יומא פרק 8 שיעור 10
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- דיני קטנים: חינוך, אי-הפרשה, וספייה בידיים
- מחלוקת רש״י ותוספות בגדר מצוות חינוך והשלכת הקהילות יעקב
- גיל חינוך: גמישות, מסוגלות פיזית והבנה
- חינוך ביום כיפור: צום לשעות, בנים ובנות, והרמב״ם בפירוש המשנה
- הריטב״א, הלני המלכה, ודרישת “כהלכתה” בדין חינוך
- יישוב הקושי בצום לשעות: “אין ברירה” או “חלק מן המצווה”
- הטור אבן: כוונה בקטן, פסול שמקורו בקטנות, ודוגמאות נוספות
- ציצית לשמה, טווייה בקטן, ומשמעות ההבחנה בין פסול-קטנות לפסול-חפץ
- אכילה ביום כיפור: רש״י, המגן אברהם, המשנה ברורה, והבחנה בין אב לאחרים
- רבנו מנוח: שני דיני חינוך ביום כיפור והקשר לתוספות
- היקף איסור ספייה: אכילה מול כל איסורים, שבת ו“למען ינוח בנך ובתך”
- פיקוח נפש, מוקצה, וראיה מע״ז: “אישה מדיחה את ידה אחת”
- איסור חפצא/גברא, עשה/לאו, וסוכה כמודל להבנת ספייה
- קטנים ושאר עינויים: ברייתא בע״ח ע״ב ורווחתייהו
- פתיחת נושא איסורי אכילה: ייחוד יום כיפור ודרך חמץ ושאור
- ביצה: בית שמאי, בית הלל, “חימוצו קשה” ו“ראוי לאכילה”
- הרמב״ם בהלכות חמץ ומצה: “ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמצין אחד הוא”
- חתימת השיעור: סנהדרין דף ו׳ ע״ב “משפט וצדקה” וביצוע
סיכום
סקירה כללית
השיעור ממשיך את נושא הקטנים ביום כיפור וממקם בתוך תמונה רחבה את איסורי אכילה ושתייה, תוך הבחנה בין חינוך דרבנן, אי-הפרשה של קטן מאיסור, ואיסור ספייה בידיים לקטן שלרוב השיטות הוא דאורייתא. מוצגת מחלוקת רש״י ותוספות בהגדרת חינוך, נידונות השלכותיה על צום לשעות ביום כיפור ועל קיום מצוות “כהלכתן” אצל קטן, ונבחנת שאלת ספייה ביום כיפור ביחס לפיקוח נפש, לחינוך, ולסוג האיסור. בסוף נפתח מבוא לאיסורי אכילה דרך ייחודו של חמץ ושאור, כהכנה להבנת אכילה ושתייה ביום כיפור כלאו דווקא איסור אכילה סטנדרטי, ובחתימה מובא מאמר אגדה בסנהדרין על “משפט וצדקה” וביצוע.
דיני קטנים: חינוך, אי-הפרשה, וספייה בידיים
השיעור מבחין בין דין חינוך שהוא בפשטות מדרבנן (כמובא בגמרא בסוכה), לבין הדין של “קטן אוכל נבלות בית דין מצווים להפרישו” שנפסק להלכה שאין מצווים להפרישו, לבין איסור ספייה בידיים לקטנים שרוב השיטות מגדירות כדין דאורייתא על הגדול, ולכן אינו תלוי בגיל חינוך. השיעור מציין שלמעט הרשב״א יש נטייה מקובלת לראות את ספייה בידיים כאיסור שעובר הגדול עצמו כאשר הוא מאכיל/מסייע בידים, ולא כחיוב שמוגדר לפי מצבו ההלכתי של הקטן.
מחלוקת רש״י ותוספות בגדר מצוות חינוך והשלכת הקהילות יעקב
השיעור מציג מחלוקת האם חינוך הוא מצווה מדרבנן על הקטן לקיים מצוות (תוספות, בדימוי של “חנוכת המזבח” כהתחלת פעילות), או חיוב על האב לחנך את הילד ולהרגילו לקראת גדלות (רש״י). השיעור מביא את הקהילות יעקב שלדעתו גם לפי תוספות יש מצווה על האב, ומציע הסבר שהאחריות מוטלת על האב מפני שלקטן אין דעת ואחריות מספקת לדאוג לקיום החיוב המוטל עליו. השיעור מדגיש שגם אם יש חיוב על האב לפי תוספות, הוא מוגדר כווידוא שהקטן מקיים עכשיו את חובתו מדרבנן, ולא כהכנה לחיי מצוות עתידיים כפי שעולה מתפיסת רש״י.
גיל חינוך: גמישות, מסוגלות פיזית והבנה
השיעור קובע שהתפיסה המקובלת היא שגיל חינוך אינו אחיד אלא תלוי בילד ובמצווה, ונמדד לפי שני פרמטרים: התאמה פיזית לקיום המצווה והבנה. השיעור מביא את הגמרא בתחילת חגיגה על קטן שאינו יכול ללכת ואינו חייב בהקהל/ראייה כמודל לקביעה פיזית של גיל חינוך, ומביא דוגמה של “קטן שלא יכול לשמור על גוף נקי.” השיעור משווה גם לבני נח דרך תשובת הראש והחתם סופר שהחיוב אצלם מתחיל “משעה שהוא מבין” וש“שיעורים לא ניתנו לבני נח,” ומחדד שבישראל גיל י״ג הוא חזקה דרבנן על שתי שערות, בעוד שיעור גדלות עצמו הוא “שתי שערות” שמיוחס ל“שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני.”
חינוך ביום כיפור: צום לשעות, בנים ובנות, והרמב״ם בפירוש המשנה
השיעור מטעים שבסוגיית “מחנכים לשעות” בדף פ״א–פ״ב הדירוג נקבע לפי מסוגלות פיזית ולא לפי הבנה, מפני שאין הבדל הבנתי בין צום של שעות לבין יום שלם. השיעור מתייחס להבחנה בין בנים לבנות ומביא שהרמב״ם בפירוש המשנה מסביר זאת כהבדל פיזי-ביולוגי של התפתחות ומסוגלות מוקדמת יותר אצל בנות. השיעור מציין שהרמב״ם מוטרד מהאפשרות לפרש זאת כהבדל בהבנה ומעדיף לפרש את ההבחנה באופן פיזי.
הריטב״א, הלני המלכה, ודרישת “כהלכתה” בדין חינוך
השיעור מביא את דיוק הריטב״א בסוגיית הלני המלכה בסוכה, שהקושיה על סוכה מעל כ׳ אמה מלמדת שחינוך מחייב קיום מצווה באופן כשר, ולכן אין נותנים לולב פסול לקטן מדין חינוך. השיעור מציע שהסבר זה משתלב היטב עם תפיסת תוספות שחינוך הוא חיוב על הקטן לקיים מצוות, ולכן צריך לקיים את ההגדרה ההלכתית של המצווה, בעוד שלפי רש״י ניתן היה לחשוב שלפעמים די באמצעים דידקטיים, אף שגם לפי רש״י אפשר לטעון שצריך לחנך “כמו שצריך” ולא “תרגילים.” השיעור מחדד שהדבר יוצר קושי ביחס לצום לשעות, שנראה כקיום לא-שלם של המצווה.
יישוב הקושי בצום לשעות: “אין ברירה” או “חלק מן המצווה”
השיעור מציע שתי דרכים עיקריות להבין מדוע חינוך בצום לשעות אפשרי אף שאינו השלמת היום: אפשרות אחת היא שביום כיפור אי אפשר מעשית לחנך כהלכתו כי קטן אינו יכול לצום יום שלם, ולכן נתקנה מסגרת חינוך ייחודית ומפורטת במיוחד בסוגיה זו. אפשרות שנייה היא שצום לשעות אינו “מצווה לא כהלכתה” אלא קיום מלא של המצווה בחלק מן הזמן, בניגוד ללולב פסול שבו המעשה אינו שווה כלום. השיעור קושר זאת לשאלה האם מצוות עינוי היא “כל רגע ורגע” או “כל היממה,” ומציין שאם היא מצווה על כל רגע ורגע, סביר יותר לדבר על חינוך דרך קיום רגעים מסוימים.
הטור אבן: כוונה בקטן, פסול שמקורו בקטנות, ודוגמאות נוספות
השיעור מביא את קושיית הטור אבן בחגיגה: למאן דאמר מצוות צריכות כוונה, כיצד מצוות קטן הן “מצוות” אם קטן אינו בן דעת ואינו יכול להתכוון. הטור אבן מחדש שכאשר החיסרון בקיום המצווה נובע מעצם קטנותו של הקטן, אין בכך פגם לחינוך, בניגוד לפסול חיצוני כמו לולב פסול. השיעור מחזק זאת בסיפור על האבני נזר בענין קידוש ביום כיפור, ובדוגמה של הקנאת ד׳ מינים לקטן ביחס לדין “לכם,” שבה החיסרון הקנייני מיוחס לקטנותו ולכן החינוך נשמר כהכנה לגדלות.
ציצית לשמה, טווייה בקטן, ומשמעות ההבחנה בין פסול-קטנות לפסול-חפץ
השיעור מביא מחלוקת במשנה ברורה האם קטן יכול לטוות ציציות לעצמו כאשר צריך “לשמה” וקטן אינו בר לשמה, ובוחן אם קטנה זו מאפשרת לו ללבוש ציצית פסולה במסגרת חינוך. השיעור מדגיש שלתפיסה שמטרת חינוך היא הרגל לעתיד, יש מקום להכשיר זאת כי כשיעשה אותו מעשה בגדלות יצא ידי חובה, אך לתפיסה שחינוך מחייב קיום כהלכתו הדבר אינו עובד, ובפרט שכאן ניתן להימנע מן הפסול בקלות על ידי טוויה של גדול. השיעור משתמש בכך כדי להבחין בין מצבים שאין מוצא אלא לוותר על רכיב שמקורו בקטנות, לבין מצבים שבהם ניתן לקיים מצווה כהלכתה כבר בקטנות.
אכילה ביום כיפור: רש״י, המגן אברהם, המשנה ברורה, והבחנה בין אב לאחרים
השיעור מביא שהמגן אברהם אוסר לספות לקטן אוכל ביום כיפור, ומציין שברש״י על דף פ״ב ע״א משמע ש“אין מענים אותם” פירושו שאין מצווים להפרישן אם אוכלים, אך מתן בידיים נשאר אסור. השיעור מצטט את המשנה ברורה תרט״ז ה׳ והשער הציון שמפקפקים בכך ביחס לקטן שאין עליו איסור כלל, ומציעים שאיסור ספייה שייך רק במקום שיש “איסור גמור” כגון בת י״א ובן י״ב שצריכים להתענות ולהשלים, ולא בקטן שאין בו איסור כלל. השיעור מוסיף סברה שלפיה כאשר החובה היא מצוות חינוך המוטלת על האב, ייתכן שאחרים רשאים להאכיל לכתחילה משום שאין עליהם חיוב החינוך, ומביא שרבנו מנוח מחלק בין חינוך דהשלמה שהוא “עצם האיסור” לבין חינוך דשעות שהוא “מצווה בעלמא על האב.”
רבנו מנוח: שני דיני חינוך ביום כיפור והקשר לתוספות
השיעור מציג את רבנו מנוח כמי שמציע הבחנה דו-מסלולית: קטנים שמשלימים את הצום חלים עליהם דיני חינוך במובן של חיוב על הילד עצמו, ואילו חינוך לשעות מוגדר כחיוב על האב להרגיל בלבד. השיעור משתמש בכך כדי להסביר כיצד אפשר לדבר על צום לשעות גם לפי תפיסת תוספות, משום שחיוב הילד עצמו מתחיל רק במקום שהוא מסוגל להשלים. השיעור מדגיש שמהלך זה מניח שני דינים בלתי תלויים—דין רש״י של הרגל לעתיד ודין תוספות של חיוב עכשווי—ומסיק שהדבר אינו מתיישב עם ההסבר שהוצע בקהילות יעקב שהחיוב על האב לפי תוספות הוא רק אחריות לוודא קיום חיוב הילד.
היקף איסור ספייה: אכילה מול כל איסורים, שבת ו“למען ינוח בנך ובתך”
השיעור משיב לטענה שאיסור ספייה הוא רק במאכלים ומציין שהתפיסה המקובלת היא שהוא חל בכל איסורים, ומביא דוגמה משבת קכ״א “קטן שבא לכבות” ולימוד ביבמות קי״ד הכולל טומאת כהן כדוגמה שאינה אכילה. השיעור מביא חידוש הרשב״א בתחילת “מי שהחשיך” שיש דין מיוחד בשבת של “למען ינוח בנך ובתך” המחייב שביתת הבן, ומעיר שזה כמעט שאינו מובא בראשונים ואחרונים מלבד הרשב״א והמגן אברהם בשמו. השיעור מפתח מזה שאלה עקרונית כיצד מתייחסים לפסוקים מפורשים שאינם “מוכרים” בפועל בהלכה, ומביא דוגמאות כגון דברי המנחת חינוך לגבי “לפני עיוור” והיד רמה בבבא בתרא הקושר נזק ל“לפני עיוור לא תתן מכשול.”
פיקוח נפש, מוקצה, וראיה מע״ז: “אישה מדיחה את ידה אחת”
השיעור מביא פוסקים (רבנו ירוחם, הר״ן, מנחת חינוך) שמסבירים היתר האכלת קטנים ביום כיפור דרך חשש סכנה, ומציג השלכה מעשית: אם ההיתר הוא רק מחמת פיקוח נפש, אז לאחר שהקטן כבר אכל ואין סכנה, תוספת האכלה בידיים תהיה אסורה אם יש איסור ספייה. השיעור דוחה טענה שהאוכל יהיה מוקצה ומסביר שאין מוקצה שנקבע לפי אדם מסוים כל עוד יש שימוש לבני הבית. השיעור מביא ראיה מן הגמרא בע״ז אצלנו ש“אישה מדיחה את ידה אחת במים ונותנת פת לתינוק ואינה חוששת,” שבה נראה שהחשש הוא רחיצה ולא עצם ההאכלה, ומשם עולה שהגמרא אינה מניחה איסור ספייה מוחלט בהאכלת קטנים ביום כיפור.
איסור חפצא/גברא, עשה/לאו, וסוכה כמודל להבנת ספייה
השיעור מציג הבחנה בין איסורי חפצא לאיסורי גברא וטוען שיש אחרונים שמגבילים ספייה בידיים לאיסורי חפצא, ומביא סוכה כדוגמה שבה האיסור תלוי בזמן והמקום, ולכן אפשר להבין שאין כאן חפצא אסור באוכל עצמו. השיעור מציין גם את שיטת המגן אברהם שייתכן שאין איסור ספייה בעשה אלא רק בלאו, ומביא את דברי יחזקאל שמציע שאם הלאו בא לתמוך בעשה אז ייתכן שהלאו נגרר אחרי העשה ומקל בספייה. השיעור מכין בכך את הקרקע לשאלה אם אכילה ביום כיפור היא חפצא של איסור או בעיקר חיוב “להתענות” כמצוות גברא, והדבר נשאר פתוח להמשך הדיון באיסורי אכילה.
קטנים ושאר עינויים: ברייתא בע״ח ע״ב ורווחתייהו
השיעור מביא את הברייתא בדף ע״ח ע״ב: “תינוקות מותרין בכולן חוץ מנעילת הסנדל,” ומנתח את סברת הגמרא שהבחנה זו תלויה בשאלה מה ייחשב כמעשה של גדול “היום” ומה ניתן לתלות ב“מאתמול.” השיעור מצטט את רש״י שמפרש שבאופן של שאלת היתר לכתחילה אין היתר לרחוץ, אך הגמרא דוחה ומסבירה שדברים שהם “רווחתייהו” לא גזרו בהם רבנן, בעוד נעילת הסנדל אינה צורך כזה. השיעור מציין שהבנת הסוגיה תלויה בעמדת איסור ספייה ביום כיפור ובשאלה האם מדובר בעיקר בחינוך או גם בספייה, ומדגיש שבעינויים יש צדדי קולא נוספים משום שיש שיטות שהן דרבנן או עשה בלבד, וממילא תלוי גם במחלוקת הרמב״ם והרשב״א אם יש ספייה באיסורי דרבנן.
פתיחת נושא איסורי אכילה: ייחוד יום כיפור ודרך חמץ ושאור
השיעור פותח מבוא לאיסורי אכילה כדי למקם את אכילה ושתייה ביום כיפור בתוך המסגרת הכללית, וטוען שאכילה ביום כיפור אינה איסור אכילה “סטנדרטי” וייתכן שאינה מוגדרת כחפצא של איסור. השיעור בוחר להתחיל דווקא מחמץ מפני שהוא תלוי זמן ובעל מאפיינים דומים ליום כיפור, ומביא את המשנה בתחילת ביצה: “שאור בכזית וחמץ בככותבת” (לפי בית שמאי) והקבלה לשיעור ככותבת ביום כיפור. השיעור מציג את ייחוד חמץ בכך שהתורה קושרת אותו לשאור בפסוקים, ומביא את התוספתא בביצה שמגדירה שאור כ“המחמצת אחרים” ושזמנו “משיפסל מלהאכיל לכלב,” ומקשה כיצד ייתכן איסור אכילה בדבר שאינו ראוי אפילו לכלב.
ביצה: בית שמאי, בית הלל, “חימוצו קשה” ו“ראוי לאכילה”
השיעור מביא את הגמרא בביצה שמבארת את בית שמאי דרך יתור שאור המלמד “שיעורו של זה לא כשיעורו של זה,” ומסבירה שחומרת שאור היא “חימוצו קשה” ולכן שיעורו בכזית, וחמץ שיעורו בככותבת. השיעור מדגיש שהגמרא עצמה מעלה גם את ציר “ראוי לאכילה” בטענת בית הלל בצריכותא: אילו היה כתוב רק חמץ היינו אומרים שאור מותר משום שאינו ראוי לאכילה, ולכן צריך את שניהם. השיעור מחדד שהדבר מקשה במיוחד על בית שמאי שטוענים שהיו אוסרים שאור גם בלי פסוק, ומעלה שאלה עקרונית מדוע התורה אוסרת כאן דבר שאינו ראוי לאכילה כשבמקומות אחרים אין איסור כזה.
הרמב״ם בהלכות חמץ ומצה: “ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמצין אחד הוא”
השיעור מצטט את הרמב״ם בתחילת הלכות חמץ ומצה שמגדיר איסור חמץ בכרת באכילת כזית, איסור הנאה מ“לא יאכל חמץ,” ושעובר בבל יראה ובל ימצא במניח חמץ ברשותו. השיעור מדגיש את לשון הרמב״ם: “ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמצין אחד הוא,” ומציע שזו תגובה לקושי בכך שהשאור עצמו אינו ראוי לאכילה, אך הוא מוגדר כחלק מאותו איסור מפני שהוא מחמיץ אחרים. השיעור משווה זאת למבנה מושגי ברמב״ם בהלכות שבת על הכנת צבע כתולדת צובע, כאופן שבו פעולה מכינה נכללת בהגדרת המלאכה עצמה.
חתימת השיעור: סנהדרין דף ו׳ ע״ב “משפט וצדקה” וביצוע
השיעור חותם בציטוט מסנהדרין דף ו׳ ע״ב: “תניא אמר רבי נתן, מקרא זה היה מצוי בידי מחורי המדרש,” על הפסוק “ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו ויואב בן צרויה על הצבא,” עם דרשת הגמרא על הזיקה בין משפט דוד לכוחו הצבאי של יואב ולהפך. השיעור מביא את קושיית הגמרא “והלא כל מקום שיש משפט אין צדקה, וצדקה אין משפט,” ואת מסקנתה “איזהו משפט שיש בו צדקה? הוי אומר זה ביצוע,” שמזהה את המשפט-הצדקה עם פשרה. השיעור מציין את פירוש רש״י שדוד היה זוכה את הזכאי ומחייב את החייב ואם החייב עני היה משלם לו מתוך ביתו, ומעמיד מולו את מסקנת הגמרא שמדובר בביצוע ולא בתשלום פרטי.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] טוב, אני רוצה היום להתחיל, להמשיך את נושא הקטנים ביום כיפור ולהתחיל, יש לנו עוד שתי פגישות חוץ מהיום נראה לי, נכון? ולהתחיל את נושא איסורי אכילה ושתייה. וגם שם כמו שעשיתי עד עכשיו אני רוצה לתת איזשהו איזושהי תמונה יותר רחבה ולמקם במסגרתה את אכילה ושתייה ביום כיפור. זאת אומרת את איסורי אכילה ושתייה בכלל ובתוך זה לראות איפה מתמקם יום כיפור. אז אני אתחיל עם העניין של הקטנים. דיברנו בשיעור הקודם על הדינים השונים שיש בקטנים. דין אחד זה חינוך שהוא בפשטות מדרבנן, ראינו את זה בגמרא בסוכה. הדין השני זה קטן אוכל נבלות בית דין מצווים להפרישו שפוסקים להלכה שאין מצווים להפרישו, ואיסור ספייה בידיים לקטנים שזה לרוב השיטות דין דאורייתא, זו גמרא ביבמות. והוא לא תלוי בגיל חינוך להבדיל מדין חינוך עצמו, עוד פעם לרוב השיטות. למעט הרשב"א שרוצה לטעון שכן, פה ושם יש כאלו שרוצים לטעון שכן, אבל התפיסה המקובלת היא שזה לא תלוי בגיל חינוך כי זה לא נוגע בעצם לשאלה מה קורה לקטן. האיסור ספייה בידיים בתפיסה הפשוטה זה איסור על הגדול. שאם הגדול סופה בידיים לקטן, אז הוא בעצמו באופן הזה עבר איסור ולכן זה לא משנה בן כמה הקטן. זה רק בגדול. בפעם הקודמת התחלתי להיכנס לעניין של החינוך. אמרתי שיש מחלוקת בין רש"י לתוספות בשאלה האם דין חינוך זה מצווה מדרבנן על הקטן לקיים מצוות, או שזה דין על האבא לדאוג לזה ללמד את הילד לקיים מצוות לקראת היותו גדול. אמרתי שזה שתי משמעויות של המושג חינוך. או שזה כמו חנוכת המזבח בעצם התחלת הפעילות, שזו התפיסה של תוספות שאומר שהחיוב הוא חיוב על הקטן, או שזה חינוך כמו שאנחנו מדברים בשפה שלנו היום, לחנך את הילד, זאת אומרת ללמד אותו לקיים מצוות. זו בפשטות התפיסה של רש"י. ראינו את הקהילות יעקב שאומר שגם בשיטת התוספות ברור שיש גם מצווה על האבא חוץ מאשר המצווה על הילד עצמו. הצעתי הסבר לעניין הזה. אמרתי שיכול להיות שהרי אין בפשטות לא נראה שיש שני דיני חינוך, יש אחד. אבל יכול להיות שבגלל שמצוות חינוך שלפי תוספות שמוטלת על הקטן היא מוטלת על מישהו שאין לו את האחריות הדרושה כדי לדאוג לזה שהיא תתקיים. אין לו דעת. אז לכן מטילים את האחריות על האבא. וזה המצוות חינוך על האבא. זאת אומרת מצוות חינוך על האבא פירושה לדאוג לזה שהקטן יעשה את מה שהוא צריך. ואם זה באמת כך, אז יוצא שדין חינוך השני בשיטת התוספות זה לא אותו דין חינוך כמו רש"י. הראשון וודאי שלא כי זה דין על הקטן עצמו. אבל גם הדין השני שאומר שזה דין על האבא ביחס לקטן, גם זה לא מוגדר כמו התפיסה של רש"י בדין חינוך.
[Speaker B] איך זה הכל מתפצל בכלל? למה? החובה על הילד והאחריות של המצווה זה על האבא.
[הרב מיכאל אברהם] איך אתה מה זה שואל כאילו שלא היה שיעור קודם? שיעור קודם הארכתי בזה טובא. אמרתי שכשיש כמו בציבור בהקהל, כאשר יש גורם שהוא אין לו את האחריות או לא אנחנו לא יכולים להיות בטוחים שהוא יקיים את חובתו, לפעמים מטילים על מישהו אחר את האחריות שהחובה של האחר תתקיים.
[Speaker D] מה בכל זאת ההבדל בין רש"י לתוספות גם אם נגיד שזה על האב?
[הרב מיכאל אברהם] עדיין אני חושב שזאת לא ההגדרה של רש"י. כי ההגדרה של רש"י פירושה לחנך את הילד במובן שאנחנו מדברים עליו היום, ללמד אותו, להרגיל אותו לזה שהוא יעשה מצוות כשהוא יגדל. הדין של תוספות לפי תוספות על האבא זה לוודא שהקטן עושה עכשיו את חובתו. לא להכין אותו לחייו כגדול. יש עליו חובה מדרבנן כרגע לקיים מצוות, אבל הוא לא בר דעת, אז מטילים את האחריות לזה שהוא יקיים עכשיו מצוות על האבא. אז יוצא שתפקידו של האבא הוא לא ללמד אותו מה לעשות כשהוא יגדל, אלא הוא אחראי לזה שהוא יקיים את חובתו העכשווית, חובה מדרבנן. אוקיי? אז הזכרתי שיש ויכוחים לגבי מה זה גיל חינוך. יש כאלו שרוצים להגיד שיש פה איזשהו גיל אוניברסלי, מתווכחים שש, שבע או לא יודע בדיוק מה. אבל התפיסה המקובלת היא שגיל חינוך זה משהו גמיש, תלוי בילד, תלוי במצווה, כל מצווה זה כל דבר לגופו. זה בעצם תלוי בשני, אפשר לומר בשני פרמטרים. אז זה תלוי בשני פרמטרים. פרמטר אחד זה ההתאמה הפיזית של הילד. למשל הגמרא בתחילת חגיגה מדברת על זה שהקטן שרוכב על אביו לא מחויב בהקהל או בראייה. למה? כי הוא לא יכול ללכת וצריך לעלות לרגל. וכיוון שהוא לא יכול ללכת בעצמו, אז הוא לא מחויב. זאת אומרת, גיל חינוך שם מוגדר על פי פרמטר פיזי. זאת אומרת, האם הוא יכול לקיים את המצווה. או קטן שלא יכול לשמור על גוף נקי. כן? גם שם אז אומרים טוב, אז זה עוד לא גיל חינוך. לעומת זאת…
[Speaker C] מה? קטן שלא יכול לצום…
[הרב מיכאל אברהם] אני חותר על הצום, עוד רגע נראה מה קורה בצום, אבל כרגע זה המבוא הכללי על חינוך. פרמטר שני זה כמובן הפרמטר המתבקש, זה ההבנה. זאת אומרת, משעה שהילד הוא בר הכי, שהוא מבין על מה מדברים, שיש טעם להתחיל ללמד אותו את העניין הזה, אז זה גיל חינוך. עכשיו, כמובן זה יכול להיות שונה בין מצווה למצווה. ברור שכשאתה מלמד אותו תורה, מה אתה מלמד אותו? יש דברים שהוא עוד לא יכול, יש דברים שהוא כבר כן יכול. במצוות שונות תלוי מה הוא מבין, מה הוא לא מבין.
[Speaker B] אבל זה לא משהו סובייקטיבי. אם הוא יכול אתה חייב, אם הוא לא יכול הוא לא חייב.
[הרב מיכאל אברהם] אבל מה הבעיה?
[Speaker B] מה החידוש בזה?
[הרב מיכאל אברהם] מי שחייב, זאת אומרת, מי שהגיע לגיל חינוך. מה זה גיל חינוך? תלוי בנסיבות. מה הבעיה? ממתי גוי חייב במצוות?
[Speaker B] לא, אבל אתה אמרת שאם הוא למשל לא יכול לצום, יש לו בעיה עם הצום, אז הוא לא חייב לצום.
[הרב מיכאל אברהם] עוד לא אמרתי, על הצום לא דיברתי עוד. בינתיים נתתי מבוא כללי. בצום נגיע עוד מעט. ממתי גוי חייב במצוות?
[Speaker B] גוי? כן. הוא קיים שבע מצוות בני נח.
[הרב מיכאל אברהם] מרגע שהוא מקיים או מרגע מתי הוא חייב לקיים.
[Speaker B] ממתי שהוא מבין.
[הרב מיכאל אברהם] ממתי שהוא מבין. נכון. אין שיעור, נכון? בתשובת הראש וגם חתם סופר מדברים על זה. שיעורים לא ניתנו לבני נח. לכן אין להם כזית, אין להם שווה פרוטה, אין להם, אין שיעורים אצל בני נח. אז מאיפה אנחנו יודעים 13? 13 זה רק חזקה דרבנן, השיעור שתי שערות.
[Speaker C] חזקה ש…
[הרב מיכאל אברהם] אין לזה לימוד. לא לא, השיעור שתי שערות. זה רק חזקה דרבנן שיש חזקה שמגיל 13 הוא הביא שתי שערות. אז השיעור גדלות, שזה שיעור שתי שערות, לא שיעור גיל 13, ביהודים זה נגיד הלכה למשה מסיני, כי זה שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני. בגויים אין שיעורים. אז ממתי הגוי חייב? משעה שהוא מבין. כך כותב החתם סופר, וזה דבר פשוט. אז גם שמה אתה רואה שאין גיל אחיד. אתה מעריך ממתי הילד מבין, מאז הוא חייב. אז הקביעה של גיל חינוך עוד פעם בתפיסה המקובלת זה שזה תלוי במצווה ובקטן. לפי הנסיבות. אמרת… וכשבודקים את שני הפרמטרים, את ההתאמה הפיזית וההבנה האינטלקטואלית או משהו כזה. עכשיו אם אני נכנס לצום, סוגיה של דף פ"א, פ"ב, הסוגיה של מחנכים לשעות שהזכרתי אותה גם הפעם הקודמת, שם די ברור שהשיעור נקבע לא לפי ההבנה אלא לפי המסוגלות. נכון? כי מה ההבדל בין ההבנה הנדרשת לצום שלוש שעות, ארבע שעות או יום שלם? אם אתה מבין מה זה יום כיפור אתה מבין, ואם אתה לא מבין אז אתה לא מבין. ברור שהדירוג שאנחנו עושים שם לפי הגילאים הוא דירוג שקשור למסוגלות הפיזית, לא להבנה. אבל מעבר לעניין הזה…
[Speaker E] רגע, למה? כי רואים שיש הבדל בין בנים לבנות. וזה כן קשור להבנה.
[הרב מיכאל אברהם] לא. הרמב"ם טוען, הרמב"ם בפירוש המשנה, תסתכל ברמב"ם בפירוש המשנה, הוא טוען שיש הבדל פיזי, שבנות מגיעות יותר מוקדם למסוגלות לצום. ככה הוא טוען. להיפך, הוא בדיוק הרגיש בהערה הזאת.
[Speaker C] שאומרים שהבנות הן מבינות יותר מוקדם.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אז אולי זה גם נכון, אבל הרמב"ם אומר שפה במקרה הזה זה גם מסוגלות פיזית טובה יותר או מוקדמת יותר.
[Speaker C] בגלל ההתפתחות הביולוגית.
[הרב מיכאל אברהם] כן. אתה רואה את זה בפיזי.
[Speaker C] בנות יותר חזקות מבנים בגיל 12? בגיל בכיתה ו' אתה רואה את הבנות שהן יותר…
[הרב מיכאל אברהם] הן אולי מבחינת הגודל, אבל… כן, השאלה מה המסוגלות, העמידות לצום, אולי, לא יודע, אין לי מושג. וזה לא ממש חוסן פיזי. כן. טוב, לא משנה, בכל אופן זה לא חשוב, הרמב"ם אבל… אבל כשהוא אומר את זה הוא מוטרד בדיוק מהקושי שאתה העלית. אבל פה יש קושי אחר. הריטב"א על הסוגיה בסוכה עם הלני המלכה שהזכרתי אותה בפעם הקודמת, הריטב"א מדייק משם, הרי הגמרא הוכיחה שסוכה קשתה, היקשתה: איך הלני המלכה הושיבה את ילדיה בסוכה שהיא מעל עשרים אמה? הרי עביד דין חינוך וזה דרבנן, לא משנה, אבל איך זה יכול להיות שהיא הושיבה אותם בסוכה פסולה? רואים מכאן שבדין חינוך לא יוצאים ידי חובה אם אתה עושה את זה באופן שפוסל את המצווה. כי היה מקום להגיד, מה משנה אם אני צריך לחנך את הילד או להרגיל אותו למצוות, אז אני עושה את זה באופן שאפשר, אבל זה לא חשוב אמצעים דידקטיים כאלו ואחרים, הרי הוא לא צריך לצאת ידי חובה. אז מה אכפת לי שהסוכה תהיה סוכה כשרה או סוכה פסולה? אז כיוון שכך, למה הגמרא מקשה? מה היה קשה לגמרא? אומר הריטב"א, רואים מכאן שהגמרא מניחה שדין חינוך דורש מהקטן לקיים את המצווה כהלכתה, בדיוק כמו הגדול. לכן אי אפשר למשל לתת לולב פסול לקטן מדין חינוך. זה צריך להיות לולב כשר. אוקיי? מאחורי זה יכול להיות, אפשר אולי לתלות את זה במה שבמחלוקת רש"י ותוספות שראינו. אם אנחנו מבינים שזה רק ללמד את הקטן כדי שהוא יידע מה לעשות כשהוא גדול, יש מקום להגיד שאני מלמד אותו על לולב פסול, מה הבעיה? העיקר שאני מלמד אותו מה עושים, לוקחים לולב, אני אפילו מסביר לו למה הלולב הזה פסול, תראה הוא פסול בגלל זה וזה, כשתהיה גדול תיקח לולב כשר, אבל בוא אני אלמד אותך מה עושים, איך מנענעים, מתי מנענעים וכולי. ללמד אותו זה אמצעי דידקטי בסך הכל. למה צריך לולב כשר? אבל אם אתה מבין שזה חיוב מדרבנן על הקטן לקיים מצוות, אז הוא צריך לקיים את המצווה כמו שגדול מקיים. נכון שהוא חייב בזה רק מדרבנן, אבל הוא חייב מדרבנן לעשות את המצווה כמו שהמצווה מוגדרת בגדולים. אז כאן מאוד ברור למה המצווה צריכה להיות כהלכתה. כן, אני לא לגמרי בטוח, כי יכול להיות גם לפי רש"י שאתה צריך לחנך אותו למצווה כהלכתה, כי כשאתה מלמד אותו תלמד אותו איך עושים את זה נכון. עכשיו נכון שבאופן עקרוני אתה יכול אולי להסביר לו כן הלולב הזה הוא פסול בגלל זה וכשתהיה גדול תיקח לולב אחר, לא פלוג, בסופו של דבר תחנך אותו כמו שצריך, אל תעשה לי כל מיני תרגילים ותדביק רטיות על כל מיני פערים בחינוך, תעשה את החינוך כמו שצריך. אפשר להבין גם לפי רש"י את הגדר הזה, בשעה שלפי תוספות זה מתחייב. לפי רש"י זה אולי יכול, ניתן לומר את זה. על פי תוספות זה מחויב. אוקיי? אבל זה מעורר את הקושי אצלנו. מה זה הצום לשעות? צום לשעות זה צום לא כהלכתו. אז מה הטעם לעשות חינוך כשאתה לא עושה את המצווה כהלכתה? אז קשה מהריטב"א הזה, מהסוגיה שלנו על הריטב"א הזה. והביאור הלכה מביא אותו בהלכות לולב.
[Speaker D] האם זה לא קשור לשאלה האם מצוות עינוי כל רגע ורגע או מצוות עינוי יום שלם?
[הרב מיכאל אברהם] אולי זה יהיה קשור. עוד רגע אני אעיר על זה, יכול להיות שזה קשור.
[Speaker E] ואולי מכאן אפשר לראות שבעצם אפשר להרגיל ילד לחלקי מצוות.
[הרב מיכאל אברהם] כן. אז לכאורה זה נגד הריטב"א. זאת אומרת אתה עושה את המצווה לא כהלכתה. אז פה אפשר להגיד אחד משני דברים. א', היה מקום, אני לא יודע, לא מצאתי מישהו שאומר את זה, אבל לא אתפלא אם יהיה מישהו שאומר את זה, היה מקום לחלק בין סוכה או לולב פסולים לבין מצוות אחרות. יכול להיות, נגיד אפילו לולב אולי לא. במקום שהפסול לא ניכר. אם הפסול לא ניכר יכול להיות שאפשר לעשות את זה לקטן. במקום שהפסול ניכר, אז אתה אומר על זה אל תחנך אותו. כמובן שזה כנראה מניח את רש"י ולא את תוספות. כי לפי תוספות מה זה משנה ניכר או לא ניכר, הוא צריך לקיים את המצווה כהלכתה. לפי רש"י שהמטרה היא חינוכית, יש מקום לחילוקים. אוקיי? אז במקום שהחינוך הוא בעל ערך גם כשהמצווה היא לא כהלכתה או כשזה לא ניכר או משהו כזה אז בסדר, אבל ביום כיפור זה לא יעזור. זה מאוד ניכר. אתה צם שלוש שעות ולא יום שלם. אין פה חכמות. היה מקום לומר שביום כיפור בכמה אופנים. אפשרות אחת שביום כיפור אי אפשר. לולב אתה יכול לתת לולב כשר, סוכה תשים אותו בסוכה כשרה. ביום כיפור אי אפשר, הוא לא יכול לצום יום שלם. ההנחה היא שעד גיל שתים עשרה או שלוש עשרה הוא לא יכול לצום יום שלם. אז מה לעשות, לא לחנך אותו ליום כיפור? איך נחנך אותו? אז פה במקרה יש דין מיוחד של חינוך שהוא לא כהלכתו. ולא בכדי הגמרא בניגוד לכל המקומות האחרים, אין כמעט דיון על דין חינוך, אין יותר מפורט מאשר בסוגיה כאן. סוגיה כאן היא הסוגיה הכי מפורטת שעוסקת בדין חינוך בש"ס. למה? כי באמת כנראה זה איזשהו דין מיוחד ביום כיפור ודנים, אז רגע מה כן, הרי אתה לא מחנך כהלכתו, אז מה כן? אז רואים שיש איזו תקנת… חינוך מיוחדת ליום כיפור בגלל שאי אפשר כנראה לחנך כהלכתו. אפשרות אחת. אפשרות שנייה.
[Speaker E] בכל השאר זה ממש כאילו מקיים את המצווה. כן. הגיע לזמנו גם, כן. פה זה חינוך בעצם שאתה מרגיל אותו.
[הרב מיכאל אברהם] גם שם זה חינוך, אבל את החינוך שם צריך לעשות באופן שמקיימים את המצווה כהלכתה. פה את החינוך אפשר לעשות גם באופן חלקי.
[Speaker E] האם יש פה הבדל בין רש"י לתוספות לפי הגישות שלהם אצלנו?
[הרב מיכאל אברהם] לפי שניהם זה קשה פה. ברור, לפי שניהם זה קשה, אז אתה צריך להגיד משהו כזה שאין ברירה, אולי. אפשרות אחת. אפשרות שנייה. כשאתה עושה חלק מהצום, זה לא שאתה עושה את המצווה לא כהלכתה, אתה עושה פשוט חלק מהמצווה. זה לא אותו דבר. כשאתה לוקח לולב פסול או סוכה פסולה, אז גם מה שאתה עושה לא שווה כלום. כשאתה צם שלוש שעות, מה שאתה עושה הוא מצווה גמורה, רק אתה לא עושה אותה על כל הזמן. אתה עושה באופן מלא את המצווה בחלק מהזמן, לא שאתה עושה את המצווה לא כהלכתה. זה לא אותו דבר. בסדר? זה כמובן יכול להצטרף למה שאמרתי קודם, שכיוון שלא יכולים, אז אני מוותר על הזמן. לא הייתי מוותר אולי על איכות המצווה, אבל אני מוותר על הזמן. אבל יכול להיות גם שזה עומד לעצמו. אוקיי? וזה אולי יהיה תלוי במה שדורון העיר קודם, זה אולי יהיה תלוי בשאלה איך מבינים את חובת תענית ביום כיפור, מה שדיברנו באחת הפעמים הקודמות, השאלה אם זאת חובה על כל רגע ורגע או חובה על כל היממה. אם זה חובה על כל היממה יותר קשה להגיד את זה, למרות שאולי עדיין אפשר, אני לא יודע. אבל אם זה חובה על כל רגע ורגע, יותר, אני חושב שזה יותר סביר לומר את זה. את הרגעים שאתה יכול תחנך אותו, והשאר, בסדר, אז הוא לא…
[Speaker C] דיברנו על שיעורים שכל ילד יצום כמה
[הרב מיכאל אברהם] שהוא יכול.
[Speaker C] מה? ופה כאילו אומרים תשע, עשר…
[הרב מיכאל אברהם] זה סתם שאלה למה קבעו פה באמת. חז"ל כנראה לא רצו שתיקח סיכונים או משהו כזה, אז הם קבעו משהו סטנדרטי. בסדר? אז זה לגבי החינוך המיוחד הזה שיש ביום כיפור שהוא לא כדינו. יש כמה מגבלות על החובה לחנך כדין, מה שהריטב"א אומר. וגם זה יכול להיות קשור לדברים שדיברנו. למשל, בטור אבן בחגיגה בדף ו', הוא מקשה למאן דאמר מצוות צריכות כוונה, המצוות של קטן הן לא מצוות כי קטן הוא לא בן דעת, לא יכול להתכוון. אז איך עושים את מצוות חינוך כהלכתה בכלל, בכל דבר, בקטנים? אז הוא טוען, וזה חידוש ידוע של הטור אבן, בכל מקום שהבעיה בקיום המצווה של הקטן נוצרת בגלל קטנותו, לא שאתה נותן לו לולב פסול זה הפסול של הלולב פסול, לא קשור לקטנותו של הקטן, זה אסור לעשות. אבל במקום שבו הבעיה נוצרת בגלל קטנותו של הקטן אין בעיה. למה? אז לפי רש"י זה מאוד מובן, בגלל שכל מה שאתה רוצה… הזכרתי את הסיפור על האבני נזר, נכון? עם הקידוש ביום כיפור. שאבא שלו שאל אותו אם עשית קידוש, אז הוא אומר שהוא לא עשה קידוש. אבל למה? הרי אכלת. אז הוא אומר כי כל מה שאני חייב לעשות קידוש זה מדין חינוך. דין חינוך זה כדי להרגיל אותי שאני אדע מה לעשות כשאני גדול. כשאני גדול אני אצום, אז אני לא צריך לדעת איך לקדש ביום כיפור. אז אותו דבר פה, זאת אומרת הקטן לא יכול להתכוון כשהוא מקיים מצווה, אבל הוא לא יכול להתכוון מחמת קטנותו. אז מה שאני אומר לו זה תתכוון, הכוונה שלו לא שווה הרבה כי הוא לא בן דעת, אבל תתכוון. כשהוא יחזור על אותו דבר והוא יעשה את זה בתור גדול, הוא ייצא ידי חובה. אז מה הבעיה? כל מה שעכשיו הוא לא יוצא ידי חובה זה רק מחמת קטנותו, אבל חינכתי אותו היטב מה לעשות כשהוא יהיה גדול. בדיוק הוא צריך לעשות את מה שאמרתי לו, כשהוא יהיה גדול זה באמת יהיה טוב. יש דוגמה נוספת לעניין הזה, למשל בהקנאה, שזה שמקנים ד' מינים לקטן, הרי יש דין לכם, אז איך הקטן יוצא ידי חובה בד' מינים? עוד פעם אותו דבר.
[Speaker C] הוא קונה אבל הוא לא מקנה.
[הרב מיכאל אברהם] לקנות הוא כן יכול. תלוי, בדעת אחרת מקנה, וגם זה מחלוקת אם זה דאורייתא או דרבנן. אבל הפשטות שאין לו קניין דאורייתא, ואם אין לו קניין דאורייתא, ובפרט שיש בגמרות שאפשר להקנות לו גם, ואז זה די ברור שזה רק דרבנן. ואז על זה אומרים אותו דבר כמו הטור אבן, שכיוון שמה שהוא לא קונה זה רק מחמת קטנותו, כשהוא יעשה את אותו דבר בתור גדול, יקנו לו את הארבעה מינים והוא ייטול אותם, הוא ייצא ידי חובה. אז אין בעיה, זה בסדר. כמובן שזה הרבה יותר סביר לפי רש"י, כי אם אתה רוצה שבאמת יקיים מצווה, הוא לא מקיים אותה. עכשיו כמובן, אפשר לבוא ולהגיד כמו שאמרתי בצום, הוא לא יכול לקיים אותה בתור קטן, אז מה אתה רוצה שהוא יעשה? אז פה במקרה הזה אפילו לשיטת התוספות שיש חיוב מדרבנן על הקטן לקיים את המצוות, מה שהוא לא יכול הוא לא יכול. שיקיים את זה באופן שהוא יכול, אם הוא לא יכול מחמת קטנותו אז הוא לא יכול לדלג. פירוש התורה לא ציוותה עליו לעשות משהו שאי אפשר לעשות, וזה לא יכול להיות דבר כזה. אוקיי? לא התורה, רבנן.
[Speaker E] נקודה נוספת, שייך כאילו לתת לו משהו שהוא לא… מה? לפי מה שאנחנו אומרים עכשיו שייך לתת לו לולב פסול?
[הרב מיכאל אברהם] אם המונע הוא עצם קטנותו, לא שאתה נותן לו לולב פסול בגלל שהוא קטן, כי הפסול של הלולב הוא לא בגלל הקטנות שאתה קטן אלא כי הלולב הוא פסול.
[Speaker C] אז מה אני מרוויח בזה את העניין של ההרגל? לא של קיום המצווה או ההרגל, שגם לקיום המצווה אני מרוויח.
[הרב מיכאל אברהם] אמרתי, הכי טוב זה לפי רש"י, כי לפי רש"י זה מתבקש. אתה מרגיל אותו, וכשהוא יעשה את אותו דבר בתור גדול הכל יהיה בסדר. אבל אולי גם לפי תוספות אפשר להגיד את מה שאמרתי על צום יום כיפור, שכיוון שפה הבעיה היא עצם קטנותו, לא כמו לולב פסול, אז אי אפשר להניח שרבנן חייבו אותו לעשות משהו שקטן לא יכול לעשות. אז מה? איך אפשר להניח שרבנן?
[Speaker E] לפי השיטה שנגיד כוונה מעכבת אז למה בכלל לתת?
[הרב מיכאל אברהם] אז אני אומר כי חייבו אותו לעשות את מה שהוא יכול למעט המניעות מחמת קטנותו.
[Speaker E] קטן שיודע להתעטף נותנים לו טלית, יודע ליטול לולב, זאת אומרת משמע משם שכאילו אם אני רוצה בכלל להרגיל אותו אז לא אכפת לי כל כך אם הוא יודע או לא יודע, עם הזמן הוא יידע יותר.
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, לא, להפך. היודע, רק אז אתה… גם כשאתה מלמד מישהו הוא צריך להבין.
[Speaker E] אז זה מחמת קטנותו, זה לא שהציצית פסולה. אני נותן לו את הטלית כבר בגיל שלוש, נכון זה כל הזמן נופל לא יודע וזה, אבל אין פסול בזה
[הרב מיכאל אברהם] שתלביש חזרה, מה הבעיה?
[Speaker E] הטלית כשרה וככל שהוא יעלה בגילאים הוא ידע יותר ויותר.
[הרב מיכאל אברהם] אבל הציצית לא פסולה כשאתה נותן לו שם, לא מתעוררת בכלל בעיה. מה הבעיה שאתה נותן לו ציצית בגיל שלוש?
[Speaker E] כי כתוב שרק קטן יודע להתעטף נותנים לו.
[הרב מיכאל אברהם] נו אז מה? כי לפני זה אין דין חינוך. השאלה למה. אם אני אומר מחמת קטנותו אז לא אכפת לי באיזה גיל לתת לו
[Speaker E] את הציצית.
[הרב מיכאל אברהם] עוד פעם, מה זה קשור מחמת קטנותו? אין, זה כולם מסכימים לפני גיל חינוך אין דין חינוך. לא קשור מחמת קטנותו.
[Speaker E] כן, אבל שמה רואים שזה לא
[הרב מיכאל אברהם] גיל אחד אלא זה תלוי במי… נו אז אמרתי, שבפשטות התפיסה היא שהגיל הוא פונקציה של המצווה.
[Speaker E] ברור. אז אין מצב כזה שאם אני טוען שלמשל שהכוונה מעכבת, אז כאילו לא שייך לתת טלית לילד שלא יודע להתעטף כך לא שייך לתת לו אם הוא לא יודע לכוון.
[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל אז המסקנה הייתה לא לתת לו בכלל וזהו. ולא לתת לו ולוותר על הכוונה. זה מה שאני אומר. אז הקושי. אז מה שאני אומר זה או כי אין ברירה, או כי השיטה כמו רש"י שזה רק הרגל לעתיד ואת ההרגל לעתיד אתה משיג. אוקיי. יש אחת ההשלכות, למשל יש מחלוקת המשנה ברורה מביא האם קטן יכול לטוות ציציות לעצמו? צריך לטוות לשמה וקטן הוא לא בלשמה, אין לו דעת. אוקיי? עכשיו קטן טווה ציציות לעצמו ולובש אותן. עכשיו כיוון שהציצית פסולה כי לא נטוותה לשמה, אז בעצם הוא הולך עם בגד של ארבע כנפות בלי ציצית. נכון? עם ציצית פסולה. אז יש מחלוקת במשנה ברורה האם כשהקטן עצמו טווה את הציצית הוא יכול ללכת עם הציצית הזאת או לא. זאת אומרת האם הוא… אפשר לקיים את המצווה הזאת את מצוות החינוך הזאת אם…
[Speaker B] מה? אם אתה בא לחנך אותו ולדעת מה לעשות בעתיד אז זה בסדר.
[הרב מיכאל אברהם] נכון. זאת אומרת אם הבעיה היא ההרגל לקראת העתיד אז מה הבעיה? הרי אם הוא יעשה את אותו דבר כשהוא יגדל הכל יהיה בסדר. נכון? אבל אם אתה אומר שהוא צריך לקיים מצוות כהלכתן, פה זה כבר לא יעבוד. למה? א', כי המצווה היא לא כהלכתה כי תכלס הציצית פסולה. ב', זה אפילו לא כמו יום כיפור או כמו חוסר כוונה של קטן כי פה אפשר לטוות לו גדול. גדול יכול לטוות לו את הציצית, זה לא שאי אפשר. אז למה להניח שאני פוטר אותו מזה? שיקח ציצית כשרה שגדול טווה וילבש אותה. אז פה לא מתקיימים התנאים האלה. לכן פה ברור שתהיה מחלוקת אם בכלל אפשר. לא שכולם יסכימו שאפשר תהיה רק מחלוקת למה. לא. לשיטה שהקטן צריך לקיים מצוות כהלכתן אי אפשר לעשות דבר כזה. בסדר?
[Speaker E] אבל תגיד שזה רק בגלל שזה לא ניכר, כי אם אתה אומר שזה אפס כשקטן טווה לעצמו, אותו דבר כמו שהציצית היא שלוש ולא ארבע, אז אין הבדל בכלל.
[הרב מיכאל אברהם] למה אין הבדל? זה מחמת קטנותו וזה לא מחמת קטנותו. מה הבעיה?
[Speaker E] לא אין הבדל אם הוא טווה בעצמו את הציצית. גם כן מחמת קטנותו. תיתן לו אתה דבר שאתה טווית.
[הרב מיכאל אברהם] נו זה מה שאני אומר. נו אז מה לא הבנתי?
[Speaker E] האם זה שהוא טווה לעצמו אלה שמתירים יתירו גם ציצית פסולה? לא נכון? אז למה שזה שהוא טווה לעצמו…
[הרב מיכאל אברהם] אמרתי בגלל שכשהוא טווה לעצמו, כשהוא יעשה את אותו דבר בתור גדול יטוה לעצמו וילבש את הציצית זה יהיה כשר. הפסול הוא רק מחמת קטנותו אז גם אלה שלא מאפשרים כשהפסול הוא מחמת קטנותו הם כן יאפשרו.
[Speaker E] כן, אבל פה יש אפשרות. כשאנחנו אומרים מחמת קטנותו אין לו אפשרות.
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא אמרתי שאין לו כשהפסול הוא מחמת קטנותו לא בגלל שאין לו אפשרות, להפך.
[Speaker E] בכוונה אין אפשרות אחרת.
[הרב מיכאל אברהם] פה יש לך אפשרות. לא, אבל אתה מערבב שני נימוקים. כשהפסול הוא מחמת קטנותו זה לא רק בגלל שאין אפשרות. זה שעכשיו זה פסול זה סתם בגלל קטנותו, ואז לא אכפת לי גם אם אפשר להימנע מזה, מה זה משנה, זה חינוך טוב, הכל בסדר, לפי רש"י. מבין? ולפי שאר הראשונים, לפי תוספות, שהוא צריך לקיים מצווה כהלכתה, אז מה אכפת לי שזה מחמת קטנותו, תכלס המצווה היא לא כהלכתה. פה אמרתי טוב, אבל יכול להיות שאי אפשר, אבל בציצית זה לא נכון שאי אפשר, כי בציצית יכול גדול לטוות את זה, פה אין הכרח, אוקיי? לא כמו הקנאה או כוונה או דברים כאלה שאין לך מוצא, בן אדם עצמו צריך להתכוון או צריך לקנות, אף אחד לא יכול לעשות את זה במקומו. משנה ברורה בתרט"ז, הוא כותב, הוא מדבר על המגן אברהם שאוסר לספות לקטן אוכל ביום כיפור. אסור לתת לקטן בידיים אוכל ביום כיפור. האמת שאגב ככה משתמע ברש"י, רש"י בדף פ"ב עמוד א', המשנה אומרת מענים אותם לשעות, אין מענים אותם, קטנים אין מענים אותם, אז רש"י אומר פירוש שאין מצווים להפרישן. למה הוא מפרש את זה ככה? אין מענים אותם, שאין מצווים להפרישן.
[Speaker C] בדיוק, משמע ברש"י
[הרב מיכאל אברהם] שמה שאין מענים אותם הכוונה אם הם אוכלים אתה לא צריך להפריש אותם מזה, קטן אוכל נבילות אין בית דין מצווים להפרישו. אבל לתת להם בידיים, זה בגלל דקיימא לן שקטן אוכל נבילות אין בית דין מצווים להפרישו, לכן אין מענים אותם. אבל לתת בידיים, זה אסור גם להלכה. אז ברש"י משמע שאסור לספות לקטן אוכל ביום כיפור. כך כותבים כמה פוסקים כולל המגן אברהם והמשנה ברורה מביא אותו, תרט"ז ה', מה?
[Speaker C] זה לא כל כך מציאותי, למה? מה שהילדים יחפשו בעצמם את האוכל ויאכלו?
[הרב מיכאל אברהם] כן, תכין להם מראש, תראה להם איפה, עוד פעם, אם הילד הוא קטן והוא לא יכול, אז זה נכנס לפיקוח נפש אין בעיה, אבל אם זה במקום שבו זה לא פיקוח נפש? תראה לו, כן. יש בר טליא וטליתא בגמרת ביבמות בקט"ג, היה מפתח של בית כנסת שנאבד ברשות הרבים, אביי, במקומו של אביי, והעצה שהבן אדם קיבל שם, הגבאי או מי שלא יהיה, ישלח את הילדים לשחק באזור שם שימצאו את המפתח ויביאו אותו. כל עוד אתה לא נותן להם בידיים זה בסדר. אז הוא מביא את המגן אברהם שאסור לספות לקטן אוכל ביום כיפור, ועיין בחקרי לב סימן ק"ח שפלפל בעניין זה. ולעניות דעתי, זה השער הציון, לעניות דעתי אין דברי המגן אברהם מוכרחים, דלא שייך לומר כן אלא באיסור גמור בין דאורייתא בין דרבנן כגון בבת י"א ובן י"ב דמדרבנן על כל פנים צריך להתענות ולהשלים, בת י"א ובן י"ב, ולא כן הכא שאין בזה איסור כלל לקטן. אחד שצריך להתענות רק לא צריך להשלים אז אתה אסור לך לתת לו בידיים, ולאחד שלא שייך בזה בכלל אז יש מקום להתיר.
[Speaker E] זה שעות, לא?
[הרב מיכאל אברהם] אז הוא אומר ואדרבא לא מחויב להאכילו לאחר ג' שעות על כל פנים.
[Speaker E] אז אפילו בתוך השלוש שעות? אולי זאת תהיה האופציה, אולי זאת תהיה הבדל.
[הרב מיכאל אברהם] לא, בתוך השלוש שעות בפשטות אסור לספות לו בידיים מדין חינוך, בלי קשר לספייה בידיים. השאלה אם יהיה איסור ספייה בידיים, לא, מעבר לשאלה של חינוך. חינוך יהיה ברור, אבל השאלה אם יהיה פה איסור ספייה בידיים שהוא איסור תורה. למה לא?
[Speaker C] בתוך שלוש שעות נראה לי ברור שיהיה.
[הרב מיכאל אברהם] למה? אין עליו חובה לצום, יש עליו דין חינוך, עכשיו השאלה אם החינוך הוא חינוך על הקטן או חינוך על האבא. האם זה דרבנן או דאורייתא, במצוות דרבנן נזכרתי נדמה לי שבמצוות דרבנן מחלוקת הרמב"ם והרשב"א אם יש איסור ספייה.
[Speaker D] כל עוד אתה יכול להגיד שמותר לתת לו איסור בידיים כי אין עליו חובה כי הוא קטן.
[הרב מיכאל אברהם] לא, בדבר פה כל הדין זה דין חינוך, אז דין חינוך לא פונה לגיל הזה בכלל. דיני התורה יכול להיות שהם פונים לכל גיל, רק מגיל שלוש עשרה הילד עצמו אחראי למעשיו, עד שמה האבא אסור לו לספות אותו. אבל הדין חינוך כולו חידוש של רבנן, אז אם הם לא דרשו את זה בכלל מילד שהוא פחות מגיל שש, מי אמר שיש לי איסור לספות לו. כך איסור עוף בחלב הוא לא דוגמה טובה, כי איסור עוף בחלב הוא איסור דרבנן. נגיד שהייתי נותן עוף בחלב לילד בן שלוש בידיים, אוקיי, אז זה תלוי בשאלה אם יש איסור ספייה לקטן באיסורי דרבנן. דרבנן, זה מחלוקת הרמב"ם והרשב"א. אבל כשאני מדבר על המצווה, על מצוות חינוך של הקטן, אני סופה לו את מצוות חינוך, לעבור על מצוות חינוך, אוקיי? פה יש מקום לחלק, כי מצוות חינוך מראש מוגדרת רק מגיל חינוך. פחות מגיל חינוך המצווה לא מוגדרת, לא שהוא פטור כי הוא אנוס או משהו, לא, חז"ל לא חידשו בכלל את המצווה הזאת. השאלה אם על דבר כזה נגיד איסור ספייה? אני לא בטוח בכלל. אוקיי? איסורי תורה מוגדרים לכל גיל, רק הקטן פטור, לא דורשים ממנו. אבל אם אתה תיתן לו אז אסור, כי ביחס אליו חזיר הוא עדיין איסור. אבל חינוך הוא לא איסור בעצמו, זה תקנה דרבנן, ורבנן תיקנו את זה רק מגיל שש. אז מתחת לגיל שש זה לא חזיר להאכיל אותו את הדבר הזה, אז מה הבעיה? אולי, יש מקום לדון פה. על כל פנים, אז הוא אומר: ומוכח שאין שייך על אכילתו שם איסור, רק הוא מצווה על אביו לחנכו במצוות. עוד פעם התפיסה של רש"י. ובמקום שאין מצוות חינוך כגון באחרים, אפשר דגם בספייה ליתא איסורא. זאת אומרת אחרים שיספו לו בידיים, לא אבא, יכול להיות שמותר להם לכתחילה. למה? כי הילד לא אוכל איסור בכלל. אם האבא היה מאכיל אותו אז האבא עובר על דין חינוך, כי לאבא יש מצווה לחנך. אבל אם אני אחר, מישהו אחר נותן לילד בידיים, מה שהילד אוכל הוא לא איסור, כיוון שמבחינת הילד אין חובה לצום, יש חובה על האבא להצים אותו. אוקיי? אז לכן כשאני נותן לו אין עליי חובה להצים, אז מה הבעיה? אז גם ספייה בידיים לא יהיה פה. זה ממש הסברה שאמרתי קודם. ואז הוא אומר: וכן מצאתי כעין סברה זו ברבנו מנוח, לחלק בין חינוך דהשלמה שהוא עצם האיסור, לחינוך דשעות שאינה כי אם מצווה בעלמא על האב, עיין שם באורך. זה סברה מאוד מעניינת, רבנו מנוח על הרמב"ם, שכן פרנקל מדפיס את זה, את רבנו מנוח. אז הוא רוצה לטעון שיש הבדל בין הקטנים שמשלימים, גיל אחת עשרה ושתים עשרה, לבין קטנים שמתחנכים לשעות. קטנים שמתחנכים לשעות זה דין על האבא, קטנים שמשלימים זה דין על הילד. בסדר? וזה אני חושב מטרים בטח כן את התפיסה של הקהילות יעקב, כי בקהילות יעקב רואים שיש את שני דיני החינוך האלה, וגם רואים את ההשלכה שדיברנו עליה קודם. מה היא ההשלכה? הרי אני שאלתי, איך אפשר לצום לשעות לפי תוספות? הרי לפי תוספות מצוות חינוך זה חובה על הילד לקיים את המצוות, נכון זה דין חינוך על הילד עצמו? נו, אז הילד עצמו לא מקיים את יום כיפור אם הוא צם רק שלוש שעות. אז מה הטעם? או שאם הוא לא מסוגל שלא יצום בכלל, אם הוא מסוגל שיצום את כל היום, למה שלוש שעות? זה כמו לולב פסול, נכון? זה מה שאלתי. אז לפי רש"י זה הרגל לעשות כשהוא יהיה גדול עוד ניחא, אבל לפי תוספות הוא לא מקיים את המצווה. אוקיי? אומר רבנו מנוח אתה צודק לגמרי. דין חינוך של תוספות שפונה אל הילד זה רק לילד כזה שמשלים את כל היום. למה? כי שם באמת דין חינוך פירושו שהקטן עצמו יקיים את המצווה, לא שהאבא ירגיל אותו. חינוך לשעות זה הגדרה לאבא להרגיל את בנו לקיים את המצווה, ושם אתה יכול לשחק, כי זה כבר תלוי, זה לא צריך להיות כהלכתו. אוקיי? לכן הנפקא מינה תהיה למשל בלולב פסול, אז מהדין חינוך השני אני יכול לתת לילד לולב פסול. נגיד אין לי לולב כשר לתת לילד, יש לי רק לולב פסול, יש טעם בכלל לתת לו אותו? הטענה היא שכן, גם לפי הריטב"א כן, הריטב"א אומר שלא. למה? אם אין לך לולב כשר, תן לו לולב פסול. למה? את המצווה שהילד עצמו צריך לעשות הוא לא יקיים, הלולב הוא פסול, אבל את הדין שלי לחנך אותו זה כן מתקיים פה. הריטב"א רק טוען שדין חינוך המועיל כולל את שניהם, אז לכן כשאתה עושה חינוך אתה צריך לעשות את זה כהלכתו. אבל אם אתה לא יכול לעשות את הדין שעל הקטן עצמו, אז לפחות תעשה את הדין שעל האבא להרגיל את הקטן. כן, לפי רבנו מנוח הרי שיש את שני הדינים, שזה ממש כמו הקהילות יעקב בריטב"א, שיש את שני דיני החינוך. אוקיי? אבל גם אם זה כמו הקהילות יעקב בריטב"א, שימו לב שזה לא מה שאני הצעתי בקהילות יעקב, כי אני טענתי בקהילות יעקב שאם יש את שני הדינים אז החיוב על האבא לא מוגדר כמו רש"י. החיוב על האבא זה חיוב לוודא שהילד עושה את חובתו, לא להרגיל אותו מה לעשות כשהוא יהיה גדול. זה לא נכון פה. כי חינוך לשעות לא יעזור אם הילד לא עושה את המצווה, אז מה האבא קיים? האבא כל תפקידו זה לדאוג לזה שהילד יקיים את המצווה. ואם כשהילד צם שלוש שעות הוא בלאו הכי לא מקיים את מצוות התענית, אז גם האבא לא קיים את חובתו. לכן ברור שרבנו מנוח והביאור הלכה מניחים שגם אם יש שני דינים על האבא ועל הילד, זה לא מה ש. אלא שני הדינים הם הדין של רש"י והדין של תוספות. הדין של רש"י זה להרגיל את הילד לעשות כשהוא יהיה גדול, והדין של תוספות זה חובה מדרבנן שהילד עצמו יקיים מצוות. והם לא קשורים זה לזה. לא שהאבא צריך לוודא שהילד יקיים מצוות, לא, האבא צריך לחנך אותו שידע מה לעשות כשהוא גדול, והילד מדרבנן צריך לקיים מצוות. אלו שני דינים בלתי תלויים. שני דיני חינוך. בסדר? וזה לא מתיישב עם ההסבר שאני הצעתי בקהילות יעקב.
[Speaker C] בשאר המצוות יש לנו את המשפט הזה של המשנה "בשביל שיהיו רגילים במצוות" או שזה רק לשעה והשעה?
[הרב מיכאל אברהם] כמעט אין דיונים על דין חינוך בש"ס. כמעט ואין. זה ממש עולה בעקיפין, אצל הלני המלכה. כן, כן, דין חינוך כמעט לא מוזכר בשום מקום. יש בתחילת חגיגה, אמרתי שם לגבי ראייה, אבל גם שמה זה לא…
[Speaker D] בסוכה פרק שלישי, לא זוכר במשנה או בברייתא, זה שאומר שנשים
[הרב מיכאל אברהם] וקטנים פטורים מן הסוכה, הבאנו את זה בכ"ח, שם איזה מצווה שאומר, לפי המצווה מה גיל חינוך.
[Speaker D] זה ברייתא אני חושב.
[Speaker E] השאלה אם יש כאילו הקשר בין המילה "מחנכין" למילה "בשביל שיהיו רגילים במצוות", שזה או שזה משהו מיוחד לשעה והשעה?
[הרב מיכאל אברהם] זה יהיה תלוי בשאלה איך אתה מבין את חינוך. כן, אין הכי נמי.
[Speaker C] הרב, לגבי איסור ספייה, למה לא אומרים שזה רק לגבי מאכלים, "לא תאכילום"?
[הרב מיכאל אברהם] התפיסה המקובלת שזה לגבי… יש בזה מחלוקות. יש כאלה שרצו לטעון את זה, אני לא זוכר כבר כרגע את כל הדעות. השיטה המקובלת היא שזה בכל האיסורים. למשל, קטן שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה, גמרא בשבת קכ"א. קטן בא לכבות דליקה בשבת. אסור לי להגיד לו לכבות, פרצה דליקה בבית, אולי אני אגיד לקטן שיכבה? אסור לי להגיד לו לכבות, וגם לא אומרים לו אל תכבה, זאת אומרת לא צריך למנוע אותו אם הוא בא לכבות. אז הגמרא שואלת שם… הגמרא שואלת שם מדין… לא הגמרא שואלת, הראשונים שואלים. הראשונים שואלים מצד ספייה בידיים לקטן ולנוכרי… רגע, לנוכרי אפילו אומרים נדמה לי, ולקטן לא אומרים. קטן שביתתו עליך ובנוכרי לא. איך זה הולך שם? אני כבר לא זוכר, צריך לראות את הגמרא שמה. הראשונים, כמו הרשב"א למשל, שואלים שמה מה עם דין ספייה בידיים? איך מותר להגיד לקטן לכבות? אני לא זוכר באיזה הקשר מותר להגיד לקטן לכבות שמה, אני לא זוכר כרגע את הגמרא, הרי יש דין ספייה בידיים. אז אומרים שזה גם באיסור כיבוי, לא רק במאכלים, בראשונים. ובגמרא עצמה, על טומאת… לא, אחד משלושת הדוגמאות שמהם לומדים זה לטמא כהן, מפורש בגמרא. ביבמות קי"ד מובאים שלושה מקורות לדין ספייה בידיים. אחד מהם זה שרצים, "לא תאכלום" וקורין לו "לא תאכילום". אז אחד זה בשרצים, אחד זה בטומאת כהן, ואחד זה בחלב נדמה לי או דם, לא זוכר אחד משניהם. אז טומאת כהן זה דוגמה שהיא לא באכילה. אבל נכון שיש כאלה שרוצים לטעון את זה רק באכילה, אני כבר לא זוכר. התפיסה המקובלת היא שזה בכל דבר. אגב, לגבי שבת, שיטת הרשב"א למשל, זה נקודה מאוד מעניינת, כתבתי עליה פעם. לגבי שבת, הרשב"א שואל… איך זה הולך שם? מפני ששביתתו עליך. הרשב"א טוען בתחילת פרק "מי שהחשיך", לא על הגמרא שם בכל כתבי הקודש, בתחילת פרק "מי שהחשיך" הרשב"א טוען שבשבת יש דין מיוחד "למען ינוח בנך ובתך", זאת אומרת יש דין שביתת בנו. ואז זה אומר שאיסור ספייה בשבת או בשבת אפילו מעבר לספייה אסורה, אתה צריך אפילו להפרישו אתה צריך, כי שביתתו עליך.
[Speaker C] לא מדין חינוך.
[הרב מיכאל אברהם] לא מדין חינוך ולא מדין ספייה, אלא יותר רחב. כן, יותר רחב, זה דין מיוחד בשבת, שזה מאוד מוזר כי היחידי שמזכיר את זה זה הרשב"א הזה. לא מופיע בגמרות, לא מופיע באף ראשונים, לפחות ככל שאני יודע. המגן אברהם מביא את זה במקום או שניים בשם הרשב"א, וזהו. אין כלום. שלכאורה זה פסוק מפורש, "למען ינוח בנך ובתך". שביתת בהמתו זה דין שיש עליו סוגיות, שביתת בנו כלום, לא מוזכר בגמרא. עכשיו השאלה אם יש דין כזה. והרשב"א טוען שכן, הוא לומד את זה מהפסוק, אבל גמרא אין, יש רק פסוק. השאלה אם פסוק מחולל דינים או שזה תמיד צריך לעבור דרך הגמרא או דרך חז"ל. כי בראשונים ובאחרונים חוץ מהרשב"א נראה שהם לחלוטין לא מכירים באיסור הזה. הם מקשים שם כל מיני קושיות שהוא מיישב אותם בקלות בגלל שיש שם שביתה, ושביתה בשבת זה דין מיוחד. והם דנים מצד ספייה בידיים, אין פה ספייה בידיים, אז למה אוסרים וזה? הרשב"א אומר מה אתם רוצים, זה הלכות שבת, בהלכות שבת יש דין מיוחד.
[Speaker C] אבל זה למען ינוח, זה כאילו הטעמא דקרא לא הציווי המפורש, לא?
[הרב מיכאל אברהם] ושביתת בהמתו איך לומדים? זה אותו פסוק.
[Speaker D] אה זה ממש מצווה?
[הרב מיכאל אברהם] שביתת בהמתו זה איסור דאורייתא.
[Speaker D] לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך
[הרב מיכאל אברהם] ואמתך ובהמתך, כן, הכל אותו פסוק. שביתת בהמתו. שביתת כלים זה מחלוקת בית שמאי ובית הלל. אבל שביתת בהמתו זה איסור דאורייתא, לא סקילה. זה לא אחד מהמלאכות, אבל זה לאו דאורייתא של שבת. זה איסור דאורייתא של שבת. בעצם זה לא איסור אפילו, שביתת בהמתו זה עשה. אבל לגבי בנו, קראתי את זה פעם באחד המאמרים במידה טובה, קראתי את זה בפסוקים הקרואים. זאת אומרת, יש מצוות שכתובות במפורש בפסוקים והם לא מוכרות בהלכה, אין הלכה כזאת. זאת אומרת, לא מובאות בפוסקים. מפורש בפסוקים. למה? כי חז"ל לא עסקו בזה, לא אמרו שזאת מצווה. והשאלה היא איך להתייחס בדיוק לסוג כזה של דברים. יש טוב, יש את הדברים המופרכים, כן, המנחת חינוך רוצה להגיד על לפני עיוור, הוא אומר שלפני עיוור אין איסור להכשיל עיוור בדרך. מה שיש איסור זה להכשיל אותו בעבירה או לתת לו עצה שאינה הוגנת. לפני עיוור לא תתן מכשול. המנחת חינוך, בפסוק עצמו כתוב, כן, להכשלה של עיוור בדרך, חז"ל לומדים שכעין זה גם אסור עצה שאינה הוגנת או להכשיל אותו באיסור. הוא אומר רק הדברים האלה אסורים, פשט הפסוק אין איסור. זה מופרך לגמרי כמובן, זה לא… טוב. אגב יש ראשונים שאומרים את זה במפורש. יש למשל היד רמה רוצה לטעון בפרק שני של בבא בתרא, שלקט יעקב מביא את זה, שיש מקור לאיסור להזיק מלפני עיוור לא תתן מכשול. הרי זה שיעור הפתיחה בבבא קמא תמיד, מאיפה לומדים את האיסור להזיק. אז היד רמה מביא שהאיסור להזיק נלמד מלפני עיוור לא תתן מכשול. למה אסור לשים מכשול לפניו? כי זה יגרום לו נזק, זה אסור להזיק. אבל פה רואים בבירור שהוא למד שהפסוק מדבר על הכשלת עיוור פיזית, לא על להכשיל אותו באיסור או לתת לו עצה שאינה הוגנת. טוב, לא צריך את היד רמה בשביל זה כמובן.
[Speaker C] אז איך אפשר להאכיל קטנים ביום כיפור אם אתה אומר שיש איסור ספייה בידיים?
[הרב מיכאל אברהם] אז זה השאלה, הזכרתי את זה כבר את העניין הזה. באמת המגן אברהם טוען שאי אפשר, ויש כמה פוסקים שאומרים שאי אפשר, אבל רוב הפוסקים טוענים שאפשר. הר"ן טוען את זה, רבנו מנוח אומר את זה, עוד פוסקים אומרים שאפשר.
[Speaker E] לפי זה היית צריך להיות אוכל מוקצה? מה? לפי זה היה צריך להיות האוכל מוקצה. האוכל מוקצה? למה מוקצה אם אתה מאכיל את הילדים?
[הרב מיכאל אברהם] גם אם אתה לא יכול להאכיל את הילדים זה לא חשוב, כיוון שיש לזה שימוש לילדים אז זה לא מוקצה. לא, זה לא חייב להיות שאתה… שמותר לך להאכיל אותם.
[Speaker E] אם אתה לא
[הרב מיכאל אברהם] יכול לתת להם אז הוא מוקצה? לא, כי הילדים יכולים לאכול את זה.
[Speaker E] אה, בגלל שהם יכולים לאכול אז לי זה לא מוקצה?
[הרב מיכאל אברהם] כן. בבית הזה יש לזה שימוש, מה זה משנה אם זה משמש את פלוני או את אלמוני. אם זה משמש את פלוני אז זה מוקצה לאלמוני? זה גמרא של עניים. אין מוקצה לעניים שהוא לא מוקצה לעשירים. מוקצה או שהוא מוקצה או שלא. אין מוקצה שהוא מוקצה לאחד ולא מוקצה לאחר. ואם יש לזה שימוש לבן אדם הרלוונטי אז זה לא מוקצה. אוקיי, אז לגבי הספייה בידיים לקטנים, יש גמרא בע"ז עמוד ב' אצלנו, שאישה מדיחה את ידה אחת במים ונותנת פת לתינוק ואינה חוששת. אוקיי, זאת אומרת כל מה שמטריד את הגמרא שם זה איסור רחיצה. המים זה שהיא נותנת פת לתינוק, בפשטות נראה שלא מטריד את הגמרא הספייה בידיים של האוכל ביום כיפור.
[Speaker C] אז תגיד מתחת לגיל חינוך. לא, אבל אמרנו שזה אותו דבר.
[הרב מיכאל אברהם] הגמרא שם מביאה, ספייה זה לא קשור לחינוך.
[Speaker C] ספייה זה מגיל אפס, ספייה זה כל גיל.
[הרב מיכאל אברהם] והגמרא שם מביאה את שמאי בהקשר הזה, שמאי הזקן שלא רצה להאכיל וגזרו עליו שיאכיל בשתי ידיים ולא ביד אחת, אישה הדיחה יד אחת במים, כן, וגם שם מההקשר משמע שהבעיה הייתה הרחיצה, לא ההאכלה. זאת אומרת נראה שהגמרא חושבת שמותר להאכיל קטנים ביום כיפור. אמרתי, ברש"י משתמע בדף פ"ב על המשנה שכנראה אסור, כי הוא מפרש את המשנה שאין מענים אותם שלא מונעים מהם לאכול, זאת אומרת שלא מפרישים אותם מאיסור, אבל משמע שלספות להם בידיים אסור. אבל בגמרא פה בפשטות נראה שמותר.
[Speaker E] בן אדם יכול להיות מצב שמישהו שהוא לא צריך לצום שיהיה בו ספייה בידיים? עוד פעם? לא הבנתי את העיקרון הזה, שגם מתחת לגיל…
[הרב מיכאל אברהם] הקטן גם יכול לאכול חזיר, אז למה אסור לי להאכיל אותו חזיר? למי?
[Speaker E] לקטן. אולי באמת זה אסור לו?
[הרב מיכאל אברהם] איך אסור לו לאכול חזיר הקטן? למה הוא קטן, הוא לא חייב במצוות. אז כשהוא יהיה גדול. יהיה גדול, אבל הוא לא חייב במצוות. אני מדבר דאורייתא עכשיו. הוא לא חייב במצוות. רק בדאורייתא. מדבר על דאורייתא, אני לא מדבר על דין חינוך, דין חינוך זה משהו אחר. השאלה היא אם הוא חייב במצוות. הוא לא חייב במצוות. מה ההבדל בין זה לחזיר? אז יש רבנו ירוחם והר"ן והמנחת חינוך, כל אלה כותבים שמותר להאכיל קטן בידיים. כל אלה מסבירים שזה בגלל הסכנה. עכשיו פה זה קצת דחוק, כי בסך הכל נגיד בוא נגיד לפחות הייתי משאיר את זה במקרים שבהם ברור לך שאין סכנה. ילד בן 12 בן 11 כשאתה מכיר אותו הוא יכול לצום, זה לא פיקוח נפש. אז אתה יכול להגיד שאולי יש ילדים שכן, אז אין הכי נמי שזה כן אז תאכיל אותו, אבל מה פתאום היתר גורף כזה? אולי בגלל חומרת פיקוח נפש עשו סטנדרט אחיד ולא רצו להיכנס לסכנות. יכול להיות, אני לא יודע, כך הם מסבירים. הם טוענים זה רק בעיה של פיקוח נפש. ובמילים אחרות באופן עקרוני באמת יש איסור ספייה בידיים, רק פה בגלל פיקוח נפש אז התירו. אוקיי?
[Speaker E] לאכול בשיעורים כמו שעושים לחולים?
[הרב מיכאל אברהם] אין הכי נמי, אולי, אולי כן.
[Speaker E] נגיד שהקטן אוכל מחוץ לסוכה, אז אתה בא להגיד גם כן שם, איך מותר לך להאכיל אותו מחוץ לסוכה?
[הרב מיכאל אברהם] מי אמר שמותר לך?
[Speaker E] ברור שמאכילים אותו מחוץ לסוכה.
[הרב מיכאל אברהם] מה זה ברור?
[Speaker C] ומי אמר שזה…
[Speaker E] ושל מה זה איסור?
[הרב מיכאל אברהם] לשיטה שמאכילים,
[Speaker E] ומי אמר שזה ספיית איסור? כי אתה רגיל לזה.
[הרב מיכאל אברהם] מי אמר? זה יהיה טוב הוויכוח.
[Speaker E] שהקטן לא נמצא בסוכה. אלא שזה חפצא של איסור
[הרב מיכאל אברהם] האכילה שלו מחוץ לסוכה?
[Speaker E] אסור לו לא להיות בסוכה? אולי לספות איסור בסוכה זה חפצא? אז פה יש כמה הסברים בסוכה.
[הרב מיכאל אברהם] קודם כל זה לא בטוח, אבל יש כמה הסברים. הסבר אחד זה שמצוות סוכה היא תלויה בזמן. כיוון שהיא תלויה בזמן אז הדין בגברא ולא בחפצא, ועל דיני גברא אין איסור ספייה בידיים. איסור ספייה בידיים זה רק על איסורי חפצא. עכשיו בסוכה שניה מעבר לתלות בזמן, אפילו אם זה לא היה תלות בזמן די ברור שזה לא איסור חפצא כי אין בעיה באוכל עצמו שאתה אוכל, הבעיה היא רק המקום שאתה לא אוכל אותו במקום הנכון. אז לכן פה בלי קשר לתלות בזמן זה רק איסור חפצא. הסבר שלישי זה שסוכה זה עשה, זה לא לאו. והמגן אברהם כותב שעשה אין איסור ספייה בידיים, רק בלאווין.
[Speaker C] רק בלאווין או ב…
[הרב מיכאל אברהם] לכן גם ביום כיפור למשל, אז מצוות התענית לפי זה לא תהיה בעיה, אבל הלאו כן. אבל כתוצאה מזה, וזה הזכרתי, דברי יחזקאל רוצה לטעון שאם ביום כיפור הלאו בא לתמוך בעשה, אז איסור ספייה בידיים לא יהיה כי על עשה אין איסור ספייה בידיים, ואם הלאו ביום כיפור בא לתמוך בעשה כמו הרמב"ן בקידושין על מעקה מה שראינו, אז גם הלאו נסחב אחרי העשה וממילא לא יהיה איסור ספייה. זה עוד תירוץ למה מותר לספות לקטן בידיים אוכל ביום כיפור. בסדר?
[Speaker C] ואם נסבור שזה רק באיסורי גברא בחפצא, אז תענית ושבת זה לא איסורי חפצא?
[הרב מיכאל אברהם] בפשטות לא. יש מקום להתלבט אבל בגלל שזה תלוי בזמן אולי, משהו כזה שיש מקום להגיד שזה איסורי חפצא. יש תפיסה מקובלת באחרונים שאיסור שתלוי בזמן הוא איסור גברא, זה נכון.
[Speaker C] אבל מה חפצא באיסור עינוי?
[הרב מיכאל אברהם] ביום כיפור זה חפצא של איסור. הלחם הוא חפצא של איסור.
[Speaker C] אבל המצווה זה להתענות, אז מה קשור שהלחם הוא חפצא של איסור?
[הרב מיכאל אברהם] המצווה היא להתענות ולכן הלחם הוא חפצא של איסור.
[Speaker C] לא יודע, אני
[הרב מיכאל אברהם] אומר כיוון שהעניין הזה שלא תאכלו לא תאכילום הוא רק באיסורי חפצא לא מוסכם. יש אחרונים שרוצים לטעון את זה. אז אתה יכול להגיד להם את זה, מה שאמרתי קודם. אין הכי נמי, אתה יכול להגיד את זה כמו שאמרתי בסוכה, אתה יכול להגיד גם יום כיפור. גם בגלל שזה תלוי בזמן, גם בגלל הגדרת המצווה בדיוק כמו בסוכה. גם שמה אמרתי, גם בגלל שזה תלוי בזמן גם בגלל הגדרת המצווה שזה רק המקום גורם זה לא החפץ. אז אתה אומר גם יום כיפור אותם שני הסברים. גם בגלל שזה תלוי בזמן אז זה מצוות גברא, וגם בגלל שהמצווה היא להתענות לא שהחפץ הוא חפצא של איסור, אלא אני צריך לא ליהנות. בסדר, זה לא כל כך פשוט. אנחנו נראה את זה באיסורי אכילה. בפשטות גם איסורי אכילה אני אסור ליהנות מהחפץ האסור הזה, אבל נראה עוד. אז הבאתי את העשה, חלקת יואב רוצה לטעון שמה שמותר להאכיל קטן בידיים זה בגלל שהתענית ביום כיפור, ואמרנו כבר את הסברא הזאת, התענית ביום כיפור היא שרך של הכפרה. אתה עושה את זה כתשתית כדי להתכפר. והקטן לא צריך להתכפר. הוא לא בר כפרה. אין לו עבירות, הוא לא בר כפרה, הוא לא בעניין. אז ממילא לא שייך, לא צריך גם לענות אותו. פה ברור שלעניין חינוך זה לא רלוונטי. כי לעניין חינוך כל הנקודה היא רק מחמת קטנותו, אז אתה צריך להרגיל אותו שכשיהיה גדול הוא יתענה כי שמה באמת הוא גם יצטרך את זה לצורך הכפרה. אבל פה אנחנו מדברים על ספייה בידיים, לא על חינוך. ספייה בידיים זה עצם האיסור, לא להרגיל אותו שהוא יהיה גדול. העצם האיסור לא שייך לגביו. וזה מהצד של כפרה, הזכרתי את זה כאחד ההסברים למה נשים תהיינה חייבות ביום כיפור למרות שזה מצוות עשה שהזמן גרמא, אם באמת כמו רחמנא נינהו מה שהבאתי מהגמרא בברכות בדף כ', שיש הסבר מחמת תוכן המצווה עצמה שהוא שייך גם בנשים, אז ממילא נשים חייבות אפילו שהוא זמן גרמא. אז אמרתי שמה מה התוכן? התוכן הוא או התענית או התשתית לכפרה, ונשים גם צריכות להתכפר, אז לכן נשים חייבות. אז אותו הסבר עצמו שנשים חייבות הוא זה שאומר למה קטנים פטורים, כי הם לא צריכים להתכפר. אוקיי, אז זה… בכל אופן אז לפי רבינו מנוח, לפי כל אלה שמדברים על פיקוח נפש, כן? הרבנו ירוחם, המנחת חינוך, כל אלה שמדברים על פיקוח נפש נראה שבאמת יש איסור ספייה בידיים גם ביום כיפור. בסדר, רק מה? במקום שיש פיקוח נפש אז אין בעיה. בסדר? אבל אז כמובן אתה צריך להתחיל לדון. נגיד הקטן אכל כבר, בסדר? אין לו פיקוח נפש. האם מותר עכשיו לתת לו עוד אוכל? מנה שנייה? הוא לא צריך להתענות, אין בעיה. מותר לו לאכול, אין בזה שום בעיה כי את החינוך שלו הוא עשה, הוא גמר שלוש שעות, עכשיו הוא אכל. הכל בסדר. עכשיו אני בא, אני רוצה לתת לו עוד ארוחה. אז זה לא פיקוח נפש עכשיו, נכון? מותר לי? אז אם יש איסור ספייה בידיים אז אסור לי. יכול לרמוז לו, קח שם, קח פה, אבל לא לתת לו. אוקיי? אבל אם כל ההיתר זה רק מחמת… כן, אם זאת אומרת אם כל ההיתר זה רק מחמת פיקוח נפש אבל יש איסור ספייה בידיים אז פה יהיה אסור לי. אם אני אומר אחד מההסברים שאמרתי קודם שאין בכלל איסור ספייה בידיים באוכל ביום כיפור אז אז מותר לי למרות שזה לא פיקוח נפש. בסדר? יש לזה השלכות להבדלים האלה. אוקיי, הערה אחרונה שנוגעת פה לקטנים, זה לוקח לי יותר מדי זמן, הערה אחרונה מדברת על שאר העינויים. מה קורה בקטנים לגבי שאר העינויים? אז הברייתא בדף ע"ח עמוד ב' כתוב תנו רבנן תינוקות מותרין בכולן חוץ מנעילת הסנדל.
[Speaker D] איפה זה?
[הרב מיכאל אברהם] בע"ח עמוד ב'. המותרים בכולם חוץ מנעילת הסנדל. מאי שנא נעילת הסנדל? דאמרי אינשי עבדו ליה. הנך נמי אמרי אינשי דעבדו ליה. בסדר. זאת אומרת למה נעילת הסנדל שונה? כי נעילת הסנדל יגידו שהגדול הלביש לו ולכן אסור. ושאר העינויים לא. שואלת הגמרא מה זאת אומרת? גם שאר העינויים אם רואים שהוא רחוץ אז יגידו שהגדול רחץ אותו או כן או… אז הוא אומר רחיצה וסיכה אימר מאתמול עבדו ליה. וסנדל הגמרא מסבירה שזה לא, זה היום.
[Speaker E] נו ואם הגדול עשה לו סנדל זה כאילו זה ספייה בידיים רב? מה? ואם הגדול באמת נתן לו את הסנדל אז מה הבעיה?
[הרב מיכאל אברהם] בפשטות נראה שאסור לספות לו. כן. רק בגלל הסיבה הזאת? נכון. והא מותרין לכתחילה קתני. כן, התינוקות מותרין בכולן חוץ מנעילת הסנדל. אז מה הם מותרים? רגע… מה קרה… אני צריך להסתכל שמה… הגמרא כנראה מניחה שזה לא נקרא מותרין אלא כיוון שאתה לא יכול מסנדל כיוון שאתה לא יכול מאתמול אז יגידו שאתה מלביש לו עכשיו. אבל בשאר העינויים זה אפשרי מאתמול. כיוון שזה אפשרי מאתמול אז יגידו שמאתמול הוא עשה לו, הוא עשה לילד את הדבר הזה. אוקיי? ואז אם נגיד אבל הוא יעשה את זה מהיום אז יהיה אסור. נכון? כיוון שאתה רואה את זה על הקטן אתה לא יודע אם הגדול עשה ואתה לא תניח שהגדול עשה כי הוא יכול לעשות את זה מאתמול. בסנדל אתה תניח שהגדול עשה. נכון? אני חושב שזאת הכוונה. כן, הא מותרין לכתחילה קתני. אומר רש"י שאם בא לימלך אומרים לו האכילהו ורחוץ אותו והא שפיר ידע דהיום עשה לו. משמע שברור שאסור לעשות להם את זה היום. למה מותרין? למה מותר להם לרחוץ? כי אין חשש שיגידו שהגדול עשה, זה היה יכול להיעשות גם מאתמול, אנחנו לא נדע. אבל אם הגדול עכשיו יבוא וישאל אותי לרחוץ את הקטן ביום כיפור, וודאי שלא. שואלת הגמרא אבל המותרין לכתחילה קתני? הרי כתוב מותרין לכתחילה, והגמרא מבינה שמותרים לכתחילה פירושו שמותר לכתחילה לגדול לעשות את זה לקטן. אוקיי? אז אומרת הגמרא ככה: איפה אנחנו בירושלמי? כן, אלא הנך דלאו רווחתייהו גזרו בהן רבנן, הנך דרווחתייהו לא גזרו בהן רבנן. יש דברים שהקטן צריך את זה בשביל החיים שלו, זאת אומרת בשביל התפקוד שלו, לעומת זאת ב… מה?
[Speaker C] אתה אומר שמותר לרחוץ אותו לכתחילה.
[הרב מיכאל אברהם] לא גזרו… זה החיות שלו. לא גזרו רבנן במקום שזה, כן, במקום שזה החיות שלו. אבל מכאן משתמע שכל הנקודה היא רק בגלל שרבנן לא גזרו. מה עם ספייה בידיים?
[Speaker C] זה אולי דרבנן, לא שספייה בידיים דרבנן?
[הרב מיכאל אברהם] אולי מתכוונים פה לחינוך, שלא נעשה את זה בעצמנו אלא רק אפשרנו לו את זה? קצת קשה להבין את הגמרא פה, אולי אנחנו רק אפשרנו לו? לא, בידיים ודאי שאסור נגיד לשיטות שיש איסור, כן? אבל פה הנקודה היא מדין חינוך הייתי צריך למנוע אותו, ובסדר, אז הכי נמי צריך למנוע אותו. אבל אם יכולים לתלות בזה שזה נעשה אתמול ולא יאשימו אותי בזה שלא מנעתי אותו, אז מותר. אוקיי? אבל לא עסקו פה בספייה בידיים, שזה ודאי אסור לפי השיטות שזה אסור. אבל גם לפי השיטות שזה מותר, אם ההיתר הוא בגלל פיקוח נפש ביום כיפור, אז שאר העינויים זה לא רלוונטי ההיתר של פיקוח נפש, נכון? אז מה זה רלוונטי? רחיצה וסיכה זה לא פיקוח נפש. אוקיי? אם אתה אומר לי שאין בכלל ספייה בידיים ביום כיפור, אז גם בעינויים אין, זה לא משנה אם זה פיקוח נפש או לא. אבל אם אתה אומר לי שבאופן עקרוני יש, כל ההיתר הוא רק הפיקוח נפש, אז זה באכילה ושתייה, אבל בשאר העינויים זה לא שייך בכלל. אז הקריאה של הגמרא פה לגבי השאלה אם זה חינוך… מה הדין של ספייה? או שהגמרא מדברת רק על חינוך או שהיא מדברת גם על ספייה תלויה בשאלה איך אנחנו נבין את איסור ספייה ביום כיפור: האם הוא קיים רק התירהו אותו בגלל פיקוח נפש וזה לא שייך פה, לכן פה זה יהיה אסור באופן עקרוני ואז יוצא שכל הדיון פה הוא רק על דין חינוך, לא על דין ספייה בידיים. או שהספייה בידיים באמת לא נאסרה בכלל ביום כיפור, ואז אין דיון פה. צריך… ברור שנגיד ביום כיפור בעינויים יותר קל… אז מה הסיבה? בעינויים יותר… שנייה… בעינויים יותר קל להתיר את הספייה בידיים, א' בגלל שהעינויים הם לכל היותר מצוות עשה. תלוי באיזה עינוי. נכון, לא לכל היותר, סליחה, יש שיטה… ראינו כמה שיטות. יש שיטה שזה דרבנן כל העינויים חוץ מאכילה ושתייה, כשאומרים העינויים הכוונה היא חוץ מאכילה ושתייה. אז יש שיטה שזה רק דרבנן, יש שיטות שזה עשה ויש שיטות שזה גם לאו. זאת אומרת אין כרת אבל זה גם לאו. אוקיי? לשיטות שזה עשה ולאו אז זה כמו יום כיפור עצמו, כמו אכילה ושתייה. אבל השיטות שזה רק עשה, אז פה אנחנו מצטרפים לשאלה אם יש ספייה באיסור עשה. וביום כיפור עצמו, באכילה ושתייה ביום כיפור אז יש גם לאו וגם עשה, אבל בעינויים זה רק עשה. אם זה דרבנן, אז זה תלוי במחלוקת רשב"א ורמב"ם אם יש איסור ספייה בידיים על איסור דרבנן. כך שעל העינויים יש פה עוד צדדים להתיר את הספייה בידיים מעבר למה שדיברנו על יום כיפור באופן כללי באכילה ושתייה. אוקיי? העינויים זה יותר קל או יותר חלקי או דרבנן או רק מצוות עשה, ואז יש עוד אפשרויות להסביר למה פה לא יהיה איסור ספייה בידיים.
[Speaker E] מה הסיבה שאסור להלביש את הסנדל? זה לא ספייה? מה? שאסור להלביש סנדל ביום כיפור, זה לא ספייה? איזה הסבר עוד יהיה?
[הרב מיכאל אברהם] מדין חינוך. לא להלביש לו, הכוונה שלא מנעת אותו, אפילו בלי שאתה מלביש לו, אתה צריך גם למנוע אותו מדין חינוך. אם אין ספייה ביום כיפור אתה חייב לקרוא את הגמרא כך. לשיטות הראשונים שאין בכלל איסור ספייה ביום כיפור, ראשונים ואחרונים, איך קוראים פה את הגמרא? זה חייב לעסוק רק במישור של החינוך, לא במישור של הספייה, כי ספייה אין ביום כיפור.
[Speaker E] מה ההבדל בין סנדל לכל זה? שסנדל מה?
[הרב מיכאל אברהם] סנדל יש חשש שישימו לו, שיגידו שאתה שמת לו.
[Speaker E] סנדל וכל השאר הוא… זה חיותו.
[הרב מיכאל אברהם] לא, הפוך. הפוך.
[Speaker E] כן, זה התירוץ הסופי, לא? הוא יכול להסתדר בלי סנדל כנראה. כן, הולכים יחפים גם בימים רגילים, אה כן, ולכן אסור…
[הרב מיכאל אברהם] ולכן אסור… הוא יכול להסתדר ולכן אסור. נכון, כן, בדיוק. אוקיי.
[Speaker B] אותו דבר הסיכה, אותו קטגוריה? מה? אותו דבר הסיכה, זה אותו קטגוריה? של מה? שהוא גם יכול… הכי נמי, נכון.
[הרב מיכאל אברהם] לא שזה פיקוח נפש, אבל זה כן רווחתייהו. רווחתייהו זה לא פיקוח נפש, רווחתייהו הכוונה זה לצרכו של הקטן, הוא צריך את זה. הוא צריך בשביל לתפקד. זה כמו שיש ביטוי לרביתיהו בשביתת בהמתו, במחמר. הגמרא מדברת שמה, לא על מחמר, שביתת בהמתו. הגמרא אומרת שמה, שביתת בהמתו מוגדר כשהבהמה עושה את אחד מאבות או תולדות המלאכה. אז מה קורה כשהבהמה מלחכת עשב? בהמה מלחכת עשב בשבת, אני לא צריך למנוע אותה מזה, נכון? וכשהיא מלחכת עשב היא עוברת על איסור קוצר. מי? כשהיא
[Speaker B] מלחכת עשב?
[הרב מיכאל אברהם] שביתת בהמתו. שביתת בהמתו פירושו כשהבהמה שלי עושה אב או תולדת מלאכה, אני עברתי על איסור שביתת בהמתו. אם היא עשתה
[Speaker C] לבד, זה לא בגללך. למה?
[הרב מיכאל אברהם] זה כדרכה. לא, לא, שביתת בהמתו זה כשהבהמה עושה לבד.
[Speaker C] מה שאסור לה?
[הרב מיכאל אברהם] לא אסור לה, אסור לי שהיא תעשה. כן. זה שביתה שלי, זה לא שביתה שלה. השביתה שלי זה שהבהמה שלי לא תעשה מלאכות, זה לא שביתה של הבהמה.
[Speaker C] אבל לצורכך היא לא תעשה. לא, לצורכה היא יכולה לעשות.
[הרב מיכאל אברהם] לא. לא, רגע, אז את זה שאומרת הגמרא, היינו רביתיהו, אותה סברה. רביתיהו הכוונה היא אוכלת את זה בשבילה וזה ההלכה לצורך החיים שלה, איך מבינים את זה. האם זה היא אוכלת את זה בשביל עצמה ולא בשבילי, או שזה יוזמה שלה ולא שלי, יש פה אפשר, אבל הרביתיהו הכוונה זה נצרך לה לצורך התפקוד שלה, על החיים שלה, זה לא נוגע אליי, אז לכן, לכן זה לא שזה פיקוח, הנקודה היא, באנו לומר רביתיהו זה לא פיקוח נפש. היינו רביתיהו אין הכוונה, זה רחיצה זה לא פיקוח נפש, אבל זה רביתיהו. זאת אומרת, קטן לא נעים לו או לא זה, אז צריך לרחוץ אותו, זאת אומרת ככה הוא מתפקד. הגדר הזה לצורכי התפקוד הרגיל שלו, זה לא, זה נקרא רביתיהו. זה לאו דווקא לצורך החיים שלו, זה פיקוח נפש בלי זה.
[Speaker B] יש איזה פרמטר של דין חינוך, שהרביתיהו הזה זה בשביל שהוא יתרגל בעתיד לא להתרחץ.
[הרב מיכאל אברהם] אז אני אומר, במקום שחכמים ראו זה רביתיהו, לא גזרו. כשהוא חייב, אז הוא חייב. מגיל שלוש עשרה הוא חייב. אבל כשדרבנן באים לחייב אותו מדרבנן, אז על זה הם לא גזרו.
[Speaker B] אבל לא באים אליהם מדין חינוך הם חייבים.
[הרב מיכאל אברהם] נכון. כי אם זה דאורייתא.
[Speaker B] לא, דין חינוך הוא דרבנן.
[הרב מיכאל אברהם] ודאי, ודאי. עם זה פתחתי את השיעור וגם בשיעור קודם דיברנו על זה, ודאי, דין חינוך הוא דרבנן. זה גמרא בסוכה, ראינו את זה. טוב, זה באשר לאנשים האלה הקטנים, אני אשלח לכם את הקובץ אחר כך, גמרתי את העניין הזה. אני רוצה להתחיל עכשיו את העניין של איסורי אכילה. אני אתחיל עם איזה מבוא כללי על איסורי אכילה, היחס בין זה לבין הנאה ודברים כאלה, ואחר כך ניכנס לאכילה ושתייה ביום כיפור. כי אכילה ושתייה ביום כיפור, כמו שכבר עלה גם בדיון הקודם, זה לא איסור אכילה רגיל סטנדרטי, זה משהו קצת שונה. אולי זה לא חפצא של איסור, אולי, כן היה פה קודם הגדרה כזאת, אנחנו נראה. אז אני אציג את זה דווקא דרך דיון באיסור אכילת חמץ, כי איסור אכילת חמץ יש בו אלמנטים, במובן מסוים יש בו אפילו קצת דמיון ליום כיפור. אנחנו נראה את זה גם, קצת דמיון ליום כיפור, זה גם תלוי בזמן, זה גם לא ברור עד כמה זה באמת איסור חפצא רגיל, אנחנו נראה את זה עוד. וגם באמת יש המשנה בתחילת ביצה, שאור בכזית וחמץ בככותבת. הכוונה השיעור של חמץ לפי בית שמאי הוא כמו השיעור של יום כיפור, בככותבת. אז יש דמיון מסוים מאספקטים מסוימים בין חמץ לבין איסור אכילה ביום כיפור. זה לא איסורי אכילה סטנדרטיים. אז אני רוצה לדון רגע קצת בחמץ כדי לתת איזשהו רקע לאיסורי אכילה ושתייה ביום כיפור. חמץ הוא איסור אכילה מיוחד. כן, אנחנו מכירים הרבה איסורי אכילה בתורה, ערלה, יש חזיר, שרצים, דם, חלב, יש הרבה איסורי אכילה. חמץ הוא ייחודי מכמה היבטים.
[Speaker B] יישוב דעתו, צריך ליישב דעתו. לא שזה כזית אכלת ויש בזה… זה ביום כיפור.
[הרב מיכאל אברהם] מה זה קשור לחמץ? יום כיפור, כיוון שהחובה היא להתענות, לא איסור לאכול. אז רק ככותבת מפר את התענית. אבל אם האיסור הוא איסור אכילה, כזית זה אכילה. אחד הדברים שחריגים בחמץ זה שכבר בתורה עצמה, בפסוקים של התורה עצמה קושרים את חמץ לשאור. שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל מיום הראשון עד יום השביעי. כן, שאור, חמץ, מין מילים נרדפות כאלה. נכון? או בפרק י"ב בשמות, כמה פסוקים אחר כך: שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם, כי כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל. מצות יאכל שבעת ימים ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך. מה זה שאור? אז התוספתא בביצה בפרק ראשון, התוספתא אומרת כך, איזהו שאור? המחמצת אחרים. חמץ שנתחמץ מידי אחרים. מאימתיי קרוי שאור? משיפסל מלהאכיל לכלב. זאת אומרת שאור זה חמץ כזה, כמו שמרים שאתה מכניס את זה לתוך עיסה וזה מדפיח אותה, כן, מחמיץ אותה. ומאימתיי הוא נקרא שאור הדבר הזה? זה באופן עקרוני זה חמץ. אם אתה מחכה הרבה אז הוא הופך לשאור, הוא מחמיץ מאוד. אוקיי, ואז הוא גם יכול להחמיץ עיסות אחרות. אם אתה מחכה ככה עשו שאור, פשוט לקחו חמץ וחיכו הרבה זמן עד שהוא מחמיץ. אוקיי, מאימתיי זה כבר מפסיק להיות סתם חמץ ונהיה שאור? מאימתיי שהוא נפסל מאכילת כלב. כי לחם הוא חמץ, אבל לחם הוא אוכל טוב לבני אדם. שאור הוא פסול לא רק לבני אדם, גם לכלבים. עכשיו זה דבר מוזר. איך יכול להיות שיש איסור אכילה בפסח של דבר שלא ראוי לאכילת כלב? בכל איסורי האכילה בתורה, אם הדבר לא ראוי לאכילת אדם, אין איסור דאורייתא. אם הוא לא ראוי לאכילת כלב, אין אפילו איסור דרבנן. אין שום איסור.
[Speaker C] בתורה כתוב שאסור לאכול את השאור? רק אסור ש…
[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל כן, בתורה זה מוזכר ביחד עם החמץ וחכמים כן לומדים שזה גם איסור אכילה על השאור. כן.
[Speaker E] זאת אומרת מבינים מה שחז"ל אומרים שיעורים על שאור זה הכוונה לא רק להשהות אותו אלא גם לאכול אותו. מה? מה שחז"ל רצו להגיד שיעור על שאור זה לא רק להשאיר אותו אלא גם לאכול אותו. כן.
[הרב מיכאל אברהם] ככה מבינים. אבל בתורה, בתורה באמת לא תמצאו את השאור בהקשר של האכילה, רק בהקשר של בל יראה. תמיד הפסוקים מדברים, אז החמץ הולך לכיוון של אל תאכלו אותו, והשאור זה בל יראה ובל ימצא. לפעמים גם החמץ בל יראה, אבל שאור זה תמיד, למה? כי אין דרכם של בני אדם לאכול את זה, אבל יש איסור אכילה גם על שאור כמו בחמץ, וזה לא ראוי לאכילה. אז הדבר מאוד מוזר.
[Speaker B] גיד הנשה למשל, אותו דבר, אם זה לא בר אכילה…
[הרב מיכאל אברהם] נגיע גם לגיד הנשה. זה הערה טובה, נגיע גם לגיד הנשה. גיד הנשה דומה באמת. אז פה יש כל מיני הסברים, אולי זה חידוש מיוחד של הכתוב ולכן למרות שהוא לא ראוי לאכילה הכתוב עצמו אסר אותו, למרות שלא בדיוק אוסר אותו, הוא אוסר אותו בבל יראה ולא באכילה, אבל אולי יש היקש או משהו כזה. חזון איש אומר את זה, מנחת חינוך, פרי מגדים, כל מיני אחרונים רוצים לטעון אולי זה חידוש מיוחד של התורה. אבל גם אם זה חידוש מיוחד של התורה, עדיין צריך להבין למה. למה התורה מחדשת דווקא פה שגם דבר שלא ראוי לאכילה יש עליו איסור?
[Speaker B] אז יש נפקא מינה סליחה, בין זה שגיד הנשה כתוב לא תאכלו, יש עניין של אכילה. בשאור אין מושג של אכילה בכלל בתורה.
[הרב מיכאל אברהם] לא, בתורה לא, אמרתי. חמץ מופיע בהקשר של אכילה. וחכמים לומדים ששאור וחמץ שניהם נאסרו באכילה. אמרתי שבתורה זה לא, אלא חכמים. כנראה מההיקש של התורה בין שאור לחמץ. שאור וחמץ זה אותו דבר. זה מילים מתחלפות בפסוקים, שאור וחמץ. זה נראה כאילו שמדברים על אותו דבר, זה בכלל לא נראה כמו שני מושגים. זה שני שמות לאותו מושג.
[Speaker B] אלא שאומרים שזה בר אכילה וזה לא בר אכילה…
[הרב מיכאל אברהם] זה מסבירים לך חז"ל, אבל בפסוקים כשתקרא אותם תתרשם ששאור וחמץ זה שתי מילים נרדפות. אז נדמה לי שאולי אפשר למצוא לזה בסיס בגמרא בביצה, צילמתי פה דפים אולי תיקחו את זה, ממש כבר לא נספיק היום הרבה אבל… תסתכלו את המשנה והגמרא בביצה, זה המקור הראשון נכון? בית שמאי אומרים שאור בכזית וחמץ בככותבת, ובית הלל אומרים זה וזה בכזית. מחלוקת, הלכה כבית הלל כמובן שזה וזה בכזית. שואלת הגמרא, מאי טעמא דבית שמאי? למה בית שמאי אומרים ששאור בכזית וחמץ בככותבת? למה שואלים על בית שמאי? כי ההסבר הפשוט הוא בית הלל, כזית, איסורי אכילה בתורה הם נאסרים בכזית. מאיפה בית שמאי ממציאים את הככותבת הזה? אם כן לכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור, ואנא אמינא ומה חמץ שאין חימוצו קשה בכזית, שאור שחימוצו קשה. שאור דכתב רחמנא למה לי? לומר לך שיעורו של זה לא כשיעורו של זה. אומרים בית שמאי, האיסור על שאור מיותר. הייתי לומד אותו בקל וחומר מחמץ. מה חמץ שאין חימוצו קשה אסור והוא בכזית, אז שאור ודאי שהוא אסור. אז למה כתבה תורה שאור? ללמד אותך ששאור באמת בכזית, אבל חמץ הוא בככותבת. למה לא ההיפך?
[Speaker E] בדיוק הפוך היה צריך להיות. למה?
[הרב מיכאל אברהם] למה תהיה הפוך?
[Speaker E] כי אם שאור נאסר, אז ברור שחמץ יהיה אסור. למה? כי אם דבר שלא ראוי לאכילה נאסר… מה פתאום?
[הרב מיכאל אברהם] הגמרא דנה פה רק לפי חימוצו קשה.
[Speaker E] חימוצו קשה, זה מובן.
[הרב מיכאל אברהם] מה שאתה מעיר זה הערה טובה, זה שאלה טובה לגמרא, עוד רגע נגיע אליה. בגמרא את הקל וחומר עושים לא בגלל שזה ראוי לאכילה וזה לא ראוי לאכילה, אלא מה עוצמת החימוץ. השאור הוא חמוץ יותר מהחמץ, סימן שהוא יותר אסור. איסור יותר מרוכז, נקרא לזה כך. אז לכן השיעור שלו הוא כבר בכזית אסור. חמץ שהוא איסור פחות מרוכז, אז זה בככותבת. אז אם כבר יש פה יתור ואנחנו לומדים את זה לעניין השיעורים, שאחד זה בכזית ואחד זה בככותבת, החלוקה של הגמרא ברורה. החמץ הוא בככותבת והשאור הוא בכזית. בסדר? השאלה שעדי שאל היא שאלה מצוינת. הגמרא פה מתעלמת לחלוטין מציר שהוא הרבה יותר חשוב מאשר עוצמת החימוץ זה לא ראוי לאכילה בכלל, השאור. מה, עד שאתה מחדש לי בכלל שהשאור אסור, להגיד שהוא עוד יותר חמור מחמץ? איך הוא יותר חמור מחמץ? הוא לא ראוי לאכילה בכלל. אז עוד מעט תראו בגמרא בהמשך. ובית הלל, צריכי. דאי כתב רחמנא שאור, הוה אמינא משום דחימוצו קשה. אבל חמץ דאין חימוצו קשה, אימא לא. כן, אז שאור לבד אי אפשר היה ללמוד, כי אז הייתי חושב שכל מה שאסור זה רק השאור, אבל חמץ שחימוצו לא קשה אז לא. שימו לב שבשלב הזה מקבלים את צורת החשיבה של בית שמאי, שמידת החימוץ היא הציר הרלוונטי שקובע את החומרה. נכון? אבל עכשיו הם ממשיכים: ואי כתב רחמנא חמץ, משום דראוי לאכילה. אבל שאור שאין ראוי לאכילה, אימא לא, צריכא. פה פתאום עולה הצד השני. בקיצור הם אומרים ככה, יש יחס אמביוולנטי בין חמץ לשאור. יש חומרה בשאור ויש קולא בשאור. החומרה בשאור זה שחימוצו קשה, והקולא בשאור זה שהוא לא ראוי לאכילה. וכיוון שכך צריכה לכתוב את שניהם. נכון? אז יש לי עכשיו קושיה על בית שמאי וקושיה על בית הלל. על בית שמאי ממש קשה, איך אתם מתעלמים מזה שהשאור לא ראוי לאכילה? לפחות בתור פירכא על הקל וחומר. בית הלל לא מתעלמים מזה. אבל עדיין, אחרי שבית הלל עושים את הצריכותא, סוף סוף התורה, עדיין גם לפי בית הלל אמרה ששאור וחמץ שניהם אסורים. למה? פה זו לא קושיה, זו שאלה. על בית שמאי זו קושיה, ועל בית הלל זו שאלה. זאת אומרת, בית הלל אומרים למה שאור אסור כמו חמץ? כי התורה כתבה. בסדר, אחרי שהתורה כתבה אז היא כתבה, גזירת הכתוב, הבנו. אבל למה באמת? שווה לחשוב, למה? בכל מקום אחר דבר שלא ראוי לאכילה לא נאסר. למה בחמץ התורה אוסרת? בית שמאי זה הרבה יותר גרוע. בית שמאי טוענים אם התורה לא הייתה כותבת שאור אלא רק חמץ, אני לבד הייתי אוסר שאור. לא צריך שהתורה תכתוב את זה, זה מיותר. לכן זה בכזית וזה בככותבת. איך היית לומד שאור? אם היה כתוב חמץ, אז חמץ בגלל שהוא ראוי לאכילה, שאור לא הייתי מעלה בדעתי לאסור, הוא לא ראוי לאכילה.
[Speaker C] זה לא ממש לא ראוי. זה כמו מלח. מלח לא ראוי לאכילה בפני עצמו, אבל שמים אותו בתבשיל.
[הרב מיכאל אברהם] אותו דבר
[Speaker C] פה, שאור הוא לא ראוי לאכילה בפני עצמו. אבל אם אתה אוכל את השאור לבד? כן, אבל אולי לא אוכלים אותו לבד,
[הרב מיכאל אברהם] אבל כן שמים אותו בתוך הלחם. אז אני שואל, אבל אם אתה אוכל עכשיו… אני מבין. זה כמו תבלין כזה. האם אתה אוכל את השאור לבד עכשיו? אם אכלת אותו במסגרת לחם אז ברור, כי אכלת לחם. וזה שיש בתוכו שאור, אז זה לא משנה, זה חלק מהלחם. אבל אם לא השתמשת בו, אלא אתה אוכל את השאור עצמו? אז זה שהוא ראוי להחמיץ עיסות אחרות, אז מה? זה לא
[Speaker C] נהיה איזה שהוא מצרך? אז זה מצרך מזון. זאת אומרת, כמו תבלין.
[הרב מיכאל אברהם] זאת אומרת, אבל עדיין, הוא לא ראוי לאכילה, אז מה עם מצרך מזון? גם תבלין שלא ראוי לאכילה אם אכלת אותו אתה פטור. תבלין שעשוי מאיסור, בסדר? ואם תכניס אותו לתוך ג'לטין, לא יודע, משהו כזה. בסדר? אז יש כל מיני שיטות בג'לטין, לא משנה. אבל נגיד שאתה מכניס אותו לתוך חומרים אחרים, זה חומר מאכל לכל דבר, אתה משתמש בזה בתעשיית המזון. אם תאכל ג'לטין לבד, זה לא יהיה איסור.
[Speaker F] נראה לי שבאמת גם בית שמאי מודים שזה…
[הרב מיכאל אברהם] מה? לא פתאום, בתוך הלחם, לא פטור.
[Speaker E] נראה לי באמת לזה התכוונו בית שמאי, שרק אם אתה מכניס את זה ללחם, לא רק אם אתה אוכל…
[הרב מיכאל אברהם] שאור אסור לבד. אחרת מה זה שאור בכזית? בסדר. שאור בכזית זה לא הכוונה שאור בתוך הלחם בכזית. לא לא. כשאתה אוכל את השאור לבד השיעור הוא כשתעבור בכזית. כשאתה אוכל לחם כשיש בתוכו שאור זה בככותבת.
[Speaker E] אם שמת בתוך לחם שאור כזית ואז כל הלחם הפך לאיסור, כמו שנגיד לא יודע מה יש פה.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל הלחם הוא איסור בלי קשר לשאור. הלחם הוא סתם חמץ. אתה לא צריך את השאור בשביל לאסור את הלחם. פה מדובר שאתה אוכל את השאור לבד.
[Speaker E] כדי שהשאור יהיה אסור הוא חייב להיות בתוך לחם. מה פתאום?
[הרב מיכאל אברהם] ואם השאור הוא בתוך לחם אז זה לחם. בדיוק. זה איסור חמץ, זה לא איסור שאור. אולי לא? מה זה אולי לא? אז איך נעשה הלחם? הלחם נעשה על ידי החמץ שבתוכו, השאור שבתוכו. כל חמץ הוא כזה.
[Speaker E] אני יכול להגיד שאם תיקח למשל שאור של תרומה ותכניס אותו ללחם.
[הרב מיכאל אברהם] זה משהו אחר כי זאת בעיה של תרומה.
[Speaker E] אבל זה יהיה בסוף לחם או תרומה?
[הרב מיכאל אברהם] לא, לכן אני אומר שמה אתה יכול לדון. כי שמה הלחם בעצמו הוא לא תרומה, אבל אולי השאור שמעמיד אותו או נותן לו את כולו תרומה, לשם תרומה. אבל פה הלחם מצד עצמו הוא חמץ. אתה לא צריך את השאור שיאסור לך את הלחם. פה הדיון הוא בשאלה אם אתה אוכל לחם שבתוכו גם שאור, כל לחם יש בתוכו שאור, או שאתה אוכל שאור, אוכל שאור לבד, ואז השיעור הוא בכזית, לא בככותבת. הכי נמי זאת אותו דבר. לא דרך אכילה? זאת הכוונה לא ראוי לאכילה. שמה שלא כדרך אכילתן זה נקרא דבר לא ראוי לאכילה בדרך כלל. עוד נגיע גם לזה. אז לכן בעצם קשה פה בין לבית שמאי ובין לבית הלל, כמובן לבית שמאי קשה הרבה יותר. כי בית שמאי טוענים שאפילו אם לא היה פסוק שאוסר שאור אני הייתי אוסר מסברה. חמץ אסור שאור קל וחומר שאסור. מה, אתה מסברתך לבד בלי שיש פסוק היית אוסר דבר שלא ראוי לאכילה? איך? בית הלל יש להם מקור מפסוק. עדיין יש מקום לשאול את טעמא דקרא, למה התורה פה אוסרת דבר שלא ראוי לאכילה כשבשאר המקומות הכלל הוא שלא. ולמה לא תלמד מפה בניין אב לכל המקומות אולי? מה הבעיה? בסדר, אבל זה לפי בית הלל יש מקור, אני רק לא מבין, זאת שאלה, זאת לא קושיה. לפי בית שמאי זאת קושיה. איך היית לומד לבד בלי התורה ששאור אסור?
[Speaker C] מה הפסוק בתורה שמדבר על שאור? קראתי קודם. לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור, זה מקום אחד.
[הרב מיכאל אברהם] תשביתו שאור מבתיכם כי כל אוכל חמץ ונכרתה. או שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה. מצות יאכל לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור. לא של אכילה, אין מילה לאכול שם.
[Speaker B] בסדר, אתה
[הרב מיכאל אברהם] חוזר כל פעם על דברים שדיברנו, כבר דיברנו על זה כבר. שאלת, אתה בעצמך שאלת את זה קודם. ומה עניתי? שחז"ל הקישו את זה בפסוקים למרות שבפסוקים השאור לא כתוב על אכילה. חז"ל הבינו שבין בשאור בין בחמץ יש גם איסור אכילה וגם איסור בל יראה. בסדר. הרמב"ם מרגיש בדבר הזה, כי הוא אצלכם בתחילת הלכות חמץ ומצה. כל אוכל כזית חמץ בפסח מתחילת ליל חמישה עשר עד סוף יום אחד ועשרים במזיד חייב כרת, שנאמר כי כל אוכל חמץ ונכרתה. בשוגג חייב חטאת. אחד אוכל אחד ממחה ושותה. הלכה ב: החמץ בפסח אסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ, לא יהיה בו היתר אכילה. והמניח חמץ ברשותו בפסח אף על פי שלא אכלו עובר בשני לאווין, לא יראה ולא ימצא. ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמצין אחד הוא. בין החמץ ובין השאור שניהם אסורים. אוקיי? אותו איסור. נדמה לי שיש פה רמז ברמב"ם שהוא הרגיש בקושי. למה הוא מוסיף שבו מחמצין? למה זה רלוונטי? איסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמצין אחד הוא. הוא בא להסביר למה איסור החמץ ואיסור השאור זה אותו דבר. כי בו מחמצין. למה שאור אסור כמו חמץ? כי השאור מחמצין בו, אז הוא עצמו נחשב גם חמץ. עוד לא הסברתי, אני רק אומר זה מה שהרמב"ם אומר מילולית קודם. אוקיי? מעין מה שרצית להגיד קודם.
[Speaker C] זה לא בית שמאי.
[הרב מיכאל אברהם] רגע, תכף נראה. לא, אנחנו לא פוסקים כבית שמאי, לא משנה, אבל הרמב"ם מסביר פה את טעמא דקרא. למה התורה אוסרת את השאור? כי מבחינתנו השאור הוא חמץ כי מחמצין בו למרות שלא ראוי לאכילה אבל מחמצין בו. מה זה אומר? יש רמב"ם בהלכות שבת. הרמב"ם כותב בפרק ט הלכה י"א: העושה עין הצבע הרי זה תולדת צובע. מי שמכין צבע, לא צובע איתו על בד או משהו כזה, מכין צבע, זה תולדת צובע, חייב סקילה או חטאת. אוקיי? שואל על זה הראב"ד: ואני לא הייתי סבור שיתחייב משום צובע עד שיצבע דבר שנגמרה בו מלאכת הצבע. אבל צביעת מים שאינה לצורך עצמן, הכנת צבע זה צביעת מים בעצם, נכון? אבל צביעה פירושו לה לקחת בד או נייר, לא יודע מה, ולצבוע אותו, ולא להכין את הצבע. אז פה באמת נראה שמבחינת הרמב"ם הדבר שבו אני משתמש כדי לצבוע, אם אני מכין אותו אני עובר משום צובע. זה נקרא צובע. קצת מזכיר את הסברה שהוא אומר על השאור. כיוון שהשאור הוא זה שמכין את החמץ, אז השאור עצמו נחשב חמץ. יש ברמב"ם דברים כאלה בעוד מקומות, גם בהלכות שבת במיוחד. יש שם על מכבס, אני אביא את זה. מה? שמתיחת… כאילו ש…
[Speaker F] הסביר רמב"ם שהכנת החוט, יש מחלוקת אם מתיחת החוט שזה על הבגד או
[הרב מיכאל אברהם] רק הכנה לתפירה.
[Speaker F] אוקיי. הסבר שהוא הסביר שזה על הבגד, ואז נמצא בבגד עצמו.
[הרב מיכאל אברהם] שהרמב"ם אומר שבגלל שזה הכנה לתפירה. אוקיי. יש עוד, יש גם במכבס נדמה לי, יש לו כמה, במלבן. יש לו בכמה מקומות הוא אומר את זה. בכל מקרה, אתה יכול… זה הסבר מושגי. זאת אומרת, אתה יכול להגיד לי שהשאור מושגית נקרא חמץ, כי סך הכל איתו מחמיצים. שאור זה באמת חמץ מאוד חמוץ, זה שאור. אז הסברת לי למה השאור נקרא חמץ, אבל זה לא עיקר השאלה. לא אכפת לי שהוא נקרא חמץ, אבל עדיין הוא חמץ, הרי הוא חמץ שלא ראוי לאכילה, למה לאסור את זה? ההסבר של הרמב"ם נראה ממנו שברגע שאני אשכנע אותך שלשאור קוראים חמץ, אז אתה לא צריך להיות מוטרד מזה שהוא לא ראוי לאכילה. מה שחשוב זה איך קוראים לו. בסדר? וזאת שאלה מעניינת. למה? מה הרעיון פה? יש מקרים אחרים שלא ראויים
[Speaker E] לאכילה, אז יכול להיות שלא קוראים להם בשם הזה. זאת אומרת, אם חזיר נפסל מאכילה הוא כבר לא חזיר, אבל פה אתה קורא לו למרות
[הרב מיכאל אברהם] שהוא לא ראוי לאכילה עדיין אתה קורא לו חמץ.
[Speaker E] אם אתה הולך לפי השם…
[הרב מיכאל אברהם] חזיר הוא לא אכילה? לא, לקחת חזיר ואחר כך הוא התעפש לך, לא ראוי לאכילה, אז הוא כבר לא חזיר. הוא כבר יצא מגדר חזיר, איבדת את השם שלו. זה לא שהוא חזיר שלא ראוי לאכילה וקבוע פה. זאת אומרת, אין מושג כזה שאור
[Speaker B] שלא ראוי לאכילה, שאור שלא ראוי לאכילה זה חמץ. זה נקודה מעניינת, לא חשבתי על זה. נקודה מעניינת, זה הסבר אפשרי. אני לא חשבתי על זה. הסבר אפשרי, אני שומע אותו, צריך עוד לחשוב עליו. אני אציע הסבר אחר, בסדר? הקושיה על בית שמאי הייתה עוד יותר חזקה לפי מה שאתה אומר. להפך, לא, להפך, זה עוד יותר מקשה את הקושיה על בית שמאי.
[הרב מיכאל אברהם] לא, למה? זה כן מתרץ בבית שמאי. למה זה לא מתרץ בבית שמאי? למה לא? לפי בית שמאי, כיוון שהשאור נקרא חמץ כי מחמיצים איתו עיסות, אז לכן הוא אסור. זה שדברים אחרים שלא ראויים לאכילה לא נאסרים כי הם לא חזיר או חלב או…
[Speaker E] איך הם ידעו מראש שכאילו בלי פסוק בתורה… מה הבעיה?
[הרב מיכאל אברהם] כי הוא נקרא חמץ.
[Speaker E] מה הבעיה שהוא…? אה, כבר לפני התורה הם ידעו שזה קרוי חמץ?
[הרב מיכאל אברהם] זו סברא, כי הוא נקרא חמץ בגלל שהוא מחמיץ עיסות אחרות.
[Speaker E] בלי התורה אני יודע שהוא קרוי חמץ.
[הרב מיכאל אברהם] לא התורה לימדה אותי את השם של השאור, אני יודע שהשאור נקרא חמץ כי הוא מחמיץ עיסות. זו סברא. וזה יכול להיות הסבר בדעת בית שמאי. טוב.
[Speaker B] אם השאור לא נחשב לאחר שהוא נעשה שאור, לא בר אכילה, אתה לא יכול להגיד שהוא בכלל חמץ.
[הרב מיכאל אברהם] למה? כן. בגלל שאיתו מחמיצים, אז הוא נקרא חמץ. בדיוק זה מה שהוא טוען. להבדיל מחזיר, שחזיר אם הוא לא ראוי לאכילה אתה יכול להגיד אין עליו שם חזיר. חזיר זה אוכל, זה בשר שאוכלים אותו. ברגע שהוא התעפש או לא ראוי לאכילה, אז הוא לא חזיר. בסדר? אבל שאור, למרות שהוא לא ראוי לאכילה אי אפשר להגיד שבגלל זה הוא לא חמץ. הוא לא ראוי לאכילה בגלל שהוא אולטרה חמץ. בגלל שהוא חמץ מאוד חמוץ. והראיה שמחמיצים איתו עיסות אחרות. זה מה שהופך את העיסות האחרות לחמוצות. אז איך אתה יכול להגיד שהוא עצמו לא חמץ? הוא האבא של כל החימוץ.
[Speaker C] כמו שאתה אומר, אם התורה אוסרת במפורש משהו שהוא לא ראוי לאכילה, אז זה אומר נכנס בהגדרה של המושג. זאת אומרת, אם התורה הייתה עכשיו אוסרת…
[הרב מיכאל אברהם] אבל זה בבית הלל. אבל אני טוען את זה אפילו בבית שמאי. כי בבית שמאי טוענים שאפילו בלי התורה הייתי אוסר שאור. לכן זה בבית שמאי. הסברה הזאת יכולה להסביר. בבית הלל זה טעמא דקרא. יכול להיות שהפסוק אוסר את זה מסיבות אחרות. אבל זה גם יכול להיות הסבר בפסוק. אבל זה לא נצרך. בבית שמאי זה הסבר נצרך. טוב, אני אעצור כאן, כי אני צריך פה עכשיו להתחיל את הסוגיה בפסחים. תשאירו אצלכם את הדפים ותביאו את זה בפעם הבאה.
[Speaker C] יום חמישי אין שיעור?
[הרב מיכאל אברהם] לא, יום חמישי אין שיעור כי זה דף… זה יום עיון, מתן תורה. אני אשמור פה דפים קצת ב… כן.
[Speaker B] יכול להיות שרשמת את השם שלי.
[הרב מיכאל אברהם] לא כי רשמתי ישר. תודה. דף ו' עמוד ב' למטה. תניא אמר רבי נתן, מקרא זה היה מצוי בידי מחורי המדרש. אמרתי את זה פעם אבל אני לא יודע מאיפה זה, אבל זה מהגמרא
[Speaker B] פה בסנהדרין. אמר רבי נתן, מקרא זה היה מצוי בידי, מקרא חמור, ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו ויואב בן צרויה על הצבא. מה עניין זה אצל זה? למה דוד עושה משפט וצדקה? מפני שיואב על הצבא. למה יואב על הצבא? מפני שדוד עושה משפט וצדקה לכל עמו. ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו. והלא כל מקום שיש משפט אין צדקה, וצדקה אין משפט? אלא איזהו משפט שיש בו צדקה? הוי אומר זה ביצוע. וזה בעצם פה רש"י אומר, היה דן את הדין, זיכה את הזכאי וחייב את החייב, ראה שחייב עני הוא, משלם לו מתוך ביתו. זה משפט וצדקה. משפט לזה שחזר לו הממון, וצדקה לזה שנתן לו מתוך ביתו. והגמרא אומרת לא ככה, אלא הוי אומר זה ביצוע. מה זה ביצוע? פשרה. הפשרה היא המשפט והיא הצדקה.