הפריפריה של ההלכה – שיעור 4
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- תקלות אינטרנט וסיכום פתיחה
- מבנה שתי הקומות: אוניברסלי והלכתי
- נישואין וקידושין כשתי קומות
- בני נח ויהודים: היהודי כסוג בתוך אדם
- חיובי קטנים, שיעורי גדלות, ו״ליכא מידי דלבני נח אסור ולישראל מותר״
- סתירות בגמרא: יבמות מול סנהדרין ורביעת בהמה
- שבועת קטן, הרמב״ם, הרי מיגאש, והמשנה למלך
- קונפליקט בין מוסר להלכה: מחיית עמלק
- מעבר לשיקולי טריטוריה כקטגוריה פריפריאלית
- כיבוד אב ואם: תשובות הרב עובדיה והרב יעקב אריאל
- ביקורת על מסגרת הדיון: טריטוריה במקום דחייה
- מחלוקת ראשונים ביבמות וגדרי כיבוד הורים
- מהרי״ק על נישואין נגד רצון ההורים והרמ״א
- הרא״ש: ציווי לא לדבר עם פלוני או לא למחול
- לשון ״מותר״ אצל הרב עובדיה והרב אריאל מול ״אסור לשמוע״
- כיבוד הורים מממונם ומדיני צדקה
- עיקרון ״אין אדם אוסר דבר שאינו שלו״ והקפאת ההלכה
- דוגמאות אינטואיטיביות: ״לא תחמוד״ מול ״לא תגזול״
- רודף ושקל: איום כדי לכפות ויתור על ממון
- פנחס וזמרי, כלי חמדה, וזכות לחטוא
- בא במחתרת, חוק שי דרומי, ותחומין
- יסוד בא במחתרת כהגנה על רכוש ודיון שבת
- דוגמת סנדוויץ׳ מורעל ושאלת מלכודת
- המשך מתוכנן: רש״י ״אין אדם מציל עצמו בממון חברו״
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציג מבנה של שתי קומות שבהן הקומה האוניברסלית של חיוב אנושי כללי עומדת בבסיס, ועל גביה נבנית קומה הלכתית פרטיקולרית, כך שההלכה אינה מחליפה את החיוב האנושי אלא נוספת עליו. הוא מיישם את המבנה הזה בנישואין, ביחס בין בני נח ליהודים, ובחיובי קטנים, ומבסס זאת על העיקרון שליכא מידי דלבני נח אסור ולישראל מותר ועל דוגמאות מן הגמרא והרמב״ם. בהמשך הוא עובר ל״שיקולי טריטוריה״ בכיבוד אב ואם וטוען שהדיון המקובל של דחיית כיבוד הורים מפני ערך אחר מחמיץ את העיקר, כי יש תחומים שבהם לציווי ההורים אין תוקף מלכתחילה מפני זכות האדם לקבוע את דרך חייו. הוא מרחיב את שיקולי הטריטוריה גם לדיני ממון, רודף, פנחס וזמרי, בא במחתרת, וחוק שי דרומי, ומסיים בהצהרה שיסביר בהמשך גם את שיטת רש״י שאדם לא מציל עצמו בממון חברו.
תקלות אינטרנט וסיכום פתיחה
הדובר אומר שבפעם הקודמת היו ניתוקים בגלל בעיות אינטרנט והוא מקווה שהפעם הכול בסדר. הוא אומר שיצחק הציע לסכם בקצרה בתחילת השיעור כדי שלא ברור מה נשמע ומה לא נשמע, והוא מצהיר שיעשה זאת בתמצית.
מבנה שתי הקומות: אוניברסלי והלכתי
הדובר טוען שיש אוסף הקשרים הלכתיים שבהם מופיע מבנה של שתי קומות: קומה ראשונית אוניברסלית ועל גביה קומה הלכתית פרטיקולרית. הוא אומר שהקומה האוניברסלית דומה במובנים רבים למוסר ולחיובים אנושיים כלל־אנושיים שאינם קשורים דווקא לציווי התורה, והקומה ההלכתית אינה באה במקום הקומה האוניברסלית אלא על גביה.
נישואין וקידושין כשתי קומות
הדובר אומר שבנישואין יש נישואין במובן האוניברסלי שבני זוג מחליטים לחיות יחד, ועל גביהם קיימת קומה הלכתית של קידושין שנוספת מעבר לנישואין. הוא טוען שאפשר לפרק את הנישואין בלי לפרק את הקידושין ושיש לכך משמעות והשלכות.
בני נח ויהודים: היהודי כסוג בתוך אדם
הדובר אומר שההלכה תופסת את היהודי לא כאלטרנטיבה לגוי אלא כסוג מסוים של בן אדם, כאשר הגוי הוא האדם באופן כללי והיהודי הוא סוג מסוים בתוך הסוג שנקרא אדם. הוא אומר שהרב קוק דן בשאלה האם יהודי הוא קומה נוספת מעל קומת הגוי או קומה תחליפית, והוא מזכיר גם את הרב שלמה פישר, וטוען שבכמה מקומות לפחות בהלכה רואים שזה מבנה של שתי קומות.
חיובי קטנים, שיעורי גדלות, ו״ליכא מידי דלבני נח אסור ולישראל מותר״
הדובר טוען שגוי מתחייב במצוות שמוטלות עליו מרגע שהוא מבין, מפני שלא נאמרו שיעורים בבני נח ואין נקודת גדלות כמו שתי שערות או גיל שלוש עשרה. הוא טוען שבמצוות ששייכות גם בגויים, גם היהודי מתחייב בהן מרגע שהוא מבין ולא רק מהגיעו לגיל מצוות, מפני שהוא מתחייב בהן מדין האדם הכללי שבו ולא מקומה הלכתית יהודית. הוא מביא את דברי הגמרא בסנהדרין שליכא מידי דלבני נח אסור ולישראל מותר ומסביר שהישראל חייב בזה בתור בן נח ובתור הצד האנושי הכללי שבו.
סתירות בגמרא: יבמות מול סנהדרין ורביעת בהמה
הדובר מציג סתירה בין גמרא ביבמות שאומרת שאיסורים כמו שמירת שבת או עבודה של זר במקדש אינם קיימים על יהודי עד גיל שלוש עשרה, לבין גמרא בסנהדרין בסוגיית קלה כקלוטה שאומרת שברביעת בהמה יש עבירה גם כאשר הדבר נעשה על ידי קטן או קטנה. הוא טוען שרביעת בהמה היא איסור שקיים גם בגוי ולכן הוא שייך גם ביהודים קטנים, בעוד ששבת ועבודה בזרות הם איסורים הלכתיים ספציפיים שפונים רק ליהודים גדולים שהגיעו לגיל מצוות.
שבועת קטן, הרמב״ם, הרי מיגאש, והמשנה למלך
הדובר מביא דוגמה של שבועה של קטן ואומר שהרמב״ם פוסק שלא משביעים קטן מפני שהוא לא יודע עונש השבועה, והוא שואל איך הרמב״ם מניח שיש עליו עונש כשהוא לכאורה לא חייב במצוות. הוא אומר שאפשר לראות גם בהרי מיגאש שהרמב״ם כנראה מבין שיש עונש שבועה גם על קטנים ולכן לא תמיד כדאי להשביע אותם, מפני שהמחויבות לקיים את מה שנשבעת היא מחויבות מוסרית אנושית שאינה מותנית בציווי הלכתי. הוא אומר שזה פותר את קושיית המשנה למלך למה הקדוש ברוך הוא השביע את ישראל בהר סיני לקיים מצוות אם מחויבות לשבועות נובעת מאותה תורה, ומביא שהאבן עזרא כבר אומר שהמחויבות לקיים שבועות אינה יוצאת מן התורה אלא קיימת מחויבות אוניברסלית שקודמת לציווי התורה.
קונפליקט בין מוסר להלכה: מחיית עמלק
הדובר נשאל מה קורה כשהתורה נוגדת את המוסר בדוגמת מצוות מחיית עמלק, והוא אומר שזה לא מסתדר ולא צריך להסתדר כי יש קונפליקט. הוא אומר שלבני נח אסור מוסרית להרוג את עמלק וגם לו אסור מוסרית, אך מצד שני הוא חייב הלכתית, ולכן יש קונפליקט בין החיוב ההלכתי לבין האיסור המוסרי. הוא דוחה את הטענה שזה ״סתירה״ ואומר שזה משקלות של ערכים ושאלת מה גובר על מה, ומוסיף שההלכה אינה אומרת שמוסרי להרוג את עמלק אלא שיש חובה הלכתית לעשות זאת, בדומה לדוגמת השוקולד שאינו בריא אבל טעים.
מעבר לשיקולי טריטוריה כקטגוריה פריפריאלית
הדובר אומר שאחרי מבנה שתי הקומות הוא מתחיל לדון בשיקולי טריטוריה ורואה בהם מימד חוץ־הלכתי שמתערב בעיצוב ההלכה ובגיבוש ההלכה. הוא מציג את שיקולי הטריטוריה כחלק מ״הקטגוריות הפריפריאליות״ בסדרה, משום שמדובר בסברה ובשכל ישר שאין להם מקור מפורש אך הם קובעים גבולות תוקף בתוך ההלכה.
כיבוד אב ואם: תשובות הרב עובדיה והרב יעקב אריאל
הדובר מביא שתי תשובות שמופיעות בתחומין: הרב עובדיה בשאלה אם ילד חייב לשמוע להורים שמבקשים שילמד בישיבה תיכונית כאשר הוא רוצה ישיבה קטנה, והרב יעקב אריאל בשאלה אם בן חייב לשמוע להורים שמבקשים שלא יתנדב לקצונה ולא יחתום קבע. הוא אומר ששניהם דנים דרך הכלל איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו ובוחנים האם מדובר בהידור מצווה והאם הורים יכולים למנוע הידור.
ביקורת על מסגרת הדיון: טריטוריה במקום דחייה
הדובר אומר שהוא לא מקבל את הקונספציה הבסיסית של הדיון הזה וטוען שזה לא המישור שבו צריך לדון. הוא טוען שאם לאדם חשוב לבחור דרך חיים מסוימת כמו קצונה או מסלול לימודים, ההורים לא יכולים להתערב בתחום זה לא מפני שזה ערך גבוה יותר אלא מפני שזה מחוץ לטריטוריה שלהם ובתוך הטריטוריה האישית שלו. הוא מבחין בין דחייה מלבר שבה ערך אחר גובר על כיבוד הורים, לבין דחייה מבפנים שבה תוקף הציווי של ההורים נעצר בגבול הטריטוריה ואינו תקף מעבר לו, ומגדיר זאת כזכות ולא כערך.
מחלוקת ראשונים ביבמות וגדרי כיבוד הורים
הדובר מזכיר מחלוקת ראשונים ביבמות דף ו׳ האם החובה לכבד הורים קיימת רק כאשר ההורים צריכים ממנו משהו לטובתם כגון האכלה ובריאות, או גם כאשר הם מצווים עליו דברים לטובתו או משיקולים אחרים. הוא אומר שגם לשיטה שהורים יכולים לצוות על דברים שאינם אינטרס שלהם, יש מגבלה כאשר מדובר בדברים שהם ״ציפור הנפש״ ועקרונות חיים מהותיים של הבן.
מהרי״ק על נישואין נגד רצון ההורים והרמ״א
הדובר מציג את המהרי״ק בשאלה אם לאב יש כוח למחות בבנו מלישא אישה שהוא חפץ בה, ומביא שהמהרי״ק פוסק שאם היא אישה הוגנת לו אין כוח ביד האב למחות. הוא אומר שהמהרי״ק מביא נימוק של ממון משל אב ולא משל בן ומסיק קל וחומר שכאשר מדובר בצערא דגופא ובהנחת האישה שחפץ בה, אין האב יכול לכפות, והוא רואה בזה נימוק טריטוריאלי שאינו נשען על שאלת מצווה. הוא אומר שהמהרי״ק מוסיף גם נימוק של מצווה כמו איסור לקדש אישה עד שיראנה ושחכמים חשו לחבב האישה על בעלה, ומציין שהרמ״א פוסק את המהרי״ק להלכה ביורה דעה.
הרא״ש: ציווי לא לדבר עם פלוני או לא למחול
הדובר מביא שהמהרי״ק מצטט תשובת הרא״ש שאם האב מצווה על הבן שלא ידבר עם פלוני או שלא ימחול לו עד זמן קצוב והבן רוצה להשלים, אין לחוש לצוואת אביו, והוא מציין שהדבר מובא בטור יורה דעה ונפסק בשולחן ערוך. הוא אומר שהש״ך והט״ז מחפשים שם מימד מצווה להתפייס, והוא טוען שהיסוד הוא טריטוריאלי כי אב לא יכול להכתיב לבן עם מי להיות בקשרי ידידות.
לשון ״מותר״ אצל הרב עובדיה והרב אריאל מול ״אסור לשמוע״
הדובר אומר שהכלל איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו מוביל למסקנה שאסור לשמוע להורים כשמצווים לעבור עבירה, והוא תמה על לשון הרב עובדיה והרב אריאל שכתבו שמותר לילד לא לשמוע בקול ההורים. הוא אומר שההבחנה מתיישבת אם מבינים שמדובר בזכות טריטוריאלית שבה מותר לבחור אם לציית או לא, בניגוד למקרה של עבירה שבו אסור לציית וצריך מקור של ערך מנוגד.
כיבוד הורים מממונם ומדיני צדקה
הדובר אומר שלהלכה פוסקים שמכבדים הורים משל אב ולא משל בן, והוא מציג זאת כשיקול טריטוריה של זכות האדם על ממונו כאשר להורים יש כסף. הוא אומר שכאשר חסר להורים כסף אז החיוב לתת מכספו נובע מדיני צדקה כמו עניי עירך קודמים ולא מדיני כיבוד הורים, ומזכיר דיונים בשולחן ערוך סימן ר״מ כגון חזרה על הפתחים והבחנה בין כיבוד בגופו לכיבוד בממונו.
עיקרון ״אין אדם אוסר דבר שאינו שלו״ והקפאת ההלכה
הדובר משווה את שיקולי הטריטוריה לעיקרון אין אדם אוסר דבר שאינו שלו בדיני כלאים ומדגיש שזה עיקרון שמבוסס על סברה ואף אם יש פסוק אינו מכסה את כל היקפו. הוא טוען שכאשר אדם יוצא מחוץ לטריטוריה שלו ונכנס לטריטוריה של אחר, ההלכה נעצרת או ״מוקפאת״ גם בלי פסוק מפורש מפני שכל אחד מוסמך להפעיל שיקולים רק בתחומו.
דוגמאות אינטואיטיביות: ״לא תחמוד״ מול ״לא תגזול״
הדובר מביא בדיחה על אדם שאומר שיש לו שתי אפשרויות: לקחת ספר ולעבור בלא תגזול או להשאירו ולעבור בלא תחמוד, ומסביר שהבעיה היא לא בשיקול ההלכתי אלא בכך שהוא מופעל על רכוש שאינו שלו. הוא טוען שגם שיקול נכון אינו ניתן ליישום בטריטוריה של הזולת מפני שזו שאלה של זכות.
רודף ושקל: איום כדי לכפות ויתור על ממון
הדובר מתאר מצב שבו אדם מאיים באקדח שייתן לו שקל ואם לא יהרוג אותו, והוא קובע שברור שמותר להרוג את המאיים מדין רודף אף שניתן לכאורה למסור את השקל. הוא מסביר שהסיבה היא שאינו חייב לתת את השקל, והמאיים מנסה לנצל כללים הלכתיים כדי לכפות עליו ויתור על זכותו בממונו, ולכן ההלכה אינה מחייבת את הוויתור.
פנחס וזמרי, כלי חמדה, וזכות לחטוא
הדובר מביא את הגמרא בסנהדרין שאם התהפך פנחס לזמרי והרגו לפנחס אינו נהרג עליו, ומצטט את הכלי חמדה בשם הרבי מגור ששואל למה זמרי נחשב נרדף אם יכול היה להפסיק לחטוא ובכך להינצל בלי להרוג את פנחס. הוא מציג את התשובה שזמרי אינו חייב להפסיק לחטוא מפני שיש לו זכות לחטוא והחשבון שלו עם הקדוש ברוך הוא, ופנחס אינו יכול לתבוע ממנו לוותר על זכותו, ולכן פנחס נחשב רודף במישור הטריטוריאלי.
בא במחתרת, חוק שי דרומי, ותחומין
הדובר מביא את סיפור שי דרומי שירה בגנבים בחווה, את ההעמדה שנשפט ונכנס לכלא ואת חקיקת חוק שי דרומי שנועדה למתן, והוא אומר שהאינטואיציה שלו היא שמותר להרוג כדי למנוע גניבה משום שהגנב מנצל צינית את ההלכה כדי לכפות ויתור על זכויות. הוא מספר שכתב מאמר על כך ושלח לתחומין, שהמערכת התקוממה וטענה שזה נגד הגמרא, ושבסוף פורסם המאמר עם הערות המערכת ותשובותיו לאחר שהתברר שחברי הנשיאות שהיו אמורים להכריע אינם זוכרים את תפקידם.
יסוד בא במחתרת כהגנה על רכוש ודיון שבת
הדובר טוען שההיתר בבא במחתרת יסודו בהגנה על רכוש ולא רק בפיקוח נפש, משום שאם ההיתר היה רק משום סכנה היה אפשר להישאר בחדר ולא להתעמת עם הגנב. הוא מביא ראיה מסוגיית שבת שבה הגמרא שואלת אם מותר להרוג את הגנב בשבת ומסיקה שצריך פסוק, והוא מסביר שההוה אמינא היא לוותר על הרכוש כדי לא לעבור איסור נטילת נשמה בשבת. הוא טוען שהפסוק מלמד שכאשר הגנב מנסה לנצל את אילוצי ההלכה כדי לגרום לבעל הבית לוותר על זכויותיו, ההלכה ״מקפיאה את עצמה״ ואף איסור שבת נדחה בהקשר זה.
דוגמת סנדוויץ׳ מורעל ושאלת מלכודת
הדובר מביא דוגמה של ילד שמרעילים לו את הסנדוויץ׳ כדי למנוע גניבות עתידיות, והוא אומר שהוא נוטה לחשוב שמותר אם אין דרך אחרת להציל את הסנדוויץ׳, אך מציין שיש מקום להתלבט מפני שבסנדוויץ׳ המורעל אין הצלה של אותו סנדוויץ׳ אלא מלכודת. הוא ממשיך להדגיש את העיקרון שמי שמנסה להשתמש בהלכה כדי לאלץ ויתור על זכויות גורם לכך שההלכה ״מקפיאה את עצמה״.
המשך מתוכנן: רש״י ״אין אדם מציל עצמו בממון חברו״
הדובר מסיים בכך שבפעם הבאה ירחיב את שיקולי הטריטוריה ויסביר באמצעותם את שיטת רש״י בפרק הכונס שאדם לא מציל עצמו בממון חברו. הוא מציג את הקושיה על רש״י שאיסור גזל אינו מן שלוש העבירות החמורות, ומצהיר שירצה להסביר זאת במונחי טריטוריה ולהרחיב את הדיון.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] טוב, קודם כל בפעם הקודמת היו כל מיני ניתוקים באמצע בגלל בעיות אינטרנט, בינתיים הם לא חזרו על עצמן אני מקווה שהכל בסדר. בקצרה, יצחק אמר לי שכדאי קצת לסכם בקצרה בתחילת השיעור את מה שהיה שם כי לא יודע מה שמעתם ומה לא שמעתם. באופן כללי, אני אעשה את זה ממש בתמצית. באופן כללי דיברתי על אוסף הקשרים הלכתיים שבהם רואים מבנה של שתי קומות, שיש קומה ראשונית אוניברסלית ועל גביה מוסיפים איזושהי קומה פרטיקולרית, קומה הלכתית פרטיקולרית. אז הראיתי את זה בנושא הנישואין, שבעצם יש איזה שהם נישואין במובן האוניברסלי, שבני זוג מחליטים לחיות ביחד, ועל גבי זה יש קומה הלכתית, הקידושין נוספים מעבר לנישואין, והראיתי לזה כל מיני השלכות, זאת הטענה שאפשר לפרק את הנישואין בלי לפרק את הקידושין ויש לזה משמעות. ודיברתי גם על ההיבט הכללי יותר, לא רק בענייני מעמד אישי, אלא גם בכלל ביחס בין בני נח לבין יהודים, איך שההלכה בעצם תופסת את היהודי כלא כמשהו שהוא אלטרנטיבי לגוי, איזה משהו זר לחלוטין, אלא סוג מסוים של בן אדם. הגוי זה הבן אדם באופן כללי ויהודי זה סוג מסוים בתוך המין, מסוים בתוך הסוג הזה שנקרא אדם. הזכרתי אני חושב שהרב קוק דן בזה, בשאלה האם באמת יהודי זה קומה נוספת מעל הקומה של הגוי או קומה תחליפית, והרב שלמה פישר ועוד. הטענה שלי הייתה שבכמה מקומות לפחות בהלכה רואים שזה באמת מבנה של שתי קומות. ואחת ההשלכות שהבאתי לעניין הזה זה ביחס לחיוביי קטנים. הטענה הייתה שגוי, בגלל שלא נאמרו שיעורים בבני נח, אז הגוי מתחייב במצוות שמוטלות עליו מרגע שהוא מבין. אין שיעור גדלות מסוים, שתי שערות או גיל שלוש עשרה או משהו כזה, שמאותו שלב והלאה הוא חייב, אלא הוא חייב מרגע שהוא מבין. והטענה היא שבאותן מצוות ששייכות גם בגויים והיהודי כמובן חייב בהם גם, כי הרי ליכא מידי דלבני נח אסור ולישראל מותר, כך אומרת הגמרא בסנהדרין, אז גם היהודי שיהיה חייב בהם יהיה חייב בהם מרגע שהוא מבין ולא מגיל הגיעו לגיל המצוות. הוא מתחייב בהם מדין הבן אדם הכללי שבו, לא בקומה ב' של הקומה היהודית שלו אלא קומה א' האוניברסלית, הקומה הכללית שלו. הראיתי שלמשל יש סתירה בגמרא בין גמרא ביבמות שאומרת שאיסורים כמו שמירת שבת או עבודה של זר במקדש לא קיימים על יהודי עד גיל שלוש עשרה, וזה גמרא ביבמות, וגמרא בסנהדרין בסוגיית קלה כקלוטה, סוגיה אומרת שם שברביעת בהמה למשל אז גם כאשר זה נעשה על ידי קטן או קטנה יש בזה עבירה. והטענה הייתה שרביעת בהמה זה איסור שקיים גם בגוי. ברגע שזה קיים גם בגוי, אז זה שייך גם ביהודים קטנים. לעומת זאת שבת ועבודה בזרות זה איסורים הלכתיים ספציפיים, הם שייכים רק להלכה ולכן הם פונים רק ליהודים גדולים, כאלה שכבר הגיעו לגיל מצוות, כי ההלכה הגדירה שהיא מדברת רק עם אנשים שהגיעו לגיל מצוות. ולכן בעצם אם אני מסכם את הקשר לענייננו של הקטגוריות הפריפריאליות, אז הטענה היא למעשה שמתחת לכל הקומה או השכבה ההלכתית ישנה איזושהי שכבה אוניברסלית שבמובנים רבים היא בעצם פחות או יותר זהה למוסר, לחיובים האנושיים, הכלל אנושיים האוניברסליים שלא קשורים דווקא לציווי של התורה. וכל יהודי שמחויב בהלכה זה לא בא במקום הקומה האוניברסלית אלא על גביה. ולכן הקומה האוניברסלית עדיין מחייבת גם אותו. וזאת בעצם משמעות הגמרא שליכא מידי דלבני נח אסור ולישראל מותר, כיוון שהישראל חייב בזה בתור בן נח, בתור הצד האנושי הכללי שבו. הבאתי גם את הדוגמה של… של שבועה של קטן, מה שהרמב"ם אומר, לא משביעים קטן בגלל שהוא לא יודע עונש השבועה, ושאלתי מה זאת אומרת לא יודע, על קטן אין עונש, הוא לא חייב במצוות בכלל. ולהיפך, למה הרמב"ם מניח שיש עליו עונש רק הוא לא יודע. אמרתי שאפשר לראות את זה גם ברי מיגאש, שהרמב"ם כנראה מבין שיש עונש שבועה גם על קטנים, והם לא יודעים ולכן לא תמיד כדאי להשביע אותם, אבל יש עונש שבועה גם על קטנים. למה? כי המחויבות לקיים את מה שנשבעת היא מחויבות מוסרית אנושית ולא מותנית בציווי הלכתי. עוד פעם, המלכות והגדרים ההלכתיים הם כולם תוצרים של הציווי ההלכתי, אבל מעבר לזה יש גם את המחויבות הבסיסית לקיים את מה שנשבעת עליו וזה קיים גם בלי קשר לציווי ההלכתי, ולכן זה מחייב כל אדם וממילא גם היהודי שחייב בו זה מעת שהוא מבין, והוא לא צריך להגיע לגיל מצוות בשביל זה. והזכרתי שבזה גם פותרים כל מיני קושיות, למה המשנה למלך ששואל למה הקדוש ברוך הוא השביע את ישראל בהר סיני לקיים מצוות, מה זה שייך להשביע אותנו אשר כל המחויבות לקיים את השבועות נובעת מאותה תורה שניתנת לנו בסיני, אז מה הטעם להשביע אותנו לקיים את התורה כשהחובה לקיים שבועות יסודה באותה תורה שניתנת. על כורחנו צריך להגיד, והאבן עזרא כבר אומר את זה, שהמחויבות לקיים שבועות לא יוצאת מהתורה, זאת אומרת יש מחויבות אוניברסלית שקודמת לציווי של התורה, ועל גביה יש את הקומה ההלכתית.
[Speaker B] אפשר שאלה קטנה?
[הרב מיכאל אברהם] כן כן, בועז, ראיתי פה משהו, לא מסומנת היד, יש פה שלט, לא ידעתי.
[Speaker B] מה קורה כשהתורה נוגדת את המוסר? איך זה מסתדר? עוד פעם, אם זה מנוגד. לא הבנתי. יש מצווה למחות את זכר עמלק, לרצוח זה לא מוסרי, אז אם זו מצווה שהיא על גבי המוסר האנושי אז איך זה מסתדר?
[הרב מיכאל אברהם] אז זה דיברתי בסדרה הקודמת כשעסקתי בהלכה ומוסר, והטענה הייתה שזה לא מסתדר ולא צריך להסתדר, יש קונפליקט. זאת אומרת, ובעצם אני נמצא בקונפליקט שמצד אחד מוסרית אסור לי לעשות את זה, מצד שני מבחינה הלכתית אני צריך לעשות את זה. עכשיו יש לי סתירה בין שתי ההוראות האלה, וקונפליקטים יש גם בתוך התחום המוסרי עצמו, לא רק בין מוסר לבין הלכה. אז לכן בעניין הזה זה לא אנחנו לא נגרענו מבני נח, כל מה שלבני נח אסור גם לנו אסור. לבני נח אסור מוסרית להרוג את עמלק, גם לי אסור מוסרית להרוג את עמלק. אבל מצד שני אני חייב הלכתית לעשות את זה, אז יש לי קונפליקט בין החיוב ההלכתי לבין האיסור המוסרי, ודיברנו שם מה עושים עם קונפליקטים. אבל זה באמת נכון שבאמת אי אפשר להגיד שמוסרית אין עליי בכלל איסור, זאת אומרת שאין פה בכלל בעיה, כי אם על גוי יש אז גם עליי יש, אלא שיש כנגד זה את הערך ההלכתי. בסדר?
[Speaker B] טוב, זה נראה מבנה של שתי קומות אם יש סתירות, לא? לא שומע. זה לא נראה מבנה של שתי קומות אם יש סתירות, לא?
[הרב מיכאל אברהם] למה? זה שתי קומות כאשר אפילו בתוך קומה אחת יכולה להיות סתירה. נגיד בתוך המוסר לבד, מה, אין קונפליקטים מוסריים? לא סתירה, קונפליקט. אין קונפליקטים מוסריים? כן, הדוגמה של ז'אן פול סארטר שהבאתי שמה שליוותה אותנו שמה לאורך הסדרה היא של הסטודנט שלו שרוצה שמתלבט האם להצטרף לדה גול לצבא צרפת החופשית ולהילחם בנאצים או להישאר לעזור לאמא שלו בפריז, אמא שלו המבוגרת וחולה שצריך לעזור לה בפריז. זו דילמה בין החובה להילחם ברוע לבין החובה לעזור לאמא המבוגרת. עכשיו זה לא סתירה.
[Speaker B] מה? זה משקלות של אידיאלים, מה יותר חשוב, זה לא שאחד סותר את השני. יפה, אותו דבר גם פה. ההלכה מתנגשת חזיתית עם המוסר, הוא אומר שזה מוסר, הוא אומר שזה מצווה.
[הרב מיכאל אברהם] לא, זאת בדיוק הטענה שזה לא נכון. גם פה זה רק משקלות. הערך המוסרי של לא להרוג את עמלק יש לו משקל מסוים והערך ההלכתי של כן להרוג את עמלק יש לו משקל אחר, ועכשיו צריך לראות מי גובר על מי. והטענה שלי שזה לא מדבר באותו מישור, ההלכה זרה לחלוטין לשאלות המוסר. רק שאומרים לי להרוג את עמלק לא אומרים לי שמוסרי להרוג את עמלק, אומרים לי שיש חובה הלכתית להרוג את עמלק. עדיין זה לא מוסרי, כן כמו דוגמת השוקולד שאני תמיד מביא בהקשר הזה של זה לא בריא לאכול שוקולד אבל זה מאוד טעים, אז מה לעשות? מה יותר חשוב לך, הבריאות או הטעם? אז גם פה השאלה מה יותר חשוב בסולם הערכים שלך, הערך ההלכתי או הערך המוסרי? וזה שני דברים שהם זה קונפליקט, זה לא סתירה. ההלכה לא אומרת שמוסרי.
[Speaker B] אוקיי, תודה.
[הרב מיכאל אברהם] זה עכשיו, זה היה העניין של השתי קומות. אחרי זה עברתי התחלתי לדון בשיקולי טריטוריה, וזה תחום שלם שגם בו אפשר לראות איזשהו מימד חוץ הלכתי שמתערב בעיצוב ההלכה ובגיבוש ההלכה. אז התחלתי בשיקולים של כיבוד אב ואם, ואני אסכם ואמשיך מהנקודה הזאת. הבאתי שתי תשובות של הרב עובדיה ושל הרב יעקב אריאל, שתיהן בעצם מופיעות כמאמרים בתחומין. הרב עובדיה דן בשאלה אם ההורים אומרים לילד ללכת ללמוד בישיבה תיכונית, מקום שעושים גם בגרות, לומדים גם לימודי חול, הילד רוצה ללכת לישיבה קטנה, ישיבה שבה לומדים רק לימודי קודש. השאלה היא אם הוא חייב לשמוע בקולם או לא. והרב אריאל דן בשאלה מה קורה אם ההורים אומרים לבן שלהם לא להתנדב לקצונה. הוא רוצה להתנדב לקצונה וההורים אומרים תשמע, שלוש שנים זה מספיק, אנחנו לא רוצים שתחתום קבע יותר, הם רוצים שהוא לא יחתום קבע. עכשיו השאלה אם הוא צריך לשמוע בקולם. עכשיו גם הרב עובדיה וגם הרב אריאל דנים שם בשאלה דרך הפריזמה של הכלל איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו. זאת אומרת, הם דנים בשאלה מה התוקף ההלכתי או הערכי-תורני, איך שתקראו לו, של ללמוד בישיבה קטנה מול ישיבה תיכונית או ללכת לקצונה מול לשרת שירות כחייל של שלוש שנים רגיל. אז הם מדברים על הידור מצווה או לא הידור מצווה, והשאלה היא אם איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו, חז"ל הרי לומדים משם שאם ההורים אומרים לי לא לקיים מצווה או לעבור עבירה, אז אני לא צריך לשמוע בקולם. ואז הם אומרים עכשיו השאלה אם ההורים אומרים לי לא להדר במצווה, גם כאן אני לא חייב לשמוע בקולם או שכאן אני כן חייב לשמוע בקולם. אז נגיד זה בעצם היה הפריימוורק, המסגרת הדיון שבתוכה התשובות האלה מתנהלות. זאת אומרת הדיון הוא בשאלה עד כמה, מה צריך להיות תוקף החובה התורנית או ההלכתית שעומדת פה על הכף כנגד החובה לכבד הורים, והשאלה היא עוד פעם מה ההגדרה, עד איזה תוקף הציווי של ההורים נדחה ומאיזה תוקף הם יכולים בכל זאת לצוות עליי. ואמרתי שאני לא מקבל את הקונספציה הבסיסית, זאת אומרת את צורת הדיון הזה אני לא מקבל, כי אני חושב שבכלל לא זה המישור שבו צריך לדון בשאלה הזאת. הטענה שלי הייתה שאני בעצם רוצה, נגיד שאני החלטתי שמבחינתי מאוד חשוב להיות קצין בצבא. זה מימוש עצמי, זה בונה אותי באישיות שלי באיזושהי צורה, לא משנה מה, בן אדם החליט שמבחינתו זה אלמנט מאוד משמעותי באופן שבו הוא מחליט לחיות, בלי קשר לשאלה מה הערך הרוחני-תורני-מוסרי שיש בדבר הזה. שום קשר. אני מדבר עד כמה זה חשוב לך מבחינת איך שאתה רוצה לחיות. שאלה לגמרי אפשר לומר אינטרסנטית אפילו, לאו דווקא ערכית. והטענה שלי הייתה שאם זה מספיק חשוב לך אז ההורים לא יכולים להתערב לך בחיים והם לא יכולים להגיד לך איך לחיות, לא בגלל שהשיקול הזה הוא שיקול בעל משמעות ערכית חשובה. יכול להיות בעל משמעות ערכית אבל לא זה הנקודה. הנקודה היא שההורים לא יכולים לצאת מחוץ לגבולות הטריטוריה שלגביה יש להם מה לומר. בתוך הטריטוריה האישית שלי הם לא יכולים להכתיב לי שום דבר. נזכרתי שיש מחלוקת ראשונים ביבמות בדף ו', שיש מחלוקת ראשונים בגדרי כיבוד אב ואם. האם החובה לכבד הורים קיימת רק כאשר ההורים צריכים ממני משהו לטובת עצמם, להאכיל אותם, לבריאותם, לדאוג להם, או שהם גם יכולים לצוות עליי כל מיני דברים כי נראה להם שבשבילי זה טוב או כל מיני שיקולים שלא יהיו, אבל הם מצווים עליי כל מיני דברים ואני אמור לציית. אז זה מחלוקת ראשונים. עכשיו אם ההורים יכולים לצוות עליי אך ורק לטובתם האישית אז השאלות האלה פחות עולות, כי במקום שבו הם רוצים להכתיב לי איך לחיות הם בעצם מדובר על דאגה שלהם אליי, לא על רצון שלהם מבחינת האינטרס שלהם, ולזה אני לא חייב לציית. אם כי צריך לשים לב שלמשל לגבי הקצונה אז ההורים גם יכולים לטעון שהם רוצים אותי בבית כי הם צריכים שאני אעזור להם. לא במובן שאני אלך לאוניברסיטה ו. לפתח את הקריירה שלי כמה שיותר מהר ולא אעשה עוד שנה קבע, אלא במובן הזה שהם צריכים אותי לעזור להם, ואז השאלה עולה גם לפי הראשונים שאומרים שחובת כיבוד הורים קיימת רק כאשר מדובר בדאגה להם, באינטרס שלהם, ולא כשהם באים להכתיב לי. אבל הטענה שלי הייתה שהשיקול שאותו העליתי, למרות שהוא נראה דומה קצת לשיטת הראשונים הזאת שאומרת שההורים לא יכולים להכתיב לי דברים אלא אם כן זה לאינטרס שלהם, אני טוען זה לא אותו דבר. אני רוצה לטעון שגם לשיטה שההורים יכולים להכתיב לי דברים בלי קשר לאינטרס שלהם, גם שם ישנה מגבלה. והמגבלה היא עד המקום שבו הם נוגעים בציפור הנפש, זאת אומרת הם נוגעים בדברים שהם חשובים מבחינתי והם עקרונות שלפיהם אני רוצה לחיות. במצב כזה אני טוען לכל שיטות הראשונים, גם אלה שאומרים שחובת כיבוד הורים קיימת גם כשלא מדובר באינטרס שלהם אלא כשהם רוצים לצוות עליי דברים, גם לשיטות האלה אני טוען אין חובה לכבד הורים במקום שבו מדובר בעיקרון שמבחינתי הוא חשוב, שככה אני רוצה לחיות את חיי. ההורים לא יכולים להכתיב לי את הדבר הזה, לכן זה לא אותו דבר כמו מחלוקת הראשונים הזאת, למרות שיש השקה מסוימת. והטענה שלי בעצם הייתה שגם בשאלה של הרב אריאל וגם בשאלה של הרב עובדיה, אני חושב שהדיון לא קשור לשאלה אם זה הידור מצווה, אם כשהורים אומרים לי לא להדר במצווה אני צריך או לא צריך לשמוע בקולם, אלא אם הדברים האלה הם משמעותיים מבחינת האופן שבו בחרתי לחיות, ההורים לא יכולים להכתיב לי מה לעשות. בלי קשר לשאלה אם זה הידור מצווה או לא הידור מצווה או לא כלום, סתם אני רוצה לחיות ככה, כי בא לי. אין פה הידור מצווה וזה לא תרומה לכלל, זו תרומה לי, זה בונה את האישיות שלי להיות קצין. אני לא תורם לכלל בשום צורה, לצורך הדיון. אוקיי? עדיין, אם מבחינתי זה חשוב, אם לדרך החיים שלי זה חשוב, ההורים לא יכולים להכתיב לי בתחום הזה מה לעשות, כי אני קובע את חיי, זאת הטריטוריה שלי. או במילים אחרות מה שאני רוצה בעצם לטעון זה שיש איזה שהם גבולות שרק בתוכם אפשר לדון על כיבוד הורים. רק בתוכם אפשר לדון על כיבוד הורים. מחוצה להם אין תוקף לציווי של ההורים, אין בכלל תוקף, לא שיש ערך אחר שדוחה אותו. צריך להבין, לפי הרב אריאל והרב עובדיה הדיון הוא תמיד דיון של דחייה. זאת אומרת, למה אני לא מציית להורים? כי יש עיקרון אחר שיותר חשוב שגובר על החובה לציית להורים. זה מה שקראתי דחייה מלבר, מבחוץ. זאת אומרת יש איזשהו עיקרון חיצוני שדוחה את החובה לכבד הורים. אני מדבר על דחייה מלגב, על דחייה מבפנים, מלגו… דחייה מבפנים. מה זאת אומרת? אני רוצה לטעון שבכלל התוקף של החובה לציית להורים הוא לא נתקל בערך נגדי שגובר עליו, אלא הוא עצמו נעצר בגבול הטריטוריה של ההורים. מעבר לו פשוט אין לזה תוקף, לא בגלל שעומד נגדו ערך אחר, אין שום ערך אחר. מה שעומד נגדו זו זכות, לא ערך. לי יש זכות לנהל את חיי כמו שאני מבין. זה לא ערך, אין בזה עניין מוסרי אם אני אהיה קצין לא אהיה קצין אלך לישיבה כזאת לישיבה אחרת, נגיד שאין לזה שום מימד מוסרי. אבל עדיין לי זה חשוב. וברגע שלי זה חשוב זו זכותי, לא בגלל שזה ערך יותר גבוה מכיבוד הורים. זה בכלל לא ערך, זו זכות. אבל הזכות שלי קובעת איזושהי חומה שהתוקף של החובה לציית להורים לא מצליח לחדור אותה. אוקיי? זה מה שקראתי שיקולי טריטוריה. זאת אומרת התיחום של החובה לציית להורים הוא תיחום מתוך חובת הציות להורים. אין פה ערך אחר שמעורב ומתגבר על הערך של חובת הציות, אלא חובת הציות להורים מגבילה את עצמה או נעצרת בגבול הטריטוריה של ההורים, על גבול הטריטוריה שלי. משם והלאה היא כבר לא בתוקף. לא בגלל שיש משהו שדוחה אותה. זה מה שאני רוצה לטעון. לכן זה סוג אחר של דחייה. עכשיו, זה בדיוק הסיבה לכך שאני מתייחס לדבר הזה כעוד סעיף בשאלת הקטגוריות הפריפריאליות שבה אנחנו עוסקים בסדרה הזאת. למה? כי אם מדובר בעקרונות של דחייה כמו עשה דוחה לא תעשה או כל מיני דברים כאלה, אז זה ערך אחד כנגד ערך אחר, ויש כללים איזה ערך גובר על איזה ערך. הכללים האלה הם כולם שייכים להלכה, ההלכה בעצמה קבעה את שני הצדדים העקרוניים והיא קובעת מי מהם גובר על מי. וזה הכל עניין הלכתי רגיל. מה שאני מדבר כאן בעצם משתרבב פה לתוך השיקול ההלכתי איזשהו סוג של שיקול שא' אין לו מקור בשום מקום. זה סברה. אין לו מקור. אף אחד לא מביא מקור לעניין הזה. וב' וזה לא ב', זה המשך של אותו דבר. הוא לא בא מההלכה. הוא בא מאיזשהו סוג של סברא חיצונית, איזה שכל ישר, לא יודע איך שתקראו לו, שלא ייתכן שלהורים תהיה איזושהי זכות מעבר לגבול מסוים. מה זה לא ייתכן? יש לך פסוק על זה? יש חובה לציית להורים, יש פסוק. יש לך איזשהו פסוק שאומר שמכאן ואילך אין חובה? לא, אין לי פסוק. אבל ברור לי שהחובה היא נעצרת כאן, בלי שיש פסוק שעוצר אותה. למה? כי יש איזשהו קומון סנס, איזשהו סוג של חשיבה אנושית בסיסית שאומרת בנאדם לא יכול להכתיב לשני את החיים. כעין העיקרון, ואולי נגיע לזה מתישהו בהמשך, כעין העיקרון שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. כן, כאשר מישהו לוקח נגיד, מישהו שיש לו תבואה משלו ואני מגדל כרם ליד השדה תבואה שלו, ועכשיו הוא מקרב את התבואה שלו לתוך הכרם שלי ובעצם אוסר את הגפנים שלי בכלאיים, כלאי הכרם. אז הגפנים שלי לא נאסרות. למה הם לא נאסרות? כי אדם אחר לא יכול לאסור הגפנים שלי. אדם לא אוסר דבר שאינו שלו. למה? מאיפה זה בא? אז יש כאלה שמביאים איזשהו פסוק, אבל אפשר להראות, לא משנה כרגע, זה הרבה מעבר למה שכתוב בפסוק אם בכלל יש פסוק. זה איזשהו עיקרון סברתי, במובן מסוים אפילו חוץ-הלכתי הייתי אומר, נכנס להלכה כמובן בסוף, נפסק בכל הפוסקים, אבל זה עיקרון שיסודו בסברא. הסברא אומרת שלא ייתכן שבן אדם יעשה פה כל מיני מניפולציות והשלכות תהיינה עליי. ההשלכות שלי הן ברשותי. אני יכול להרוס ואני יכול לתקן את התחום שלי. אתה לא יכול לתקן את התחום שלי, להרוס את התחום שלי. זה מחוץ לטריטוריה שיש לה תחת הכנפיים שלך, כן, מחוץ לטריטוריה שבה יש לך איזשהו סיי, שיש למעשים שלך אפשרות להשפיע. בתחום שלי אתה לא יכול להשפיע. זאת אומרת, כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה, להרוס את כל הדברים שלי. אגב, אפילו בדיני נזיקין זה נזק שאינו ניכר והוא אפילו יהיה פטור מדאורייתא. זאת אומרת בדיני מזיק הוא אפילו יהיה פטור, כי זה נזק שאינו ניכר, זה נזק הלכתי. אז לכן ההלכה מגבילה והיא אומרת אין דבר כזה. כשאתה יוצא מחוץ לטריטוריה שלך, כשאתה נכנס לטריטוריה שלי, איכשהו פתאום ההלכה מוקפאת. זאת אומרת היא לא תקפה יותר, למרות שאין שום דבר חיצוני שדוחה את ההלכה הזאת, שאומר לה את לא קיימת בגלל שיש ערך מנוגד שגובר עלייך או שיש פסוק שאומר את זה, לא. אין לא את זה ולא את זה. זאת איזושהי סברא שחכמים החליטו מדעתם וזה מספיק כדי לקבוע גבול. עד כאן שבת הגדול. זאת אומרת, עד כאן יש לך תחום שבו אתה יכול להשפיע. מכאן והלאה החבר שלך קובע. יש לזה עוד דוגמאות בהקשר של כיבוד הורים, אבל אולי אני אתחיל מהמקור הקלאסי ביותר לעניין הזה וזה המהרי"ק. הזכרתי אותו ועכשיו הבאתי, צילמתי אותו כדי שנוכל לראות. המהרי"ק מדבר על השאלה אם ההורים אומרים לי לא לשאת אישה מסוימת. אני רוצה לשאת אישה מסוימת וההורים אומרים לי לא, לא רוצים. אני מניח שהכוונה שההורים מביעים עמדה לא בגלל שמבחינתם יש איזושהי בעיה שמה אלא לטובתי. הם חושבים שהיא לא מתאימה לי או שהיא לא טובה או משהו כזה, לא משנה. המהרי"ק לא נכנס לעניין הזה. אז המהרי"ק אומר ככה: ואשר נסתפקת אם יש כוח ביד האב למחות ביד בנו לישא אישה אשר יחפוץ בה הבן. כן? האבא אומר לבן שלו אל תישא את האישה הזאת שאתה רוצה. לעניות דעתי נראה שאם היא אישה ההוגנת לו, שאין כוח ביד האב למחות ביד הבן. זאת אומרת, אם היא אישה שמתאימה לו והוא קובע את זה, כמובן הבן עצמו. זאת אומרת, אם הוא חושב שזאת האישה שהוא רוצה להתחתן איתה, האבא לא יכול למחות ביד הבן. חדא, כמה הסברים. הסבר ראשון, דאפילו לעניין ממון הודי ליה רבנן לרבי ירמיה כמאן דאמר משל אב וכן פסקו כל פוסקי ההלכות אשר ראיתי. אומר הרי יש מחלוקת ואולי עוד ניגע בזה בהמשך, יש מחלוקת כיבוד הורים האם זה נעשה מהכסף של ההורים או מהכסף שלי. האם אני צריך רק להשקיע את המאמצים ואת האנרגיות ואת הזמן שלי, אבל הכסף או ההוצאות זה משל ההורים או שאני גם צריך להוציא את הכסף משלי כדי לכבד הורים? בהלכה פוסקים שמכבדים משל ההורים ולא משלי. כן, הסיפור המפורסם על התלמיד שבא לרב חיים מ. תלמיד ישיבה ושואל אותו האם הוא צריך לנסוע לבקר את ההורים, סך הכל הרכבת עולה הרבה כסף מהישיבה הביתה, והנפסק של כיבוד הורים זה משלהם ולא משל בן. אז אמר לו רב חיים, אתה לגמרי צודק, תלך ברגל. זאת אומרת, הוא בעצם אומר לו, אתה מוציא את ההוצאות של הרכבת בשבילך, לא בשביל ההורים. אתה רוצה, אל תוציא את ההוצאות, תלך ברגל, אתה חייב לכבד אותם בגופך. אתה רוצה לנסוע ברכבת כדי שיהיה לך יותר נוח, אז אתה מוציא הוצאות בשבילך, לא בשבילם. זה קצת פלפול על העניין הזה אבל זה אנקדוטה משעשעת. בכל אופן, אז המהרי"ק בעצם טוען שאם לגבי כסף אני מחויב לכבד הורים, להלכה פוסקים שזה משל ההורים ולא משל הבן, אני מחויב לכבד את ההורים משלהם ולא משלי, אז קל וחומר בדברים שנוגעים לאישה שאני רוצה לשאת, זה הרבה יותר חשוב מאשר לאבד מאה שקל מהכסף שלי, זה צערא דגופא מה שהוא אומר. כל שכן הכא דדבר השייך בצערא דגופא, וגופא הכוונה צערו של האדם, לאו דווקא צער פיזי, להניח האישה אשר חפץ בה ויצטרך לקחת אישה אחרת אשר לא תישר בעיניו כל כך. אז פה זה נימוק ראשון. הנימוק הראשון אומר, זה לא יותר גרוע מאשר לכבד את ההורים מהכסף שלי. אם אני לא חייב לכבד אותם מהכסף שלי, למה שאני אהיה חייב לכבד אותם בחיים שלי, בוויתור על האישה שאיתה אני רוצה לחיות? מה פשר העיקרון הזה פה? אני חושב שמה שהוא מתכוון לומר פה זה שהדין בגמרא שאומר שלא צריך לכבד את ההורים משלי אלא רק משלהם, בעצם מה שהוא אומר זה את מה שאמרתי קודם, את שיקולי הטריטוריה, שיש דברים שנוגעים לחיים שלי ולזכויות שלי שההורים לא יכולים לתבוע ממני לתת להם את זה או לוותר על זה למענם, כי זה שייך לתחום שלי, זה מעבר לטריטוריה שלהם. ושימו לב, הוא לא מדבר בכלל על שאלת המצווה. מצווה לישא אישה, אז אי אפשר, לא צריך לשמוע בקול ההורים כי זאת מצווה. עוד רגע הוא יעלה גם את זה. אבל בנימוק הזה שהוא הביא כאן, זה נדמה לי ממש נימוק של טריטוריה. המהרי"ק הזה הוא דוגמה נהדרת לעניין. אגב, הרמ"א פוסק את זה להלכה בהלכות כיבוד אב ואם ביורה דעה, הרמ"א מביא את המהרי"ק הזה להלכה. ועוד עכשיו הנימוק השני הוא אומר, ועוד, וקרוב הדבר בעיני להיות כמצווה כמצווה לעבור על דברי תורה, שהרי אמרו רבותינו ז"ל אסור לאדם שיקדש את האישה עד שיראנה, אלא שעכשיו הותר פן יקדמנו אחר כמו שכתבו התוספות והפוסקים, הרי שהקפידו שיקח אישה אשר יחפוץ בה ותמצא חן בעיניו. וכן בכמה מקומות חשו חכמים ז"ל לחבב האישה על בעלה. וכבר השיב רבנו אשר, כן הרא"ש, שאם האב מצווה על בנו שלא ידבר עם פלוני ולא ימחול לו על מה שעשה לו עד זמן קצוב, כן האבא אומר לבן אל תסלח להוא שרבת איתו שפגע בך או משהו כזה עד שיעברו שנתיים. אוקיי, האם מותר לי בכל זאת לסלוח לו ולהתפייס איתו? אז אומר שאם הבן רוצה להשלים שאין לחוש לצוואת אביו, מפני שאסור לשנוא שום יהודי וכולי, כדאיתא בטור יורה דעה. אז עוד פעם זה איזשהו מימד של מצווה, אסור לשנוא שום יהודי, כאן זה לכאורה אפילו דבר פשוט כי זה ממש ואיש את רעהו בלבו לא תשמורו, לכן אני לא כל כך מבין למה. אז למה הוא קושר את הרא"ש לכאן, מה חסר? יש גמרא מפורשת שאומרת שאם האבא אומר לי לעשות עבירה אז אסור לי לשמוע בקולו. ואני יודע שזה עבירה של אסור לשנוא שום יהודי, אז מה הבעיה בזה? אז למה למה זה קשור בכלל לדיון הזה ולמה צריך להביא את הדוגמה האזוטרית הזאת של הרא"ש כשיש גמרות מפורשות שקובעות את זה כעיקרון כללי? אז אני לא יודע, אבל יש שתי אפשרויות אולי להבין את זה. אפשרות אחת זה שלא ברור שבאמת אסור לשנוא יהודי. יש הרמב"ם למשל אומר לא תשנא את אחיך בלבבך, הכוונה שאסור לשמור את השנאה בלב, לא שאסור לשנוא. אם אתה שונא אותו תגיד לו את זה. אז זה מעניין, אבל זאת תפיסת הרמב"ם ביד החזקה. אז יכול להיות שהוא רואה שגם פה זה לא ממש איסור, אבל זה כעין איסור כמו בקידושין, לכן הוא הביא את הדוגמה הזאת. אפשרות אחרת יכול להיות שהוא באמת מתכוון לומר שאם אני רוצה להיות חבר שלו, אז עוד פעם חזרנו לשיקולי טריטוריה. אבא שלי לא יכול להגיד לי עם מי להיות חבר ועם מי לא. ואם אני רוצה להתפייס איתו ולהיות איתו בקשרי ידידות, אבא שלי לא יכול להגיד לי אל תהיה איתו בקשרי ידידות. אני מחליט על איך אני חי את חיי. לא משתמע מלשונו ככה, כי הוא כן מדבר בשפה של נדנוד איסור וכולי, אבל וכאן אני מוסיף עוד נקודה, יכול להיות שגם העיקרון של איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותיי תשמורו, גם הוא בעצם יסודו בשיקולי טריטוריה. כי הרי אני ברמה הערכית צריך לקיים את ההלכה. עכשיו בא אבא שלי ואומר לי תעבור על איסור או אל תקיים מצווה. למה אסור לי למה אני לא צריך לשמוע בקולו? אני לא צריך לשמוע בקולו כי אני בוחר לקיים מצוות וכשאני מחליט על אורח חיים מסוים אבא שלי לא יכול להכתיב לי לא לעשות את זה. לא בגלל הערך שבזה אלא בגלל שזכותי. אז גם אפילו העיקרון שמופיע בתלמוד עצמו שאיש אמו ואביו תיראו ואת שבתותיי תשמורו לא לציית להורים שאומרים לי לעבור על ההלכה יכול להיות שגם הוא בעצם מקרה פרטי של העיקרון הזה הרחב יותר היסודי יותר שאומר זכותי לקבוע את דרך חיי כמו שאני מבין. ההבדל, אז תשאלו אז למה צריך את הדרשה הזאת של איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותיי תשמורו? הסיבה לזה שבאיש אמו ואביו תיראו ואת שבתותיי תשמורו אסור לי לשמוע בקול אבא. אם אתם זוכרים אני הערתי בשיעור הקודם גם אצל הרב עובדיה וגם בקשר לרב אריאל ששניהם מדברים בשפה מאוד מוזרה. הם אומרים שהילד לא חייב לשמוע בקול ההורים. וצריך להבין איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותיי תשמורו אסור לשמוע בקול ההורים, לא שאני לא חייב. כשאבא שלי אומר לי לחלל שבת או לעשות איזשהו איסור או לא לקיים מצווה, אסור לי לשמוע בקולו, לא שזה זכותי או שמותר לי לא לשמוע בקולו. אז הרב עובדיה והרב אריאל אומרים שם שמותר לילד לא לשמוע בקול ההורים ושניהם משתמשים בשפה של מותר, לא שאסור לו לשמוע בקול אבא, מותר לו לא לשמוע בקול אבא. אבל אם זה שייך לפרשה של איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותיי תשמורו התשובה הייתה צריכה להיות שאסור לו לשמוע בקולו. איך מגיעים לזה שרק זכותו לא לשמוע בקולו? אז יש כאלו שרוצים לומר טוב אולי אם זה הידור מצווה, הידור מצווה הוא לא חובה. אבל זה מה שהערתי עליו בפעם הקודמת שהידור מצווה הוא כן חובה, לכן אני לא חושב שזה ההסבר. אלא מה? באמת אני חושב שגם הם בעצם באינטואיציה שלהם התכוונו לזה. התכוונו לומר כיוון שאני בחרתי בדרך חיים כזאת, זכותי לא לשמוע בקול אבא. אני יכול כן לשמוע בקולו, אין איסור לשמוע בקולו כי אין פה איזשהו ערך נגדי שדוחה את הערך של כיבוד הורים. יש פה זכות. זכותי לא לשמוע בקול ההורים. אם אני כן רוצה לשמוע בקולו, בסדר גמור, מותר לי כמובן, אבל מותר לי גם לא לשמוע בקולו. לכן אני חושד שאילו הרב עובדיה והרב אריאל הייתי מציג בפניהם את מה שאני אומר כאן, אני חושב שהם היו מבינים שהם גם כן בעצם התכוונו לזה ולא לדיון שלהם. הרבה פעמים בן אדם לא, יש לו איזה שהם אינטואיציות והוא מנסה להכניס את זה לתוך דפוס הלכתי הוא לא מוצא, אז הוא אומר זה איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותיי תשמורו, אז הוא מחפש את ההיבט המצוותי של העניין, אבל בעצם האינטואיציה שלו הייתה אינטואיציה יותר יסודית. ככה אני חושב לפחות. טוב, בכל אופן אז גם פה אולי מה שהוא מביא בשם הרא"ש שזה אם אבא שלי אומר לי לא להיות ידיד של מישהו או לנתק קשרים עם מישהו, הוא לא יכול לעשות את זה, אני זכותי לבחור את הידידים שלי, לא בגלל המצווה שבזה שאסור לשנוא את החבר אלא בגלל שזכותי לקבוע את מי אני אוהב ואת מי אני שונא או עם מי אני חבר ואבא לא יכול להגיד לי מה לעשות בעניין הזה. ועוד עד כאן לא מיפלגי משל אב עם משל בן אלא בדבר דשייך האב בגווה פרנסת האב שצורך גוף האב ו. קיומו. אבל במילתא דלא שייך בגופיה, כי הכא, פשיטא דאין כוח לאב למחות בבן, לא משום כבוד ולא משום מורא. מה הוא אומר? הוא אומר, עכשיו הוא רומז בעצם לאותה מחלוקת ראשונים שהזכרתי ביבמות, הוא אומר רק דבר ששייך האב בגופו, פרנסה של האבא, הבריאות של האבא, דברים שהאבא צריך, או האמא כמובן, אני מדבר על האבא אבל זה גם האמא, דברים שההורים צריכים, אז שמה הם יכולים להכתיב לילד, ושמה יש מקום לדון האם הילד צריך גם לעשות את זה על חשבונו שלו, או רק מחשבון של ההורים. ובהלכה פוסקים שגם זה בכספם של ההורים, ויש דעה בגמרא שגם מכספו של הילד. אבל במקום שהציווי הוא בכלל לא לאינטרס של ההורים אלא זאת התערבות בחייו של הילד, שם לכל הדעות, גם אותו אחד שאומר שמכבדם משלו, כאן לא מכבדם משלו. הוא לא צריך לשמוע להם בכלל, הוא לא רוצה, לא צריך לתת את הכסף. ולמה? מה פה, מה הוא אומר פה? פה הוא ממש אומר את שיקולי הטריטוריה. פה הוא ממש אומר למה, מה ההבדל? איפה מצאנו הבדל? לשיטת הראשונים שיש כיבוד הורים גם פה וגם שם, אז אם זה משל הבן אז משל הבן בשני המקומות, בין אם זה למען האינטרס של ההורים, בין אם זה ציווי שנוגע לחיים שלי, מה זה משנה? אם יש חובה לכבד את ההורים בשני המקומות, והחובה לכבד את ההורים היא מהכסף שלי, אז בשני המקומות צריך לכבד אותם מהכסף שלי. מאיפה יוצא החילוק הזה שמי שאומר שהחובה לכבד אותם זה מהכסף שלי זה רק כאשר האינטרס הוא שלהם, אבל לא כשהם מנסים לצוות עליי איך לחיות בעצמי? מאיפה זה יוצא? זה יוצא בדיוק מהנקודה הזאת, אותה תפיסה שאומרת אתם לא יכולים להכתיב לי איך לחיות. אתם לא יכולים להיכנס לעולם הזכויות שלי. במקום שנוגע לחיים שלי אתם עוד רוצים שאני אוציא כסף משל עצמי כדי לחיות כמו שאתם מכתיבים לי? וזה לשיטה שיש תוקף לציווי ההורים להגיד לי דברים שלא נוגעים לאינטרס שלהם. זה הכל נכון, כפי מה שאמרתי בשיעור הקודם, כן, אם ההורים שלי אומרים לי לרוץ כל בוקר לא יודע מה חצי שעה בשביל הבריאות, אז לפי שיטת הראשונים הזאת אני צריך לעשות את זה. שיש גם כשזה לא למען האינטרס שלהם, אלא כשהם חושבים שזה מה שטוב לי, אני צריך לשמוע בקולם. בסדר? אבל ואפילו לשיטה הזאת אם הם יגידו לי דברים מהותיים בחיים, לא לרוץ חצי שעה כל בוקר, לא צריך לשמוע בקולם. וזאת בעצם הטענה וזה בדיוק מה שהמהרי"ק מוסיף בקטע הזה, זה בדיוק מה שהוא רוצה לומר. שאפילו לשיטה שיש תוקף לציווי ההורים גם בדברים שלא נוגעים לאינטרס שלהם, גם לזה יש מגבלה טריטוריאלית. לא יכולים לדרוש ממני להוציא כסף משלי על העניין הזה, לא יכולים להכתיב לי פרמטרים מהותיים בדרך החיים שלי, אלא אם הם מבקשים ממני דברים זוטיי דברים. אם הם מבקשים ממני לחיות אחרת ממה שהחלטתי, את זה הם לא יכולים לכל הדעות. גם לשיטה שמותר להם להכתיב לי דברים ולא רק לדאוג לאינטרסים של עצמם. זה מה שהוא הוסיף פה. זה מה שהוא אמר פה, שזה לא שייך כבוד אלא כגון מאכילו משקהו ומלבישו מנעילו וכולי, מורא לא ישב במקומו ולא סותר דבריו וכולי, וכן כיוצא בזה דשייך לאב. אבל במילתא דלא שייך לאב בגופיה, פשיטא דאין כוח האב למחות ביד בנו. שוב פעם, אין כוח ביד האב למחות בבנו ואפילו מי שאומר שיש, בטח לא להוציא כסף על זה. ולא במקום שזה מהותי כמו לא לשאת אישה שאני רוצה לשאת. אני חושב שבמהרי"ק וזה הרבה מפרשים מופיע אחר כך בשולחן ערוך, שעברו על המהרי"ק הזה ולא שמו לב לעיקרון מרחיק הלכת שמופיע בו. שהוא לא מדבר על 'איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו', הוא לא רק מביא גם את זה, אבל לכל אורך התשובה רואים שיש פה עוד משהו, משהו הרבה יותר יסודי. ההורים לא יכולים להכתיב לי את צורת החיים שאני בוחר בה. זה מה שהמהרי"ק אומר. חוץ מזה כשזה נוגע למצווה זה עוד נימוק, אז וודאי שהם לא יכולים להכתיב לי. הוא מביא שני נימוקים. וגם הקטע האחרון שעוד מסומן פה בדף בא להדגיש בדיוק את הנקודה הזאת, יש פה משהו שהוא מעבר לשאלת המצווה, והם לא יכולים למחות ביד הבן כי זה לא נוגע להם, זה נוגע לטריטוריה שלי, לחיים שלי. הם לא יכולים למחות. והוא מדבר פה על השיטה שיש להם זכות לצוות עליי בדברים שהם לא האינטרס שלהם. נכון, אבל לא בדברים מהותיים שנוגעים אליי באופן מהותי. זה כמובן מעורר את השאלה של איפה הגבול. זאת אומרת מה זה נקרא מהותי, עד כמה חשוב זה צריך להיות כדי להיחשב מהותי ולדחות את כיבוד הורים. אין לזה תשובה כמובן ולא צריכה להיות לזה תשובה, זה שכל ישר. זאת אומרת בן אדם צריך להבין, רק בן אדם עצמו יודע מה באמת חשוב לו ועד כמה הדבר חשוב לו. אי אפשר לקבוע בזה מסמרות. מה אני אכתוב בשולחן ערוך שמי שרוצה להתגייס לצבא לקצונה זה מספיק חשוב זה דוחה את כיבוד הורים? יש כאלה שמבחינתם זה לא עניין כל כך משמעותי. ואז הם כן אמורים לציית להורים. יש אנשים שמבחינתם זה מאוד משמעותי, אז הם לא צריכים לציית להורים. מעבר לזה יש צד שני למשוואה, השאלה כמה זה חשוב להורים. אולי גם אם זה חשוב לי, אבל אם אני רואה שזה ממש בנפשם של ההורים שלי יכול להיות שיש מקום בכל זאת כן, שכן לציית להם. לכן פה אי אפשר לקבוע מסמרות. זה עניין של שיקול דעת. מה שכן, רק נותנים לי את הקווים המנחים. הקווים המנחים בעצם אומרים תראה, באופן עקרוני יש גבולות לטריטוריה של ההורים ולטריטוריה שלך. מעבר לגבול הזה, זכותך לא לציית להם. ולמרות שאין לזה שום מקור ולא לומדים את זה משום מקור, ועדיין זה ברור לגמרי שההורים לא יכולים להכתיב לי מה לעשות. למה? זה שהוא משהו מחוץ להלכה, זה קטגוריה פריפריאלית מה שקראתי. זה שהוא עיקרון חוץ-הלכתי שמתערב בתוך ההלכה ואומר עד כאן. במובן הזה זה מאוד דומה, כך פתחתי את הסדרה הזאת, מאוד דומה למה שדיברתי ביחס למוסר בסדרה הקודמת. גם למוסר התייחסתי כקטגוריה פריפריאלית. זה משהו חוץ-הלכתי, אבל הוא כמובן יכול להיות מעורב בקביעה של מה מותר ומה אסור ומה אני אמור לעשות גם בשדה ההלכתי. כי במקום שיש לי קונפליקט של הלכה מול מוסר, יכול להיות שאני אחשוב שהמוסר גובר על ההלכה במקרה הזה, ואז אני לא אקיים את ההלכה. זאת אומרת זה נוגע להחלטות מעשיות בתחומים הלכתיים שהם נקבעות על ידי עקרונות שבאים מחוץ להלכה. אוקיי? לכן במובן הזה זה שיקול, מה שאני קורא פה, שיקול פריפריאלי. כמו שאמרתי קודם, יכול להיות שיש גם מאחורי הדרשה של איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו, גם מאחורי הדרשה הזאת, בעצם מה שעומד זה לא הערך שההורים רוצים למנוע ממני לקיים, אלא זכותי. אני בוחר לעבוד את הקדוש ברוך הוא. ההורים לא יכולים להגיד לי לא לעבוד אותו. זאת דרך החיים שבחרתי לי, אפילו אם זה לא היה חשוב וזה לא היה ערך מאוד גדול. אבל אמרתי, בכל זאת צריך את הדרשה של איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו כדי להגיד שבניגוד למקרים של שיקולי טריטוריה, כאן אסור לי לשמוע בקול ההורים. לא רק שאני לא חייב. בשיקולי טריטוריה אני לא חייב לציית להם, אבל אם אני מחליט שכן, אז זה גמור, אפשר. במצב שבו הם אומרים לי לעבור על מצווה, שם אסור לי לציית להם. לזה צריך מקור. ופה צריך כבר ערך מנוגד שגובר על הערך של כיבוד הורים. ועדיין בהקשר של כיבוד הורים, יש, וגם בהקשר הזה של לכבד את ההורים מממונו שלו. הרי להלכה אנחנו פוסקים שצריך לכבד את ההורים רק מממונם. לכאורה זה דין תמוה. הרי בכל ההלכה יש חובה להוציא כסף על קיום מצווה, עד חומש מממונו כדי לקיים מצוות עשה. אז למה לכיבוד הורים, למה יגרע כיבוד הורים משאר מצוות עשה? אני חושב שפה, כבר כאן רואים את שיקולי הטריטוריה עוד לפני המהרי"ק. למה? כי בעצם אומרים לי תראה, אני מדבר כרגע כשההורים הם לא חסר להם כסף. הם לא במצב כלכלי בעייתי. ההורים הם בסדר גמור. ואני צריך לכבד אותם ואני צריך להוציא בשביל זה כסף. לא, לא חייב. יעשה את זה מהכסף שלהם. למה? כי אם להורים יש כסף, אז למה שאני אוציא את הכסף שלי? זו זכות שלי להשתמש בכסף שלי. יש לי חובה לכבד אותם, אבל לא על חשבון הזכויות שלי. והכסף שלי הוא הזכות שלי ואני לא חייב להוציא את זה כל עוד להורים יש כסף. אגב, בשולחן ערוך באמת יש דיון די מסובך בסימן ר"מ. יש דיון די מסובך, אז איך בדיוק אני צריך לכבד את ההורים מכספי ומכספם, האם אני צריך לחזור על הפתחים, האם אני צריך לכבד אותם בגופי ולא ללכת לעבוד ואז בסוף אני אגיע לחזור על הפתחים בשבילי? יש חילוקים בין כל הדברים האלה, ובסופו של דבר בשורה התחתונה נדמה לי שמה שעולה שם מכל הפרטים זה שמדובר באמת בשיקול של טריטוריה. זה לא שיקול של דחייה. אם אני רוצה לתת מכספי אני כמובן מוזמן לעשות את זה, אין איסור לתת את זה מכספי. אני רק לא חייב. למה אני לא חייב? כי השיקולים מה לעשות עם הכסף שלי הם שיקולים שלי. ההורים לא יכולים להכתיב לי מה לעשות עם הכסף שלי כל עוד יש להם כסף. כל המקומות בשולחן ערוך שם שבהם כתוב שאני כן יכול או כן צריך להוציא כסף על ההורה, וזה הרבה סיבוכים של אחרונים באים פה לפתרונם כשמבינים את זה, זה בכלל מהלכות צדקה, לא מהלכות כיבוד הורים. שבמקום שבו להורים חסר הכסף, אז בהלכות צדקה הרי עניי עירך קודמים. ואני חייב לתת צדקה לכל אדם שחסר לו כסף וכמובן ההורים שלי קודמים לכל אחד אחר. עניי עירך קודמים. אבל זה הכל לא מדיני כיבוד הורים, זה מדיני צדקה. בדיני צדקה צריך להוציא עליהם כסף כמו על כל עני אחר כמובן, זה ברור. לכן כשחסר להורים שלי כסף אז אני כן צריך להוציא מהכסף שלי. כל הדיון בכיבוד הורים זה כאשר לא מעורבות פה הלכות צדקה. להורים יש כסף, אין בעיה, לא צריכים את הכסף שלי, אבל אני עכשיו רוצה לכבד אותם. האם אני צריך להוציא מהכסף שלי כדי לכבד אותם? לכאורה על כל מצווה אני צריך להוציא את ממוני. לא, מה פתאום! לא צריך להוציא את ממוני ושאין שום היגיון שאם אפשר לעשות את זה מממונם שלהם, אז שאני אעשה את זה על חשבון כספי שלי. למה? אין בזה שום היגיון. יש להם כסף, הכל בסדר. אז לכן בעצם כבר עצם הדין הזה של לכבד את ההורים משלהם ולא משלי, זה נדמה לי מצביע על איזשהו סוג של שיקולי טריטוריה. אגב, אם באמת השולחן ערוך כותב שאם באמת הוא לא צריך לכבד, השולחן ערוך עצמו כותב בסעיף ה', ברמ"ס סעיף ה', שהוא לא צריך לחזר על הפתחים כדי לתת להורים כסף אם חסר להם כסף. אבל הוא צריך לכבד אותם אפילו אם זה לוקח לו את כל הזמן והוא לא מצליח לעבוד ואז הוא צריך לחזר על הפתחים כדי להתפרנס. כי כאן הוא מחזר על הפתחים בשביל עצמו. לכבד אותם הוא מכבד מגופו, לא מכספו. לכבד מכספו הוא לא צריך. אבל לכבד בגופו אפילו אם בסוף הוא כן יזדקק לחזר על הפתחים, את זה הוא כן צריך לעשות וגם זה בגדרים שונים ויש בזה מחלוקות, אני לא נכנס עכשיו לכל הפרטים, אני רק מנסה להדגים להדגים את העיקרון הזה. אולי דוגמה, לא, הדוגמה השלישית היא בעצם מה שהמהריק עצמו הביא ומופיע בסעיף ט"ז בשולחן ערוך מה שהרא"ש כתב, שאם האב ציווה את בנו לא לדבר עם פלוני או לא למחול לו על זמן קצוב והוא רוצה להתפייס, אז הוא יכול להתפייס ולא צריך לשמוע בקול ההורים. ושוב פעם הש"ך והט"ז שם מחפשים את מימד המצווה שבדבר, איזה מצווה יש להתפייס עם הזולת ולכן אני לא צריך לשמוע בקול ההורים. ואני טוען שזה לא שייך למימד המצווה. זאת אומרת, יכול להיות שיש בזה גם מצווה, אבל לא צריך להגיע לזה. כיוון שאם אני רוצה להיות חבר של מישהו אבא שלי לא יכול להגיד לי לא להיות חבר שלו. ואם זה ככה, אז אני חוזר בעצם לשתי התשובות של הרב עובדיה ושל הרב אריאל והטענה שלי שבעצם מה שנכון זה לטפל בשאלות האלה בשיקולי טריטוריה ולא בשיקולי דחייה, דחייה במובן שיש עיקרון אחר שדוחה את כיבוד הורים, אלא כיבוד הורים עצמו נעצר משיקולי טריטוריה. אני רוצה להביא עוד כמה דוגמאות לעניין הזה של שיקולי טריטוריה כדי לחדד את האספקט הזה. כן, הדוגמה האחת שכבר הבאתי אני חושב כמה פעמים בשיעורים מתישהו, זה הבדיחה של איזה חבר שלי מבני ברק, איזה לץ מבני ברק שישבנו ליד שולחן והוא ראה איזה מישהו שמה מחזיק בספר שהוא חיפש הרבה זמן. אז הוא אומר תראה יש לי שתי אפשרויות: או לקחת לך את הספר ולעבור בלא תגזול, או להשאיר לך את הספר ולעבור בלא תחמוד. כיוון שאני עובר בכל מקרה באחת העבירות, אז כבר עדיף שהספר יהיה אצלי, כך או כך אני עובר עליו. עכשיו זה לא נכון גם בגדרי לא תחמוד והוא גם ידע את זה, אבל בוא נניח לרגע שהוא צודק בגדרי לא תחמוד, האם שיקול כזה הוא שיקול רלוונטי? לכאורה זה מאוד הגיוני, כך או כך אני עובר עליו, אז לפחות שהספר יהיה אצלי, כך או כך אני עובר עליו. מה הבעיה עם זה? הרי התחושה כמובן שזה משהו עקום. איך איך לנסח את האינטואיציה הזאת בשפה ההלכתית? איך לתרגם אותה ולהסביר לבנאדם שאתה לא יכול לעשות שיקולים כאלה? לכאורה גם כאן וגם כאן הוא עובר עליו, אז למה שהספר כבר לא יישאר אצלו, למה נפשך? והתשובה היא אני חושב שוב פעם שיקולי טריטוריה. אתה צודק לגמרי מבחינה הלכתית, אבל הספר הוא שלו, לא שלך. ושיקולים שצודקים לגמרי מבחינה הלכתית אתה יכול לעשות בתחום שנוגע אליך, לא בתחומים שלי. בתחומים שלי גם אם אתה צודק הלכתית, אין לי ויכוח איתך הלכתי. זה לא שיש לך עיקרון ערכי שלא לקחת אותו בחשבון שדוחה את השיקול שלך, לא, מה פתאום! זו שאלה של זכות. אני רוצה להחזיק בספר. אתה מהשיקולים ההלכתיים שלך החלטת שאתה יכול לקחת ממני את הספר כי ממילא זה לא משנה. החלטת. תינפח רוק ותמשיך להחליט עד מחר. על הספר שלי מי שמחליט זה אני, לא אתה. לא בגלל ושוב פעם, לא בגלל שהשיקול ההלכתי שלך לא נכון, השיקול ההלכתי שלך כן נכון, אבל אתה מיישם אותו מחוץ לגבולות הטריטוריה הרלוונטית שלך. אתה מיישם אותו בטריטוריה שלי. בטריטוריה שלי אתה לא יכול ליישם שיקולים. שיקולים גם אם שיקולים נכונים. זה ההבדל, זאת אומרת, בדחייה הלכתית רגילה אז אנחנו מדברים על דחייה בגלל שהשיקול שלך לא נכון, יש עיקרון אחר שגובר עליו. פה אני אומר השיקול הוא נכון, אבל גם שיקולים נכונים אתה לא האיש המוסמך להפעיל אותם, כי אתה מוסמך להפעיל שיקולים גם אם הם נכונים רק בטריטוריה שלך, לא בטריטוריה שלי. בטריטוריה שלי אני מקבל את ההחלטות, לא אתה. יש דוגמה נוספת דומה לעניין הזה. יש נגיד בסיטואציה שבה בן אדם מאיים עליי עם אקדח שאני אתן לו שקל, ואם לא אז הוא יהרוג אותי. עכשיו השאלה אם מותר לי להרוג אותו. הוא מאיים על נפשי, הוא רודף, האם מותר לי להרוג אותו? לכאורה לא, כי הרי אני יכול לתת לו שקל ואז הוא לא יהרוג אותי והכל יהיה בסדר, אסור להרוג בן אדם כדי לחסוך שקל, נכון? אז איך, אז אסור להרוג אותו? אבל ברור שמותר. למה מותר? כי אני לא חייב לתת לו שקל. נכון, לא חייב, אבל אסור לי להרוג אותו בשביל להימנע מלהרוג אותו עדיף לתת לו שקל, לא? לא. בזה שאני לא חייב לתת לו שקל, הוא בעצם מאיים עליי והוא מנסה לנצל את הכללים ההלכתיים שאומרים לי אל תהרוג אם אתה יכול לפתור את הבעיה בשקל. הוא בעצם מנסה להכתיב לי מהו השיקול ההלכתי שאני אעשה, שעדיף לתת את השקל ולא להרוג מאשר להרוג. ובמצב כזה, אז ההלכה מקפיאה את עצמה. ההלכה אומרת אם אתה מנסה להשתמש בהלכה כדי להכתיב לי דברים על הזכויות שלי בטריטוריה שלי, ההלכה מקפיאה את עצמה, היא אומרת לי אתה יכול להרוג אותו מדין רודף. מה הראיה שלי? חוץ מזה שזאת סברה פשוטה, הייתי אומר את זה גם בלי ראיה, אבל יש לזה ראיה מאוד נחמדה. הגמרא בסנהדרין מביאה על זמרי ופנחס, שאם התהפך פנחס לזמרי והרגו לפנחס, אינו נהרג עליו. הרי זמרי היה, כשפנחס בא לדקור את זמרי עם כזבי בת צור שמה, אז זמרי היה יכול להסתובב ולהרוג את פנחס מדין רודף. הוא היה פטור. אז שואל הכלי חמדה, מביא בשם הרבי מגור אם אני לא טועה את השאלה הזאת, בסוף פרשת בלק הוא שואל את השאלה הזאת, הרי הוא יכול בעצם להפסיק לחטוא ואז הוא, ברור שפנחס לא יהרוג אותו ואין צורך להרוג את פנחס כדי להינצל. והכלל בדין רודף הוא שאם יכול להצילו באחד מאיבריו, אין היתר להרוג את הרודף. זאת אומרת, אם אני יכול נגיד לפגוע לו ברגל ובכך להינצל, אז אין לי היתר לירות בו ולהרוג אותו. אם אני יכול להינצל בלי להרוג את הרודף, אין היתר להרוג את הרודף. והנה, פה אני יכול להינצל בלי להרוג את הרודף, איך? פשוט להפסיק לחטוא. אם אני אפסיק לחטוא, פנחס לא יהרוג אותי והכל יהיה בסדר. אז אומר שם הכלי חמדה, עוד פעם זה בשם הרבי מגור, וזה פשט הגמרא. אומר הכלי חמדה, יש עוד פעם, יש שיטות ראשונים שבהם הנרדף עצמו אין עליו את המגבלה הזאת שהוא יכול להציל באחד מאיבריו אז אסור לו להרוג את הרודף. הוא לא נדרש לעשות שיקולים עדינים כאלה כי הוא בלחץ, הוא נרדף. אבל חלק מהראשונים זה לא ככה, זה מחלוקת ראשונים. לחלק מהראשונים גם הנרדף אם הוא יכול להינצל בלי להרוג את הרודף, אסור לו להרוג את הרודף. אז לאותם ראשונים לפחות, אז צריך להבין פה, אז למה לזמרי היה מותר להרוג את פנחס מדין רודף? הוא היה יכול להפסיק לחטוא ואז הוא היה ניצל גם בלי להרוג את פנחס. יכול להצילו באחד מאיבריו. אז התשובה היא, נכון, אני יכול להפסיק לחטוא ואז הוא לא יהרוג אותי, אבל אני לא בא לי להפסיק לחטוא, אני רוצה לחטוא. עסק שלי עם הקדוש ברוך הוא, והוא כבר יתחשבן איתי על זה שאני חוטא או לא חוטא. לא עסק של סבתא שלך. אם אתה דורש ממני להפסיק לחטוא, אני לא רוצה להפסיק לחטוא. אתה מאיים שתהרוג אותי אם אני לא אפסיק לחטוא, אני אהרוג אותך, כי כשאתה מאיים עליי אתה רודף. וזה מותר, ההלכה מכירה בזה. יש פה דין רודף, מותר לי להרוג אותו בשביל הזכות לחטוא. יש לי זכות לחטוא. ברור שאני אחרי זה אחטוף והקדוש ברוך הוא יתחשבן איתי על זה שחטאתי. אבל אתה פנחס לא יכול לתבוע ממני להפסיק לחטוא, כן, ולהציל את החיים שלך. אני לא רוצה להפסיק לחטוא ואני מוכן לתת את הדין בפני הקדוש ברוך הוא. אתה לא תכתיב לי מה לעשות. ורואים את שיקולי הטריטוריה, זה ממש כמו האבא ואמא עם הילד, רק הרבה יותר קיצוני. במקום שבו פנחס מבקש ממך דרישה לגיטימית, הוא לא אומר לך לעבור על דבר תורה, הוא אומר לך לקיים את דבר התורה, ויש לי זכות לחטוא, ובשם הזכות הזאת מותר לי להרוג אותו מדין רודף. אז ובוודאי ובוודאי כשבן אדם מאיים עליי ואומר לי תן לי שקל, אחרת אני הורג אותך, אז ברור שמותר לי לירות בו כי יש לו דין רודף. הרי להחזיק את השקל זאת וודאי זכותי, אין בזה שום עבירה. אפילו דבר שהוא עבירה, ואסור לי לעשות אותו, אבל זכותי לעשות אותו ולך אין שום זכות לתבוע ממני לא לעשות את זה, זה חשבון שלי עם הקדוש ברוך הוא. במצב כזה מותר לי להרוג אותך. אז במקום שבו אני סתם לא רוצה לתת לך שקל, לא לרצות לתת לך שקל זה לגמרי זכותי, השקל הזה הוא שלי. אז במצב כזה ברור שמותר לי להרוג אותך. אל תאיים עליי ואל תיקח את הסיכונים ולא תמות. יש בהקשר דומה כתבתי פעם מאמר על הריגת גנב, כעין חוק שי דרומי, שהסיפור הוא שנכנסו שמה כמה בדואים לחווה של שי דרומי בלילה והוא ירה בהם והרג אותם. הם נכנסו לגנוב, הוא לא איים על חייו כנראה, לפחות זאת הייתה ההנחה שמה, והוא כדי למנוע מהם את הגניבה הרג אותם. ואז שפטו אותו לכלא ואז העבירו, היה סערה גדולה, ויכוח בציבור, אבל זה על פי החוק הוא באמת עבר על החוק, זאת אומרת שפטו אותו והכניסו אותו לכלא. הטענה הייתה היית צריך לפנות למשטרה, אתה לא יכול להרוג אנשים בשביל להציל רכוש. ואחרי זה עבר חוק שי דרומי שקצת מיתן את זה, עוד פעם לא לגמרי, אבל זה כבר יותר מתון. ואני כששמעתי על הסיפור הזה האינטואיציה שלי הייתה חד משמעית להרוג אותם. בלי שום בעיה מותר להרוג אותם. למה? בדיוק בגלל השיקול שאמרתי עכשיו. שאם אתה נכנס אליי לבית ואתה רוצה לגנוב ממני ואתה סומך על זה שאני לא אהרוג אותך כי הרי ממון לא מצדיק הריגה של בן אדם, אז אתה בעצם מנסה לתמרן אותי עם כללי ההלכה שאני כפוף אליהם ולהרוויח מזה כסף באופן ציני. במצב כזה ההלכה מקפיאה את עצמה, זאת הייתה הטענה שלי, ולכן מותר לי להרוג אותך. בדיוק כמו עם השקל או עם פנחס וזמרי. אז אמרו לי שמה, שלחתי את המאמר הזה לתחומין, אז הם אמרו לי אבל מה זאת אומרת בדין של בא במחתרת, כן, אם במחתרת יימצא הגנב והוכה ומת אין לו דמים, התורה מדברת כבר על זה והגמרא בסנהדרין, שאם אני יורה בגנב אז אני פטור. רק שהגמרא כשהיא דנה בזה אז היא אומרת למה באמת זה כך? בגלל החשש שאם אני אתחיל לריב איתו אז הוא יהרוג אותי, וכיוון שהוא מאיים להרוג אותי יש פה דין רודף ולכן אני הורג אותו. איך אפשר להוציא מכאן היתר להרוג גנב שאין לי חשש שיהרוג אותי? בוא נגיד לצורך הדיון שלא היה חשש שיהרגו אותו אפילו אם הוא יתמודד נגדם, הם כמובן הצליחו לקחת לו את הרכוש אבל אין חשש לחייו. השאלה אם במצב כזה מותר לו לירות בהם כדי למנוע את הגניבה. אני טענתי שכן. המערכת של תחומין כולה התקוממה שמה ואמרה מה פתאום, זה לא יכול להיות נכון, זה נגד הגמרא. היה מעניין עוד מעט אני אספר מה היו הנמקות שלי, אבל רק בתור אנקדוטה הם רצו לפנות לבורד שלהם, לנשיאות שלהם שיכריעו, כי אני לא הסכמתי עם הטיעונים שלהם, עניתי וכולי והם רצו לפנות, זה היה הרב שאר ישוב, הרב אריאל והרב ליכטנשטיין. בינתיים רק הרב אריאל ייבדל לחיים, שני האחרים כבר זכרונם לברכה. אז זה היה הבורד שלהם ורצו לשאול את הבורד מה דעתם. ואז התברר שהבורד שכח שהוא בורד בכלל, מינו אותם לפני שלושים שנה להיות הנשיאות של תחומין, אף אחד מהם לא זוכר שהוא בנשיאות של תחומין. הם החליטו בסוף לפרסם את המאמר עם ההערות של המערכת והתשובות שלי למטה. זה מה שהם עשו בסוף. ומה הנקודה? אני אמרתי להם ככה, אני טוען שהיתר להרוג את הגנב הוא יסודו לא בסכנת הנפשות שמוטלת עליי אלא זה היתר לצורך הגנה על רכוש. מה הראיה? תחשבו על זה שאני נמצא בחדר, ישן בבית, נכנס בלילה גנב אליי הביתה, אומרים לי תראה מותר לך להרוג אותו כי אם אתה תיאבק נגדו. מה זאת אומרת? תישאר בחדר בשקט, תשתדל לא לנחור גם כדי שלא יראה שאתה שם, ותן לו לגנוב את כל הכסף, אחרי זה תלך למשטרה. מה ההיתר שלך בכלל להתחיל להיאבק איתו ואז יכול להיות שהוא יוציא אקדח ויאיים עליך ולכן מותר לך להרוג אותו? אם יש לך חשש כזה, תישאר בחדר סגור, תן לו לקחת את מה שהוא לוקח ותלך אחרי זה למשטרה. מה, למה התורה והגמרא גם מתירות לי ללכת ולהיאבק נגדו למרות שבעצם ברור שהוא… לא ברור, אלא יש חשש שהוא יוציא אקדח ואז בעצם אומרים לי תראה אל תתחיל בכלל להיאבק נגדו, ישר תירה בו. לא אומרים לי תיאבק, רק אם הוא מוציא אקדח תירה בו, אומרים לא, בגלל שאם אתה תיאבק אולי הוא יוציא אקדח, אז אתה יכול כבר לירות בו ישר, גם בלי להיאבק בו. אבל ההצדקה היא כמובן החשש שמא הוא יוציא אקדח, אז יש כאן כן איזושהי הצדקה של פיקוח נפש. אז אני אומר כן, אבל ממה נפשך? אם ההצדקה היא פיקוח נפש יש לי פתרון יותר פשוט, תישאר בחדר ואל תיאבק. מה ההצדקה ליטול חיים בשביל להציל רכוש? הרי כל מה שאתה יוצא החוצה זה כדי להציל רכוש. הוא לא יהרוג אותך אם אתה ממשיך לישון בחדר. אז לכן מיניה וביה ברור שההיתר פה הוא לא היתר בגלל פיקוח נפש, הוא היתר בשביל להגן על הרכוש. אלא שיש הערכה שאם תגן על הרכוש אתה יכול להיקלע לסכנת נפשות ולכן מתירים לך להרוג אותו. אבל בסופו של דבר התשתית היא הגנה על רכוש, כי אם הגנה על רכוש לא הייתה מצדיקה את ההרג שלו, אז תישאר בחדר לישון, אל תגן על הרכוש, אף אחד לא ימות, והכל יהיה בסדר, רק אתה איבדת רכוש. למה התורה ובהלכה מתירות לך כן להתגונן? כיוון שבסוף בסוף מותר לך להרוג אותו כדי להגן על הרכוש. הטענה שלי הייתה שכל ההנמקה הזאת שיש חשש שהוא יהרוג אותך, הסברתי את זה בכמה צורות, אבל הטענה שלי בעצם הייתה, אחת הטענות הייתה, שהנקודה היא שבמקום שבו אתה יכול לריב איתו בלי שהוא יוציא אקדח ולהתגבר עליו, אז באמת אסור לך להרוג אותו. למה? כי אתה יכול להציל את הרכוש שלך בלי להרוג אותו, זה כמו יכול להצילו באחד מאבריו. אלא מה? הטענה היא שאם אתה תתגונן נגדו ותנסה להגן על הרכוש, הוא יוציא אקדח ואז אתה תפסיד את הרכוש, לא רק את הכסף שלך, הוא פשוט יתגבר עליך. במצב כזה אל תיתן לו בכלל להגיע למצב הזה, תירה בו ישר. אז בעצם הבעיה היא לא סכנת נפשות, הבעיה היא שבזכות האקדח שהוא יוציא אתה לא תצליח למנוע את הגניבה. זו הנקודה. לכן מותר לך לירות בו, לא בגלל סכנת נפשות. ובאמת אם אתה יכול להתגבר עליו ואין חשש לחייך, אז ודאי שאסור לך להרוג אותו, אז תנסה להתגבר עליו בכוח בלי להרוג אותו. לכן הוצאת האקדח שמה היא לא סכנת נפשות אמיתית. ויש לי גם ראיה לדבר. הגמרא שם בסנהדרין בפרק בן סורר, הגמרא שואלת שם מה הדין בשבת? בא אליי גנב הביתה בשבת, האם גם בשבת מותר לי להרוג אותו? יש איסור נטילת נשמה בשבת. האם מותר לי להרוג אותו? עכשיו, הרי בדין רודף אין פסוק והכל פשוט וברור שמותר להרוג את הרודף וצריך להרוג את הרודף גם בשבת. נו, אז מה למה צריך פסוק מיוחד כדי ללמד אותי שבבא במחתרת מותר לי להרוג אותו גם בשבת? דין רודף, לא? הוא בסך הכל מאיים על חיי, זה היתר, זה סעיף של דין רודף, לא? כי הייתה הוה אמינא בלי הפסוק שבשבת אסור לי להרוג אותו. אז מה, בשבת אני צריך למות? מה פתאום? בשבת אני צריך להישאר בחדר ולא לצאת החוצה. למה? כיוון שבשבת מה שקורה זה שהמחיר אם אני אצא החוצה ואתמודד איתו הוא לא החיים שלו. את החיים שלו הם שום בעיה, הוא נכנס למלכוד שיישא בתוצאות, הוא איבד את החיים שלו בגלל שהוא הכניס את עצמו למשוואה הזאת. אבל בשבת הבעיה היא לא החיים שלו, הבעיה היא איסור שבת שלי, שהוא מאוד חמור. נטילת נשמה בשבת, חיוב סקילה. זה מי אמר שמותר לי לעשות בשביל רכוש? הרי אני צריך לאבד את כל ממוני כדי לא לעבור על איסור לאו, בטח על לאו של שבת. שם הייתה הוה אמינא תישאר בחדר, אל תתמודד איתו, הוא לא יוציא את האקדח, לא יסכן אותך, לא תצטרך להרוג אותו, תן לו את הכסף. שיקח את הכסף וילך, ואז לא תצטרך לחלל שבת. בשביל זה צריך פסוק, כי בלי הפסוק באמת הייתי אומר לו לא, הייתי אומר לו תמות. בדין רודף מותר להרוג את הרודף בשבת, צריך להרוג את הרודף בשבת. אלא פשוט אל תיכנס למצב שיהיה פה דין רודף, תישאר בחדר ואל תצא אליו, ואז אין שום בעיה. בא הפסוק ואומר בשבת למרות שהאיסור הוא איסור שבת, לא רק הפגיעה בחיים שלו, האיסור שלך. למה לא להקריב את הכסף שלי כדי שאני לא אעבור איסור? ובשביל להציל את החיים שלו, להציל את החיים שלו אני לא צריך להקריב שום כסף שלי, זה ראינו בפנחס ועם השקל. אבל בשביל לא לעבור על איסור שבת שלי אני צריך להוציא את כל ממוני. נו אז הוא יגנוב לי כסף, אז מה? העיקר שאני לא אעבור על איסור שבת. אומרת הגמרא במקום שבו, זה בא הפסוק ואומר, במקום שבו יש גורם שמנסה לנצל את ההלכה באופן ציני ולגרום לזה שבגלל אילוצים הלכתיים הוא יצליח לקחת לי את הכסף, ההלכה מקפיאה את עצמה וגם חילול שבת נדחה, אתה יכול להרוג אותו. לא הבעיה היא לא רק את החיים שלו שהפקרנו, גם השבת מוקפאת. גם השבת מוקפאת. וזה בעצם הנקודה שזה עוד פעם שיקול טריטוריה מאוד מאוד חזק. זה שיקול טריטוריה שבעצם אומר שבתחום שבו בן אדם מנסה להכתיב לי דברים ומנסה להשתמש בהלכה כדי לאלץ אותי לוותר על זכויותיי, ההלכה מקפיאה את עצמה, כולל הלכות שבת, כולל איסור רצח, כולל הכל. ההלכה מקפיאה את עצמה, תעשה מה שאתה רוצה כדי להינצל. אף אחד לא יכול להכתיב לך מה לעשות עם הכסף שלך. למרות שעוד פעם, אם אני צריך להוציא כסף כדי להימנע מחילול שבת אני צריך להוציא את כל ממוני. פה אין אף אחד אחר שעושה לי את זה באופן ציני, זה מה שיצא. אז צריך להוציא את כל ממוני כדי לא לעבור את העבירה. אבל אם יש מישהו שמכניס אותי לסיטואציה הזאת ומנסה לתמרן אותי ולהשתמש באילוצים ההלכתיים כדי לגרום לכך שאני אאבד את זכויותיי, ההלכה אומרת אני מקפיאה את עצמי. מה המקור לזה? אז יש את הפסוק הזה של שבת אבל אתם מבינים שזה דרשה שהגמרא עשתה, אפשר היה לדרוש מאה דברים אחרים מהפסוק. ברור שהייתה פה סברה. הסברה היא סברה של טריטוריה. יש סברה של טריטוריה שאומרת שמה שנוגע אליי אסור לאף אחד אחר להכתיב, אף אחד אחר לא יכול להכתיב לי מה לעשות עם הכסף שלי. ואם הוא מנסה לעשות את זה באמצעי הלכתי, תישא בתוצאות. ההלכה מקפיאה את עצמה, אין עליה שום מגבלות הלכתיות. לכן הטענה שלי, כן, זה כמו השיטה האמריקאית, אם מישהו נכנס אליי הביתה ורוצה לגנוב לי כסף אני יורה לו בראש. זה הכל, בלי שום בלי שום חוכמות. עוד פעם, אם צריך, אם אני יכול למנוע את הגניבה בלי זה ובלי חשש לחיי אז כמובן צריך לעשות את זה. אבל אם החשש הכי קטן, אין שום בעיה, הוא נכנס וכל הדילמות הידועות אתם יודעים עם הסנדוויץ' המורעל, כל מיני אגדות אורבניות כאלה על בן אדם ששם שברי זכוכית בחלון שאם גנב ייכנס שמה אז הוא ייפצע. אז יש איזה אגדה אורבנית שבארצות הברית היה גנב כזה והוא תבע את בעל הבית וזכה בתביעת נזיקין על זה ששמו לו זכוכיות על החלון. אין לי מושג אם זה נכון או לא, אם זה נכון זה הזוי. אבל יש סיפור שגם אגדה אורבנית אבל לפני כמה זמן זה הסתובב שכאילו זה כן היה, לא יודע בדיוק אם זה היה או לא היה, על איזה ילד כאפות כזה שהילדים בכיתה תמיד לקחו לו את הסנדוויץ'. והוא הביא פעם אחת סנדוויץ' מורעל לכיתה. ומישהו לקח לו את הסנדוויץ' והוא ימות כי הוא אכל סנדוויץ' מורעל. השאלה אם מותר לעשות דבר כזה. אוקיי? אני נוטה לחשוב שמותר. אם אין לך דרך אחרת להציל את הסנדוויץ', אז מותר. למרות שפה יש מקום להתלבט קצת כי כשאתה שם את הסנדוויץ' המורעל אתה לא מציל את הסנדוויץ', פשוט הורג אותו. פה יש מקום לדון. אתה מציל את הסנדוויץ'ים של מחר אולי, אבל לא את הסנדוויץ' הזה. סנדוויץ' הזה סתם מלכודת, הוא לא, אז אולי יש מקום להתלבט. אבל העיקרון הוא שאם מישהו מכניס את עצמו לתוך סיטואציה ובונה על זה שאני לא אעבור על ההלכה וככה הוא יצליח להכריח אותי לוותר על זכויותיי, אז ההלכה אומרת אני מקפיאה את עצמי. בשביל זה יש ראיה מהמגן אברהם, שמה על הערה של הסוחר על הספר שכתבתי את זה שם בהלכה, אבל אני לא רוצה להיכנס יותר לפרטים האלה. בעצם אני כבר צריך לסיים, אז אני רק אגיד במשפט אחד את מה אני הולך לעשות בפעם הבאה. אני רוצה להרחיב את העניין הזה של השיקולי טריטוריה ולהסביר ככה את שיטת רש"י הידועה בפרק הכונס, שרש"י אמר שאדם לא מציל עצמו בממון חברו. זאת אומרת אסור לי לגזול או להזיק לממון של חבר שלי אפילו אם אני. לשלם בחיי. כולם תמהים על הרש"י הזה איך זה יכול להיות? הרי זה יהרג ואל יעבור, סליחה, הרי על יהרג ואל יעבור יש רק שלוש עבירות חמורות, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. איפה מצאנו שאיסור גזל דוחה פיקוח נפש? זאת אומרת, אני בפיקוח נפש ובשביל להינצל אני צריך לקחת ממון שלך. כן? אז אומר לנו רש"י, אסור לי לקחת את הממון שלך, אני צריך למות. זאת אומרת, בשביל לא לעבור על איסור גזל אני צריך למות. ממתי איסור גזל הוא אחת מהעבירות החמורות שצריך למסור את הנפש כדי לא לעבור עליהן? זאת הטענה, זאת השאלה על רש"י ואני ארצה להסביר גם את זה במונחי טריטוריה וגם להרחיב את זה קצת. טוב, אנחנו נעצור כאן. מישהו רוצה לשאול או להעיר? אוקיי, אז נעצור כאן, לילה טוב, להתראות.