הפשטות שיעור 15

[הרב מיכאל אברהם] טוב אנחנו בסוגיית ההפשטות והיום אני מתכוון לסיים אותה. אני כל פעם מופתע מחדש לגלות כמה שיעורים אנחנו כבר מדברים על זה, זה תמיד נראה לי כסדרה קצרה. יש כבר בהקלטות חמישה עשר

[Speaker B] שיעורים, כן,

[הרב מיכאל אברהם] אני לא חשבתי זה כל כך ארוך, זה מפתיע אותי, זה כבר כמעט ארבעה חודשים בעצם העסק הזה הולך. אז אני מתכוון היום לסיים אותה את הסוגיה הזאת. אני רוצה לדבר קצת, בעצם לגעת בנושא שקצת עסקנו בו כשדיברנו על תחילת בבא קמא, אז דיברתי על אבות ותולדות בנזיקין. ובמסגרת הדיון שם בעצם אמרתי שהמעבר מאבות לתולדות הוא איזשהו כרוך באיזושהי הפשטה. דיברנו בשיעורים הראשונים על מה זאת הפשטה, הרי כשאתה יוצר דמיון בין שני דברים אתה כמובן צריך להיפטר מהמאפיינים הלא רלוונטיים כי בכל שני דברים שונים גם קצת זה מזה. אז בשביל לדמות אותם אתה צריך להתמקד ולהחליט מהם הפרמטרים הרלוונטיים ולהיפטר מכל השאר, להוריד מאפיינים זה איזשהו סוג של הפשטה. אחרי זה דיברנו על הגמרא שם בדף ו' שהגמרא לומדת את אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש הגג ונפלו ברוח מצויה, הגמרא לומדת את זה מאש ובור בצד השווה. זאת אומרת שנגיד נפלו ברוח מצויה והזיקו אחר שהנחו, כי יש לנו שתי אפשרויות בגמרא, אז לומדים את זה מאש ומבור בצד השווה. ואם אתם זוכרים ראינו שם את המחלוקת של הראש עם הגדולים, יש מן הגדולים שמפרשים כך והראש אומר כאן, וטענתי שיש שם גם שיטה שלישית אם מדייקים בלשונות, שבעצם משקפות, המחלוקת הזאת משקפת תפיסות שונות לגבי הלימוד של התולדה הזאת של אבנו סכינו ומשאו מתוך שני האבות, האש והבור. אז אני רוצה טיפה להתמקד על זה, כי יש דברים שנראים לנו כמו הצד השווה, שעל זה קצת דיברתי, אבל הם לא, הם לא הצד השווה, והדמיון הזה הוא מאוד מעניין כי זה אנליזה וסינתזה, זאת אומרת לכן זה מאוד קשור לשאלת ההפשטה. אז בואו ניזכר רגע מה קורה שם בגמרא, כמו בכל צד שווה בעצם. מה שקורה בלימוד של הצד השווה זה שיש לנו שני, האמת היה עדיף לעשות את זה עם איזשהו לוח אבל לא משנה, יש לנו איזה שני מלמדים ולמד, אוקיי, איי בי זה המלמדים וסי זה הלמד. עכשיו אני רוצה ללמוד את סי מאיי, ואז אומרים לי לא, מה לאיי שכן יש לו תכונה איקס. אז אומרים לי בי יוכיח, ואז לומדים את סי מבי,

[Speaker C] מה

[הרב מיכאל אברהם] לבי שכן וואי, יש לו תכונה אחרת שהיא לא האיקס של איי. אז אומרים וחזר הדין לא ראי זה כראי זה הצד השווה לשניהם שהם כך וכך ולפיכך גם הלמד הדין שלו הוא אותו דבר. רק קורה שם איזשהו סוג של נס בעצם, כי אתה לומד, אתה מנסה ללמוד את הלמד מהאב הראשון לא הולך, אתה מנסה ללמוד מהאב השני גם לא הולך, אבל משניהם ביחד כן. אתה לא מוסיף שום מידע נוסף, זאת אומרת אתה נשאר עם אותה כמות מידע בדיוק שהייתה כשניסית בניסיונות הראשונים, אבל החיבור של שני המלמדים שכל אחד לחוד לא מצליח לעשות את העבודה ביחד הם כן עושים את העבודה. והנס הזה בעצם מבוסס על תהליך של אלימינציה. אני חושב שדיברנו על זה קצת, דיברתי על הדוגמה של חוק הגרביטציה. נגיד שאני לוקח את הדבר הזה עוזב אותו והוא נופל למטה, ואני לוקח את הדבר הזה עוזב אותו וגם הוא נופל למטה. אז אני אומר עכשיו בוא נראה אם גם זה ייפול למטה. אז אני אומר אם זה נופל למטה אז גם זה נופל למטה. מה לזה שכן יש עליו הדפסה? זה נייר בלי הדפסה. אז אני אומר זה יוכיח, אין עליו הדפסה והוא גם נופל למטה. אבל מה לזה שכן הוא עשוי מפלסטיק? זה נייר. אני אומר זה יוכיח, זה עשוי מנייר. אז הוא בסדר אז גם הוא יוכיח. עכשיו כל אחד מהם לא מצליח, אבל לזה יש לו הדפסה אז אי אפשר ללמוד ממנו, ולזה יש פלסטיק אי אפשר ללמוד ממנו, אבל משניהם ביחד כן. איך? אז הנקודה היא זה מה שנקרא במשמעות המילולית הצד השווה. מה זאת אומרת? שאתה עושה דבר כזה אתה בעצם אומר ההדפסה היא כנראה לא הפרמטר החשוב כדי להסביר את הנפילה הזאת למטה, והראיה שזה נופל למטה והוא לא מודפס, אז עזוב, אז תוריד את ההדפסה מפה. אז מה התכונה שנשארה? זה שהוא עשוי מנייר למשל, אבל גם זה שעשוי מנייר זה לא רלוונטי כי זה לא עשוי מנייר וגם נופל, אז מה כן? אולי זה ש… גם זה יש לו מאסה, וזה באמת גם התכונה של זה. נכון, לזה יש גם, הוא גם עשוי מפלסטיק, אבל פלסטיק זה לא פה תכונה רלוונטית כי גם זה נופל לקרקע למרות שלא עשוי מפלסטיק. אז אני מנקה בתהליך של אלימינציה את כל המאפיינים הספציפיים שיש לכל המלמדים, מוחק אותם, ונשאר עם מה שמשותף לכל המלמדים, הצד השווה, ועם המאפיין המשותף השווה שיש לכל המלמדים. ואני טוען שבעצם מה שגורם לנפילה לכדור הארץ זה אותו צד שווה ולא המאפיינים הספציפיים. כי עובדה שמאפיינים שונים גם עושים את זה, אז כנראה שמה שגורם לנפילה זה המאפיין המשותף. והמאפיין המשותף נמצא גם בזה, זה שיש להם מאסה. גם בזה יש מאסה, ולכן אם אלה נופלים לקרקע גם זה נופל לקרקע. זאת אומרת החיבור של שני המלמדים מצליח לעשות את מה שכל אחד מהם לחוד לא מצליח בגלל האלימינציה. כשאתה מחבר את שני המלמדים אתה בעצם רואה איזה מהמאפיינים של המלמדים האלה הוא רלוונטי ואיזה לא, ואז זה בעצם עוזר לך לעשות הפשטה. עכשיו כל הכללה מדעית היא כזאת, כל הכללה בכל תחום, משפטי, הלכתי, כל הכללה היא כזאת בעצם. לכן הצד השווה זה בסך הכל הכללה מושכלת, זה הכל. אם אני רוצה לתאר את זה באופן סכמטי את המבנה של הצד השווה, אז כמו שאמרתי קודם הוא תמיד בנוי כך. יש לי, נקרא לזה שני אבות ותולדה, איזו תולדה של שני אבות. אז יש לי אב איי, אני מנסה ללמוד את התולדה ממנו. אומרים לו, יש לו תכונה מיוחדת. אז מה? יש לו גם את התכונה הרגילה, יש לו מאסה, ויש לו גם תכונה מיוחדת, הוא גם עשוי מפלסטיק. ואני רוצה לדעת מה היא התכונה הרלוונטית, אני לא יודע. אם התכונה הרלוונטית היא שהוא עשוי מפלסטיק, אז אי אפשר ללמוד לגבי זה. נכון? איך אני אדע מה רלוונטי? אני אומר אוקיי, בוא ניקח את זה. זה נופל לקרקע, הוא לא עשוי מפלסטיק, אז כנראה שהפלסטיק הוא לא התכונה החשובה. בסדר? זה מודפס, מודפס גם לא תכונה חשובה, אלא זה שהם עשויים במאסה. זה תמיד הולך ככה, איי ילמד, מה לאיי שכן יש לו יתרון כלשהו, חומרא כלשהי, ולכן אי אפשר ללמוד ממנו. בי יוכיח, לבי גם כן יש חומרא אחרת אגב, אם תמיד תהיה אותה חומרא באמת הצד השווה נופל. זה חומרא אחרת, ואז אני אומר שבעצם מה שאני אומר, אוקיי, אז כנראה שהחומרות הספציפיות האלה לא חשובות לדיון, כי הן חומרות שונות בשני המלמדים. אוקיי? עכשיו באופן עקרוני, יש בכמה סוגיות, במכות בדף ד, בכתובות בדף לב ובעוד מקומות, שהגמרא פורכת פירכא, מה שנקרא פירכת צד חמור. פירכת צד חמור פירושו מה לשני המלמדים שכן בכל אחד מהם יש צד חמור. לזה יש צד שהוא מודפס ולזה יש צד שהוא עשוי מפלסטיק, אז אולי הצדדים האלה בעצם גורמים להם ליפול לארץ? אבל זה לא מודפס וגם לא עשוי מפלסטיק, אז אולי לא? למה הפירכא הזאת עובדת? בעצם אם אנחנו פורכים פירכא כזאת, אז כל צד שווה שבעולם נופל, זאת אומרת לא נשאר שום צד שווה. אז הראשונים פה מאריכים בזה, יש ריטב"א ארוך שם במכות ותוספות בכתובות בקצרה גם כן מעיר על העניין הזה. אני חושב שהתשובה היא אולי אחד ההסברים בריטב"א מתכוון לזה, אני חמשב שזה די ברור שזה ההסבר הנכון, שכאשר אני מדבר על תכונות הלכתיות של שני המלמדים, אז אני עושה פירכת צד חמור. אבל אם אני מדבר על תכונות עובדתיות, אז לא. למה? כי מה עומד מאחורי הצד השווה? מה שעומד מאחורי הצד השווה זה בעצם התער של אוקאם. אני מחפש את ההסבר הפשוט ביותר. הרי יש לי שתי אפשרויות להסביר. תיאוריה אחת, יש לי שני נתונים, זה נופל לכדור הארץ וזה נופל לכדור הארץ. אוקיי, אני מנסה לבנות תיאוריה. אחרי שתהיה לי תיאוריה אני אוכל להסיק ממנה מסקנות לגבי זה. בוא נראה, יש לי שתי תיאוריות אפשריות. תיאוריה אחת, שבעצם מה שגורם לשני החבר'ה האלה ליפול זה זה שיש להם מאסה. זו תיאוריה אפשרית אחת. תיאוריה אפשרית שנייה, מה שגורם למשהו ליפול זה או שהוא מודפס או שהוא עשוי מפלסטיק. גם תיאוריה אפשרית, זה גם מסביר את כל העובדות, נכון? ההבדל בין שתי התיאוריות האלה זה מה יקרה עם זה. אם התיאוריה היא שכל דבר שיש לו מאסה נופל, אז גם זה ייפול. אם התיאוריה היא שמה שמודפס או מה שעשוי מפלסטיק נופל, זה לא עשוי מפלסטיק וגם לא מודפס, אז הוא לא ייפול. נכון? אז אגב מה שעושים במדע פשוט עושים ניסוי, לוקחים את זה ורואים. אם הוא נופל, סימן שהתיאוריה של המאסה היא הנכונה ולא התיאוריה השנייה. אבל בהלכה אי אפשר לעשות ניסוי. יש לנו שאלה שאנחנו לא יודעים את התשובה עליה, אנחנו מחפשים את התשובה אליה, אוקיי? אנחנו צריכים להחליט מי התיאוריה הטובה יותר מבין השתיים. והקריטריון הוא מי הפשוטה ביותר. התיאוריה הפשוטה ביותר זאת התיאוריה שאומרת שהפרמטר של המאסה הוא זה שאחראי על הנפילה. כי התיאוריה שאו דבר מודפס או דבר עשוי מפלסטיק נופל היא תיאוריה יותר מורכבת. והתער של אוקאם אומר לי שהתיאוריה הפשוטה ביותר היא עדיפה כל עוד לא הוכח אחרת, מה שכמובן יש בו הרבה טעויות ביחס לעניין הזה, כן, כן, ל… מבין תיאוריות נכונות שמסבירות את כל העובדות אז אתה בוחר את הפשוטה ביותר. ואם תיאוריה לא מסבירה את העובדות אז אין מה לבחור אותה. אוקיי? אנחנו מדברים כשהתיאוריות מתחרות על הכתר איזה תיאוריה נכונה, זה רק תיאוריות כאלה שמסבירות את כל העובדות. ביניהן אני בוחר את הפשוטה ביותר. אוקיי? עכשיו מה שאני רק אזרוק לצד לפירכת צד חמור, אז בכל המקומות שתראו בש"ס שפורכים פירכת צד חמור זה תמיד כשהפירכה היא פירכה הלכתית. מה לכיסא שכן יש לו תכונה פיזיקלית מסוימת? מה לנייר שיש לו תכונה פיזיקלית מסוימת? לא ממה עשוי הכיסא אם הוא עשוי מפלסטיק או עשוי מודפס. על דברים כאלה אף פעם אין פירכת צד חמור. ולמה? נגיד אני רוצה ללמוד שאין לוקה ומשלם. הגמרא לומדת שם שאין לוקה ומשלם, סליחה שכן לוקה ומשלם. לומדים את זה מרגע אז זלגתי שמה, לא שאם מישהו חייב מלקות וחייב תשלום אז הוא משלם ולא לוקה. זה שיטת רב הונא. אוקיי, משלם ולא לוקה. ולומדים את זה ממה? מעדים זוממים וממוציא שם רע אני חושב. אוקיי, שם בשני המקומות האלה אתה משלם ולא לוקה. אז לכל אחד מהם יש איזושהי פירכה. עדים זוממים לא צריכים התראה, יש להם חומרה. ומוציא שם רע אני לא זוכר אפילו מה החומרה שהגמרא מביאה לגביו, לא משנה, היא מביאה גם כן איזושהי חומרה לגבי מוציא שם רע. עכשיו עושים פירכת צד חמור. למה? כי החומרה שאנחנו מוצאים במוציא שם רע ובעדים זוממים היא חומרה הלכתית. אנחנו לא אומרים עדים זוממים הם רשעים מיוחדים, הם רוצים להאשים מישהו חף מפשע, זאת חומרה עובדתית. אנחנו אומרים לא, יש להם דין חמור שההלכה משיתה עליהם, שלא צריך התראה, אפשר להעניש אותם בלי להתרות. זה אינדיקציה לחומרה שיש בהם. למה באמת מתייחסים אליהם כל כך בחומרה בהלכה? כי כנראה העבירה עצמה חמורה באיזשהו מובן. יש לזה סיבה. והסיבה הזאת היא מאפיין של הסיטואציה של עדים זוממים, לא של הדין שחל על הסיטואציה הזאת. עכשיו אם שני המאפיינים החמורים של שני המלמדים הם דיניים, יכול להיות שביסודם יושב מאפיין עובדתי. רק שהוא גורם לדין חמור אחד פה ולדין חמור שני פה. ולכן בעצם עושים פירכת צד חמור, למרות שזה חומרות שונות, אבל המאפיין העובדתי שעומד ביסודן אולי הוא אחד. ולכן יכול להיות שזאת פירכה. אבל אם אתה עושה צד השווה בין שניים שיש להם מאפיינים עובדתיים חמורים, אף פעם לא תמצאו שעושים פירכת צד חמור. אוקיי? למה? כי הכל בנוי על זה שאנחנו בוחרים תיאוריה הכי פשוטה. עכשיו אם המאפיינים הם מאפיינים הלכתיים, יכול להיות שיש תיאוריה פשוטה באותה מידה. יכול להיות שיש פרמטר אחד שאחראי על הכל וזאת תיאוריה פשוטה באותה מידה. לכן אנחנו עושים פירכה. זאת אומרת בעצם מה שעומד מאחורי הצד השווה זה הקריטריון של פשטות התיאוריה. מה היא התיאוריה הפשוטה ביותר? אם תרשו לי שאני אשרטט את זה כאן. נגיד שיש לי פה מלמד אחד, מלמד שני, יש לי פה איקס, יש לי פה וואי. טוב, זה כך בנוי צד שווה. אוקיי? יש לי מלמד איי שאני רוצה ללמוד ממנו את סי. אז אני אומר מה לאיי שכן יש לו מאפיין איקס? אתם רואים לזה אין את איקס, איקס עם גג מעליו זה אומר שאין פה את איקס, איקס בר. אוקיי, איקס בר. אז אי אפשר ללמוד מאיי. אני רוצה ללמוד מבי. אבל לא, לבי יש את וואי, ופה זה וואי בר, אין לו את וואי. אז אי אפשר ללמוד. אבל משניהם ביחד אפשר. למה? כיוון שמשניהם ביחד, כשאני עכשיו מסתכל על שני המלמדים, יש לי שתי תיאוריות אפשריות להסביר למה יש בהם את הדין פי. הנה, זה הדין פי שהם חייבים לשלם או משהו כזה אני רוצה ללמוד. אם לשני אלה יש את הדין פי אז גם לזה יהיה את הדין פי. אוקיי? אז אני אומר ככה, הדין פי יכול להיות מוסבר או בתיאוריה של או איקס או וואי, או בתיאוריה זד. נכון? יש פה תיאוריה אחת, אוקיי תסתכלו. זאת אומרת אם אתם בוחרים את התיאוריה או איקס או וואי זה גם מסביר את כל העובדות, נכון? מי שיש לו איקס ומי שיש לו וואי יש לו את הדין פי, או איקס או וואי. התוצאה היא שלסי לא יהיה את הדין פי כי אין לו את איקס ואין לו את וואי. אבל אם התיאוריה היא זד, העובדה שלשניהם יש את זד ובגלל זד זה הצד השווה, זד זה הצד השווה זה המאפיין שיש בשניהם, והוא הגורם לדין פי, את זד יש גם בלמד, אוקיי? ולכן בלמד גם כן יהיה את הדין פי. עכשיו למה אני בוחר דווקא בתיאוריה הזאת ולא בזאת? כי היא פשוטה יותר. זה הסכמה של צד שווה. אוקיי? בעצם הנקודה היא שמה שעומד מאחורי זה, זה פעם בירוחם מישהו הגדיר לי ובאמת ככה זה היה הגדרה יפה של העניין הזה, מה שעומד מאחורי הסכמה של הצד השווה זאת ההנחה ש. שלכל דין בהלכה יש רק גורם אחד. לא יכולים להיות שני גורמים לאותו דין. זו בעצם הטענה. עכשיו האמת שזה לא מדויק. אלא אם יש לך אפשרות להסביר עם גורם אחד אז אתה תעדיף את זה על האפשרות להסביר עם שני גורמים. אבל אם אין לך אפשרות להסביר עם גורם אחד אז עם שני גורמים. זאת אומרת העיקרון היותר נכון זה שהתיאוריה העדיפה היא התיאוריה הפשוטה ביותר, לא שכל דין בהלכה יש רק גורם אחד. למשל שיש פירכא על שני המלמדים, אז אולי אין גורם אחד באמת לדין. תחשבו למשל אני לא יודע מה כשאתה מבעיר אש. זה גם כל מה שאני אומר עכשיו בהלכה נכון גם לפיזיקה ולמדע, זו תזה כללית לחלוטין. נגיד שאנחנו חושבים עכשיו מה גורם לאש להתלקח. אפשר נגיד לעשות את זה עם מיקוד של קרני אור, עם קרני השמש, עם זכוכית מגדלת, אפשר לשפשף גפרור. אז זה בעצם אומר שלתופעה הזאת שנקראת אש יכולים להיות כמה הסברים או כמה גורמים, כמה מאפיינים שמסבירים את פריצת האש. אבל יכול להיות שמאחורי כולם יושב בעצם דבר אחד. זאת אומרת אתה צריך להגיע לאיזשהו חימום מאוד חזק של נקודה כלשהי שגורמת לאש. וזה רק צורות שונות איך להגיע לחימום. אבל בסוף בסוף מה שגורם לאש זה גורם אחד. זאת שאלה מעניינת פילוסופית מתווכחים לגביה, האם באמת לכל תופעה בעולם יש סיבה אחת? וכשאנחנו רואים שכמה דברים שונים גורמים לה זה רק בגלל שהכמה דברים האלה הם לא הסיבה הישירה, אלא הם גורמים למשהו אחר והם כולם גורמים לאותו דבר והוא גורם לתופעה הזאת. טוב, זה יותר מסובך כי אם הם כולם גורמים לתופעה ההיא אז שוב פעם יש כמה גורמים שונים שגורמים למשהו, לא הרווחת כלום. לא ניכנס לזה. בכל אופן הנקודה היא שאנחנו בוחרים את התיאוריה הפשוטה ביותר. עכשיו אני אתאר לכם סכימה שנראית מאוד דומה. אני אקדים הקדמה. ראינו שבאבות נזיקין יש אבות שכתובים בתורה ויש תולדות. רוב התולדות הם תולדות של אב מסוים. יש תולדות של רגל, תולדות של קרן, תולדות של שן וכן הלאה. אבל התולדות שמופיעות בדף ו' זה תולדות שהן תולדות של שני אבות. אי אפשר ללמוד אותם מאב אחד בגלל שיש לו מאפיין איקס, לזה יש מאפיין וואי, אף אחד מהאבות לא יצליח ללמד לבד את התולדה. אז אנחנו צריכים לעשות צד שווה. ולכן הלימוד מאב בודד זה או בניין אב או קל וחומר או משהו כזה. הלימוד משני אבות, משני מלמדים, הוא לימוד של צד שווה. בהלכות שבת יש גם אבות ותולדות. הרי בבא קמא מדברת תולדותיהן כיוצא בהן או לאו כיוצא בהן בנזיקין, אז יש כיוצא ויש לאו כיוצא. והגמרא שואלת כשהגמרא שואלת אם תולדות של נזיקין זה כיוצא או לאו כיוצא, אז היא מביאה שתולדות של טומאה זה לאו כיוצא ותולדות של שבת זה כן כיוצא בהן. למדנו את הגמרא הזאת בנחלת דוד וכל ה… אז התולדות של שבת יוצאים מל"ט אבות מלאכה שזה האבות. גם שמה יש מבנה כזה של אבות ותולדות. אבל אני פעם ככה פתאום התחלתי לחשוב למה בהלכות שבת לא מוצאים תולדה של שני אבות כמו בנזיקין? אין. כל התולדות שם זה תולדות של אב בודד. שאלתי אנשים שבקיאים ממני כדי להיות בטוח שאני לא מפספס. אין. אין דוגמה לזה, תולדה של שני אבות. למה? אין צד שווה במלאכות שבת, אין לימוד של צד שווה. זה רק בניין אב שזה דומה לאב אז זה תולדה שלו. אז האמת שיכול להיות לזה הסבר סטטיסטי שאומר שכיוון שיש הרבה יותר אבות בשבת, שלושים ותשעה אבות לעומת ארבעה שיש בנזיקין, האמת שזה לא ארבעה, בברייתא שם מופיע שלוש עשרה, עשרים וארבעה, אבל במשנה זה ארבעה אבות נזיקין, אז הרזולוציה יותר גסה בנזיקין ולכן הסיכוי שכל תולדה תמצא אב שהיא שייכת אליו יכול להיות שהוא יורד. ובהלכות שבת כיוון שיש כל כך הרבה אבות אתה תמיד תמצא איזשהו אב שדומה לתולדה, אתה לא צריך לגייס עוד אב בשביל זה. אבל בבבא קמא הרזולוציה היא גסה אז אתה לא תמצא דמיון מושלם לתולדה ויכול להיות שהיא נופלת חצי על האב הזה וחצי על האב הזה ואז זה הסבר סטטיסטי. זה חשבתי פעם אולי אפשרות. אבל יש במקום אחד מצאתי דוגמה שהיא כן לימוד משני אבות בשבת וזה רוקק. הגמרא בבבא קמא בדף ס', הגמרא בבבא קמא בדף ס' מביאה שמה שאלה על ליבה וליבתו הרוח, שזה בהלכות נזיקין, וזורה ורוח מסייעתו, שזה בהלכות שבת. והגמרא מקשה שבנזיקין ליבה וליבתו הרוח פטור. זאת אומרת אם אני ליביתי את האש והרוח המשיכה ללבות את האש ורק ככה האש הזיקה, אז אני פטור, גרמא בנזיקין פטור. אני רק גרמתי, האש בעצם בסופו של דבר סיימה את המהלך. אבל זורה ורוח מסייעתו בהלכות שבת חייב. למה? הרי גם שם בעצם אני רק בבחינת גרמא. אני זריתי לרוח והרוח בעצם פיזרה את המוץ ואיפשרה לגרעינים ליפול לבד. מלאכת זורה היא גרמא משותפת? גם כלומר גרמא פטור גם בדיני שבת וגם? וזאת השאלה. הגמרא שואלת הרי רואים שבשבת הגרמא חייב ובנזיקין הגרמא פטור. אך אולי עוד הקדמה, הגמרא בפרק כלל גדול בשבת הגמרא אומרת היינו זורה היינו בורר היינו מרקד. ששלושת האבות האלה הם בעצם אותו דבר, כי שלושתם אבות מלאכה שעניינם להפריד פסולת מאוכל. רק אלה הפרדות בצורות שונות, אבל זה שלושה אבות שהם זהים ועושים מהם שלושה רק בשביל להשלים לל"ט בעצם. זה בעצם מה שכתוב שם בגמרא שזה קצת מוזר, אבל זה מה שהגמרא אומרת שם. שיש איזה מסורת כזאת או לומדים ממלאכה מלאכה, לא משנה, שיש ל"ט אבות מלאכה. בספירה לא יצא לנו מספיק, אז לוקחים שלושה כאלה שבעצם היו אמורים להיות אב אחד, מפצלים אותם לשלושה. אם היו במשכן גם, לא משנה, אבל זה צריך להשלים לל"ט, צריך להשלים מניין בקיצור. אז צריך להבין שמלאכת זורה במהותה זאת מלאכה שעניינה הפרדה של אוכל מפסולת או פסולת מאוכל, כמו בורר, בסדר? עכשיו אם אני עושה את זה בעזרת הרוח, אז שואלת הגמרא כתוב שאני חייב. שואלת הגמרא למה? הרי ליבה וליבתו הרוח בנזיקין פטור. יש שמה שלושה תירוצים אמוראיים שם בגמרא. תירוץ האחרון של רב אשי אומר שבנזיקין פטור כי גרמא בנזיקין פטור, ובשבת חייב כי מלאכת מחשבת אסרה תורה. מה הכוונה? זה מחלוקת רש"י ותוספות מפורסמים. רש"י אומר שבשבת גרמא חייב. למה? כי בשבת יש עיקרון שמלאכת מחשבת אסרה תורה. זאת אומרת, למה אנחנו, נניח שמסביר את זה זה לא רש"י אבל נדמה לי שזה הרעיון המחשבתי שעומד מאחורי הדברים. שהקדוש ברוך הוא, אנחנו שובתים בשבת זכר למה שהקדוש ברוך הוא שבת. ששת ימים הוא עשה מלאכה ובשביעי הוא שבת ממנה. איזה מלאכה הוא עשה בששת הימים האלה? הוא הרי ברא את העולם בדיבור, שבעשרה מאמרות נברא העולם, לעולם ה' דברך ניצב בשמים. זאת אומרת הוא ברא את העולם בדיבור, ויאמר אלוהים יהי אור ויהי אור כמו שכתוב בתורה עצמה. אז הוא ברא את העולם בדיבור, אז זה לא מלאכה שאנחנו אמורים לשבות ממנה. אז הטענה היא שמלאכת מחשבת אסרה תורה, מה זאת אומרת? בעצם העיקרון הוא לממש תוכנית. זה מה שעשו. מלאכת מחשבת פירושו שחשבתי על משהו ועשיתי מלאכה שמימשה את המחשבה הזאת ולא חובה שבאמצעים שלי. זהו. עכשיו בצלאל במשכן מה שהוא עשה הוא עשה מלאכת מחשבת, זאת אומרת הוא חשב מה הולך להיות, הוא עשה איזה שהיא תוכנית והוא פעל באופן נכון כדי לממש את התוכנית הזאת. זה נקרא מלאכת מחשבת. אז אומר רש"י שבעצם בשבת העיקרון הוא לא באמת עשיית הפעולה, למרות שיש הרבה קשיים כי בשינוי בכל זאת פטורים, לא משנה, אבל זה מה שרש"י אומר שמה. שבשבת העיקרון הוא לא הפעולה שאותה אתה עושה, אלא החתירה הממוקדת לקראת המטרה, לקראת המחשבה שאותה אתה רוצה לממש. ואם מחשבתך התממשה, אז זה מלאכת מחשבת ואתה חייב, אפילו אם זה קרה בגרמא. אם אתה עשית את זה כמובן באופן מכוון, זאת הייתה התוכנית. זריתי, ידעתי, בניתי על זה שתבוא הרוח תפזר לי את המוץ תשאיר לי את הגרעינים, זאת אומרת שהתקיימה מחשבתי ובסופו של דבר התקיים בדיוק מה שתכננתי. אז לא משנה שעשיתי את זה בגרמא כי התוכנית שלי עבדה והביאה אותי לתוצאה המכוונת. אז זה מלאכת מחשבת ואסור. בשיטת רש"י באמת יוצא שגרמא בשבת חייב, לא כמו בנזיקין. ולכן ברש"י בפשטות בכל המלאכות גרמא חייב, וזאת שאלה מול סוגיות אחרות, יש כל מיני קושיות. גרמא זה לא ההפך מאינו מתכוון. ההפך ממתכוון זה אינו מתכוון.

[Speaker B] זה לא שייך לגרמא. זה מחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה.

[הרב מיכאל אברהם] גרמא זה כשאני עושה את זה באופן עקיף, גם אם אני כן מתכוון. הראש שם אומר אחרת, הראש טוען שזה ייחודי למלאכת זורה, זה לא עיקרון כללי בשבת שגרמא חייב, אלא במלאכת זורה, כיוון שהדרך הנורמלית לעשות את זה זה באמצעות הרוח, אז לכן אפילו שליוותה הרוח אתה חייב, ככה גם עשו את זה במשכן, ככה עושים זורה. אם תחשבו על מבשל. מה זה מבשל? אני בישלתי פעם? אף אחד מאיתנו לא בישל אף פעם. האש מבשלת. לא אני. מה שאני עושה זה אני רק שם את הסיר על האש. למה זה מלאכת מבשל? זה מלאכת הנחה. לא יודע מה, למה זה מבשל? אני משתמש באש כי אני יודע שאש יש לה טבע שהיא מבשלת ואני בעצם עושה את ההכנה כדי שהאש תעבוד, תקיים את מחשבתי. זה הכל. כיוון שבישול באופן הנורמלי נעשה כך, אז מלאכת מבשל במהותה זה מלאכה של גרמא. כן, כמו זורה בעצם, כן, המנחת חינוך וכל הדיונים האלה על זורה ועל היחס בין זורה למבשל. אם אתה זורע ביום חול וזה נובט בשבת, או זורע בשבת וזה נובט ביום ראשון, ומבשל אותו דבר, השאלה אם זה אותו דבר או לא אותו דבר. אז בכל אופן אז הטענה היא שבזורה, אומר הראש שבזורה, כיוון שהאופן הרגיל לעשות את המלאכה זה בעזרת הרוח, אז אין פטור של עשייה על ידי הרוח. בסדר? זאת הטענה.

[Speaker B] יש הבדל עקרוני בכלל בין גרמא בנזיקין לגרמא בשבת, הרי בנזיקין אתה צריך למצוא קשר סיבתי לזה שאתה תחויב בפיצוי על הנזק שעשית לשני. קשר סיבתי ישיר. ברגע שלא מצאת את זה אתה פטור. ובגרמא בשבת זה אתה צריך למצוא את הדמיון. אתה לא צריך את אותו קשר סיבתי.

[הרב מיכאל אברהם] למה? גם שם לכאורה, אלולא הגמרא הייתי אומר גם שם צריך פעולה שגורמת סיבתית לתוצאה. מה זאת אומרת?

[Speaker B] לא, אבל יש לך אב מלאכה שהוא זורה שאתה בורר את הדברים האלה. כל תולדה שתמצא שהיא דומה לזה, פשוט דומה, לא צריך למצוא…

[הרב מיכאל אברהם] אבל דומה במלאכה, לא בתוצאה.

[Speaker B] דומה באופן העשייה.

[הרב מיכאל אברהם] פה אני מפריד אוכל מפסולת, פה אני לא מפריד אוכל מפסולת, הרוח עושה את זה.

[Speaker B] אבל מספיק לי

[הרב מיכאל אברהם] שהדמיון יהיה בתוצאה, לא באופן שבו אני פועל. זה מה שיש בכלכלת שבת, בהקדמה של תפארת ישראל לשבת, אז הוא מדבר שם באמת באיזה פרמטרים אנחנו מחפשים את הדמיון בין אב לבין תולדה. כן, באופן הפעולה, בתוצאה, יש שם דיון שלם, דיון מסובך.

[Speaker D] לולא הפטור בנזיקין, היית בא ואומר שגרמא פטור בשבת? מה?

[הרב מיכאל אברהם] לולא הפטור של גרמא בנזיקין,

[Speaker D] היה לי צד גם להגיד שיהיה פטור בשבת? לא, ההפך.

[הרב מיכאל אברהם] אפילו אחרי הפטור של גרמא בנזיקין הייתי אומר… כן, אז לא אפילו אחרי הפטור, ברור, כן, גם בלי גרמא בנזיקין. בשבת מה שאסור זה מלאכה שאתה עושה. אם עשית את זה בגרמא, לא עשית את המלאכה, רק גרמת לזה שהרוח תעשה מלאכה. להפך, בשבת אני חושב שזה הרבה יותר הגיוני לפטור גרמא מאשר בנזיקין. בנזיקין משהו נעשה, אני אחראי לנזק שקרה לשני, אז למה שלא אשלם לו?

[Speaker D] מה זה

[הרב מיכאל אברהם] משנה אם אני עושה את זה בשינוי או לא בשינוי? אם ראיתי ועשיתי את זה באופן מכוון ובאופן ברור וזה בוודאי יקרה, מה נדבר בקושיא דגמרא אם זה בוודאי יקרה אולי זה לא גרמא, לא משנה, אבל באופן עקרוני זה כן בוודאי זה קורה, רק זה קורה באופן עקיף. נו, אז מה? אני אחראי לגמרי. בשבת מה שאני נדרש זה לנוח מעשיית מלאכה. פה לא עשיתי מלאכה, אז מה הבעיה? הרוח עשתה את זה, אני רק הכנתי. להפך, לדעתי בשבת יש יותר סברא לפטור גרמא מאשר בנזיקין. אז זאת הטענה, אבל ההבדל בין רש"י לבין הראש זה בשאלה מה קורה בגרמא של מלאכות אחרות. לפי הראש יהיה בשבת יהיה פטור, רק בזורה נאמר שהוא חייב כי זה האופי של מלאכת זורה, כי היא נעשית באופן הרגיל על ידי הרוח. לפי רש"י זה כלל גורף שבגרמא בשבת חייב. אבל לענייננו זה לא משנה, בוא ניקח את זורה. מה אומרים לנו גם הרש"י וגם הראש? שבזורה המעורבות של הרוח לא פוטרת אותי. לפחות בזורה, לפי רש"י זה בכל המלאכות, אבל לפחות בזורה המעורבות של הרוח לא פוטרת אותי. נכון? אוקיי, זה נתון ראשון. עכשיו כתוב בירושלמי במסכת שבת, כתוב פרק שביעי: רקק והפריחתה הרוח, חייב משום זורה. וכל דבר שמחוסר ברוח, חייב משום זורה. מי שרוקק ברשות הרבים, בסדר? והרוח בעצם לקחה את זה הלאה, אז הוא חייב משום זורה. וכל דבר שמכוחו ברוח חייב משום זורה. מה הכוונה? כל מלאכה שאתה עושה ואתה נעזר ברוח אתה חייב משום זורה. עכשיו על פניו הדבר הזה מוזר ביותר. מה שאמרנו קודם הרי מלאכת זורה זה מלאכה שעניינה הפרדת אוכל מפסולת. נכון? זה אחת מל"ט המלאכות, בורר. אוקיי, אני רוקק ברשות הרבים, את מה הפרדתי ממה? מה זה קשור? הרוח לקחה את זה הלאה. מה זה? יש כאלה שרוצים להגיד שכיוון שזה מפריד את הרוק לטיפות וכולי. שטויות ממש, זה פשוט שטויות. אין שם שום הפרדה של משהו שאני רוצה עם משהו שאני לא רוצה. זה מפריד טיפות, אז מה? זה בוודאי לא נכון. אז מה? איך אפשר להבין את הדבר הזה? אז יש טענות, יש כאלה שרוצים לגרוס, הנה הרמ"א אגב מביא את זה להלכה בשולחן ערוך, הרוקק ברוח בשבת והרוח מפזר הרוק חייב משום זורה. ויש כאלה שנתלים במפזר הזה של הרמ"א, שזה שהרוח מפזרת את הרוק אז הוא חייב משום זורה. לא נראה לי שהתכוון לזה, זה לשון הרע על הרמ"א אם הוא התכוון לזה.

[Speaker B] ברוקק יש גם דברים טובים וגם דברים פסולים, הוא מפריד ביניהם.

[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל הוא לא מפריד ביניהם, הוא מפריד טיפות רוק שבכל אחת יש גם את הדברים הטובים וגם את הלא טובים. אז באמת יש כאלה שגורסים שחייב משום זורק ולא משום זורה. הם משנים את הגרסה. חייב משום זורק, מה הכוונה? הזורק הרי זה תולדה של הוצאה, הוצאה מרשות לרשות או מעביר ד' אמות ברשות הרבים, אז גם אם אתה זורק ד' אמות ברשות הרבים אז אתה חייב. אוקיי? אז מי שרוקק, אז הוא לא זרק את זה ד' אמות ברשות הרבים כי רק הרוח לקחה את זה ד' אמות, אני הרקיקה שלי זה הולך שתי אמות, הרוח לקחה את זה ד' אמות, אוקיי? אז פה לא הייתי יודע, אז אומרת הגמרא כן חייב משום זורק. גם זה נקרא זורק בעזרת הרוח גם. אוקיי? אז הם גורסים שם זורק. אבל זה לא יכול להיות. למה זה לא יכול להיות? בוא נחזור לירושלמי. בירושלמי כתוב, רקק והפריחתו הרוח חייב משום זורה, וכל דבר שמכוחו ברוח חייב משום זורה. שמה אתה גם תגרוס זורק? כל שאר המלאכות? לא רק הרוקק. בכל שאר המלאכות אם אתה נעזר ברוח גם זה חייב משום זורק? אז גם שם תשנה משום זורק? מה זורק? חרשתי בעזרת הרוח? ריחיים של מים כן האבן העוזר או לא משנה, יש כל מיני דיונים על גרמא שאני משתמש ברוח משתמש במים, לא משנה. אז מה? גם שם אני חייב משום זורק? מה זה קשור לזורק? איזה זורק? ברוקק אתה עוד יכול להגיד שזה כמו זורק אוקיי, אבל מה… לכן ברור שהכוונה היא אחרת. יש רבי מנשה מאליה שמובא שם בביאור הלכה על הרמ"א הזה. בביאור הלכה מביא את תלמיד הגר"א, רבי מנשה מאליה, חידוש מאוד מעניין. בכל מקרה אז הוא באלפי מנשה, בספר אלפי מנשה, אז הוא אומר שמה שבעצם הוא כותב ככה. בספר אלפי מנשה פירש דכוונת הירושלמי הוא במעביר ד' אמות ברשות הרבים על ידי הרוח, והוא על דרך דוגמה. פירוש דכמו בזורה אף דהרוח מסייעתו אפילו הכי חייב כן ברוקק דהעברתו על ידי הרוח גם כן חייב. והוא נכון. מסכים גם המשנה ברורה למה שאומר רבי מנשה מאליה. מה הוא בעצם אומר? נדמה לי שמה שמתכוון לומר זה ככה. רוקק בעצם נלמד משני אבות, זורה וזורק ביחד. אוקיי? ובעצם זה צד שווה. זה לימוד של במה הצד. בוא נלמד את, אני לומד עכשיו את רוקק מזורק. כן? אז זורק חייב. עכשיו אני רוצה ללמוד שרוקק גם חייב. מה פתאום? מה לזורק שכן זה נעשה בכוחו לא בעזרת הרוח. אז אני אומר זורה יוכיח. זורה לא נעשה בכוחו אלא נעשה בעזרת הרוח. יאמרו כן, אבל זורה זאת מלאכת הפרדה, איך אתה יכול ללמוד מזה את רוקק? אז אני אומר זורק יוכיח שלמרות שאין שם הפרדה בכל זאת חייבים. לא צריך לעשות הפרדה כדי להיות חייב. וחזר הדין. נכון? לכן גם זורה וגם זורק ביחד אני יכול ללמוד מהם את רוקק.

[Speaker B] מה המשותף?

[הרב מיכאל אברהם] זה השאלה הטובה, עוד רגע אני מגיע. הקדמת.

[Speaker B] נכון, שאלה מצוינת.

[הרב מיכאל אברהם] אבל קודם כל שימו לב שהסכימה היא ממש סכימה של הצד השווה. מה שאמרתי עכשיו זה בדיוק מה שקורה בגמרא צד שווה. אני לומד את רוקק מזורק. אני אומר מה לזורק שכן זה נעשה בכוחו לא בעזרת הרוח. אני אומר זורה יוכיח שזה נעשה בעזרת הרוח. מה לזורה שכן הוא מלאכת הפרדה וברוקק אין הפרדה. אז אני אומר זורק יוכיח. ולכן אני לומד את זה משניהם. הבעיה הגדולה שזה לא יכול לעבוד. למה זה לא יכול לעבוד? בוא נחזור למה שציירתי כאן. זה הסכימה של הצד השווה. נכון? עכשיו תנסו להגיד לי מה זה X מה זה Y ומה זה Z?

[Speaker B] לא, הבעיה שאין Z פה.

[הרב מיכאל אברהם] אין Z. ברוקק תראו יש X ולא Y, פה יש Y ולא X, פה יש X ולא Y. מה זה ה-X ומה… ברוקק זה לא מלאכת הפרדה, כן? זה איקס בר. איקס זה מלאכת הפרדה, אז איקס בר זה לא מלאכת הפרדה. הזורה, נכון? אבל רגע, כן, אבל הזורק, והוא נעשה בעזרת הרוח. הוא לא נעשה בעזרת הרוח, סליחה. וואי זה יתרון. אז הוא לא נעשה בעזרת הרוח והוא לא מלאכת הפרדה. וזה… הוא מלאכת הפרדה, זה איקס, והוא לא נעשה בעזרת… סליחה, איך זה הולך? רגע. זה מלאכת… אז זה זורק. אז זה מלאכת הפרדה, נכון? זה לא מלאכת הפרדה, וזה נעשה בעזרת הרוח, כן, לא נעשה בעצמו. נעשה בעזרת הרוח. אוקיי, אז זה האיקס והוואי. לכל אחד מהם יש דבר אחד. אבל אין זד. וכל הסכימה של הצד השווה אומרת, ההוכחה משני המלמדים האלה זה שאיקס לא רלוונטי, זה אלימינציה. איקס לא רלוונטי, וואי לא רלוונטי, כנראה המאפיין המשותף, זוכרים המסה, נכון? פה אין מאפיין משותף. מה משותף לזורק ולזורה? כלום. זה ששניהם חייבים בשבת, אבל כמובן זה ששניהם חייבים בשבת זה הפי. הפי הוא הפעם לא הצד השווה, הצד השווה זו התכונה ולא הדין, נכון? בדיוק. לכן זה לא רלוונטי. אז מה המשותף? איזה צד… אין שם שום צד שווה.

[Speaker E] אז אולי ללמוד ישירות מזורק? כלומר מזורק לומדים את התכונה שאם זה נעשה… בדיוק.

[הרב מיכאל אברהם] זאת אומרת בעצם מה שיש כאן זה בכלל לא צד שווה. אין כאן צד שווה. יש כאן לימוד משני אבות שהוא לא צד שווה. אלא איך זה עובד? הצד השווה אומר לי, תראה איקס ו-וואי לא רלוונטי. פה אין את איקס, פה אין את וואי, כנראה שמה שנשאר זה רק זד, סילקתי את איקס ו-וואי הצידה. פה אני אומר הפוך. פה אני מראה לך שזה שחסר איקס לא מפריע לי. פה אני מראה לך שזה שחסר וואי לא מפריע לי. אז אם יש משהו שגם חסר בו איקס וגם חסר בו וואי, גם זה לא מפריע לי. זה בעצם הנקודה. אוקיי? או במילים אחרות, אם הצד השווה זה אלימינציה, להוציא את המאפיינים הייחודיים של כל אחד משני האבות הצידה ולהישאר עם השווה, או במילים אחרות זה חיתוך בין קבוצות המאפיינים, הלימוד הזה של הזורק, של הרוקק זה איחוד. זאת אומרת פעולה שהיא לא ברירה, זורק, עם סיוע של הרוח שזה זורה,

[Speaker B] אז הוא

[הרב מיכאל אברהם] אומר האיחוד של התכונות המיוחדות של שני הצדדים נותן לי את רוקק.

[Speaker B] אבל זה נכון לכל דבר.

[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת לכל דבר? לכל פעולה? מה זה האיחוד?

[Speaker B] איזה תכונות?

[הרב מיכאל אברהם] תכונות רלוונטיות, מה?

[Speaker B] תכונות שזה לא נעשה עם הרוח זו תכונה?

[הרב מיכאל אברהם] כן. שזה נעשה עם הרוח זו תכונה. בוודאי. מה, אני עושה זה איחוד, זה לא חיתוך. האיחוד איקס ואיקס בר, האיחוד שלהם זה איקס, או אור וחושך ביחד זה אור. אוקיי. אז זה נעשה עם הרוח, זה לא נעשה עם הרוח. האיחוד שלהם זה שאפשר לעשות עם הרוח גם. המכנה המשותף המינימלי אם תרצה. זאת אומרת גם מה שנעשה עם הרוח חייבים עליו, לא צריך שייעשה בכוחך. אוקיי. אז בעצם מה שיש פה אני מחבר את המאפיינים המיוחדים, לא מסלק אותם. המאפיינים המיוחדים של איקס ושל וואי אני מחבר אותם ביחד וככה אני לומד את הלמד. זה לא צד שווה. זה משהו אחר. זה בעצם, אם ההוא היה סילוק המאפיינים המיוחדים, פה אני עושה סינתזה, לוקח חצי מהמאפיינים של זה, חצי מהמאפיינים של זה, מחבר אותם ביחד ויוצר מושג חדש.

[Speaker D] למה לא לקרוא לזה צד שווה?

[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת למה צריך?

[Speaker D] שמה אתה עושה תמיד סינתזה,

[הרב מיכאל אברהם] לא צריך צד שווה ביניהם.

[Speaker D] כל פעם שילמדו את התכונה הזאת, אנחנו אומרים שהתורה מחייבת על תכונה כזו, בוא נלמד מהתכונה הזאת את מה שחסר לי בזה.

[הרב מיכאל אברהם] אבל נגיד באבנו סכינו ומשאו שאנחנו עושים צד שווה, אז אתה אומר לי ניקח את אש ובור, ואיזה סינתזה אנחנו נעשה? נעשה סינתזה שאש ובור זה דבר שהוא… טוב, אש ובור זה לא דוגמה כל כך טובה כי עוד רגע אני אגיע לזה שבאמת גם שם זה לא צד שווה אלא הבנייה מושגית. אבל במקומו של צד שווה אני חושב שלא תצליח לעשות את הסכימה הזאת. בסברא לא תצליח. אתה יכול להגיד את זה אותו דבר, גם פה הרי אמרתי את זה אותו דבר כמו צד שווה.

[Speaker B] אבל בסברא זה לא אותו דבר. לזה מה שהתכוונתי גם. אוקיי.

[הרב מיכאל אברהם] לגבי אש ובור עוד מעט נראה כי אני חושב שזה הוויכוח בין הראש לתוספות.

[Speaker B] לא באש ובור בכלל.

[הרב מיכאל אברהם] אז אמרתי, לגבי אש ובור זה באמת אני אראה שיש אפשרות להבין את זה ככה, אבל בכלל אני חושב שזה לא יעבוד. בצד שווה רגיל אני חושב שזה לא יעבוד. כי אתה צריך, יש תכונות שהן היעדר, הן לא תכונה. לחבר שני היעדרים זה לא רלוונטי. אם אתה מדבר על פטורים אתה יכול להגיד ההיעדר הזה לא פוטר וההיעדר הזה לא פוטר אז שני ההיעדרים גם לא יפטרו. אם אתה רוצה לימוד חיוב, לא ללמוד שאין פטורים, אז אתה לא יכול לחבר היעדרים כדי ללמוד חיוב. אז הנקודה. נכון? אבל אי אפשר להמשיך, אחרי החזרה הדין הרי הגמרא ממשיכה: הצד השווה שבהן שדרכן להזיק וממונך ושמירתן עליך ולכן גם ההוא שיש בו כך וכך אז הדין קיים גם אצלו. זה כבר אי אפשר להגיד פה. חזר הדין זה מה שאתה יכול להגיד וכאן אתה צריך לעצור. אוקיי? עכשיו, תראו תופעה תופעה מעניינת. בואו נחזור רגע לגמרא בדף ו' בבבא קמא. מה בבא קמא בדף ו'? בבא קמא… בואו נפתח רגע פה בתוספות אצלכם, איפה אנחנו? הנקודה היא כזו, תראו, מה קורה בבבא קמא? ראינו בבבא קמא שיש שלוש… אה, תודה רבה. שיש שלוש שיטות בראש שמה איך להבין את המעמד של אבנו סכינו ומשאו של התולדה שנלמדת משני אבות. אז אנחנו בעצם לומדים אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש הגג, נפלו ברוח מצויה, נחו ואז הזיקו. אוקיי? לומדים את זה מבור ומאש. איך? לומדים את זה קודם כל מבור. ומה לבור שכן כורים אותו בידיים. פה הרוח השתתפה ביצירת הבור. אוקיי? אז אני אומר אש תוכיח שבאש הרוח גם כן שותפה. בסדר? אבל על אש כוח אחר מעורב בו, מה זה המאפיין שלו? זה חומרה לא כולו… דרכו לילך ולהזיק. באש דרכו לילך ולהזיק. אז אי אפשר ללמוד את זה לגבי אבנו סכינו ומשאו, אז בור יוכיח שאין דרכו לילך ולהזיק ובכל זאת הוא חייב וחזר הדין. בסדר? אז בראש מביא שלוש שיטות, הרי באש יש פטור על טמון. בבור יש פטור על כלים. גם אדם, אבל לא משנה, נדבר על בור של כלים. אז מה הדין באבנו סכינו ומשאו שהזיקו? יהיה פטור על טמון? יהיה פטור על כלים? לשניהם? על אף אחד? איך אנחנו נלמד כשזה בא משני אבות? איך אנחנו נלמד? התפיסה הפשוטה זו התפיסה שהראש מביא בהתחלה, זה היש מן הגדולים שהם אומרים שיש את שני סוגי הפטורים. זו הלוגיקה הפשוטה. צריך להיות גם פטור על טמון וגם פטור על כלים. למה? כי אם אתה צריך את שני האבות כדי ללמד על התולדה, נגיד שהתולדה עכשיו הזיקה לכלים. עכשיו אני רוצה לחייב. מכוח מה אני מחייב? אני רוצה ללמוד את זה מאש ומבור ביחד. אבל מבור אני לא יכול ללמוד כי בור לא חייב על כלים. יש לי רק מלמד אחד כשאני בא לחייב כלים, אבל בשביל לחייב אני צריך את שני המלמדים. אז אני לא יכול לחייב על כלים. אותו דבר אני לא יכול לחייב על טמון. נכון? אם אני צריך את שניהם מלמדים כדי להצדיק חיוב, אז זה צריך להיות סיטואציה שבה באמת בשני המלמדים חייבים, אחרת אין לך שני מלמדים שמהם אתה יכול לינוק או ללמוד את החיוב הזה. אז התפיסה הפשוטה זו התפיסה של היש מן הגדולים בראש, שהוא אומר שיש את כל כל הפטורים. גם פטור של טמון וגם פטור של כלים. השיטה השנייה, הוא אומר ויש הסתפקו בדבר. הסתפקו בין מה למה? אז אמרתי… כן. לא, אחרי זה הוא אומר ודעתו שלו זה הדעה השלישית. אבל קודם כל הוא אומר ויש הסתפקו בדבר. ואחרי זה הוא מביא דעה שלישית שכל דין בור לו. יש רק את הפטור של כלים, לא פטור של טמון, כמו בור. אבל קודם כל הוא אומר יש הסתפקו בדבר. מה פירוש הסתפקו בדבר? במה למה הם הסתפקו? אם הם היו מסתפקים בין השיטה של הגדולים לבין שיטת הראש, אז לא כותבים את זה ככה. תגיד הגדולים אומרים ככה, אני חושב אחרת ויש הסתפקו בדבר בין שתי האפשרויות האלה. אבל את המסתפקים הוא מביא קודם. ברור שמה שמסתפקו זה לא בין שיטתו שלו לגדולים, אלא בין השיטה שבכלל לא חייבים על אף אחד, שחייבים גם על טמון וגם על כלים, שזו שיטת הגדולים, לבין השיטה שלא חייבים לא על טמון ולא על כלים. זה המסתפקים. ואחרי זה בא הראש ואומר לא, רק על הפטור של בור. רק על כלים אתה פטור, על אש על טמון אתה חייב. מה השיטה של המסתפקים? השיטה של המסתפקים זה מה שהבריסקער אומר והרי"ף וכל השמות שבישיבות טוחנים אותם עד מוות. הטענה היא שמארבעת אבות הנזיקין לומדים את העיקרון הכללי, זה סוף המשנה שאמר, שמה הצד השווה שבהן שהן ממונך ושמירתן עליך וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ. ממונך זה גרסת הרי"ף, במשנה כתוב ושמירתן עליך. אז הצד השווה הזה בעצם מחייב. עכשיו כשאתה רוצה לחייב משהו, אז מספיק שתבדוק אם הוא ממונך ושמירתו עליך. אתה לא צריך לבדוק עכשיו אם הוא דומה לאחד מהאבות או… אם הוא ממונך ושמירתו עליך אתה חייב, זהו. כבר הגענו לכלל הזה על ידי ההכללה מתוך כל האבות, עשינו בעצם הפשטה מכל האבות, זה מה שדיברנו בשיעורים על בבא קמא, והגענו לכלל. עכשיו יש לי את הכלל, אני לא צריך לחזור כל הזמן לאבות. אז אבנו סכינו ומשאו זה ממוני, שמירתו עלי, אני חייב לשלם. אין בעיה, אז קודם כל אני חייב. עכשיו השאלה אם אני אהיה פטור על טמון. אז עכשיו אני צריך ללמוד את הפטור, לא את החיוב. עכשיו אם אני רוצה ללמוד את הפטור על טמון מאש אני לא יכול, כי זה לא דומה לאש. הרי זה דומה גם לאש וגם לבור, אז אני לא יכול ללמוד את הפטור של טמון, ואני לא יכול ללמוד את הפטור של כלים. אז לכן מה שנשאר זה שאני אהיה חייב גם על טמון וגם על כלים. זאת אומרת ההבדל בין המסתפקים לבין היש מן הגדולים זה השאלה האם בעצם ההכללה שמופיעה במשנה היא המחייבת קודם כל, והאבות נאמרו רק להלכותיהם, מה שהגמרא שם אומרת בדף ה', זאת אומרת רק לפטורים שלהם, או שלא, כל תולדה ותולדה צריך לבדוק האם היא דומה לאב בשביל לחייב עליה, לא בשביל לפטור. אני לומד את עצם החיוב, לא לומד את הפטור. זה הוויכוח בין שתי השיטות הראשונות. אותי מעניינת השיטה השלישית. השיטה של הרא"ש, הרא"ש אומר, הרא"ש אומר כל דין בור להו, את זה אי אפשר להבין. מה זה כל דין, למה דין בור? זה לא דומה לבור. הרי אנחנו צריכים גם את אש בשביל ללמוד את המזיק הזה.

[Speaker B] למה לא אש? מה יתרון של הבור על האש?

[הרב מיכאל אברהם] כן, למה לא אש? מה עשית הגרלה? אבל זה לא רק השאלה של למה בחרת דווקא את בור ולא את אש, אלא באיזו הצדקה בכלל אתה בוחר אחד ולא שניים. זה לא רק השאלה של במי לבחור, אלא מה פתאום לבחור. זו השאלה. כן, לא אותה שאלה. שאלה שונה. אני יכול להגיד אני בוחר אחד, רק אתה יודע זה כמו הפרדת אטומיזציה. אני טענתי שיש להם דין רודף, אלא שרודף הוא הדדי, כל אחד רודף אחרי השני. אוקיי? ולכן מה שקורה במצב כזה אתה יכול להרוג כל אחד. עכשיו רק נשארת השאלה במי לבחור. והצדקה לבחור יש, רק השאלה את מי לבחור. אבל מי שאומר שאין להם

[Speaker B] דין רודף, כי אין דין רודף הדדי, כי שם יש הצדקה

[הרב מיכאל אברהם] לבחור, כי אתה תציל אחד. אבל פה איזו הצדקה יש לבחור? לא, זה מה שאני אומר, אבל זה שתי שאלות. השאלה אחת מה הצדקה שלך בכלל לבחור אחד ולא שניים, וגם אם יש לך הצדקה לבחור אחד ולא שניים, למה בחרת דווקא את בור ולא את אש. הטענה שלי זה שתי שאלות שונות, כי במקומות אחרים אתה רואה שיש את השאלה השנייה ואין את הראשונה. אז הרא"ש בעצם נדמה לי מה שהוא אומר פה זה דבר מאוד פשוט. תראו, בואו נחזור רגע לרמ"א עם הרקק. אני שואל אתכם עכשיו למה, משום מה הוא חייב ברקק? משום מה מתרים בו? אני טוען שאם התרו בו משום זורה הוא פטור. כי מה שהוא עשה זה זורק, לא זורה. זה לא תולדה של זורה, עזבו את השטויות האלה. זורה זה מלאכת הפרדה, הוא לא עשה שום הפרדה. ברור שזה מלאכת זורק. את זורה אני צריך רק כדי להסביר שמעורבות של רוח לא פוטרת, זה הכל. אחרי שאני לומד מזורה שמעורבות של רוח לא פוטרת, חזרתי, עכשיו אני מבין שזה זורק. נכון? ברור שזה מלאכת זורק, זה לא מלאכת זורה. ומה שהירושלמי אומר שחייב משום, מה שאמרתי קודם, שחייב משום זורה, מתכוון לומר לומדים מזורה שהוא חייב, לא שחייב משום זורה. הוא לא חייב משום זורה, אם יתרו בו משום זורה הוא פטור.

[Speaker B] אז פה זה משום בור, ורק האש…

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק, אותו דבר זה מה שקורה כאן. הוא בעצם הרא"ש טוען שמה שכתוב פה בגמרא זה לא צד שווה זה הבניה מושגית, מה שקראתי קודם, כן, הבנייה של המושג. סינתזה, זה לא, זה איחוד, לא חיתוך. אוקיי? מה זאת אומרת? אומר הרא"ש זה לא חיתוך בין אש לבין בור, אין ביניהם שום דבר משותף. יש ממונך ושמירתן עליך, ואם אתה לא הולך עם הכיוון הזה, אין להם שום דבר משותף. מה המשותף? כל המאפיינים שיש לזה אין לזה ולהיפך. שום דבר לא משותף. אלא מה? הרי כשאתם שואלים את עצמכם אבנו סכינו ומשאו היו מונחים על הקרקע ומישהו ניזוק בהם. מה זה המזיק הזה? סתם כשמסתכלים עליו, מה זה המזיק הזה? בור. ברור שזה בור. נכון? אלא מה? יש פה איזשהו פגם. כי הבור הזה לא נכרה על ידי בן אדם. הרוח הייתה מעורבת ביצירת הבור. בסדר, אז הזורה מראה לי שאני לא צריך להיות מוטרד ממעורבות של הרוח. האש. האש, סליחה. האש מראה לי שאני לא צריך להיות מוטרד ממעורבות של הרוח. גם אם הרוח מעורבת לא נורא. אז אחרי שאני יודע שיש אב נזיקין של אש, עכשיו אני יכול להבין שמה שקורה פה זה בור. המזיק הוא מזיק של בור, לכן כל דין בור בו. זה הכל, פשוט. אבל אם זה כך, אז הראש לומד גם את הגמרא בבבא קמא בדף ו' לא כצד שוה. אין צד שוה לאש ולבור. אבנו סכינו ומשאו שנפלו לראש הגג נלמדים רק מבור, לא מאש ומבור. האש רק מסלקת פירכא אפשרית. הכל נכון, פה הרוח היתה מעורבת. תסתכל באש ותראה שאתה לא צריך להיות מוטרד מזה. זה הכל.

[Speaker B] אבל יש דרכה להזיק ולכן הרוח שמה, לכן היא לא?

[הרב מיכאל אברהם] לכן אי אפשר ללמוד את זה מאש. אבל אני אומר באש אני גם לומד.

[Speaker B] אבל אם אתה לא לומד מאש, אז כבר אתה צריך לפטור אותו כי הרוח הביאה את הכלים.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל מאש אני רואה שמעורבות של רוח לא פוטרת, באש עצמה.

[Speaker B] אבל באש למה מעורבות של הרוח לא פוטרת? כי דרכה להזיק.

[הרב מיכאל אברהם] מי אמר? לא. דרכה להזיק זה מאפיין אחד ומעורבות של רוח זה מאפיין אחר, שני דברים שונים. אז אני אומר דרכה להזיק זה אומר שאי אפשר ללמוד מאש לאבנו סכינו ומשאו,

[Speaker B] כי יש הבדל במעורבות של רוח באש, ברור לגמרי שהאש היא גורם שמיד שהרוח יביא לכך שתהיה נזק מהאש, כי דרכה של האש להזיק. כשכלים נופלים עם הרוח אתה לא מצפה לשום דבר, אתה לא… עצם הנפילה מהרוח לא תגרום לאיזה שהוא נזק גדול,

[הרב מיכאל אברהם] לכן את הכלים אני לא יכול ללמוד מאש. זה מה שהגמרא אומרת.

[Speaker B] אבל למה לא לפטור?

[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת למה לא לפטור?

[Speaker B] הסיפור הזה שהכלים היו מונחים על הגג.

[הרב מיכאל אברהם] אבל למה אתה כן רוצה לפטור?

[Speaker B] בגלל שאני אומר שהרוח

[הרב מיכאל אברהם] היתה מעורבת בתהליך, אז גם באש תפטור.

[Speaker B] אבל שוב יש הבדל, כשרוח מביאה אש ברור לי לגמרי שהרוח תביא לנזק.

[הרב מיכאל אברהם] אמר מה, אבל הרוח עשתה את הנזק לא אני, למה אני לא פטור?

[Speaker B] כי יש חובה יותר גדולה כשמתעסקים בדברים מסוכנים כמו אש, אני צריך לקחת את זה בחשבון. אבל גם שמה, כשאני שם כלים על הגג, לא הגיוני? אני צריך עכשיו להבין?

[הרב מיכאל אברהם] מדובר ברוח מצויה. אם נפלו ברוח לא מצויה הוא באמת פטור. מדובר שנפלו ברוח מצויה, שמת אותם באופן כזה שהרוח המקובלת באותו מקום תפיל אותם. ידעת את זה מראש, אחרת באמת פטור, הגמרא אומרת את זה. זה אותו דבר. אז אנחנו בעצם לומדים, מה שאנחנו לומדים מאש זה שמעורבות של רוח לא צריכה להטריד אותנו. זה לא דמיון לאש, לא דומה לאש בשום צורה, זה דומה לבור, רק המעורבות של רוח הייתי חושב שהיא פוטרת, לומד מאש שהיא לא פוטרת. זה הכל, ממש אותו דבר כמו הרוקח, זה אותו מבנה בדיוק. ולכן הראש מבין הנפקא מינה בין צד שוה לבין אבנייה מושגית. בצד שוה, מי שלומד את זה כצד שוה, אז הוא פטור גם על טמון וגם על כלים. מי שלומד את זה בתור אבנייה מושגית פוטר רק על כלים, לא על טמון. וזה השלכה.

[Speaker C] גם לפי הראש המשנה קוראת לזה צד שוה, כן? מה? גם לפי הראש המשנה קוראת לזה צד שוה? נכון, נכון. לא, המשנה לא.

[הרב מיכאל אברהם] המשנה קוראת לצד השוה זה ששממונך ושמירתן עליך, ואז הגמרא שואלת הצד השוה לאתויי מאי. והיא לומדת מכאן איזה שהוא סוג של ייתור. הראש יגיד שזה לא לומדים מהצד השוה. כן, לא, זה לא לימוד. הצד השוה זה שממונך ושמירתן עליך. לא קשור, אבל זה לא נכון שכל דבר ששממונך ושמירתן עליך נלמד משם, זה השיטה האחרת. ומה הכוונה לאתויי מאי? מה זה בא לרבות? לרבות את האבנייה המושגית הזאת, זה ייתור כזה, כן. אותה, ייתור שלא מנותק לגמרי כמובן. צד השוה הכוונה שאתה צריך לחבר שני אבות ומזה תלמד תולדות. איך? תלמד אותם אבל בזה, לא בצד שוה. זה בא לרבות מצב שבו אתה צריך שני אבות כדי ללמוד על התולדה. אוקיי. אגב לא בדקתי את השני, יש פה הרי ארבע דוגמאות בגמרא בדף ו'. יכול להיות שהאחרות באמת זה ממש צד שוה ולא אבנייה מושגית. רגע, עכשיו אני עוד רגע אני מגיע למילים של הגמרא. אז בעצם יוצא שהראש לומד פה שזה אבנייה מושגית, והאחרונים אומרים שזה צד שוה וגם מסתפקים. אז אם זה צד שוה והנה השלכה, השלכה מה יקרה עם הפטורים המיוחדים שיש בשני המלמדים, זה בעצם ההשלכה. עכשיו אני חוזר לגמרא בדף ו' ואני אקרא לכם אותה. הרי אמרתי שגם ברוקח אפשר לנסח את זה ממש כמו צד שוה, נכון? אנחנו לומדים את זה מזורה, מה לזורה שכן הוא מלאכת ברירה, אומר זורק יוכיח. מה לזורק שכן הוא בכחו? איל רוח, זורה יוכיח וחזר הדין. אבל אי אפשר להמשיך. הנה זה. אין צד שוה. עכשיו תראו מה כתוב פה: לעולם בהפקירנו, ולא דמי לבור, מה לבור שכן אין כוח אחר מעורב בו, תאמר באלו שכוח אחר מעורב בהן? אין איזה אבנו סכינו ומשאו. אש תוכיח, שכוח אחר מעורב בו וחייבת. מה לאש שכן דרכו לילך ולהזיק? בור תוכיח, וחזר הדין. וחזר הדין, לא הרי זה כהרי זה ולא הרי זה כהרי זה, הצד השווה שבהן שהן ממונך ושמירתן עליך, אז אף אבנו סכינו ומשאו שהוא ממונך ושמירתן עליך ולכן חייב. לא מופיע, וחזר הדין, זהו, נגמר. וחזר הדין הכוונה שלמדתי מאש שהמעורבות בו, שהמעורבות של הרוח לא מפריעה, וחזר הדין להיות בבור. זה בבור, זה לא דומה לגמרי לבור כי יש פה מעורבות של רוח, האש מראה שמעורבות של רוח לא מפריעה וחזר הדין. וחזר הדין הכוונה חזר להיות בבור, זה הכל. למדנו מאש, זה חזר להיות בבור. כך קורא לזה הראש, ככה זה ברור. עכשיו אני לא מחויב, אני די בטוח שזה לא נכון, שבכל מקום בגמרא איפה שמופיע המשפט הממלכתי המסכם הזה זה צד שווה ואיפה שזה הבניה מושגית לא מופיע המשפט הממלכתי הזה. אני כמעט בטוח אבל שלא תמצאו את המשפט הממלכתי במקום שהוא הבניה מושגית. זה לא יכול להיות. לפעמים הגמרא מקצרת אז היא לא מביאה את כל הניסוח גם כשזה צד שווה.

[Speaker B] אבל אם היא מביאה את

[הרב מיכאל אברהם] זה ברור שזה צד שווה ולא הבניה מושגית כי אחרת זה לא קיצור, זה סתם לא נכון. אוקיי? אז זה אני מוכן להמר שאת זה לא תמצאו. אוקיי? אבל פה זה מעניין כי באמת הראש קורא את זה כך וכאן הגמרא לא הביאה את המשפט המסייע. עכשיו, אז זה הדוגמה של נזיקין. אז באמת למדנו מכאן שיש שתי צורות להרכיב שני מלמדים וליצור מהם תולדה, או שני אבות וליצור מהם תולדה. יש על ידי חיתוך ועל ידי איחוד. זה בעצם שתי צורות של הפשטה. אם דיברנו על צורות ההפשטה בהתחלה בשיעורים הראשונים, צורה אחת להפשיט זה להיפטר ממאפיינים מיותרים, וצורה השנייה זה בעצם לקחת את המאפיינים המיותרים או המיוחדים, לחבר אותם ביחד, לעשות סינתזה ולייצר מושג חדש. מושג כזה שאומר: בור שכל כוח אחר מעורב בו. בור שכל כוח אחר מעורב בו זה בעצם אב נזק חדש, תולדה, לא משנה, אבל סוג נזק חדש. אוקיי?

[Speaker E] למה זה הפשטה?

[הרב מיכאל אברהם] כי אני לוקח בין… אני לא מדמה את זה לבור ולאש, אני צריך להסתכל מה יש באש. באש יש, אנחנו רואים שמעורבות… יש בו מעורבות של רוח. אז אני לוקח את התכונה המיוחדת הזאת של אש, לוקח אותה מאש, מסלק את כל שאר המאפיינים של אש, לוקח רק אותה. לוקח את המאפיינים המיוחדים של בור, מחבר אותם ביחד ומייצר מזה את אבנו סכינו ומשאו. שני הדברים האלה הם הפשטה. הפשטה זה תמיד מניפולציה על מאפיינים. דיברנו על זה בהתחלה בשיעורים הראשונים. זה מניפולציה על מאפיינים, אבל יש הרבה פעמים הרבה צורות לעשות מניפולציות על מאפיינים, וזה פשוט צורות שונות איך עושים מניפולציות על מאפיינים ומייצרים מושגים חדשים. אוקיי? זה בסך הכל…

[Speaker B] אבל ההרגשה שלי לפחות מכל המניפולציות, זה שיש איזושהי מגמה קודם כל לחייב, עכשיו אני מחפש את הדרך. יכול להיות. אין מגמה לפטור, כי אני יכול למצוא בתוך הסיפור הזה גם מגמה לפטור. אם הוא רוצה להקל על האיש הזה עם הסכין על הגג

[הרב מיכאל אברהם] הוא יעשה פה את המניפולציה… אתה מבין שקולא לזה זה חומרא לשני, זה משפט אזרחי, זה לא משפט פלילי. משפט אזרחי קולא לזה זה חומרא לזה. זאת אומרת אין פה קולא. אוקיי. נכון. ואז כשאתה… אני חושב שהמוטיבציה לחייב היא מאוד ברורה, זהו ממונך ושמירתן עליך, זה מה שהגמרא אומרת, המשנה אומרת. אם זה ממונך ושמירתן עליך ואתה התרשלת, קודם כל אני רוצה לחייב אותך. עכשיו בוא נראה איך אני עושה את זה. זה אני בהחלט מסכים שזה יכול להיות סדר המחשבה הכזה. אבל עדיין צריך למצוא מבנה שבאמת יצדיק את החיוב. זה שאני רוצה לחייב זה יפה, אבל האם אפשר לחייב? הלימוד הזה בעצם מראה לי שאפשר. אוקיי?

[Speaker D] אבל בוא נמשיך עם זה הלאה ולחייב בזה בגרמא בנזיקין. זאת אומרת אני רואה באש שבעצם התכונה של אש היא עם הרוח, אף שהיא עם הרוח היא מחייבת. בוא נלמד מזה שכל דבר שיש בו כוח אחר מעורב בו נחייב איתו.

[הרב מיכאל אברהם] זה לא בכל הדינים?

[Speaker D] מה זאת אומרת? זאת אומרת שיש פה גרמא בנזיקין שיהיה חייב.

[הרב מיכאל אברהם] כן, כי זה לא גרמא. ליבה וליבתה הרוח זה גרמא. ליבה וליבתה הרוח פירושו שהרוח שותפה ביצירת המזיק, לא בעשיית הנזק. נכון? ליבה וליבתה הרוח זה לא בעשיית הנזק, זה ביצירת המזיק. מי עשה את האש? מי שעשה את האש זה אני והרוח ביחד. אבל אם אני עשיתי את האש והרוח רק לוקחת אותה, זה חייב, למרות שזה גרמא.

[Speaker D] ובאבנו סכינו ומשאו במיוחד לפי הראש שגם הרוח יצרה את הנזק, נכון?

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. בדיוק, זה בדיוק הנקודה. אם הרוח הייתה רק עושה את הנזק, אם הרוח רק הייתה עושה את הנזק אבל אני יצרתי את המזיק זה גרמא. אם הרוח שותפה ביצירת המזיק אז זה משהו אחר. אז בניתי את

[Speaker B] התשובה שלך לכל הדין בנזיקין. כן. למה אבל ללכת לכיוון בשבת? תעצור עם המניפולציה, למה ללכת דווקא לחיוב בנזיקין?

[הרב מיכאל אברהם] חבל, שמה באמת אני לא יודע את המוטיבציה, בנזיקין… אני מסכים שבהחלט יכול להיות שיש שם מוטיבציה שכך מצאו אותה. אבל בסופו של דבר, גם אם יש מוטיבציה זה לא חשוב, כי בסופו של דבר אתה צריך שזה יחזיק מים. אז אם הלימוד הזה מחזיק מים, אז הוא נכון גם בשבת. אם יש לך או אין לך מוטיבציה זה כבר לא משנה, אחרי שמצאת את המכשיר הזה, זה המכשיר. בסדר? עכשיו תראו, אני רוצה להביא לכם עוד אולי דוגמה או שתיים. דוגמה אחת, כן, אולי לפני כן נגדיר את זה יותר, כשאני עושה את ההבניה המושגית הזאת, מה שקראתי קודם, אני בעצם מתיך שני מושגים. אני לוקח מושג אחד, לוקח מושג שני, מתיך אותם אחד לשני ויוצר בעצם מושג שלישי. זה בלשונו של האור שמח, זה נקרא הרכבה מזגית, להבדיל מהרכבה שכונית. הרכבה שכונית פירוש הדבר, מה שאנחנו קוראים תרכובת ותערובת. כן, ששני הדברים שוכנים אחד ליד השני, הם שכנים אחד של השני, אבל הם עדיין כל אחד עומד בנפרד. בדיוק. בתרכובת פירושו שזה מזוג, זה מתמזג וזה הופך להיות משהו חדש. אוקיי? אז בעצם, מה זה השכונית?

[Speaker B] מלשון שכן, שכן,

[הרב מיכאל אברהם] שכנים אחד של השני, הם לא התמזגו, הם יושבים אחד ליד השני. בסדר? אז ההרכבה הזאת שאנחנו עושים כאן היא בעצם הרכבה מזגית. אנחנו לא לוקחים סתם אש ובור ביחד, אלא לוקחים משהו מזה משהו מזה, מחברים אותם ביחד, יוצרים מושג שלישי. לא חיבור של שני מושגים. חציה שפחה חציה בת חורין, או כל השני דינים של רב חיים, או כל הדברים האלה, זה הרכבות שכוניות. כי יש את הצד של שפחה ויש את הצד של בת חורין, מצד השפחה שבה זה ככה, מצד הבת חורין שבה זה ככה. או השני דינים של רב חיים, מצד הדין הזה זה ככה ומצד הדין הזה זה ככה. שני הדינים ביחד לא יוצרים משהו שלישי. אגב, יש מקומות שכן ואז כולם מסתבכים. אבל באופן עקרוני שני הדינים של רב חיים לא יוצרים מצב שלישי. זאת הרכבה שכונית. אתן לכם, בואו נסתכל עכשיו על דוגמות שבהן זה כן קורה, ושני דינים איכשהו הופכים להיות מזוג זה בזה. דוגמה אחת זה אור שמח מאוד מפורסם. הרמב"ם כותב בהלכות עבודת יום הכיפורים, הרמב"ם כותב שאם יום כיפור חל בשבת, אז עבודת היום, הרי עבודת היום של יום כיפור נעשית בכהן גדול. אבל אם יום כיפור חל בשבת, אז גם את מוספי השבת מביא כהן גדול. ופה השאלה למה? שבת רגילה קורבנות מובאים על ידי כהן הדיוט, ועבודת יום כיפור עושה כהן גדול. אז אם יום כיפור חל בשבת, למה כהן גדול צריך לעשות גם את מוספי השבת? מצד המוספי שבת שבזה שיעשה את זה כהן הדיוט, קורבנות של יום כיפור יעשה כהן גדול. אז אומר האור שמח, הנה הרמב"ם הזה שיום כיפור בשפה שלי אני אומר, יום כיפור שחל בשבת זה לא הרכבה שכונית של יום כיפור ושבת. זה יום מסוג שלישי. זה סוג אחר של יום כיפור. ואז גם קורבנות השבת של היום הזה, הם הרי קורבנות של היום הזה. זה לא צד השבת, זה לא היום המורכב. בדיוק. זה לא הרכבה של שבת ויום כיפור, אלא זה יום כיפור שחל בשבת. זה מושג שלישי שיש בו כמובן מרכיב מסוים של שבת, מרכיב, אבל המרכיבים האלה הם אחד. עכשיו צריך להחליט אם כהן גדול עושה את העבודה ביום הזה, תלוי מי דומיננטי ומי רטססיבי. אוקיי? אם היום כיפור זה הדומיננטי ושבת רטססיבי, אז בעצם מי שצריך לעשות את הקורבנות האלה זה כהן גדול של היום הזה. עכשיו גם את קורבנות השבת, כי היום הזה נעבד על ידי כהן גדול. בסדר? אז צריך להחליט, וזו עסקת חבילה. היינו יכולים להחליט אולי שזה כהן הדיוט אם הסברה הייתה אומרת שזה דווקא יותר כהן הדיוט, אז גם את קורבנות היום כיפור היה מביא כהן הדיוט. אבל אין מקום לחלק את זה, כי זו לא הרכבה שכונית, זו הרכבה מזגית. זה משהו חדש. לא נשאר פה השבת ויום כיפור מעורבים. הוא לומד מזה האור שמח, לומד מזה דין מאוד מעניין. יש מחלוקת אחרונים לגבי מי שאוכל ביום כיפור, השאלה אם צריך לעשות קידוש? חולה. חולה שאוכל ביום כיפור האם צריך לעשות קידוש? חולה הרי צריך לאכול ביום כיפור, נו, אז יום טוב, צריך לעשות קידוש. לרוב הפוסקים לא צריך, אבל ביום כיפור שחל בשבת יש יותר פוסקים שאומרים שכן. אם יש יום כיפור שחל בשבת אז מצד השבת שבזה הוא צריך לעשות קידוש. יש סיפור מפורסם על האבני נזר, שהוא היה ילד, אז אבא שלו שלח אותו לאכול. חריף היה, פלפלן מדי, אבל חריף. אז אבא שלו שלח אותו לאכול, הוא חזר לבית הכנסת, אבא שלו אומר לו תגיד, עשית קידוש? הוא אומר לו מה פתאום, יום כיפור. אמר לו מה זאת אומרת, אכלת ביום כיפור ובשבת, אני חשיב שזה יום כיפור שחל בשבת, לא עשית קידוש? מי שאוכל צריך, אתה מצווה לאכול, אתה לא מצווה לצום, למה לא עשית קידוש? הוא אמר לו מה זאת אומרת, הרי אני קטן. קטן, למה קטן מחויב בקידוש? מדין חינוך, כדי שהוא ידע מה לעשות כשהוא יהיה גדול. אבל כשהוא יהיה גדול הוא לא יעשה קידוש, אז למה הוא צריך לעשות קידוש? כן, כמו הרשלה עם הסופגניות. מכירים את הרשלה עם הסופגניות? נכנס למאפייה, הוא מבקש סופגניות. אה, לא בא לי, קח את הסופגניות תביא לחמניות. מקבל לחמניות, אוכל אותם ויוצא. בעל המאפייה רץ אחריו אומר: היי, היי, הרשלה, מה לא שילמת לי? אמר מה אני צריך לשלם לך? הרי הלחמניות שאכלת. אמר תחת הסופגניות. על הסופגניות גם לא שילמתי. גם לא אכלתי, למה אני אשלם על זה? אוקיי. קצת דומה כן לפני יהושע וכל המשחקים האלה. זרק כלי מראש הגג והוא עצמו קיבל אותו בסייף. יש כאלה שרוצים להגיד שהוא פטור. הרי זרק כלי מראש הגג, בשבילם הולכים בתר מעיקרא ובתר תבר מנא. בשבילם מי ששובר אותו למטה חייב או מי שזורק מלמעלה חייב. ואם זה אותו אחד שזרק מלמעלה וגם קיבל אותו מלמטה בסייף, יכול להיות שהוא יהיה פטור למרות שזה אותו אחד. או משסה כלב. אם אני משסה כלב של מישהו אחר, אז גם אני פטור וגם האחר פטור. אני פטור כי זה לא כלב שלי, זה לא ממוני, והוא פטור כי הוא שמר כמו שצריך, אני שיסיתי את הכלב. עכשיו מה קורה אם אני משסה כלב שלי? אז יש אחרונים שרוצים לומר שאני פטור. חזון איש כותב את זה, הש"ך כותב את זה, פני יהושע, שאני פטור. איך? אם זה גם ממוני ואני גם שיסיתי אותו, איך אני פטור? אז אני, אני משחק פה בשני הכובעים, אני כאילו שני כובעים, עוד במקרה זה אותו אדם שחובש את שני הכובעים. אז כאילו האמת שיש לזה הסבר מסוים, אבל נעזוב את זה עכשיו. אז בקיצור, הטענה היא שמה שאומר האור שמח, אני חוזר עכשיו לענייננו, האור שמח אומר שביום כיפור שחל בשבת לא צריך לעשות קידוש, מהרמב"ם הזה יוצא. כי יום כיפור שחל בשבת הוא בעצם סוג של יום כיפור. ואם זה יום כיפור, לא צריך לעשות בו קידוש, זה לא, אין בו את ההיבט של שבת שנשאר עוד בתור איזה אקבא דשכני, איזה מימד של שבת שעוד נשאר בזה, אז לכן לא צריך לעשות קידוש במצב כזה.

[Speaker D] למרות שמזכירים בתפילה או… מה? למרות שמזכירים בתפילה, שהוא שבת?

[הרב מיכאל אברהם] כי שבת היא שבת יום כיפור, לא משנה. אנחנו בונים את היום הזה מאבני הבניין שהם שבת ויום כיפור. אבל אחרי שבנינו והרכבנו אותם, עכשיו זה בעצם מבנה שלישי. לכן כמו שהעבודת היום תעשה כולה בכהן גדול, גם קידוש או שיש או שאין, אבל אין דבר כזה קידוש מצד השבת שבזה ולא מצד יום כיפור שבזה. אין שבת שבזה ויום כיפור שבזה. מה?

[Speaker C] סקילה ו…

[הרב מיכאל אברהם] תלוי. אם אתה, תלוי אם זה הרצסיבי או הדומיננטי, השבת לעניין איסורי מלאכה. לא, לא בטוח. כי יכול להיות שלגבי איסור המלאכה דווקא השבת היא הדומיננטית ויום הכיפור הוא הרצסיבי.

[Speaker C] מי אמר שהקידוש…

[הרב מיכאל אברהם] תלוי בסברא, תלוי איך אתה מחליט מי דומיננטי. לא בטוח שאתה צריך להחליט על אותו דבר על כל האספקטים.

[Speaker C] אם אמרנו שדיבר לגבי מוסף,

[הרב מיכאל אברהם] אז אנחנו נחליט לגבי עבודה. הנה, לגבי העבודה, אז הוא לומד מכאן שלגבי העבודה זה יום כיפור הדומיננטי. האור שמח רוצה לטעון שגם לגבי הקידוש אופיו של היום זה הדומיננטי. למה? כי הוא חושב שזה דומה. אפשר להתווכח על זה. עכשיו יבוא אחר ויגיד לא, מצד העבודה דווקא נראה לי שמלאכת שבת תהיה יותר משמעותית. מלאכת שבת חייבים סקילה, ולכן זה אולי הדבר היותר דומיננטי. ויום כיפור הוא יותר קל, אז לכן בעניין הזה דווקא השבת היא הקובעת את הצביון של היום המשותף. זה לא אומר שזה מתלכד לגמרי כולו עם יום כיפור, זה רק אומר שאתה לא יכול לחלק. אבל מה לעשות תלוי, כל דבר פעם לפי זה והא זה לפי משהו. יש רוגצ'ובר בתשובה בצפנת פענח בסימן ב', הוא דן שמה על יום טוב שחל בשבת. אם הרי לבשל ביום טוב מותר וביום טוב שחל בשבת אסור. מי שמבשל ביום טוב שחל בשבת, אז בדרך כלל רגילים לחשוב שמצד השבת שבזה הוא חייב ומצד יום טוב שבזה הוא פטור. הרוגצ'ובר רוצה לטעון שם שהוא יהיה חייב גם מצד יום טוב וגם מצד שבת. למרות שביום טוב מותר לבשל… למה שתיים? חייב משום שתי עבירות. גם על יום טוב וגם על שבת. למרות שזה יום טוב… אמרנו שזה לא יום טוב פלוס שבת, זה יום מסוג שלישי. למה? כי היום הזה כן מורכב מיום טוב ושבת. וכמו שביום כיפור מקריבים גם את מוספי השבת, הרי זה לא שבת. ברור, את הדינים אנחנו לוקחים משני המרכיבים, אבל אחרי שהם התמזגו אנחנו צריכים להתנהג כלפי כל הדינים באותה צורה. זה שאנחנו עדיין בונים את זה משני המאפיינים האלה כשאני מוהל את שני המרכיבים האלה.

[Speaker B] מי שחילל… לפי זה, לפי האור שמח, מי שחילל יום כיפור שחל בשבת אז הוא חייב שניים? כן. כי הוא גם חילל שבת וגם חילל יום טוב.

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה הפשט הפשוט שהוא חייב שניים.

[Speaker E] מה שחשוב… מה?

[הרב מיכאל אברהם] לא, בשבת אין איסור לאכול.

[Speaker B] לא, אבל לפי האור שמח הוא חייב שניים. למה לא? כי זה יום אחד.

[הרב מיכאל אברהם] אבל הוא מורכב משבת ויום טוב.

[Speaker B] אז הוא

[הרב מיכאל אברהם] יום מיוחד שהוא חייב שניים שהם אותו דבר, הוא לא חייב אחד על יום כיפור ואחד על שבת, הוא חייב שניים. אז אני אומר, ביום טוב שחל בשבת כשאתה מבשל אתה עובר גם על יום טוב וגם על שבת, זאת אומרת, כי עוד פעם. יום טוב שחל בשבת זאת הרכבה מזגית. הוא דן באופן דומה גם לגבי כהן גדול. האם זה כהן הדיוט משודרג או שזה משהו אחר? אומר למשל כהן גדול שנשא גרושה, על כמה איסורים הוא עבר? האם הוא עבר גם על כהן הדיוט שנשא גרושה פלוס כהן גדול שנשא גרושה? או שלא, כהן גדול מחק כבר את הכהן הדיוט שיש בתוכו, הוא עכשיו כהן גדול, אז הוא אסור בגרושה מצד עצמו ואין פה כהן הדיוט שנשא גרושה. או צד תמות במקומה עומדת, זה הוא לא מביא, אבל זה אותו רעיון. צד תמות במקומה עומדת. הגמרא מביאה מחלוקת בבבא קמא לגבי שור תם הרי משלם חצי נזק מגופו, שור מועד משלם נזק שלם. השאלה אם חצי מתוך הנזק השלם הזה משולם מגופו, כי יכול להיות ששור מועד הוא תם משודרג, לא ששור מועד עכשיו משהו חדש. וזה השאלה אם זאת הרכבה סכומית או הרכבה מזגית. זאת אומרת, ההרכבות האלה, וזה בעצם מה שדיברנו גם בהקשר של הבניה מושגית. כשאנחנו עושים הבניה מושגית, אנחנו בונים מושג משני הפנים האלה, מתיכים אותם והופכים אותו למושג אחד חדש. זה בעצם מה שעושה האורג של השבת עם היום טוב ושבת, או שמה עם היום כיפור ושבת.

[Speaker B] הם גם באו כנראה ביחד, שניהם היו במגרש. טוב.