יומא פרק 8 שיעור 11

טוב. בפעם הקודמת התחלתי לדון באיסורי האכילה וניסיתי להציג את ההגדרה שלהם דווקא דרך איסור חריג שהוא חמץ בפסח. והטענה בעצם הייתה, אני מסכם רק את מה שעשינו כי נעצרנו באמצע, הטענה בעצם הייתה שבחמץ בפסח יש מאפיינים חריגים משאר איסורי האכילה. בגמרא בביצה רואים ובכלל שגם שאור אסור, למרות שהוא לא ראוי לאכילה. לפי בית שמאי לא רק שהוא אסור אלא אפילו אם לא היה פסוק שאוסר אותו, הייתי לומד את זה בקל וחומר מחמץ. אם חמץ אסור, השאור שחימוצו קשה לא כל שכן. וגם בית הלל בעצם מקבלים את הקל וחומר הזה, אלא שהם אומרים שיש עליו גם פירכא בגלל שהוא לא ראוי לאכילה. אבל הם רואים גם את היתרון שחימוצו קשה כסוג של יתרון. וכיוון שיש פירכא לשני הכיוונים אז צריך פסוק. ולכן אמרתי שגם לפי בית הלל עדיין, למרות שצריך פסוק, עדיין נשארת השאלה אחרי שיש פסוק. למה באמת התורה אוסרת בהקשר של חמץ גם דבר שלא ראוי לאכילה? זאת אומרת, נכון שצריך פסוק בשביל זה אבל גם כשיש פסוק עדיין צריך להסביר מה הפסוק אומר. למה באמת פה הפסוק אוסר גם דבר שלא ראוי לאכילה? הבאתי את לשון הרמב"ם, שהרמב"ם… יש פה עוד דפים אני חושב אבל חלק מהם יהיו רלוונטיים. מי שרוצה יש פה עוד כמה דפים, אתם מוזמנים להתקבץ. אז הרמב"ם בתחילת הלכות חמץ ומצה, הרמב"ם מסביר, החמץ בפסח אסור בהנייה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהיה בו היתר אכילה. והמניח חמץ ברשותו בפסח אף על פי שלא אכלו עובר בשני לאווין וכולי שנאמר ושאור לא ימצא בבתיכם, ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמצים אחד הוא. אז ברמב"ם נראה שהוא מתכוון פה לגעת בדיוק בנקודה הזאת. למה שאור גם הוא נאסר. ומה שהוא מסביר זה שהשאור הוא מחמץ עיסות אחרות, אז מי לנו חמץ יותר גדול ממנו. זאת אומרת, אם חמץ רגיל שחימוצו לא קשה הוא חמץ, אז שאור שהוא היוצר את החימוץ בעיסות אחרות, אז הוא וודאי חמץ. זאת אומרת זה הכי חמץ שיכול להיות. ועל זה הערתי שההסבר הזה הוא לכל היותר הסבר חלקי. כי גם אם הרמב"ם הראה בדרך הזאת ששאור ראוי לשם חמץ, זאת אומרת הוא נקרא חמץ, זה עדיין לא פותר את הבעיה ההלכתית. גם דבר שהוא חמץ, אם הוא לא ראוי לאכילה, לא היה אמור להיות איסור לגביו. אוקיי, העובדה שהוכחת לי שהשאור נקרא חמץ היא רק חצי הדרך. אתה צריך להראות לי שאם דבר נקרא חמץ, אז אפילו שהוא לא ראוי לאכילה עדיין יהיה בו איסור. וזה לא מופיע ברמב"ם. כאן פחות או יותר עצרתי. עכשיו אני רוצה להתקדם הלאה ולנסות להסביר את העניין הזה ברמב"ם דרך הבדיקה של מה זה בכלל איסורי אכילה באופן כללי בתורה. בסוף בסוף גם נגיע ליום כיפור, אבל אני כמו בכל הנושאים הקודמים אני אנסה לתת איזשהו מסגרת מושגית ובסוף גם לגעת מה זה אומר על יום כיפור. אז אני מתחיל בגמרא בפסחים בדף כ"א, גמרא מאוד יסודית ביחס לאיסורי אכילה, בכלל כל הסוגיה שם עד דף כ"ד משהו כזה עוסקת בכל מיני סוגיות יסוד באיסורי אכילה. אמר חזקיה: מניין לחמץ בפסח שאסור בהנאה? שנאמר לא יאכל חמץ, לא יהא בו היתר אכילה. מה זאת אומרת לא יהא בו היתר אכילה? אז רש"י מסביר שהלא יאכל חמץ הכוונה גם אם אתה מוכר אותו למישהו אחר, אז אתה בעצם לא אוכל, אבל החמץ הזה אכילתו אפשרה לך להרוויח כסף או משהו כזה, גם זה נאסר. אז לומדים מכאן, לא משנה כרגע איך בדיוק זה יוצא מהפסוק, על זה אפשר להתפלפל לא מעט, אבל לומדים מכאן שגם הנאה מחמץ אסורה ולא רק האכילה שלו. מהלשון הפסיבית של לא יאכל, כן, אם כתוב. אפילו אם זה באיזשהו אופן פסיבי, האכילה שלו גורמת לך הנאה עקיפה, גם זה נאסר. אז רואים שגם הנאה אסורה. טעמא דכתב רחמנא לא יאכל חמץ, הא לא כתב לא יאכל, הוה אמינא איסור אכילה משמע, איסור הנאה לא משמע. כן? מה מניח חזקיה? שאם היה כתוב בלשון אקטיבית, לא בלשון פסיבית, לא תאכלו או לא תאכל, אז היה רק איסור אכילה. רק בגלל הניסוח הפסיבי אנחנו לומדים שיש פה גם איסור הנאה. אומרת הגמרא, ופליגא דרבי אבהו, דאמר רבי אבהו, כל מקום שנאמר לא יאכל, לא תאכל, לא תאכלו, אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע, עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה, דתניא לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי וגומר. אז אומר רבי אבהו, כתוב בפסוק לגבי נבלה, כתוב לא תאכלו כל נבלה, ואז הגמרא אומרת לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, כשגר כמובן בתורה זה לא גר צדק, זה גר תושב. זאת אומרת, אתה מישהו גוי שיושב ביניכם, הוא אין לו איסור, שיאכל את הנבלה, תיתן לו את זה. למה התורה צריכה להגיד את זה? זה נאסר באכילה, אז למה שיהיה למה שיהיה אסור לי לתת את זה לגר? ברור שאני יכול לתת את זה לגר, מה הבעיה? מה אסור לתת את זה לגוי? רואים מכאן שהתורה, למרות שהאיסור שכתוב הוא רק איסור אכילה, אנחנו רואים שלולי היה גילוי מפורש, היינו מבינים שזה כולל גם איסור הנאה. לכן התורה צריכה לחדש שמותר לתת את זה לגר, שאין איסור הנאה בנבלה. לולי התורה הייתה מחדשת את זה למרות שהאיסור שכתוב רק איסור אכילה, אבל אני הייתי מבין שאיסור האכילה כולל גם איסור הנאה, ולכן היה צריך את החידוש כאן. יש פה קצת מקום להתלבט, וזה כבר עולה בתוספות ובעוד ראשונים פה, ונראה בהמשך את המשמעות של זה. מה למדנו מהגר? אפשר היה ללמוד מהגר שאחרי שלמדנו שצריך פסוק בנבלה, אז בעצם יוצא שבדרך כלל לומדים את איסור הנאה מאיסור האכילה, פה התורה אומרת לי לא ללמוד, אין איסור הנאה, יש רק איסור אכילה. אבל עדיין האיסור הנאה הוא לא חלק מאיסור האכילה אלא כל מקום שכתוב איסור אכילה יש איזה היקש, אז כל מקום שיש איסור אכילה אתה יכול ללמוד שיש גם איסור הנאה, חוץ מגר בנבלה לגר ששמה התורה מחדשת שלא. אפשר היה להגיד, ופשוט זה ההסבר היותר פשוט עוד מעט נראה את זה ברמב"ם, שלא שאנחנו לומדים את איסור ההנאה מאיסור האכילה, זה אותו איסור. כשכתוב איסור אכילה זה כולל בתוכו גם הנאה, אלא אם כן כתוב לא כך. אוקיי, נראה בהמשך את המשמעות של העניין. אז בואו נתחיל כדי להבין את זה, נראה את הרמב"ם בפרק שמיני מהלכות מאכלות אסורות. הרמב"ם פוסק כרבי אבהו, וכך רוב הפוסקים נדמה לי פוסקים כרבי אבהו, למרות שיש חריגים, הראש למשל פוסק כחזקיה, כתבתי לי כמה, שאילתות, יש כאלה שלמדו כך ברי"ף, יש לא מעט פוסקים חשובים שפוסקים כמו חזקיה, או לפחות מחלוקת בדעתם, אבל הרמב"ם ונגיד הציר המרכזי של הפוסקים נדמה לי שפוסקים כרבי אבהו. איפה רואים את זה? בכמה מקומות ברמב"ם, אחד מהם זה פרק ח' מאכלות אסורות הלכה ט"ו, כל מקום שנאמר בתורה לא תאכל, לא תאכלו, לא יאכלו, לא יאכל, אחד איסור אכילה אחד איסור הנאה במשמע, עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, וכחלב שנאמר בו יעשה לכל מלאכה, או עד שיתפרש בתורה שבעל פה שהוא מותר בהנאה. זה כבר דברים שמופיעים בהמשך הסוגיה בפסחים, יש שמה כמה וכמה מקומות שמהם מקשים על רבי אבהו שרואים שדבר אסור באכילה אבל מותר בהנאה. למעשה אגב, בהרבה מאוד מקומות זה כך, הכלל הזה הוא כלל די מצומצם, שכל דבר שכתוב באכילה גם שהאכילה מלמדת גם אפילו דברים שאסורים בהנאה, זה לא בגלל שכתוב אכילה, אלא אם יש חידוש מיוחד שאוסר גם בהנאה. ואז רבי אבהו צריך להסביר שפה לא קיים הכלל הרגיל שמרחיב את האכילה גם להנאה ולכן הייתי חושב שפה לא יהיה איסור הנאה והיה צריך חידוש מיוחד שכן הנאה. המקומות שבהם לומדים את איסור הנאה מאיסור אכילה זה מעט מאוד, אולי יש אחד או שניים כאלה, אבל לא משנה, הרעיון הכללי של רבי אבהו הוא עדיין זה, נעזוב כרגע את היוצא דופן, אז זה הרמב"ם. אז זה הרמב"ם פוסק כרבי אבהו, רואים את זה בעוד מקומות. עכשיו תראו בפירוש המשנה בכריתות, זה מה שנקרא בישיבות הנקודה הנפלאה של הרמב"ם, כן, זה רמב"ם מאוד ידוע בפירוש המשנה. אני אקרא אותו ככה, אני אקרא אותו. ויש בדברינו אלה נקודה נפלאה נעיר עליה. הדיון שמה זה באיסור חל על איסור, סוגיה של אין איסור חל על איסור. לפי שיהיה מפתח לעניינים אחרים נוסף למה שיש בה מדיוק העיון. זה סתם הערה בסוגריים, הרמב"ם נורא מתלהב מהנקודה הנפלאה הזאת. עכשיו כל שטיקל של רב חיים אתם תמצאו פלאים יותר גדולים מזה. זאת אומרת ברור שבמאה ה-12 נגיד אם היו אומרים איזה וורט של רב חיים כולם היו רוקדים מרוב שמחה. אנחנו קצת התרגלנו. זה רמב"ם מתייחס לזה כאל משהו שזה ממש איזה חילוק למדני פלאי פלאות, דבר כזה לא ראינו. אגב רואים את זה גם בגמרא בסוגיית זה נהנה וזה לא חסר. יש בכמה מקומות שהגמרא אומרת חבל שלא היית בבית המדרש איתמרו בה דברים נפלאים בסוגיה הזאת. ואז הגמרא מביאה האם זה נהנה וזה לא חסר חייב או פטור, וגם שם זה בעצם איזה סוג של חקירה בריסקאית. האם ההנאה מחייבת ואז זה נהנה וזה לא חסר חייב, או שהחיסרון מחייב ואז זה נהנה וזה לא חסר פטור. הגמרא לא מנסחת את זה ככה אבל זה ברור שזה מה שעומד מאחורי הדברים, שזה ממש איזה חקירה בריסקאית כזאת. כי זה נהנה וזה חסר חייב, השאלה אם בגלל ההנאה שבזה או בגלל דין החיסרון שבזה. והנפקא מינה זה בזה נהנה וזה לא חסר. ועל זה הגמרא מתלהבת, חבל שלא היית, איזה וורטים בריסקאים היו אצלנו בבית המדרש היום. זאת אומרת אנחנו איבדנו קצת גס בדברים האלה, וברור שזה איזשהו שינוי לאורך הדורות. טוב, זה הוויכוח הידוע בין רב יהושע הוטנר והשרידי אש, הרי יש תכתובת מאוד מעניינת ביניהם, זה שהקים את האנציקלופדיה התלמודית רב יהושע הוטנר, והשרידי אש. שאני לא זוכר כבר אפילו מי אומר מה, נדמה לי שהשרידי אש טוען שהרמב"ם לא חלם על מה שרב חיים כתב, ורב יהושע הוטנר נדמה לי, אולי אני הופך, רב יהושע הוטנר אומר מה פתאום, זה מה שהרמב"ם התכוון. אני אגב חושב כמוהו. זאת אומרת לא בגלל שהרמב"ם באמת חשב על כל המהלכים הבריסקאיים, אלא שאם היית מכניס אותו לעולם המושגים הלמדני והיית מציג בפניו את המהלך של רב חיים, סיכוי לא רע שהוא היה אומר כן כן לזה התכוונתי. לא טוען שבאמת כל המהלכים נמצאו אצלו בראש כשהוא כתב את ההלכות, אבל זה חושף את המהלך שלו בעולם המושגי שלנו. צריך לתרגם את זה לעולם המושגי שלנו. טוב, שאלה מעניינת כשלעצמה, היא גם לא עד הסוף מוגדרת אבל לא משנה. טוב, בכל אופן אז הוא אומר ככה, מה הנקודה הנפלאה? והיא: מן הידוע שבשר בחלב אסור בהנאה, והחלב דרך משל מותר בהנאה. סוג של בשר, כן, מותר בהנאה. הוא אסור באכילה החלב, אפילו בכרת, אבל מותר בהנאה. ואם בישל החלב בחלב, זה בעצם סוג של בשר בחלב, מה טעם לא יחול איסור בשר בחלב על איסור חלב? זה המשנה בכריתות שעליה הוא מדבר, שכשהוא מבשל חלב בחלב זה רק איסור חלב, לא חל על זה איסור בשר בחלב. כי אין איסור חל על איסור. ולמה למה לא יחול? הרי אנחנו יודעים שיש שלושה חריגים לכלל של אין איסור חל על איסור: כולל, מוסיף ובבת אחת. כאשר האיסור השני חל על יותר דברים זה נקרא כולל. כשהאיסור השני כולל יותר מרכיבי איסור, לא חל על יותר חפצים אלא כולל נגיד איסור הנאה וגם איסור אכילה, הוא יותר רחב מהאיסור הראשון, גם אז הוא חל. או כשזה חל בבת אחת, כשזה לא בא אחד אחרי השני אלא בבת אחת. אלה שלושה חריגים לכלל אין איסור חל על איסור. כאן הרמב"ם מדבר על דין מוסיף. ושואל הרמב"ם, הרי הרי איסור בשר בחלב היה צריך לחול על איסור חלב מדין מוסיף. למה? כי חלב הרי מותר בהנאה, רק אסור באכילה. בשר בחלב אסור גם באכילה וגם בהנאה. בסדר? אז לא מדובר על יותר פריטים שעליהם חל האיסור אלא האיסור עצמו יש בו יותר מרכיבים. זאת אומרת הוא יותר רחב, הוא כולל גם איסור הנאה לא רק איסור אכילה. חלב נחשב בשר? כן, חלב הוא סוג של בשר, כן. ואז הטענה של הרמב"ם שלכאורה מדין מוסיף לא אמור היה לחול פה הכלל אין איסור חל על איסור. היה צריך להיות פה שני איסורי אכילה ואיסור הנאה. זאת אומרת בחלב בחלב, איסור אכילה של חלב, איסור אכילה של בשר בחלב ואיסור הנאה של בשר בחלב. כי ברגע שהאיסור הרחב יותר חל, אז גם החלק החופף לאיסור הצר גם הוא חל, זאת אומרת גם איסור האכילה. ומה הגמרא אומרת? רק איסור חלב. איסור בשר בחלב לא חל על זה. שואל הרמבואם למה. והוא הדין בנבלה אומר הרמב"ם, בהיותו איסור מוסיף כמו שאמרנו כאן בחלב הקודשים, וחיבבנו על אכילתו מעילה מחמת שנוסף בו איסור, בסדר, עוד דוגמה. והתשובה לכך. שבשר בחלב לא נאסר בהנאה אלא מחמת שאסר הכתוב אכילתו, לפי הכלל שביארנו שכל שנאסר באכילה נאסר ליהנות בו עד שיפרוט לך הכתוב, בדיוק הגמרא שראינו עכשיו בפסחים, אוקיי? רבי אבהו, שהרמב"ם פוסק כמותו להלכה. אומר הרמב"ם, איסור ההנאה של בשר בחלב הוא איסור שמסתעף מאיסור האכילה. ואין בו פסוק האוסר אכילתו ופסוק האוסר ליהנות בו, אלא שני הדברים יחד הם איסור בשר בחלב. וכיוון שאמרנו אין איסור חל על איסור, לפיכך לא יחול איסור בשר בחלב על איסור נבלה, הרי לא יהיה אסור בהנאה אלא יהיה מותר בהנאה והאוכלו לוקה משום נבלה או חלב אותו דבר, וירד איסור בשר בחלב לגמרי לפי שלא חל. מה הוא אומר? בעצם טוען כך, איסור בשר בחלב ביסודו זה הפסוק, זה איסור אכילה. זה לא איסור הנאה. אין פסוק שעוסר הנאה. פסוק שעוסר הנאה הוא מסתעף מאיסור האכילה. אז בעצם כשאתה שואל כשאני מבשל חלב בחלב, אז איסור החלב קיים, הוא הראשון. למה הוא הראשון? כי הוא קיים על החלב עוד לפני שהוא התערב בחלב, נכון? איסור בשר בחלב מתחיל להיות רלוונטי מתי שהחלב מתערב בחלב? אז איסור החלב הוא הראשון, איסור בשר בחלב הוא השני. עכשיו השאלה אם השני חל. אומר הרמב"ם, לכאורה היה צריך לחול כי הוא גם אכילה וגם הנאה, איסור בשר בחלב, ואז הוא חל במוסיף על איסור חלב. אומר הרמב"ם לא, האיסור השני תכולתו היא בעצם רק איסור אכילה. איסור ההנאה ברגע שיש איסור אכילה, איסור ההנאה מסתעף ממנו. אבל בוא נראה האם יש איסור אכילה? איסור האכילה של בשר בחלב לא חל כאן כי אין איסור חל על איסור, יש כבר איסור אכילה של חלב, ממילא לא יחול איסור האכילה והוא גם לא יתרחב לאיסור הנאה. זאת אומרת הוא תופס את זה כתהליך דו-שלבי. בשלב הראשון תדון בו כאיסור אכילה בלבד. אחרי שאיסור האכילה קיים, עכשיו אתה אומר טוב אם יש איסור אכילה אז גם איסור ההנאה קיים פה, ואז בעצם זה המוסיף. ואז בעצם היה אמור להיות מוסיף אבל כיוון זה בשני שלבים אין פה מוסיף, כי בשלב הראשון אתה שואל את עצמך אם איסור האכילה חל, התשובה היא לא, כי איסור אכילה על איסור אכילה הוא לא מוסיף. ברגע שאיסור האכילה לא חל אתה גם לא מרחיב אותו לאיסור הנאה. זאת הטענה שלו, בגלל שאיסור הנאה הוא לא איסור נפרד, לא שיש פה שני איסורים על בשר בחלב גם אכילה וגם הנאה, אלא איסור ההנאה מסתעף מאיסור האכילה, ההסתעפות הזאת קורית רק במקום שבו איסור האכילה חל. קודם כל כשאתה רוצה לדון אם זה חל אתה צריך להתייחס רק לאיסור האכילה, אחרי שהוא יחול תוכל להרחיב אותו גם לאיסור הנאה. ממש מהלך בריסקאי קלאסי. ואם בשר בחלב הוא נהנה ממנו? הוא ילקה פעמיים? זה נדבר עוד רגע, שאלה טובה. אז הטענה של הרמב"ם בעצם זה שיש השלכה לשיטתו של רבי אבהו לעניין דין מוסיף. זה אחת הנפקא מינות בין רבי אבהו לבין חזקיה. באותם איסורים שבהם איסור ההנאה מסתעף מאיסור האכילה, אז האיסור שיש באכילה והנאה ביחד לעניין אין איסור חל על איסור ייחשב כאיסור אכילה, לא כאיסור אכילה והנאה. אחרי שאיסור האכילה יחול אנחנו נרחיב אותו גם לאיסור הנאה, אבל לעניין השאלה אם הוא חל או לא חל אני מתייחס אליו כאיסור אכילה בלבד. זו טענתו של הרמב"ם. זה הנקודה הנפלאה, כן. מהלך, איסור הנאה למעשה הוא מסתעף מאיסור האכילה ולעניין אין איסור חל על איסור אתה בעצם צריך לדון באיסור אכילה לבד. אחרי שהוא יחול תוכל להרחיב אותו גם לאיסור הנאה, אוקיי? אחרי זה הוא מעיר עוד הערה, כן, היה מקום להקשות ויהיה דומה לחלב הקודשים, אילו אמרנו שהוא אסור בהנאה כפי שאמרנו בקודשים והאוכלו אינו חייב משום בשר בחלב, אז היה מקום להקשות, לא משנה בקיצור זה עוד קושיה. אמרנו לפי זה אם ההנאה לא חלה על ההנאה שלא קיימת? מה לא הבנתי? אמרנו שאכילה לא חלה על אכילה, אבל אם יש איסור חל שהוא אכילה והנאה והאיסור השני הוא רק אכילה, יש פסוק שלמשל בנבלה שמתיר את ההנאה, ועכשיו אני עושה איסור נוסף של אכילה שכולל גם הנאה, אז האם הנאה בגלל שזה מוסיף על ההנאה שלא קיימת? לא, אם האיסור השני שאתה רוצה להחיל אותו הוא איסור שההנאה שבו מסתעפת מהאכילה שבו, אז הוא לא חל. בגלל שהאיסור השני ביסודו הוא איסור אכילה, אחרי שאיסור אכילה יחול אתה יכול להרחיב אותו להנאה אבל הוא לא חל פה כי אין איסור חל על איסור. אם יהיה איסור שבו יש פסוק מיוחד שאוסר בהנאה ופסוק מיוחד שאוסר באכילה, נפרדים, לא שאיסור הנאה מסתעף מאיסור, ויש כאלה איסורים גם לרבי אבהו, רואים את זה בגמרא. הגמרא מסבירה למה בכל זאת צריך. למעשה רוב האיסורים הם כאלה, רוב איסורי הנאה גם לרבי אבהו הם לא איסורי הנאה שמתרחבים מאיסורי אכילה, הם איסורי הנאה שיש להם מקור נפרד. למה? אז הגמרא מסבירה על כל אחד לחוד למה צריך את זה. אבל דה פקטו, בשורה התחתונה רוב איסורי הנאה שבתורה הם איסורים שיש להם מקור נפרד לאכילה ולהנאה. אבל בבשר בחלב למשל כמו שאומר הרמב"ם פה זה לא כך. בבשר בחלב איסור הנאה מסתעף מאיסור האכילה, ושם כשהאיסור השני הוא איסור מהסוג הזה הוא לא יחול על איסור אכילה. ובבשר בחלב בכלל הסתדרת עם כל שלושת הפעמים, בסדר זה שאלה איך זה משתלב עם מה שהרמב"ם כותב פה, הוא מדבר על זה עוד רגע נראה. אז עד כאן הרמב"ם עדיין לא לגמרי מסביר את מנגנון ההסתעפות הזה של איסור הנאה מאיסור האכילה, אבל הוא אומר שבעצם יש פה הסתעפות. כאן אני כבר כאן כבר יש משהו שהוא לא בדיוק כמו איך שתוספות נגיד למד בסוגיה בפסחים. תוספות טוען זה לא הסתעפות, זה סוג של היקש. בכל מקום שיש איסור אכילה אנחנו לומדים שיש גם איסור הנאה. זה לא הרחבה של איסור האכילה עצמו, אלא שיש היקש, איסור הנאה הוא איסור נפרד, וכשאיסור האכילה קיים יש היקש שתמיד יבוא איתו איסור הנאה אלא אם כן יש סיבה שאומרת למה לא. באופן עקרוני כן. לפי תוספות קשה להגיד את מה שהרמב"ם אומר כאן, כי אין קשר מהותי בין תוכנם של איסורי האכילה והנאה, זה לא אותו איסור, אלא זה איסור אחד שתמיד כרוך גם באיסור אחר, ואם זה נלמד מהאיסור הזה אז מה? זה רק השאלה של המקור. תכלס כרגע יש איסור אכילה ואיסור הנאה, למה שזה לא יחול על משהו אחר שהוא רק איסור אכילה? הרמב"ם תופס פה יותר מזה, לא שאיסור ההנאה מוקש לאיסור האכילה, אלא איסור ההנאה בעצמו הוא הרחבה של איסור האכילה, הוא סוג אחר של איסור אכילה, זה הכל. זה לא שזה מוקש ולכן תמיד זה איזה קטר שגורר אחריו קרון, זה קטר גדול יותר, זה הכל. עכשיו מה פשר העניין הזה? אז זה מוסבר יותר בספר המצוות בלא תעשה קפ"ז. שם יש רמב"ם גם ידוע מאוד, אבל הוא מוסיף כמה נדבכים לתמונה שהוא תיאר בפירוש המשנה. זה חוזר אגב גם בחינוך במצווה קי"ג אותו אותו מהלך. המצווה קפ"ז היא שהזהירנו מלאכול בשר בחלב, והוא אומרו גם כן לא תבשל גדי בחלב אמו פעם שנייה. אין לנו בדף נכון? אין לכם? כן, אז כתוב בפסוק עוד פעם לא תבשל גדי בחלב אמו פעם שנייה, אז לומדים מזה רוצה בו איסור אכילה, כן חוץ מהבישול. ובגמרא חולין אמרו בשר בחלב לוקה על בישולו ולוקה על אכילתו, אז רואים שזה שני איסורים. ובגמרא מכות אמרו המבשל גיד הנשה בחלב בחלב ביום טוב ואכלו לוקה חמש. לוקה משום אוכל גיד הנשה, לוקה משום מבשל גיד, לוקה משום מבשל בשר בחלב, לוקה משום אוכל בשר בחלב ולוקה משום מבעירה. בסדר, אז לא משנה, זה פחות חשוב לענייננו. הוא רק אומר תראו את סוף הפסקה הראשונה, בבשר בחלב לא הכי לא כתבה רחמנא אכילה בגופו למימרא שלוקים עליו אפילו שלא כדרך הנאתו. בבשר בחלב האיסור, גם האיסור לאכול אותו, לא כתוב בשפה של לא תאכלו, כתוב לא תבשל גדי בחלב אמו. וכיוון שזה חוזר כמה פעמים אז חוץ מהבישול אנחנו לומדים גם אכילה והנאה. אומר הרמב"ם, אז אם כך זה לא כמו איסורי אכילה רגילים, כאן אתה לוקה אפילו שלא כדרך הנאתו. נראה עוד מעט את המשמעות של העניין. ובכאן ראוי לי שארמוז על שורש גדול שלא קדם לי זכורו. כן, אף אחד לא קדם לי בעניין הזה, עוד פעם נקודה נפלאה. זה אותו אותה התלהבות. וזה שאומרו יתברך יתעלה, לא תבשל גדי בחלב אמו נכפל בתורה שלושה פעמים. ואמרו מלמדי הפירוש, כן חז"ל המסורת, שכל לאו מהם הוא לעניין, זאת אומרת כל פסוק בא ללמד עניין אחר. אמרו חד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול. ולמקשה שיקשה ויאמר לאיזה דבר מנית איסור אכילתו ואיסור בישולו שתי מצוות ולא תמנה איסור הנאתו מצווה שלישית? במניין המצוות של הרמב"ם יש רק שתי מצוות, שני איסורים: איסור אכילה שבבשר בחלב ואיסור בישול של בשר בחלב. איסור הנאה של בשר בחלב לא נמנה במניין המצוות. השאלה היא למה? אומר הרמבם כך, הנה יודע המקשה שאיסור הנאה אין ראוי שיימנה מצווה בפני עצמה, מפני שהוא ואיסור אכילה עניין אחד. אין מה למנות פה עוד איסור, ההנאה זה אספקט נוסף של איסור האכילה. שהאכילה זה משפט המפתח שהאכילה מין ממיני ההנאה. ואומרו יתעלה בדבר שהוא לא ייאכל אמנם הוא דמיון מדמיוני ההנאה והכוונה שלא ייהנה בו לא באכילה ולא בזולתו. אומר הרמב"ם כך, כאן הוא מסביר את רבי אבהו, הוא לא אומר את זה אבל זה בעצם מה שמתכוון לומר. מה הרעיון של רבי אבהו לפי הרמב"ם? בניגוד לתוספות, במחלוקת. הרמב"ם טוען שרבי אבהו כשהוא אומר שכל איסור אכילה בכל לשון שהוא כתוב משמעותו גם אכילה וגם הנאה, למה? כי התורה בסך הכל אומרת לך לא תאכל כדוגמה להנאה. בעצם כוונתה אל תיהנה. רק בדרך כלל איך נהנים ממאכלים? אוכלים אותם. אז התורה משתמשת בצורת ההנאה הנפוצה כדוגמה כדי להבהיר לך שהיא בעצם רוצה שלא תיהנה. אז כשהיא אומרת לך לא תאכל, שימו לב למה זה שונה ממה שאמרתי קודם בתוספות. כשכתוב לא תאכל זה כולל גם איסור הנאה לא כי יש איזשהו היקש בין איסור האכילה לאיסור ההנאה. שני איסורים שיש איזשהו היקש שתמיד מצמיד אותם. אם נאמר על משהו איסור אכילה ישר יחד איתו תמיד יבוא גם איסור הנאה. הרמב"ם אומר לא. אלא איסור אכילה בעצמו הוא בכלל לא איסור אכילה, הוא איסור הנאה. כשאמרו לא תאכל התכוונו לומר אל תיהנה. רק התורה אומרת את זה דרך הדוגמה הנפוצה של הנאה, כמו כי יגח שור את שור רעהו. הגמרא הרי לומדת שמזיק של קרן זה כל דבר שכוונתו להזיק והוא משונה, לאו דווקא נגיחה. למה התורה משתמשת בנגיחה? כי זאת הדוגמה הנפוצה של סוג כזה של מזיק. ומה עם כלב נושך? כיוון שכלב שנושך זה גם נזק משונה ושכוונתו להזיק, זה גם קרן. ולמה כתוב בתורה כי יגח שור את שור רעהו? כי זאת הדוגמה הנפוצה של נזק מהסוג הזה, זה הכל. אבל התורה הרבה פעמים כשהיא כותבת את האיסור היא משתמשת בדוגמה נפוצה, אבל כוונתה בעצם לאסור את כל סוג הדברים האלה שזאת רק הדוגמה שלו. אומר הרמב"ם אותו דבר באיסור אכילה. איסורי אכילה, למעט המקומות שבהם יש לנו ילפותות שזה לא כך, אבל באיסורי אכילה באופן כללי נקודת המוצא אם אין לנו איזשהו שיקול פרשני אחר, נקודת המוצא היא שזה בכלל לא איסור אכילה, זה איסור הנאה. האכילה זה רק דוגמה של הנאה נפוצה. זה מה שאומר רבי אבהו שכל מקום שאמרה תורה לא תאכל, לא תאכלו, לא ייאכל, אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. רגע רגע, אני אגיע עוד רגע. לאכול חזיר, אסור לאכול חזיר? נכון. וגם אסור ליהנות? לא, מותר ליהנות. אמרתי שהאיסור… כאילו זה לא מסתדר. לא, זה לא מסתדר, ברור. אמרתי בגמרא עצמה מקשה על רבי אבהו הרבה מאוד דברים, בסוף היא מוצאת איזה חולין בעזרה נדמה לי, דוגמה אחת שבה יש השלכה מעשית לעיקרון של רבי אבהו. בעצם אין השלכה מעשית לעיקרון של רבי אבהו. בשום איסור איסור הנאה לא נלמד מאיסור האכילה גם לשיטת רבי אבהו, חוץ מאיזה דוגמה אחת אזוטרית ואולי עוד אחת לחלק מהשיטות, מחלוקות תנאים שמה. כלום. אבל העיקרון הבסיסי של רבי אבהו עדיין הוא זה כנקודת מוצא. כשאתה רואה איסור אכילה בתורה, אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה. אלא מה? בהרבה מאוד מקומות יש מצב שבו הסברא אומרת לחלק, ואז יכול להיות שזה יהיה רק איסור אכילה ולא איסור הנאה. או לחילופין שהתורה עצמה תחדש שיש גם איסור הנאה למרות שלא תוכל ללמוד אותו מאיסור האכילה. היא מחדשת שבכל זאת יש איסור הנאה, אבל בשביל זה צריך מקור נפרד. המקומות שבהם איסור הנאה מסתעף מאיסור האכילה בלי שום מקור נוסף, נער יספרם. זאת אומרת, כמעט ואין כאלה. אבל יש גם דוגמה לאכילה בלי… הנאה בלי שורש אכילה, זה הסנה אוכל, בשורש א' כ' ל'. כן. אז מה זה הסנה אוכל? האש לא אכלה אותו. אז שמה זה לא הנאה אתה אומר, זה רק אכילה? מה? אפילו לא כאיזשהו יסוד של אכילה אלא כדבר שיש בו כילוי. זאת אומרת, כמו שאני אוכל דלק או אוכל… אוכל את האנרגיות של דבר מסוים. כי ברור שהאכילה משמשת כלשון של כילוי מבחינת המשמעות הטכנית שלהם. מה אתה עושה? אתה מכלה משהו. אנחנו משתמשים הרי בהרבה פעמים במטאפורות של אכילה. האש אכלה את הזה או… אבל זה לא אומר שזאת ההגדרה הבסיסית של המושג אכילה. זאת מטאפורה שמשתמשת במושג הזה במשמעותו המעשית. מעשית כשאוכלים אז מכלה, אבל בעצם במשמעות המהותית של אכילה פירושו ליהנות. אגב, גם באש אתה יכול להסתכל על העץ, זה לא רק שהאש מכלה את העץ. העץ הוא המזון שעליו נבנית האש, בזכותו היא קיימת. במובן הזה יש שם הנאה. זה לא הנאה במובן שאתה מרגיש איזה נחת, אין שמה גורם אנושי שירגיש נחת. אבל זאת הנאה במובן כמו הנאת מעיים והנאת גרון נראה בהמשך, שהמושג הנאה פירושו שזה נותן לי איזשהו תוצר, איזושהי תפוקה, זה מחזיק אותי, האנרגיות שאני מפיק מזה. בדרך כלל איסורי הנאה הם לאו דווקא בכילוי. בכל איסור הנאה. יש מקומות מסוימים בתרומה ובמעילה מחלקים בין הנאות כילוי והנאות שאינן של כילוי. פה זה בהנאה של הקדש? מה, שם זה רחב, הנאה של… כן, בדיוק. אז אני אומר, בהקדש ובתרומה שם עושים חלוקות בין הנאת כילוי והנאה שאינה של כילוי. יכול להיות אגב ששתיהן אסורות אבל מכיוונים אחרים, ממקורות אחרים. אבל בדרך כלל כשאומרים איסור הנאה, איסור הנאה. כשאתה נותן לגר ואתה מקבל בשביל זה כסף, זה איסור הנאה. למרות שלא כילית את זה. הגר אולי כשהוא יאכל יכלה את זה, אבל אתה נהנית מהמכירה, לא מזה שהגר אכל את זה. אז זה נקרא איסור הנאה. אז אומר הרמב"ם כך. כן, אז זה היסוד פה, הוא מסביר את רבי אבהו. והוא אמרם עליהם השלום, כל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו לא יאכל, אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, עד שיפרט לך הכתוב כאשר פירט בנבילה, שביאר היתר התועלת בה, והוא אומרו לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה. ולפי השורש הזה, עד כאן זה הסבר רבי אבהו. ולפי השורש הזה, לפי הרעיון הזה, אין ראוי שימנה איסור אכילה ואיסור הנאה שתי מצוות, אומר הרמב"ם. זאת הייתה השאלה שלו, למה הוא לא מונה שתי מצוות. והנה מנינו אותם שתי מצוות בבשר בחלב, היה ראוי כמו כן בחמץ ובערלה ובכלאי הכרם שיהיה בכל אחד מאלו הארבע מצוות, איסור הנאה מצווה בפני עצמה. ומצד שנפל באלו ולא מנה זולת הלאו שבא באיסור אכילתם לבד, ובכלל זה איסור הנאה כמו שהנחנו, כמו כן ייפול בבשר בחלב. בכל המקומות האלו איסור ההנאה לא יימנה בנפרד מאיסור האכילה למרות שיש גם איסור הנאה. אבל הוא לא יימנה בנפרד כי הוא מסתעף מאיסור האכילה. טענתו של הרמב"ם שבכל המקומות האלו, למרות שבגמרא עצמה אגב זה לא מופיע בפסחים. בגמרא עצמה אמרתי, לא מוצאים כמעט דוגמה שבה העיקרון של רבי אבהו מתיישם בפועל. אבל הרמב"ם טוען משיקוליו שלו כנראה מסוגיות מקבילות, הרמב"ם טוען שבארבעת המקרים האלה קיים העיקרון של רבי אבהו, שאיסור ההנאה מסתעף מאיסור האכילה ולכן שם באמת לא נמנה זה כשתי מצוות. במקומות שאיסור ההנאה נלמד ממקור נפרד, כי גם לפי רבי אבהו אי אפשר היה להרחיב אותו מאיסור האכילה, אז הרמב"ם ימנה את זה כשתי מצוות. אבל במקומות האלה, כלאי הכרם, בשר בחלב, מה שהוא אמר פה, אז שם הוא לא מונה זה כשתי מצוות. אבל למה פה, שבשלושת הפעמים לא כתוב לא תאכל, מאיפה הוא לומד? יכול להגיד שמכיוון שיש לא תבשל שלוש פעמים, כן תלמד מזה איסור הנאה, כן תכתוב את זה כמצווה. הרמב"ם מבין שזו דרשה. דרשה, לא כתוב שם באמת העניין, זו דרשה בפני עצמה היא לא מספיקה כדי למנות. אם הדרשה הייתה מגלה משהו על הפסוק עצמו אז היית מונה. אבל זה בדיוק מה שהוא אומר, הדרשה שמוסיפה את ההנאה על האכילה, זו דרשה שבסך הכול מגלה לך את משמעותו של איסור האכילה. אז לכן בעצם יכלו לכתוב לא תאכל. אבל היא לא כתבה לא תאכל. שאלה מעניינת למה התורה לא כתבה לא תאכל וחסכה פסוק. עוד מעט הרמב"ם מתייחס לזה. הגמרא בתורה או במקום אחר מביאה דרשה אחרת? הוא לא מביא את הדרשה הזאת של השלוש, אלא אומר לא שתק הכתוב מלאסור האכילה אלא מפני שאיסור הבישול, כלומר ואפילו בישול אסור, ואין צריך לומר אכילתו, כמו ששתק לאסור הבת מהאב כשאסר בת הבת. לא משנה, אבל לא שתק הכתוב, זה כן משמה. לא שתק הכתוב הכוונה לא כתב את זה בלשון אכילה אלא כתב את זה בלשון לא תבשל גדי בחלב אמו, זה הכוונה לא שתק הכתוב. גם פה הוא מדבר על זה. אבל פה הוא מתחיל עם הדרשה של שלוש. אז אם אני הולך לפי השיטה הזאת של דרשה של שלוש, אז לכאורה כן הייתי צריך… לא, הוא טוען שלא. כי גם אחרי הדרשה, מה שלמדת שלמרות שלא כתוב פה הלשון של אכילה, נגיד עוד רגע הוא יסביר את זה אבל אני כבר מקדים, אם היה כתוב פה לא תבשל גדי בחלב אמו פעם אחת, היית לומד פעם אחת זאת אומרת על הבישול, פעם שנייה. ולא פעם שלישית. היית מבין שיש פה גם איסור אכילה, אבל לא היית מרחיב אותו להנאה. למה? בגלל שאיסור האכילה שאתה לומד לא כתוב בלשון אכילה. הוא רק מתרבה מהיתור של הבישול, ובשביל להרחיב את זה להנאה אתה צריך לכתוב בלשון אכילה. ולמה? כי כשהתורה כותבת לשון אכילה, אז היא עצמה נותנת לך את הדוגמה שהאכילה היא אחת מדוגמאות ההנאה. אבל הרי יכול להיות איסור אכילה שלא מתרחב להנאה ויש הרי הרבה כאלה. אז כשאתה מרבה מ"לא תבשל גדי בחלב אמו" את איסור האכילה, אתה לא יודע אם זה איסור אכילה שבעצם משמעותו היא הנאת אכילה ואז זה מתרחב גם להנאה, או שזה איסור אכילה על פעולת האכילה ולא על ההנאה ואז זה לא. לכן אתה צריך עוד מקום שאומר לך לא פה זה איסור… בראשון היית כבר לומד שאסור לבשל. נכון, היית אומר זה כמו בת הבת. אז כבר בראשון פתרתי גם את האכילה וגם את הבישול. אוקיי, ואז נשארו לי עוד שניים. אבל את השני, את האכילה השני לא. מהשני הייתי לומד להנאה, למנות בפנים. אז סתם שאלה למה צריך שלושה. לא קשור. סתם שאלה למה צריך שלושה. אבל אני אומר, בהנחה שצריך שלושה, זה שאלה בלי קשר לעניין הזה. לא, כי הוא ייתן לו עוד דרשה כן למנות הנאה. זאת אומרת כאילו, זה נראה שיש פה איזה מין התחמקות מלהכניס בכוח את העניין הזה של הנאה למרות שהפסוק הזה שונה. אבל אני אומר, השאלה היא אבל למה צריך שלושה מקורות היא שאלה אחרת ממה שאנחנו מדברים כאן. נניח שיש שלושה מקורות, עוד יותר גרוע. אם יש שלושה מקורות אז למה אתה לא מונה את ההנאה? הרמב"ם אומר לא, כי מה שיש שלושה… אז אני אומר, כי מה שיש שלושה, בלי קשר לשאלה של מקום אחר הוא לא צריך את השלושה מקורות, נניח שצריך את השלושה מקורות. אז למה צריך את ה… למה אתה לא מונה את ההנאה? התשובה שלי, שמה שהדבר הראשון מונה את הבישול, הדבר השני מרבה אכילה. אבל גם כשאתה מרבה אכילה יש שתי אפשרויות להסביר. מה אתה מרבה? אתה מרבה פעולת אכילה או אתה מרבה הנאת אכילה? אם אתה מרבה הנאת אכילה, באמת הפסוק השלישי מיותר, כי הנאת אכילה, כמו שהרמב"ם מסביר לרבי אבא, זה כולל גם הנאות. האכילה היא רק דוגמה. אבל אתה לא יודע שזה מה שמתרבה. במקום שהתורה אומרת אכילה, אז התורה מתכוונת להנאת אכילה. זה הכלל, אלא אם כן עוד פעם כתוב במפורש משהו שונה. אבל כאן אתה צריך את הפסוק השלישי כדי שיגלה לך מהי אותה אכילה שהפסוק השני מלמד. אבל אחרי שהוא גילה לך את זה, הוא לא מוסיף איסור. הוא בסך הכל רק מגדיר את האיסור של האכילה כאיסור אכילה רגיל שכולל בתוכו גם הנאה. לכן אומר הרמב"ם לא מונים את ההנאה. אבל זה מה שהרמב"ם חייב על הבישול ועל האכילה. והרי לא למדו אותם מאותו פסוק? לא מאותו פסוק, זה פסוק אחר. פסוק של לא תבשל גדי בחלב אמו ועוד פסוק של לא תבשל גדי בחלב אמו. זה פסוק אחר. השאלה למה הפסוק השלישי שמלמד על ההנאה הוא לא בסיס כדי למנות את ההנאה? הרמב"ם תופס את הפסוק השלישי כגילוי על הפסוק השני. הוא בעצם רוצה לומר לי שהפסוק השני… השאלה הטובה היא למה לא להגיד שאיסור האכילה שבה… את הפסוק ה… במקום לכתוב את שני הפסוקים הבאים, תכתוב רק פסוק אחד. זאת אומרת תכתוב לא תבשל גדי בחלב אמו על הבישול ותוסיף עוד אל תאכל בשר בחלב. אל תאכל. ואז התורה לא צריכה פסוק שלישי, כי הוא מלמד אותך גם אכילה וגם הנאה. אז זה הרמב"ם עכשיו שואל. וזה אתה מביא… אם כתוב שלוש פעמים לא תאכל, אז הפעם השלישית זה הנאה. אז לא שלישי. שניים רק. לא, פעם אחת, לא שתיים. פעם אחת, לא שתיים. כתוב לו לא לאכול, לא כתוב לו לא ליהנות. לא, אבל אכילה זה דוגמה של הנאה. אז בשני לא תאכל. וזהו, רק פעם אחת לא תאכל. יש לי פסוק? כן, כי אכילה זה הנאה. ויש בזה את השלושה פסוקים? לא צריך את השלישי. אם אתה כותב את השני בלשון לא תאכל, אז זה כבר כולל את שניהם. כן, אז הרמב"ם פה עכשיו… הרמב"ם פה עכשיו שואל למה התורה כתבה את זה בשפה של לא תבשל ולא אמרה לא תאכל והיא הייתה חוסכת את הפסוק השלישי. כן. ואז אפשר לתרץ את זה בשם הרב אברמסקי, שהמקור לאיסור בשר בחלב הוא בכלל בגלל עבודה זרה. כלומר אין פה משהו באכילה שהוא בעייתי, כלומר בגוף של הדבר עצמו, אלא איזה שהוא חיקוי של עבודה זרה. אז כשאתה אומר לא לאכול את זה, אז זה לא בעיה בהנאה שיוצאת מהדבר עצמו אלא בפעולה עצמה שהיא כאילו מעין כזה עבודה זרה. ואז אתה אומר טוב, רק לאכול אסור אבל למכור את זה… אני מסכים לגמרי, אני מגיע לזה עוד רגע. אבל ברמב"ם תישאר נקודה בעייתית בסוף נדמה לי. אז בואו נמשיך רגע לקרוא. ונשאר בכאן שאלה אחת לבד. והיא, כי יש לאומר שיאמר, אחר שאיסור הנאה יגיע מאיסור אכילה כמו שביארו עליהם השלום, לאיזה דבר היה צריך הכתוב לאו שלישי בבשר בחלב עד שתאסר בו הנאתו כמו שביארנו? כן, למה צריך פסוק שלישי שילמד את ההנאה, הרי איסור האכילה כולל בתוכו גם הנאה וזה הפסוק השלישי מיותר, אתה אומר לי זה מסתעף. הנה תשובת זה, שהוא הוצרך לזה מפני שלא בא בבשר בחלב "לא תאכל ממנו", אין לשון אכילה באיסור. מה שאמרתי קודם, רק הקדמתי את מה שהרמב"ם עצמו כותב. שממנו נאסרו ההנאה והאכילה. אלא זה כתוב בלשון שלא תבשל. לפיכך הוצרך לאו אחר לאסור הנאה. אם היה כתוב בלשון אכילה, אז באמת הפסוק השלישי היה מיותר. אבל לא כתוב לשון אכילה, כתוב לשון בישול. אז הפסוק השלישי לא מיותר, הוא בא לגלות לך שהפסוק השני בעצם זה איסור על אכילה והנאה ביחד. וכבר זכרנו הסיבה… עכשיו זה עד כאן מה שהסברתי קודם. עכשיו מוסיף הרמב"ם הלאה, זה ממש מהלך פרשני מפורט. בסוף נשארת אבל נקודה שלדעתי היא כן בעייתית, שהוא לא סגר אותה. אני לפחות לא הצלחתי להבין. וכבר זכרנו הסיבה שבעבורה לא כתב רחמנא אכילה בבשר בחלב. זאת בעצם השאלה של עדי. כן, למה הוא לא כתב שני פסוקים, אחד לא תבשל גדי בחלב אמו, והשני לא תאכל. אז אומר הרמב"ם שכל מה שנזכר בו אכילה אינו חייב עד שיהיה נהנה באכילתו, אומנם אם פתח פיו ובלע דבר מן האיסורים או אכלו והוא חם עד שישרוף גרונו ויכאיבהו בעת בליעתו, מה שדומה לזה, כן, שלא כדרך הנאתו מה שנקרא או שלא כדרך אכילתו, הוא פטור, חוץ מבשר בחלב שהוא חייב על אכילתו ואפילו לא יהנה, כמו שזכרו, זה הוא אמר גם למעלה בקטע הקודם, וכמו כן כלאי הכרם, בקיצור כל האיסורים המיוחדים האלה. בסדר? בכל הדברים האלה, לא בכל האיסורים המיוחדים האלה, בכל המקומות שבהם לא כתוב איסור אכילה בשפה של אכילה, אז האיסור הוא גם כאשר אתה אוכל שלא כדרך הנאתך. בסדר? עכשיו כאן זה נקודה בעייתית. למה היא נקודה בעייתית? כי לכאורה אתה בעצם רצית להגיד לי מצד אחד שאתה לא מונה את איסור ההנאה כי איסור הנאה מסתעף מן האכילה. אז אחרי שיש לי את שלושת הפסוקים, בעצם למדתי שזה בדיוק אותו דבר כמו שכתוב פסוק אחד לא תבשל ועוד פסוק על איסור אכילה. רק התורה נקטה את זה בצורה של שלושה פסוקים על בישול. התורה, כי היה מקום להגיד בגלל שהתורה כתבה שלוש פעמים בישול, אז מה שהתורה אמרה זה אחד איסור בישול, אחד איסור אכילה על פעולת האכילה לא על הנאת אכילה, והשלישי זה איסור הנאה. בסדר? אבל אז כמובן הוא היה צריך למנות שלושה לאווין במניין המצוות. הרמב"ם אומר לא כך. הרמב"ם אומר הפסוק השלישי של לא תבשל גדי בחלב אמו שמחדש את ההנאה הוא בעצם גילוי על הפסוק השני, שהפסוק השני למרות שלא כתוב בו לשון של אכילה זה כאילו שכתוב בו לשון של אכילה ואכילה כוללת גם את הנאה. אבל אם זה ככה אז איך אתה רוקד על שתי החתונות? זאת אומרת מצד אחד אתה אומר לי שאיסור האכילה פה אחרי כל הסיפור הוא בעצם איסור אכילה רגיל שמה שאסור פה זה ליהנות בדרך של אכילה. נו אז למה שאכל שלא כדרך הנאתו פטור? זה אפילו יותר, אם שלא כדרך הנאתו חייב, אז ברור שיהיה אסור ליהנות. לא, לא ברור. לא. זה איסור על אכילה ולהפך. הרי בכל המקומות שכתוב אכילה אסור גם הנאה, כמו שאז, אפילו אכילה שלא דרך הנאתה אסור. לא, לא, הטענה שלו הפוכה. במקום שכתוב אכילה אז שלא כדרך אכילתו אתה פטור. אתה פטור. אבל פה כיוון שלא כתוב אכילה, אז זה בא ללמד אותך שאם אכלת שלא כדרך הנאתך אתה עדיין חייב. עכשיו אני שואל, אני אומר על מה הוא רוקד פה על שתי חתונות? אז זה לא יותר חמור? מה? אם במקום שלא כדרך הנאתו אני חייב אבל בכל זאת אסור לי הנאה, אז במקום שאני לא חייב אפילו, שאני חייב אפילו שלא בדרך הנאתו גם הנאה היא תהיה אסורה? מה פתאום? הפוך בדיוק, זה אותו דבר. למה שלא כדרך הנאתו הוא אסור? כי היסוד הוא לא ההנאה. אז ממילא למה לאסור הנאה? למה כשלא כדרך אכילתו פטור? כי כל הרעיון הוא ההנאה שבאכילה וכשאין הנאה אתה פטור, ממילא אתה רואה שיש איסור הנאה, לא שאין איסור הנאה. הקו"ח פה לא עובדת. זה לא עניין של קל וחומר זה שאלה של סוג האיסור. רק יש לי בעיה עם המילה הנאה. הנאה אחת בלשון שלנו שאדם נהנה כמו שטעים לו. אוקיי. ויש הנאה שיש לו תועלת, זאת אומרת הוא מקבל ויטמינים, קלוריות, מה שזה לא יהיה הוא אכל. אמרתי גם זה הנאה. גם זה הנאה. לא אז הוא אומר, הוא פה מדבר על מישהו שאוכל כשזה שורף לו הוא לא נהנה אין קלוריות ואין כלום הוא לא נהנה מכלום. לא משנה, כן הכוונה זה דבר שלא מוסיף לו, זה לא הנאה. דבר כזה הוא לא הנאה. כמו כדור הוא יכול מאוד ליהנות מהתועלת. אז מה זה מחלוקת נגיע בהמשך למחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש אם הנאת גרונו הנאת מעיו. כרגע דבר כזה להלכה פוסקים כרבי יוחנן זה הנאת גרונו. אז כשזה שורף אין הנאה. בסדר? זה בפעולה. כן. אז אני אומר פה ברמב"ם יש נקודה שלא עד הסוף ברור לי איך הוא סוגר אותה. על האכילה שאמרו שאכילה הזאת מצטרפת פה ומתפצלת לשניים, גם אכילה שכוללת הנאה וגם אכילה שלא כוללת הנאה היא עדיין בכלל הלאו שלו. אבל אז הייתי שואל אז שוב פעם אז למה אתה לא מונה שני לאווין, לאו אחד על אכילה של הנאה ולאו אחד על אכילה של פעולת אכילה? שניהם זה לאו של אכילה אלא שהאכילה פה יותר רחבה. אבל זה שני סוגי איסורים שונים לא יותר חמור. סוגים שונים זה לא שאלה של חמור וקל. סוגי זה עדיין אכילה הוא אוכל הוא רק לא נהנה. אבל האכילה זה לא איסור אכלתי. לא, הנאה נהנית. רק אפילו שאכילה שלא בדרך אכילה שם זה אכילה, שם זה אכילה. אבל אם נהנית האיסור שלך הוא לא אכילה הוא הנאה רק האכילה זה האופן ליהנות זה הכל. אבל האיסור הוא איסור הנאה. איסור אכילה זה גם הנאה ופה החידוש באכילה של בשר בחלב שגם שלא כדרך הנאתו. אבל אני אומר עוד פעם יש פה ריקוד על שתי החתונות. אם אתה אומר לי בסופו של דבר שהגילוי הוא בדיוק, אז הגילוי אומר לי שהאכילה שאסורה פה היא כמו שכתוב בכל מקום לא תאכלו, זה כולל הנאה שבעצם מה שנעשה. בדרך של אכילה. אבל ולכן הוא לא מנה כשני לאווים את האכילה ואת ההנאה. אבל אם זה ככה אז הייתי מצפה ששלא כדרך הנאתו יהיה פטור, כי כל האיסור אכילה פה זה ליהנות בדרך של אכילה. ואם לא נהניתי, והרמב"ם אומר לא, כיוון שזה לא כתוב בלשון של אכילה, זה בא ללמד אותך שגם שלא כדרך הנאתו אתה חייב. אבל זה לא מונע ממנו, הוא לא חוזר בו מהטענה שאני לא מנה פה שני איסורים שונים. אז פה אני לא עד הסוף סגור איך הרמב"ם תופר את זה. אוקיי? אבל הוא הרגיש בקושי הזה, ברור שהיה לו איזשהו הסבר שם, אני לא יודע, אבל לא יודע, קשה. יכול להיות שהוא תופס גזירת הכתוב כזאת, בעצם האיסור אכילה זה איסור על הנאה בדרך של אכילה. וזה שזה לא כתבו בשפה של אכילה, זה באמת שאלה טובה, זה בא ללמד אותך גזירת הכתוב, זאת אומרת אפילו שלא, לא יודע, אפילו שלא נהנית בכל זאת זה נאסר. אבל לא יודע, אז מה גזירת הכתוב? תמנה אותם, למה אתה לא מנה? בסדר, גזירת הכתוב, אז תמנה עוד איסור. לא יודע. בכל מקרה אבל לענייננו מה שחשוב זה הפלפול לגבי בשר בחלב. לענייננו מה שבעצם יוצא ברמב"ם, שבסופו של דבר הרמב"ם כנראה מבין שכן יש פה שלושה איסורים בבשר בחלב. איסור אחד זה איסור בישול, האיסור השני זה איסור על פעולת אכילה, ולכן גם שלא כדרך הנאתו חייב, האיסור השלישי זה על הנאה, בין בדרך של אכילה ובין בדרך אחרת. למה הוא לא מנה? לא יודע, שאלה טובה למה הוא לא מנה, כי זה באמת שלושה איסורים באופן עקרוני. אוקיי? אבל הוא לא מנה זה מאיזושהי סיבה. למה זה משמעותי? כי בעצם יוצא שהרמב"ם מתוך ההסבר של רבי אבהו מראה לנו שיש בעצם בהלכה שני סוגי איסורי אכילה. יש איסור אכילה שהוא איסור על הנאת אכילה, שזה מה שאנחנו לומדים בדרך כלל כשהתורה אוסרת לאכול. ויש איסור על פעולת אכילה. ובבשר בחלב ובכלאי הכרם זה איסור על פעולת האכילה, ולכן גם שלא כדרך הנאתו חייב. כי אתה לא צריך ליהנות בדרך של אכילה, אתה צריך לעשות פעולת אכילה. זו הנקודה. מה הנקודה מאחורי העניין הזה? נדמה לי היסוד של הדברים הוא אני חושב ברמב"ם בפרק א' הלכה ב', מה שהבאתי בהתחלה. שהרמב"ם אומר שא', הרמב"ם כותב שם שהשאור הוא בכלל החמץ, מה שדיברתי קודם עוד רגע נגיע לזה, אבל כבר בהתחלת הלכה א' הוא כבר כותב, הבאתי את זה פה? סליחה, בתחילת הלכה ב', החמץ בפסח אסור בהנאה, ומה הוא מביא? שנאמר לא יאכל חמץ, לא יהיה בו היתר אכילה. מה זה? זה הנימוק של חזקיה. הוא פוסק כרבי אבהו. הרי לפי חזקיה, סליחה, לפי רבי אבהו לא צריך את הלא יאכל, כל מקום שכתוב אכילה זה כולל גם איסור הנאה. למה הוא מביא את הנימוק של חזקיה, את המקור של חזקיה? אז הכסף משנה כבר מעיר על זה, לא זוכר אם הבאתי אצלכם כסף משנה. יכול להיות שאחרי הרמב"ם. אוקיי, בסוף, האוכל מן החמץ עצמו קשיא לי. לא, ורבנו אף על גב דסבירא ליה כרבי יוחנן. לא, אוקיי, לא משנה. בכל אופן הכסף משנה במקום מביא כלל ידוע בדברי הרמב"ם, כלל ידוע בפרשנות של היד החזקה, שהרמב"ם הרבה פעמים מביא מקורות שהם לאו דווקא להלכה, אלא מה שעוזר לך לזכור, מה שעוזר מתלבש יותר טוב על הלשון. אין ללמוד מהמקור שמביא הרמב"ם את שיטתו המהותית ההלכתית. זאת כלל מקובל אצל הרבה ממפרשי הרמב"ם, וכך טוען גם הכסף משנה כאן. זה קצת מוזר כי פה זה כל הוויכוח בין חזקיה לרבי אבהו. זה לא שאתה בוחר פסוק כזה או פסוק אחר. אתה אומר את העיקרון של חזקיה. העיקרון של חזקיה הוא שונה. כשאתה כל הזמן מביא שהעיקרון שאתה פוסק אותו להלכה הוא של רבי אבהו. זה מאוד מוזר ליישם פה את הכלל הזה. אם אתה מביא לי פסוק ההוא ולא את הפסוק הזה, ובגמרא איכשהו יוצא שיש נפקא מינה, לא נורא, הבאת את הפסוק שהוא לא נפקא מינה להלכה, אבל זה פסוק שיותר מתלבש לך, יותר מבטא בצורה ברורה את ההלכה שאתה רוצה להגיד. אבל כאן על זה גופא הוויכוח. האם כל איסור אכילה כולל איסור הנאה או לא? והוא מביא שכל איסור אכילה לא כולל איסור הנאה, ולכן אתה צריך לא יאכל איזה רעיון פסיבי. למה אתה לא מביא את מה שאתה מביא בכל ההלכות האחרות, שכל מקום שהתורה אמרה איסור אכילה, אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. הרי גם ביד החזקה הוא כותב את זה בשניים-שלושה מקומות במפורש. בפירוש המשנה, בספר המצוות, בכל מקום הוא חוזר על זה. למה פה אתה פתאום נזכר בחזקיה? לכן אני חושב שהתירוץ של הכסף משנה הוא קשה. מצד שני זה באמת… נדמה לי שיסוד הדברים נעוץ בשאלה הזאת של השאור, של השאור שאיתה פתחתי. למה באמת אחרי שהוכחנו ששאור נקרא חמץ, כי חימוצו קשה, כי הוא מחמץ עיסות אחרות, למה זה מספיק לי כדי להגיד שהוא אסור בחמץ? אפילו בלי פסוק לבית שמאי. לבית הלל אחרי הפסוק, אבל עדיין למה הרעיון שזה יותר חמץ הוא מספיק? הרי זה לא ראוי לאכילה. התשובה היא כי לא אכפת לי זה לא ראוי לאכילה. מה שחשוב זה אם זה נקרא חמץ או לא. ולמה? כי איסור חמץ הוא איסור אכילה שונה. איסור חמץ יסודו, איסורי אכילה רגילים זה איסורים על דברים של מאוסים, התורה רוצה להרחיק אותם מאיתנו. קרא לזה איסורי חפצא אם תרצו. החפץ הזה הוא מאוס בעיני התורה ולכן התורה אומרת עזוב תתרחק מזה. ולכן גם אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. אל תיגע בזה תתרחק. וזה לא משנה, לא אכפת לי איך תיהנה מזה, באכילה, בהנאה, תתרחק. אוקיי? איסור חמץ למרות שיש גם איסור אכילה וגם איסור הנאה, איסור האכילה הוא איסור על פעולת האכילה, הוא לא איסור על הנאה בדרך של אכילה. אני אומר יותר מזה גם לרבי אבהו זה ככה באיסור חמץ. לא שהרמב"ם פוסק כחזקיה. ספציפית לגבי איסור חמץ גם רבי אבהו מסכים שאיסור אכילה לא כולל איסור הנאה וצריך, לכן צריך מקור נפרד לחדש שיש גם איסור הנאה. ולמה? כי בחמץ ברור לגמרי בניגוד לכל הדרושים החסידיים שתמיד משגעים אותנו איתם, חמץ אין שום דבר מאוס. מה מאוס בו? יום לפני פסח יום אחרי פסח אתה יכול לאכול אותו והכל בסדר. זה לא חזיר. זה לא משהו שהתורה אומרת לך תתרחק ממנו. זה משהו שהוא קשור לזמן, למהותו של הזמן. אין משהו בחמץ מצד עצמו שהוא מאוס שהתורה מרחיקה אותך מזה. מה הרעיון מאחורי זה לדעתי? עוד מעט אני אוכיח את זה או אני אאשש את זה. הרעיון מאחורי זה שחמץ הוא איסור שיסודו היסטורי. האיסור לאכול חמץ זה זכר ליציאת מצרים. כמו שאבותינו, גמרא מפורשת, מה זה גמרא מפורשת? התורה מפורשת, מה זה גמרא מפורשת? כיוון זכר לזה שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ לכן גם אנחנו היום לא אוכלים חמץ, נכון? זה מה שכתוב בתורה ובכל חז"ל הכל זה מפורש. מה זה אומר? שאין בחמץ שום דבר מאוס. איסור האכילה מחמץ אין פירושו שאסור לך ליהנות מהחמץ, תתרחק ממנו הוא מאוס. בניגוד לכל הוורטים אני אומר שזה היצר הרע ותחפש אחריו בסדקים כי זה אוי ואבוי צריך להתחמק ממנו. אז מה קרה יום אחרי פסח? יום לפני פסח היה מן הראוי שלכתחילה אולי נתרחק כל השנה מחמץ המהדרים. אנשים פשוטים כמונו אז מספיק אולי שמונה ימים. אבל המהדרים היה ראוי שיתרחקו מחמץ בכלל, נכון? ודאי שלא. אין שום עניין להתרחק מחמץ בשאר השנה. למה? כי החמץ מצד עצמו אין בו שום דבר בעייתי. מה שאסור לאכול חמץ זה בגלל שאבותינו לא אכלו חמץ. זה הכל. אז בעצם מה יסוד האיסור? לא להתרחק מהחמץ אלא לעשות פעולת אכילה של חמץ כמו שאבותינו לא עשו. הם אכלו מצה גם אנחנו צריכים לאכול מצה. הם לא אכלו חמץ גם אנחנו צריכים לא לאכול חמץ, לא לעשות פעולת אכילה. זה אם הייתי אומר יותר מזה הייתי אומר שזה סעיף של זכר ליציאת מצרים. כמעט חלק מסיפור יציאת מצרים. אתה צריך לשחזר את מה שהיה אז. אז אתה אוכל מצה ואתה לא אוכל חמץ. לא כי זה מאוס אלא כי לאבותינו זה לא היה במקרה לא כי זה מאוס. אז גם לנו זה צריך לא להיות כדי לזכור כך, לשחזר, לעשות את עצמו כאילו אנחנו יצאנו ממצרים. אז גם אנחנו אוכלים מצה ולא אוכלים חמץ. עכשיו אם באמת זה כך לא שייכת פה הסברא של רבי אבהו לפי הרמב"ם. מתוספות כן. כי אם אתה אומר שכל מקום שכתוב איסור אכילה אתה לומד מזה את איסור הנאה, בסדר, אבל לפי הרמב"ם איסור האכילה הוא בעצמו איסור הנאה לא שאתה לומד ממנו. אסור ליהנות מהדבר תתרחק ממנו הוא מאוס. בחמץ זה לא ככה. בחמץ כל מה שאתה צריך זה רק שחזור של ההיסטוריה לזכור את מה שהיה שם. אל תאכל. מי אמר שאסור גם בהנאה? בא רבי אבהו אמר כן אבל התורה אומרת חזקיה התורה אומרת לא יאכל באופן פסיבי. זה מלמד שהתורה רוצה גם לאסור בהנאה. והאמת שזה גם משתלב היטב. כי למה אסור ליהנות? לא כי האכילה היא איסור של ליהנות באמצעות אכילה. אלא גם הנאה אבותינו לא נהנו מחמץ לא היה להם חמץ. אז ממילא מאותו סעיף של זכר ליציאת מצרים כמו שאסור לאכול חמץ אסור גם ליהנות מחמץ. אבל זה לא אותו איסור. זה שני איסורים שונים שניהם זכר ליציאת מצרים ולכן אי אפשר להתייחס לאחד כהרחבה של השני. הטענה שלי זה שגם מי שפוסק כרבי אבהו שאיסורי אכילה בתורה הם בעצם איסורי הנאה בדרך של אכילה בחמץ יגיד לא כך. זה בעצם הטענה. ולכן אגב גם בבשר בחלב וגם בכלאי הכרם זה ככה. כי גם שמה האיסור הוא לא הנאה בדרך של אכילה, אלא איסור לאכול. אז מאיפה אתה יודע שההנאה אסורה? אתה צריך עוד פסוק שילמד שההנאה אסורה, ואז באמת שלא כדרך הנאתו, שלא כדרך אכילתו יהיה אסור, כי אסור פעולת אכילה. זה לא משנה אם נהנית או לא נהנית, אסורה פעולת האכילה, זה בדיוק הרעיון. אוקיי. עכשיו, מה קורה בשאור ובחמץ שלא ראוי לאכילה? מכאן הכל ברור, זה ההסבר ברמב"ם למה הוא מביא את הדרשה של חזקיה. עכשיו גם ברור למה בשאור בית שמאי וגם בית הלל אומרים שהוא ודאי אסור באכילה. הוא לא ראוי לאכילה אז מה? מה אכפת לי שהוא לא ראוי לאכילה? הרי הבעיה שלי היא לא ליהנות מהשאור אלא לעשות פעולת אכילה על משהו שנקרא חמץ. שנייה שנייה. אז השאור ודאי נקרא חמץ, נכון? הרי זה הדבר שאיתו מחמיצים עיסות, זה הכי חמץ שיש. אם אני אוכל אותו, עשיתי פעולת אכילה על משהו שנקרא חמץ. אז מה אם לא נהניתי? בדיוק כמו בכלאי הכרם ובבשר בחלב, שלא כדרך הנאתם גם אסור כי זה איסור על פעולת האכילה, זה לא התרחקות מדבר מאוס לא ליהנות ממנו. לכן אומר הרמב"ם גם השאור, בשביל להסביר למה הוא אסור מספיק לי להגיד לך שהשאור נקרא חמץ. אני לא צריך להסביר עוד הלאה, בסדר אבל הרי הוא לא ראוי באכילה, זה לא רלוונטי לאיסור חמץ. מה שחשוב זה רק להוכיח לך שדבר כזה יש עליו שם חמץ. ברגע שיש עליו שם חמץ ועשית עליו פעולת אכילה אז עברת את האיסור. איפה תהיה ההשלכה? באמת האחרונים מתלבטים בזה ואין להם תשובה. מה קורה עם חמץ נוקשה או כל מיני חמצים שמאופשים? ששם ברור שאתה לא עובר על איסור. למה לא? אם בחמץ גם שלא כדרך הנאתו כמו בשאור אסור, אז למה בחמץ מעופש לא? כי חמץ מעופש הוא לא חמץ. הבעיה היא לא בגלל שאתה לא אוכל את החמץ, אלא מה שאתה אוכל הוא לא חמץ. חמץ שהתעפש שלא ראוי לאכילה הוא כבר לא חמץ. בשאור למרות שהוא לא ראוי לאכילה בגלל שהוא ראוי לחמץ בו עיסות אחרות הוא נקרא חמץ, זה כל הרעיון. לכן מספיק מבחינת הרמב"ם להוכיח שזה נקרא חמץ כדי להסביר למה זה אסור. אבל זה לא אומר שכל דבר שלא ראוי לאכילה יהיה אסור בחמץ. כל ההיתרים של דבר שלא ראוי לאכילה קיימים גם בחמץ. אם הוא לא ראוי לאכילה אין איסור מדאורייתא. אוקיי. כי הוא לא חמץ לא כי זאת לא אכילה. אני חושב שעדי, לא זוכר מישהו באחד השיעורים הקודמים הציע פה איזה הצעה אחרת שהשאור שכל דבר שלא ראוי לאכילה הוא לא נאסר בגלל שהוא לא חזיר, לא בגלל שזאת לא אכילה. ואז בשאור הרי הוא אמנם לא ראוי לאכילה אבל אי אפשר להגיד שבגלל זה הוא לא חמץ, זה אבא של החמץ הרי איתו מחמצים עיסות אחרות, אז מה אכפת לי שזה לא כדרך אכילתם? לכן זה יהיה אסור. אני טוען שרק בחמץ זה ככה. עכשיו אני חוזר. אני טוען שרק בחמץ זה ככה. באיסורי אכילה רגילים לא בהכרח. יש בזה מחלוקות ראשונים, אני לא רוצה להיכנס לזה, האם שלא כדרך אכילתם זה פגם באופן האכילה או שהדבר הנאכל הוא לא הדבר האסור. זה מחלוקת ראשונים. אני טוען שבחמץ לא צריך להגיע לזה, כי בחמץ כל הרעיון הוא לעשות פעולת אכילה על דבר שנקרא חמץ. זה האיסור. לכן באמת לפי הרמב"ם צריך מקור נפרד שאוסר את זה בהנאה, זה חזקיה. ולכן גם יותר מזה, לכן גם באותה הלכה שהרמב"ם מראה שזה אסור בהנאה הרמב"ם גם מוסיף את הנקודה הזאת ששאור וחמץ זה אותו דבר, כי זה מאותו יסוד. למה השאור הוא כמו חמץ? בגלל שאיסור האכילה הוא לא הנאה בדרך של אכילה. אז היית אומר טוב אז אם ככה אז בעצם אין איסור הנאה בחמץ, כי בחמץ איסור האכילה הוא איסור על פעולת האכילה. אוקיי. לכן אומר הרמב"ם גם איסור ההנאה, כשם שאסרו את האכילה אסרו גם את ההנאה, אבל יש לזה מקור נפרד. לא יאכל לא בגלל שהרחבה של איסור אכילה אלא מקור נפרד. באמת ההלכה ב' הזאת מביאה שני אספקטים של אותו יסוד. גם זה שצריך מקור נפרד להנאה וגם זה שהשאור הוא כמו חמץ, שזה שני צדדים של אותה מטבע. שזה שני צדדים של אותה מטבע כי בעצם מה שהיא רוצה להגיד לך ההלכה הזאת שאיסור אכילת חמץ הוא איסור על פעולת אכילה, הוא לא איסור על הנאה בדרך של אכילה. בסדר? ובמובן הזה זה כמו כלאי הכרם כמו בשר בחלב וכל הדברים האחרים. איזה חמץ שלא ראוי לאכילה, לפי זה חמץ שלא ראוי לאכילה גם צריך להיות אסור. נכון? חמץ לא שאור. למה? עשית פעולת אכילה אבל לא על חמץ. עשיתי פעולת אכילה אבל לא על חמץ. כן. חמץ ששורף אותך או חמץ מעופש סליחה. בסדר? זה בדיוק הנקודה. זאת אומרת טענה שאולי פעולת אכילה יש פה, לפחות לחלק מהראשונים, לאכול דבר שהוא שלא כדרך אכילתם זה פגם בפעולת האכילה, לחלק אחר של האחרונים זה פגם בדבר. ופה אפילו אלו שאומרים זה פגם בדבר. השלכה נוספת אחת זה לגבי איזה עוד איסור שיש לו בסיס היסטורי אנחנו מכירים? איסור אכילה. גיד הנשה. נכון? גיד הנשה הייתי מצפה שיהיה אותו דבר אם אני צודק בחמץ. ואכן זה בדיוק אותו דבר. הרמב"ם כותב ובגמרא בפסחים לא ניכנס כרגע כי זה קצת מסובך הקטע הזה, אבל מה שיוצא תכלס בגמרא בפסחים אולי הבאתי את זה אצלכם למטה במתחת לרבי יצחק נפחא הרי גיד הנשה לא חשוב, יוצא משם שיש מחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה לגבי גיד הנשה האם יש בנותן טעם או אין בו בנותן טעם, האם בגיד זה נקרא שיש לו טעם של אוכל או אין בו, והגמרא תולה בזה את השאלה אם יש איסור הנאה בגיד הנשה או אין הנאה באיסור גיד הנשה. עכשיו הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות בפרק ט"ו הלכה י"ז הוא אומר ככה, רגע שנייה, כן, בסוף הוא כותב והגיד עצמו אין משערים בו ואינו אוסר שאין בגידים בנותן טעם, זה סוף ההלכה. הוא פוסק כמו הדעה שאין בגידים בנותן טעם, בסדר? לפי השיטה הזאת בגמרא בפסחים כתוב שיש איסור הנאה בגיד. תוספות מסביר כי אם אין בזה בנותן טעם אז ברור שמה שאסרו פה זה לא זה לא האכילה אלא ההנאה, בסדר? כי אין בזה בנותן טעם, אין פה אין פה משמעות לאכילה. טוב, על זה המקום להתווכח, אבל ככה זה כתוב מפורש בגמרא. ועל זה שואלים כל כל נושאי הכלים של הרמב"ם, זה נגד הגמרא. אתה פוסק שאין בגידים בנותן טעם ויחד עם זה אתה אומר שבגידים אין איסור הנאה. תראו בהלכה פרק ח' הלכה י"ד, זאת ממש הלכה אחת לפני ההלכה שהוא פוסק רבי אבהו שקראנו קודם. גיד הנשה מותר בהנאה, לפיכך מותר לאדם לשלוח לעכו"ם ירך שגיד הנשה בתוכה וכולי. אז שואלים כולם איך מותר בהנאה? אתה פוסק שאין בגידים בנותן טעם. הגמרא אומרת שזה הא בהא תליא. הראש למשל שואל את זה, כן? והרמ"ך ששואל כולם שואלים את זה על הרמב"ם. הטענה שלי זה שמה שכתוב ברמב"ם זה אותו יסוד. כיוון שבגיד הנשה, לא הבנתי, מה שכתוב ברמב"ם זה אותו יסוד, שמה שקורה בגיד הנשה, גם בגיד הנשה האיסור לאכול את גיד הנשה הוא איסור היסטורי. גיד הנשה אין בו משהו מאוס מצד עצמו, נכון? לכן העובדה שהוא נאסר באכילה לא יכולה ללמד אותי שהוא אסור בהנאה. אתה צריך מקור נפרד אם אתה רוצה לאסור אותו בהנאה. איסור האכילה זה איסור על פעולת אכילה של גיד הנשה, ולמה? כי כמו שיעקב עשה את זה ככה אנחנו אמורים לא לאכול ממש כמו בפסח. אותו דבר. לכן הרמב"ם אומר שאיסור האכילה בגיד הנשה הוא איסור על פעולת אכילה, ולכן אם אתה רוצה לאסור בהנאה אתה צריך מקור נפרד. בחמץ יש לי מקור נפרד מזה שכתוב בשפה פסיבית לא ייאכל. בגיד אין. לכן אין פה איסור הנאה. תשאלו מה עם הגמרא, והרי הגמרא תולה את זה? אני אשאל אתכם שאלה יותר חזקה על הגמרא. הגמרא הרי אומרת ברבי אבהו תחילת הגמרא שקראנו אותה, זה תחילת הסוגיה. רבי אבהו אומר את היסוד שלו על חמץ, שם מתחיל כל הוויכוח. כל הוויכוח בין רבי אבהו לחזקיה מדבר על חמץ. ואני טענתי לפי הרמב"ם שהיסוד של רבי אבהו לא רלוונטי לחמץ. בחמץ גם רבי אבהו מסכים שהאיסור הוא לא איסור הנאת אכילה אלא על פעולת אכילה. הטענה שלי שהגמרא הזאת היא לא להלכה לפי הרמב"ם. הגמרא הזאת באופן עקבי לומדת כמו תוספות. היא לומדת שאיסור האכילה בחמץ הוא באמת איסור הנאת אכילה בחמץ. אבל אומר הרמב"ם באופן עקבי ואני יכול להראות את זה בעוד מקומות, הרמב"ם באופן עקבי לא פוסק כמו הגמרא הזאת בכמה וכמה מקומות שיטתית. אני אומר יכול להיות אגב שהמקור של הרמב"ם זה הגמרא בביצה. אפשר לבודד את רבי אבהו ולהשאיר אותו. רבי אבהו כפרשנות הגמרא בפסחים זה לא כמו הרמב"ם. הרמב"ם טוען שרבי אבהו עצמו אומר יסוד אחר. איפה אנחנו רואים את זה? בגמרא בביצה שהגמרא בביצה אומרת לי שהייתי עושה קל וחומר על שאור מחמץ. לפי רבי אבהו זה הרי לא יעלה על הדעת. אם איסור אכילה יסודו זה איסור הנאת אכילה אז איך אפשר לעשות קל וחומר מחמץ לשאור, בשאור אין הנאת אכילה? רואים בגמרא בביצה שכל מה שחשוב לשאלה כמה אתה חמץ, לא כמה הנאת אכילה יש לך. זה תפיסה אחרת בדעת רבי אבהו. ולכן אולי אני אומר שהמקור של הרמב"ם זה הגמרא בביצה. דבר אחד ברור ושיש על זה עשרות ראיות, לא יודע עשרות, שמונה עשר ראיות יש לי על העניין הזה, שיטתית. בכל פסקה בגמרא בפסחים וזה גמרא ארוכה, שלושה דפים, הרמב"ם פוסק לא כמו מסקנת הגמרא. ובכל מקום האחרונים מקשים עליו ולא מבינים מה זה, איך זה יכול להיות, זה נגד הגמרא ובאופן שיטתי הרמב"ם הולך נגד הסוגיה בפסחים. הגמרא בפסחים מניחה שאיסור חמץ הוא אולי אפילו שאין בכלל איסורים מסוג אחר, אבל שאיסור חמץ לפחות הוא איסור של הנאה בדרך של אכילה. הרמב"ם טוען שלא. וממילא מכאן מתגלגל הרבה דברים. אותו דבר בגיד הנשה, אותו דבר בחמץ. עכשיו תראו השלכה נוספת. אגב גם בבשר בחלב, בבשר בחלב אמרתי שהאיסור הוא איסור על פעולת אכילה, ולכן להנאה צריך מקור נפרד. בדיוק כמו בחמץ. במובן הזה בשר בחלב דומה לחמץ. איסור על פעולת אכילה לא על הנאת אכילה. רק שבשני המקומות האלה יש גם איסור הנאה. הוא לא נלמד מאיסור אכילה, הוא נלמד ממקור נפרד. בגיד אין לי מקור נפרד. כל מה שיכולתי זה רק ללמוד אותו מאכילה, אבל מאכילה אי אפשר ללמוד אותו כי זה איסור על פעולת האכילה. אז אני אדלג קצת על ה… לכן שלא כדרך הנאתם אסור, כן, כל מה שדיברנו. עכשיו תראו הרמב"ם בפרק א' מהלכות חמץ ומצה הלכה ז'. מופיע אצלכם אני לא זוכר כבר. הרמב"ם אומר ככה: האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא, הרי זה אסור מן התורה. שנאמר, לא יאכל חמץ. לא יאכל חמץ עוד פעם הלשון הפסיבית. ואף על פי כן, אינו חייב כרת או קרבן אלא על כשיעור שהוא כזית. והאוכל פחות מכזית במזיד מכין אותו מכת מרדות. כרקע לדברים צריך לדעת שרבי יוחנן וריש לקיש וזה בפרק שלנו ביומא, נחלקים בדין חצי שיעור. הזכרתי את זה כבר. ריש לקיש אומר שחצי שיעור אסור מדרבנן. רבי יוחנן אומר חצי שיעור אסור מן התורה. כל חלב כל דם חלב וסברת חזי לאיצטרופי, אבל חצי שיעור אסור מן התורה. שואלים כמה וכמה נושאי כלים ובראשם הכסף משנה אבל עוד נושאי כלים פה על הרמב"ם, למה הרמב"ם מביא מקור לזה שחצי שיעור בחמץ אסור? יש דין כללי בתורה חצי שיעור אסור בכל האיסורים. עוד פעם הוא מביא את אותו פסוק לא יאכל של חזקיה. פה זה לא חזקיה כי זה לא קשור למחלוקת חזקיה ורבי אבהו, אבל הוא מביא מקור לזה שיש איסור חצי שיעור בחמץ. למה? אולי לפי שהרמב"ם לא לוקה פה כפי רבי יוחנן. בכל מקרה לא לוקה. כולם מסכימים שלא לוקה. לא. פחות מכזית מכין אותו מכת מרדות. מכת מרדות זה לא מלקות. שאר האיסורים גם. בפשטות כן, למה לא? אפילו על דרבנן לוקה מכת מרדות. למה על דאורייתא שאין מלקות לא ילקה? ביטול עשה גם לוקה מכת מרדות. הכסף משנה מרגיש בזה וכאן הוא כבר נשאר בצריך עיון. כסף משנה על הלכה ב' ראינו שהוא הציע שהרמב"ם מביא מקור כי זה הכי מתלבש לו למרות שלא באמת פוסק כחזקיה. פה אני טוען שזה אותו הרמב"ם לשיטתו עוד רגע אני אסביר. אבל פה הכסף משנה עוד פעם מקשה, האוכל מן החמץ עצמו בפסח שנאמר, קשיא לי למה לי קרא בחמץ בפסח? הא בכל איסורין שבתורה קיימא לן חצי שיעור אסור מן התורה. ועוד קשה דאי מקרא איפכא הווה ליה למילף מיניה שלא יאכל שיעור אכילה משמע מה… הוא לא מבין את המקור. טוב, זה יש פה אגב חידוש של האגלי טל ששיטת הרמב"ם חצי שיעור בפסח לפחות זה רק חצי, לא פחות. זה נובע מקושיית הכסף משנה הבאה שלא קראתי לא משנה. למה הרמב"ם אומר אפילו פחות מכשיעור? שיגיד כל שהוא. למה פחות מכשיעור? זה כנראה להגיד שרק חצי. חידוש מעניין למה. ראיתי פעם איזה מאמר של הרב זילברשטיין בזה, מנסה לעשות אבחנה בין סברת חזי לאיצטרופי לבין הריבוי מכל חלב כל דם חלב. אבל זה טוב, זה אולי אם אני אספיק לגעת בחצי שיעור. הטענה שלי טענה פשוטה מאוד. הרמב"ם פה הולך לשיטתו עוד פעם אותו דבר. אם האיסור אכילה… למה באמת חצי שיעור אסור מן התורה לרבי יוחנן שפוסקים כמוהו? אז בסברת חזי לאיצטרופי רב שמעון מסביר כך. בסופו של דבר הרי כשאתה אוכל חצי שיעור אוכל, אז נכון שלא היתה לך הנאה מלאה. אבל עשית את סוג האיסור האסור. את אותו סוג מה שאסור. אכלת עכשיו עוד חצי שיעור, אז זה כבר יהפוך למשהו שיש בו מלקות. אז גם אם לא אכלת את העוד חצי, אבל זה חזי לאיצטרופי, איכות האיסור קיימת פה, רק חסר בכמות. אז לכן באופן עקרוני זה אסור מן התורה. מלקות לא תקבל על זה, כי למלקות יש את החידוש של השיעורים. פחות משיעור לא לוקים, אבל איכות האיסור קיימת פה. עכשיו לפי זה אפשר להבין למשל בתחילת מסכת שבת, אולי הזכרתי את זה אני לא זוכר, בתחילת מסכת שבת יש שם דיון על הוצאה והכנסה, או על עקירה והנחה סליחה, במלאכת הוצאה והכנסה. ושם המשנה והגמרא מדברות שם על פשט עני את ידו והניח אצל בעל הבית או בעל הבית לקח מהעני, כן בעל הבית נמצא בבית והעני נמצא ברשות הרבים והשאלה כשהוא לוקח את מה שהעני. שואלים על זה האחרונים למה לא יהיה חייב מדין חצי שיעור. יש פה עקירה, חסרה פה הנחה, אז יש פה חצי, חצי פעולה של הוצאה. למה לא תהיה חייב? לא חייב, אלא אסור מדאורייתא מדין חצי שיעור. אז השפת אמת טוען, מה? אולי הגדרה של שניים, אז זה חצי ממה שהיה שייך מהגדרה מלאה וזה חצי שיעור. פה עד שאתה לא עושה עקירה והנחה, זה לא בכלל… אתה אומר שזה חצי איכותי, בדיוק. אז השפת אמת שם רוצה לטעון, הוא אומר יסוד יותר כללי. הוא רוצה לטעון שאין חצי שיעור בפעולות. יש חצי שיעור בכמויות של חפצים. באיסור, החכם צבי אומר את זה רק על איסורי אכילה. השפת אמת אצלו זה קצת יותר רחב, לאו דווקא איסורי אכילה, אבל כשנגיד בהוצאה למשל אולי גם יש מקום לדון. אבל שיש חצי מחפץ מסוים אתה יכול לדבר על חצי שיעור, אבל לא חצי מפעולה. ולמה? כי חצי מפעולה זה לא שחסר בכמות הפעולה, אין לזה בכלל חשיבות של פעולה. אם אכלת חצי שיעור, אז בעצם יש פה חצי מההנאה. זו לא הנאה מלאה, אז אתה אסור מן התורה שאתה לא לוקה. חצי מהפעולה היא בכלל לא פעולה. פה זה כמובן הרבה יותר קל להבין את זה. אם יש עקירה בלי הנחה זה לא חצי הוצאה, זה בכלל לא הוצאה. הוצאה זה הכל ביחד. אולי אם תוציא פחות אבל תעשה עליו את העקירה והנחה, פחות מכשיעור, על זה אפשר לדבר על חצי שיעור. אולי, אז יש מחלוקות. אבל אם אתה עושה רק עקירה בלי הנחה אז זה בכלל לא קיימת איכות הפעולה. לא רק בכמות חסרה, איכות חסרה גם. השלמה? בדיוק. מה, זה לא חזי לאיצטרופי. אם תעשה פעמיים עקירה זה לא מביא אותך לחיוב דאורייתא. לכן גם עקירה אחת היא לא חצי שיעור. אם תאכל שני חצאי זיתים אז אתה מגיע לאיסור דאורייתא. אז גם כשאכלת חצי זית אחד יש בו את איכות האיסור, רק חסר בכמות. אוקיי? ואז הטענה שלי עכשיו לגבי חמץ. בבליעה למשל אין הנאה? מה פתאום? אם אין הנאה אז אין איסור. יש הנאה. אין הנאה. אם יש הנאה אז יש איסור, אם אין הנאה אין איסור. נכון. תלוי בשאלה מה ההנאה הנדרשת בשביל לעבור איסור. בכל איסור יש הגדרה נפרדת. אבל בואו, אני רוצה רגע להתקדם. אז הטענה בעצם שלי היא הבאה, כיוון שהגדרת האיסור באכילת חמץ היא לא הנאה מהחמץ, אלא פעולה של אכילת חמץ, לא שייך בזה חצי שיעור. אין חצי שיעור על פעולות. באיסורי אכילה מה שחסר לך עשית הנאה רק לא בכמות מספקת, אז זה דין חצי שיעור. אבל בחמץ זה חצי מפעולה. זה כמו עקירה בלי הנחה. עוד פעם, היה מקום לחלק, שהעקירה בלי הנחה חסר בה איכות, פה בכל זאת עשית את אותו דבר רק על פחות כמות. אבל עדיין כיוון שחסר בשיעור זאת לא פעולה. ואז אתה יכול להגיד שבכלל אין דין חצי שיעור. בא הרמב"ם ואומר כן, אבל יש לי מקור שבכל זאת עושה חצי שיעור. ועכשיו יש לדון לאור מה שאמרתי קודם. מה התורה חידשה? האם התורה חידשה שבכל זאת יש פה דין חצי שיעור, או שזה גופא התורה חידשה שזה לא כמו עקירה והנחה, אלא בסך הכל פה יש את האיכות המלאה של הפעולה, למרות שזה רק פעולה ולא הנאה, ויש פה את האיכות המלאה של הפעולה שנעשית על חלק מהכמות, ולכן פה יהיה איסור חצי שיעור. אבל בשביל להגיד את זה צריך פסוק. זה הטענה שאני אומר. אחרי שיש פסוק אני אומר זה לא כמו עקירה מול הנחה. אבל בשביל להגיד את זה צריך פסוק. לכן לא קשה מה שמקשים על הרמב"ם. זה אותו יסוד. מה שלא היה קשה על הרמב"ם בהלכה ב' זה אותו דבר בהלכה ז'. עכשיו הנקודה המעניינת היא שהפרי מגדים טוען אותו דבר על גיד הנשה. וכולם מקשים עליו. בגיד הנשה לא יהיה דין חצי שיעור. למה לא יהיה דין חצי שיעור? לפי איך שאני אומר עכשיו זה מתבקש. כי אם הוא לא היה אומר הייתי אומר את זה. כי גם בגיד הנשה האיסור הוא איסור על פעולת אכילה, לא איסור על הנאה מהדבר. בגיד הנשה, אגב גיד הנשה דומה לחמץ בעוד מובן. כמו שבחמץ נאסר שאור שאין בו בכלל הנאת אכילה, בגיד הנשה שאין בו בנותן טעם גם אין הנאת אכילה בכלל, אתה אוכל עץ. הגמרא קוראת לגיד הנשה עץ. אתה אוכל עץ. איפה מצאנו שהתורה אוסרת באכילה דבר שלא ראוי לאכילה? זה ממש כמו חמץ. הדמיון הוא מושלם בין שני הדברים האלה. כי בשני המקומות לא אכפת לי ההנאה, פעולה של אכילה, זכר למה שהיה היסטורי, זה מה שנאסר. לכן גם חצי שיעור בגיד הנשה יהיה אותו דבר כמו חצי שיעור בחמץ. אותו דבר. יש פה נקודה מעניינת, אני ככה קצת מדלג קדימה כי כבר צריך לסיים ואני לא רוצה למשוך את זה הלאה. תראו את המהרלנ"ח שהמשנה למלך מביא. הבאתי אצלכם נכון את המשנה למלך. על אותה הלכה ברמב"ם, הלכה ז'. הוא מיישב את הקושיא של הכסף משנה. ראיתי להרב מהר"לנח וזה מביא אותנו כבר לקרוב יותר אלינו. וראיתי להרב מהר"לנח בתשובה סימן נ"א, דאוקשי ליה קושיית מרן ז"ל דהכסף משנה. ותרץ דאיסור חמץ דלא דמי לחלב, כי בחצי שיעור לומדים מכל חלב, כל דהו חלב. אז אומר איסור חמץ לא דומה לחלב. למה? דמשם למדנו דחצי שיעור אסור, משום דחלב אסור לעולם ולא היה לו שעת היתר. מה שאין כן בחמץ שמותר קודם הפסח, ולכן הוצרך פסוק בפני עצמו בחמץ לאסור חצי שיעור. איך לומדים את זה בדרך כלל? שיש איסור גברא ואיסור חפצא. הרבה אחרונים טוענים שאיסור שתלוי בזמן הוא לא איסור חפצא, כי עובדה שאותו חפץ עצמו מותר בזמן אחד ואסור בזמן אחר. בחפץ עצמו לא היה שום שינוי. ברור שהאיסור פונה לאדם ולא לחפץ, האדם בזמן מסוים אסור לו לאכול את הדבר, אבל זה לא איסור בדבר עצמו. אוקיי. אז המהר"לנח טוען שבפסח כיוון שזה איסור שתלוי בזמן, אז על זה הייתי אומר שלא שייך חצי שיעור. לכן המהר"לנח מביא פסוק שעושה חצי שיעור. כך הוא מיישב את הכסף משנה. דברים אלו הם פלאי פלאות. זה נראה מופרך לחלוטין. כל הדיון על חצי שיעור על מה הוא בגמרא? הוא נלמד מחלב, אבל על מה סוף הדיון בגמרא? מביאים את המקור מחלב על יום כיפור. תשמע מינה דיומא. הדיון הוא על יום כיפור, מי שאכל חצי שיעור ביום כיפור. איפה יש לכם איסור יותר תלוי בזמן מזה? איך אפשר להגיד שבאיסור שתלוי בזמן אין דין חצי שיעור? כל מה שהגמרא עושה זה ללמוד מחלב לאיסור יום כיפור. שאני לא יכול ללמוד מחלב על איסורים שתלויים בזמן, כי חלב זה איסור שלא תלוי בזמן. אז מה הגמרא עושה כשהיא לומדת את זה על יום כיפור? כך הרב ז'ולטי מקשה על העניין הזה בשו"ת שלו, במשנת יעבץ. כן, משנת יעבץ. שאלת יעבץ זה משהו אחר. משנת יעבץ. הוא מקשה את זה על המהר"לנח, אבל ראיתי את זה בעוד מקומות. זה דברים מוזרים. יכול להיות, אני לא יודע, זה עיקר חסר מן הספר, אבל הדברים שלו באמת מופרכים לגמרי. זה לא משהו שהוא מפספס, זה גוף הסוגיה. יכול להיות שמה שהמהר"לנח התכוון לומר זה את מה שאני אמרתי. ומה שהוא אומר זה ככה. באיסורי אכילה רגילים הם איסורי חפצא. החפץ הוא מאוס והתורה רוצה להרחיק אותך ממנו. ולכן התורה אומרת לך תתרחק, ואז אל תהנה, וגם האכילה היא רק דוגמה, אבל אל תעשה שם כלום, לא אכילה לא הנאה, שום דבר. תתרחק מהחפץ. חמץ הוא לא כזה. איך אני יודע שהוא לא כזה? כי הוא תלוי בזמן. מה שאמרתי קודם. חמץ הרי אמרתי הוא לא מאוס מצד עצמו. ערב פסח, יום אחרי פסח, אפשר לאכול, הכל בסדר, אין עניין להתרחק מחמץ לא בימי הפסח. זה בדיוק השיקול שהבאתי לכם קודם כדי להראות לכם שחמץ זה לא חזיר. חמץ זה לא דבר שהוא מאוס מצד עצמו אלא זה זכר לאירוע היסטורי. התלות בזמן מבחינת המהר"לנח היא סימן, לא סיבה. היא סימן לזה שאיסור חמץ הוא איסור על פעולה ולא איסור על התרחקות מחפץ מאוס. כי עובדה שלפני החג ואחרי החג אין שום עניין להתרחק. בחמץ יש תשביתו והסיבה לתשביתו היא כדי שנתרחק ממנו. לא הבנתי. לא ביטול, שריפה. למה צריך לשרוף? הרי יש ביטול. אז זה שאלה אם החובה לשרוף היא כדי להתרחק. בכלל לא ברור, בכלל לא ברור שהשריפה היא כדי להתחמק. אדרבא, הבאנו דאורייתא, מביא את הר"ן הזה בתור דוגמה חריגה למי שאומר שיש סייג בדאורייתא. שהתשביתו הוא סייג לבל יראה. ובתפיסה הפשוטה היא שאין סייגים בדאורייתא. בכל אופן אז הטענה שלי היא ככה, שהמהר"לנח, והמשנה למלך שמביא אותו, גם המשנה למלך עצמו לא מקשה עליו מיום כיפור. הוא מביא אותו והכל בסדר. זה פספוס שהוא לא היה מפספס דבר כזה. הנקודה היא שהתלות בזמן היא סימן, היא לא סיבה. לא כל דבר שתלוי בזמן מדובר. בפסח אני אומר לך שאין לי בעיה שתהנה מהחמץ באופן עקרוני. איסור אכילה הוא לא איסור הנאה. יש איסור הנאה נפרד, אבל איסור אכילה הוא איסור על פעולת אכילה בחמץ. לכן הוא אומר לא שייך בזה חצי שיעור. התלות בזמן היא רק סימן שמראה לך שזה לא דבר מאוס אלא יש פה איסור על פעולת אכילה, מה שאני אמרתי קודם. מה קורה ביום כיפור? כאן הגענו בעצם ליום כיפור. ביום כיפור גם חריג, נכון? הוא איסור שתלוי בזמן. החפץ מצד עצמו לא מאוס, כי אפשר לאכול הרי את כל המאכלים לפני יום כיפור ואחרי יום כיפור. יש אפילו מצווה בתשיעי לאכול, נכון? אז אותו שיקול קיים גם לגבי… אבל מצד שני ביום כיפור זה לא איסור אכילה בכלל, אלא איזה איסור? חובה להתענות. נכון. אין איסור אכילה. דיברנו על זה, זו חובה להתענות. אם זה חובה להתענות אז זה חוזר בהפוך על הפוך לדין חצי שיעור. ברור שזה דומה לחלב. כיוון שביום כיפור לא אסרו עליך את פעולת האכילה. נכון שזה לא חפץ מאוס וזה לא כמו שאר איסורי התורה במובן הזה שזה חפץ שאתה צריך להתרחק ממנו, לא ליהנות ממנו, לא לאכול כמו כל איסור אכילה רגיל. במובן הזה זה לא כמו איסורי התורה הרגילים, אבל זה גם לא כמו חמץ. כי בזה זה איסור גברא, אבל איסור גברא לא במובן של אסור עליך פעולת אכילה. זה איסור תוצאתי. הגברא צריך להיות בתענית. אסור לך ליהנות מהדבר שאתה אוכל, כי אם אתה נהנה אתה לא מתענה. הבעיה היא לא פעולת האכילה. אז אם זה ככה ברור שחצי שיעור יהיה אסור, מה ההבדל בין זה לבין חלב? אז מה אכפת לי זה תלוי בזמן? התלות בזמן היא סימן היא לא סיבה. בחמץ בפסח התלות בזמן מראה לך שזה איסור על פעולת אכילה. ביום כיפור התלות בזמן מראה לך שהחפץ לא מאוס, במובן הזה זה כמו חמץ בפסח. מצד שני אתה לא יכול להגיד שזה לא איסור על הנאה מהדבר או התרחקות מהדבר כשכל היסוד ביום כיפור הוא חובה להתענות. בסדר. לכן ביום כיפור באמת שייך חצי שיעור ואין שום בעיה ללמוד את זה מחלב. אוקיי? טוב, אני אעצור כאן, אני אשלח לכם, יש עוד לגבי ביטולים ולגבי המון דברים, יש עוד המון השלכות ליסוד המעניין הזה. אני אשלח לכם, כתבתי על זה איזה מאמר שכתבתי, אני אשלח לכם אותו. אבל בפעם הבאה אני כבר רוצה לסיים את ההגדרה של איסורי אכילה, לעבור לשתייה ולסיים איזה כמה דיונים ביום כיפור כמה שנספיק, יש לנו עוד פגישה אחת בעצם רק. רפואה שלמה, תודה רבה, ברוך תהיה.