווי.
סוגיית מנחות צ״ט: המינימום, “אסור לאומרו בפני עמי הארץ”, וגבולות החובה
במנחות נאמר “אמר רב אמי… אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, קיים מצוות לא ימוש”, ורבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי מצמצם עוד ל“אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית, קיים לא ימוש”. נאמר “ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ”, ורבא אומר “מצווה לאומרו בפני עמי הארץ”, והטקסט מפרש שהחשש וההיתר מובנים רק אם גם מי שמודה שמבחינת מצווה די בקריאת שמע עדיין סבור שראוי ללמוד מעבר לכך. בהמשך בן דמא שואל את רבי ישמעאל “כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חוכמת יוונית?”, ורבי ישמעאל משיב מן הפסוק “והגית בו יומם ולילה” “צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה”, והטקסט מציע שהשאלה נוגעת למה שמעבר לגדר ההלכתי המצומצם. הגמרא קובעת “ופליגא דרב שמואל בר נחמני” שאומר “פסוק זה אינו לא חובה ולא מצווה אלא ברכה”, והטקסט מסביר את ההבחנה בין “חובה” כמצווה חיובית לבין “מצווה” כערך שאינו חובה, ומעמיד את מחלוקת רבי ישמעאל ורב שמואל בר נחמני על השאלה האם מעבר למינימום יש תביעה מחייבת או רק ברכה. הסיום “תנא דבי רבי ישמעאל, דברי תורה לא יהיו עליך חובה ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהן” נקרא כהכרעה שמעבר למינימום אין “חובה” פורמלית אך אין רשות להיפטר מן העיסוק בתורה.
יישוב הסתירה עם ברכות: “ואספת דגנך” והחיוב שמעבר למינימום
הטקסט מציג את הסתירה המדומה בין מנחות, שבה רבי שמעון בר יוחאי מצמצם לקריאת שמע, לבין ברכות שבה רבי שמעון בר יוחאי מצייר אידיאל של תורה ללא עיסוק בדרך ארץ ורבי ישמעאל אומר “הנהג בהם מנהג דרך ארץ”. הוא קובע שאין כאן “החלפת עמדות” משום שבשני המקומות מוסכם שהחובה המצוותית היא קריאת שמע בוקר וערב, וכל הוויכוח הוא על הדרישה שמעבר לכך ועל השאלה עד כמה היא מצמצמת עיסוק בפרנסה ובחכמה חיצונית. הוא מנסח את המחלוקת כעיסוק ב“המצווה שמעבר לחובה” או בציפייה שאינה מצווה במובן הפורמלי.
חיוב שמקורו בסברה, תחולתו על קטנים, ושבועות
הטקסט מציע עיקרון שלפיו חיובים שמקורם בציווי חלים על בני מצווה, ואילו חיובים שמקורם בסברה חלים “על כל מי שמבין את הסברה”, ולכן אין להם מגבלות פורמליות של גיל. הוא מביא דוגמה מסנהדרין נ״ח על רביעת בהמה כסוגיה שממנה משתמע חיוב גם לקטנים, מפני שזה קודם לאיסור ההלכתי במובן של “נימוס אנושי או מוסרי”. הוא מביא את הרמב״ם בהלכות שכירות “שלא משביעים קטן לפי שאינו יודע עונש השבועה” ומבין מכאן שאם הוא מבין יש משמעות מחייבת, ומביא את הרי מיגאש על שבועה בכתב שמחייבת מפני שיש חיוב “מסברה” לקיים שבועה אף בלי הפלאה בפה, תוך הבחנה שמלקות לא תהיה משום שאין איסור תורה. הוא מביא את המשנה למלך על טעם “מושבע ועומד מהר סיני” ואת תשובת האבני נזר יו״ד סימן ש״ו שמעמידה את תוקף השבועה על יסוד סבראי, ומביא ראיה מן האבות שנשבעו לפני מתן תורה.
השלכה לנשים: פטור מן המצווה וחיוב בתלמוד תורה כדרישה סבראית
הטקסט קובע שמצוות תלמוד תורה במינימום של קריאת שמע שחרית וערבית היא הרובד שממנו נשים פטורות, אך הלימוד שמעבר לכך הוא חיוב שמקורו בסברה הנובע מהבנת מהות התורה ולכן חל על “קטנים, נשים, לא משנה מי שתרצו”. הוא מסיק שנשים “חייבות לגמרי” בלימוד כל הש״ס, ראשונים ואחרונים, הרמב״ם והשולחן ערוך, באותו מובן של חיוב כמו גברים, מפני שזה “תלמוד תורה” ולא “מצוות תלמוד תורה”.
ברכת התורה לנשים: ברכת השבח ולא ברכת המצוות
הטקסט מביא את השאלה על פסיקת השולחן ערוך שנשים חייבות בברכת התורה אף שהן פטורות ממצוות תלמוד תורה, ומצטט את תירוץ המגן אברהם שהן חייבות ללמוד את המצוות השייכות להן. הוא דוחה שתירוץ זה מסביר את הברכה משום שלימוד לשם עשייה אינו “מצוות תלמוד תורה”, וטוען שברכת התורה היא “ברכת השבח” על מתנת התורה ולא “ברכת המצוות”. הוא מוסיף שאם הייתה זו ברכת מצווה היא הייתה מתאימה יותר ל“אהבה רבה” כברכה הסמוכה לקריאת שמע, ואילו ברכות התורה בבוקר משקפות את השבח על עצם התורה ולכן שוות לנשים וגברים.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] שבוע טוב, אני רוצה לעסוק קצת בתלמוד תורה, לנסות להגדיר את מעמדו ההלכתי ולהסיק מזה כמה מסקנות. נקודת המוצא זה גמרא בנדרים, יש לכולם דפים אני מקווה. הגמרא שמה מביאה מימרא של רב גידל אמר רב. ואמר רב גידל אמר רב: מניין שנשבעין לקיים את המצווה? שנאמר: "נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך". אז בן אדם יכול להישבע שהוא הולך לקיים מצווה. הגמרא לא רואה את זה כדבר טריוויאלי, כיוון שבעצם זאת שבועה חסרת משמעות, הוא חייב לעשות את המצווה הזאת גם בלי שהוא נשבע. ובאמת אחרי שהגמרא לומדת את זה מפסוק "נשבעתי ואקיימה", היא שואלת "והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא?". מה המשמעות של השבועה הזאת, הרי הוא מושבע ועומד מהר סיני? הכלל לגבי שבועות זה שאין שבועה חלה על שבועה. ואם אדם מושבע ועומד מהר סיני לקיים את המצוות, אז הוא לא יכול להישבע עוד פעם על אותו דבר שהוא כבר מושבע עליו, יש אין שבועה חלה על שבועה. אלא קא משמע לן דשרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה, שמותר לאדם לזרז את עצמו. בן אדם נשבע זה נקרא נדרי זירוזין, הבן אדם נשבע כדי להמריץ את עצמו יותר לקיים. טוב, לא ניכנס לגדרי נדרי זירוזין פה, זה גם סוגיה לא פשוטה. ואמר רב גידל אמר רב: האומר אשכים ואשנה פרק זה, אשנה מסכת זו, נדר גדול נדר לאלוהי ישראל. עוד מימרא של אותו יהודי תלמידו של רב, אם אדם אומר אשכים ואשנה פרק זה, אשנה מסכת זו, נדר גדול נדר לאלוהי ישראל, ושוב פעם לכאורה זאת בעצם שבועה לקיים מצווה, מצוות תלמוד תורה הפעם. שואלת הגמרא: "והלא מושבע ועומד הוא ואין שבועה חלה על שבועה?". גם כאן בדיוק אותה שאלה כמו קודם, הרי המצוות תלמוד תורה היא מצווה והאדם כבר מושבע ללמוד תורה, אז מה משמעות השבועה הזאת? "מאי קא משמע לן, דאפילו זירוזי בעלמא?". אז מה תגיד, גם פה חידוש הוא שאפשר להישבע כדי לזרז את עצמו, נדרי זירוזין? אבל על זה אומרת הגמרא זה לא סביר בגלל שאת זה כבר למדנו מהמימרא הקודמת, אין שום סיבה שתהיה עוד מימרא שתלמד אותו דבר. "היינו דרב גידל קמייתא", כן זה אותו דבר כמו המימרא הראשונה של רב גידל. אלא אומרת הגמרא: "הא קא משמע לן, כיוון דאי בעי פטר נפשיה בקריאת שמע שחרית וערבית, משום הכי חייל שבועה עליה". כיוון שהאדם יכול לפטור את עצמו ממצוות תלמוד תורה על ידי זה שהוא קורא קריאת שמע שחרית וערבית, הוא יוצא בזה ידי חובה והוא פטור ממצוות תלמוד תורה, אז אם הוא אומר שאני אלמד עוד פרק זה מעבר למה שהוא חייב, אז על זה הוא לא מושבע ועומד. השבועה הזאת יכולה לחול בגלל שעל זה הוא לא מושבע. זאת אומרת מצוות תלמוד תורה בעצם יוצאים ידי חובה בקריאת שמע בוקר וערב, כל מה שמעבר לזה על פי פשט הגמרא כאן זה עניין וולונטרי. מי שרוצה יעשה את זה, מי שלא רוצה לא. ובאמת ככה משתמע מכמה מהראשונים על הגמרא כאן. רש"י למשל, זה מפרש זה לא רש"י: "כיוון דאי בעי פטר נפשיה בקריאת שמע שחרית וערבית", כיוון שקרא קריאת שמע קיים "לא ימוש", הוא קיים את המצווה תלמוד תורה. דאמר רבי שמעון בן יוחאי במסכת מנחות: "כל הקורא קריאת שמע שחרית וערבית הרי זה קיים מצוות לא ימוש". וכיוון דאי בעי פטר נפשיה מ"ושיננתם" בקריאת שמע, דיוצא בה ידי חובתו מאותה שבועה דהר סיני, משום הכי כי אמר אשנה פרק זה, אף על גב דלא הווה מושבע בהכי דכבר פטר נפשיה ואהכי חלה עליה שבועה. זאת אומרת הוא מסביר את הגמרא כפשוטה, קריאת שמע בוקר וערב יוצאים ידי חובה תלמוד תורה, כל מה שמעבר לזה זה וולונטרי, זאת לא מצווה חיובית אולי קיומית וכיוון שכך אז אפשר להישבע על זה, השבועה חלה. הר"ן פה במקום והראש בפירושו על הדף פה כותב אותו דבר, וכן עוד כמה ראשונים. הר"ן בגמרא כאן לא מסתפק בעניין הזה והוא אומר כך: "והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא", כלומר ודאי אף על גב דכי אמר נדר גדול שבועה קאמר, דאמר בהדיא בשבועה אשנה פרק זה, שהרי נדר, שהרי נדר כיוון שהוא מיצר חפצא אנפשיה לית ליה. נעבור לפסקה השנייה. הא קמשמע לן דכיוון דאיבעי פטר נפשיה וכולי. מסתברא לי דלאו דווקא דבהכי מיפטר. אומר הר"ן, לא נראה לי לקרוא את הגמרא כפשוטה. איך זה ייתכן שהאדם פטור מתלמוד תורה על ידי קריאת שמע בבוקר ובערב? זה הכל? זה מספיק מבחינת מצוות תלמוד תורה? לא סביר. למה? שהרי חייב כל אדם ללמוד תמיד יום ולילה כפי כוחו. אדם צריך ללמוד כל הזמן, מה פתאום קריאת שמע בוקר וערב מספיק? ואמרינן בפרק קמא דקידושין, פרק ראשון של קידושין: תנו רבנן, ושיננתם שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך. שאם ישאלך אדם דבר שלא תגמגם ותאמר לו וכולי. וקריאת שמע שחרית וערבית לא סגי להכי. כן, ושיננתם שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך, זאת אומרת צריך ללמוד תורה עד שכל דברי התורה יהיו מחודדים על פינו שנדע אותם, והרי ברור שמי שקורא קריאת שמע בבוקר ובערב לא יכול להגיע למצב הזה שכל דברי התורה יהיו מחודדים בפיו, שאם ישאלך אדם שלא תגמגם ותאמר לו, כן, אז מה, מי שקורא קריאת שמע כל בוקר וכל ערב לא יוכל לענות כמעט על שום שאלה. אז לכן אומר הר"ן לא סביר שקריאת שמע בוקר וערב יוצאים ידי חובת מצוות תלמוד תורה. טוב, אז איך מסבירים את הגמרא כאן? אלא מכאן נראה לי ראיה למה שכתבתי בפרק שבועות שתיים בתרא, דכל מידי דאתי מדרשא, אף על פי שהוא מן התורה, כיוון דליתיה מפורש בקרא בהדיא, שבועה חלה עליו. אומר הר"ן אני כתבתי בשבועות, מסכת שבועות, כלל שאומר שאם דבר מסוים דין מסוים לא מופיע במפורש בתורה, למרות שהוא דין מחייב, ובפשטות נראה שהכוונה שזה דין דאורייתא למרות שהוא לא כתוב במפורש, עדיין מי שנשבע עליו השבועה חלה. הכלל ששבועה לא חלה על הלכה לקיים מצווה זה רק במצוות כאלה שכתובות במפורש בתורה. אבל מצווה שלא כתובה במפורש בתורה אלא נלמדת מדרשה או מאיזשהו פרשנות עקיפה יותר, שם השבועה כן חלה. אם מישהו נשבע על זה אז באמת השבועה חלה. והכא הכי קאמרינן, ועכשיו הוא חוזר לגמרא והוא אומר וככה נאמר בגמרא כאן: כיוון דאיבעי פטר נפשיה ממי דכתיב בקרא בהדיא, דהיינו בשוכבך ובקומך, בקריאת שמע שחרית וערבית, משום הכי חלה שבועה עליה לגמרי, אפילו לקורבן. והיינו דקאמר נדר גדול, כלומר לכל דיניו כדבר הרשות. וכבר כתבתי זה שם בראיות גמורות. מה הוא אומר? כאן מה שכתוב בתורה מבחינת מצוות תלמוד תורה זה בשוכבך ובקומך. אז מבחינת מה שכתוב במפורש בתורה קריאת שמע בוקר וערב מספיק, יוצאים ידי חובה. כל מה שמעבר לזה אמנם מחייב כנראה אפילו מדאורייתא, אבל לא כתוב במפורש בתורה. זה נלמד מדרשה, כמו מה שהוא אמר קודם ושיננתם שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך, זה איזשהו סוג של דרשה זה לא כתוב במפורש. וכיוון שכך למרות שזה מחייב אפשר להישבע על זה, או אם נשבעים על זה אז השבועה חלה אפילו לקורבן, זאת אומרת זה שבועה לכל דבר מי שעובר עליה חייב בקורבן. זה חידושו של הר"ן. יש לא מעט מה להעיר על העיקרון עצמו שכתוב בר"ן. מה בעצם ההבדל בין דבר שכתוב במפורש בתורה לבין דבר שלומדים מדרשה או מפרשנות? רוב הראשונים כשמלומדים את הגמרא כאן באופן מוזר הם לומדים את הגמרא שהגמרא לא מתייחסת לכלל הזה שאין שבועה חלה על שבועה, אלא היא מתייחסת לעניין של אין איסור חל על איסור, שזה עיקרון כללי יותר. יש דין כללי שאם דבר מסוים אסור באיסור אחד איסור אחר לא יכול לחול עליו בנוסף. לא משנה עיקרון שגם עליו אפשר להרחיב את הדיבור. יש עיקרון שהוא לכאורה אחר וזה שאין שבועה חלה על שבועה. אם דבר מסוים נשבעתי עליו כשאני נשבע עוד פעם השבועה השנייה לא תופסת, כי הרי הדבר כבר אני מושבע עליו, אז כיוון שכך השבועה השנייה לא תופסת. ובפשטות זה לא אותו עיקרון העקרונות האלה, זה שני עקרונות שונים. רוב הראשונים מבינים שמה שמדובר פה זה אין איסור חל על איסור. אם באמת מדובר פה על אין איסור חל על איסור, אז קשה להבין מה ההבדל בין דבר שכתוב במפורש בתורה לבין דבר שלומדים מדרשה או מפרשנות. הרי זה לא משנה, כל עוד יש איסור האיסור השני לא יכול לחול עליו. הר"ן כנראה מניח כאן שמדובר בגמרא וככה נראה מפשט לשון הגמרא בכלל של אין שבועה חלה על שבועה, ועל זה הוא מחדש חידוש מאוד מעניין. שאם דבר מסוים לא כתוב במפורש בתורה, אלא יוצא מדרשה או מפרשנות, אז אנחנו לא מושבעים עליו. אנחנו מושבעים לקיים את מה שכתוב במפורש בתורה, אנחנו לא מושבעים לקיים את מה שיוצא מדרשה. וכיוון שכך, אז אם אני נשבע עכשיו ללמוד פרק מסוים, מעבר לקריאת שמע בוקר וערב, אז אני לא מושבע על זה מהר סיני. כיוון שכך השבועה הזאת חלה, כיוון שהדבר הזה אני לא מושבע עליו מראש, אז אין פה בעיה של שבועה שלא חלה על שבועה. וזה חידוש מאוד מעניין, כי בעצם יוצא שיש דינים בתורה, ולכאורה עוד פעם אני אומר בפשטות נראה מדבריו שזה דיני דאורייתא כולם. אבל יש הבדל בין דיני דאורייתא שכתובים במפורש בתורה לבין דיני דאורייתא שנלמדים מדרשה או בצורות עקיפות יותר. הסוג הראשון אנחנו מושבעים עליו מהר סיני, הסוג השני אנחנו לא מושבעים עליו מהר סיני. כמובן עולה השאלה אז למה צריך לקיים אותו? טוב, זה פרשיה אחרת. אבל לכן, אומר הר"ן, השבועה שאני נשבע ללמוד פרק מסוים כן חלה, בגלל שהלימוד הפרק הזה אני לא מושבע ועומד מהר סיני. בכל מקרה לענייננו, מה שכתוב בתורה "בשכבך ובקומך" זה קריאת שמע בוקר וערב. זה מספיק. כל מה שמעבר לזה, או שיוצא מדרשה, של אלפי שנים, זה וולונטרי לגמרי. והשאלה היא מה מה בעצם זה אומר. אנחנו רגילים לדבר במונחים מעבר למה שהר"ן מביא כאן, כן, שאל תגמגם, אם ישאלך אדם אל תגמגם ותאמר לו, לכאורה צריך לדעת את כל התורה. ברור שקריאת שמע בוקר וערב לא מספיק. עם זה לא נגיע לידע הדרוש. אבל מעבר לזה, אנחנו מכירים בהרבה מאוד מקומות תביעה על ביטול תורה. אז מה זה המושג ביטול תורה? אם לא צריך ללמוד תורה חוץ מקריאת שמע בוקר וערב, אז מה זה ביטול תורה? ביטול תורה זה כאשר אתה לא לומד ובעצם היית חייב. ואתה לא חייב. מי שלא קרא קריאת שמע זה הביטול תורה. לא סביר. אז מה פשר העניין הזה? על מה מדברים כל הזמן על זה שאנחנו צריכים כל הזמן ללמוד, נתבעים על ביטול תורה שהוא מרכז בראש כל התביעות, כן כשמגיעים לבית דין של מעלה, כשבעצם יוצא פה מהגמרא שבכלל לא חייבים לעשות את זה, זה וולונטרי. גם בקשר לאמירה הזאת שזה וולונטרי יש מקום לדון. לפי הר"ן זה לא וולונטרי אלא זאת חובה, אלא שהיא לא כתובה במפורש בתורה. אבל לפי שאר הראשונים באמת נראה שזה וולונטרי. מה זה אומר? אז קודם אמרתי ככה כמסיח לפי תומו, אמרתי שזאת מצווה קיומית. מצווה קיומית יש סוג כזה של מצוות שאנחנו לא חייבים לעשות אותם, אבל אם עשינו יש לנו מצווה. זה נקרא מצווה קיומית. רוב המצוות שבתורה, מצוות עשה, אלה מצוות חיוביות. מצווה חיובית זאת מצווה שאתה חייב לעשות, ואם לא עשית אז ביטלת עשה, זה סוג של עבירה. מצווה קיומית זאת מצווה שאם עשית קיימת מצווה, ואם לא עשית לא קרה כלום. אי אפשר לבטל אותה, אפשר רק לקיים אותה. אני אוסיף אולי בסוגריים, באופן עקרוני יש ארבעה אולי אפילו חמישה סוגים של מצוות עשה. מצווה חיובית זה מצווה בוא נגיד כמו להניח תפילין. אז מי שהניח תפילין קיים מצווה, ומי שלא הניח תפילין ביטל עשה, עבר עבירה. אז זאת מצווה חיובית. מצווה קיומית הזכרתי קודם, זאת מצווה שאם עשיתי קיימתי מצווה, ואם לא עשיתי לא ביטלתי. זאת מצווה שאפשר לקיים אבל אי אפשר לבטל. טוב, אז הקומבינטוריקה כמובן אומרת מיד מה שני הסוגים הבאים. הסוג השלישי זה מצווה שאפשר לבטל אבל אי אפשר לקיים. והסוג הרביעי זה מצווה שאי אפשר לא לבטל ולא לקיים. יש גם כזה. מצווה שאפשר לבטל אבל אי אפשר לקיים, זה מה שנקרא בלשון הגמרא לאו הבא מכלל עשה. למשל לגבי פירות שביעית לדוגמה, והיה לכם פירות הארץ לאכלה, אז חז"ל דורשים לאכלה ולא לסחורה. כאשר מישהו סוחר מפירות שביעית, אז הוא מבטל את העשה של והיה לכם פירות הארץ לאכלה. אבל אם מישהו אוכל פירות שביעית הוא לא מקיים מצווה. זאת מצוות עשה שכל משמעותה היא שאם לא עושים אותה אז מבטלים, אבל אם עושים אותה אז לא מקיימים מצוות עשה. שיטת הרמב"ן אולי אחרת, יש כאלה שרוצים לטעון שזה אחרת, אני לא בטוח שאני מסכים, אבל שיטת רוב הראשונים זה שזה לאו הבא מכלל עשה, וכך יש עוד הרבה לאווים הבאים מכלל עשה, זה בעצם מצוות עשה שאפשר רק לבטל ואי אפשר לקיים. ההיפך ממצווה קיומית. מצווה קיומית אפשר לקיים ולא לבטל. לאו הבא מכלל עשה אפשר לבטל ולא לקיים. הסוג הרביעי זאת אלה מצוות שאפשר אי אפשר לא לקיים ולא לבטל. הן ממש מצוות מרתקות. הרמב"ם בספר המצוות ובמצוות עשה צ"ה וצ"ו. מצוות צ"ה זה הפרת נדרים, שאם אישה נודרת הבעל יכול להפר לה ביום שומעו את הנדר. אומר הרמב"ם, ודע שתשמע ממני דבר זה, שאין חובה להפר את הנדר וכמובן שלא מי שלא הפר את הנדר עבר על איזשהו איסור, שום דבר, זאת פרוצדורה הלכתית. אם אתה רוצה להפר את הנדר, כך עושים את זה. אתה לא רוצה אל תפר, אין מצווה להפר ואין איסור לא להפר. זאת מצוות עשה, זה נמנה במצוות העשה של הרמב"ם, אבל אי אפשר לא לבטל אותה ולא לקיים אותה. זאת הגדרה פרוצדורלית בלבד. כך מבטלים נדרים. במצוות צ"ו הרמב"ם מדבר על טומאה. כן? מישהו שנטמא, נוגע במת אז הוא נטמא. יש מצווה להיטמא? לא. יש איסור להיטמא? לישראל גם לא, לכהן יש, לישראל אין. אז מה המשמעות של זה? זאת הגדרה. הגדרה שאם אתה נוגע במת אתה הופך לטמא, אבל אין פה לא חובה ולא איסור. אי אפשר לקיים את המצווה הזאת ולא לבטל אותה. אז זה הסוג הרביעי של המצוות. אבל לענייננו נחזור רגע למצוות תלמוד תורה. קריאת שמע בוקר וערב זה חובה, זה מצווה חיובית. אם קראתי קריאת שמע בוקר וערב אז קיימתי את המצווה ואם לא אז ביטלתי אותה, אבל מה שמעבר לזה הוא וולונטרי. ההצעה הראשונה שאמרתי, אולי וולונטרי הכוונה מצווה קיומית.
[Speaker B] איזה סוג של מצווה קיומית?
[הרב מיכאל אברהם] למשל מצוות צדקה. מצוות צדקה, אז לא יפחת אדם משליש השקל בשנה. אז פחות משליש השקל בשנה מי שלא נתן צדקה ביטל את העשה של צדקה, אבל אם מישהו נתן שליש השקל בשנה ואחר כך לא נתן יותר, אין בעיה, הוא לא ביטל עשה, אבל אם הוא נתן עוד אז הוא קיים עוד מצוות עשה של צדקה. אז זה למשל עוד מצוות עשה קיומית. אגב רוב מצוות, אולי כל אפילו, מצוות העשה הקיומיות הן בעצם קיומיות החל מרף מסוים ומעלה, כמו עם הצדקה מה שאמרתי קודם. יש רף שעד אליו חייבים לעשות, חובה, וממנו ומעלה זה וולונטרי, זה קיומי. אם תעשה יש לך מצווה ואם לא אתה לא חייב. יש ויכוח האם יש מצוות שכל כולן קיומיות, רב משה פיינשטיין רצה לטעון שמצוות יישוב ארץ ישראל היא מצווה קיומית כולה. זאת אומרת אתה רוצה יש לך מצוות, אם עשית את זה יש לך קיום מצווה ואם לא אז לא קרה כלום. ורב אברהם שפירא חולק עליו לא רק בהקשר הזה אלא בכלל, הוא טוען שאין דבר כזה מצווה קיומית לגמרי. יש מצוות קיומיות החל מרף מסוים, אבל מצווה שכל כולה וולונטרית אין דבר כזה. אוקיי, אבל לענייננו אנחנו באמת מדברים על הסוג הזה של רף מינימלי, ואז בעצם קריאת שמע בוקר וערב זה רף מחויב וממנו ומעלה זה קיומי, זאת הצעה ראשונה. אני לא בטוח שאני מסכים להגדרה הזאת, לי נדמה יותר שמדובר במשהו שהוא לגמרי וולונטרי. זאת לא מצוות עשה אפילו קיומית, בכלל לא צריך לעשות את זה מבחינה הלכתית. קריאת שמע בוקר וערב וזהו. מה שמעבר לזה זה כלום, גם לא קיומי. זה בשביל להראות את זה צריך להיזקק לכל מיני מקורות שאני לא אכנס כאן, אבל באופן עקרוני קשה לקבל את זה ששבועה חלה על מצווה קיומית. זה יהיה תלוי בכל מיני דיונים בהקשר הזה. באופן הפשוט מצווה קיומית היא מצווה לכל דבר, התורה מצווה את זה. רק האופן או הגדר של החיוב הוא גדר של חיוב קיומי. אז אם אני נשבע לעשות את זה אז בעצם אני עדיין נשבע על משהו שהתורה עצמה ציוותה עליי, מצווה שהתורה מצווה עליי. ובפשטות שבועה גם על דבר כזה לא חלה. אז אם רוצים להגיד ששבועה חלה כאן אז אולי זה אפילו לא מצווה קיומית. בהמשך אני אנסה אולי לתמוך את זה קצת יותר. אז מה כן? מה שאמרתי קודם, יש הרי אנחנו מכירים את המושגים של ביטול תורה, את החומרה תלמוד תורה כנגד כולם. כשמדובר תלמוד תורה כנגד כולם אני מניח שאין הכוונה לקריאת שמע בבוקר ובערב. אז איך זה מתיישב עם התמונה הזאת שקריאת שמע בוקר וערב זה בעצם התוכן של מצוות עשה של תלמוד תורה? מה שאני בעצם רוצה לטעון זה שתלמוד תורה זה לא מצוות תלמוד תורה. זה הכותרת שנתתי לשיעור הזה. יש הבדל, יש מצוות תלמוד תורה ויש תלמוד תורה. מצוות תלמוד תורה קריאת שמע בוקר וערב יוצאים ידי חובה. למה? יש כמה וכמה דברים שעליהם התורה לא מצווה, שעליהם התורה לא מצווה כי היא לא רוצה לגרוע מחשיבותם. לא בגלל שהם לא חשובים. יש דברים שלא נכנסים להלכה כי הם לא מספיק מחייבים, הם לא מספיק חשובים. אז לא חייבים. יש דברים שלא נכנסים להלכה כי הם יותר מדי חשובים, והכנסתם להלכה תגרע. דוגמה אחת לעניין הזה, יש כמה דוגמאות, דוגמה אחת לעניין הזה, עבודת המידות. רב חיים ויטאל שואל בשערי קדושה למה התורה לא מצווה על עבודת המידות? אז אומר רב חיים ויטאל כי התורה מדברת לבני אדם, מי שלא בן אדם אין מה לצוות אותו. זה ניסוח אחד. הרב קוק מנסח משהו קצת יותר מרחיק לכת, הוא בעצם אומר, לא יודע אם יותר מרחיק לכת, ניסוח שונה, שבדרך כלל אנחנו יודעים שגדול מי שמצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. ככה חז"ל מלמדים אותנו. אבל האינטואיציה הפשוטה נדמה לי, הייתם שואלים בן אדם סתם ככה הוא היה אומר לכם שגדול מי שאינו מצווה ועושה. אומר הרב קוק יש דברים מסוימים שבהם נשאר גדול מי שאינו מצווה ועושה, כגון תיקון המידות, וכיוון שכך התורה לא רצתה לצוות על זה כדי לאפשר לנו לעשות את זה כמי שאינו מצווה ועושה. אם היא הייתה מצווה, אז היא הייתה מאלצת אותנו לעשות את זה כמי שמצווה ועושה. כן, הדוגמה שתמיד עולה לי בהקשר הזה זה הבדיחה המפורסמת בישיבות. בחור הגיע לשידוכים, מתחיל לפגוש ככה מועמדות. הוא דוחה את כולן. בחור ישיבה, דוחה את כולן. טוב, הולך למשגיח לדבר איתו, אומר לו המשגיח אתה כנראה בעל גאווה, אתה צריך לשבת לעבוד על המידות. טוב, יושב לומד מוסר בהתפעלות שנה שלמה, עובד על המידות, מייסר את עצמו בייסורים שנים. אחרי שנה חוזר עוד פעם, ממשיך לפגוש את אותן או לא אותן, לא משנה, עוד מועמדות. עוד פעם הוא דוחה את כולן. אז אומר לו המשגיח תגיד מה עשית שנה? עבדת על המידות, נשארת אותו דבר כמו שהיית. אז אומר לו מה פתאום? אני לפני שנה כשהייתי בעל גאווה אז אף אחת מהן לא התאימה לי. עכשיו שאני גם ענוותן, אז ודאי שאף אחת לא מתאימה לי, קל וחומר. כך בערך נראה מי שעובד על המידות בגלל שיש הלכה שמחייבת לעבוד על המידות. הוא עושה את זה, מסמן וי ליד העניין הזה. ולכן התורה לא רצתה שיהיו כאלה אנשים, וכיוון שכך אז היא לא ציוותה אותנו לעבוד על המידות. היא הותירה את זה לנו לעשות את זה מתוך ההבנה שלנו שזה מה שצריך לעשות. אולי דוגמה אחת נוספת אני אביא, מצוות תשובה. שיטת הרמב"ם. כן, היום זה ככה אומרים, אני לא יודע בדיוק מאיפה המקור לעניין הזה, החיתום בהושענא רבה. מצוות התשובה, אז לפי הרמב"ן יש מצווה לעשות תשובה. ושבת עד ה' אלוקיך מה שכתוב זו מצווה. אבל הרמב"ם בפרק שביעי מהלכות תשובה כותב וכבר הבטיחה תורה שעתידים ישראל לעשות תשובה. זאת אומרת הרמב"ם רואה את הפסוק הזה כפסוק של הבטחה, לא כפסוק מצווה. ולכן לשיטתו אין מצוות עשה לעשות תשובה. ובאמת תסתכלו במניין המצוות של הרמב"ם, אז הוא מונה שמה את המצווה להתוודות, מצוות עשה ע"ג, אבל אין שמה מצווה לעשות תשובה. זה לא מופיע בספר המצוות של הרמב"ם. מצד שני, וזה כבר מצד חינוך, שואל סתירה בדברי הרמב"ם. בספר המצוות לא מופיעה מצווה לעשות תשובה, אבל בתחילת הלכות תשובה הרמב"ם מונה מצוות עשה אחת והיא שישוב החוטא מחטאו ויתוודה. זאת אומרת גם הווידוי וגם התשובה שתיהן או שניהם פרטים במצוות תשובה, או מצווה אחת אבל בתוך המצווה הזאת יש שני פרטים מחייבים, התשובה והווידוי. אז רואים שיש מצווה לעשות תשובה. אז למה בספר המצוות הרמב"ם לא מונה את זה? נדמה לי שההסבר לעניין הזה הוא שהתורה כיוון שהרמב"ם את הפסוק ושבת עד ה' אלוקיך קורא כהבטחה ולא כציווי, אז מבחינת הרמב"ם אין פסוק שמצווה לעשות תשובה. כיוון שאין פסוק, במניין המצוות זה לא יופיע. אין מצווה. שיטת הרמב"ם היא ש… דבר שאין עליו פסוק לא נמנה במניין המצוות. אין מצווה כזאת. האם צריך לעשות תשובה? וודאי שצריך. אין מצווה, אבל צריך. ביד החזקה מופיע כל מה שצריך לעשות, לא רק מצוות. ביד החזקה מופיע גם הלכות דרבנן, הלכות שיסודן מדרשות, מנהגים, וכולי וכולי, כל מיני דברים. כל מה שצריך לעשות מופיע ביד החזקה כי זה ספר הלכתי. ספר הלכתי מכיל את כל ההלכות לסוגיהם. וכיוון שכך, אז בספר המצוות לא תופיע מצווה לעשות תשובה כי אין מצווה כזאת. אבל ביד החזקה מופיע שצריך לעשות גם תשובה וגם להתוודות. למה? כי צריך לעשות תשובה. אין מצווה, אבל צריך. אז זאת עוד דוגמה למשהו שהתורה מצפה מאיתנו לעשות אבל לא מצווה עלינו לעשות. יש דברים שהתורה מותירה לנו לעשות את זה מתוך ההבנה שלנו שזה מה שצריך לעשות ובכוונה לא מצווה. היא לא מצווה כי היא רוצה שאנחנו נעשה את זה ביוזמתנו. מה שאני רוצה לטעון זה שתלמוד תורה גם הוא מצטרף לחבורה המכובדת הזאת, וקריאת שמע בוקר וערב זה בעצם רף מינימלי שהוא המחייב מבחינה הלכתית. מצוות עשה של תלמוד תורה זה קריאת שמע בוקר וערב. כל מה שמעבר לזה אנחנו אמורים לעשות רק בגלל שאנחנו מבינים מה זה תלמוד תורה. מי שמבין מה זה תלמוד תורה, אז ברור שצריך ללמוד ככל יכולתו, לא בגלל הציווי. העניין הוא פה תלמוד תורה ולא מצוות תלמוד תורה. מצוות תלמוד תורה זה עניין הרבה יותר רזה מאשר תלמוד תורה. תלמוד תורה הוא מקיף, צריך לעשות כמה שאתה יכול, ככל שאתה יכול. מצוות תלמוד תורה, קריאת שמע בוקר וערב מספיק.
[Speaker B] הרב מיכאל, אני חייבת לשאול באכסניה הזאת, מה ההשלכה של הגישה הזאת על ההבנה של לימוד תורה לנשים?
[הרב מיכאל אברהם] אני אגיע לזה. לא שכחתי את האכסניה, אני אגיע לזה בסוף. יש לזה השלכות חשובות לדעתי, אבל אני אגיע לזה. אבל לפני שאני מגיע לעניין הזה, בואו נסתכל לסוגיה על הסוגיה במנחות, בדף צ"ט. אני מזכיר לכם שם המפרש בסוגיה בנדרים הזכיר את הסוגיה הזאת כמקור לזה שקריאת שמע בוקר וערב זה הגדר המחייב במצוות תלמוד תורה. אני רוצה לקרוא את הגמרא במנחות, חילקתי אותה לפסקאות כי אני אתמקד כל פעם באחת מהן, אבל אני גם רוצה שתראו את המהלך הכללי. נדמה לי שהמהלך הכללי של הסוגיה הזאת בסך הכל בא להגיד את מה שאמרתי לכם קודם. אמר רב אמי, מדבריו של רבי יוסי נלמוד, אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, קיים מצוות לא ימוש ספר התורה הזה מפיך. כן, פרק אחד בבוקר, פרק אחד בערב, קטע, כן, לא משנה, בבוקר, קטע בערב, וזה הכל. קיימת את מצוות לא ימוש ספר התורה הזה מפיך. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית, קיים לא ימוש. מה הוא אומר? מצמצם את זה עוד יותר, נכון? אם הראשון אמר לנו פרק אחד בבוקר, פרק אחד בערב, זאת אומרת חוץ מקריאת שמע תעשו עוד משהו גם בשביל מצוות תלמוד תורה. תלמדו קטע בבוקר, קטע בערב. רבי יוחנן בשם רבי שמעון בר יוחאי אומר מה פתאום, גם את זה לא צריך. קריאת שמע בוקר וערב אתם קוראים, זה מספיק טוב. מצוות תלמוד תורה אנחנו יוצאים ידי חובה גם עם הקריאת שמע עצמה, לא צריכים להוסיף אפילו פרק נוסף בבוקר ובערב. זאת אומרת, רבי יוחנן בא או רבי שמעון בר יוחאי בעצם, רבי יוחנן בשם רבי שמעון בר יוחאי, בעצם בא לרוקן את מצוות תלמוד תורה משאריות התוכן שעוד רב אמי השאיר בה. רב אמי השאיר איזשהו תוכן מינימלי, פרק בבוקר, פרק בערב. רבי יוחנן בא ואומר אפילו זה לא. כלום לא צריך. קריאת שמע אתם מכל מקום קוראים. זה הכל. אתם יצאתם גם ידי מצוות תלמוד תורה. הגמרא ממשיכה, ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ. מקווה שאני לא עובר על האיסור הזה כאן. ורבא אמר, מצווה לאומרו בפני עמי הארץ. יש פה איזשהו ויכוח האם אסור לאומרו בפני עמי הארץ או מצווה לאומרו בפני עמי הארץ. מה הוויכוח? בהסתכלות הפשוטה נראה שזה עניין טקטי. זאת אומרת, אסור לאומרו בפני עמי הארץ כי אז לא ילמדו שום דבר, יחשבו שקריאת שמע בוקר וערב מספיק. אבל אם יצדקו, לא? מה הבעיה? למה לא להגיד את זה לעם הארץ? כי אולי הוא לא ילמד יותר חוץ מקריאת שמע בוקר וערב? שזה בסדר גמור, כי באמת לא צריך. אז מה הבעיה שרואים בזה? באמת לא צריך ללמוד יותר. לכן ברור שגם מי שאומר שמספיקה קריאת שמע בוקר וערב, הוא לא אומר שזה מה שצריך לעשות. מה שצריך זה ללמוד כמה שאפשר. קריאת שמע בוקר וערב זה ה. חיוב של מצוות תלמוד תורה. ואת זה אל תאמרו לעמי הארץ, כי הם יחשבו שמה שמחייב זה רק המצווה, והם לא יבינו שצריך ללמוד גם מעבר לזה כמה שיכולים. הדעה השנייה, רבא אומר מצווה לומרו בפני עמי הארץ. למה מצווה לומרו בפני עמי הארץ? אז עוד פעם פה היה מקום להגיד שזה להרגיע אותם שגם אם הם עשו קריאת שמע בוקר וערב, אז זה גם טוב, הם יצאו ידי מצוות תלמוד תורה. אבל כמו שאמרתי קודם, זה מאוד לא סביר הפירוש הזה. להפך, תגיד לעם הארץ שהמצווה לא מספיקה, זאת אומרת אתה צריך לעשות גם מה שמעבר למה שהמצווה מחייבת. נדמה לי שמה שרבא בעצם רוצה לומר, זה שכשנגיד את זה לעם הארץ, תסביר לו בדיוק את העניין הזה. שקריאת שמע בוקר וערב זה מספיק מבחינת מצוות תלמוד תורה. אבל תלמוד תורה צריך לעשות כמה שאתה יכול. זה הנקודה, ולכן אתה צריך להגיד את זה לעם הארץ כדי להסביר לו עד כמה זה חשוב. אתה צריך להסביר לו שכיוון שהתורה מצווה אותנו על תלמוד תורה רק עד קריאת שמע בוקר וערב, זו החובה היחידה, תשאל את עצמך למה? כי זה כל כך חשוב שהתורה לא רצתה להוריד את זה על ידי זה שתכניס את זה כציווי רגיל בתרי"ג המצוות. ברגע שתסביר לו את זה, יש סיכוי שאולי הוא ילמד גם מעבר למה שהמצווה מחייבת. הלאה. אני בסעיף שלוש. שאל בן דמא בן אחותו של רבי ישמעאל את רבי ישמעאל, כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חוכמת יוונית? קרא עליו המקרא הזה, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה. צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה, ולמוד בה חוכמת יוונית. פה יש כמה הערות מעניינות. הערה אחת זה אולי חצי פלפול, אבל אני בפלפול השאלה זה רק הרמה להנחתה בשביל התשובה. אז בפלפולים צריך להתייחס לתשובות ולא לשאלות. פעם הייתי בירוחם בישיבת ההסדר, אז באתי לשם, זה היה תיקון ליל שבועות, בא אליי אחד התלמידים ושאל אותי, בן דמא למד את כל התורה כולה. עכשיו הוא בא והוא שואל את הדוד שלו, את רבי ישמעאל, האם אני יכול ללמוד חוכמה, כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, האם אני יכול ללמוד חוכמת יוונית? איך את זה הוא לא יודע אם הוא למד את כל התורה כולה? אם הוא יודע הכול, אז מה דוד שלו יודע יותר ממנו? כנראה שהוא לא יודע הכול אם יש לו עוד שאלות שהוא שואל. אולי בזה הוא מסיים, זה הדבר האחרון שנשאר לו. אז אמרתי לו שנדמה לי שמה שהוא שאל זה בדיוק על הגדר של מצוות תלמוד תורה. קריאת שמע בוקר וערב יוצאים ידי חובה, ואני גם יודע את התורה, למדתי את כל השאר. השאלה אם יש משהו מעבר לגדר ההלכתי של מצוות תלמוד תורה שמחייב אותי גם ללמוד. הוא למד את כל התורה כולה, הכוונה הוא למד את כל מה שכתוב בתורה, את כל ההלכה, את כל מה שחייבים לעשות. אבל יש דברים שמעבר לחובה ההלכתית, זה הוא לא אמר שהוא יודע הכול. הוא יודע את כל מה שנאמר למשה בסיני, את כל ההלכה הוא יודע. יש דברים שהם מעבר, וזה מה שהוא שואל את רבי ישמעאל, את הדוד שלו. האם יש עוד משהו? אני יודע, אני למדתי את כל התורה כולה, קריאת שמע בוקר וערב יוצאים ידי חובה, אם אני יודע את כל השאר לא צריך ללמוד מעבר לזה מבחינת גדרי ההלכה. אבל השאלה אם יש משהו מעבר לתורה או להלכה במובן המצומצם, להלכה. האם יש איזשהו חיוב ללמוד מעבר להגדרה של מצוות תלמוד תורה? זה דבר שהוא מעבר למה שהוא למד. הוא יודע את כל השולחן ערוך, זה לא מופיע בשולחן ערוך, זה מעבר להלכה. לכן הוא שואל. מה עונה לו רבי ישמעאל? נראה שהוא עונה לו שצריך ללמוד כל הזמן. היה מקום להבין שצריך ללמוד כל הזמן, כי מצוות תלמוד תורה לשיטתו זה לא כמו שלמדנו למעלה, שקריאת שמע בוקר וערב או פרק אחד בבוקר וערב מספיק. הוא אומר שצריך ללמוד כל היום וכל הלילה, כל הזמן, כמה שאתה יכול. אבל הגמרא עצמה רואים שזה לא נכון. כי הגמרא עצמה, תראו סעיף ארבע, ופליגא דרבי שמואל בר נחמני. זאת אומרת, מה שאומר רבי ישמעאל, מה שענה רבי ישמעאל לאחיין שלו, זה בניגוד לדברי רבי שמואל בר נחמני. זה ממש משונה. בסעיף אחד ובסעיף שתיים ראינו שתי דעות, שתיהן אגב תנאיות, של רבי יוסי ושל רבי שמעון בר יוחאי, שאומרות לנו שמצוות תלמוד תורה זה פרק בבוקר ופרק בערב או קריאת שמע בבוקר וקריאת שמע בערב. רבי ישמעאל חולק על התנאים שמופיעים למעלה. הוא אומר שתלמוד תורה זה כל היום, כמה שאתה יכול. אז למה הגמרא פה אומרת שהוא חולק על איזה רב שמואל בר נחמני שעוד רגע מביאה אותו ואז נראה על מה מדובר? ותגיד שהוא חולק על הדעות שלמדנו עד כאן. למה? איך הגיעו לרב שמואל בר נחמני? למה אליו? יש שני תנאים שחולקים על רבי ישמעאל. למה לא מציינים את זה? תשובה בגלל שהוא לא חולק עליהם. כמו שאמרתי קודם, רבי ישמעאל לא חולק עליהם. רבי ישמעאל ובן דמא האחיין שלו, שניהם יודעים את מה שאמר רבי שמעון בר יוחאי, שרבי ישמעאל היה דור לפניו, כן, היה בערך פחות או יותר דורו של רבי עקיבא. אבל הם יודעים את מה שאומר רבי יוסי, את מה שאומר רבי שמעון בר יוחאי, שקריאת שמע בבוקר וערב מספיק. הדיון פה, כמו שאמרתי קודם, על השאלה של בן דמא, הוא בשאלה האם יש חיוב מעבר לחיוב ההלכתי. זה לא השאלה מה גדר החיוב ההלכתי. גדר החיוב ההלכתי זה קריאת שמע בבוקר וערב. השאלה אם יש חיוב מעבר. אז כשרבי ישמעאל מביא את הפסוק הזה, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, הוא מביא את זה כמקור שהוא לא מקור הלכתי לגדר מצוות תלמוד תורה, אלא כמקור לזה שמצופה מאיתנו ללמוד כמה שאנחנו יכולים מעבר לחיוב ההלכתי. החיוב ההלכתי הוא קריאת שמע בבוקר וערב, זה גם הוא מסכים. לכן הגמרא לא אומרת שהוא חולק על שני התנאים שמופיעים לפניו, הוא מסכים איתם. הוא הוסיף עוד משהו. על מי הוא כן חולק? על רב שמואל בר נחמני. עכשיו נראה בסעיף ארבע. ופליגא דרב שמואל בר נחמני, דאמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, פסוק זה אינו לא חובה ולא מצווה אלא ברכה. ראה הקדוש ברוך הוא את יהושע שדברי תורה חביבים עליו ביותר, שנאמר ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל, אמר לו הקדוש ברוך הוא יהושע כל כך חביבין עליך דברי תורה? לא ימוש ספר התורה הזה מפיך. מה רב שמואל בר נחמני אומר? יש פה לשון מאוד מעניינת ודי נדירה בש"ס. פסוק זה אינו לא חובה ולא מצווה אלא ברכה. יש שלוש קטגוריות: חובה, מצווה וברכה. וכן, ברכה זה לא בדיוק קטגוריה, אבל לא חובה ולא מצווה. מה ההבדל ביניהם? קודם כל מה ההבדל בין חובה למצווה? הברכה זה ברור. הקדוש ברוך הוא בירך את יהושע שלא ימוש ספר התורה הזה מפיך. אז זאת ברכה, זה לא קשור, זה לא חיובי הלכתי. אבל מה ההבדל בין חובה למצווה? יש שתי קטגוריות שרב שמואל בר נחמני שולל את שתיהן. זה לא חובה ולא מצווה. מה ההבדל? אני חושב שההבדל, חובה זאת מצווה חיובית, מצווה שחייבים לעשות. מצווה זה מה שאמרנו קודם, שצריך לעשות את זה אבל אין חובה, זה לא מצווה במובן הרגיל שאנחנו מדברים עליו, זאת אומרת במובן של חובה הלכתית. ולכן אומר רב שמואל בר נחמני, תלמוד תורה מעבר לקריאת שמע בבוקר וערב זה לא חובה, אין מצווה כזאת, הרי קריאת שמע בבוקר וערב. אבל הוא אומר שגם זאת לא מצווה. על זה חולק רבי ישמעאל. רבי ישמעאל אומר, הגמרא אומרת שרבי ישמעאל חולק על רב שמואל בר נחמני, לא על רבי שמעון בר יוחאי, לא על רבי יוסי שאומרים שקריאת שמע בבוקר וערב מספיק, כי לזה רבי ישמעאל מסכים. גם הוא אומר שקריאת שמע בבוקר וערב מספיקה. אגב, גם רב שמואל בר נחמני מסכים שקריאת שמע בבוקר וערב מספיקה. אז מה הוויכוח? הוויכוח הוא בשאלה מה קורה מעבר לזה. כמו שאמרתי לכל אורך הגמרא רואים. הגמרא באה להגיד לי שמה שמעבר לקריאת שמע בבוקר וערב זה עניין, צריך לעשות את זה כי אנחנו מבינים מה זה תלמוד תורה. לא בגלל מצוות תלמוד תורה. לעשות תלמוד תורה. רבי ישמעאל גם הוא מקבל את זה, רק הוא אומר בסדר, אבל יש עניין ללמוד תורה גם מעבר לזה כמה שאנחנו יכולים. רב שמואל בר נחמני אומר לא, אפילו עניין אין. זה לא חובה ולא מצווה, זאת רק ברכה. אז פה צריך כבר לדון, אז מה, אז בכלל לפי רב שמואל בר נחמני אין דבר כזה ביטול תורה? אז אולי הוויכוח פה בשאלה אחד מגדיר את זה כמצווה קיומית ואחד יגדיר את זה כלא מצווה בכלל. אולי מי שאומר שזה לא חובה אבל מצווה זה רבי ישמעאל, אז הוא אומר זה מצווה קיומית. ורב שמואל בר נחמני אומר שזאת אפילו לא מצווה קיומית. זה משהו שצריך לעשות כי אנחנו מבינים מה זה תלמוד תורה. ועכשיו הגמרא מסיימת בסעיף חמש, תנא דבי רבי ישמעאל, דברי תורה לא יהיו עליך חובה ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהן. מה זה? פה בדיוק מבהירים, זה בדרך כלל מפרשים את המימרא הזאת כאיך להתייחס לתלמוד תורה. שלא יהיה עליך איזה עול, שתעשה את זה בשמחה. אבל נדמה לי שלאור המהלך כולו של הגמרא כאן זה מתפרש אחרת. המילה חובה מופיעה הרי גם בדבריו של רב שמואל בר נחמני למעלה, שאומר שתלמוד תורה לא חובה ולא מצווה אלא ברכה. ומה אומר רבי ישמעאל? דברי תורה לא יהיו עליך חובה. למה? כי באמת לא חובה. קריאת שמע בוקר וערב זאת החובה, זהו, מעבר לזה אין חובה. ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהן, למרות שאין מצווה הלכתית מעבר לקריאת שמע בוקר וערב, עדיין אתה לא רשאי לפטור עצמך מהן על סמך מה? סברה. ובזה מתברר או מתבררת נקודת המחלוקת בינו לבין רב שמואל בר נחמני. כי רב שמואל בר נחמני אומר זה לא חובה ולא מצווה אלא ברכה. כמובן שגם ברב שמואל בר נחמני כשהקדוש ברוך הוא מברך את יהושע בן נון שלא ימוש ספר התורה הזה מפיך, אז אפשר להבין שיש ערך בלימוד תורה גם מעבר לקריאת שמע בוקר וערב, אחרת מה הברכה שנותנים ליהושע בן נון? אבל עדיין מבחינת המחויבות ההלכתית הוא רואה את זה לא כחובה ולא כמצווה. אולי אפילו כמו שאמרתי קודם, אפילו לא מצווה קיומית, אלא איזה שהוא עניין, לא יודע איך לקרוא לזה. עכשיו לאור זה, לאור זה אפשר אולי להבין מה שכתוב בגמרא בברכות. הרבה אחרונים מתלבטים בסתירה, יש פה לכאורה סתירה חזיתית בין הגמרא במנחות לגמרא בברכות. בגמרא במנחות רבי שמעון בר יוחאי אומר קריאת שמע בוקר וערב, ורבי ישמעאל הוא זה שאומר כל היום וכל הלילה, צא ובחר שעה שלא מן היום ולא מן הלילה. בברכות הם עושים הצרחה. תנו רבנן, ואספת דגנך מה תלמוד לומר? לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר ואספת דגנך, הנהג בהם מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל. רבי שמעון בר יוחאי אומר, אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושים רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם. ובזמן שאין, כן זה אידיאל העבודה העברית, ובזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר ואספת דגנך. ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידם וכולי, לא משנה. בכל אופן לענייננו נראה פה שהם ממש מחליפים עמדות. רבי ישמעאל מאפשר לעשות את כל מה שדרך ארץ מצריך ולא צריך להיבהל ממצוות תלמוד תורה. תלמוד תורה זה בזמן שנשאר לך. ודווקא רבי שמעון בר יוחאי הוא האימפריאליסט. אפילו לעבוד הוא לא מסכים, צריך ללמוד כל הזמן. זה אותו רבי שמעון בר יוחאי שבגמרא בנדרים ובגמרא במנחות אומר קריאת שמע בוקר וערב מספיק, שלא צריך יותר מזה. איך זה מתיישב שני הדברים האלה? ואיך רבי ישמעאל שמתהפך גם כן? הם הופכים עמדות. התשובה שהם לא הופכים עמדות. כל הדיון בגמרא בברכות הוא דיון בגדר שמעבר למצווה. המצווה היא קריאת שמע בוקר וערב ועל זה כולם מסכימים. גם רבי שמעון בר יוחאי, גם רבי ישמעאל, גם רב שמואל בר נחמני, כולם מסכימים בזה. הוויכוח הוא רק בשאלה מה קורה מעבר. האם מעבר לזה זאת מצווה קיומית, מצווה מה שנקרא שם בגמרא שם, או שזה אפילו לא מצווה כמו שאומר רב שמואל בר נחמני. ואם זאת מצווה, עד כמה זה מחייב, האם זה מונע ממני אפילו ללכת לעסוק בדרך ארץ, ללכת ולעבוד? או שלא, ללכת ולעבוד אפשר, ובזמן שנשאר לי אני צריך ללמוד. אבל כל הוויכוחים האלה הם וויכוחים אחרי שגמרנו את החובה של תלמוד תורה. החובה של תלמוד תורה זה קריאת שמע בוקר וערב וזהו וזה מוסכם על כולם. הוויכוח הוא בשאלה מה הגדר של אותה חובה שמעבר למצווה. הפכתי את המילים. המצווה שמעבר לחובה בשפה של הגמרא, כן, בשפה שלנו זה באמת נשמע הפוך. אז מה טיבה, מה טיבה של אותה ציפייה מאיתנו ללמוד מעבר למה שאנחנו חייבים? עד כמה הדברים מגיעים? אז פה יש וויכוח. אחד אומר שאפילו לא לעבוד, אחד אומר שכן לעבוד אבל במה שמעבר לזה. עם החוכמת יוונית גם יש איזה שהיא הערה בגמרא במנחות אבל לזה כבר אני לא אכנס. לענייננו מה שבעצם יוצא זה שמצוות תלמוד תורה יש לה אופי מאוד מיוחד. קריאת שמע בוקר וערב זאת החובה, כל מה שמעבר לזה זה בעצם איזה שהיא ציפייה מאיתנו שמי שמבין מה זאת תורה אז ילמד ככל שהוא יכול. לא בגלל שיש מצוות תלמוד תורה. זה תלמוד תורה. אולי רק דוגמה אחת ל יש בכמה, אני לא אכנס לפרטים, אבל יש בכמה אחרונים כותבים שהמצוות שמחייבות בני נח גם יהודי חייב בהם מרגע שהוא מבין, לא מגיל שלוש עשרה, לא מהבר מצווה, אלא מרגע שהוא מבין הוא חייב בהם. יש לזה ראיות בגמרות, אפשר להראות את זה בכמה מקומות. מה פשר העניין הזה? נדמה לי שמה שכתוב שם זה בעצם אותו עיקרון שאני אומר כאן. אם יש משהו שהוא יסודו בציווי של התורה, אז התורה מדברת לבני מצווה. מי שעבר את גיל בר מצווה או בת מצווה הוא מחויב במצוות שהתורה מצווה, ומי שלא התורה לא מדברת אליו. אולי מדין חינוך אולי, אבל לא חיוב דאורייתא. אבל אם יש חיוב שיסודו בסברה, אז מי שמחויב בו זה כל מי שמבין את הסברה. פה אין הגדרות פורמליות עד גיל בר מצווה לא חייבים. אם אתה מבין, כל מי שמבין חייב לעשות את זה, כיוון שהחיוב הוא לא מיוסד על ציווי, החיוב מיוסד על ציפייה ממי שמבין. וכיוון שכך, אז אין מגבלות פורמליות לגבי מי שחייב בזה. וכך למשל נגיד רביעת בהמה, זו אחת הדוגמאות, הגמרא בסנהדרין בדף נ"ח בסוגיה של תקלה וקלון, משתמע בגמרא שזאת עבירה גם לקטנים. למה? כיוון שהדבר הזה הוא קודם כל לפני האיסור ההלכתי יש פה גם איסור נקרא לזה מוסרי, אני לא יודע איך להגדיר את זה בדיוק, נימוס אנושי או מוסרי, לא יודע איך להגדיר את זה בדיוק, אבל משהו שצריך להבין אותו מסברה. וכיוון שכך, אם זה חיוב שיסודו בסברה, אז גם קטן חייב בו. הקטנים לא חייבים במצוות שיסודן בציווי, כי הציוויים פונים רק לגדולים, אבל מצוות שיסודן בסברה גם קטנים חייבים בהם. אולי עוד דוגמה אם אתם רוצים. הרמב"ם למשל כותב, בהלכות שכירות נדמה לי, הוא כותב שלא משביעים קטן לפי שאינו יודע עונש השבועה. תמיד קטן חכם שיודע עונש השבועה הייתי נזהר יותר, כי הוא יודע שאין עליו עונש שבועה. לא משביעים קטן כי אין עליו עונש שבועה, לא כי הוא לא יודע את עונש השבועה. הפוך, אם הוא יודע והוא מבין אז הוא וודאי שוה לשקר כי הוא אין לו שום בעיה, הוא יודע שהוא לא יקבל עונש. קטן לא חייב. מה זה לא יודע עונש השבועה? ברמב"ם נראה שיש עונש שבועה, וקטן לא תמיד מבין את זה, ולכן לא כדאי להשביע אותו. אבל עקרונית אם הוא מבין, אז יש עליו עונש שבועה. למה? כי החיוב לקיים שבועות גם הוא חיוב שמסברה, לא רק ציווי. יש גם ציווי בתורה, אבל מעבר לזה יש גם חיוב שמסברה. כך כותב הרי מיגאש למשל על שבועות בכתב בתשובה. הרי מיגאש כותב ששבועה בכתב, למרות ששבועה ונדר צריכות הפלאה בפה, שבועה בכתב מחייבת גם. למה היא מחייבת גם? הרי אין פה הפלאה. כיוון שיש סברה פשוטה שאם מישהו נשבע הוא חייב לקיים, חייב מסברה, לא בגלל הציווי בתורה. מלקות לא יהיה על זה, כי האיסור בתורה אין. ואז גם קטן יהיה חייב בזה כי זה חיוב שיסודו בסברה. אם עם ישראל השביעו בקבלת תורה, הרי דיברנו על מושבע ועומד מהר סיני בתחילת השיעור, אז מושבע ועומד מהר סיני, השביעו את עם ישראל לקיים את התורה. על זה שואל המשנה למלך מה הטעם להשביע את עם ישראל לקיים את התורה, הרי החיוב לקיים שבועות גם הוא כתוב בתורה. אז אם לא מקיימים את התורה, גם את השבועה הזאת לא יקיימו, מה הטעם להשביע אותם לקיים את התורה? ועל זה הוא עונה, ועל זה עונה האבני נזר ביורה דעה בסימן ש"ו. האבני נזר טוען, הוא מביא את הרי מיגאש לזה, והוא אומר שהחיוב לקיים שבועות יסודו בסברה, ולכן השביעו את עם ישראל לקיים את התורה כי החיוב שלהם לעמוד בשבועתם או לקיים את שבועתם, לא לחלל את שבועתם, הוא חיוב מסברה. גם מי שלא קיבל את התורה חייב בזה. והראיה שהאבות גם נשבעו לפני שהם קיבלו את התורה, אברהם נשבע לאבימלך ואליעזר לאברהם, ואפילו לומדים דיני שבועה מאליעזר ואברהם. וכיוון שכך אז שבועה, החיוב לקיים שבועה הוא חיוב שיסודו בסברה, ולכן גם קטן חייב בו. עכשיו אני מגיע לשאלה של תמר. אם זה כך אז נחזור אלינו. בעצם מצוות תלמוד תורה, קריאת שמע בוקר וערב, זה גדר המצווה. מה שמעבר לזה זה אולי מצווה קיומית ואולי אפילו זה לא. אלא זה פשוט ציפייה מכל אחד שמבין מה זאת תורה לעסוק בה. זה הדרך שלנו להתחבר למי שאמר והיה העולם, לדברו של מי שאמר והיה העולם, אין לנו דרך אחרת. וכיוון שכך כל מי שמבין את המשמעות של תורה אמור לעסוק בה ככל יכולתו, לא בגלל הציווי, הפוך, הציווי היה הורס את זה, אנחנו אמורים לעשות את זה בגלל שאנחנו מבינים. טוב, אז אם באמת, אם באמת מצוות תלמוד תורה זה קריאת שמע בוקר וערב, אבל החובה ללמוד תורה מעבר לקריאת שמע בוקר וערב היא חובה שמסברא, אז כמו שאמרתי קודם אין שום מגבלה על מי חייב בחובה הזאת. כל מי שמבין, קטנים, נשים, לא משנה מי שתרצו. כל מי שמבין את המשמעות של תורה בעצם מחויב ללמוד תורה. מצוות תלמוד תורה קריאת שמע בוקר וערב, מזה נשים פטורות. מקריאת שמע בוקר וערב נשים פטורות. כל השאר, כל הש"ס, ראשונים ואחרונים, על כל חלקי הרמב"ם והשולחן ערוך והגמרא, נשים חייבות בדיוק כמו גברים. חייבות לגמרי. לא שהן מקיימות מצווה, לא, חייבות במובן הזה שגברים חייבים. זאת אומרת, כל מה שמעבר לקריאת שמע בוקר וערב זה חיוב שהוא כולו לא בגדר מצוות תלמוד תורה אלא הוא תלמוד תורה. אבל תלמוד תורה גם נשים חייבות. מצוות תלמוד תורה הן פטורות. למה? כי בתלמוד תורה שיסודו בסברא כל אחד חייב, מי שמבין את זה חייב. אין מגבלה. המגבלות קיימות במקום שיש ציווי, אז הציווי אומר אל מי אני פונה ואל מי אני לא פונה, אבל הסברא פונה אל כל מי שמבין אותה. מי שמבין אותה חייב בה. בשולחן ערוך כתוב שנשים חייבות בברכת התורה. שואלים שם נושאי כליו, המגן אברהם, המשנה ברורה ועוד כמה וכמה נושאי כלים, הרי הן פטורות ממצוות תלמוד תורה, אז למה הן חייבות בברכת התורה? אז המגן אברהם והמשנה ברורה מעתיק את דבריו, המגן אברהם אומר שהן חייבות ללמוד את המצוות ששייכות אליהן, בהלכה. זה תירוץ משונה מאוד בגלל שללמוד את המצוות ששייכות אליהן זה לא תלמוד תורה. תלמוד תורה זה ללמוד כדי לדעת, לא ללמוד כדי לעשות. ללמוד כדי לעשות זה לומדים הלכה כדי לדעת מה לעשות. מצוות תלמוד תורה היא ערך לעצמו, היא לא אמצעי כדי לדעת מה לעשות. ולכן נדמה לי שאם אומרים לנשים שהן צריכות ללמוד את ההלכות שנוגעות אליהן, על זה לא הייתי מברך ברכת התורה, זה לא מצוות תלמוד תורה. אז מה כן? ההנחה של המגן אברהם והמשנה ברורה זה שהברכה הזאת היא ברכת המצוות. ברכת התורה היא ברכת המצוות, ומי שלא חייב במצווה אז לכאורה לא אמור להיות חייב גם בברכה. אבל אם נדמה ויש לזה כמה וכמה ראיות, זה כנראה מחלוקת ראשונים כבר, שזו ברכת השבח. אנחנו נותנים שבח לקדוש ברוך הוא על זה שהוא נתן לנו את התורה וזה ברכות התורה. עכשיו בעניין הזה מה ההבדל בין נשים לגברים? העיסוק בתורה בגלל שאנחנו מבינים מה זאת תורה אמור לקנות או לחייב את כל מי שמבין, נשים, גברים, כל דבר. וכיוון שכך גם הברכה, ברכת התורה שנאמרת על העניין הזה מחייבת הן גברים והן נשים. הברכה הזאת היא לא ברכת המצוות, אחרת היינו צריכים לברך אותה באהבה רבה, כמו שבפוסקים מופיע וכמו שבגמרא מופיע, שאהבה רבה יש לה גם גדר של מצוות תלמוד תורה, הברכה של קריאת שמע. זה אולי מצווה, זאת אולי ברכת המצוות על מצוות תלמוד תורה כי באמת מברכים אותה עובר לעשייתה לפני שאומרים את קריאת שמע בבוקר. אבל ברכות התורה שמברכים בבוקר זה ברכות, ברכות השבח על התורה. ברכות השבח על התורה זה כל מי שמבין מה זאת תורה וקיבל את הזכות ללמוד אותה ובזה אין שום הבדל בין נשים לבין גברים, דבר פשוט, לא צריך פה לעשות קושיות ולא לחפש תירוצים. טוב, פורים חג שמח.