כללי המלאכות – שיעור 25
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- סיום הסמסטר והיקף השיעור
- גרם כיבוי בשבת ומחלוקת רבי יוסי ורבנן
- פרק כירה, רש״י והבחנה בין מקרב כיבויו לגרם כיבוי
- פסיקת ההלכה: הרי״ף, רמב״ם, שולחן ערוך והרמ״א
- הבנת הרמ״א: מקום פסידא, דרבנן מול דאורייתא, והשלכות לגדר המחלוקת
- קושי מהרמ״א מול פרק כירה והנחת הגמרא
- בבא קמא: ליבה וליבתו הרוח, זורה ורוח מסייעתו וחילוק רב אשי
- רש״י: מלאכת מחשבת לחומרא והרעיון של נתקיימה מחשבתו
- הרא״ש: צמצום החיוב למלאכות שדרכן ברוח ושתי דרכי הבנה
- סתירה בין הסוגיות: רש״י מול הרא״ש והעמדת הדברים כרבי יוסי או כרבנן
- ריחיים של מים בשבת: אבן העוזר מול המגן אברהם
- האחיעזר: ביאור שיטת האבן העוזר דרך מלאכת מחשבת ומלאכות שדרכן בגרמא
- הישועות יעקב: חיוב גרמא במתכוון ויישוב גרם כיבוי דרך אינו מתכוון
- דרגות גרמא וחילוקי אחרונים: מעורבות האדם במעשה לעומת גרמא מלאה
- ביצה כ״ב: תוספות והרא״ש על מסתפק מן הנר וחילוק בנגיעה בדבר הדולק
- הערת האבני נזר על כיבוי כהצלת חומר הבעירה
- גרמא, איסורי פעולה ואיסורי תוצאה, ודרשת עשייה הוא דאסור הא גרמא שרי
סיכום
סקירה כללית
הטקסט קובע שהשיעור נתפס בתחילה כשיעור אחרון בגלל סיום סמסטר ביום רביעי, ואז מתברר שיש לימודים גם בשבוע הבא. בתוך כך נבנית תמונה הלכתית ועיונית על גרם כיבוי וגרמא בשבת דרך סוגיות שבת ובבא קמא, ומוצגות קריאות שונות ברבי יוסי ורבנן, פסיקת הרי״ף והרמב״ם והשולחן ערוך מול תוספת הרמ״א של ״במקום פסידא״, והשלכותיה לשאלה אם גרמא אסור מדאורייתא או מדרבנן. בהמשך מוצג העימות בבבא קמא בין ליבה וליבתו הרוח (בנזיקין פטור) לבין זורה ורוח מסייעתו (בשבת חייב), ומתבררות שיטות רש״י והרא״ש בהבנת ״מלאכת מחשבת אסרה תורה״, והשלכותיהן על מחלוקת אחרונים באבן העוזר והמגן אברהם לגבי ריחיים של מים בשבת. בסיום מובאות דרכים שונות ליישב את הסתירות בין הסוגיות, כולל חילוקים בכוונה, ברמות גרמא, ובהבחנה בין איסורי פעולה לאיסורי תוצאה, ולבסוף מתוקן המידע על מועד סיום הסמסטר.
סיום הסמסטר והיקף השיעור
הדובר אומר שבהבנתו הסמסטר נגמר ביום רביעי ולכן חמישי הבא אין שיעור, והוא מציג את השיעור כניסיון לסיים את סוגיית גרמא. בהמשך נאמר לו שיש לימודים בשבוע הבא, ונקבע שיעור נוסף ביום חמישי. מצוטט שכתוב ״עד השלישי ליולי״ ומוסבר שזה כנראה ״עד בכלל״, והדובר אומר שהבלבול נבע מהודעה שקיבל אתמול שזה עד יום רביעי.
גרם כיבוי בשבת ומחלוקת רבי יוסי ורבנן
הדובר מציג את סוגיית גרם כיבוי בפרק כל כתבי הקודש ומסביר שבפשטות נראה שהמחלוקת על ״אדם בהול על ממונו״ מצמצמת את הדיון לדין דרבנן, כך שלרבי יוסי גרם כיבוי אסור מדרבנן ולרבנן מותר. הדובר אומר שמהלך הגמרא מאפשר קריאה אחרת שלמסקנה חוזרים מאדם בהול על ממונו, והדיון חוזר להיבנות כאיסור תורה דרך העמדת גרמא במחיקת השם במחלוקת אחרת, ולכן ניתן להבין את רבי יוסי ורבנן כמחלוקת דאורייתא אם גרם כיבוי מחייב או מותר או לא מחייב. הדובר קובע שנשארת אפשרות שלפחות לרבי יוסי גרמא אסור מדאורייתא, והוא מסמן זאת כמשמעותי להמשך.
פרק כירה, רש״י והבחנה בין מקרב כיבויו לגרם כיבוי
הדובר מביא את הגמרא בפרק כירה בשבת דף מ״ז ומציג את שיטת רש״י המחלקת בין מקרב כיבויו לבין גרם כיבוי, כאשר למסקנה גרם כיבוי מותר והדיון מתמקד במקרב כיבויו. הוא מסיק שזה מתיישב עם הקריאה הפשוטה בסוגיות שבת שגרם כיבוי מותר לפחות לרבנן, ושגם בדעת רבי יוסי האיסור יכול להיתפס כאיסור דרבנן. הוא מציג בכך יישוב עקרוני שלפיו בשתי הסוגיות עולה שגרמא מותר.
פסיקת ההלכה: הרי״ף, רמב״ם, שולחן ערוך והרמ״א
הדובר אומר שכמעט כל הפוסקים פוסקים שגרם כיבוי מותר, ומונה ראב״ד, רמב״ן ועוד, ומצטט מן הרי״ף: ״ולית הלכתא כרבי יוסי דקסבר גרם כיבוי אסור״ ומסיק שמותר ושגם לשון ״אסור״ שם משמעה בפשטות איסור דרבנן. הוא מצטט מהרמב״ם הלכות שבת פרק י״ב שמותר לעשות מחיצה בכלים מפני הדליקה ואפילו כלי חרס חדשים מלאים מים אף על פי שוודאי מתבקעים ומכבים, ומסביר שהרמב״ם מנמק ש״גרם כיבוי מותר״. הוא מביא את השולחן ערוך שמתיר פריסת עור של גדי ועשיית מחיצה בכלים ואפילו כלי חרס חדשים מלאים מים כי ״דגרם כיבוי מותר״, ומדגיש שהרמ״א מוסיף ״במקום פסידא״ ומזה עולה תמונה שלפיה ההיתר מוגבל להפסד.
הבנת הרמ״א: מקום פסידא, דרבנן מול דאורייתא, והשלכות לגדר המחלוקת
הדובר מציג שהרמ״א משמעו שגרם כיבוי מותר רק במקום פסידא, ומשמע שלהלכה גרם כיבוי אסור שלא במקום הפסד. הוא קובע שהבנה זו אינה אומרת שפוסקים כרבי יוסי, אלא שמעמידים את מחלוקת רבי יוסי ורבנן במצב של הפסד: רבנן מתירים גרמא כדי להציל מהפסד ורבי יוסי אוסר גם שם, ובלא הפסד כולם אוסרים גרם כיבוי. הדובר טוען שאם רבי יוסי אוסר רק מדרבנן יוצא שהמחלוקת אינה בגרם כיבוי עצמו אלא רק בשאלת ההיתר במקום הפסד, והוא אומר שזה מוזר כי הגמרא מגדירה את המחלוקת כגרם כיבוי. הדובר מציע שקריאה סבירה יותר לפי הרמ״א היא שרבי יוסי אוסר מן התורה ולכן אין היתר אפילו במקום פסידא, ורבנן רואים זאת כאיסור דרבנן ולכן התירו במקום פסידא, כך שהפסד הוא השלכה של עוצמת האיסור ולא נושא המחלוקת היסודי. הדובר מסיק שתי נקודות: שלפי רבי יוסי למסקנת הגמרא גרם כיבוי הוא איסור תורה, ושגם לרבנן גרם כיבוי אסור שלא במקום הפסד ורק במקום הפסד הותר.
קושי מהרמ״א מול פרק כירה והנחת הגמרא
הדובר מקשה שמסוגיית פרק כירה משמע שאם אסרו את הדבר זה כרבי יוסי, אף שהדיון שם נדחה למקרב כיבויו, והדבר אינו מתיישב לכאורה עם הרמ״א שלפיו גם רבנן אוסרים גרם כיבוי שלא במקום הפסד. הוא מציע שאפשר לומר שגם שם מדובר בחשש הפסד בגלל גיצים שעלולים לשרוף משהו, ולכן הגמרא הניחה שמדובר דווקא כרבי יוסי ולא כרבנן.
בבא קמא: ליבה וליבתו הרוח, זורה ורוח מסייעתו וחילוק רב אשי
הדובר עובר לסוגיית בבא קמא בליבה וליבתו הרוח וקובע שהגמרא פוטרת בנזיקין משום שזה גרמא והרוח הובילה את האש להזיק. הוא מצטט את קושיית הגמרא מזורה ורוח מסייעתו שבהלכות שבת חייבים, ומביא את תשובת רב אשי: ״הני מילי לעניין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל הכא גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזיקין פטור״. הוא מדגיש שמדברי רב אשי עולה דין מיוחד בשבת שמטיל חיוב גם כשהרוח מסייעת, בניגוד לנזיקין שגרמא פטור.
רש״י: מלאכת מחשבת לחומרא והרעיון של נתקיימה מחשבתו
הדובר מציג שמלאכת מחשבת בדרך כלל באה לפטור במקרים כמו אינו מתכוון, מתעסק, מלאכה שאינה צריכה לגופה ומקלקל, וכאן היא מובאת לחומרא. הוא מסביר לפי רש״י שבזורה האדם מתכנן מראש את הרוח כחלק מהפעולה, ולכן ״נתקיימה מחשבתו וניחא ליה ברוח מסייעתו״ ומתחייב אף שזו גרמא. הוא משווה זאת לסוגיית מקלקל בחבורה ובהבערה שבה יש חיוב כי שם לא צריך מלאכת מחשבת, ומעלה שבליבה וליבתה הרוח בהלכות שבת, בהקשר של הבערה, יש מקום לומר פטור לפי ההיגיון שהוא מציג משום שאין דרישת מלאכת מחשבת בחובל ומבעיר, כך שאין די בנתקיימה מחשבתו כדי לחייב בגרמא.
הרא״ש: צמצום החיוב למלאכות שדרכן ברוח ושתי דרכי הבנה
הדובר מצטט את הרא״ש בבבא קמא שמבחין בין נזיקין לשבת ומוסיף שזורה נחשב כאילו עשה המלאכה לבדו משום ״מלאכת מחשבת אסרה תורה״, אך הוא מדגיש שהרא״ש מצמצם זאת למלאכה ש״עיקר עשייתה על ידי רוח״. הוא מציע שתי אפשרויות להבין את הרא״ש: אפשרות אחת שדין מלאכת מחשבת מחייב רק במלאכות שדרכן הנורמלית להיעשות על ידי רוח, ואפשרות שנייה שמלאכת מחשבת כאן פירושה שהתורה אסרה את מלאכות המשכן, ואז צריך הוכחה שזרייה עם רוח הייתה במשכן, דבר שמתחזק רק אם זו הדרך היחידה לזרות. הוא מחדד נפקא מינה למלאכות שבהן גרמא היא דרך נורמלית אך לא יחידה, ומציב כדוגמה עתידית טחינה בריחיים של מים.
סתירה בין הסוגיות: רש״י מול הרא״ש והעמדת הדברים כרבי יוסי או כרבנן
הדובר קובע שלפי רש״י יוצאת סתירה בין בבא קמא שמחייבת בגרמא בשבת לבין סוגיות שבת שמסקנתן שגרם כיבוי מותר או לכל היותר איסור דרבנן. הוא אומר שניתן ליישב אם נאמץ את האפשרות שבשבת רבי יוסי אוסר גרמא מדאורייתא, ואז רש״י בבבא קמא מדבר כשיטת רבי יוסי שאינה נפסקת להלכה, והוא מסמן שזו הנחה קשה כי אז רש״י מעמיד סוגיה שלא נפסקה. הוא מציג שלפי הרא״ש אין בעיה כי גרמא בשבת מותר בכלל, ורק זורה או מלאכות שדומות לה שבהן הרוח היא דרך המלאכה יחויבו.
ריחיים של מים בשבת: אבן העוזר מול המגן אברהם
הדובר מביא מחלוקת אחרונים על נתינת חיטים לריחיים של מים בשבת כשהמים מסובבים וטוחנים. הוא אומר שאבן העוזר אוסר ומגדיר זאת כחיוב דאורייתא למרות שמדובר בגרמא, והמגן אברהם חולק ומתיר משום שגרמא בשבת מותר אפילו שלא במקום פסידא. הוא טוען שהנמקת אבן העוזר מתיישבת דווקא עם הרא״ש ולא עם רש״י, משום שאבן העוזר תולה זאת בכך שדרכה של הטחינה להיעשות כך, בדומה לזורה ורוח מסייעתו, והוא מחדד שאבן העוזר מבין שמספיק שזו דרך נורמלית ולא שהדרך יחידה.
האחיעזר: ביאור שיטת האבן העוזר דרך מלאכת מחשבת ומלאכות שדרכן בגרמא
הדובר מצטט מן האחיעזר שמביא את האבן העוזר כמחייב ונותן ראיה מבבא קמא ס׳ מזורה ורוח מסייעתו. האחיעזר מקשה שזורה היא מלאכה שמלאכתה בכך, והוא מצרף דוגמאות כמו זורה ואופה וצד כמלאכות שדרכן להיעשות בגרמא. האחיעזר מפרש ש״מלאכת מחשבת אסרה תורה״ פירושו שכאשר המלאכה מתבצעת בדרך זו והיא דרך הטחינה, אף שאפשר לטחון ביד, עדיין זו מלאכת מחשבת ומתחייבים, והוא מבחין זאת מגרם כיבוי בשבת ק״כ שמוגדר כמקרה הבא במקרה. הדובר מציג שהאחיעזר מציב את המחלוקת בין אבן העוזר למגן אברהם כשאלה כיצד להבין את הרא״ש: האם די בדרך נורמלית כדי לחייב בגרמא או שצריך דרך יחידה.
הישועות יעקב: חיוב גרמא במתכוון ויישוב גרם כיבוי דרך אינו מתכוון
הדובר מצטט מן הישועות יעקב בשם תשובות נכדו על השילטי גיבורים שגרם כיבוי פטור דווקא באינו מכוון, אבל במתכוון חייב משום כיבוי כי ״דהוה מלאכת מחשבת דחייב גם בגרמא כמבואר בבבא קמא ס׳״. הוא מסביר שהמהלך מנסה לומר שרש״י אינו מוגבל לרבי יוסי וגם רבנן מודים לחיוב בזורה ורוח מסייעתו, וההבדל מול גרם כיבוי הוא שבכיבוי אין כוונה ישירה לכיבוי אלא למטרה אחרת. הדובר מקשה שמדין הכלים מלאים מים לעצירת דליקה יש כוונה ברורה לעצור את האש, ומציע יישוב אפשרי שהכוונה היא לעצור ולא לכבות אף על פי שהכיבוי ודאי יקרה כאשר הכלים יתבקעו. הדובר נכנס לשאלת פסיק רישא ומסביר שהאינו מתכוון כאן אינו פטור עצמאי אלא תנאי לכך שלא נאמר ״נתקיימה מחשבתו״ לצורך חיוב גרמא, ולכן גם בפסיק רישא עדיין חסרה כוונת כיבוי ליצירת מלאכת מחשבת במובן זה.
דרגות גרמא וחילוקי אחרונים: מעורבות האדם במעשה לעומת גרמא מלאה
הדובר מציג דרך נוספת ליישב את הסתירה בין זורה ורוח מסייעתו לבין גרם כיבוי, שלפיה בזורה יש פעולה ישירה של האדם כחלק מהמלאכה והרוח רק משלימה, בעוד שבכלים מלאים מים האדם אינו עושה את פעולת הכיבוי כלל אלא מניח והולך, והכיבוי נעשה מאליו. הוא מעיר שלפי חלוקה זו קשה יותר מדוע הגמרא נימקה במלאכת מחשבת ולא בעצם מעורבות הפעולה, ומציע שמלאכת מחשבת של נתקיימה מחשבתו היא תנאי הכרחי אך לא מספיק, וצריך גם מעשה כלשהו של האדם.
ביצה כ״ב: תוספות והרא״ש על מסתפק מן הנר וחילוק בנגיעה בדבר הדולק
הדובר מביא את סוגיית ביצה כ״ב על ״המסתפק ממנו חייב משום מכבה״, ומצטט תוספות שמסרבים לפרש זאת כהקדמת כיבוי עתידי כי זה גרם כיבוי שמותר ביום טוב ובשבת אינו חייב, ומפרשים שהחיוב הוא משום שבאותה שעה מכבה קצת ומכהה את אורו ולכן נראה ככיבוי. הוא מצטט את הרא״ש שמפרש להפך שתוספות דחו, שהחיוב הוא משום שממהר כיבויו, אך הוא מגביל את היתר גרם כיבוי למצב שבו אינו נוגע בדבר הדולק אלא עושה דבר חיצוני שגורם לכיבוי כשהדליקה תגיע, ואילו בשמן והפתילה שהם גורמי הדלקה, הממעט מהם וממהר כיבוי חייב. הדובר מציין שזה מזכיר את חילוק האחרונים בין גרמא שיש בה נגיעה ומעורבות בגורמי הבעירה לבין גרמא חיצונית.
הערת האבני נזר על כיבוי כהצלת חומר הבעירה
הדובר מביא בשם האבני נזר אפשרות שהרא״ש בביצה אינו מדבר על דרגות גרמא אלא על כך שנטילת השמן היא כיבוי בידיים, משום שכל השמן נחשב שייך למערכת הבעירה וברגע שהשמן ניטל הוא כבר אינו בוער. הוא מנסח שהגדרת מלאכת כיבוי יכולה להיות הצלת חומר הבעירה ולא סילוק האש, ומעיר שיש צורך להבין איך הדבר מסתדר עם מושג מלאכה שאינה צריכה לגופה שבכיבוי נקשר לרצון בפחמים.
גרמא, איסורי פעולה ואיסורי תוצאה, ודרשת עשייה הוא דאסור הא גרמא שרי
הדובר מציע דרך נוספת שלפיה כיבוי הוא מלאכת פעולה שמוגדרת כהקדמת זמן הכיבוי, ולכן כאשר נעשה בגרמא אין כאן פעולה המיוחסת לאדם, בעוד שזורה היא מלאכת תוצאה שבה האיסור מתייחס לתוצאה של הפרדת המוץ מן הגרעינים, ולכן אם הושגה התוצאה כחלק מתוכניתו מתקיים חיוב גם עם סיוע רוח. הוא אומר שיש אחרונים שמגדירים שפטור גרמא שייך בעיקר באיסורי פעולה ולא באיסורי תוצאה, ומעמיד זאת מול ניסוח הגמרא בשבת ״עשייה הוא דאסור הא גרמא שרי״ שמתאים להבנה של איסור פעולה. הוא מציג גם אפשרות הפוכה שמדגישה שיוך תוצאה לאדם כבסיס לפטור, ומסביר שהמסקנות משתנות לפי האם גרמא פוטר משום שאין פעולה או משום שהתוצאה אינה משויכת אליו. הוא מקשר זאת לשאלה שהועלתה על פת בתנור ולדיון האם החיוב תלוי בפעולה או בזמן התוצאה, ומציין שזה נידון אחרונים.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] טוב, בניגוד למה שחשבתי, מתברר שהסמסטר נגמר ביום רביעי, לא חמישי. זאת אומרת, זה אומר שחמישי הבא כבר אין שיעור, השיעור הזה זה השיעור האחרון. אז אני אקצר טיפה את מה שתכננתי לגבי גרמא, ואני אשלים את, אני אנסה לסיים את הסוגיה היום. ראינו את הגמרא לגבי גרם כיבוי, רבי יוסי ורבנן לגבי גרם כיבוי בפרק כל כתבי הקודש. ראינו שם שבפשטות הגמרא נראה שלמסקנה יש שם ויכוח על אם אדם בהול על ממונו, זה רק ויכוח בדין דרבנן, שלרבי יוסי אסור מדרבנן גרם כיבוי ולרבנן זה מותר. אמרתי שכשמסתכלים על מהלך הגמרא יכול להיות שזה לא נכון, כי למסקנת הגמרא חזרנו מאדם בהול על ממונו וזה חזר להיות בעצם איסור תורה. ואז, כי למסקנת הגמרא העמידו את גרמא מחיקת השם במחלוקת אחרת, אם מותר לעמוד ערום מול השם או כל מיני דברים כאלה, ולכן אפשר לחזור חזרה למחלוקת רבי יוסי ורבנן ולהבין אותה כמחלוקת בדאורייתא, אם גרם כיבוי חייב או מותר או לא חייב. אז יש גם אפשרות להבין את הסוגיה שגרמא בעצם, לרבי יוסי לפחות גרמא אסור מדאורייתא. נראה בהמשך למה זה משמעותי. אחרי זה ראינו את הגמרא בפרק כירה בשבת בדף מ"ז, ושמה ראינו את שיטת רש"י שמחלק בין מקרב כיבויו לבין גרם כיבוי, אבל למסקנה יוצא שגרם כיבוי באמת מותר, וכל הדיון הוא רק על מקרב כיבויו. לכן לכאורה זה מתיישב עם מה שראינו בגמרא במסכת שבת, שהגמרא אומרת שמה שגרם כיבוי בעצם מותר, לפחות לדעת רבנן, וגם בדעת רבי יוסי האיסור הוא רק איסור דרבנן, לא איסור דאורייתא. אבל באופן עקרוני הסוגיות מיושבות, שבשתי הסוגיות עולה שגרמא מותר. עכשיו לגבי פסיקת ההלכה, אז באמת בפסק ההלכה נראה שכמעט כל הפוסקים פוסקים שגרם כיבוי באמת מותר. ראב"ד, רמב"ן ועוד. ברי"ף למשל זה כתוב, אני אביא לכם אולי פה אני אשתף את הקובץ. הרי"ף כותב, ולית הלכתא כרבי יוסי דקסבר גרם כיבוי אסור. אלא מה? מותר. גם לשון אסור בפשטות זה איסור דרבנן. וגם הרמב"ם הלכות שבת פרק י"ב, ומותר לעשות מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנים כדי שלא תעבור הדליקה, ואפילו כלי חרס חדשים מלאים מים עושים מהן מחיצה אף על פי שוודאי מתבקעים ומכבים, שגרם כיבוי מותר. כן, אז גם הרמב"ם פוסק שגרם כיבוי מותר. גם השולחן ערוך, תיבה שאחז בה האור יכול לפרוס עור של גדי מצידה אחר שלא תישרף, עושים מחיצה בכל הכלים להפסיק בין הדליקה, ואפילו כלי חרס חדשים מלאים מים שוודאי יתבקעו כשתגיע להם הדליקה דגרם כיבוי מותר. אלא שכאן מוסיף הרמ"א, במקום פסידא. זה קצת משנה את התמונה. זאת אומרת הרמ"א בעצם אומר, זה לא שאנחנו פוסקים שגרם כיבוי מותר, אנחנו פוסקים שגרם כיבוי מותר במקום פסידא. משמע שלהלכה גרם כיבוי בעצם אסור. אז מה, הפוסקים כמו רבי יוסי שגרם כיבוי אסור? לא. פוסקים כמו רבנן שגרם כיבוי מותר, רק מעמידים את מחלוקת רבנן ורבי יוסי במקום פסידא. יש דליקה, הדליקה מאיימת להזיק, ובגלל החשש מההפסד, אז רבנן מתירים לכבות בגרמא ורבי יוסי אוסר לכבות בגרמא אפילו אם יש חשש להפסד. זאת אומרת, כל הוויכוח הוא רק בשאלה האם התירו במקום הפסד גרם כיבוי. אבל אין מחלוקת, לכל הדעות גרם כיבוי אסור שלא במקום הפסד. זאת אומרת יש איסור גם על גרם כיבוי. עכשיו, פה יש מקום לדון כי אמרתי שיש הרי שתי אפשרויות לקרוא את מסקנת הגמרא. האם למסקנת הגמרא רבי יוסי מדבר על איסור דרבנן או על איסור תורה. עכשיו, אם אני מבין שזה איסור דרבנן, אז יוצא שמחלוקת רבנן ורבי יוסי בכלל לא עוסקת בגרם כיבוי. היא רק עוסקת בשאלה אם גרם כיבוי מותר במקום הפסד או לא מותר. אבל אז באמת יוצא שזה מוזר בגמרא, כי הגמרא אומרת שהמחלוקת היא בגרם כיבוי. המחלוקת היא לא ב… זאת אומרת, בעצם בסוגיית הגרמא של הכיבוי. לכן יותר סביר שאם באמת קוראים כמו הרמ"א, שזה המרדכי, כן? אז רבי יוסי כנראה כשהוא אוסר גרם כיבוי הוא אוסר את זה מן התורה. ולכן הוא סובר שלא התירו אפילו במקום פסידא, כי זה איסור דאורייתא. ורבנן שמתירין, אבל רק במקום פסידא, כנראה מבינים שזה איסור דרבנן, ובמקום פסידא התירו. אז יוצא ככה, יוצא שהמחלוקת בין רבנן לבין… לפי הרמ"א… המחלוקת בין רבנן לבין רבי יוסי היא באמת בשאלה אם התירו גרם כיבוי במקום פסידא. אבל ברקע המחלוקת או בבסיס למחלוקת הזאת היא בשאלה למה באמת אסור גרם כיבוי או מה עוצמת האיסור. לפי רבי יוסי זה איסור תורה, אז לא התירו במקום פסידא. לפי רבנן שזה איסור דרבנן, אז כן התירו במקום פסידא. אז יסוד המחלוקת הוא כן בגרם כיבוי, השאלה אם זה דאורייתא או דרבנן. ואם זה ככה, אז זה יותר טוב בגמרא, שבעצם המחלוקת היא באמת מחלוקת על גרם כיבוי, לא מחלוקת על מה עושים במקום הפסד. ההפסד הוא רק השלכה. אם האיסור הוא דאורייתא, אז לא התירו במקום הפסד, ואם האיסור הוא דרבנן, אז כן התירו במקום הפסד. ואז יוצא מכאן שני דברים. א, לפי רבי יוסי למסקנת הגמרא איסור של גרם כיבוי הוא איסור תורה ולא איסור דרבנן. וב, במקום שאין הפסד גם רבנן מסכימים שגרם כיבוי אסור. רק במקום הפסד התירו. אבל גרם כיבוי בעצם אסור מדרבנן. אוקיי, להלכה, שזה נפקא מינא מאוד מאוד גדולה, כי זה מה שאומר הרמ"א שבאמת מה שהתירו גרם כיבוי, אנחנו פוסקים כרבנן, מה שהתירו גרם כיבוי זה רק במקום פסידא. אם זה לא מקום פסידא אז לא התירו. ברי"ף לא משמע כך, נכון? הרי"ף כותב ולית הלכתא כרבי יוסי דקסבר גרם כיבוי אסור. אלא מה? גרם כיבוי מותר. לא מוזכר שום דבר לגבי הפסד. אוקיי, גם ברמב"ם הוא אמנם מביא את הציור כן, שאף על פי שבוודאי בקיעין ומכבין, אז בציור עצמו אתה יכול להגיד שזה בגלל שהיה הפסד לכן זה מותר. אבל הנימוק שלו זה שגרם כיבוי מותר. זה הנימוק של הרמב"ם. הוא לא כותב שזה בגלל שבמקום הפסד התירו. גרם כיבוי מותר. אז נראה שהרי"ף, הרמב"ם, השולחן ערוך מתירים גרם כיבוי לגמרי, לא רק במקום הפסד. ולכן לפי רבנן אין בכלל איסור. לפי רבי יוסי זה פתוח, או איסור דרבנן או איסור דאורייתא. לפי הרמ"א גרם כיבוי רגיל אסור לכל הדעות. מחלוקת רבנן ורבי יוסי זה מה קורה במקום פסידא, ובזה אנחנו פוסקים כרבנן שבמקום פסידא התירו. רבי יוסי אוסר גם במקום פסידא. שתי אפשרויות לפי הרמ"א והמרדכי להבין מה מחלוקת רבנן ורבי יוסי. אפשר היה להגיד שהמחלוקת היא בשאלה שניהם מסכימים שזה איסור דרבנן והמחלוקת היא בשאלה אם התירו אותו במקום פסידא. ואז יוצא שהמחלוקת לא נוגעת בכלל לגרם כיבוי. גרם כיבוי שניהם מסכימים שיש איסור דרבנן, השאלה היא אם התירו במקום פסידא או לא התירו במקום פסידא. לא משמע כך בגמרא. יותר סביר להגיד שהמחלוקת היא בשאלה, היא כן בגרם כיבוי, וזאת בשאלה מה עוצמת האיסור בגרם כיבוי. לפי רבי יוסי שזה דאורייתא, לפי רבנן שזה דרבנן. הנפקא מינא היא מה קורה במקום פסידא. וזאת המחלוקת בגמרא שם, שלפי רבי יוסי שזה איסור תורה לא התירו במקום פסידא. לפי רבנן שזה איסור דרבנן התירו במקום פסידא. אז אמנם המחלוקת היא אם התירו במקום פסידא, אבל היא משקפת מחלוקת שהיא מחלוקת בגרם כיבוי, לא על הפסידא. לכן אני חושב שזה מתיישב יותר טוב בגמרא, שבעצם המחלוקת היא באמת מחלוקת על גרם כיבוי, לא מחלוקת על מה עושים במקום הפסד. ההפסד הוא רק השלכה. אם האיסור הוא דאורייתא אז לא התירו במקום הפסד ואם האיסור דרבנן אז כן התירו במקום הפסד. למה אני מביא את כל זה חוץ מאשר כדי לדעת את ההלכה? כי אתם רואים פה שנשארת האפשרות, כמו שאני הערתי בגמרא, נשארת האפשרות שלמסקנה כשרבי יוסי אוסר גרם כיבוי זה איסור דאורייתא. כמו שהגמרא הסבירה את זה מתוך שאדם בהול על ממונו היא הסבירה את זה כאיסור דרבנן. אבל לפי רבי יוסי למסקנת הגמרא נראה שלפי רבי יוסי יכול להיות שזה יהיה איסור דאורייתא, לא איסור דרבנן. ואני חושב שלפי הרמ"א זה כמעט בטוח שזה ככה. בגמרא עצמה אמרתי שיש אפשרות כזאת אבל מהרמ"א נראה שזה כמעט בטוח שזה העניין. עכשיו יש להעיר קצת על הרמ"א הזה, כי בסוגיה בפרק כירה שמניחים מים תחת הנר, הגמרא אומרת שזה רואים שאסור לעשות את זה זה כרבי יוסי. ואז דוחים שזה מקרב כיבוי וזה לא גרם כיבוי, אבל בהווא אמינא חשבו שזה גרמא. לכאורה זה לא מתיישב עם הרמ"א, כי הרמ"א אומר שגם לפי רבנן אסור גרם כיבוי, כל מה שהם התירו זה רק במקום הפסד. אז למה הגמרא בפרק כירה מניחה שאם אסרו גרם כיבוי זה כנראה רבי יוסי? למה? גם רבנן אסרו גרם כיבוי, רק במקום הפסד הם התירו. ובפשטות שם לא מדובר במקום הפסד, זה לא לעצור דליקה. נכון שיכול להיות שאנחנו חוששים על הגיצים האלה, כן? אנחנו חוששים שהגיצים ישרפו שם משהו, ואולי גם שם מדובר במקום הפסד, ולכן הגמרא הניחה שזה הולך דווקא כרבי יוסי ולא כרבנן. אוקיי, אז זה ההערות. עכשיו אני רוצה לעבור לסוגיה של בבא קמא שכבר פגשנו אותה בעבר ועכשיו אני רוצה להיכנס טיפה יותר לפרטים. הגמרא אומרת, הגמרא דנה שם מה קורה בזורה, סליחה, בליבה וליבתו הרוח, זה גמרא בבבא קמא, היא עוסקת בנזיקין. אז הגמרא אומרת ליבה וליבתו הרוח פטור. כן, אם אני מלבה את האש והרוח מלבה אותה עוד יותר ואז האש הולכת ומזיקה. אז אני כשאני הדלקתי את האש זה היה רק גרמא, הרוח לקחה את האש להזיק ולכן אני פטור. שואלת הגמרא מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו? וזורה ורוח מסייעתו בהלכות שבת חייבים, למרות שהרוח בעצם עשתה את זה ואני רק גרמא. אז איך אתה אומר לי שבליבה וליבתו הרוח בנזיקין פטור, הרי זורה ורוח מסייעתו בהלכות שבת חייב? זה קושיית הגמרא. מובאות שם ארבע תשובות של ארבעה אמוראים. האמורא הרביעי זה רב אשי שאומר כך: רב אשי אמר, כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו הני מילי לעניין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל הכא גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזיקין פטור. אז רב אשי מחלק בין זורה ורוח מסייעתו שזה הלכה בהלכות שבת ששם חייב כי מלאכת מחשבת אסרה תורה ובליבה וליבתו הרוח זה דין בדיני נזיקין ובדיני נזיקין גרמא פטור. עכשיו מה זה בעצם מה בעצם כתוב בדברי רב אשי? קודם כל נראה שיש פה דין מיוחד בשבת. יש פטור של גרמא בכל התורה ובפרט גם בנזיקין ובהלכות שבת בגלל שמלאכת מחשבת אסרה תורה יש שמה חיוב, אפילו שאתה בגרמא אתה חייב. למה אתה חייב? בדרך כלל העיקרון של מלאכת מחשבת אסרה תורה העיקרון הזה הוא עיקרון שבא לפטור. נגיד אינו מתכוון, מתעסק, מלאכה שאינה צריכה לגופה, בחלקם זה מחלוקת ראשונים אבל בכל אלה הגמרא מביאה שמלאכת מחשבת אסרה תורה. או מקלקל, פטור של מקלקל, מלאכת מחשבת אסרה תורה פירושו שבשביל להתחייב בהלכות שבת דרוש סטנדרט סף גבוה יותר, כי מלאכת מחשבת אסרה תורה זה לא כמו בכל שאר איסורי התורה ולכן מלאכה שאינה צריכה לגופה יהיה פטור, אינו מתכוון יהיה פטור, מתעסק יהיה פטור וכן הלאה. כאן רב אשי בא להסביר חיוב בהלכות שבת לא פטור בהלכות שבת. זורה ורוח מסייעתו חייב, למה? כי מלאכת מחשבת אסרה תורה. זאת אומרת פה זה המקום היחיד שהעיקרון של מלאכת מחשבת בש"ס מובא כעיקרון לחומרא לא לקולא. הסף של החיוב יותר נמוך, מסביר רש"י, מלאכת מחשבת נתקיימה מחשבתו וניחא ליה ברוח מסייעתו. אדם שזורה, כן הוא זורק את הגרגרים ואת המוץ לאוויר ואז מגיעה הרוח מעיפה את המוץ והגרגרים נופלים למטה. אומר רש"י הרי הוא זה לא במקרה באה הרוח ופתאום זה קרה לו, הוא תכנן את כל זה מראש, הוא זרק את זה למעלה כדי שהרוח תעיף את המוץ והגרגרים ייפלו למטה. זאת אומרת שנתקיימה מחשבתו ויש עיקרון בהלכות שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, מה זאת אומרת? גם אם אתה הפעולה שלך נעשתה פה בגרמא אבל כיוון שהתוכנית המקורית הייתה שזה יקרה והרוח הייתה חלק מאותה תוכנית, השתלבה בתוכנית הזאת ואכן התממש מה שתכננת אז אתה חייב. בהקשר הזה מלאכת מחשבת הוא שיקול לחומרא, גם אם בגרמא הייתי אמור להיות פטור זה דיני גרמא בכלל בתורה, בהלכות שבת אם נתקיימה מחשבתך אפילו שעשית את זה בגרמא אבל אם זאת גופה הייתה התוכנית שלך מראש זה מספיק. וכדי לחייב אפילו שאתה בגרמא. כך נראה מרש"י. למשל בהקשר הזה ראינו שמקלקל בחבורה ובהבערה חייב, נכון? ובסוגיות המקלקל. דיברתי על זה שמקלקל בחבורה ובהבערה חייב. למה הוא חייב? כי בחבורה והבערה לא צריך מלאכת מחשבת. גם בלי שזה מלאכת מחשבת אתה חייב. לכן בחבורה ובהבערה גם אם אתה מקלקל שבאופן עקרוני היית צריך להיות פטור אתה תהיה חייב. עכשיו אני שואל מה יהיה הדין אם אני עושה הבערה בעזרת רוח? לא בנזיקין, בשבת. ליבה וליבתה הרוח בהלכות שבת, לא בהלכות נזיקין. מה יהיה הדין במצב כזה? מה אתם אומרים לפי רש"י? פטור. כיוון שאין דרישת מלאכת מחשבת בחובל ומבעיר. אז נכון שבדרך כלל זה שאין דרישת מלאכת מחשבת זאת החמרה. במקרה שלנו זה שאין דרישת מלאכת מחשבת זאת הקלה. בגלל שאם היה פה דין מלאכת מחשבת, אז גם אם היית עושה את זה בעזרת הרוח היית חייב, כי סוף סוף התקיימה מחשבתך. אבל אם בחובל ובמבעיר אין דין מלאכת מחשבת, אז אם עשית את זה בגרמא, אמנם התקיימה מחשבתך, אבל זה שהתקיימה מחשבתך זה לא מספיק כדי לחייב אותי, כי בחובל ובמבעיר אין דין של מלאכת מחשבת, אז חזרנו לכל התורה שגרמא יהיה פטור. אוקיי, לגבי חובל ומבעיר זה ייצא לקולא העניין הזה. הראש שם על הגמרא שם בבבא קמא אומר: ולא אמרינן אף על פי שסייעו הרוח בעשיית האש, הוי כאילו הוא עשאו לבדו, מידי דהוה אזורה ורוח מסייעתו, דחשבינן ליה כאילו עשה המלאכה לבדו. כן, אומר לא אומרים שבהלכות נזיקין ליבה וליבתה הרוח זה נחשב שהוא הבער את האש בדיוק כמו זורה ורוח מסייעתו. למה לא? דהתם, עושה כמו רש"י, דהתם מלאכת מחשבת אסרה תורה, אף על פי דלא הוי אלא גרמא בעלמא, בהכי חייבה תורה, כיון דמלאכה זו עיקר עשייתה על ידי רוח, אבל הכא גרמא בעלמא הוא, וגרמא בנזיקין פטור. נראה דומה מאוד לרש"י. אבל זה לא כמו רש"י. למה? הוא מצמצם את זה דווקא למלאכת זורה, אתם שמים לב?
[Speaker C] ועיקר המלאכה השיטה עם הרוח. נכון.
[הרב מיכאל אברהם] זאת אומרת הוא לא כמו הרש"י לומד מכאן עיקרון כללי. כל מלאכות שבת גם אם הן נעשות בגרמא על ידי הרוח עדיין אתה חייב. אוקיי? זה העיקרון שרש"י לומד מכאן. הראש אומר לא לא, זה עיקרון שנאמר ספציפית על מלאכת זורה. למה?
[Speaker D] וזו הגדרת המלאכה.
[הרב מיכאל אברהם] כן, כי זה הדרך הנורמלית לעשות את מלאכת זורה על ידי הרוח. ולכן במלאכת זורה זה שעשית את זה על ידי הרוח, אז מה? אז למה נאמר פה מלאכת מחשבת אסרה תורה? הרי בגמרא זה כתוב. הראש צריך להסביר לנו את הגמרא. רש"י מנמק את זה לא בגלל שבזורה זה הדרך הרגילה, אלא כי מלאכת מחשבת אסרה תורה. פשט הגמרא זה רש"י, זה לא הראש. אם הראש אומר שזה נאמר דווקא על מלאכת זורה, אז הוא צריך להסביר לנו למה רב אשי תולה את זה בזה שמלאכת מחשבת אסרה תורה, שזה נראה כמו עיקרון כללי. אפשר להבין אולי בשתי צורות. יכול להיות שהוא תופס שהעיקרון של מלאכת מחשבת נאמר רק במלאכות כאלה שהגרמא זה הדרך הנורמלית לעשות את זה. עדיין לומדים את זה ממלאכת מחשבת. בלי מלאכת מחשבת לא היינו מחייבים אפילו במלאכה שזה הדרך הנורמלית לעשות אותה, כי סוף סוף לא אני עשיתי אותה. בסדר? אבל כיוון שנאמר מלאכת מחשבת אסרה תורה באיסור מלאכה בשבת, אז כיוון שכך, אז באותן מלאכות שבהן יש דרך נורמלית לעשות את זה על ידי הרוח, במלאכות האלה דין מלאכת מחשבת אומר לי שאני חייב. אז זה לאו דווקא רק זורה, אבל רק המלאכות שדרכן להיעשות על ידי רוח. אוקיי? אפשרות שנייה זה להגיד ככה, מלאכת מחשבת אסרה תורה פירוש הדבר, אתם זוכרים מלאכת מחשבת הרי זה פסוק שנאמר על מלאכת המשכן, לא על מלאכת שבת. נכון? בכל מלאכת מחשבת, מלאכת מחשבת זה המשכן. שפתיחת פרשת ויקהל נסמכה פרשת המשכן לפרשת שבת, ומכאן לומדים שהמלאכות שהיו במשכן הן הן המלאכות שנאסרו בשבת. אז מה זה אומר בעצם? יכול להיות שמה שרב אשי אומר מלאכת מחשבת אסרה תורה, מה הכוונה? המלאכות שנאסרו בשבת הן אותן מלאכות שנעשו במשכן. מלאכת מחשבת אסרה תורה, אותן מלאכות שהיו במשכן אסרה תורה בשבת. אוקיי, זה מה שהוא רוצה לומר. ואז מה? זורה בעזרת הרוח היה במשכן. אז אם הוא היה במשכן, והרי מלאכת מחשבת אסרה תורה, מה שהיה במשכן זה מה שאסרה תורה בשבת, לכן זה אסור. הוא לא מתכוון למלאכת מחשבת אסרה תורה ליסוד לעיקרון ההלכתי של מלאכת מחשבת שפוטר במקלקל או במתעסק או באינו מתכוון וכדומה. לא. הוא אומר מלאכת מחשבת אסרה תורה הכוונה התורה אסרה את המלאכות שהיו במשכן שבו נאמר מלאכת מחשבת, רק מלאכת מחשבת זאת שהייתה במשכן אסרה תורה בשבת. זה מה שמתכוון לומר. ואז מה? כיוון שזורה בעזרת הרוח היה במשכן, כי כך עושים זורה, אז כל המלאכות שהיו במשכן נאסרות בשבת, לכן זורה ורוח מסייעתו נאסר בשבת.
[Speaker D] זאת אומרת יורד בכלל הנימוק של רש"י שנתקיימה מחשבתו?
[הרב מיכאל אברהם] כן, לפי הראש אין נימוק כזה כיוון שהדין לא מובא פה דין מלאכת מחשבת. הוא משתמש בביטוי מלאכת מחשבת אסרה תורה כמשהו שהתורה אסרה את אותה מלאכה שהייתה במשכן, המלאכת מחשבת שהייתה במשכן. עכשיו זורה עם רוח הייתה במשכן אז זה נאסר. שימו לב שלפי הראש הדוגמה הזאת היא באמת לא דוגמה חריגה. אמרתי שלפי רש"י יוצא שהשימוש בדין מלאכת מחשבת בסוגיה כאן הוא חריג. בדרך כלל בדין מלאכת מחשבת בא להקל, מלאכת שבת זה לא מלאכת מחשבת אי אפשר לאסור. פה דין מלאכת מחשבת בא להחמיר. לפי הראש לא, כיוון שפה לא מדובר על דין מלאכת מחשבת בכלל. כשאומרים מלאכת מחשבת אסרה תורה אין הכוונה זה לא דין מלאכת מחשבת, בא לומר התורה אסרה את מה שהיה במשכן. זה פשוט הגדרת איסורי מלאכה בשבת, זה הכל, זה לא שימוש בדין מלאכת מחשבת ולכן זה לא קשור אין מה לדבר פה על חריגה מהשימוש הרגיל. איך אתה יודע שזה היה במשכן? זורה עם רוח? הראש אומר כיוון שכך דרכו להיעשות, מלאכה זו עיקר עשייתה על ידי רוח, נכון? עכשיו שימו לב יש פה נקודה שתעלה בהמשך אבל אני כבר מחדד אותה כאן, האם זה צריך להיות שכך עושים את המלאכה בדרך כלל או מספיק שזאת הדרך הנורמלית לעשות את המלאכה, אבל יש גם דרכים נורמליות אחרות. נגיד אפשר לעשות את זה על ידי רוח, אפשר לעשות את זה גם ביד, אבל לעשות על ידי רוח זאת דרך נורמלית לעשות את זה, אבל זה לא אומר שזאת הדרך העיקרית, אוקיי? פה תהיה נפקא מינא לשתי האפשרויות שאמרתי קודם, למה? כי אם אני מבין מלאכת מחשבת אסרה תורה, התורה אסרה כל דבר שאם המלאכה בדרך הנורמלית נעשית על ידי רוח אז זה נאסר. למרות שבשאר התורה זה יהיה פטור של גרמא, בשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה לפי הראש על מה זה נאמר? מלאכת זורה והמלאכות כמותה שמשתמשים בהם ברוח בדרך כלל, אוקיי? אז כאן מספיק שזאת הדרך הנורמלית לעשות את זה, לא חייב להיות שזאת הדרך היחידה לעשות את זה, אבל אם זאת דרך נורמלית אז זאת דרך נורמלית, בסדר? כי סוף סוף נתקיימה מחשבתו וזה הדרך הנורמלית לעשות את זה, הכל בסדר. אבל לפי האפשרות השנייה שאמרתי, מה אמרתי לפי האפשרות השנייה? שמלאכת מחשבת אסרה תורה לא משתמש פה בדין מלאכת מחשבת אלא מלאכת מחשבת אסרה תורה הכוונה התורה אסרה את כל מה שהיה במשכן. זורה עם רוח היה במשכן? היה. לכן זה אסור. עכשיו אני שואל איך אתה יודע שזורה עם רוח היה במשכן? אתה אומר לי כי זאת הדרך הנורמלית לעשות זורה עם רוח, אבל יש עוד דרכים נורמליות לעשות זורה, ביד. אז אולי במשכן עשו ביד? אתה לא יכול לדעת אם עשו את זה עם רוח או עשו את זה בלי רוח. זה שהדרך לעשות עם רוח היא דרך נורמלית של זרייה זה לא מספיק, כי אתה צריך הוכחה לזה שבמשכן עשו זרייה עם רוח. בשביל שתהיה הוכחה אתה צריך שהדרך היחידה לעשות זרייה זה רק עם רוח, לא שזאת דרך נורמלית לזרות אלא שזאת הדרך היחידה. אתם מבינים את ההבדל? יש פה שתי אפשרויות להבין את הראש, אנחנו נראה בהמשך זה כנראה מחלוקת אחרונים, יש פה שתי אפשרויות להבין את הראש, אפשרות אחת הראש משתמש פה בדין מלאכת מחשבת והוא אומר. מלאכת מחשבת כמו רש"י, שדין מלאכת מחשבת פה משמש אותנו לחומרא, אבל בניגוד לרש"י, זה לא מחייב בכל גרמא על כל המלאכות, זה מחייב בגרמא כזאת במלאכות כאלה שבהן הדרך הנורמלית לעשות על ידי רוח. בסדר, אבל אז מספיק לי שזאת דרך נורמלית, לא חייב שזאת הדרך היחידה. אפשרות שנייה שאמרתי בראש: מלאכת מחשבת אסרה תורה, הכוונה התורה אסרה בשבת את כל המלאכות שהיו במשכן. זה נקרא מלאכת מחשבת אסרה תורה. עכשיו אני צריך להוכיח שזורה עם רוח אכן היה במשכן. איך אני יכול להוכיח את זה? אולי עשו את זה בלי רוח? רק אם אני מבין שמלאכת זורה נעשית רק עם רוח, לא שזה נורמלי לעשות את זה עם רוח, זה לא מספיק. אלא צריך שמלאכת זורה תעשה רק עם רוח. למה? כי אז ברור שאם כתוב שהייתה זרייה במשכן, ברור שזה נעשה עם רוח. אי אפשר לעשות את זה לא עם רוח. אה, אז אם זה היה במשכן עם רוח, אז זה נאסר בכלל בשבת גם כן למרות שהרוח מעורבת. כי זה היה במשכן. מלאכת מחשבת אסרה תורה, מה שהיה במשכן, התורה אוסרת גם בשבת.
[Speaker D] רגע, זה נכון לגבי כל המלאכות אם ככה? לא שומע? זה נכון יהיה לגבי כל המלאכות מה שאמרת עכשיו.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, בדיוק. עכשיו בוא נסתכל על מלאכה אחרת שיש דרך נורמלית לעשות אותה בגרמא, נורמלי לגמרי, אבל יש גם דרך נורמלית לעשות אותה בלי גרמא. מה יהיה הדין?
[Speaker D] אם זה מלאכת מחשבת שרק לפי בית המקדש פורמלית, אז יהיה פטור. זאת תהיה הבעיה.
[הרב מיכאל אברהם] כי אתה לא יכול לדעת שעשו את זה ככה במשכן, נכון? כי אולי לא עשו כך. נכון שזו דרך נורמלית, אבל לא עשו כך במשכן. אבל אם אני מבין שמספיק שזו דרך נורמלית, אז כמו בזורה, גם כאן זה יתחייב, נכון? אז זו תהיה נפקא מינא במלאכות שהן לא זורה, שיש דרך נורמלית לעשות אותם בגרמא, אבל אפשר גם לעשות אותם בלי גרמא. ואנחנו נראה בהמשך דוגמה לדבר הזה, טחינה של ריחיים, ריחיים של מים. אוקיי? טוב, אבל לפני שאני מגיע לשם, נסכם רגע. אז יש לנו מחלוקת רש"י ורא"ש. רש"י אומר שאנחנו לומדים בבבא קמא שמלאכת מחשבת אסרה תורה, גם בגרמא חייבים בהלכות שבת. זאת שיטת רש"י. שיטת הרא"ש שלא. רק במלאכות שבהן זו דרך נורמלית או הדרך היחידה, שתי אפשרויות להבין את הרא"ש, רק שמה דין מלאכת מחשבת מלמד אותי שאני חייב. בכל שאר המלאכות אני לא חייב. אז מה יוצא? לפי רש"י בעצם יש חיוב כללי בדיני גרמא בהלכות שבת כי התקיימה מחשבתו, מלאכת מחשבת אסרה תורה. זה לכאורה סותר את המסקנה שעלתה מהסוגיות במסכת שבת. כי שם ראינו שלמסקנה גרם כיבוי מותר. אולי במקום פסידא זה רק איסור דרבנן. בכל מקרה זה רק איסור דרבנן. פה ברש"י כתוב שזה איסור דאורייתא, התקיימה מחשבתו, מלאכת מחשבת. לכן זה סותר את מה שראינו בסוגיות במסכת שבת. אלא אם כן, אלא אם כן נאמץ את מה שאני הצעתי כשקראנו את הגמרא בשבת, ששיטת רבי יוסי זה שגרמא אסור מן התורה בגרם כיבוי. אוקיי? ולפי רבנן או שזה מותר או שזה אסור מדרבנן והתירו במקום פסידא. ורש"י בבבא קמא מדבר בשיטת רבי יוסי. לא יודע למה הוא החליט שזה נאמר בשיטת רבי יוסי, אבל ככה יוצא. ואז באמת יוצא שדברי רב אשי לא נאמרו להלכה, כי להלכה במחלוקת רבי יוסי ורבנן אנחנו פוסקים כמו רבנן. לכן זה עוד יותר קשה למה רש"י מעמיד את הסוגיה בבבא קמא דווקא כשיטה שלא נפסקה להלכה. מה ההכרח? למה לא תעמיד את זה כרבנן? טוב, הוא כנראה הבין שמה שכתוב שם זה שגרמא אסור. אי אפשר להעמיד את זה כרבנן כי כתוב שם שגרמא אסור, אסור מן התורה. בכל אופן לשיטת רש"י יש סתירה בין הסוגיות. לשיטת הרא"ש אין בעיה, כי הרא"ש בעצם אומר שגרמא גם בשבת מותר, ספציפית לגבי זורה, או אולי מלאכות שדומות לזורה, שם גרמא יהיה אסור. בסדר, אבל בכיבוי ובהבערה ובכל מיני דברים שראינו במסכת שבת, שם באמת גרמא יהיה מותר. אין סתירה בין הסוגיות. רש"י בעצם רואה סתירה בין הסוגיה בבבא קמא לסוגיות שבת. הרא"ש אומר זה אותו דבר בכל המקומות, גרם כיבוי מותר. לפי רש"י לא, גרם כיבוי אסור בסוגיית בבא קמא, בסוגיית שבת נראה שגרם כיבוי לכל היותר אסור מדרבנן או מותר. אבל אמרתי שרש"י כנראה קורא את הגמרא ב… אוקיי? עכשיו, נחזור חזרה לחילוק שאמרתי בשיטת הראש. ראינו בראש שיש החרגה של מלאכות שדרכן להיעשות על ידי רוח, ששמה באמת מחייבים בהלכות שבת. זה לא שיש כלל כזה שכל גרמא בשבת חייב. עכשיו תראו, יש מחלוקת אחרונים לגבי, מחלוקת מאוד ידועה, נשפכו עליה הרבה הרבה קולמוסים, מחלוקת בין אבן העוזר והמגן אברהם.
[Speaker D] האם מותר, מי זה אבן העוזר?
[הרב מיכאל אברהם] אחד מהאחרונים, האחרונים הקדמונים, זאת אומרת, זה עוד לפני המגן אברהם. זה נושא כלים של השולחן ערוך אורח חיים. אבן העוזר בעצם אומר שאסור לתת חיטים לתוך ריחיים של מים, כדי שהריחיים יטחנו את החיטים. עכשיו שימו לב, מי שמפעיל את הריחיים, מסובב אותם, זה המים. שמים איזה מפל שמסובב את הריחיים, והריחיים טוחנות את החיטים. השאלה אם מותר לי לשים את החיטים בתוך הריחיים כדי שהמים יסובבו את הריחיים ויטחנו את החיטים.
[Speaker D] אבן העוזר אומר, הכוונה ששמים אותם בערב שבת?
[הרב מיכאל אברהם] לא לא, בשבת עצמה.
[Speaker D] בשבת עצמה?
[הרב מיכאל אברהם] כן. אז הוא אומר אסור, כי זה למרות שזה גרמא. כי המים טוחנות, לא אני. המים טוחנים, לא אני. אבל גם גרמא אסור. כך טענת אבן העוזר. שהוא כשיטת רש"י. נכון? שגרמא אסור. ולא רק שהוא כשיטת רש"י, אלא הוא פוסק שגרמא אסור מדאורייתא. נכון? זאת אומרת זה לא רק זה, אלא שהוא גם פוסק את זה להלכה. עכשיו גם בשיטת רש"י אמרתי שזה הולך עם רבי יוסי, שלא נפסק להלכה. אבן העוזר לוקח את רש"י ורואה בו אמירה להלכה, וזה כבר ממש לא מסתדר בשום צורה. המגן אברהם ברנ"ב חולק עליו וטוען שזה מותר. למה? כי זה גרמא, וגרמא בשבת מותר. גם בשבת מותר. מותר לחלוטין כאילו?
[Speaker E] אין איסור דרבנן?
[הרב מיכאל אברהם] כן, כן, מותר. אפילו לא במקום פסידא. ראינו בשולחן ערוך, נכון? מה ראינו בשולחן ערוך? שגם כיבוי מותר, וברמב"ם. הרמ"א הוסיף במקום פסידא. אבל בפשטות הרי"ף, הרמב"ם, שולחן ערוך אומרים לא, גרמא מותר בשבת. כן, אז המגן אברהם בעצם אומר שזה גרמא, ואבן העוזר אוסר בגלל שכך דרכה של הטחינה להיעשות בריחיים של מים. אוקיי? שימו לב, הנמקה של אבן העוזר אני מוסיף עכשיו. למה? כי דרכה של הטחינה להיעשות בריחיים של מים. אוקיי?
[Speaker C] כמו שאחת הסברת בראש. מה? פירוש אחד מתוך שני הפירושים של הראש.
[הרב מיכאל אברהם] זאת אומרת, שבאמת אבן העוזר לא הולך כמו רש"י. למרות שהוא אוסר גרמא, הייתי אומר טוב, אז הוא הולך כנראה בשיטת רש"י. לא, אבן העוזר הולך בשיטת הראש. כיוון שגם רש"י שאומר שגרמא אסור ברבי יוסי, זה הכל בשיטת רבי יוסי שלא נפסקה להלכה. אבן העוזר הוא פוסק להלכה. בין לרש"י ובין לראש גרמא מותר. למה פה זה אסור? בגלל סברת הראש. בגלל שריחיים של מים דרכם להיעשות בגרמא. וזה כמו זורה ורוח מסייעתו. דבר שדרכו להיעשות בגרמא, אין עליו את הפטור של גרמא. אגב שימו לב, זה למשל חומרא של רש"י מול הראש. בדרך כלל רש"י מחמיר לעומת הראש, כי רש"י אומר שגרמא בשבת אסור והראש אומר רק במלאכות המיוחדות. אבל בעצם רש"י מקל יותר מהראש, כיוון שרש"י אומר את זה בשיטת רבי יוסי. אבל בשיטת רבנן שגרמא בשבת מותר, אז יוצא שרבנן חולקים גם על זורה ורוח מסייעתו, הכל מותר. אפילו דבר שדרכו להיעשות על ידי רוח יהיה מותר. כי רש"י לא מחלק. עכשיו אבן העוזר שאומר שאסור לעשות את זה הולך דווקא בשיטת הרא"ש, לא בשיטת רש"י. איך אני יודע? כי ההנמקה שלו היא שזאת דרכה של המלאכה להיעשות בריחיים של מים. עכשיו מה פירוש דרכה של המלאכה? שכך עיקר עשייתה או שזה רק דרך נורמלית? זוכרים את שתי האפשרויות שאמרתי בראש. די ברור שהוא מתכוון לומר שזו דרך נורמלית. לא כל ריחיים עובדים עם מים. יש ריחיים שעובדים עם חמור, יש ריחיים שאני עושה ממש ביד. אבל נכון שדרך נורמלית זה גם עם מים. זו דרך נורמלית, אבל היא לא היחידה. אז אני עכשיו מחדד עוד יותר. אז קודם כל אמרתי אבן העוזר נראה כמו רש"י, לא נכון. מההנמקה שלו רואים שהוא כמו הרא"ש. עכשיו אני שואל כמו איזה משתי האפשרויות שראינו ברא"ש? אני אומר כמו האפשרות הראשונה. האפשרות שאומרת שאם זו דרך נורמלית זה מספיק כדי לחייב, לא צריך שזאת תהיה הדרך היחידה. אוקיי, זה אבן העוזר. שיטת המגן אברהם שזה מותר כי גרמא מותר. מה זאת אומרת גרמא מותר? והסוגיה בבבא קמא מדברת, אומרת שגרמא אסור. מה תגיד? הסוגיה בבבא קמא אומרת שגרמא אסור רק לשיטת רבי יוסי. אבל להלכה אנחנו פוסקים כמו רבנן שגרמא מותר ולכן דווקא המגן אברהם שמתיר יכול ללכת עם רש"י המחמיר. כי רש"י מחמיר אמנם אבל הוא מחמיר בשיטת רבי יוסי. להלכה שאנחנו פוסקים כמו רבנן אז גרמא מותר, וגרמא מותר גם בדברים שדרכם להיעשות כך. אז זאת אפשרות אחת להסביר את המגן אברהם. אפשרות אחרת, אולי הוא הולך כמו השיטה השנייה של הרא"ש? שמה? אומר ככה: אני הולך כמו הרא"ש ולכן גרמא בשבת מותר. נכון שמלאכות כאלה שעיקר עשייתן על ידי גרמא שם יהיה חייב, אבל זה רק במקום שבו אתה עושה רק בגרמא. אבל זה שזה הדרך הנורמלית להיעשות בגרמא זה לא מספיק כדי לחייב. ופה בריחיים של מים ראינו שזאת אמנם דרך נורמלית אבל זאת לא הדרך היחידה. ולכן יכול להיות שהמגן אברהם ואבן העוזר נחלקים ביניהם בשתי האפשרויות איך מבינים את הרא"ש. האם המלאכות שהוחרגו ואנחנו מחייבים עליהן גם בגרמא זה כאשר הגרמא הוא דרך נורמלית לעשות את זה, או שזה רק כאשר הגרמא היא הדרך היחידה לעשות את זה? נפקא מינא כן, האם מלאכת מחשבת אסרה תורה זה הדין מלאכת מחשבת או שזה רק נאמר מה שהיה במשכן נאסר? כל מה שדיברתי בתחילת השיעור. אוקיי, אז במגן אברהם בעצם יש שתי אפשרויות להבין את זה: או שהוא הולך בשיטת רש"י ואז הוא לא עושה חילוקים, כל גרמא מותר. או שהוא הולך בשיטת הרא"ש אבל הוא אומר שמה שאסרו בגרמא זה רק מלאכות כאלה שנעשות רק בגרמא, ומלאכות שהדרך הנורמלית לעשות אותן בגרמא זה עוד לא אומר שזה נאסר, זה מותר כי זה לא היה במשכן. אוקיי, עכשיו נראה את האחיעזר. והנה, זה קטע מהאחיעזר: והנה בעיקר הדין לגבי גרמא בשבת דעת האבן העוזר אורח חיים סוף סימן שכ"ח בנותן חיטים לתוך ריחיים של מים חייב. חייב, שימו לב דאורייתא. ולא כמו שכתב המגן אברהם רנ"ב, וכל האחרונים השיגו, לא חשוב זה לא מעניין. ודעת האבן העוזר דחייב, כמו שאמרו בבבא קמא דף ס' זורה ורוח מסייעתו, אף דלנזיקין הוי גרמא ופטור, לעניין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה. בסדר, אז נראה שהוא מביא את הראיה שלו מבבא קמא. אבל מה בבבא קמא? רש"י מבבא קמא או הרא"ש מבבא קמא? אז אומר… אומר האחיעזר ולכאורה דברי האבן העוזר תמוהים, מהי ראיה מזורה דזהו מלאכתו כמו זורה ואופה וצד. ומה משותף לכל אלה? זורה אופה וצד? שהם כולם מלאכות שנעשות בגרמה. שאני זורע אני טומן את הגרגיר באדמה, נכון? מה גורם לו לצמוח? האדמה, לא אני, אני רק הגרמה. אופה, אני שם את זה על האש, האש אופה. צד, אני שם את המלכודת, המלכודת צדה את בעל החיים. אז כל המלאכות האלה הן מלאכות שדרכן להיעשות בגרמה. אומר גם זורה זה ככה. לכן אני לא מבין, הוא אומר על האבן העוזר, איזה ראיה אתה מביא לי מהסוגיה בבבא קמא? סוגיה בבבא קמא מדברת רק על מלאכות כאלה שדרכן להיעשות בגרמה. אומר מה הבעיה? לא הבנתי, מה הוא מקשה האחיעזר? גם בריחיים של מים דרכה של הטחינה להיעשות בגרמה. אז מה אתה רוצה? מה הבעיה? אז הוא אומר, ונראה בדעתם דמה שאמרו בזורה ורוח מסייעתו מלאכת מחשבת אסרה תורה, לא אמרו שזה עצם המלאכה, היינו דכל שהוא מלאכת מחשבת והמלאכה מתעבד באופן זה חשוב מלאכת מחשבת. ועל כן גם בנותן חיטים בריחיים של מים שזהו דרך הטחינה, אף שבאפשרי לעשות על ידי טחינה ביד, מכל מקום זוהי מלאכת מחשבת שאסרה תורה. ולא דמי להא דשבת ק"כ בגרם כיבוי שהוא בא במקרה, וכהאי גוונא אמרינן לא תעשה כל מלאכה דגרמה שרי, וכהאי גוונא לא חשוב מלאכה, אבל באופן שהמלאכה היא תמיד על ידי גרמה זהו חשוב מלאכת מחשבת. אז מה הוא אומר? הוא אומר זורה ורוח מסייעתו, הדרך הנורמלית לעשות זרייה זה על ידי רוח, אבל אפשר גם בלי, אבל מספיק לי שזאת הדרך הנורמלית כדי לחייב. זה לא שזה עצם המלאכה, לא תמיד עושים את זה על ידי רוח, אבל זאת כן דרך נורמלית לעשות על ידי רוח. זה רואים במסכת בבא קמא שמחייבים במצב כזה. אז אם כך גם בטחינה בריחיים של יד, נכון שזה לא הדרך היחידה לעשות טחינה בריחיים של מים כי אפשר גם על ידי יד, אבל זו דרך נורמלית. ולכן אומר אבן העוזר, כמו שבזורה ורוח מסייעתו בבבא קמא חייבים, כך גם בטחינה בריחיים של מים חייבים. שימו לב, האחיעזר מרגיש, אנחנו רואים את זה במובלע בין השיטין, הוא מרגיש בהבחנה שאני עשיתי למעלה, האם זאת המלאכה שרק כך עושים אותה או שזה דרך נורמלית לעשות אותה? ולכן הוא מתעקש ואומר שימו לב, גם בזורה וגם בריחיים של מים זו דרך נורמלית לעשות את זה אבל זאת לא הדרך היחידה לעשות את זה. ועובדה שבזורה חייבים, רואים שמספיק שזו דרך נורמלית כדי לחייב. לכן אומר אבן העוזר, גם בריחיים של מים זו דרך נורמלית ולכן חייבים. זה
[Speaker B] כמו השיטה הראשונה?
[הרב מיכאל אברהם] לא שומע.
[Speaker B] זה כמו השיטה הראשונה שאמרת?
[הרב מיכאל אברהם] השיטה הראשונה בראש, זאת אומרת הוא הולך כמו הראש בשיטה הראשונה שדבר שדרך נורמלית לעשות אותו זה מספיק כדי לחייב. לפי הדרך השנייה שרק כך זה נעשה, אז בזורה היית חייב כי רק כך זה נעשה בעזרת רוח, אבל בריחיים של מים יש דרך גם לעשות את זה בריחיים של יד. אז נכון שזו דרך נורמלית אבל זאת לא הדרך היחידה. אז אם הייתי מבין לפי השיטה השנייה של הראש, אז בריחיים של מים הייתי פוטר. וזאת באמת יכולה להיות שיטת המגן אברהם. בסדר? זאת אומרת האחיעזר מסביר שהן המגן אברהם והן האבן העוזר למדו כמו הראש את הגמרא בבבא קמא. וזה מאוד הגיוני כי לפי רש"י יוצא ש… זאת אומרת, האחיעזר מסביר שהן המגן אברהם והן האבן העוזר למדו כמו הרא"ש את הגמרא בבבא קמא. וזה מאוד הגיוני, כי לפי רש"י יוצא שהגמרא בבבא קמא היא לא להלכה. היא הולכת כשיטת רבי יוסי. אז כולם הולכים עם הרא"ש. אז מה המחלוקת? המחלוקת היא בשאלה אם מה שהרא"ש מחייב בזורה, כי זורה נעשה רק על ידי הרוח, כך למד המגן אברהם. ואם זה ככה, אז בריחיים של מים, שהרי אפשר לעשות גם על ידי ריחיים של יד, אז בריחיים של מים זה יהיה מותר גם לפי הרא"ש. זו שיטת המגן אברהם. אבן העוזר אומר לא. בזורה אפשר על ידי רוח ואפשר גם בלי רוח. מזה שהרא"ש מחייב בזורה רואים שמספיק שזאת הדרך הנורמלית לעשות את זה על ידי הרוח בגרמא. אז אם זה ככה, גם בריחיים של מים, שזה אומנם לא הדרך היחידה אבל זו דרך נורמלית, זה מספיק כדי לחייב. אז מחלוקת המגן אברהם והאבן העוזר היא באותן שתי דרכים לקרוא את שיטת הרא"ש. ובישועות יעקב סימן של"ד, בתשובות נכדו כתב בשיטת השילטי גיבורים, דגרם כיבוי פטור דווקא באינו מכוון. ובמתכוון חייב משום כיבוי, דהוה מלאכת מחשבת דחייב גם בגרמא כמבואר בבבא קמא ס'. ורק בלא מתכוון דאין זה מלאכה ואין זה מלאכת מחשבת בהאי גוונא אין חיוב בגרמא.
[Speaker D] זה חזר, חזרנו לרש"י.
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. ואת זה וזה עד עכשיו לא ראינו שיטה כזאת. הוא בעצם רוצה לומר, רגע. כן, הוא רוצה לומר ששיטת רש"י שגרם כיבוי חייב בגלל דין מלאכת מחשבת. והוא רוצה לומר דבר נוסף, השיטה הזאת היא גם להלכה. איך זה מסתדר? הרי ראינו שמחלוקת רבי יוסי ורבנן, יש מחלוקת רבי יוסי ורבנן בגרם כיבוי, אפילו דרבנן אולי, אבל אפילו אם זה דאורייתא זה רק לפי רבי יוסי דאורייתא, ולפי רבנן זה מותר לגמרי. אז איך אפשר להגיד להלכה שגרמא אסור מדאורייתא? אז הוא אומר יש הבדל בין הסוגיות. הוא מסביר את רש"י, רש"י לא הולך בשיטת רבי יוסי. גם רבנן מסכימים לדברי רש"י בבבא קמא ס'. גם לפי רבנן זורה ורוח מסייעתו חייב. מה זה שונה מגרם כיבוי שלשיטתם מותר? אז א' אפשר היה להגיד שזה אולי במקום פסידא הותר, ושמה זה לא פסידא. אבל זה לא מספיק בגלל שאם זה לא פסידא אז היה איסור דרבנן, ובאיסור דאורייתא לא מתירים במקום פסידא. ובגמרא בבבא קמא רואים שזה איסור תורה, זה לא איסור דרבנן. מלאכת מחשבת אסרה תורה. זה איסור דאורייתא. לכן צריך לומר, צריך לעשות חילוק בין המקרים. שבזורה ורוח מסייעתו, הבן אדם הרי מתכוון מראש לבצע את הפעולה הזאת, נכון? זה מה שרש"י אומר, נתקיימה מחשבתו. נכון? אבל בגרם כיבוי מה שהוא מותר, זה רק מתי שהוא לא מתכוון באמת לכבות. הוא כיבה בגרמא, שמה זה יהיה מותר למה כי אי אפשר להגיד שנתקיימה מחשבתו. הרי למה רש"י אומר שגרמא בשבת חייב? כי נתקיימה מחשבתו, זה מה שהוא תכנן וזה מה שקרה בפועל. אבל אם הוא לא תכנן את זה, זה קרה בלא מתכוון. אז אין את הסברא של נתקיימה מחשבתו. ולכן אם הוא לא מתכוון למרות שהוא כיבה בגרמא, אז יהיה פטור או מותר או פטור, אבל לא יהיה איסור תורה. זאת אומרת הוא עושה חלוקה בין הסוגיות. זאת אומרת רש"י אמר שגרמא חייב מדאורייתא וזה גם להלכה, לא שיטת רבי יוסי. זה גם פסק להלכה. אבל זה קשה מה שהוא אמר פה. למה זה קשה? כי אתם זוכרים את המקרה שראינו בגרם כיבוי בשבת, מה היה המקרה? לשים כלים חדשים עם מים מפני האש, נכון?
[Speaker D] אז הוא התכוון.
[הרב מיכאל אברהם] הוא התכוון, ברור, הרי הוא עשה את זה כדי לעצור את האש. אז איך אתה יכול להגיד שכל מה שרבנן אומרים שמותר זה רק שלא נתכוון ובנתכוון הם מודים שאסור? שמה מדובר בנתכוון ואומרים שמותר.
[Speaker C] נתכוון לעצור ולא לכבות.
[הרב מיכאל אברהם] או, אז יכול להיות שבאמת מה שהוא תופס זה אני שמתי שם את הכלים עם המים כדי שיעצרו את האש. נכון שהכלים האלה גם יכולים להתפוצץ ואז המים יישפכו ויכבו את האש, לזה לא התכוונתי. מבחינתי היה מספיק לעצור את האש, לא התכוונתי לכבות אותה. ואז יכול להיות שאפשר להבין את הישועות יעקב. אוקיי? אולם הרא"ש בבבא קמא ס' כתב דאתא מלאכת מחשבת אסרה תורה. אף על פי דלא הוי אלא גרמא בעלמא, בהכי חייבה תורה כיון דמלאכה זו עיקר עשייתה על ידי רוח. מבואר דדווקא בזורה שעיקר עשייתה כן, אבל לא בשאר מלאכות. אני חושב שזה המשך דברי הישועות יעקב. עד כאן הוא דיבר על שיטת רש"י. והראש טוען שלא. מלאכת מחשבת אסרה תורה זה לא עיקרון כללי שגרמא אסור במתכוון, אפילו אם הוא מתכוון. אפילו אם הוא מתכוון זה לא יהיה אסור אלא רק במלאכות כאלה שעיקר עשייתן על ידי רוח. עכשיו אני צריך לדון בשיטת רש"י. רש"י בעצם אומר שבשבת גרמא חייב. עכשיו אם רש"י הולך לפי רבי יוסי, בלי הישועות יעקב שראינו שהוא גם להלכה, אבל התפיסה המקובלת היא שרש"י הולך בשיטת רבי יוסי, כי גרמא חייב. אז מה יוצא למסקנה?
[Speaker D] לרבנן שזה מותר.
[הרב מיכאל אברהם] מותר, נכון? לפי רבנן, הלכה כרבנן דרבי יוסי שזה מותר. אוקיי. אז מה יהיה הדין בזורה ורוח מסייעתו לפי זה להלכה?
[Speaker D] יהיה מותר.
[הרב מיכאל אברהם] יהיה מותר כן? וברשימת המלאכות במשנה מופיע זורה. איך מה רבנן יעשו עם זה? מה אין להם את מלאכת זורה? לכאורה ישועות יעקב הוא הכרחי. אתה חייב להגיד שהמקרה של זורה ורוח מסייעתו הוא חריג לפי רש"י, כי זה מתכוון או מאיזושהי סיבה כזו או אחרת. כי אחרת יצא שהרבנן חולקים גם על זה ואז יצא שאין בכלל מלאכת זורה לפי רבנן. ויש ברשימת המלאכות זורה מופיע.
[Speaker E] אפשר לזרות בלי רוח, לא? או.
[הרב מיכאל אברהם] אז צריך לומר, אין ברירה אלא להגיד, שלפי רש"י, השיטה
[Speaker D] השנייה של הראש,
[הרב מיכאל אברהם] יעמידו את מלאכת זורה לפי
[Speaker D] השיטה השנייה
[הרב מיכאל אברהם] של הראש בזורה לא באמצעות רוח. נכון? זורה לא באמצעות רוח. כי זורה באמצעות רוח פטור לפי רבנן. ואז זה יוצא שזורה הוא סוג מלאכה כזאת שאמנם נורמלי לעשות אותה על ידי רוח, אבל לא רק על ידי רוח. אפשר גם לעשות את זה בלי רוח. נכון? זאת אומרת רש"י בעצם בהבנת מלאכת זורה ילך עם הכיוון הראשון של הראש. שמלאכת זורה לא נעשית רק על ידי הרוח. וזו הדרך הנורמלית לעשות אותה. איך אני יודע שרש"י מסכים לזה? בגלל שאחרת רבנן נתקעים לפי רש"י להלכה. אחרת יוצא שאין מלאכת זורה בכלל לפי רבנן. אוקיי. על כורחנו שמדובר בזורה לא באמצעות רוח. זה מה שעשו במשכן וזה מה שנאסר. אז רואים שיש מלאכה יש דרך נורמלית לעשות את הזורה לאו דווקא על ידי רוח. עכשיו המגיד משנה והכסף משנה בנזקי ממון, הם כותבים, הרמב"ם לא מביא שזורה ורוח מסייעתו חייב. הוא לא מביא את ההלכה הזאת. אז המגיד משנה והכסף משנה בפרק י"ד מנזקי ממון הם מסבירים שהרמב"ם פשוט לא פסק כרב אשי.
[Speaker D] באמת שמה זה פטור? מה? הוא אמר שזה פטור?
[הרב מיכאל אברהם] הרמב"ם הרי פוסק שגרמא מותר, נכון? כמו שאמרנו שגרמא ביום טוב מותר. אז אם כנראה שיש כלל לפי הרמבם שגרמא גם בשבת מותר. אז אם אתה לא כותב שזורה ורוח מסייעתו חייב, אתה כנראה מבין שזה כמו כל גרמא הוא מותר. מסבירים הכסף משנה והמגיד משנה למה? הרי כתוב בגמרא בבבא קמא שזורה ורוח מסייעתו חייב. לא, זה בשיטת רבי יוסי. לפי רבנן זה באמת מותר. לפי זה יוצא שהרמב"ם למד כרש"י. לא כמו הראש. וגם לא כמו הישועות יעקב. כי הישועות יעקב אומר שרש"י. רש"י מעמיד את זה לא כמו רבי יוסי אלא גם כמו רבנן, זאת אומרת שזה נפסק להלכה. והרמב"ם למד כמו רש"י שזה שנוי במחלוקת רבי יוסי ורבנן, אבל הוא באמת אומר אם זה ככה אז זה לא נפסק להלכה. לא כמו הישועות יעקב. אוקיי? שימו לב איך כל הסוגיה נפרסת לפי האפשרויות האלה. כמובן שלפי זה עולה השאלה ששאלנו גם לפי רש"י, אז מה זה מלאכת זורה? כנראה זרייה ביד, לא בעזרת רוח, זרייה אחרת, נכון? כי גם הרמב"ם מסכים שמלאכת זורה היא אחת מל"ט מלאכות. אוקיי, מה ששאלתי על רש"י. בסדר? עכשיו כמה אחרונים בכל זאת ישבו את רש"י באופן אחר. הישועות יעקב כבר ראינו. אז בואו נחזור רגע אחורה. אמרנו שלפי רש"י יש סתירה בין הסוגיות. הסוגיה של גרם כיבוי אומרת שגרם מותר להלכה כמו רבנן, והסוגיה בבבא קמא ס' זורה ורוח מסייעתו אומרת שגרמא חייב. אמרתי אפשרות ראשונה להסביר, הסוגיה בבבא קמא הולכת בשיטת רבי יוסי שמה שגרמא חייב, אבל אז יוצא שזה לא להלכה וצריך להיות שזורה ורוח מסייעתו להלכה פטור, ואולי זאת באמת שיטת הרמב"ם. אבל אם אני רוצה להגיד שהגמרא בבבא קמא הולכת להלכה.
[Speaker D] מה זה הראש? מה? אם זה להלכה אז לפי…
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, לפי רש"י. היא להלכה, ואז יוצא שגרמא בשבת חייב כללית, לא רק בזורה. גרמא בשבת חייב. אוקיי? זה שיטת רש"י באופן כללי. מה עושים עם הסוגיה בגרם כיבוי שגרמא פטור? אז ברגע שיש לנו סתירה בין שתי סוגיות כאלה תמיד יש שתי אפשרויות עקרוניות ליישב אותן. או להגיד שזורה הוא החריג ובאופן כללי גרמא פטור חוץ מאשר בזורה, זה הכיוון שהלך בו הראש, או להגיד שהגרם כיבוי הוא החריג ובאמת בדרך כלל גרמא חייב, גרם כיבוי זה משהו חריג והוא פטור. אוקיי?
[Speaker D] מה שעושה
[הרב מיכאל אברהם] הישועות יעקב למשל אומר שבאמת גרמא חייב כשהוא התכוון, אבל בגרם כיבוי זה לא מתכוון ולכן פטור, ובעקרונית הגרם כיבוי הוא החריג. אבל למה דווקא על כיבוי? אלא על מי שעושה מלאכה בגרמא ולא מתכוון. זה הכוונה שהוא פטור. קצת צריך להעיר על זה כי אם הוא לא מתכוון אז יש פה פטור של אינו מתכוון, למה אתה צריך את הפטור של גרמא? ובסדר, אז זה דיון שאולי תראו אחרי זה בסיכום אני קצת נכנס אליו בסיכום. פסיק רישא לא פסיק רישא, כי פה מדובר שזה כן היה פסיק רישא. מבינים? זאת אומרת, הרי כשאני אגיד שאני לא התכוונתי למים בתוך הכלים החדשים, אז אומר הישועות יעקב לא התכוונתי, נכון? ולכן הגרמא מותר. אבל אז למה אתה צריך להגיע לזה שגרמא מותר? תיפוק ליה מצד שזה אינו מתכוון, הוא לא התכוון.
[Speaker D] אבל יודע בוודאות שהכלים האלה יתפוצצו?
[הרב מיכאל אברהם] אז יש פה פסיק רישא? יש פה פטור של אינו מתכוון?
[Speaker D] כן, יש וודאות שמה.
[הרב מיכאל אברהם] כלים חדשים
[Speaker C] מתבקעים בוודאות. מה? שלא מתכוון אלא יש כוונה אחרת.
[הרב מיכאל אברהם] נו כן, יש לו כוונה אחרת, לעצור את האש, אתה עצמך אמרת קודם. הוא לא התכוון לכבות הוא התכוון לעצור.
[Speaker C] אז אפשר להגיד לא מתכוון.
[הרב מיכאל אברהם] למה? הוא לא מתכוון לכיבוי, הוא מתכוון לעצור, לעצור זה מותר. כל אינו מתכוון זה ככה. אני אומר פטור של אינו מתכוון לא יהיה פה כי יש פה פסיק רישא, נכון? נו, אבל אם יש לו פסיק רישא אז מה זה עוזר לי שהוא לא התכוון? אז למה פטור פה באמת? בגלל גרמא. שימו לב, כשאני מוסיף את האינו מתכוון בתור תנאי זה לא בגלל שהפטור הוא פטור של אינו מתכוון, הפטור הוא פטור של גרמא. רק מתי הפטור של גרמא קיים רק כשלא התכוונתי, כי אז אחרת מתקיימת מחשבתי. אבל זה שלא התכוונתי זה תנאי בדיני גרמא, זה לא הופך אותי לפטור של אינו מתכוון, כי מבחינת אינו מתכוון יש פה פסיק רישא, אין פה פטור של אינו מתכוון. אבל כמו שראינו בפסיק רישא, הפסיק רישא לא הופך אותי למתכוון, נכון? הוא הגורם לי להתחייב למרות שאני לא מתכוון. בגרמא, אז למרות שאני לא, אז בגלל שאני לא מתכוון, לא משנה זה פסיק רישא, אם לא התכוונתי אי אפשר להגיד שהתקיימה מחשבתי. ואגב זאת ראיה לזה שפסיק רישא לא הופך אותי למתכוון. ראינו בזה מחלוקת ראשונים ואחרונים. החשבון הזה הוא ראיה לכך שפסיק רישא לא הופך אותי למתכוון אלא משאיר אותי אינו מתכוון רק אני בכל זאת חייב. אבל פה, האינו מתכוון נדרש כתנאי. לפטור של גרמא, ולכן לא אכפת לי שזה פסיק רישא, כי גם אם זה פסיק רישא הוא עדיין לא מתכוון, ולכן הוא יהיה פטור, אבל הפטור הוא פטור מדיני גרמא, לא פטור מדיני אינו מתכוון. זה הישועות יעקב. אבל יש אחרונים אחרים שהולכים בכיוונים שונים. יש כאלה שמחלקים למשל בין רמות הגרמא השונות, ואמרתי שיש הרי, דיברנו על מקרב כיבויו, כל הסוגיה בפרק כירה, שרואים שמה שיש רמות שונות של גרמא או סוגים שונים של גרמא, אחד יותר חמור מהשני. פה הם אומרים בבבא קמא, בזורה ורוח מסייעתו, הוא העיף את הגרגירים והרוח הפרידה אותם. אז זה אומר שבעצם הייתה פה פעולה של האדם שהייתה חלק ממה שבוצע כאן. זה שזרקתי את הגרעינים למעלה זה פעולה בידיים. אלא הפעולה שלי בידיים לא עשתה את כל העבודה, הרוח השלימה את העבודה. כמו בליבה וליבתה הרוח. אני ליביתי, ולרוח השלימה את העבודה. גרמא כזה אומר רש"י חייב במלאכת שבת. אבל כשאני שם את הכלים עם המים והאש מפוצצת את הכלים והמים נשפכים ומכבים אותה, אין שום פעולה שלי בעניין הזה. אני הנחתי שם את הכלים והלכתי הביתה. אז פעולת הכיבוי נעשית כל כולה על ידי האש על עצמה. נכון? אין פה מעורבות של האדם. גרמא כזה יהיה פטור. כך טוענים כמה אחרונים. ואז עוד פעם יוצא שדברי רש"י זה שגרמא בשבת חייב וזה נאמר להלכה. אבל זה נאמר להלכה בסיטואציות מסוימות לא כמו בגרם כיבוי. הישועות יעקב אומר בסיטואציות שהוא מתכוון. האחרונים האלה אומרים בסיטואציות שיש לו בפעולה שלו חלק בביצוע המלאכה. אבל גרמא שהוא כל כולו גרמא והאדם עצמו בכלל לא נוטל חלק בביצוע הפעולה, שם גרמא יהיה פטור. פה צריך קצת להתלבט. לפי הישועות יעקב מאוד ברור למה הגמרא אמרה מלאכת מחשבת אסרה תורה. רש"י אומר כי התקיימה מחשבתו. אם לא התכוונת אי אפשר להגיד שהתקיימה מחשבתו. אז זה יוצא באופן מאוד טבעי מההנמקה של הגמרא. אבל לפי החלוקה של האחרונים שהבאתי עכשיו מה הם אומרים? הם אומרים שבמקום שהייתה מעורבות של האדם בעשיית הפעולה כמו בזורה ורוח מסייעתו, שם גרמא חייב. במקום שלא הייתה מעורבות גרמא פטור. למה? הרי בשני המקרים התקיימה מחשבתו. מדובר שהוא התכוון, רק פה הוא פעל ופה הוא לא פעל. אז הגמרא הייתה צריכה להגיד בגלל שהוא פעל לא בגלל שהתקיימה מחשבתו. למה הגמרא מנמקת את זה בדין מלאכת מחשבת? טוב זה לא ברור לפי האחרונים האלה. יכול להיות שיש פה תנאי נוסף. מלאכת מחשבת זה שהתקיימה מחשבתו, וזה כשלעצמו לא מספיק. זה תנאי הכרחי כדי לחייב אבל לא מספיק. בשביל לחייב צריך גם שתהיה איזושהי פעולה שלו. אם סתם התקיימה מחשבתו והוא לא עשה כלום, הוא ישב כאן והוא נורא רוצה שיקרה משהו ועכשיו פתאום המשהו הזה קרה. אף אחד לא יעלה בדעתו להגיד שהוא חייב נכון? עשה פה מלאכה. התקיימות מחשבתו היא לא מספיקה כדי להפוך את הפעולה הזאת למלאכה בשבת. זה תנאי הכרחי אבל הוא לא מספיק. צריך שאתה גם תעשה איזושהי פעולה. לכן זה לא נורא הקושיה הזאת. אומרים מלאכת מחשבת כדי להגיד שהתקיימה מחשבתו. נכון זה לא מספיק, צריך גם פעולה שהוא עצמו עושה. בסוגיה במסכת ביצה שגם הזכרתי אותה בעבר בדף כ"ב עמוד א'. אותיביה רב יהודה לעולא הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר, והמסתפק ממנו חייב משום מכבה. כן? יש קערית שמן ופתילה שדולקת, זה נקרא נר אצלם. אוקיי? עכשיו אם אני מוסיף שמן לתוך הקערית אני חייב משום מבעיר. אם אני לוקח שמן מהקערית. אז אני חייב משום מכבה. מה ההסבר? תוספות אומר ככה, שם בביצה, והמסתפק ממנו חייב משום מכבה, אינו רוצה לומר מפני שממהר כיבוי. דלא הוי אלא גרם כיבוי, וגרם כיבוי ביום טוב שרי, אף על פי שממהר כיבויה, ובשבת נמי אינו חייב. כי גרם כיבוי ראינו שמותר, להלכה פוסקים כרבנן, נכון? אז העובדה שאתה מכבה בגרם, נטלת את המים בנר, אז את השמן מהנר, אז אתה מכבה בגרמה, האש תכבה בסוף. בסדר? אבל כיבוי בגרמה מותר. אז למה כתוב פה חייב, המסתפק ממנו חייב משום מכבה? אלא היינו, אומר תוספות, אלא היינו טעמא, הואיל דבאותה שעה שהוא מסתפק ממנה מכבה קצת, ומכהה אורו, דלא יכול לאנהורי כולי האי כי איכא שמן מועט בנר, ולכך נראה ככבוי. הכוונה כשאתה לוקח את השמן, אז האש טיפה מונמכת, זאת אומרת נהיית יותר קטנה. הלקיחת השמן מנמיכה את האש, ואז הוא בעצם אומר זה כיבוי בידיים. זה לא גרם כיבוי, ולכן זה מותר. אבל יוצא פה בתוספות שבאמת להלכה גרם כיבוי מותר, נכון? והמצב הזה הוא מצב של גרם כיבוי. למה? למה מו?
[Speaker B] לא שומע? למה הוא מושך לפי התוספות? למה אם הוא מוציא קצת שמן זה מיד מכבה? ייקח זמן. אלא אם כן הוא טוען
[הרב מיכאל אברהם] שזה מיד האש, מיד האש יורדת כשאתה לוקח את השמן. זאת ההנחה המציאותית שלו. אפשר כמובן להתווכח על זה, אבל זאת ההנחה המציאותית שלו.
[Speaker B] אולי זה סוף הדרך ואז זה.
[הרב מיכאל אברהם] לא, גם אם זה לוקח זמן זה לא משנה, כל עוד ההשפעה היא השפעה ישירה. זה לא כמו המים, דיברנו על זה, שההבדל בין גרמה ולא גרמה זה לא רק פער הזמן, אלא זה שתחשוב על הכדים עם המים. כדים עם המים זה לא רק בגלל שיש פער זמן בין השלב שבו הנחתי את הכד לבין הכיבוי, אלא פעולת הכיבוי בעצמה בכלל לא אני עשיתי אותה, היא נעשתה מאליה על ידי האש. פה, הטענה היא אם הטענה היא שאני עצמי עשיתי את הפעולה, רק יש הבדל בזמן, זה לא מפריע לי, כי אני עצמי עשיתי את הפעולה, אז זה נקרא כיבוי בידיים. הראש כותב שמה, כתבו התוספות, הא דחשיב ליה מכבה היינו משום דכשממעט השמן ומרחיקו מהנר שהוא דולק, מיד כהה אור הנר ואין דולק יפה כבתחילה והוה ליה מכבה. זה
[Speaker B] יותר הגיוני. וזה התוספות, זה מה שהוא אומר.
[הרב מיכאל אברהם] בסדר? ואז הוא אומר, ואין לפרש משום שממהר כיבוי הנר שיכלה השמן. אי אפשר לפרש שזה פשוט מזרז את הכיבוי העתידי של האש, למה? דהיינו גרם כיבוי שנחלקו רבי יוסי וחכמים, דתנן, מה שראינו. בסדר? הלכך נראה לי טעמא, הוא מקשה על זה, לא משנה, הלכך נראה לי טעמא דמסתפק מן הנר משום שממהר כיבויו. ואף רבנן דרבי יוסי מודו בהאי גרם כיבוי דחייב. הוא כן חוזר להסבר שתוספות דחה. אסור לקחת את השמן בגלל שבעתיד הכיבוי יקרה מהר יותר. אה, אמרנו אבל זאת הרי מחלוקת רבי יוסי ורבנן, ולהלכה פוסקים כרבנן שגרם כיבוי מותר? אז הוא אומר לא, דעד כאן לא פליגי התם אלא משום דאינו נוגע בדבר הדולק אלא עושה דבר חוצה לו הגורם את הכיבוי כשתגיע שמה הדלקה. על השמן והפתילה שניהם גורמים את הדלקה, והממעט מאחד מהם וממהר את הכיבוי חייב. בסדר? מה הוא אומר בעצם? חילוק מאוד דומה לחילוק של האחרונים שראינו. שמה? שכל מה שהם אמרו שגרם כיבוי מותר לגבי הקנקנים החדשים ההם, זה רק במקום שבו אתה בכלל לא נוגע בדבר הדולק או במה שגורם לדלקה, אתה עושה משהו ובעקיפין קורה דבר אחר שמכבה את הדלקה עם הקנקנים. על זה נחלקו רבי יוסי וחכמים, וזה נקרא גרם כיבוי. להלכה פוסקים כחכמים שדבר כזה מותר. במקרה שלנו, המסתפק משמן שבנר, מה גורם לדלקה? השמן. השמן והפתילה הם אלה שדולקים. ואם אתה לוקח את השמן, אז נכון שכל הבעיה זה שהכיבוי העתידי שהוא מגיע מהר יותר, אבל זה קרה. בגלל שאתה עצמך עשית את פעולת הכיבוי בדבר הדולק עצמו. זה גרמא שאותו אנחנו כן אוסרים. וזה מאוד מזכיר את החילוק של האחרונים בין זורה ורוח מסייעתו, ששם הרי אני עצמי נגעתי בגרגירים ובמוץ. נכון שהרוח סיימה את העבודה, אבל אני עצמי גרמתי את זה באופן שהייתי מעורב בפעולה. בגרמא כזה כן חייבים. רק בגרמא של הקנקנים פטורים, כששמה לא נגעתי בכלל, לא הייתי בכלל חלק מפעולת הכיבוי. אז אם ככה יוצא שיש לזה מקור בדברי הראש כבר, לחילוק הזה של האחרונים. הראש אומר בעצם את העניין הזה.
[Speaker B] תוספות לא מקבל את זה, כי תוספות מדברים בשעווה. הוא אומר שאם חותכים בשעווה, אתה נוגע באותו דבר. השעווה גם, מבחינת תוספות, שעווה ושמן זה אותו דבר. והתוספות אומר שאם חותכים את השעווה למעלה זה לא מפריע, כי זה לא באותו רגע, אז זה לא בדיוק
[הרב מיכאל אברהם] אותה שיטה.
[Speaker C] תוספות מדגישים שאתה לא פוגע באותו רגע.
[Speaker D] נכון, בדיוק. הפער זמן כן משחק. הפער, כן, לפי תוספות.
[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל הראש חולק על תוספות.
[Speaker D] הראש לא הולך ככה.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, הראש מפרש את אותו פירוש שתוספות דחה. הוא אומר, זה שבעתיד העסק יכבה, גם אם יש פער זמני זה עדיין לא אומר שיש פטור של גרמא, כי סוף סוף התקיימה מחשבתו, אז אין פטור של גרמא. אוקיי? עכשיו זו נקודה מעניינת, כי הרי בוא נזכור מה הראש כתב במסכת בבא קמא. הראש, אז זה נראה ממש דומה לרש"י, נכון? הרי החילוק הזה של האחרונים, החילוק הזה של האחרונים נאמר בשיטת רש"י. איך רש"י אומר שזורה ורוח מסייעתו זה גרמא וחייב? הרי בגרם כיבוי אנחנו פוסקים שפטור, והנחה היא שרש"י אמר את דבריו גם להלכה, לא רק בשיטת רבי יוסי. אז עושים חילוק שפה הוא נגע בדברים ופה הוא לא נגע בדברים. אבל הראש הרי לומד בבבא קמא אחרת. הוא אומר שזה בגלל שבזורה זאת מלאכה מיוחדת שנעשית על ידי גרמא. אז מה המקום לחילוק שהראש אומר פה במסכת ביצה? חילוק כזה נאמר בשיטת רש"י, לא בשיטת הראש. אם הראש אומר את החילוק הזה, הוא היה יכול לפרש גם במסכת בבא קמא כמו רש"י, ולא לייחד את מלאכת זורה באופן שהוא שונה ממלאכות אחרות. אלא פשוט להגיד כי בזורה ורוח מסייעתו האדם היה מעורב, לכן הוא חייב, גם לדעת רבנן הוא חייב. למה אתה צריך להגיע לזה שזורה זאת מלאכה מיוחדת שנעשית בעזרת הרוח? בסדר? קצת קשה מהראש על עצמו, הראש לשיטתו. תראו יש, הזכרתי את האבני נזר הזה, הוא מעלה אפשרות מאוד מעניינת. לא הבאתי ציטוט שלו, אז אני אגיד לכם בעל פה. האבני נזר טוען שהראש לא מתכוון למה שאנחנו אמרנו קודם לחילוק של האחרונים ברש"י, אלא הראש מתכוון לומר שברגע שאתה לוקח את השמן אתה כיבית. למה כיבית? כי לפני שלקחת את השמן כל השמן נחשב כשמן שבוער כרגע. אומנם האש אוחזת רק בפתילה אבל זה לא משנה, זה נקרא שכל השמן שבנר בוער. וברגע שלקחת את השמן מתוך הנר, השמן שאותו לקחת כבר לא בוער, הוא לא מחובר לכל המערכת הזאת של הנר הדולק. אז כיבית את אותו שמן שלקחת. זה הכיבוי. וזה כיבוי בידיים, לא גרמא. והראש לא עושה חילוק בין שתי רמות של גרמא, גרמא שאתה מעורב במעשה וגרמא שזה קורה בעקיפין. לא, הראש טוען שבכיבוי כשאתה לוקח את השמן שבנר זה פשוט לא גרמא, זה כיבוי בידיים. כי הכיבוי אין פירושו סילוק האש, לא זאת ההגדרה של מלאכת כיבוי. הגדרה של מלאכת כיבוי זה להפסיק את הבעירה של השמן. השמן היה בוער ועכשיו הוא מפסיק להיות בוער. או במילים אחרות זה לא סילוק של האש אלא זה הצלה של חומר הבעירה. מלאכת כיבוי היא לא חיסול של אש, מלאכת כיבוי היא הצלה של חומר בעירה. זה ההגדרה של מלאכת כיבוי.
[Speaker D] ופה לקחתי את השמן, הצלתי חומר בעירה. אז מלאכה שאינה צריכה לגופה?
[הרב מיכאל אברהם] למה? לא, זה מלאכת כיבוי. זה המלאכה של כיבוי, אין צורך אחר בכיבוי. זה מלאכת כיבוי.
[Speaker D] אה, זה מלאכת כיבוי?
[הרב מיכאל אברהם] כן. עכשיו כמובן זה לא מדויק, כי הרי הגמרא אומרת שבכיבוי זה רק כשהוא רוצה את הפחמים. זה הצורך לגופה. צריך להבין איך הוא מסתדר עם הדבר הזה, לא ברור בעניין הזה. מה?
[Speaker D] זה לא מסתדר.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אלא אם כן הוא יאמר שמה זאת אומרת צריך את הפחמים, זה כמו. כמו להציל את חומר הבערה, הרי אתה מכבה את הפחמים והפחמים הם הם היו חומר הבערה. אתה רוצה את חומר הבערה לכן אתה מכבה, אז מה זה שונה מלכבות בשביל שאתה בגלל שאתה רוצה את השמן? לא אותו דבר. הצלה של חומר בערה. לא נורא, אני חמשב שאפשר להבין את זה. בכל מקרה אני חושב שבראש בלשון הראש זה לא נראה לי שזה נכנס. אני רוצה לסיים בהערה על הפטור של גרמא. יכול להיות הרי יש סתירה בין הסוגיות שבמלאכת כיבוי אנחנו אומרים שגרם כיבוי מותר ובזורה אנחנו אומרים שגרמא אסור. אמרתי שיכול להיות שהזורה הוא חריג וגרמא מותר אבל בזורה הוא מיוחד ולכן חייב זה הראש. יכול להיות שכיבוי הוא חריג, זאת אומרת באופן כללי גרמא אסור זה רש"י, אבל כיבוי הוא חריג. למה כיבוי הוא חריג ראינו כמה אפשרויות. אני אציע עוד אפשרות. כיבוי כשאני מכבה אש באופן כללי הרי תמיד הכיבוי הוא בסך הכל הקדמה של זמן הכיבוי. אם לא הייתי נוגע זה גם היה נכבה. ברגע שחומר הבערה היה נגמר זה היה נכבה נכון? אז מה עשיתי בזה שכיביתי עכשיו? סך הכל הקדמתי את זמן הכיבוי, נכון?
[Speaker C] אלא אם כן זה יכבה אחרי שבת.
[הרב מיכאל אברהם] לא משנה, מה זה משנה? עדיין רק הקדמתי את זמן
[Speaker C] הכיבוי ביום ראשון.
[הרב מיכאל אברהם] כן, עדיין כל מה שעשיתי מבחינת התועלת מבחינת התוצאה זה שהקדמתי את זמן הכיבוי, את הכיבוי סליחה לא את גרם הכיבוי. זה הגדרה של מלאכת כיבוי. תחשבו על מבשל למשל, מלאכת מבשל מה המלאכה? לבשל אבל אני לא מבשל אני רק שם על האש. נכון? זה מתבשל ממילא. ברור שהגדרת מלאכת מבשל זה לשים על האש. יש תנאי שזה יתבשל אבל כשאתה שואל מה הגדרה של המלאכה לשים על האש. אחרי זה האש כבר מבשלת אז זה גם מתבשל. אני טוען שמלאכת הבערה או מלאכת כיבוי סליחה גם היא כזאת. מלאכת כיבוי זה לא להשיג את התוצאה של הכיבוי כי התוצאה תבוא גם כך, זה רק להקדים את הופעתה של התוצאה הזאת נכון? אז אם זה ככה יכול להיות שלקרב את הכיבוי או לעשות גרם כיבוי זה אסור כי זה ספציפית למלאכת כיבוי זה אסור.
[Speaker B] זאת ההגדרה של המלאכה? אתה שומע? זאת ההגדרה של מלאכת כיבוי?
[הרב מיכאל אברהם] כן ההגדרה של מלאכת כיבוי זה הקדמה של פעולת הכיבוי. אוקיי אז מה עכשיו איך אני מגדיר בעצם את מלאכת הכיבוי? האם זה איסור פעולה או איסור תוצאה? ברור שפעולה נכון? איסור תוצאה פירושו שעכשיו אין לי אש סילקתי את האש. אבל לא, התוצאה הייתה קורה ממילא. מה שאסור לי זה לעשות פעולה שתביא הופעה מוקדמת יותר של התוצאה, אז זה איסור פעולה הכיבוי לא תוצאה. אבל באיסורי פעולה באמת יותר הגיוני שיהיה פטור של גרמא. למה? כי אם עשיתי את זה בגרמא אז זאת לא פעולה שלי. מה זה גרמא? כשאני עושה את זה בגרמא פירוש הדבר הפעולה של הרוח לא שלי. ואם כל האיסור הוא איסור על פעולה אז יהיה פטור של גרמא. אבל בזורה ורוח מסייעתו שמה זה כמו מלאכת בורר האיסור הוא איסור על התוצאה שבסוף יצא שהמוץ נפרד מהגרגרים. אז שם מה אכפת לי זה קרה בגרמא הרי התקיימה מחשבתו כמו שרש"י אומר. תכלס התוצאה שהוא כיוון אליה הושגה, אז מה אכפת לי שהוא עשה את זה בגרמא? לכן שם גרמא יהיה חייב. ואז באמת יוצא מפה וזה כתבו כמה וכמה אחרונים שפטורים של גרמא הם פטורים שנאמרו אך ורק על איסורי פעולה כי באיסורי פעולה נדרשת הפעולה שלי ואם עשיתי את זה על ידי גרמא אז אין פה פעולה שלי ולכן אני פטור. אבל איסורים שהם איסורי תוצאה גם אם השגתי את התוצאה על ידי גרמא סוף סוף התוצאה הושגה על ידי לכן גם בגרמא אני אהיה חייב לא יהיה פטור של גרמא. ואז אין פה אמירה כללית על הלכות שבת אלא תלוי מה אופי המלאכה האסורה. כיבוי זה מלאכת פעולה וזורה זה מלאכת תוצאה. זה לא חילוק בין שבת לבין כל התורה זה חילוק בתוך שבת עצמה גם. השאלה אם זה איסור פעולה או איסור תוצאה. וגם בשאר התורה אגב אם יהיו איסורי פעולה אז גרמא יהיה פטור למשל במזיק אני רוצה לומר לפי זה שההיזק אתה משלם על פעולת ההיזק שאותה עשית. התוצאה זה רק היכי תמצי כדי להגיד קרה פה משהו תפצה אבל על מה אתה משלם על פעולת ההיזק שאותה עשית. אם עשית את זה בגרמא אז לא עשית פעולת היזק לכן אתה פטור. ליבה וליבתה הרוח פטור בנזיקין. בשבת למה חייב? כי בשבת אתה מדבר על פעולת זורה. פעולת זורה זאת פעולה, זה איסור תוצאה. ואיסור תוצאה לא יהיה פטור של גרמא כי סוף סוף התוצאה הושגה. עכשיו זה גישה מאוד מקובלת באחרונים שפטור של גרמא הוא רק פטור של איסורי פעולה ולא פטור של איסורי תוצאה. באיסורי תוצאה גם בגרמא יהיה חייב. מה זה איסור
[Speaker B] תוצאה לדוגמה? איך זה יסביר את המחלוקת בין תוספות לראש? לא שומע. איך זה יסביר את המחלוקת בין התוספות לראש?
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, לא דיברתי על המחלוקת בין תוספות לראש. דיברתי על הסתירה בין בבא קמא לבין שבת. למה בזורה ברוח מסייעתו חייב ובגרם כיבוי מותר? כי כיבוי זה פעולה, זה איסור פעולה, אז בגרמא לא עשית כלום. אבל בזורה זה איסור תוצאה, אז גם אם עשית את זה בגרמא הגעת לתוצאה. עכשיו יש מצב לומר, יש ראשונים שמהם אפשר לראות שמהם יוצא ממש הפוך. רגע. יש ראשונים שמהם יוצא שהפטור של גרמא הוא בעצם נובע מכך שהתוצאה לא משויכת אליי. הגדר של זורה ברוח מסייעתו, למה אני פטור? כי אמנם התוצאה קרתה, אבל לא אני עשיתי אותה. אז למה לחייב אותי? מי שעשתה אותה זאת הרוח. שימו לב, כאן אני אומר האיסור הוא איסור תוצאה. אבל ברור שזה שהתוצאה קרתה זה כשלעצמו לא מספיק כדי לחייב אותי. צריך שזה יהיה משויך אליי. נכון? אם עשיתי את זה בגרמא, אז הרוח עשתה את זה, זה לא משויך אליי, לכן אני פטור. ואז יוצא ממש הפוך ממה שאמרתי קודם, מאה שמונים מעלות הפוך. דווקא באיסורי תוצאה יהיה פטור של גרמא. בגלל שבאיסורי תוצאה צריך שהפעולה תהיה משויכת אליי. אם זה קרה בגרמא, הפעולה לא משויכת אליי, אלא אל הרוח. אבל אם האיסור הוא איסור על פעולה, זה שאני עשיתי את הפעולה בגרמא, אז מה? עדיין הייתה פה פעולה, רק בגרמא. אז יש לפחות מקום, זה לא חייב להיות, אבל יש לפחות מקום לומר שאני עדיין חייב למרות שזה בגרמא. ואם קודם אמרתי שגרמא פוטר באיסורי פעולה אבל לא באיסורי תוצאה, עכשיו יוצא שהוא דווקא פוטר באיסורי תוצאה, ובאיסורי פעולה פתוח, אולי כן ואולי לא. כי זה תלוי בשאלה איך אני מבין את הפטור של הגרמא. האם הפטור של הגרמא נובע מזה שלא הייתה פה פעולה, או שהייתה פה פעולה רק התוצאה לא משויכת אליי. הניסוח השני בעצם מדבר על איסורי תוצאה. הניסוח הראשון מדבר על איסורי פעולה. ולכן המסקנות הן מסקנות הפוכות. האם דווקא באיסורי פעולה יהיה פטור גרמא ולא באיסורי תוצאה, או דווקא באיסורי תוצאה יהיה פטור גרמא ולא באיסורי פעולה. בדרך כלל באחרונים מקבלים את הניסוח הראשון, שגרמא פוטר באיסורי פעולה ולא באיסורי תוצאה.
[Speaker C] הרב, מה קורה עם אחד ששם פת בתנור והגמרא שואלת האם השני יכול להוציא אותו כדי לזכות אותו שהוא לא יעבור עבירה? אז אנחנו רואים שעיקר זה התוצאה ולא הפעולה.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אמרתי שהאיסור הוא איסור פעולה, אבל בלי שהתוצאה קרתה אז לא מתקיים תנאי בשביל לחייב אותי. אם הפעולה לא הביאה לתוצאה הרלוונטית, אז לא מתחייבים עליה. אבל עדיין מה שאני עשיתי הוא רק פעולה. התוצאה קרתה. לכן דנים שמה מה קורה אם אני שמתי בשבת וזה התבשל במוצאי שבת, או משהו כזה. אז אם זה רק תנאי, אז אם זה התבשל במוצאי שבת התנאי התקיים אבל אני שמתי בשבת אז אני חייב. לא אכפת לי שזה התבשל במוצאי שבת. האם אני מבין שהאיסור הוא איסור על התוצאה, שהתוצאה משויכת אליי, התוצאה קרתה במוצאי שבת? זה מחלוקת אחרונים ותולים את זה בדיוק בנקודה הזאת. רק נקודה אחרונה שאני רוצה לומר. ראינו בסוגיה במסכת שבת על גרם כיבוי, שעשייה הוא דאסור הא גרמא שרי. נכון? זה מאוד מתקשר לניסוח הראשון של האחרונים. שכששיש איסורי פעולה, אם עשית את זה בגרמא לא הייתה פעולה, ולכן זה מותר. אבל באיסורי תוצאה אין פטור של גרמא. בניסוח של הגמרא זה מצוין. יהיה כתוב לא תעשה כל מלאכה, עשייה הוא דאסור הא גרמא שרי. כיוון שבשבת האיסורים הם איסורי פעולה, ואתה עשית את זה בגרמא, אז אין פה עשייה שלך, ולכן אתה פטור.
[Speaker D] אז הרי זה חריג?
[הרב מיכאל אברהם] זה חריג, או לפחות סוג חריג, יכול להיות שיש עוד כאלה. אוקיי? אני מניח שגם בורר זה ככה. זורר בורר ומרקד זה אותו סוג של מלאכה. השיטות שאומרות שדווקא באיסור תוצאה יש פטור לא כל כך מסתדרות עם הדרשה הזאת במסכת שבת, עשייה הוא דאסור, הא גרמא שרי. אבל ראינו כבר שלמסקנה הדרשה הזאת לא נשארת. אז לכן יכול להיות שבאמת זאת הייתה הוה אמינא אבל למסקנה זה לא נשאר. בסדר. טוב, אנחנו עוצרים כאן, פה בעצם מבחינתנו נגמר הסמסטר.
[Speaker B] לא לא לא הרב, אני רוצה לעדכן, יש לימודים בשבוע הבא. מה? יש לימודים בשבוע הבא, ככה אמר ערן. עכשיו הוא כתב לי, הוא גם כתב לך. כן?
[הרב מיכאל אברהם] כי הוא כתב לפני, הוא כתב לנו אתמול שזה עד יום רביעי, לכן לא הבנתי.
[Speaker B] אבל אני עכשיו התכתבתי איתו והוא אמר שהוא יכתוב לך ממש עכשיו.
[הרב מיכאל אברהם] ככה חשבתי. טוב, אז אם ככה אז נעשה ביום חמישי עוד משהו אחר. יופי, בסדר, ביי, תודה רבה, יישר
[Speaker D] כח.
[Speaker C] כתוב עד יום, עד השלישי ליולי, אז כנראה עד בכלל.
[הרב מיכאל אברהם] לא, גם אני הבנתי שזה עד יום חמישי. אני רק קיבלתי ממנו הודעה אתמול שזה עד יום רביעי, לכן לא הבנתי.
[Speaker C] לא, זה עד בכלל. אנחנו ידענו שזה יום חמישי, ידענו כל הזמן עד יום.
[הרב מיכאל אברהם] בסדר גמור. להתראות.