כללי המלאכות – שיעור 9

טוב, זה היום אנחנו מקליטים באודיו לצערי אבל נדפק לי פה האינטרנט במחשב. אז אנחנו נתחיל, זה עוד יש לי אבל זה בסדר. דיברנו על דין של אינו מתכוון, ראינו שהוא קיים בכל התורה, אולי זה דין אחר כמו שרב חיים אמר, זאת אומרת שני דינים שונים, אפשר לראות את זה כבר בראשונים, אלה שאומרים שלפי רבי יהודה בשבת אינו מתכוון זה רק איסור דרבנן, אז די ברור שהם בעצם רואים את אינו מתכוון של שבת כדין נפרד. זאת אומרת, רב חיים היה זה שניסח את זה אבל בעצם הדברים כבר מופיעים בראשונים. אז או שזה שני דינים או שזה דין אחד שקיים בכל התורה. היום אני רוצה להתחיל את מלאכה שאינה צריכה לגופה. מלאכה שאינה צריכה לגופה קודם כל זה דין שקיים רק בדיני שבת, לא בכל שאר דיני התורה. וזה בעצמו כבר אומר משהו על מקורו של הדין. דיברנו על מלאכת מחשבת שהדברים שיסודם במלאכת מחשבת אמורים להתקיים רק בהלכות שבת, ולכן באינו מתכוון קשה לראות בזה דין של מלאכת מחשבת, אלא אם כן אנחנו רואים שיש בשבת דין אינו מתכוון שונה מאשר דין אינו מתכוון של כל התורה, ואז הדין של שבת הוא מדיני מלאכת מחשבת. ובמלאכה שאינה צריכה לגופה זה דין שקיים רק בשבת, מתבקש לתלות את זה בדין מלאכת מחשבת אבל כמו שנראה לא בטוח שזה נכון, לפחות אפשרי לתלות את זה בדין מלאכת מחשבת. הדוגמה לדבר הזה נמצאת בחגיגה דף י', דאמר רבי אבא החופר גומא בשבת ואינו צריך אלא לעפרה פטור עליה. כמאן? כרבי שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. אפילו תימא לרבי יהודה, התם מתקן הכא מקלקל הוא. אז מדובר במישהו שחופר גומא בקרקע. הכלל הוא שאם זה בשדה אז הגומא זה חורש, ואם זה בבית אז הגומא זה בונה. בסדר, אבל זה לא משנה או שמדובר בבית או שמדובר בשדה, בכל מקרה יש פה אב מלאכה. אלא מאי? שאתה עושה את אב המלאכה הזה למטרה אחרת. אתה צריך את החול, לא את הגומא. זאת אומרת, לא צריך את הבניין בבית או את החרישה בשדה, אתה צריך את העפר, כן. אז מה קורה במקרה כזה? לפי רבי שמעון פטור, וזה נקרא מלאכה שאינה צריכה לגופה. רבי יהודה, הגמרא לא מביאה פה את דעת רבי יהודה אבל היא מתייחסת אליה. היא אומרת יש איזה שהוא תנא, רבי יהודה, שחולק על רבי שמעון, לא מופיע גם בשום מקום הדעה הזאת שרבי יהודה שהוא אומר שחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, אבל הגמרא בכמה מקומות מניחה שיש רבי יהודה כזה שרבי יהודה חולק על רבי שמעון שחייב. ואז אומרת הגמרא, במקרה של חופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה, יכול להיות שגם רבי יהודה פוטר, למה? בגלל שהוא מקלקל. זאת אומרת, אם אתה לא צריך את הדבר הזה, אתה עושה את זה בשביל החול, אבל בעצם את החרישה בשדה או את הבנייה בבית אתה לא צריך, אז יש פה מקלקל ולכן אתה תהיה פטור לא מדיני מלאכה שאינה צריכה לגופה אלא מדיני מקלקל. אז רש"י שמה כותב: חופר גומא בונה בניין הוא, כן, הוא מניח שזה בתוך בית, ואם אינו צריך לה אלא ליטול את העפר אף על פי שהבניין בנוי אינו חייב משום בונה. זאת אומרת, את הפעולה של הבנייה הוא עשה, אבל הוא לא יהיה חייב משום בונה כי הוא לא צריך את הבניין אלא הוא עשה את זה כדי ליטול את העפר. יש פה מקום להתלבט, אני אמרתי אינו צריך אבל לא בטוח שאינו צריך, הוא לא עשה את זה בשביל הבניין, מה יקרה אם הוא צריך את הבניין? הוא לא עשה את זה בשביל הבניין, הוא עשה את זה בשביל בגלל שהוא היה צריך את העפר, אבל תכלס טוב מאוד, הוא גם שמח מזה שהיה פה תוספת לבניין. מה עם זה? זה קצת מזכיר את הדיון של פסיק רישא דניחא ליה, נכון? האם פסיק רישא דניחא ליה הופך אותו בעצם כאילו למכוון מלכתחילה? אז לזה נגיע בהמשך. רש"י אומר שאינה צריכה לגופה כגון זה שאינו צריך לבניין זה, ורבי שמעון אמר מילתא גבי מוציא את המת במיטה לקוברו בשבת, וכאמר רבי שמעון פטור על הוצאה זו שבברצונו לא הייתה באה אליו ולא היה צריך לה. כן, מישהו מת לו מת בתוך הבית, הוא בעצם רוצה לפנות אותו מהבית אז הוא מוציא אותו החוצה, ההוצאה לא נעשתה. שהמת יהיה בחוץ אלא כדי שהמת לא יהיה פה. לכן זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. אומר רש"י למה, ופטור על לפי רבי שמעון הוא פטור על ההוצאה הזאת לפי שברצונו לא הייתה באה אליו ולא היה צריך לה. הוא היה מעדיף שבכלל המת הזה לא ימות ולא שום דבר. המת הוא מת מה לעשות אני צריך להוציא אותו החוצה. פה כבר יש איזושהי הנחה מסוימת לגבי ההגדרה של מלאכה שאינה צריכה לגופה שברצונו לא באה לו. אנחנו עוד נדבר על זה בהמשך לפי רש"י. אפילו תימא לרבי יהודה דפליג עליה, מודי בהא חופר גומא, דאילו התם הקובר את המת מתקנו והאי חופר גומא מקלקל הוא את חצרו. בקובר את המת אז הוא מתקן את המת, לכן שם רבי יהודה מחייב. אבל פה בחופר גומא אז רבי יהודה בעצם אומר שהוא מקלקל את החצר ולכן גם אם מדין מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא לא פוטר רבי יהודה, אבל מדין מקלקל הוא יפטור אותו. הזכרתי שאין מקור אמיתי שבו אנחנו רואים את דעת רבי יהודה, אז תוספות מעיר על זה בשבת בדף צ"ד. תוספות אומר "את המת במיטה חייב", נראה לר"י דמהכא קים לן בכל דוכתא דאית ליה לרבי יהודה מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה. דמסתמא תנא קמא דרבי שמעון היינו רבי יהודה. כי ההיא דלעיל זה אינו יכול וזה אינו יכול דתנא קמא דרבי שמעון היינו רבי יהודה כדמוכח בגמרא. והרשב"א אומר דיש להביא מדתנן לעיל, זה לא הרשב"א הספרדי אלא זה הר"ש מבעלי התוספות, דיש להביא מדתנן לעיל רבי יהודה אומר אף המוציא משמשי עבודה זרה דהוה מלאכה שאינה צריכה לגופה. בקיצור יכול להיות שיש איזשהו מקור עקיף לזה שרבי יהודה חולק על רבי שמעון, אבל לא משנה כרגע מה המקור, ברור שיש רבי יהודה כזה. הגמרא מניחה שיש מחלוקת בין רבי יהודה לבין רבי שמעון כמו המחלוקת ביניהם שאנחנו מכירים בדבר שאינו מתכוון. מחלוקת מקבילה, רבי שמעון פוטר גם פה וגם פה, רבי יהודה מחייב גם פה וגם פה. עכשיו מה קורה במלאכה שאינה צריכה לגופה מבחינה הלכתית? לפי רבי יהודה חייב במלאכה שאינה צריכה לגופה בלי המקלקל, בהנחה שהוא לא מקלקל הוא חייב. לפי רבי שמעון יש פה איסור דרבנן. אתם רואים את הלשון של רבי שמעון, רבי שמעון פוטר. פטור אבל אסור. יש איסור דרבנן. זה בניגוד לאינו מתכוון שבאינו מתכוון זה מותר לגמרי לפי רבי שמעון. ולפי רבי יהודה באינו מתכוון של שבת זה איסור דרבנן לחלק מהראשונים. אינו מתכוון שבכל התורה זה אסור מן התורה, אינו מתכוון של שבת זה איסור מדרבנן. במלאכה שאינה צריכה לגופה זה איסור דאורייתא. זאת אומרת כל אלה הם אינדיקציות לזה שדין מלאכה שאינה צריכה לגופה ודין אינו מתכוון הם שני דינים שונים. זאת לא אותה מחלוקת, גם לפי רבי שמעון זה לא אותו דין וגם לפי רבי יהודה זה לא אותו דין, לפחות לפי חלק מהראשונים. האמת שיש מהאחרונים שצידדו בזה שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא איסור תורה או איסור דרבנן יותר חמור. שולחן ערוך הרב כותב שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא איסור יותר חמור משאר השבותים. למה? כי יש מצבים שאם אתה תעשה את זה לגופו אתה יכול להגיע לאיסור תורה, ולכן החמירו יותר באיסור דרבנן של מלאכה שאינה צריכה לגופה יותר משאר שבותים, אבל עדיין הוא תופס שזה איסור דרבנן. אבל יש פני יהושע שאני פעם איתרתי אותו, אני לא זוכר כרגע איפה הוא, אני אביא מקור שמצטט אותו רק, שהוא רוצה לטעון שיש ממש איסור תורה במלאכה שאינה צריכה לגופה. רק פטור מקורבן. זאת אומרת אין חיוב מיתה וקורבן אבל זה איסור תורה כעין איסור שבות לפי הרמב"ן שדיברנו עליו. יש איסורי תורה שהם לא איסורי מלאכה בשבת, אז הפני יהושע רוצה לטעון שמלאכה שאינה צריכה לגופה זה לא סתם יותר חמור כמו שאומר שולחן ערוך הרב משאר שבותים, אלא זה ממש איסור תורה רק אין מיתה וחטאת. איפה אפשר לראות לזה השלכה? יש פרק בשבת פרק ט"ז לגבי כל כתבי הקודש. כל כתבי הקודש מצילים אותם מפני הדליקה. כשפורצת דליקה בשבת אז יש איסור לכבות את הדליקה ויש איסור להציל דברים מהדליקה. להציל את הרכוש שלי מתוך הדליקה אני אמור לתת לבית שלי להישרף על כל תוכנו, כל תכולתו בשבת. למה? הגמרא אומרת גזירה שמא יכבה. זאת אומרת יכול להיות שהוא יבוא לכבות את השריפה ולכן לא התירו לו להציל. ולכן אסרו להציל דברים. כך פוסק הרמב"ם: נפלה דליקה בחצר בשבת אינו מציל כל מה שיש בחצר לחצר אחרת שבאותו המבוי, אף על פי שערבו, גזירה שמא יכבה הדליקה כדי שיציל, מפני שאדם בהול על ממונו. כן, אתם רואים, אם לא ערבו אז יש איסור דרבנן בעצם ההצלה, אז אין מה לדבר. אבל אם כן ערבו אז אין איסור דרבנן, כן, אבל עדיין אסור לך להציל מחשש שמא תבוא לכבות. כן, לפיכך גזרו שלא יציל אלא מזון שהוא צריך לו לאותה שבת, וכלים שהוא צריך להשתמש בהן בשבת, ובגדים שיכול ללבוש, שנמצא מתייאש מן הכל ואינו בא לידי כיבוי. ואם לא ערבו אף מזונו וכליו אינו מציל. אז על זה שואל קובץ על יד: ואף דרבא פסק כרבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה, כן, רבא פוסק כמו רבי שמעון, ככה אנחנו פוסקים במלאכה שאינה צריכה לגופה לפי רוב הדעות, מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, פוסקים כמו רבי שמעון. אם ככה זה איסור דרבנן. עכשיו לפי הרמב"ם זה לא קשה כמו שאנחנו נראה עוד מעט, כי הרמב"ם פוסק מלאכה שאינה צריכה לגופה כרבי יהודה, שזה איסור תורה. אבל הדין הזה מופיע בגמרא, זה לא קשור לרמב"ם. מה יעשו עם זה כל הראשונים שפוסקים כמו רבי שמעון? אז הוא אומר יש לומר דשבות חמירו, כמו שכתב הרב המגיד בהלכה כ"ו, והכי מוכח בירושלמי וכולי. זאת אומרת זו שבות יותר חמורה. מה הכוונה? מה הבעיה פה? הבעיה פה אומרים ככה: לך אסור להציל את הדברים שמא תבוא לכבות. ואם תבוא לכבות מה יקרה? נגיד שתכבה. הרי הכיבוי הוא איסור דרבנן. למה? כי זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. אתה מכבה אבל אתה לא… בדרך כלל כיבוי עושים כדי לייצר פחם. זה מלאכה הצריכה לגופה בכיבוי. אם אתה מכבה למטרה אחרת, לא בשביל לייצר פחם, זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. אם ככה להלכה שפוסקים כמו רבי שמעון, לרוב הראשונים שפוסקים כמו רבי שמעון, אז זה איסור דרבנן. אם זה איסור דרבנן אז יש פה גזירה לגזירה? אוסרים עליי להציל דברים מהבית שמא אני אבוא לכבות, וגם אם אני אבוא לכבות זה רק איסור דרבנן, אז זה גזירה לגזירה? אז הוא אומר, אז קודם כל זה שבות יותר חמור, לכן בכל זאת גזרו. זה אפשרות ראשונה. ועיין מה שכתבתי, לא יודע מה זה השי"ן-יו"ד הזה, מה שרצה הפני יהושע לחדש, דמלאכה שאין צריכה לגופה איסור תורה יש בו לכולי עלמא. גם רבי שמעון אומר שזה איסור תורה והוא רק אומר שאין על זה סקילה וחטאת, וזה איסור תורה. ואם זה איסור תורה אז אפשר לגזור אטו מלאכה שאינה צריכה לגופה כי זה לא גזירה לגזירה, זה גזירה אטו דאורייתא. סתם במאמר מוסגר, כן, אתם שואלים… אני אשאל את עצמי: נגיד שאתה נופל לשריפה, כן, בבית שלי. וכל הבית שלי עומד לעלות באש עם כל רכושי עלי אדמות, אוקיי? אני עומד להישאר ערום ועריה. מה אתם אומרים? אני לא אעבור איסור דרבנן, כן, לכבות? אני כבר לא מדבר על להציל כמה סעודות עם מזון החוצה. לכבות את האש? זה מה שהמשנה אומרת בהלכות שבת. שם הוא מדבר על הסיפור הזה שיש את המצב, והוא אומר: עם הארץ אומר: טוב אין ברירה אני חייב לעשות נגד ההלכה אחרת אני מפסיד את הכל. ותלמיד חכם מעמיד כלים עם מים מסביב. בסדר, הוא עושה פטנטים. אין לי פטנטים, אין לי כלים עם מים, אין לי שום דבר. מה אני עושה במצב כזה? אומר לאחרים. אומר לאחרים, אמירה לגוי זה גם כן שבות, איסור דרבנן, לא שבות יותר קלה. אבל אצל אחרים אין חשש שיכבו, הם לא בהולים על ממונו. אה, אתה אומר ש… הבנתי. אבל זה אני לא… פטנט יפה, אבל לא מכיר מישהו שהציע את ההצעה הזאת. באופן עקרוני נראה שאסור. אפילו כתוב במשנה שם בפרק כל כתבי הקודש, כתוב שמה: קטן שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עליך. זאת אומרת זה רק דיון על קטן, על גדול כנראה אסור להגיד בכל מקרה. היה רגע אחד שהיה חשש לקיפוח נפש? לא, בסדר, זה פטנטים. אני מדבר עכשיו אין, לא ספק פיקוח נפש, אני חי שם לבד, הבית שלי בודד, אף אחד אחר לא יישרף, הכל בסדר. עכשיו אני שואל שאלה אמיתית: זאת אומרת יש איסור דרבנן שאני אמור לעבור ואז אני מציל את כל הרכושי עלי אדמות? זאת אומרת אני הולך להיות דלפון מאחרי השריפה הזאת כל חיי על איסור דרבנן? זהו. נעשה את זה בשינוי, במלאכה שאינה צריכה לגופה, מה, באמת מישהו לא יכבה אתם רוצים להגיד לי? אני תמה בעניין הזה. מה? על איסור תורה? על איסור תורה, לא יודע, אני חושב שכן, יהיו אנשים שלא יכבו. האיסור דרבנן, מה במקום הפסד מרובה לעבור על איסור דרבנן זה התירו בהרבה מאוד מקומות התירו את זה. אני בכלל, אני חשבתי פעם יותר מזה. אז יש, אז הרבנן אומרים לי, כן, אבל פה אל תעבור, זה גופא האיסור דרבנן, לא האיסור כיבוי. האיסור דרבנן אומר לך פה, פה אתה צריך לא לכבות. אם אני, זאת אומרת אם אני אכבה על מה אני עובר, לא רק על הכיבוי שמלאכה שאינה צריכה לגופה, אלא על האיסור הזה עצמו של לא לכבות, כן? אז אני אומר בסדר, גם על האיסור דרבנן הזה אני אעבור. זה עדיין איסור דרבנן, נכון? יש יש תוספות בשבת בדף ד', הגמרא מדברת שם על מדביק פת בתנור. כן, מישהו הדביק פת בתנור, והפת עומדת להיאפות ועכשיו אם הוא ירדה את הפת, אז הוא ניצל מאיסור סקילה, נכון? כי בעצם הפת לא תיאפה. אם הוא ישאיר את הפת בפנים, הוא חייב סקילה. עכשיו הרדייה חוכמה היא ואינה מלאכה, רדיית הפת ותקיעת שופר, חוכמה היא ואינה מלאכה. זה איסור דרבנן. אז הגמרא דנה שמה, האם מותר לי לרדות את הפת כדי להינצל מאיסור סקילה. אומר תוספות, אף אחד לא ישמע בקולנו, לא יכול להיות שאנחנו נאסור את זה על מישהו. גם מישהו באמת ישמע בקולנו ולא ירדה את הפת ואחרי זה יסקלו אותו? כי הוא, אני אומר הוא הדביק את הפת בעדים והתראה, כן, איסור סקילה ממש, אוקיי? הוא לא ישמע בקולנו ולכן ברור שזה לא אסור. אז אני שואל, אז פה כן? לא יודע, נשמע לי מאוד מוזר. בכל מקרה אבל לענייננו, מה שכתוב פה זה שלפי הפני יהושע מלאכה שאינה צריכה לגופה זה איסור תורה. ולכן יותר ברור למה גזרו לא לכבות, כי זה לא גזירה לגזירה, זה גזירה שמא יבוא לאיסור, לאיסור תורה. אבל דעה רווחת היא שזה איסור דרבנן. אולי איסור דרבנן יותר חמור, כמו שאומר שולחן ערוך הרב או היהודי הזה פה, אבל זה איסור דרבנן. עכשיו אני רוצה טיפה להסתכל על המחלוקת הזאת עוד לפני שנכנסים ממש לפרטים, להסתכל עליה קצת מלמעלה. ראינו שיש שתי מחלוקות בין רבי יהודה לרבי שמעון. מחלוקת אחת זה לגבי אינו מתכוון, מה שדיברנו בשיעורים הקודמים, והמחלוקת השנייה זה מה שאנחנו פוגשים כאן, לגבי מלאכה שאינה צריכה לגופה. קשה להתעלם מהדמיון בין שתי המחלוקות. אני אומר יותר מזה, עצם העובדה שהגמרא מניחה שיש תנא שחולק על רבי שמעון והתנא הזה הוא רבי יהודה, למרות שאין לזה שום מקור כמו שתוספות העיר קודם, בעצמה אומרת שכנראה הגמרא הבינה שאם יש פה תנא שחולק על רבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה, זה כנראה אותו תנא שחולק עליו באינו מתכוון, רבי יהודה. כי זה כנראה מחלוקות בנות דוד, כן? זה מחלוקות קרובות, מחלוקות אחיות. והשאלה היא מה מה היסוד המשותף לשתי המחלוקות? אז יש אחרונים שרצו לטעון שבשתי המחלוקות בעצם הדיון הוא בשאלה האם הולכים אחרי המעשה או אחרי הכוונות. כוונות, המחשבות, העניינים הסובייקטיביים או העניינים האובייקטיביים. לפי רבי יהודה, אם עשית את המעשה אתה חייב. לא אכפת לי התכוונת לזה, התכוונת להוא, רצית את זה לגופה, לא לגופה, עשית את הפעולה האסורה, אתה חייב. זאת אומרת רבי יהודה הולך אחרי מה שעושים. רבי שמעון הולך אחרי המחשבות, הכוונות. אם התכוונת לזה ולא לזה, אז למרות שעשית אתה פטור, זה מותר באינו מתכוון. במלאכה שאינה צריכה לגופה, אם עשית את זה לצורך זה ולא לצורך ההוא, אז אתה פטור. אז חשוב הממד הסובייקטיבי, הממד שבמחשבתו של האדם ולא רק מה שהאדם עושה. יש כאלה אפילו שתולים את זה בזה שרבי שמעון הוא רשב"י, כן? איש הנסתר. אז הוא, הוא עוסק בדברים הנסתרים, לא רק בדברים, הדברים הגלויים זה המעשה. אני עשיתי את המעשה, זה מה שגלוי, המעשה נעשה. אז רבי יהודה שהוא כביכול איש הנגלה, אז הוא הולך אחרי מה שרואים. רואים שעשית את המלאכה, אתה חייב. רבי שמעון אומר לא, אני מסתכל גם, גם בנסתר, מה שעומד בכוונות של האדם שעשה את המעשה הזה. ומה עם הדין של שוחטים תרנגולת, שם זה פטור לפי רבי שמעון? כן, ברור. רק בגלל שזה פסיק רישא, אבל באינו מתכוון פטור. זה המקרה של אינו מתכוון. וגם זה אולי ניחא ליה, לא ניחא ליה, זה תלוי בערוך. יש, הביאו לזה, אני אפילו לא זוכר מי המקור לזה אבל זה דבר נפוץ, הרבה מביאים את זה. גמרא בשבת בדף ל"ג, ואמאי קראו לראש המדברים בכל מקום? דיתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון. ויתיב יהודה בן גרים קמייהו. פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו, תיקנו שווקים, תיקנו גשרים, תיקנו מרחצאות. הרומאים. כמה, איזה מעשים יפים הם עושים. רבי יוסי שתק. נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתיקנו לא תיקנו אלא לצורך עצמן. תיקנו שווקים להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס. הלך אם להודות לממשלה על זה שעשתה את כביש שש, או שזה בעצם רק בשביל התשלום, זאת אומרת אז אין מה להודות להם. אז הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם, נשמעו למלכות, אמרו יהודה שעילא יתעלה, יוסי ששתק יגלה לציפורי, שמעון שגינה יהרג, ואז הוא ברח למערה והסיפור של המערה. גם פה מה אנחנו רואים? רבי יהודה אומר מה שהם עשו הרומאים זה מעשה טוב, מה אכפת לי למה הם עשו, מה הכוונות שלהם, זה מה שהם עשו. רבי שמעון בוחן אותם לפי הכוונות שלהם, מה הם בעצם רצו להשיג. ממש כמו שאנחנו רואים פה בהלכות שבת במלאכה שאינה צריכה לגופה ואינו מתכוון. יש גם באותו דבר גם במחלוקת אם דורשים טעמא דקרא. לפי רבי יהודה לא דורשים טעמא דקרא, לפי רבי שמעון דורשים טעמא דקרא. מה רבי יהודה אומר? מה שכתוב זה מה שיש, מה שאני רואה בעיניים זה מה שיש. רבי שמעון אומר לא, בוא נסתכל מה הטעם הכתוב, מה הוא רוצה להשיג, פרשנות תכליתית. אז עוד פעם רבי יהודה הולך אחרי מה שרואים ורבי שמעון הולך אחרי הכוונה של הדברים, למה הם מכוונים, לא רק בשאלה מה נוכח לי מול העיניים. ומי פוסק מה זה טעמא דקרא, ההיגיון? כן, ככה אני חושב, מה, איך אני יודע, תמיד ההיגיון שלי, אתה יכול לשאול איך אני יודע. הרעיון שבדקרא אתה לא יכול לדעת תמיד. למה לא? למה לא? מה, אתה לא משתמש בראש שלך כשאתה לומד הלכה? איך אתה יודע שזה נכון? בסדר, זה הכלים שיש לי, אם הקדוש ברוך הוא לא מרוצה מזה שייתן לי כלים יותר טובים, זה מה שיש לי, מה אני יכול לעשות? טוב, אני לא נכנס עכשיו לשאלת הטעמא דקרא, זה שאלה שגם עליה יש להאריך טובא. בכל אופן, אז אם באמת המחלוקות קשורות זו לזו ובעצם שתיהן יושבות על אותה נקודה, השאלה אם אתה הולך אחרי המעשה שנעשה או שאתה דן גם בכוונות ובמטרות ובמשמעויות בגברא, במחשבה של האדם, אז הייתי מצפה שזאת תהיה מחלוקת אחת, והייתי מצפה שהדינים יהיו אותם דינים. ראינו שהדינים הם לא אותם דינים. נכון? לפי רבי יהודה מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, אינו מתכוון לפי חלק גדול מהראשונים זה רק איסור דרבנן בשבת. וגם לפי רבי שמעון, אינו מתכוון מותר לגמרי, מלאכה שאינה צריכה לגופה זה איסור דרבנן, פטור אבל אסור. זאת אומרת זה לא אותו דבר, מלאכה שאינה צריכה לגופה ואינו מתכוון. יותר מזה, יש מחלוקת בין הפוסקים, הזכרתי את זה כבר. הרמב"ם והיראים והרי"ף לפי חלק מהראשונים, יש מחלוקת ראשונים איך פסק הרי"ף, אבל אולי גם הרי"ף פוסקים כמו רבי יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה. באינו מתכוון פוסקים כמו רבי שמעון כולם. אבל במלאכה שאינה צריכה לגופה יש פוסקים שפוסקים כמו רבי יהודה. עכשיו אם זאת הייתה אותה מחלוקת, אז איך הרמבום פוסק כמו רבי שמעון באינו מתכוון וכמו רבי יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה? זאת אותה מחלוקת. שיחליט האם הולכים אחרי המעשה או שהולכים אחרי הכוונה של האדם. ותראו את הרמב"ם, הרמב"ם בפרק א' מהלכות שבת הלכה ה' עד ז'. דברים המותרים לעשותן בשבת ובשעת עשייתן אפשר שתיעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תיעשה, כלומר זה לא פסיק רישא, אם לא נתכוון לאותה מלאכה הרי זה מותר. כיצד? גורר אדם מיטה וכיסא ומגדל וכיוצא בהן בשבת ובלבד שלא יתכוון לחפור חריץ בקרקע בשעת גרירתן. ולפיכך אם חפרו הקרקע אינו חושש בכך לפי שלא נתכוון. וכן מהלך אדם על גבי העשבים בשבת ובלבד שלא יתכוון לעקור אותם, לפיכך אם נעקרו אינו חושש. ורוחץ ידיו בעפר הפירות וכיוצא בו ובלבד שלא יתכוון להשיר השיער, לפיכך אם נשר אינו חושש. שהדבר ידוע שאי אפשר שלא תעשה אותה מלאכה. כיצד? הרי שצריך לראש עוף לשחק בו לקטן, וחתך ראשו בשבת, אף על פי שאין סוף מגמתו להריגת העוף בלבד, חייב, שהדבר ידוע שאי אפשר שיחתוך ראש החי ויחיה אלא המוות בא בשבילו. וכן כל כיוצא בזה. אינו מתכוון בפסיק רישא חייב, אבל בלי פסיק רישא פטור או מותר. הוא פוסק כמו רבי שמעון. בהלכה ז' הוא אומר: כל העושה מלאכה בשבת, אף על פי שאינו צריך לגופה של מלאכה, חייב עליה. ואינו מתכוון מותר, אבל מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. כיצד? הרי שכיבה את הנר מפני שהוא צריך לשמן או לפתילה כדי שלא יאבד או כדי שלא יישרף או כדי שלא יבקע חרס של נר, חייב, מפני שהכיבוי מלאכה והרי נתכוון לכבות, ואף על פי שאינו צריך לגוף הכיבוי ולא כיבה אלא מפני השמן או מפני החרס או מפני הפתילה, הרי זה חייב. לכן המעביר את הקוץ ארבע אמות ברשות הרבים או מכבה הגחלת כדי שלא ייזוקו בהן רבים, חייב אף על פי שאינו צריך לגוף הכיבוי או לגוף ההעברה אלא להרחיק ההיזק, הרי זה חייב. וכן כל כיוצא בזה. אז הרמב"ם פוסק באינו מתכוון שמותר כרבי שמעון ובמלאכה שאינה צריכה לגופה שחייב כרבי יהודה. אז זה אומר בעצם שהרמב"ם בבירור, ואמרתי כבר גם בדעת התנאים עצמם רואים את זה, אבל הרמב"ם בבירור רואה את זה כשתי מחלוקות שונות בלתי תלויות. באחת מהן הוא פוסק כמו רבי שמעון ובשנייה הוא פוסק כמו רבי יהודה. האם זה אומר שכל מה שאמרתי קודם לא נכון? שיש לזה שורש אחד לשתי המחלוקות של רבי שמעון ורבי יהודה? לא בהכרח. אפשר להסביר בשתי צורות. אפשרות אחת, יכול להיות שיש פה איזשהם פערי דרגות. זאת אומרת, יש נתק משמעותי בין העשייה לבין המחשבה של האדם שזה כבר באמת פוטר גם לפי הרמב"ם, זה אינו מתכוון. מלאכה שאינה צריכה לגופה זה נתק פחות משמעותי ושמה הוא כן חייב. ואז יוצא שהמחלוקת בין רבי יהודה לבין רבי שמעון היא באמת בשני בשתי רמות הנתק, אבל אתה יכול להעביר את הקו באמצע למרות שזאת אותה מחלוקת. זאת אומרת, בשתי המחלוקות השאלה היא האם להתייחס לממד הסובייקטיבי. אבל זה לא אומר שבשתיהן צריך לפסוק אותו דבר. יכול להיות שכשהממד הסובייקטיבי מאוד מרחיק לכת אז זה מותר, ואם לא, אז הוא חייב חטאת. או חייב, לא אסור, חייב. אפשרות אחת. אפשרות שנייה, וזה נושא שאני לא אכנס אליו כאן, אפשר לראות, יש לי באתר, תראו אחרי זה בסיכום. באופן כללי אנחנו מוצאים בכמה מקומות שגם כשיש את אותה שיש מחלוקת אחת בין שני תנאים, שהיא בבירור מחלוקת אחת, לא כמו פה שזה נראה שתי מחלוקות שונות בגמרא עצמה, אפילו במקום שזאת בבירור מחלוקת אחת, יש פוסקים שיפסקו כמו תנא א' במקרה ראשון וכמו תנא ב' במקרה השני. למרות ששני התנאים, סברות שלהם, סברות שלהם, כן. למרות ששני התנאים אומרים שהמחלוקת היא אותה מחלוקת. ששניהם אומרים שמקרה א' ומקרה ב' הוא אותו דבר ועדיין אנחנו יכולים לפצל את הפסיקות. ולמה זה ככה? זה כבר הערה נקרא לה מטא הלכתית. השאלה היא למה אנחנו מייחסים את הסמכות של התלמוד. כן, כשיש מסקנה הלכתית בגמרא או עמדה הלכתית בגמרא, היא מחייבת. מה מחייב בה? מה שמחייב בה זה הפסיקה או מה שמחייב בה זה גם התשתית הרעיונית של הפסיקה. זאת אומרת הסיבה למה פסקתי ככה. עכשיו אם אני מבין שהסיבה למה פסקתי ככה היא חלק מהסמכות שיש לגמרא, אז אי אפשר לפצל פסיקות, כי אז אתה עושה לא כמאן. אתה לא כמו תנא א' ולא כמו תנא ב' כי הרי שניהם מסכימים ששני המקרים הם אותו דבר. אחד אומר חייב, השני אומר מותר. אבל שניהם מסכימים שזה אותו דבר. ואתה כשאתה פוסק מקרה א' כך ומקרה ב' כך אתה אומר זה לא אותו דבר, זה נגד שני התנאים. אתה לא יכול ללכת נגד שני התנאים. אבל אם אתה מבין שהסמכות היא בשורות התחתונות, מה שנפסק להלכה בגמרא זה מחייב. אני לא מתחייב לשאלה למה זה נפסק ככה ואני לא מחויב לטעמים שהחזיקו בהם התנאים, אני מחויב להכרעות שלהם. אם זה ככה, ברגע שיש לי דעה תנאית שתומכת בהיתר או באיסור שלי אז זה בסדר. אז לא הלכתי נגד סמכותו של התלמוד, שבסופו של דבר יש תנא שאומר שמותר במקרה א' ויש תנא שאומר שאסור במקרה ב'. נכון זה תנא אחר, אז מה? נכון שהעמדה המצורפת של מקרה א' וב' לא מתאימה לאף אחד משני התנאים. אני הולך לא כמאן. בסדר, אני לא צריך, אני לא צריך לאמץ משנה עקבית של תנא. אני לא. צריך רק שההכרעה ההלכתית שלי לא תהיה חזיתית נגד הכרעה הלכתית של הגמרא, והיא לא. אז מה זה נקרא ללכת נגד הגמרא? מה? נכון? כן. לפחות מבחינת הסמכות. יכולים כולם להגיד שם הדרשין טעמא דקרא, אבל כי למשל, אתה יכול לדרוש טעמא דקרא בלי להיכנס לפסיקה מפוצלת. נגיד אם אני שואל במה נחלקו שני התנאים, נגיד שבמקרה שלנו, אני שואל במה נחלקו רבי שמעון ורבי יהודה, ואז אני מסיק מזה כל מיני מסקנות לא במחלוקות האלה אלא בהקשרים אחרים. יכול להסיק מזה מסקנות. זה גם דרישת טעמא דקרא ועדיין אני יכול לפסוק כמו אחד מהם לכל אורך הדרך, אז זה לא זהה. אוקיי, אז זה לגבי המהות של המחלוקת. עכשיו אני רוצה באמת להיכנס קצת לעניין הזה של ההבחנה. בעצם מלאכה שאינה צריכה לגופה דומה דומה לאינו מתכוון. אתה עושה פעולה אחת שהיא כשלעצמה מותרת, יחד עם זה נעשית פעולה אסורה שאליה אתה לא מתכוון. חופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה, הוא מוציא עפר וחופר גומא, אבל הוא לא מתכוון לחפירת הגומא אלא להוצאת העפר. אז למה זה למה זה מלאכה שאינה צריכה לגופה? זה ממש אינו מתכוון. מה זה שונה מגורר ספסל ויוצר חריץ? מה ההבדל ביניהם? במלאכה שאינה צריכה לגופה אתה עושה פעולה שאי אפשר להבדיל אותה בשום צורה ממלאכה רגילה ממלאכה רגילה. נו ובגורר ספסל? ובגורר ספסל לא? כאילו רואים שהוא עושה משהו אחר, וזה קורה אגב מה שהוא עושה. זה לא באמת משהו שהוא עושה. למה? אני עושה חריץ באמצעות הספסל. מה זאת אומרת? כן, אבל אתה גורר ספסל. אתה לא עושה חריץ. ופה אני מוציא חול, מה ההבדל? זה העניין. מוציא חול זה המלאכה. גם גורר ספסל זה המלאכה. אתה יכול לחרוש לא עם ספסל. אז מה? אבל פה במקרה המסוים הזה ספסל זה לא המלאכה. זה שהספסל עושה עוד משהו. לא, אני חורץ חריץ עם ספסל, זה המלאכה שבה אני עוסק. אני לא עושה את זה, אני גורר ספסל. לא, אני חורץ חריץ עם ספסל. לא, אני לא רואה את זה. תשאל את הבנאדם מה אתה עושה? יגיד לך אני גורר ספסל. וגם תשאל אותו פה מה אתה עושה? יגיד לך אני מוציא חול. אבל פה תשאל אותו האם אתה חופר? יגיד לך כן אני חופר. למה אתה חופר? יש לי סיבות אחרות. זה מוזר. אז גם פה אני אגיד לך אני חורץ. למה לא? מה ההבדל? כי הוא יודע שהוא לא חורץ. לא, גם פה הוא יודע עוד פעם. יש הבדל בין מה שהוא צריך לבין מה שהוא עושה. מה שהוא צריך, ברור שבשני המקרים הוא צריך את היתר. אבל כשאתה שואל אתה חורץ? וודאי שאני חורץ. מה זאת אומרת? אני חורץ באמצעות הספסל. פה הוא עושה פעולה אסורה ומתכוון לעשות את הפעולה הזאת, פשוט יש לו מטרות שונות. ובספסל הוא לא מתכוון בכלל לפעולה האסורה, פשוט אין לו דרך לעשות את זה בלי שגם זה קורה. נו גם אני בכלל לא מתכוון לחפור, אני רק רוצה את החול. אין לי דרך להוציא חול בלי לייצר חור. מה לעשות? לא זה לא זה התפלפלות. הוא רוצה לחפור. לא, הוא לא רוצה לחפור, הוא רוצה להוציא חול. הוא פשוט הסיבה שהוא רוצה לחפור היא לא היא לא בשביל לעשות גומא. טוב, אנחנו חוזרים על עצמנו. אני לא אני לא רואה את ההבדל באופן חד. עוד מעט נראה שזה כנראה מה שאומרים כמה מהראשונים אחרונים. אבל זה זה קשה. זה ההבדל כאילו הטכני לפני שאומרים פרשנויות כאילו. לא לא, אני חושב שדווקא טכנית אין פה הבדל. זה רק פרשנויות לדעתי. אבל תכף, נראה עוד רגע. אז בעצם אנחנו צריכים לעשות את ההבחנה בין שני הדברים האלה. עד עכשיו דיברתי בגדול, מהגמרא נראה שזה שתי מחלוקות שונות. בכלל דעת רבי יהודה לא ברור איפה היא נמצאת. אבל שתי מחלוקות שונות. מה יכול להיות שיש קשר ביניהן? על זה דיברתי עד עכשיו. אבל כשמסתכלים על התוכן של המחלוקות, זה באמת אומר דרשני. זאת אומרת, באיזה מובן הן שונות? למה למה זה לא אותו דבר? למה בכלל יש שני מושגים כאלה? מלאכה שאינה צריכה לגופה ואינו מתכוון. זה לכאורה אותו דבר. אז רבי אברהם בן הרמב"ם מובא בכסף משנה על הלכה ז' שם ברמב"ם שקראנו, והוא אומר ככה: ההפרש שיש בין מלאכה שאינה צריכה לגופה ובין פסיק רישיה ולא ימות הוא דלגבי פסיק רישיה אינו מכוון למלאכה כל עיקר אלא שהיא נעשית בהכרח כגון שסגר פתח ביתו והיה שם צבי שהוא לא כיוון לשמירת הצבי, לצוד אותו, אלא שהמלאכה נעשית בהכרח. אבל מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא מתכוון לגוף המלאכה אלא שאינו מכוון לתכליתה. מיסוד הרב רבי אברהם החסיד. אז פה מאוד דומה לניסוח שלך. הוא בעצם אומר שבאינו מתכוון אתה בעצם עושה שתי פעולות שונות. אתה עושה פעולה אחת ונעשית במקביל פעולה נוספת. בפסיק רישיה היא נעשית בהכרח. לא בפסיק רישיה היא לא נעשית בהכרח, אבל נעשית פעולה אחרת. במקרה של מלאכה שאינה צריכה לגופה, אתה עושה מלאכה אחת, לא שתיים, רק התוצאות הן תוצאות שונות. ובניסוח אחר אני אגיד כך, נדמה לי לפחות שמה שכתוב פה וגם במגן אברהם, שבאינו מתכוון זה בעצם שתי מלאכות שלכל אחת יש תוצאה. אתה גם חורש וגם גורר ספסל. תוצאת החרישה זה שיש חריץ בקרקע, תוצאת גרירת הספסל זה שהספסל עבר מקום. אוקיי? זה שתי פעולות שלכל אחת יש תוצאה. אני עושה את הפעולה המותרת, יחד עם זה נעשתה הפעולה האסורה, של אם בהכרח או לא בהכרח, זה שאלת הפסיק רישא. במלאכה שאינה צריכה לגופה זה לא שתי פעולות, זאת פעולה אחת שיש לה שתי תוצאות. אבל את הפעולה האסורה אני עשיתי, רק עשיתי אותה לא לצורך התוצאה האסורה הצריכה לגופה, כן, החור בקרקע, אלא לצורך תוצאה מותרת, הייתי צריך את החול, את העפר. אז ההבדל הוא בשאלה אם זה שתי פעולות שלכל אחת יש תוצאה או פעולה אחת שיש לה שתי תוצאות. אבל בתוך דבריו אני רוצה לחדד כמה נקודות. קודם כל, הוא לא שואל מה ההבדל בין אינו מתכוון לבין מלאכה שאינה צריכה לגופה. הוא שואל מה ההבדל בין אינו מתכוון בפסיק רישא לבין מלאכה שאינה צריכה לגופה. למה? כי אינו מתכוון בלי פסיק רישא הוא יודע מה ההבדל בין זה לבין מלאכה שאינה צריכה לגופה. מה ההבדל? שזה לא פסיק רישא. שאתה גורר ספסל הרי מדובר בקרקע כזאת שלא בטוח שיווצר חריץ, נכון? כי אם בטוח שיווצר חריץ זה פסיק רישא וזה אסור. המחלוקת בין רבי שמעון לבין רבי יהודה זה כשאתה גורר ספסל בקרקע כזאת שלא בטוח שיווצר חריץ. זה לא פסיק רישא. שם יש מחלוקת. לפי רבי יהודה אתה חייב, לפי רבי שמעון מותר. או אסור או חייב, זה מחלוקת ראשונים, ולפי רבי שמעון מותר. בחופר גומא ואינו צריך אלא לאפרה, כשאתה מוציא את החול בהכרח נוצר חריץ. זה לא שיש קרקע שבה אם תוציא את החול לא ייווצר חריץ, אין דבר כזה. הוצאת החול מחייבת חריצת חריץ או יצירת בור, גומא. אוקיי? מה זה אומר? שקודם כל יש הבדל בסיסי בין אינו מתכוון לבין מלאכה שאינה צריכה לגופה, שמה? שמלאכה שאינה צריכה לגופה התוצאה האסורה קורית בפסיק רישא. אז מבחינת האינו מתכוון זה היה צריך להיות חייב, כמודה רבי שמעון בפסיק רישא. עכשיו רק השאלה, בסדר, אז זה עדיין שני מושגים. אינו מתכוון בפסיק רישא ומלאכה שאינה צריכה לגופה זה שני מושגים שונים. והשאלה מה ההבדל ביניהם? והראיה שאינו מתכוון בפסיק רישא לפי רבי שמעון חייב, ומלאכה שאינה צריכה לגופה לפי רבי שמעון זה איסור דרבנן. הוא רומז באמת לסיבה שזה יותר קל, שזה לכאורה נגד ההיגיון, למה מלאכה שאינה צריכה לגופה היא יותר קלה? הוא אומר כאילו בניסוף של מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא אומר יש קלקול במלאכה עצמה. זאת אומרת הבנאדם כבר עושה דברים שמקלקלים לנו את הדרך לחייב אותו, אז הוא משהו אחר. איפה אתה רואה את זה? אצל רבי אברהם בן הרמב"ם? כן. איפה יש פה קלקול? כשהוא אומר שמלאכה שאינה צריכה לגופה מתכוון לגוף המלאכה אלא שאינו מתכוון לתכליתה וזה כאילו הורס כבר את המלאכה שם, ושמה אנחנו לא צריכים להתייחס בכלל לבנאדם כי הוא בכלל לא בפרשה, הוא משהו אחר. טוב, אבל עדיין השאלה היא למה. כאילו כי פה יש לי קלקול, פה זה משהו שהורס, אני… מה זה פה? אני אומר תגדיר את המקרה. לא, לפני ההסברים, אני שואל מה ההבדל בין המקרים. למה זה שני מקרים שונים? אחרי זה אני אחפש הסברים למה זה קל וזה חמור. כן, אני סתם אומר הוא כאילו מעבר לזה שהוא מפריד בין המקרים, הוא גם כאילו רומז שיש סיבה למה מלאכה שאינה צריכה לגופה. בסדר, אבל זה דיון אחר. אני שואל קודם כל את השאלה על עצם ההגדרה שאתה מצאת. למה זה מוגדר כמצב שונה? אינו מתכוון עם פסיק רישא מול מלאכה שאינה צריכה לגופה. אז תשימו לב, קודם כל זה הבדל ראשוני שהוא מניח שזה לא פסיק רישא באינו מתכוון. במלאכה שאינה צריכה לגופה זה תמיד פסיק רישא. אלא שזה כמובן מעורר שאלה נוספת, אם זה פסיק רישא אז למה לא חייב? הרי מודה רבי שמעון בפסיק רישא. מה אתה רוצה להגיד? שמלאכה שאינה צריכה לגופה זה פשוט אינו מתכוון עם פסיק רישא? אבל אינו מתכוון עם פסיק רישא רבי שמעון אומר שחייב, ומלאכה שאינה צריכה לגופה זה רק איסור דרבנן. לכן הוא שואל את השאלה לא מה ההבדל בין אינו מתכוון למלאכה שאינה צריכה לגופה, אלא מה ההבדל בין פסיק רישא למלאכה שאינה צריכה לגופה. אוקיי? עכשיו אם זה כך, אז היה מקום נפתחת פה האפשרות להסבר אחר, לפני שאני נכנס להסבר שלו. אנחנו זוכרים את הערוך ואת הראשונים שהולכים בשיטתו, שבפסיק רישא דלא ניחא ליה באמת יהיה פטור. נכון? ואז יכול להיות שההבדל הוא באמת שפשוט במלאכה שאינה צריכה לגופה זה לא ניחא ליה. בפסיק רישא באינו מתכוון כשאתה חייב זה רק שניחא לך. ואז יוצא ככה, בעצם יש רק אינו מתכוון בתורה. אין מלאכה שאינה צריכה לגופה. כשזה בפסיק רישא, אם זה לא בפסיק רישא, מחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה. אנחנו הולכים לפי רבי שמעון, פוסקים לפי רבי שמעון שמותר. אבל אם זה פסיק רישא, אז תלוי. אם זה ניחא ליה, אז מודה רבי שמעון בפסיק רישא ולא ימות, אז חייב. אם זה לא ניחא ליה, זה מה שנקרא מלאכה שאינה צריכה לגופה. פסיק רישא דלא ניחא ליה, זה פשוט זה המשמעות ממלאכה שאינה צריכה לגופה. עכשיו מה הוא רוצה מהעפר שיצא? היא לא כתובה שהוא רוצה מהעפר שיצא. קודם כל לפי רש"י ראינו מחלוקת רש"י ותוספות בלא אכפת ליה. יכול להיות שגם לא אכפת ליה נקרא לא ניחא ליה. אז אפילו כרגע אני מחפש רק אופציה, לא אומר שלפי כולם זה ככה. אז זה מספיק לי. אבל מעבר לזה, אתה יכול להגיד שאז נעשה הוקימתא שכשמדובר כשלא נוח לו בגומא. אבל זה נראה כאילו חסר מן הספר, כאילו החלק הכי חשוב לא כתוב שצריך שזה יהיה לא ניחא. אבל תראה, יש אני אראה לכם את הגמרא עוד פעם, תסתכלו על הגמרא בחגיגה שהיא איתה התחלנו. תראו את הגמרא בחגיגה שהיא איתה התחלנו. אתם רואים? אפילו תימא לרבי יהודה, התם מתקן הכא מקלקל הוא. פה בחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה, גם רבי יהודה מסכים, למה? כי הוא מקלקל. בסדר? זאת אומרת ההנחה היא כנראה שעובדתית מדובר פה באמת שזה נקרא קלקול מבחינתו, כי אם זה לא היה קלקול, אז למה להניח שהוא רוצה את זה רק בשביל העפר? הוא כנראה רוצה את זה גם בשביל הגומא, בטח עם האנן סהדי של תוספות, זוכרים? שהניחותא בעצם יוצרת אנן סהדי שהוא כנראה התכוון. אז אמר ברגע שלא ניחא ליה הוא כנראה לא התכוון. לא, אבל זה דחייה, מה זה לא פה… לא, אבל למה הגמרא דוחה? הגמרא דוחה כי היא מניחה שמדובר פה שלא ניחא ליה בגומא. למה היא מניחה את זה? הרי מדובר פה גם כשכן ניחא ליה. כנראה שהגמרא מניחה שמדובר שלא נוח לו. אז אני אומר, אז אם ככה אז אני יכול עכשיו לדחות גם את מה שאתם אומרים בדיוק באותה צורה, שמה שהפסיק רישא שחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה מדובר באופן כזה שהוא לא רוצה את הגומא, שהוא מקלקל את הגומא. יכול להיות. זהו, כי כל הרעיון היה של מלאכה שאינה צריכה לגופה, של המחלוקת הזאת היה שזה לא ניחא ליה. זהו זה מה שכתוב. הטענה היא חופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה. מה זה אומר? הוא לא צריך את הבור. הבור זה קלקול. מה, צריך בורות בבית? ברור שזה קלקול. אלא אז למה הוא עושה את זה אם הוא סתם מקלקל? כי הוא צריך את העפר. אמר למרות שהוא עשה פה בור, כיוון שזה מקלקל זה לא ניחא ליה, אז הוא לא חייב. מקלקל זה לגמרי… נגיע. השאלה של המקלקל מול אינה צריכה לגופה תלויה בזה. אם זה מקלקל אז צריך… נגיע עוד ליחס בין מקלקל לבין לא ניחא ליה. נדמה פה קצת פשט של תוספות… מה עוד פעם? פשט… על הנידון, כשאתה עושה תכלית שלא ניחא ליה ומקלקל. נו, ולכן? אז פטור? פטור… אני אומר, אבל זה יהיה מותר מצד מקלקל או מצד מלאכה שאינה צריכה לגופה? אנחנו מנסים להסביר מצד מלאכה שאינה צריכה לגופה. והטענה היא שמלאכה שאינה צריכה לגופה זה פשוט פסיק רישא דלא ניחא ליה. יש אגב כמה וכמה ראשונים, בתוספות בכמה מקומות כותבים שפסיק רישא דלא ניחא ליה זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. הם מזהים את שני הדברים האלה. אז לפי השיטות האלה לא צריך את רבי אברהם בן הרמב"ם. לפי השיטות האלה מלאכה שאינה צריכה לגופה היא שייכת לפרשת אינו מתכוון. אינו מתכוון כשזה לא פסיק רישא מחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה. כשזה כן פסיק רישא, אז בניחא ליה רבי שמעון אומר חייב, בלא ניחא ליה זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. בסדר? לפי זה יוצא אבל כמובן שלפי רבי יהודה מה יקרה במלאכה שאינה צריכה לגופה? הרי חייב לפי רבי יהודה. יוצא שפסיק רישא דלא ניחא ליה לפי רבי יהודה חייב. למרות שבאינו מתכוון רגיל זה רק איסור דרבנן לפי חלק גדול מהראשונים. כן. לפי רבי שמעון מותר לגמרי. לפי רבי יהודה זה איסור דרבנן בשבת. אינו מתכוון בשבת זה איסור דרבנן לפי חלק גדול מהראשונים. עכשיו מה קורה באינו מתכוון פסיק רישא דלא ניחא ליה? האם זה מחזיר אותי להיות כמו אינו מתכוון רגיל? ככה הייתי חושב. פה אנחנו רואים שלא. לפי רבי יהודה אינו מתכוון זה חייב. אינו מתכוון לא. בשבת עצמה לפי חלק גדול מהראשונים זה רק איסור דרבנן ובכל התורה זה חייב. עכשיו בפשטות הייתי אומר שפסיק רישא דלא ניחא ליה מחזיר אותי להיות לא מתכוון ומה שתגיד בלא מתכוון תגיד גם פה. לפי מי שמזהה את זה עם מלאכה שאינה צריכה לגופה יוצא פה דבר מעניין, שבאינו מתכוון רבי יהודה אומר שזה איסור דרבנן. לפי אותם ראשונים שאומרים את זה. אבל בפסיק רישא דלא ניחא ליה, שזה בעצם מלאכה שאינה צריכה לגופה, רבי יהודה אומר שחייב, ממש חייב, לא רק איסור דרבנן. אוקיי? אז זה בסדר, זה לא נורא, אבל רק צריך לשים לב שזה מה שקורה. בכל אופן רבי אברהם בן הרמב"ם לא מקבל את זה. הוא לא תולה את זה בניחותא. הוא אומר, אז מה ההבדל בין פסיק רישא לבין מלאכה שאינה צריכה לגופה? ועל זה הוא אומר שבפסיק רישא אתה עושה שתי פעולות, שאחת מהן נעשית בהכרח מכוח השנייה, אבל עדיין אתה עושה שתי פעולות. במלאכה שאינה צריכה לגופה אתה עושה פעולה אחת שיש לה שתי תוצאות, למען שתי מטרות או שתי תוצאות. אוקיי? וזה ההבדל ביניהם. ולכן הוא בעצם אומר במילים אחרות שמלאכה שאינה צריכה לגופה לא שייכת למסגרת הדיון של אינו מתכוון, זאת פרשה אחרת. מה שהצעתי קודם זה אומר שמלאכה שאינה צריכה לגופה זה בסך הכל אחד הענפים על העץ של אינו מתכוון. אם זה לא פסיק רישא, מחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה. אם זה כן פסיק רישא, אז תלוי. אם זה ניחא ליה, אז רבי שמעון מודה שחייב. אם זה לא ניחא ליה, אז זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. ומלאכה שאינה צריכה לגופה היא בסך הכל אחד הענפים על העץ הזה של אינו מתכוון. לפי ההסבר הקודם שאמרתי, לפי הערוך. לפי רבי אברהם בן הרמב"ם זה לא ככה. הוא כנראה לא תופס את זה ככה, והוא מחפש הבדל מהותי. הוא טוען מלאכה שאינה צריכה לגופה זאת זה עץ אחר. זה לא ענף על העץ של אינו מתכוון. מלאכה שאינה צריכה לגופה זה לא פסיק רישא דלא ניחא ליה, זה משהו אחר. למה? גם אם לא ניחא ליה. למה? כי בפסיק רישא ההבדל הוא לא של שכן ניחא לו לעומת לא ניחא לו, אלא שבפסיק רישא זה עדיין שתי פעולות, רק שאחת מהן יוצאת בהכרח מהשנייה אז אתה חייב. במלאכה שאינה צריכה לגופה זאת פעולה אחת שיש לה שתי תוצאות, שאחת מהן אתה רוצה והשנייה אתה לא רוצה. ושמה אתה פטור. אוקיי? אז בעצם מבחינתו מלאכה שאינה צריכה לגופה ואינו מתכוון זה באמת שתי פרשות שונות. לפי התפיסה של הערוך או סיעתו של הערוך, זה לא ככה. לפי סיעתו של הערוך, מלאכה שאינה צריכה לגופה זה אחד הענפים על העץ, עץ האפשרויות של אינו מתכוון. למה אני אומר סיעתו של הערוך? כי לפי הערוך עצמו זה לא סביר. הערוך עצמו אומר שפסיק רישא דלא ניחא ליה מותר. זה ממש אינו מתכוון רגיל, זה מותר לגמרי. ומלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, זאת אומרת יש איסור דרבנן גם לפי רבי שמעון. אבל למה לא יכול להיות שבגלל שאמרת שיש סיבה להחמיר דווקא לגזור פה יותר? אבל למה? הרי מבחינתו אין הבדל. לא, זה אותו דבר. עוד פעם, לפי התפיסה שהצעתי כאן, מלאכה שאינה צריכה לגופה זה אינו מתכוון, זה אותו דבר. זה לא שתי סיטואציות. זה פשוט השם של פסיק רישא דלא ניחא ליה. מה שאתה אומר זה נכון, לא אין לי בעיה להערוך להגיד שמציאותית כי יש מלאכה שאינה צריכה לגופה מהסוג הזה אז יחמירו יותר. זה אין סיבה שהוא לא יסכים, זאת אומרת אם אתה מישהו שסובר שיש סיבה לגזור סתם כי אנשים יכולים לטעות. אבל מתי גזרו ומתי לא גזרו? מלאכה שאינה צריכה לגופה ופסיק רישא דלא ניחא ליה זה אותו דבר. הערוך יכול להסכים שהחילוק הזה הוא לגיטימי, הוא פשוט לא נזקק לו, אבל יכול להיות שהוא נכון לגופו. לא, עוד פעם, עזוב, אז אתה מצרף אותו לפה. אני מדבר לפי האפשרות שאנחנו לא הולכים רבי אברהם בן הרמב"ם. ההבדל הוא בשאלה אם זה כן ניחא לי או לא ניחא לי. אוקיי? זה ההבדל, אז אני לא צריך את החילוקים של רבי אברהם בן הרמב"ם. כיוון שזה נמצא על העץ של אינו מתכוון. רבי אברהם בן הרמב"ם לא הולך על הכיוון הזה אז הוא מחפש חילוקים אחרים. שלפי התפיסה הזאת שאומרת שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא על העץ של אינו מתכוון, זה לא מסתדר עם הערוך. כי הערוך אומר שפסיק רישא דלא ניחא ליה מותר, זה ממש אינו מתכוון. ואם אתה מזהה את זה עם מלאכה שאינה צריכה לגופה, זה היה צריך להיות איסור דרבנן. אוקיי? אז בכל אופן בסדר, אבל בסיעתו של הערוך זה בהחלט כן יכול ללכת. בוא נראה קצת בערוך השולחן בסימן רמ"ב כמה נקודות חשובות שעולות פה. כבר נתבאר דדבר שאין מתכוון ומלאכה שאין צריכה לגופה היא פלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון בכל הש"ס. דרבי יהודה סבירא ליה דדבר שאין מתכוון אסור מדרבנן, ומלאכה שאינה צריכה לגופה חייב חטאת, דהוי מלאכה גמורה. כן, הוא מניח שדבר שאינו מתכוון בשבת זה איסור דרבנן לפי רבי יהודה, לא איסור דאורייתא, זה מחלוקת ראשונים, ראינו את זה. ורבי שמעון סבירא ליה דדבר שאין מתכוון מותר לכתחילה, ומלאכה שאין צריכה לגופה פטור מן התורה דלא הוי מלאכת מחשבת כבמשכן, דבמשכן כשעשו מלאכה היו צריכים לגוף המלאכה ותכליתה. אבל אסור מדרבנן. ורבי יהודה חשיב לה מלאכת מחשבת ויש לומר בטעמו דודאי גם במשכן היתה כיבוי כדי שריבוי האש לא יקדיח הסממנים, וזהו מלאכה שאין צריכה לגופה. ורבי שמעון סבירא ליה דבמשכן ודאי היו זהירים שלא להרבות. יותר מדי, כמו שכתבו התוספות דף צ"ד, ולא היה כיבוי רק לעשות פחמים. וזהו צריכה לגופה. והוויכוח הוא בשאלה מה היה במשכן. האם במשכן עשו מלאכות גם לא לצורך גופן, או מלאכות שהן כן לצורך גופן? עכשיו על פניו, יש בדבריו סתירה פנימית. כי אני שואל את השאלה, מה מגדיר צורך להיות צורך גופה של המלאכה? במושכל ראשון הייתי אומר, מה שקרה במשכן. זאת אומרת, המטרה שלשמה עשו את המלאכה הזאת במשכן, זה מה שנקרא הצורך לגופה. ואם אתה עושה את זה למטרה אחרת, אז זה לא לצורך גופה. אבל בערוך השולחן, לכאורה זה מה שכתוב בערוך השולחן, אבל זה לא נכון. זה לא יכול להיות נכון. למה? כי הערוך השולחן רוצה לטעון שלפי רבי יהודה, עשו במשכן גם מלאכות לא לצורך גופן. אם זה לא היה, אם עשו את זה במשכן, אז זה נקרא צורך גופה, לא? הרי ההגדרה של צורך גופה זה מה שהיה במשכן. אז איך אפשר להגיד שהיו במשכן מלאכות שנעשו לא לצורך גופה? מה ההגדרה של צורך או לא לצורך גופה? מה שהיה במשכן, לא? נו, אז אם עשו את זה במשכן, אז זה כן צורך גופה. איך יכול להיות מלאכה שהיא לא לצורך גופה אבל הייתה במשכן? רואים שלפי ערוך השולחן, צורך גופה ולא צורך גופה, זה לא נקבע לפי השאלה מה היה במשכן. אלא מה? אולי למשל שהדרך הרגילה לעשות את המלאכה זה על הדרך הזאת. לאו דווקא במשכן, באופן כללי. נגיד שאני מכבה אש, אז בדרך כלל עושים את זה כדי לייצר פחם. נגיד לצורך הדיון. אוקיי? במשכן עשו את זה גם למטרות אחרות לפי רבי יהודה, ולכן יהיה חייב גם מלאכה שאינה צריכה לגופה. אבל ההגדרה מה זה נקרא צריך או לא צריך לגופה היא לא נקבעת לפי המשכן. נקבעת לפי השאלה איך עושים בדרך כלל מלאכה כזאת. נכון? זה מה שהתוספות המ"ט, שמה שאומר לצד נגד התוספות המ"ט? רגע, נגיע, נגיע עוד מעט. אז אז יכול להיות שיכול להיות שהוא מסכים איתך, הוא פשוט הניסוח של מלאכה שאינה צריכה לגופה זה הניסוח כאילו המקובל, ויכול להיות שהוא סובר שבאמת לפי רבי יהודה הוא סובר שזה מלאכה שצריכה לגופה. לא, הוא אומר את זה. מה זאת אומרת? הוא אומר שבמשכן נעשו מלאכות שלא לצורך גופם. מלאכות שרבי שמעון קורא להם לא לצורך גופם. בסדר, אז זה אולי ויכוח של השמות של המלאכות האלה. אין הגדרה, קטגוריה אחרת שמקובלת לקרוא להם. אני חושב שאז אתה בעצם אומר שהייתה שם מחלוקת עובדתית מה היה במשכן. אני לא חושב שזה מחלוקת עובדתית, אבל כן, אתה יכול להסביר. לא, אני אומר, בדיוק זה הנקודה. אם זאת לא מחלוקת עובדתית, אז זה לא זה. אלא מה כן? יש הגדרה מה נקרא לצורך גופה. זה הדרך הרגילה שבה עושים את המלאכה. לאיזה צורך בדרך כלל עושים את המלאכה הזאת. עכשיו יש שאלה, במשכן עשו דברים גם לצרכים אחרים, שהם לא הצורך הרגיל של המלאכה. לפי רבי שמעון זה לא משנה. עדיין פטור, כי זה לא הצורך הרגיל. לא, אתה פטור לא בגלל שזה לא היה במשכן. אתה פטור כי זה כן היה במשכן, ואתה פטור בגלל שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא לא מלאכת מחשבת, או כן? אתה פטור על זה. לפי רבי יהודה, זה היה במשכן, וכיוון שכך לא אכפת לי שזה לא צריכה לגופה. היא באמת לא צריכה לגופה, אבל לא אכפת לי. כי מה שחשוב לי זה מה שהיה במשכן, מה אכפת לי אם זה צריכה או לא צריכה לגופה. אוקיי? ואם זה ככה, אז זה באמת לא ויכוח עובדתי אלא ויכוח הלכתי. אבל יש פה רמז לפי רבי שמעון, הם היו זהירים. הוא לא אומר… זה מה שכתוב. מה שהתוספות אמרו. כדי שריבוי האש לא יקדיח הסממנים. הוא אומר, ורבי שמעון סובר שלא להרבות אש יותר מדי. אתה אומר אז יש פה כן ויכוח עובדתי על מה היה במשכן, זאת אומרת שגם רבי שמעון מסכים שאם זה היה במשכן, אז לא היה מפריע לי מלאכה שאינה צריכה לגופה. ההיגיון הוא להגיד שזה לא היה נקרא מלאכה שאינה צריכה לגופה. כמו שהצעת, כאילו אני לא רואה סתירה במה שהצעת למה שהוא באמת אומר. זה פשוט הטרמינולוגיה הוא משתמש. לא, זה בעיה. זאת אומרת, אם אתה צודק בדיוק שלך, הוא באמת מסביר שרבי שמעון חולק על רבי יהודה עובדתית, לא הלכתית. זאת אומרת הוא טוען שבמשכן לא נעשו המלאכות לצרכים האלה, ורבי יהודה אומר שכן. משמע, שאם במשכן זה היה נעשה גם לצרכים שהם לא לגופם, אז לא היה פטור כזה של מלאכה שאינה צריכה לגופה. אבל עדיין ההגדרה מה נקרא צורך גופם ולא צורך גופם, זה השאלה איך עושים את המלאכה בדרך כלל. אוקיי? רק השאלה אם יש פטור כזה של מלאכה שאינה צריכה לגופה, זה תלוי בשאלה מה עשו במשכן. אולי הם סוברים שזה בהכרח שקול, שהם שניהם מסכימים שלא יכול להיות שעשו במשכן משהו שהוא לא מוגדר נורמלי. שהם אומרים שזה שקול בהכרח. הסברה של מה ש… עדיין השאלה היא אבל מה מחייב. מה הפרמטר הרלוונטי. זה שזה הולך ביחד, בסדר. כי אם אתה מניח בתור הנחה ראשונית שזה חייב. אני חושב שזה הולך ביחד, אני חושב שהסברה חייבת להיות איזושהי סברה מתחת שהדברים האלה לא יכולים לסתור אחד את השני. לפי רבי שמעון, כי לפי רבי יהודה כן. לא, לפי רבי יהודה לפי רבי יהודה כן, רבי יהודה אמר שעשו את זה במשכן. כן, אבל אני חושב שמה שהוא מתכוון זה שזה לא כמו שאמרת, שזה לא מלאכה שאינה צריכה לגופה. טוב, אז המינוח שלו מתרוקן מתוך… לא, המינוח הוא קצת, הוא קצת חלש פשוט בגלל שהוא מנסה לדבר על משהו מאוד ספציפי. לא, אז אני אומר, אני חושב שההסבר היותר פשוט לא, שהמינוח זה מה שבאמת מה שהוא כותב, שצריך או לא צריך לגופו לא נקבע לפי המשכן. בסדר? אולי אם זה יצא לא לגופא? מה? אולי אם זה יצא לא, הם רצו את זה בגופה. אולי אם זה יצא לא לגופא? לא, השאלה היא למה הם עשו את זה, מה זאת אומרת? מה הייתה המטרה שלהם כשהם עשו את זה? הוא היה צריך חלילים, הוא היה צריך גם את האדמה. אוקיי, הוא לא התכוון לפחמים, זה סתם. הוא כיבה בשביל הפחמים. נו, אם הוא כיבה בשביל הפחמים, אז היא צריכה לגופה. נכון, פחמים פחם אש. מה אכפת לי מה קרה? אז קרה, אז מה אם קרה? הוא כיבה בשביל הפחמים, אז אם הוא כיבה בשביל הפחמים הוא חייב. כן, אבל מתוך זה אם יצא משהו שלא… זאת אומרת יצא משהו שלא, לא יצאו לפחמים? הפחמים יצאו. נו, אז יצאו, אז גמרנו, אז הוא חייב, מה אכפת לי אם יצא עוד משהו. עכשיו, אז בעצם השאלה האם המלאכה מוגדרת כצריכה או לא צריכה לגופה, מה שהייתי חושב במושכל ראשון ויש תוספות בכמה מקומות שאומרים את זה, שזה נקבע לפי השאלה מה היה במשכן. בערוך השולחן לא נראה כך. בערוך השולחן נראה, למרות שהמשכן לכאורה קובע, כי עובדה שרבי שמעון ורבי יהודה חולקים על השאלה מה היה במשכן, אבל זאת לא ההגדרה של צריך לגופה. ההגדרה של צריך לגופה זה השאלה, למשל, הצעה, לא כתוב פה, הצעה זה מה שנעשה באופן נורמלי במלאכה הזאת. כתיבת שתי אותיות זה לפי מה שנעשה במשכן. לא, זה ברור, הגדרות המלאכה זה לפי מה שנעשה במשכן זה ברור. רק השאלה במלאכה שאינה צריכה לגופה ספציפית, האם גם הכלל הזה יוצא מתוך מה שנעשה במשכן או שזה כלל רוחבי? רק במלאכה שאינה צריכה לגופה, כן. את הגדרת המלאכות זה לפי המשכן זה ברור, אבל הספציפית הדין הזה שמלאכה שאינה צריכה לגופה, הפטור הזה, למה הוא? כי יש פטור כללי שמלאכה שאינה צריכה לגופה או לא, זה פשוט הגדרת המלאכה, מה שלא היה במשכן לא נאסר, מלאכה שאינה צריכה לגופה לא הייתה במשכן, אז היא לא נאסרת. בסדר? אתם מבינים שאם אני תולה את הכל בצריך לגופה ולא צריך לגופה במשכן, אז אין לזה באמת שום משמעות כי בסופו של דבר אז אין פטור שמלאכה שאינה צריכה לגופה, מה שהיה במשכן מחייב מה שלא היה במשכן לא מחייב, זה הכל. זה שקוראים לזה מלאכה שאינה צריכה לגופה, אז מה? זה לא משנה כלום. אתה יכול להגיד שעדיין יש פה איזשהו סוג של חידוש, שאם עשו את זה במשכן למטרה מסוימת ואני עושה את זה למטרה אחרת, עדיין את הפעולה עשו במשכן, כיבוי גם במשכן. זה שאני עושה את זה כדי לחסוך את השמן ולא כדי לייצר פחמים, היה מקום עדיין לחייב אותי למרות שזה לא היה במשכן. למה? כי כיבוי כן היה במשכן גם אם הוא לא נעשה למטרה הזאת. אז מבחינת הגדרת המלאכה, הגדרת המלאכה עומדת במה שהיה במשכן, והשאלה האם המטרות נוטלות חלק בהגדרה של המלאכה עצמה. זאת אומרת, עדיין יש פה איזשהו סוג של חידוש, אבל אחרי החידוש הזה, בסוף בסוף למה אני פטור? אני פטור לא כי יש פטור כזה שמלאכה שאינה צריכה לגופה, אלא כי זה לא היה במשכן, זה הכל, זה פשוט לא אחת המלאכות שנאסרו. כמובן אפשר עכשיו לבוא ולשאול, אז למה זאת לא תולדה? הרי גם תולדות לא היו במשכן, והתולדות שדומות לאבות גם הן נאסרות בגלל הדמיון לאבות. אז למה שלא נגדיר מלאכה שאינה צריכה לגופה כתולדה של מלאכה הצריכה לגופה? בסך הכל פה עשיתי כיבוי ושם עשיתי כיבוי, פה למטרה אחת פה למטרה אחרת. יכול להיות שהבדל במטרות הוא משמעותי, זאת אומרת הבדל במטרות מונע ממני מלהגדיר משהו כתולדה של משהו אחר, צריך להיות דמיון במטרות בשביל שהם יהיו תולדה. בסדר? טוב, אולי. יש הגדרה אחרת בראשונים לגבי מלאכה שאינה צריכה לגופה. מה מגדיר צורך לגופה ולא צורך לגופה? אז אמרתי בינתיים היו שתי אפשרויות. אפשרות אחת מה שהיה במשכן זה נקרא צורך גופה, מטרות אחרות זה לא צורך גופה. אפשרות שנייה הדרך הנורמלית לעשות את המלאכה. נכון. אותו רש"י, זה אומר שאינה צריכה לגופה כגון זה שאינו צריך לבניין זה, ורבי שמעון אמר מילתא לגבי מוציא את המת במיטה לקוברו בשבת. וכי אמר רבי שמעון פטור על הוצאה זו שברצונו לא הייתה באה אליו ולא היה צריך לה. מה הכוונה? ברצונו לא הייתה באה אליו זה מופיע בכמה מקומות ברש"י, וההגדרה הזאת היא הגדרה נוספת למלאכה שאינה צריכה לגופה. זאת מלאכת סילוק. מה הכוונה? אני מוציא את המת לא כי אני צריך את המת בחוץ, אלא כי אני רוצה שהוא לא יהיה פה. כמו לצורך מקומו כן במוקצה. בסדר? זאת אומרת אני צריך שהוא לא יהיה פה, אני לא צריך אותו שם. הייתי רוצה לעשות את זה בלי לעשות את המלאכה. כן, אם לא היה פה מת, אם לא היה פה מת לא הייתי צריך גם לסלק אותו, כי היה לי מקום גם בלי לסלק אותו. אוקיי, ברצונו לא באה לו, זאת אומרת הכי טוב מבחינתי זה שלא יהיה מת. אם יש מת אני מסלק אותו כדי שיהיה לי פה מקום. אבל בעצם זאת רק מלאכת סילוק, זה פותר לי בעיה, או זה מסלק היזק. אוקיי. ברצונו לא באה אליו זה הולך על המת או שזה הולך על המלאכה? על ההוצאה? ממש שכאילו רש"י מתכוון ברצונו הוא היה מעדיף להיפטר מהמת, כאילו לשרוף אותו, להעלים אותו בלי להוציא אותו. לא, הכוונה בסדר, לא משנה, הכוונה אם לא היה פה מת לא הייתה בעיה. אבל אם היית מצליח להעלים אותו אחרת, מה זה משנה? בסוף בסוף הוא רוצה להפריד את מה שהוא עושה מהמלאכה. כאילו הוא רוצה לעשות את זה בלי לעשות את ההוצאה. כן, אבל זה לא משנה אם לא היה פה מת או שהייתי יכול להעלים אותו אחרת. תכלס ההוצאה של המת לא נועדה כדי שהמת יהיה בחוץ. מבחינתי אם לא היה מת זה היה הרבה יותר טוב. אוקיי? אני לא עושה את זה בשביל המת, אני עושה את זה כדי לסלק בעיה שיש לי פה. דוגמה נוספת לדברים האלה, שהיא שמה זה כמעט מפורש. בשבת בדף ק"ז. בצד? כן, בצד, בדיוק. צד נחש וכולי. מאן תנא? אמר רב יהודה אמר רב, רבי שמעון היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. איכא דמתני לה אהא, כן זה מי שצד לצורך, אם אתה צד שלא לצורך, אז זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. איכא דמתני לה אהא: המפיס מורסא בשבת, אם לעשות לה פה חייב, אם להוציא ממנה ליחה פטור. מאן תנא? אמר רב יהודה אמר רב, רבי שמעון היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. ואיכא דמתני לה אהא: הצד נחש בשבת, אם נתעסק בו שלא ישכנו פטור, אם לרפואה חייב. מאן תנא? אמר רב יהודה אמר רב, רבי שמעון היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. זאת אומרת אם אתה צד משהו כדי שהוא לא יזיק אותך, לא שאתה צריך אותו, אתה לא צריך אותו. אתה רק מסלק היזק. אתה חושש שהוא יזיק אותך, שינשוך אותך או משהו כזה, ולכן אתה צד אותו. אתה לא צד אותו כי אתה צריך אותו. אז זה מלאכת סילוק. ברצונו לא באה לו, אם לא היה פה נחש זה היה הכי טוב. בסדר? אם אני צריך את הנחש הזה לצרכיי, אז אני כן רוצה שיהיה פה נחש ואני צד אותו. אני צד אותו כי אני רוצה נחש. להרוג יתוש? להרוג יתוש, לא משנה, כן, כל פעם שאתה צד או הורג בעל חיים בשביל שהוא לא יזיק לך, זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. עכשיו כל המצבים האלה זה ממש מלאכת סילוק, נכון? אתה בעצם עושה את הפעולה, אבל אתה עושה אותה לא כדי שהבעל חיים יהיה מת או כדי לצוד אותו כדי שיהיה לך את הבעל חיים, אלא כדי שהוא לא יאיים עליך. לסלק איזשהו היזק שצפוי לך. עכשיו לפי ההגדרה הזאת, שימו לב שוב פעם, את הצורך גופה של המלאכה או לא צורך גופה אנחנו לא צריכים את המשכן עכשיו. נכון? קודם אמרתי שבערוך השולחן משמע שלא המשכן מגדיר מה זה נקרא צורך גופה ולא צורך גופה. אז שאלתי אז מה כן מגדיר? אמרתי אפשרות ראשונה שהעליתי סתם מסברה, הדרך הנורמלית לעשות את המלאכה זה מה שנקרא צורך גופה. אם אתה עושה את זה לצורך אחר זה לא צורך גופה. פה יש הצעה אחרת. הצעה זאת אומרת שאם אתה עושה את זה כדי לצורך סילוק היזק או לסלק בעיה, זה נקרא מלאכה שאינה צריכה לגופה. עוד פעם, שימו לב, זה לא קשור למשכן בכלל. לא קשור למשכן. אלא אם אתה עושה, יכול להיות שבמשכן גם עשו את זה תאורטית. אוקיי? יכול להיות שגם במשכן עשו את זה, שצדו נחשים כדי שלא ישכו אותי. אבל עדיין אני אהיה פטור. למה אני אהיה פטור? לא כי זה לא היה במשכן. אני אהיה פטור כי מלאכת סילוק היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, זה לא מלאכת מחשבת. איך זה מסתדר עם סילוק… יפה. אני בדיוק עומד להעיר על זה. ההגדרה הזאת, שחוזרת ברש"י בכמה מקומות, היא לא פשוטה. זאת אומרת יש מצבים שבהם קשה להעמיס את ההגדרה הזאת. למשל חופר גומה ואינו צריך אלא לעפרה. כשאני חופר את הגומה, אז ברור שאני לא עושה את זה כדי לסלק משהו, לסלק איזה בעיה או היזק. אני לוקח את החול ויוצר גומה. אוקיי? לכן במקרה ההוא קשה מאוד להעמיס את ה… ההגדרה של רש"י שזה סילוק היזק שברצותו לא בא לו. מה, אם היה לי חול בבית ולא הייתי צריך לחפור אותו אז לא הייתי חופר? זה נכון לכל המלאכות בשבת. אם היה לי צבי בבית אז לא הייתי הולך לצוד צבי. מה זאת אומרת קלקול? לא, הפוך. רש"י אומר שזה לא קלקול, זה סילוק היזק. זה תיקון, אבל זה תיקון לא בגוף הדבר, אלא זה רק לסלק היזק. אז אני אומר, יש מצבים או יש דוגמאות של מלאכה שאינה צריכה לגופה שקשה להעמיס את ההגדרה הזאת של רש"י. וזה מתחיל לפתוח פתח, ואולי עוד נדבר על זה בהמשך, לזה שההגדרה אולי יותר מורכבת. במקומות שבהם זה מחזיר אותנו להערה שלך בהתחלה או מה שבעצם פשט רבי אברהם בן הרמב"ם. במקומות שבהם ברור שעשיתי פעולת החפירה, אז שמה הבעיה היא לא הסילוק אלא השאלה היא לאיזה צורך עשיתי את הפעולה. כי עשיתי פה פעולת חפירה. אבל אם אני עכשיו מסלק את הנחש, אני צד את הנחש כדי שהוא לא יהיה פה, אז שם הסיטואציה יכולה להיות, דווקא שם בעצם אולי זה פחות מוצלח, נגיד במכבה בשביל ליצור פחם. אוקיי? כשאני מכבה בשביל ליצור פחם, אז שם הכיבוי בעצמו כדי לייצר את הפחם הוא בעצם רק כדי לסלק בעיה. נכון? זאת אומרת, בסופו של דבר האש כשלעצמה לא מפריעה לי, רק אם האש נמצאת פה אני לא יכול להשתמש בפחם. אז אני מסלק את האש, מכבה את האש כדי… אבל שם המלאכה היא לא חסרון גוף, זאת אומרת, מה שהוא רוצה, הוא רוצה את הפחם, הוא לא רוצה את הסילוק. אבל הוא מכבה את האש. למה? זה בדיוק ההפך מהמלאכה שאינה… לא, הוא מכבה אבל את האש. הוא רוצה לסלק את האש כדי שיוכל להשתמש בפחם. הוא לא מסלק את הפחם, הוא מסלק את האש. המטרה של האש זה להביא פחם. אבל אני מסלק את האש כדי להשתמש בפחם. למה? אני כן צריך. הוא צריך רק שיהיה את הפחם. לא, אני צריך שהאש תסתלק כי אני לא יכול להשתמש בפחם בלי זה. אבל האש… כשהאש בוערת יש בתוכה פחם. אני לא צריך לסלק את האש כדי שיהיה פחם. אני צריך לסלק את האש כדי שאוכל להשתמש בפחם. זה שני דברים. הוא מכבה את האש בשביל הפחם, זה לא כל אחד לחוד. מה זאת אומרת? זאת אומרת שפעולת כיבוי האש היא בשביל יצירת הפחם. בשביל יצירת או בשביל הנגשת הפחם. לכאורה זה עשייה בלבד. ברור. גם בחופר גומה ואינו צריך אלא לעפרה אתה לא יכול, בשום מקרה אתה לא יכול להפריד. אמרנו שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא תמיד פסיק רישא. אין דרך להפריד את שתי התוצאות זו מזו, אוקיי? לכן אני אומר, יש פה רמז לזה שההגדרה של רש"י של מלאכת סילוק או שברצותו לא בא לו, יכול להיות שהיא לא הגדרה מלאה. ובחופר גומה ואינה צריך אלא לעפרה זה לא מלאכת סילוק, ועדיין זה מוגדר כמלאכה שאינה צריכה לגופה. למה? אולי בגלל ששמה יש באמת שתי תוצאות ברורות. בזה שסילקתי את הנחש, אולי זאת ההגדרה. כשסילקתי את הנחש, אין שתי תוצאות. יש לי נחש ביד. צדתי אותו או הרגתי אותו, לא משנה. זה התוצאה היחידה שיש. העובדה שאין עלי עכשיו איום היא לא תוצאה, אני לא יכול להצביע עכשיו על איזושהי תוצאה בעולם, הנה אין עכשיו איום עלי. זה מצב שלילי, זה מצב נגטיבי. אוקיי? תוצאה שיש פה לפני היא רק נחש מת או נחש ניצוד. אולי זאת הגדרה באמת, אולי מה שסילוק אולי זה בדיוק הצורה היותר טובה להגיד את זה. לא מדובר על סילוק נזק, אם יש לי איזושהי מטרה שהיא נגטיבית, שהיא שלילית, שאי אפשר למצוא אותה… לא, אבל בחופר גומה ואינו צריך אלא לעפרה זה שתי תוצאות חיוביות, זה בדיוק הבעיה. אותה בעיה, אבל אני אומר כאילו מה שאמרת סילוק נזק יכול להיות שאפשר להרחיב את זה להגיד שזה באופן כללי מטרה שהיא שלילית, כאילו על זה רש"י מדבר. כן בטח. אז אני אומר, זה נקרא סילוק שברצותו לא בא לו, סילוק נזק. אבל השאלה היא למה בחופר גומה ואינו צריך אלא לעפרה זה גם כן מלאכה שאינה צריכה לגופה? הרי שמה זה לא סילוק. אני אומר כי שם יש שתי תוצאות. ותוצאה אחת קיימת ותוצאה אחת, שתי התוצאות קיימות. השגתי גם את הבור, לא שלא השגתי את הבור, רק אני לא מעוניין בו. בסדר? אז יכול להיות שזה מלאכה שאינה צריכה לגופה גם בלי קשר לסילוק. את מלאכות הסילוק, מה קורה? שמה אני צדתי נחש והתוצאה שיש בעולם זה נחש ניצוד, אין תוצאה נוספת בעולם. אין עלי איום, אבל זה לא תוצאה, זה משהו נגטיבי. אז יש נחש ניצוד. על זה אתה צריך לתת לי הסברים למה אני לא חייב. צדתי והתוצאה היא שהנחש ניצוד ואין תוצאה אחרת להשליך את זה עליה. אני אומר טוב שמה הבעיה היא שזה. מלאכת סילוק. בחופר גומה ואינו צריך אלא לעפרה, למרות שזה לא סילוק, זה מלאכה שאינה צריכה לגופה, כי שם באמת יש שתי תוצאות ויש לי בעיית תוצאה שהיא תוצאה מותרת. יש לי את החול. יש גם את התוצאה האסורה ויש לי תוצאה מותרת. אז אני יכול להגיד תשמעו, אני עשיתי את זה בשביל התוצאה המותרת. בנחש אין לי תוצאה מותרת שאני יכול להגיד אני עשיתי את זה בשביל זה. אין את זה. יש רק את התוצאה של הנחש הניצוד. לכן אני צריך להגיד טוב, אז זאת מלאכת סילוק. בוא נמשיך עם הערוך השולחן. ולעניין דינא. מה? במקום שבו יש לך רק תוצאה אחת בפעולה, משל הנחש ניצוד. אוקיי. אז במקום כזה, אז אתה לא יכול להגיד שאני רציתי את התוצאה המותרת ונעשתה גם תוצאה אסורה. אין תוצאה מותרת בעולם. נו, אז אתה צריך להיות חייב. אז רש"י אומר לא, כיוון שהתוצאה שהיא קיימת לפניך היא רק נעשתה בשביל הסילוק, זה נקרא מלאכה שאינה צריכה לגופה. בחופר גומה ואינו צריך אלא לעפרה, יש לך שתי תוצאות בעולם. יש בור ויש עפר. אז במצב כזה, גם אם זה לא מלאכת סילוק, זה מלאכה שאינה צריכה לגופה, כי אני יכול להגיד מה אתה רוצה, אני הוצאתי עפר. אני לא חפרתי בור, נכון? יש פה גם בור, אבל יש פה עפר מול העיניים שלי. במקום שבו אין תוצאה מותרת מול העיניים, אז צריך לשלול איכשהו את התוצאה האסורה, למה היא לא מחייבת אותי? בסדר. ולעניין דינא, הנה בדבר שאינו מתכוון פסק הש"ס להדיא כרבי שמעון, והאידנא דסבירא ליה כרבי שמעון שרי אפילו לכתחילה. אבל לעניין מלאכה שאינה צריכה לגופה לא איפסק הלכתא להדיא, ורבותינו בעלי התוספות והראב"ד והרמב"ן והרשב"א כולם פסקו כרבי שמעון גם במלאכה שאינה צריכה לגופה. חדא משום דרבה בריש פרק נוטל סבירא ליה כרבי שמעון, ועוד בשילהי שבת וכולי. וגם דעת הרי"ף נראה כן, וטעמיה וגם דעת הרי"ף נראה שכמו הרמב"ם שמלאכה שאינה צריכה לגופה, הרמב"ם פוסק כרבי יהודה, וגם דעת הרי"ף כן, שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. הזכרתי כבר שבדעת הרי"ף יש מחלוקות, בעל המאור ורמב"ן, מגיד משנה, אבל הוא אומר שדעת הרי"ף גם נראית כך, וטעמיהו לפי כללי הש"ס רבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה. ואף דרבה סבירא ליה כרבי שמעון, מכל מקום איכא אמוראי דסבירא ליה כרבי יהודה. רב סובר כרבי יהודה בכמה מקומות. אז לכן יש אמוראים שסוברים כרבי יהודה, לכן זה שרבה סובר כמו רבי שמעון זה לא אומר. ועוד דבמשנה קבע רבנו הקדוש במשנה דהמת במטה חייב כרבי יהודה וסתמה בלשון רבים. וזה שאמרו בכולה שבת הלכה כרבי שמעון התם רק בענייני מוקצה איירי, ואל תשליך את זה לענייני מלאכה שאינה צריכה לגופה. ומהו מלאכה שאינה צריכה לגופה? אומר הערוך השולחן, כגון שעושה המלאכה איסור ואין צריך לה לתכליתה של האיסור, אלא לתכלית אחר. כגון שחופר גומה והאיסור הוא החפירה, והוא אין צריך להגומה כלל, אלא צריך להעפר. וצריך לגופה הוא כשצריך להגומה להצניע בה או להשתמש בה. וכן המכבה את הנר והמלאכה הוא הכיבוי, ואם צריך לתכלית הכיבוי והיינו לעשות גחלת מקרי צריך לגופה, אבל אם אין צריך לגחלת אלא שיחוס על השמן או על הפתילה או על הכלי מקרי אין צריך לגופה. וכן המעביר את הקוץ ארבע אמות ברשות הרבים וכולי, אלא מסלקו ממקומו כדי שלא יזוקו בו הרבים, מכבה גחלת שלא יזוקו בה הרבים, הוי אין צריך לגופה. וכן צד נחש שלא ישכנו אדם והמלאכה היא הצידה והוא אין צריך לצידה כלל. וכן כל כי האי גוונא. ובמשכן כשעשו המלאכה, היו צריכים לתכלית המלאכה. מה הוא מתכוון פה? עוד פעם אפשר להתלבט. כי הרי מה שהוא אמר עד עכשיו הוא אומר שאני לא צריך אותה לתכלית המלאכה. מי קובע מה תכלית המלאכה? כשאני חופר גומה ולא צריך אלא לעפרה, אתה אומר אני לא צריך לתכלית המלאכה כי אין פה, כי אני לא צריך את הגומה אני צריך את העפר. אולי תכלית המלאכה היא העפר? למה החלטת שתכלית המלאכה היא הגומה? המשכן? מה קובע שתכלית המלאכה של חפירה זה דווקא הגומה ולא העפר? אין מלאכה שאתה לא יכול מהבור מלאכת חפירה. איך אתה יודע שזה לא אחד מאבות מלאכה? איך קבעו את זה? הרי זה גופא אנחנו דנים. העניין הוא שהאיסור דווקא מה שאנחנו יודעים קודם שיש איסור של בונה שהוא בונה בור, ולכן אם אני לא עושה את האיסור זה לא לתכלית. אבל השאלה למה? הרי אני אומר אם אני מוציא את החול מהקרקע אז גם כן חפרתי, רק חפרתי בשביל החול. אתה אומר לי כן אבל זה לא לתכלית המלאכה כי תכלית המלאכה זה הגומה. יש ל"ט מלאכות סור. אבל אני שואל מאיפה באה הרשימה של הל"ט מלאכות? אני שואל עליה, אל תביא לי ראיות מהל"ט מלאכות. אתה אומר לי כי בל"ט מלאכות מופיע חופר, למה לא מופיע מוציא עפר? כי במשכן לא היה? אולי, לא יודע. אולי ההגדרות של המלאכות זה מה שהיה במשכן. הנה עוד פעם הוא מכניס את המשכן הרי, זה מה שהוא אומר. ובמשכן כשעשו המלאכה, היו צריכים לתכלית המלאכה. אז מה? המשכן הוא ההגדרה? תכליות המלאכה מוגדרות המטרות לשמן היא נעשתה במשכן? או שלא? זו קביעה עובדתית. תכליות המלאכה זה מה שאמרנו למעלה, זה מה שעושים בדרך כלל את המלאכה לשמה. ובמשכן יש לו הנחה עובדתית שבמשכן זה תמיד קרה לתכלית הזאת. זאת עוד הנחה. אבל לא שהמשכן הוא זה שמגדיר מה היא תכלית המלאכה, כמו שדייקנו בהלכה הראשונה של הלכה כ"ח. גם שם דייקתי את אותו דבר. אז גם פה אפשר להגיד את זה. וגם רש"י סבירא ליה כן, וזה שכתב במשנה דמת במיטה וזה לשונו, דמלאכה שאין צריך אלא לסלקה מעליה וברצונו לא בא לו, כן, אין זה אלא הסבר, כלומר דלתכלית המלאכה אין צריך ולא היה רצונו לזה. זאת אומרת רש"י לא מתכוון להגיד שההגדרה של מלאכה שאינה צריכה לגופה היא סילוק. זה מקרה פרטי כשאתה לא עושה את זה לתכלית המלאכה. זה לא הפשט של רש"י לדעתי, אבל כך הוא אומר. מה שגורם לו לזה כנראה זה הקושי שאתה שאלת קודם. כי אם אני אומר שלפי רש"י ההגדרה היא מלאכת סילוק, אז באמת חופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה, לא ברור למה זה מלאכה שאינה צריכה לגופה לפי רש"י. שם זה לא סילוק. לכן אומר הערוך השולחן כנראה גם רש"י לא מתכוון שההגדרה של מלאכה שאינה צריכה לגופה זה מלאכת סילוק, אלא מלאכת סילוק זה רק דוגמה. זה דוגמה למלאכה שלא נעשתה לתכליתה האסורה. ומה מגדיר את התכלית האסורה? כנראה לא המשכן, אם הוא אומר שיכול להיות שזה נעשה במשכן עצמו. אז מה כן? הדרך הרגילה לעשות את המלאכה, מה שאמרתי למעלה. ודע דמפורסם בכל הש"ס, דאף על גב דדבר שאין מתכוון אפילו לרבי יהודה אינו אלא איסור דרבנן, ולרבי שמעון מותר לכתחילה וכן הלכה כמו שכתבנו, מכל מקום זהו בדבר שאפשר שתעשה המלאכה ואפשר שלא תעשה. אבל בדבר שבהכרח שתעשה המלאכה, אף רבי שמעון מודה שחייב מן התורה. זה הפסיק רישא. וכן אמרו בש"ס בכמה מקומות, מודה רבי שמעון בפסיק רישא ולא ימות. וזה לשון הרמב"ם בפרק א', הוא מביא עכשיו את הציטוט של הרמב"ם שראינו. ויש בזה שאלה גדולה, דאיך אפשר להתחייב לרבי שמעון על פסיק רישא, כיוון שאינו מכוון לה, פשיטא שאין צריך לתכליתה, ואם כן הוי על כל פנים מלאכה שאינה צריכה לגופה? בעצם השאלה של רבי אברהם בן הרמב"ם. אז הוא אומר, ומדברי רבותינו בעלי התוספות בשבת נראה דהכי פירושו, דכל פסיק רישא דאנן סהדי דניחא ליה חייב, אף שאינו מכוון לזה. ובעל כורחך הוי כמכוון לזה. וכל דאנן סהדי דלא ניחא ליה בזה, כלומר שאינו מעלה ומוריד, הוי כמלאכה שאינה צריכה לגופה. ולשיטת הערוך כל פסיק רישא דלא ניחא ליה מותר אפילו לכתחילה, עיין שם. הוא רומז לזה שלפי הערוך זה לא הולך. אבל רש"י ז"ל כתב להדיא דרבי שמעון מודה במידי דלא אכפת ליה אם יתרמי או לא, אלא אם כן רוצה דווקא איפכא שלא תעשה מלאכה זו, עיין שם. מה זאת אומרת? אז הוא אומר ככה. פה מופיע ההסבר שאמרתי למעלה, הרי על קושיית רבי אברהם בן הרמב"ם, מה ההבדל בין פסיק רישא לבין מלאכה שאינה צריכה לגופה? אז רבי אברהם בן הרמב"ם אומר שזה הוא מביא אותו בהלכה ל"ג פה. הוא מביא את רבי אברהם בן הרמב"ם. אבל פה מה הוא אמר קודם? מה שהוא אמר קודם מה שאני הצעתי קודם. ושיכול להיות שלפי הראשונים שהולכים בדרכו של הערוך, הקושייה של רבי אברהם בן הרמב"ם לא עולה. כי ההבדל בין פסיק רישא לבין מלאכה שאינה צריכה לגופה זה פשוט שזה ניחא ליה וזה לא ניחא ליה, זה הכל. זה ענף על העץ של האינו מתכוון. ולכן פה הוא מביא את זה בתור תירוץ לקושיית רבי אברהם בן הרמב"ם. אמרתי בשיטה הוא עצמו מעיר על זה, שבשיטת הערוך עצמו זה לא הולך. כי לפי הערוך עצמו פסיק רישא דלא ניחא ליה מותר לגמרי. ואם אתה מזהה את זה עם מלאכה שאינה צריכה לגופה זה היה צריך להיות אסור מדרבנן. בשיטת הרמב"ם זה וודאי לא הולך, כי הוא פוסק במלאכה שאינה צריכה לגופה כרבי יהודה שחייב, ובפסיק רישא דלא ניחא ליה אתה רוצה להגיד לי שפטור. בסדר? לכן בשיטת הערוך עצמו זה לא הולך, אבל זה הולך בשיטת הראשונים שהולכים בדרכו. אלה הראשונים שהולכים בדרכו ואומרים שפסיק רישא דלא ניחא ליה הוא אמנם לא חייב, אבל הוא אסור מדרבנן, יכול להיות שהם יזהו את זה עם מלאכה שאינה צריכה לגופה. ואז ההבדל בין פסיק רישא לבין מלאכה שאינה צריכה לגופה זה בשאלה אם זה ניחא או לא ניחא. זה הכל. ואכן בכמה תוספותים בכמה מקומות מגדירים, מלאכה שאינה צריכה לגופה זה פסיק רישא דלא ניחא ליה, זה אותו דבר. והאפשרות השנייה שהוא מביא זה בהלכה ל"ג, והנה מצאנו שבנו. בנו של הרמב"ם נשאל בזה, אז הוא מביא את התירוץ של רבי אברהם בן הרמב"ם. שפה הוא אומר שההבדל הוא בשאלה האם זה פעולה אחת או שתי פעולות, מה שדיברנו למעלה. אוקיי? טוב, יש עוד הלכה של הערוך השולחן האחרונה בל"ד שנרצה לראות, אבל כבר אנחנו צריכים לעצור. אז נעצור כאן, נמשיך פעם הבאה. לומדים את זה עם הרב שפירא? כן? למדתי את זה מזמן, אולי חמש שנים… מה? גם את הסילוק שבעצם… אז אני לא בטוח בזה. כמו שאמרתי קודם, אני חושב שזה… ברור, זאת התפיסה המקובלת ברש"י. אבל אז השאלה מה קורה חופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה? אני טוען שזה לא חייב להיות מקרה פרטי, אלא שם יש שתי תוצאות לפנינו. כשיש שתי תוצאות לפנינו זה ודאי מלאכה שאינה צריכה לגופה. במקום שבו יש רק תוצאה אחת לפנינו והשנייה היא נגטיבית, שם אתה צריך את הגדר סילוק. זה לא ברור שזה כל כך שיטה שונה כמו ששמת דגש על מקום אחר, אבל בתורה כאילו, זה כאילו להגיד שזה עוד מקרה או להגיד שיש קטגוריה מיוחדת של דברים שהם לא זה, במובן שהם סילוק. אבל בסופו של דבר המסקנה תמיד תהיה אותו דבר. כן, אבל אני אומר, זה לא מה זה מקרה פרטי? זה באמת שתי קטגוריות שונות. השאלה אם יש לפנינו שתי תוצאות או תוצאה אחת, והגדרה היא שונה בכל אחד מהם. אבל כל מה שאמרת ואז אמרת, אבל בתוצאה אחת אני קובע שזה בעצם כמו שתי תוצאות וככה אני פותר את זה. אז כאילו, הרי כל מה שאמרנו שאני צריך להכניס ברש"י את זה כמו שתי תוצאות. ברור שאני צריך להכניס ברש"י את העובדות של הגמרא. אבל זה עדיין אני חושב שזאת הגדרה שונה, עניין של דגש איפה אתה שם את הדגש, האם אתה רוצה שהדגש יהיה על המקום שאין בו שתי תוצאות או המקום שיש לי שתי תוצאות. אם אתה אומר שעיקר הסיפור זה מקום שיש לי שתי תוצאות, אז אתה אומר טוב, זה סתם תת מקרה. ואם אתה אומר לא, עיקר המלאכה שאינה צריכה לגופה זה איפה שאין לי שתי תוצאות. אם אני אומר מה המקרה הקלאסי של מלאכה שאינה צריכה לגופה? כשיש לי שתי תוצאות או כשאין לי? אם אתה אומר שזה כשאין לי שתי תוצאות… מה זה אומר מקרה פרטי? שהסילוק הוא מקרה פרטי? אז מה ההגדרה הכללית? זהו, אם אתה יוצא מזה שמלאכה שאינה צריכה לגופה זה מלאכה עם שתי תוצאות, אז מה ש… כאילו, אז ההסבר שאתה אומר על סילוק פשוט אני אוטומטית אבין שאתה מתכוון שזה גם נקרא שתי תוצאות, שתוצאה שלילית היא גם תוצאה. ואם אני מבין שהמקרה העיקרי… אז למה אתה צריך להגיע לסילוק? סתם שתי תוצאות, הכל בסדר, זה לא קשור לסילוק. לא, אבל אתה מסביר למה זה נקרא תוצאה, כמו שאמרתי יש שם איזה קושיה, חסר לי שם את התוצאה הפיזית, אני לא רואה אותה מול פניי, אז אתה אומר לא, סילוק. לא, אז אתה אומר למרות שברצונו לא בא לו זה שתי תוצאות, רש"י תולה את זה בגלל שברצונו לא בא לו. זה המגדיר של מלאכה שאינה צריכה לגופה. אתה אומר הפוך. אתה אומר שלפי רש"י למרות שיש פה רק תוצאה אחת, אז זה עדיין נחשב כמו שתיים. אם אתה איך שאתה מסדר… זה תלוי בעיקר כאילו ביטוי של איך שסידרת את הסוגיה. אם אתה מניח שהמלאכה שאינה צריכה לגופה הקלאסית זה חופר גומא ויש שם שתי תוצאות, אז אתה תסביר שהסילוק זה מקרה פרטי של זה עם כל הסברות האלה, ואתה עדיין תגיד שזה נקרא… אם אתה תסבור שבעצם מלאכה שאינה צריכה לגופה טהורה זה דווקא המקרה שאין לי שתי תוצאות אלא שזה רק סילוק… אז למה השתי תוצאות הוא מקרה פרטי של זה? לא, אז במקרה הזה אתה תגיד כמוך שהשתי תוצאות זה עוד… זה עניין של איך סידרת את זה. בסדר, אבל זה עדיין שני דברים. אני לא חושב שזה באמת נפקא שזה באמת הבדל, זה פשוט כאילו… לכן נראה לי זה יוצא לרש"י שהוא נשמע שהוא אומר את זה, כי כשהוא מתרכז במקרה הזה, אז זה נשמע שמשם מתחילה הסוגיה, וממילא סילוק זה ה… זה באמת הסיבה שאני פוטר אותך. אני טוען שאין באמת, זה שתי קטגוריות. כשיש תוצאה אחת, אז ההגדרה היא אם זה סילוק זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. אם יש שתי תוצאות, ההגדרה היא שאתה לא רוצה את זאת אלא רק את התוצאה המותרת. זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. אף אחד מהם הוא לא מקרה פרטי של השני. כן, אני מבין, אבל אפשר תמיד להגיד, אוקיי, אבל בעצם אתה אומר שזה מקרה שזה שתי תוצאות. על הסילוק בסופו של דבר תמיד אפשר להגיד למה זה לא נקרא שתי תוצאות? לא, אני לא רוצה להגיד שזה שתי תוצאות. לא, אבל למה זה שונה? כאילו מה, סתם, קודם כל הגדרה, זאת תוצאה אחת אבל כיוון שהתוצאה היא סילוק אז זה מלאכה שאינה צריכה לגופה למרות שאין תוצאה שנייה. ולמה זה לא שתי תוצאות? כאילו מה, בגלל שאתה יש לך הנחה ראשונית שזה חייב להיות תוצאה אחת? אם זה היה שתי תוצאות לא היית צריך להגיע לזה שזה סילוק. או, יש, זהו, אז יש לך הנחה ראשונית שזה חייב להיות תוצאה אחת. לא, שהמקרה הזה הוא תוצאה אחת, לא שהוא חייב להיות. הוא פשוט תוצאה אחת, זאת עובדה. בגלל שאתה מתחיל בעצם לדון מהמקרה הזה, אתה אומר אוקיי, לא לא, לא מתחיל לדון מכלום, אני שואל, במקרה הזה יש רק תוצאה אחת. אם זה היה שתי תוצאות אז יכולת סתם להגיד שזה מלאכה שאינה צריכה לגופה. בגלל שזה סילוק, כי אתה מניח שתוצאה שלילית היא לא תוצאה? עוד פעם, תחליט מה שאתה רוצה, אתה אומר שזה כן תוצאה? אם זה כן תוצאה אז תעזוב את הסילוק, סתם תגיד יש פה שתי תוצאות, אני רוצה את המותרת ולא את האסורה, לכן זה מלאכה שאינה צריכה לגופה כמו בגומה. אני צריך, אני אומר, מכל מקום זה לא עובד כי מכל מקום תצטרך להצדיק למה סילוק זו תוצאה, גם אם אתה סובר שזה תוצאה תצטרך להצדיק. לא, לא צריך להצדיק. אני אומר, תחליט, אתה לא יכול לרקוד על שתי החתונות. אם אתה מניח שזו תוצאה, אין בעיה, תניח את זה. אבל אז תעזוב אותי מסילוק. סתם, יש פה שתי תוצאות, הכל בסדר. אני לא מניח את זה, אני מנסה להצדיק, זאת אומרת, נניח לפי רש"י ואני סובר שיש שתי תוצאות, שיש את זה, מלאכה שאינה צריכה לגופה תמיד שתי תוצאות. עכשיו אני רוצה להצדיק לך למה החלטתי פתאום שמישהו התכוון למשהו שלא קיים בכלל, למה זה שתי תוצאות? אז אני צריך להגיד לך כי שזה סילוק, שעיקר המטרה שלו זה סילוק. לא, פה יש שתי תוצאות. לא, אבל עוד פעם, לשיטתך הסילוק לא מובא פה כדי להסביר לי למה אני פטור, להיפך, לשיטתך הסילוק בא להגיד למה האין תוצאה גם היא תוצאה. אבל למה אני פטור? אני פטור כי יש פטור של מלאכה שאינה צריכה לגופה. ברש"י בכל המקומות כתוב בגלל שזה סילוק לכן אני פטור. סברת הסילוק באה להסביר למה זה מה שפוטר אותי, בגלל שאת הפעולה עשיתי לשם סילוק. אני לא יודע אם זה כי לכאורה הוא יותר, כאילו אין בין הסברה שהסילוק זאת מטרה ושאני פטור, זה כאילו אותה סברה, זה לא שאני סובר… לא, זה ממש לא. השאלה אם אתה רוצה להסביר לי שיש פה שתי תוצאות, זה המטרה שבשבילה אתה מביא את סברת הסילוק, זה עניין אחד. או שאתה רוצה להגיד לי לא, ברור שיש פה שתי תוצאות רק כיוון שהתוצאה הזאת היא סילוק לכן אני מתייחס לתוצאה ההיא ולא לזאת כי זאת לא נחשבת, היא סילוק. ואז יסוד הפטור מוסבר בסילוק, לא שהסילוק בא להגיד שיש פה שתי תוצאות, אלא זה מה שמסביר למה מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, בגלל שזה סילוק. אני חושב שיסוד הפטור יהיה הסילוק גם אם אני סובר שזה שתי תוצאות כי בסופו של דבר התוצאה השנייה זה הסיבה לפטור. ברור, וזה לא שייך לסילוק. בחופר גומה ואינו צריך לעפרה מה שאני פטור זה לא בגלל שסילקתי משהו, לא סילקתי כלום. לא, זה נכון, אבל כאילו הסילוק זה פשוט אין באמת, כי אני לא רואה באמת סיבה להגיד שזה לא הכל צורה להגיד שאין שתי תוצאות. זה פשוט אם אתה מתרכז במקרה הזה, אז אתה אומר אני חייב לתת הנחה שיש פה משהו מיוחד בסילוק. עוד פעם, אנחנו מסתובבים סביב אותה נקודה. אם אתה אומר שסברת הסילוק לא באה כמו שאתה אומר, אז היא לא באה להסביר למה אני פטור ממלאכה שאינה צריכה לגופה, היא באה להסביר למה זה דומה לחופר גומה, למה גם פה זה נקרא שיש שתי תוצאות, אחת זה הסילוק והשני זה הצידה של הנחש. ולמה זה פטור? כמו בחופר גומה, זה הכל. אבל ברש"י לא משמע כך, ברש"י משמע שזה פטור בגלל שהוא מסלק. זה יסוד הפטור במלאכה שאינה צריכה לגופה, כי מלאכת סילוק לא חייבים, זה לא מלאכת מחשבת. השאלה אם אפשר למצוא פה איזה נפקא מינה? נפקא מינה צריך לחשוב, אני לא יודע, אבל ההגדרה היא הגדרה שונה. זו פעם שדיברנו על ספק פסיק רישא, זאת אומרת, ספק אם יהיה לי פסיק רישא. כן, מזבובים. כן, מה יהיה במלאכה שאינה צריכה לגופה כי אז במלאכה שאינה צריכה לגופה דבר שהוא לא ברור זה תמיד יהיה… מה, אם אני צד נחש ולא בטוח שאני אנצל נגיד או משהו כזה, מה? לא בטוח שאני אצליח לצוד אותו. אז תמיד לכאורה הספק הוא בא לפני, לא בטוח שאני אצליח לצוד אותו. אני תמיד אני רוצה המטרה שלי הלא מוצהרת זה שאני רוצה להתיר להרוג יתוש בשבת. אז אני רוצה להגיד שזה מלאכה שזה מלאכה שאינה צריכה לגופה, אבל זה גם ספק בלי פסיק רישא, כי עוד פעם מי אמר שתתפוס אותו? לא תמיד תצליח לתפוס אותו. ואם בטוח תצליח לתפוס אותו אז זה אסור? כן, מלאכה שאינה צריכה לגופה. לא מה פתאום? זה לא נכון. למה? מה מי שצד נחש והוא בטוח יצליח לצוד אותו אז הוא חייב לפי רבי שמעון? מה פתאום. מה זאת אומרת חייב? אסור. חייב? לא, אסור בכל מקרה אסור. הרי זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. מלאכה שאינה צריכה לגופה אסור זה בכל מקרה. מישהו שהורג נחש לא בשביל בשביל להציל את עצמו, לא בשביל הנחש, זה מלאכה שאינה צריכה לגופה, ועל זה יש איסור דרבנן לפי רבי שמעון, נכון? עכשיו אם לא בטוח שהוא יצליח לצוד אותו, מה יש שם? זה מה שאני שואל. זה אותו דבר. השאלה אם זה אותו דבר או שזה כמו הספק לפני הפסיק רישא שהיה לנו. לא לא, זה לא קשור, לא קשור לשם בכלל. כי פה אין בכלל הגדרה, הפסיק רישא הוא לא רלוונטי במלאכה שאינה צריכה לגופה, גם אם זה פסיק רישא אתה פטור. אין זה אין רלוונטיות פה לספק. הרי שמה השאלה הייתה האם הספק מוציא אותך מכלל פסיק רישא או לא. אבל פה גם אם תצא מכלל פסיק רישא, לא תצא מכלל פסיק רישא, זה לא משנה. פסיק רישא לא משחק בשדה של מלאכה שאינה צריכה לגופה. הרי לכאורה מלאכה שאינה צריכה לגופה היא חייבת להיות ודאית. זאת אומרת אם זה ספק. לא מה זה חייבת להיות ודאית? היא פטורה אפילו אם היא ודאית. אם היא לא ודאית אז בטח שהיא תהיה פטורה. אז זה מותר? זה במישור דרבנן, זה לא משנה לי מה, בסדר זה לא מעניין. אבל במישור העקרוני יש פה את הפטור של מלאכה שאינה צריכה לגופה בכל מקרה. האם גזרו מדרבנן או לא, אפשר להתווכח על זה. אגב בצד נחש זה חמישה-שישה דברים שפטור ומותר הגמרא אומרת בדף ג'. לא, כי זה סכנה. אני שואל על זבובים שלא בלי סכנה, הוא יתוש. טוב, זה במישור דרבנן, זה לא, העולם צריך פטנט. עכשיו הבנתי. שלום. אתה מלמד פה עכשיו או לא? גמרתי עכשיו. לימדת עכשיו. אוקיי כי הם רוצים, יש את הקבוצה של הרב ברקוביץ', אז הם רוצים סידור. השיעור שלך כאילו של יום ראשון זה ממשיך בסמסטר ב'? הלכה מתכונת? הוא ימשיך. הלכה מתכונת? כן. אוקיי אני מביאה דברים. כן כן. בסימן טוב ומזל טוב אנחנו מתחילים ללמוד משניות ברכות. מאימתי קורין את שמע בערבית? משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן, עד סוף האשמורה הראשונה, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים עד חצות. רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר. מעשה שבאו בניו מבית המשתה, אמרו לו: לא קרינו את שמע. אמר להם: אם לא עלה עמוד השחר, חייבים אתם לקרות. ולא זו בלבד אמרו, אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות, מצוותן עד שיעלה עמוד השחר. הקטר חלבים ואיברים מצוותן עד שיעלה עמוד השחר. וכל הנאכלים ליום אחד מצוותן עד שיעלה עמוד השחר. אם כן, למה אמרו חכמים עד חצות? כדי להרחיק את האדם מן העבירה.