הפשטות שיעור 1

[הרב מיכאל אברהם] אני אמרתי שהנושא שלנו יהיה הפשטות. כן, אנחנו עוסקים בנושא רחב, אז אני אדבר על הפשטות קצת. אולי אני אתן כמה דוגמאות רק כדי לחדד יותר על מה מדובר. אנחנו מכירים גם מהחיים שלנו וגם בהלכה, כפי שיבוא בהמשך, כל מיני סוגים של הפשטות. האינטרנט הוא סוג של הפשטה. יש שם אתרים, יש שם מרחב קיברנטי, כן, זה מרחב וירטואלי שאנחנו מתייחסים אליו בעצם במינוח ששאוב מהמרחב הריאלי. אתה הולך לטייל באינטרנט, אתה גולש באינטרנט, יש מקומות באינטרנט, תערוכות באינטרנט, הרצאות, הכל קורה שם למרות שאין שום דבר. זה הכל מרחב וירטואלי. אחרי שזה צולם, מה שמצולם הוא בדרך כלל ריאלי, אבל אחרי שזה מצולם, אז בעצם זה חי באיזשהו עולם שהוא כולו וירטואלי. אבל השפה שבה אנחנו משתמשים היא אותה שפה כמו בעולם הריאלי. וזה לא סתם, זה לא סתם שימוש מושאל בשפה. השאלה זה מושג חלש מדי בשביל זה, כי זה לא שימוש מושאל, זה לא מושאל במובן המלא. מושאל קצת, אבל זה לא מושאל, זה באמת מתפקד אותו דבר. זאת אומרת, זה לא במקרה שאנחנו משתמשים באותה שפה כמו במרחב הריאלי, אלא זה באמת מקום ויש שם באמת חלל. זה מתפקד בכל מובן, כמעט בכל מובן מהותי כמו חלל רגיל, אבל זה לא חלל רגיל.

[Speaker B] למה אתה מתכוון ספייס? מרחב, כן.

[הרב מיכאל אברהם] אז השימוש באותה שפה הוא לא מקרי. זאת אומרת, הוא מצביע על זה שיש שם באמת יצורים או תופעות כמו שאנחנו מכירים בעולם שלנו, אבל זה לא זה. זה משהו אחר, מופשט יותר שמתנהל אותו דבר. אנלוגי? כן, נכון, אבל זה יותר מאשר אנלוגיה. כי אנלוגיה זה בין שני דברים. הכל דיגיטלי, אבל זה אנלוגי. לא, אני כן, אבל אני אומר, אנלוגיה רגילה זה אנלוגיה בין שני דברים שנמצאים באותה רמה. וכאן אני מדבר על אנלוגיה בין משהו למשהו מופשט יותר. הבנתי לגמרי. יש ביניהם איזשהו דמיון. זאת אומרת, אתה יכול לעשות אנלוגיה בין שתי צפרדעים. אבל זה לא אותו דבר. פה אין הפשטות. צפרדע דומה לצפרדע, אז אתה יכול ללמוד מהתכונות של זאת לתכונות של זאת. פה אני עושה אנלוגיה בין משהו לאיזשהו צל שלו, איזושהי בבואה שלו, שהיא יותר מופשטת ממנו. אז זה נכון שזה סוג של אנלוגיה, אבל זה לא בדיוק אנלוגיה כמו שאנחנו רגילים בחיים הרגילים שלנו. זה סוג מאוד מיוחד של אנלוגיה. זה אנלוגיה שהיא בעצם כרוכה בהפשטה. זאת אומרת, היא כרוכה במשהו שאתה מוריד מהדבר איזשהם אלמנטים מוחשיים שלו ומשאיר רק את השלד הלוגי שלו או את השלד העקרוני שלו. הקונספציה. בדיוק.

[Speaker B] אז זה לא אנלוגיה ככה.

[הרב מיכאל אברהם] ובאנלוגיה אתה יכול שאתה עובר דרך דבר כזה, זה אני אגיע עוד מעט. אבל היא כשלעצמה לא עושה את זה. היא כשלעצמה עושה אנלוגיה בין שני דברים, אנלוגיה לא צריכה בהכרח הפשטה. אתה עושה אנלוגיה בין כיסא לכיסא, אתה לא עושה שום הפשטה. זה דומה לזה, ולכן אתה אומר טוב, אם לזה יש

[Speaker B] ארבע רגליים אז גם לזה יש ארבע רגליים.

[הרב מיכאל אברהם] מה מצינו זה אנלוגיה? כן, מה מצינו שהוא אנלוגיה זה לא אנלוגיה שהיא הפשטה. מה מצינו זה אנלוגיה בין שני דברים. התכונה הזאת פה והתכונה הזאת פה דומות. נכון. אבל זו לא הפשטה. אולי בדרך אנחנו עושים הפשטה, אבל זה אני עוד אדבר. עכשיו, לכן, אלה המושגים המופשטים שאנחנו מדברים עליהם כאן. נגיד, יצירת המושג כסף לדוגמה, זה גם סוג של הפשטה. אז נגיד איך זה התחיל? זה התחיל במסחר שהוא חליפין, נגיד בין סחורה אחת לסחורה אחרת. לאט לאט ראו שהשוק לא מצליח באמת לתפקד בצורה כזאת, ואז היה צריך לאבחן שבתוך שוק כלכלי יושבת, יושב איזשהו סוג של משהו מאוד מאוד מופשט שקוראים לו שווי. ובעצם אתה מחליף עגבניות בכיסאות לפי איזשהו מדד שקובע בסיס השוואה ביניהם. כמה עגבניות שווה כיסא. איך אתה יכול להשוות את זה? איך אפשר להשוות עגבניות לכיסאות? כן, זה כמו מה יש יותר, מים באוקיינוס או טוב לב אצל בני אדם? זאת לא שאלה שבכלל אפשר לענות עליה, שאלה לא מוגדרת. אלה שני סוגי דברים שהם אינקומנסורביליים, חסרי מידה משותפת. אתה לא יכול להשוות בין שני דברים כאלה. איך אנחנו משווים בין עגבניות לכיסאות? אנחנו לא משווים בין עגבניות לכיסאות, אנחנו משווים בין שווי של עגבניות לשווי של כיסאות. אבל בשביל זה. וזה אתה פתאום צריך להבין שיש מושג כזה שנקרא שווי. אחרי שהבנת שיש מושג כזה שנקרא שווי והוא עומד מאחורי הרבה מאוד תופעות שעל פניהן נראות שונות לחלוטין. אבל לכל אחד מהאובייקטים, שונים לחלוטין, מאחורי כל אחד מהם יושב משהו שקוראים לו שווי. ברגע ששמת את האצבע על הדבר הזה, נפתח עולם שלם. כיוון שעכשיו אתה אומר, אוקיי, בוא נייצר כסף. מה זה כסף? כסף זה המחשה של המושג שווי. השטר של מאה שקל, אין לו שום משמעות, זה סתם הסכמי. סתם בדיון, השטר של מאה שקל. אבל השטר הזה הוא המחשה, הוא ההיפך מהפשטה דרך אגב, הוא המחשה של המושג המופשט שווי. בעצם אתה מכמת את המושג הזה, אתה מגדיר אותו ואתה יוצר אובייקטים שהם הייצוגים שלו. ועכשיו אתה יכול לשחק איתם ולמכור ולקנות ולהשתמש בהם אחרי שהבנת את הדבר הזה. אז בסוף זה תהליך כפול. אתה עשית הפשטה והבנת שיש את המושג שווי ואז אתה עושה לו המחשה. המחשה, אתה הופך אותו למוחשי. זאת אומרת אתה מתרגם את השווי הזה או אתה פורט אותו לפרוטות, למטבעות או לשטרות שהם בעצם המבטאים של המושג המופשט הזה. אבות נזיקין, זה גם סוג של הפשטה. הגמרא בתחילת בבא קמא מדברת על אבות נזיקין. אז מה זה קרן? היית אומר קרן זה זה שהבהמה באה ככה והיא נוגחת, זה קרן. הגמרא אומרת מה פתאום? קרן זה דבר שכוונתו להזיק ומשונה, יש לו שני מאפיינים. אוקיי, זה המושג של מזיקי קרן. זאת אומרת אתה לוקח משהו קונקרטי ואתה עושה לו איזשהו סוג של הפשטה. אתה אומר בעצם מבחינתי קרן זה לא איבר בגוף של בהמה אלא קרן זה סוג של היזק. ועכשיו פתאום כשכלב נושך זה נקרא נזק של קרן. מה הקשר? מישהו העלה בדעתו לנשיכה של כלב לקרוא קרן? מה הקשר? אתה מבין שקרן זה סוג של היזק, אתה עושה הפשטה לנגיחה. את הנגיחה אתה כבר לא רואה כפעולה פיזית ששור נוגח חמור, אלא הנגיחה זה בעצם איזשהו סוג של היזק שהוא כוונתו להזיק או שהוא משונה, הוא לא היזק רגיל. קרן היא המחשה דווקא? אבל אתה יוצא מההמחשה ואתה עושה לה הפשטה. לא התחלת מהדבר המופשט ואתה אומר קרן הוא כזה. התורה מדברת על קרן, כי יגח שור את שור רעהו, אז אתה מתחיל מהדבר המוחשי ואתה עושה לו הפשטה. אתה אומר בעצם קרן זה רק דוגמה למושג מופשט. אז הקרן הופכת להיות אחת מההמחשות? בדיוק. זאת אומרת, הציר הזה תמיד של המחשה והפשטה אנחנו הולכים בו הלוך ושוב. כי בהקשר של כסף, אז הלכנו קודם כל עשינו הפשטה והבנו את המושג שווי ואז אנחנו עושים לו המחשה, אנחנו אומרים טוב אז הכסף ייצג את המושג שווי. לכן הרבה פעמים מי שידבר על כסף הוא רואה אותו כהפשטה. אבל זה לא נכון, זה המחשה של מושג אחר שהוא היה הפשטה. המושג האחר הזה זה השווי. אוקיי. הרבה פעמים בשפה היומיומית אנחנו כשאנחנו מדברים על מישהו שעשה הפשטה אנחנו בעצם מדברים על משהו מאוד מוחשי. רק המשהו המוחשי הזה לא היה יכול להיוותר עד שלפני שמישהו קודם היה עושה איזושהי הפשטה שהמשהו המוחשי הזה מייצג אותו. מה הפשטה באינטרנט? הפשטה של המושג מרחב. המושג מרחב כפי שאתה מכיר אותו, המרחב, אתה נמצא לימיני ואני הולך מהחדר הזה לחדר ההוא, אז יש לנו מושגי מרחב. עכשיו זו המצאה לא טריוויאלית בכלל לדבר על העולם האינטרנטי במינוח של מרחבים. המרחב הקיברנטי? כן. לא השאלה של הלשון? לא השאלה של הלשון, זה בדיוק הנקודה. הלשון זה כבר המחשה של ההפשטה הזאת. למה זה הפשטה? זאת הפשטה כי אתה פתאום מבין שהמרחב לא צריך להיות דווקא הספייס שאנחנו מכירים. גם במתמטיקה כשמדובר על מרחבים. השאלה של, לא, זה מה שאני אומר. השאלה זה מושג חלש מדי. נכון שעשו השאלה, בזה פתחתי. השאלה זה מושג חלש מדי. כי אני, זה לא שימוש מושאל, זה באמת אותו דבר. היו שם כשבנו את האינטרנט? גם היו שם כשבנו את האינטרנט? חשבו במושג של, זה היה מושג שהשתמשו בו או עשו מה שעשו ואחר כך אמרו "או אפשר להשתמש במינוח"? בדיוק, זה מה שאני אומר. לא, אני חושב שלא. אני לא מספיק בקיא, אני חושב שלא. בהתחלה לא דיברו בשפה כזאת. לא. אחרי שהם הבינו מה יש להם אתה פתאום חווה את זה, אתה מבין שזה בעצם כמו מרחב. ואז אתה חוזר למושג מרחב, אתה עושה לו הפשטה ואתה אומר רגע, אחרי שעשיתי לו הפשטה עכשיו להשתמש במינוח שקיים שם גם בעולם האינטרנטי. אז בעצם זה כרוך באיזושהי הפשטה ואולי אחרי זה גם המחשה של ההפשטה הזאת או המחשה אחרת. כל המרחבים במתמטיקה זה הפשטות. אתה מדבר על מרחב וקטורי, מרחב כזה, מרחב אחר, מרחבי הילברט, או כל מיני דברים מן הסוג הזה. אתה בעצם לוקח את המושג מרחב כמו שאנחנו מכירים אותו פה, עושה לו הפשטה, או הפשטות שונות, יש כל מיני הפשטות, ואתה נותן להם שמות, ואחרי זה כמובן לכל תיאוריה כזאת יש מה שנקרא מודל. המודל זה בעצם הקשר מסוים שבו אפשר לממש את התיאוריה. הוא מממש את התיאוריה, הוא מציית לחוקים של התיאוריה. אוקיי, אז אנחנו אומרים שהדבר הזה מהווה מודל לתיאוריה האי והאי. אוקיי, אז המודל הוא המחשה של התיאוריה. התיאוריה זה הפשטה שיוצאת מאיזשהו מודל מסוים. אוקיי, זה בעצם התהליכים האלה שאני מדבר עליהם כאן. אנחנו משתמשים בהרבה הקשרים אנחנו עוד נחזור אליהם, אני רק משתמש פה בדוגמאות כדי לחדד. לא תתגודדו, הזכרתי את זה כבר אני חושב. לא תתגודדו, אז לא תעשו אגודות אגודות, זו אחת הדרשות מהפסוק הזה, והכוונה שלא יעשו שני בתי דין בעיר אחת, וכל מיני דברים כאלה. המחלוקת אביי ורבא, הרמב"ם משום מה פוסק שם כאביי, שיש איסור לא תתגודדו ולא עושים שני בתי דין בעיר אחת וכולי. מה פירוש בעיר אחת? אין היום עיר שאין בה שני בתי כנסת. מה עם ההלכה האוסרת את זה? בתי דין. לא, גם בית כנסת, זה אותו דבר. בתי דין זה רק כמו קטן שהלך ונולד בתי דין מצווים להפרישו. מי זה בתי דין שם? בתי דין הכוונה כל אחד. בתי דין שמעלה את ההקלטות פשוט מצווים. בתי דין הכוונה ציבור. הנה עוד הפשטה דרך אגב. בהלכה בהרבה מקומות כשכתוב בתי דין הכוונה לציבור. לא עושים שני ציבורים בעיר אחת, זו הכוונה שני בתי דין בעיר אחת. ולכן גם על בתי כנסת, האיסור מפורש בפוסקים. האיסור גם על בתי כנסת, על כל דבר. אסור לעשות. גם בתי דין אגב יש יותר מאחד בעיר אחת, אבל גם בתי כנסת וזה אסור, מפורש בהלכה, אסור לעשות את זה. אז איך עושים את זה? כי היום ברור לנו שהמושג עיר שמופיע באותו הקשר הוא בעצם לא העיר הגיאוגרפית שאנחנו מכירים היום. אנחנו מדברים בעולם וירטואלי. יש העולם שלנו כל כך נייד היום ואנשים עוברים ממקום למקום, אז המושג עיר או קהילה, מנהגי עדה למשל. מה זה עדה? פעם מנהג היה מנהג המקום. היה מקום והיה לו מנהג באותו מקום. היום המנהג לא נקבע לפי המקום. למרות שאנחנו הרבה פעמים משתמשים בז'רגון של מנהג המקום, אבל אין הכוונה למנהג המקום, מנהג העדה. שעדה היום זה משהו אתני, זה לא משהו גיאוגרפי. בגלל הדינמיות של העולם, שאנשים משנים מקום. פעם אדם היה נולד במקום מסוים ובדרך כלל הוא גם היה נפטר שם, וגם הוא וגם בניו ובני בניו. העולם היה יותר סטטי, אז דיברו על המושג של מקום. מה אנחנו עושים? אנחנו עושים הפשטה. אנחנו בעצם אומרים רגע רגע, בעצם המקום שדיברו עליו שם הוא בסך הכל היה המחשה של מושג מופשט יותר, מושג שמגדיר עדה. כשהיום המושג עדה לא מאופיין על ידי מקום גיאוגרפי, אלא על ידי משהו אחר, אולי על ידי מוצא, על ידי משהו אתני. הפשטה נוצרת מאילוצי המציאות. אותו דבר, כמו שהערת קודם. נכון, אבל עדיין נוצרה פה הפשטה. ואנחנו פוגשים במציאות אחרת, אנחנו מזהים שיש בה מרכיבים שהם שונים אבל גם דומים למציאות אחרת. מנהג אבותי זה הפשטה? אני נוהג מנהג אבותי. בוודאי שזה הפשטה. אני מקפיד על מנהגים מסוימים זה לא הפשטה, היו אבותי פיזיים. לא, אבותיך לא הפשטה, אתה נולדת ממישהו, אני לא טוען שאבותיך הם הפשטה. מה שאני טוען זה שמנהג אבותיך היה לא הפשטה. ברור. אבל מה שאני טוען זה שמנהג אבותיך זה מושג מופשט, כיוון שמנהג אבותיך בגמרא הכוונה למנהג המקום. ואם היית עובר למקום אחר אתה מקבל על עצמך את מנהגי המקום האחר, לא את מנהגי אבותיך. אבל היום זה לא. נכון, במקום שנהגו. אבל היום לא. היום כשאתה עובר למקום אחר אתה ממשיך את מנהג אבותיך האתני, אתה לא מצטרף למנהג המקום. למה? כי אתה מבין שכבר אז כשדיברו על מנהג המקום בעצם לא באמת התכוונו למקום. למה? אם היו מגיעים לפתח תקווה, שהיה בזמנו, לקחו את מנהגי ירושלים, לא מנהג האתני של ירושלים, מנהג מקום של ירושלים, וגם אשכנזים וגם ספרדים נהגו כך בירושלים. תשמעו אוזניך מה שפיך מדבר. כשלוחקים לפתח תקווה את מנהג ירושלים זה לא מנהג המקום. כי עובדה שמייחסים את זה למקום. מנהג של המקום שבו יהיה מנהג. יפה, אז מה זה אומר? זה אומר שהקריטריון שהיה מנהג ירושלים, אז מה זה משנה? זה גם היה מנהג של משה יאנקל. הנקודה היא שבדיוק המקום הוא לא הפרמטר הקובע. אתה לוקח ממקום למקום זה בדיוק אומר שזה לא מנהג. אגב הרב עובדיה חולק עליך. הוא טוען שזה אתרא דמרא, וגם הוא עצמו לא בדיוק מתייחס לזה, אבל זה עניין אחר. אני אומר בסדר, אפשר להתווכח, אנחנו נדבר על לא תתגודדו. אני מביא את זה כדוגמא לזה שיש משמעות להלכה שהם… מה? היום יש להלכה הזאת משמעות? במקום שבו נהגת ההלכה שהן שתי בתי דינים בעיר אחת? אז היא נוהגת. תראה, הגמישות היא כזאת שאתה יכול להסתדר עם כל דבר, אבל עדיין יש מקום נגיד לומר שבמקום שבו יש מניין אשכנזי לא מקימים עוד מניין אשכנזי. זה כן יישום של לא תתגודדו. לא מקפידים על זה מי יודע מה היום. אם בית כנסת מלא, אז בסדר, אז אינהינמי, אז יקימו עוד בית כנסת. אבל אם בית כנסת לא מלא, ברמה העקרונית אם אתה מקים עוד בית כנסת באותו מקום אתה עובר על לא תתגודדו. אם זה באותו נוסח ששייך לאותה קהילה, זה בדיוק הנקודה, לא המקום קובע, הקהילה קובעת. אבל גם שתי בתי כנסיות עם נוסחים שונים? אני אומר, אני אומר משהו הגיוני, אני לא, אני לא יודע להביא לך איזה ראיה מהגמרא. אבל ההיגיון אומר שהיישום של לא תתגודדו של היום, הרי זה אסור בגמרא ובפוסקים, זה אסור. למה עושים את זה היום? ההסבר שאני נותן לעניין הזה זה בגלל שהמושג מקום עבר הפשטה. בעצם מה שאנשים הבינו זה שמה שדובר עליו כמקום בגמרא, הכוונה הייתה מראש למושג אתני. אלא מה? שבאותו מקום, באותו זמן, המקום היה בעצם מאפיין את האתניות, כיוון שהאתניות נשארה תמיד באותו מקום, העולם לא היה דינמי. היום כשהעולם הוא דינמי, אנחנו בעצם מבינים שכשדיברו שמה על מקום בעצם התכוונו לעניין אתני. ככה, זאת הפרשנות שאנחנו לפחות מציעים לעניין. ואם לא התכוונו לזה שם, אז אנחנו מתכוונים לזה היום. אבל זה התחליף של מה שנקרא אז מנהג המקום. גם שם מדברים אגב על מנהג אבותיכם בידיכם, שם בפרק מקום שנהגו. כן, בני מיישן שרצו ללכת וזה, מנהג אבותיכם בידיכם. אבל ברור לכולם בהקשר הזה שזה מנהג המקום. אבותיכם שחיו במקום הזה זה היה מנהגם שזה מנהג המקום. והיום לא, אנחנו לוקחים את זה כפשוטו, זה מנהג האבות גם אם זה לא באותו מקום. אגב, מנהג פתח תקווה הוא כמנהג ירושלים, למה? כי אנשי ירושלים הקימו את פתח תקווה. יואל משה סלומון. זאת אומרת, בעצם זה לא נקבע על ידי המקום אלא על ידי האנשים. וזה בדיוק הנקודה, זה בדיוק משקף את העובדה שזה לא מנהג המקום. כי מנהג המקום אומר שאם ירושלמים עברו לפתח תקווה אז זה מנהג חדש, זה מנהג פתח תקווה. זה לא קשור למנהגי ירושלים, ירושלים נוהגים בטריטוריה של ירושלים. זה הקריטריון של מקום. קח מקום תזכה פער. כן, כמו שאתה הולך חומרי מקום שהולך אליו וקולי מקום שהולך אליו, כל הכללים האלה, זה עדיין שאריות של המושגים העתיקים של מנהגי מקום. גם תוספת גלויות שאתה מגיע לחו"ל וכולי. למה? כי שם באמת הדינים הנוהגים עדיין נצמדים למקום. משום מה, וצריך לדון למה ומתי לא. וברגע שהדינים הנוהגים או המנהגים צמודים למקום, אז כל אחד שמגיע לאותו מקום מקבל עליו את חומרי אותו מקום או את המנהגים של אותו מקום. וזה באמת שארית של אותה תקופה כשהמנהגים הלכו באמת על פי המקום. אבל בהרבה מאוד דברים אנחנו כבר לא עושים את זה. כן, המנהג, מנהגי התפילה הם כבר לא עובדים ככה. יש מנהגים אשכנזיים וספרדיים בהולנד, היו כבר מאות שנים, נכון? יש קהילות של מנשה בן ישראל, קהילת מהר"ם חגיז, סליחה, יש כל מיני רבנים ספרדיים שהקימו קהילות ספרדיות מפוארות באירופה. נכון, אז לכן המקום לא מחייב. ברגע שהעולם נהיה יותר דינמי המקום מפסיק, לפחות פחות או לפחות לא יודע מפסיק, אבל משמעותו פוחתת. אוקיי, אז זה גם סוג של הפשטה. הנושא הזה נדון הרבה בפוסקים האחרונים ספרד, הקהילות עברו ממקום למקום ומקימים קהילה מבני יאנינה ביוון. זאת תוצאה של העובדה שהעולם הופך להיות יותר דינמי. שם אגב הוא היה דינמי בעל כורחם, אבל הוא היה דינמי וזה עורר את השאלה רגע, אז מה איך אנחנו בעצם משמרים את המושגים שהיו פעם במציאות החדשה שיש היום? והרבה פעמים דבר כזה דורש איזה שהוא סוג של הפשטה. ואנחנו עושים הפשטה של המושג העתיק כי אי אפשר ליישם אותו as is. כן, זה דון מינה ומינה ואוקמתא. שאתה לוקח משהו ממקום אחד למקום אחר אבל אתה מיישם אותו לפי הנסיבות של המקום האחר. אבל בשביל לעשות את הדבר הזה אתה צריך להבין באיזה מובן אתה עדיין משמר את מה שהיה עכשיו כי אתה הרי כל מה שאתה עושה פה זה כדי לשמר לא כדי לשנות. אתה טוען שזה השימור הנכון של מה שהיה שם. באיזה מובן אתה משמר? כי אתה אומר שמה שהיה שם נעשה לו הפשטה והדבר המופשט הזה זה בעצם מה שאני עושה כאן לפי הנסיבות של כאן. לכן זאת הדרך בעצם לשמר, השינוי הוא האופן לשמר את מה שהיה שם. אבל בשביל להבין למה הדבר השונה הזה הוא הצורה הנכונה לשמר אתה צריך לעשות… הפשטה. אתה צריך בעצם להבין אז מה דומה בשני הדברים השונים האלה? יש משהו מופשט שהוא כן השתמר, למרות שברמה הקונקרטית זה נראה שונה לגמרי. אבל יש פה משהו מופשט שהוא עדיין דומה. הוא עדיין אותו דבר. בעצם כשאנחנו מדברים על, ועוד נראה עוד דוגמאות, אני רק מביא פה כמה דוגמאות כדי להגדיר את הנושא. אנחנו בסוף נגיע גם לדוגמאות הלכתיות. לא היום, אבל נגיע גם לכמה דוגמאות הלכתיות שנדון בהן ביתר פירוט. אז כדי להבין את תהליך ההפשטה, בעצם אנחנו צריכים להיכנס קצת לשאלה איך מטפלים במושגים. נגיד שיש לנו איזשהו מושג שמוגדר על ידי סט של מאפיינים. אז קודם כל יש פה בשתי רמות שאפשר להתייחס להפשטה. קודם כל עצם יצירת המושג. זאת אומרת, יצירה של היווצרות של מושגים זה תהליך מאוד מורכב. הרבה פילוסופים אנליטיים עוסקים בזה. נגיד מדינה דמוקרטית למשל. מושג. אוקיי? עכשיו יש גם מדינות שהן מדינות דמוקרטיות. זה יצורים יותר קונקרטיים, למרות שבכלל מדינה זה מושג אני לא יודע עד כמה הוא קונקרטי. מדינה. ארץ זה אובייקט. מדינה זה מושג, זה לא אובייקט. אוקיי? ובין מדינת ישראל לארץ ישראל. ארץ ישראל אנחנו היום תופסים שמדינת ישראל זה קונקרטי וארץ ישראל זה מופשט. זה עובד הפוך. ארץ ישראל זה הקונקרטי ומדינת ישראל זה מופשט. מדינה זה דבר מופשט. אוקיי? הרי זה נורא נוכח בחיים שלנו אז אנחנו מבינים שזה נורא קונקרטי מבחינתנו. כמו שאנשים שחיים באינטרנט מבחינתם אתר זה אתר באינטרנט, אתר בטיול הם לא יודעים מה זה בכלל. מה זאת אומרת הפשטה? הגבולות של מדינה זה דבר מאוד מאוד קונקרטי. מה? הגבולות של המדינה זה מאוד, כשאתה מסמן אותם זה מאוד קונקרטי. נכון, נכון. אבל זו החלטה. מה? אין פה משהו טבעי שאתה יכול להצביע, אה, זה הגבול. זו החלטה. אז מדינות מחליטות איפה עובר הגבול ביניהן, ועכשיו גם אפשר לסמן את זה. כשאתה תסמן את זה יש פה המחשה של הדבר המופשט הזה שנקרא גבול. זה אין לזה שורש במציאות האמיתית. יש גבול גאוגרפי נגיד נהר, זה גבול גאוגרפי, אבל גבול מדיני זה תוצאה של קונבנציה. זו הסכמה בין חברות שונות או בין מדינות ולכן בעצם זה דבר מופשט. ואתה נוטע אותו בקרקע ואתה הופך אותו למוחשי. עוד פעם, תמיד התהליכים של הפשטה והמחשה תמיד באים ביחד. כמעט תמיד באים ביחד. אתה עושה הפשטה ואז למה אתה עושה הפשטה? אתה עושה הפשטה כדי לראות שאם נעשה לו המחשה אחרת זו המחשה של אותו דבר כמו הדבר המקורי. אז תמיד הפשטה נעשית בשביל ההמחשה וההפך. זאת אומרת, אתה דרך הרבה דברים מוחשיים אתה עולה למשהו המופשט. מהמשהו המופשט אתה מייצר המחשה נוספת או המחשה אחרת. נגיד למושג מדינה דמוקרטית למשל, אז אנחנו יודעים, אנחנו מכירים אוסף של מדינות שאנחנו נוהגים לקרוא להן מדינות דמוקרטיות. באיזשהו שלב, וזה בא אחרי, אנחנו שואלים את עצמנו רגע מה זאת בעצם דמוקרטיה? וזה לא כל כך ברור שיהיו על זה ויכוחים או לא כולם יסכימו לכל המאפיינים. ולכן כן, המדינות המתוקנות זה הרבה פעמים מחליף את העניין. אתה רוצה לטעון שזה אמור להתנהל, כך אמורה להתנהל מדינה. מדינה דמוקרטית חייבת להתנהל ככה. איך אתה יודע? על זה גופא אני מתווכח. אני טוען שמדינה דמוקרטית צריכה להתנהל אחרת. אה טוב, אז בוא נלך למדינות המתוקנות. המדינות שכולנו מסכימים שהן דמוקרטיות ולכן ברור שככה צריכה להתנהל מדינה דמוקרטית. אבל יש פה משהו בעייתי כי אתה בעצם אם יש לנו ויכוח על מה היא דמוקרטיה איך תביא לי את הראיה שאתה צודק ולא אני צודק? אנחנו מתווכחים על מושג מופשט. אתה יכול להצביע על מדינות מסוימות שכולנו מסכימים שהן דמוקרטיות ולהראות משם שדמוקרטיה צריכה להתנהל כך ולא אחרת. אבל אם אני אתווכח אז יכול להיות שאני גם לא אסכים שהמדינות ההן הן דמוקרטיות או אני אחשוב שיש מדינות אחרות שגם הן דמוקרטיות ואתה חושב שלא. אין דרך באמת להכריע ויכוח כזה. זו דמגוגיה הרבה פעמים ויכוח כזה כי אתה מניח את המבוקש. אתה מניח מה זאת דמוקרטיה ואז אתה קובע המדינות האלה הן מדינות דמוקרטיות, ועכשיו תראה כל המדינות הדמוקרטיות, כן, כל גדולי הדור אומרים כך וכך הרי כידוע. זאת אומרת, אתה בא בטענות למישהו, הרי כל גדולי הדור אומרים כך וכך. רגע, אבל היהודי ההוא אומר אחרת. ברור, הוא לא גדולי הדור. למה הוא לא גדולי הדור? כי הוא אומר אחרת, אז הוא לא גדולי הדור. זאת אומרת, הרבה פעמים זה ככה. עכשיו הדבר הזה זה לא, תבין, זה נעשה בתמימות בדרך כלל. זה לא נעשה ברוע. זה נעשה בתמימות כי באמת אין דרך בלתי תלויה להגדיר את זה. איך תגדיר באופן בלתי תלוי מה זאת דמוקרטיה? אין לנו סרגל. ביוון? מה שהיה ביוון? מי אמר שמה שהיה ביוון מה אני חייב משהו ליוון? מה? הפרדת רשויות זה גם חלק מזה. אפשר לחלוק עליו. אוקיי, זה דמוקרטיה וזה דמוקרטיה. אבל אני שואל, לא, מישהו יגיד לך בלי הפרדת רשויות זה לא דמוקרטיה. אז אתה חושב שהוא טועה, והוא חושב שאתה טועה. עכשיו איך תוכיח לו? כי ביוון זה לא היה. אז מה? כי אז הם לא דמוקרטיים? אולי אפשר להיות. אוקיי, יכול להיות, אבל בן אדם אחר יגיד לך לא, זה לא אפשרות. מדינה שאין הפרדת רשויות היא לא מדינה דמוקרטית. אתה יכול לשמוע את זה אגב מהרבה מאוד אנשים, חלקם שופטים בבית המשפט העליון. אנחנו לא נוהגים בכלל כמו ביוון. ברור שלא. היה משהו ביוון שנלקח, אבל זה עבר המון פרשנויות והרחבות ופירוטים והכל והיום זה כבר נתפס באופן שזה לא יוון. היום יש סט של תכונות שבלעדיהן יש הרבה אנשים שיגידו לך אתה לא דמוקרטי. למשל מדינה יהודית ודמוקרטית, אז אם מדינה יהודית ודמוקרטית, אנשים יגידו לך אין דבר כזה מדינה יהודית ודמוקרטית. אם יהודית אז היא לא דמוקרטית. עכשיו אתה טוען שלא, אתה מתווכח. אוקיי, איך תוכיח? כי ביוון הם לא היו יהודים? מה, איך תוכיח? אין איך להוכיח את זה באמת. ההוכחות שלך תמיד ילכו על הנחת המבוקש. אתה תלך למדינות אחרות שאתה מניח שהן דמוקרטיות ותביא מהן ראיה, לפה או לשם, לא חשוב. ואז יגידו לך לא, המדינות האלה הן לא דמוקרטיות, מה אתה מביא מהן ראיה? הנה יש פה פלפול. נניח שבמזרח גרמניה קראו לזה הדי-די-אר, דויטשה דמוקרטישה רפובליק. כל אדם בר דעת יגיד לך זה לא דמוקרטיה כי לא… ויש מיליונים של בני דעת שחיו שם במזרח גרמניה שיגידו לך זה כן דמוקרטיה. לא נכון, אבל בסדר. מה בסדר? תוכיח להם שלא. אתה יכול להוכיח להם? עובדה, ההצבעה שלהם לא נקלטה. אז מה? מי אמר שצריך להצביע בשביל להיות דמוקרטיה? מי אמר? אולי לא יודע מה, מאפיין אחר? סתם אני מגן על משהו שאני מסכים איתו, אבל אני רק אומר, אין לך דרך להוכיח את זה. אתה מניח הנחות שאני יכול להסכים איתן, אבל על מה אתה מתבונן כדי להוכיח שזה נכון? על המחשבות קונקרטיות? אז יגידו לך שהן לא ממחישות את המושג ההוא. זה גופא הוויכוח. זה דבר נורא פשוט. דמוקרטיה, סופרים את הראשים או סופרים את הרגליים? כן, בדיוק. אז פה כמה היבטים. גם זה יכול להיות דמוקרטיה וגם זה יכול להיות דמוקרטיה. כן, שניהם דמוקרטיה. מה פתאום? השני לא דמוקרטיה. תשאל היום, נכון, יגידו לך לא. מה פתאום לתת קול אחד לאדם שהוא חכם ושני קולות לאדם שבוחר עגבניות? בדיוק, זה לא דמוקרטיה. ובזמן המהפכה היה כל אחד… על כל פנים הרוב זה דמוקרטיה. מה שנקרא החלטה פה אחד. כן, קיבלנו החלטה פה אחד, רק הפה שלי. וזה בעלי זכויות הבחירה בלבד. ביוון היו רק… מי יגדיר את בעלי זכויות הבחירה? ביוון היו רק לאריסטוקרטים הגבוהים, רק עשרה אחוז. אלה שיושבים בבדיאטס, הם בעלי זכויות הבחירה באתונה. אתונה, הדמוקרטיה של אתונה היו עשרה אחוז בעלי זכויות הצבעה. כן, להבדיל, להבדיל, לא שלטון צבאי, לא מלך. זה שלטון העם, זה דמוקרטיה. עכשיו אפשר להגדיר שהעם זה כולל נשים, זה לא כולל נשים, זה מגיל 18, זה מגיל 20, זה מגיל 30. יש לנו ויכוח על עובדות? כלומר, יש אנשים שיטענו שמדינה שלא נותנת זכות בחירה, ויש אנשים, רוב האנשים, שמדינה שלא נותנת זכות בחירה לנשים היא לא דמוקרטיה. כך הם יטענו. עכשיו אתה חושב שלא. בסדר גמור. בשוויץ עד 1974 לא הייתה זכות בחירה לנשים. לא, והיא הייתה מדינה דמוקרטית, וזה היה לטובתה. ולכולם היה ברור שזה כן מדינה דמוקרטית. אבל היום ברור שמדינה כזאת לא תהיה דמוקרטית. עכשיו עוד פעם, יכול להיות שאתה חושב שהם טועים. יש לך דרך להוכיח להם? איך תוכיח? תגיד להם כי שוויץ בשנת 60 לא הייתה זכות בחירה לנשים וגם היא נחשבה דמוקרטית? לא, אז הוא יגיד לך מה פתאום, אני אומר לך ששוויץ של שנת 60 לא הייתה דמוקרטית. המאה ה-19, המאה ה-20 זה עניין מעגלי. אנחנו מגדירים מושגים בכלל בלוגיקה, מגדירים מושגים בשתי צורות, או קבוצות בעצם, אפשר להגדיר בשתי צורות. גם מושגים. אפשר להגדיר את זה דרך ההיקף, אקסטנסיה ואינטנסיה. אתה יכול להגדיר את זה דרך ההיקף. נגיד אני רוצה להגדיר את המדינה הדמוקרטית ואז אני מצביע על סט של מדינות שהן מדינות דמוקרטיות. זה דרך אחת להגדיר. דרך בעייתית כי ברגע שתיולד מדינה חדשה ותשאל את עצמך האם היא דמוקרטית או לא, אין לך דרך לענות על זה. נכון? אם ההגדרה היא דרך מנייה של הפריטים שמרכיבים את הקבוצה, אז היא לא. אבל לכולנו ברור שהיא כן. ואין לך דרך להחליט. בדיוק. אז ההגדרה האלטרנטיבית, זאת אומרת האלטרנטיבה זה להגדיר את זה דרך התוכן, אינטנסיה, דרך המשמעות של המושג דמוקרטיה, כשההיקף הוא בסך הכל התוצאה. אחרי שאתה מבין שהמושג מוגדר כך, עכשיו תעבור על כל המדינות, תראה מי מהן עונה. להגדרה הזאת, ואז ייווצר לך ההיקף גם. אתה לא מתחיל מההיקף, אתה מתחיל מהרעיון. עכשיו, יותר מזה, כשאתה מגדיר מושג דרך ההיקף, מאחורי זה תמיד יושב רעיון. כן, זה פאסדה, זה אשליה, אנשים שחושבים שאפשר להגדיר דברים דרך היקף. כי למה אתה אוסף דווקא את אוסף המדינות האלה ומגדיר אותם כקבוצה? למה דווקא אלה? נגיד שאני לוקח עכשיו את פינלנד, זימבבואה, ובלגיה. אני טוען שזאת מדינה פופופופ, בסדר? בוא נניח שאני טוען. עכשיו, אני יכול להגדיר דבר כזה. אף אחד בחיים לא יגדיר את זה. למה לא? כי כשאתה אוסף אוסף של מדינות או אוסף של אובייקטים לקבוצה, מאחורי זה תמיד יושב משהו שמייחד או דומה בין כל הפריטים האלה. אחרת אין טעם להגדיר את זה. הזכרתי פעם את הסיפור של בורחס, כן, הסופר הארגנטינאי, תלן אוקבר טרטיוס. סיפור גאוני לדעתי, ובכלל הוא היה גאון הבחור הזה. ושם הוא מדבר על איזה כוכב בשם תלן, שהיה מיושב על ידי אידיאליסטים, פילוסופים אידיאליסטים. פילוסופים אידיאליסטים זה כאלה שלא מאמינים בקיומו של עולם חיצוני, סולפסיסטים אם תרצו. זאת אומרת, כאלה שחושבים שכל מה שקיים זה רק בתוך ההכרה שלי. העולם החיצוני הוא לא קיים, זה רק הכרות בתוכי. והוא מתאר שם את הכוכב ההוא, זה ספרותית כמובן, אבל לדעתי זאת מסה מבריקה על אידיאליזם. מסה פילוסופית מבריקה, למרות שהיא כתובה כסיפור. והוא מספר שם, אני מקצר, שבמילון של חצי הכוכב הלא יודע הצפוני, לא זוכר כבר, יש כל מיני אוספי תכונות שמייצרים אובייקט, אוספי תכונות שרירותיים, פשוט שרירותיים, שמייצגים אובייקט. למשל, צריחת הציפור במרחק וצבע השמש בשעת הזריחה ביחד עם כמות המרצפות בחדר הזה. המושג הזה נקרא מוישלה. בסדר? המושג הוא אוסף הדברים האלה. למה? כי בעצם בעולם אידיאליסטי אז אין אובייקטים. נכון? אז מה יש? יש אוספי תכונות. לכן למשל הוא אומר שם, אי אפשר להגיד שהירח זרח מעל הנהר, כי אין ירח ואין נהר. מה שאתה יכול להגיד זה שהתיירח מעל הזרימה המתמשכת. יש רק תופעות, אין אובייקטים, כי יש רק את ההכרות שאותן אני חווה. האובייקטים זה לא באמת משהו שקיים. אוקיי? אז כמובן ביטוי ספרותי לצורת החשיבה המוזרה הזאת, ובאמת יותר מזה שכל אוסף של תכונות יכול להיות מושג. עכשיו, לנו זה נשמע מופרך לחלוטין. נגיד מדינה, אני אייצר מושג, בסדר? מדינות ששטחן מעל שמונים אלף קילומטר מרובע ומספר התושבים שלהן הוא עד שלושה וצבע הים שלידן הוא בצבע ירוק. לקטגוריה הזאת נקרא יקומפורקה. בסדר? זה הקטגוריה. עכשיו מה? אפשר להגדיר דבר כזה, הגדרה בסדר, ויכול להיות שאפילו יהיו כמה מדינות שייכנסו לתוך ההגדרה הזאת, אולי, אני לא יודע. וזאת תהיה קבוצה והכל בסדר. למה זה נשמע מוזר? זה נשמע מוזר כי אין שום סיבה בעולם לאסוף את המדינות האלה לקבוצה אחת. אתה יכול הרי לאסוף כמובן אינסוף קבוצות ולאגד כל מיני אוספים של מדינות או אוספים של אובייקטים בכל צורה שרק תמצא לנכון. למה לעשות דבר כזה? כשאתה עושה דבר כזה צריכים להתקיים שני דברים. א, צריך להיות משהו דומה בכל האלמנטים שמגדירים את הקבוצה, אבל זה מתקיים בקבוצה שהגדרתי עכשיו. לכולם הים ירוק, שמונים אלף קילומטר מרובע ושלושה תושבים. הם דומים. מעבר לזה, צריך שאוסף התכונות שדומה ביניהם מכונן איזשהו מכלול אחד. זאת אומרת, אין שום סיבה בעולם לאסוף אובייקטים שהם דומים זה לזה, לכולם יש ים ירוק לידם, שמונים אלף קילומטר מרובע ושלושה תושבים, בסדר? הם דומים, יש דמיון בין האובייקטים. למה לא לאסוף את זה תחת כותרת של מושג? הסיבה היא שאוסף התכונות האלה לא מצטרף ביחד למשהו שיש לו משמעות. מה אכפת לי אם למדינה הזאת יש גם שלושה תושבים וגם ים ירוק לידה? זה לא מעניין. זה שטולה באו. אוקיי. אבל אם אני אוסף למשל מדינות שבהן יש זכות הצבעה לאזרחים ויש הפרדת רשויות, שופטת, מבצעת. מחוקקת וכולי, וזכויות אזרח, וכל מיני דברים מן הסוג הזה, ועיתונות חופשית, חופש ביטוי, לא יודע, כל מיני דברים כאלה, ולכל המדינות האלה אני מגדיר אותן בתור קבוצה. הקבוצה הזאת אני קורא מדינות דמוקרטיות. פה זה מאוד הגיוני לעשות הגדרה כזאת. למה? למרות שזה אוסף של תכונות, ולכל המדינות שיש לקבוצה הזאת, לכל אחת מהן יש את אוסף התכונות הזה, אז במובן הזה זה כמו הים הירוק ושלושת ה- שלושת התושבים. למה פה זה הגיוני ושם זה לא הגיוני? כי פה אוסף התכונות מצטרף למכלול שיש לו משמעות. אוסף התכונות הזה יוצר איזשהו סוג של אורגניזם, אורגניזם אינטלקטואלי כמובן. זאת אומרת, יש היגיון כי מדינה צריכה להתנהל כך, זאת תפיסה שעומדת בבסיס הדברים. ולכן יש היגיון לאסוף את כל המאפיינים האלה האלה ולקרוא להם בשם אחד, ולהגדיר קבוצה של מדינות דמוקרטיות או את המושג מדינה דמוקרטית. עכשיו ברור שאיך איך בעצם זה מתרחש בפועל? בפועל אני מסתכל על כל מיני מדינות שנראות לי מתנהלות באופן שנשמע לי מעניין או ראוי, אוקיי? ואני אומר אוקיי, בוא נאסוף את כולם לקבוצה אחת, נמציא לזה איזשהו שם, מדינה דמוקרטית. עוד לא הגדרתי מה זה מדינה דמוקרטית אבל יש לי כמובן איזושהי אינטואיציה מאחורי זה שהכנסתי את כל המדינות האלה לקבוצה אחת. ואז מתחילים אנשי מדעי המדינה לנסות ולחשוב איך מגדירים את הקבוצה הזאת. מה זה בעצם להיות דמוקרטיה? ואז הם נותנים איזה מאפיינים ומסבירים למה המאפיינים האלה כדאי שהם מצטרפים זה לזה, או יש היגיון לצרף אותם זה לזה, ואולי אפילו יש להם ביקורת מסוימת, מאפיין מסוים כן, מאפיין מסוים לא, אולי לשנות משהו. אפשר להתחיל לדון אחרי שאתה עושה את ההפשטה הזאת בעצם. אתה יכול כמובן לעשות הפשטה והמחשה. ההפשטה באיזשהו מובן נעשתה כבר כשאספת את ה את המדינות האלה, כי בעצם מאחורי התודעה כשאספת אותם כבר הבנת קצת מה זה מדינה דמוקרטית. למרות שזה עוד לא היה מושג מוגדר. אבל אחרת לא היית אוסף את המדינות האלה לקבוצה אחת. ואז אתה מתחיל לברר מה בעצם הרעיון הזה החמקמק שעומד לי מאחורי התודעה. ואתה מתחיל להגדיר, מדינה דמוקרטית היא מדינה עם חופש, עם זכויות אזרח, הפרדת רשויות, כן, זכות הצבעה, כל מיני, חופש ביטוי, כל מיני דברים כאלה. אוקיי. ואז אתה בעצם פורט לפרוטות את אותו רעיון מופשט שעמד לך מאחורי התודעה. אבל זה עדיין הכל זה הפשטות. זה הכל הפשטות. ועכשיו אתה יכול כמובן לייצר מדינה שהיא תהיה מדינה אידיאלית במובן הדמוקרטי. אף מדינה דמוקרטית היא לא באמת אידיאלית. הדמוקרטיה לא מופיעה שם בטהרתה בשום מדינה, תמיד יש בעיות. אתה יכול לנסות עכשיו, אוטופיות נוצרות כך. אוטופיות הן תמיד תוצאה של הפשטה. אחרי שאתה עושה הפשטה, אתה מנסה לעשות לה המחשה. זאת אומרת, אתה מנסה לייצר משהו מוחשי שיממש את ההפשטה שעליה חשבת, שזה בדרך כלל מביא לאסונות. אבל אבל אבל זה מה שאנשים עושים. זאת אומרת, אז לכן הפשטות תמיד נעשות לצורך המחשות. אתה מייצר עוד אובייקט מוחשי שהוא יממש את ההפשטה שאתה עשית קודם. אז אתה לוקח אובייקטים מוחשיים, מייצר מהם אידאה, זה תהליך של הפשטה. אתה דן באידאה הזאת עצמה, אתה בעצם משכלל את ההפשטה שלך, ואז אתה מנסה לעשות איזושהי המחשה. כן, כך בעצם נולדות אוטופיות. אוקיי. כל הוויכוחים על מי הוא יהודי, אותם ויכוחים, כן? יש את ההגדרה ההלכתית אבל יש כאלה שאומרים מה פתאום, יש יהודי חילוני, יש הגדרות חילוניות תרבותיות למושג יהודי. אתה מורט את השערות כאילו מול אנשים כאלה, אין לך דרך להתווכח, אין לך דרך להוכיח. נכון, כמו היוון. בוא נלך ליהדות כמו שהייתה פעם. פעם כולם הסכימו שיהודי זה מי שהתגייר כהלכה או שאמא שלו יהודייה, ותנא דחרא סימנו. זאת אומרת, צריך משהו שיתחיל, זה אחרת ההגדרה לא שלמה. אבל היום לא, היום אנשים יגידו לך מה פתאום, מי שמדבר עברית, קורא עמוס עוז, משרת בצבא ואני לא יודע מה, ופרודוקטיבי ומוסרי. בסדר, זה מה שנקרא יהודי. הגדרות מוזרות מהסוג הזה. ולך תתווכח עם האנשים האלה. אני ברור לי שהם מדברים שטויות אבל אי אפשר להתווכח. איך אתה יכול להתווכח על הגדרה? הוא מגדיר כך, אתה מגדיר כך. אני רק שואל למה בכלל זה ויכוח. דיברנו על זה כבר. למה זה בכלל ויכוח? מי אמר שאנחנו מדברים על אותו מושג? אז בוא ניפרד, אתה תקרא לזה קומפומקאן ואני אקרא לזה מוישה יאנקה, והכל יהיה בסדר, למה צריך להשתמש באותה מילה? אנחנו סתם אנחנו לוקחים שני מושגים שונים משתמשים באותה מילה וקוראים לזה ויכוח. זה לא ויכוח, זה סתם התעקשות על מילה במקום להיפרד כידידים, כל אחד יבחר לעצמו מילה והכל יהיה בסדר. למה בכל זאת אנחנו רואים את זה כוויכוח? ויש פה ויכוח. מי שחושב שאפשר להיפרד כידידים בכלים סמנטיים טועה. יש פה ויכוח אמיתי. והוויכוח האמיתי הוא באמת מי הוא יהודי, כי המושג יהודי הוא מושג מופשט. ויש כאלה שטוענים שהקונקרטיזציה שלו היא הקונקרטיזציה ההלכתית. הלכתית, בין אם יהודייה או שהתגייר כהלכה, או לא משנה הגדרה הלכתית. אחרים אומרים מה פתאום? המושג המופשט הזה, אולי פעם זאת הייתה הקונקרטיזציה הנכונה שלו. היום הקונקרטיזציה הנכונה זה לבנות המוסדות, לשלם מיסים, לשרת בצבא ולדבר עברית. אוקיי? זה הקונקרטיזציה של המושג הזה. נכון, ברור להם שזה לא היה פעם. מי שעיניו בראשו לא יכחיש שזה לא היה פעם, הוא רק מה הוא טוען? הוא יעשה בדיוק את אותם תהליכים שדיברתי קודם. הוא יגיד שפעם ההגדרה הייתה הלכתית, כי זה באמת היה משותף לכולם, אבל היום יש הרבה מאוד יהודים והם יהודים, שהדבר הזה לא משותף להם. אז לכן צריך לשנות את ההגדרה. אבל לשנות את ההגדרה זה לא ליצור מושג חדש, אלא זה להמשיך את המושג הקודם. זה המימוש האמיתי שלו בנסיבות החדשות. להגדיר מחדש את המונח. כן, להגדיר מחדש את המונח, אבל הטענה היא שזה אותו מונח, כי אתה יכול להגדיר, אתה יכול להגיד מה זה נקרא להגדיר, לא, זה אותו מושג. לא, לא את המונח, אותו מושג. וזה הטענה שלי זה שלמושג יהודי הוא אותו מושג, ויש לנו ויכוח מה הדברים שמאפיינים אותו. זה לא שאלת סמנטיקה, זה לא שאלה רק על המונח בשפה, זה ויכוח אמיתי. אנחנו לא יכולים להיפרד, אתה תיקח את המושג יהודי, אני אקח את המושג ישראלי והכל יהיה בסדר. לא יעזור, כי יש לנו ויכוח בשאלה מי הממשיך האמיתי של אברהם אבינו. זה ויכוח אמיתי. איך לנהל את עם ישראל. בסדר, אותו ויכוח. אני אומר הנקודה היא שיש פה ויכוח אמיתי. זה לא שאלה של הגדרות. למה? כי יש איזשהו מושג מופשט שקוראים לו יהודי או יהדות, שעליו מתנהל הוויכוח. ההגדרה מנסה ללכוד אותו. אבל ההגדרה זה לא הדבר. ההגדרה מנסה ללכוד או לקלוע אל הדבר. אבל הדבר הוא דבר מופשט. והוא מציע הגדרה אחרת לאותו דבר מופשט, ולכן יש לנו ויכוח אמיתי. זה לא שאני חושב שהוא טועה ואני צודק. אני לא טוען פה טענה פלורליסטית, שכולנו צודקים. מה שאני טוען זה שכולנו מנסים לקלוע לאותו מקום. יש לנו ויכוח, אני חושב שאני צודק והוא טועה, אבל יש לנו ויכוח. אי אפשר להיפרד על בסיס סמנטי. נבחר מילים נפרדות והכל יהיה בסדר. כי זה אומר בעצם הטענה היא שזאת קונבנציה לשונית. אתה תקרא לזה יהודי, עזוב, אז בשביל מה להתבלבל? בוא תקרא אתה לזה יהודי, אני אקרא לזה ישראלי והכל יהיה בסדר. לא, כי אנחנו מדברים על אותו דבר. אנחנו אומרים על איך מנהלים את העם. זה השלכה. זה לא דבר מופשט, זה דבר קונקרטי. לא, לא, איזה צעדים אני עושה. עוד פעם, אתה חוזר לאותו דבר. לא, זה דבר מופשט. זה דבר מופשט שיש לו השלכות קונקרטיות, וזה בדיוק הנקודה. הוויכוח לא מתחיל מהשאלה איך לנהל את העם, הוויכוח מתחיל מהשאלה מיהו יהודי. השאלה מיהו יהודי, אחרי שאתה מגדיר את המושג יהודי, אתה תנהל את המדינה היהודית בשיטתך לפי ההגדרה הזאת. זה כבר ההמחשה. תמיד המחשה מגיעה אחרי הפשטה. ברקע ההמחשה, עוד פעם לא אחרי כרונולוגית, אבל ברקע ההמחשה ישנה איזושהי הפשטה. בסדר, זה הנקודה. והתהליך הזה של ההפשטה הוא בעצם כפשוטו, כמו שפושטים בגדים. מה זה הפשטה? זה לקחת מושג או אובייקט, לפשוט ממנו מאפיינים מסוימים, להוריד ממנו מאפיינים מסוימים ולהישאר עם משהו שנראה לי כמו השלד המהותי של הדבר. אם המשהו הזה מופיע גם בהקשר אחר, אז אין בעיה, ההקשר האחר זכאי גם הוא להיקרא כך. קהילה, עדה, כמו שדיברנו קודם, מזיק של קרן, כל הדוגמאות שהבאתי קודם. כלב שנושך יכול להיקרא נגיחה בקרן. מי שלא מכיר את ההקשר יאשפז אותך במקום אם תגיד דבר כזה. הכלב הזה הזיק בקרן, תגיד משהו כזה ברחוב ויאשפזו אותך במקום. כלב שמזיק בקרן, שמעת פעם על דבר כזה? למה? כי עשית הפשטה למושג נגיחה בקרן. אתה אומר זה דבר שכוונתו להזיק והוא משונה, זה נקרא קרן. אז מבחינתי המושג קרן עבר הפשטה, וגם נשיכה של כלב זה קרן. בסדר? עכשיו ההפשטה הזאת אם כך זה לא, מצד אחד זה באיזשהו סוג של אנלוגיה, אבל זה לא בדיוק אנלוגיה. כי אנלוגיה זה אחרי שכבר המחמשתי את ההפשטה הזאת בחזרה. זאת אומרת, אני אראה, אביא את ה, אני אראה איך זה עובד. נגיד שאני לוקח שני כיסאות, אומר הכיסא הזה, זה כיסא וגם זה כיסא. לכיסא הזה יש ארבע רגליים. הכיסא הזה אני לא רואה, הוא רחוק. אבל אם גם הוא כיסא, אז כנראה שגם לו יש ארבע רגליים. אני עושה אנלוגיה בין הכיסאות, אוקיי? כמו שלזה יש ארבע רגליים גם לזה יש ארבע רגליים. יכול שזה לא נכון, אבל אנלוגיה יכולה להיות גם לא נכונה לפעמים. אנלוגיה זה לא טיעון הכרחי. אבל אנחנו משתמשים באנלוגיה. למה אני עושה את האנלוגיה הזאת? כי מאחורי הדברים ברור לי שכנראה למושג כיסא התכונה הזאת של ארבע רגליים היא תכונה מהותית. לעומת זאת, אם הכיסא הזה הוא ירוק ואני אסיק מסקנה שגם הכיסא ההוא ירוק, אנשים בדרך כלל לא יקבלו את זה. אין סיבה להניח שתכונה. הצבע היא מהותית למושג כיסא. אז כשאני עושה הפשטה של המושג כיסא, אני לוקח כיסא קונקרטי ואני מייצר ממנו אידיאה של כיסא. לאידיאה הזאת היא בכלל לא עשויה מפלסטיק ולא מעץ ולא מברזל ולא מכלום. היא מופשטת מהחומר. היא לא, היא לא חומרית. שנייה. היא לא חומרית בכלל. אלא מה? יש לה איזה שהם מאפיינים מופשטים, אני מנקה את כל המאפיינים הלא רלוונטיים או הפחות רלוונטיים, משאיר רק את מה שלדעתי לפחות נשאר מהותי, ובזה עשיתי הפשטה. ועכשיו אני אומר באובייקט ההוא גם כן אמורים להופיע, אמורות להופיע התכונות שהפשטתי מהאובייקט הזה, לכן אני עושה אנלוגיה. זאת אומרת, האנלוגיה היא בעצם עובדת על אותו מישור, בין כיסא לכיסא. זה לא הפשטה. אבל ברקע האנלוגיה הרבה פעמים יושבת הפשטה. כי אתה בעצם אומר שני הכיסאות האלה הם שונים, זה נמצא פה וזה נמצא פה, אז מה המקום להשוות? כי המקום זו לא תכונה מהותית של כיסא. הוא יכול להימצא פה, יכול להימצא פה, זה לא משנה, זה לא מאפיין את הכיסא. מה כן מאפיין את הכיסא? זה שיש לו ארבע רגליים. עכשיו, אם הוא כיסא, אז כנראה שגם לו יש ארבע רגליים. אז עשיתי הפשטה. וביסוד האנלוגיה נמצאת הפשטה. ולכן הרבה פעמים האנלוגיה נראית הפשטה והפשטה נראית אנלוגיה, אבל צריך להבין זה שני דברים שונים. יותר מזה אני אגיד לכם, מה שיותר דומה להפשטה זה לא האנלוגיה אלא דווקא אינדוקציה. אינדוקציה זה הכללה. נגיד אתה לוקח כיסא מסוים ואתה אומר הכיסא הזה הוא רהיט. עכשיו גם שולחן הוא רהיט. אז בחנות רהיטים אם מוכרים את הכיסא הזה מוכרים כנראה גם שולחן. מוכרים שם רהיטים. או אתה אומר הסוס הזה הוא בן תמותה, הוא עלול למות, הוא ימות בסוף. אז כנראה שכל בעלי החיים הם בני תמותה או כל הסוסים הם בני תמותה. בסדר? עשית הכללה. לא אנלוגיה. לקחת פרט ויישמת את מה שאתה יודע לגביו על קבוצה שלמה שמכילה אותו. זה לא אנלוגיה מפרט לפרט אלא הליכה מהפרט אל הכלל. אוקיי? עכשיו כאן ברור שישנה הפשטה, כיוון שברגע שאתה מרחיב את היריעה ממספר אלמנטים מצומצם למספר אלמנטים רחב יותר, איך נעשית ההרחבה הזאת? יש תמיד טרייד-אוף כזה. ככל שאתה מוריד את מספר המאפיינים, אתה מגדיל את מספר האובייקטים. בתורת האינפורמציה, נכון? בתורת האינפורמציה, ככל שיש יותר אינפורמציה הקבוצה יותר קטנה. אם אתה אומר ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, רק בנאדם אחד כזה היה, בן גוריון. או ראש הממשלה הראשון של מדינה, לאו דווקא ישראל, כבר יותר, נכון? או ראש הממשלה הראשון, לאו דווקא של מדינה, אולי יש ממשלות לא של מדינה. יותר. ראש הממשלה בלי להיות ראשון, סתם ראש ממשלה, עוד יותר גדול. ככל שמורידים את המידע, מגדילים את מספר האובייקטים בקבוצה שמתאימה. נכון? הפשטה פירושה להוריד אלמנטים של מידע. בדרך כלל זה להוריד אלמנטים שנראים לנו לא רלוונטיים, להישאר עם האלמנטים הרלוונטיים. ואז בעצם זה מה שנקרא הפשטה. אבל הפשטה הזאת הרבה פעמים היא בעצם הצל או הבבואה של הכללה. כי הפשטה זה בעצם להוריד כמה אלמנטים, כמה מאפיינים, להישאר עם חלק מהמאפיינים שבעיני הם החלק המהותי, וזו שאלה גדולה איך מגדירים מה מהותי ומה לא מהותי. וברגע שאני נשאר רק עם חלק מהמאפיינים, אז ברור שההגדרה תתאים ליותר אובייקטים. יותר אובייקטים ייכנסו תחת ההגדרה, נכון? אז כך נעשות הכללות. כשאתה עושה הכללה אתה אומר אם הסוס הזה הוא בן תמותה, כל הסוסים הם בני תמותה. למה? כי אתה מניח שזה תכונה של סוסיות. עכשיו בא מישהו אומר מה פתאום, כל בעלי החיים הם בני תמותה, זה יותר רחב. למה? כי זה לא הגדרה של הסוסיות בכלל, זה הגדרה של היותך בעל חיים. סוס הוא רק מקרה פרטי. עוד יותר רחב, נכון? ככל שאתה עושה יותר הפשטה אתה בעצם פונה לקבוצה יותר גדולה. כי הפשטה גדולה יותר זה להוריד יותר מאפיינים. ככל שהפשטה גדולה יותר היא יותר רחוקה מהמקור, אבל היא גם יותר מזוקקת. זאת אומרת היא מייצגת את המקור בצורה יותר טהורה מאשר המקור עצמו. כי במקור עצמו יש המון תכונות שהן תכונות צדדיות, לא מהותיות שלו. כשאתה מדבר על בנאדם קונקרטי, בבנאדם קונקרטי יש גם גובה, צבע עור, בגדים שהוא לובש, זה לא רלוונטי בכלל למושג אדם. אבל אם אתה מדבר על אידיאת האדם, אין לה בגדים ואין לה צבע עור ואין לה שום דבר. מה שיש שם זה רק את אוסף התכונות שהן מהותיות למושג אדם. אז עשית הפשטה, והפשטה הזאת העבירה אותך מבנאדם אחד קונקרטי לקבוצה של בני אדם, שבכולם יופיעו התכונות האלה ועוד כל מיני תכונות אחרות שהן פחות חשובות לי, שבהן יהיו הבדלים בין הפרטים. לכן הפשטה בדרך כלל הולכת עם המושג הכללה ולא עם המושג אנלוגיה. רק מה? רק אנלוגיה והכללה גם ביניהם יש, ובזה אני אסיים, גם ביניהם יש איזה שהוא אינטרפליי. לא פסיכולוגית אלא לוגית. לוגית. כן. שאלת פסיכולוגיה היא שאלה עובדתית, אני מדבר פה על השאלה העקרונית הפילוסופית. תראו, לכאורה האנלוגיה היא הבסיס והאינדוקציה זו התוצאה. למה? כי כשאתה לוקח סוס אחד ואתה עושה הכללה לכל הסוסים, אתה בעצם עושה אנלוגיה בין סוס אחד לכל אחד מהסוסים, ואז יוצאת לך הכללה לכל הסוסים. נכון? אז בעצם האנלוגיה היא הכלי הבסיסי והאינדוקציה היא פשוט אוסף של אנלוגיות. אבל זה לא נכון. למה? כי כשאתה עושה אנלוגיה בין סוס אחד לסוס אחר, אתה הנחת שהיותם שניהם סוסים זה מספיק כדי לדמות ביניהם. אז בעצם הנחת את זה כבר על כל הסוסים, למרות שעשית את זה על אובייקט אחד. ולכן למעשה האינדוקציה יותר יסודית מאשר האנלוגיה. בעצם בכל אנלוגיה יושבת באופן סמוי אינדוקציה, רק אנחנו לא שמים את זה על השולחן. אנחנו הרבה פעמים הולכים ישר מהסוס הזה לסוס ההוא בלי לשים לב שבעצם הנחנו משהו על כל הסוסים, בלי להגיד את זה, כי לא הנחנו שום דבר על הדבר ההוא חוץ מזה שהוא סוס. אז למה אנחנו מניחים שהתכונה הזאת קיימת בו? כי בעצם היא קיימת בכל מי שהוא סוס, רק שאנחנו דיברנו על מישהו מסוים, אבל בעצם עשינו פה הכללה. לכן ההכללה לכאורה היא יותר יסודית מאשר האנלוגיה. והדבר הזה מביא אותי להבחנה שבה אני אפתח אולי בפעם הבאה כי צריך כבר לגמור, הבחנה בין אינדוקציה ואבדוקציה. ואבדוקציה זה מה שכבר יוביל אותנו להבנה טובה יותר של מה זאת הפשטה. נסיים בזה. נעצור פה.