כתובות פרק 2 מגילת אסתר תושב＂כ ותושבע＂פ

[הרב מיכאל אברהם] טוב, אז דיברתי על ההקבלה בין המיקום של פורים ושל מגילת אסתר על הציר ההיסטורי, בין תורה שבכתב לבין תורה שבעל פה, סוף גלות בית ראשון, לבין הביטוי ההלכתי של זה בהלכות המגילה שגם שם רואים שזה משהו שבין תורה שבכתב לבין תורה שבעל פה, בהמשך אני מקווה להגיע לזה ולפרט על זה קצת יותר. אבל כדי להגדיר את העניין בצורה יסודית יותר, אני רוצה לחזור רגע לאיזה דיון נקרא לו פילוסופי אפילו, בהגדרה קצת יותר הגדרה קצת יותר מופשטת. כתוב בגמרא בשבת בדף פ"ח, הגמרא אומרת כך. ואמר רבי יהושע בן לוי, בשעה שעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם, מה לילוד אישה בינינו? אמר להן לקבל תורה בא. אמרו לפניו חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו? ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמיים, זאת אומרת אתה צריך להשאיר את הודך בשמיים. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה החזיר להן תשובה. זאת אומרת אז משה אומר הקדוש ברוך הוא אומר למשה רבנו תענה להם, לטענה של המלאכים, כן מה פתאום אתה נותן את התורה לבני אדם. אמר לפניו ריבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם, כן אני לא בא ליגוע שלהם, מין יצורים רוחניים וזה, אמר לו אחוז בכיסא כבודי וחזור להן תשובה, שנאמר מאחז פני כיסא פרשז עליו עננו, לא משנה. אמר לפניו ריבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה? אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אמר להן למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? תורה למה תהא לכם? אתם המלאכים רוצים שהתורה תישאר בשמיים ושלא יתנו אותה לבני אדם, בתורה כתוב אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מה זה קשור למלאכים? הייתם במצרים? מישהו שיעבד אתכם לפרעה? מה מה התורה רלוונטית אליכם? ושוב מה כתיב בה? משה ממשיך לדבר. לא יהיה לך אלוהים אחרים, בין הגויים אתם שרויים שעובדים עבודה זרה? מה זה קשור ללא יהיה לכם אלוהים אחרים? המלאכים יודעים את האמת. ושוב מה כתיב בה? זכור את יום השבת לקדשו, כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכים שבות? ושוב מה כתיב בה? לא תשא, משא ומתן יש ביניכם? ושוב מה כתיב בה? כבד את אביך ואת אמך, אב ואם יש לכם? ושוב מה כתיב בה? לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם? מיד הודו לו לקדוש ברוך הוא שנאמר ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ, ואילו תנה הודך על השמיים לא כתיב. הם ויתרו והם אמרו לא צריכים שהתורה תישאר בשמיים. מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב ומסר לו דבר, שנאמר עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם, בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות. אף מלאך המוות מסר לו דבר, שנאמר וייתן את הקטורת ויכפר על העם, ואומר ויעמוד בין המתים ובין החיים, אי לאו דאמר ליה מי הוה ידע? כן גילה למשה רבנו איך להינצל ממוות, איך פותרים את הבעיה של מגפות. הסיפור הזה כמובן אגדה, אבל מה האגדה הזאת באה לומר? הטענה של משה רבנו למלאכים היא טענה מצוינת. מה הם עשו עם כבד את אביך ואת אמך? מה זה פרעה שיעבד אותם? מה הם רוצחים? מה מה הרלוונטיות בכלל של התורה ביחס למלאכים? אז המלאכים הודו לו והבינו והכל היה נהדר. אבל אתם מבינים שזה לא סוף הסיפור. אז מה הם חשבו מעיקרא? מה הם מטומטמים? מה הם עסקו בתורה לפני שמשה הגיע? לפני שמשה הגיע התורה הייתה בשמיים, מה הם עשו איתה עד אז? הם למדו אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, לא תרצח, לא תנאף, כבד את אביך ואת אמך? זה לא רציני. עוד פעם אני לא טוען שזה היה אירוע היסטורי, כן? אבל אבל גם אגדה באה לומר משהו. השאלה מה היא באה לומר, מה שמים פה איזו טענה בפי המלאכים? אני חושב דרך אגב כדרכן של אגדות החז"ל באגדות יש להם דרכים מאוד מפותלות להעביר את המסר, בעיניי דווקא מה שחסר פה זה המסר של האגדה. חסרה פה התשובה של המלאכים. מה המלאכים עונים למשה רבנו? טענה נהדרת. אני חושב שמה שזה בא לומר, ולכן זה לא בכדי מספר על ההורדה של התורה לארץ, המדרש הזה נאמר בהקשר של הורדת התורה לארץ, כי הוא בא להסביר מה המשמעות של העניין. מה זה נקרא שהורידו את התורה לארץ? המלאכים גם עסקו בתורה, אותה תורה לומדים אותה גם בשמיים. גם הקדוש ברוך הוא עוסק בתורה כתוב במדרש. והמלאכים גם. אז מה הקדוש ברוך הוא לומד, כבד את אביך ואת אמך? מה זה רלוונטי שם? והתשובה היא לא. הוא לא לומד את זה. זה גם לא כתוב בתורה שמה. בתורה שמה לא כתוב בכל הדברים האלה. בתורה שלנו כן כתוב. אז זה לא נקרא להוריד את התורה מהשמיים לארץ, זה נקרא להמציא תורה בשביל הארץ ולתת אותה לבני אדם. אז על מה העימות בין משה למלאכים? מתברר שזאת אותה תורה. זאת אומרת, הרעיונות שכתובים בתורה, נגיד לצורך הדיון ההלכות, עכשיו אני מדבר, ההלכות שכתובות בתורה הם איזשהו ביטוי לרבדים רעיוניים, שהרבדים הרעיוניים האלה יכולים לבוא לידי ביטוי, ביטויים שונים בעולמות שונים. בעולם שלנו הביטוי של הרעיונות האלה זה חובה לכבד הורים, זה לזכור את יציאת מצרים, לא לרצוח, לשמור שבת וכדומה. בעולם של המלאכים, או שאין לזה בכלל ביטויים מעשיים, אני לא יודע, ובכל אופן גם אם יש לזה ביטויים מעשיים זה ביטויים ששייכים לעולם שלהם. אבל עדיין הטענה שזאת אותה תורה. ההבדל הוא שהביטויים המעשיים הם פונקציה של הנסיבות שבהן התורה הזאת מופיעה, שבהן התורה הזאת פועלת או כן? אני אתן אולי דוגמה לעניין, סיפור מאוד חביב עליי. יש ספר חביב שנקרא זן ואומנות הקשת. אתם מכירים? יש איזה פרופסור לפילוסופיה גרמני מתחילת המאה העשרים שנקרא אויגן הריגל, אם אני מבטא את זה נכון, ככה כותבים את זה בעברית. והוא בתחילת המאה העשרים הוא הלך לאיזה חבר שלו שהוא פרופסור למשפטים בטוקיו ביפן, והוא ביקש ממנו ללמוד זן, שימצא לו איזה מאסטר כזה איזה מורה זן שילמד אותו, עניין אותו. הספר בעצם מיועד לתאר את מהותו של הזן לאוזן מערבית. זו מטרתו של הספר. אז הוא מספר שם אחת הסיטואציות הראשונות, אם אני… זה כבר לפני המון שנים אבל עד כמה שאני זוכר זה ממש אחת הסיטואציות הראשונות בספר, הוא מספר שהוא חיבר אותו לאיזה מורה והוא מגיע לשיעור הראשון הגרמני הזה, ואז המורה הזה שואל אותו מה אתה רוצה ללמוד? אמר לו זן. אז הוא אומר לו כן, אבל אתה רוצה ללמוד שזירת פרחים, קליעה בחץ וקשת, סיוף? אמר לו לא, אני רוצה ללמוד זן. אמר לו כן כן, אבל שזירת פרחים, קליעה בחץ וקשת, סיוף. הוא לא הבין מה הוא רוצה ממנו. ואז הוא הסביר לו שאתה יכול ללמוד את הזן בכמה ערוצים, נדמה לי שהוא אומר שם ארבעה ערוצים אם אני זוכר משהו כזה, ששלושה מהם זה נדמה לי שזה סיוף, שזירת פרחים ועוד משהו, יש ארבעה אם אני זוכר נכון, לפחות אצלו היו ארבעה, אבל בכולם אתה לומד אותו דבר. מה זאת אומרת? אתה לומד קליעה בחץ וקשת, לא מדברים שום דבר, אין שיעורים על זן. אתה לא כותב על הלוח את הרעיונות של הזן. אתה מתאמן בחץ וקשת, זה הכל. אתה מתאמן או לחילופין אתה מתאמן בהיאבקות או באיזה אני לא יודע לא זוכר כבר מה, סיוף, לא יודע מה, שזירת פרחים, כל מיני דברים מהסוג הזה. זה מה שאתה לומד. אבל דרך זה עובר עליך, דרך התווך הזה עובר עליך איזשהו מימד רעיוני, תובנות, חוויות, לא יודע איך תקראו לזה, שהוא אותו דבר. זה בכלל לא משנה באיזה מהערוצים בחרת. בכל אחד מהערוצים עובר עליך אותו דבר. זאת הטענה. טענה מאוד מעניינת. כי זה בעצם אומר שכשהוא למד אצלו קליעה, הוא אגב מתאר שם דברים די מפתיעים. זאת אומרת הוא אומר שהמורה הזה היה קולע למטרה ממרחק של עשרות מטרים עם חץ וקשת, אני לא זוכר כבר באיזה מרחק, מרחק גדול, בלי להסתכל, ומשחיל את המטרה בדיוק, בלי להסתכל. זאת אומרת יש לו איזושהי יכולת לא יודע מה לחוש את העולם שסביבו, ליצור איזושהי אינטראקציה עם העולם שסביבו בלי לראות. אז זה למשל ביטוי לאיזושהי יכולת של זן דרך קליעה בחץ וקשת. אבל אותה יכולת יכולה לבוא דרך שזירת פרחים או מוזיקה או לא יודע, כל מיני דברים, לא משנה מה. אז מה זה בעצם זן? אז מה זה זן? זן זו אותה מערכת תובנות מופשטת שכשמיישמים אותה בקליעה בחץ וקשת אז זה אומר כך וכך, כשמיישמים אותה בשזירת פרחים אז זה אומר כך וכך, אבל זה אותו סט של תובנות. רק בכל הקשר שזה מופיע, זה לובש צורה שונה. זה מקבל איזשהו ביטוי מעשי שונה. אבל זה אותו דבר. המשל הזה אני חושב שהוא משל מצוין לרעיון של המדרש כאן. המדרש כאן בעצם בא לומר שהמושג תורה זה לא מה שאנחנו חושבים שהוא. זה לא המילים שאנחנו מכירים מספר התורה עם כל הציוויים, כבד את, זה בטח לא המילים, עוד מעט נדבר על המילים. זה אפילו לא הרעיונות שמתוארים במילים האלה. זה לא חובת כיבוד הורים, זה לא שמירת שבת, זה לא איסור לרצוח, זה לא תורה. זה ההופעה של התורה או הלבוש שהתורה לובשת בעולם שלנו. אבל אותו סט של תובנות עצמו כשהוא יופיע בעולם המלאכים או בעולם של חייזרים או אני לא יודע בדיוק באיזה עולם אחר, אז הוא ילבש לבושים שונים לחלוטין לפי העולם שבו זה מופיע. אבל זה לבושים שונים של אותו דבר. זה אותו דבר עצמו שמופיע בכל הקשר לפי ההקשר. אז התורה בעצם זה לא רק שזה לא אוסף המילים שאנחנו מכירים, זה אפילו לא אוסף הרעיונות שהמילים האלה מתארות. זה משהו מופשט. וכשרוצים לדבר איתנו על המשהו המופשט הזה אי אפשר לדבר דברים מופשטים. אתה צריך להגיד את זה באיזושהי צורה קונקרטית. איך מעבירים את זה מאחד לשני מהקדוש ברוך הוא למשה, ממשה ליהושע וכן הלאה. את מה מעבירים? אתה לא יכול להעביר דברים מופשטים. אז אתה עושה את זה דרך חץ וקשת, אתה עושה את זה דרך שזירת פרחים או דרך מערכת המצוות כמו שאנחנו מכירים אצלנו. אבל דרך התווך הזה עובר איזשהו דבר מופשט כלשהו. וזה בעצם מה שנקרא תורה. ולכן התשובה שהמלאכים לא עונים למשה רבנו, שהמדרש משאיר סתומה את התשובה הזאת, היא לא מופיעה במדרש, נדמה לי שזאת התשובה. המלאכים בעצם גם למדו את אותה תורה שלנו. משה רבנו שאל אותם תגידו לי, אב ואם יש לכם? אתם רוצחים? אתם עובדים שישה ימים שאתם צריכים מנוחה בשבת? מה זה קשור אליכם? והם שותקים. למה הם שותקים? כי משה רבנו לא יוכל להבין מה שהם יענו לו. זה לא מהעולם שלו. הוא לא יראה את הקשר בכלל בין מה שהם מדברים לבין התורה שהוא קיבל. אין שום קשר. זה שזירת פרחים וזה סיוף. מה זה נוגע אחד לשני. הוא כמו האותו גרמני שבא אל המאסטר של הזן הזה, הוא לא יבין מה אתה רוצה, זה דברים שונים. אבל המלאכים עצמם שמכירים גם את העולם שלנו, אנחנו לא מכירים את העולם שלהם והם מכירים את העולם שלנו, הם מבינים שבמה שהם עסקו זה אותו דבר מה שמשה רבנו מקבל. רק בלבוש הרלוונטי לעולם שלהם. אז על מה הוויכוח? משה רבנו בעצם אומר להם אני לא יודע אם הוא הבין בסוף את התשובה שהם נתנו לו או את התשובה שלא מתוארת במדרש או שהוא ענה את זה מחוסר הבנה, אבל הקורא אמור להבין את זה מתוך המדרש. כן, זה לא היה גם, אז אין שאלה מה משה רבנו חשב כשהוא אמר, הוא לא אמר. אבל השאלה מה זה אומר לנו המדרש הזה, לא מה היה עם משה רבנו. אני חושב שמה שמשה רבנו אומר למלאכים זה אני לא מקבל את התורה באמת. אני מקבל הורדת התורה לארץ פירושו הלבשת התורה באיזשהו לבוש שרלוונטי לעולם שלנו, לעולם של בני האדם. זה הכל. אז מה אתם רוצים? אתם תמשיכו לעסוק בתורה שלכם. אנחנו נעסוק בתורה שלנו. זאת אותה תורה אבל אין שום דיבור בין שתי המערכות האלה. יש את המערכת שהיא כפי שהיא מופיעה אצל המלאכים ויש את המערכת כפי שהיא מופיעה אצל בני האדם. זאת אותה תורה עצמה שמופיעה בצורות שונות לחלוטין. זה אותו דבר עצמו שמופיע בכל הקשר לפי ההקשר. ולכן מה אתם רוצים? הגרסה שאותה אני מקבל לא רלוונטית אליכם. על מה אתם מדברים? מה יש לכם אב ואם? אתם עובדים שישה ימים? אתם רוצחים? מה זה קשור אליכם? בהפוך על הפוך יכול להיות שדווקא משה רבנו הוא זה שמבין את זה והמלאכים לא. כי המלאכים כשהם מתלוננים הם אומרים מה התורה הזאת תעשה אצל בני האדם כאילו התורה שלנו היא לא רלוונטית לעולם של בני האדם. ומשה רבנו אומר להם מה אתם רוצים אני לא מקבל את התורה שלכם. אני מקבל את הגרסה שרלוונטית לבני האדם שהיא לא רלוונטית אליכם. אתם הרי לא רוצחים, אין לכם הורים ולא שום דבר. ואז דווקא משה רבנו מבין את התשובה הזאת והמלאכים הם אלה שלא מבינים. אפשר לקרוא את זה כך או כך. זה כמובן משחק ספרותי.

[Speaker B] כמו מה שהוא אומר להם מי נשאר פה ולמי פה?

[הרב מיכאל אברהם] כן בדיוק. זה מין משחק ספרותי שאפשר לשחק לשני הכיוונים אבל זה לא חשוב מה משה רבנו התכוון ומה המלאכים התכוונו. מה שחשוב זה עצם האבחנה. האבחנה הזאת אני חושב היא המסר העיקרי של המדרש הזה. זה לא משנה אם היא באה דרך השתיקה של המלאכים או דרך התשובה של משה רבנו. ואז זה בעצם אומר שה… התורה זה בעצם דבר מופשט. לא רק שזה לא אוסף המילים שאנחנו מכירים, זה גם לא אוסף הרעיונות שהמילים האלה מתארות. זה לא המצוות לכבד הורים, לשמור, זה לא זה בכלל. זה איזשהו משהו מופשט, אני לא יודע איך להתייחס אליו, איך לתאר אותו, כשהקדוש ברוך הוא נותן לנו תורה, משהו שהוא עושה, הוא לא מעביר לנו את הרעיונות המופשטים כי אין דרך להעביר אותם. כמו שהאושו של הזן לא לימד אותו זן, הוא לימד אותו שזירת פרחים או קליעה בחץ וקשת, זה בעצם מה שהוא בחר בסוף, חץ וקשת. אוקיי, אבל ברור שדרך זה הוא מעביר לו בעצם את התובנות המופשטות האלה שנקראות בהקשר ההוא זן ואצלנו תורה. המטרה היא לא אוסף ההנחיות המעשיות אלא דרך ההנחיות המעשיות עובר איזשהו תוכן שמעבירים אותו בתווך הזה, אין דרך להעביר אותו באופן ישיר. אתה צריך להטמיע אותו בתוך תכנים שמדברים אלינו, שמהעולם שלנו. אז אתה מעביר את זה דרך זה. ובאמת אני רוצה אולי לחדד את הדברים קצת יותר. תראו, יש קאנט מבחין בין הדברים כשהם לעצמם לבין הדברים כפי שהם מופיעים לעינינו. למשל נגיד שאני רואה את השולחן הזה ויש לו צבע חום. ברור שהצבע החום של השולחן הוא נוצר רק בתוך ההכרה שלי. בעולם עצמו אין צבע. כן, השאלה המפורסמת כשעץ נופל ביער ואף אחד לא נמצא שם האם הוא משמיע קול. אז בדרך כלל כשמשמיעים את השאלה הזאת היא נשמעת כמו שאלה מטופשת. ברור שהוא משמיע קול, אז מה אם אף אחד לא שומע. טעות חברים, ברור שהוא לא משמיע קול. אם אף אחד לא נמצא שם עץ לא משמיע קול. כיוון שקול זאת תופעה הכרתית. קול זאת לא תופעה פיזיקלית. בעולם הפיזיקלי יש גל אקוסטי, גל לחץ שמתקדם באוויר. כשהוא פוגע בעור התוף שלנו נוצר בהכרה שלנו קול. זה הביטוי לתופעה הפיזיקלית שנקראת גל אקוסטי, גל לחץ. אז לכן בעולם עצמו אין קולות. העולם עצמו הוא דומם. אין בו קולות ואין בו כלום. אין בו צבעים, אין בו קולות, אין בו שום דבר. בעולם עצמו יש תופעות פיזיקליות. אנחנו באמצעות ההכרה שלנו מתרגמים את התופעות הפיזיקליות האלה לתמונות, למראות, לקולות, לטעמים, לתחושות כאלה ואחרות, אבל כל אלה קיימים רק אצלנו. כשעץ נופל ביער ואף אחד לא נמצא שם יש גל אקוסטי שמתקדם באוויר, גל לחץ שמתקדם באוויר. אבל כל עוד אין איזושהי עור התוף שהגל האקוסטי הזה מכה בו לא נוצר קול. הקול זאת תופעה מנטלית. אותו דבר עם צבע. הצבע החום הוא לא צבע של השולחן, שטויות. הצבע החום קיים רק אצלנו בהכרה. בעולם עצמו אין צבע חום. בעולם עצמו יש איזשהו מבנה גבישי של השולחן שהאור שהוא מחזיר, צבע חום הוא בעייתי דווקא בהקשר הזה, אבל האור שהוא מחזיר הוא באורך גל שיוצר צבע חום. יש מאמר של נדב שנרב אם אתם מכירים מפיזיקה, הוא כתב פעם בתחומין שאין דבר כזה אורך גל של צבע חום. צבע חום הוא פונקציה של הנסיבות, אין צבע כזה, חום זה כולו אשליה. מה? בגלל המעמד של הצבע החום? כי הוא הראה השלכות הלכתיות. והוא הביא את זה, זאת תופעה ידועה בפיזיקה, אבל הוא הביא את זה כדי להראות תופעה של כתמים למשל בנידה, אם זה חום, אדום, כן, כל מיני דברים מהסוג הזה, הוא הראה שם שאין צבע כזה. גם אין טעם חריף? מה?

[Speaker C] גם אין טעם חריף. כן, חריף זה צריבה של בלוטות הטעם. לא, צריבה זה לא טעם.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אנחנו מתרגמים את זה לטעם. בסדר, אבל יש משהו שיוצר את הצריבה הזאת. ובצבע חום אין שום דבר בחוץ שיוצר את הצבע הזה. זה פונקציה של הנסיבות, זה פונקציה של המתבונן, לא יודע אני כבר לא זוכר את הפרטים זה עסק מאוד מבלבל אני אבל לא משנה, צבע חום הוא דוגמה לא טובה, תסתכלו על צבע צהוב, אדום, לא משנה, הצבעים היסודיים. אוקיי? אז הצבעים היסודיים האלה הם סך הכול אומרים שבעולם עצמו יש גל באורך גל מסוים. כשהוא פוגע לנו בעין הוא מתרגם לצבע ירוק או לצבע אדום. אבל התרגום הזה קיים רק אצלנו בהכרה, בעולם עצמו אין צבעים. עכשיו הדבר הזה הוא עובדה. זאת עובדה פיזיקלית, זה לא משנה פילוסופית של קאנט, כמו שהרבה פעמים אנשים מתבלבלים, זאת עובדה פיזיקלית. בעולם אין צבעים, אין קולות ואין שום דבר, העולם מת. כל התמונות והתחושות והחוויות והתופעות שאנחנו מכירים קיימות רק אצלנו בראש. אבל כמובן, הן לא המצאה, זאת לא תפיסה אידיאליסטית. אידיאליזם זו תפיסה פילוסופית שלא מכירה בקיומו של עולם חיצוני. אני לא מדבר על זה. יש עולם חיצוני, אבל בעולם החיצוני יש דברים שהם מופשטים, אין להם צבע, אין להם קול, אין להם טעם מצד עצמם. רק כאשר אני יוצר אינטראקציה איתם באמצעות החוש הרלוונטי נוצרות אצלי תחושות של צבע, קול, טעם וכדומה. זה הכל אצלי. למשל, רואים את הקולות בהר סיני. אם היו מחברים את העיניים שלי למרכז ה… או את האוזניים שלי למרכז הראייה במוח, אין שום בעיה ברמה העקרונית, הייתי רואה קולות כמובן. נכון? הקולות היו פוגעים בעור התוף, היה נוצר איזשהו גל שעובר בנוירונים, בעצבים ועד לתוך המוח, אבל איכשהו בחיווט זה היה מגיע משום מה, היו עושים לי ניתוח מוח והיו מחברים את זה למרכז הראייה, לא למרכז השמיעה כמו שזה קורה אצל בן אדם נורמלי. זה לא שייך לבריא בכלל. אם זה עובר למרכז הראייה, מה שהיה קורה זה שהייתי רואה קולות. זה הכל. כן, כמו באוסצילוסקופ, נכון? אוסצילוסקופ מראה לכם תמונה של קולות. שמים קולן שמחובר לאוסצילוסקופ, אתם רואים שם איזשהו גל ויזואלי. שזה בדיוק אותו דבר. החיבור למה האוזן מחוברת למרכז השמע זה בסך הכל תוצאה של הפיזיולוגיה שלנו. אם היינו יצורים שבנויים אחרת, אז היינו רואים קולות ושומעים מראות או לא יודע מה, או מריחים מראות או בכלל משהו, איזושהי סוג תפיסה אחרת שאנחנו לא מכירים. אצל יצורים אחרים יכול להיות שיש שם תפיסות שאנחנו לא מכירים, כמו כלבים ששומעים דברים באורך גל שאנחנו לא מצליחים לשמוע מחוץ לתחום הנשמע, אוקיי? או יצורים שיכולים לראות דברים מעבר לתחום הנראה. דברים שאנחנו לא תופסים אותם בכלל, מישהו אחר כן יכול לתפוס אותם כי מערכת החישה שלו בנויה אחרת. אבל עוד פעם, אני לא טוען טענה אידיאליסטית. אני לא אומר שהכל סובייקטיבי והכל בעצם הסתכלות שלנו, ממש לא. הפוך. אני טוען, יש עולם ובעולם יש נתונים ברורים, מוצקים ומוסכמים, אבל האופנים שאנחנו מתארים את הנתונים האלה הם פונקציה של מערכת החישה וההכרה, הפרספציה שלנו. רק בגלל שאנחנו בנויים ככה, אז יש לנו קולות וצבעים ומראות וכל מיני דברים. אם היינו בנויים אחרת, לא היינו רואים כלום, לא שומעים כלום, לא מריחים כלום, אלא היה לנו תפיסות מסוגים אחרים. ואנחנו לא היינו יותר חולים או פחות חולים מבני אדם, היינו פשוט אחרים. אנחנו תופסים את הדברים אחרת מבני אדם, זה הכל. לא יותר טוב ולא פחות טוב. מי שרואה את מה שכולם רואים בתור אור אדום והוא רואה את זה בתור אור סגול, בסדר, תקראו לזה אולי שהוא עיוור צבעים או משהו כזה, אבל בעצם עיוורון צבעים הוא לא מחלה, הוא רק בנוי אחרת מבני אדם אחרים, זה הכל. עיוורון כזה. יש עיוורון שאתה פשוט יש צבעים שאתה לא רואה, או שאתה מזהה שני סוגי צבעים ואתה רואה אותם אותו דבר, זאת מגבלה. אבל אם אתה רואה צבע איקס בתור צבע וואי ולהפך, אתה לא יותר חולה או יותר בריא מכל בן אדם אחר, אתה פשוט שונה, זה הכל. מערכת החישה שלך שונה. אין פה צודק וטועה. זה לא שהוא טועה ואני צודק. אין פה צודק וטועה. אני מתרגם את זה, זה כמו אני מדבר עברית והוא מדבר אנגלית, שני תרגומים של אותה מציאות. לכן יש הרבה פעמים טעות בתפיסה של הפילוסופיה של קאנט. פעם היה לי ויכוח על זה עם הרב יואל בן נון באקדמות י'. הוא כתב מאמר ואני הגבתי באקדמות י"א על ויכוח על העניין הזה בשוליים. אבל הוא טען שקאנט לימד אותנו שיש לנו מגבלות, אנחנו לא יכולים לתפוס את המציאות כשלעצמה. אנחנו תמיד רואים אותה במונחי המושגים ההכרתיים שלנו. אנחנו לא יכולים לראות את המציאות כפי שהיא לעצמה. ואני אמרתי לו שאני חושב שהוא טועה, לא רק בפרשנות לקאנט אלא באמת, לא אכפת לי מה קאנט התכוון, זה פשוט לא נכון מה שהוא אומר. אנחנו לא טועים וזאת לא מגבלה. זה לא שיש במציאות עצמה צבע מסוים, אבל אני רואה את זה באדום כי ככה אני בנוי. כל מושג הצבע קיים רק אצלי. במציאות מצד עצמה אין צבע. לא שיש צבע אחר רק אני לא מצליח לתפוס אותו. מושג הצבע קיים רק בתוך ההכרה התופסת. לכן אין דבר כזה צבע נכון או צבע לא נכון, או זה לא שאני טועה כי אני תופס דברים בצבע. ככה אני תופס אותם. אני רואה. גל אלקטרומגנטי באורך גל מסוים, אני רואה את זה בצורה של אור בצבע מסוים. כך אני תופס את זה. זו לא מגבלה. כך תופסים. אם לא היו לי כלי חישה אז לא היו לי מגבלות? אם לא היו לי כלי חישה לא הייתי תופס כלום. לא הייתי יכול לתפוס את העולם. תפיסה היא תמיד נעשית באמצעות כלי תפיסה. וכלי התפיסה תמיד מכתיבים איך התפיסה הזאת תוצג בהכרתו של התופס. זאת לא מגבלה. כך תופסים. ואני תופס הכי נכון שיש. שום דבר לא חסר לי במידע כשאני אומר שהשולחן הזה הוא חום. זה לא שיש פה איזושהי מציאות שמצד עצמה נכונה רק אני לא מצליח לתפוס אותה. שום דבר לא קיים שם בחוץ שאני לא מצליח לתפוס אותה. אני תופס את הכל לגמרי מצוין. עקרונית, עוד פעם, לא טוען שאנחנו מושלמים, אבל ההבחנה הזאת לא מבטאת מגבלה. אין פה מגבלה, אלא כך תופסים. זה המשמעות של תפיסה. תפיסה פירושו שאני אומר שיש בחוץ אור באורך גל מסוים, אני בעצם מבטא את זה בשפה שלי, יש בחוץ אור ירוק. זו לא מגבלה. כך אומרים את זה. פשוט במקום להגיד גל אלקטרומגנטי באורך גל כזה וכזה, אני אומר יש שם אור ירוק. זה השפה שלי. מישהו אחר אומר זה גרין לייט באנגלית. אז הוא תופס אחרת ממני? לא. משתמש בשפה אחרת כדי לתאר את אותו דבר. אוקיי? לכן זה לא מגבלה. אני רוצה לחזור לנמשל, כן? זה היה משל. רוצה לחזור לנמשל. כשאני אומר שהתורה היא בעצם אוסף של רעיונות מופשטים שמקבלים ביטוי ברעיונות מוחשיים כמו כיבוד הורים, שמירת שבת, איסור רצח וכדומה, אני לא מתכוון לומר שאנחנו מוגבלים כי אנחנו לא מצליחים לתפוס את התורה כשהיא לעצמה, בשפה הקאנטיאנית. את התורה לא כפי שהיא באה לידי ביטוי בעולם שלנו. זה לא בהכרח מגבלה. זאת התורה. התורה כשאני, ותמיד כשאני משתמש במערכת תפיסתית כלשהי, זה יכתיב את התמונה או את האופן שבו אני אתפוס את המציאות שעומדת מולי. זו לא מגבלה, כך תופסים. זה נקרא לתפוס. לתפוס פירושו לקחת את הדבר ולהכניס אותו לתוך מערכת ההכרתית שלי. זה נקרא לתפוס. אוקיי? לכן כשאני אומר שכששאני תופס את התורה, התורה היא בעצם תיאור של מעשה בראשית ואיסור על חובה של שמירת שבת ואיסור על רצח וגניבה, כל הדברים האלה, זו התורה. כי הביטוי המעשי של הרעיונות המופשטים האלה בעולם שלנו זה כמו הביטוי המעשי של גל אלקטרומגנטי באורך גל מסוים כאילו שהוא צבע ירוק בהכרה שלנו. זה פשוט המערכת המושגית שבה אני מתאר את הדבר האמיתי. זה לא שאני לא מתאר את הדבר האמיתי. זה הדבר האמיתי. במובן הזה המלאכים ומשה רבנו לא רק שהם לומדים את אותה תורה, גם מה שהם לומדים הוא אותו דבר. למרות שכשסתכל על זה בעיניים פשוטות, משה לא יבין את מה שהם למדו והם לא אמורים להבין את מה שמשה למד. זה לא קשור. למה? כי הם לא מבינים אנגלית והוא לא מבין עברית. אז מה קרה? זה אומר שאתם לומדים דברים שונים? מה פתאום? אנחנו לומדים את אותו דבר בדיוק. רק הם לומדים באנגלית ואני לומד בעברית. כמובן זה רק משל האנגלית והעברית. הם לומדים את היישומים או את ההופעות של המערכת המופשטת הזאת בעולם של המלאכים, ומשה רבנו לומד את זה או בני אדם לומדים את זה, את ההופעה של זה בעולם של בני האדם. זה הכל. אבל זה שתי שפות כדי לתאר את אותו דבר. אוקיי? אז זו ההפשטה הראשונה. התהליך הזה עכשיו אני מתאר את ירידת התורה לארץ בצורה של הפשטה אחרי או המחשה, לא הפשטה, המחשה אחרי המחשה. בכיוון ההפוך זה הפשטה אחרי הפשטה. הפשטה זה לעלות למעלה, המחשה זה לרדת למטה, כן? מהמופשט למוחשי או מהמוחשי למופשט. בקיצור, אז הגענו לזה שיש איזושהי מערכת מופשטת שאין לנו דרך לתאר אותה מחוץ לקונטקסט כלשהו. קונטקסט אנושי, קונטקסט מלאכי או קונטקסט חייזרי. לא משנה מה. אבל אין, אי אפשר לדבר מחוץ לקונטקסט. אתה צריך איזשהו קונטקסט כדי לדבר. אוקיי? אז זה הדבר המופשט. השלב הבא בתהליך הזה, זה הקצה העליון של הפירמידה. השלב הבא בתהליך הזה זה ההמחשה של הדבר המופשט הזה. המחשות יש כמובן כמה. יש המחשה אצלנו, לא תרצח, לא תנאף, כבד את אביך ואת אמך וכו'. ויש את ההמחשות של המלאכים. זה אוסף דברים אחרים. אז זה השלב השני. שלב שני זה הרעיונות הקונקרטיים נגיד עשה ולא תעשה שמוטלים עלינו. בסדר? נגיד החלק ההלכתי של התורה. זה עשה ולא תעשה שמוטלים עלינו. אצל המלאכים זה המחשה מסוג אחר ועוד פעם אנחנו עכשיו בשלב שתיים. יש את הדבר המופשט לגמרי. יש את ההמחשה של הרעיונות. הרעיונות האלה עדיין לא מתוארים במילים. אתה יכול לתאר אותם במילים, אבל כמובן אתה יכול לתאר אותם בהרבה צורות, נכון? התיאור המילולי של הדבר, יכולים להיות הרבה תיאורים מילוליים של אותו דבר, אותו רעיון. לכן התיאור המילולי זה כבר שלב… אתם יודעים מה? אני אפילו יכול להגיד התיאור המילולי זה עוד יותר הלאה. זאת אומרת, יש את החשיבה על הדברים, נגיד שאני חושב את העניין הזה של כבד את אביך ואת אמך, ויש את התיאור המילולי של הרעיון הזה של כבד את אביך ואת אמך, זה השלב השלישי, התיאור המילולי. תיאורים מילוליים יכולים להיות הרבה, למשל כבד את אמך ואת אביך. זה אומר אותו דבר, נכון? אבל המשפט הוא שונה. זאת אומרת שהתיאור המילולי הוא לא ביחס חד-חד-ערכי לתוכן המתואר. תיאור מילולי זה עוד המחשה. אתה לוקח את התוכן המתואר וממחיש אותו במילים. אוקיי, אז עברנו מהדבר המופשט לרעיונות, את הרעיונות מלבישים במילים. אחרי המילים יש פרשנויות, כמובן, שמנסות לשחזר את הרעיון שבבסיס המילים. זה הפרשנות עושה. הפרשנות מנסה לחזור כלפי מעלה בתהליך הזה, זאת אומרת להבין מתוך המילים מה הרעיון שהמילים מתארות. אבל כמובן, כיוון שאנחנו יכולים לחלוק בפרשנויות ויכולות להיות כמה פרשנויות ואולי כמה מהן גם נכונות, אז אפשר להתייחס לזה כשלב הבא, של הפרשנויות. אני אביא אולי דוגמה לשלב השלישי. הגמרא, המשנה בברכות בדף ט"ו, המשנה אומרת הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא. רבי יוסי אומר לא יצא. קרא ולא דקדק באותיותיה, רבי יוסי אומר יצא, רבי יהודה אומר לא יצא. אז שואלת הגמרא מאי טעמא דרבי יוסי? משום דכתיב שמע, השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך. כן, אתה צריך להשמיע לאזנך את מה שאתה מוציא מפיך. אם לא השמעת לאזנך, אז לא יצאת. ותנא קמא סבר שמע בכל לשון שאתה שומע. תנא קמא הרי אומר שלא צריך להשמיע לאזן, אז מה הוא לומד מהפסוק שמע ישראל? שאתה יכול להגיד את זה בכל לשון שאתה שומע, לאו דווקא בלשון הקודש, לאו דווקא בלשון הפסוק. ורבי יוסי? מאיפה רבי יוסי לומד שאפשר להגיד את קריאת שמע בכל השפות? תרתי שמע מינה. רבי יוסי שומע את שני הדברים מאותו פסוק. שמע ישראל מלמד את שני הדברים, גם את זה שאתה צריך להשמיע לאזנך וגם את זה שזה יכול להיאמר בכל לשון. הרבה פעמים הגמרא מסיימת ככה בתרתי שמע מינה, או לא הרבה, אבל יש כמה פעמים, כי הפינג-פונג הזה איכשהו צריך להסתיים. זאת אומרת, כן, הרי אני אומר יש מחלוקת, ההוא מוציא את זה מהפסוק הזה, אז מה ההוא עושה עם הפסוק הרי הוא לא מוציא את אותו דבר? מה הוא עושה עם הפסוק, הוא מוציא דין אחר. אז מאיפה ההוא מוציא את הדין הזה מפסוק ההוא? אז רגע, אז מה ההוא עושה עם הפסוק ההוא? זה לא נגמר אף פעם, בהגדרה. במבנה הלוגי איך זה יכול להסתיים דבר כזה? אחת משתי צורות. או שאחד משני הצדדים לומד שני דברים מאותו פסוק, אוקיי? או שיש להם שתי מחלוקות. גם אפשרות, נכון? אני לומד מהפסוק הזה נגיד שבכל לשון, והוא לומד מהפסוק הזה שצריך להשמיע לאזנו. אין בעיה, פה זה נעצר. שניהם לומדים משהו מהפסוק, כל אחד לומד משהו אחר ועל אף אחד לא קשה מאיפה אתה מוציא את מה שההוא הוציא כי אני לא מוציא, אני לא מסכים איתו, אני חולק עליו. כשיש שתי מחלוקות בין החולקים בין האמוראים או בין התנאים אז אין בעיה, זה גם יכול לעצור. נכון? אלה שתי הצורות היחידות נדמה לי לעצור את הפינג-פונג האינסופי הזה. אבל לעצור את זה בתרתי שמע מינה זה מוזר. שני הדברים אגב מוזרים. כי בדרך כלל אנחנו אומרים אפושי מחלוקת לא מפשינן. למה להניח שיש שתי מחלוקות בין תנאים או אמוראים? זה שהם חולקים על משהו אחד זה מכריח גם לחלוק בעוד משהו? למה? תמיד מחלוקות חייבות לבוא בזוגות? זה בעצם מה שיוצא מפה. אין מחלוקת בודדת, מחלוקות תמיד צריכות להגיע בזוגות. זה מוזר. גם הצד השני אבל מוזר, כן, זה סתם פסק זמן לוגי. כי הצד השני שאומר שתרתי שמע מינה, אז אם אתה לומד שני דברים מאותו דבר, אז למה כל הפינג-פונג? אז מה, הרי כל הפינג-פונג הזה תמיד בנוי על זה שברגע שפסוק מסוים תפוס אי אפשר ללמוד ממנו עוד משהו, אז מאיפה אתה לומד? פסוק אחר. אבל אם יש מוצא כזה שאומר מה הבעיה אני לומד שני דברים מהפסוק הזה, אז עזוב, תמחק את חצי מהש"ס. כל הפינג-פונגים האלה של מה עושה זה עם הפסוק ומאיפה ההוא לומד ומה הוא עושה עם הפסוק של זה? מיותר. מה אתה אומר, אוקיי, הוא עושה מזה שני דברים וגמרנו, מה הבעיה? ההנחה של הגמרא היא שזה לא ככה. ההנחה של הגמרא זה שאם אני לומד משהו מפסוק, אז הוא תפוס. אי אפשר ללמוד ממנו עוד משהו. אם אתה רוצה ללמוד עוד משהו, תמצא מקור אחר. קיצור, שתי הדרכים לעצור פינג פונג כזה הם דרכים בעייתיות. אז פה הרשב"א מעיר את זה והוא שואל, ורבי יוסי אמר לך ממילא שמעת מינה בכל לשון שאתה שומע. פירש רש"י ז"ל תרתי שמעת מינה, כי דרשת נמי שמעת בכל לשון, שמיעה נמי שמעת מינה דצריך להשמיע לאוזנו. את שניהם לומדים מהפסוק. יש לו גרסה אחרת כנראה בגמרא, כי אצלנו בגמרא כתוב תרתי שמע מינה, אבל אצל הרשב"א הרשב"א קרא את זה ברש"י. ואינו מחוור בעיני. דמנלן דשמעת מינה תרתי? ועוד דלאו היינו ממילא, רש"י אומר שממילא לומדים את הדבר השני, זה לא ממילא, זה שני דברים בלתי תלויים שאתה לומד מאותו פסוק, זה לא ממילא. ונראה לפרש דהכי קאמר: כיון דדרשת מינה כל לשון שאתה שומע, ממילא שמעת מינה דהוא צריך להשמיע לאוזנו. דאילו לאו, למה לי דאיצטריך רחמנא למשרי בכל לשון שהוא שומע? פשיטא! שהרי אם אינו צריך להשמיע לאוזנו, אפילו בהרהור הלב בעלמא שרי, וכדמשמע לקמן גבי בעל קרי, ובהרהור הלב לא שייך לשון. וממילא שמעינן שאין קפידא בין לשון הקודש לכל שאר לשונות. אלא ודאי דאיצטריך רחמנא למשרי בכל לשון, ממילא שמעינן דצריך להשמיע לאוזנו. זה תירוץ גאוני. הרשב"א אומר ככה: בעצם רבי יוסי לומד מכאן רק דבר אחד. שאפשר להגיד את קריאת שמע בכל לשון. אך עכשיו רבי יוסי שואל את עצמו למה צריך בכלל פסוק כדי ללמד אותי את זה? אם את קריאת שמע היה אפשר בלי להשמיע לאוזניים, רק לחשוב את זה, בלי לדבר את זה, הרי בהרהור אין דיבור. הרהור לא נעשה בשפה כזאת או בשפה אחרת. אז שנייה אחת, אז כיוון שהרהור לא נעשה בשפה כזאת או בשפה אחרת, אז אם קריאת שמע הייתה נקראת בהרהור ולא בדיבור, לא היה צריך מקור שמלמד אותי שאני יכול להגיד את זה בכל לשון, כיוון שאני יכול לא להגיד את זה בכלל, רק בהרהור. אז מה זה משנה אם אמרתי את זה בעברית או באנגלית? על כורחנו, אם צריך פסוק שמלמד אותי שקריאת שמע נקראת בכל לשון, ברור שצריך להשמיע לאוזנו. ברור שצריך להיות דיבור. אז באמת מהפסוק הזה למדנו רק דבר אחד. הדבר השני, כמו שרש"י כותב, הוא נלמד ממילא. זה לא סתם שני דברים בלתי תלויים שנלמדים מאותו פסוק. הדבר האחד נלמד, וברגע שהוא נלמד, אתה מבין שיש איזושהי הנחה מובלעת את הדין השני. אי אפשר את האחד בלי השני. ואז הוא פתר את הבעיה, כי כשאנחנו לומדים מהפסוק הזה שני דברים, הם לא שני דברים בלתי תלויים. אנחנו למדנו דבר אחד והדבר השני הוא פועל יוצא של הדבר הראשון, אז זה באמת אין בעיה, זה לא שני דברים. למה באמת ההנחה היא שבהרהור לא שייך דיבור? זאת שאלה מאוד מעניינת. יש אגב שאלה בחוקרי מוח, פסיכולוגים, נוירולוגים עוסקים בזה הרבה, גם בשנים האחרונות. יש דמאסיו, הזוג דמאסיו, זה חוקרי מוח מאוד ידועים, מרי ואנטוניו, מרי ואנטוניו דמאסיו. אז הוא כתב, אנטוניו דמאסיו כתב השגיאה של דקארט, יש לו ספר כזה, שבין היתר עוסק שם בשאלה הזאת, האם אנחנו חושבים במילים? ופה לכאורה זו מחלוקת ראשונים. כי התוספות במסכת שבת אומר, מדובר שמה על דיבור במבואות המטונפים, בשירותים. אז זו גמרא שדנה איך בדיוק הוא דיבר, אז הגמרא שואלת רגע, אולי הוא דיבר בלשון חול, בלעז, לא בלשון הקודש? אז אומר התוספות, ואף על גב דאסור להרהר, נימא דאין אסור להרהר אלא בלשון הקודש, והוא הרהר בלשון חול. אז מאיר על זה הרש"ש שם בשבת בדף מ', שהתוספות הזה חולק על הרשב"א. התוספות הזה חולק על הרשב"א, כי התוספות חושב ששייכת שפה גם בהרהור, ולכן אפשר להרהר בלשון עברית, אפשר להרהר בלשון חול, לשון הקודש ולשון חול. והרשב"א מניח שבהרהור לא שייכת שפה.

[Speaker C] איך זה התוספות?

[הרב מיכאל אברהם] בשבת בדף מ'. שאגת אריה ככה באמת מסביר, וגם החזון איש באחד ההסברים ככה מסביר, וגם הרש"ש כנראה ככה הבין, אבל רוב האחרונים לא מבינים כך, והאמת ש. והאמת שבמציאות זה קשה מאוד להבין ככה. מה זאת אומרת, ברור שאנחנו חושבים עם שפה? מה, לא שייכת שפה במחשבה? מה, אנחנו יכולים לחשוב בעברית או לחשוב באנגלית? יש שיר של לידור, כן, חושב בספרדית… חולם בספרדית, כן, סליחה. ברור שאנחנו יכולים לחשוב בשפה. מה, הוא חולק על המציאות הזאת? אני חושב שהרשב"א לא מתכוון לזה. הרשב"א מתכוון לומר שאם יש משהו שהדין הוא לעשות אותו בהרהור ולא בדיבור, אז ההלכה לא תדרוש מאיתנו לעשות את זה בשפה מסוימת, כי זה לא משנה באיזו שפה אתה מהרהר. בדיבור יכול להיות שישנה לתורה אם אתה… להלכה, אם אתה אומר את זה בשפה כזאת או בשפה אחרת, לשון קודש או בלשון חול. אבל אם זה דין בהרהור, גם אם אפשר להרהר בקודש או בחול, בהרהור זה לא משנה באיזו שפה אתה מהרהר. ולמה לא? כי דבר שדינו בהרהור, בעצם מה שנדרש ממך זה לחשוב את הרעיונות, לא את המילים. המילים זה המכשיר שבאמצעותו אתה יכול לחשוב אולי על הרעיונות. אגב, זאת שאלה יותר מעניינת שאין לי עליה תשובה ברורה, האם אפשר לחשוב בלי שפה? זה שאפשר לחשוב עם שפה זה נראה לי פשוט, ברור שחושבים עם שפה. השאלה המעניינת היא האם יכולה להיות מחשבה בלי שפה? מחשבה נטולת שפה? שאלה קצת טריקי, אני לא בטוח. תלוי במה. מה זאת אומרת?

[Speaker D] למשל כשאני בנסיעה, אני יכול לדמיין נתיבים שאתה יכול להתקדם בהם בין מקומות…

[הרב מיכאל אברהם] לא, לדמיין זה משהו אחר, אז אתה משתמש בשפה ויזואלית.

[Speaker D] כן, בטח,

[הרב מיכאל אברהם] ברור שאתה יכול לחשוב ויזואלית. אני מתכוון לחשוב על רעיונות, לא על תמונות. כן, ויזואלי. כן, אז זה ייצוג. לא משנה אם הייצוג הוא ויזואלי או הייצוג הוא אודיו, אבל זה ייצוג. אני מדבר על לחשוב בלי ייצוג.

[Speaker B] יש תינוקות שחושבים.

[הרב מיכאל אברהם] תחשוב… נחזור להפשטות שדיברתי עליהם קודם. האם אפשר לחשוב את הדבר עצמו, לא את הייצוג המילולי שלו או ייצוג ויזואלי שלו או את הרעיון עצמו? לחשוב את הרעיון של כיבוד אב ואם, אבל לא את המילים כבד את אביך ואת אמך, וגם לא איזושהי תמונה שבה אני מכבד הורים, אלא את הרעיון של כיבוד אב ואם. לא יודע, שאלה מעניינת, אני לא בטוח בזה. אבל שנייה אחת, אני רק רוצה לומר שמה שהרשב"א אבל רוצה לומר זה, לא בטוח שאפשר לחשוב כך, אבל אם נדרש ממני לחשוב, אז מה שחשוב זה הרעיון שאותו אני חושב ולא הייצוג שבו בחרתי כדי לייצג את הרעיון. זה לא… יכול להיות שתמיד כשאני חושב אני חושב עם ייצוגים. אבל אם אני רק במחשבה ולא בדיבור, אז לא חשוב הייצוג. זה בעצם מה שהרשב"א טוען. העיקר שהרעיון הנכון נמצא אצלי בראש, לא משנה כרגע אם אני מייצג אותו בעברית, באנגלית או בווידאו. בסדר? זה בעצם אני חושב הכוונה של הרשב"א ולא שאי אפשר לחשוב בשפה, זה הזוי. להיפך, אני אומר אני לא בטוח שאפשר בכלל לחשוב בלי שפה. יש איזה דוגמה מאוד יפה, קצת ככה סוגריים. יש בכמה מקומות מתעדים כל מיני אנתרופולוגים חברות שיש להם שיטות ספירה פרימיטיביות. לא חוקי בפוליטיקלי קורקט. יש שפות… צורות ספירה פרימיטיביות. ייחודיות. כן, אחרות. יש כאלה שלמשל יש להם שפה וואן טו מני סיסטם. למשל שבט בברזיל, שבט הפיראהה בברזיל, הייתה פעם כתבה בנייצ'ר, היה לי על זה ויכוח גדול עם איזה חבר על המאמר הזה, שהשבט הזה היו לו שלוש ספרות או שלושה מספרים במערכת המספרים שלו. וואן, טו ומני. זאת אומרת אחת, שתיים והרבה. לא היה להם שלוש, לא ארבע, לא חמש, כלום, בטח לא מספרים שליליים, מורכבים, ממשיים ומה שאתם רוצים וטרנסצנדנטיים. זה מה שהיה להם, וואן, טו ומני. ואז הגיע לשם חוקר, הוא שם להם נגיד שלוש בטריות וארבע בטריות ושאל אותם איפה יש יותר. הם לא ידעו לענות. הם מבינים מה זה יותר, אבל הם לא ידעו לענות. היה נראה להם אותו דבר או לפחות הם לא ידעו מי יותר ממי. ב-10 מול 2 אגב הם כן ידעו. כשזה מאוד מאוד רחוק אז הם כן הבינו, יכלו להגיד שפה יש יותר. זה הרבה הרבה וזה הרבה קצת, אוקיי? שניהם זה הרבה אבל יש כמו האינסופים, יש הרי כמה רמות של אינסופים. זה אצלם הרבה זה האינסוף. מכת הרבה מה שנקרא. אז האסנס כן, מה שאנחנו רואים שם זה שכשין לך מילים לתאר את הדבר קשה לך לחשוב עליו. השאלה מה הסיבה. מה הסיבה ומה המסובב, זה הוויכוח שלי עם אותו חבר. האם בגלל שאני לא מבין את זה, אין לי מילים לזה? או בגלל שאין לי מילים לזה, אני לא מצליח להבין את זה? מה הסיבה ומה המסובב. אני נטיתי לחשוב שבגלל שאני לא מבין לכן אין מילים. כי למה שאצלם לא יהיו מילים ואצלנו יש?

[Speaker D] אז תגיד שאם אין מילים אי אפשר להבין.

[הרב מיכאל אברהם] איך זה יכול להיות שאני מייצר מילה אם לא הבנתי את הרעיון קודם? אז איך יצרתי את המילה? ברור שקודם מגיעה ההבנה ואחרי זה המילה, נכון? מצד שני ברור שהחברה האלה לא טיפשים. אחרי שלימדו אותם את המספרים הם ידעו לעשות את מה שאתם ואני יודעים לעשות. זה אנשים עם אותו כישרון כמונו, אבל לא היה להם את המכשיר השפתי כדי לעשות את ה… לחשוב את המחשבות האלה. אז יש פה תהליך די מורכב. אתה צריך לתפוס את זה באיזשהו אופן היולי, לייצר מילה, אחרי שייצרת מילה, זה מחדד לך יותר את התפיסה של הדבר ואתה יכול לחשוב עליו ולפתח אותו הלאה וכולי. זאת אומרת, זה רצוא ושוב כזה, זה לא דבר ליניארי. זה לא הולך מהמחשבה אל המילים ולא מהמילים אל המחשבה, אלא זה הולך ונבנה ככה ברצוא ושוב. זאת דוגמה לזה שבאמת קשה לנו לחשוב בלי שיש לנו מילים שמייצגות את המחשבה הזאת. אוקיי? ולכן אני חושב שגם הרשב"א לא מתכוון לומר שאי אפשר לחשוב בלי מילים. הרשב"א מתכוון רק לומר שאם יש דין שנאמר על המחשבה, אז לא חשובות המילים. זה תמיד אולי נעשה עם מילים, אולי, אבל לא משנה באיזה מילים אתה בוחר לייצג את זה, כי מה שחשוב זה שהרעיון הנכון יהיה לך בראש. כאשר יש דינים על דיבור, אז בדיבור יכול להיות שיש דיבורים שחייבים לעשות אותם בלשון הקודש ויש דיבורים שלא. פרק שביעי בסוטה, תחילת המשנה הראשונה בפרק שביעי בסוטה, אלו נאמרים בכל לשון ואלו רק בלשון הקודש. יש דברים שנאמרים בכל לשון, למשל קריאת שמע, וזה כתוב פה, ויש דברים שנאמרים רק בלשון הקודש. אוקיי? לכן בדיבור, כשהדין הוא על הדיבור, אז יש מצבים שבהם חשוב באיזה שפה אתה משתמש ויש מצבים שלא. אבל אם הדיבור הוא על הרהור, אומר הרשב"א, אז בהגדרה אף פעם לא תהיה דרישה לשפה. וכאן תוספות חולק. והתוספות טוען שלפחות לגבי הרהור במבואות המטונפים, אז יכול להיות שכן יש חשיבות לשאלה באיזה שפה אתה חושב את הדבר. אבל גם זה לא מחלוקת קיצונית, כי תוספות חושב שהאיסור במבואות המטונפים הוא לא על הרעיונות אלא על המילים. ולכן חשוב הייצוג. לכן זה לא באמת מחלוקת מהותית עם הרשב"א. זה לא מחלוקת במדעי המוח איך חושבים או מה משמעות של מחשבה, אלא זה מחלוקת בדיני מה אסור להרהר במבואות המטונפים. אם אסור לי להרהר דברים בעברית או אם אסור להרהר רעיונות מסוימים ולא משנה מה הייצוג שלהם. זה הוויכוח. טוב, זה כבר פחות נוגע לענייננו. אז אם אני חוזר אחורה, אז בעצם מה שהדבר הזה אומר זה שיש איזשהו פער בין הרעיון לבין הייצוג המילולי שלו, הייצוג שלו במילים. וזה המעבר מהדרגה השנייה לדרגה השלישית שאמרתי קודם. יש עוד נקודה פה במהלכך הזה. יש קודם כל יש כמה צורות מילוליות לייצג את אותו רעיון. כבד את אביך ואת אמך או כבד את אמך ואת אביך. זה אותו דבר במשפט שונה. אוקיי? וכן הלאה. אתם מכירים את הפרדוקס, שכחתי את השם שלו, פרדוקס חביב, מתמטיקאי, פרדוקס האורחים? לא לא, תחשבו, אתם יכולים לתאר מספרים בכל מיני צורות. נגיד המספר הזוגי הקטן ביותר. נכון? זה תיאור של שתיים. אוקיי? או המספר הראשוני הקטן ביותר. גם זה תיאור של שתיים. שני תיאורים שונים של אותו מספר. אחד הוא לא ראשוני, זה מסיבות שמורות עם המתמטיקאים. אבל אז שניהם זה תיאורים שונים של אותו מספר. אני יכול גם לתאר אותו כשמונה חלקי ארבע. גם זה תיאור של שתיים. אוקיי? וכן הלאה. אני יכול לתאר אותו בכל מיני צורות. עכשיו בואו נצמיד לכל מספר את התיאור הקצר ביותר שלו מבחינת מספר האותיות. תראו את התיאורים של המספר הזה ותבחרו את התיאור הקצר ביותר. בסדר? ובואו ניקח את כל המספרים שהתיאור הקצר ביותר שלהם הוא פחות ממאה אותיות. עכשיו שתיים, פחות ממאה אותיות, נכון? המספר הראשוני הקטן ביותר. תספרו את האותיות, אין פה מאה אותיות. עכשיו בואו נחשוב על המספר הבא. המספר הקטן ביותר שלא ניתן לתיאור בפחות ממאה אותיות. המספר הקטן ביותר שלא שייך לקבוצה הזאת. בסדר? הנה עכשיו תארתי אותו בפחות ממאה אותיות. המספר הקטן ביותר שלא ניתן לתיאור בפחות ממאה אותיות. תארתי אותו בפחות ממאה אותיות. מה זה אומר? זה אומר שיש כמה באגים במעבר בין הרעיון לבין התיאורים שלו, או המושג והתיאורים שלו במקרה הזה. אחד זה חוסר חד ערכיות והשני זה שזה לא על. זאת אומרת, אחד מהם זה שיש כמה תיאורים שונים, מילוליים שונים, לאותו דבר, והשני זה שישנם תיאורים מילוליים שכנראה לא מתארים את מה שאתם חושבים שהם מתארים. הם לא מדייקים למשל בתיאור, אם תבדקו את זה אתם תראו שזה לא תיאור מדויק למרות שזה נראה לנו תיאור טוב. יכול להוביל אתכם לפרדוקסים או כל מיני דברים מהסוג הזה. לכן המעבר מהרעיון אל התיאור המילולי שלו הוא מעבר מאוד לא טריוויאלי. לא יותר טריוויאלי מאשר המעבר הראשון בין הדבר המופשט לבין הרעיון. המעבר מהרעיון לתיאור המילולי שלו גם הוא דבר לא טריוויאלי. ולכן למשל בתורה שבכתב יש קדושה מסוימת לתיאור המילולי. בנוסח של התורה שבכתב, אסור לשנות שום אות, שום מילה, נכון? למה? כי נבחר שם תיאור מסוים שהוא בדווקא. אם תבחרו תיאור עם מילים אחרות שיתאר את אותו תוכן, זה לא יהיה אותו דבר. כי התורה כמו שאנחנו מתייחסים אליה כמושג הלכתי, לא התורה שדיברתי עליה קודם, כמושג הלכתי זה הנוסח שמופיע לפנינו. זה התורה. אם תתרגמו אותה לאנגלית זה לא התורה. אם תכתבו אותו בעברית בניסוח שונה, זאת לא התורה. זה רעיונות של התורה. זה אולי יהיה תורה שבעל פה. אתה עושה פרשנות לתורה, גם זה איזשהו סוג של לימוד תורה, אבל זה תורה שבעל פה. תורה שבכתב כהספר זה רק בניסוח המסוים הזה ואין בלתו. ולכן זה לא מעבר טריוויאלי בין הרעיונות לבין התיאור המילולי. התיאור המילולי במקרה של התורה יש לו משמעות מצד עצמו, הוא לא רק מבטא רעיונות. זה לא רק ביטוי של רעיונות. יש לו משהו שהוא בדווקא. שום תיאור אחר לא תהיה לו הקדושה של תורה שבכתב בעולם שלנו, לא יודע מה עם המלאכים. בסדר? לעומת זאת בתורה שבעל פה, תורה שבכתב אגב זה הניסוח, נכון? זה הנוסח שלפנינו, זה תורה שבכתב, הטקסט הספציפי המסוים שאנחנו מכירים. תורה שבעל פה, לא רק שיש הרבה טקסטים, עזבו את הרבה טקסטים, נגיד שיש רק את הגמרא, רק את הש"ס, בסדר? זה לא הטקסט. גם אחרי שהם נכתבו זה לא הטקסט. זה הרעיונות שהטקסט מתאר. אם אני אכתוב את הרעיונות האלה בשפה אחרת או בתיאור אחר, גם בארמית או בעברית אבל בתיאור אחר, זה יהיה תורה שבעל פה בדיוק כמו הש"ס שאנחנו מכירים. אין שום הבדל. כל עוד זה מתאר את הרעיונות שהם תורה שבעל פה, את הרעיונות הנכונים. אבל איזה סוג תיאור בחרתי, זה לא חשוב. זאת אומרת בתורה שבעל פה אין חשיבות לניסוח. מה שחשוב זה את מה מנסחים. הרעיון שאותו מנסחים, לא משנה איך מנסחים אותו. וזה בדיוק הפוך מהתורה שבכתב. בתורה שבכתב מה שחשוב זה הניסוח. הרעיונות שהניסוח הזה מבטא זה לא תורה שבכתב. זה תורה שבעל פה, כיוון שזה תמיד גם כרוך בפרשנות. כשאתם תקראו פסוק ואתם תגידו לי מה הוא אומר, כל פעם שתגידו זה תמיד יהיה בזה אלמנט פרשני. אף פעם אתם לא יכולים להגיד לי אחד לאחד את מה שהוא אומר אלא אם כן תגידו פשוט את הפסוק. בסדר? אבל כל פעם שתבחרו ניסוח אחר כדי להגיד את מה שכתוב פה בפסוק, עברתם לתורה שבעל פה. הפרשנים של התורה, כשמפרשים מה אומר פסוק, הפרשנות לדבר הזה היא תורה שבעל פה. לא תורה שבכתב. אין קדושה בניסוח של הרמב"ן, נכון? אם ננסח אותו אחרת זה גם הרמב"ן. אם אני מסביר לך את הרעיון של הרמב"ן בשפה אחרת או בניסוח אחר, זה לא חשוב. זה תורה שבעל פה. תורה שבכתב זה רק התורה שלפנינו. אז בעצם יוצא, תראו דבר מעניין, האר"י ז"ל מדבר על זה אבל זה כבר יש לזה שורשים בחז"ל, שהתורה שבעל פה יותר גבוהה מתורה שבכתב. למה? כי בהיררכיה שתיארתי קודם, אז יש את הדבר המופשט, יש את הרעיונות, שזה ההתלבשות במושגי העולם שלנו, ויש את התיאור המילולי של הרעיונות. התורה שבכתב זה הדרגה הנמוכה ביותר, זה התיאור המילולי. תורה שבעל פה עוסקת ברעיונות. יותר מזה, כמו שאמרתי קודם, אפילו הרעיונות שמתוארים בתורה שבכתב, כשאתה עוסק בהם אתה בעצם עוסק בתורה שבעל פה. כי זה תמיד יעבור דרך הניסוח שלך, הפרשנות שלך, זה אף פעם לא יהיה הדבר עצמו, ותורה שבכתב זה רק הניסוח המדויק הזה. שינוי מילה פוסל את הספר, פוסל את הניסוח, נכון? זה לא הפסוק, זה כבר לא תורה שבכתב. למרות שאתה יכול לייצג את מה שאתה רוצה לומר גם במשפט שונה מאשר הפסוק, אבל זה כבר תורה שבעל פה. את המשמעות של תורה שבכתב זה תורה שבעל פה. לכן תורה שבעל פה שייכת לרובד יותר גבוה מאשר תורה שבכתב, כי היא שייכת לשלב השני בהיררכיה המשולשת הזאת, ותורה שבכתב זה השלב השלישי. טוב, בואו נחזור רגע שוב. יש בראשונים, יש מחלוקת בשאלה למה לשון המקרא נקראת לשון הקודש. הרמב"ם במורה נבוכים כותב בחלק ג' פרק ח', ולי גם כן טענה וסיבה בקריאת לשוננו זו לשון הקודש. ולא תחשוב שהוא הפלגה ממנו או טעות, זה לא איזה הגזמה, אבל הוא אמת. מפני שזה הלשון הקודש לא הונח בו שם כלל לכלי המשגל, לא מן האנשים ולא מן הנשים, ולא לגוף המעשה המביא להולדה, ולא לזרע ולא ליציאה. אלו הדברים כולם לא הונח להם שם ראשון כלל בלשון העברית, אלא ידברו בהם בשמות מושאלים וברמיזות, כן, ביאה, הם אומרים ביאה. ביאה זה כמובן, זה לא באמת המונח הנכון ליחסי אישות, נכון? זה משלים ורמיזות, מטאפורות. אין שם בעברית לדבר הזה. והיה הכוונה בזה שאלו הדברים אין ראוי לזכרם שיושם להם שמות, זה לא צנוע, כן? זה לא. אבל הם עניינים שצריך לשתוק מהם, וכשיביא הצורך לזכרם יעשה לו תחבולה בכינויים ממילות אחרות כאשר נסתר מעשותם בעת הצורך בכל יכולתנו. כמו שאנחנו צריכים להסתתר כשאנחנו עוסקים בדברים האלה, גם כשמדברים על זה צריך לדבר על זה ברמזים. אין לזה מילים בשפה, בלשון המקרא אין לדברים האלה מילים. רק דרך מטאפורות. לכן זה נקרא לשון הקודש, כך אומר הרמב"ם. הרמב"ן והראב"ד בספר יצירה והכוזרי ועוד כמה ראשונים חולקים על הרמב"ם והם טוענים שזה נקרא לשון הקודש בגלל שלשון המקרא שונה במהותה מכל שאר הלשונות. כל שאר הלשונות, הטענה היא, שכל שאר הלשונות הם הסכמיות. אתה יכול לחבר כל מילה לכל מושג או אובייקט, לא חשוב, נכון? קוראים לזה שולחן, יכולתי לקרוא לזה יקום פורקן. מה זה משנה? העיקר שאנחנו כולנו יודעים על מה מדובר. בסדר? אם אני מלמד אתכם מלידה שהדבר הזה קוראים לו יקום פורקן, אז אין שום בעיה, אנחנו כולנו נקרא לו יקום פורקן והכל בסדר. נכון? הקשר בין המסמן למסומן בשפה רגילה הוא קשר שרירותי. קריפקה זה פילוסוף מאוד ידוע, פילוסוף אנליטי מאוד ידוע, זה יהודי אורתודוקסי מארצות הברית. הוא קורא לזה הטבלה. זה מעניין שהוא יהודי אורתודוקסי. הוא קורא לקישור הזה בין המסמן למסומן, הוא קורא לו הטבלה. מה זאת אומרת? עושים לו הטבלה, מחברים את שני הדברים ואז הציבור מכריז שעצמים מהסוג הזה קרויים שולחן. הסכמנו, זה הסכם, קונבנציה. אוקיי? הטענה של הראשונים האלה זה שבלשון הקודש הקשר בין המילה המסמנת לבין המסומן הוא לא שרירותי. יש קשר מהותי. קוראים לזה שולחן. שולחן כי יש בזה משהו, הש-ל-ח-ן הזה איכשהו קשור למהותו של האובייקט הזה. זה לא סתם שיכולנו להצמיד פה כל מילה שאנחנו רוצים. אגב, זה הבדל בין, בשפה רגילה יש מאמר קלאסי של ברטראנד ראסל מ-1905, זה אותה שנה שאיינשטיין הוציא את שלושת המאמרים שלו, שנת הפלאות. אז ברטראנד ראסל הוציא את המאמר שנחשב אולי יצירת המופת של הפילוסופיה האנליטית, מאמר על ההצבעה. ושמה הוא מבחין בין שני סוגי הצבעה, שאני מצביע על משהו אני יכול להצביע עליו דרך השם שלו ואני יכול להצביע עליו דרך תיאור שלו, תיאור שמני ותיאור, הצבעה שמנית ותיאור. מה זה אומר? נגיד אני יכול להגיד דוד בן גוריון. זה שם שכולם יודעים לאיזה אדם הוא מתייחס, בסדר? הזקן של ביבי. דרך אחרת להתייחס לאותו אדם זה להגיד ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל. זה מתייחס לאותו אדם, אבל יש הבדל לוגי בין שני סוגי ההתייחסות האלה. דוד בן גוריון זה שם, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל זה תיאור. מה ההבדל? שם אפשר היה להטביל אותו עם שם אחר וזה ישמור לדור ודור, לא ישנה שום דבר, עניין שרירותי. אפשר היה לקרוא לו מוישה בן ינקל, לא דוד בן גוריון, או דוד גרין בדיוק. בכל מקרה זה החלטה שרירותית, אבל התיאור לא שרירותי, לא יכולתי להגיד טוב אז הוא ראש הממשלה הראשון של קנדה. זה לא נכון. הוא ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל. תיאור הוא מחויב למשהו, יש אמיתי ולא אמיתי בתיאור, לא שרירותי. שם זה דבר שרירותי. אוקיי? הטענה של הראשונים האלה זה שבלשון הקודש גם שמות הם לא שרירותיים. זה כמו תיאור. אתה לא יכול לבחור שמות כרצונך, אחרת זה לשון חול. גם זה סוגיה של כינויים וידות בתחילת נדרים ובתחילת נזיר, היא קצת נוגעת בדברים האלה. בכל אופן, אז הראשונים האלה בעצם מבינים, אני חוזר לתורה שבכתב שזה הנושא שלנו, הראשונים האלה בעצם מבינים שתורה שבכתב, הניסוח המילולי שלה הוא קשור בטבורו לתכנים. אין שם שרירותיות כי משתמשים במילים מסוימות, אבל בלשון המקרא שזה לשון הקודש יש קשר מהותי בין המילים לבין מה שהן מסמנות. כל תיאור אחר שאני אתן לרעיון המסומן הוא לא יהיה מדויק, זה לא יהיה בדיוק התיאור של הרעיון. ואז אני מתאר אספקט מסוים שאני רואה שם או משהו כזה ולכן זה שייך לתורה שבעל פה ולא לתורה שבכתב. עכשיו כמו שאמרתי, אני חוזר למגילה כי אני רוצה לסיים עוד מעט, הראיתי פה את ההבדל בין תורה שבכתב לבין תורה שבעל פה. איפה המגילה נמצאת בעסק הזה? אז כמו שאמרתי בהתחלה קודם כל היסטורית היא נמצאת בין המקרא, תורה שבכתב, לבין עידן התורה שבעל פה, בית שני. גם מבחינת דיני המגילה המגילה נמצאת בתווך בין תורה שבכתב לבין תורה שבעל פה. הבאתי לכם כבר את הדוגמה אבל בואו נראה את זה קצת מהתחלה. המהר"ל למשל אומר שקימו וקיבלו, מה קימו את מה שקיבלו כבר. אז יש כל מיני פירושים שונים לעניין הזה. המהר"ל למשל אומר שקיבלו את תורה שבעל פה. לא סתם וורט, כי פורים שייך לתורה שבעל פה, זה מועד שחידשו אותו חכמים, זה לא מועד שהתורה קבעה אותו. פורים וחנוכה זה תורה שבעל פה, נכון? זה דין דרבנן. אז לכן בעצם מה שהתחדש בפורים, מה שקיבלו עם ישראל בפורים זה תורה שבעל פה, זה את היכולת של חכמים לחדש תורה. מיד אחרי זה בא שמעון הצדיק מה שאמרתי, שדברי תורה מיוחסים לאדם, שהוא עצמו אומר משהו וזה נקרא דברי תורה. אחרי זה כתוב בגמרא במגילה בדף ז', אמר רב שמואל בר יהודה שלחה להם אסתר לחכמים קבעוני לדורות, שלחו לה קנאת מעוררת עלינו לבין האומות, שלחה להם כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי מדי ופרס. עכשיו היא מבקשת מהם עוד בקשה, כן? אסתר רוצה שזה ייכנס למסגרת המועדים של התורה. או במילים אחרות שזה יהיה דין דאורייתא. בסדר? שלחה להם אסתר לחכמים, כתבוני לדורות. עכשיו זה כבר לא הכנסת פורים למועדים, אלא הכנסת מגילת אסתר לקאנון התנכ"י, כן? שזה יהיה ספר, ספר חלק מהתנ"ך. שלחו לה, הלא כתבתי לך שלישים, שלישים ולא ריבעים. משנה שם, לימוד מפסוק שאין אי אפשר להוסיף, עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה, כתוב זאת זיכרון בספר. כתוב זאת, מה שכתוב כאן ובמשנה תורה, זיכרון, מה שכתוב בנביאים, בספר, מה שכתוב במגילה. מה זאת אומרת? אז מצאו בסוף איזשהו דרש שהדרש הזה מאפשר להכניס את מגילת אסתר לתוך התנ"ך. קודם כל הבסיס להכנסה הזאת הוא מדרש. כל שאר הספרים נכנסו לתנ"ך כי הם דברי נבואה, אבל אסתר אנחנו יודעים שנאמרה ברוח הקודש, לא בנבואה. אסתר ברוח הקודש נאמרה. אז לכן רק מדרש מכניס את זה לתוך התנ"ך. מה זה אומר שמדרש מכניס את זה לתוך התנ"ך? מכירים ליבוביץ' תמיד היה אומר שתורה שבעל פה קובעת מי זאת תורה שבכתב. חכמים רצו לגנוז את קהלת, הם דנו האם להכניס את אסתר לתנ"ך או לא להכניס. זאת אומרת חכמי תורה שבעל פה הם אלה שקובעים מי זאת תורה שבכתב. אנחנו בדרך כלל תופסים את ההיפך, כאילו יש תורה שבכתב וחכמי תורה שבעל פה מפרשים אותה או דורשים אותה וכולי. אבל לא. מה זאת תורה שבכתב נקבע על ידי מדרש. זאת אומרת חכמים קובעים מה זה תורה שבכתב. תורה שבעל פה קובעת מה זה תורה שבכתב. וזה לא במקרה קורה במגילת אסתר, כי מגילת אסתר באמת היא שלב ביניים, היא חוליית ביניים בין תורה שבכתב לבין תורה שבעל פה. ולכן בדיוק שם יש מדרש שמכניס אותה לתורה שבכתב. אבל הוא לא מכניס אותה לגמרי. אסתר ביקשה כתבוני לדורות, חכמים אומרים לה חלקית. לא לגמרי. וזה מה שאמרתי לכם קודם, שאפשר זה באמת נחשב ספר והוא חלק מהתנ"ך וצריך יש קדושה לנוסח של הספר. במובן הזה זה תורה שבכתב. כל מילה צריך לשמוע בקריאת לא מספיק ללמוד את מה שהיה שמה כמו שאנחנו לומדים גמרא. לא צריך לקרוא את הגמרא כדי לצאת ידי חובה. אם אתה מבין מה כתוב שם למדת גמרא, נכון? אם אתה מבין מה כתוב במגילת אסתר לא קראת מגילת אסתר. לקרוא מגילת אסתר זה לקרוא את הנוסח שכתוב במגילה כי מגילת אסתר שייכת לתנ"ך וזו תורה שבכתב שיש קדושה למילים, לניסוח. אבל ספר זה לא. כי עובדה שחצי יכול להיות חסר. בשום ספר אות לא יכולה להיות חסרה. במגילת אסתר חצי יכול להיות חסרה. חצי פחות אפסילון.

[Speaker B] ובשאר המגילות זו אותה הלכה?

[הרב מיכאל אברהם] לא. רק במגילת אסתר.

[Speaker B] אז זה קצת מוציא את זה מזה שלמה קוראים לזה מגילה ולא.

[הרב מיכאל אברהם] לא לא. לא בגלל שקוראים לזה מגילה. אני אומר מגילת אסתר ספציפית. ברוב המגילות האחרות אין לזה כל כך נפקא מינה כי אין דין לקרוא אותן, אז מה זה משנה אם זה מחוק או כתוב. יש את הגר"א שאמר שצריך לקרוא את המגילות מתוך ספר, אבל בתפיסות הפשוטות אין דין לקרוא את זה מספר. בגמרא גם אומרת, טוב אני כבר לא אספיק את הכל אבל אני רק הגמרא גם אומרת מגילת אסתר נקראת ספר ונקראת איגרת. מה ההבדל בין ספר לבין איגרת? איגרת אני מקבל מכתב, קורא את התוכן וזורק אותו לפח. נכון? איגרת זה כלי להעביר אלי מידע, להעביר אלי תוכן כלשהו. ספר, אחרי שגמרתי ללמוד אני שם אותו על המדף. הספר נשאר. הספר הוא לא רק מדיום להעברת מידע. בסדר? איגרת זה מדיום להעברת מידע. כשאתה כותב את תורה שבעל פה זה לא הופך את הדבר הכתוב לספר כמו בתורה שבכתב. זה איגרת. הגמרא זה איגרת. זה בעצם ספר שמעביר לי מידע, אין קדושה בנוסח שכתוב שם ובדיוק ואתה יכול גם באופן עקרוני לזרוק אותו לפח. אין לו קדושה שמחייבת גניזה. למרות שהיום נוהגים לא לעשות את זה. למה? כי הגמרא זה בסך הכל איגרת. זה משהו שמעביר לי את התוכן. זה כמו שאני יכול לא יודע מה לזרוק רעיונות לפח, לא יכול אבל כי אי אפשר אבל זה אין איסור בזה, אוקיי? זה לא חפצא של קדושה בניגוד לספר של תורה שבכתב. אוקיי? אז זה בדיוק לכן מגילת אסתר נקראת ספר ונקראת איגרת. הגמרא גם אומרת אני כבר לא אכנס לזה, זה בישיבות תמיד מתעסקים עם השרטוט, דין שרטוט בגיטין ובעוד מקומות שמגילת אסתר צריכה שרטוט כאמיתה של תורה, כך הגמרא אומרת. דברי שלום ואמת מלמד שמגילה צריכה שרטוט כאמיתה של תורה. רב חיים כבר שואל מה זה כאמיתה של תורה? צריכה שרטוט כמו ספר תורה. מה זה כאמיתה של תורה? אז הוא מוכיח מכאן רב חיים זה ששרטוט בספר תורה אגב יש מחלוקת אם צריך בכלל לשרטט ספר תורה מחלוקת ראשונים. אבל שרטוט שצריך, שרטוט הכוונה לסמן את השורות כשכותבים את הכתב, אז צריך לסמן שורות כדי שיהיה ישר. שרטוט אומר רב חיים זה דין בתוכן, זה לא דין בספר. ולכן מגילה צריכה שרטוט כאמיתה של תורה. כי מגילה היא לא ספר, דיני הספר לא חלים עליה. אבל השרטוט גם בספר תורה הוא לא מדיני הספר, כי אם הוא היה מדיני הספר, זה תוספות כבר שואל, אם זה היה מדיני הספר אז היקש בין ספר תורה לבין מגילה, אז למה לא למדו גם את השרטוט, דיו וקנקנתום וכל הדינים של ספר? למה את השרטוט לא לומדים משם? רב חיים אומר לא לומדים משם כי זה לא דין מדיני הספר. במגילה לא חלים דיני הספר, מה שלומדים מספר תורה זה משהו אחר. לכן שרטוט הוא לא דין מדיני הספר. למה מגילה צריכה שרטוט? כי התוכן של המגילה הוא תורה שבכתב, הנוסח מחייב, ושרטוט זה דין בתוכן, אבל ספר זה לא. בסדר? לכן נקראת ספר ונקראת איגרת ואפשר להאריך בזה, יש עוד נפקא מינות טובא על העניין הזה, אבל טוב, אני אעצור כאן.