ברכת התורה ומצוות תלמוד תורה
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- הקדמה לברכות וספק ברכות
- מעמד דאורייתא של ברכת המזון וברכת התורה
- אופי ברכת התורה מן הפסוק וההשוואה לברכת המזון
- קל וחומר בין ברכת התורה לברכת המזון והטענה לאופי משותף
- תוספות, הרמב״ן, והרמב״ם במעמד ובסיווג הברכה
- נוסחי ברכת התורה בגמרא והבחנה בין שלוש הברכות
- נשים וברכת התורה בשולחן ערוך והביקורת על נושאי הכלים
- שו״ת מן השמים והפרדת תפקידי שלוש הברכות
- תלמוד תורה מול מצוות תלמוד תורה: סוגיית מנחות צ״ט
- בן דמא, חכמת יוונית, והמחלוקת על “לא חובה ולא מצווה אלא ברכה”
- הסתירה המדומה בין מנחות לברכות והעמדת המתח כציר מאחד
- השלכות: נשים, ברכת התורה, והרחבת מושג “תורה”
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציג הקדמה לסוגי הברכות ולכלל ספק ברכות להקל, וממקם את ברכת התורה כשאלה כפולה של תוקף (דאורייתא או דרבנן) ושל אופי (שבח/הודאה, מצוות, או בקשה). הוא טוען מפשט הגמרא שהקשר בין ברכת התורה לברכת המזון מלמד שברכת התורה יסודה כברכת שבח והודאה על מתן תורה, ומפתח מכאן ביקורת על ההנחה הרווחת בפוסקים שהיא ברכת המצוות. בהמשך הוא מפרש את הסוגיות במנחות ובברכות כמציבות מתח בין “מצוות תלמוד תורה” המינימלית לבין “תלמוד תורה” כערך מהותי שאינו נובע מציווי פורמלי, ומסיק מכאן שנשים פטורות מן המסגרת הפורמלית אך שייכות ואף “חייבות” בערך התלמוד ובברכת התורה כשבח.
הקדמה לברכות וספק ברכות
ברכות הן בדרך כלל דין דרבנן ולכן בספק ברכות להקל. הטקסט מונה ברכות השבח וההודאה, ברכות המצוות, וברכות הנהנין, ומדגיש שבתפילת עמידה קיימת גם קטגוריה של ברכות בקשה שאינה מופיעה מחוץ לתפילה. הוא מגדיר את ברכת התורה כנושא הדורש בירור הן במעמדה ההלכתי והן באופייה.
מעמד דאורייתא של ברכת המזון וברכת התורה
ברכת המזון מוצגת כברכה דאורייתא הנלמדת מן הפסוק “ואכלת ושבעת וברכת,” בניגוד לברכות הנהנין שלפני האכילה שהן מדרבנן. הטקסט מציג את פשט הגמרא בברכות כ”א כמעמיד גם את ברכת התורה לפניה כדאורייתא מן הפסוק “כי שם השם אקרא הבו גודל לאלוהינו,” ומדגיש שברכת התורה היא לפני הלימוד.
אופי ברכת התורה מן הפסוק וההשוואה לברכת המזון
מן הפסוק “כי שם השם אקרא הבו גודל לאלוהינו” הטקסט מסיק שאופי ברכת התורה הוא ברכת השבח, משום שהיא “נתינת גודל” לנותן התורה ולא הכנה לקיום מצווה. הוא מציין שברכת המזון היא ברכת הנהנין במובן של הודאה על המזון, אלא שהיא חריגה בכך שהיא דאורייתא.
קל וחומר בין ברכת התורה לברכת המזון והטענה לאופי משותף
הטקסט מביא את דברי רבי יוחנן הלומד בקל וחומר ברכת התורה לאחריה מברכת המזון, וברכת המזון לפניה מברכת התורה. הוא מגדיר את הקלים וחמורים הללו כמשונים מבחינה לוגית מפני שכל אחד מערער את בסיס השני, ומדמה זאת לקל וחומר על מזוזה וציצית שמפיק מסקנות אבסורדיות. הוא מסביר שהבעיה נובעת מחוסר קשר מהותי בין קטגוריות שונות, ומכאן טוען שכאשר הגמרא לומדת בקל וחומר בין ברכת התורה לברכת המזון היא מניחה שיש ביניהן אופי משותף, כלומר שתיהן ברכות שבח/הודאה ולא ברכת המצוות.
תוספות, הרמב״ן, והרמב״ם במעמד ובסיווג הברכה
תוספות בברכות י״א מוצגים כמניחים שברכת התורה היא ברכת המצוות, ולכן שואלים מדוע אין לברך עליה בכל פעם שלומדים כמו בסוכה, ומשיבים שאין היסח הדעת כי “אדם מחויב ללמוד” ו”והגית בו יומם ולילה.” הרמב״ן בהוספות לספר המצוות מצוות עשה ט״ו מונה את ברכת התורה כמצווה דאורייתא של הודאה על “הטובה הגדולה” של נתינת התורה, ומשווה אותה לברכת המזון, וקובע “אין ראוי למנותה מצווה אחת עם הקריאה.” הרמב״ן מציג את הרמב״ם כמי שלא מנה את הברכה משום שהוא כולל אותה בתוך מצוות תלמוד תורה ולא בהכרח מפני שהיא דרבנן.
נוסחי ברכת התורה בגמרא והבחנה בין שלוש הברכות
הטקסט מביא את שאלת הגמרא “מאי מברך” ואת הנוסחים: “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעסוק בדברי תורה” כברכת המצוות, “הערב נא ה׳ אלוהינו את דברי תורתך בפינו” כברכת בקשה, ו”אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו” כברכת שבח. הוא מפרש את “אמר רב המנונא זו היא מעולה שבברכות” כראיה שהברכה השלישית היא עיקר הדאורייתא של “הבו גודל לאלוהינו,” בעוד השתיים הראשונות הן תוספות דרבנן, ואף קושר זאת למבנה ברכות הבקשה שבתפילה.
נשים וברכת התורה בשולחן ערוך והביקורת על נושאי הכלים
השולחן ערוך קובע שנשים מברכות ברכת התורה, והטקסט מתאר כיצד הגר״א, המגן אברהם, והמשנה ברורה שואלים מדוע, משום שנשים פטורות ממצוות תלמוד תורה, ומביאים תירוצים במסגרת ברכת המצוות כגון האפשרות שנשים מברכות על מצוות שהן פטורות מהן או שהן חייבות ללמוד הלכות השייכות להן. הטקסט טוען שהשאלה כולה נולדת מהנחה שגויה, משום שברכת התורה היא ברכת שבח שאינה תלויה בחיוב מצוות תלמוד תורה, ולכן נשים שייכות בה כשבח על מתן תורה. הוא מוסיף שהרמב״ם מציב את ברכת התורה בהלכות תפילה פרק ז׳ ולא בהלכות תלמוד תורה, ומבין זאת כסימן שהיא חלק מנוסח התפילה יותר מאשר ברכת מצווה, ומעלה שלדעתו נשים יכולות להוציא גברים בברכה זו.
שו״ת מן השמים והפרדת תפקידי שלוש הברכות
הטקסט מזכיר את רבי יעקב ממרוויש/מטרויש ואת השו״ת שלו המבוסס על שאלות בשאלת חלום, ומציין שבסימן י׳ הוא מבחין בין שלוש ברכות התורה ומסביר שלכל אחת פונקציה שונה, אך אינו נכנס לפרטים.
תלמוד תורה מול מצוות תלמוד תורה: סוגיית מנחות צ״ט
הטקסט קורא את מנחות צ״ט כמתארת רף מינימלי מאוד למצוות תלמוד תורה: פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, ואף קריאת שמע שחרית וערבית, כקיום “לא ימוש ספר התורה הזה מפיך.” הוא מפרש זאת כמהלך מכוון לרוקן את הממד הפורמלי של המצווה כדי להדגיש שתלמוד תורה האמיתי נובע מהבנת ערך התורה ולא מרצון “לצאת ידי חובה,” ומסביר ש”ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ” נאמר מפני שעם הארץ עלול לקלוט רק את המינימום בלי להבין את המסר הערכי. הוא מציג את “מצווה לאומרו בפני עם הארץ” של רבא כניסיון לחלץ את עם הארץ מן התפיסה הפורמלית ולהעמידו על משמעות התורה.
בן דמא, חכמת יוונית, והמחלוקת על “לא חובה ולא מצווה אלא ברכה”
בן דמא שואל את רבי ישמעאל אם לאחר שלמד “כל התורה כולה” מותר לו ללמוד חכמת יוונית, ורבי ישמעאל משיב בפסוק “והגית בו יומם ולילה” ומציב דרישה של עיסוק תמידי. הטקסט טוען שאין כאן סתירה לעמדה המינימלית של קריאת שמע, משום שהמינימום שייך לרובד הפורמלי של המצווה בעוד הפסוק מתאר את העניין הערכי של תלמוד תורה. הוא מדגיש שהגמרא מייחסת את המחלוקת לא לרבי שמעון בר יוחאי אלא לרבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן, האומר ש”פסוק זה אינו לא חובה ולא מצווה אלא ברכה,” ומפרש את הפסוק כברכה ליהושע בשל חביבות התורה עליו. הטקסט קורא את חתימת הסוגיה “דברי תורה לא יהיו עליך חובה, ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהן” כסיכום הבחנה זו בין חובה פורמלית מצומצמת לבין מצווה-כעניין שאי אפשר להתנתק ממנה.
הסתירה המדומה בין מנחות לברכות והעמדת המתח כציר מאחד
הטקסט מביא את ברכות על “ואספת דגנך” מול “לא ימוש,” שבו רבי ישמעאל מצווה “הנהג בהם מנהג דרך ארץ” ורבי שמעון בן יוחאי מקשה “תורה מה תהא עליה” ודוחף ללימוד תמידי. הוא טוען שההיפוך לעומת מנחות הוא מדומה, משום ששתי הסוגיות מבחינות בין החובה המינימלית של המצווה לבין הקריאה הערכית שתורה צריכה להיות עיסוק מרכזי, ושבכך שתיהן מחזקות את התמה של צמצום הפורמליות כדי להעצים את המהות.
השלכות: נשים, ברכת התורה, והרחבת מושג “תורה”
הטקסט מסיק שנשים פטורות ממצוות תלמוד תורה במובן הפורמלי אך אינן פטורות מתלמוד תורה כערך, והוא טוען שנשים “חייבות” בתלמוד תורה במובן הערכי בדיוק כמו גברים ולכן שייכות בברכת התורה כברכת שבח. הוא מעיר שהדרישה שלא ללמוד “חכמת יוונית” אינה מלמדת שתורה מוגדרת רק כגמרא והלכה, ומציע שחכמות עשויות להיכלל בתורה, תוך ציון שיש ראשונים שונים בהבנת “חכמת יוונית” ושגם הראשונים והרמב״ם עסקו בחכמות. הוא מסיים בכך שהדיון בהגדרת תורה הרחבה הוא נושא נפרד, ומזמין הערות ושאלות ומאחל חג שמח.
תמלול מלא
תסתכלו אצלכם זה דף מקורות. רק שניה, אני טיפה אגדיל שיהיה לכם יותר נוח לראות את זה. אוקיי. אני אתן אולי הקדמה קצרה על נושא ברכות, למרות שעוד פעם זה רק הדרך להיכנס לעניין. ברכות בדרך כלל אנחנו מכירים את הנושא הזה של ספק ברכות להקל. זאת אומרת ברכות זה דין דרבנן, ומטבע הדברים דין דרבנן ספקו הולכים לקולא. סוגי הברכות השונות שאנחנו מכירים, יש ברכות השבח והודיה, נגיד זה פחות או יותר אותה קטגוריה, יש ברכות המצוות, מה שמברכים לפני עשיית מצווה, ויש ברכות הנהנין, מה שמברכים לפני אכילה או על ריח או משהו כזה. ברכות ההודיה והשבח זה כמי שרואה את הים הגדול, את כן, כל מיני אירועים שאתה עובר או משהו שקרה לך אז אתה מודה או משבח את הקדוש ברוך הוא עליו. בתפילת העמידה יש גם ברכות שהן בקשות. כן, בעמידה הרי זה מחולק לשלושה חלקים ושמה יש עוד קטגוריה של ברכות שלא מופיעה מחוץ לעמידה וזה בקשות, שהבקשות במסגרת של תפילת העמידה בעצם נעשות בפורמט של ברכות מאיזושהי סיבה, אבל אין קטגוריה כזאת מחוץ לעמידה. בברכת התורה, זו בעצם הברכות שאנחנו מברכים בבוקר, כן והערב נא וכל שלוש הברכות שאנחנו מברכים בבוקר, היא טעונה דיון בשני המישורים. א', במישור של מה המעמד ההלכתי, האם זה דאורייתא או דרבנן. וב', במישור של מה אופייה. האם זה ברכת שבח והודיה, ברכת המצוות, ברכת הנהנין אולי פחות רלוונטי כאן. מה האופי של הברכה הזאת? כדי להבין למה בכלל יש מקום לדון על מעמדה ההלכתי של הברכה, צריך להקדים שאומנם אנחנו רגילים לזה שברכות בדרך כלל הן תקנה דרבנן, אבל יש ברכה אחת לפחות ואולי שתיים שהן חריגות. ברכת המזון זו ברכה דאורייתא, לומדים אותה מהפסוק ואכלת ושבעת וברכת. אנחנו מדברים כמובן על מה שאנחנו קוראים היום ברכת המזון, שזה ברכה אחרי שאנחנו אוכלים. לא הברכות לפני שאנחנו אוכלים, זה מה שנקרא ברכות הנהנין והן דרבנן. אז זאת ברכה אחת שהיא מדאורייתא. הברכה השנייה שכנראה, לפחות ככה עולה מפשט הגמרא, גם היא דאורייתא זו ברכת התורה. אז היא חריגה במישור של התוקף של הברכה, שזה דאורייתא ולא דרבנן, כנראה, אני אעיר על זה עוד. השאלה היא איפה עומד האופי שלה, איזה סוג ברכה זאת. אז בואו נראה קצת את הדברים בפנים. יש גמרא במסכת ברכות בדף כ"א שמביאה את המקור לברכת התורה. אמר רב יהודה: מניין לברכת המזון לאחריה מן התורה? שנאמר ואכלת ושבעת וברכת. מניין לברכת התורה לפניה מן התורה? הרי ברכת התורה אנחנו מברכים לפני הלימוד, לא ברכת המזון זה אחרי האכילה, ברכת התורה זה לפני הלימוד, מאיפה אנחנו יודעים שצריך לברך? שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו. אז יש פה בעצם מקור לברכת המזון ומקור לברכת התורה. על פניו זה נראה הלכות דאורייתא, גם ברכת המזון וגם ברכת התורה. אז זה באשר לתוקף הברכה, שזה דאורייתא, זאת הייתה השאלה הראשונה ששאלתי. השאלה השנייה ששאלתי זה מה אופי הברכה. עכשיו, בשביל להבין מה אופי הברכה אז נסתכל רגע על הפסוק שממנו לומדים אותה, כתוב כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו. מה זה אומר בתרגום לענייננו? כי שם ה' אקרא, לפני שאני עומד ללמוד, לקרוא בשם ה', ללמוד תורה, הבו גודל לאלהינו, צריך לתת גודל לאלוקינו, לנותן התורה. אז בעצם זה אומר שברכת התורה שמהפסוק הזה לומדים אותה היא ברכת השבח. בואו לתת גודל לאלוקינו, זה ברכת השבח, זה לא ברכת המצוות. ברכת המצוות זה בתפיסה הפשוטה, ברכת המצוות זה איזשהו סוג של התמקדות לפני עשיית מצווה, מעין סוג של מדיטציה כזאת. אתה צריך להגיד ברכה, להתכוונן ואז לעבור לביצוע המצווה. ברכת השבח, ברכת ההודיה, זו איזושהי ברכה שלא מלווה דווקא עשייה, אלא היא משבחת את הקדוש ברוך הוא, הבו גודל לאלהינו. מהפסוק הזה קצת נראה שהאופי… של הברכה הזאת ברכת התורה, זה ברכת השבח ולא ברכת המצווה. אחר כך בברכת המזון זה כמובן ברכת הנהנין, רק שהיא מדאורייתא. אחרי זה הגמרא ממשיכה והיא אומרת ככה: הרי בכל זאת הביאו פה את שתי הברכות האלה באותה מימרא. לומדים את ברכת המזון, לומדים את ברכת התורה. היה אפשר להגיד פשוט בגלל ששתיהן ברכות דאורייתא, ברכות חריגות, לא חייב להיות שיש איזשהו קשר ביניהן, קשר מהותי מבחינת האופי שלהן למשל. זאת ברכת הנהנין, זאת ברכת המצווה או משהו אחר, אין קשר ביניהן, אבל שתיהן דאורייתא, אז לכן הסוגיה מביאה מקור לשתיהן. אבל בהמשך הסוגיה ממשיכים ואומרים ככה, אמר רבי יוחנן: למדנו ברכת התורה לאחריה מברכת המזון מקל וחומר. הוא אומר צריך לברך גם אחרי שלומדים לימוד תורה, לא רק לפני. ברכת התורה זה לפני, את זה לומדים מהפסוק. אבל צריך לברך גם אחרי שלומדים. מאיפה אני יודע את זה? לומדים את זה בקל וחומר מברכת המזון. איך זה עובד? כן, אז הוא אומר ככה: מברכת המזון מקל וחומר, ברכת המזון לפניה מברכת התורה מקל וחומר. אפשר ללמוד גם את החובה לברך על המזון לפניה בקל וחומר מברכת התורה, וללמוד ברכת התורה אחריה מברכת המזון. ובשתיהם יש טיעון של קל וחומר. איך זה עובד? אז הוא אומר ככה: ברכת התורה לאחריה מברכת המזון מקל וחומר. איך זה עובד הקל וחומר? ומה מזון שאין טעון לפניו טעון לאחריו, תורה שטעונה לפניה אינו דין שטעונה לאחריה? כן, זאת אומרת מזון לא צריך ברכה לפניו מדאורייתא. אנחנו מדברים רק במישור דאורייתא. הברכה היא רק אחריו. ובכל זאת הוא לא טעון לפניו, אבל אחריו כן צריך לברך. אז תורה שגם לפניה צריך לברך, אז קל וחומר שגם אחריה יצטרכו לברך. זה קל וחומר אחד. קל וחומר השני הופך את התמונה על פיה. הוא אומר: ומה תורה שאין טעונה לאחריה טעונה לפניה, מזון שהוא טעון לאחריו אינו דין שיהיה טעון לפניו? אז מזה לומדים שצריך לברך על המזון גם לפני האכילה. אז מביאים, אפשר לפרוך וכולי, זה עניין אחר. הקלים וחמורים האלה הם קלים וחמורים משונים. כי בעצם, לפני אולי לפני שאני אגיד את זה, הקלים וחמורים האלה איך כשאני עושה קל וחומר שמבוסס על שני נתונים, זה קצת קשור ללוגיקה של הקל וחומר, אני לא אכנס לזה כאן בפירוט, אבל כשאני עושה קל וחומר שמבוסס על שני נתונים אמור להיות קשר ביניהם. כשאני לומד למשל אני אומר אם על המזון מברכים אחריו, אז ברור שעל התורה גם צריך לברך אחריה. למה זה ברור? אם ברכת המזון זה ברכת הנהנין, וברכת התורה זה ברכת המצווה, אז מה הקשר? משום מה בברכת הנהנין מברכים אחרי. מה איך אתה לומד מזה את ברכת התורה שהיא ברכת המצווה? למדתי את זה מברכת המזון, אז זה יהיה באמת ברכת הנהנין לברך על התורה אחרי הלימוד, או שזה יהיה ברכת המצווה? אם אין קשר בין שני הדברים אז למה ללמוד? אבל האמת שכל הסוגיה הזאת היא סוגיה משונה. אתם יודעים בעלי הכללים אומרים, אני אקדים אולי משהו. אתם יודעים מה ההבדל בין דרוש לפלפול? פעם חשבתי שדרוש זה טיעון על הפנים שמביא למסקנה נכונה, ופלפול זה טיעון מצוין שמביא למסקנה שגויה. זאת אומרת פלפול הרבה פעמים זה משהו שנראה איכשהו הנמקה טובה, קשה לשים את האצבע מה הבעיה. אבל איך אנחנו יודעים שיש בעיה? כי המסקנה היא אבסורדית. נכון הטיעון, כל מיני הוכחות או פרדוקסים כאלה שאנחנו מכירים, כל מיני הוכחות שאחד שווה לאפס מכירים, יש כל מיני הוכחות מפורסמות כאלה. לכאורה ההוכחה בנויה טוב, קשה לשים את האצבע מה הבעיה בהוכחה, אבל התוצאה היא אבסורדית. זאת אומרת ברור לנו שאיפשהו יש בעיה. אז התוצאה זה טיעון מצוין שמוביל לטענה למסקנה בעייתית. זה פלפול. פלפול הוא סוג של חידה. בוא תראה לי שים לי את האצבע מה בעייתי בטיעון. דרוש זה סתם דבר תפל וחסר טעם. למה? כי דרוש זה בעצם אומר קח טיעון שהוא על הפנים אבל הוא יביא למסקנה נכונה. כן בסוף צריך להיות ענוותן ולקיים מצוות וירא שמיים והכל נהדר. אז מה אכפת לך שאת כל המדרשים דחקתי ואנסתי ואין לזה שום קשר למה שהמדרשים אומרים? בסוף הגעתי למסקנה הנכונה והמתבקשת אז הכל בסדר. אז זה בעצם המושג של דרוש, כן, כל מי שיהיה פעם בשבע ברכות מכיר את זה מקרוב. זאת אומרת זה מה שאתם שומעים שם תמיד. הדרוש זה סתם ביטול תורה אבל פלפול הוא פלפול מעניין. הפלפול הוא דבר מעניין, כי הוא באמת זה בעצם מה שנקרא פרדוקס בהקשר הלוגי. פלפול זה פרדוקס וזאת הוכחה נכונה לטענה למסקנה בעייתית, למסקנה שקרית. והחידה היא בוא תשים את האצבע איפה הבעיה. בואו נחזור אלינו, זה רק היה מתאבן. חזור לסוגיה. אז תראו, אני אוכיח לכם בקל וחומר שלא צריך לשים מזוזה על משקוף הדלת. עושים קל וחומר, אז הנה קיבלתם. ומה בגד של ארבע כנפות שחייב בציצית פטור ממזוזה, משקוף שפטור מציצית אינו דין שיהיה פטור ממזוזה? קל וחומר. או לחילופין, בגד של ארבע כנפות פטור מציצית באותו שיקול. ומה משקוף שחייב במזוזה פטור מציצית, בגד של ארבע כנפות שפטור ממזוזה אינו דין שיהיה גם פטור מציצית? קל וחומר, נכון? בנוי לתלפיות. זה פלפול. למה? כי הקל וחומר נראה טוב. מה רע בו? אלא שהמסקנה ברור לכולנו שיש בה משהו בעייתי. בראש ובראשונה מה הבעייתי? שכל קל וחומר כזה פורך את חברו. השני פורך את הראשון והראשון פורך את השני. כי ברגע שהוכחתי שהמשקוף פטור ממזוזה, אין לי את הבסיס לקל וחומר לחייב את הציצית במזוזה. כי היתרון שיש למשקוף זה שהוא חייב במזוזה והציצית פטורה נעלם, כי למדתי שהוא לא חייב במזוזה. ולכן זה פורך את הקל וחומר שמחייב את הבגד של ארבע כנפות במזוזה, ולהפך. נכון? זה שני קלים וחמורים שפורכים אחד את השני. זה מאפיין טיפוסי לקלים וחמורים שמבוססים על שני נתונים ולא על שלושה. בדרך כלל קל וחומר מבוסס על שלושה נתונים. אבל לענייננו, מה שעושה הגמרא פה זה גם אותו דבר. היא לומדת בקל וחומר שברכת התורה צריכה להיות אחריה, והיא לומדת בקל וחומר שברכת המזון צריכה להיות גם לפניה. אבל אם ברכת המזון צריכה להיות גם לפניה אז אי אפשר לעשות את הקל וחומר השני. כי הרי מה אנחנו אומרים? המזון אנחנו רוצים להגיד שהמזון יותר חמור מהתורה, כי עובדה שמברכים אחריו, נכון? אז לכן אם התורה מברכים לפניה, אז המזון ודאי צריך לברך לפניו. אבל אם הקל וחומר ההוא הוכיח שעל התורה גם מברכים אחריה, אז היתרון של המזון על התורה נעלם. זאת אומרת, כל קל וחומר כזה מפרק את הקל וחומר שעומד מולו. לכן זה בעצם שני קלים וחמורים שעומדים אחד מול השני ויש פה איזושהי בעיה לוגית. מה עומד מאחורי הבעיה הלוגית? מה הבעייתי בפלפול הזה? מה לא בסדר פה? זה שמה שלא בסדר פה, מה שכולם מרגישים, זה שאין שום קשר בין החיוב של משקוף במזוזה לחיוב של בגד של ארבע כנפות בציצית. אין פה, זה לא עניין של חומרה וקולא, זה פשוט שני דברים שונים. זה שלא שמים מזוזה בבגד של ארבע כנפות זה לא בגלל שבגד של ארבע כנפות יותר קל ממשקוף. אלא בגלל שהרעיון של מזוזה כנראה לא שייך בבגדים אלא רק במשקופים, זה הכל. אז זה לא עניין של חומרה וקולא, זה פשוט סוג אחר, זה הכל. אז אנחנו לא יכולים ללמוד מאחד מהשני כאשר מדובר בשני סוגים שונים. קל וחומר זה איזשהו סוג של אנלוגיה, אנלוגיה קצת יותר חזקה אבל זו אנלוגיה. ברגע שאתה אומר לי זה שני דברים שונים אין מה לעשות ביניהם אנלוגיה. וגם בהקשר הזה כשהגמרא עושה קל וחומר ולומדת ברכת התורה מברכת הנהנין ולהפך, לכאורה היא בעצם אומרת לי שהם מאותו סוג. כי אחרת אין מה ללמוד מאחד לשני. זה ממשיך את מה שראינו קודם שהגמרא באמת מביאה גם את ברכת התורה וגם את ברכת המזון באותה מימרא, את המקורות לשניהם באותה מימרא. לא רק בגלל ששניהם מדאורייתא, אלא כנראה שהגמרא רואה בשניהם איזשהו אופי משותף, מאותו סוג. מה הסוג שלהם? בוא ננסה לחשוב. אם אני חוזר לסוגים שהצגתי בפניכם קודם, אז נראה שכנראה תופסים את ברכת המזון כאיזשהו סוג של הודאה על המזון וברכת התורה זו איזושהי הודאה על התורה או שבח על זה שקיבלנו את התורה, אז זה כבר מתחיל להיות די דומה. ברכת ההודאה וברכת השבח בסך הכל הם די דומים. מה לא סביר שברכת התורה תהיה? ברכת המצוות. למרות שלכאורה אנחנו מברכים על קיום מצוות תלמוד תורה, לא סביר. אז ברכת התורה זה כנראה לא ברכת המצוות, כי אם זה היה ברכת המצוות לא היה לזה שום בסיס משותף עם ברכת המזון, לא היה מה לעשות קל וחומר על שניהם, לא היה מה לדמות אחד לשני. לכן מהגמרא פה באופן הפשוט באמת נראה שזה לא ברכת המצוות. אם כך אז אין פלא שזה דאורייתא, ברכת המצוות היא דרבנן, זו קטגוריה נפרדת שדומה קצת לברכת המזון, ולכן שניהם מובאים בגמרא. אומנם אני רק אעיר פה, זה לא מוסכם על כל הראשונים, לדעתי רוב הראשונים ככה מבינים אבל לא כולם. למשל תוספות בברכות. בדף י"א שואל את השאלה, השחרתי את זה פה על הדף המשותף, ואם תאמר מאי שנא מסוכה שצריך לברך על כל סעודה וסעודה לישב בסוכה? הוא שואל למה ברכת התורה לא צריך לברך כל פעם שלומדים אלא רק פעם אחת בבוקר? הרי במצוות הסוכה כל סעודה וסעודה שאנחנו אוכלים בסוכה אנחנו צריכים לברך עליה. מה ההבדל? מה השאלה? מה התשתית בבסיס השאלה? מה הסאבטקסט של התוספות הזה? ברור שהוא תופס שברכת התורה זה ברכת המצוות, נכון? בדיוק כמו שאנחנו מברכים על ישיבה בסוכה שזאת מצווה אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לישב בסוכה, אנחנו מברכים על לימוד תורה זה גם ברכת המצוות על מצוות תלמוד תורה. ואם כך אומר תוספות, אז מה ההבדל? למה פה מברכים כל פעם שאנחנו עושים את המצווה ושם אנחנו מברכים פעם אחת ביום ולא כל פעם שעושים את המצווה של לימוד תורה? מה היינו עונים על זה לאור הגמרא הקודמת? פשוט מאוד, אין דמיון. ברכה לסוכה זה ברכת המצוות, ברכת התורה זה ברכת השבח, ולכן אין לדמות אחד לשני. אבל תוספות גם בתירוץ לא אומר את זה. בתירוץ הוא אומר ויש לומר דשאני תורה שאינו מייאש דעתו שבכל שעה אדם מחויב ללמוד דכתיב והגית בו יומם ולילה. זאת אומרת תורה שונה מסוכה במובן טכני כיוון שתורה אמורה ללוות אותנו כל הזמן, סעודות בסוכה אנחנו לא צריכים לאכול כל היום סעודה, אבל לימוד תורה באופן עקרוני אמור ללוות אותנו כל הזמן ולכן אדם לא מסיח את דעתו ממנו ומספיקה ברכה אחת בבוקר, לא צריך כל פעם שאתה ניגש ללמוד. אבל עדיין התפיסה של תוספות היא שזו ברכת המצוות. עקרונית היה צריך לברך כל פעם שמקיימים את המצווה הזאת, למה עושים את זה רק פעם אחת בבוקר? כי פשוט אין הסחת דעת, זה הכל. אבל הוא לא עושה חילוק יסודי או חילוק קטגורי, קטגוריאלי בין ישיבת סוכה שזאת מצווה לבין ברכת התורה שזה בכלל ברכת השבח. אין את זה בתוספות. תוספות די ברור שלמד את זה כברכת המצוות למרות שכמו שראינו בגמרא הקודמת זה לא סביר. הרמב"ן חולק על הרמב"ם בכמה דברים במניין המצוות. והוא מוסיף ומוריד מצוות שהרמב"ם מנה ומוסיף במקומן מצוות אחרות כך שסך הכל יוצא תרי"ג. במסגרת מצוות העשה בהוספות של הרמב"ן לספר המצוות, מצוות עשה ט"ו זאת מצווה על ברכת התורה. מכאן אתם כבר יכולים להבין שהרמב"ם לא מנה את ברכת התורה, לכן הרמב"ן צריך להוסיף את זה כי ברמב"ם זה לא מופיע. אז הרמב"ם לא מנה את ברכת התורה. שאלה למה. יש כאלה שרצו להגיד כי הוא תפס שברכת התורה היא ברכה דרבנן. בטח זה משתלב עם זה שזו ברכת המצוות כי ברכות המצוות הן ברכות דרבנן. אוקיי. יש כאלה שלומדים כך ברמב"ם, אני לא בטוח שזאת כוונת הרמב"ם, הרמב"ם יכול לא למנות מצוות מכל מיני סיבות לאו דווקא בגלל שהן דרבנן, עוד מעט נראה אפשרות אחת, אבל ככה יש כאלה שלומדים ברמב"ם. לעומת זאת הרמב"ן בספר המצוות הוא מוסיף את המצווה הזאת, הוא כן מונה אותה, אז קודם כל ברור שהיא דאורייתא. עכשיו בוא נקרא רגע, שנצטווינו להודות לשמו יתברך בכל עת שנקרא בתורה על הטובה הגדולה שעשה לנו בנתינת תורתו אלינו והודיענו המעשים הרצויים לפניו שבהם ננחל חיי העולם הבא. איך הוא מבין את הברכה? קודם כל כמובן היא דאורייתא מבחינת שאלת התוקף. מבחינת הסוג, איזה סוג ברכה זה? אז הוא אומר אנחנו צריכים להודות לקדוש ברוך הוא בכל פעם על הטובה הגדולה שעשה לנו בנתינת תורתו אלינו, זה ברכות ההודאה, ברכת השבח, זאת לא ברכת המצוות באופן ברור, נכון? ברכות המצוות הן לא ברכות הודאה, הן ברכות של כוונון הכוונה לקראת ביצוע המצווה. כאן הוא אומר לא, אנחנו צריכים להודות לקדוש ברוך הוא על התורה. אז הוא גם אומר א' זה דאורייתא, ב' הוא אומר שזה ברכות הודאה ולא ברכת השבח. וכאשר נצטווינו בברכה אחר כל האכילה, כן נצטווינו בזו. מאיפה הוא לקח את זה? מהגמרא שראינו עכשיו, נכון? שלוקחת את ברכת המזון ואת ברכת התורה באותה קטגוריה, ולכן גם הרמב"ן מדמה את זה ושוב פעם לשיטתו זאת לא ברכת המצוות, שתיהן זה ברכות של שבח לקדוש ברוך הוא, הודאה לקדוש ברוך הוא. ואז הוא מביא את הגמרא בשלישי של ברכות וכולי, אני לא אכנס לכל זה, ראינו את זה כבר. אני אקרא רק את המשפט המסיים שלו, ומכלל זה מתבאר שהברכה הזו מן התורה ואין ראוי למנותה מצווה אחת עם הקריאה כמו שמקרא ביכורים אינו נמנה אחת עם הבאתן וסיפור יציאת מצרים עם אכילת הפסח וכן הלאה. מה. מה טוען פה הרמב"ן? הרמב"ן בעצם מתמודד פה עם הרמב"ם. הרמב"ם הרי לא מנה את המצווה הזאת והרמב"ן פה בא לחלוק עליו ולהגיד שצריך למנות. אבל שימו לב מה הוא מניח לגבי הרמב"ם. הוא אומר, צריך למנות את זה כמצווה נפרדת. זה לא נכלל בתוך מצוות תלמוד תורה, כמו שמקרא ביכורים כשצריך להביא את הביכורים אז אומרים את הפרשה של וידוי ביכורים או מקרא ביכורים וזאת מצווה עצמאית. היא לא פרט בתוך מצוות הבאת הביכורים. אומר הרמב"ן, אותו דבר פה. לכן גם ברכת התורה היא לא פרט בתוך מצוות תלמוד תורה, אלא היא מצווה עצמאית. מה רואים? איך הוא למד את הרמב"ם שאיתו הוא מתווכח? הוא הבין שהרמב"ם כשהוא לא מונה את הברכה הזאת, זה לא בגלל שהיא דרבנן, אלא שבמבחינתו היא נכללת במצוות תלמוד תורה. אחד הפרטים במצוות תלמוד תורה זה שצריך לברך קודם ברכת התורה. אז זה לא נמנה כמצווה עצמאית, אבל לא בגלל שזה לא דאורייתא, אלא בגלל שזה כלול במצווה שכבר מנויה. אז לא צריך להקדיש לזה מצווה נפרדת. אז הרמב"ן וודאי למד ברמב"ם שגם הרמב"ם תופס שזאת מצווה דאורייתא. יש פה רק ויכוח האם זאת מצווה נפרדת או זאת אותה מצווה כמו הלימוד. אולי עוד הערה אחת בגמרא שעליה דילגנו בסוף בסוף. אני בכל זאת רוצה לקרוא משהו בסוף הגמרא. הגמרא שואלת מאי מברך? בהתחלה יש מחלוקת על מה מברכים אבל אחרי זה השאלה היא מה מברכים? מה נוסח הברכה? אמר רב יהודה אמר שמואל אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעסוק בדברי תורה. איך זה נשמע לכם? ברכת המצוות, נכון? בדיוק כמו אשר קדשנו על נטילת לולב. אז פה אשר קדשנו לעסוק בדברי תורה, זה ממש ברכת המצוות. אוקיי? ורבי יוחנן מסיים בה הכי הערב נא השם אלוקינו את דברי תורתך בפינו ובפיות עמך בית ישראל וכולי ברוך אתה השם המלמד תורה לעמו ישראל. כן זה איזשהו סוג של בקשה ואולי גם שבח. ברוך המלמד תורה לעמו ישראל וגם אבל בקשה והערב נא השם אלוקינו דברי תורתך בפינו. זה ברכת בקשה. ורב המנונא אמר אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ברוך אתה השם נותן התורה. זה כבר בבירור ברכת השבח. נכון? מברכים את הקדוש ברוך הוא שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את התורה. אמר רב המנונא זו היא מעולה שבברכות, הלכך למרינהו לכולהו. וכך באמת פוסקים להלכה וכך אנחנו עושים כל בוקר, מברכים את שלושת הברכות האלה בתור ברכות התורה. אבל יש פה נוסח מאוד מעניין. מה זאת אומרת זו היא מעולה שבברכות? מה מיוחד יותר בברכה השלישית לעומת שתי הראשונות? הברכה השלישית היא ברכת השבח. זה ממש לקיים את הבו גודל לאלוקינו. לכן אני חושב שמה שרב המנונא מתכוון לומר שהברכה השלישית היא הברכה דאורייתא. זה הבו גודל לאלוקינו, ברכת השבח שאנחנו אומרים לקדוש ברוך הוא אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו תורתו. שתי הברכות הראשונות הן לא ברכות השבח, אלא הראשונה היא כמובן ברכת המצווה אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעסוק בדברי תורה, והשנייה היא בקשה, איזשהו סוג של תפילה. דיברנו על זה שיש ברכות של תפילה, ברכות של בקשה במסגרת התפילה. שתי הברכות הראשונות הן כנראה דרבנן. ולכן רב המנונא אומר הברכה השלישית היא מעולה מכולן, כי פה אנחנו מקיימים את הדין דאורייתא של הבו גודל לאלוקינו. שתי האחרות זה ברכת המצוות כמו כל ברכות המצוות, זה תקנה דרבנן כמו שמברכים לפני קיום כל מצווה אחרת, מברכים לפני קיום מצוות תלמוד תורה. אין הבדל. אבל זה תקנה דרבנן. ולכן כשאנחנו מברכים כל בוקר את שלוש הברכות האלה זה לא נכון שאנחנו מברכים את ברכות התורה במובן של הדאורייתא. רק השלישית היא דאורייתא שהיא ברכת השבח. כך אני חושב לפחות שזה מה שיוצא מפשט הגמרא. שתי הראשונות הן ברכות דרבנן, גם לפי אלה שאומרים שזו ברכה דאורייתא, והן ברכת המצוות וכל מה שאנחנו מדברים עליו. עכשיו בואו נתקדם רגע הלאה. בשולחן ערוך כותב נשים מברכות ברכת התורה. גם נשים צריכות לברך ברכת התורה. אז כל נושאי הכלים שם שואלים הגר"א והמגן אברהם והמשנה ברורה, למה? הנשים פטורות ממצוות תלמוד תורה. אז למה הן צריכות לברך ברכת התורה? מה מניחה השאלה הזאת? כמו שראינו בתוספות למעלה, היא מניחה שברכת התורה זה ברכת המצוות. מי שהולך לקיים מצווה צריך לברך את הברכה הזאת. אז לכן הם שואלים אבל אישה פטורה מתלמוד תורה, אין עליה את המצווה הזאת, למה היא צריכה לברך? מה היינו עונים לפי המסקנה שהעלינו עד עכשיו? ברור שזה בברכת השבח. מה זה קשור למי שמחויב במצווה או לא מחויב במצווה? נשים לא אמורות לברך את הקדוש ברוך הוא על זה שקיבלנו עם ישראל קיבל תורה? למה לא? מה זה קשור לחיוב במצוות תלמוד תורה? זה ברכת השבח. לכן השאלה בכלל לא עולה. אבל משום מה כל נושאי הכלים פה בשולחן ערוך שואלים את השאלה הזאת ומניחים כמובן מאליו שזה ברכת המצוות. ברור להם מאליו. זה נגד פשט הגמרות, זה נגד רוב הראשונים. משום מה יש פה התעלמות גורפת מכל המה שלדעתי מתבקש מהגמרא והראשונים, כולם מניחים שזה ברכת המצוות. ואז מה, יש כל מיני תירוצים. יש כאלה שאומרים שנשים מברכות גם על מצוות שהן לא חייבות בהן. אנחנו יודעים שיש מחלוקת ראשונים בעניין הזה, על מצוות עשה שהזמן גרמא אם אישה שמקיימת אותן האם היא יכולה לברך. אז הגר"א אומר כמו שהיא יכולה לברך שם אז היא יכולה לברך גם פה, למרות שהיא לא חייבת. אבל ההנחה שלו שזה ברכת המצוות. הוא אומר שגם אישה יכולה לברך ברכת המצוות למרות שהיא לא חייבת, היא מקיימת את זה כמי שאינה מצווה ועושה. ועל זה גם אפשר לברך. מישהו אחר אומר שגם נשים שייכות איכשהו בברכה הזאת כי הן צריכות ללמוד את ההלכות שנוגעות אליהן, לא משנה, כל מיני תירוצים כאלה, אבל כל התירוצים האלה בעצם נשארים עם הפרדיגמה הזאת שברכת התורה היא ברכת המצוות. כשאני חושב שכל העסק הזה הוא כולו טעות. ברכת התורה זה ברכת השבח, ולכן אין שאלה למה נשים צריכות לברך. כל אחד ששמח שעם ישראל קיבל תורה צריך לברך. מה, זה לא שייך לברכת המצוות. ולכן גם הקושיא של תוספות שמניחה את אותה הנחה, למה לא מברכים כל פעם שלומדים, כי זה לא ברכת המצוות. אני לא צריך לברך את זה כל פעם שאני ניגש ללמוד תורה. אני מברך את זה פעם אחת בבוקר, זה מה שחכמים תיקנו במסגרת התפילה שצריך לברך את הברכה הזאת. אגב, הרמב"ם כשהוא מביא את ברכת התורה, הלכות ברכת התורה מופיעות אצלו לא בהלכות תלמוד תורה, אלא בהלכות תפילה, פרק ז' מהלכות תפילה. כי מבחינת הרמב"ם זה חלק מנוסח התפילה. אנחנו ראינו שיש ברכה שהיא בקשה, שזה מופיע רק בתפילה, ברכות שהן בקשות. והרמב"ם מבחינתו רואה את זה כחלק מהתפילה, זה לא ברכת המצוות. לכן אני לא כל כך מבין את כל הפוסקים האלה פה בשולחן ערוך שמתחבטים ומתלבטים ויש כל מיני נפקא מינות, האם נשים מוציאות גברים בברכה הזאת, לדעתי פשוט שכן. אוקיי, פשוט מן השמים נדלג כבר. זה סתם חיבור מעניין שכדאי להכיר, זה אחד מבעלי התוספות, רבי יעקב ממרביש או מטרוייש, יש גרסאות שונות, שכתב שו"ת על שאלות שהוא שאל בשאלת חלום. הוא שאל את השמים כל מיני שאלות הלכתיות וקיבל תשובות. ואחת השאלות, סימן י', עוסקת בברכת התורה, ושם הוא עושה הפרדה בין שלושת הברכות ובאמת הוא מסביר שכל אחת מהן ממלאת פונקציה אחרת: ברכת התורה, ברכת המצוות, ברכת השבח. אבל זה לא ניכנס לזה כאן. מה שאני רוצה זה לדבר טיפה על התשתית של העניין, ואמרתי שהפרוזדור ההלכתי הזה שבו הלכתי עד עכשיו הוא בעצם פתח לאיזושהי הסתכלות רחבה יותר. אני רוצה טיפה להסביר מה זה השבח הזה שאנחנו אמורים לתת בברכת התורה. מה פשר העניין הזה ועל מה היא נסובה. אז תראו, יש גמרא מאוד מעניינת במסכת ברכות, בואו נקרא אותה. במסכת מנחות, סליחה לא ברכות. מנחות בדף צ"ט. אמר רבי אמי, מדבריו של רבי יוסי נלמוד, אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים מצוות לא ימוש ספר התורה הזה מפיך. האומר, אם קראת קריאת שמע בבוקר ובערב, סליחה, אם למדת משהו, משנה אחת או פרק אחד או למדת דקה שתיים בבוקר דקה שתיים בערב יצאת ידי חובה. לא רק יצאת ידי חובה, תראו הגמרא לדעתי כתובה פה באירוניה, קיימת לא ימוש ספר התורה הזה מפיך. הפסוק אומר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, הכוונה שאסור להפסיק רגע לעסוק בו. מה אומר לי רבי אמי? כן, פרק בבוקר דקה בבוקר דקה בערב קיימת את לא ימוש ספר התורה הזה מפיך. אתה עושה צחוק? לא ימוש ספר התורה הזה מפיך הכוונה שכל הזמן לעסוק בו, לא להפסיק רגע. ואתה בא עכשיו ואתה אומר לי, שם איזה רף כל כך מינימלי ובזה, זה מה שנקרא לא ימוש ספר התורה הזה מפיך? פשוט לא הגיוני. אחרי זה תראו את ההמשך: אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי, שרבי יוחנן הוא אמורא והוא אומר את זה בשם רבי שמעון בר יוחאי שהוא תנא, אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש. הוא אומר עזוב רבי אמי, אתה עוד מחמיר, אתה רוצה שאני אקדיש דקה בבוקר דקה בערב כדי ללמוד? אפילו את זה לא צריך. קריאת שמע אתם אומרים בתפילה בבוקר ובערב? מספיק. בזה אתם גם יוצאים ידי תלמוד תורה. לא צריך אפילו ללמוד, מספיק לקרוא קריאת שמע. זאת אומרת הוא מרוקן את מצוות תלמוד תורה מכל תוכן, לא נשאר ממנה כלום. מצוות תלמוד תורה אתה יוצא על אוטומט, לא צריך לעשות כלום. קיימת את קריאת שמע בבוקר ובערב יצאת ידי חובה. הכל בסדר. יש פה לכאורה איזושהי תחרות מי ירוקן את מצוות תלמוד תורה מתוכן, מי ישאיר בה פחות תוכן, ונדמה לי שרבי יוחנן מנצח בגדול, זאת אומרת הוא השאיר אותה ריקה מתוכן לחלוטין. אבל עדיין זה מוזר כל התהליך הזה. זה מוזר שמנסים איכשהו להשאיר את מצוות תלמוד תורה כמו איזשהם לא יודע מפרשים בלי רוח, להוציא את כל הרוח מהמפרש הזה. מה מה הרעיון? באים לזלזל פה במצוות תלמוד תורה? מה פשר העניין הזה? מצווה שלא מחייבת אותנו כלום, בעצם אפשר לצאת ידי חובה בלי לשים לב בכלל, בלי לעשות כלום. יש פה משפט מעניין שמסיים את דבריו של רבי יוחנן, הוא אומר, ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ. עכשיו למה אסור? התפיסה הפשוטה כי אם תגיד להם, אז הם ירשו לעצמם לא ללמוד. נכון? תגיד להם שבעצם קריאת שמע בבוקר וערב הם יוצאים ידי חובה, אז הם לא יעשו שום דבר מעבר לזה. לכן אל תגיד להם, כדי שהם לא ילמדו מזה. השאלה למה? אל תגיד להם? הרי זו האמת. האמת שהם לא צריכים לעשות שום דבר חוץ מזה. אז ממה אתה חושש? אתה חושש שהם לא יעשו שום דבר חוץ מזה? אינהינמי, זה באמת מה שלא צריך שום דבר חוץ מזה. אז מה החשש? ברור שמה שרבי יוחנן בא לומר, שאני בא לרוקן את מצוות תלמוד תורה מכל תוכן אבל אל תגידו את זה לעמי הארץ. יש פה מסר מורכב. אני הרי דורש לימוד כל הזמן, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך. אז מה פשר המהלך הזה של לרוקן את זה מתוכן? אני בא להגיד לך את הדבר הבא, מצוות תלמוד תורה לא מעניינת את הסבתא שלי. מצוות תלמוד תורה זה עניין שולי ומיותר. אנחנו מדברים על תלמוד תורה, לא על מצוות תלמוד תורה. זה משהו אחר לגמרי. מצוות תלמוד תורה זה ללמוד כדי לצאת ידי חובת מצווה, כמו כל מצווה אחרת, אחת מתרי"ג מצוות, מצוות תלמוד תורה, צריך ללמוד כדי לצאת ידי חובה. אומר, אתה יודע מה? בשביל זה, קריאת שמע בוקר וערב גמרת את הסיפור. אתה פטור לחלוטין, תהיה רגוע. אבל אתה לא יודע מה זה תלמוד תורה, לא מצוות תלמוד תורה. תלמוד תורה פירוש הדבר שאתה צריך ללמוד, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך. אתה צריך ללמוד כל הזמן. למה? לא כי יש מצוות תלמוד תורה. כי אתה מבין מה זאת תורה. מי שמבין מה זאת תורה הוא ילמד לא כדי לצאת ידי חובה כי יש איזושהי מצווה. הוא ילמד כי הוא מבין שזה נשמת אפנו, זה הדבר הכי בסיסי שיש. כמו שאני נושם, אז אני גם לומד תורה. אף אחד לא צריך לתת לי מצווה לנשום, נכון? אותו דבר לא צריך לתת לי מצווה ללמוד תורה. זה הרעיון של התחרות המוזרה הזאת בתחילת הסוגיה. התחרות היא בעצם להגיד לך המצווה, החלק הפורמלי של תלמוד תורה, הוא עניין שולי ומיותר. תלמוד תורה במהות צריך להיות משהו אחר לגמרי. צריך להיות משהו שאתה עושה אותו לא בגלל שיש מצווה, אין מצווה. אלא כי אתה מבין מה המשמעות של ללמוד תורה. ולכן בעצם הם טורחים לרוקן את החלק הפורמלי ההלכתי של מצוות תלמוד תורה מכל תוכן, הם לא משאירים ממנו כלום. אומרים עזוב, אם אתה רוצה לצאת ידי חובה אתה לא צריך לעשות כלום. מי שלומד תורה בשביל לצאת ידי חובה לא צריך לעשות כלום, שישאר בבית ולא ילמד כלום. מי שלא מבין שצריך ללמוד תורה בגלל שזאת תורה, לא בגלל שיש מצווה ללמוד תורה, אז הוא לא מבין מה זאת תורה. ולכן הוא אומר, דבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ, כי עמי הארץ לא יבין את הרעיון הזה. הוא חושב שמה שיש זה מצוות, ומצוות צריך לעשות, כל מה שמעבר לזה הוא לא מבין שיש עוד משהו מעבר לזה. אז אסור לך להגיד לו את זה, כי ברור שהמטרה היא שכן ילמד תורה, שנבין מה המשמעות של העניין, אבל לא בגלל המצווה, אלא בגלל הערך של הדברים. אגב יש אמירה דומה בקשר למשל לחובה לתקן את המידות. שאלה מפורסמת שרבי חיים ויטל בשערי קדושה, למה התורה לא מצווה, למה אין מצווה כזאת לתקן את המידות? אז ר' חיים ויטל עונה על זה, כי התורה נותנת ציוויים לבני אדם. מי שלא בן אדם אין מה לצוות אותו. לצוות עליך לתקן את המידות זה לצוות עליך להיות בן אדם. ואם אתה לא בן אדם אתה לא בר ציווי. אז לכן אין טעם לצוות על זה. אבל הרב קוק לוקח את זה צעד אחד הלאה, הוא בעצם אומר שיש דברים שדווקא עדיף לעשות אותם לא מחמת ציווי. שמי שעושה אותם לא מחמת ציווי יותר גדול ממי שעושה אותם מחמת הציווי. ולגביהם התורה דווקא מקפידה לא לצוות. לכן התורה מקפידה לא לצוות עלינו את תיקון המידות כי זה צריך לבוא מאיתנו. אנחנו צריכים להבין שאנחנו מתקנים את המידות לא כי יש מצווה רל"ג לתקן את המידות, אלא כי אנחנו מבינים את החשיבות האנושית והמוסרית של העניין והרוחנית של העניין, ולכן מתקנים את המידות. בהקשר הזה תמיד עולה לי הבדיחה הישיבתית המפורסמת על אותו בחור שהגיע לפרקו. מתחיל לפגוש מועמדות לשידוך, כל מיני בנות מגיעות, הוא דוחה את כולן. בא אליו המשגיח מהישיבה אומר לו תגיד לי מה, אתה רבן של כל בני הגולה? אף אחת לא מתאימה לך? אתה כזה עילוי, אישיות מיוחדת במינה? אתה כנראה בעל גאווה. עזוב את השידוכים, תעבוד על המידות, תעבוד על מידת הגאווה, אחרי זה תחזור להיפגש עם בנות. טוב, הוא עובד על המידות בהתפעלות, עובד על מידת הענווה, משפר את מידותיו בצורה בלתי רגילה. אחרי שנה חוזר ומתחיל לפגוש עוד פעם מצעד של מועמדות ושוב הוא דוחה את כולן. אז אומר לו המשגיח, תגיד לי מה, שנה שלמה עבדת על המידות ולא זז אצלך כלום? אז הוא אומר לו, למה כבוד הרב? הרי לפני שנה כשהייתי בעל גאווה, אז אף אחת לא התאימה לי. עכשיו אחרי שעבדתי על מידותיי ואני כזה ענוותן, אז קל וחומר שאף אחת לא מתאימה לי. הרי עכשיו אני אישיות הרבה יותר מובחרת ומשובחת. אז ברור שאף אחת לא מתאימה לי, זה קל וחומר. כך נראה מישהו שעובד על מידותיו בגלל שהורו לו לעבוד על מידותיו. הוא עושה את זה כי צריך לסמן וי על המצווה של עבודת המידות. ובדיוק בגלל זה התורה לא נותנת מצווה כזאת. לא נותנת מצווה כזאת כי זה צריך לבוא ממני, זה לא צריך לבוא כדי לצאת ידי חובת איזה שהוא ציווי. ובמצוות האלה עדיף גדול מי שאינו מצווה ועושה. בניגוד לאמירת חז"ל הרגילה, במצוות האלה גדול מי שאינו מצווה ועושה. ולכן התורה לא מצווה על תיקון המידות. הטענה שלי שזאת המימרא של רבי יוחנן כאן. רבי יוחנן רוצה לומר, אנחנו לא לומדים תורה כי יש מצווה. בלימוד תורה גדול מי שאינו מצווה ועושה. ולכן התורה מקפידה לא לצוות עלינו. בשביל לצוות עלינו קריאת שמע בבוקר וערב מספיק. אבל מה שנדרש ממך זה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך. איך קריאת שמע בבוקר וערב זה מקיימת לא ימוש? לא זאת הנקודה. לא ימוש ספר התורה הזה מפיך הכוונה שתעסוק בו כל הזמן כי אתה מבין מה המשמעות של העניין. ואיך זה קורה? רק אם תבין שזה בכלל לא מצווה. המצווה זה קריאת שמע בבוקר וערב, זה שולי. תלמוד תורה זה לא מצוות תלמוד תורה. תלמוד תורה זה הערך של תלמוד תורה, זה לא מצוות תלמוד תורה, לא עניין פורמלי. וזה מה שהוא אומר שדבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ. עכשיו אפשר להבין את כל המשך הסוגיה. בדיוק תשימו לב שזה ממשיך ממש את העסק הזה הלאה באותו מסלול. זה כל הסוגיה חרוזה, זה חוליות שנחרזות על הציר הזה. ורבא אמר, מצווה לאומרו בפני עמי הארץ. למה מצווה? כי למה הבחור הוא עם הארץ? הוא עם הארץ כי הוא חושב שמה שצריך ללמוד זה כדי לצאת ידי חובת מצוות תלמוד תורה. להיפך, תוציא אותו מזה, תגיד לו את המשמעות של העניין, שמצוות תלמוד תורה זה עניין שולי, תסביר לו מה המשמעות של תורה. שלרוב חשיבותה של המצווה הזאת, של העניין הזה של לימוד תורה, התורה לא רוצה להכניס את זה למסגרת של מצווה. אולי אז הוא יפסיק להיות עם הארץ. אם את זה תסביר לעם הארץ, זה יהיה הרבה יותר טוב. מצווה לאומרו בפני עמי הארץ. אולי זה יציל אותו מלהיות עם הארץ. הלאה. שאל בן דמא, אני ממשיך לקרוא את הגמרא. תראו שזה ממשיך להיות על אותו ציר. שאל בן דמא בן אחותו של רבי ישמעאל את רבי ישמעאל: כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חוכמת יוונית? עכשיו פה שאלו אותי פעם שאלה מחודדת, דווקא זה היה בתיקון ליל שבועות בירוחם כשהרציתי שם בישיבת ההסדר. אז בא אליי איזה בחור, שאל אותי: אם בן דמא למד את כל התורה, אז איך את זה הוא לא יודע? הוא למד את כל התורה, לא? עכשיו יש לו שאלה הלכתית. הוא בא בשאלה הלכתית לדוד שלו, לרבי ישמעאל. אומר לו: תראה, אני למדתי את כל התורה. עכשיו יש לי שאלה הלכתית, האם אני יכול ללמוד משהו אחר? האם זה ביטול תורה? זה נכלל במצוות תלמוד תורה? לא הבנתי, אם למדת את כל התורה אז אתה אמור גם לדעת את זה. אם אתה שואל את זה, כנראה שאתה לא יודע הכל. אז מה… טוב, אולי הוא למד את הכל חוץ מזה. אני אמרתי לו משהו אחר. אני אמרתי לו: תראה, הוא למד את כל התורה הכוונה הוא יודע את כל מה שההלכה אומרת, מה שחייבים, מה שאסור. את כל ההלכה, הוא נבחן לדיינות ולרבנות, הוא יודע הכל. אבל העיקרון של ללמוד תורה כל הזמן הוא לא עיקרון הלכתי. ברמה ההלכתית קריאת שמע בבוקר וערב זה מספיק. את מה שמחוץ להלכה, את זה הוא לא למד, את זה הוא לא יודע. את זה הוא בא לשאול את רבי ישמעאל. אומר לו: אני למדתי את כל התורה, אני יודע את כל המצוות, מה מותר, מה אסור, מה חייבים, הכל אני יודע. עכשיו תגיד לי, יש עוד משהו חוץ מזה בתלמוד תורה? יש עוד עניין חוץ מאשר לצאת ידי חובה? כי בזה, קריאת שמע בבוקר וערב, גמרתי את הסיפור. עכשיו אני יכול ללכת ללמוד דברים אחרים. אז אומר לו רבי ישמעאל, קרא עליו המקרא הזה: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך. אותו פסוק כמו למעלה, זוכרים? והגית בו יומם ולילה. צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חוכמת יוונית. הרי צריך שלא ימוש ספר התורה הזה מפיך כל הזמן, והגית בו יומם ולילה. אז איך אתה רוצה ללמוד דברים אחרים? הרי אתה צריך כל שנייה ללמוד את זה. לא הבנתי. הרי שורה קודם הסבירו לי שלא ימוש ספר התורה הזה מפיך מקיימים עם קריאת שמע בבוקר ובערב, נכון? עכשיו רבי ישמעאל מביא את אותו פסוק והוא אומר לו: הנה, יש פסוק מפורש. איך אתה יכול… מה אתה לא מבין פה? ברור ש… ברור שרבי ישמעאל ממשיך את אותו עניין. רבי ישמעאל אומר לו לא ימוש ספר התורה הזה מפיך בא להגיד לך לא את גדרי מצוות תלמוד תורה, אלא את חובת תלמוד תורה, את העניין של תלמוד תורה. וזה לא קריאת שמע בבוקר וערב, זה הכל. לא ימוש ספר התורה הזה מפיך. לכן אומר לו: אם אתה מכיר איזושהי שעה שהיא לא מן היום ולא מן הלילה, תעשה מה שאתה רוצה. אבל גם ביום וגם בלילה צריך ללמוד חכמת יוונית. עכשיו תראו את ההמשך. תראו איזה יופי זה ממשיך. אותו ציר, הכל חורז את הכל, חורז את כל הסוגיה. ופליגא דרבי שמואל בר נחמני. כן? האמירה הזאת של רבי ישמעאל חולקת על רבי שמואל בר נחמני. עכשיו תשימו לב, זה דבר מעניין. אם אנחנו מחפשים על מי חולק רבי ישמעאל, יש לי מועמד הרבה יותר טוב. רבי ישמעאל זה תנא. רבי שמואל בר נחמני זה אמורא. מה זאת אומרת המימרא של התנא חולקת על האמורא? מוזר. יותר מזה, שורה קודם יש לך תנא שחולק עליו. רבי שמעון בר יוחאי. הוא אומר, אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים. רבי ישמעאל אומר יומם ולילה, כל היום וכל הלילה. אתה מחפש מי שחולק עליו? נו, יש לך שורה קודם. רבי שמעון בר יוחאי, מה הבעיה? לא. רבי ישמעאל חולק אתם יודעים על מי? לא על רבי שמעון בר יוחאי, על האמורא רבי שמואל בר נחמני. מה עם רבי שמעון בר יוחאי? הוא לא חולק עליו. זה בדיוק מה שאני טענתי. הוא לא חולק על רבי שמעון בר יוחאי. רבי שמעון בר יוחאי גם הוא מסכים שצריך שלא ימוש ספר התורה הזה מפיך יומם ולילה. גדר מצוות תלמוד תורה זה קריאת שמע בבוקר וערב. זה גם רבי ישמעאל מסכים, וזה גם בן דמא ידע. מה שבן דמא שאל את רבי ישמעאל זה האם יש עוד משהו, עיקרון חוץ הלכתי. ועל זה ענה לו רבי ישמעאל, ורבי שמעון בר יוחאי לגמרי מסכים שצריך ללמוד כל הזמן. אז הוא לא חולק על רבי שמעון בר יוחאי. עכשיו בואו נראה את רבי שמואל בר נחמני איך הגיעו למסקנה שעליו הוא כן חולק. תראו איזה יופי, ממש כל מילה מדויקת. דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: פסוק זה, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, אינו לא חובה ולא מצווה אלא ברכה. מה זה הכפילות הזאת? מאוד נדיר בש"ס. מה זה לא חובה ולא מצווה אלא ברכה? הוא אומר זה לא חובה הלכתית פורמלית, וזה גם לא מצווה, זה גם לא עניין. אלא מה? זה ברכה. ראה הקדוש ברוך הוא שיהושע שדברי תורה חביבים עליו ביותר, שנאמר ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל, אמר לו הקדוש ברוך הוא: יהושע, כל כך חביבים עליך דברי תורה? לא ימוש ספר התורה הזה מפיך. הוא בירך את יהושע. הפסוק הזה לא אומר לנו לא מצווה, אבל גם לא נותן לנו הוראה חוץ הלכתית. זאת ברכה ליהושע בן נון. זה באמת חולק על רבי ישמעאל. כי הוא טוען שמהפסוק הזה לומדים לא מצווה ולא חובה, זה סתם ברכה. רבי ישמעאל אומר הפסוק הזה הוא מצווה, הוא לא חובה, הוא מצווה. אז למה הוא חולק על רבי שמואל בר נחמני? כי רבי שמואל בר נחמני אומר זה לא חובה וגם לא מצווה, זה רק סתם ברכה ליהושע בן נון. כל המהלך של הסוגיה הוא כזה. זאת אומרת, כולם מסכימים שהחובה היא קריאת שמע בבוקר וערב, או פרק בבוקר פרק בערב, וזהו, מינימלי לגמרי. מעבר לזה יש מצווה. המצווה לא במובן הפורמלי, זה מה שנקרא בגמרא פה חובה. מצווה הכוונה יש עניין. עניין ללמוד תורה בגלל חשיבותה של התורה. זה לא קשור לחלק הפורמלי של ההלכה. כולם מסכימים לזה חוץ מרבי שמואל בר נחמני. רבי שמואל בר נחמני אומר זה רק ברכה ליהושע בן נון. זה לא אומר שהוא חולק על העיקרון, הוא רק את הפסוק הזה מפרש כברכה. העיקרון אולי קיים אבל מפסוק אחר. זה יש מקום לדון. עכשיו תראו איך זה מסתיים. מסתיים בצורה מאלפת. תנא דבי רבי ישמעאל: דברי תורה לא יהיו עליך חובה, ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהן. זה סוף הסוגיה. מה זה? אנחנו היינו מבינים לולי כל מה שהסברתי עד עכשיו איזה שהיא אמירה מוסרית כזאת, פסיכולוגית: אל תתייחס לזה כאל איזשהו עול מציק, אלא תנסה לאהוב את זה. לא. זה המשך מסקנת הסוגיה. אומר דברי תורה לא יהיו עליך חובה. זה לא חובה. אבל אי אתה רשאי לפטור עצמך מהן. מצווה ודאי שיש. מצווה עוד פעם, לא במובן ההלכתי הפורמלי. עניין. בניגוד, וזה רבי ישמעאל, בניגוד לרבי שמואל בר נחמני שאמר שזה לא חובה ולא מצווה אלא ברכה. זו לא אמירה מוסרית. זה הסיכום ההלכתי של מה שכתוב פה בסוגיה לכל אורך הסוגיה. זה שוזר כל חוליה וחוליה במהלך הסוגיה הזאת. כל הסוגיה הזאת מכוונת לקראת שורת הסיום הזאת, שאומרת שזה כן מצווה. זה לא חובה, אבל זה כן מצווה. נגד רבי שמואל בר נחמני. וזה מה שכתוב אי אתה רשאי לפטור עצמך מהן. אל תהיה עם הארץ. אל תחשוב שעם קריאת שמע… אל תחשוב שאם קראת שחרית וערבית יצאת ידי חובה אז אתה פטור מכל השאר. אתה לא רשאי לפטור עצמך מהן. ואת זה צריך להגיד לעם הארץ כדי שלא יישאר עם הארץ. לכן מצווה לאומרו בפני עם הארץ. זה כל המהלך של הסוגיה. עכשיו תראו את הגמרא בברכות. הרבה מאוד מהראשונים ומהאחרונים שואלים סתירה בין הגמרות האלה. הגמרא בברכות אומרת משהו שלכאורה הפוך לחלוטין. כתוב ככה: תנו רבנן, נתחיל נגיד מפה זה החלק החשוב לענייננו, תנו רבנן ואספת דגנך. מה תלמוד לומר? מה זה מלמד? לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, כן כל הזמן צריך ללמוד תורה. יכול דברים ככתבן? כפשוטו? אז אי אפשר לעשות שום דבר חוץ מללמוד תורה? תלמוד לומר ואספת דגנך. הנהג בהם מנהג דרך ארץ. דברי רבי ישמעאל. אתה יכול ללכת לעבוד, לא צריך ללמוד כל הזמן. בזמן הפנוי תלמד. רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, זורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אז זאת עבודה מאוד קשה חקלאות, זה תופס לך את כל היום, כל הזמן. מתי תלמד? תורה מה תהא עליה? לכן הוא אמר מה פתאום? בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, אל תעשה שום דבר מזה, תשאיר לגויים לעשות את זה. אתה תלמד תורה כל הזמן. אם אין ברירה אין ברירה אבל באופן עקרוני צריך ללמוד כל הזמן. עכשיו כולם שואלים שהגמרא הזאת היא במאה שמונים מעלות הפוכה לגמרא במנחות. הגמרא במנחות רבי שמעון בר יוחאי מה הוא אומר? קריאת שמע בבוקר וערב מספיק. רבי ישמעאל מה אומר? מה פתאום? לא ימוש ספר התורה, צא ולמד שעה שלא מן היום ולא מן הלילה. כל היום צריך ללמוד. מה כתוב פה? בדיוק הפוך, מאה שמונים, עשו הצרחה. רבי ישמעאל אומר אתה יכול ללכת לעבוד לא צריך ללמוד כל היום. רבי שמעון בר יוחאי אומר מה פתאום אפילו לעבוד לא אתה צריך ללמוד כל הזמן. איך זה מתיישב עם זה שקריאת שמע בבוקר וערב זה מספיק? כולם שואלים, יש פה סתירה חזיתית בין הסוגיות. איך שלמדנו את הסוגיה במנחות זה ממש לא סותר. הם שניהם מסכימים, לגמרי מסכימים. אין ויכוח בכלל. הגמרא עצמה אומרת שרבי ישמעאל לא פליג אדרבי שמעון בר יוחאי, פליג אדרבי שמואל בר נחמני. רבי שמעון בר יוחאי אין לו מחלוקת עם רבי ישמעאל וגם פה זאת לא מחלוקת. שניהם מסכימים שהמצווה זה קריאת שמע בבוקר וערב. רבי שמעון בר יוחאי אומר את זה במפורש, ורבי ישמעאל הגמרא אומרת שהוא לא חולק על רבי שמעון בר יוחאי אז גם הוא מסכים. אז מה זה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך כל היום וכל הלילה? שפה גם פתאום רבי שמעון בר יוחאי מצטרף לזה? זה העניין שבתורה, לא מצוות תלמוד תורה, זה תלמוד תורה. זה כולם מסכימים. השאלה היא עד כדי כמה או כמה אני יכול לעסוק בדברים אחרים על חשבון תורה? זה פרשיה אחרת. על זה יכול להיות שיש איזה שהוא ויכוח. לא בטוח שזה אפילו ויכוח, זה המלצות. זה כבר דיון אחר. אבל ברמה העקרונית זה ברור לגמרי מתוך היחס בין הסוגיות שזה מאוד מחזק את כל התמה הזאת, כן, שחורזת את הסוגיה במנחות. שכל הסיפור הזה זה המתח הזה בין הרובד הפורמלי שמנסים לצמצם אותו ככל האפשר לבין המשמעות של לימוד תורה כרעיון שהוא כל כך יסודי שדווקא בגלל זה מצמצמים את המימד הפורמלי שלו ומשאירים אותו כאיזה שהוא רעיון שמחייב מעצם ההבנה של מה זה תלמוד תורה. עכשיו כמה השלכות שבזה אני אסגור את המעגל שבו פתחתי. אלף, אם באמת זה המצב, אז מה שכתוב שנשים פטורות ממצוות תלמוד תורה זה בלתי רלוונטי לחלוטין. הן פטורות ממצוות תלמוד תורה, לא מתלמוד תורה. מה זה קשור לתלמוד תורה? מצוות תלמוד תורה הן פטורות, בסדר. אבל מה שאנחנו לומדים תורה, מצוות תלמוד תורה שבזה זה חלק זניח לחלוטין. קריאת שמע בבוקר וערב אתה יוצא ידי חובה. תלמוד תורה זה סברה. זה דבר שאותו צריך לעשות כי אנחנו מבינים שזאת התשתית הכי בסיסית של החיים הרוחניים שלנו. עכשיו למי זה פונה? זאת סברה. לכל מי שמבין את הסברה, לכל מי שהסברה רלוונטית עבורו, אז ברור שהוא חייב בזה. על זה יש אגב הרבה ראיות. מצוות שיסודן בסברה לא נאמרו עליהם הכללים האלה שנשים פטורות, קטנים פטורים, אני לא יודע אלה פטורים אחרים, אין פטורים. מי שהסברה רלוונטית לגביו הוא חייב במצווה הזאת. לכן לטענתי נשים חייבות בתלמוד תורה בדיוק כמו גברים. ללמוד את כל התורה כולה מאלף ועד תיו עם כל המפרשים בעיון, לא רק להלכה, מכל הצדדים והמינים, הן חייבות בדיוק כמו גברים. חייבות במובן הערכי. לא במובן ההלכתי. מצוות תלמוד תורה נשים פטורות, אבל מתלמוד תורה נשים חייבות. עכשיו שאלה, בשולחן ערוך ראינו למעלה שנשים מברכות ברכות התורה. כולם התנפלו שמה על השולחן ערוך, למה מה פתאום? הרי הן פטורות ממצוות תלמוד תורה. אמרתי שכל המתנפלים מניחים שזה ברכת המצוות. אבל אני טענתי שברכת התורה זה ברכת השבח. על מה מברכים בברכת השבח? על השבח שאנחנו מבינים מה המשמעות שהקדוש ברוך הוא שנתן לנו תורה. מי שמבין מה זאת תורה משבח את הקדוש ברוך הוא על זה שנתן לנו אותה. עכשיו פה נשים לא רק שמבינות מה השבח, הן גם חייבות לעסוק בתורה במובן הזה. לא במצוות תלמוד תורה, במשמעות הרעיונית העקרונית. העקרונית של תורה. נשים הן כמו גברים בהקשר הזה. אז ודאי שהן חייבות בברכת התורה, זה לא תירוצים. הייתי אומר את זה מסברא שהן חייבות בברכת התורה. לא צריך תירוצים למה שולחן ערוך לא פוטר אותן. זה ברור שהן חייבות, כמו שהן חייבות ללמוד תורה, חייבות במובן של מצווה לא במובן של חובה. זו מצוות תלמוד תורה לא במובן הפורמלי, אלא זה העניין של תלמוד תורה. אז הן גם מברכות ברכת התורה, כי ברכת התורה זה ברכת השבח של הבו גודל לאלוקינו. זה הפסוק שאומר. מי שמבין מה זאת תורה, צריך לברך את הקדוש ברוך הוא על זה שהוא נתן לנו את העניין הזה. רק הערה שלא נשאר בכל זאת, אני מדבר פה עם סטודנטים, אז בגמרא כתוב שבגמרא שקראנו שם במנחות, כתוב שמה שללמוד חכמת יוונית צריך למצוא שעה שהיא לא מן היום ולא מן הלילה. כל השאר צריך לעסוק בתורה. זה כמובן מעורר את השאלה מה זאת תורה. עכשיו בהגדרה מה זאת תורה זה כמובן עניין להרצאה נפרדת, אבל לדעתי עיסוק בחוכמות בהחלט נכלל בעניין הזה. מה שנקרא שם חוכמת יוונית, יש כמה ראשונים שמסבירים את זה, זה אולי איזה כתבי הומרוס או כל מיני דברים שעלולים להביא להידבקות בתרבות היוונית באיזשהו מובן מאוד מסוים. אין לזה שום קשר ללימוד חוכמות הרגיל. יש ראשונים שאומרים שכן, אבל נדמה לי פשוט שזה לא נכון, ויש ראשונים שאומרים שזה לא נכון. הראשונים למדו חוכמת יוונית, הרמב"ם למד חוכמת יוונית. איפה הלך האיסור הזה? אז לכן אני חושב, הרבה פעמים אני אומר לתלמידים, שהמקום היחידי בעולם שבו עדיין לומדים חוכמת יוונית זה בישיבות. זאת אומרת המקום היחידי שמי עוסק היום בפילוסופיה יוונית? רק מי שלומד מורה נבוכים ורס"ג. זאת אומרת, זו פילוסופיה יוונית בסך הכל. אחרים כבר לא מתעסקים בפילוסופיה יוונית, זה משהו אנכרוניסטי. הטענה שלי זה שלא צריך ללמוד מכאן שתורה זה בהגדרה משהו המובן המצומצם שבדרך כלל מגדירים את המושג תורה, הכוונה ללמוד גמרא וסוגיות הלכתיות ודברים כאלה, אלא יש פה משהו הרבה יותר רחב ועליו צריך לדון לחוד. מי שמכיר את הטרילוגיה שלי יש שם דיון ארוך בעניין הזה בספר השני. אבל לזה אני כבר לא אוכל להיכנס כאן. זהו, ואני אפסיק את השיתוף רגע ואתם מוזמנים להעיר או לשאול מי שרוצה אז בשמחה. תודה רבה. בשמחה. זהו? אוקיי, אז נעצור כאן. שיהיה לכם חג שמח ותודה רבה על הכל. תודה רבה, חג שמח. חג שמח.