יומא פרק 8 שיעור 3

[הרב מיכאל אברהם] עכשיו הפעם ננסה לעסוק בדיון במצוות של יום כיפור, והזכרתי כבר שיש פה מצוות של מלאכה ומצוות של עינוי. בכל אחת מהקטגוריות האלה יש לפחות ברמב"ם לאו ועשה. זה לא מוסכם לגמרי, קצת אני אעיר על זה, אבל עקרונית יש גם לאו וגם עשה. הדבר הזה, כן, יש מצווה לשבות ממלאכה ויש איסור לעשות מלאכה. יש מצווה להתענות ויש איסור לא לאכול ולא לשתות עם העינויים, נדבר עוד אם זה דאורייתא או דרבנן, זו מחלוקת ראשונים, אבל יש כאן שתי כפילויות, גם במלאכה וגם בעינוי. העשה והלאו הם כפולים, בעצם הם אומרים אותו דבר. המצווה להתענות והאיסור לאכול, או המצווה לשבות והאיסור לעשות מלאכה, הם בעצם אותו דבר. אז על הכפילות הזאת אני עוד אדבר, אבל אני אקדים שמבחינת הפסוקים, בפסוקים עצמם מה שמופיע זה לאו במלאכה ועשה בעינוי. ועניתם את נפשותיכם, זו מצוות עשה, ולא תעשה כל מלאכה, זה הלאו. לא תעשו בו מלאכה, זה הלאו. אני מדבר על יום כיפור, לא על שבת. העשה במלאכה והלאו בעינוי המקור שלהם הוא בעייתי. בתורה לכאורה לא מופיע במפורש, לא עשה במלאכה ולא לאו בעינוי. הרמב"ם מונה את זה, ואני צריך להבין מאיפה הוא מוציא את זה, למה ואיך זה עובד. אבל בשביל לדון בדברים האלה אני צריך לברר בעצם שלושה בירורים מקדימים. ונראה מה מתוך זה אני אספיק היום, אני אנסה אולי לעשות הכל עד כמה שאני אספיק. אחד מהם זה היחסים באופן כללי בין לאווים לבין עשין. למה יש לאו ועשה כפולים שבעצם אומרים אותו דבר? אז למה מונים את שניהם? מה ההבדל בין לאו לבין עשה באופן עקרוני? אחרי זה להיכנס לעינוי ולשביתה ביום כיפור. הדבר השני זה אם דבר לא כתוב במפורש בתורה, אז מאיפה זה יכול לצאת? אמרתי שרק שני דברים מופיעים בתורה, עשה על עינוי ולאו של עשיית מלאכה. אז מאיפה אפשר להוציא אזהרה על עינוי ועשה של עשיית מלאכה? כנראה מאיזושהי דרשה. הבעיה היא שלפחות לפי הרמב"ם דרשה, דבר שיוצא מדרשה הוא לא דאורייתא, אי אפשר למנות אותו במניין המצוות.

[Speaker B] ובכל זאת הוא מונה את זה.

[הרב מיכאל אברהם] פה הוא כן מונה, ואז צריך להבין איך בכל זאת העסק הזה עובד. זה יזקיק אותנו להיכנס קצת לשאלה מה מעמדם של הלכות או של מצוות שיוצאות מדרשות.

[Speaker C] זה נראה לי קצת מוזר כי כל הלכות שבת באות מדרשה. אז מה? כל ל"ט מלאכות זה דאורייתא, ממש דאורייתא.

[הרב מיכאל אברהם] מה דאורייתא? וכמה מצוות יש בדאורייתא?

[Speaker C] כל ל"ט מלאכות

[הרב מיכאל אברהם] שבת, כמה מצוות מנויות? שתיים.

[Speaker C] אחת או שתיים, זאת

[הרב מיכאל אברהם] אומרת עשה ולאו.

[Speaker C] כי זה כתוב בתורה לשבות ולא תעשה כל מלאכה.

[הרב מיכאל אברהם] הפירוט מה נחשב לשבות ומה נחשב עשיית מלאכה זה נלמד מכל מיני מקומות, אבל לא מונים מצווה שהיא לא כתובה בתורה גם אם היא יוצאת מדרשה, לפי הרמב"ם אני אומר, גם אם היא יוצאת מדרשה. אז על זה, זה הנושא השני שאני אצטרך לעסוק בו, זו השאלה של דברים שנלמדים מדרשות, עונש, אזהרה, מה היחס ביניהם, זה הנושא השני. הנושא השלישי זה איזה סוגי מצוות עשה ישנן ואיך אפשר להבין מצוות עשה שנראית כמו לאו. מצוות עשה לשבות ממלאכה. מה זה מצוות עשה? זה איסור לעשות מלאכה, מה זה מצוות עשה לשבות? המצווה לא אומרת לי לעשות משהו, נכון? זו רק צורה אחרת לאסור עליי עשיית מלאכה. אז מה תוכנה של המצווה הזאת בכלל? איזה סוג מצווה זאת? זה לאו הבא מכלל עשה, זה עשה? מה פשר העניין הזה? אז זה יהיה דיון נוסף, איך

[Speaker D] אפשר להבין

[הרב מיכאל אברהם] מצוות עשה שבעצם אוסרת עליך משהו בדיוק כמו לאו. זה קשור כמובן לשאלת הכפילויות בין הלאו לבין העשה, אבל זו שאלה נוספת על גביה. אז זה הנושא השלישי שאני ארצה לגעת בו, וזה אומר שיש כמה סוגי מצוות עשה, קצת נכיר אותם, ואז יהיו לנו פחות או יותר הכלים להבין את ארבעת המצוות של יום כיפור. לכן היום אנחנו עדיין בתחום המבואות, אני מקווה שפחות או יותר אני אגמור את זה היום. טוב, אז אני אתחיל אולי רק עוד הערה במה שאני. אני אשלח, אני אשלח איזשהו סיכום סכמטי על השיעור של היום, כי לפחות שני הנושאים הראשונים יש לי עליהם מאמרים ארוכים, אני אשלח פשוט את המאמרים בתור סיכום, אז תוכלו לקרוא את זה שם. הנושא השלישי זה סדרת שיעורים שאני לא יודע אם כדאי לשלוח אותה כי זה מכניס אותנו לסוגיות אחרות, אז נראה, אבל סכמטית אני אשלח סיכום סכמטי לפחות. טוב, אז יש לנו הנושא הראשון זה בעצם יחס בין לאו לבין עשה. כן, מה קורה כשיש לנו לאו ועשה כפולים? אז כאן גם אני אשלח לכם על זה לינק לאיזה טור שכתבתי ממש עכשיו באתר שלי כי הוא באמת עסק בדיוק בנקודה הזאת. הרמב"ם בשורש השישי הרמב"ם כותב שכאשר יש מצוות עשה כפולות, סליחה, כפילות בין מצוות עשה לבין לאו, מונים את הלאו עם הלאוין ואת העשה עם העשין. אוקיי. הדברים האלה באים על רקע מה שהוא כותב בשורש התשיעי, ששם הוא כותב שאם יש כפילות בתורה לא מונים כל מופע כמצווה בפני עצמה. לדוגמה, יש שתים עשרה פעמים בתורה מצווה לשמור שבת. במניין המצוות מופיעה מצווה אחת, מצוות עשה לשבות בשבת. למה? כי המצוות הן כפולות, זה אותו תוכן. כמובן זה מעורר את השאלה אז למה התורה חוזרת על זה כל כך הרבה פעמים? ועל זה יש התכתשות רבתי בין הרמב"ם לרמב"ן סביב השורש התשיעי. אבל עקרונית ברגע שהתכנים הם כפולים או חוזרים על עצמם, זה לא נמנה לחוד, זה נמנה פעם אחת. זה הכל כאשר יש כפילות בין הרבה לאוין או הרבה עשין. בשורש השישי אומר הרמב"ם אם יש כפילות בין לאו לבין עשה אז כן מונים. למרות שגם שם אנחנו מדברים על כפילות, על חפיפה. כמו שהבאתי את הדוגמאות קודם, כמו מצוות עשה לשבות בשבת ואיסור לעשות מלאכה בשבת, אין שום הבדל. זה מצווה אותנו אותו דבר. אבל כיוון שאחד הוא לאו והשני הוא עשה, אומר הרמב"ם מונים את שניהם. אבל הרמב"ם מחדש חידוש יותר גדול. לא רק שמונים את שניהם, לכאורה זה נראה מיותר אבל שימו לב זה לא מיותר בכלל. הרמב"ם אומר מונים את שניהם, זה בכותרת לשורש השישי, מונים את שניהם, את הלאו בין הלאוין ואת העשה בין העשין. וזה גם חידוש. כיוון שהייתי חושב שגם אם מונים את שניהם, אבל בסופו של דבר הרי זה שני לאוין. זה שאתה כותב בשפה פוזיטיבית לשבות בשבת, תכלס מה שזה עושה זה אוסר עליך לעשות מלאכה. אז גם אם הייתי מקבל את החידוש של הרמב"ם שצריך למנות פה שתי מצוות כי פה הכפילות מתנסחת בתורה בצורה שונה, אבל מבחינת אופייה של המצווה היה מקום להגיד שמדובר פה בשני לאוין. אחד מנוסח פוזיטיבי והשני מנוסח נגטיבי, הרי שניהם אומרים לך אותו דבר. אומר הרמב"ם לא, אחד מהם יימנה בין הלאוין והשני יימנה בין העשין. זאת אומרת, לא רק שזה לא עניין טכני של כפילות, הרמב"ם אומר זה באמת שני דברים שונים למרות שמצווים עלינו את אותו דבר. מה?

[Speaker B] אם אתה עושה אחד מהם אתה עושה שתי מצוות?

[הרב מיכאל אברהם] אתה לא עושה כי אחד זה לאו ואחד זה עשה. אתה לא יכול לעשות לא תעשה.

[Speaker E] אתה לא עושה אז אתה שובת בשבת אז אתה עושה מצווה?

[הרב מיכאל אברהם] והפוך. נכון. אתה נמנע מלאו ומקיים מצווה.

[Speaker E] ולהיפך, אם אתה

[הרב מיכאל אברהם] עובר אז אתה מבטל עשה ועובר על לאו. נכון. הקיום זה קיום של עשה והימנעות מלאו. הימנעות מלאו זה כלום.

[Speaker E] מה מתבטל לפי הרמב"ם העשה? איזה מצווה קיומית יש בשביתה?

[הרב מיכאל אברהם] כן, כשאתה שובת, כשאתה לא עושה מלאכה, כן. זה מין קיום נגטיבי פסיבי. אני אדבר על זה עוד, זה אחד הנושאים שלנו.

[Speaker F] מה ההבדל בין הלאו והעשה? למה שהרמב"ם לא ישים את שניהם בלאו? למה?

[הרב מיכאל אברהם] כי מבחינה מהותית שניהם זה לאו.

[Speaker F] כל דבר אני יכול במקום להגיד אתה חייב לתת צדקה אני יכול להגיד אסור לך לא לתת.

[הרב מיכאל אברהם] עוד רגע אני אגיע לזה. שאלה טובה. עוד רגע אני אגיע לזה.

[Speaker F] שאלה של צדקה זה עשה.

[הרב מיכאל אברהם] נגיע נגיע. אז שני החידושים של הרמב"ם בעצם אומרים לנו א' פה לא חל כלל הכפילות, כשיש לאו ועשה זאת לא כפילות מונים שתי מצוות. ב' מה שקובע את היותו של מצווה כלשהי לאו או עשה הוא בעצם הניסוח ולא התוכן. נכון? כי מבחינת התוכן מה זה מטיל עליי? הלאו והעשה הם אותו דבר בשביתה בשבת או עינוי ביום כיפור. לא לאכול או להתענות או לשבות ולא לעשות מלאכה. מבחינת התוכן זה אותו תוכן. כיוון שהתורה מנסחת את זה בניסוחים פוזיטיביים אז יש פה מצוות עשה למרות שמבחינת התוכן זה לאו. אז זה חידוש נוסף של הרמב"ם. כמובן החידושים קשורים, ברגע שאתה רואה את זה כשתי… שני דברים שונים, שזה באמת עשה וזה לאו, אז ברור שגם מונים אותם כשניים. הסיבה לא למנות אותם כשניים זה כי חשבנו שבעצם שניהם זה לאו. אז החידושים קשורים אחד לשני, אבל עדיין צריך לשים לב שיש פה שני חידושים.

[Speaker D] לגבי לימוד עשה דוחה לא תעשה, ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה, אז כבר יש הבדל בין…

[הרב מיכאל אברהם] יש נפקא מינא, לא הבדל. ותכף נראה עוד מעט אני אדבר על ההבדל בין הבדל לנפקא מינא. כן. אולי יש הבדל… מה? בכוונות. מה זאת אומרת בכוונות? להתכוון לעשות, להתכוון לא לעשות. עוד פעם, נפקא מינא, זה לא הבדל, זה נפקא מינא. נפקא מינא תהיה, ברור. על לאו לוקים או נענשים, ועל עשה לא. לא צריך פה הרבה לחפש.

[Speaker C] ובזה שיש פה קיום ואי קיום, בזה גם כן יש הבדל? מה ההבדל? מי שמקיים עשה הוא יותר מרצה את הקדוש ברוך הוא, ומי שלא מקיים לא תעשה הוא יותר חמור ממי שלא מקיים…

[הרב מיכאל אברהם] עוד רגע, אני אגיע, אגיע, אגיע. זה כבר מתחיל לגעת בהבדל. אז החידוש הזה של הרמב"ם בעצם מדבר על מצבים שהם בדיוק המצבים שאנחנו פוגשים ביום כיפור. שיש לאו ועשה הן בעינוי והן בשביתה ממלאכה, שאמרנו כבר ששניהם זה שביתה בעצם. נכון? לכן זה די ברור שזה אותו מבנה. זה שביתה מהנאות ושביתה ממלאכות. אוקיי? אבל מושג השביתה יש לו שתי פנים. פן פוזיטיבי לשבות ופן נגטיבי על לא לשבות, לעשות מלאכה או ליהנות, אוקיי? הנאה אסורה. אני רוצה רק להקדים עוד הקדמה כדי לחדד יותר במה אנחנו לא עוסקים. יש לפעמים מצבים שבהם לאו ועשה נראים כפולים, אבל הם לא. יש הבדל ביניהם. למשל, זה הנושא של הטור שכתבתי, למשל, אני אשלח בסיכום שלי אני אשלח לכם עם לינק. למשל בצדקה, בפרשת השבוע, פרשת השבוע הקודמת, זאת אומרת השבת האחרונה. כתוב לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. פתוח תפתח זה מצוות עשה, ולא תאמץ ולא תקפוץ זה מצוות לא תעשה. יש כאלה שמונים את זה אפילו בתור שתיים, אבל שיטת הרמבמה זה אחד. אוקיי? אז זה לאו ועשה. לכאורה גם פה אותו דבר. בעצם הלאו זה לא לתת צדקה, והעשה זה לתת צדקה, כמו מה שראינו לגבי שביתה ממלאכה ומהנאה. והרמב"ם כמובן מונה את שני הדברים, אבל זה כבר לא קושיה, הרמב"ם אמר שאם יש לאו ועשה כפולים אז מונים את שניהם. ויש הרבה דוגמאות לזה. אלא שהדוגמה הזאת לא שייכת דווקא לנושא שלנו. כשמסתכלים ברמב"ם בספר המצוות, אז הרמב"ם בעשה קצ"ה מביא את מצוות העשה לתת צדקה, ושם הוא אומר, צריך לתת צדקה כדי להיטיב את מצבם של האביונים, ואפילו עני שמתפרנס מן הצדקה חייב לתת כמסת ידו, עד כמה שהוא יכול, לתת למי שעני ממנו או בדרגתו. בלאו הרמב"ם כותב, אני לא מביא פה, לא הבאתי את כל המקורות כי אני לא רוצה להיכנס יותר מדי לפרטים, בלאו הרמב"ם כותב שהלאו מיועד כדי שלא נקנה את מידת הכילות, שזה לא מופיע במצוות העשה. ונדמה לי שקריאה רגישה, נחושה ורגישה בלשון הרמב"ם מצביעה על זה שהרמב"ם רואה פה במקרה של צדקה את הלאו ואת העשה כלאו ועשה שהם לא חופפים. יש ביניהם הבדל, וזה לא התחום שבו אנחנו עוסקים כאן. אני מדבר על מצבים שבהם הלאו ועשה חופפים לגמרי, אלא שזה מנוסח באופן פוזיטיבי וזה מנוסח באופן נגטיבי. בצדקה נראה מלשון הרמב"ם, ויש לזה כמה אינדיקציות, שהתוכן של המצוות הוא שונה, למרות שנראה שיש דמיון ביניהם. למשל, במצוות הצדקה, כמו שאמרתי קודם, גם עני מצווה לתת צדקה. בלאו הרמב"ם לא כותב שעני שלא נותן צדקה עובר על לאו. למה? אם באמת אני רגיש להבדלי הניסוח שתיארתי קודם, אז מצוות העשה עניינה להיטיב את מצבו של העני. הלאו מעמיד במוקד את הנותן, לא את המקבל, את תיקון המידות של הנותן. וזה עולם אחר לגמרי. עוד פעם, עושים את זה באותה צורה אולי, אבל תכף נראה לא בדיוק באותה צורה, אבל דומה. אבל זה מהות אחרת לגמרי. אני אתן דוגמה לכפילות כזאת אבל שדווקא לא נמנית ברמב"ם. זה מקרה ביניים. הגמרא בתחילת איזהו נשך, הגמרא אומרת שיש איסור נשך ואיסור תרבית אם אתה מלווה בריבית, והגמרא אומרת שבכל מקום שיש נשך יש תרבית. ואם אין נשך אין תרבית, שזה חופף לגמרי ברמה המעשית. אם אתה מלווה ללווה בריבית, אתה עובר על נשך ועל תרבית. אם אתה לא עובר על נשך גם לא תעבור על תרבית. אז מה ההבדל? שרואים שם ברש"י, וזה ככה הפשט גם המשנה והגמרא, אבל רש"י מחדד את זה יותר, נשך פירושו לנשוך בעני, תרבית פירושו להרבות את ממונו, לא עני הלווה, להרבות את ממונו של המלווה. עכשיו איך עושים את זה? פרקטית זה אותו דבר. זאת אומרת נותנים הלוואה בריבית, אבל מבחינת הרעיון של המצווה זה רעיון שונה. פה האיסור הוא לנשוך בלווה ופה האיסור הוא להרבות שלא כדין את ממונו של המלווה. עכשיו מעניין שהגמרא בתחילת איזהו נשך אומרת אז למה צריך נשך ותרבית? הרי היינו נשך היינו תרבית? לעבור עליו בשני לאווין. נכון? אז בעצם זה אין הבדל מעשי ביניהם, אבל זה לעבור עליו בשני לאווין. הרמב"ם בהלכות הלוואה, הלכות מלווה ולווה, מביא שזה שני לאווין ומי שעושה את זה עובר בשני לאווין. תסתכלו במניין המצוות מופיע רק אחת. למה? כי נכון שהרעיון של המצווה שונה אבל הפרקטיקה זהה לחלוטין. מתי שעוברים על נשך עוברים על תרבית ולהיפך ואם לא עוברים אז לא עוברים. הרעיון או ההשלכה או מה שזה בא להשיג הוא שונה. זה מעורר את השאלה ובצדקה, גם בצדקה לכאורה אם אתה נותן צדקה קיימת את העשה ונמנעת מהלאו, אם לא נתת צדקה לא קיימת את העשה ולא נמנעת מהלאו. אז ברמה נכון שהרעיון הוא אולי רעיון שונה, תיקון המידות שלי ושיפור מצבו של העני, האם אני רואה אותו במרכז או אותי במרכז, אבל מבחינה מעשית זה אותו דבר. אז למה הרמב"ם לא כמו בנשך ותרבית? פה הוא מונה גם את מצוות עשה וגם את הלאו. התשובה היא שפה יש גם הבדל מעשי. לא רק הרעיון מקרין גם על המישור המעשי וזה לא קורה בנשך ותרבית. אגב גם שם אם חופרים חזק אפשר אולי למצוא השלכות מעשיות, אני חושב שהרמב"ם שלא מונה את זה כשתי מצוות זאת ראיה נגד כל ההבדלים המעשיים שמוצאים שם. אבל יש כאלה אחרונים שרצו לטעון שיש גם הבדל מעשי בין נשך לבין תרבית.

[Speaker B] אני אסביר.

[הרב מיכאל אברהם] אחת מהם כתוב ברמב"ם, שעני שמתפרנס מן הצדקה צריך לתת צדקה, אבל זה רק במצוות עשה ולא בלאו. למה? כי הרמב"ם אומר שמצוות עשה עניינה הוא שיפור מצבו של העני. הלאו עניינו תיקון מידותיו של הנותן או לאו על מידות מקולקלות של הנותן. תיקון זה כבר נשמע כמו מצוות עשה לתקן את המידות, אבל זה לאו. לאו פירושו שזה לאו על מידות מקולקלות, זה לא מצוות עשה לתקן את המידות, אוקיי? אם יש לך מידות מקולקלות עברת על לאו. מה קורה אם יש עני שלא נתן צדקה? זה לא בגלל שמידותיו מקולקלות, הוא עני, אין לו כסף. אז על הלאו הוא לא עבר, אבל במצוות עשה משהו גם הוא צריך לתת, כי גם הוא צריך לתרום משהו לשיפור מצבם של העני, שזה גם חידוש, אפשר היה להגיד שגם מעשה הוא פטור, בסדר, אבל זה חידוש. אבל הלאו כיוון שהוא מטרתו להטיל איסור על מידות מקולקלות עני שלא נותן צדקה לא עובר עליו. הנה השלכה מעשית. אוקיי? השלכה מעשית נוספת כן זה חצי פלפול אבל השלכה מעשית נוספת כן במתנות לאביונים.

[Speaker C] אני לא כל כך חושב שזה פשוט לא מסתדר לי מכיוון שמה לתת אז אין לו אבל לשפר את המידות שלו אישית תמיד יש מקום לשפר מידות.

[הרב מיכאל אברהם] אמרתי זה לא מצוות עשה לשפר מידות זה איסור על מידות מקולקלות כי זה לאו. נכון? מה ההבדל? אם הוא היה צריך לשפר את מידותיו אתה צודק, שישפר את מידותיו בקצת או כמה שהוא יכול או בדרך אחרת, אבל אין מצווה לשפר את מידותיו. יש איסור על מידות מקולקלות. עכשיו עני שלא נותן צדקה זה מידה מקולקלת? לא, הוא לא נותן כי אין לו, לא כי הוא כילי. נכון? אז הוא לא עבר על האיסור, מידותיו לא מקולקלות. זה בדיוק הנקודה. אבל פה שאין לו מה לתת, נכון?

[Speaker C] נו אז מה העשה פה?

[הרב מיכאל אברהם] יש מצוות עשה לתת. מה זה אין לו מה לתת? אם אין לו מה לתת אז הוא אנוס. יש לו מה לתת אבל זה מעט. אז אני אומר אם הוא לא נותן את זה זה לא כילי, הוא לא קמצן. בסדר, אדם שאין לו לא נותן, זה לא שהוא לא יכול לתת אם הוא היה אנוס זה משהו אחר אבל זה לא כילות. בסדר? אבל מצוות עשה אומרת יש לך משהו אז את המשהו הזה תיתן למישהו שצריך יותר ממך. אוקיי? אז השלכה אחת. השלכה השנייה אמרתי במתנות לאביונים בפורים, כן, זה חצי פלפול כמו שאמרתי, מתנות לאביונים אני שולח מתנות לאביונים אני פרוז והעני הוא מוקף, העני הוא מוקף. מתי לתת בט"ו או בי"ד? אם מטרת הנתינה היא עני, אז זה צריך להינתן בפורים שלי. אבל אם המטרה היא הוא, לשפר את מצבו שלו, סעודת פורים, שיהיה לו מה לאכול, אז צריך לתת בפורים שלו. שוב פעם הנחה שזה מדין צדקה, הרבה הנחות, אני רק עושה את זה כדי לחדד. אוקיי? אפשר לפלפל על העניין הזה הרבה, אני לא בטוח שזה נכון הלכתית. סביר להניח שצריך לתת לפי מצבו של העני בכל מקרה. אבל אגב שם למה? כי באמת שם אין לאו. מתנות לאביונים זה מצוות עשה מדברי קבלה. נכון? זה ממגילת אסתר. איש לרעהו מתנות לאביונים. אז מצוות העשה מעמידה במוקד את המקבל, את העני. נכון? לכן צריך לתת את זה באמת בפורים שלו, שיהיה לו לסעודת פורים שלו. מה זה קשור לפורים שלי? מה הוא יעשה עם הכסף הזה? בסדר. אז גם תיקון המידות שלי וגם…

[Speaker C] מה? אתה מחויב לתת, אבל לא הוא…

[הרב מיכאל אברהם] אבל אני מחויב לתת לו שיהיה לו לסעודת פורים, לא לסעודת פורים שלי, לסעודת פורים שלו.

[Speaker C] החיוב מתחיל ממנו. נכון.

[הרב מיכאל אברהם] נכון. לכן צריך לתת בפורים שלו.

[Speaker G] נכון. אבל יש מצבים שאם אתה לא רואה את העני אתה מפריש בפורים ואחר כך אתה תיתן לו.

[הרב מיכאל אברהם] אז פה, פה יכול להיות שתהיה באמת נפקא מינה. פה באמת יכולה להיות נפקא מינה. עוד פעם, בהנחה שזה מדין צדקה, אבל אני רק מביא את זה כדי לחדד כי אפשר פה לפלפל הרבה. אולי אני רק אסיים את הסוגריים האלה על צדקה, כי זה מאיר במה אנחנו לא עוסקים. כל הסוגריים האלה זה רק להסביר במה אנחנו לא עוסקים. במקום שיש הבדל בין הלאו לבין העשה, בזה אנחנו לא עוסקים. אוקיי? הצדקה זו דוגמה לסטייה, זו דוגמה שבה אני לא עוסק. גמרא בבבא בתרא בפרק ראשון, הגמרא מביאה שם שירמיהו כשביקש מהקדוש ברוך הוא על אנשי ענתות שרדפו אותו, הוא ביקש מהקדוש ברוך הוא הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים, או בבני אדם שאינם מהוגנים, לא זוכר את הביטוי שם. בני אדם שאינם מהוגנים כי הם לא בני עניים. בקיצור ברמאים. שאפילו אם הם כופים את יצרם ורוצים לתת צדקה, בעצם נתנו צדקה לרמאי, לא לעני. ואז לא יקבלו על זה שכר. כך כתוב שם בגמרא. עכשיו, אם המוקד של הצדקה היה עני בא', לא עוני אלא עני, תיקון מידותיי, מה הבעיה? הם תיקנו את מידותיהם, הם חשבו שמדובר בעני, כפו את יצרם, הגמרא גם מדייקת, כפו את יצרם ונתנו צדקה. רק בסוף התברר שזה בכלל היה רמאי. אז לכאורה הם מבחינת תיקון המידות שלהם הם עשו הכל. למה שלא יקבלו על זה שכר? שם רואים תפיסה שמצוות הצדקה היא מצווה שבמוקד שלה עומד העני, המקבל, לא הנותן. מיד אחרי זה בגמרא מופיעה לכאורה תפיסה הפוכה. טורנוסרופוס שואל את רבי עקיבא, מפני מה הקדוש ברוך הוא ברא עניים? הוא אוהב את העניים, אז למה הוא ברא אותם? שיפרנס אותם. אז אומר רבי עקיבא, שלא ניתנו לנו תורה ומצוות אלא כדי שנינצל בהם מדינה של גיהינום. אז מי עומד במוקד? אנחנו! לא העני. בעצם אני נותן צדקה כדי להינצל מדינה של גיהינום. אוקיי? אז בעצם אני ניצב במרכז. וזה מיד אחרי זה אגב, זאת הגמרא שבאה כמעט מיד אחרי זה, שתי שורות אחרי זה. אז כשמסתכלים טוב בניסוח הגמרא הזו, אני חושב שזה היה המקור, אולי זה היה המקור לרמב"ם. כי הרמב"ם בעצם אומר, תסתכלו על הגמרא, בגמרא בחלק הראשון כתוב כדי שלא יקבלו שכר. שכר על מה מקבלים? על מצוות עשה, נכון? אז הוא מדבר על מצוות עשה. מצוות עשה שמה במוקד את העני, ולכן אם הוא רמאי ולא שיפרת את מצבו של עני, לא קיימת מצוות עשה. זה החלק הראשון. החלק השני מדבר על להינצל מדינה של גיהינום, שזה עליו. שם המוקד הוא הנותן, הכילות. ולכן שם באמת אם אני עבדתי על מידת הכילות שלי אז ניצלתי מדינה של גיהינום. באופן עקרוני נגיד הם יכולים להינצל מדינה של גיהינום, אבל שכר, אנשי ענתות, אבל שכר הם לא יקבלו. והגמרא מדייקת, היא אומרת פה לא יהיה להם שכר, היא לא אומרת שהם מקבלים על זה גיהינום על כילות. זה אבסורד לתת להם גיהינום על כילות כשהם נתנו! הם נתנו לרמאי שעבד עליהם. אבל שכר הם לא יקבלו. אוקיי? עכשיו אפשר לפלפל על זה הרבה, כן? מי שאפילו אם במקרה הזדמן איזה מעות שלי אצל עני אני מקבל על זה שכר. יש כל מיני גמרות שאפשר עוד לפלפל, אני לא נכנס עכשיו לכל הפרטים האלה.

[Speaker D] גם התורה אומרת בגלל עני ואביון כי לא יחדל…

[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל לא כתוב שמה שזה במידות וזה בתוצאה. כן. בכל אופן אז אולי משם הרמב"ם מוציא את זה. אבל לענייננו, נחזור לענייננו. בזה אני לא עוסק. במקום שבו יש לאו ועשה שיש ביניהם הבדל מעשי, כי אז זה לא קשור לשורש השישי של הרמב"ם ולא צריך חידושים בשביל למנות את שני הדברים כי זה שני דברים שונים. אנחנו מדברים על סיטואציה שבה הלאו והעשה הם בעלי תוכן חופף. הרעיון יכול אולי להיות שונה כמו בנשך ותרבית ואז יהיה שני לאווין לא מנויים. ויכול להיות שאפילו הרעיון לא יהיה שונה ואז זה לא יהיה בכלל שני לאווין, לא רק שיהיו פה שני לאווין רק לא נמנה אותם, אלא זה בכלל לא יהיה שני לאווין. אוקיי? עכשיו כשיש לאו ועשה אנחנו מונים את שניהם למרות שהתוכן הוא תוכן חופף, חופף לגמרי. והשאלה היא למה? א' למה מונים? ב' מה באמת ההבדל? אז למה זה לאו וזה עשה? למה את זה מונים עם העשה ואת זה עם הלאווין? הרי לכאורה מה שקובע המצווה… מה זה קשור לניסוח? כמו ששאלת קודם, את הניסוח אפשר היה לנסח תמיד בצורה פסיבית או בצורה אקטיבית. מה זה משנה? בסופו של דבר מה שחשוב זה מה מוטל עליי. אוקיי? אז עד כאן ההקדמה. עכשיו אני רוצה לדבר באמת על היחס בין לאו לבין עשה כפולים, שזה מעורר בעצם את השאלה הכללית מה ההבדל בין לאו לבין עשה. אני אנסח את זה כך: אם התורה אומרת לי לשבות בשבת אז זה מצוות עשה אמרנו, נכון? מה המצווה הזאת מטילה עליי? לא לעשות מלאכה. לשבות ממלאכה. לא לעשות מלאכה. נכון? כשהתורה אומרת לי לא תעשה כל מלאכה זה לאו. מה הלאו מטיל עליי? עוד פעם לא לעשות מלאכה. אז עכשיו אני שואל באיזה מובן הראשון הוא מצוות עשה והשני הוא לאו? אתם יכולים להגיד לי שבאופן פורמלי הניסוח של התורה הוא פסיבי ואקטיבי או עשה ולא תעשה ולכן זה עשה וזה לאו. אז אני אשאל את השאלה אחרת: מה גרם לתורה לנסח את זה בצורה כזאת? זה לא עונה על השאלה אתם מבינים הניסוח של התורה. אני שואל מה, למה, מה התורה מבטאת בזה כשהיא מנסחת את זה בצורה של עשה ואת זה בצורה של לאו? הרי ברור שניסוח שונה אמור לבטא רעיון שונה. אחרת למה להשתמש בניסוח שונה כדי לבטא את אותו רעיון? עכשיו כשאני שואל את השאלה הזאת אפשר להביא לי נפקא מינות. הנפקא מינה כי התורה לא רצתה שאני אוציא את כל ממוני. הרי הלאו צריך להוציא את כל ממוני. בעשה עד חומש, נכון? אז התורה לא רצתה שאני אוציא את כל ממוני לכן היא דיברה את זה בצורה של עשה ולא בצורה של לאו. אבל זה השלכה זה לא הבדל. למה באמת התורה לא רצתה שאני אוציא את כל ממוני? הרי זה לאו ברמה המהותית. אז למה לא? מה יש בדבר הזה שבגללו יש את ההשלכות? צריך להבין. יש לנו איזושהי נטייה להבין נפקא מינות בתור הבדלים. נפקא מינה זה לא הבדל. נפקא מינה זה תוצר של ההבדל. אני שואל אבל מהו ההבדל שמחמתו נוצרת הנפקא מינה? למה באמת יש פה עשה ולאו?

[Speaker H] הרמב"ן אומר על שבת ששבות זה למשל… אומר לכל מיני… ללכת בשוק וסוחר וכל הדברים האלה, הוא עדיין לא עשה שום לאו אבל את העשה הוא סוף סוף לא קיים. לא הבנתי. מביאים שאפשר לעשות כל מיני דברים כאילו כל איסורי שבות אז הרמב"ן אומר שאם אתה עושה אם אתה עובר על כל האיסורים אז לא קיימת

[הרב מיכאל אברהם] לא עברת על איסורי מלאכה אבל לא שבתת. כן אוקיי אז מה? זה איסור נפרד. זה לא חלק משביתה בשבת. איסורי שבות זה איסור נפרד. העשה של שביתה בשבת גם לשיטת הרמב"ן זה לא כולם מסכימים אבל גם לשיטת הרמב"ן העשה לשבות בשבת חופף לגמרי ללאו של המלאכה. על זה הרי על ה… טוב יש עוד דברים יש שביתת בהמתו למשל שלא נכלל יש עוד לאוין פריפריאליים או איסורים פריפריאליים בשבת. זה לא קשור ללאו ולעשה שאני מדבר עליהם.

[Speaker G] יש פה בעשה זה כוונה. זאת אומרת אם נגיד במקרה לא יצא לך לחלל שבת אז באמת לא עשית שום לאו אבל…

[הרב מיכאל אברהם] עוד פעם זה נפקא מינה אבל אני שואל מה ההבדל…

[Speaker G] כוונה זאת אומרת שיש לך משהו להימנע ממשהו אז לא עשית אותו אז נמנעת ממנו אבל לא עשית איזה פעולה

[הרב מיכאל אברהם] מסוימת שהיא כנראה רק

[Speaker G] מחשבתית שכאילו אתה רוצה לשבות.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי אז אני בכיוון הזה אני אלך עוד רגע. אולי עוד רק עוד הערה כן?

[Speaker I] אפשר להוסיף לאו זה אומר יש משהו שלילי שאתה לא צריך אסור לך לעשות אותו. נכון. עשה זה אומר יש משהו חיובי שאתה השביתה עצמה היא חיובית.

[הרב מיכאל אברהם] גם לזה אני אגיע למרות שזה כשלעצמו בעייתי כי שלילה כפולה מביאה אותי חזרה לאותו מקום. עוד רגע אני אגיע לזה. אני רק רוצה לדחות את ההשלכה הזאת למשל של הוצאת כל ממוני. הרי בכל המקומות שבהם יש לאו ועשה כפולים אז בשביל לא לעשות מלאכה בשבת אני מכל מקום צריך להוציא את כל ממוני כי יש פה גם לאו. אז עכשיו חוזרת השאלה. אז למה התורה מנסחת פה עשה? כי לא רוצה שאני אוציא את כל ממוני? אני בין כה וכה צריך להוציא את כל ממוני בגלל הלאו שבזה. אז למה לנסח פה עוד עשה? מבינים פה? זה בכלל לא, לא בא בחשבון. יש מקומות שבהם זה לא בא בכפילות. אתן לכם דוגמה. לא תעמוד על דם רעך למשל. לא תעמוד על דם רעך זה לאו, נכון? לא תעמוד על דם רעך, שמה הוא מטיל עליי? להציל את חברי שנמצא במצוקה, נכון? זאת אומרת הוא בעצם מטיל עליי חובה לעשות משהו. ברמה הרעיונית זה עשה. אז שם אולי אפשר היה להגיד עשו את זה בתור לאו כדי שאני אוציא את כל ממוני בשביל להציל את החבר. אוקיי? ושוב אמרתי אני לא מקבל את התירוץ הזה כי זה נפקא מינה ולא הבדל, אבל אפשר היה אולי להגיד את זה שם. בלאווים הכפולים זה בכלל לא שייך להגיד דבר כזה, כי בלאווים הכפולים מצד הלאו שבהם אני בין כה וכה אצטרך להוציא את כל ממוני, אז למה לנסח פה עוד עשה אם בין כה וכה אני צריך להוציא את כל ממוני? זה לא חוסך לי מלהוציא את כל ממוני, אז בשביל מה, מה הרעיון פה? אבל מתוך ה… מה? כאילו עובר על… עשה דוחה לא תעשה. עשה גובר על לאו. אבל אם

[Speaker E] זה אותו דבר, אז מה…

[הרב מיכאל אברהם] אתה שואל את שאלת הרמב"ן בפרשת יתרו, איך זה יכול להיות שעשה יותר חזק מלאו כי הוא דוחה, ומצד שני צריך להוציא את כל ממונך על לאו אבל לא על עשה? עוד רגע נגיע.

[Speaker E] אבל אם זה אותו דבר, אז מה

[הרב מיכאל אברהם] שייך להגיד עשה דוחה לא תעשה?

[Speaker E] זה לא אותו דבר, זה עשה וזה לא תעשה. לא, אבל התוצאה היא אותה תוצאה.

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא לעשה ולא תעשה של שבת. אלא אם זה היה עשה, אז זה לא היה נדחה מפני עשה אחר. אם זה לאו, אז זה נדחה מפני עשה אחר. עכשיו כשיש לאו וגם עשה אז זה לא נדחה בגלל שעשה לא דוחה לא תעשה ועשה. עכשיו הדוגמה הזאת של לא תעמוד על דם רעך זאת דוגמה ללאו שבעצם מטיל עליי חובת עשייה, נכון? הפוך מהשביתה בשבת. שביתה בשבת זה עשה שמטיל עליי חובה לא לעשות, לחדול, לא לעשות משהו. אוקיי? זאת אומרת אנחנו מוצאים בקיצור דוגמאות בהלכה מכל הכיוונים. יש מצוות עשה שמטילות עליי עשייה, יש מצוות עשה שמטילות עליי לחדול מעשייה, מחדל קוראים לזה בשפה המשפטית. יש מצוות לא תעשה שאוסרות עליי עשייה, ויש מצוות לא תעשה שאוסרות עליי מחדל, זאת אומרת מחייבות אותי לעשות. אוקיי? וזה כמובן מחזק ביתר שאת את השאלה, אז מה לכל הרוחות ההבדל בין לאו לבין עשה? כי אם הייתי שואל באופן הפשוט, הייתי שואל אתכם בתחילת השיעור, מה ההבדל בין לאו לבין עשה? תפיסה פשוטה, מצוות עשה אומרת לי קום תעשה משהו, עוברים עליה בשב ואל תעשה, מקיימים אותה בקום עשה, נכון? זה מצוות עשה. מצוות לא תעשה מטילה עליי לחדול, זאת אומרת עוברים עליה בקום עשה, מקיימים אותה או נמנעים מלעבור עליה בשב ואל תעשה. אבל אנחנו עכשיו מגלים שזה לא נכון. הנה לא תעמוד על דם רעך, זה מצוות לא תעשה. איך מקיימים אותה? על ידי קום עשה, אם עושים מעשה הצלה. איך עוברים עליה? בשב ואל תעשה. אז בעצם זה דוגמה למצוות עשה, לא ללאו. אז באיזה מובן זה לאו? למה זה מוגדר כלאו? ולהפך השביתה בשבת, שביתה בשבת זאת מצוות עשה. עוברים עליה בקום עשה, עוברים עליה בקום עשה, לא מקיימים אותה בקום עשה. מקיימים אותה בשב ואל תעשה. אז באיזה מובן זה מצוות עשה? אוקיי? אותו דבר עם מעקה, ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך. גם שם יש כפילות. לא תשים דמים בביתך, איך מקיימים את זה? על ידי בניית מעקה, למרות שזה לאו. לאו היה אמור להימנע ממעשה, לא לעשות משהו, נכון? אותו דבר, יש הרבה דוגמאות לדבר הזה. גם מילה. מה? מה יש במילה? מצוות מילה. מצוות מילה זו מצוות עשייה, למה?

[Speaker C] ואם הוא לא עושה את זה?

[הרב מיכאל אברהם] אלא אם כן יש מצווה להיות מהול, זה מחלוקת טור ורמב"ם אולי. כן, מה?

[Speaker C] ואולי זה גם לאו הניתק לעשה? לא לא לא, זה לא לאו הניתק לעשה.

[הרב מיכאל אברהם] זה לא עושים את זה, זה עשה.

[Speaker C] הוא עובר פה,

[הרב מיכאל אברהם] מבטל עשה, הוא לא עובר על לאו. כשלא עושים מצוות עשה אז יש עבירת ביטול עשה, אבל זה לא לאו. אין לאו על מילה.

[Speaker E] אולי זה ההבדל התודעתי

[הרב מיכאל אברהם] במה שהציעו קודם אדיר, נכון? מה שאדיר הציע קודם. עוד רגע נגיע לזה. גריט מיינדס תינקס אלייק. בכל אופן הקושי הזה אני אחדד אותו יותר. יש מאמר של אהרון שמש פה ז"ל, הוא נפטר צעיר יחסית פה מ… המחלקה לתלמוד, שהוא כתב פעם מאמר בשמעתא, לא בשמעתין, בתרביץ, על ההבדל בין לאו לבין עשה, והוא טוען שבשכבות המוקדמות יותר בגמרא, בספרות חז"ל, ההבדל בין לאו לבין עשה היה הבדל מעשי. איך עושים את זה? דבר שמטיל עלי חובת עשייה זה מצוות עשה, דבר שמטיל עלי לחדול זה הלאו. בתקופות מאוחרות יותר, דורות מאוחרים יותר בתקופה התלמודית עדיין, זה הפך להיות מופשט יותר ומוגדר באופן לשוני. זאת אומרת, אם התורה מתנסחת בצורה של לעשות, אז זה מצוות עשה, בלי קשר לשאלה מה פרקטית זה מטיל עלי, לעשות או לחדול. ולהפך, אם התורה מתנסחת בשפה פסיבית, אז זה לאו, או לא לעשות משהו, אז זה לאו. לא משנה כרגע אם הניסוח הפסיבי בעצם מטיל עלי חובת עשייה, כמו לא תעמוד על דם רעך. אבל גם אם אני מקבל את הניתוח הזה, וזה נכון אגב להרבה ניתוחים של מחקר תלמודי, יש עדיין שאלה שנותרת פתוחה וזה אתה לא יכול לעצור בניסוח. זה מה שאמרתי קודם, גם אם אני מקבל את הטענה שההבדל בין עשה לבין לאו הוא הבדל ששורשו בניסוח של התורה ולא בהיבט הפרקטי, אבל זה לא יכול לעצור בניסוח. אני שואל למה התורה ניסחה פה בתור עשה ופה בתור לאו? מה מבטא הניסוח הזה? הרי הניסוח אמור לבטא משהו. אז אם התורה בחרה לנסח אחרת, משמע שמאחורי זה יושב רעיון שונה. עכשיו אני שואל מה זה הרעיון הזה? אם הרעיון הזה הוא לא אופן הביצוע הפרקטי, שזה הוא שלל שם, אז מה כן? הרי מאחורי ההבדל בניסוח צריך להיות איזשהו הבדל רעיוני. אז מה ההבדל? זה בעצם השאלה. או, עכשיו אני אנסח את מה שאתה תיארת קודם, את השם אני עוד פעם לא זוכר. יונתן זילבר? זה אתה. אז רגע, אני צריך ללמוד את השמות. תזכיר לי את השם? אביחי. אביחי קגן. אוקיי. מה שאביחי העיר קודם ברמה הלוגית זה בכלל מוזר. שלילה כפולה מחזירה אותנו לאותו מקום. אם היו אומרים לי אני לא רוצה שתהיה בלי תפילין, התורה הייתה אומרת לי אני לא רוצה שתהיה בלי תפילין, זה היה לאו. ואם היא אומרת לי תהיה עם תפילין, זה מצוות עשה, נכון? עכשיו התוכן הוא אותו תוכן. לא, יש הבדל.

[Speaker I] למה? העשה אומר שאתה צריך לעשות, להניח תפילין. הלאו אומר שלא יהיה מצב שתהיה בלי תפילין, אם מישהו אחר הניח לך, גם בסדר, העיקר שיש עליך תפילין.

[הרב מיכאל אברהם] לא, נניח לצורך הדיון שלו, אם מישהו אחר הניח לי גם קיימתי את המצווה. בסדר? לצורך הדיון. לא, אז אין הבדל תוכני. לא, מדובר על המצב. אז מה? אבל בפרקטיקה זה בדיוק אותו דבר. בסופו של דבר מה שדורשים ממך זה להניח תפילין. אז למה זה לאו וזה עשה? מה עומד מאחורי זה?

[Speaker F] זה לא שאלה אבל של להניח תפילין. מה? אסור לך להיות בלי תפילין זה לא השאלה של תניח תפילין.

[הרב מיכאל אברהם] למה? זה שלילה כפולה. לא שלילה, זה שלילה כפולה, זה מחזיר אותי לאותו מקום.

[Speaker F] וגם שלילה כפולה כי בגלל מה שהוא אמר. שלילה כפולה זה אסור לך לא להניח תפילין.

[הרב מיכאל אברהם] אסור לך? בסדר, נו. אסור לך לא להניח תפילין. מה הבעיה? אם אסור לך לא להניח תפילין זה לאו. והמצווה להניח תפילין זה עשה. אבל אם זה שלילה כפולה, שלילה כפולה זה שקילות לוגית. איך יכול להיות שיש לאו ועשה ששקולים לוגית זה לזה?

[Speaker H] זה היה מצריך להניח תפילין כל הזמן.

[הרב מיכאל אברהם] לא, כל הזמן וזה לא כל הזמן זו שאלה אחרת. אגב זה לא נכון, בכלל לא נכון, לא בהכרח נכון. אין מצווה להניח כל הזמן. אפילו לא כל יום אגב. המצווה להניח כל יום אין לה מקור.

[Speaker H] אם המצווה הייתה אסור להיות בלי תפילין אז המצווה הייתה צריכה להיות הנחת תפילין כל הזמן. אסור להיות בלי תפילין?

[הרב מיכאל אברהם] למה כל הזמן? למה להכניס פה את כל הזמן?

[Speaker F] כי אם אסור לך להיות בלי תפילין,

[הרב מיכאל אברהם] אסור לך להיות נגיד אחת ליום, להיות במצב שיום שלם היית בלי תפילין או שבוע שלם בלי תפילין.

[Speaker D] מי אמר שאסור להיות אחת ליום בלי תפילין?

[הרב מיכאל אברהם] למה? אביחי, אסור לך להיות בלי תפילין, והשיעור בתורה שבעל פה או מדרשה יצא לך ליום או לשבוע או לשנה, לא אכפת לי. זה לא בעיה, הרבה פעמים אנחנו מנסחים כך את הפרטים. תראו, הנקודה היא, אני רוצה להבהיר משהו, הנקודה היא שחשבתי בהתחלה שאתה מתכוון לומר את זה אביחי. אביחי, כן? זה לא באמת שלילה כפולה. יש פה שני אופרטורים לא קומוטטיביים. זה לא באמת שלילה כפולה. ברגע שאני אומר לך אסור לך להניח תפילין, השלילה הכפולה של זה זה לא נכון שאסור לך להניח תפילין. ואז זה מחזיר אותי חזרה למה?

[Speaker C] לא נכון שאסור.

[הרב מיכאל אברהם] אין מצווה להניח תפילין, אלא מותר להניח. לא נכון שאסור. אין מצווה להניח תפילין, נכון? מותר להניח תפילין. מצווה זה משהו אחר. נכון? מצווה זה משהו בדיוק. יש חיוב, יש איסור ויש מצב נטרלי, שהוא מה שנקרא רשות. אגב, גם בפילוסופיה, כבר בפילוסופיה יוונית זה התחיל, יש שני סוגי שלילה. יש שלילה מאיינת בא' ושלילה מנגדת. נגיד, ההפך מאור וחושך זה ההפך מקור וחום. זה לא אותו הפך. ההפך מקור וחום זה שלילה מנגדת, הפך מאור וחושך זה שלילה מאיינת. בואו אני אוכיח לכם את זה.

[Speaker C] למה? בחושך גם יש לו משמעות.

[הרב מיכאל אברהם] אני אוכיח לכם, עוד רגע, אני אסביר. תראו, ניקח דוגמה, משל מתמטי. כשיש לי את המספר 1. אוקיי? השלילה המנגדת מביאה אותי למינוס 1. השלילה המאיינת בא' מביאה אותי לאפס. לאיין את הדבר זה להפוך אותו לאפס. הניגוד של הדבר זה מינוס 1. איך אני מבחין ביניהם? אם אני לוקח את האיבר ההופכי בשלילה המנגדת ואני מחבר אותו עם האיבר המקורי יוצא לי אפס. נכון? אם אני לוקח את האיבר ההופכי בשלילה המאיינת ומחבר אותו לאיבר המקורי, זה לא עושה כלום, נשאר 1. 1 ועוד אפס נשאר 1. נכון? עכשיו תיקחו קור ותחברו אליו דבר חם ודבר קר, תחברו אותם ביחד, מה יוצא? פושר. אז זה אומר שהיחס בין קור וחום הוא שלילה מנגדת. תחברו אור וחושך זה לזה, מה יוצא? אור. זאת אומרת שהיחס בין אור וחושך זה שלילה מאיינת, לא מנגדת. נכון? עכשיו, איסור, חובה ודבר הרשות מקיימים בדיוק את אותם יחסים כמו 1, 0 ומינוס 1. זאת אומרת, אם החובה זה 1, האיסור זה מינוס 1, הרשות זה אפס. לאו אומר לי אתה במינוס 1. העדר מצווה אומר לי אתה באפס. העדר מצווה אגב זה אותו דבר כמו העדר לאו. ברמה כמו העדר לאו, זה פשוט דבר רשות, אין לאו, אין מצווה, אין כלום, כן, שום דבר. זה לא אותו דבר ברמה הלוגית כי העדר לאו יכול להיות או מצווה או רשות, והעדר מצווה יכול להיות או איסור או רשות. אבל כיוון שבשביל איסור צריך מקור, אז ברגע שכתוב העדר מצווה, התוצאה היא סתם דבר הרשות. איסור אי אפשר להוציא מזה. כשכתוב העדר איסור, לא תצא מזה מצווה כי גם למצווה צריך מקור. מה שנשאר זה רק דבר הרשות. אוקיי?

[Speaker C] זה כמו איזה גבולות שפה, איזה גבולות של תקשורת בין בני אדם. אם היינו צריכים לבוא ולהשתמש במילה תשבות, היית צריך כל כך הרבה איסורים וכל כך הרבה תמונות של לא לעשות שאתה יודע שאז אתה מגיע לאיזה תוצאה שהתורה רוצה או שהיינו עושים. נו, וכשאומרים לא תעשה כל מלאכה, יש דברים שאסור לך לעשות שזה מלאכה, ודברים אחרים אתה צריך לשבות. מה זה לשבות? להיכנס לתוך אווירה מסוימת.

[הרב מיכאל אברהם] לא דברים אחרים! לא דברים אחרים. נו מדובר לשבות מהמלאכות עצמן, מה-ל"ט אבות מלאכה. לא, לדעתי האינטואיציה זה לא. לא, זה משהו שהזכיר מה… לא נכון, זה מה שהזכיר מהרמב"ן קודם. אתה מדבר על איסור שבות, אני לא מדבר על זה. אני מדבר על מצוות עשה לשבות בשבת. המצווה הזאת אוסרת את עשיית ל"ט אבות מלאכה ותולדותיהם, וזהו. השבות של הרמב"ן זה שבתון, זה משהו אחר. מה שהערת קודם, זה משהו אחר. בשבתון אולי, משבות, זה משהו אחר לגמרי. אין על זה גם סקילה, זה משהו שונה. בקיצור מה שאני רוצה לומר, זה שיש הבדל מהותי בין לאו לבין עשה, וכאן אני מגיע לניסוחים שהוצעו פה קודם. מצוות עשה ולאו מוגדרים, אני מפרט הרבה יותר במאמר שישלח לכם, פה אני עושה את זה ממש בתמצית. מצוות עשה ולאו מוגדרים באופן הפוך. מצוות עשה מגדירה מצב פוזיטיבי, מצב חיובי, מצב ראוי, מצב גבוה רוחנית, איך שלא תקראו לזה, שבו התורה רוצה שאנחנו נימצא. הלאו מגדיר מצב שלילי שבו התורה רוצה שלא נימצא. לא לא רוצה שנימצא, אלא רוצה שלא נימצא. אוקיי? כשאני עושה מלאכה בשבת, עשיתי משהו שלילי. למה? כי כתוב לא תעשה כל מלאכה. אם היה כתוב רק לשבות בשבת והייתי עושה. מלאכה, אז מה שקורה אני לא נמצא במצב החיובי של שביתה בשבת. אבל המצב שלי כרגע הוא לא מצב שלילי, זה מצב האפס. עכשיו התורה מצפה ממני להיות במצב החיובי, אז זה לא בסדר, זה ביטול עשה. אבל התורה לא מגדירה את המצב הזה כמצב שלילי, כי אין פה לאו אם היה רק עשה. כשהתורה הטילה על זה לאו, אז היא אמרה לא רק שכשאתה עושה מלאכה אתה לא נמצא במצב החיובי של שביתה בשבת, אלא אתה נמצא במצב שלילי של עשיית מלאכה בשבת, שאת זה היא אוסרת, לא רק שאתה לא נמצא במצב שהיא מצפה ממך להיות בו. זה בעצם סוג של מקל וגזר. כשהתורה אומרת לך לשבות היא אומרת לך, נתנה לך גזר, היא אומרת לך אם תשבות תהיה צדיק. כשהיא אומרת לך אל תעשה מלאכה היא אומרת לך אם תעשה מלאכה אתה תהיה רשע. עכשיו מי שרוצה להיות לא רשע ולא צדיק, מצוות העשה לא הייתה יכולה לעבוד מבחינתו. הוא לא היה עושה, הוא היה יכול לעשות מלאכה, אז הוא לא היה צדיק, אבל זהו. בשביל זה צריך את הלאו, כי הלאו אומר אתה לא רוצה להיות צדיק, בסדר, אבל רשע אתה גם לא רוצה להיות. יש לאו, אם אתה עושה מלאכה אתה אתה רשע. ולכן מוטל גם לאו, אז זה אומר משהו שונה. עכשיו אפשר להבין את כל הנפקא מינות, את הנפקא מינה של הוציא את כל ממונו, עשה דוחה לא תעשה, כל הנפקא מינות בין לאו לבין עשה. כבוד הבריות דוחה לא תעשה שבתורה, אבל לא כן, אבל רק בלא תעשה דרבנן, אבל אבל בדאורייתא זה רק עשה. יש כמה השלכות בין הבדלים בין עשה לבין לא תעשה. אבל ההבדלים האלה הם תוצאה של רעיון שונה. הרעיון בלאו ובעשה הוא רעיון שונה. אתן לכם דוגמה, רק דוגמה מושאלת. יש פילוסוף יהודי אמריקאי רוברט נוזיק, פילוסוף של המשפט בעיקר, אבל לא רק, והוא פעם שאל על תפיסה משפטית המקובלת שאומרת שסחיטה זה דבר אסור. אסור לסחוט בן אדם. לא סחיטה בשבת, לסחוט עבריינים שסוחטים מישהו. אסור לסחוט, אבל לפתות מותר. אם אני אומר לבן אדם, אם תעשה את הדבר הזה והזה אני אתן לך מאה שקל, אתה יכול לעשות, תקבל מאה שקל, לא יעשה לא יקבל מאה שקל. אם אני אומר אם לא תעשה את הדבר הזה אני אקח לך מאה שקל, זה אסור, זה סחיטה. זאת אומרת, אם אני אם לא תעשה למרות שהוא יעשה את זה ואני לא אקח לו את המאה שקל, אז מה הבעיה? איזה עבירה עברתי? לא לקחתי לו מאה שקל, רק איימתי שאני אקח. גרמתי לו, הנעתי אותו לפעולה, הוא עשה משהו והוא נכנע, הוא עשה את זה. אז לא לקחתי לו מאה שקל, אני לא גזלן. למה הייתי לא בסדר? זה נקרא סחטן, לא גזלן, כי סחטתי ממנו פעולה שהוא לא רצה לעשות. אוקיי? לעומת זאת פיתוי מותר, למרות שגם שם סחטתי ממנו לעשות משהו, אמרתי לו אם תעשה משהו תקבל מאה שקל. הפער בין שני המצבים של עשייה ואי עשייה הוא מאה שקל בשני המצבים. אז למה זה אסור וזה מותר? מה ההבדל בין פיתוי לסחיטה?

[Speaker C] כאן

[Speaker D] הוא לא מוציא.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, אבל עדיין, הפער הוא אני מציע לו הפרש פוטנציאלי של מאה שקל שמניע אותו לפעולה.

[Speaker C] בכל מצב הוא

[Speaker E] לא יכול להפסיד בשום מצב, אם יעשה ואם לא.

[הרב מיכאל אברהם] אז מה? ופה הוא לא יכול להרוויח.

[Speaker E] הפחד, בסחיטה יש פחד.

[הרב מיכאל אברהם] ואם הוא לא פחדן הוא סתם הוא עושה את זה כדי לא להפסיד מאה שקל, הוא לא מפחד מכלום. הוא לא פוחד מכלום, הוא כן נסחט. הוא לא רוצה מאה שקל, הוא לא מפחד. הוא לא רוצה להפסיד מאה שקל, הוא לא מפחד ברמה הרגשית. אבל הוא לא רוצה להפסיד, הוא עושה שיקול דעת.

[Speaker E] הפיתוי גורם לו להחליט, האיום מאלץ אותו להחליט. למה? כי אם לא יקחו לו.

[הרב מיכאל אברהם] ואם הפיתוי, מאה שקל אין לו, אין לו מה לאכול, אני נותן לו מאה שקל תקבל מאה שקל ממני אם תעשה את זה, זה מאלץ אותו, אחרת הוא מת.

[Speaker C] הצטלבת עם רצונו, הלכת עם רצונו, זאת אומרת הוא.

[הרב מיכאל אברהם] ההבדל אני אקצר

[Speaker C] את הדרך.

[הרב מיכאל אברהם] ברור, אבל השאלה ברור, והשאלה היא מה ההבדל.

[Speaker C] שכל עבודה תהיה סחיטה.

[הרב מיכאל אברהם] אינה חינמי, אותו דבר, מה? יש לך הפרש של מאה שקל שמניע בן אדם לפעולה, למה כך מותר וכך אסור? אתה צודק, אתה רק מרחיב את השאלה. כל הצעת עבודה היא כזאת. הנקודה מאוד פשוטה, אנחנו כשאנחנו מדברים על הפרשים אנחנו בדרך כלל מניחים שאין סקאלה מוחלטת, זאת אומרת אין ראשית לצירים האלה, הכל יחסי. המצב הזה מול המצב הזה זה הפרש של מאה שקל. אז מה זה משנה אם זה מינוס מאה מול אפס או אפס מול מאה? נכון? זה בעצם ההבדל בין פיתוי וסחיטה. אבל לא נכון, יש סקאלה מוחלטת. יש אפס מוחלט. לרדת מתחת לאפס אסור לך באחת משתי האופציות. אם אתה מציע שתי אופציות שאחת מהן היא מתחת לאפס אתה עבריין. למרות שאחרי שהוא יעשה את זה לא תיקח ממנו את המאה שקל, לא גזלת לו כלום. אבל כשאתה מציע הצעה כזאת שאחת ממנה היא עשיית פעולה שלילית. אתה עבריין. אם אתה מציע הצעה שאף אחת משתי האלטרנטיבות היא לא שלילית, רק אחת פחות חיובית מהשנייה, זה מותר כל עוד לא עשית משהו שלילי. ולמה? מצב האפס זה אוסף הזכויות שיש לבנאדם. לבנאדם יש אוסף של זכויות, הממון שלו שייך לו, לאף אחד אסור לקחת ממנו, נכון? זה הזכויות שלי. ברגע שאתה מעלה אפשרות לפגוע בזכויותיי, גם אם זה לא התממש בסוף, כי אם אני נכנע אז לא תיקח ממני שום דבר, אבל אתה מעלה אפשרות לפגוע בזכויותיי, אתה רשע. לא שאתה לא צדיק. אם אתה לא נותן לי מאה שקל כשאני לא אעשה את העבודה, אתה לא צדיק, אבל זכותך לא להיות צדיק, אתה לא רוצה לתת לי מאה שקל. אבל רשע אסור לך להיות. אתם מבינים? זה ההבדל בין לאו לבין עשה. ההבדל בין לאו לבין עשה זה הגדרה של המצב כמצב, לאו אומר לך המצב הלא רצוי הוא מצב שלילי. מבחינת העשה המצב הלא רצוי הוא מצב נייטרלי. אתה לא צדיק, אבל זה מצב נייטרלי. מבחינת המצווה יש פה בעצם כמו שאמרתי קודם מקל וגזר. כשאתה אומר מצוות עשה זה גזר. אתה אומר אם תלך לשם תקבל גזר. אוקיי? אם לא, לא תקבל את הגזר. בסדר, לא חייבים לתת לך גזר. אבל מקל אומר לך אם תעשה את זה אתה תקבל מכות. בסדר? מכות אסור לתת באופן עקרוני, רק מחוקק או הקדוש ברוך הוא אם אתה עושה עבירה, אז כביכול.

[Speaker E] לעשה אין ערך אם לא יהיה איתו גם לא תעשה?

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא שאין ערך. יש ערך אחר.

[Speaker E] אבל אם הוא לא עשה אז הוא לא עשה. הוא לא רשע.

[הרב מיכאל אברהם] אבל יש דרישה להיות צדיק ואתה לא היית צדיק. אז בדרישה הזאת לא.

[Speaker E] בסדר, אבל אני לא רשע.

[הרב מיכאל אברהם] לא נורא זה לא אומר שאין משמעות, זה אומר שיש משמעות פחותה אולי.

[Speaker E] וזה לא אותה רמה.

[הרב מיכאל אברהם] אבל אמרת שאין משמעות. לא אותה רמה אני מסכים, זה מה שאמרתי כל הזמן.

[Speaker E] זה נהיה קצת קשה להבין.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל אם

[Speaker E] אתה אומר לא אותה רמה אני מסכים. ברור, ברור, זה מה שאמרתי. יוצא מזה שכל עשה צריך שיהיה לאו בצדו?

[הרב מיכאל אברהם] לא צריך, לא! המסקנה הזאת לא נכונה, שים לב, לכן אני, לא צריך, לא! יש עשין שאין בצדן לאו. לא להניח תפילין זה לא לאו. אין לאו. ואם אתה לא תניח תפילין אתה מבטל עשה. זה עבירה וזה ביטול עשה, זה לא לאו. אתה לא צריך להוציא את כל ממונך על תפילין למשל, להבדיל מלאוין אחרים. זה לא על כל עשה צריך לאו, זה בדיוק הנקודה. אם לא הייתה לזה שום משמעות אז אתה צודק בניסוח הראשון שלך, אז תמיד צריך לאו. מה המשמעות של העשה? אבל לא, יש משמעות, רק פחותה מבחינת ההנעה לפעולה אני מתכוון. זה פחות מניע לפעולה מאשר לאו. כמו שאמרנו, גזר מניע פחות לפעולה מאשר מקל. אם יגידו לך תקבל מכות אם לא תעשה את זה, ויגידו לך אם תלך לשם תקבל גזר, אני מניח שהאופן הראשון יניע אותך טוב יותר לפעולה. כולנו.

[Speaker C] יש פה גם תיאום עם הרצונות שלו.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אני מדבר כשאתה לא, אם אתה מתואם עם רצונותיו אתה לא צריך לא מקל ולא גזר, הוא יעשה את זה גם ככה. אני מדבר על מישהו שאני מנסה להניע אותו לפעולה כשזה לא רצונו. האם אני מניע אותו באמצעות גזר או באמצעות מקל?

[Speaker G] אז בחושן משפט רואים את ההבדל הזה נגיד בין בנאדם שעושה פעולה ואני לא משלם לו מונע שכרו לבין בנאדם שאני מכריח אותו לעשות פעולה.

[הרב מיכאל אברהם] כשאתה לא משלם לו אתה פגעת בזכויותיו כי אחרי שהוא עשה לך את העבודה הכסף מגיע לו.

[Speaker G] זה כסף שלו, הלנת שכר שכיר.

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק ולכן זה עבירה ולכן זה לאו. הלנת שכר שכיר זה לאו.

[Speaker G] זאת אומרת זה סימטרי.

[הרב מיכאל אברהם] זה סימטרי אחרי שאתה חייב. ברור. אחרי שהוא כבר עשה את העבודה. להציע לו הצעה של עבודה מותר לך, אבל אחרי שהוא קיבל את ההצעה, עשה את העבודה ואתה לא משלם זה סחיטה, זאת עבירה. כי כשהוא עשה את העבודה הוא העלה את האפס לשם. עכשיו לא לתת לו את הכסף שמגיע לו זה לעשות משהו שלילי, זה לפגוע בזכויותיו. בסדר?

[Speaker C] יעקב אומר ללבן הנה החלפת את משכורתי עשרת מונים. הוא לא אמר לו שעשה לו איזה משהו או הונה אותו.

[הרב מיכאל אברהם] הוא רק החליף לו את.

[Speaker C] זה לא רע.

[הרב מיכאל אברהם] אתה יכול שפת הגוף, הוא רק רצח אותו. בסדר, הוא רק רצח אותו, מה יש. הוא יכול להגיד גם רצח בצורה כזאת. אם אתה אומר את זה ככה אז זה יוצא ככה, אבל החלפת את משכורתי פירושו לקחת לי את הכסף.

[Speaker H] רק מבחינת רק להבין שנייה, שברגע שאני לא עושה לאו זה לא בגלל שהוא יורד לי לדרגה גבוהה של קיום עשה?

[הרב מיכאל אברהם] אתה מדבר עכשיו על הצד השני. מי שלא נכשל בלאו אז הוא לא צדיק, הוא רק בינוני. זה היתרון של העשה. היתרון של העשה זה שמי ש, ההבדל, בוא נגיד ככה, הרמב"ן שואל בפרשת יתרו, זה הרמב"ן שהזכרתי קודם, שואל בפרשת יתרו על דבר זכור ושמור. הוא אומר הצעה אחת שזכור זה עשה ושמור זה לאו, הישמר פן ואל זה לאו. מה ההבדל בין עשה לבין לאו? אז הוא אומר עשה זה אהבה ולא תעשה זה יראה. ואז הוא מדבר שמה ממש בקצרה הוא שואל את השאלה איך זה יכול להיות שעשה דוחה לא תעשה? לכאורה עשה יותר חשוב. אבל על לא תעשה נענשים ועל עשה לא נענשים. על לא תעשה צריך להוציא את כל ממונך ועל עשה לא צריך אלא רק חומש, עד חומש. אז לכאורה לא תעשה יותר חמור. אז התשובה שלו, איך שמסביר השדי חמד והמשך חכמה ועוד, התשובה שלו מאוד פשוטה. בצד הקיום, אם אתה מקיים עשה או נמנע מלהיכשל בלאו, ברור שקיום העשה הרבה יותר חשוב. קיום העשה הוא דבר בעל ערך, הימנעות מלאו אז נשארת בסדר, נשארת לא רשע. אוקיי. ברור שהקיום של הלאו הוא מעשה, של העשה הוא מעשה הרבה יותר משמעותי מאשר הימנעות מלאו. זה בצד הקיום. בצד הביטול, עבירה על לאו זה רשע, ביטול עשה זה לא צדיק. בצד הביטול הלאו הרבה יותר חמור. ששואלים אותי על מה להוציא את כל ממוני, על לא להיות רשע. בשביל להיות צדיק, עד חומש מממוני, לא חייבים כל כך חזק להיות צדיקים, אבל ודאי שחייבים לא להיות רשעים. אבל כששואלים אותי מצד הקיום מה יותר משמעותי, מצד הקיום קיום העשה הוא בדרגה יותר גבוהה מאשר הימנעות מלאו. אני הופך לצדיק. אוקיי? אז לכן זה שני צדדים של אותה מטבע, זה לא סותר, אלו שני צדדים של אותה מטבע, זה בהגדרה ככה. בסדר?

[Speaker H] מה שהוא שואל שמה זה לא משנה כי אם אתה עובר על לא תעשה או עושה עשה אתה נשאר במקום המעוין של האפס, אם אתה לא עובר על לאו אתה עדיין נשאר במקום של אפס.

[הרב מיכאל אברהם] שאלה מה יש פה. עוד פעם. התורה מגדירה את המצבים דרך הלאווים והעשין. אז אם התורה מגדירה משהו כמצוות עשה, פירוש הדבר שללא לעשות אותו זה מצב אפס, ולעשות אותו זה מצב אחד. אם התורה מגדירה משהו כלאו, רגע רגע, אם התורה מגדירה כלאו אז היא מגדירה את המצב של אי העשייה כמצב שלילי. זה הגדרה אובייקטיבית, התורה מגדירה את זה. בסדר? עכשיו נניח שהיה רק מצוות עשה לשבות בשבת ולא היה לאו. אז אם הייתי עושה מלאכה בשבת הייתי אדם ניטרלי, לא צדיק ולא רשע. נכון? זה היה אם התורה הייתה מגדירה רק מצוות עשה. אם הייתי שומר שבת אז הייתי צדיק. אם היה רק לאו, לא עשה, רק לאו, אז אם הייתי עושה מלאכה הייתי רשע, אם הייתי שובת אז הייתי בסדר. נכון? עכשיו התורה שמה פה גם לאו וגם עשה. שאלו למה הכפילות? מאוד פשוט. כי התורה רוצה להגיד את שני הדברים ואי אפשר להגיד את זה או עם הלאו לבד או עם העשה לבד. היא רוצה להגיד שעשיית מלאכה זה מצב שלילי ושביתה זה מצב חיובי, לא שזה מצב ניטרלי. שני הצדדים קיימים בשבת. זה קיים רק במקום שיש כפילות בין העשה לבין הלאו. בלא תעמוד על דם רעך למשל שאין כפילות, אז באמת לא. בלא תעמוד על דם רעך פירושו שלא להציל זה מצב שלילי. להציל זה לא מצב חיובי.

[Speaker H] לא הופך אותי לצדיק? ממש לא.

[הרב מיכאל אברהם] אם לא הצלת אתה רשע.

[Speaker H] כן, ובסוף מגיעים למצב מאוזן בכל מקרה.

[הרב מיכאל אברהם] אם המתמטיקה של עשה דוחה לא תעשה זאת חידה יפה מאוד, ברמב"ן כתבתי על זה מאמר שלם, אם תרצה אני אשלח לך. אתה צודק שההסבר הזה ברמב"ן לא מסביר את עשה דוחה לא תעשה. לכאורה לא מסביר.

[Speaker F] אם הצלתי בן אדם אז בעצם לא עשיתי שום דבר שהוא כאילו נחשב מיוחד או זכות.

[הרב מיכאל אברהם] אולי ואהבת לרעך כמוך, אבל לא, אתה יודע יש מצוות סל כאלה. אבל מבחינת האיסור יש לא תעמוד על דם רעך, זה העניין הקונקרטי זה רק לאו. אולי השבת אבידה, יש כאלה שרוצים לומר שיש בזה, כן, השבת חיים. השבת גופו, הגמרא מדברת על זה. כן, בסדר, אבל אני אומר ברמה העקרונית אם לא היה דברים האלה, רק לא תעמוד על דם רעך, אז אם היית מציל לא צדיק. אם אתה לא מציל אז אתה רשע.

[Speaker B] אז זה כאילו קיום של אפס ומינוס אחד.

[הרב מיכאל אברהם] מה? לא, בסדר. צדיק אני מתכוון הלכתית, עזוב אותי מהתשבחות האגדיות.

[Speaker B] ואם לא קיימתי עשה? אני נשאר באפס, נכון? אם לא קיימתי עשה. מענישים על דבר כזה?

[הרב מיכאל אברהם] כן, ביטול עשה.

[Speaker B] למה מענישים?

[הרב מיכאל אברהם] כי התורה מצפה ממך בנקודה הזאת להיות צדיק ולא להיות בינוני.

[Speaker B] ורק עשה, רק עשה?

[הרב מיכאל אברהם] נכון, אבל התורה מצפה ממך לא להישאר באפס אלא להיות אחד. כן, בדיוק. זה המשמעות של מצוות עשה, שפה הסטנדרט עולה. פה לא מצופה ממך רק להיות במצב האפס, פה מצופה ממך להיות במצב האחד. ועדיין אם אתה לא שם אז זה לא אומר שאתה רשע, זה אומר שאתה לא צדיק.

[Speaker B] אבל מה, הגמרא במנחות דף מ"א עמוד א'

[הרב מיכאל אברהם] לגבי מצוות ציצית בעידנא דריתחא, נכון?

[Speaker B] אז עידנא דריתחא זה משהו אחר. בסדר, אז זה בדיוק השאלה, אם מענישים על אי קיום עשה? אז זה מין שאלה כזאת שוודאי שמענישים, אתה לא מגיע למצב של…

[הרב מיכאל אברהם] אז קודם כל זה לא כל כך פשוט שמענישים, כיוון ששם ספציפית אם אני לא הולך עם בגד של ארבע כנפות אין גם את העשה. אז מה זה מענישים על מצוות עשה? זה לא מענישים באמת על מצוות עשה. גם ביטול עשה אין פה.

[Speaker D] אין ביטול עשה בשביל

[הרב מיכאל אברהם] שאני לא חייב את הציצית. ועל זה אומרים בעידנא דריתחא אז תופסים אותך אפילו על מצב שאתה לא חייב. בסדר? אגב גם שם הרבה טועים, יש תוספות כותב, אני לא יודע מה זה הרבה טועים, הרבה פוסקים כותבים את זה, אבל בפשטות זה לא נכון. תוספות כותב שזה רק במקום שהבגדים הרגילים זה ארבע כנפות, ואז אם אתה לא הולך בבגד של ארבע כנפות זה כדי להתחמק ממצוות ציצית. את זה עונשים בעידנא דריתחא. אבל אנחנו היום לא הולכים בגד של ארבע כנפות בדרך הרגילה. אז מי שלא שם בגד של ארבע כנפות זה לא כדי להתחמק מציצית כי זה לא הבגד הרגיל שלו. במצב כזה גם בעידנא דריתחא לא עונשים. זה קצת דומה אגב למה שאמרתי קודם. בקשר לצדקה. שהעני שלא נותן צדקה הוא לא כילי. נכון? הוא לא נותן צדקה כי אין לו. אוקיי? טוב. בכל אופן אז אולי עוד הערה אחרונה בהקשר הזה.

[Speaker E] זה נהיה רשע אם לא תרצח. זה נהיה רשע אם לא תרצח. נו אם לא תרצח אז קנית אותו למצוות.

[הרב מיכאל אברהם] אז אתה אדם נורמלי? לא, ודאי שלא. אתה אדם נורמלי. בדיוק זה הנקודה, אין מצווה לא לרצוח. יש איסור לרצוח. אם אתה לא רוצח, אז אתה אדם נורמלי. אתה לא רשע. זה הכל. אף אחד לא ייתן לך צל"ש הרמטכ"ל על זה שלא רצחת.

[Speaker E] היה צריך מצוות עשה לא לרצוח. כן, אבל בתרי"ג מצוות יש לא תרצח.

[הרב מיכאל אברהם] נו, אז זה לאו. לא תעשה.

[Speaker E] אז לרצוח זה רשעות.

[הרב מיכאל אברהם] לרצוח זה מצב שלילי. בסדר? זה ההגדרה של לאו ועשה. אגב, במאמר מוסגר, אם חושבים על זה קצת, אז רואים שבעצם ההבדל הזה בין לאו לבין עשה מקביל להבדל הבעל-ביתי הפשוט. שמצוות עשה מתקיימת בעשייה, ומצוות לא תעשה מתקיימת באופן פסיבי. למה? כי כשלא מדובר על עשייה פיזית, אלא כשיש מצוות עשה נגיד לשבות בשבת, ולא שבתת, למה זה רק ביטול עשה ולא לאו? ברמה המהותית? יש פה רק עשה. אבל מה הרעיון? הרעיון הוא אתה לא התנגשת חזיתית ברצון התורה. נכון? לא קיימת, לא עברת עבירה באופן אקטיבי, אלא רק באופן פסיבי. למה? לא עשית את מה שהתורה אמרה. זה נקרא בערך שב ואל תעשה. אבל זה שב ואל תעשה לא כי לא עשית פעולה, אתה כן עשית פעולה, הרי אתה עשית מלאכה בשבת. אלא זה שב ואל תעשה בגלל שהפעולה הזאת זה רק עניין פיזי. מה אכפת לי אם זה פעולה או לא? מבחינת ההתנגשות ברצון התורה, זה התנגשות פסיבית. כי אתה רק לא עשית מה שהתורה רצתה שתעשה. זה שאתה עשית משהו שהתורה לא רצתה שתעשה, זו התנגשות אקטיבית. ולכן ברמה הרעיונית באמת מצוות עשה תמיד מתקיימת בקום עשה ומתבטלת בשב ואל תעשה. רק זה קום עשה ושב ואל תעשה רעיוניים, לא פיזיים. לפעמים אני עושה פעולה, ועשיית הפעולה היא עבירה בשב ואל תעשה רעיוני. כי בעצם מה שאתה עושה, אתה לא עושה את מה שאתה לא נמצא במצב שהתורה מצפה ממך להיות בו. מבינים? לכן אני חושב שהתפיסה האינטואיטיבית הזאת, שעושה אבחנה בין מצוות עשה למצוות לא תעשה דרס אופני הקיום והביטול, עשייה ואי עשייה, יש בה משהו אמיתי. זאת לא טעות גדולה. אלא צריך להבין שהעשייה ואי העשייה פה זה לאו דווקא עשייה ואי עשייה פיזיות, אלא זה השאלה מה צורת ההתנגשות מול רצון התורה. זה התנגשות פסיבית, ואז זה כאילו שב ואל תעשה בשפה הזאת. כי אתה רק לא עשית את מה שהתורה רצתה שתעשה. עכשיו לפעמים העשייה הזאת זה חדילה. לא חשוב. לא היית במקום החיובי שהתורה רצתה שתהיה. זה נקרא שב ואל תעשה ברמה הרעיונית. לא משנה אם האי עשייה הזאת נעשית באופן אקטיבי, נעשית על ידי פעולת עשיית מלאכה בשבת.

[Speaker C] והם חושבים שזה תפקידם להעלות את האדם למעשה?

[הרב מיכאל אברהם] נכון, בדיוק. בדיוק. ולכן אני חושב שיש פה תפיסה נכונה כשעושים את ההבדל בין עשה לבין לאו בשב ואל תעשה ובקום עשה. זאת לא טעות גמורה. רק צריך לדעת שעשה ולא תעשה שמדובר עליהם כאן זה לא עשה ולא תעשה של פעולות פיזיות, מעשיים. אלא זה עשה ולא תעשה רעיוני, הגיוני, ערכי, לא פיזי. אגב, האחרונים מתלבטים, וזה כבר מתחיל בראשונים, יש ר' אלחנן מדבר על זה, בקובץ דברי סופרים ועוד, לגבי כבוד הבריות. כשכבוד הבריות דוחה לא תעשה שבתורה בשב ואל תעשה. דוחה לא תעשה שבתורה רק בלא תסור, רק בעצם רק איסורי דרבנן. אבל דאורייתא? הגמרא בברכות אומרת שגם ביטול עשה. ואז דנים שם מה זאת אומרת ביטול עשה? ביטול עשה פירושו ביטול עשה בהגדרה ההלכתית, או הכוונה כל עבירת שב ואל תעשה? איפה הנפקא מינה? נגיד מי שלא הציל את חברו. אוקיי? מי שלא הציל את חברו, הוא לא ביטל עשה, הוא עבר על לאו של לא תעמוד על דם רעך. אבל הוא עבר עליו בשב ואל תעשה. דבר כזה נדחה מפני כבוד הבריות או לא? לא מכבודי להציל אותו. האם מותר לי לא להציל אותו בגלל זה? כמה מכוער שזה נשמע לא משנה. אבל אם ברמה העקרונית, אז ר' אלחנן מדבר על זה, ויכול להיות שיש בזה מחלוקת ראש ורמב"ם. השאלה היא אם בכל מקום שעושים אבחנה בין קום עשה ושב ואל תעשה בשפה שדיברתי עליה קודם, בעצם השאלה אם זה קום עשה ושב ואל תעשה פיזי, או קום עשה ושב ואל תעשה רעיוני, ערכי. זה השאלה בעצם בשפה הזאת.

[Speaker G] אז למה הלאו של לא תעמוד על דם רעך כתוב בצורה שלילית שזה לאו, כאשר מתכוונים בפועל תציל את אחיך?

[הרב מיכאל אברהם] לא מתכוונים תציל את אחיך. לא. למה לא? מתכוונים נגיד אל תהיה במצב שאתה לא מציל אותו. אחת ההשלכות מה שדורון אמר קודם. עכשיו אני חוזר למה שאמרת, ועכשיו אני כן מוכן לקבל את מה שאמרת. כי קודם זה היה רק טכני. מה קורה אם בן אדם לא הולך לסיורים יומם ולילה ליד הים והוא מציל מוסמך והוא יודע שבחוף מסוים אין מציל ואנשים מתרחצים שמה? הוא יכול ללכת לסיורים שם כדי להיות זמין אם מישהו טובע להציל אותו, הוא לא עושה את זה. אם הייתה מצוות עשה היה מקום להגיד שיש עניין שהוא ילך לשם. אבל אם זה לאו אז הרבה יותר סביר להגיד, אם אתה שם ולא הצלת עברת על הלאו, אני לא חייב לעשות יוזמות כדי ללכת לשם ולהכניס את עצמי לתוך הסיטואציה הזאת. עכשיו אחרי שהגדרתי את הלאו והעשה באופן הזה אני מוכן גם לקבל את ההבחנה שלך מקודם. מבין? זאת למשל ההשלכה, כי זה מצב האפס מול מצב שלילי, זה בדיוק הנקודה. אם אני כבר שם ולא הצלתי עברתי על הלאו, אבל איפה מי אמר שאני חייב להכניס את עצמי למצב שבו אני אציל את עצמי מלאו? אני לא אהיה שם ולא יוטל עליי הלאו הזה וממילא אין בעיה לא לעבור עליו. אוקיי? לעומת זאת במצוות עשה יש היגיון להגיד, אם זה מצוות עשה ואתה יודע ששם אנשים בסכנה ואתה יכול להציל אותם, לא יודע אם זה תביעה מוחלטת אבל בהחלט יש היגיון להגיד מצפים ממך לפחות בעידנא דריתחא, מצפים ממך ללכת לשם ולעשות משהו.

[Speaker G] לא בכל מצווה זה ככה? שבעצם נגיד שגם האדם מחויב לעשות פעולות כדי לקיים תמיד?

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא בכל מצווה. לא בכל מצווה, תלוי בכל מצווה לגופה, צריך לבדוק את זה בדיוק זה הנקודה. עשה חיובי, עשה קיומי, עוד נדבר על זה.

[Speaker G] אם זה נעשה על ידי אחרים לא יכול…

[הרב מיכאל אברהם] בדיוק, אבל זה כבר דיון אחר. אני מדבר כרגע ברמה העקרונית בעשה ולאו. עשה מול לאו יש הבדל קטגורי. בתוך העשין עדיין יש לדון, לא בכל עשה אתה אוטומטית צריך ללכת וליזום מעורבות בעשין כאלה. אבל לפחות במצוות עשה יש היגיון לחפש האם זה כך או לא. במצוות לא תעשה לא סביר בכלל שתהיה הגדרה כזאת. מה, להיכנס לשם כדי לא להיכשל בלאו? אם אני לא שם אין עליי את הלאו אז מה הבעיה? אם זה מצוות עשה אז לפחות בעידנא דריתחא אפשר להגיד תשמע, בעידנא דריתחא יתפסו אותך גם על זה שלא נסעת באופן יזום לחוף כדי להציל אנשים.

[Speaker G] אבל למה מלכתחילה למה אנחנו מגדירים את זה כלאו ולא אומרים שהתורה בעצם התכוונה שתציל אותו?

[הרב מיכאל אברהם] לא, אז זה שאלה פרשנית. אבל בהנחה שפרשנית הגענו למסקנה שזאת ההגדרה בתורה אז זה מה שהיא מתכוונת. אז יש פשר מאחורי ההבחנה בין לאו לבין עשה. זה מה שאני רוצה לומר. איך פרשנית תמיד יודעים? אז חז"ל נותנים לנו, זה הניסוח. הניסוח הוא הפרשנות. השמר, פן ואל, ולא זה לאו. ציוויים שנאמרים באופן אקטיבי זה עשה. לכן האינדיקציה הפרשנית יותר קלה. זה שאלה של צורת ניסוח. השאלה היא מה עומד מאחורי הניסוח, זה מה ששאלתי קודם. הניסוח הוא שונה אבל הוא אמור לבטא משהו אחר אם הניסוח הוא שונה. מה הוא בא לבטא? אוקיי? טוב, אז הבנו עכשיו את ההבדל בין לאו לבין עשה ואנחנו עכשיו גם מבינים את המשמעות של הכפילות. המשמעות של הכפילות היא שכשהתורה אומרת לי, הנה אני חוזר ליום כיפור. כשהתורה אומרת לי להתענות ביום כיפור ואיסור על אכילה ביום כיפור, אז היא אומרת לי לאכול ביום כיפור זה מצב שלילי. להתענות מאכילה ושתייה ביום כיפור זה מצב חיובי, זה לא רק לא להימצא במצב שלילי. לכן צריך פה גם לאו וגם עשה. זאת תפיסת הרמב"ן לפחות שאומר שיש פה גם לאו וגם עשה. ולכן אי אפשר ללמוד אחד מהשני, צריך מקור לכל אחד מהם. נכון? כי זה שיש לאו אני לא אוטומטית אומר טוב אז יש גם עשה. ודאי שלא. אנחנו לא מצמידים לכל לאו עשה על ההיפוך שלו. ודאי שלא. צריך מקור לכל אחד מהם. בלי מקור אין מצוות עשה ולאו. אבל פה כנראה שיש מקור, לפחות ברמב"ן, אמרתי זה בעייתי ועוד נגיע לזה, אבל הרמב"ן אומר יש פה עשה ויש פה לאו. הרמב"ן מצא מקור, גם עשה וגם לאו. אותו דבר במצוות המלאכה. גם מצוות המלאכה יש חובה לשבות ביום כיפור ויש איסור על עשיית מלאכה ביום כיפור. אוקיי? ועוד פעם, בגלל ששביתה ביום כיפור זה מצב חיובי ועשיית מלאכה ביום כיפור זה מצב שלילי. אם היה רק אחד מהם, נגיד היה רק מצוות עשה, אז השביתה ממלאכה הייתה מצב חיובי ועשיית מלאכה ביום כיפור הייתה מצב נייטרלי, כי אין לאו, יש רק עשה. או אם היה רק לאו, אז עשיית מלאכה הייתה מצב שלילי ושביתה ביום כיפור הייתה מצב נייטרלי. לכן כשאומרים לי שיש גם לאו וגם עשה יש פה חידוש הלכתי, שהשביתה היא מצב חיובי ממלאכות, כל השביתה ממלאכות ומהנאות, ואי השביתה, הפרת השביתה, הוא מצב שלילי. אוקיי? וזה נכון גם במלאכות וגם בהנאות. עכשיו השאלה הגדולה זה מאיפה שתי שאלות בעצם. עכשיו אני מגיע לשתי השאלות הבאות. שאלה אחת זה בכל זאת איך מוגדר פה הלאו, האם באמת יש פה חפיפה מוחלטת? עוד רגע אני אנסח את זה יותר טוב. שאלה שנייה, מאיפה הוא יוצא? אמרתי שיש עשה על עינוי ולאו על שביתה ממלאכה. מאיפה יוצא הלאו על העינוי והעשה על השביתה ממלאכה ביום כיפור? אין את זה בתורה באופן מפורש. השאלה מאיפה זה יוצא. כבר דנים בזה בנושאי כלים של הרמב"ם, נגיע לזה. אני אתחיל קודם כל. עם הנושא הראשון. איך מוגדרת מצוות העשה של העינוי? האם זה רק לא לאכול? או לא לאכול ולא לשתות כמו הלאו? יש כמה אפשרויות להבין את ההגדרה של מצוות עשה, ואני אקדים אולי, אני אקדים את האפשרויות, אין הרבה זמן כבר. תראו, יש רוב מצוות העשה שאנחנו מכירים הן מצוות עשה חיוביות. זה מצווה שאתה חייב לעשות אותן ואם לא עשית אותן אז יש לך עבירת ביטול עשה. עוד פעם, אתה נמצא במצב אפס אבל נדרש ממך להיות במצב אחד. אז מצב האפס הוא סוג מסוים של עבירה, אבל זה עבירת ביטול עשה. זה לא עבירת לאו. עבירת לאו זה להימצא במצב מינוס אחת. אוקיי? אבל יש סוג מצווה אחר בתורה וזה מצוות עשה קיומית. מה זה מצוות עשה קיומית? יודעים? זה מצוות עשה שאם קיימת אותה יש לך מצוות עשה, ואם לא לא קרה כלום. בניגוד למצוות עשה חיובית שאם לא קיימת עברת עבירה של ביטול עשה, במצוות עשה קיומית אם קיימת יש לך מצווה ואם לא קיימת אז לא קיימת, לא קרה כלום. דוגמה למשל, תכף נראה. דוגמה למשל, יישוב הארץ זה רב משה פיינשטיין. זה הדוגמה היחידה אגב בכל ההלכה למצווה שכולה אני חושב, שכולה קיומית. ורב משה פיינשטיין טוען שיישוב ארץ ישראל זה מצוות עשה קיומית. לכן הוא נשאר בחוץ לארץ, כן? זאת הטענה. ורב אברהם שפירא יצא נגד זה. הוא טוען לא ביישוב ארץ ישראל, הוא טוען שאין חיה כזאת בהלכה. אין מצווה קיומית בהלכה. כל מצווה שקיימת צריך לעשות. מה כן יש? יש מצוות שיש להם רף מינימלי. נגיד מצוות צדקה, שליש השקל בשנה אתה חייב לתת בכל מקרה. כל מה שמעבר לזה אם נתת יש לך מצווה, אם לא נתת אז לא קרה כלום. זה מצווה קיומית אבל לא שכל המצווה היא קיומית. יש רף מסוים שאותו אתה חייב לעשות בכל מקרה. החידוש של רב משה פיינשטיין זה שמצוות יישוב ארץ ישראל היא כולה קיומית. מצווה שכל כולה וולונטרית. אתה יכול לעשות אתה יכול שלא לעשות. את זה רב אברהם שפירא טוען שאין. אין חיה כזאת. בסדר? אבל ברור שיש מצוות שיש להם מימדים קיומיים כמו צדקה. לימוד תורה. פרק בבוקר פרק בערב לפי רב שמעון בר יוחאי, אתה יוצא ידי חובה. כל מה שמעבר לזה מצווה קיומית. אוקיי? וכן הלאה עוד עוד דברים. זה מה שנקרא מצווה קיומית. מה ההבדל בינה לבין מצווה חיובית? מצווה חיובית אם עשית אותה יש לך מצוות עשה, אם לא עשית אותה ביטלת עשה. אני מדבר הכל בתוך מצוות העשה כרגע, כן? מצווה קיומית אם עשית אותה יש לך מצוות עשה, אם לא עשית אותה לא קרה כלום. אי אפשר לבטל מצווה קיומית. אפשר רק לקיים, אי אפשר לבטל. מישהו הזכיר פה ציצית. טעות נפוצה. ציצית זה לא מצווה קיומית. אגב טעות גם של אחרונים. זה לא נכון. מצוות ציצית היא לא מצווה קיומית. היא מצווה חיובית מותנית. מה ההבדל בין מצווה חיובית, הרי אם אני לא לובש בגד של ארבע כנפות אני לא חייב לשים ציצית. אז למה זה לא נקרא קיומית?

[Speaker D] כי בהגדרת המצווה לא ככה…

[הרב מיכאל אברהם] בגלל שתחשבו מה זה מצווה קיומית? מצווה קיומית זה מצווה שאי אפשר לבטל אותה, נכון? את מצוות ציצית אפשר לבטל. אם תלך עם בגד של ארבע כנפות ולא תשים ציצית, ביטלת עשה. זאת אומרת לעשה הזה מוגדר מצב של ביטול. מצוות עשה קיומית זה מצווה שלא מוגדר לגביה מצב של ביטול. אז מה שנכון יותר להגדיר במצוות ציצית זה מצוות עשה מותנית. אגב גם ברכת המזון היא מצוות עשה מותנית. אף אחד לא מעלה בדעתו להגיד זה מצווה קיומית. כי אם אכלת כדי שביעה אתה חייב ברכת המזון. לא אכלת כדי שביעה אתה לא חייב במצווה. זה לא הופך אותה לקיומית. יש תנאים מתי אתה מחויב במצווה. אותו דבר בציצית. יש תנאים, בגד של ארבע כנפות מחייב אותך בציצית. זה תנאים בהגדרת המצווה. זה לא מצווה קיומית. לכן דל מהכא את המצוות החיוביות המותנות. זה רק סוג של מצוות חיוביות ושום דבר חוץ מזה. מה? גם ברכת המזון בשבת? אותו דבר. רק חובה לאכול, אז מה? אבל אין חובה לברך. נכון שבהכרח אתה תברך… לא, בהכרח אתה תברך אבל אין חובה לברך. זה לא אותו דבר. למה בשבת גם ביום חול? אתה לא יכול לחיות בלי לאכול. אז בהגדרה אתה בסוף תאכל, נכון?

[Speaker D] אבל אין חובה לברך.

[הרב מיכאל אברהם] מה? בסדר, אני רק אומר ברמה,

[Speaker D] זה לא נקרא חיוב במצווה.

[הרב מיכאל אברהם] חיוב במצווה זה מצווה שאתה חייב לעשות אותה. את המצווה הזאת אתה לא חייב לעשות.

[Speaker G] אתה חייב לאכול לא חייב לברך. רק נכון אחרי שאכלת יש חובה לברך, אבל אין חובה לברך בשבת. אין מצווה חיובית לברך בשבת. אם לא תאכל לא תהיה חייב לברך. זה בדיוק הנקודה. רק אתה חייב לאכול, המצווה בשבת היא לאכול, לא לברך. זהו. לכן מצוות הברכה היא מותנה, היא לא חיובית. אבל אתה אומר… נגיד אומרים…

[הרב מיכאל אברהם] בלילה הראשון

[Speaker G] צריך לחזור על יעלה ויבוא.

[הרב מיכאל אברהם] בלילה הראשון בסוכה. כן. בקיצור, אז זה בינתיים הכרנו שני סוגי מצוות. מצווה חיובית או חיובית מותנית. אם עשית יש לך שכר או קיימת מצווה, אם לא עשית ביטלת עשה. מצווה קיומית, אם עשית יש לך קיום מצווה, אם לא עשית לא קרה כלום. טוב, לפי הקומבינטוריקה הפשוטה, אני מצפה לעוד שני סוגי מצוות. מצווה שאפשר לבטל ואי אפשר לקיים. נכון? יש מצווה חיובית זה מצווה שאפשר לקיים ואפשר לבטל. מצווה קיומית זה מצווה שאפשר לקיים ואי אפשר לבטל. מה עם מצווה שאפשר לבטל ואי אפשר לקיים? יש מצווה כזאת? שאפשר רק לבטל אותה אבל אי אפשר לקיים אותה? למה? ודאי שיש. לאו הבא מכלל עשה. לאו הבא מכלל עשה להלכה זה עשה. למשל, והיה לכם מפירות הארץ, לא זוכר איך זה נקרא, לאכלה. לומדים חז"ל, לאכלה ולא לסחורה. לרוב השיטות, חוץ מהרמב"ן וגם ברמב"ן אני לא חושב שמבינים אותו נכון, אין מצווה לאכול פירות שביעית. יש איסור לעשות בהם שימושים שהם לא אכילה, לסחורה למשל. אוקיי? או למלוגמא, לא לסחורה וכולי. אז מה זה אומר? זו מצוות עשה. והיה לכם פירות הארץ לאכלה. אין פה הישמר, פן, אל, ולא, זה מנוסח בשפה חיובית. אבל את המצווה הזאת, שנייה אחת, את המצווה הזאת אי אפשר לקיים. אם תאכל פירות שביעית, אין לך קיום מצווה. אבל אם תסחור בפירות שביעית, ביטלת עשה. לא עברת עליו, ביטלת עשה. לאו הבא, ויש עוד הרבה, לאו הבא מכלל עשה זה מצוות עשה שאפשר לבטל ואי אפשר לקיים. זה ההיפך ממצוות עשה קיומית, שאפשר לקיים ואי אפשר לבטל. מה?

[Speaker D] כן ודאי. לאו הבא מכלל עשה.

[הרב מיכאל אברהם] הא? פירות שביעית לאכלה. לא, לא לאכלה ולא לסחורה. לאכלה ולא לסחורה זה דיון אחר, כי שמה זה נלמד מדרשה, אז השאלה אם להכניס את זה למניין המצוות או לא זו מחלוקת ראשונים. אבל יש מצוות אחרות שכתובות במפורש. לנוכרי תשיך. בפשטות, לולי הרמב"ם, אין מצוות עשה לתת הלוואה בריבית לנוכרי. אבל אם אתה נותן ריבית לישראל, ביטלת את העשה של לנוכרי תשיך. זה רק ביטול עשה. יש עוד הרבה. מה?

[Speaker D] לנוכרי תשיך זה חובה?

[הרב מיכאל אברהם] לא, אמרתי, לכן אני אומר, זה לאו הבא מכלל עשה. אתה לא מקיים מצווה בזה שאתה משיך לנוכרי. השיך רק לנוכרי. לאו הבא מכלל עשה תמיד חסרה המילה רק. והיה לכם פירות הארץ לאכלה מה הכוונה? והיה לכם פירות הארץ רק לאכלה, ולא לסחורה. או רק לנוכרי תשיך ולא לישראל. ולכן בעצם אין עניין שתאכל ואין עניין שתשיך לנוכרי, באים ללמד אותך את מה לא לעשות. המילה רק שחסרה פה היא החשובה. אוקיי? עכשיו החידה הגדולה מכולם. האם יש מצוות עשה שאי אפשר לא לקיים ולא לבטל? הסוג הרביעי.

[Speaker I] לא לקיים ולא לבטל?

[הרב מיכאל אברהם] כן.

[Speaker C] שלישית… לא מצווה.

[הרב מיכאל אברהם] אז אתם אומרים שאין. אתם צודקים, גם אני הייתי אומר שאין, לולי הרמב"ם שאומר שיש.

[Speaker C] הרמב"ם לא לקיים ולא לבטל? מה זאת אומרת? מה המצווה?

[הרב מיכאל אברהם] אני אסביר. מצוות עשה צה ברמב"ם זה מצווה לדון בהפרת נדרים. הבעל של אשתו, הבעל על נדרי אשתו, ביום שומעו, אם זה נדרי עינוי נפש, הבעל מפר את נדרי אשתו ביום שומעו. אומר הרמב"ם, ודע לך מה שתשמע ממני כל פעם שתראה סוג כזה של מצווה או מה שאני לא זוכר את הניסוח המדויק, המצווה הזאת לא מטילה עליך לא חיוב לעשות משהו ואין לך קיום של מצווה כשאתה עושה את זה ואין לך איסור אם אתה לא עושה את זה. כלום. זה מגדיר פרוצדורה. אם הבעל רוצה להפר את נדרי אשתו, אז כך וכך הוא צריך לעשות, ואם הוא עשה הנדר מופר. אבל אם הוא עשה את זה אין לו מצוות עשה, ואם הוא לא עשה את זה אין לו ביטול עשה. את המצווה הזאת אי אפשר לא לקיים ולא לבטל. זאת הגדרת פרוצדורה. אגב, מצווה צו מיד אחריה, לדון בטומאה. טומאת מת, טומאת שרצים, כל הטומאות. גם שם, כוהנים אסור להם להיטמא, אבל זה איסור שנמנה בנפרד, איסור על כוהן להיטמא. ההגדרה של טומאת מת היא מצוות עשה ברמב"ם, מצוות עשה צו. הלאה. שנייה. ולכן שם אומר הרמב"ם המצווה הזאת היא באה להגדיר, עוד פעם הוא חוזר על אותו גם בצה וגם בצו, הוא חוזר ומפרט שזאת מצווה שלא מקיימים ולא מבטלים. המצווה צ"ו אומר הרמב"ם, אין מצווה להיטמא, אין איסור להיטמא, אין מצווה לא להיטמא ואין איסור לא להיטמא. כלום. יש הגדרה. אם אתה נוגע במת אתה נטמא, אם אתה באוהל המת אתה נטמא, ואם לא אז לא. יש לזה כל מיני השלכות הלכתיות, אסור לך לגעת בתרומה, אסור לך להיכנס למקדש, אבל עליהם כל אחד מהם יש לו מצווה בפני עצמה במניין המצוות. עצם ההגדרה של מתי ואיך אתה טמא או לא, זה בעצמו מצוות עשה ברמב"ם. וזאת מצווה שאי אפשר לקיים אותה ואי אפשר לבטל אותה. מה הרעיון? גט זה משהו אחר, לדעתי גט זה ממש מצווה. כך מקובל לחשוב, שגט זה אותו דבר, בגט יש לי ראיה שזה לא ככה. גט זה מצוות עשה לקיים.

[Speaker G] הרמב"ם מביא ראיה מעצמו שכאילו שלמה אתה קורא לזה גט על האישה?

[הרב מיכאל אברהם] לא. הוא קורא ככה את התורה או דרך חז"ל, לא משנה, אבל הוא לא מסביר שם למה הוא הבין את זה. מתי שבית דין כופים אותו, השאלה היא אם זה מצד מצוות גירושין או מצד מצווה לשמוע לבית דין. אני לא בטוח. אבל אפשר לראות. תראו בחינוך אם אתם כבר שואלים, פרשת השבוע. תסתכלו בחינוך במצווה, המצווה החשובה של לגרש את אשתו בגט. בפרשת השבוע, המצווה מצווה מאוד חשובה, כי תצא. שופטים, סליחה, שבוע הבא כן. פרשת כי תצא, מצווה לגרש את אשתו בגט. החינוך מסיים שמי שעובר על זה וגירש את אשתו לא לפי הכללים, ביטל עשה זה ועונשו גדול. איך אפשר לבטל עשה של גירושין? לא עשית את הגירושין, אז היא לא מגורשת. זה הכל. מי שלא הפר את נדרי אשתו, אז הוא ביטל את העשה? הוא לא ביטל, פשוט הנדר לא מופר. זאת פרוצדורה. משם רואים שהחינוך תפס שמצוות גירושין היא מצווה ולא פרוצדורה, היא לא שייכת לקטגוריה הזאת. ועל זה יש לי אריכות גם על זה כתבתי פעם מאמר. אני אסביר את זה אבל לא ניכנס לזה כאן. ולענייננו בקיצור יש עוד סוג של מצוות, נקרא להם מצוות של הגדרה או מצוות של פרוצדורה שהן מצוות שלא מטילות עליי לא חובה ולא איסור ואי אפשר לבטל אותם ולא לקיים אותם. בקיצור כל ארבעת הזנים קיימים במצוות עשה. וזה חידה מעניינת למה במצוות לא תעשה אי אפשר למצוא את כל הזנים האלה. במצוות עשה אפשר. יש מצווה חיובית שאפשר לקיים ואפשר לבטל, מצווה קיומית אפשר לקיים אי אפשר לבטל, לאו הבא מכלל עשה אפשר לבטל אי אפשר לקיים, ומצוות הגדרתיות שאי אפשר לא לקיים ולא לבטל. ארבעה סוגי מצוות עשה. השלישי הוא

[Speaker C] חידוש של

[הרב מיכאל אברהם] הרמב"ם, הרביעי הוא חידוש של הרמב"ם.

[Speaker C] מה זה בכלל מצווה?

[הרב מיכאל אברהם] לפי הרמב"ם אני חושד שמבחינת הרמב"ם המושג מצווה, מה זה ספר המצוות? ספר המצוות זה ספר החוקים שלנו, נכון? חוקי היסוד, יש עוד פרטים אבל זה ספר החוקים. עכשיו בספר החוקים תפתחו ספר חוקים של מדינה, בספר החוקים יש גם סעיפים מגדירים. קטן לעניין זה הוא מי שהגיע לגיל כזה וכזה וכולי. זה לא מטיל עליי חובה ולא מטיל עליי איסור, רק הגדרה מי זה קטן. עכשיו יש הלכות אחרות בספר החוקים שאומרות מה דינו של קטן, מה מותר, מה אסור וכל מיני דברים כאלה. הסעיף הזה אבל הוא סעיף בספר החוקים. מבחינת הרמב"ם כנראה אם אני מבין נכון המושג מצווה הוא פשוט המושג ההלכתי שמחליף את המושג חוק, וכל מה שמופיע בספר החוקים יופיע בספר המצוות. לכן יש מצוות שהן מצוות מגדירות. זה לא מצווה במובן של ציווי, המצווה פה מחליפה את המושג חוק. נכון. לא, היא מצוות עשה בעיני הרמב"ם, זה חידושו של הרמב"ם. הוא טוען זה מצוות עשה, אין בספר החוקים דברים שהם לא מצווה. או מצוות עשה או מצוות לא תעשה. אם צריך להכניס לשם הגדרות הם ייכנסו לחלק העשין, ככה הרמב"ם טוען. אבל אני אומר אלו ארבעת הדברים. עכשיו לאור ההבחנה הזאת, אני רואה שאני כבר לא יכול להמשיך, לאור ההבחנה הזאת נצטרך להיכנס למצוות העשה ביום כיפור ולשאול מה מדובר כאן. זה לאו הבא מכלל עשה? מי שמתענה ביום כיפור מקיים מצוות עשה? אולי זה רק מי שאוכל גם ביטל את העשה של עינוי, אבל אין קיום של מצוות העינוי? מבינים? אולי זה עשה קיומי, אולי זה לאו הבא מכלל עשה, מה זה? איך להבין את הדבר הזה? אז זה כבר יהיה בפעם הבאה. הרב, כל מי שמגרש את אשתו מקיים מצווה? בוודאי, מצווה חשובה לגרש את אשתו בגט. מצווה חיובית. שלום הרב, כולם מחכים לראות שאתה מגרש את אשתך בגט. מצווה חשובה.

[Speaker E] לגרש את אשתו?

[הרב מיכאל אברהם] ודאי, מצווה לגרש את אשתו בגט.

[Speaker E] ושלחה מביתו, אז זה זה. נכון, בדיוק. כן. השאלה איך אתה משלח. מצווה חיובית. מצווה חשובה לגרש את אשתו אם

[הרב מיכאל אברהם] היא, לא לא, רק בתנאים מסוימים, מצווה חיובית מותנית.