כללי המלאכות – שיעור 26
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- פתיחת הנושא: חצי שיעור מול כוונה במלאכות שבת
- משמעות השיעורים בהלכה ומעמדם כמסורת
- דוגמאות לשיעורים הלכתיים
- מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש ביומא ע״ד
- השיעורים כקובעי עונש לפי רבי יוחנן והלכה למעשה
- היחס בין פסוק לסברה: “כל חלב” מול “חזי לאיצטרופי”
- פסיקת הרמב״ם וחידוש “מכת מרדות” גם בדאורייתא ללא עונש
- שבועה על חצי שיעור בדברי הרמב״ם
- שאלות מעשיות על גבול “כלשהו” וחצי שיעור
- טיב איסור חצי שיעור: אותו איסור או איסור חדש
- מניין המצוות וכללי רוחב
- נפקא מינות נוספות: חומרות שונות בחצי שיעור
- פירוש “חזי לאיצטרופי” והשלכותיו
- חצי שיעור דווקא חצי, חצי שיעור במצוות, וחצי שיעור בדרבנן
- חצי שיעור במלאכות שבת: שלוש סיטואציות אפשריות
- עקירה והנחה וחצי מלאכה בדברי שפת אמת ורש״י
- שיטת הרמב״ם בהלכות שבת והגדרת “פטור”
- מקורות ברש״י לחצי שיעור בשבת
- קרית ספר למבי״ט, “בעשותה”, והבנת החסרון כעשייה חסרה
- השולחן ערוך: נטילת שערה אחת ושתי שערות, והמחלוקת בפירושו
- מקור אפשרי לאיסור דרבנן כשאין חצי שיעור דאורייתא בשבת
- הגדרת המלאכה בשבת לעומת שיעור כמותי
- סיום המפגש
סיכום
סקירה כללית
זהו המפגש האחרון בשנה והוא מוקדש לדין חצי שיעור, בעיקר בהלכות שבת, תוך הקדמה כללית על משמעות ה“שיעורים” בהלכה ועל מעמד חצי שיעור באיסורי תורה. השיעורים מוגדרים כמסורת של הלכה למשה מסיני, והדיון ביומא ע״ד מציב מחלוקת בין רבי יוחנן, שאוסר חצי שיעור מן התורה מפני ש“חזי לאיצטרופי”, לבין ריש לקיש, שמתיר מן התורה ואוסר מדרבנן ומעמיד את הדרשה “כל חלב” כאסמכתא. להלכה נפסק כרבי יוחנן, והרמב״ם מנסח שהשיעור נוגע לעונש ולא לעצם האיסור, אך בהלכות שבת עולה מחלוקת ראשונים ואחרונים אם דין חצי שיעור חל גם במלאכות שבת, במיוחד במקרים של “חצי מלאכה” כמו עקירה בלי הנחה.
פתיחת הנושא: חצי שיעור מול כוונה במלאכות שבת
חצי שיעור מוצג כנושא שונה מסוגיות כמו אינו מתכוון, מלאכה שאינה צריכה לגופה, מתעסק ושוגג, משום שהפער כאן הוא במעשה עצמו ולא במודעות או בכוונה. הפעולה נעשית על חלק מן השיעור ולא על שיעור שלם, ולכן המוקד הוא בתוכן הפעולה ולא בכוונות שמלוות אותה. העיקרון מוצג ככלל רוחב בתורה שלפיו ייתכן שבפחות מן השיעור אין חיוב או אין איסור באותה רמה, ולכן הוא שייך לכללי המלאכות ולכללי האיסורים.
משמעות השיעורים בהלכה ומעמדם כמסורת
השיעורים מתוארים כמסורים מסיני על פי מאמר רב: “שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני”, אף שהגמרא מבררת אפשרות לשייכם לפסוק “ארץ חטה ושעורה…” ולדרשת רב חנין שכל הפסוק נאמר לשיעורין. המסקנה המוצגת היא שהשיעורים הם הלכה למשה מסיני. מובאת הערת אגב שלפחות בחלק מן השיעורים יש מקום להבין שהמספרים עצמם נקבעים כהערכת חכמים למה נחשב “דבר חשוב” בתוך כוונת התורה, בדומה לרעיון של “מסרה הכתוב לחכמים” במלאכות חול המועד.
דוגמאות לשיעורים הלכתיים
מובאים שיעורים מוכרים מתחומים שונים, כגון כזית וככותבת באכילה (וביום כיפור ככותבת הגסה), מידת בגד המקבל טומאה (שלושה על שלושה טפחים), ושיעורים של רשות והליכה ברשות הרבים (כגון ארבע אמות). הכלל המוצג הוא שברוב האיסורים יש שיעור מינימלי, ופחות ממנו נחשב שלא נעשה האיסור או שלא קוימה המצווה, והמעמד היסודי של זה נקבע כמסורת מסיני.
מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש ביומא ע״ד
הגמרא ביומא מביאה מחלוקת: רבי יוחנן אומר שחצי שיעור אסור מן התורה מפני ש“כיון דחזי לאיצטרופי איסורא קאכיל”, וריש לקיש אומר שמותר מן התורה מפני ש“אכילה אמר רחמנא וליכא”, אך עדיין אוסר מדרבנן. מובאת קושיית רבי יוחנן מברייתא שמרבה “וחצי שיעור” מן הפסוק “כל חלב”, וריש לקיש משיב שהאיסור מדרבנן והפסוק אסמכתא. מודגש שחצי שיעור פירושו כל חלק מן השיעור ולא דווקא “חצי” ממש.
השיעורים כקובעי עונש לפי רבי יוחנן והלכה למעשה
נשאלת השאלה מה תפקיד השיעורים אם גם בפחות מן השיעור יש איסור מן התורה, והתשובה המובאת מן הראשונים היא שהשיעורים נאמרו לעניין עונש. לפי זה, האיסור קיים גם בפחות מן השיעור אך העונש חל רק כשנאכל כשיעור. לגבי מצוות עשה מוצגת הסתייגות שהסוגיה הפשוטה של חצי שיעור היא באיסורים, וחצי שיעור במצוות עשה מתואר כשאלה לא פשוטה שמפרשים דנים בה.
היחס בין פסוק לסברה: “כל חלב” מול “חזי לאיצטרופי”
מוסבר שאין סתירה בין מקור מן הפסוק לבין סברה, והפסוק והסברה פועלים יחד, כאשר הפסוק קובע את הדין והסברה מסבירה את טעמו. מובאת דוגמה רחבה מן הדיון על “אין עונשין מן הדין”, שבה נטען שהנטייה לראות “פסוק” כחלופה ל“סברה” היא טעות, משום שאפשר ללמוד דין מן הפסוק ולבאר את סברתו. בסוגיית חצי שיעור מודגש שהגמרא מציגה זאת בטבעיות: רבי יוחנן מביא סברה ואז מקשה מפסוק, והדברים מוצגים כתמיכה אחת באותה מסקנה.
פסיקת הרמב״ם וחידוש “מכת מרדות” גם בדאורייתא ללא עונש
נאמר שלהלכה פוסקים כרבי יוחנן, והרמב״ם מביא זאת במקומות שונים. בהלכות שביתת העשור הרמב״ם פוסק שמי שאוכל או שותה חצי שיעור מקבל מכת מרדות, משום שאף שזה אסור מן התורה אין חיוב כרת בפחות מן השיעור. מודגש חידוש ברמב״ם שמכת מרדות ניתנת גם על עבירה דאורייתא כאשר האדם פטור מן העונש הדאורייתא מסיבה כלשהי, כגון חסרון שיעור.
שבועה על חצי שיעור בדברי הרמב״ם
בהלכות שבועות הרמב״ם פוסק ששבועה “שלא אוכל כל שהוא מנבלות וטרפות” חלה גם אם אכל פחות מכזית, משום ש“אינו מושבע על חצי שיעור מהר סיני”. מוסבר שהרמב״ם מבין ששבועה אינה חלה על איסור קיים לא מכוח “אין איסור חל על איסור” אלא מכוח דין מיוחד ש“אין שבועה חלה על שבועה”, ולכן יש משמעות לשאלה אם האדם “מושבע” על פרט מסוים מסיני. ניתנת מסגרת הסברית שלפיה מה שנלמד מדרשה הוא הרחבה של הכתוב שאינה כלולה בשבועת סיני על הכתובים עצמם, ולכן אף שחצי שיעור אסור מן התורה, השבועה יכולה לחול עליו.
שאלות מעשיות על גבול “כלשהו” וחצי שיעור
מובאת שאלה על האפשרות שחצי שיעור יאסור כל תזוזה מזערית, ונאמר שיש מקום לשיעור מינימלי שגם “כלשהו” עצמו דורש משמעות ושכל ישר. מובא בשם הרב בן ציון אבא שאול שחמץ בפסח אסור בכלשהו אך “גם למשהו יש שיעור”, בהקשר לסינון מים מחשש פירורי חמץ. הקו המדויק אינו מוגדר, ונאמר שמפעילים שכל ישר ודיני ספקות במקום הסתפקות.
טיב איסור חצי שיעור: אותו איסור או איסור חדש
מוצגת מחלוקת אחרונים האם האוכל פחות מכשיעור עובר על האיסור המקורי עצמו (כגון איסור חזיר) אלא שפטור מן העונש, או שעובר על איסור עצמאי בשם “איסור חצי שיעור” שאולי אף כללי לכל האיסורים. ניתנת נפקא מינה בהקשר שבת: אם הוציא חצי שיעור בשבת, השאלה אם עבר איסור מלאכה בשבת וממילא דינו כמומר לשבת שמומר לכל התורה כולה, או שעבר רק איסור עצמאי שאינו מגדיר אותו כמומר לשבת.
מניין המצוות וכללי רוחב
נשאלת השאלה מדוע איסור חצי שיעור אינו נמנה בתרי״ג אם הוא איסור עצמאי. מוצע שלפי הרמב״ם דברים הנלמדים מדרשה אינם נמנים במניין המצוות לפי השורש השני, ובאופן כללי כללי רוחב ומטא-הלכתיים אינם נמנים, כמו הידור מצווה מ“זה אלי ואנוהו” או כללים כלליים מסוג “אינו מתכוון”. חצי שיעור מוצג ככלל רוחב הנוגע למכלול האיסורים ולכן אינו נמנה.
נפקא מינות נוספות: חומרות שונות בחצי שיעור
מובאת נפקא מינה רפואית: חולה שניתן להאכילו חצי שיעור חלב או חצי שיעור חזיר, ואם חצי שיעור הוא בבואה של האיסור המקורי אז חלב חמור יותר מחזיר, אך אם זה איסור עצמאי אחיד אז אין עדיפות. נרמז שגם אם זה איסור אחד אפשר תיאורטית לדון בחילוקי חומרה, אך נטען שבפשטות אין מקום לכך בלי מקור מפורש.
פירוש “חזי לאיצטרופי” והשלכותיו
מובא בשם רב שמעון שקופ שהסברה היא איכותית: אם צירוף חלקים יוצר איסור שלם, הדבר מוכיח שאיכות האיסור קיימת כבר בחלק הראשון, ורק הכמות חסרה לעניין עונש. מובאת תפיסה אחרת אצל אחרונים הרואים ב“חזי לאיצטרופי” סייג דאורייתא, ולכן הם דנים למשל באכילת חצי שיעור רגע לפני צאת יום כיפור וטוענים שאם אין אפשרות מעשית לצרף עוד חצי שיעור בתוך זמן האיסור אין איסור דאורייתא. תפיסה זו נקשרת לדיון אם קיימים “סייגים בדאורייתא”, עם דוגמאות כמו בל ייראה והבנת ייחוד.
חצי שיעור דווקא חצי, חצי שיעור במצוות, וחצי שיעור בדרבנן
מובאת אנקדוטה על מהר״ם חלאווה והאבני נזר שמבינים ברמב״ם בפרק א׳ מהלכות חמץ ומצה שחצי שיעור הוא דווקא “חצי”, כדי לבאר צורך במקור מיוחד בחמץ בפסח. מובאת שיטת חכם צבי בתשובה פ״ו שחצי שיעור נאמר רק באיסורי אכילה, מול אחרים שאומרים שהוא גם באיסורים אחרים. לגבי מצוות עשה מובאת שאלה אם מי שיש לו חצי שיעור מצה חייב לאוכלו מן התורה או נחשב אנוס. לגבי איסורי דרבנן מובאות דעות חלוקות: הריב״ש אוסר מכוח “כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון”, ולעומתו תוספת שבת מתיר. מוצעת מסגרת תלותית בסברת רב שמעון שקופ ובחלוקה בין איסורי חפצא דאורייתא לבין איסורי גברא דרבנן, עם הדוגמה של עוף בחלב כאיסור שנובע מחובת ציות ולא מבעייתיות בחפץ.
חצי שיעור במלאכות שבת: שלוש סיטואציות אפשריות
נאמר שבשבת יש שלוש צורות שבהן עולה מושג “חצי שיעור”: חצי חפצא בהוצאה כשמוציא פחות מכשיעור; חצי פעולה כמו העברת פחות מארבע אמות ברשות הרבים; וחצי מלאכה כמו עקירה בלי הנחה או הנחה בלי עקירה. מוצעת אפשרות עקרונית לשלול חצי שיעור בשבת משום שמלאכות שבת מתוארות כאיסורי גברא וחובת שביתה, אך לצד זה נטען שגם בהן ניתן להסביר איסור חלקי כ“חוסר מנוחה” ברמה נמוכה.
עקירה והנחה וחצי מלאכה בדברי שפת אמת ורש״י
השפת אמת על תחילת שבת שואל מדוע עקירה בלי הנחה אינה אסורה מן התורה ככל חצי שיעור, ומציע היה מקום לאסור לפחות את העוקר משום ש“חזי לאיצטרופי גם הנחה”. השפת אמת מעיד שמרש״י ומהרא״ש משמע שהאיסור כאן הוא רק מדרבנן, והוא מסיק שמה שנעשה כאן אינו “חצי שיעור” אלא “חצי מלאכה”, כלומר חסרה איכות המלאכה השלמה ולא רק כמות. המאירי בשבת ג׳ מובא כמי שמנסח יסוד דומה: חצי שיעור שייך כשהאיסור קיים וחסר רק שיעור, אך לא כשחסר בגוף המלאכה עצמה.
שיטת הרמב״ם בהלכות שבת והגדרת “פטור”
הרמב״ם בהלכות שבת פרק י״ח כותב: “המוציא חצי שיעור פטור וכן כל העושה מלאכה מן המלאכות חצי שיעור פטור”, ומסדר דינים של צירוף חצאי שיעור בהוצאה. מוצגת אפשרות לפרש “פטור” כפטור מעונש אך איסור דאורייתא, אך נדחית מפני שהרמב״ם עצמו מגדיר בפרק א׳ הלכה ג׳ ש“פטור” בהלכות שבת פירושו אסור מדברי סופרים. מכאן נבנית קריאה שהרמב״ם מלמד שבשבת אין איסור חצי שיעור מן התורה, אלא האיסור הוא דרבנן כהרחקה מן המלאכה.
מקורות ברש״י לחצי שיעור בשבת
ברש״י בשבת ע״ד על הסוגיה בבורר מובא במפורש שחצי שיעור אסור מן התורה גם בשבת: “נהי דחיוב חטאת ליכא, איסורא מיהא איכא, דקיימא לן חצי שיעור אסור מן התורה”. מזה עולה שברש״י “פטור” יכול להיות פטור מעונש בלבד כאשר עדיין יש איסור תורה. מוצגת התמונה שיש ראשונים לכאן ולכאן, ולעיתים הלשון “פטור” מחייבת בירור אם הכוונה לאיסור דרבנן או לאיסור תורה ללא עונש.
קרית ספר למבי״ט, “בעשותה”, והבנת החסרון כעשייה חסרה
בקרית ספר למבי״ט על הרמב״ם בהלכות שבת מוצע טעם שלפיו אין חצי שיעור בשבת משום שהתמעט מ“בעשותה”, כלומר הדרישה היא שתהיה “עשייה” שלמה, וחצי שיעור מוגדר כחסר בעשייה. גם אם הדרשה אינה מוצגת כמקור חז״לי מפורש, היא מתיישבת עם הנחה שמאחר שאיסור שבת הוא איסור על פעולת הגברא, השיעורים נתפסים כשיעורים בפעולה עצמה ולא רק בחפץ, ולכן חסרון שיעור הוא חסרון במעשה ולא “עשייה מלאה על חפץ קטן”.
השולחן ערוך: נטילת שערה אחת ושתי שערות, והמחלוקת בפירושו
השולחן ערוך פוסק: “אסור ליטול שערו או ציפורניו… וחייב על שתי שערות”, והקריאה הפשוטה יכולה להשתמע כאיסור דאורייתא גם בשערה אחת מדין חצי שיעור. המגן אברהם והמשנה ברורה מפרשים שיש איסור דאורייתא בשערה אחת כבחצי שיעור בכל האיסורים, והמשנה ברורה מרחיב שכך הדין בכל מלאכות שבת שהשיעור נוגע לחיוב חטאת. לעומתם, העטרת זקנים/עיר שושן מפרש שה“אסור” בשערה אחת הוא איסור דרבנן, והשולחן ערוך אינו מוכיח שמדובר באותו איסור עצמו, משום שהוא ספר פסיקתי שאינו מקפיד לנסח הבחנות למדניות.
מקור אפשרי לאיסור דרבנן כשאין חצי שיעור דאורייתא בשבת
מוצעת אפשרות להסביר שאף אם אין חצי שיעור דאורייתא בשבת, עדיין ייתכן איסור דרבנן בדגם של ריש לקיש שלפיו חצי שיעור נאסר מדרבנן. מוצעת גם תופעה רחבה יותר אצל פוסקים של נטייה לאסור מדרבנן כאשר “לא הגיוני” להתיר, תוך ביקורת שהטלת איסור דרבנן דורשת בית דין מוסמך. מובאת התייחסות לחזון איש שמציע פיקציה שלפיה חכמים הקדמונים ייפו כוח חכמי הדורות לקבוע איסורים כאלה, והדבר נקשר לביקורת על נימוקים כמו “שמא יבוא לתקן” באופניים ולדיון המעגלי באיסור “עובדין דחול”.
הגדרת המלאכה בשבת לעומת שיעור כמותי
מוצגת טענה שבכמה מלאכות שבת השיעור אינו רק תנאי כמותי לחיוב אלא חלק מהגדרת הפעולה עצמה, כגון כתיבה ששיעורה שתי אותיות, כך שכתיבת אות אחת אינה “חצי כתיבה” אלא אינה כתיבה כלל. לפי זה, אין מקום לדין חצי שיעור משום שהפעולה חסרה את ההגדרה המהותית של המלאכה. נקבע שזה מציע דרך להבין מדוע מקומות רבים בשבת אינם מתיישבים עם הפעלת מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש על חצי שיעור.
סיום המפגש
השיעור נעצר לאחר הצגת עיקרי הסוגיה והשלכותיה בהלכות שבת ובפסיקה, ונאמר שזה סיום הסדרה לשנה. נמסרות ברכות הצלחה בבחינות וחתימה בברכת שבת שלום ותודה.
תמלול מלא
טוב, זה בעצם זו בעצם הפגישה האחרונה השנה ורציתי לגעת בנושא שנוכל להספיק אותו במפגש אחד אז אני אדבר על דין של חצי שיעור. חצי שיעור בהלכות שבת בפרט, אבל צריך כמובן להקדים את העניין של חצי שיעור בכלל. הנושא הזה של חצי שיעור שונה קצת מרשימת הנושאים הקודמת שעסקנו בהם כי בלא מתכוון, מלאכה שאינה צריכה לגופה, מתעסק, שוגג וכדומה, מדובר בסיטואציות שבהן הכוונה או הידיעה, כן, המודעות של האדם למעשה היא לא מלאה, היא שונה מהמצב הרגיל של איסורי שבת, איסורי מלאכה בשבת. במקרה של חצי שיעור ההבדל הוא במעשה עצמו, לא בכוונות שנוגעות למעשה, אלא אתה פשוט עושה רק חלק מהמעשה, עושה את המעשה על חלק מהשיעור. לכן זה לא נוגע לא לכוונות, לא למטרות אחרות, לא למתעסק שלא מודע לזה שהוא עושה עכשיו משהו, אלא לתוכן של הפעולה שאותה אתה עושה. ועדיין יש פה בעצם עיקרון רוחב כזה שאומר שבמלאכות שונות או באיסורים בתורה בכלל, כאשר אתה עושה את זה על שיעור לא שלם, יכול להיות שתהיה פטור או מותר או מה שלא יהיה. לכן גם זה בעצם נושא שקשור לכללי המלאכות שזה הנושא של הסדרה הזאת. אז אני רוצה להתחיל כמו שאמרתי במבוא על חצי שיעור בכלל. אז כשאנחנו מדברים על חצי שיעור קודם כל צריך להבין מה זה שיעור, מה המשמעותם של השיעורים בהלכה. אז הגמרא בכמה מקומות אומרת, יש בסוכה, יש בעוד מקומות, דאמר רבי חייא בר אשי אמר רב: שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני. כן, דיני מחיצות בסוכה וכולי זה הלכה למשה מסיני וגם דיני השיעורים הם הלכה למשה מסיני. שואלת הגמרא: שיעורין דאורייתא נינהו? השיעורים כתובים בתורה, הם לא הלכה למשה מסיני? דכתיב: ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש. ואמר רב חנין: כל הפסוק הזה לשיעורין נאמר. חיטה לבית המנוגע, ואז מתחילים לפרט כל אחד מאלה איזה שיעור הוא מלמד והגמרא יורדת מזה בסופו של דבר ולמסקנה השיעורים הם הלכה למשה מסיני. זה הנתון הבסיסי. עכשיו מה זה אומר שיעורין? אנחנו מכירים כל מיני סוגי שיעורים. יש באיסורי אכילה או במצוות האכילה יש שיעור כזית, לפעמים זה שיעור ככותבת, למשל ביום כיפור השיעור של שבירת הצום, כן, של מעבר על הצום זה ככותבת הגסה. יש שיעורים של שיעור בגד שמקבל טומאה, שלושה על שלושה טפחים. יש שיעור של רשות, כן, שארבע על ארבע אמות או הליכה ברשות הרבים ארבע אמות וכן הלאה. יש כל מיני סוגי שיעורים שאנחנו מכירים בהלכה. הדיון בגמרא שמה אם זה הלכה למשה מסיני או שזה יוצא מהפסוק, אבל עדיין יש שיעורים כאלה. אגב, אני רק אוסיף במאמר מוסגר סביר מאוד להניח לפחות לגבי חלק מהשיעורים שהשיעורים האלה הם בעצם איזושהי קביעה של חכמים. נגיד חכמים רוצים לדעת מה השיעור של בגד משמעותי שהוא מקבל טומאה כי דבר שהוא פחות משמעותי זה לא נקרא בגד אז הוא לא יקבל טומאה. אז הם אומרים מהערכתנו שלושה על שלושה טפחים, זאת אומרת זה נראה לנו סביר. עדיין יכול להיות שזה הלכה למשה מסיני או שזה דין דאורייתא בגלל שחכמים בסך הכל מעריכים מהי כוונת התורה. זאת אומרת כשאנחנו אומרים שזה הלכה למשה מסיני או שזה דין דאורייתא זה לא בהכרח אומר שיש לנו איזשהו מקור קונקרטי שנותן לנו את המספר. זה רק אומר שיש לנו איזושהי מסורת על זה שצריך שיעור מינימלי, הבגד צריך להיות חשוב כדי לקבל טומאה. כמה זה חשוב יכולה להיות הערכה של חכמים. כעין מה שאנחנו מוצאים במלאכות חול המועד. יש כמה ראשונים שכותבים שזה מסרה הכתוב לחכמים. הכתוב עצמו ממנה את חכמים לקבוע איזה מלאכות יהיו אסורות בחול המועד ואיזה לא, ואחרי שחכמים קובעים זה יהיה איסור דאורייתא, לא דרבנן. רק על מי יחול האיסור דאורייתא זה נמסר לחכמים לקבוע. אז כעין זה יש גם בנושא השיעורים, או לפחות חלק מהשיעורים. על כל פנים, זה הכלל, שבשביל לעבור על איסור יש איזשהו שיעור מינימלי. ברוב האיסורים יש שיעור מינימלי, יש שיעור להפרשת תרומה, יש כל מיני סוגי שיעורים בכל מיני הקשרים, שפחות מהם בעצם לא עשית את האיסור או לא עשית את המצווה. וזה הלכה למשה מסיני למסקנה. עכשיו אנחנו עוברים לדין חצי שיעור. אז הגמרא ביומא בדף ע"ד, הגמרא מביאה מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש בעניין הזה. הגמרא אומרת ככה: גופא, חצי שיעור – רבי יוחנן אמר אסור מן התורה, ריש לקיש אמר מותר מן התורה. מותר מן התורה, אבל כנראה אסור דרבנן. רבי יוחנן אמר אסור מן התורה, כיון דחזי לאיצטרופי איסורא קאכיל. כיוון שזה יכול להצטרף לעוד שיעור ולעוד חצי שיעור וליצור שיעור שלם, אז איסורא קאכיל, אז הוא אוכל איסור. ריש לקיש אמר מותר מן התורה, אכילה אמר רחמנא וליכא. לאכול פחות מכשיעור זה לא נקרא לאכול. איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש. אז רבי יוחנן שואל את ריש לקיש קושיה: אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה. כוי או כבי, לא יודע. וחצי שיעור, הואיל ואינו בעונש, יכול אינו באזהרה? תלמוד לומר: כל חלב. כן, כל חלב, כל דהוא חלב. זאת אומרת אפילו כלשהו. אז יש פסוק שמלמד אותנו שאפילו פחות מכשיעור גם כן יש איסור דאורייתא. אז קשיא לריש לקיש שאומר שזה מותר מן התורה. אומר ריש לקיש: מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא. אז בעצם זה רק אסמכתא, האיסור הוא איסור מדרבנן. למדנו מכאן שלפי ריש לקיש גם יש איסור, רק האיסור הוא איסור דרבנן. לפי רבי יוחנן יש איסור דאורייתא. עכשיו כמובן אפשר לשאול, אם גם לפי רבי יוחנן יש איסור דאורייתא גם בחצי שיעור – אגב, חצי שיעור הכוונה חלק משיעור, לאו דווקא חצי, גם שליש או רבע או לא משנה, זאת אומרת אפילו פחות מכשיעור, זה לא חייב להיות דווקא חצי – אז אפילו אם פחות מכשיעור יש איסור דאורייתא, אז לעניין מה נאמרה הלכה למשה מסיני של שיעורים? אז הראשונים מסבירים שזה נאמר לעניין עונש. זאת אומרת לפי רבי יוחנן האיסור קיים גם בפחות מכשיעור, אבל עונש אתה מקבל רק אם אכלת כשיעור. לגבי מצוות זה כבר יותר מסובך. מה קורה אם עשית מצווה בחצי שיעור? אז פה מה תגיד, יש לך מצווה אבל לא יצאת ידי חובה או איך בדיוק להתייחס לדבר כזה? טוב, חצי שיעור במצוות זה בכלל שאלה שהיא בכלל לא פשוטה, מפרשים דנים עליה. בפשטות חצי שיעור בדרך כלל נאמר על איסורים, לא על מצוות. אז בכל אופן לענייננו, הטענה היא שרבי יוחנן אומר שזה איסור דאורייתא. ומופיע פה כפל מקורות לפי רבי יוחנן. מצד אחד הוא אומר: כל חלב, כל דהוא חלב. זאת אומרת לומדים שאפילו כלשהו, לא רק שיעור. אז יש פסוק שמלמד שחצי שיעור גם הוא אסור מן התורה. חוץ מזה הוא גם הביא סברא. הסברא היא שזה חזי לאיצטרופי. כיוון שאם תאכל עוד חצי שיעור אז וודאי עברת איסור כי הגעת לשיעור שלם, אז זה אומר שבחצי שיעור גם יש בעצם איסור. זאת הטענה מסברא. שאלה שעולה כאן זה כמובן מה היחס בין שני המקורות האלה לפי רבי יוחנן, המקור מהפסוק והסברא. אז על זה כבר אני חושב שדיברתי בעבר, שהרבה פעמים אנחנו מתייחסים לסברא ולפסוק כשתי אלטרנטיבות שמוציאות זו את זו. כן, הדוגמה שתמיד עולה לי בהקשר הזה זה הכלל של אין עונשין מן הדין. אין עונשין מן הדין, כן, לא מענישים על דבר שלמדת אותו בקל וחומר. מאיפה יודעים את זה? אז באנציקלופדיה תלמודית, אבל המקור זה רבי יוסף ענגיל בכמה מקומות. הוא אומר שיש שלוש שיטות. שיטה אחת זה שאתה לומד את הדין מקל וחומר אבל אולי יש פירכא. כן, אתה לא יכול להעניש, זה לא מספיק חזק בשביל להעניש על זה. שיטה שנייה, שאם למדת את זה בקל וחומר זה אומר שהנלמד יותר חמור מהמלמד, נכון? לכן לומדים בקל וחומר, אז מי אמר. שהעונש שניתן למלמד מספיק טוב גם בשביל הנלמד. יכול להיות שהנלמד צריך עונש גדול יותר, לכן לא מענישים. ואפשרות שלישית שזה נלמד מפסוק ולאחותו בת אביו או בת אמו. כי אם מבת אביו לחוד, אז בת אביו ואמו ודאי כלולה בזה, ללמדך שאין עונשין מן הדין. אבל אומרים שזה די לה לבוא מן הדין להיות כנידון. לא הבנתי? די לה לבוא מן הדין להיות כנידון, אז מה זה התירוץ השני? כי בדי לה לבוא מן הדין להיות כנידון, לגבי עונש לא בטוח שזה מועיל. כי אם תיתן לו את העונש הקל, עונש קל הוא לא חצי מהעונש החמור, הוא אחר. אז אם תיתן למי שחייב מיתה תיתן לו מלקות, זה לא שעשית רק חלק מהעבודה ולכל היותר יש עוד משהו, לא. יכול להיות שעשית משהו שבכלל לא רלוונטי, כי עונש מלקות ועונש מיתה הם שני סוגים. זה לא שעונש מלקות הוא חצי מיתה. ואז לא שייך להגיד די לה לבוא מן הדין. בכל אופן, אז לענייננו פה, אני לא רוצה להיכנס לכל העניין הזה, לדעתי אף אחד מההסברים האלה לא נכון. יש הסברים אחרים, אבל אני רק רוצה להביא מפה דוגמה לזה ש… למה בכלל זה שלוש שיטות? בעיניי זה שתי שיטות. שתי השיטות הראשונות שמסבירות את זה מסברה, או שאולי יש פירכא או שהעונש הקל לא מספיק לעבירה החמורה, ומקור. המקור אומר שזה הדין, שאין עונשין מן הדין. אבל יש שני הסברים מה אומר המקור הזה, זאת אומרת, מה הסברה שעומדת בבסיס מה שאומר המקור. למה אנשים תופסים שמקור זאת שיטה שלישית? יש שתי סברות ומקור. המקור הוא לא עוד סברה. יש לאנשים איזושהי הנחה שאם משהו יוצא מפסוק אז לא יכול להיות שיש לו הסבר. אם יש לנו הסברים אז זה כנראה לא מהפסוק. פסוק לא יכול להיות משהו שהוא מוסבר, אבל זאת כמובן שטות. ודאי שאנחנו יכולים ללמוד משהו מפסוק ואחרי זה לחשוב מה הסברה שעומדת מאחורי מה שלמדנו. לכן לדעתי משלוש השיטות האלה שמניתי קודם באין עונשין מן הדין, זה בעצם רק שתי שיטות, זה לא שלוש. הפסוק אומר שאין עונשין מן הדין, ויש שתי שיטות להסביר את מה שהפסוק אומר, או בגלל החשש מפירכא או בגלל החשש מזה שהעונש הקל לא יספיק לעבירה החמורה. פה בסוגיה רואים את זה בצורה מאוד ברורה, כי בסוגיה פה רבי יוחנן אומר חזי לאיצטרופי. לכן חצי שיעור אסור מן התורה, יש לו סברה. ואז כשהוא מקשה על ריש לקיש, אז הוא אומר רגע, אבל יש לנו דרשה מכל חלב, כל דהו חלב, מה אתה עושה עם זה? עכשיו רבי יוחנן הוציא את זה מסברה או הוציא את זה מהפסוק? הגמרא לא מקשה הרי יש פסוק מה אתה מביא לי סברה? להיפך. אותו רבי יוחנן שהביא סברה מיד אחרי זה מקשה על ריש לקיש מפסוק. וזה נאמר בניחותא, זה ברור שזה תומך ברבי יוחנן וסותר את ריש לקיש. עכשיו למה זה תומך ברבי יוחנן? רבי יוחנן הביא את המקור שלו מסברה ופה אתה לומד את זה מהפסוק. התשובה, אין שום סתירה. אנחנו לומדים מהפסוק שחצי שיעור אסור מן התורה והסברה בזה היא בגלל שחזי לאיצטרופי. לכן פסוק וסברה הם לא שני דברים שסותרים אחד את השני, הם לא שתי אלטרנטיבות שאנחנו צריכים לבחור ביניהן. אוקיי? אז זה בגמרא פה מוצג בצורה לגמרי טבעית. אגב, גם בגמרא פה כל מיני אחרונים דנים, אז יש מקור מפסוק ויש מקור מסברה ויש נפקא מינות ביניהם. יכול להיות שהמקור מפסוק אומר כל דהו, המקור מסברה רוצה רק חצי ולא פחות מחצי, כי רק חצי יש עוד אחד כמותו שחזי לאיצטרופי, עוד חצי אחד יביא אותך לאיסור, אבל שליש לא אומרים עליו את הסברה של חזי לאיצטרופי. כך ראיתי בכמה אחרונים. לא משנה כרגע נכון או לא נכון, אפשר להתווכח, אבל עצם זה שהאחרונים רואים בשני המקורות האלה מקורות תחליפיים ולכן מחפשים למה צריך גם את זה וגם את זה, בעצם אומרת שהם נופלים באותה טעות שדיברתי עליה קודם. לא צריך לדרוש את הכפילות הזאת. זאת לא כפילות. יש לנו מקור כל חלב, כל דהו חלב, והסברה מלמדת מה המקור חידש לנו. המקור חידש לנו שחצי שיעור אסור מן התורה, הסברה למה באמת זה אסור בגלל שחזי לאיצטרופי. הסברה מסבירה את הדין שיוצא מהמקור, זה לא אלטרנטיבה. לכן אין שום בעיה פה בגמרא אחרי שרבי יוחנן אומר את הסברה הוא מקשה על ריש לקיש מהפסוק. אין סתירה בין שני הדברים האלה. בכל מקרה להלכה אנחנו פוסקים כמו רבי יוחנן. הרמב"ם כותב את זה בכמה מקומות. הנה תראו פה בהלכות שביתת העשור על יום כיפור. והאוכל או השותה חצי שיעור מכין אותו מכת מרדות. מה אומר הרמב"ם? פחות מכשיעור אסור מן התורה, אבל לא חייב כרת. זה ממש רבי יוחנן, נכון? רבי יוחנן בעצם אומר שחצי שיעור אסור מן התורה, אז למה נאמר השיעור? השיעור נאמר לגבי העונש. וזה מה שפוסק הרמב"ם, שבשביל עונש צריך שיעור. מי שאכל פחות מכשיעור אבל זה עדיין אסור מן התורה, רק עונש הוא לא יקבל. מה עושים איתו? מכת מרדות. עוד חידוש, שמכת מרדות מלקין גם על עבירות דאורייתא, לא רק על עבירות דרבנן. כל עבירה שאתה נפטרת מהעונש דאורייתא, אתה תקבל מכת מרדות, בין אם זאת עבירה דרבנן ובין אם זאת עבירה דאורייתא שמאיזשהי סיבה אתה פטור מהעונש, למשל פה בגלל שחסר השיעור. אבל כך טוען הרמב"ם. הוא חוזר על זה בהלכות מאכלות אסורות בכמה מקומות, ובהלכות טומאה, שגגות וכדומה. גם בהלכות שבועות הרמב"ם אומר: שבועה שלא אוכל כל שהוא מנבלות וטרפות ואכל פחות מכזית, חייב בשבועה, שהרי אינו מושבע על חצי שיעור מהר סיני. מה זאת אומרת? אם בן אדם נשבע שהוא לא יעבור איסור, אוקיי? אז השבועה לא חלה. למה? אומרת הגמרא, כי הוא מושבע ועומד מהר סיני. אני מושבע לא לאכול את האיסור הזה, והשבועה שלי לא לאכול עכשיו חזיר בעצם לא חלה, כי כבר אני מושבע על זה. את זה עצמו מבינים האחרונים והראשונים בכמה צורות. צורה אחת זה להגיד אין איסור חל על איסור, כיוון שזה כבר אסור אז האיסור השני לא חל עליו. צורה שנייה זה לומר לא, יש דין מיוחד ספציפי לגבי שבועות, הכלל בשבועות זה ששבועה לא חלה על שבועה שכבר קיימת. אם נשבעת פעם אחת, אתה לא יכול להישבע עוד פעם, מעבר לדין של אין איסור חל על איסור. עוד מעט אני אסביר לכם איפה הנפקא מינה. אומר הרמב"ם פה הוא לא מושבע על חצי שיעור, למרות שחצי שיעור אסור מן התורה. כן, חצי שיעור אסור מן התורה, אבל הוא לא מושבע ועומד עליו מהר סיני. ולכן אם הוא נשבע עכשיו שלא יאכל חצי שיעור חזיר, השבועה חלה. כיוון שהדבר הזה אתה לא מושבע עליו קודם, אז לכן השבועה החדשה לא חלה על שבועה קודמת, על שבועה קיימת, ולכן השבועה השנייה תקפה. אוקיי? מה זה אומר שלא מושבע מהר סיני? הרי אם זה איסור דאורייתא, הכלל הוא שאין איסור חל על איסור. מה אכפת לי מושבע ועומד מהר סיני או לא מושבע ועומד מהר סיני? מה זה בכלל מושבע ועומד מהר סיני? הרי חצי שיעור אסור מן התורה, אנחנו פוסקים כמו רבי יוחנן. הרמב"ם עצמו פוסק כמו רבי יוחנן. אז אם אתה נשבע לא לאכול את זה, אין איסור חל על איסור. מה פתאום שהשבועה השנייה תחול אם הדבר הזה כבר אסור מן התורה עוד קודם? הרמב"ם טוען פה, כך אני חושב, שהזה ששבועה לא חלה על איסור זה לא בגלל הדין של אין איסור חל על איסור, אלא זה בגלל הדין של אין שבועה חלה על שבועה. אבל אם זה כך, אז אם חצי שיעור אסור מן התורה, זה עוד לא אומר שהשבועה לא תחול עליו. אם זה היה מדין אין איסור חל על איסור, אז השבועה לא הייתה חלה עליו. אבל אם זה מדין אין שבועה חלה על שבועה, אז למרות שחצי שיעור אסור מן התורה אנחנו עדיין צריכים לבדוק האם באמת אנחנו מושבעים עליו. בהנחה שיכולים להיות איסורי דאורייתא שעליהם אנחנו לא מושבעים, אז שבועה לא לאכול אותם תחול, כי אנחנו לא מושבעים על האיסור הזה מראש, אז השבועה השנייה יכולה לחול. למה באמת השבועה לא חלה על חצי שיעור למרות שהוא אסור מן התורה לפי רבי יוחנן? אז או שאתה תגיד שזה דרשה, כל חלב כל דהוא חלב. בשיטת הרמב"ם זה שדרשה זה הרחבה של מה שכתוב בתורה, אני לא אכנס כאן לראיות לזה, אבל זה ברור בשיטת הרמב"ם בכמה מקומות. דרשה זאת בעצם הרחבה של מה שכתוב בפסוק, אבל זה לא כתוב בפסוק עצמו. ומה שאנחנו נשבענו בהר סיני זה על התורה שאותה קיבלנו בסיני, מה שכתוב בפסוקים. כל הדברים שהם הרחבות מעבר למה שכתוב בפסוקים לא נכללים בשבועת סיני. זה לא אומר שאנחנו לא חייבים לציית להם, אנחנו חייבים לציית להם, אבל אנחנו לא מושבעים על זה. כיוון שאנחנו לא מושבעים על זה, אז למרות שזה אסור באיסור דאורייתא, שבועה חדשה אם אני אשבע עכשיו לא לאכול חצי שיעור תחול על זה, כי אני לא מושבע ועומד על הדבר הזה. בכל דבר שלא מופיע בפירוש בתורה אנחנו לא מושבעים עליו, קל וחומר כמובן הלכות דרבנן. האחרונים דנו, יש אבני מילואים בתשובה י"ז, כן בסוף אבני מילואים יש שו"ת, אז בתשובה י"ז הוא מאריך בעניין הזה אם. חצי שיעור שבועה חלה עליו או לא חלה עליו. טוב, בכל אופן. אפשר לשאול שאלה? כן. השאלה היא כזאת, חצי שיעור יש לו שני צדדים, צד אחד שהוא מעבר לו הוא מתחייב, ובצד השני שהוא לא מתחיל בכלל. זאת אומרת, אם אני אומר למשל כשאני מעביר גרגיר אבק מרשות לרשות, איך אני יכול להגיד שהוא עשה העברה, הרי הוא לא העביר כלום? אז יש איזה מינימום שהוא בכלל לא מתחיל האיסור ובסוף יש את המקסימום שהוא עובר והוא מתחייב. טוב, זאת לא שאלה שחשובה לענייננו. אתה יכול להגיד שגם אם אומרים שחצי שיעור אסור, יש איזושהי רמה כלשהי שלא תיחשב חצי שיעור. יכול להיות. אז בוא נדבר אבל על משהו שהוא משמעותי, לא גרגיר, אז שם יש חצי שיעור. מה אם נגיד לטלטל ארבע אמות ברשות הרבים. אם אני אומר שחצי שיעור אסור מן התורה, זאת אומרת שאסור לטלטל בכלל כי גם כל רבע מילימטר… זאת אומרת אני יושב ברשות הרבים אסור לי להזיז משהו לידי מפינה לפינה. אתה חוזר על אותה שאלה ואני אחזור על אותה תשובה, מה השאלה? נכון. חצי שיעור אסור מן התורה. השאלה היא אם יש שיעור מינימלי, אם אני אעבור, אזוז מילימטר, אם גם זה ייחשב, יכול להיות שלא. לא, שם שאלה טכנית. אבל אם אתה תזוז שלוש אמות או שתי אמות, אז כן. לא, בארבע אמות ברשות הרבים למשל, הן נחשבות כרשותו של אדם ולכן יכול להיות שבכלל לא מתחיל האיסור ולא בגלל שהוא… אז אתה עכשיו אחרי ששאלת קושיה גם תירצת. בסדר, אנחנו נגיע לכל זה אחר כך, אבל כל זה לא נוגע לדיון שלנו עכשיו. אנחנו נגיע לדברים האלה, מקווה. אני רק אגיד, נזכרתי עכשיו שמעתי פעם בשם הרב בן ציון אבא שאול, שהרי בפסח חמץ אסור בכלשהו. אוקיי? ולא מתבטל גם וכולי. אז יש באמת כאלה שמקפידים לא לשתות מים מהכנרת. אז הם שמים בד על הברז של המים שיסנן את זה, כי אם יהיה איזה גרגיר לחם מהכנרת או משהו, דייגים הרי זורקים איזה פרוסת לחם לדגים או משהו כזה, אתה, וכיוון שחמץ בפסח הוא בכלשהו אז צריך להיזהר שלא יהיה אפילו פירור. ולמה הבד יאבד את הלחם? לא שומע. למה אם אתה שם בד זה אומר שאתה לא אוכל את הלחם? ההנחה היא שהבד מסנן את הלחם, מוציא רק את המים. אבל אם הוא בכלשהו, יכול להיות גם ממש קטן. גרגירים, אין גרגירי לחם כל כך קטנים. זאת אומרת, הגרגיר הכי בסיסי של הלחם לא יעבור דרך חרירי בד. דרך חרירי בד עובר אוויר לכל היותר אבל לא שום גרגיר של לחם. זאת ההנחה, לא חשוב. אז הרב בן ציון אבא שאול אמר גם למשהו יש שיעור. אתה יכול לשתות מים מהברז. זה לא… יש איזשהו שכל ישר שאומר שיש דברים מסוימים שהם לא… אין להם שום משמעות וחבל על הזמן. איפה בדיוק עובר הקו? אין לי מושג, לאף אחד אין מושג. צריך להפעיל שכל ישר ויש גם דיני ספקות במקום שאתה מסתפק. אוקיי? אז זה לענייננו. טוב, אז בואו נמשיך הלאה. עכשיו, אז בעצם יוצא לנו ככה, שאנחנו פוסקים הלכה כרבי יוחנן שחצי שיעור אסור מן התורה והשיעורים נאמרו רק לעניין העונש. לפי ריש לקיש חצי שיעור אסור מדרבנן. השיעורים נאמרו לעניין עצם האיסור דאורייתא וממילא גם העונש. פחות משיעור יש איסור דרבנן אבל לא איסור דאורייתא. עכשיו האחרונים נחלקים בשאלה לגבי טיבו של איסור חצי שיעור. האם חצי שיעור, נגיד שאני אכלתי לא יודע מה שליש זית חזיר, על מה עברתי? זה איסור דאורייתא. האם עברתי על איסור חזיר או שעברתי על איסור חצי שיעור? יש איסור חדש שנקרא חצי שיעור. ואם תרצו, זה אפילו אולי איסור כללי. זאת אומרת האיסור של חצי שיעור חזיר והאיסור של חצי שיעור חלב זה אותו איסור, שניהם זה איסור חצי שיעור. אוקיי? אז זה דיון שדנים בו האחרונים. למשל למקרה שאדם אכל חצי שיעור חלב וחצי שיעור… אז הם מצטרפים. נכון. נכון, זה יכול להיות נפקא מינה. נכון. למרות שאכילה ושתייה אפילו ששניהם זה אותו איסור ביום כיפור לא מצטרפים השיעורים שלהם. זאת אומרת יכול להיות שאפילו שזה אותו שיעור אבל אם יש שוני מהותי בין הדברים שאותם אני אוכל אולי הם בכל זאת לא יצטרפו. איך זה מצטרף… עוד רגע עוד רגע אני אגיע לזה. אתה יודע מה, אני אגיד לך כבר עכשיו. בעצם הטענה היא שברור שאני אנסח את זה ככה. נגיד שאני אוכל חצי זית חזיר. עכשיו אומרים לי, תראה, אם היית אוכל עוד חצי זית הרי היית עובר איסור חזיר, לכן סביר שגם בחצי זית יש איסור. אבל היה מקום עדיין להגיד שישנו את העניין של האיסור, לא את האיסור. זאת אומרת, למה באמת התורה אסרה חזיר? כי כנראה בשר חזיר אכילתו מביאה איזושהי בעיה רוחנית, נזק רוחני, לא יודע איך לקרוא לזה, משהו כזה. עכשיו, אם כזית חזיר יוצר נזק רוחני, סביר מאוד שגם חצי זית יוצר איזושהי רמה של נזק רוחני. אין סיבה להניח שיש פה איזה מעבר פאזה, כן, שמכזית ומעלה פתאום נוצר נזק ולפני כן לא קרה כלום. זה כנראה רציף. אז גם חצי זית יוצר נזק רוחני. אבל זה לא אומר שהחצי זית הזה יהיה איסור חזיר. יכול להיות שבגלל שיש נזק רוחני התורה מחדשת עכשיו איסור חדש שנקרא איסור חצי שיעור, איסור על נזקים רוחניים קלים, אבל הוא עדיין איסור עצמאי מבחינת ההגדרה ההלכתית שלו. הבעייתיות פה היא הבעיה של אכילת חזיר, אבל ההגדרה ההלכתית של האיסור יכולה להיות הגדרה של איסור מחודש, איסור של חצי שיעור. אם אנחנו מבינים, אם אנחנו מבינים שאיסור חצי שיעור הוא בעצם איסור חזיר, הוא לא איסור חדש, הוא איסור חזיר עצמו, אז ברור שהשיעור, איך תופסים את השיעור, השיעור קובע מדד לחשיבות. בעצם איסור חזיר קיים בכל דהוא, כמה שחזיר שאכלת עברת איסור. צריך שיעור מינימלי מסוים שיהיה אכילה חשובה כדי להיענש, אבל האיסור עצמו קיים בפחות מהשיעור. שמה התפיסה של מושג השיעור היא תפיסה מאוד ברורה, השיעור בא להגדיר רמת חשיבות מינימלית כדי להיענש עליו, אבל הוא לא מגדיר את האיסור עצמו. האיסור עצמו קיים גם בפחות. זה רק עניין כמותי, אם עשית כמות מספיק גדולה אז זה חשוב כדי להיענש עליו, אבל מבחינת הבעייתיות הבעייתיות קיימת כל הזמן. אם אני מבין שזה איסור עצמאי, איסור של חצי שיעור, אז שיעור כזית בחזיר הוא נפקא מינה גם לאיסור, לא רק לעונש, כי בפחות מכזית אתה לא עובר איסור חזיר, אתה תעבור איסור חצי שיעור אבל לא איסור חזיר. ואז יוצא ששיעור כזית הוא לא שיעור רק לעניין העונש, הוא גם שיעור לעניין האיסור. בוא נביא לכם למשל נפקא מינה. מה קורה אם מישהו אכל חצי שיעור, לא אכל, הוציא חצי שיעור בשבת? בסדר? נגיד לצורך הדיון שיש איסור חצי שיעור גם בשבת, נראה את זה עוד בהמשך. האם האיסור שהוא עבר הוא איסור מלאכה בשבת כי הוא עשה הוצאה, רק לא נענש על זה כי זה לא כשיעור, אבל הוא עבר איסור מלאכה בשבת? או שזה איסור עצמאי של איסור חצי שיעור, לא קשור לאיסורי שבת. איפה הנפקא מינה? כי אנחנו יודעים שמי שעובר איסורי שבת יש לו דין מומר, מומר לשבת מומר לכל התורה כולה. עכשיו השאלה האם הוא עבר על איסור מאיסורי שבת ואז הוא מומר לכל התורה כולה, או שהוא עבר על איסור עצמאי, איסור של חצי שיעור, כמו כל איסור אחר, זה לא מומר לכל התורה כולה, זה מומר רק לאותו דבר שאותו הוא עבר. אז הנה למשל נפקא מינה. אז השאלה אם זה אותו איסור או שזה איסור עצמאי. אם אנחנו מבינים, אם אנחנו מבינים שאיסור חצי שיעור הוא בעצם איסור חזיר, הוא לא איסור חדש, הוא איסור חזיר עצמו, אז ברור שהשיעור, איך תופסים את השיעור, השיעור קובע מדד לחשיבות. בעצם איסור חזיר קיים בכל דהוא. כמה שחזיר שאכלת עברת איסור. צריך שיעור מינימלי מסוים שיהיה אכילה חשובה כדי להיענש. אבל האיסור עצמו קיים בפחות מהשיעור. שמה התפיסה של מושג השיעור היא תפיסה מאוד ברורה. השיעור בא להגדיר רמת חשיבות מינימלית כדי להיענש עליו, אבל הוא לא מגדיר את האיסור עצמו. האיסור עצמו קיים גם בפחות. זה רק עניין כמותי. אם עשית כמות מספיק גדולה, אז זה חשוב כדי להיענש עליו. אבל מבחינת הבעייתיות, הבעייתיות קיימת כל הזמן. אם אני מבין שזה איסור עצמאי, איסור של חצי שיעור, אז שיעור כזית בחזיר הוא נפקא מינה גם לאיסור, לא רק לעונש, כי בפחות מכזית אתה לא עובר איסור חזיר, אתה תעבור איסור חצי שיעור, אבל לא איסור חזיר. ואז יוצא ששיעור כזית הוא לא שיעור רק לעניין העונש, הוא גם שיעור לעניין האיסור. בוא נביא לכם למשל נפקא מינה. מה קורה אם מישהו אכל חצי שיעור, לא אכל, הוציא חצי שיעור בשבת? בסדר? נגיד לצורך הדיון שיש איסור חצי שיעור גם בשבת, נראה את זה עוד בהמשך. האם האיסור שהוא עבר הוא איסור מלאכה בשבת, כי הוא עשה הוצאה, רק לא נענש על זה כי זה לא כשיעור, אבל הוא עבר איסור מלאכה בשבת? או שזה איסור עצמאי של איסור חצי שיעור, לא קשור לאיסורי שבת. איפה הנפקא מינה? כי אנחנו יודעים שמי שעובר איסורי שבת יש לו דין מומר, מומר לשבת מומר לכל התורה כולה. עכשיו השאלה האם הוא עבר על איסור מאיסורי שבת ואז הוא מומר לכל התורה כולה, או שהוא עבר על איסור עצמאי, איסור של חצי שיעור, כמו כל איסור אחר, זה לא מומר לכל התורה כולה, זה מומר רק לאותו דבר שאותו הוא עבר. אז הנה למשל נפקא מינה. אז השאלה אם זה אותו איסור או שזה איסור עצמאי. למה זה לא נמנה במניין המצוות אם זה איסור עצמאי? אם זה חלק מהאיסור המקורי, אז ברור שאין מה למנות את זה במניין המצוות, בגלל שאיסור של חצי זית חזיר זה פרט בתוך הלאו של אכילת חזיר. אין מה לעשות מזה לאו נפרד. יש הרבה פרטים באיסור של אכילת חזיר, אחד הפרטים זה שגם חצי שיעור אסור לאכול. בסדר. ברור שאין מה למנות פה איסור נוסף בתרי"ג מצוות. אבל אם זה איסור עצמאי, אז הייתי מצפה שזה יימנה בתרי"ג מצוות. למה זה לא נמנה? אז כאן התשובה כנראה תהיה: לפי הרמב"ם אין בעיה, כי הרמב"ם בשורש השני אומר שדברים שנלמדים מדרשה לא נכללים במניין המצוות. וטענתי היא שהם לא נכללים במניין המצוות בשביל שדבר שיוצא מדרשה לא כתוב בתורה. הדרשות מרחיבות את מה שכתוב בתורה ולא חושפות את מה שכתוב בתורה. אוקיי? אז לכן לפי הרמב"ם זה פשוט, גם אם זה איסור עצמאי זה לא יימנה. אבל סתם צריך לדעת שיש כל מיני דיני דאורייתא שלא נמנים במניין המצוות מכל מיני סיבות. אני חושב שבאופן כללי דיני דאורייתא שהם כללי רוחב שנוגעים לכלל המצוות לא נמנים במניין המצוות. למשל הידור מצווה. זה אלי ואנווהו, מהפסוק לומדים שיש חובה להדר מצווה. למה לא מונים את זה במניין המצוות? אז יש כאלה שרוצים לומר שזה רק אסמכתא וזה דין דרבנן. אני לא חושב כך. זה נלמד מהפסוק, זה דין דאורייתא. אבל זה דין דאורייתא שהוא דין רוחב שנוגע, הוא כלל מטא הלכתי. הוא כלל שנוגע לכל המצוות או מוסיף עוד אספקט בכל המצוות. לכן את זה לא מונים במניין המצוות. כן, כמו לא יודע מה, למה אינו מתכוון מותר? למה זה לא נמנה במניין המצוות שלא לדון בדין של אינו מתכוון? כי אינו מתכוון זה כלל רוחב שנוגע לכל האיסורים, שאם אתה עושה אותם באינו מתכוון אתה מותר, אז זה מותר. אוקיי? כללי רוחב כאלה שמדברים איך מתייחסים בכלל על ההלכה לא נכנסים למניין המצוות. אז כמו שכללים כאלה לא נכנסים או הידור מצווה לא נכנס, גם חצי שיעור זה כלל רוחב שנוגע לכל המצוות או לכל האיסורים, ולכן הוא לא נמנה במניין המצוות. טוב, יכולים להיות הסברים כאלה או הסברים אחרים, אבל ברור שזה לא נמנה, אף אחד לא מונה את זה במניין המצוות, גם לפי רבי יוחנן שאומר שזה אסור מן התורה. נפקא מינא נוספת לשאלה שדיברנו עליה קודם, כן, האם זה אותו שיעור אותו איסור או איסור מחודש, זה למשל בשאלה אם אכלתי חצי שיעור חלב ואכלתי חצי שיעור חזיר, מה יותר חמור? יש חולה, אפשר לתת לו חצי שיעור חלב, אפשר לתת לו חצי שיעור חזיר. חזיר איסור יותר קל מחלב. חלב זה מיתה בידי שמיים. אז לתת לו חצי שיעור חזיר או חצי שיעור חלב? אם זה בבואה של האיסור המקורי, אז עדיף לתת לו חזיר. אבל אם איסור חצי שיעור איסור עצמאי, אז לא משנה, תיתן לו מה שאתה רוצה. גם חצי שיעור חלב וגם חצי שיעור חזיר זה אותו איסור, אז אין יחס חומרא ביניהם, כן, אחד מהם לא יותר חמור מהשני. אולי אחד מהם יותר חמור מהשני גם למרות שזה איסור אחד, אולי באיסור העצמי יש שם חילוקים בחומרה. למה שיהיה? אם אתה עובר את האיסור, אז אתה עובר את האיסור. למה להניח שיש חילוקי חומרה ביניהם? הרי אם הוצאת בשבת, אז אם טלטלת בשבת ארבע אמות ברשות הרבים או שש אמות ברשות הרבים, עברת את האיסור, אין פה יותר חמור ופחות חמור. עוד פעם, יכול להיות מצב כזה אם היה לי מקור ברור שאומר את זה, אבל סתם מסברא להוציא את זה, בפשטות זה לא ככה. הרמב"ם אומר ששבועה חלה על חצי שיעור כי הוא לא מושבע ועומד מהר סיני על העניין הזה. האם מזה אפשר ללמוד משהו על איך הרמב"ם מבין את איסור חצי שיעור? אני לא חושב. כמו שאמרתי קודם, אותן סיבות שבגללן אנחנו לא מונים במניין המצוות את חצי שיעור, הן גם הסיבות למה אנחנו לא מושבעים ועומדים על זה. כי זה לא כלול בתורה, אז אנחנו לא מושבעים ועומדים על העניין הזה, ולכן גם שבועה תחול על הדברים האלה. לכן אני לא חושב שמהרמב"ם ההוא אפשר להסיק משהו לגבי איך הוא הבין את איסור חצי שיעור. עכשיו לגבי הסברא, לגבי הסברא של חזי לאיצטרופי. מה, מה אומרת הסברא הזאת של חזי לאיצטרופי? אז קצת הסברתי את זה קודם ואני אסביר את זה שוב. רב שמעון שקופ בעצם מסביר את זה, הוא אומר ככה: אם אני אוכל חצי זית חזיר או שליש זית חזיר, ברור ששלושה שלישים כאלה מביאים אותי לאיסור גמור. אז לכן ברור שאיכות האיסור קיימת גם בשליש אחד. חסר כמות, לכן השיעור קובע מה היא הכמות המינימלית בשביל שאני אעניש עליה. אבל איכות האיסור קיימת כבר גם בשליש. ולכן אנחנו לומדים מהסברא של חזי לאיצטרופי, אנחנו לומדים שגם בחצי שיעור יש איסור. הסברא הזאת באופן הפשוט באמת אומרת, כמו שהעירו פה קודם, שהאיסור של חצי שיעור הוא אותו איסור כמו האיסור המקורי, זאת אומרת איסור חזיר, זה לא איסור אחר. למרות שכמו שאמרתי גם קודם, עניתי קודם, אפשר היה לדחות את זה, אפשר היה להגיד שהבעייתיות היא אותה בעיה. כמו איסור חזיר. אבל ההגדרה ההלכתית היא הגדרה של איסור בפני עצמו. אוקיי, אבל אם אין סיבה לעשות את זה, אז למה למה לעשות את הפיצול הזה? לכן צריך סברא כדי לעשות את הפיצול הזה, בלעדיה לא הייתי עושה את זה. יש אחרונים שדנו בשאלה אם מישהו אכל חצי שיעור ב-10 שניות לפני צאת צום יום הכיפורים, האם הוא עובר איסור דאורייתא של חצי שיעור? אז יש אחרונים שרצו לטעון שלא, כי זה לא חזי לאיצטרופי. למה? כי אתה לא יכול לאכול עוד חצי שיעור ולהגיע לאיסור שלם כי החצי שיעור הבא שתאכל כבר יהיה אחרי הצום, כבר לא יהיה אסור. אז אין פה את סברת חזי לאיצטרופי, כך הם טענו. ברור שאחרונים האלה לא הבינו את סברת חזי לאיצטרופי כמו רב שמעון שקופ, נכון? כי לפי רב שמעון שקופ זה בכלל לא רלוונטי השיקול הזה. לפי רב שמעון שקופ הבעיה היא לא שאחרי זה אני אוכל עוד חצי שיעור, אלא מעצם העובדה שאם הייתי אוכל עוד חצי שיעור אז הייתי עובר איסור, זה מוכיח שיש איסור גם בחצי הראשון. לכן זה גם אם הייתי עושה את זה בשנייה האחרונה של יום כיפור זה היה עדיין אסור. לא צריך אפשרות מעשית לאכול עוד חצי שיעור. לפי האחרונים האלה הם כנראה הבינו שסברת חזי לאיצטרופי זה בעצם איזשהו סוג של סייג דאורייתא. זה סייג, ותסרו עליך לאכול חצי שיעור שמא תצרף לזה עוד חצי שיעור ואז תעבור על איסור דאורייתא. כמובן שלפי רבי יוחנן זה איסור תורה, זה לא איסור דרבנן, אבל זה עדיין סייג דאורייתא. שנייה אחת. אז הם כנראה תפסו את זה כסייג דאורייתא, יש אתוון דאורייתא, יש סימן על זה או בלקח טוב לא זוכר באחד מהספרים של רב יוסף אנגל, יש סימן על זה בשאלה אם אנחנו מוצאים סייגים בדאורייתא. זאת אומרת אם יש איסורי דאורייתא שהם משום סייג. אז הוא מביא שמה את הר"ן על בל ייראה, שבל ייראה זה סייג שמא תבוא לאכול וזה עדיין איסור דאורייתא, זה לאו דאורייתא. או ייחוד שגם הוא אסור מדאורייתא מחשש שתגיע למעשה עבירה. אבל התפיסה הפשוטה היא שבדאורייתא אין סייגים. סייגים זה תפקידם של חכמים להוסיף סייגים, עשו משמרת למשמרתי. לכן אם הדבר הזה הוא סייג, אם הדבר הזה הוא דאורייתא, אז בפשטות הוא לא סייג, אבל העובדה שיש באמת אחרונים שהבינו את זה ככה, שזה באמת סייג, ואז זאת תפיסה אחרת של הסברא הזאת של חזי לאיצטרופי. יש אולי עוד כמה הערות בחצי שיעור לפני שאנחנו עוברים להלכות שבת. יש כמה מפרשים שהבינו ברמב"ם בפרק א' מהלכות חמץ ומצה שחצי שיעור זה דווקא חצי. במהר"ם חלאווה בפסחים והאבני נזר אומרים שחצי שיעור זה דווקא חצי. למה? כי הרמב"ם מביא שמה מקור לאסור חצי שיעור בחמץ. וכולם שואלים למה צריך מקור, הרי חצי שיעור אסור מן התורה בכל האיסורים? אז רוצים לטעון שחצי שיעור בפסח, זאת אומרת שחצי שיעור הכללי הוא דווקא בחצי כי זה חזי לאיצטרופי, ובפסח יש איסור בכל חמץ בגלל שיש פסוק מיוחד שמלמד את איסור חצי שיעור על חמץ. אוקיי, אבל אז התפיסה היא שחצי שיעור בכלל באופן כללי בתורה הוא דווקא בחצי ולא בכל חלק של השיעור. אבל זאת אנקדוטה, אני לא חושב שזה נכון גם ברמב"ם וזה בטח לא מוסכם לגבי ההלכה כולה. נקודה חשובה נוספת זה בשאלה אם איסור חצי שיעור נאמר רק באיסורי אכילה. חכם צבי בתשובה פ"ו אומר שכן, אבל אחרונים אחרים אומרים שלא, יש חצי שיעור גם ראשונים כבר לא רק אחרונים, אנחנו נראה את זה, שזה לא רק באיסורי אכילה זה גם באיסורים אחרים. יש עוד דיון באחרונים מה קורה חצי שיעור במצוות עשה. מי שיש לו חצי שיעור של מצה האם הוא מחויב מן התורה לאכול את זה? או שלא, את המצווה הזאת הוא לא יכול לקיים, הוא אנוס. אוקיי, אז יש אחרונים שרוצים לטעון שמדין חצי שיעור הוא חייב. לאכול את העניין הזה. אם ברור שאם זה סייג לדאורייתא, אז אין מה לדבר על זה במצוות עשה. מצוות עשה זה לא סייג שתאכל את החצי שיעור שמא תאכל עוד חצי שיעור, אין מה לדבר על סייגים בהקשר של מצוות, זה בהקשר של איסורים. לכן זה יהיה תלוי בהסברים שדיברנו עליהם קודם. לגבי איסורי דרבנן, אז הפוסקים חלוקים בעניין הזה האם יש חצי שיעור באיסורי דרבנן. הריב"ש טוען שזה אסור, כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון, אבל תוספת שבת למשל טוען שלא, שזה מותר, באיסורי דרבנן לא חל דין חצי שיעור. במה זה יכול להיות תלוי? לפי הסברה של רב שמעון שקופ בהחלט מתבקש להבין את זה באופן הבא: איסורי דאורייתא בפשטות התפיסה המקובלת היא שזה איסורי חפצא, זה איסורים שיסודם במציאות עצמה. ואז הסברה של רב שמעון שקופ אומרת שאם בכזית חזיר יש במציאות של החזיר איזושהי בעיה, אז הבעיה הזאת קיימת גם בשליש זית חזיר, לא יכול להיות שהיא נוצרת בדיוק כשהגענו לכמות של כזית, ולכן איסור חצי שיעור אסור בדאורייתא. אבל בדרבנן התפיסה המקובלת שאיסורי דרבנן הם איסורי גברא, לא איסורי חפצא. עוף בחלב, האיסור לאכול את זה לא כי עוף בחלב זה דבר בעייתי, אלא מפני שאני צריך לציית לציווי של חכמים, זה דין על הגברא, לא דין בחפצא. עוף בחלב הוא לא דבר בעייתי, אם היה דבר בעייתי התורה עצמה הייתה אוסרת אותו. התורה לא אוסרת אותו, חכמים אסרו אותו שמא תבוא לאכול בשר בחלב. אז אם ככה עוף בחלב מצד עצמו אין בו איסור, בחפצא עצמו הוא לא חפצא בעייתי, זה רק חובה על הגברא לציית לציווי של חכמים. אז לא שייכת הסברה של חזי להצטרופי, כי אם ציווי חכמים היה מכזית, אז כשאכלתי פחות מכזית לא היה פה חוסר ציות, הכל בסדר. ופה איכות האיסור בעוף בחלב עצמו לא קיימת גם כשיש כזית, גם כשהשיעור קיים, אין באמת איכות של איסור בחפץ עצמו. האיסור הוא איסור גברא, לא איסור חפצא. לכן כל הסברה של רב שמעון שקופ לא שייכת באיסורי דרבנן. אז האחרונים שאומרים שבאיסורי דרבנן לא יהיה דין חצי שיעור, בהחלט אפשר להסביר אותם לפי רב שמעון שקופ בהנחה שאיסורי דרבנן הם איסורי גברא. שתי הנחות לא מוסכמות, אפשר ללכת לא כמו רב שמעון שקופ ואפשר לא להסכים שאיסורי דרבנן הם איסורי גברא, זה גם מחלוקת באחרונים. אבל זה אני עושה את זה ממש בקצרה רק כדי לעשות איזושהי היכרות כללית עם העניין הזה של חצי שיעור. טוב, מה קורה לגבי מלאכות שבת? עד כאן הקדמה כללית על חצי שיעור. מה קורה במלאכות שבת? במלאכות שבת יש בעצם שלוש אפשרויות להבין או שלוש סיטואציות שבהן יכול לעלות איסור של חצי שיעור. למשל, יש שיעורים על הוצאה. כמה אתה צריך להוציא כדי לעבור על איסור הוצאה. מה קורה אם הוצאת כמות פחותה? שליש מהשיעור, שלושת רבעי מהשיעור, האם עברת גם כן איסור דאורייתא של הוצאה? סקילה לא תהיה חייב, כמו בחצי שיעור זה ברור, אבל השאלה אם תהיה חייב, האם דין חצי שיעור נאמר גם על שבת? על פניו אתם יכולים לשאול למה לא? זה נאמר בכל איסורי התורה, למה שבאיסורי שבת זה לא ייאמר? אז כאן אפשר היה לומר שזה לא נאמר באיסורי שבת כי באיסורי שבת גם כן אין בעיה בחפצא. זה לא חפצא של איסור, אלא יש על האדם איסור להוציא חפץ כזה. לכן אין פה מה לדבר על הצטברות של כמויות איסור של החפץ. זה הכל דינים בגברא, לא בחפצא, כמו שדיברתי על דיני דרבנן. לכן שם יכול להיות שחצי שיעור לא יהיה אסור. כן, אני, יש פה מקום קצת להתלבט כי יש בית מאיר וחתם סופר שהם מביאים, רש"י בתחילת מי שהחשיך אומר שאמירה לנוכרי אסורה בגלל שזה שליחות. אתה ממנה את הנוכרי להיות שליח שלך, ואם הוא עושה את האיסור זה כאילו שאתה עשית את האיסור, שלוחו של אדם כמותו. כמובן נוכרי הוא לא בשליחות, גם אתם לרבות שלוחכם, מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית, אבל מדרבנן יש שליחות לנוכרי לחומרא. יש רש"י בפרק איזהו נשך, לא משנה, מדרבנן יש שליחות לנוכרי לחומרא ולכן אומר רש"י בתחילת מי שהחשיך שאיסור אמירה לנוכרי מבוסס על זה שיש שליחות לנוכרי לחומרא מדרבנן. אז שואלים החתם סופר והבית מאיר מה זה קשור? באיסורי דרבנן, הרי באיסורי שבת, סליחה, הרי מה זה איסורי שבת? איסורי שבת זה בעצם חובה על האדם לנוח. נכון הבעיה היא לא בחפצא, הבעיה בגברא. הוא עשה שם איזושהי עבודה. נכון, שלוחו של אדם כמותו, אז מה? זה אומר שלא נחתי? אם החובה שלי לנוח היא האיסור בשבת, אז זה לא רלוונטי שלוחו של אדם כמותו, כך הם טוענים שם. אם זה ככה זה בעצם אומר שאיסורי שבת הם איסורים על הגברא. יש עליו חובה וזה לא איסורים בחפצא, איסורים בגברא. עכשיו מכאן אפשר היה אולי להסיק שדין חצי שיעור לא יהיה באיסורי מלאכה בשבת, כי זה איסורי גברא ולא איסורים בחפצא. אבל זה לא מדויק, כי סברת רבי שמעון שקופ למשל שייכת גם כאן. נגיד שאני הוצאתי רק חצי זית ולא זית שלם מרשות היחיד לרשות הרבים. אז ברור שיש פה איזשהו חוסר מנוחה של האדם, לא שבת בשבת ברמה נמוכה. אבל אם להוציא זית זה נקרא לא לנוח בכלל, אז להוציא שליש זית זה נקרא לא לנוח חלקי. ולכן היה מקום להגיד שסברת רבי שמעון שקופ קיימת גם באיסורי מלאכה בשבת. אבל זה הכל כאשר אנחנו מדברים על חצי חפצי, כן, חצי בחפץ עצמו. כשאני מדבר על חצי שיעור שיש שיעור כמה צריך להיות הגודל של החפץ או הכמות של החפץ, והחצי שיעור זה שאנחנו מדברים על חלק מהכמות של החפץ. אבל באיסורי שבת יש עוד שתי אפשרויות, שתי סיטואציות שבהן יכול לבוא איסור חצי שיעור. למשל, העברת שתי אמות ברשות הרבים במקום ארבע אמות, או אמה אחת במקום ארבע אמות. כן, העברת ארבע אמות ברשות הרבים כן זה מעביר, זה תולדה של מוציא, והעברה של אמה אחת או של שתיים, לכאורה אפשר היה לדון מדין חצי שיעור שיהיה אסור מדאורייתא. עוד פעם, לא תהיה על זה סקילה, אבל יהיה אסור מדאורייתא. עכשיו פה למה זה שונה מהמקרה הקודם? כי פה אין חפץ שאני לקחתי חלק מהשיעור של החפץ, שהכמות של החפץ חסרה. זה חלק מפעולה, זה לא חלק מחפץ. אוקיי, לכן זו סיטואציה נוספת שיכול לעלות דין חצי שיעור באיסורי שבת. אבל כמו שאמרתי קודם, את סברת רבי שמעון שקופ אפשר גם להגיד כאן. כי אם הלכת ארבע אמות ברשות הרבים, אז לא נחת בשבת. אז אם הלכת אמה אחת, גם כן לא נחת. זה חוסר מנוחה אולי ברמה נמוכה יותר, אבל עדיין יש פה איזשהו חוסר מנוחה. אז הסברה של רבי שמעון שקופ בהחלט יכולה להיאמר גם על החצי שיעור מהסוג הזה. אבל יש חצי שיעור מסוג שלישי בהלכות שבת ששם קשה מאוד להגיד את הסברה של רבי שמעון שקופ. למשל, בתחילת מסכת שבת המשנה מדברת על בעל הבית והעני, כן מכירים את זה על הגדרת מלאכת הוצאה. אז מה קורה אם בעל הבית עושה עקירה והעני עושה הנחה? או בעל הבית עושה עקירה ולא נעשית הנחה? או העני עושה הנחה אבל אף אחד לא עוקר? אז בכל המקרים האלה אין איסור דאורייתא, יש איסור דרבנן אבל לא איסור דאורייתא. שואלים המפרשים, למשל השפת אמת שם במקום, למה שלא יהיה דין חצי שיעור? אתה עשית רק עקירה ולא הנחה, או רק הנחה ולא עקירה, שזה ייאסר מדאורייתא מדין חצי שיעור. בהוצאה צריך עקירה והנחה, אתה עשית רק עקירה או רק הנחה, אז עשית חצי שיעור מאיסור מלאכת הוצאה. אז על זה אומר השפת אמת, הוא שואל את השאלה הזאת. שם במשנה שניהם פטורים, כן זה עוקר וזה מניח, שניהם פטורים. לכאורה נראה דמכל מקום אסור מן התורה ככל חצי שיעור. ככל חצי שיעור, בפרט העוקר דחזי לאצטרופי גם הנחה. מה הוא הוסיף פה? ההוספה הזאת זה מה שדיברנו על יום כיפור, זוכרים? שאם אתה אומר לי שמי שמניח זה לא חצי שיעור, למה? כי זה לא חזי לאצטרופי, ברגע שהוא הניח אז אין כבר, העקירה כבר לא רלוונטית, הוא כבר הניח. אבל אם מישהו עוקר הוא יכול אחרי זה לצרף לזה הנחה, אחרי זה להניח ואז זה יהיה ממש איסור שלם. אתם רואים איפה הוא תפס את חזי לאצטרופי, לא כמו רבי שמעון שקופ, אלא זה איזשהו סייג דאורייתא. ואז הוא אומר, אם ניתן לך לעקור, אחרי זה אתה יכול גם להגיע להנחה. אבל אם ניתן לך להניח, אין חשש שתעקור קודם, זה כבר עבר השלב של העקירה, זה רק אנחנו אומרים שאתה הניחת. לכן שם בכלל לא שייך לדבר על חצי שיעור. אבל על עקירה למה אנחנו לא אוסרים מדין חצי שיעור? ככה, ככה הוא שואל. שואל השפת אמת. וכן היה אפשר לפרש הא דאמרינן בגמרא פטורי דאתי לידי חיוב חטאת כחשיב משום דמדאורייתא אסור. ודלא אתי לחטאת כגון הנחה לפירוש רש"י דמן התורה מותר לא חשיב. כן? כי הנחה בכלל לא שייך להגיע לאיסור תורה כי אתה את ההנחה כבר לא עשית, את העקירה כבר לא עשית. אכן מרש"י משמע וכן כתב הראש בהדיא דרק מדרבנן אסור. זו לא איסור דאורייתא ללא סקילה משעוקר ולא מניח אלא זה איסור דרבנן. וזה כמובן מעורר את השאלה למה שזה לא יהיה איסור דאורייתא מדין חצי שיעור? וגם אומר השפת אמת בכל איסורי שיעורי דשבת לא מצאתי מפורש בגמרא שיהיה איסור תורה בפחות משיעור משום דחזי לאיצטרופי. אז למה במלאכות שבת לא מצאנו את איסור חצי שיעור? ויש לומר דדווקא באיסורי אכילה חצי שיעור אסור מקרא דכל חלב, כמו שכתב בשו"ת חכם צבי הזכרתי אותו. אכן ברש"י לקמן בדף ע"ד נראה אותו בהמשך מבואר דגם באיסורי שבת חצי שיעור אסור מן התורה. ובלחם משנה דבחצי שיעור איכא עשה וביום השבת תשבות, ועיין במשנה למלך ובפרי מגדים בפתיחה מה שכתבו מדברי הטור. מיהו נראה אומר השפת אמת דהכא לא מיקרי חצי שיעור אלא חצי מלאכה ולא נאסר זה כלל, מה שאין כן לחצי כזית חלב דאיסור הוא וחסר השיעור. אומנם בלשון הרמב"ם הוא מדייק והסמ"ג ועוד ובטור הוא קצת מדייק שאולי יש פה חצי שיעור אבל אבל בתפיסה הפשוטה הוא אומר ברש"י ובראש ברור שזה רק איסור דרבנן. למה אין פה את איסור חצי שיעור? כי זה חצי מלאכה ולא חצי שיעור. מה הכוונה חצי מלאכה ולא חצי שיעור? אז דיברנו על זה קודם שיש חצי שיעור שהוא חצי חפצי, כן? שאנחנו בעצם מדברים על על להוציא שליש זית במקום זית שלם. יש שיעור יש חצי שיעור שהוא להעביר אמה אחת ברשות הרבים ולא ד' אמות ברשות הרבים, שזה כבר לא חצי חפצי אבל זה חצי ממלאכה. עדיין הסברא של חזי לאיצטרופי קיימת פה, גם פה. הסברא של רב שמעון. לא רב שמעון בעצם גם לפי האחרונים שזה סייג. עשו אמה כי אתה יכול אחרי זה להמשיך עוד שלוש אמות ולעבור איסור דאורייתא, זה גם סברת הסייג שייכת שם. במובן הזה זה לא דומה מאיסורים על החפצא ומחצי שיעור חפצי. אבל כאן כשאתה עשית עקירה ולא עשית הנחה, אומר השפת אמת זה חצי ממלאכה זה לא חצי שיעור. מה הוא מתכוון לומר? מתכוון לומר חצי שיעור זה אומר שכל מה שחסר זה רק הכמות. איכות האיסור קיימת גם בשליש, הכמות של כזית שלם חסר רק כמותית כי צריך כמות מינימלית כדי להעניש. אז שייכת סברת חזי לאיצטרופי. אבל פה כשאתה עשית עקירה מה שחסר זה לא עוד עקירה, מה שחסר זה הנחה, זו סוג אחר של פעולה. אז יכול להיות שפעולת הוצאה היא משמעותית רק אם היא מורכבת מעקירה פלוס הנחה. אבל אם יש עקירה לבד אתה לא יכול להגיד שזה חצי מהוצאה, זה חצי איכותי זה לא חצי כמותי. לא חסר פה רק הכמות, יש את כל האיכויות שיש באיסור השלם וחסרה רק הכמות. פה זה לא נכון, חסרה האיכות של המלאכה השלמה. מלאכה זה עקירה והנחה, אם עשית רק עקירה לא עשית כלום. ואז בכלל לא יהיה איסור דאורייתא בחצי שיעור במצב כזה. כאן אין את הסברא של רב שמעון לגבי חזי לאיצטרופי, סליחה, אין את הסברא של רב שמעון שחזי לאיצטרופי אבל את הסברא של האחרונים של סייג דאורייתא כן יכולה להיות פה, נכון? האחרונים יכולים להגיד אם אתה עשית עקירה הרי אחרי זה אתה יכול להגיע ולעשות גם הנחה ואז תגיע לאיסור תורה. אז סייג, מי שרואה בחצי שיעור סייג דאורייתא בהחלט יכול להגיד שיש דין חצי שיעור גם בעקירה בלי הנחה. אבל הסברא של רב שמעון של חזי לאיצטרופי היא לא שייכת בחצי מלאכה היא שייכת בחצי שיעור לא בחצי מלאכה. וזה מה שאומר כאן השפת אמת. לכן לפי רש"י והראש לא שייך חצי שיעור בחצי מלאכה. מה שהוא מדייק מהרמב"ם ומהטור ומהסמ"ג שעקירה לבד זה חצי שיעור שזה אסור דאורייתא רק לא נסקלים על זה, זה כנראה ילך אולי לפי התפיסה שחצי שיעור זה סייג דאורייתא או משהו כזה. שאז באמת אם עקרת יכול להיות שאתה תבוא גם להניח. כמובן שלפי זה יצא שמה שכתוב במשנה שאם אחד עקר והשני הניח או שסתם אחד עקר ואף אחד לא הניח אז הוא פטור. פטור הכוונה פטור מעונש לפי זה אבל איסור שקיים הוא איסור דאורייתא של חצי שיעור שהרמב"ם והטור עם השפת אמת מדייק בהם נכון והסמ"ג. אז איסור חצי שיעור זה איסור דאורייתא ומה שכתוב פטור הכוונה פטור מעונש לא פטור הכוונה איסור דרבנן. הגישה הפשוטה שזה איסור דרבנן זה רש"י והרא"ש ואז אני אומר בגלל שסברת חזי לאצטרופי של רבי שמעון שקופ לא שייכת בחצי מלאכה, היא שייכת בחצי חפצא או בחצי פעולה אבל לא בחצי מלאכה, חצי איכותי של מלאכה. שנייה אחת. כן, הרמב"ם בפרק י"ח הלכה כ"ג כ"ד כותב כך: המוציא חצי שיעור פטור וכן כל העושה מלאכה מן המלאכות חצי שיעור פטור. הוציא חצי שיעור והניחו וחזר והוציא החצי האחר חייב. ואם קדם והגביה חצי הראשון קודם הנחת החצי השני נעשה כמי שנשרף ופטור. כן, הוציא חצי שיעור וחזר והוציא חצי שיעור בהעלם אחד לרשות אחת חייב, לשתי רשויות אז פטור וכן הלאה. העניין הנורא חשוב זה המשפט הראשון בהלכה הראשונה: וכן כל העושה מלאכה מן המלאכות חצי שיעור פטור. מה רואים כאן? לפי הרמב"ם אין דין חצי שיעור בשבת. ככה נראה לכאורה נכון? באופן כללי. עכשיו יותר מזה, הוא מדבר על חצי שיעור בפשטות הכוונה לחצי חפצא, מי שהוציא פחות מכשיעור. אם בזה אין דין חצי שיעור אז בחצי מלאכה משני סוגים אחרים או שתי אמות מתוך ארבע או עוקר בלי הנחה ודאי שלא יהיה דין חצי שיעור. כי הרי חצי חפצא זה הרבה יותר סברא להגיד שיהיה שם דין חצי שיעור מאשר בחצי מלאכה. אז אם אפילו בחצי חפצא הרמב"ם אומר שבהלכות שבת אין דין חצי שיעור אז גם בשני הסוגים הבאים קל וחומר שהוא יגיד שאין דין חצי שיעור. אמנם לא לגמרי בטוח שאפשר לדייק את זה ברמב"ם כאן. למה? כי הרמב"ם כשהוא אומר מי שהוציא חצי שיעור פטור מה הכוונה פטור? אולי פטור מעונש אבל אסור דאורייתא? מלקות לא יהיה כאן אבל יכול שהאיסור הוא איסור דאורייתא. כשאנחנו קוראים פטור הכוונה פטור אבל אסור מדרבנן אבל בפשטות יכול להיות פטור אבל אסור מדאורייתא, פטור מעונש אבל אסור דאורייתא ואז יש פה דין חצי שיעור. אני חושב זה אמנם פירוש אפשרי ברמב"ם ויש כאלה שרצו להבין בו כך, לפי הדיוק של השפת אמת למעלה שראינו זה כנראה מה שיוצא כי הוא מבין שלפי הרמב"ם יש דין חצי שיעור בהלכות שבת ואז מה שכתוב פה פטור הכוונה פטור מעונש אבל אסור דאורייתא. אבל זה לא סביר. זה לא סביר כי אז מה שהרמב"ם בסך הכל אומר יש פה את דין חצי שיעור, אתה לא צריך פה לפרט, דין חצי שיעור נכון בכל התורה. כשאנחנו קוראים פה את הרמב"ם בפשוטו נראה שהוא בא לומר שבהלכות שבת אין את דין חצי שיעור, לא שהוא פטור מעונש. המוציא חצי שיעור פטור, אין, זה לא איסור דאורייתא כמו בכל שאר התורה, זה איסור דרבנן. נדמה לי שבאמת עכשיו אני חושב על זה הרמב"ם מגדיר את המושגים פטור מותר וחייב בהלכות שבת ונדמה לי שהוא כותב בפירוש שפטור הכוונה דרבנן, איסור דרבנן. שנייה אחת. כן, הנה תראו, פרק א' הלכה ג' מהלכות שבת. רואים? כל מקום שנאמר בהלכות שבת שהעושה דבר זה חייב, הרי זה חייב כרת. ואם היו שם עדים והתראה חייב סקילה, ואם היה שוגג חייב חטאת. וכל מקום שנאמר שהעושה דבר זה פטור, הרי זה פטור מן הכרת ומן הסקילה ומן הקורבן, אבל אסור לעשות אותו דבר בשבת ואיסורו מדברי סופרים, הרחקה מן המלאכה. וכל מקום שנאמר מותר, הרי זה מותר לכתחילה. אז בעצם יוצא מכאן שכשכתוב פטור, הכוונה לאיסור דרבנן, נכון? מדברי סופרים. אז לא סביר שזה איסור דאורייתא רק שלא נענשים עליו, איסור של חצי שיעור. אמנם נכון שיש ברמב"ם בכמה מקומות, יש ברמב"ם ביטויים שבהם משתמע שיש איסור, יש לפעמים מצב שאתה עובר איסור דאורייתא בשבת למרות שאתה לא נסקל, אבל זה עדיין איסור דאורייתא. למשל שבות בשבת, בכמה מקומות משמע ברמב"ם שזה איסור דאורייתא, כמו הרמב"ן בפרשת אמור ועוד. למרות שזה לא נכנס לשום קטגוריה שלו מתוך מה שקראנו עכשיו, כי חייב זה חייב כולל סקילה, פטור הכוונה איסור דרבנן ומותר זה מותר לגמרי. אז איך כותבים משהו שהוא אסור מן התורה? או שכותבים אסור מן התורה או שכותבים אינו חייב, לא כותבים פטור אלא אינו חייב. אינו חייב פירושו באת לשלול מהעונש, אבל זה לא אומר משהו לגבי האיסור. אז אולי בדוחק אפשר להגיד כמו השפת אמת שכשהרמב"ם אומר פטור בחצי שיעור בשבת הכוונה לדין חצי שיעור הרגיל. שיש איסור ופטור מהעונש. אבל אומר פשט הרמב"ם לא נראה כך, כי גם מלשונו נראה שהוא בא לומר שאין בכלל את דין חצי שיעור במצב כזה, וגם בגלל המילון שהוא קבע בתחילת פרק א' אומר שכשאני כותב פטור הכוונה איסור דרבנן. לכן יותר סביר שבאמת אין בכלל איסור חצי שיעור בהלכות שבת. איך להבין את הדבר הזה? המשנה ברורה למשל טוען שבאמת הרמב"ם אומר שחצי שיעור אסור מן התורה גם בשבת, סימן שמ"ב. אבל זה לא סביר. ולמה באמת לא? למה באמת בכל הלכות שבת לא יהיה דין חצי שיעור? אז אם אני מבין שהלכות שבת זה הכל איסורים על הגברא או חובת שביתה בעצם שמוטלת על הגברא, אז יש מקום לומר את מה שאמרתי לגבי איסורי דרבנן, לגבי מה שאמרתי קודם גם לגבי שבת עם הבית מאיר והחתם סופר. שבאיסורי גברא לא שייך דין חצי שיעור. חצי שיעור נאמר על החפצים, לא על הגברא. ולכן באיסורי שבת, גם אם מעורבים שם חפצים, כשאני מוציא חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים, אבל סוף סוף האיסור הוא לא איסור על החפץ אלא איסור על הגברא, וכיוון שכך אם הוצאתי חצי שיעור אז אין עליי איסור, אין איסור תורה, אין דין חצי שיעור בהלכות שבת. בוודאי ובוודאי כאשר אני מדבר על חצי באיכות, כמו מי שרק עקר או רק הניח. אפשר לנסח את זה בניסוח אחר, אני אומר כך. כאשר אני מוציא שליש זית מרשות היחיד לרשות הרבים, זה לא שהוצאתי הוצאה מלאה חפץ שהוא חלקי, שליש זית, אלא עשיתי פעולה שהיא פעולה חלקית. זה גם חלק ממלאכה ולא חלק מהחפץ, כיוון שהאיסור הוא איסור על פעולת ההוצאה של החפץ, לא איסור על החפץ, ופעולת ההוצאה נעשתה פה באופן חלקי. אז גם זה רק חלק ממלאכה ולא חלק מהחפץ, אפילו שפה זה חצי חפצי. בגלל ההגדרה של איסורי שבת שהם איסורי מלאכה על הגברא, כשאני מוציא חפץ חלקי זה בעצם פעולה חלקית ולא חפץ חלקי. בשבת בדף ע"ד, זה מה שהזכיר השפת אמת, הגמרא אומרת כך. אלא אמר רב חסדא בורר ואוכל פחות מכשיעור בורר ומניח פחות מכשיעור, וכשיעור לא יברור ואם בירר חייב חטאת. מתקיף לה רב יוסף. וכי מותר לאפות פחות מכשיעור? מה זאת אומרת, איך אתה אומר בורר ומניח, בורר ואוכל כאילו לכתחילה? הרי וכי מותר לאפות פחות מכשיעור? אז אומר רש"י, וכי מותר לאכול פחות מכשיעור, לאפות פחות מכשיעור? נהי דחיוב חטאת ליכא, איסורא מיהא איכא, דקיימא לן חצי שיעור אסור מן התורה בפרק בתרא דיומא. והיכי קתני בורר לכתחילה? אז ברש"י פה כתוב שיש דין חצי שיעור גם בהלכות שבת, מפורש. ומה שכתוב פה פטור, הכוונה פטור מעונש אבל אסור מדאורייתא. אוקיי? כמו מה שהמשנה ברורה לומד ברמב"ם, שזה לא פשט הרמב"ם, אבל ברש"י זה באמת מה שכתוב. אפשר להביא עוד עוד מקורות שונים בראשונים לכאן ולכאן אם יש דין חצי שיעור או אין דין חצי שיעור באיסורי שבת. אבל עוד פעם, ברוב המקומות המקורות שמביאים כתוב בהם שפטור. עכשיו אם פטור תמיד עולה הדילמה מה הכוונה פטור. פטור הכוונה זה איסור דרבנן ואין דין חצי שיעור בהלכות שבת או שפטור הכוונה פטור מעונש אבל יש עדיין איסור דאורייתא של חצי שיעור גם בהלכות שבת. הדברים, מה? הדברים של השפת אמת בעצם נמצאים גם במאירי בשבת בדף ג', הוא שואל למה עקירה בלי הנחה לא אסורה מן התורה הרי יש חצי שיעור? ואז הוא אומר שחצי שיעור כשיש איסור לפנינו וחסר רק בשיעור, וכשחסר במלאכה עצמה לא, כן זה לא שייך לאסור את זה. המגן אברהם כותב את זה ועוד. זאת אומרת אז רואים היסוד הזה שגם הפרי מגדים ואז כולם אומרים שזה בעצם זה חצי מלאכה, זה לא מלאכה שלמה על חצי שיעור. וחצי מלאכה זה לא זה לא איסור של חצי שיעור. מה קורה למשל במי שמבשל בשיעור שהוא פחות מבן דרוסאי? זאת אומרת מגיע ליד סולדת כמובן כי אם לא מגיע ליד סולדת אז בכלל לא לא עשה פה כלום. אבל זה מגיע ליד סולדת אבל התבשיל כשלעצמו עדיין לא התבשל, אין בו את שליש הבישול כתבשיל בן דרוסאי. מה הדין במצב כזה? אז החזון איש בסימן נ' הוא טוען בדעת הרמב"ם שיש בו איסור ויכול להיות אפילו שזה איסור תורה מדין חצי שיעור. איך זה מתיישב עם הרמב"ם שראינו למעלה שאומר שאין דין חצי שיעור בתורה בהלכות שבת סליחה? החזון איש כנראה למד כמו המשנה ברורה שהרמב"ם אומר פטור הכוונה פטור מעונש אבל אבל זה אסור מדין חצי שיעור. יש בקרית ספר של המבי"ט כן על הרמב"ם בפרק י"ח בהלכות שבת, הוא כותב שהטעם של הרמב"ם שהוא לומד שאין חצי שיעור בהלכות שבת והוא טוען שזה התמעט מבעשותה, שזאת לא עשייה. ומשמע שהוא הבין שבכל מלאכות שבת אין דין חצי שיעור כי יש דרישה שזאת תהיה עשייה. זוכרים שדיברתי על גרמא אז דיברתי שם על זה שעשייה אמר רחמנא וליכא, בעשותה, עשייה אמר רחמנא וליכא, אומרת הגמרא בפרק כל כתבי הקודש. אז יש דרישה בהלכות שבת שזאת תהיה עשייה לכן גרמא יהיה פטור לפי השיטות שגרמא באמת לא נאסר בשבת. אותו דבר גם פה, שאתה עושה חצי שיעור בעצם אין פה את העשייה. וכמובן שאם אתה לומד את זה מבעשותה הוא ממציא דרשה כן אין לזה מקור מקור בחז"ל. אבל גם נגיד שאני מקבל את הדרשה הזאת עדיין הדרשה הזאת מניחה איזשהו סוג של הנחה צריך לשים לב לזה, שלעשות חצי שיעור בשבת זה זה חסר בעשייה. כי היה מקום להגיד לא, זאת עשייה מלאה וחסר בשיעור החפץ שעליו עשית את העשייה. כן כשהצאתי מרשות היחיד לרשות הרבים חפץ שהוא שליש זית מזון כן שהוא שליש זית, אז זה עשייה מלאה עשיתי הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים חסר בשיעור של החפץ. הוא מבין שלא, חסר בשיעור של העשייה. למה? כי פעולת ההוצאה בשבת היא הפעולה האיסור של הפעולה הוא איסור של פעולה של הגברא ולכן השיעור שניתן שמה הוא שיעור בפעולת הגברא הוא לא שיעור בחפצא ואם חסר בשיעור אז זה אומר שלא עשית הוצאה מלאה, לא שעשית הוצאה מלאה על חפץ שהוא יותר קטן. אוקיי. מבחינת ההלכה, אז הפרי מגדים פוסק שאין שיעור חצי שיעור בשבת, אין איסור חצי שיעור בשבת, וכך גם המבי"ט בקרית ספר, אבל בשולחן ערוך יש גם כן ניסוח שתמיד מבלבל, כי בשולחן ערוך יש כאן נושא כלים שהבינו שהוא תפס שיש איסור. תראו את השולחן ערוך פה ש"מ. אסור ליטול שערו או ציפורניו, בין ביד בין בכלי, בין לעצמו בין לאחרים, וחייב על שתי שערות. איך אתם מבינים את זה? חייב, זה כאילו שזה דאורייתא ממש. חייב. נראה שיש איסור חצי שיעור בשבת, נכון? כדאורייתא, כן. הוא בעצם מכניס את הכל לאותו איסור, אפילו בשערה אחת. חיוב יש רק בשתי שערות. חיוב, אבל האיסור קיים בשערה אחת. אז על פניו הקריאה הפשוטה היא שמדובר בדין חצי שיעור הרגיל. אבל כך גם כן כותב המגן אברהם. שתי שערות, אבל באחת הוא אומר איכא איסורא כמו כל חצי שיעור. כך נראה לי פשוט דלא כהעיר שושן. ובהעיר שושן כתב ב' דינים ולא ראה בסימן זה, ר' סימן של"ח ועוד. וגם משנה ברורה כותב: וחייב על שתי שערות, ושער אחד יש בו איסור דאורייתא כמו כל חצי שיעור של כל האיסורים. וכן הדין בכל מלאכות שבת, לא בעינן בהו שיעור לעניין איסור אלא לעניין חיוב חטאת. אבל מה סבר העיר שושן? העיר שושן אומר שלא, אין איסור חצי שיעור. אז איך הוא קרא את השולחן ערוך? אסור ליטול שערו, הכוונה איסור דרבנן. לא איסור דאורייתא של חצי שיעור, איסור דרבנן. בשתי שערות יש איסור דאורייתא ואתה גם חייב. במיוחד בשולחן ערוך צריך לזכור שבשולחן ערוך זה ספר שהוא בעצם ספר הלכתי, הוא לא ספר למדני. אז הוא לא מקפיד על השיוך המהותי של האיסורים. הוא כותב את ההנחיות המעשיות. אז מעשית זה נכון, אסור להוציא שערה אחת, משתי שערות אז אתה חייב. זה שהוא כתב את זה בהלכה אחת, זה לא אומר שהאיסור הוא אותו איסור בשניהם וכל ההבדל הוא רק לעניין העונש, אלא שזה אסור וזה חייב. למה זה אסור? אולי מדין חצי שיעור, אולי סתם מדין דרבנן אחר לא קשור לחצי שיעור. כי ברמב"ם יש כלל כזה שהמיקום של ההלכה והניסוח של ההלכה הם מדויקים, אפשר להסיק מזה מסקנות. בשולחן ערוך זה ממש לא כך. שולחן ערוך גם מערבב לפעמים דיני דאורייתא, מנהגים, דיני דרבנן, ולא מקפיד על הניסוחים שלו. זה מין ספר הלכתי כזה שבא להגיד לך מה מותר ומה אסור לעשות. לא נכנס להבנות ולרעיונות, אלא הוא מסכם לך מה מותר ומה אסור. לכן קשה מאוד לדייק מהשולחן ערוך למה כוונתו. וזה מה שהעיר שושן בעצם טוען, שכשכאן אומר שפה אסור לעשות שערה אחת הכוונה איסור דרבנן. מאיפה בא האיסור דרבנן הזה? אם זה דין חצי שיעור אז אני מבין, זה איסור חצי שיעור כמו בכל התורה גם בהלכות שבת. אבל אם אין דין חצי שיעור כמו העיר שושן ויש רק איזשהו איסור דרבנן, מאיפה בא האיסור דרבנן הזה? מה אנחנו ממציאים איסורי דרבנן? מאיפה זה בא? אני מניח, אפשר להגיד את זה בשתי צורות. צורה אחת, הרי אנחנו יודעים שגם ריש לקיש שאומר שאין איסור חצי שיעור אומר שיש דין דרבנן. יש איסור דרבנן חצי שיעור. עכשיו אנחנו פוסקים כמו רבי יוחנן. אבל בהלכות שבת שגם לפי רבי יוחנן אין איסור דאורייתא של חצי שיעור, זה ודאי לא יותר גרוע מריש לקיש שלפחות איסור דרבנן יהיה. תבינו שלפי ריש לקיש כשאתה אומר שיש איסור דרבנן בחצי שיעור, זה לא איסור דאורייתא של חצי שיעור, זה גזירה דרבנן. הגזירה דרבנן הזאת בפשטות קיימת גם בשבת. אז רבי יוחנן אומר לו עזוב, אין צורך לגזירה דרבנן כי בכל התורה זה אסור מן התורה חצי שיעור. אבל בשבת שאין איסור מן התורה על חצי שיעור, אז בהחלט יכול להיות שנשארת הגזירה דרבנן של ריש לקיש. זאת אפשרות אחת. אפשרות שניה, והיא אפשרות שהיא בעייתית בעיניי אבל אי אפשר להכחיש את זה שזה מופיע בהרבה פוסקים. הרבה פוסקים מבינים מין חוש ריח כזה שאומר לא יכול להיות שאני אתיר חצי שיעור. אם זה לא אסור דאורייתא, אז אסור דרבנן. לא יכול להיות שזה מותר, זה לא הגיוני. מה זאת אומרת לא הגיוני? לא הגיוני הכוונה שהיה ראוי לאסור? ראוי זה יפה מאוד, אבל כל עוד לא ישב בית דין ואסר, אז זה לא יהיה אסור. זה שראוי לאסור אז מה? עכשיו מתברר שהרבה מאוד פוסקים כבר בראשונים, זה לא המצאה חדשה, מגיעים למסקנה מסוימת שבסיטואציה כלשהי לא יהיה איסור דאורייתא, אבל ליבם לא נותן להם להתיר לגמרי כי ברור שדבר כזה צריך להיות. וזה אסור מדרבנן. עכשיו ואני כל השנים רבות כבר היה קשה לי על העניין הזה. מה זאת אומרת איך אתה יכול להחליט מסברתך שזה אסור מדרבנן? בשביל שאיסור דרבנן יהיה תקף, צריך שישב בית דין מוסמך, שיש לו סמכות מכוח לא תסור, ויקבע גזירה או תקנה, או מה שלא יהיה, ואז יש איסור דרבנן. אתה בתור פוסק, חשוב ככל שיהיה, אתה לא סנהדרין. אתה יכול להגיד אם הייתי סנהדרין, היה ראוי לאסור דבר כזה מדרבנן. בסדר, אם היית, אבל אתה לא. אז אתה יכול להגיד ראוי לאסור. אתה לא יכול להגיד אסור. כל עוד לא קבעה, כל עוד לא היה בית דין שקבע איסור על הדבר הזה, אי אפשר להגיד שהוא אסור. אז ראיתי באיזשהו לפני כמה שנים, ראיתי בחזון איש שמרגיש בקושי הזה, איך פוסקים מרשים לעצמם על כל צעד ושעל להכריז על דברים שהם אסורים מדרבנן. אם אין לך מקור שאסר אותו, אז זה לא יכול להיות אסור מדרבנן. אז הוא אומר שכנראה חכמים הקדמונים, אלו שישבו בסנהדרין, ייפו את כוחם של חכמי כל הדורות לקבוע בכל מקום שבו ראוי לאסור לקבוע איסור. זאת אומרת, אנחנו אוסרים ומשאירים לחכמי הדורות לקבוע איפה יחול האיסור הזה ואיפה לא. זה כנראה פיקציה, זאת אומרת, אף פעם לא הייתה באמת ישיבה של סנהדרין שעשתה את זה. אבל זה איזושהי ראייה של פיקציה הלכתית או פיקציה משפטית, שבעצם אומרת סמכותם של הדורות הקדמונים שישבו בסנהדרין היא זו שאסרה את כל מה שהפוסקים היום אומרים שצריך לאסור מדרבנן. טוב, המצאה מאוד מוזרה, ואני לא חושב שאפשר להסתמך עליה למעשה, ולכן לדעתי כל מה שהפוסקים אומרים, כן, למשל, למה אסור לנסוע על אופניים? מחשש שמא יבוא לתקן. יש הרבה פוסקים שאומרים שאסור, עובדין דחול. יש אחרים פוסקים אומרים, אסור בגלל חשש שמא יבוא לתקן. גזירה. חשש שמא יבוא לתקן צריך בית דין מוסמך לגזור גזירה שלא לנסוע על אופניים מחשש שמא יבוא לתקן. כל עוד בית דין לא גזר את זה, זה שאתה חושב שראוי לגזור, יפה מאוד, תקים סנהדרין ותגזור. אבל זה שראוי לגזור זה עוד לא אומר שגזרו. וכל עוד לא גזרו זה מותר. אתה יכול להגיד לי, תראה, אבל ראוי להימנע כי יש חשש שתבוא לתקן. בסדר, אני אשקול את זה, יכול להיות שאני אשמע בקולך כי באמת ראוי להימנע. אבל אם לא שמעתי ועליתי על האופניים, אי אפשר להגיד שעשיתי איסור. אף אחד לא אסר את זה, שום גורם סמכותי לא אסר את זה. אגב, מה שמוזר בעיניי זה שכנגד אלו שאומרים שלנסוע על אופניים זה עובדין דחול, ראיתי כמה וכמה פוסקים שטוענים שאנחנו לא יכולים להמציא מדעתנו איסורים חדשים של עובדין דחול. שזה מוזר בעיניי, כי עובדין דחול זה איסור שהוא בהגדרה איסור סל, וכל דבר שנראה לך עובדין דחול זאת פרשנות למושג הקדום עובדין דחול. מה הבעיה? דווקא על ההסבר שאומר שזה חשש שמא תבוא לתקן, דווקא שמה הייתי אומר, איפה יש לנו רשות להמציא גזרות חדשות מדעתנו? לא על עובדין דחול. בעובדין דחול זה סך הכל עניין פרשני. אם אתה חושב שזה באמת דבר כזה נחשב עובדין דחול, אז הוא כלול באותו איסור קדום שאסר עובדין דחול. מה הבעיה? זה באמת מוזר בעיניי. עובדין דחול גם משתנה עם המציאות. היום אופניים, נניח, אני לא בקיא בהם, זה לא עובדין דחול. אנשים עושים את זה. עובדין דחול זה בכלל בעיה קשה כי זה עניין מעגלי. ברגע שלא נוסעים על אופניים בשבת אז זה נהיה עובדין דחול. ברגע שזה נהיה עובדין דחול אסור לנסוע על אופניים בשבת ואז אתה לא יכול לצאת מהדבר הזה. אבל אם מראש היית מחליט שאפשר לנסוע על אופניים בשבת, אז זה גם לא היה עובדין דחול, ממילא לא היה מקום לאסור, ממילא אפשר היה להמשיך לנסוע. ואז זה אומר שכל הסיפור הזה מתחיל מטעות. ובהתחלה אסרו את זה, בהתחלה אסרו את זה הלכתית, נגיד מחשש שמא יבוא לתקן. ברגע שכולם לא נוסעים זה הפך לעובדין דחול. הגזירה שמא אפשר לתקן היא לא תקפה כי אנחנו לא יכולים לחדש מדעתנו. אומרים, כן, אבל זה עובדין דחול. לא, זה עובדין דחול רק בגלל שאנשים חשבו שיש גזירה שאוסרת ולכן לא נוסעו. אבל אם לא היו, אם כן היו נוסעים, אז זה לא היה עובדין דחול, אז היו עושים את זה גם בשבת. עובדין דחול זה מאוד שאלה שנראית קצת שרירותית. הפוסקים רואים במושג עובדין דחול כמושג שיש לו איזשהו תוכן מהותי. יש דברים שלא ראוי לעשות בשבת. הם לא בודקים אמפירית מה אנשים עושים או לא עושים בשבת, אלא מה ראוי לעשות, איזשהו לא יודע בדיוק איך בודקים את זה. בפשטות עובדין דחול הכוונה מה אנשים לא עושים בשבת. ואז זה נראה עניין לגמרי מעגלי. אם החלטת שלא עושים ממילא לא עושים ממילא זה עובדין דחול. אם תחליט שכן עושים אז יעשו וזה לא יהיה עובדין דחול. זאת אומרת כן, המישהו הראשון שיתחיל לנסוע על אופניים בשבת יהיה עבריין. אלה שיבואו אחריו ימשיכו לנסוע על אופניים בשבת כי זה כבר לא יהיה עובדין דחול אז לא תהיה בעיה. וזה כבר לא יהיה עבירה. כל הסיפור הזה של עובדין דחול הוא באמת סיפור קשה מאוד. וכתוב בגמרא למשל בעוד מקומות, טוב זה הכל אותו דבר. כתוב שמי שכותב אות אחת פטור, כי כותב זה שתי אותיות, נכון? או מי שמעביר שתי אמות ברשות הרבים פטור. בכל המקומות האלו יש מפרשים שטוענים שפטור הכוונה פטור מהעונש אבל אסור בגלל איסור חצי שיעור. ובקריאה פשוטה לא נראה כך. גמרא לא תולה את זה למשל במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש. למה הגמרא לא אומרת מכאן קושיא על ריש לקיש שאומר שחצי שיעור מותר? למה הגמרא לא מקשה? לכן לא נראה שקשור לדין חצי שיעור, אז פטור הכוונה איסור דרבנן. אז רואים שבהלכות שבת אין דין חצי שיעור, אין איסור דאורייתא של חצי שיעור. אבל יכול להיות, וזה מה שכן נאמר פה קודם, שמואל מה שהוא אמר קודם, יכול להיות שבאמת הארבע אמות ברשות הרבים או השתי אותיות באיסור כתיבה הם לא עניין כמותי. אם אתה כותב אות אחת, זה לא שחצי כתבת, לא שכתבת חצי, אלא לא כתבת בכלל. זה לא נקרא לכתוב. מה זה נקרא לכתוב? אם כתבתי רק צ'ופצ'יק מתוך האות, אז זה גם כן רק כתיבה חלקית או שזה לא נקרא לכתוב בכלל? השאלה אם זה נכנס להגדרה של המלאכה. השאלה היא מה באיסורי שבת מתעסקים גם בנושא שקוראים לו הגדרת המלאכה. אם זה לא הגדרת המלאכה זה לא מלאכה. אז אני אומר השאלה אבל אם כל הדברים האלה הם לא בגדר, אם לא מוגדרים כמלאכה בכלל. כשאתה מדבר על ההגדרה, אז גם את זה אתה יכול להגיד בשתי צורות: ההגדרה במובן הכמותי, מלאכת כתיבה מוגדרת בשתי אותיות למה? כי צריך כמות של שתי אותיות כדי לעבור. אבל זה לא אומר שפעולת הכתיבה צריכה שתי אותיות. מה שאני רוצה לטעון זה לא שאיסור המלאכה בכתיבה מוגדר על שתי אותיות, אלא שפעולת הכתיבה היא לא פעולת כתיבה אם זה לא שתי אותיות. זה לא חוסר בשיעור הכמותי, אלא זה בכלל לא פעולת כתיבה. לכתוב אות אחת זה לא נקרא לכתוב. זה כמו לומר הברה אחת מתוך מילה. זה לא נקרא שדיברת רק דיברת חלקית, זה לא נקרא לדבר בכלל. זה נקרא להשמיע קול. ואז באמת לא שייך פה חצי שיעור, אבל לא בגלל שבהלכות שבת לא שייך חצי שיעור, אלא כי השיעור במלאכות המסוימות האלה הוא שיעור שמגדיר את עצם הפעולה ולא רק קובע את הכמות שנדרשת כדי לעבור כדי לחטוף עונש, להתחייב בעונש. ולכן שם לא יהיה דין של חצי שיעור. טוב, יש כאלה שרצו לטעון שחצי שיעור בשבת אסור בגלל תשבות גם בלי דין חצי שיעור הכללי, יש לחמי משנה. יש עוד קצת פרטים לדון בזה, אבל אלה עיקרי הדברים. טוב, אנחנו נעצור כאן. זהו, סיימנו את הסדרה הזאת השנה. שיהיה בהצלחה בבחינות למי שיש, בקיץ, זהו, להתראות. יישר כוח. תודה רבה. שבת שלום.