הפשטות שיעור 16
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- הצד השווה והבנייה מושגית
- דוגמאות לאסימטריה במלמדים
- משנה בשבועות: ענבים מחוברות ושבועה
- קושיות הראשונים והאוקימתות המקובלות
- הרי מגאש והרמב״ם: חילוק בין שומר למקח וממכר
- הרמב״ם ביד החזקה והסתבכות דיני שבועת השומרים
- תוספות יום טוב, רבי עקיבא איגר והש״ך
- קושיית הילך על שבועת מודה במקצת
- הבנייה מושגית: שבועת השומרים מתוך מודה במקצת
- סימטריה ואסימטריה במהלך החדש
- הרחבה לרמב״ם: שומר שטוען החזרתי
- אפשרות חלופית: צד שווה של שלוש שבועות התורה
- עירוב פרשיות כמקור רעיוני
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציג הבחנה בין *הצד השווה* לבין *הבנייה מושגית* כמבנים דומים בלשון אך הפוכים בלוגיקה, ומדגיש שהצד השווה בדרך כלל סימטרי ואילו הבנייה מושגית נוטה לא־סימטריה, אף שלפעמים גם בהבנייה מושגית קיימת סימטריה לוגית. הטקסט מציע לפתור את קשיי הראשונים במשנת שבועות על ענבים העומדות ליבצר באמצעות מהלך של הבנייה מושגית בין שבועת מודה במקצת לשבועת השומרים, באופן שמסביר מדוע דווקא ציור של הודאה במקצת מופיע במשנה, ומדוע הרמב"ם מבין את הדין כקשור ל״דין השומרים״. בסוף מוצעת אפשרות חלופית לנסח את המהלך כ*צד שווה* של שלוש שבועות התורה כ״שבועת המתגוננים״, תוך קישור לרעיון של עירוב פרשיות ולמבנה של אבות נזיקין.
הצד השווה והבנייה מושגית
הצד השווה בנוי מלקיחת שני מלמדים, הפשטת המאפיינים הייחודיים שלהם והעמדת המאפיין המשותף שממנו לומדים לכל מקרה שיש בו אותו מאפיין. הבנייה מושגית בנויה מלקיחת שני מלמדים, חיבור המאפיין הייחודי של כל אחד, והתכה למושג שלישי שעליו חלים דינים של שני המלמדים. הטקסט קובע שאחת האינדיקציות לכך שאין מדובר בצד השווה אלא בהבנייה מושגית היא אסימטריה בין שני המלמדים, ומוסיף שאסימטריה מספיקה כדי לשלול צד שווה אך אינה הכרחית כדי לזהות הבנייה מושגית.
דוגמאות לאסימטריה במלמדים
הטקסט מסווג את הדוגמאות של אבנו סכינו ומשאו שנפלו מראש הגג והזיקו, ושל רוקק ברשות הרבים בשבת, כמקרים שנראים כמו הצד השווה אך הם למעשה הבנייה מושגית. הטקסט מציג שבשני המקרים יש מלמד דומיננטי ומלמד מסייע: ברוקק העיקר הוא מלאכת זורק, והמלמד של זורה רק מראה שמעורבות של רוח אינה פוטרת; ובאבנו סכינו ומשאו העיקר הוא בור, וההיזקקות לאש נועדה רק ללמד שמעורבות של רוח אינה פוטרת.
משנה בשבועות: ענבים מחוברות ושבועה
המשנה בשבועות קובעת שרבי מאיר מחייב שבועה בתביעה של ״עשר גפנים טעונות מסרתי לך״ כשהנתבע מודה רק בחמש, וחכמים פוטרים מפני ש״כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע״ ואין נשבעים על קרקע. הגמרא (דף מ״ג) מעמידה את המחלוקת בענבים העומדות ליבצר: רבי מאיר סובר ״כבצורות דמיא״ וחכמים סוברים ״לאו כבצורות דמיא״. הטקסט מציג את השאלה העקרונית שמאחורי זה כהגדרה מה נחשב ״מחובר לקרקע״, האם חיבור פיזי בלבד או תלות והיזקקות לקרקע.
קושיות הראשונים והאוקימתות המקובלות
הטקסט מציין שבסוגיות אחרות בש״ס דנים ב״כל העומד ליבצר כבצור דמי״ ובדוגמאות כמו שערות וציפורניים העומדות להיגזז, ושם הדבר אינו מוצג כמחלוקת תנאים. הטקסט מתאר שקושי מרכזי של הראשונים הוא כיצד המשנה בשבועות מציגה מחלוקת רבי מאיר וחכמים בענבים העומדות ליבצר בעוד שבמקומות אחרים הדבר נאמר בפשטות. הטקסט מביא תירוצים של ראשונים המחלקים בין ענבים שצריכות לקרקע לבין ענבים שאינן צריכות לקרקע, ולעיתים אף מציעים מדרגות שונות של היזקקות לקרקע.
הרי מגאש והרמב״ם: חילוק בין שומר למקח וממכר
הרי מגאש קובע שהמחלוקת היא דווקא לעניין שומר, משום שכאשר הענבים נמסרות לשמירה כשהן מחוברות אין המוסר מוסרן לתלישה ולכן הן כקרקע, אך במקח וממכר שבו קונים לתלוש לעצמו הענבים נידונות כמטלטלין לכל דינים כגון אונאה ושבועה. הרי מגאש מוסיף שאם עדיין צריכים לקרקע ולא הגיעו ליבצר הן כקרקע ״לכולהו אנפי״, ומשלב את הכלל ״כל העומד ליבצר כבצור דמי״ במסגרת החילוק. הרמב״ם בפירוש המשנה מאמץ את כיוון הרי מגאש ומנסח שדווקא כשמסרם בתורת שמירה ההלכה כחכמים, בעוד שבמקח וממכר ובדיני אונאה והודיה במקצת שאינם בתורת שמירה הדין כמטלטלין.
הרמב״ם ביד החזקה והסתבכות דיני שבועת השומרים
הרמב״ם בהלכות שכירות (פרק ב הלכה ד) כותב: ״המוסר לחברו דבר המחובר לקרקע לשמור, אפילו היו ענבים העומדות להיבצר, הרי הן כקרקע בדין השומרים״, והטקסט רואה בזה לשון שמורה על שבועת השומרים ולא על שבועת מודה במקצת. הטקסט טוען שאם הדיון היה בשבועת מודה במקצת הדין היה אמור להופיע בהלכות טוען ונטען, בעוד שמיקומו בהלכות שכירות מצביע על שייכות לדיני שומרים. הטקסט מציג את הקושי המהותי: במשנה הנתבע כופר בעצם קיומה של שמירה לגבי החלק הנוסף, ובכפירה כזו אין שבועת השומרים כי אין כאן טענת פטור בתוך חוזה שמירה אלא הכחשת עצם החוזה.
תוספות יום טוב, רבי עקיבא איגר והש״ך
התוספות יום טוב מביא בשם הברטנורא והרמב״ם שההלכה כחכמים ״ודווקא בדין השומרים״ ומקשה למה המשנה נזקקת לציור של מודה במקצת אם שבועת השומרים אינה צריכה הודאה במקצת. רבי עקיבא איגר מציב את הקושי העקרוני ששבועת השומרים אינה שייכת כאשר הנתבע מכחיש ״לא היו דברים מעולם״ על עצם השמירה לגבי הנתבעות הנוספות. הש״ך מציג עמדה שהבנת הרמב״ם כשבועת השומרים אינה מתיישבת עם המשנה ולכן אינו מקבל את הרמב״ם להלכה, בעוד שהטקסט מתאר שהסוגיה כולה נותרת מבולבלת בקריאות המקובלות.
קושיית הילך על שבועת מודה במקצת
הטקסט מביא קושיית ראשונים הפוכה: גם שבועת מודה במקצת אינה מתאימה כאן משום שדבר מחובר לקרקע נחשב תמיד *הילך*, וברגע שהנתבע מודה במה שמחובר אין צורך בנתינה נוספת וההודאה מסלקת את החלק המודה כך שנותרת כפירה גמורה על השאר. הטקסט מדגיש שהקביעה תלויה בעובדה הפיזית שהענבים מחוברות, ולא במעמדן ההלכתי כ״כבצורות״. מכאן שהציור המשנאי נראה ככזה שאינו מוליד שבועת מודה במקצת, מה שמחריף את השאלה איזו שבועה בכלל עומדת בבסיס המשנה.
הבנייה מושגית: שבועת השומרים מתוך מודה במקצת
הטקסט מציע שהמשנה עוסקת בשבועת השומרים שכן שייכת דווקא כאשר הנתבע מודה בחלק מן השמירה, משום שהודאה זו יוצרת ״רגליים לדבר״ ומכניסה אותו לעמדת מגננה גם ביחס לחלק שהוא כופר בו. הטקסט מסביר את טעם שבועת מודה במקצת כנגזר מעצם ההודאה בעסקה שמציבה את הנתבע בעמדת מגננה, ואת טעם שבועת השומרים כחלק ממבנה חוזה שמירה שנועד להתמודד עם פערי מידע בין מפקיד לשומר. הטקסט יוצר מושג שלישי שבו מודה במקצת מספק את רכיב ״עמדת המגננה״ ושבועת השומרים מספקת את הדין ש״שומר מתגונן חייב שבועה״, ובכך מתיישבת דרישת המשנה לציור של הודאה במקצת דווקא כדי לחייב שבועת שומרים. הטקסט קובע שהדין של *הילך* פוטר משבועת מודה במקצת מסיבה מיוחדת לה, אך אינו מבטל את עמדת המגננה כשלעצמה, ולכן נשאר מקום לשבועת השומרים.
סימטריה ואסימטריה במהלך החדש
הטקסט מתאר שבמהלך זה מודה במקצת אינו ״מלמד מסייע״ שמסיר בעיה צדדית אלא מוסיף נדבך מהותי לבניית החיוב, ולכן יש כאן התכה סימטרית במבנה הלוגי. הטקסט מוסיף שבפועל השבועה נחשבת כשבועת השומרים בגלל פטור הילך בתוך מודה במקצת, אך זה אינו מעיד על אסימטריה עקרונית בין התרומות של שני המלמדים. הטקסט מציע אף אפשרות שהשבועה החדשה היא צירוף של שתי השבועות יחד, ובמקרה של הילך ״יורדת״ רק שבועת מודה במקצת מפני דין פנימי שלה.
הרחבה לרמב״ם: שומר שטוען החזרתי
הטקסט טוען שהרעיון של ״שומר מתגונן״ מסביר גם שיטת רמב״ם לגבי שומר שטוען ״החזרתי״, שלפי הכסף משנה מחויב שבועה אף שרוב הדעות פוטרות. הטקסט משווה זאת לטענת ״פרעתי״ בהלוואה, שבה הנתבע מודה בבסיס העסקה ולכן אינו במצב של ״לאהד״מ״, ומכאן שמתקיימת עמדת מגננה שמולידה שבועה. הטקסט מציין שאפשר להעמיד על בסיס עיקרון זה עוד רמב״מים שנראים קשים ומעוררי ״צריך עיון״.
אפשרות חלופית: צד שווה של שלוש שבועות התורה
הטקסט מציע שאפשר לתאר את שלוש שבועות התורה—מודה במקצת, שבועת השומרים, ושבועת עד אחד—כמקרים פרטיים של צד שווה אחד: ״שבועת המתגוננים״, שבה אף שהנתבע מוחזק וחובת הראיה על התובע, יש ״רגליים לדבר״ שמחייבות את הנתבע שבועה כדי לזכות. הטקסט מדמה זאת לצד השווה באבות נזיקין, שבו מפשיטים את הפטורים המיוחדים ונשארת נוסחה כללית שממנה ניתן לחייב גם מקרים חדשים. הטקסט מעלה נפקא מינה עקרונית שאם זה צד שווה, כל נתבע שנמצא בעמדת התגוננות יחויב שבועה מדאורייתא גם מחוץ לשלושת המסלולים המפורשים, בכפוף להגדרה מהי ״התגוננות״.
עירוב פרשיות כמקור רעיוני
הטקסט מסיים בהצבת עירוב פרשיות כהסבר מכוון לכך ששבועת מודה במקצת כתובה בתוך פרשת שומרים, כדי להצביע על מכנה משותף משפחתי בין השבועות ולא על ערבוב מקרי. הטקסט רואה בכך חיזוק לרעיון של ״שבועת המתגוננים״ כהבנה מושגית אחת שמאחדת את הדינים, באופן שמסיר את המוזרות שבכתיבת ״אשר יאמר כי הוא זה״ בתוך הקשר של שומרים. הטקסט קושר את ההבנה הזו לאפשרות לפרש את כל המהלך או כהבנייה מושגית היוצרת שבועה שלישית או כצד שווה המגדיר עיקרון רחב של חיוב שבועה במצב של עמדת מגננה.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] דיברתי על הצד השווה והבנייה מושגית שזה שני מבנים שלפחות בתיאור הלשוני שלהם בגמרא נראים מאוד דומים, אבל בלוגיקה שלהם הם הפוכים. הצד השווה זה בעצם לקחת שני מלמדים, להפשיט מהם את המאפיינים הייחודיים ולהישאר רק עם המאפיין המשותף וללמוד ממנו לכל הדברים האחרים שיש להם את אותו מאפיין משותף. הבנייה מושגית זה לקחת שני מלמדים, לקחת את המאפיין הייחודי של האחד עם המאפיין הייחודי של האחר, להתיך אותם ביחד ולייצר מושג שלישי שאפשר ללמוד לגביו שגם לגביו חלים הדינים שיש אצל שני המלמדים. והבאתי לזה כמה דוגמאות שברובן זה דוגמאות שאין סימטריה בין שני המלמדים. לא הדגשתי את זה מספיק בפעם הקודמת, אמרתי את זה אבל אני רק רוצה לחדד, גם המקרה של הראש לגבי אבנו סכינו ומשאו שנפלו מראש הגג והזיקו, וגם במקרה של זורק, או סליחה, מקרה של רוקק ברשות הרבים בשבת, בשני המקומות האלה אמרתי שיש בעצם משהו שנראה כמו הצד השווה אבל הוא הבנייה מושגית. אבל בשני המקרים שני המלמדים שלנו יש אחד שיש לו מעמד דומיננטי ויש אחר שיש לו רק מעמד מסייע. למשל ברוקק אז ברור שהאב מלאכה שעליו עוברים או המלאכה שעליה עוברים זה מלאכת זורק, כי אתה עושה אתה מעביר משהו ארבע אמות ברשות הרבים רק אתה עושה את זה בעזרת הרוח שלא כמו בזורק שזה נעשה בכוחך. ההזדקקות לזורה כמלמד שני היא רק הזדקקות מסייעת. הזורה רק מראה לנו שמעורבות של רוח לא פוטרת. זה הכל. אותו דבר לגבי הראש והגדולים, בסופו של דבר אבנו סכינו ומשאו שהנחתם למטה על הקרקע ומזיקים זה בור. ההזדקקות לאש זה עוד פעם רק כדי להראות שמעורבות של רוח לא פוטרת. אבל בסופו של דבר אחרי שלמדתי את זה מה שיש כאן זה בור. ולכן לא חושב שזה תמיד צריך להיות ככה אבל בהרבה מהמקרים באמת הצד השווה הוא סימטרי והבנייה מושגית היא לא סימטרית. זאת אומרת אחת האינדיקציות שיכולות לתת לנו איזה רמז ראשוני שלא מדובר כאן בצד השווה אלא בהבנייה מושגית זה אם אנחנו רואים שיש אסימטריה בין שני המלמדים. זה מספיק אבל לא הכרחי. זאת אומרת אם יש אסימטריה אז זה בוודאי לא הצד השווה. אבל זה לא אומר שאם זה לא הצד השווה תמיד תהיה אסימטריה. זאת אומרת לפעמים תהיה סימטריה כי שני המלמדים הותכו ביחד ויצרנו משהו שלישי. היום נפגוש דבר כזה, זאת אומרת היום נפגוש הבנייה מושגית, טוב האמת שבעצם אני לא לגמרי בטוח שזה כזה, יש מקום להתלבט אבל אני מציב את זה כרגע בשאלה. אז בואו נראה את הדפים שנתתי לכם, יש משנה במסכת שבועות האחרונים מאוד מתלבטים לגביה ולא יוצאים מהבלאגן ופתאום נפל לי איזה אסימון והבנתי שבעצם מפספסים פה את העניין, יש פה הבנייה מושגית וזה פותר את כל הקשיים. המשנה בשבועות אומרת רבי מאיר אומר יש דברים שהן בקרקע ואינן כקרקע ואין חכמים מודים לו. כיצד? עשר גפנים טעונות מסרתי לך והלה אומר אינן אלא חמש. רבי מאיר מחייב שבועה וחכמים אומרים כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע. מדובר באדם שתובע מחברו אומר לו עשר גפנים טעונות, טעונות הכוונה שהיו עליהם ענבים, מסרתי לך לשמירה והשני אומר לא מסרת לי רק חמש לא עשר, אז לכאורה הוא מודה במקצת. לא לכאורה, הוא מודה במקצת. יש שבועת מודה במקצת ולכן רבי מאיר מחייב אותו להישבע שבועת מודה במקצת. חכמים אומרים לא, כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע, התביעה היא על הענבים לא על העצים, והענבים הם אמנם פירות אבל כל עוד הם מחוברות לעץ יש להם דין כמו קרקע. והכלל הוא שלא נשבעים על קרקע, לא נשבעים שבועות בעצם לא רק שבועת התורה שבועות בכלל לא נשבעים על קרקע. הוויכוח בין רבי מאיר לבין חכמים זה שיש דברים שהם בקרקע ואינם כקרקע, זה הכוונה לענבים. ענבים הם בעצם בקרקע הם מחוברים לעצים אבל השאלה האם הם כמו קרקע או לא. בזה נחלקו רבי מאיר. רבי מאיר אומר שהם לא כקרקע, שיש להם דין של מטלטלין, והחכמים, חכמים אומרים שלא. עכשיו בגמרא שם בדף מ"ג, הגמרא אומרת ככה: אמר רבי יוסי ברבי חנינא, הכא בענבים העומדות ליבצר קמיפלגי. דרבי מאיר סבר כבצורות דמיא, ורבנן סברי לאו כבצורות דמיא. זאת אומרת, הוויכוח הוא בשאלה מה דינם של ענבים העומדות ליבצר, ענבים שכבר הם מוכנות, בשלות, ובסך הכל יכולתי כבר להוריד אותם מהעץ, בינתיים עוד לא הספקתי, עוד לא עשיתי את זה, אבל זה בעצם כבר עומד לבצירה. השאלה אם במצב כזה אנחנו כבר רואים את זה כפירות מנותקים מהעץ, כרגע העץ הוא רק מקום אחסנה, אבל הוא לא באמת, הם לא באמת נחשבות כמחוברות לעץ, כחלק ממנו. כל עוד הן גדלות אז כן, אבל כשהן בשלות אז כבר לא, או שלא. כל עוד הם מחוברות לעץ אז בעצם זה מחובר. מאחורי הדברים האלה יושבת השאלה מה זה נקרא מחובר לקרקע. אם מחובר לקרקע פירושו כל מה שמחובר פיזית לקרקע, או כל מה שניזון מהקרקע, הוא צריך את הקרקע. וזה מחלוקת, זה כך מסביר רבי יוסי ברבי חנינא את מחלוקת רבי מאיר וחכמים. אז לכאורה יש פה מחלוקת תנאים בשאלה מה דינם של ענבים העומדות ליבצר. עכשיו, אנחנו מכירים דברים כאלה בעוד מקומות בתוך הש"ס. נגיד שערות שעומדות להיגזז, או ציפורניים. השאלה אם דברים כאלה, כל העומד להיגזז כגזוז
[Speaker B] דמי, כן, כל העומד ליבצר כבצור דמי.
[Speaker C] סוגיות בסנהדרין ובעוד מקומות.
[הרב מיכאל אברהם] ובכל המקומות האלה דנים בשאלה האם דברים שעומדים להיגזז הם לא חלק אינטגרלי מהגוף, הם גדלו על הגוף, אבל באיזשהו שלב הם כבר הגיעו למצב שעומדים להיגזז, השאלה אם דברים כאלה נחשבים כמחוברים או שהם תלושים. הבעיה שמעלים פה הראשונים, זה שבסוגיות אחרות לא מוצג בשום מקום שיש בזה מחלוקת. הגמרא אומרת: ענבים העומדות ליבצר כבצורות דמיא, וזה הכל. היא לא אומרת שיש פה מחלוקת ברבי מאיר לחכמים, שיש בזה מחלוקת תנאים. אז איך זה מתיישב עם מה שכתוב פה במשנה שנחלקו בזה התנאים? אז יש ראשונים שמחלקים בין ענבים שצריכות לקרקע וענבים שלא צריכות לקרקע. ענבים שלא צריכות לקרקע אז שמה לכל הדעות הן לא כקרקע, זאת אומרת הן כבר כבצורות. והמחלוקת פה זה בענבים שעדיין כן צריכות קצת לקרקע, צריכות אבל לא לגמרי.
[Speaker C] וכל יתר הדוגמאות הן לא צריכות, זה אוקימתא.
[הרב מיכאל אברהם] אז מעמידים את כל יתר הדוגמאות במצב שבו הם לא צריכות בכלל לקרקע. זו התפיסה הפשוטה, אדרבה, האוקימתא היא בעיקר פה, שאומרים שפה זה עדיין כן קצת צריך לקרקע, זה לא לגמרי בשל. כל מיני אוקימתות כאלה ואחרות, יש כאלה שעושים את זה שלוש דרגות של רמת חיבור או רמת הצטרכות לקרקע. ומה שמשותף לכל הראשונים שמקשים את זה, ויש הרבה כאלה, זה שהם רואים את המחלוקת של רבי מאיר וחכמים פה במשנה פה בשבועות כמחלוקת כללית, כמחלוקת עקרונית שעוסקת בשאלה האם משהו שעומד ליבצר, הפוטנציאל נחשב על ידינו כמשהו שהוא כבר ממומש מבחינה הלכתית? הוא כבר נחשב מנותק? זה לא איזה מחלוקת ספציפית לפה, אלא זו מחלוקת כללית, ולכן הם שואלים: רגע, אבל בסוגיות אחרות רואים אחרת? ואז תירוצים. והתפיסה היא שבעצם מדובר פה במחלוקת כללית. אבל שיטת הרמב"ם והרי מגאש היא שונה. ועוד פעם, כפי שהזכרתי את זה כבר, הרבה פעמים יש מקור לשיטות מיוחדות של הרמב"ם, אפשר למצוא את זה ברי מגאש. הרי מגאש היה רבו של אבא של הרמב"ם, ולכן חידושי הרי מגאש לא תמיד היו ידועים, יש רק על מעט מאוד מסכתות, ולא תמיד מכירים אותם, לפעמים זה בתשובות הרי מגאש, יש לנו גם שו"ת שלו, אבל יש לא מעט מקומות שבהם רואים שיטה מאוד לא מובנת של הרמב"ם, מחודשת או סותרת לכאורה את הגמרא. וברמב"ם הרי כידוע קשה להבין איך הוא התיישב עם הגמרא כי הרמב"ם הוא פוסק. הוא לא מסביר את הגמרא לשיטתו, הוא פשוט כותב מה ההלכה. עכשיו אתה צריך לראות איך זה מתיישב עם הגמרא, אתה יכול לחשוב, אבל הרמב"ם לא אומר. הרי מגאש הוא פרשן, הוא לא פוסק. אז ברי מגאש אפשר למצוא הסברים ולכן זה יתרון לראות את העניין הזה, וזה לא סתם אד הומינם, כן, להיתלות באילן גבוה, שהרמב"ם הוא כמו הרי מגאש אז הכל בסדר, אלא הרי מגאש נותן הסבר מה שאצל הרמב"ם מופיע רק כאיזו פסיקה שאנחנו צריכים בעצם לשבור את הראש. אז במקרה הזה הרי מגאש טוען שהבאתי את זה פה? כן, הנה הפירוש לפניכם הרי מגאש, המקור השלישי: רבי מאיר אומר יש דברים שהן כקרקעות ואינם כקרקעות, אוקימנא דבענבים העומדות ליבצר. רבי מאיר סבר כבצורות דמיא, משום הכי נשבע עליהם, ורבנן סברי לאו כבצורות דמיא, והוו להו כקרקע ופטור. והלכתא כרבנן דקיימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים. הלכה כרבנן שהם נחשבות כקרקע. אז עוד יותר גרוע. זאת אומרת, לא רק שיש פה מחלוקת, אלא שלהלכה זה נחשב כקרקע ולא כפירות. ובשאר הסוגיות זה מופיע כדבר פשוט שזה נחשב כבצור. אז אומר הרי מיגאש: ודווקא לעניין שומר הוא דאמרינן ענבי עומדות ליבצר לאו כבצורות דמיין. דכיוון דלשמירה כשהם מחוברים בקרקע הוא דמסרינהו ניהליה, הוו להו כקרקע, דלאו למתלשינהו מסרינהו ניהליה. אבל מאן דזבין לחבריה ענבים כשהם מחוברים לקרקע למתלשינהו לנפשיה, כיוון דלמתלשינהו זבנינהו ניהליה, כבר הגיעו ליבצר, הוו להו כבצורים, ודיינינן בהו דין מטלטלין בכל מילי, כגון דין אונאה ושבועה שיש הרבה דברים שיש הבדל בין מטלטלין לקרקעות. אם יש אונאה, לקרקעות אין אונאה, לא נשבעים על קרקעות. אז לכל הדינים האלה דנים אותם כמטלטלין ולא כקרקע. דקיימא לן כל העומד ליבצר כבצור דמי, וכל העומד ליגדר כגון תאנים כגדור דמי. ואם עדיין צריכים הם לקרקע ולא הגיעו ליבצר, כקרקע דמי לכולהו אנפי. עיין בבא בתרא פרק המוכר את הספינה וכולי. אז הוא בסוף רק מגיע לקושיה, אבל ברור שהקושיה היא הבסיס לכל מה שהוא אומר. זאת אומרת הוא בעצם מיישב את הקושיה שאמרתי קודם מהסוגיות האחרות אחרת מכל שאר הראשונים. הרי מיגאש טוען מחלוקת רבי מאיר וחכמים היא מחלוקת ספציפית לכאן. זה לא אמירה כללית. באופן כללי דברים העומדים ליבצר הם כבצורים, ואף אחד לא מתווכח על זה, גם רבי מאיר וגם רבנן, כולם מסכימים לזה. מה קורה כאן? כאן מדובר בדיני שומרים. מה אז מה יש בדיני שומרים? אם אתה מוכר ענבים כל עוד הם כשהם עדיין מחוברות לעץ, אבל אתה מוכר את הענבים למישהו, אז כיוון שהענבים עומדות ליבצר, הענבים האלה נחשבות כבצורות. נפקא מינא אם אונאה, אם הוא רימה אותו במחיר, או שבועה, או כל מיני דברים מן הסוג הזה. אבל כאן אני מסרתי לו את זה לא בתור מכירה, מסרתי לו את זה לשמירה. נכון? מסרתי לך דוגמא משנה אומרת, עשר גפנים טעונות מסרתי לך לשמור, כן? והלה אומר אינן אלא חמש. זאת אומרת הוויכוח הוא בדיני שומרים, האם מסרת לי עשר גפנים או רק חמש גפנים. אומר הרי מיגאש, בדיני שומרים ענבים שעומדות ליבצר הם לא כבצורות. ולמה? כי כשאני מוסר את הגפנים האלה לשומר, ברור שהמטרה שלי זה שהוא ישמור אותם מחוברות לעץ. זה לא נמסר לו כדי שהוא יתלוש את הענבים. כשאני מוכר את הענבים, אז הענבים עכשיו מחוברות, אני אומר לו לך תתלוש את הענבים שלך, קנית את זה? קח תתלוש אותם. אז מסרתי לך את זה לתלישה. במצב כזה ענבים עומדות ליבצר הם כבצורות. אבל אם מסרתי לך את זה לשמירה זה הפוך. אתה הרי אמור למנוע מאנשים שיבואו לקחת את הענבים, אתה שומר עליהם שלא ייקחו אותם, אתה, תפקידך לדאוג לזה שהם לא ייבצרו. אז במצב כזה ענבים גם אם הם בשלות כבר והם עומדות ליבצר באופן עקרוני, דינם כקרקע לפי חכמים. רבי מאיר אומר שגם פה הם כמטלטלין, ופה חכמים טוענים שזה כקרקע. וזה דין מיוחד בדיני שומרים. הדין הכללי, ענבים עומדות ליבצר, גם חכמים מסכימים שהם נחשבות כבצורות. כך טוען הרי מיגאש. הדברים מאוד קשים של הרי מיגאש מכמה בחינות. דבר ראשון, האם באמת במשנה פה מדובר על שבועת השומרים? הפקדתי בידך עשר גפנים טעונות, אמר הפקדתי רק חמש. די ברור שלא. נכון שהמשא ומתן הוא סביב עסקת שמירה, זאת אומרת מסרתי לך משהו לשמור, אבל השבועה שבה מדובר כאן היא לא שבועת השומרים. איך אני יודע את זה? מה זה שבועת השומרים? שבועת השומרים, כן, הקדמה קצרה, יש שלוש שבועות שהתורה מחייבת. זה נקרא שבועות התורה. זה שבועת מודה במקצת, שאתה תובע מאה ואני מודה בחמישים, ויש שבועת השומרים, הפקדת אצלי והם נאנסו, כן, קרה משהו שאני פטור עליו, ושבועת עד אחד. אם יש נגדי שני עדים אז מוציאים ממני ממון, אם יש נגדי עד אחד זה מחייב אותי שבועה. אלה שבועות התורה, יש שבועות דרבנן, אבל לא ניכנס כאן. מה זה שבועת השומרים? שבועת השומרים זה כשאני אומר הפקדתי אצלך לא יודע מה חפץ כלשהו, עכשיו תביא אותו בחזרה, אני בא ומבקש אותו בחזרה. נשרף. אבל אתה שומר שכר, נגיד שומר שכר פטור באונס. זה היה אונס. אז אתה פטור. אבל התורה אומרת שבשביל להיפטר אתה צריך להישבע. למה? מה הרעיון מאחורי זה? הרעיון מאחורי זה הוא שבעצם הרי כל אחד הוא בחזקת כשרות והשני מוציא מחברו. הוא הפקיד אצלך ונסע לחוץ לארץ. למה הוא נתן לך לשמור? הוא נתן לך לשמור כי הוא לא נמצא בסביבה, הוא הולך. נכון? הוא לא יודע מה קורה אצלך בבית. אתה יכול למכור לו כל לוקש שאתה רוצה. נשרף, התפורר, נאכל, נעלם, נאבד, לא יודע מה. אתה יכול להגיד לו הכל. אין לו דרך לדעת האם אתה משקר לו או לא משקר לו. אז ליתר ביטחון אומרים לך תישבע, כדי להיות בטוח שאתה לא משקר. למרות שמעיקר הדין לא היית אמור להישבע בגלל שהמוציא מחברו עליו הראיה. אבל פה במקרה הזה בכל זאת מבקשים ממך להישבע. זאת שבועת השומרים. מה קורה אם אני אומר לך הפקדתי אצלך חפץ מסוים? אתה אומר מה פתאום, לא היו דברים מעולם, שקרן. האם תהיה פה שבועת השומרים? לא. ברור שלא. מה זה שונה מכל תביעה שאני תובע ממישהו? אני בא לאדם, מה אתה מבלבל את המוח, לא מכיר אותך בכלל. שבועת השומרים זה אחד מהסעיפים של חוזה שמירה. זאת אומרת אם אתה קיבלת על עצמך שמירה וקרה משהו שפוטר אותך, החוזה אומר במקרה כזה אתה צריך להישבע. אבל זה מניח שיש בינינו חוזה שמירה. במסגרת חוזה השמירה אם אתה רוצה להיפטר אתה צריך להישבע בשביל להיפטר. אבל כאן אתה אומר ריבונו של עולם, לא היה חוזה שמירה, לא מכיר אותך בכלל, אתה סתם שקרן. מכוח מה אתה רוצה לחייב אותי? אתה סתם תובע, אני כופר הכל, וכופר הכל פטור משבועה. מה זה קשור לשבועת השומרים בכלל? זה שאני מציג אותך כשומר או תובע אותך בעילה של שומרים, בסדר, יפה מאוד. אבל אתה לא מודה בכלל שהייתה עסקת שמירה. אמרת שקרן, לא עשיתי שום דבר, לא מכיר אותך. במצב כזה ודאי שאין שבועת השומרים. לא שייך בכלל לדבר על שבועת השומרים במצב כזה. זה המקרה הרגיל שמי שתובע את חברו והשני מכחיש, המוציא מחברו עליו הראיה. מצד אחד יש חידוש שלמרות שהמוציא מחברו עליו הראיה אם אתה מודה במקצת אתה נשבע, נדבר על זה בהמשך. אבל במקרה כזה זה סתם תביעה, ואם אתה מכחיש אז חובת הראיה היא על מי שתובע. שבועת השומרים זה במקום שבו ברור שהייתה עסקה, רק אתה טוען שהעסקה פוטרת אותך, כי על אונס אתה פטור. אתה שומר חינם, שומר שכר פטור באונס. אתה רוצה להיפטר, אז החוזה עצמו גם אומר שבשביל להיפטר תישבע. אמנם זה חוזה שהתורה כמובן כותבת, זה לא חוזה ביניכם. אבל לא משנה, התורה קובעת שזה טבעו של חוזה שמירה. אוקיי? מזכיר לי שכתבתי פעם מאמר על האם ההלכה היא משפט עברי. וטענתי שמעבר לדיון בהלכה מה טיבה של ההלכה אם היא באמת משפטית, טענתי שהניסיונות לשלב את ההלכה בספר החוקים הישראלי הם בדרך כלל רק מרחיקים את ספר החוקים מההלכה. יש לזה כמה דוגמאות, אבל אחת הדוגמאות שהבאתי והדוגמה שסביבה כתבתי את העניין זה חוק של חנן פורת של לא תעמוד על דם רעך. ששם המצב שלפני שחוקקו את החוק הזה היה ממש דומה להלכה. לכולם היה ברור שזה לא מוסרי לא להושיט עזרה לאדם שנמצא במצוקה, אבל לא הייתה סנקציה על זה. כי החוק לא היה חוק שאוסר את הדבר הזה, שמחייב סנקציה. זה בדיוק המצב ההלכתי. יש איסור של לא תעמוד על דם רעך ואין עונש במצב כזה, לאו שאין בו מעשה אין לוקים. מה עשו אחרי שחוקקו את החוק? כשמחוקקים את החוק אז הופכים את זה מאיסור מוסרי או איסור למה שיש סנקציה בצידו. כי מה שמופיע בחוק יש גם ענישה עליו, ובזה כמובן הרחיקו את החוק מההלכה. דוגמה אחרת שהבאתי שם היא דוגמה דמיונית, אבל אם נגיד שהדבר הכי בנאלי ופרוזאי שאני יכול לחשוב עליו זה דיני שומרים. לא טעון באידיאולוגיות דתיות מיוחדות, סתם דיני שומרים. מה הבעיה לקחת דיני שומרים של ההלכה להכניס אותם לספר החוקים? מה יותר מתבקש מזה? מצוין. פה אתה יכול לאמץ את ההלכה בלי לשלם מחירים. אנשים שלא מאמינים או לא מחויבים להלכה אבל פה תמיד שמשלמים איזה מחיר ורוצים לקחת, לא רוצים לקחת על עצמם מערכת דתית. אוקיי, אבל פה זה חוזה, דיני חוזים, תקבע את החוזה באופן כזה. לא רק זה, אלא שאפילו אפשר להתנות הרי על החוזה הזה מבחינת ההלכה, אם אתה קובע חוזה אחר אין בעיה אם אתה לא רוצה. כל השאלה מה תהיה ברירת המחדל. ואם לא התניתם, אז מה המחויבויות ההדדיות? אבל אמרתי שגם שם זה לא נכון. כיוון שחלק מחוזה השמירה זה חיוב השבועה. אז פוטרים אותך נגיד אתה שומר חינם, אתה פטור בגנבה ואבדה, לא סתם פטור, אתה פטור רק אם תישבע שלא קרה כלום, שלא שלחת יד, שלא קרה שום דבר. עכשיו בבית המשפט… או לא יישבע במובן ההלכתי. אז ברגע שהורדת את אלמנט השבועה מהחוזה, אז מי אמר בכלל שההלכה תפטור אותך מלשלם? אם אתה לא נשבע, אתה צריך לשלם. עכשיו בחוק אם תאמץ את דיני השומרים מההלכה, מה שיקרה זה שתפטור שומר חינם מגניבה ואבידה בלי לחייב אותו בשבועה. ובהלכה זה לא נכון, הוא פטור רק אם הוא נשבע. אז אני אומר זה סתם ככה נזכרתי זה לא עיקר ענייננו, אבל נזכרתי בזה שה… בקיצור מה שאני רוצה לומר זה שהחיוב שבועה הוא חלק מחוזה השמירה.
[Speaker D] זאת אומרת חוזה השמירה מחייב את המחויבויות ההדדיות, תשלומים אם יש אם זה שומר שכר, מחויבויות מתי אתה חייב מתי אתה פטור והשבועה. זה עוד אלמנט שהוא נכלל בחוזה השמירה.
[הרב מיכאל אברהם] וכיוון שכך, ברגע שיש ויכוח בכלל אם היה חוזה, המפקיד או מי שטוען שהוא הפקיד טוען שהיה חוזה ושהוא הפקיד חפץ, השני אומר לו לא היו דברים מעולם, לא הפקדת אצלי כלום, לא מכיר אותך. אז ברור שאני לא יכול להגיד לו תראה החוזה מחייב אותך להישבע אתה שומר.
[Speaker C] אני לא שומר, תוכיח
[הרב מיכאל אברהם] קודם כל שאני שומר בשביל שאתה רוצה לחייב אותי להישבע, נכון? אז שאני חוזר עכשיו למשנה פה, אז כשאני תובע ממך נגיד שאני אומר לך הפקדתי אצלך עשר גפנים. בסדר? ואתה אומר מה פתאום לא היו דברים מעולם לא הפקדת אצלי כלום. תהיה חייב שבועת השומרים? מה פתאום. בכלל לא. עכשיו במודה במקצת אותו דבר. גם במודה במקצת, אם אני אומר לך הפקדתי אצלך עשר גפנים טעונות ואתה אומר לא הפקדת אצלי רק חמש. אז על מה נגיד שאני מחייב אותך שבועה? על מה אני מחייב אותך שבועה? מחייב אותך שבועה על החמש שאתה כופר, על חמש שאתה מודה מה לישבע? אתה מחזיר לי אותם. מדובר על החמש שאתה כופר. אבל החמש שאתה כופר אתה לא אומר שהם נשרפו לך. אם היית אומר שנשרפו לך זה היה שבועת השומרים. אלא אתה אומר לא היו דברים מעולם, אתה מסרת לי רק חמש, לא מסרת לי עשר בכלל. אז בחמש הנוספים הגפנים הנוספות האלה אני בכלל לא מודה שהיה חוזה שמירה לגביהם. מה פתאום שיהיה פה… מה פתאום שיהיה שייך פה חיוב של שבועת השומרים? זה לא שבועת השומרים. אלא איזה שבועה זאת? שבועת מודה במקצת. שבועת מודה במקצת יש פה, כמו כל עסקא גם עסקת שמירה יכולה או טענה לעסקת שמירה יכולה לחייב שבועת מודה במקצת אם אתה מודה בחלק. יותר מזה אני אגיד, אם היה מדובר פה בשבועת השומרים אז הגמרא… המשנה הייתה צריכה להעמיד במקרה שהוא לא קשור להודאה במקצת, הפקדתי אצלך עשר גפנים ואתה אומר לא היו דברים מעולם, תישבע. או שלא תישבע אם זה קרקע או לא קרקע זה הוויכוח בין רבי מאיר וחכמים. למה נכנסו פה לסיטואציה שאתה מודה במקצת? האם זה לא אומר שבעצם המשנה מדברת על שבועת מודה במקצת לא על שבועת השומרים? אם היה מדובר בשבועת השומרים אז למה לא אמרו הפקדתי אצלך עשר גפנים ואתה אומר להד"ם? למה צריך להכניס את החמש וכן ולא ומה זה רלוונטי? מדובר בשבועת השומרים. יש דיון בגמרא רמי בר חמא אם שבועת השומרים גם היא צריכה הודאה במקצת וכפירה במקצת אבל זה לא ניכנס לזה להלכה היא לא צריכה. אז מאיפה הבנת שזה שבועת השומרים ברי מיגש? הרי מיגש אומר שזה בגלל שזה בדיני השומרים. מה שהוא אומר דכיוון דלשמירה כשהן מחוברים בקרקע? כן. מה שבעצם דין מדיני שומרים. לא… לא לא… אני חושב שזה… הוא אומר שזה שזה דווקא לעניין שומר אבל לא בגלל שזה שבועת השומרים אלא בגלל שבשומר הוא לא הענבים הם… נכון, אני חושב שבאמת ברי מיגש אפשר היה לצאת מזה. כי ברי מיגש אפשר היה להגיד הוא לא מדבר על דיני השומרים, הוא מדבר על אופי התביעה. זאת אומרת התביעה שלי הייתה שאני מסרתי לך גפנים לשמירה. מה שאני דורש ממך זה שבועת מודה במקצת לא את שבועת השומרים. אבל כיוון שמסרתי לך את הגפנים לשמירה אז אי אפשר להגיד שהגפנים הטעונות האלה הן גפנים שעומדות להיבצר. כי הרי אתה כשומר אמור לדאוג לזה שהם לא תיבצרנה. אוקיי? זה לא גלאט. זה לא גלאט כי הרי אתה נשבע על אותן חמש שאתה טוען שלא היו דברים מעולם. אז לטענתו של התובע הוא מסר לך את החמש הנוספות. אבל אתה אומר שלא נמסרו לך בכלל. עכשיו השאלה איזה מהצדדים קובע אם הענבים האלה עומדות לבצירה או לא? הרי השומר בכלל טוען לא היו ענבים. לא היו ענבים כאלה. אבל כיוון שהתובע אומר לו אני מסרתי לך את הענבים האלה לשמירה אז זה גם קובע שהענבים האלה נחשבות כמחוברות לפי חכמים כי הרי הוא עצמו טוען שהוא מסר את זה לשמירה. למה דווקא הולכים לפי התובע ולא לפי הנתבע? יש על זה תשובה פשוטה. כי הרי הקביעה שהענבים האלה הם ענבים מחוברים לטובת מי היא הולכת? טובת הנתבע. שאם זה קרקע אז הוא לא נשבע על זה, נפטר משבועה. בעצם פוטרים אותו משבועה בגלל שהענבים האלה נחשבות כקרקע. ומה שאנחנו אומרים בעצם אתה התובע, אתה רוצה שבועה? לשיטתך שלך הוא לא צריך להישבע. לא נשבעים על קרקע? לומדים את זה מכלל ופרט וכלל. מה עם זה שהשומר נשבע מסברה? לא לא, תורה מחייבת אותו שבועה. רק הסברתי מה עומד מאחורי החיוב, הסברתי את השיקול ש… כן, השיקול זה מה שהשיקול שעומד מאחורי החיוב של התורה, אבל התורה מחייבת את זה. אז זה רק זה רק אז כאילו לפי ההסבר של הרב זה היה צריך להיות בעצם ששבועת השומרים תתחייב במסברה. אולי כן, אולי לא. לא בטוח שהסברה הזאת הייתה מספיקה כדי להטיל חיוב שבועה. התורה מטילה, אבל יש סברות שאני יכול להסביר אחרי שיש פסוק, אני מבין שזה מה שהפסוק אומר. השאלה אם הייתי אומר את זה בלי הפסוק, לא תמיד. בסדר, יש מקום להגיד שאני חייב סברה, לא בטוח, אולי כן, אולי לא. בכל אופן אז לענייננו, למה בוחרים את דווקא את נקודת המבט של התובע? בגלל שהתובע הוא זה שתובע את השבועה, אומר תישבע לי. אז הוא אומר מה אתה רוצה, לשיטתך שלך זה קרקע ואני לא צריך להישבע לך, מה אתה רוצה ממני. לכן זה בסדר. אוקיי? תראו את הרמב"ם בפירוש המשנה, זה המקור הבא אצלכם. הרמב"ם כותב כך: מחלוקת רבי מאיר וחכמים היא בענבים העומדות להיבצר, והלכה כחכמים. ודווקא אם מסרם לו בתורת שמירה, ובא עליו כמו הרי מיגש. אבל בעניין מקח וממכר ודיני אונאה והודיה במקצת, אם הייתה עיקר הטענה שלא בתורת שמירה, הרי הכלל להלכה שהן כמטלטלין. הדגשתי את זה בקו, רואים? ברמב"ם בפירוש המשנה, דברים ודאי שצריך להסביר את מה שהצעתם, ואפשר גם להגיד שמדובר בשבועת השומרים. אבל ברמב"ם נראה די ברור שהוא באמת לא מדבר על שבועת השומרים. הוא מדבר על טענה מכוח שמירה, זה מה שהוא אומר. אם הייתה עיקר הטענה שלא בתורת שמירה, זאת אומרת השאלה מכוח מה אני טוען כלפיך. זה לא השאלה איזה שבועה אני מבקש ממך. אני טוען כלפיך שמסרתי לך דברים לשמירה. אז זה מה שקובע אם זה קרקע או לא קרקע. אם זה ככה, אז מה שכותב הרמב"ם בפירוש המשנה מאוד תומך בהצעה הזאת בר"י מיגש. ואם זה ככה זה באמת לא שבועת השומרים אלא שבועת מודה במקצת. אלא שזה הרמב"ם בפירוש המשנה. אבל הרמב"ם ביד החזקה נראה ממנו כפשוטו של הרי מיגש. הרמב"ם כותב בהלכות שכירות פרק ב הלכה ד, רואים? אחרי פירוש המשנה. המוסר לחברו דבר המחובר לקרקע לשמור, אפילו היו ענבים העומדות להיבצר, הרי הן כקרקע בדין השומרים. קודם כל המינוח: הן כקרקע בדין השומרים. זאת אומרת מה הרלוונטיות של קרקע בדין השומרים? יש בדיני שומרים כתוב, בגלל שגם אין שבועה על קרקע גם אין שמירה על קרקע. כל מה שיש בו שבועה יש בו שמירה, מה שאין בו שבועה אין בו שמירה. לכן ברור ברמב"ם, הרמב"ם מדבר על שבועת השומרים. הרמב"ם לא מדבר על טענת שמירה כמו שמשתמע בפירוש המשנה וכמו שרציתם ליישב בר"י מיגש. בגלל שיכול להיכנס ויכול לא להיכנס, ברמב"ם פה ברור שזה לא נכון. עוד ראיה לזה: אם זה היה שבועת מודה במקצת, אז ההלכה הזאת הייתה צריכה להופיע בדיני טוען ונטען, לא בדיני שכירות. דיני שכירות זה דיני שומרים: שוכר, שואל, פיקדון, שכירות, הכל דיני שומרים. ההלכה הזאת לפי ההצעה שלכם היא הלכה בדיני טוען ונטען, לא בדיני שומרים. אלא שכאשר אתה טוען את השני מסרתי לך לשמור, אז בדיני טוען ונטען יוצא ששבועת מודה במקצת שלו הוא לא צריך להישבע כי זה קרקע. אז הלכות שבועת מודה במקצת זה מופיע בדיני טוען ונטען, לא בדיני שומרים. בדיני שומרים מופיע הלכות שומרים. אבל זה גם ברור מלשונו של הרמב"ם: הן כקרקע בדין השומרים. לא כקרקע בטענת שמירה. אם זה היה סוג של טענה, אז בדיני טוען ונטען הרמב"ם היה צריך לחלק: אם הוא טוען אותו מכוח שמירה אז זה נחשב כקרקע, אם הוא טוען אותו מכוח הלוואה או מקח או מה שלא יהיה אז זה כמטלטלין. אבל זה הכל בדיני שבועת מודה במקצת. זה לא היה צריך להופיע בהלכות שומרים, זה היה צריך להופיע בהלכות טוען ונטען. לכן ברמב"ם ברור שזה לא נכון. הרמב"ם טוען שבעצם מדובר פה בשבועת השומרים ובדיני שומרים. ואז חוזרות כל השאלות שאמרתי קודם: זאת אומרת אם זה ככה, אם זה שבועת השומרים, א' במשנה, הציור במשנה זה לא שבועת השומרים. זה הרי על החמש גפנים הנוספות אני בכלל לא מודה שהיה חוזה שמירה עליהם. דבר שני למה המשנה… אז על הרמב"ם זה נשאר מאוד מאוד קשה. סליחה? יש פה עוד שאלה. מה, לפי איך שהרב מסביר את זה, מה זה הרי הם כקרקע בדיני שומרים? בדיוק כמו קרקע, אין שבועה עליהם, אין חוזה שמירה עליהם, שום דבר. למה, מה זאת אומרת, למה אין חוזה שמירה עליהם, לא חייב כלום. מה, יש דין שמירה בקרקע? שום דבר, פה הוא פטור. הרמב"ם אומר לגבי פשיעה, זה מחלוקת רמב"ם וראב"ד. הרמב"ם מחדש שלגבי פשיעה גם בקרקע יש דין פשיעה, כי רמב"ם אמר שכל הפושע מזיק הוא. אז זה בעצם שומר שפשע הוא חייב מדיני מזיק, לא מדיני שומר. אז זה יהיה גם בקרקע. אבל חיובי גניבה ואבידה, גניבה ואבידה זה קצת צריך להגדיר מה זה גניבה ואבידה בקרקע, אבל חיובים אחרים שהם לא פשיעה לא יהיו. לפי הראב"ד גם חיובי פשיעה אין, כי הראב"ד טוען שגם חיוב פשיעה בדיני שומרים הוא חיוב חוזי ולא חיוב מדיני מזיקין, לא מדיני מזיקים. רגע, אז אם ככה, אז יכול להיות שהרמב"ם פה לא, אז ההלכה הזאת של הרמב"ם כן מסתדרת עם ההסבר. האמירה הייתה שבדיני טוען ונטען אם אנחנו, אם התובע מודה במקצת, אז אנחנו מקבלים לשיטת חכמים אנחנו מחשיבים את הענבים כקרקע בגלל שזה מה שהשומר נתן, זה מה שמי שנתן את השמירה לזה מה שהוא התכוון שלא יבצרו את זה ולכן זה יהיה כקרקע. עכשיו לפי אותו עיקרון, ומזה למדנו את העיקרון שמי שנתן לחברו, שמי שנתן האמירה, הענבים הללו נחשבים כקרקע. עכשיו אני אומר, אז גם לא רק לעניין דיני טוען ונטען, גם לעניין השומרים זה יהיה ככה, כי לפי אותו עיקרון. אבל הרמב"ם לא מביא את זה. הרמב"ם מביא את זה בדיני שומרים? לא, זה הוא אומר כי יכול להיות שבדיני שומרים הוא למד מאותו עיקרון. הוא לא מביא את זה בדיני שומרים. אבל לא בדיני שומרים. הרי השבועה פה היא לא שבועת השומרים, זה לא דיני שומרים. אני אומר מאותה, העיקרון הוא שאם מסרת את העצים עם פירות לשמירה, מכיוון שהאנשים, השומר לא אמור לקטוף את הפירות. איך אתה יודע? איך אתה יודע את זה? כי אתה שומר פה. אתה יודע את זה מהמשנה פה, והמשנה פה מדברת על שבועת מודה במקצת. אמרתי, אז זה אני לומד מהמשנה פה. אני רואה שהמשנה אמרה לגבי שבועת מודה במקצת שאם אתה נותן קרקע עם פירות, הפירות נחשבים כחלק מהקרקע כיוון שלא נתת אותם לשמור. זה המשנה אמרה לגבי מודה במקצת. עכשיו אני לומד מזה את אותו עיקרון. כמו שזה נאמר לגבי מודה במקצת, מכיוון שהעיקרון פה הוא לגבי השייכות של הפירות, אז הגיוני שהעיקרון הזה יעבוד גם בדיני שומרים. כי עדיין מדובר כאן על קרקע, כלומר עדיין אני רואה שקרקע שניתנה לשמירה אנחנו מתייחסים לפירות כחלק מהקרקע. אז כמו שאנחנו מתייחסים לזה לפני השמירה ואז זה נכנס לדיני מודה במקצת, אז ככה זה יכול לעבוד גם אחרי השמירה. זה הצעה מעניינת, לא חשבתי עליה. הנקודה היא שהרמב"ם כשהוא מביא את הדין של המשנה, קרא את הרמב"ם הבא, הלכות טוען ונטען פרק ה' הלכה ד'. טענו ענבים העומדות ליבצר ותבואה יבשה העומדת להיקצר והודה במקצתן וכפר במקצתן, הרי זה נשבע עליהן כשאר מטלטלין, והוא שאינן צריכים לקרקע, שכל העומד ליבצר הרי הוא כבצור לעניין כפירה והודאה. אבל אם היו צריכים לקרקע, הרי הם כקרקע לכל דבר ואין נשבעין עליהם אלא היסת. עכשיו אם אתה היית צודק, אז הרמב"ם היה צריך להוסיף פה: אבל אם הוא מסר את זה לשמירה, אז הוא לא חייב שבועת מודה במקצת. נכון? חכה שנייה, אני אקרא את זה. טענו ענבים העומדות ליבצר ותבואה יבשה העומדת להיקצר, הרי זה נשבע עליהן כשאר מטלטלין. אה, טענו, הבנתי, טענה. והוא שאינן צריכים לקרקע, שכל העומד ליבצר הרי הוא כבצור לעניין כפירה והודאה, אבל אם היו צריכים לקרקע הרי הם כקרקע לכל דבר ואין נשבעין עליהן אלא היסת. אז מה השאלה, כלומר למה הוא לא סייג פה את האמירה שלו? קודם כל לגבי טוען ונטען הוא היה צריך, הרי קודם כל תביא את הדין שכתוב במשנה ולא את מה שלמדת ממנו. מה הדין שכתוב במשנה? מה שכתוב במשנה זה דין מדיני טוען ונטען שאם אתה. טוען טענה שהיא טענה במקח וממכר, אז ענבים עומדות להיבצר כבצורות. ואם אתה טוען טענה בדיני שומרים, אז הענבים הן כמו קרקע. זה לא מופיע ברמב"ם. נראה שהוא בכלל לא, הוא למד את המשנה הזאת כמשנה בשבועת השומרים. ולהפך, אומר אם יש לך שאלה שהיא מודה במקצת שלא קשורה לשומרים, הכי נמי, אבל זה לא קשור למשנה, את זה הוא מביא בהלכות טוען ונטען. שבאמת בהלכות טוען ונטען אנחנו יודעים שענבים העומדות להיבצר הן כבצורות, אבל זה לא קשור למשנה. את הדין של המשנה הוא מביא בהלכות שכירות פרק ב הלכה ד. אבל שמה הוא לא מביא את הציור של מודה במקצת, שמה הוא מדבר על דין השומרים, אז לא סביר נדמה לי הקריאה הזאת של המשנה לפי הרמב"ם. עכשיו התוספות יום טוב על המשנה הזאת, שהוא גם האחרונים, כמה אחרונים, חלק מהם לפחות מבינים שהרמב"ם דיבר באמת על שבועת השומרים. אני חושב שהם צודקים בזה. בקיצור, רבי עקיבא איגר נשאר עליהם בצריך עיון, אבל הם צודקים בזה. תראו את התוספות יום טוב: וחכמים אומרים כל המחובר לקרקע, כתב הברטנורא והלכה כחכמים ודווקא בדין השומרים, וכן כתב הרמב"ם והלכה כחכמים כשהמסרם לו בתורת שמירה, עד כאן. ואם תאמר, אמאי בעינן מודה במקצת? אז בשביל מה העמידו שמה שזה אני מסרתי לך עשר גפנים ואתה מודה בחמש בדיני שומרים? והא קיימא לן דמיניה אלפינן דבעינן מודה במקצת, כתבתי בריש פרקין בדיבור וההודאה דשדינא לה לפרשת אם כסף תלווה, זה בכלל הולך על הלוואות לא על שמירות, וכתיב בפרשת שומרים דעירוב פרשיות, הפסוק שכתוב באמצע פרשת שומרים אבל אנחנו לומדים שזה עוסק בכלל בהלוואות לא בדיני שומרים, עירוב פרשיות. ויש לומר דלאו דאקרינהו לגמרי מהפרשה הזאת, והוא מסביר למה זה לא אקרינהו לגמרי מהפרשה, אלא שאין זה הפירוש עולה לדעת הרמב"ם דבהדיא פסק פרק ב' מהלכות שכירות שאין אחד מהשומרים צריך הודאה במקצת, זה הסברתי את הרמי בר חמא, יש שיטה בגמרא שגם בשבועת השומרים צריכה הודאה במקצת, אבל הרמב"ם לא פוסק את זה. אז שוב פעם חוזרת השאלה למה המשנה העמידה בהודאה במקצת אם זו שבועת השומרים? כן, אם כן אמאי שנו במשנתנו והיה לו לומר איני אלא חמש דאפילו כפר הכל חייב, ואנן מסרתי לך תנן דהיינו הודאה במקצת. הבעיה הגדולה שלו זה אני בכלל לא מבין, אבל זה לא נכון, בין כופר הכל בין מודה במקצת לא שייך פה שבועת השומרים, כי הרי הוא כופר בעצם קיומה של העסקה, הוא לא אומר שזה נשרף ולכן אני פטור. במצב כזה אין שבועת השומרים. אחר כך בהמשך הוא מביא כבר את מה שאמרו שאר הראשונים ובהמשך אפשר היה גם לקרוא שמדובר בשבועת מודה במקצת רק בטענת שומר, אבל בחלק הראשון ברור שהוא מדבר על שבועת השומרים. ובאמת רבי עקיבא איגר מקשה עליו, אומר מה שייך לדבר במשנה הזאת על שבועת השומרים? לא שייך בכלל. לכן רבי עקיבא איגר טוען שברמב"ם ברור שמדובר בשבועת מודה במקצת ולא בשבועת השומרים, כי סתם כך זה לא שייך, בסיטואציה שאני מכחיש את עצם קיומו של חוזה שמירה אין שבועת השומרים. רק אם אני בתוך החוזה אומר לך זה נשרף אז אני פטור, אז אני צריך להישבע. מה שייך להסביר פה בכלל בשבועת השומרים? זה לא שייך. מצד שני התוספות יום טוב צודק, ברמב"ם מאוד ברור שהוא מדבר על שבועת השומרים ולא מודה במקצת. איך זה נכנס במשנה? שאלה מצוינת. הש"ך גם מאריך בעניין הזה, בקיצור כולם פה מסתבכים עם העניין הזה. הש"ך בכלל אומר הרמב"ם ודאי לא להלכה, זה לא יכול להיות, הרמב"ם טעה, כי במשנה זו זה לא יכול להיות שבועת השומרים. גם הש"ך מבין שברמב"ם כתוב שבועת השומרים כמו התוספות יום טוב, אבל אומר וזה לא יכול להיות כי דבר כזה אין שבועת השומרים, לכן ברור שהרמב"ם הזה לא להלכה, הוא התבלבל פה. אוקיי? התוספות יום טוב אומר שהרמב"ם מבין שזו שבועת השומרים, ורבי עקיבא איגר אומר לו לא יכול להיות שזה הרמב"ם אמר, אתה טועה בהבנת הרמב"ם, אבל הש"ך מסכים שהרמב"ם אמר את זה כמו התוספות יום טוב, אבל הוא אומר זה לא יכול להיות במשנה, ולכן הוא אומר הרמב"ם הזה לא להלכה. שאלה נוספת, רק כל אלה זה הקדמות, עוד רגע אני אסביר מה אני רוצה לעשות עם זה. השאלה נוספת שואלים כמה ראשונים, מה שייך פה שבועת מודה במקצת במשנה? והפעם השאלה היא לכיוון ההפוך, לא שייך להאמין שזה מודה במקצת. קודם אמרתי לא שייך להאמין שזה שבועת השומרים, אבל הראשונים שואלים, אבל זה לא שייך להאמין שזה שבועת מודה במקצת. למה? יש דין במודה במקצת שנקרא הילך. זאת אומרת, אם אתה תובע ממני מאה, ואני מודה לך חמישים, וכך אותם, ובשאר החמישים אני לא מסכים, אין שבועה. למה? כי את החמישים האלה כבר סילקתי לך. על החמישים שנשארו, אתה תובע חמישים, ואני כופר הכל. אין הודאה במקצת. הודאה במקצת צריכה להיסלק אחר כך, אתה צריך לתת מה שהודית. זה נקרא הילך. הגמרא אומרת בבבא מציעא, בתחילת בבא מציעא, שדברים שמחוברים לקרקע תמיד נחשבים הילך. כי מה שמחובר לקרקע הוא נמצא פה. לא צריך לתת לך את זה. אני, ברגע שהודיתי, זה שלך. זה כאילו שנתתי לך את זה. כי לתת לך את זה זה רק להודות שזה שלך. אין פה מה לתת. זה נמצא באותו מקום שזה נמצא. כל הוויכוח זה רק בשאלה מה אנחנו טוענים, למי זה שייך. ברגע שאני אומר שזה שלך, זה אומר שמסרתי לך את זה. אז קרקע זה תמיד הילך. עכשיו, אם ענבים עומדות להיבצר כבצורות, נניח שהם כבצורות, בסדר? האם להודות במקצת בענבים כאלה יחייב שבועה? ברור שלא. כי מה שצריך פה זה לא שיהיה להם דין קרקע, אלא בפועל מחוברות לקרקע. מה אכפת לי אם הלכתית הן נחשבות כבצורות? תכלס, הענבים מחוברות לקרקע. ברגע שאמרתי שהענבים האלה הם שלך, נתתי לך אותם. אז כאן זה לא תלוי בשאלה אם הלכתית אני רואה את הענבים האלה כבצורות או לא. תלוי בשאלה עובדתית, הם מחוברות לקרקע? אם הם מחוברות לקרקע, זה הילך. אז מה שייך לזה שבועה? לא שייכת פה שבועת מודה במקצת. כך שואלים הראשונים. ומישהו שם פלפל קצת, להביא להם, להביא לו את זה כאילו ברגע שהוא נתן לו אותם, אז הוא צריך להחזיר לו אותם ליד. אבל למה? הם נמצאות במקומן, איך שנמצאות הם נמצאות. אני רק צריך להודות שזה שלך, כמו בקרקע ממש. גם בקרקע ממש זה אותו דבר. מה ההבדל בין ענבים לקרקע? אז אתה אומר שלעניין ממונות זה לא קרקע, זאת אומרת לעניין ממונות זה מנותק מהקרקע. ברור. אבל פיזית זה מחובר לקרקע. והרי מה שחשוב פה זה השאלה אם נתתי לך או לא נתתי לך, זה לא שאלה הלכתית. פיזית. ופיזית הענבים מחוברות לעץ. עכשיו, ברגע שהם פה והם נמצאות פה, הם לא אצלי בבית, הם פה באותו מקום. וברגע שהודיתי זה שלך, זה כבר אצלך. זה לא מחוסר עוד נתינה, אלא הודיתי שזה שלך, זה כבר שלך. אז יהיה פה דין הילך גם לשיטה שענבים עומדות להיבצר כבצורות. זה לא משנה, כי פיזית הם מחוברות לעץ. מה אכפת לי מה המעמד ההלכתי שלהם? אוקיי? טוב. מה שאני רוצה לטעון זה את הטענה הבאה. הרמב"ם מדבר על שבועת השומרים, לא שבועת מודה במקצת. ושבועת השומרים כן שייכת במשנה. ובדיוק בגלל זה נדון שם בציור של מודה במקצת. שתי השאלות האלה מיישבות אחת את השנייה. אבל בשביל להגיד את הדבר הזה, אני צריך הקדמה. למה התורה מחייבת שבועת מודה במקצת? שבועת השומרים הסברתי קודם. למה התורה מחייבת שבועת מודה במקצת? אתה תובע ממני מאה, ואני מודה בחמישים, וכופר בחמישים. אז אומרים לי, את החמישים שאתה מודה תשלם, ועל החמישים שאתה כופר תישבע. למה? המוציא מחברו עליו הראיה. אתה רוצה ממני עוד חמישים? לחמישים האלה אני אומר שלא. הרי בכופר הכל אני פטור, נכון? למה? כי המוציא מחברו עליו הראיה. עכשיו אני כופר בחמישים, לא בכל. אז על החמישים האלה תביא אתה ראיה, למה צריך להישבע? אז הגמרא בבבא מציעא מביאה שם איזה מימרא של רבה שמסביר למה חייבה תורה שבועת מודה במקצת, כי יש חשש שהוא מנסה להשתמט ולכן הוא מודה רק בחלק, וכל מיני דברים מהסוג הזה. יש שאלה גדולה איך להבין שם את הגמרא. בדרך כלל מבינים שם את הגמרא שהגמרא דנה שם למה התורה חייבה שבועת מודה במקצת. ואז מסבירה שיש מיגו, ומיגו דהעזה, וכל מיני בלאגנים, לא ניכנס לזה עכשיו, זה גמרא מסובכת. אני חושב שאנשים לא מבינים נכון את הגמרא שם. התורה מחייבת שבועת מודה במקצת בכלל לא קשור לא למיגואים ולא לשום דבר. התורה מחייבת שבועת מודה במקצת בגלל שגם אני מודה שהייתה הלוואה, ורק הוויכוח הוא מה גובה ההלוואה. אתה אומר מאה, אני אומר חמישים. ברגע שאני מודה שהייתה הלוואה וכל הוויכוח הוא רק על גובה ההלוואה, אני בעצם בעמדת מגננה. כאילו אם אתה תובע ממני משהו לאדם, לא מכיר אותך בכלל, מה אתה רוצה ממני? תביא ראיות בכלל שנוכל להתחיל להתווכח. אתה תוכיח שיש פה בכלל איזשהו בסיס כלשהו לתביעה. אבל כאן אי אפשר להגיד שאין שום בסיס לתביעה, הרי ברור שהייתה בינינו עסקת הלוואה. אתה הלווית לי מאה. סליחה, אתה הלווית לי. ואתה אומר שזה היה מאה, ואני אומר שזה היה חמישים. אז יש איזה שהם רגליים לדבר שקושרות אותך לעניין. אתה לא המצאת את זה מהעננים והתנפלת על אדם חף מפשע. יכול להיות שאתה משקר, יכול להיות שלא. חובת הראיה כמובן עדיין תהיה עליך. לא תקבל כסף בלי להביא ראיות. אבל יתר ביטחון הטילו עליי חובת שבועה, כי בכל זאת אני נמצא כבר קצת בעמדת מגננה. זה לא כמו מישהו שאומר לאדם, לא מכיר אותך בכלל, לא היה כלום. אז אתה תביא ראיות שזה קשור אליי ושיש רגליים לדבר בכלל. אבל כאן יש רגליים לדבר, הרי אני מודה. הרי אני מודה שהייתה הלוואה, יש לנו רק ויכוח מה היה גובה ההלוואה. אז פה התורה אומרת תראה, נכון שהוא המוציא, וחובת הראיה היא עליו, הוא לא יקבל את הכסף בלי זה, אבל אני רוצה ממך גם כן איזשהו ביטוח, תישבע, ליתר ביטחון. בכל זאת, הואיל והייתה פה הלוואה. או במילים אחרות אני אנסח את זה כך, ברגע שאתה נמצא באיזשהי עמדת מגננה, למרות שאתה המחזיק, ולכן חובת הראיה היא על התובע, אבל אם אתה מחזיק שבכל זאת כבר נמצא באיזשהי עמדת מגננה, אז דורשים ממך להישבע. אתה תזכה בדין, כי חובת הראיה היא עליו, אם הוא לא יביא ראיות הוא לא יקבל את הכסף. אבל בשביל לזכות אנחנו מבקשים ממך להישבע. זה הרעיון של שבועת מודה במקצת לדעתי. ומה שרבה אומר, רבה שם שואל רק שאלה למה לא נפטור אותו, יש לו מיגו שהיה יכול לכפור הכל. הוא לא שואל למה הוא חייב, הוא חייב כי יש רגליים לדבר, הייתה פה הלוואה, יש לנו ויכוח מה גובה ההלוואה, זה מה שהסברתי קודם. מה שרבה שם בתחילת בבא מציעא שואל זה למה לא נפטור אותו, הרי יש לו מיגו שהיה יכול לכפור הכל. ועל זה הוא אומר, זה מיגו דהעזה או לא משנה, אז המיגו לא פוטר אותו. רבה לא שואל שם למה הוא חייב, רבה שואל שם למה אנחנו לא פוטרים. למה הוא חייב? הוא חייב כי הוא מתגונן, כל מי שמתגונן חייב שבועה. לפחות שבועה, אוקיי? כמו ההבדל בין שאני אומר להד"מ לבין שאני אומר פרעתי. כשאני אומר פרעתי בעצם הודיתי שהייתה הלוואה, רק שאמרתי שפרעתי. אז זה לא שההוא סתם מתנפל עליי ללא שום בסיס ולא כלום. אז יש מקום להגיד שמע, ניתן לך בכל זאת משהו ביד, אנחנו נפטור אותך אבל תישבע. זאת אומרת, תן לנו להיות רגועים עם הפסק הזה. אם הוא סתם מתנפל עם מישהו שאין שום אינדיקציה שבכלל קשור לעניין, אז אנחנו לא ניתן לו שום דבר בלי שיביא ראיות. אבל אם אני מתגונן, אז זה אחרת. אוקיי? מה אמרתי לגבי שבועת השומרים? למה לא שייכת במשנה שבועת השומרים? שבועת השומרים לא שייכת כי אם אני בא למישהו ואני אומר תראה הפקדתי אצלך פרה לשמירה. לא היו דברים מעולם, לא מכיר אותך, השני אומר. אין שבועת השומרים. למה? הוא לא מתגונן בשום צורה, לא הוכחתי שום זיקה לעניין, אין שום בסיס שיגיד לדיינים חברה, יש פה מה לבדוק. כלום, מה סתם התנפלת על מישהו. אוקיי? אבל אם אני מתנפל עליו ואני אומר הפקדתי לך שתי פרות, והוא אומר לא לא, זה היה פרה אחת, והייתה הפקדה, הפקדה לא הלוואה, כן? אבל פרה אחת, לא שתיים. אז הוא יהיה חייב שבועה, אבל הוא יהיה חייב שבועת השומרים, לא שבועת מודה במקצת. לא רק שבועת מודה במקצת. למה? כי משבועת מודה, וכאן ההבניה המושגית, משבועת מודה במקצת מה שאנחנו לומדים זה שבן אדם שהודה במקצת הוא כבר נמצא בעמדת מגננה גם על השאר. נכון? הוא כבר לא יכול להגיד לו תשמע, עד שלא תביא לי ראיה אני לא מדבר איתך. זה כבר משהו שאתה כבר צריך להתגונן, זה כבר לא דבר שאתה יכול לנפנף אותו סתם ככה. אתה צריך להישבע, אתה צריך להתגונן. אוקיי? בוא נראה פה שומרים. אמרתי למה השומר למה פה אין שבועת השומרים? כי הוא אומר לההוא לא מכיר אותו בכלל, להד"מ, מה אתה רוצה ממני? לא נכון, הרי הוא הודה בחלק מהשמירה. משבועת מודה במקצת אנחנו לומדים שגם על החלק השני הוא כבר נמצא באיזשהי עמדת מגננה. שומר שנמצא בעמדת מגננה חייב שבועת השומרים. שומר שמכחיש את כל העניין אומר להד"מ, למה הוא פטור משבועת השומרים? כי הוא לא בעמדת מגננה בכלל. מה קרה? אבל משבועת מודה במקצת אנחנו לומדים שאם אתה מודה בחלק, הרי אתה נמצא בעמדת מגננה גם על השאר. אז אני יכול ליישם את זה גם לתביעה של שמירה. גם בשמירה, אם היית תובע ממני והייתי אומר להד"מ, אז לא הוכחת בכלל שהיה חוזה שמירה, איך אתה רוצה להשביע אותי? אבל פה הרי אני מודה שהיה חוזה שמירה, יש לנו רק ויכוח מה היה היקף השמירה, כמה דברים הופקדו בידיי לשמירה. אז ברגע שזה ככה, גם על החמש שכנגדן אני כופר אני כבר בעמדת מגננה. יש לנו ויכוח כמה חפצים נמסרו לי. שומר שנמצא בעמדת מגננה חייב שבועת השומרים. לכן במשנה מדובר זה יכול להיות גם שבועת יהיה פה גם שבועת מודה במקצת, אבל יהיה פה גם שבועת השומרים. ועכשיו למה זה חשוב? למה יהיה פה שבועת מודה במקצת? זה הרי אה זהו בדיוק, לכן זה חשוב. כי מצד שבועת מודה במקצת לא יהיה שבועה. בדיוק, אני אומר ברמה העקרונית סיטואציה כזאת מחייבת שבועת השומרים ושבועת מודה במקצת. הראשונים שאלו אבל שבועת מודה במקצת פה שייך זה הילך, אתם צודקים. אין פה שבועת מודה במקצת, זה שבועת השומרים. אז שאלנו, אז אל"ף שאלתי למה שייך מה שייך פה שבועת השומרים הרי הוא מכחיש את החמש הנוספות? לא, הוא מכחיש אבל הוא צריך להתגונן כי הוא מודה בחמש אחרות, אז גם על החמש שהוא מכחיש הוא כבר בעמדת מגננה. אבל יותר מזה, למה העמידו בסיטואציה שהוא מודה בחלק וכופר בחלק? הרי שבועת השומרים קיימת גם בכופר בכל. לא, כי פה ברגע שהוא כופר הוא אומר להד"מ. בגלל שהוא הודה במקצת הוא יהיה חייב שבועת השומרים, לא שבועת מודה במקצת. זה הבניה מושגית קלאסית. זה הבניה מושגית, כי מה אני אומר? אני בעצם מייצר פה שבועה שהיא סכום של שתי שבועות התורה, שבועת מודה במקצת ושבועת השומרים. מה אני אומר בעצם? שבועת השומרים זה שבועתו של השומר המתגונן. שומר שאומר להד"ם, הוא לא שומר מתגונן, הוא לא חייב להישבע. שומר שנמצא כבר בעמדת מגננה, תראה נשרף לי, אני לא אשם, אני פטור, אתה כבר מתגונן, תישבע, אתה צריך להישבע. זאת אומרת, זה שבועת השומרים לימדה אותי. שומר שמתגונן צריך להישבע. מה לימדה אותי שבועת מודה במקצת? שאם מישהו מודה בחלק, אז גם על החלק שהוא כופר הוא מתגונן. בדיוק. אז ברגע שאני רואה שהשומר הודה בחלק וכפר בחלק, משבועת מודה במקצת אני לומד שעל החלק שהוא כופר הוא נמצא בעמדת מגננה, ושבועת השומרים מלמדת אותי ששומר שנמצא בעמדת מגננה חייב שבועה. אז למה הילך פוטר אותו אם הוא בעמדת מגננה? מה? אם למה הילך פטור אם הוא עדיין נמצא בעמדת מגננה? הוא לא פוטר אותו. פטור משבועת השומרים? בשבועת מודה במקצת? הילך? כן. זה מה שאני אומר. אם הוא פוטר אותו משבועת מודה במקצת זה הבחנה מעולה. לא, השאלה היא למה הילך פוטר משבועת מודה במקצת. האם הילך פוטר משבועת מודה במקצת בגלל שהוא כבר לא בעמדת מגננה בכלל, או שהוא פוטר אותו מסיבות אחרות? תכף נראה. הטענה שלי זה שהילך לא פוטר בגלל זה. שהוא עדיין נמצא בעמדת מגננה ובכל זאת הוא פטור. והראיה לדבר שהרי גם אם הוא נותן את החצי, הרי הוא הודה שהייתה עסקה ביניהם. אז זה שאני נותן את החצי, הראיה הזו שאמרתי קודם, שהוא בסך הכל הודה שהייתה עסקה והוויכוח הוא רק על מה היקף העסקה, הוא נכון גם בהילך. אז על כורחנו שהילך פוטר מסיבות אחרות, לא מהסיבה שאין פה את עמדת המגננה על השאר. יש פה עמדת מגננה על השאר. לכן אני אומר שהפטור של הילך הוא פטור ספציפי לשבועת מודה במקצת. הוא לא פטור לשבועת השומרים. אז עכשיו פה כשיש הילך אז אתה נפטר משבועת מודה במקצת, אבל בעמדת מגננה אתה עדיין נמצא. למה זה ישליך? ישליך על שבועת השומרים. אבל אם זה פטור ספציפי צריך ללמוד אותו מאיזה שהוא פסוק, איזה שהוא… והוא לומד, הוא לומד את זה מהיקישא, הוא לומד את ההילך. הילך זה לא סוג של מיגו כזה או משהו כזה של מתוך שיכולתי כאילו… לא מתוך, הוא עושה את זה בפועל. לא מתוך. כלומר, הוא נותן לו. הוא אומר הילך, הוא נותן לו עכשיו. בטח, אני כבר משלם. זה מה שאנשים שואלים שיש פה מיגו גם אם אתה עושה הילך. אם אתה לא עושה הילך יש לך מיגו שיכולת לעשות הילך. ואז אומרים לא, אולי אין לך את הכסף. אז אולי אתה לא עושה את זה כי אין לך כרגע את הכסף. אז לא יכולת לעשות כרגע הילך. אז אין מיגו. אני מדבר על מצב שהוא עושה בפועל את ההילך, לא שיש לו מיגו שהוא יכול לעשות הילך. כן, הילך עכשיו, אחרי שהוא עושה את ההילך, אז כאילו עכשיו זה כבר נחשב כופר בכל? לכן הוא פטור. שבועת מודה במקצת התחדשה רק על מודה במקצת ולא כופר הכל. אבל הרעיון שהוא בעמדת מגננה על השאר הוא נשאר. כי ההיגיון של עמדת המגננה קיים גם בהילך. אבל אם אתה אומר שהוא פטור משום כופר הכל, אז תגיד אותו דבר פה, שהוא כופר הכל על השמירה. כלומר, כמו שהוא כופר הכל… מה אכפת לי אם הוא כופר הכל? אם הוא כופר הכל על השמירה הוא חייב שבועת השומרים אם הוא בעמדת מגננה. למשל אם הוא אומר הכל נשרף. הוא גם כופר הכל. וכיוון שהוא מדבר על זה שנשרף, לא להד"ם, אז הוא כופר הכל אבל הוא מתגונן, בעמדת מגננה של כפירת הכל. זה לא להד"ם, זה פרעתי או כן, אני פטור. זה לא לא היו דברים מעולם. בסדר? גם כזה שאומר חייב שבועה. אז גם לגבי חצי אותו דבר. נכון שהוא כופר, אבל הוא כופר מתוך עמדת מגננה. במצב כזה הוא חייב להישבע. ואז הכל מיושב. לא צריך שום דבר, כל הצריך עיון וכל הש"ך שזורק את הרמב"ם ואומר שאין הלכה כמותו וכל מה שמקשים עם המשנה הזאת, מה פתאום שבועת השומרים בכלל, ואם שבועת השומרים אז למה העמידו בציור של הודאה במקצת? מה זה קשור? שבועת השומרים לא צריכה הודאה במקצת. כל העסק הזה הכל נופל. הכל חלק לגמרי. למה? כי אנחנו מבינים שבעצם המשנה עוסקת באיזה שהוא סוג של שבועה שהוא התכה, כן, בין שבועת מודה במקצת לבין שבועת השומרים. זה הבניה מושגית. אנחנו מייצרים בעצם מושג שלישי של שבועה שהוא מחבר את שניהם. כן, אבל בהילך, למה הבנתי בשבועת השומרים למה הילך פטור? אם פעם ראשונה הוא נותן, ואז ההילך על החצי השני זה כופר הכל. נכון. אמרתי קודם, אז אתה לא בעמדת מגננה? לא, אני כן. אז אתה לא אומר… לא, זה מה שעניתי לאורי קודם. לא, אני כן. אני כופר הכל בעמדת מגננה. אז אתה פטור? ממודה במקצת? כן, כי התורה חייבה רק על מודה במקצת. זה מה שאמרתי. אם הפטור של הילך היה בגלל שאני נחשב ככופר הכל לכל דבר ועניין, אז אתה צודק. מה שרציתי לטעון, וגם הסברא אומרת את זה, הסברא אומרת שאם נתתי לך חצי אז אני לא בעמדת מגננה? הרי הודיתי שהייתה עסקה. יש לנו רק ויכוח מה גובה העסקה, למרות שנתתי לך חצי. אז הסיפור היה למה, למה אתה פטור? למה במודה במקצת. ברגע שאתה כופר הכל אתה פטור, אבל הרעיון קיים עדיין, זאת אומרת עמדת המגננה בעצם עדיין קיימת. ולכן לגבי שבועת השומרים, אם אתה נתת חצי אתה תישבע, שבועת השומרים. ואז בעצם עכשיו אמרתי, התחלתי בהתחלה אמרתי שבמדוגמה הזאת יש מקום לדון, אמרתי שבבנייה מושגית להבדיל מהצד השווה, לא בהכרח יש סימטריה בין שני המלמדים. כי שאני אשאל את עצמי מה זאת השבועה שאותה אני נשבע, שבועת מודה במקצת, שבועת השומרים? כאן אני מניח שמדובר בשבועת השומרים ולא שבועת מודה במקצת. נכון? כי אחרת היה פה פטור של הילך. אתה מניח אי-סימטריה. נכון, אז אני מניח גם פה יש אי-סימטריה וזה בסדר, אמרנו שכשיש הבנייה מושגית ראינו גם בדוגמאות הקודמות שיש אסימטריה. אוקיי? אז גם פה אמרתי אז שחשבתי בהתחלה שפה זה יהיה סימטרי אבל אני חושב שגם פה בסופו של דבר זה לא סימטרי. אלא מה שקורה זה בעצם זו שבועת השומרים, נכון שפה המודה במקצת, זאת אומרת המודה במקצת משחק תפקיד אחר מהאב המסייע בשתי הדוגמאות שראינו קודם. האב המסייע בשתי הדוגמאות שראינו קודם, גם בזורה ורוח מסייעתו וגם באש, במבנה המושגי של אש, הוא בא רק להגיד לך אל תהיה מוטרד ממעורבות של רוח, מעורבות של רוח לא פוטרת, זה רק באמת מסייע צדדי, כן? פה זה לא מסייע צדדי, פה זה ממש אתה צריך את מודה במקצת כדי לחייב, זה לא מסלק איזה בעיה צדדית, אלא רק מודה במקצת מגלה לך שעל השאר שעליו אתה כופר אתה עדיין נמצא בעמדת מגננה. אבל עדיין בסופו של דבר השבועה שאותה אני נשבע פה היא שבועת השומרים, היא שבועת השומרים אבל עוד פעם לכן אני חושב שלכן האינטואיציה שלי הייתה שזה כן מקרה סימטרי. האסימטריה פה היא לא מסיבה לוגית, היא לא בגלל שמה שאני נשבע עכשיו שייך יותר לשבועת השומרים או לשבועת מודה במקצת, הרי היא הייתה שייכת פה גם לשבועת מודה במקצת, רק שיש איזה שהוא פטור בשבועת מודה במקצת כי בהילך פטורים, זה הכל. זה סתם בגלל דין מסוים בשבועת מודה במקצת, אבל ברמה הלוגית שתי השבועות משחקות תפקיד סימטרי כמלמדים. אני כן עושה התכה סימטרית של שתיהן, במובן הזה זה לא דומה לשתי הדוגמאות הקודמות, כי הפטור הזה שבו השבועה בסופו של דבר נחשבת כשבועת השומרים ולא כשבועת מודה במקצת זה לא בגלל שבאמת זה דומה לשבועת השומרים ושבועת מודה במקצת רק סילקה לי איזה בעיה כמו המעורבות של הרוח בדוגמאות ההן. לא, שבועת מודה במקצת נותנת חלק מהותי בלימוד. מה שאין פה שבועת מודה במקצת זה כי בשבועת מודה במקצת יש פטור של הילך, זה הכל. בגלל דין מסוים שיש בשבועת מודה במקצת, אבל המעמד הלוגי של שבועת מודה במקצת הוא מעמד סימטרי לגמרי, אוקיי? ולכן במובן הזה זה כן הבנייה מושגית שהיא סימטרית ברמה הלוגית, לא כמו הדוגמאות שראינו שהן היו אסימטריות, כי שם באמת המלמד השני סילק מפריע. פה המלמד השני מוסיף נדבך פוזיטיבי לבניית השבועה החדשה הזאת. השבועה החדשה הזאת היא הסכום של שני דברים שהם באמת משחקים את אותו תפקיד, רק שניהם ביחד יוצרים את הדוגמה את השבועה. זה יותר סימטרי אבל לא לגמרי כיוון שזו שבועת השומרים. לא, אבל ברמה הלוגית זה סימטרי, זו שבועה שלישית. לא, זו שבועה שלישית שהיא הרכבה של שני המלמדים, הרכבה סימטרית. כל מה שזה בסופו של דבר נחשב שבועת השומרים זה לא בגלל אסימטריה במבנה הלוגי, בבנייה הלוגית של התולדה מתוך שני האבות, אלא פשוט בגלל שבשבועת מודה במקצת יש עליה דין שפטורים בהילך. פה זה לא שייך, אז אני מחייב אותו מדין שבועת הודאה… הייתי אומר אפילו יותר מזה, יכול להיות שהשבועה הזאת היא הסכום של שבועת השומרים ושבועת מודה במקצת ויש את שתיהן. במקרה שזה הילך אז ירד שבועת מודה במקצת סתם כי זה הילך, אבל ברמה העקרונית הוא נשבע פה שבועת השומרים ושבועת מודה במקצת ביחד, זה באותו מעמד. איך זה אבל מסביר את הגמרא שאומרת דהא רבי מאיר סבר כבצורות דמיין ורבנן סברי לאו כבצורות דמיין? זאת אומרת זה נראה שהם חולקים ב… אנחנו מדברים על שיטת רבנן. הרי כל השאלה הייתה על שיטת רבנן, איך רבנן אומרים פה שזה כמו קרקע שבכל השאר הש"ס כתוב שרבנן ענבי בצורות לאו כבצורות? אז אומר הרימ"ג והרמב"ם שזה רק בדין השומרים שזה נחשב כמו קרקע, זה כל החשבון הזה הוא בדעת רבנן ושההלכה כמותם, אז גם להלכה ככה. רבי מאיר לא מקבל את כל העניין הזה, רבי מאיר טוען שזה מטלטלין, אם זה מטלטלין אז נשבעים על זה והכל בסדר. אבל עדיין אגב גם רבי מאיר יקבל שהשבועה שאותה נשבעים פה היא שבועת השומרים, רק הוא טוען שכיוון שזה לא קרקע, גם שבועת השומרים זה לא נחשב כקרקע, אז מבחינתו יישבעו באמת על זה. לחכמים לא, אין להם ויכוח על הלוגיקה, בלוגיקה זה מוסכם על שניהם, הוויכוח שלהם הוא רק בשאלה מה דינה של ענבי עומדות להיבצר בדין השומרים. לא כל כך נראה מהפשט של הגמרא שזה כאילו מסתדר. זה נראה כאילו אם הייתי קורא את הגמרא כפשוטה אז הייתי אומר פשוט חולקים בענבים עומדות להיבצר לכל הדינים. וזאת הקושיה שכל הראשונים שואלים. אבל איך זה מסתדר זה שבכל הש"ס ענבים עומדות להיבצר פשוט שהן כבצורות, ופה לא רק שזה מחלוקת אלא הלכה כחכמים שהן לא כבצורות? לכן עושים, ברור שהקריאה הפשוטה הייתה זאת, ולכן הרי מגאש אומר ויש לו תירוץ, והרמב"ם, יש להם תירוץ. פה מדובר רק על דיני השומרים. שענבים עומדות להיבצר הן כבצורות בדין השומרים. פה זה הנושא, דין השומרים. מאוד דחוק. ברור שלא הייתי קורא את זה ככה בלי האילוץ, בלי הקושיה, אבל בגלל הקושיה, בסדר, זה מה שמסבירים. בכל מקרה התלונה הזאת היא לא עלי, זה הרי מגאש והרמב"ם כותבים, זה ברור. עכשיו השאלה איך להסביר אותה. יש פה הערה מעניינת לענייננו, יש לזה עוד הרבה מקומות שאפשר לראות ברמב"ם את הרעיון הזה. למשל, מה יקרה עם שומר שטוען החזרתי? לא נשרפו, החזרתי. החזרתי לך את הפיקדון. לרוב הדעות אין פה חיוב שבועה. למה? כי ברגע שהוא אומר החזרתי אין חוזה, נגמר החוזה. אז הוא טוען שאין חוזה, התובע טוען שיש. אז זה כמו לאהדם. החזרתי זה כמו לאהדם. שיטת הרמב"ם לפי הכסף משנה, ויש פה מחלוקת בין המגיד משנה והכסף משנה, שיטת הרמב"ם לפי הכסף משנה זה שיש חיוב שבועה. וזה כמובן לפי מה שאני אומר מובן לגמרי. כי ברגע שאתה אומר החזרתי, מה אכפת שאתה אומר שכרגע אין חוזה, אבל אתה מסכים שהתביעה שלו היא לא משוללת יסוד, אתה אומר שהיה חוזה. אתה לא אומר לאהדם. היה חוזה רק החזרתי. אתה בעמדת מגננה, כמו פרוע בהלוואה. זה לא כמו להגיד לאהדם. ולכן אומר הרמב"ם כל שומר שנמצא בעמדת מגננה צריך להישבע. אפשר לראות עוד כל מיני רמב"מים שכולם מקשים עליהם וצריך עיון והכל מתיישב לפי העיקרון הזה. אצל הרמב"ם בעצם השבועה הזאת היא שבועת השומר המתגונן. עכשיו אני רוצה ללכת צעד אחד הלאה. יכול להיות, ואז אני חוזר מהבנייה מושגית לצד שווה בחזרה. יכול להיות, ואני לא בטוח, זאת שאלה מעניינת ברמה הלוגית, שאני יכול בעצם להציג את זה בתור צד שווה ולא בתור בנייה מושגית. ואני אומר ככה, יש לי שתי שבועות ושבועת עד אחד. בעצם אפשר להכניס גם אותה. יש לי שלוש שבועות בשבועות התורה. מה מאפיין את שלושת הסיטואציות האלה? מה הצד השווה לכולם? מודה במקצת, שבועת השומרים ושבועת עד אחד. מה הצד השווה? למה פה מחייבים שבועה בכל שלושת המקרים האלה? שבועת המתגוננים. שבועת המתגוננים. זה שלוש דוגמאות שבשלושתן בעצם הנתבע, שהוא המוחזק באופן עקרוני הוא אמור לזכות, חובת הראיה היא על התובע. אבל יש רגליים לדבר שהופכות את הנתבע למתגונן. במודה במקצת זה מה שהסברתי קודם. שבועת השומרים גם כן, היה חוזה ביניכם, אתה טוען שאתה נפטר, אתה רוצה להיפטר, אתה לא אומר לאהדם, אתה מתגונן. בשבועת עד אחד כמובן, אם היו שני עדים אז היו מוציאים ממך ממון, יש לך עד אחד נגדך. אתה לא יכול להגיד שאין שום דבר, סתם המצאה, זה שקר, זה לאהדם. יש עד אחד נגדך, אתה לא יכול סתם לפטור אותו בעלמא. אז בכל המקרים האלה בעצם מדובר באדם שמתגונן. אם כך יכול להיות שזה לא התכה כמו הבנייה מושגית, זה צד שווה. יש צד שווה לשלושת השבועות האלה. והצד השווה הזה אומר כל נתבע גם אם הוא מוחזק אם הוא בעמדת התגוננות הוא צריך להישבע. כאשר שלושת הדוגמאות של ההתגוננות זה שלושת הדוגמאות האלה שמובאות בתורה. ושוב פעם יש לנו תהיה, מה? למה בהילך? גם בהילך הוא מתגונן. בהילך יש פטור מיוחד. בכל מקרה יש פטור מיוחד בהילך במודה במקצת. זה דיון אחר. יש דינים מסוימים שאני צריך להבין למה הם נאמרו, גזירות הכתוב כאלה. אבל מה שמשותף לשלושה, זה ממש המבנה של ארבעה אבות נזיקין. בארבעה אבות נזיקין גם יש דינים מיוחדים. אש פטור על טמון, שן ורגל פטור ברשות הרבים, בור פטור על כלים. אבל הצד השווה לכולם שממונך ושמירתן עליך וכל דבר שממונך ושמירתן עליך חייב. יותר מזה גם אמרתי שיש דעה בראש, הראש הזה שראינו, שיכול להיות שמה שיוצא מהמשא ומתן שלמדנו משניים מאש ומבור יהיה חייב גם בטמון וגם בכלים. שני הפטורים של המלמדים לא יהיו. למה? כי זה ממונך ושמירתו עליך, זה הצד השווה. ולהפך, בשביל לפטור אותו אתה צריך ללמוד אותו מאש, אבל הוא לא דומה לאש לגמרי כי יש לו גם צד שהוא דומה לבור. אתה לא יכול ללמוד מאש את הפטורים ולא מבור את הפטורים. ואז פתאום אתה מגלה שבלמד יש יותר מאשר במלמדים. למה? כי באמת זה הרעיון. הרעיון הוא שבסופו של דבר אחרי שאתה מפשיט את המאפיינים המיוחדים של המלמדים אני נשאר עם האלמנט המשותף, הצד השווה. מה הצד השווה? שבועת המתגוננים. שבועת המתגוננים חייבים תמיד, אין פטור של כלום. אתה רוצה לפטור אותו בהילך? תראה לי שהוא דומה לגמרי למודה במקצת. הרי הוא לא דומה לגמרי למודה במקצת כי יש פה שבועת השומרים ועניין שומרים זה לא אותו דבר, אז אתה לא יכול לפטור אותו מדין הילך כי הוא לא דומה. בדיוק כמו שבאבנו סכינו ומשאו אתה לא יכול לפטור מטמון כי הוא לא דומה לגמרי לאש, הוא דומה גם קצת לבור, ואז הוא יחייב גם על טמון וגם על כלים. ממש אותו מבנה. ואז יכול להיות וזה חידוש גדול אגב, יהיו לזה המון השלכות הלכתיות ואני לא מצאתי לזה שום ראיה בראשונים, יכול להיות שלא למדו כך אבל אולי זה באמת נכון, אני לא יודע. הנפקא מינה תהיה שבכל סיטואציה שתעלו בדעתכם שיהיה נתבע שנמצא בעמדת התגוננות הוא יהיה חייב שבועה מדאורייתא, לא מדרבנן, וזה לא רק בשלושת הדוגמאות האלה כי יש פה צד שווה. כל נתבע מתגונן חייב להישבע. רק צריך להגדיר מה זה נקרא מתגונן. נכון, אני לא אומר. יש פה שאלה, איך אנחנו מגדירים שזה נקרא מתגונן רק בגלל שיש לנו ראיה ממודה במקצת. נכון. אז זה לא סתם. בסדר, אבל עדיין צריך להגדיר, זה כמו בממון ששמירתו עליך, אתה צריך להגדיר מה זה נקרא ממון ששמירתו עליך, יש רגל, יש שן, יש קרן, אז אתה לוקח אותם, אתה לומד מהם באופן עקרוני מה זה ממון ששמירתו עליך ועכשיו אתה עוזב אותם, טיפסת על הסולם, טיפסת על העץ, זרקת את הסולם, יצאת. זהו. אותו דבר גם פה. המלמדים שהם בעלי מאפיינים ספציפיים, אבל אחרי שהגעת למכנה המשותף אז אתה זורק את הצדדים הספציפיים. זה מה שעושים בצד השווה. אז עכשיו בעצם יוצא שיכול להיות שתהיינה עוד הרבה שבועות שהן שבועות התורה. כל שבועה של נתבע מתגונן, גם אם הוא מוחזק, כל מצב שבו יש לך נתבע מתגונן, גם אם הוא מוחזק הוא יהיה חייב שבועה, גם אם הוא לא נכנס לאחת משלושת הקטגוריות האלה. כיוון שכל נתבע מתגונן חייב שבועה, אם אני צודק בהנחה הזאת. אם זה הבניה מושגית אז לא, רק חיבור של מודה במקצת עם שבועת השומרים יכול לעשות את זה, לא כל נתבע מתגונן. אבל אם אני צודק שזה הצד השווה ולא הבניה מושגית, אז כל נתבע מתגונן חייב שבועה. צריך להגדיר מה זה נתבע מתגונן, לא משנה, אבל עקרונית כל נתבע מתגונן חייב שבועה. רגע, יש אנקדוטה מאוד מעניינת, הזכרתי את זה קודם ובזה אני אסיים. רגע, אם אתה הולך לכיוון של צד שווה אז אתה יכול להסביר את זה כפשוטו כל הסיפור. אתה לא צריך כאילו לבנות, זה לא מודה במקצת ולא שבועת השומרים, זו שבועת המתגוננים. כן, אבל אז אתה יכול להכניס את ההילך שהוא פוטר, שהוא כן. ההילך לא יפטור פה בגלל שזו שבועה חדשה. הילך פוטר רק משבועת מודה במקצת. לא לא, רואים פה שההילך כן פוטר כי לשיטת רבי מאיר. רבי מאיר זה משהו אחר, אנחנו הולכים לפי שיטת חכמים. חכמים אומרים אבל לא מחייבים שבועה. לא מחייבים שבועה כי זה קרקע. כלומר כי זה קרקע וזה הילך, אז זה פוטר. לא, לא. הילך זה כאשר מה שאני מודה עליו הוא קרקע. פה מה שאני כופר בו הוא קרקע, לכן לא נשבעים. על מה שאני נשבע הוא קרקע. בהילך זה מה שאני מודה הוא קרקע, ונתתי לך אותו, זה כבר לא בעסק, אין דיון ביניהם. זה לא אותו דבר. אם אתה תובע ממני סטנדר וקרקע ואני מודה לך על הקרקע, למה אני פטור משבועה על הסטנדר? בגלל שזו שבועה על קרקעות? הרי אני נשבע על הסטנדר, לא על הקרקע, על הקרקע אני מודה לך, מה שנשאר. לא, בגלל הילך אני פטור. הרי אם אני מודה לך בסטנדר וכופר בקרקע אני פטור משבועה לא בגלל הילך, אלא בגלל שזה על הקרקעות ולא בגלל הילך. אבל בסדר, אבל אתה יכול להסביר פה שגם מה שאתה מודה עליו וגם מה שאתה כופר בו הוא קרקע ואז יהיה לך פה הילך. ברור, אבל אני אומר, יש לך פה גם את זה וגם את זה אבל אלה צדדים שונים. אין בעיה, יש לך פה גם את המודה במקצת וגם את שבועת השומרים, הם מצדדים שונים. כן, אבל אני אומר, אני יכול להסביר שהסיבה שחכמים פוטרים כי הם אומרים תשמע, אם זה קרקע אז יש לך פה הילך ואם זה הילך אז אתה פטור. ושבועת מודה במקצת אני פטור, מה עם שבועת השומרים? אז אני אומר, זה אותו דבר, זו שבועת המתגוננים. ובשבועת המתגוננים מי אמר שבהילך פוטרים את שבועת המתגוננים? לא, כי אני מנסה לאחד את שני הצדדים. אני אומר כשאתה עושה הילך אז בעצם אתה אומר שיש לך פה, יש לי פה שני חלקים של התביעה. חלק אחד הוא כבר מאחוריי, הוא כבר לא שייך. עכשיו אנחנו דנים על חלק שני שאני כופר בו הכל. במצב כזה אני כבר לא מתגונן, בין בהילך. אבל אז הפטור הוא של הילך לא של קרקע, עוד פעם אני חוזר. כן, אבל הפטור של, אני רוצה להגיד כאילו שהפטור של הקרקע הוא יוצר את ההילך ואז ההילך. לא, לא, עוד פעם, אתה מערבב את החמש שאני כופר בהם עם החמש שאני מודה בהם. הגמרא אומרת שלא נשבעים בגלל שזה קרקע, זאת אומרת היא תולה את זה בזה שהחמש שבהם כפרתי הם קרקע, אבל אתה רוצה לטעון שהפטור הוא בגלל החמש שבהם הודיתי כי החמש שבהם הודיתי זה קרקע. אתה צודק, אבל זה לא מה שהמשנה אומרת. מה שהמשנה אומרת זה שאני פטור בגלל שמה שאני נשבע. אבל זה לא, זה לא אי אפשר לדייק לכאן או לכאן במשנה הזאת? היא אומרת וחכמים אומרים כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע. ולכן מה? השאלה למה הם התכוונו. לחמש שכופר בהם או לחמש שמודה בהם? זה הילך, פטור של הילך. פה זה לא פטור של הילך, פה זה פטור של קרקע. אבל המשנה מטפלת בהילך שם? או שהיא כאילו? אני לא מבין שהמשנה מטפלת בזה. מה הסיבה של הפטור? הפטור שם זה שלא נשבעים על קרקעות, לא שלא נשבעים בגלל שזה הילך. המשנה לא אומרת שום דבר מזה. לא נשבעים על קרקע. או שאתה יכול להגיד שזה כאילו אולי כתוב, לא? הרי כתוב שם במפורש, לא? בוא נראה אם זה כתוב. הוו להו כקרקע ולכן לא נשבעים עליהם כי אין שבועת קרקעות ולא בגלל הילך. זה ברור. אז מה יקרה אם אני מודה לו בחמש גפנים האלו והגפנים תלושות? החמש שהודיתי. החמש שכפרתי הן מחוברות. אגב הראשונים, יש ראשונים שרוצים להגיד שזה הציור פה. כי הם רוצים בגלל כל הסתירות וכל הבעיות. אבל הפשט הוא שזה לא, זה לא מה שכתוב כאן. אז פה תהיה נפקא מינה. אתה טוען שבמקרה כזה יהיה חייב, כי הפטור, אין פה פטור של הילך, כי אלה שאני מודה בהם הם תלושות. אוקיי? ואני טוען שלא. הוא פטור בגלל שהחמש שעליהם הוא כופר הם קרקע. רק אנקדוטה שבה אני רוצה לסיים את העניין הזה. הזכרתי קודם ששבועת מודה במקצת בעצם כתובה בכלל לא על הלוואה, היא כתובה על פיקדון, כתובה בפרשת שומרים. הגמרא בתחילת סנהדרין ובבבא קמא בדף ק"ז, הגמרא אומרת שם שעירוב פרשיות כתוב כאן. אשר יאמר כי הוא זה נאמר בפרשת שומרים, אבל הפסוק אשר יאמר כי הוא זה מתפרש על הלוואות, על שבועת מודה במקצת, שכל ההקשר הוא בכלל שבועת השומרים. אז הראשונים לא נכנסים בדרך כלל לא מסבירים דברים כאלה, אבל ככה הגמרא אומרת. יש עירוב פרשיות, אין עירוב פרשיות, ויכוחים ומחלוקת תנאים בגמרא עצמה. מה הרעיון מאחורי זה? למה התורה מערבבת פרשיות? היא רוצה לבלבל אותנו? למה לכתוב את השבועה הזאת של מודה במקצת שהיא שבועה על הלוואות באמצע, באמצע שבועת השומרים? יש מכנה משותף. כי זה מה שהיא רוצה להגיד, משם זה יוצא ההבנה המושגית הזאת. התורה לא בכדי ערבבה את הפרשיות. היא ערבבה את הפרשיות כדי להגיד לי שזה שתי דוגמאות של אותה שבועה. זה לא שתי שבועות שונות. זה שבועת המתגוננים. נכון שלכל אחת יש את הדינים משלה, כמו בארבעה אבות נזיקין שלכל אחד יש את הפטורים שלו, אבל כולם זה ממון חב ושמירתן עליך, או פה כולם זה שבועת המתגוננים. זה מה שרצו לספר לך. העירוב פרשיות הזה הוא המקור למה שהריטב"א והרמב"ם אומרים, שיש דבר כזה שנקרא שבועה, שבועת המתגוננים. זה יוצא בדיוק מהעירוב פרשיות, ואז זה מפסיק להיות איזה גזירת הכתוב מוזרה כזאת שמערבבים פתאום חצי פסוק, ואפילו לא פסוק שלם, חצי פסוק עוסק בהלוואה כשכל הפרשה בכלל עוסקת בפיקדון. מה זה קשור? למה? התשובה היא בכוונה ערבבו את זה. ערבבו את זה כדי להגיד לך שזה שתי שבועות מאותה משפחה. טוב.