דילמות בענייני חיי אדם – שיעור 10

[הרב מיכאל אברהם] אנחנו

[Speaker B] בסוגיה של דילמות

[הרב מיכאל אברהם] בפיקוח נפש בהקשר של ניתוחים, בעיות רפואיות, דברים מן הסוג הזה, כשהעקרונות הם עקרונות בסך הכל די דומים. דיברתי על מציל עצמו בנפש חברו, שזה אסור, יהרג ואל יעבור, מול דין רודף, ויש עוד הרבה מאוד דברים שונים שנמצאים בתווך ביניהם. הנושא של מלחמות אני אתחיל בו, יש בו בכל זאת משהו מיוחד וזה אני אתחיל בפעם הבאה. בסוף אולי נגיע גם לטור קלפה, בסוף אולי נגיע גם למה שהוא ביקש לדבר קצת על האניגמה, אז אחרי זה אולי. בכל אופן, היום אני רוצה לדבר על ריפוי באיסור. ריפוי באיסוק, זה ריפוי באיסור. יש רמב"ם מאוד מעניין שמהווה נקודת מוצא לכל מיני דיונים, שבעצם מנסה להחריג מכל מה שראינו עד עכשיו, מכל השאלות של פיקוח נפש, את הנושא של מחלה. זאת אומרת הטענה שלו זה שמחלה זה לא פיקוח נפש במובן הרגיל. מחלה זה משהו אחר, והתרים מסוימים שאנחנו מוצאים בפיקוח נפש לא קיימים במחלה. עם זה אני רוצה לסיים את החלק הראשון של הסדרה, החלק שעוסק לפני המלחמות, החלק שעוסק בדילמות אישיות של פיקוח נפש. השאלה אם מחלה גם היא נכללת בכל מה שדיברנו עד עכשיו. הרמב"ם, תסתכלו במקור הראשון אצלכם, בהלכות יסודי התורה פרק ה' הלכה ד'. אני רק אזכיר שזאת הלכה אחת לפני ההלכה שראינו כבר ברמב"ם על נוכרים שצרו על עיר וביקשו תנו לנו אחד מכם, מהירושלמי בתרומות. זה יכול להיות רלוונטי למה שאני אגיד בהמשך. כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר, הרי זה מתחייב בנפשו. כן, זו הערה מאוד משעשעת של הרמב"ם, זאת אומרת כל מי שהתנדב ליהרג במקום שבו אסור לעשות את זה, אז הוא מתחייב בנפשו. מה זה מתחייב בנפשו? לא יודע, בבית דין של מעלה אולי. יצליח לו, כן, אוקיי. כמו שוורצקופף שם, שוורצקופף שאמר שהם כולם רוצים להגיע למעלה ותפקידנו לעזור להם לעשות את זה. וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ונהרג ולא עבר, הרי זה קידש את השם. ואם היה בעשרה מישראל, הרי זה קידש את השם ברבים, כדניאל, חנניה, מישאל ועזריה ורבי עקיבא וחבריו. ואלו הן הרוגי מלכות שאין מעלה על מעלתם, ועליהם נאמר כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה, ועליהם נאמר אספו לי חסידיי כורתי בריתי עלי זבח.

[Speaker B] אבל שדניאל, מישאל ועזריה לא נהרגו.

[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל מסרו את עצמם, מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה. רק הערה, יש פה נקודה שהרמב"ם אומר, זה ש, לא, סליחה, זה לא קשור. אוקיי. וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג, הרי זה מחלל את השם. ואם היה בעשרה מישראל, הרי זה חילל את השם ברבים, וביטל מצות עשה שהיא קידוש השם ועבר על מצות לא תעשה שהיא חילול השם. קידוש השם וחילול השם זה שני צדדים לכאורה של אותה מטבע למרות שיש מקומות שבהם היחס ביניהם לא כל כך פשוט. ואף על פי כן, אומר הרמב"ם, זה חידוש מעניין, מפני שעבר באונס אין מלקין אותו, ואין צריך לומר שאין ממיטין אותו מיתת בית דין אפילו הרג באונס. שהרי אין מלקין וממיטין אלא לעובר ברצונו ובעדים ובהתראה. שנאמר ונתן מזרעו למולך ונתתי אני את פני באיש ההוא, מפי השמועה למדו ההוא ולא האנוס ולא שוגג ולא מוטעה. ומה אם עבודת כוכבים שהיא חמורה מן הכל העובד אותה באונס אינו חייב כרת ואין צריך לומר מיתת בית דין, קל וחומר לשאר מצוות האמורות בתורה. ובעריות הוא אומר ולנערה לא תעשה דבר. אבל אם יכול למלט נפשו ולברוח מתחת יד המלך הרשע ואינו עושה, הנה הוא ככלב השב אל קיאו והוא הנקרא עובד עבודה זרה במזיד והוא נטרד מן העולם הבא ויורד למדרגה התחתונה של גיהינום. יש פה ביטויים מאוד מעניינים מעבר למתחייב בנפשו. היה בהתחלה. הרמב"ם ובעצם נמשכו אחריו עוד חכמים ספרדיים אומר שאם אדם עבר ולא נהרג במקום שבו הוא היה צריך ליהרג הוא עדיין נקרא אנוס. למרות שבעצם הוא היה צריך ליהרג, אסור לו לעבור. אבל אם הוא עבר בכל זאת, למרות שזה אסור לו, אנוס, הוא אנוס. וכיוון שכך אז הוא לא חייב בעונש. זאת אומרת עבירה יש כאן, אבל זאת עבירה באונס והוא לא חייב בעונש. למרות שאסור היה לו לעשות את זה. אבל כנראה שהאיסור שהוא עבר זה קידוש וחילול השם. והקידוש וחילול השם, זאת אומרת ביטול קידוש השם ועבירה על חילול השם, ועל חילול השם לא חייבים עונש. אין עונש על חילול השם בנסיבות. אז אם זה כך, אז את נגיד מי שעבד עבודה זרה באונס. אז בעצם מה שהרמב"ם אומר הוא לא עבר על עבירת עבודה זרה, הוא עבר על עבירת קידוש השם או חילול השם. על עבירת עבודה זרה מי שעובר במזיד חייב מיתה, אבל מי שעבר על חילול השם, אז הוא עבר על חילול השם אבל לא על עבודה זרה. על עבודה זרה הוא אנוס. וכיוון שכך אז מיתה הוא לא חייב.

[Speaker B] למה הוא לא עובר על חילול השם? מה? כי חילול השם נאמר גם במצב

[הרב מיכאל אברהם] של אונס, על

[Speaker D] זה זה נאמר.

[הרב מיכאל אברהם] עבודה זרה נאמרה סתם, אסור לעבור עבודה זרה, אבל חילול השם נאמר בדיוק על המצב של אונס, זאת אומרת זאת הנקודה.

[Speaker D] אתה מבין, הייתה תקופה אז של שיש פה שמד בעולם, והרמב"ם ניסה להציל את אלו שחשבו שהם אולי, באיגרת תימן?

[הרב מיכאל אברהם] כן. דווקא בדרך כלל אם אתה

[Speaker D] קורא את איגרת תימן בצורה פשוטה.

[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל הרמב"ם כותב ביד החזקה, לא סביר שהוא כותב הלכה לרבים מכוח איגרת תימן, איזה קבוצה בתימן שנמצאת במצוקה שהוא שולח לה איגרת כמובן, אבל בגלל זה הוא קובע הלכה לכולם? אני קשה לי להאמין. יותר מזה, התפיסה המקובלת היא הפוכה. זה בדיוק ההערה שרציתי להגיד כאן. כי הרמב"ם בעצם בסופו של דבר מקל בהלכות האלה, הוא אומר שמי שעבר לא נענש. בעלי התוספות אומרים שמי שעבר גם אם זה היה באונס, זאת אומרת אם הוא היה אסור לו לעבור אז הוא נהרג, הוא חייב מיתה. ומקובל במחקר לתלות את זה דווקא בהפוך ממה שאמרת, שבעלי התוספות חיו בתקופת מסעי הצלב והם היו צריכים להגביה את הרף, זאת אומרת הם היו צריכים להחמיר ולא לתת אפשרות לשחק כי אחרת כל אחד היה מוצא לעצמו כל מיני פרשנויות ומנסה להסתדר עם הנסיבות הקשות שהיו שם, ולכן הם אמרו אין, יהרג ואל יעבור ואם אתה עובר אתה חייב מיתה, זאת אומרת זה עבירה לכל דבר. ודווקא הרמב"ם וחכמי ספרד שנמשכו אחריו היו בתקופה נינוחה יותר, לא בתימן אבל בספרד עצמה או איפה שהוא היה, היו בתקופה נינוחה יותר, בסביבה נינוחה יותר, וכיוון שכך אז הוא אומר תהיה אסור, אבל אם עברת עברת, עונש לא תקבל על זה. אז דווקא ההסתכלות בדרך כלל היא הפוכה על המהות של שתי הקבוצות האלה.

[Speaker B] מה? זה בגלל הנצרות והאיסלאם?

[הרב מיכאל אברהם] אפשר לתלות את זה גם אולי גם בזה, אני לא יודע.

[Speaker B] המשפט האחרון של הרמב"ם זה קצת כמו תחילתו בפשיעה וסופו באונס.

[הרב מיכאל אברהם] דומה. זה מה שנקרא מכניס עצמו לאונס. השאלה של היחס בין מכניס עצמו לאונס לבין תחילתו בפשיעה וסופו באונס שאלה מסובכת מאוד. אחד הדברים המרתקים שם, פעם נתתי על זה שיעור, אחד הדברים המרתקים שם זה שאף אחד לא מעיר על זה. כלום. תחילתו בפשיעה וסופו באונס מופיע בשומרים ובנזיקין, רק בשני המקומות. ומכניס עצמו לאונס מופיע בכל מיני מקומות, באלינוקא דאשתפו חמימיה בעירובין ובכל מיני מקומות, יש ביורד בספינה פחות משלושה ימים לפני שבת, כל דברים כאלה ואף אחד לא קושר את זה לסוגיית תחילתו בפשיעה וסופו באונס. פה זה מכניס עצמו לאונס באמת. הבנאדם יודע שהוא נכנס לתוך סיטואציה שבה יאנסו אותו לעבור עבירה. השאלה אם אחד כזה נחשב אנוס או לא. יש תשובת הריב"ש כמדומני על זה, שהוא מדבר על קהילה שכל אחד שהגיע לעיר הבירה כנראה איפה שישב המלך אז הוא אילץ אותם לשחוק. עכשיו מה זה לשחוק? אני לא יודע בדיוק הכוונה כנראה איזשהו סוג של עבודה זרה או לא יודע בדיוק מה, הוא אילץ אותם לשחוק ולכן הקהילה גזרה גזירה שאף אחד לא יגיע לעיר הבירה, זאת אומרת לאזור של המלך. פשוט לא להגיע לשם. עכשיו ואז הוא דן בשאלה מה קורה אם מישהו עבר על הגזירה הזאת? הוא עבר על הגזירה הזאת הגיע לשם וכמובן המלך אילץ אותו לשחוק. עכשיו השאלה היא על מה הוא עבר? הוא הכניס את עצמו לאונס בעצם, אבל על מה שהוא עבר זה על הגזירה של הקהילה. בסוף כשהוא הגיע לשם הוא כבר היה אנוס. אז השאלה אם הוא נקרא אנוס על הסוף או לא נקרא אנוס על הסוף. יש לו פה דאורייתא ודרבנן.

[Speaker B] מה זאת אומרת דאורייתא ודרבנן?

[הרב מיכאל אברהם] יש את הגזירה.

[Speaker B] יש גזירת החכמים.

[הרב מיכאל אברהם] כן, זה לא חכמים אפילו, זה תקנה של הקהילה אפילו. כן. יש על זה, יש רשב"א בשבועות בדף י"ח, הגמרא בעצם, הרשב"א מחדד את זה על מי שבא על אשתו סמוך לוסת, ואנחנו יודעים שוסתות להלכה זה דרבנן. למה? כי יש חשש שהאישה תראה דם ואז הוא יעבור על איסור כרת. ולכן חכמים אסרו לקיים יחסי אישות סמוך לוסת. עכשיו מישהו עבר על האיסור דרבנן, קיים יחסי אישות סמוך לוסת עם אשתו, ואז היא ראתה דם תוך כדי זה. עכשיו כשהיא ראתה דם תוך כדי זה אז זה כבר איסור כרת, אוקיי? אבל מצד שני על זה הוא אנוס, זאת אומרת הוא לא ידע את זה מראש. הוא רק ידע שזה מועד שחכמים אסרו, אבל הוא לא ידע שיש שם דם, את זה הוא לא היה עובר. עכשיו השאלה היא מה הסטטוס שלו.

[Speaker B] מה? יש ספק? הוא לא אנוס? שום דבר לא אילץ אותו לקיים יחסים עם אשתו.

[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת? שום דבר גם לא אילץ אותו לא לקיים. מה הבעיה?

[Speaker B] למה זה לא נקרא אונס? אונס זה כשמאלצים אותך.

[הרב מיכאל אברהם] לא נכון, אונס של חוסר ידיעה זה אונס לכל דבר. לא ידעתי, מה זאת אומרת? אם סתם לא היה איסור דרבנן של וסתות, עכשיו מישהו קיים יחסי אישות עם אשתו, או בתאריך אחר, וראתה דם תוך כדי זה,

[Speaker B] זה לא נקרא שוגג?

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה אונס. אונס לכל דבר. אגב, שוגג גם הוא סוג של אונס. במקומות שבהם יש הבדל בין שוגג לבין אונס, זה מקומות מאוד מסוימים. שוגג בכמה מקומות בגמרא, הגמרא רואה את זה כאונס ממש. יותר מזה, יש גמרא בשבועות, יש שם רב אמי ורב אסי מתווכחים ביניהם מה רבא אמר. אחד מהם אומר שרבא אמר ככה והשני אומר שרבא אמר ככה וכל אחד נשבע על מה שהוא אומר על שני דברים הפוכים. ואז הם הולכים לרבא הם שואלים אותו מי צדק? עכשיו הגמרא לא אומרת מי כי זה לשון הרע. אומרת אחד מהם צדק והשני לא צדק. אז הוא אומר יכול שאני אהיה חייב מלקות או שבועה זה איסור חמור? אז הוא אומר לא, האדם בשבועה פרט לאנוס. שאתה אנוס כי חשבת שזה מה שאני אומר. אתה חשבת באמת שזה מה שאני אומר, לכן נשבעת. והעובדה שאני לא אמרתי זה נכון, אבל זה מה שאתה חשבת, אז זה נקרא אנוס. האדם בשבועה פרט לאנוס. ושמה זה ממש רחוק, לא רק שלא ידעת, הרי יכולת לדעת, אתה שמעת את זה, אתה סתם קפצת ונשבעת, מה אתה נשבע? לא, בכל זאת הגמרא אומרת שהוא אנוס. בכל אופן, איפה הייתי? אה כן, הריב"ש, הריב"ש גם מדבר על מכניס עצמו לאונס, שמי שנכנס לעיר הזאת אז השאלה אם הוא נקרא אנוס או לא נקרא אנוס, שיש מחלוקת ראשונים בעניין הזה. אה, התחלתי עם הרשב"א כן, בשבועות. הגמרא בשבועות אומרת כן, אז מי שבא על אשתו סמוך לוסת וראתה דם, אז בגמרא זה כבר כתוב, רק הרשב"א מחדד את זה, שהוא לא נקרא אנוס הוא נקרא שוגג. זאת אומרת הוא חייב קרבן. מה זאת אומרת חייב קרבן? הוא עבר על איסור דרבנן. הדאורייתא הוא אונס גמור בסופו של דבר, היה דאורייתא שם וזה אונס גמור. על מה שהוא עבר זה רק איסור דרבנן. אבל קיומו של איסור דרבנן הופך את המעשה שלו למעשה שהוא לא אונס. אז על זה יש כלי חמדה מעניין, לא זוכר כבר באיזה פרשה, הכלי חמדה מביא שם, נדמה לי ישועות מלכו אני חומר, ר' יהושע מקוטנא, שהוא מביא שם שהוא רצה ללמוד שכל אחד שעובר על איסור דרבנן ובגלל זה הוא איכשהו מתגלגל לעבור על איסור דאורייתא, אז הוא לא אנוס אלא שוגג. כי בעצם הוא עבר על איסור דרבנן, היה פה תחילתו בפשיעה וסופו באונס כזה. ואז הוא אומר שזה לא נכון, זה רק במקרה של הגמרא בשבועות, הוא מביא ראיה מהגמרא בשבועות, ישועות מלכו. אז הכלי חמדה אמר שזה לא נכון בגלל שהגמרא בשבועות מדברת על איסור דרבנן שכל עניינו להזהיר אותך מפני הדאורייתא הזה. זאת אומרת למה חכמים אסרו לקיים יחסים סמוך לוסת? בגלל החשש שהיא תראה דם. אז אם הזהירו אותך מפני זה, וזה באמת מה שקרה בסוף, שם אתה לא יכול להגיד שהיית אנוס כי חכמים הזהירו אותך. אבל אם עברת לא יודע מה על איסור דרבנן יצאת לא יודע מה, טלטלת מוקצה בשבת וכתוצאה מזה עברת על איזשהו איסור דאורייתא, הגעת להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, בסדר לא ידעת בכלל שזה רשות הרבים, אבל התחלת עם טלטול מוקצה, אז שמה זה ודאי לא נכון. עברת על איסור דרבנן אחד ונקלעת לאיסור דאורייתא שהוא אחר לגמרי, אין קשר ביניהם, אתה עדיין נקרא אנוס. וזה קצת דומה להריב"ש, כי בריב"ש זה באמת הציור, הקהילה שגזרה על הבן אדם לא להגיע לעיר, הרי הגזירה הייתה כדי שלא יתפסו אותו ויאנסו אותו לסחוק. עכשיו הוא עבר על זה וכתוצאה מזה כמובן אנסו אותו, אבל בגלל זה אסרו עליך להגיע לעיר, הרי זאת הייתה הסיבה, זה לא שעברת על משהו אחד ונקלעת למשהו אחר. לכן שמה הטענה לשמה גם מסקנת הריב"ש היא שהוא לא נקרא אנוס, אבל עוד פעם השאלה היא מה זה מה זה לא נקרא אנוס בדיוק, זאת אומרת הוא גם לא נקרא מזיד.

[Speaker D] לומר, ממש בעיות פרנסה, איפה? באיזה הקשר? בחוץ לארץ? גם בג'רבא יש ממש אנוסים.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אני לא, אני רק הבאתי את זה כדוגמה לצורת המחשבה, אז צריך לראות את הסיטואציה.

[Speaker D] להגיד שזה נכון מאוד בניתוח קר, היית צריך להימנע, כן, הגזירה הייתה להימנע וכמעט בכוונה הכנסת את עצמך. אבל היו הרבה נסיבות מאוד מאוד…

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אם אנחנו נצטרך לדון, תמיד שאנחנו מדברים על הלכה אנחנו מדברים על מצב מופשט. כשאנחנו מדברים על אדם קונקרטי תמיד צריך לראות למה הוא עשה את זה. אתה צודק, אבל כשאנחנו לומדים משהו כללי אנחנו מדברים על מצב היפותטי. המצב היפותטי זה שהוא הכניס את עצמו בכוונה לשם. אני מדבר על מישהו כזה, לא אכפת לי כרגע מה היה שם בפועל, זה כמובן צריך בדיקה. אבל שימו לב ללשון של הרמב"ם, בסוף הוא אומר שאם הוא יכול למלט את נפשו ולברוח והוא לא עושה את זה, אגב, זה משהו קצת שונה מהריב"ש, פחות חמור. בדיוק, הוא לא הכניס את עצמו למצב אלא הוא כבר נמצא, רק הוא יכול היה לברוח. אז גם זה כבר עוד מדרגה, והלשון של הרמב"ם היא לשון מאוד לא חד משמעית. הוא נקרא עובד עבודה כוכבים במזיד והוא נטרד מן העולם הבא ויורד למדרגה תחתונה של גיהינום. ומה עם עונש מיתה? עובד עבודה זרה במזיד? נראה שלא, נכון? זאת אומרת, עובד עבודה במזיד אבל לא לגמרי מזיד, זה עדיין לא ממש עבירה במזיד. יש פה איזה שהוא לשון מאוד, למעלה מתחייב בנפשו, פה זה נטרד מן העולם וכל מיני לשונות לא חד משמעיים. למה אני אומר את זה? כי עוד מעט נראה את ההלכה הבאה וגם שם זה ממשיך.

[Speaker B] כתוב "נקרא", כן, נקרא

[הרב מיכאל אברהם] מזיד, כאילו נחשב, נכון, הוא לא מזיד. זה כמו שאמרנו כרודף, ראינו ברמב"ם את הדין הזה של כרודף ולא רודף ממש.

[Speaker B] אבל כבוד הרב, זה לא מזיד, אבל מה זה? הוא לא אומר מה זה.

[הרב מיכאל אברהם] הוא אומר זה מזיד, אבל זה לא מזיד ברמה הזאת שחייב עונש כנראה, עונש בידי אדם. זה מזיד…

[Speaker B] לא, קורבן זה

[הרב מיכאל אברהם] כבר יותר גרוע משוגג, הוא מעל שוגג, אז לא יעזור לו קורבן כבר. זאת אומרת שוגג קרוב למזיד לא חייב קורבן, שוגג קרוב לאונס גם לא חייב, שוגג חייב, נכון? עכשיו זה שוגג קרוב למזיד או אפילו ממש מזיד… שוגג קרוב לאונס דווקא? לא, הפוך. הוא כותב הוא מזיד, כותב הוא מזיד, נקרא מזיד. נקרא מזיד. בבית המקדש היה מזיד.

[Speaker B] הרב,

[Speaker F] יש כל מיני סיטואציות שאנחנו מזהירים אנשים לא לעשות דברים מסוכנים, נגיד לא לשתות אלכוהול ולנהוג, אבל ברגע שיש תאונה אנחנו כן הולכים לעזור לו ולחלץ אותו.

[הרב מיכאל אברהם] זה משהו אחר, זה משהו אחר. אנחנו מדברים פה על השאלה אם מגיע לו עונש על מה שהוא עשה, זה לא אומר שעכשיו צריך להשאיר אותו למות, שני דברים שונים.

[Speaker F] אנחנו נציל אותו ואחר כך הוא יילך לבית משפט והוא יקבל עונש, בסדר?

[הרב מיכאל אברהם] אבל זה משהו אחר. העונש הוא לא עונש מוות על עבירה כזאת, זאת אומרת לא צריך להשאיר אותו למות, זה שני דברים שונים. דוגמה של הבן אדם שנכנס לעיר עם המרה הזה? כן, זה המרה שאמרנו. אז אנחנו נשלח את הצבא לחלץ אותו אפילו שהוא נכנס… צבא זה כבר שיקולים כלליים, אבל נגיד שאני כאדם פרטי הייתי צריך לעשות את זה, אני אומר, אם אני מסכן את חיי אז אסור לי לעשות את זה גם אם הוא לא אשם, לפי רוב השיטות אסור לי לסכן את חיי כדי להציל מישהו אחר. בסדר? אם אני לא מסכן את חיי אז אין ספק שאני צריך להציל אותו, למה לא? זה לא קשור לשאלת האשמה פה. טוב, במלחמה זה כן יכול להיות קשור, זאת אומרת, כן, עכשיו כל ה… הבחור שעבר לעזה שמה, שעכשיו הכל קצת לוקה בנפשו ואיכשהו נכנס לשם, עכשיו השאלה איזה מחיר צריך לשלם כדי להציל אחד כזה שבסך הכל הכניס את עצמו לשם? הוא לא אשם, בסדר, כי הוא כנראה יש לו בעיה… הוא לא שפוי לגמרי או יש לו בעיה נפשית.

[Speaker B] גלעד שליט אדם שפוי. מה? עם גלעד שליט או אלחנן… כן כן, בסדר, זה עוד פרשייה, כן נכון.

[הרב מיכאל אברהם] אבל בסיכום אמרתי שיש פער

[Speaker F] גדול מאוד בין השאלה אם אנחנו… זה המסקנה שלי, אם אנחנו קוראים לזה אונס או לא.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, אבל לא במובן של האם לנטוש. את שאלת שאלה אחרת, אני שאלתי האם להעניש אותו על העבירה שהוא עשה. פה זה שאלה אם הוא אנוס, שוגג, מזיד. האם להציל אותו זה שאלה אחרת, הוא לא חייב מיתה. עכשיו תראו את הלכה ו', ההלכה הבאה ברמב"ם: כי עניין שאמרו בו אונסין כך אמרו בכל החולי. בינתיים זה מתחיל כאילו שחולי זה בסך הכל סוג של אונס. כיצד? מי שחלה ונטה למות ואמרו הרופאים שרפואתו בדבר פלוני מאיסורין שבתורה. עושין. אז עושים את זה, עוברים על כל האיסורים שבתורה כדי להינצל. זה נקרא אונס, חולי נקרא אונס. אגב, המשפט הזה בעצמו כבר אומר משהו,

[Speaker D] כי

[הרב מיכאל אברהם] אני לא הייתי טורח אפילו לכתוב את זה. בסדר, דיברנו כבר על דיני אונסין, מה מה הבעיה? אולי גם תגיד שגם אקדח זה כמו רובה, וגם תותח זה כמו רימון. בסדר, כל מצב שאני מאוים והחיים שלי בסכנה, זה נקרא אונס. למה צריך לדבר על חולאים בסעיף נפרד? להגיד שגם חולאים זה אונס.

[Speaker B] אולי זה לא סכנת חיים?

[הרב מיכאל אברהם] לא, מדובר בסכנת חיים.

[Speaker B] מי

[הרב מיכאל אברהם] שחלה ונטה למות.

[Speaker G] כן.

[Speaker B] זאת

[הרב מיכאל אברהם] אומרת, מדובר שכמובן הוא נמצא בסכנת נפשות. אז מה יש לדבר? כבר במשפט הזה כשהרמב"ם אומר שזה כן דומה, רואים שיש פה משהו לא דומה,

[Speaker B] כי

[הרב מיכאל אברהם] אם לא היה פה משהו לא דומה, לא היה צריך להגיד את זה. יש פה איזשהו חילוק במה מרגיש בו. הוא טוען בשלב זה כל העבירות מותר לעשות גם כאשר אתה חולה, לא רק שאתה תחת איום. עכשיו הוא ממשיך, ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה, חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים, שאפילו במקום סכנה אין מתרפאין בהם. עד כאן הכל בסדר, נכון? זה פשוט אומר שחולי זה כמו כל סכנה אחרת. ואם עבר ונתרפא, עונשים אותו בבית דין עונש הראוי לו. זה המשפט המעניין. זאת אומרת אם הוא אדם חולה והוא עכשיו אכל לא אכל חזיר אלא נזקק לעבודה זרה, בסדר? נזקק לעבודה זרה כדי להינצל. סיפרתי לכם אני חושב פעם, הייתה איזושהי שאלה באינטרנט, התעורר דיון על מישהו שהיה חולה במחלה חשוכת מרפא, ולא אין פתרון רפואי ברפואה הקונבנציונלית, אין פתרון לבעיה. אבל הוא שמע שיש איזה משהו מכשף אינדיאני בדרום אמריקה שיש לו הצלחה במקרים כאלו, וצריך לעשות שם כל מיני לא יודע בדיוק מה עניינים של עבודת אלילים. השאלה אם מותר לעשות את זה או לא. שאלה מאוד מעניינת, ובאמת מפיקוח נפש והוא נזקק לעבודה זרה כדי להציל את עצמו. אז באופן עקרוני לא, בגלל שעבודה זרה אסור לעשות גם כשיש איום, וחולאים זה כמו איומים. אומר הרמב"ם אבל יותר מזה, אם בהלכה הקודמת ראינו שאם עברת למרות שהיה אסור לך לעבור, אתה לא נענש כי אתה אנוס. נכון, זאת הייתה ההלכה הקודמת. כאן אומר הרמב"ם אם עברת והיה אסור לך, עונשים אותו בבית דין עונש הראוי לו. מה החילוק? למה פה פתאום חולי זה לא כמו איום רגיל? עד עכשיו כל הטענה הייתה שחולי זה כמו איום רגיל. המשפט האחרון כשאנחנו משווים את זה להלכה הקודמת שקראנו, פתאום רואים שלא. באיום רגיל, שנייה אחת, רגע

[Speaker B] רגע,

[הרב מיכאל אברהם] באיום רגיל אם אני צריך להיהרג ולא לעבור נגיד באחת משלוש העבירות החמורות, אומר הרמב"ם גם אם בכל זאת עברת, עברת איסור, אבל מיתה אני לא חייב. למה? כי הייתי אנוס. אבל בחולי אסור לי לעבור כמו איום רגיל, אבל אם עברתי, אז אני גם נענש.

[Speaker B] חולי זה לא טוטאלי, אולי חולי זה לא ממש לא לא בסכנת נפשות.

[הרב מיכאל אברהם] יכול להיות שיכול להיות שזה לא אונס,

[Speaker B] יכול להיות שזה לא פתרון יחיד. מה? יכול להיות שזה לא פתרון יחיד.

[הרב מיכאל אברהם] זה נכון גם בכל האיומים, אז לא דבר שמייחד חולי.

[Speaker B] אז זהו, תמצא שם, אני יכול להינצל בעשר עבירות שונות.

[הרב מיכאל אברהם] זה לא פתרון יחיד, או בעשר צורות שונות. אם מדובר שזה לא פתרון יחיד, אז זה לא הבחנה בין חולי ללא חולי. אז זה הבחנה בין אם יש אלא השאלה אם מוצא אחר או אין לך מוצא אחר. זה לא קשור לחולי, זה יכול להיות בחולי עם שני מצבים כאלה ויכול להיות לא בחולי עם שני מצבים כאלה. זה כמו שהוא אמר למעלה שמי שיכול היה להציל את עצמו ממצב שבו הוא נמצא, זה אומר שיש לו פתרון אחר.

[Speaker B] נכון, אבל הוא לא נענש, הוא

[הרב מיכאל אברהם] לא מקבל אמרתי גם אם כן, זה לא החילוק של הרמב"ם כאן. זה מה שאמר בהלכה הקודמת.

[Speaker B] יש כלל שהאיום הוא בידי אדם והחולי הוא בידי שמיים. אוקיי, ובכך שהאיום הוא בידי אדם

[הרב מיכאל אברהם] רגע, עוד להבחנה למה יש הבחנה עוד רגע נראה, רק אני רוצה שכולם יהיו איתי שיש הבחנה. בסדר? אחרי זה אנחנו ננסה לחשוב למה. אבל ברמב"ם רואים שיש הבחנה בקצה. זאת אומרת כל ההלכות הן אותו דבר, איום וחולי זה אותו דבר חוץ מאשר בסוף. זאת אומרת אם עברת על אחת משלוש העבירות החמורות למרות שהיה אסור לך בחולי כמו באיום רגיל, אבל אם עברת פה אתה גם נענש, להבדיל מאיום שהוא לא חולי ששמה אתה לא נענש. ואז השאלה היא כמובן מה ההבדל. לפני שאני נכנס לשאלה מה ההבדל, שימו לב שעוד פעם הלשון של הרמב"ם לא חד משמעית. הרמב"ם לא אומר ואם עבר. ונתרפא, אז ממיתים אותו בבית דין. עונשים אותו בית דין עונש הראוי לו. זה קצת דומה לנטרד מן העולם הבא ויורד למדרגה התחתונה של גיהנום. נראה אולי שזה עונש שלא מן הדין. זאת אומרת בית דין צריך לטפל באחד כזה כי זה מסוכן, כי הוא עשה עבירה ואנשים אחרים יכולים לחשוב שזה מותר, אבל לא שבאמת הוא אומר שיש פה עונש בית דין שהוא מקבל עונש בית דין רגיל. הניסוח הוא ניסוח קצת שונה, כמו לקנוס אותו. מה? לקנוס אותו, לענוש אותו שלא מן הדין, כי בית דין הרי במקום שצריך אז בית דין מכה ועונשין שלא מן הדין. אז יכול להיות שמה הוא אומר, תראה, אם אחד יעשה את זה ולא ייענש, כולם ילמדו שזה מותר, אז אין פרץ. הם צריכים לטפל בו מבחינה חינוכית, אבל הוא לא חייב עונש על העבירה עצמה. הנושאי כלים של הרמב"ם נחלקים בשאלה איך להבין את המשפט האחרון הזה. האם המשפט האחרון הזה פירושו ממש עונש בית דין, או שהכוונה באמת כמו נטרד מן העולם, זאת אומרת עונש שלא מן הדין. איך אפשר להבין שזה כן עונש בית דין? נדמה לי שההסבר הוא, הרי הרמב"ם מדבר על שלוש עבירות חמורות, נכון? כל אחת מהעבירות החמורות האלה יש עליה עונש אחר. סקילה, שריפה, כל אחד, סייף ברצח. אז כל אחד מהם זה עונש אחר. אז כשהרמב"ם רוצה לדבר באופן כללי, אז הוא אומר עונשים אותו בבית דין עונש הראוי לו. מה הכוונה עונש הראוי לו? לא עונש שלא מן הדין, אלא הכוונה בכל עבירה העונש שראוי לה, זאת אומרת העונש שמתאים לעבירה הזאת. אני לא נכנס עכשיו לשאלה אם הוא עשה עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, על מה בדיוק הוא עבר. אני אומר לך באופן כללי, תסתכל בהלכות עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים ושם תראה איזה עונש.

[Speaker C] מדבר על מקרה קונקרטי? לא, שלושה.

[הרב מיכאל אברהם] כל העבירות. האיום הוא חולי, אבל מה הוא עשה בשביל להימלט מהחולי? או עבודה זרה או גילוי עריות או שפיכות דמים. על כל אחד מהם מגיע לו עונש אחר. עכשיו, כדי לא להיכנס לעונש המסוים, הוא לא צריך להגיד עכשיו על כל אחד בחוץ, תסתכל בהלכות עבודה זרה, בהלכות רציחה ותראה מה העונש. הוא אומר על כל אחד מהם בית דין עונש אותו את העונש הראוי לו, זאת אומרת את העונש שכתוב לגביו. ואם קוראים את זה כך, אם קוראים את זה כך, אז באמת מה שכתוב ברמב"ם שמגיע לו עונש בית דין רגיל. בסדר?

[Speaker B] אם אתה לא אומר כך, ואתה קורא את שלושתם באותה קטגוריה, זה אומר שבן אדם חולה הולך הורג בן אדם לוקח את לבו להשתלה אז הוא לא ייהרג? זה לא רצח? יש בכלל טענה כזו?

[הרב מיכאל אברהם] בטח, למה לא? ואם אני מאיים עליך ואתה הורג בגלל זה?

[Speaker B] זה לא אותו דבר.

[הרב מיכאל אברהם] למה זה לא אותו דבר? עכשיו אתה תגיד לי את החילוק שאנחנו נגיע אליו עוד מעט. על פניו זה אותו דבר. הרמב"ם אומר שחוליים ואיומים זה אותו דבר. מה ההבדל? אז אם אני מאיים עליך ואתה הורג, אתה לא נענש, נכון? זה הרמב"ם אמר בהלכה קודמת. אתה אנוס, למרות שאסור, עליך אנוס, עונש אין. נו, אז גם חולי זה אותו דבר. אני בסכנת נפשות. מרגישים שיש הבדל כמובן, אז על זה בדיוק אני הולך לדבר.

[Speaker B] אתה בעצמך אמרת אין אדם מציל את עצמו בממון חברו, אז על אחת כמה וכמה בגוף חברו.

[הרב מיכאל אברהם] נו, אבל בכל זאת לא נהרגים, זה לא זה. ואם מישהו מאיים עלי אז הצלתי את עצמי באיבוד נפש חברי ובכל זאת אני לא נהרג. זה שאסור לעשות זה ברור שאסור לעשות, זה הרמב"ם אמר גם בחוליים וגם באיומים רגילים. השאלה רק למה אין עונש.

[Speaker G] בעצם העובדה שיש כאן גילוי עריות, אז זה לא יכול להיות שזה העונש הראוי לו, כי אם מה שמרפא אותו זה קיום יחסים אז הוא לא צריך לעשות את זה דווקא עם קרובי משפחה.

[הרב מיכאל אברהם] רק היא נמצאת שמה, אין מישהי אחרת. חזרנו לחילוק שלו, שאם יש מוצא אחר אז הדיון אחר, אבל אני מדבר שאין מוצא אחר. זה המוצא היחידי שיש. עדיין אסור לך לעשות את זה כי יש ייהרג ואל יעבור. אם עשית, השאלה אם אתה נענש או לא. אז האור שמח שם במקום, זה אור שמח ידוע. האור שמח הבין את הרמב"ם שמדובר בעונש בית דין. בסדר? אמרתי שהנושאי כלים של הרמב"ם נחלקים בעניין הזה, והוא אומר ככה, כעניין שאמרו באונסין כך אמרו בחוליים, ומתרפאים בכל איסורים שבתורה במקום סכנה חוץ מגילוי עריות וכולי אין מתרפאים בהם, אם עבר ונתרפא עונשים אותו בית דין עונש הראוי לו. הא ודאי, אומר האור שמח, הא ודאי לא דמי להלכה ד', זאת הלכה קודמת שקראתי, דבמקום אונס אף במידי דיהרג ואל יעבור אם עבר אין עונשים אותו, דאונס רחמנא פטריה. וכן בהלכה ד' הרי הוא אמר שאם יש איום והוא עבר אז לא עונשים אותו כי אונס רחמנא פטריה. פה הוא אומר לא דומה. זאת אומרת הוא מבין שפה כן עונשים אותו, זה לא איזה עונש מחוץ לדין. אגב, גם אם זה עונש מחוץ לדין, עדיין צריך להבין למה פה זה כתוב ולמעלה זה לא כתוב. גם אם זה עונש מחוץ לדין. זאת אומרת אני חושב שזה לא פוטר את השאלה למה הרמב"ם לא מדמה את הלכה ה' להלכה ד', כי גם אם זה עונש שלא מן הדין, עדיין בהלכה ד' הוא היה צריך לכתוב שמי שעבר ולא נהרג אז הוא אמנם אנוס ולא נענש עונש בית דין, אז עונשים אותו בית דין בעונש הראוי לו. הוא לא מוסיף את זה. אז בכל מקרה אני חושב שאנחנו לא נפטרים מלראות. איזשהו הבדל בין שתי ההלכות האלה. ואז הוא אומר ככה, האור שמח מסביר, דסברא הוא, דווקא אם אונסים אותו שיהרוג את פלוני או לגלות עריות, באופן שהוא מקושר מכבר, דאינו עושה מרצונו, רק ברצון אחרים, שרוצה שיהרוג את פלוני ואם לאו יהרג על דבר שאינו הורג פלוני, אם כן מסיבת מי בא הריגתו אם יהרגנו המאנסו? מסיבת שאינו רוצה להרוג פלוני. אבל כאן החולי הבא עליו הוא בלא סיבת שום דבר, רק יכול להציל את עצמו בדם פלוני או בעבודה זרה פלונית, אם כן זה מסיבת גמור מרצונו בחייו וכמו שכל רוצח הרוצה לשפוך חמתו לראות נקם, לכן כאן חייב אם נתרפא בכל עונשי בית דין.

[Speaker B] הגורם? הגורם לעונש? זה ההבדל?

[הרב מיכאל אברהם] השיקול, כן. השיקול שבן אדם מפעיל כשהוא עושה את המעשה הזה. בעצם האור שמח טוען, אני אומר כרגע באופן כללי, האור שמח טוען שהבן אדם יש לו איזשהו שיקול למה הוא עשה את זה. במקרה הזה שיקול רפואי, זאת אומרת רוצה להתרפא. אבל כל בן אדם שעושה משהו עושה בגלל שיקול כלשהו. כשאתה רוצה, למה אתה רוצח סתם? לא מאיימים עליך. למה אתה רוצח? אתה רוצה את הכסף או לא יודע בדיוק, או אתה רוצה לא יודע, אתה שונא את הבן אדם אז לכן אתה רוצה לנקום בו, כמו שהוא אמר, לכן אתה רוצח. אז כל בן אדם שעושה משהו עושה את זה משיקול כלשהו. חולי הוא בסך הכל עוד שיקול. אתה עשית משהו מתוך שיקול שאתה צריך להתרפא, לכן הוא אומר זה לא נקרא אונס. איום שמאיימים עליי זה אונס, אבל כשאני עושה משהו מתוך שיקולים שלי זה לא אונס. וכאן הריפוי מהחולי זה בסך הכל שיקול, זה אינטרס. יש פה אינטרס. להינצל ממוות זה לא שיקול. וכמה עוני מאיים עליי? לכן אני גוזל. העוני מאיים עליי. אם לא הייתי גוזל אז היה חסר לי כסף.

[Speaker E] להינצל ממוות זה לא שיקול.

[הרב מיכאל אברהם] תמיד יכול להציג את האינטרס שלי בתור איום. האיום זה שלא יהיה לי את האינטרס. אבל גם את האיום אפשר להציג כמישהו שמאיים עליי. הו, זאת שאלה יותר חזקה. כן, השאלה המתבקשת היא מה זאת אומרת? אם מישהו מאיים עליי עם אקדח. אם מישהו מאיים עליי עם אקדח אז גם כן בסופו של דבר אני עושה שיקול. בשביל שהוא לא יירה בי אז אני עושה עבודה זרה או גילוי עריות. אז גם זה שיקול. אז למה שמה זה כן אונס?

[Speaker D] יש פה נימה כאן שהוא נהנה מזה. מה? הוא לא בוחר ליהנות מזה אבל הוא נהנה מזה במקרה של עריות.

[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל בעבודה זרה למשל וברצח גם לא. זה לא הנאה. יותר מזה, לגבי העבירות הלא שלוש חמורות, שאר העבירות. לגבי שאר העבירות הרי אנחנו כן רואים את זה כאונס. הרמב"ם הרי אומר שעבירה אחרת אני עושה גם כשיש חולי. נו, אם חולי זה רק שיקול וזה לא אונס אלא רק פעולה תחת שיקול, אז למה חזיר מותר לאכול כדי להתרפא? הרי לעניין זה הרמב"ם כן אומר שזה דומה לאיום. אז מה, איפה הדבר הזה עומד כאן? פה אפשר היה להציע כמה כיוונים. כיוון אחד זה שהרמב"ם עושה הבחנה בין מצב שיש בן אדם שמאים עליי לבין מצב שמה שמאים עליי זה איזשהו נסיבות טבעיות. מה ההבדל? הגורם. אם יש בן אדם שמאים עליי, אז אפשר לייחס את העבירה אליו. כי הוא בעצם זה שיצר את המצב ואילץ אותי לעשות עבירה או מאים עליי שאם אני לא אעבוד עבודה זרה אז הוא יהרוג אותי. אז בעצם יש פה אשם. זאת אומרת יש פה מישהו שאפשר לייחס אליו את העבירה הזאת. נכון שהוא עושה את זה דרכי, זאת אומרת הוא משתמש בי. אבל בסופו של דבר יש פה בן אדם שאפשר לייחס אליו את העבירה. בחולי, לווירוס או לחיידק אי אפשר לייחס עבירות. אוקיי, לכן זה, יש את הרמב"ן על המבול ששם הוא מייחס עבירות גם לבהמות. אבל באופן הפשוט אין עבירות לבהמות או לבעלי חיים ולכן במצב שבו המאיים הוא מאיים טבעי אז באמת רואים את זה כשיקול שלי כי אני הבן אדם שקיבל את ההחלטה. אם יש מישהו שמאים עליי, מי שקיבל את ההחלטה שפלוני ימות זה המאיים. כיוון שבסופו של דבר הוא העמיד אותי במצב שאילץ אותי, אני אומר בהנחה שאני אמות כן, הוא אילץ אותי לעשות את העבירה.

[Speaker C] ולמה עבירות אחרות מותר?

[Speaker B] מה זאת אומרת?

[Speaker C] לא שלוש העבירות האלה. עבירות אחרות כמו לאכול חזיר מותר אם אני צריך להציל.

[הרב מיכאל אברהם] אתה אומר הרי פה אין למי לייחס את העבירה, כי במקום כזה זה לא עבירה. וחי בהם ולא שימות בהם. זאת אומרת במקום שבו אני נאלץ למות זה לא פטור של אונס. פה זה פטור של אונס. בשאר העבירות זה לא פטור של אונס, אין עבירה. כי העבירה נגדרת במקום שבו אני הולך לאבד את חיי בשביל לשמור על ההלכה. זה מה שכתוב בפסוק וחי בהם ולא שימות בהם. זאת אומרת במקום שבו השמירה על ההלכה תביא לאובדן החיים שלי ההלכה מקפיאה את עצמה. זאת אומרת לא צריך. אין איסור. אז ממילא זה לא דחויה זה הותרה. זאת אומרת אין פה עבירה.

[Speaker H] ואז גם אם היה שוטר שהיה זורק אותי אותו דבר ומה אם היה שוטר שאין לו משמעות?

[הרב מיכאל אברהם] לפי ההבנה הזאת אם המאיים היה שוטה אז באמת זה היה כמו חולי. אם באמת זה החילוק אוקיי? אני לא חושב שזה החילוק שהאור שמח מתכוון אליו. אפשר להגיד את החילוק הזה אולי בעצמנו אבל לא נראה שזה מה שהאור שמח מתכוון. הוא לא המוקד שלו הוא לא אדם או לא אדם אלא השאלה אם זה שיקול ככל שיקול אחר או משהו שונה. זאת אומרת הוא מבחין בין שני סוגי שיקולים שלי. הוא לא מבחין בשאלה מי עושה את השיקול לא זה מה שכתוב באור שמח. אגב בראשונים ובאחרונים אפשר לראות תפיסות שגם באונס טבעי הפטור שלי כאנוס נובע מזה שלא אני עשיתי את העבירה למרות שהגורם שאיים עליי הוא לא אדם אלא הוא גורם טבעי. בסדר אז אין מישהו אחר שאפשר לייחס אליו את העבירה אבל תכלס אני אם אני במצב כזה כשמישהו אחר מאיים עליי לא נחשב כמי שעשה את העבירה אז גם כשגורם טבעי מאיים עליי אני לא עשיתי את העבירה. זה שאין לך על מי להשליך את העבירה מה זה קשור אליי? אם אין לך על מי להשליך את העבירה אז אל תשליך אבל אם אני במצב כזה לא נחשב כמי שעשה את זה אז מה זה משנה אם המאיים הוא טבעי או בן אדם? לכן באמת יש נימוקי יוסף למשל יש את הנימוקי יוסף המפורסם בבבא קמא בפרק שני הנימוקי יוסף מדבר שם על הדלקת נרות שבת בסוגיה של אשו משום חציו. אז הוא אומר שאם הדלקתי נר שבת לפני שבת וההלכה היא שאשו משום חציו והפוסקים כרבי יוחנן זאת אומרת שהדלקת אש נחשבת כל הזמן כמשהו שאני עושה בכוחי אז אם זה ככה כשהנר ממשיך לדלוק בשבת אני בעצם מבעיר כל הזמן אש איך מותר להדליק נרות שבת? אז תוך כדי הדיון שלו שמה אז הוא אומר שאונס זה כאילו שלא אני עשיתי את זה. זאת אומרת הטענה שאם הדלקתי ואחרי זה זה ממשיך נכון שזה כאילו שאני מבעיר כל הזמן אני מבעיר באונס. אז מה? הרי באונס זה עדיין עבירה ואני הרי יכולתי להימנע מזה. אומר לא זה לא עבירה בכלל. זה לא עבירה בכלל בגלל שלא אני עשיתי את זה. כשאני אנוס זה לא אני. מה זה לא אני? פה זה אני עצמי אפילו הרי יצרתי את המצב הזה זה עוד הרבה יותר גרוע מאשר שיש בן אדם אחר או חולי אחר פה אני עצמי יצרתי את המצב הזה אני הדלקתי את הנרות קודם. לא הוא אומר נכון אבל אם אני אנוס אז זה לא אני.

[Speaker C] זאת אומרת שבן אדם מותר לו להכניס את עצמו לאונס? מה?

[הרב מיכאל אברהם] בן אדם מותר לו לפחות במקום שיש מצווה כזאת. הרי יש מצווה להדליק נרות שבת. לא פה הוא לא עשה את זה סתם כדי להגיע לעבירה אלא יש מצווה. אתה אומר בסדר אבל בסוף נוצרת עבירה. בסדר זה לא בעיה כי זה אונס ואם יש מצווה לעשות את זה אז כן. במקום שזה דבר רשות יש מקום לדון.

[Speaker G] וזו בעצם המצווה? מה? וזו בעצם המצווה. ברור המצווה להדליק נרות שבת

[הרב מיכאל אברהם] ובהגדרה זה מה שיהיה בסוף.

[Speaker G] זאת אומרת כן. ואם אתה מדליק לחימום? מה?

[הרב מיכאל אברהם] אם אתה מדליק לחימום שזה לא מצווה?

[Speaker G] אם אתה מדליק לחימום אז

[הרב מיכאל אברהם] אמרתי זה יהיה נפקא מינה.

[Speaker G] זה יהיה נפקא מינה? ודאי. אסור להדליק לחימום בערב שבת.

[הרב מיכאל אברהם] אני אומר לפי הקושיה של הנימוקי יוסף והתירוץ לפי הקושיה של הנימוקי יוסף אין הכי נמי כן.

[Speaker G] שיהיה אסור.

[הרב מיכאל אברהם] כן אם רק המצווה מתירה את זה אז האיסור לא מתיר את זה. אז כשאין מצווה זה לא מותר. זה מזכיר לי יש אתר משעשע באינטרנט שהמחותן שלי הראה לי פעם אז אני התמוטטתי מצחוק על הרי כשנכנס החימום והמאור זה מזכיר לי יש כשנכנס האיסור של להשתמש בנורות להט בגלל שזה בזבזני וכולי בגלל שזה הנצילות היא נמוכה המון הולך לחום. אז אסרו למכור נורות להט. בישראל זה נכנס מאוחר זה באירופה זה כבר היה קודם. עכשיו היה נדמה לי זה היה בגרמניה לא זוכר היה שם מישהו יש לו אתר באינטרנט כדאי לראות את זה כתבתי על זה פעם טור. הוא מכר תנורים קטנים עם נצילות גבוהה. קח תנור הוא מכר תנור הוא אומר אני לא מוכר נורה לתאורה אני מוכר תנור נורה בנצילות נמוכה אני מוכר תנור בנצילות גבוהה. זאת אומרת יש מעט אנרגיה שהולכת למאור אבל בסך הכל רוב האנרגיה הולכת לחום אז זה תנור גז אז תקנו את התנורים שלי. אני מת על זה זה כל כך יפה. זה כל כך יפה זה מראה איך ששום מחוקק לא מצליח להתמודד עם האנשים המתוחכמים בשטח. זאת אומרת זה פשוט נפלא.

[Speaker G] זה זה מי זה היה?

[הרב מיכאל אברהם] נדמה לי שזה גרמני זה די מפתיע אני חושב אבל אני לא זוכר כרגע. זה משהו באירופה אני לא זוכר כבר. סיפר לי המחותן שלי שאבא שלו היה לו חנות רהיטים באנגליה אפרופו דיברנו על העניין הזה היה לו חנות רהיטים באנגליה ואסרו. אז הוא פתח, אז הוא פתח את החנות שלו והוא הציע מבצע. מי שקונה קילו גזר ב-2,500 שקל מקבל סלון מתנה. פשוט נהדר. הזכרת לי פשוט, הזכרת לי עם המאור והחימום. זה בדיוק הדבר, כן, עם הנרות הוא מדליק בשביל להתחמם, לא בשביל להאיר. זה אותו קטע. אוקיי, אז האפשרות הראשונה זה שיש הבדל בין גורם אנושי וגורם טבעי. אפשרות שנייה, שזה כבר יותר קרוב אני חושב לכוונה של האור שמח, זה שבמאיים אנושי, בדרך כלל הוא אומר לי או שתעבוד עבודה זרה או שאני הורג אותך, או שתהרוג את פלוני או שאני הורג אותך. הוא מסמן מישהו או משהו שצריך לעשות ומנסה לגרום לי לעשות את זה על ידי איום. אם אתם זוכרים את הירושלמי ואת הרמב"ם הלכות יסודי התורה, תנו לנו אחד מכם, אסור למסור. אבל אם הם סימנו מישהו מסוים, שמה כבר נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש, ואם הוא חייב מיתה אז עוד יותר. אבל אם הוא מסומן זה כבר שונה. למה זה שונה? כי לא אני החלטתי למסור אותו, זה הם החליטו. אלא מה? נכון, יכולתי למסור את עצמי ולא למסור אותו, אבל כאן זה כבר אני מוסר את עצמי כדי להציל אותו. וזה בדיוק ההבדל בין אסור לי למסור אותו כדי להציל אותי, אבל אני גם לא חייב למסור את עצמי כדי להציל אותו. ועכשיו השאלה היא איפה בדיוק עובר הקו. אז אם לא מסמנים אף אחד ואומרים לי או שתמסור אותו או שאנחנו נהרוג

[Speaker C] אותך, אז אני לא יכול למסור אותו כדי להינצל. האיום הוא איום עליי. מה שקרא אם יבואו יאיימו עליך שיש פה עשרה אנשים, אם אתה לא הורג אחד מהם אז אנחנו נהרוג את כולם.

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק, פה לא סימנו. כשלא מסמנים, זה בדיוק, זה מה שהירושלמי אומר, אז אסור. הירושלמי אומר שאסור. רק אם מסמנים אז המחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש וגם זה להלכה אסור.

[Speaker B] אבל אם לא, אם יגידו לו תהרוג אחד מעשרה האלה, אז אסור. כן, זה הירושלמי אומר בפירוש. יש פה נפקא מינה מאוד חמורה במה שאתה אומר, כי לפעמים צריך השתלה ומכל המיליון איש יש רק איש אחד מתאים. אז הוא מסומן?

[הרב מיכאל אברהם] לא, הוא לא מסומן. זה מכניס אותנו קצת לדיון הקודם, לכן בסופו של דבר אני חושב שגם האור שמח לא מתכוון לזה. כי הטענה זה שבסופו של דבר זאת דוגמה מצוינת אני חושב. אם נגיד יש אני צריך השתלה ויש רק אדם אחד שהאיבר שלו מתאים לי, אז בעצם זה אדם מסומן. לכאורה זה מצב שבו אני יכול לעשות את זה כי מישהו אחר סימן אותו, לא אני סימנתי אותו. אבל זה לא נכון, כי בשביל שיהיה מסומן צריך מישהו שיסמן אותו. לא הנסיבות מסמנות אותו. הרי ברור הוא לא נמצא בסכנה עכשיו רק בגלל שיש לו איזה ריאה שמתאימה לי, אלא הוא ימצא בסכנה רק בגלל שאני הולך לקחת לו את הריאה. אז אי אפשר להגיד שהוא בעצם… כשאין גורם אנושי ש… עוד פעם, המוקד הוא לא אם זה בן אדם או לא בן אדם, לא לא, זה חוזר לדיון הקודם אבל לא לגמרי. שים לב, אם יש מישהו אחר שאומר תהרוג את פלוני ואם לא אני הורג אותך. אז הבן אדם באמת שיזם את כל העניין, הוא רוצה את פלוני. בסופו של דבר הרי מה הוא רוצה? הוא רוצה שייהרג פלוני, הוא לא רוצה להרוג אותי. הוא רק מניע אותי לעשות את זה על ידי איום על חיי. אז באמת ובתמים אפשר לומר שהוא הרג את פלוני, הרי בסופו של דבר הוא גלגל את זה שפלוני ייהרג. פה זה לא ככה, אף אחד לא רוצה את חייו של אותו אחד שהריאה שלו מתאימה לי. ההוא רודף? יטפל בעצמו. אבל אני אומר בעולם שלנו אין מישהו שסימן אותו, הכניס אותו לסכנה שאפשר להגיד תשמע, הוא היה בסכנה ואני לא צריך למסור את עצמי כדי להציל אותו מסכנה, נכון? אם המאיים עליי כדי להרוג אותו, יש מקום לטעון תראה, הוא כבר בסכנה הרי המאיים עליי כדי להרוג אותו, בעצם רוצים את החיים שלו. אני צריך למסור את חיי כדי להציל את חייו שלו? פה יש מקום לדון. אבל כאן ההוא בכלל לא בעסק עד שאני לא החלטתי שהריאה שלו מתאימה לי ולכן לקחתי את זה, אז לכן זה לא אותו דבר.

[Speaker B] רגע, אבל אם הוא אומר תמסרו לי את הכי גבוה שלכם.

[הרב מיכאל אברהם] הא? זה אותו דבר. זה מסומן. זה מסומן, מה זה משנה איך מסמנים אותו אם זה עם השם או עם הגובה, זה מסומן. לא, לא, כי תמסרו לי את הכי גבוה שלכם,

[Speaker B] זה לא

[הרב מיכאל אברהם] משנה, כי כשהוא אומר תמסרו לי את הכי גבוה שלכם, הוא בעצם אומר אני הולך להרוג את האיש הכי גבוה בעיר. בסדר? איך אני עושה את זה? אני מאיים עליך כדי שתעשה את זה. אז אפשר להגיד פה אני הרגתי את הבן אדם ההוא הגבוה, לא אתה המאוים, אלא אני המאיים. אבל הבן אדם ההוא שיש לו ריאה שמתאימה לי, הוא לא מאוים בשום צורה. אני יכול להינצל על ידי לקיחת הריאה שלו, אבל לפני שעשיתי את זה הוא לא מאוים. אי אפשר להגיד שהוא היה מאוים. אז אני אומר, זה מתקשר קצת לחילוק הראשון שאמרתי בין מאיים אנושי למאיים טבעי, אבל זה לא בדיוק אותו דבר. הנקודה היא לא אם אפשר לייחס את העבירה למישהו, אלא בסופו של דבר האם יש עליך סכנה שאני צריך להציל אותך מפניה על ידי זה שאני מוסר את חיי. אם אתה מסומן, אז אפשר לראות את זה כאילו, מה אתם רוצים ממני? הוא כבר מסומן. בעצם החליטו להרוג אותו. אתם רוצים שאני אמסור את חיי כדי להציל אותו? זה לא. ברור שבמחלה שאני צריך את הריאה שלו כדי להינצל אי אפשר להגיד הוא בסכנה, מה אתם רוצים שאני אמסור את חיי כדי להציל אותו? אמסור את חיי הכוונה לא לקחת את הריאה שלו. והכול זה לא תופס לגבי עבודה זרה

[Speaker B] וגילוי עריות בכלל.

[הרב מיכאל אברהם] למה? אותו דבר. העבירה מסומנת. זה לא משנה. הם החליטו, בעצם העבירה הזאת מסומנת. עכשיו מה אני עושה? אני בעצם רוצה להציל את העולם מהעבירה, או את עצמי או את העולם מהעבירה, ולכן אני אמות. אבל מי אמר שאני חייב למות בשביל זה?

[Speaker B] אם המאיים עלי כדי שאני אשתחווה לטלוי, הוא לא רוצה שמישהו ישתחווה לטלוי,

[הרב מיכאל אברהם] הוא רוצה שאני אשתחווה לטלוי. לא, בדיוק הפוך. בדיוק הפוך. הרי במצב כזה מה אכפת לו אם אתה תשתחווה לטלוי? הרי הוא רוצה…

[Speaker B] לא, הוא רוצה

[הרב מיכאל אברהם] להכריח אותך, הוא היה מכריח גם מישהו אחר אם הוא היה יכול. הוא רוצה שכולם ישתחוו לטלוי, זה מה שהוא רוצה. להיפך, הוא רוצה את התוצאה. הוא רוצה שישתחוו לטלוי הזה. זה מה שהוא רוצה. רק הוא לקח אותך כי כרגע אתה היית זמין, אז הוא יאיים עליך. ככה זה ההבנה בדרך כלל. ועוד פעם, ואולי זאת תהיה נפקא מינה, כל הסבר יש לו את הנפקא מינה שלו. אז לכן זאת אולי אפשרות נוספת.

[Speaker H] האם יכול להיות שיש כאן נושא של הסתברויות? אולי זה הכל קשור להסתברויות. אם זה אתה תהרוג אותו ספציפי, אז הוא מאה אחוז ייהרג או אתה מאה אחוז תיהרג. אבל אם זה מישהו בכלל מתוך הציבור, כל אחד יש לו נגיד זה מאה אנשים, יש לו אחוז אחד שהוא יהיה זה שימות. זה הערך הצפוי הנמוך.

[הרב מיכאל אברהם] אבל להיפך, אז הייתי אומר אז זה מקרה יותר אסור, ואנחנו אומרים שבמסומן זה מקרה פחות אסור.

[Speaker H] אולי זאת שאלה מה קשה.

[הרב מיכאל אברהם] ברמב"ם כתוב הפוך. ההסבר בסופו של דבר אני חושב שהאור שמח מתכוון זה שכשמאיים עלי, כשמאיים עלי לעשות משהו, אני כרגע בכלל לא בסכנה. נכון? אני בסכנה רק אם אני לא אעשה. זאת אומרת, אם אני אחליט לא לעשות את זה, אני אכנס לסכנה. החולי זה כבר מצב שכרגע אני בסכנה. עכשיו השאלה אם אני יכול לעשות את הצעד הזה כדי להינצל. זאת אומרת באיום רגיל, ועכשיו אני כבר סוטה לגמרי מהשאלה של מאיים אנושי או מאיים טבעי. במקרה של האיום, אז בעצם אין עלי שום סכנה. כי בסך הכל מה הבעיה? כל מה שרוצים זה רק לדאוג לזה שאני אעשה משהו. אם אני אעשה אותו הכל בסדר. נכון שאם אני לא אעשה אותו אני מכניס את עצמי לבעיה, יהרגו אותי. אז אני אומר פה אני לא צריך להכניס את עצמי למצב של סכנה. אוקיי? אבל במקום שבו אני כבר בסכנה, ובחולי אני כבר בסכנה. עכשיו אני כבר בסכנה וזה לא יעזור שום דבר. עכשיו מה אני רוצה? לקחת אותו כדי להינצל מהסכנה שאני כבר ככה קיים. זה אני לא יכול לעשות. זאת אומרת זה כבר נקרא שיקול. מבינים? האור שמח בעצם אומר ככה, מה זה שונה מכל שיקול אחר? נכון? בעצם הרי כל אחד שעושה משהו עושה את זה בגלל שיקול כלשהו. גם שיקול רפואי הוא שיקול. אז איך אפשר לקרוא לזה אונס? זה שיקול רגיל. וזה הכל נכון במקום שבו אתה באמת עושה את זה מתוך איזשהו שיקול. אני אומר יש לי שיקול רפואי ולכן אני בעצם עושה את העבירה הזאת כדי להתרפא. אז הוא אומר זה כמו כל שיקול אחר, זה לא נקרא אונס. כי אני כבר נמצא במצב הזה ועכשיו אני רק מתמרן בנסיבות שבהן אני נמצא. אבל כשמישהו מאיים עלי אני בכלל לא נמצא בסכנת נפשות. זה לא שיקול.

[Speaker C] האיום זה לא סכנת נפשות?

[הרב מיכאל אברהם] לא. האיום רק אם אני לא אעשה אני אהיה בסכנת נפשות. לא, כרגע אני לא בסכנת נפשות. רק אומר תראה, אם אתה לא תעשה אני אהרוג אותך, זה הכל, אם תעשה הכל יהיה בסדר. זאת אומרת, אז כרגע אני עוד לא באיום, אני אכנס לסכנה רק אם אני לא אעשה מה שהוא דורש ממני לעשות. זה לא נקרא פעולה מתוך שיקול. מבינים? זה נקרא אונס. הוא אומר לי כרגע אין לי שום שיקול, אני רק לא רוצה להיכנס למצב שיהרגו אותי. אבל אני לא עושה פעולה כדי להשיג משהו. אני לא נמצא בתוך הסיטואציה.

[Speaker B] אבל גם בחולי אם אני לא אקח את המצרך אולי להתרפא אז אני אהיה שם, לא?

[הרב מיכאל אברהם] ברמה בתיאור הטכני הזה הם שניהם אותו דבר, משם יצאנו, לכן יש קושיה. עכשיו אני אומר… נכון, במובן הטכני הזה זה אותו דבר, אבל שתסתכל מהותית זה בכל זאת שונה. חולי זה שיקול, זה שיקול כי הוא שייך לנסיבות שבהן אני כבר נמצא. אז עכשיו אני צריך לתמרן איך להסתדר הכי טוב בנסיבות שאני נמצא. אז אומר האור שמח, מה זה משנה אם זה חולי או כלכלי או מה או עושר או הנאה, כל אלה זה שיקולים. כשאתה עושה משהו מתוך שיקולים, אתה לא יכול להגיד שאתה אנוס, אלה השיקולים שלך. עשית את זה כדי לתמרן, אתה כבר חולה, אתה לא עשית את זה כדי לא להיכנס למצב של חולי, ככה אתה מטפל במחלה שלך. בן אדם שנולד עם פגם כלשהו, זה חלק מהחיים שלו. הוא לא יכול להגיד שהפגם הזה זה אונס. מה זה אונס? זה אתה. אבל אז יש עוד אלטרנטיבות.

[Speaker E] נכון, יש עוד אלטרנטיבות.

[הרב מיכאל אברהם] למה יש עוד אלטרנטיבות?

[Speaker E] למות. אז אם יש רק אלטרנטיבה אחת שזה למות, אז זה אונס.

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, זה מה שהוא טוען, לא. זה שיקול. השיקול של החיים גם הוא שיקול. זה אופציה, למות זה גם אופציה. אגב, יש באמת האחרונים שעושים חילוק בין שני סוגי אונס. יש אונס שבו אין ברירה אלא לעשות את המעשה, אונס שבו אם אני לא אעשה את המעשה יהרגו אותי. זה לא אותו דבר, כי האונס מהסוג השני אני יכול לא לעשות את המעשה. נכון שאני אמות, אבל אי אפשר להגיד שלא אני החלטתי לעשות את המעשה. הם טוענים שאפילו איום זה נקרא שיקול. האור שמח פה ברמב"ם אומר לא, איום זה לא שיקול, אבל חולי זה שיקול. זה אותה דרגה, רק דרגה אחת פחות.

[Speaker B] נפקא מינא מאוד חזקה, נניח ובאיום אם אני לא עושה, נניח בן אדם שמו אותי במקום שאני,

[הרב מיכאל אברהם] אני אוציא אותך משם אם אתה תעבוד עבודה זרה.

[Speaker B] יש מטען ויש כפתור, אם אני לא נוגע בכפתור עוד דקה המטען יתפוצץ עליי. אם אני נוגע בכפתור הוא יתפוצץ עליך. אז מה? זה חולי. זה חולי למרות שזה איום נטו? כי אני כבר נמצא בסכנה.

[הרב מיכאל אברהם] כן, בדיוק, זה חולי. כמו עם החץ והבוב של פורים, עם זריקת הכלי ויריית החץ. תראו, יש, מצאתי בתשב"ץ, ואני אסיים בזה. מצאתי בתשב"ץ בחלק א' סימן א'. אחר כך תוכלו לקרוא אחר כך את הקובץ שיעורים, של האם הוא אומר אותו דבר או לא, יש מקום להתלבט. אבל התשב"ץ ממש אומר את זה: ויש אונס אחר, אף על פי שהוא אונסו בגופו, אינו אונס לגרש, אלא שאונס אותו לעשות דבר אחד, והוא מעצמו כדי להינצל מאותו אונס מגרש מעצמו. וזה אינו קרוי כפייה. זאת אומרת, אם אני עכשיו רוצה לגרום לבן אדם לגרש את אשתו, סרבן גט. אני רוצה לגרום לבן אדם לגרש את אשתו. עכשיו אני לא מאיים עליו שיגרש את אשתו. אני שם עליו, שם אותו בסיטואציה, שאם הוא לא יגרש את אשתו הוא ימות, או שהוא יפסיד את כל הכסף. בסדר?

[Speaker C] אני עושה אותו חולה.

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק, אני עושה אותו חולה. אם הוא יגרש את אשתו הוא יבריא. זה לא אונס, אומר התשב"ץ. להבדיל ממצב שאני מאיים עליו שיגרש את אשתו, שזה גט מעושה. אסור הגט, אי אפשר, גט לא כשר אם הוא תחת איום. אבל אם זה איום כזה, אז זה לא גט. בדיוק החילוק של הרמב"ם. אגב, זה גם כתבתי באחד הדברים שלי, הצעה של הבן שלי, הוז נקסט דוט קום. להקים אתר באינטרנט עם טילים שמכוונים על חמישה בתים בעזה. בסדר? הטיל הבא שמגיע באופן אוטומטי, חמישה טילים. אוטומטי, אף אחד לא מעורב בזה, חמישה טילים יוצאים, מחריבים חמישה בתים, ויש באינטרנט כתוב איזה בתים הבאים בתור. זאת אומרת כולם יכולים להיזהר. אין בעיה, אף אחד לא ייפגע. אוקיי? אבל כל טיל שיגיע חמישה בתים הולכים.

[Speaker B] מאה ילדים ייפגעו. מה? מאה ילדים ייפגעו.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אני הזהרתי. אם הם לא הלכו זה בעיה שלהם. וגם אני לא, לא תלוי בהחלטה שלי, זה הכל אוטומטי. זאת אומרת אני לא החלטתי שום דבר. רק נורה טיל חמישה טילים יורדים. עכשיו כל טרוריסט יודע שהוא מחריב חמישה בתים בעזה. וזהו, זה בעצם דבר כמו המטען נפץ שלך. זה בדיוק אותו דבר. אתה, אני מכניס את המצב לתוך סיטואציה, עכשיו הטרוריסט הוא לא אנוס, הטרוריסט עשה שיקול, והוא החליט להרוג את החמישה. הגזמת. בסדר, לא חשוב, אני רק מדבר על העיקרון.

[Speaker B] איך האור שמח שם עם יצחק טרכטי?

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי. אז כבר עשינו משהו. וזה אינו קרוי כפייה, כיוון שלא כפו אותו ממש להוציא, והראיה מדאמרינן בירושלמי פרק אלמנה ניזונת, אמר שמואל אין מעשין אלא לפסולות, והקשו עליה התם, והתנן המדיר את אשתו יוציא ויתן כתובה, ופריק שמענו שמוציא, שמענו שכופין. וכתב זה הירושלמי ר"ח בפירושיו, ופירש פירוש זה הירושלמי כך הוא: שאינם רוצים דלא קשיא, דאף על גב דתנן יוציא ויתן כתובתה, כלום שמענו שכופין בתמיה? יוציא לחוד וכופין לחוד. לא כופין אותו שייתן כתובה, אבל לא כופין אותו להוציא. לא חשוב כרגע הפרטים. רוצה לומר כופין אותו, שכופין אותו ממש להוציא לגרש ויוציא. רוצה לומר, סליחה, רוצה לומר שכופין אותו לפרוע כתובתה, ואם מתוך כפייה זו רוצה לגרש, שיגרש. זה מה שהוא אומר בירושלמי, שוב לא נכנס לפרטים. אנחנו אומרים לו תראה אתה חייב לתת כתובה. אם אתה רוצה לגרש תגרש. אז בסופו של דבר אנחנו יצרנו את האיום כבר עכשיו, לא רק אם לא תגרש, אלא אם אנחנו כרגע לוקחים לך את הכתובה. תעשה מה שאתה רוצה. בסדר? עכשיו זה. אם הוא יגרש הוא יגיד מה הכרחתם אותי כי לקחתם לי את הכתובה. לא, אנחנו רק לקחנו את הכתובה. אתה מהשיקול שלך החלטת לגרש כדי להרוויח את העניין הזה, זה שיקול שלך כמעט חופשי.

[Speaker B] מה? מציע אופציה שלו? לא, לא לגרש.

[הרב מיכאל אברהם] להפסיד את הכתובה כמובן. וכן כתב הרמב"ן בפרק אף על פי, ויש מפרשים דכפייה הוי בשוטים, וכדאמרינן בפרק המדיר דבדברים שלא יבסר אדם. טוב, בקיצור זה החילוק. ומכל מקום מוכח מהכא, אני קורא בפסקה השנייה: כשכופים אותו לפרוע כתובתה, ולפעמים מפני פירעון כתובתה הוא צריך לגרש, והרי הוא כפוי ועומד בגט זה, כיוון שלא כפו אותו ממש לגרש, אלא שכדי לפטור עצמו מאונס פירעון כתובתה נתפייס לגרש, לא מקרי גט מעושה כלל. זה נוגע מאוד להסכמי קדם נישואין וכל הדברים האלה, ששמה בדיוק גם מה שמנסים לעשות. מנסים לאלץ סרבנים לתת גט על ידי סנקציות כלכליות, והחשש כל הזמן זה שזה גט מעושה. והטענה של האור שמח דבר כזה הוא לא גט מעושה, שהרי האונס בעניין אחר היה, והגט ברצונו נתנו, שהרי לא היו כופים אותו לגרש. בדיוק השיקול של האור שמח. הוא עשה שיקול כדי להרוויח את הכתובה שלו, הוא החליט לגרש. זה שיקול שלו, לא קשור אליי. אני רק שמתי עליו, למה? כי האיום מוטל עליו מראש. לא שאם לא תגרש ניקח לך את הכסף. אם היו אומרים אם לא תגרש ניקח לך את הכסף, זה גט מעושה. אבל אנחנו לוקחים לך את הכסף, נקודה. אתה רוצה לגרש? יכול להיות שנשקול את זה מחדש. בסדר, זה עניין אחר. אז זה לא. זה נקרא שיקול שלו. זה בדיוק החילוק של האור שמח. אוקיי? יפה.