כתובות פרק 2 שיעור 32
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- הרקע בכתובות: עדות פורמלית מול עדות פונקציונלית
- קושיית התוספות בכתובות ושני תירוציו
- כוח הדיינים, עדים, וטענת ההפרדה בין רשויות
- מצלמות, DNA, ועוצמת ראיות מול “על פי שני עדים יקום דבר”
- משנה בראש השנה: ראיית הלבנה, עדות, וצירוף דיינים
- הגמרא בראש השנה: “לא תהא שמיעה גדולה מראייה” ואוקימתא שראו בלילה
- רש״י בראש השנה: קידוש החודש חריג כי “כזה ראה וקדש”
- תוספות בראש השנה: דחיית רש״י וראיה מבבא קמא “החובל”
- תוספות: ראייה כקבלת עדות ומגבלת הלילה
- השוואה בין רש״י לתוספות: הסכמה על פורמליות והבדל בהגדרת ראייה
- הרשב״א: “לא תהא שמיעה גדולה מראייה” רק בזמן הראוי לדין
- הקשר בין “לא תהא שמיעה גדולה מראייה” לבין “עד נעשה דיין”
- הסתירה בין כתובות לראש השנה בקריאת משנה אחת על “עד נעשה דיין”
- הצעה על מחלוקת סוגיות ויישוב אפשרי לשיטת רש״י
סיכום
סקירה כללית
הסוגיה נבחנת דרך השאלה אם עדות היא דרישה פורמלית הכרחית לפני פסיקה או כלי פונקציונלי להעברת מידע לדיינים, והמתח הזה מנוסח כעיקרון “לא תהא שמיעה גדולה מראייה”. התוספות בכתובות מקשה למה צריך חידוש שאפשר לפסוק על סמך ידיעת הדיינים, ומציע שני תירוצים, ולאחר מכן מובאת סוגיית ראש השנה שמעמיקה במעמד ראייה בלילה וביחס בין “לא תהא שמיעה גדולה מראייה” לבין הכלל “עד נעשה דיין”. רש״י בראש השנה מצמצם את העיקרון לקידוש החודש משום ש“כזה ראה וקדש”, תוספות דוחה זאת ומביא ראיה מבבא קמא שהעיקרון נאמר גם בדיני נפשות, ונידונות גישות תוספות והרשב״א בהבנת ראייה כקבלת עדות או כידיעה שמייתרת עדות. לבסוף מוצג קושי של סתירה בין כתובות לראש השנה בקריאת משנה אחת בשאלת “עד נעשה דיין”, ומוצעת אפשרות לראות כאן מחלוקת סוגיות שעשויה גם ליישב את שיטת רש״י.
הרקע בכתובות: עדות פורמלית מול עדות פונקציונלית
הדיון נפתח בשאלה אם העדות היא תנאי פורמלי של “הגדה” לפני פסיקה או אמצעי פונקציונלי ליידע את הדיינים כאשר אינם יודעים. הניסוח “לא תהא שמיעה גדולה מראייה” מוצג כתפיסה פונקציונלית שלפיה אם הדיינים יודעים או רואים אין צורך בעדות שתספר להם. התוספות בכתובות מקשה שמהלשון בגמרא שם עולה חידוש בכך שדיינים היודעים אינם צריכים עדות בפניהם, ומכאן משתמע ששמיעה חזקה מראייה ורק מתחדש שגם ראייה מועילה.
קושיית התוספות בכתובות ושני תירוציו
התוספות שואל למה צריך חידוש אם “ראייה” ממילא עדיפה, ומציע שני תירוצים. תירוץ אחד אומר שייתכן ששמיעה עדיפה על ראייה משום שפסיקה על סמך ראייה דומה ל“עד מפי עד” או למציאות חריגה ביחס למסלול הרגיל של פסיקה. תירוץ שני אומר שמדובר בידיעה שנוצרה בלילה, וכיוון שאין דין בלילה הידיעה אינה מאפשרת פסיקה ללא עדות ביום, בדומה למה שנאמר בראש השנה.
כוח הדיינים, עדים, וטענת ההפרדה בין רשויות
עולה חשש שפסיקה על סמך ידיעת הדיינים נותנת כוח גדול מדי לדיינים ומחלישה את מנגנוני האיזון של עדות והכחשה. נאמר שהפרדת רשויות בין עדים לדיינים קיימת בתוספות בהקשר “אין עד נעשה דיין”, אך אינה מוכיחה שדיין אינו יכול לדון לפי ידיעתו. נטען שגם אם תדרוש תמיד עדות לא הרווחת בהכרח, משום שכוח הכרעה עדיין נשאר אצל בית הדין, ועדים יכולים גם להכחיש פסיקה שניתנה על סמך ראייה ולהוליד התדיינות נוספת בפני בית דין אחר.
מצלמות, DNA, ועוצמת ראיות מול “על פי שני עדים יקום דבר”
נשאל האם ראיות טכנולוגיות כמו מצלמות או ראיות גנטיות דומות לעדות כאשר המטרה היא להביא ידיעה לדיין. נאמר שהתורה מייחסת לשני עדים רמת אמינות גבוהה, ושאלת הקבילות של מצלמות או DNA תלויה בהערכת עוצמת הראיה ובאפשרות לטעות או זיוף. מוצעת הבחנה שלפיה ייתכן שלא די בראיה “כמו שני עדים” אלא צריך ראיה שמביאה לדרגת “דיינים יודעים” באופן מוחלט, משום שאם הדיינים אינם “יודעים” נכנסים למסלול ראיות שבו התורה קבעה שדווקא “על פי שני עדים יקום דבר”.
משנה בראש השנה: ראיית הלבנה, עדות, וצירוף דיינים
המשנה בראש השנה מציירת שני מצבים עיקריים: אם “ראוהו בית דין בלבד” שניים מתוך בית הדין מעידים והאחרים אומרים “מקודש מקודש”, ואם “ראוהו שלושה והם בית דין” שניים מעידים בפני היחיד ומצרפים אליו שניים נוספים משום “שאין היחיד נאמן על ידי עצמו”. מוסבר שהעדים במקרה הראשון אינם הופכים לדיינים אלא נשארים עדים, ולכן הקידוש נעשה בידי שאר הדיינים או חלקם. במקרה של שלושה בלבד, הצורך בצירוף נובע מכך שלקידוש החודש נדרש הרכב של שלושה.
הגמרא בראש השנה: “לא תהא שמיעה גדולה מראייה” ואוקימתא שראו בלילה
הגמרא שואלת “ואמאי” על הצורך בעדות כאשר כולם ראו, ומעמידה את המשנה במצב ש“ראוהו בלילה”. נאמר שאין דין בלילה, ולכן אין אפשרות לקדש בלילה אף על פי שהראייה נעשתה אז, וממילא ביום צריך עדות כדי לאפשר את הקידוש. מתברר שהשאלה המרכזית היא מדוע ידיעה שנצברה בלילה אינה מספיקה בבוקר, ומה מעמד הראייה ביחס לקבלת עדות.
רש״י בראש השנה: קידוש החודש חריג כי “כזה ראה וקדש”
רש״י מפרש שהיכולת לקדש על סמך ראייה נובעת מכך “גבי עדות החודש לא כתיב עדות, אלא כזה ראה וקדש”. יוצא שלפי רש״י אין כלל כללי של “לא תהא שמיעה גדולה מראייה” בכל תחומי הדין, אלא בקידוש החודש דווקא ראייה מספיקה מפני שזה דין ייחודי שאינו בנוי על דרישת עדות רגילה. לפי הצגה זו שמיעה אינה נחותה מראייה בכל מקום, ובמקומות שבהם נאמר “על פי שני עדים יקום דבר” נדרשת הגדה גם אם הדיינים יודעים.
תוספות בראש השנה: דחיית רש״י וראיה מבבא קמא “החובל”
תוספות אומר על פירוש רש״י “ובחינם דחק” ומביא שבדיני נפשות נאמר “לא תהא שמיעה גדולה מראייה” בפרק החובל בבבא קמא כאשר ראו ביום. מכאן נלמד שהעיקרון אינו ייחודי לקידוש החודש, ושגם במקום שנדרשת עדות ניתן לדון על פי ראיית הדיינים כאשר הראייה נעשתה בזמן הראוי לדין. מובא שגם הריטב״א נוטה לומר שניתן לפסוק מכוח ראייה אף בממונות, ויש מחלקים בין ממונות לנפשות.
תוספות: ראייה כקבלת עדות ומגבלת הלילה
תוספות מסביר שהבעיה בלילה היא שראייה בלילה נעשית “מקום קבלת עדות”, ו“אין קבלת עדות אלא ביום”, ולכן אין אפשרות לקדש על סמך ראייה שנעשתה בלילה. נאמר שחקירת עדות נחשבת “תחילת דין” ויכולה להיעשות בלילה, אבל קבלת העדות והאישור שלה דומים לפסק דין, ופסק דין אינו בלילה. מכאן עולה שתוספות מבין שדין “לא תהא שמיעה גדולה מראייה” אינו ביטול הצורך בעדות אלא הכללת הראייה עצמה בתוך מסלול העדות, כך שהראייה נחשבת כמעין הגדת עדות.
השוואה בין רש״י לתוספות: הסכמה על פורמליות והבדל בהגדרת ראייה
נאמר שיש נקודת דמיון בין רש״י לתוספות בכך ששניהם מתקרבים לתפיסה של רב אשי שהגדה היא דרישה פורמלית ולא רק פונקציונלית. לפי תוספות ראייה עצמה נחשבת עדות ולכן היא יכולה למלא את דרישת “על פי שני עדים יקום דבר”, ואילו לפי רש״י ראייה אינה עדות ורק בקידוש החודש די בראייה משום “כזה ראה וקדש”. ההבדל מתחדד בכך שתוספות מיישם את “לא תהא שמיעה גדולה מראייה” גם בדיני נפשות וממונות, בעוד רש״י מייחד את המהלך לקידוש החודש.
הרשב״א: “לא תהא שמיעה גדולה מראייה” רק בזמן הראוי לדין
הרשב״א מסביר שראיית לילה היא “ראיית עדים ולא ראיית בית דין” משום “דלילה לאו זמן דין הוא”. הרשב״א קובע שלא אומרים “לא תהא שמיעה גדולה מראייה” אלא בראייה “בשעה הראויה לדין”, ולכן כאשר הראייה הייתה בלילה אי אפשר לגמור למחר על סמך הידיעה שמקורה בראיית הלילה, ויש צורך במסלול של עדות ביום. הרשב״א מציג ראייה כאלטרנטיבה לעדות בשעת הראייה הראויה לדין, ולא כהגדרת הראייה עצמה כקבלת עדות כפי שתוספות מציג.
הקשר בין “לא תהא שמיעה גדולה מראייה” לבין “עד נעשה דיין”
מוצעת טענה שלפי תוספות אי אפשר לנתק בין העקרונות, משום שאם ראייה היא קבלת עדות אז כאשר בית דין דן על פי ראייתו מתקיים בפועל מצב של עד שהופך לדיין. לעומת זאת לפי הרשב״א אין הכרח לקשר, כי הראייה אינה מוגדרת עדות ולכן אין כאן “עד נעשה דיין” במובן הקלאסי. מובאת נפקא מינה רעיונית דרך המנחת חינוך ביחס לדין “נמצא קרוב או פסול”, שלפי הבנה שהתפקיד הוא עדות ייתכן שיחול גם על דיינים במקרים כאלה.
הסתירה בין כתובות לראש השנה בקריאת משנה אחת על “עד נעשה דיין”
מוצגת העובדה שהגמרא בכתובות מדייקת ממשנת ראש השנה ש“עד לא נעשה דיין” ושואלת “ואי סלקא דעתך דעד נעשה דיין למה לי כולי האי ליתבו בדוכתייהו וליקדשי”. במקביל הגמרא בראש השנה מדייקת מאותה משנה “למימרא דעד נעשה דיין” ביחס לדיין השלישי שראה את הלבנה ושומע את עדות השניים. הרשב״א מיישב שהסוגיה בראש השנה עוסקת ב“עד שראה” ולא ב“עד שהעיד”, בעוד כתובות עוסקת בעד שהעיד בפועל, ולכן אין סתירה לפי גישה זו.
הצעה על מחלוקת סוגיות ויישוב אפשרי לשיטת רש״י
מוצעת אפשרות שלפיה קיימת מחלוקת בין סוגיות בהבנת המשנה ובמשמעות פסיקה על פי ראייה. לפי כיוון זה ייתכן שסוגיית החובל בבבא קמא אינה קושיה על רש״י משום שהיא שייכת ל“מפלגה” אחרת של סוגיות, בעוד רש״י מסביר את סוגיית ראש השנה באופן ייחודי. נאמר שהרשב״א לשיטתו מיישב ללא צורך במחלוקת סוגיות משום שהבחנתו בין ראייה לבין עדות מאפשרת לחלק בין “עד שראה” ל“עד שהעיד” ולהעמיד את הדיוקים בשתי הסוגיות על שאלות שונות.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי אנחנו מתחילים. רק שנייה אחת. אוקיי. אנחנו בסוגיה של עד נעשה דיין וראינו קצת את הרקע בסוגיה בכתובות, החצי הראשון של הסוגיה בכתובות, ששמה הדיון הוא בחידושים שעולים מתוך המימרא. בין היתר יש שם דיון עם רב אשי לגבי השאלה אם העדות זה תנאי פורמלי, תנאי פורמלי שצריכה להיות הגדה תמיד לפני שיש פסיקת הלכה, או שהעדות יש לה רק מטרה פונקציונלית. זאת אומרת היא בסך הכול אמורה ליידע את הדיינים אם הם לא יודעים, אבל אם הם יודעים אז לא צריך עדות. בניסוח אחר אפשר לקרוא לעניין הזה לא תהא שמיעה גדולה מראייה, נכון? התפיסה הפונקציונלית, כי התפיסה הפונקציונלית בעצם אומרת שאין סיבה שאנחנו נצטרך הגדה של העד אם הדיינים יודעים, שיפסקו על סמך מה שהם יודעים, אז לא צריך שמישהו יספר להם. אז מה שקראתי תפיסה פונקציונלית זה בעצם מה שהגמרא מכנה לא תהא שמיעה גדולה מראייה. זאת אומרת למה צריך שמיעה אם אנחנו רואים אנחנו יכולים לפסוק על סמך זה. ראינו בקצרה רק ראינו שהתוספות בכתובות מקשה כי בגמרא שם נראה שיש צד ששמיעה כן תהיה גדולה מראייה. א' הגמרא אומרת שצריך חידוש שדיינים שיודעים לא צריך להעיד בפניהם, ולכאורה מה החידוש? ברור הרי ראייה יכולה להיות רק יותר טובה משמיעה, מה צריך חידוש שלא צריך שמיעה אלא אפשר גם ראייה? ברגע שאתה אומר שצריך חידוש פירוש הדבר ששמיעה זה יותר חזק, רק גם ראייה זה טוב. אבל אם התפיסה היא שראייה זה יותר טוב משמיעה אז למה צריך לחדש לי למה צריך אני אשתיק
[Speaker B] רגע, אני לא שומעת,
[הרב מיכאל אברהם] רגע, אני עושה מיוט אול אבל אני משאיר לכם את השליטה, אז מי שרוצה יכולה להתערב. הטענה היא שאם אנחנו צריכים לחדש שלא נדרשת הגדה אלא הדיינים יכולים לפסוק על סמך מה שהם יודעים, אז ההנחה היא בעצם ששמיעה זה אופן הפסיקה האולטימטיבי, החידוש הוא שגם ראייה זה בסדר.
[Speaker C] אולי אני פשוט לא יודע יכול להיות שזה יותר חזק יכול להיות שזה יותר חזק ועכשיו התברר לי שכן, זה לא פחות טוב לפחות.
[הרב מיכאל אברהם] אבל למה צריך להתברר לי? לא תהא שמיעה גדולה מראייה זה סברא שמובאת ללא שום מקור, אז למה מישהו צריך להשמיע את זה?
[Speaker C] זאת אומרת זה אני לא יודע מראש
[הרב מיכאל אברהם] מה הייתי חושב שהשמיעה יותר טובה? איך הרי זה בדיוק הנקודה, לא תהא שמיעה גדולה מראייה זה בעצם אומר שכל מטרת ההגדה היא פונקציונלית, להביא את המידע לידיעת הדיינים, אז אם לדיינים יש את המידע בשביל מה צריך את זה? מה החידוש פה? אוקיי?
[Speaker D] אז תוספות צריך את זה כי התורה אמרה מפי שני עדים כל דבר צריך להיות בעדות, מה זאת אומרת למה צריך? התורה אמרה.
[הרב מיכאל אברהם] הפוך הפוך, התורה אמרה שאפילו אם אתה לא יודע, אם יבואו שני עדים ויגידו לך זה גם בסדר, שני עדים זה גם טוב. הרי התפיסה היא שאם אני יודע אז ברור שלא צריך הגדה, זה לא צריך תורה.
[Speaker D] אם הדיינים כל יודעים הם לא צריכים שום דבר, הם יכולים לדון על הכול בלי שום לא הגיוני.
[הרב מיכאל אברהם] לא הגיוני שדיינים בני אדם. הכי הגיוני מה זה קשור לבני אדם? הכי הגיוני שבעולם. מה זה בני אדם? בני אדם הכוונה שאולי הם לא יודעים, הנה חינמי אם הם לא יודעים שיקבלו עדות, אבל אם הם יודעים אז מה הבעיה? מה זה קשור לזה שהם בני אדם? מה הקדוש ברוך הוא צריך עדות? הוא יודע הכול הוא צריך עדות? לא הוא יודע, אז למה צריך עדות?
[Speaker D] אבל אנחנו לא הקדוש ברוך הוא ודיינים הם לא הקדוש ברוך הוא.
[הרב מיכאל אברהם] לא ולכן אנחנו לא יודעים אז נכון כיוון שאנחנו לא יודעים צריך עדות, אבל אם אנחנו כן יודעים אז אנחנו כן הקדוש ברוך הוא, זה בדיוק הנקודה, כל מה שהתורה אומרת זה שכיוון שאנחנו לא הקדוש ברוך הוא ולכן לא תמיד אנחנו יודעים קחו לכם שני עדים גם שני עדים זה בסדר. אבל ברור שאם אנחנו יודעים אז אין שום צורך, נכון הרי זה מה שהגמרא אומרת לא תהא שמיעה גדולה מראייה, מה שהיא אומרת שם זה שההגדה היא עניין פונקציונלי זאת אומרת אם אנחנו לא יודעים שיגידו לנו העדים, אבל אם אנחנו יודעים אז הכול בסדר, אז מה צריך פה חידוש בגמרא אצלנו שגם ראייה זה בסדר? ברור שזה בסדר על זה אין בכלל דיון. אוקיי.
[Speaker B] אני רוצה רגע לומר משהו, כן, לאורך כל הסוגיה התעקשו על העדות זאת אומרת היה. אפילו איזה משפט, ברשותך אני אגיד, שדווקא… רגע, איפה זה? שנייה. כאילו ש… זו… זוקק עדות משהו כזה היה, כאילו משהו שמחייב עדות. כלומר, התחושה שהייתה לי לפחות מכל מה שקראתי, שנכון שבגדול ראייה גדולה משמיעה, אבל כאילו בלי שמיעה לא ייתכן דיון כלל. כלומר, מכאן יוצא שהשמיעה גדולה…
[הרב מיכאל אברהם] לא, אז זה מה שאני אומר.
[Speaker B] לא, זה לא ככה.
[הרב מיכאל אברהם] אלא הנקודה היא כזאת, בעצם הראייה היא הכי טובה, ואם אני יודע אין שום בעיה. לא צריך דיני ראיות, לא צריך כלום. הדיין יודע שיפסוק מה שהוא יודע. אם הדיין לא יודע, עכשיו השאלה איך אני יכול להביא את המידע אליו, לידיעתו? כאן אומרת התורה: על פי שני עדים יקום דבר. רק שני עדים. ועכשיו כשאני לא יודע, אל תביא לי ראיות אחרות. עד אחד לבד לא מספיק, מיגו לא מספיק, חזקה לא מספיק. אני צריך דווקא שני עדים. אבל זה הכל כאשר אני לא יודע לבד. אז מה שנדרש זה עדות. אבל אם אני יודע לבד, אז מה הבעיה?
[Speaker B] אבל אם כך, למשל, שני דיינים שהכירו את החתימה, את שתי החתימות בצ'ק, בשטר, למה הם צריכים עוד לתת עדות לשלישי או משהו כזה? הם יכולים לפסוק וזהו, כי הם יודעים.
[הרב מיכאל אברהם] הם לא יכולים, כי השלישי לא יודע. אם השלישי גם היה יודע, אז אי נמי באמת יכלו לפסוק.
[Speaker B] אבל בכל מקרה, אוקיי.
[הרב מיכאל אברהם] להיפך, להיפך, משם רואים הפוך. הרי הם עצמם הולכים ומעידים בפני השלישי. למה לא צריך להעיד גם בפניהם? הרי הם עצמם ניזונים מידע אישי שלהם, לא הייתה הגדה בפניהם. למה צריך להעיד?
[Speaker B] הייתה איזה שהיא הגדה בפניהם. לא, הם מכירים את החתימות. אבל החתימות נעשו…
[הרב מיכאל אברהם] לא נעשו בפניהם. אז איך הם מכירים אותם? ממה? כי הם מכירים את
[Speaker D] הבן אדם, זה הכל. והם מכירים את החתימה שלו. נכון. זאת אומרת, החתימה שלו באיזשהו שלב נעשתה בנוכחותם. מה זה משנה? אבל אין עדות בפניהם שזאת החתימה, הם פשוט יודעים. אפשר לשאול? זה נורא מפריע לי העניין הזה, אבל יכול להיות שאני יוצאת נגד הגמרא, אבל זה נותן כוח עצום לדיינים, כי דיינים עכשיו יכולים להיות כל-יכולים. הם יכולים גם להעיד שקר כביכול, ואי אפשר להזים אותם. כל המנגנון של העדות נותן פתח לאיזשהו שוויון או הפרדת רשויות כזאת.
[Speaker E] מן הפרדת רשויות? כן, כן, יש אפשרות.
[Speaker D] באים שני עדים שהם לא קשורים לדיינים, זה בא מבחוץ, ויכול להיות שיש עדים שבאים ומכחישים אותם. ויש מערכת שלמה ששומרת על איזשהו איזון גלמי. כי אם הדיינים יודעים, נגיד שהם יכולים להגיד "אנחנו יודעים", אז עכשיו לא צריך שום דבר, הם תמיד יכולים לפסוק לבד.
[הרב מיכאל אברהם] אז אני אגיד לך שני דברים. דבר ראשון, הגמרא עצמה כשהיא אומרת פה שאין עד נעשה דיין, אתם ראיתם כבר את התוספותים, גם אצלנו וגם בבבא בתרא, שבאמת אומרים את הפרדת הרשויות הזאת בין העדים לבין הדיינים, שיש איזושהי הפרדת רשויות. אבל שמה זה רק לגבי הפיכת העד לדיין, לא לגבי דיין שדן לפי ידיעת עצמו. ומה הרעיון פה? שרבי עקיבא לא מקבל בכלל?
[Speaker B] שרבי עקיבא לא מקבל את הרעיון הזה.
[הרב מיכאל אברהם] נגיע עוד לרבי עקיבא. אבל הנקודה שאת שואלת, שאנחנו נותנים כוח לדיינים, את לא מרוויחה כלום אם תדרשי עדות. כי ברגע שתדרשי עדות, אז נתת כוח לעדים. מה זה, העדים יחליטו? ואם יבואו עדים שמכחישים? ואם יבואו עדים שמכחישים, אז הם יכולים להכחיש גם את הפסיקה של הדיינים על סמך ידיעתם. מה ההבדל?
[Speaker D] הרי כשהדיינים פוסקים משהו, חותמים על משהו, יכולים לבוא שני עדים ולהגיד "לא, אנחנו ראינו משהו אחר".
[הרב מיכאל אברהם] ברור. יבואו שני עדים ויגידו "אנחנו ראינו אחרת". זאת תהיה הכחשה בין שלושת הדיינים שפסקו על סמך ראייתם לבין שני העדים האלה, וזה יצטרך לבוא בפני בית דין שלישי, ויש פה הכחשה. ודאי. לכן את לא מרוויחה כלום מזה שאת מוסרת את זה לעדים. העדים הם לא יותר מאשר העברת מידע לדיין. ואם המידע קיים אצל הדיינים, אז זה מיותר לגמרי.
[Speaker D] אז לפי זה, למשל, היום שיש לנו מצלמות וכל מיני טכנולוגיות, זה כמו עדות. לפי זה, אם כל המטרה זה להביא ידיעה, זה כמו עדות.
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא נכון. בגלל שהשאלה, את מניחה שהמצלמות נותנות את אותו מידע באותה רמת אמינות כמו עדים. לא בטוח. זאת בדיוק השאלה. אם כן, אז את צודקת. אבל זאת השאלה. כי למשל, יש כל מיני ראיות אחרות, כמו מיגו וחזקה וכל מיני דברים כאלה. שלא מצליחים לעשות כמו עדים, נכון? הם לא עומדים כנגד עדים. זאת אומרת, יש התורה מייחסת לשני עדים רמת אמינות מאוד גבוהה. אם תביאי לי ראיה אחרת שהיא באותה רמת אמינות, אי הכי נמי. ויש על זה הרבה דיונים אגב בפוסקי זמננו, האם למצלמות יש דין של עדים או לא, והאם לראיות גנטיות יש דין של עדים או לא.
[Speaker D] והדיון הוא באמת, אם כל המטרה זה להביא ידיעה לדיין, שהדיין ידע מה קרה.
[הרב מיכאל אברהם] אבל הידיעה באיזה רמה הנחוצה? אבל ידיעה באיזה רמה? אנחנו צריכים ידיעה ברמה אבסולוטית, כמו שני עדים. אם הגעתי למסקנה שזאת ידיעה ברמה אבסולוטית, את צודקת. אבל כמו שהראיתי לך קודם,
[Speaker D] נגיד הדי-אן-אי שרוצים להוכיח אבהות.
[הרב מיכאל אברהם] על זה דיברתי, על זה אני מדבר.
[Speaker D] אז מבחינת ההלכה, אין עדים למעשה ביאה, אבל יש פה די-אן-אי שמוכיח אבהות, אז זה מספיק?
[הרב מיכאל אברהם] אז זה מה שהסברתי קודם, אמרתי שיש על זה ויכוח, והוויכוח הוא בשאלה מה עוצמת הראיה של הדי-אן-אי.
[Speaker D] די-אן-אי זה יותר בטוח מעדים.
[הרב מיכאל אברהם] לא בטוח בכלל. יש הרבה הרבה מקומות לפשלות בראיות די-אן-אי.
[Speaker D] לא די-אן-אי, מצלמה. גם מצלמה שאתה רואה, שאתה מסתכל על זה.
[הרב מיכאל אברהם] גם מצלמה, גם מצלמה, אפשר לעשות מניפולציות, אפשר לעשות פה אפשר לעשות שם, זה בדיוק הנקודה. היום אפשר הכל לזייף. השאלה היא, האם יש פה רמת ראיה מספיקה שיכולה להיחשב כמו שני עדים או לא, זה הוויכוח. אבל בהנחה שזאת רמת ראיה מספיקה, אז אי הכי נמי, זה יהיה כמו עדים. יש כאלה שרוצים לטעון, אני חושב לפחות, שאם באמת אנחנו רוצים להשתמש במצלמה או בדי-אן-אי, לא משנה, בראיה אחרת, מדין לא תהא שמיעה גדולה מראייה, אז יכול להיות שלא מספיק שזה יהיה כמו עדים, צריך שזה יהיה כמו ראייה. כי אם אתה רוצה ראיה בעוצמה של עדים, אז צריך דווקא עדים, כי זה לא נקרא שהדיינים יודעים. אם הדיינים לא יודעים, אז התורה כבר אמרה על פי שני עדים יקום דבר. מתי אני מרשה לעצמי לוותר על השניים עדים שיקום דבר? כשהדיינים יודעים, שזה נחשב איזשהו ידע מוחלט יותר מאשר שני עדים. אז אם יש איזושהי ראיה שיכולה להביא אותי למצב שבו אני מחליט שהדיינים יודעים באיזשהו ידע מוחלט, אז אפשר לוותר על שני עדים. אבל אם הראיה היא רק בעוצמה של שני עדים, יכול להיות שהיא לא תספיק. כי זה אומר שהדיינים בעצם לא יודעים, ואז אנחנו נכנסים למסלול של הבאת ראיות, ובמסלול של הבאת ראיות התורה אומרת שרק שני עדים הם ראיה. זאת אומרת השאלה אם אני בכלל הולך על המסלול של הבאת ראיות או שאני הולך על המסלול של פשוט אני יודע וזהו. זאת שאלה לא פשוטה בהקשר לראיות אחרות שהן לא עדות. אבל בואו נחזור לענייננו. אז ההנחה של הגמרא בראש השנה ובעוד מקומות שלא תהא שמיעה גדולה מראייה, פירוש הדבר מטרת ההגדה היא אך ורק פונקציונלית. צריך להביא לידיעת הדיינים, ואם הם יודעים, אז זה מיותר, אז לא צריך. אצלנו בגמרא רואים הפוך. כי אצלנו בגמרא כתוב יש חידוש, אמנם רואים שראייה היא טובה, אבל הגמרא רואה בזה חידוש. הגמרא אומרת, היינו חושבים שלא, קמשמע לן, רואים חידוש במימרא הזאת שכן. שואל על זה התוספות, זה בדיוק מה ששואל התוספות, הזכרתי אותו בפעם הקודמת, תוספות אצלנו בכתובות. מה החידוש פה? הרי ראייה יותר גדולה משמיעה, אז למה צריך, מה הוה אמינא שלא? למה צריך לראות בזה איזשהו חידוש? כל דין השמיעה זה רק מתי שאין לי ידיעה בעצמי, אין לי ראייה. אם יש לי ראייה אז כל דין השמיעה בכלל לא נאמר. אז איזה מן חידוש זה? לכאורה רואים אצלנו בסוגיה ששמיעה יותר גדולה מראייה. רק יש חידוש שגם ראייה זה טוב. אבל באופן עקרוני שמיעה זה בטוח טוב, ראייה היה מקום לדון, והחידוש הוא שגם ראייה טוב. שזה הפוך מסוגיית ראש השנה. תוספות מתרץ על זה שני תירוצים. תירוץ אחד אומר התוספות, נכון, באמת יכול להיות שהשמיעה תהיה יותר טובה מראייה מכל מיני סיבות, כי זה אולי נראה כמו עד מפי עד או מין משהו כזה. תירוץ שני אומר שמדובר שזה היה בלילה או משהו כזה, אנחנו חוששים שהדיינים הכירו את החתימות האלה בלילה. וכיוון שהם הכירו את החתימות בלילה, אז בעצם הידיעה שלהם לא נחשבת ידיעה, כמו שהגמרא בראש השנה אומרת, שאם הם ראו בלילה זה לא נחשב פסיקה על סמך הידיעה שלהם, על סמך הראייה שלהם. זה שני תירוצים בתוספות. אני אומר את זה פה כי עכשיו אנחנו נעבור לסוגיית ראש השנה, ומסוגיית ראש השנה אני ארצה לחזור ולהזכיר לכם את התוספות הזה.
[Speaker B] רגע סליחה, לגבי לילה זה אומר שזה לא ראייה מספיק טובה? למה יש בעיה עם עדות בלילה? לא, כי אין דין בלילה, לא דנים בלילה.
[הרב מיכאל אברהם] בלילה לא דנים, כן.
[Speaker B] למה? סתם ככה.
[הרב מיכאל אברהם] יש דין שלומדים אותו מפסוק.
[Speaker E] אוקיי תודה. הנחלת ירושה שכתוב שם ביום. ביום ההוא. בכל אופן אז היה מה הנימוק השני שהבאת חוץ מבלילה?
[הרב מיכאל אברהם] שיכול להיות שהם הכירו את החתימות בלילה, זה השני נדמה לי. הראשון הוא שאי נמי יכול להיות ששמיעה באמת עדיפה על ראייה, כי כשפוסקים על סמך שמיעה זה המקרה הרגיל וכשפוסקים על סמך ראייה זה נראה כמו עד מפי עד. בסדר? אז נראה קצת דרבנן דרך אגב הנימוק הזה. אני לא יודע, יש פה מקום להתלבט. אבל אלה שני הנימוקים של תוספות. אני אומר את זה כאן, זה לא כל כך חשוב, אני אומר את זה כאן כדי שנראה את ההשלכה של זה בסוגייה בראש השנה. כי אני רוצה עכשיו לעבור לסוגייה בראש השנה, אני עושה פה שיתוף, ובואו נראה את הסוגייה כאן. המשנה בראש השנה אומרת, אני מדלג על הרישא שלה, היא אומרת שני דינים. ראוהו בית דין בלבד, לא בית דין וכל ישראל אלא רק בית דין, יעמדו שניים ויעידו בפניהם ויאמרו מקודש מקודש. זאת אומרת, אנחנו ראינו את זה, זאת אומרת בית דין של לא יודע מה, שבעים, בית דין הגדול, כי הרי מי שמקדש את החודש זה בית דין הגדול. אז מדובר בבית דין הגדול, שבעים דיינים. הם מסתובבים להם, הולכים לטייל והם רואים את הלבנה. אוקיי? מה עושים? אז שניים מתוכם מעידים בפניהם והשאר אומרים מקודש מקודש.
[Speaker E] זה בית דין של כ"ג. אה? זה בית דין של כ"ג.
[הרב מיכאל אברהם] למה כ"ג?
[Speaker D] מה זה משנה במקרה הזה? ככה זה לא הגיוני, ככה זה נשמע כמו המקרה השלישי כאילו.
[הרב מיכאל אברהם] לא הבנתי. רגע רגע, אחד אחד. רותי, קודם כל רותי, מה זאת אומרת בית דין של כ"ג?
[Speaker E] אז יכולים שניים לעמוד לפני בית דין שיש לו הרכב מספיק והשאר אומרים מקודש מקודש.
[הרב מיכאל אברהם] זה בית דין של שבעים. אמרתי, זה בית דין של שבעים, רותי, זה לא בית דין של עשרים ושלושה. אה, אבל כתוב שלושה. רק בית דין הגדול יכול לקדש את החודש.
[Speaker E] אז למה הם מדברים על שלושה?
[הרב מיכאל אברהם] שלושה מתוך בית דין הגדול. זה שלושה מתוך בית דין הגדול, יש מקום להתלבט. באופן עקרוני יש פה מספיק דיינים, אין צורך לצרף.
[Speaker F] זה דומה למה שאמרנו
[Speaker E] בנפשות, שאלה שאינם מעידים הם בתור בית דין בפני עצמם.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, זאת אומרת שיכולים לקבל את העדות בפני שלושה ואחר כך השאר יכולים לדון. אז גם פה בעצם עומדים שניים ומעידים בפני השאר ואז הם אומרים מקודש מקודש.
[Speaker B] רגע, אבל במקרה הזה בעצם העדים הם חלק מהדיינים. נכון. ואז הם הופכים לדיינים?
[הרב מיכאל אברהם] לא, הם לא הופכים לדיינים.
[Speaker B] ואז מה ההבדל בין המקרה הזה למקרה שבא מיד אחריו?
[הרב מיכאל אברהם] רגע רגע, שנייה שנייה. הם לא עדים שהופכים לדיינים, הם עדים שנשארים עדים.
[Speaker B] אז רגע, אז רק שישים ושמונה יקדשו את החודש?
[הרב מיכאל אברהם] נכון, אפילו לא שישים ושמונה, שלושה מתוכם או משהו כזה. אוקיי, בסדר. ראוהו שלושה והם בית דין, זה המקרה השני. אז מי שהלך שם בטיול הזה וראה את הלבנה זה היו רק שלושה, לא היו שם עשרה או שבעים או לא יודע כמה.
[Speaker E] היו שם שלושה, מהיום זה היה. אה?
[הרב מיכאל אברהם] רגע, הגמרא מדברת על זה. הגמרא מדברת על זה. היו שם שלושה והם בית דין, אז שניים מתוכם עומדים, מעידים בפני השלישי ועוד שניים שמצרפים אליו, ואז יאמרו האחד ועוד השניים שצורפו יאמרו מקודש מקודש, שאין היחיד נאמן על ידי עצמו. מה זאת אומרת? אז זה נימוק למה צריך לצרף אל היחיד ששומע עוד שניים, כי היחיד לא יכול להגיד מקודש מקודש. בשביל קידוש החודש צריך שלושה דיינים. אז הגמרא שם מתחילה לדון במקרה הראשון. ראוהו בית דין, יעמדו שניים ויעידו בפניהם. שואלת הגמרא ואמאי, לא תהא שמיעה גדולה מראייה? למה צריך שהשניים יעידו בפני האחרים? יש פה שלושה שראו את הלבנה, מעצם ראייתם הם יכולים לקדש את החודש. לא תהא שמיעה גדולה מראייה. הרי כל השמיעה זה רק פונקציונלי בשביל להביא את זה לידיעתם, אבל אם יש להם את הידע הזה, הם ראו את הלבנה, שיפסקו ישר. למה צריך לשמוע? אומרת הגמרא, אמר רבי זירא, כגון שראוהו בלילה. זאת אומרת, מדובר שראו את הירח בלילה ועכשיו כמובן אי אפשר לעשות את הדין בלילה כפי שאמרנו, אז אנחנו יושבים בבוקר למחרת, יושבים ביום, ולכן צריך שניים שיעמדו ויעידו. בהמשך אני אסביר למה, אבל זה מה
[Speaker E] שהגמרא אומרת.
[הרב מיכאל אברהם] למה היה צריך לשמיעה?
[Speaker E] עכשיו שהם מעידים
[הרב מיכאל אברהם] אנחנו נראה, נראה עוד מעט. אבל זה נסביר עוד רגע. בכל אופן, שימו לב שהגמרא ברש"י שם בראש השנה, תראו, השחרתי אותו, "ואמאי? יעמדו שנים ויעידו? הלא ראו כולם? יקדשו בראייתם, דלא תהא שמיעה ששומעים מפי עדים גדולה מראייה". עכשיו משפט המפתח, "דהא גבי עדות החודש לא כתיב עדות, אלא כזה ראה וקדש".
[Speaker B] הוא מחזק את זה שצריך עדות.
[הרב מיכאל אברהם] הוא אומר כן, אבל הוא אומר יותר מזה. לא לא, הוא אומר יותר מזה. להיפך, שמקדשים על פי הראייה בלבד.
[Speaker B] הוא אומר שבראייה
[הרב מיכאל אברהם] הוא לא אומר שלא צריך עדות כשיש ראייה, הפוך, הוא אומר בדיוק הפוך. הוא אומר שקידוש החודש זה מקרה חריג, כי בקידוש החודש לא נדרשת עדות, לכן שם אפשר להסתפק בעצם הידיעה של הדיינים ולא צריך שיעידו בפניהם. משמע מרש"י, משמע מרש"י, שבקשרים אחרים כן צריך, שבקשרים
[Speaker E] אחרים
[הרב מיכאל אברהם] כמו ממונות או נפשות או דברים אחרים שבהם כן נדרשת עדות, על פי שני עדים יקום דבר, כמו שיעל אמרה קודם, יעל אייגנברג, אז שמה באמת לא נסתפק בראייה של הדיינים, שם אנחנו נצטרך עדות ממש. ככה אומר רש"י. אז רש"י פה בעצם הופך את כל הקערה על פיה. רש"י הזה הוא מחודש מאוד, רוב הראשונים הולכים נגדו, אבל רש"י כאן בעצם טוען אין כלל כזה דלא תהא שמיעה גדולה מראייה. שמיעה זה לא עניין פונקציונלי. הגדת העדות נדרשת לא רק כדי ליידע את הדיינים. הגדת העדות נדרשת כי כתוב על פי שני עדים יקום דבר, מה שיעל אמרה קודם. למה בקידוש החודש הגמרא פה מניחה שלא צריך את ההגדה כי הדיינים יודעים?
[Speaker E] בדיוק,
[הרב מיכאל אברהם] כי בקידוש החודש ספציפית כתוב כזה ראה וקדש. זאת אומרת אם אתה רואה, אתה יכול לקדש, לא צריך שתשמע. אבל בכל מקום אחר שכתוב על פי שני עדים יקום דבר, אז התורה דורשת הגדה, ולכן גם כשהדיינים יודעים צריך שיעידו בפניהם, בלי זה זה לא יעזור. מאוד מזכיר את מה שרב אשי טוען בסוגיה שלנו, נכון? מה שרב אשי טוען בסוגיה שלנו זה בדיוק זה. הוא אומר למה אתה מניח שהעדות היא רק עניין פונקציונלי? יכול להיות שזה עניין פורמלי. אי אפשר לפסוק דין בלי שיש הגדה קודם. אז זה מה שעולה מרש"י כאן. עכשיו, תוספות שם בגמרא בראש השנה אומר ככה: לא תהא שמיעה גדולה מראייה. פירש בקונטרס, דהא גבי עדות החודש לא כתיב עדות, אלא כזה ראה וקדש. נכון? זה פירוש רש"י, ראינו את זה. ובחינם דחק, אומר תוספות. סתם הוא נכנס לדוחק. דהא אפילו בדיני נפשות אמרינן הכי בפרק החובל בבבא קמא, אם ראו ביום. הגמרא בבבא קמא בדף צ' אומרת לא תהא שמיעה גדולה מראייה גם על דיני נפשות. אם דיינים ראו רצח, הם יכולים לדון את הרוצח על סמך ראייתם, הם לא צריכים שתבוא עדות ותועד בפניהם. כמובן, רק אם הם ראו את זה ביום, כי אם הם ראו את זה בלילה חזרנו לאותה בעיה שעכשיו למחרת בבוקר צריך כבר להעיד בפניהם, עוד לא הסברתי למה, אבל זה גם רואים אצלנו בסוגיה. אבל מה שרואים בסוגיה בבבא קמא זה שאין הבדל בין קידוש החודש לדיני נפשות. בדיני נפשות כמו בקידוש החודש, אם הם ראו את זה בלילה יצטרכו באמת עדות ביום, אבל אם הם ראו את זה ביום אפשר לפסוק על סמך ראייתם. אז רואים נגד רש"י שהדין שלא תהא שמיעה גדולה מראייה הוא לא דין ייחודי לקידוש החודש, הוא נכון תמיד. הגדת עדות זה עניין פונקציונלי בלבד. זה לא בגלל שבקידוש החודש לא צריך עדות, בדיני נפשות ודאי צריך עדות ובכל זאת הגמרא מסתפקת בידיעת הדיינים, לא צריך שיעידו בפניהם. אומר תוספות יש פה ראיה מוחצת נגד רש"י שלא תהא שמיעה גדולה מראייה זה עיקרון כללי, זה לא עיקרון שנאמר רק בעניין קידוש החודש. אוקיי? האמת שגם הריטב"א בראש השנה מביא שמה כמו תוספות, כן? שאפשר לפסוק גם בממונות מכוח הראייה. יש כאלה שמחלקים בין ממונות לבין נפשות, הרשב"א והר"ן, עוד פעם אני לא נכנס לכל הפרטים האלה כי זה פחות חשוב לענייננו. הריטב"א רוצה לטעון עד כדי כך שהוא אפילו מיישב את רש"י. אומר שגם לפי רש"י אפשר בממונות לדון על פי ראייתם, זאת אומרת של הדיינים, זאת אומרת לא צריך הגדה. גם רש"י לא מתכוון לומר שזה דין מיוחד בקידוש החודש. זאת אומרת בעצם יש פה איזושהי נטייה של הראשונים לדחוק את רש"י, זאת אומרת או שרש"י לא התכוון באמת או שזה לא יכול להיות בעצם, כי רש"י באמת נסתר מגמרות מפורשות. והתוספות מקשה עליו. הדעה של רש"י דעה מוזרה. בעצם לפי רש"י יוצא שהכלל לא תהא שמיעה גדולה מראייה בכלל אין כלל כזה. אין כלל כזה. אלא מה? פשוט בקידוש החודש ראייה זה מספיק. בעצם שמיעה יותר חזקה מראייה. רק בקידוש החודש גם ראייה זה טוב. זה הכל. אבל אין בשום מקום לא כתוב שראייה יותר חזקה משמיעה, כך יוצא מרש"י. וזה נגד פשט הגמרא, זה נגד סוגיות אחרות, זה בלתי סביר. אני רק רוצה להעיר לכם, להזכיר פה שוב את התוספות בכתובות שבו פתחתי. הרי בסוגיה בכתובות לכאורה רואים כמו רש"י. נכון? כי הרי הסוגיה בכתובות מה היא אומרת? שיש לנו חידוש שאפשר לדון בקיום שטרות על סמך ידיעה אישית של הדיינים. לא צריך שיעידו בפניהם. חידוש. הייתי חושב שיצטרכו תמיד עדות, החידוש הוא לא, גם אם הדיינים עצמם יודעים זה גם טוב. שאל שמה תוספות, למה זה, איזה חידוש זה, הרי ראייה וודאי יותר טובה משמיעה כמו שראינו בסוגיית ראש השנה. לפי רש"י זה קשה? ממש לא.
[Speaker E] זה מסתדר מצוין.
[הרב מיכאל אברהם] מסתדר מצוין. כי כל מה שכתוב בגמרא בראש השנה זה רק על קידוש החודש. בקידוש החודש לא צריך עדות, מספיקה ראייה, שם ראייה זה טוב. ולא כתוב שם ששמיעה היא פחות טובה מראייה, להיפך. במקום שבו נדרשת עדות, בקיום שטרות הרי נדרשת עדות, ובממונות, בנפשות, בכל דבר אחר נדרשת עדות, שם וודאי ידיעת הדיינים לבד לא תספיק, יצטרכו להעיד בפניהם. ושמה באמת הראייה יותר חזקה. עד כדי כך שנצטרך באמת לשאול אז למה למסקנה בסוף בקיום שטרות באמת גם הידיעה טובה. אולי בגלל שזה דין דרבנן ולכן זה טוב או משהו כזה. התחדש שזה טוב. אבל באופן עקרוני התחדש שגם זה טוב. אבל ברור שהשמיעה יותר טובה. אז לפי רש"י שתי הסוגיות מתיישבות היטב. אין בכלל הקושיא של תוספות לא מתעוררת. אבל יותר מזה אני אגיד. מה עם שני תירוצי התוספות? הרי הבאתי שיש שני תירוצים בתוספות. תירוץ אחד שיש חשש שראו את זה בלילה בקיום שטרות. ואז כמובן זה באמת תוספות לשיטתו, אז יש כלל כזה ששמיעה לא גדולה מראייה, רק פה כיוון שמדובר בלילה אז זה כמו בראש השנה. אבל מה התירוץ הראשון של תוספות אומר? התירוץ הראשון של תוספות אומר שאולי באמת שמיעה יותר גדולה מראייה. איך זה מתיישב עם הגמרא בראש השנה? זה רש"י. התירוץ הראשון של תוספות מתאים לשיטת רש"י. מה הוא יגיד? שמה שכתוב בראש השנה זה אך לגבי קידוש החודש. אבל פה אנחנו מדברים על קיום שטרות, מי אמר שגם פה ראייה מספיקה? אז התירוץ הראשון של תוספות מסתדר היטב עם רש"י. התירוץ השני של תוספות הוא באמת כמו שאר הראשונים שחולקים על רש"י. אוקיי? ועדיין כמובן אנחנו צריכים הסבר, כי הקושיא של תוספות על רש"י מבבא קמא צ"ד, ששם אנחנו רואים שהכלל הוא שלא תהא שמיעה גדולה מראייה זה גם במקום שבו נדרשת עדות כמו בדיני נפשות, זה סותר חזיתית את רש"י ואת התירוץ הראשון של תוספות, תוספות בכתובות. אוקיי? אז את הקושיא הזאת אנחנו עדיין צריכים ליישב וזאת קושיא חזקה מאוד. והראשונים והאחרונים מאוד לא יודעים מה לעשות עם זה ולכן חלקם מוציאים את רש"י מפשוטו ולא יודעים מה לעשות. אני היום אציע איזשהו הסבר. אבל לפני שאני מציע את ההסבר הזה, בואו נמשיך הלאה בראש השנה. הגמרא בראש השנה שואלת הרי לא תהא שמיעה גדולה מראייה, אז למה צריך שהם יעידו בפני אחרים שיקדשו את החודש על סמך ידיעתם האישית? אומרת הגמרא מדובר שהם ראו את הלבנה בלילה. אז מה אם הם ראו בלילה? אז הם רוצים אז אי אפשר קבלת עדות בלילה. אז אי אפשר לקדש, רגע, אי אפשר לקדש את הלבנה בלילה כי זה לעשות דין. אז נקדש אותה בבוקר על סמך הידיעה שלנו שנצברה בלילה. מה הבעיה? למה בבוקר אני צריך עכשיו פתאום הגדת עדות?
[Speaker C] להעיר שיש הבדל בין הראייה ל… נראה לי בין הראייה של החתימות.
[הרב מיכאל אברהם] לא לא, עזבי חתימות, עזבי את החתימות נחמה, לחתימות עוד נגיע. אני מדבר כרגע על קידוש החודש.
[Speaker C] אבל רואים אותו טוב, זאת אומרת אין ספק שראיתי באמת את החודש כי בלילה רואים את הלבנה בצורה טובה.
[הרב מיכאל אברהם] נו? אז מה? אז למה אכפת שראו בלילה?
[Speaker E] זה
[Speaker C] המעמד, זה
[Speaker E] המעמד, מה שהם רואים הם יכולים לדון, אבל אם אני מפצלת את זה אז כבר צריך עדות חדשה.
[הרב מיכאל אברהם] למה? שהרי לא תהא שמיעה גדולה מראייה. הם ראו את זה, יש להם ידיעה מצוינת נכון? אז מה אכפת שהידיעה הזאת נצברה בלילה?
[Speaker E] אולי בגלל השאלה אם מקבלים עדות בלילה או לא מקבלים עדות בלילה.
[הרב מיכאל אברהם] אבל אני שואל לא צריך עדות בכלל הרי הם יודעים.
[Speaker C] לא חייב להיות צמוד, הראייה שמשמשת אותה.
[הרב מיכאל אברהם] לא הבנתי, אחד אחד.
[Speaker C] ראיתי שמישהו הרג את מישהו, אני דיין.
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק, אז אתה חוזר על השאלה שלי, זה מה שאני שואל. הרי היום בבוקר כשאני חי בבוקר ואני בבוקר רוצה עכשיו לקדש את החודש, אני הרי יודע, ראיתי את זה בלילה לפני כמה שעות, עכשיו אני יודע. עכשיו למה צריך עדות? הרי הידיעה…
[Speaker F] בואו נראה בבקשה את רש"י ותוספות, רשב"ם ותוספות.
[Speaker E] הרי ראייה בלילה היא כמו קבלת עדות בלילה. אוקיי. אז בעצם, אז בואו נראה, בואו נראה.
[הרב מיכאל אברהם] יש פה יש פה האפשרות הראשונה באמת הפשוטה ביותר, זאת האפשרות שאומרת שהרגע שבו הם ראו את הלבנה, רגע, הרגע שבו הם ראו את הלבנה הוא בעצם נחשב רגע של קבלת עדות. כאילו המציאות העידה בפניהם. אוקיי, או לא יודע או שהם העידו בפני עצמם, לא משנה איך שתקראו לזה. ולכן בעצם יש פה רגע של קבלת עדות בלילה. ואז מה?
[Speaker E] ואין דין בלילה.
[הרב מיכאל אברהם] ואין דין בלילה, אי אפשר לקבל עדות, נכון? עכשיו אנחנו מגיעים לבוקר. מה קורה בבוקר? אז בבוקר אני אומר, רגע שנייה אחת, בבוקר אני אומר הרי אני יודע, למה שאני לא אקדש את הלבנה על פי ידיעתי? התשובה, אני לא יודע. איך אני יודע? רק על סמך העדות שקיבלתי בלילה, העדות מעצמי. אוקיי? אבל העדות הזאת היא לא עדות חוקית. אז זה לא נחשב שאני באמת יודע. אז אם ככה אני צריך עכשיו לקבל עדות ולקדש את החודש על פי עדות. זאת אומרת ההנחה פה ברקע שבפשט הגמרא, ההנחה ברקע היא שהראייה מה שהיא מועילה זה רק בגלל שהראייה בעצמה נחשבת איזשהו סוג של מתן עדות. זאת אומרת אנחנו לא באמת מוותרים על מתן עדות כשאנחנו פוסקים על סמך הראייה, אלא הראייה עצמה נחשבת כמתן עדות, זה הכל. אבל זה לא יכול להיעשות בלילה, כי אי אפשר לקבל עדות בלילה. כן.
[Speaker D] מה שאני הבנתי זה שמה שאסור לעשות בלילה זה לגמור את הדין, זאת אומרת לתת את הפסק. למה? איפה כתוב שאסור להעיד? האם העדות, האם ברגע שיש מתן עדות זה יש תהליך, יש מתן עדות, יש דיון ואחר כך יש פסיקה. אוקיי. האם ברגע שיש מתן עדות זה כבר כאילו נחשב שכבר יש פסיקה?
[הרב מיכאל אברהם] בפשטות כן. זאת אומרת קבלת העדות היא בעצמה סוג של פסיקה. קבלת עדות אנחנו פוסקים שהעדים האלה העידו אמת. אחרי זה נוכל להשתמש בעדות הזאת כשנבוא להכרעת הדין עצמה, אבל גם זה נחשב איזשהו סוג של פסיקה.
[Speaker D] בקידוש החודש יכול להיות שזה פשוט, כי ראינו את הלבנה, אין הרבה מה לדון מה להתלבט. אם ראו את הלבנה אז כנראה שמקדשים את החודש, זה אין פה איזה אין פרמטרים נוספים, אין מחלוקת. ראו את הלבנה שני עדים וגמרנו. יש דברים אחרים שהם יותר מסובכים, גם אם יש שני עדים יש אולי עוד דעה.
[הרב מיכאל אברהם] אבל זה נוגע רק לשאלות שלא קשורות אלינו. כי מה שאת בעצם שואלת עכשיו זה מה יקרה בקבלת עדות שהיא לא בקידוש החודש אם היא נעשית בלילה. כי שם יכול להיות…
[Speaker D] אנחנו רוצים ללמוד מקידוש החודש לעניין… לא לא, אנחנו עוד לא רוצים ללמוד מקידוש החודש לשום מקום.
[הרב מיכאל אברהם] בינתיים אנחנו רוצים להבין את קידוש החודש, את הסוגיה בראש השנה.
[Speaker D] אבל בקידוש החודש זה פשוט, כי ראית ראו את הלבנה, אין מה לדון.
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, אז בואו נשאיר את זה בינתיים ככה.
[Speaker F] לא הבנתי למה זה פשוט, מה פשוט פה?
[הרב מיכאל אברהם] היא אומרת שבקידוש החודש ראיית הלבנה היא בעצם סוף הדין, אין מה לדון אחרי זה שום דבר. אז כיוון שכך בעצם קבלת העדות היא בעצמה פסק הדין, אין פה עוד שלב שצריך לדון אחר כך. לכן ברור לה שבקידוש החודש אפילו קבלת העדות לא יכולה להיעשות בלילה. בוודאי.
[Speaker F] אבל למה אני לא יכולה לפסוק על סמך ראייה, על סמך מה שראיתי בלילה?
[הרב מיכאל אברהם] לא לא, זה משהו אחר. אני מדבר עכשיו, את זה הסברתי כבר. הסברתי ואמרתי… לא הבנתי. אז אני מסביר. אני הסברתי את זה קודם. מה שאני אמרתי זה שאם אני רואה את זה עכשיו, בסדר? אז בדרך כלל ההנחה היא שאני פשוט יודע ולכן אני יכול לפסוק. אבל בגמרא פה כנראה כתוב לא כך. לא שאני יכול לפסוק כי אני יודע, אלא שאם אני יודע זה נחשב שאני מגיד עדות לעצמי ועל פי הגדת העדות הזאת אני פוסק. זה המשמעות של פסיקה לא תהא שמיעה גדולה מראייה. הכוונה שאם עד אחד יכול להביא את הדברים לידיעתי, אז אני עצמי ודאי יכול להוות עד עבור עצמי. זה לא סתם ידיעה להבדיל מעדות. זה גם סוג של עדות. זה עדות שאני נותן לעצמי.
[Speaker F] ואז הם צריכים להגיד את זה לבית דין אחרים?
[הרב מיכאל אברהם] לא לא לא בית דין אחרים, רגע רגע, לא לבית דין אחרים, לבית דין שלי, אני עצמי אומר לעצמי. כשאני רואה את הלבנה, זה נחשב שאני מגיד עדות לעצמי על הלבנה, בסדר? עכשיו אני רוצה להתיישב ולדון על סמך זה, אוקיי? אז אם אני דן על סמך זה עכשיו אין בעיה, בסדר? אבל אם אני דן, סליחה, לא אם אני דן על זה עכשיו. אם היה אפשר לדון בלילה, אז אין בעיה, הייתי דן עכשיו וזהו. אבל אי אפשר לדון בלילה. אז עכשיו את קבלת העדות אי אפשר לאשר בלילה, נכון? מה אני עושה? אני יושב עכשיו ביום ורוצה לדון. עכשיו אני רוצה לדון על סמך מה? הרי הראייה שלי הייתה בלילה. ואם אני רואה את הראייה כקבלת עדות, אז אני נמחק מהפרוטוקול. לא ראיתי. אז איך אני דן עכשיו?
[Speaker F] עובדה שאני יכולה להגיד את זה לאחרים. מה? אם אני עובדה שאני יכולה להגיד את זה לבית הדין האחרים. אוקיי.
[הרב מיכאל אברהם] לא שהידיעה שלא נמחקה, אלא אני פוסק על סמך הידיעה שלי ולא על סמך העדות שלי. בסדר? עד יכול לעבוד על סמך הידיעה שלו. דיין צריך או לראות בעצמו או לקבל עדות על זה. ולפי ההבנה הזאת שאני מציע עכשיו, גם כשהוא פוסק על סמך הידיעה שלו עצמו או הראייה שלו עצמו, זה נקרא לקבל עדות על זה.
[Speaker C] רגע, אז
[Speaker F] למה אם הוא יכול, אם אני ראיתי את זה בלילה, למה אני לא יכולה לתת עדות לעצמי בלילה אבל כן יכולה לתת עדות לשניים אחרים? כי אני לא יכול,
[הרב מיכאל אברהם] כי העדות שלי צריכה להיעשות עכשיו. העדות היא לא, העדות היא עצם האינטראקציה עם הלבנה. זה העדות. בבוקר אין לי אינטראקציה עם הלבנה.
[Speaker F] אני חושבת ש… אבל בכל זאת אני יכולה לתת עדות לבית הדין האחר?
[הרב מיכאל אברהם] נכון, כי ידע יש לי, אבל עדות לא קיבלתי.
[Speaker C] אני חושבת ש…
[Speaker F] רגע,
[הרב מיכאל אברהם] רגע, אחת אחת אחת.
[Speaker C] אני רציתי להגיד שבזה שהוא משנה את המעמד שלו, שהוא הופך להיות מדיין לעד, זה משנה מהותית מה שהיה לו. הוא יכול עכשיו לתת עדות על זה. ואם הוא ממשיך להיות דיין מהתחלה עד הסוף, אז יוצא שהוא קיבל עדות שמה מהלבנה.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל הוא היה עד שם, הוא לא היה דיין שם.
[Speaker C] כן, הוא כדיין קיבל את עדות הזאת של לבנה שהוא ראה אותה. אם הוא ממשיך בבוקר להיות דיין, הוא לא יכול להשתמש בעדות הזאת.
[הרב מיכאל אברהם] זאת אומרת סתם דיין לא יכול להפוך לעד?
[Speaker C] לא, אבל אחר כך אם הוא מודיע את זה לאחרים, הוא הופך לעד.
[הרב מיכאל אברהם] נו, אז מה הבעיה?
[Speaker C] אז אני אומרת שאז לא בעיה, כי אז הוא לא כדיין קיבל את העדות, אלא הוא ראה את זה.
[הרב מיכאל אברהם] טוב, אז זה מה שעניתי לנועה קודם. הטענה שלי היא כזאת. עד הוא יכול להיות, דיין הוא לא יכול להיות. עד הוא יכול להיות, כי עד יכול להעיד על סמך מה שהוא יודע. דיין חייב להעיד על סמך הגדה. רק לפעמים כשהוא רואה, זה נחשב שהוא קיבל הגדה מעצמו, מהמציאות, ממה שלא יהיה. אבל זה נחשב שהוא קיבל הגדה. לא מספיק, בניגוד למה שאמרתי קודם, אין פה איזה שהיא תפיסה שהידיעה שלי מספיקה. הרי זה כל הרעיון, זה כל מה שאני רוצה להגיד עכשיו. בניגוד למה שאמרתי קודם, אין פה איזה שהיא אמירה שכיוון שהייתי אני יודע והכל בסדר. לא, יש פה איזה שהיא תפיסה שאומרת כיוון שראיתי, הראייה בעצמה נחשבת הגדת עדות. אז עכשיו הוגדה עדות בפניי, אז אני יכול לפסוק. אבל עכשיו כשאני בא לבוקר, על סמך מה אני אפסוק? הגדת העדות הייתה בלילה. לראות עכשיו אני לא רואה. אז אני לא יכול להיות דיין. עד אני יכול להיות כי את הידע יש לי. אז אני אעיד על הידע הזה בפני דיין אחר והדיין האחר יפסוק.
[Speaker B] יש לי שאלה הרב, מבחינת זמנים… רותי, כן… הרי רואים את הירח בלילה, בסדר? את קידוש הלבנה בלילה, את קידוש החודש. אבל כמו שאמרנו, כולם טיילו וראו את הלבנה. אוקיי. האם הם יכולים לפסוק באותו רגע?
[הרב מיכאל אברהם] כן, אילו אם היה אפשר לעשות דין בלילה. בלילה רואים את זה, לא
[Speaker B] רואים את זה ביום.
[הרב מיכאל אברהם] רגע, אם היה אפשר לעשות דין בלילה, הם היו יכולים לפסוק בלילה. זאת בדיוק הבעיה, שאי אפשר לעשות דין בלילה, לכן אי אפשר לסיים את זה בלילה.
[Speaker B] כלומר הציור הקודם שהם טיילו בדרך וראו את קידוש החודש והבינו שהחודש התחיל ומתקדש טוב, הוא לא יכול להיות קיים?
[הרב מיכאל אברהם] נכון, בקידוש החודש זה לא יכול להיות קיים. אבל ברצח? לא, בסדר,
[Speaker B] אני מדברת רק על קידוש החודש. זאת אומרת נכון לעכשיו, רגע, מתוך קידוש החודש נלמד לאחרים. כלומר נכון לעכשיו אם… רגע, גם ברצח בעצם, אם זה קרה בלילה, אי אפשר לדון בזה.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, אפשר לדון רק צריך להגיד
[Speaker B] שזה קרה בלילה.
[הרב מיכאל אברהם] אם זה קרה ביום הרצח, אז אני יכול לדון על סמך הראייה שלי. אם הרצח קרה בלילה, אז צריך, אני צריך להפוך לעד, להעיד בפני דיינים אחרים והם ידונו. בדיוק כמו בקידוש החודש.
[Speaker B] נחזור להיות דיין.
[הרב מיכאל אברהם] אבל בקידוש החודש, זה
[Speaker B] גם חייב להיות בבוקר, אבל הראייה נעשית בלילה. נכון? תמיד תיעשה בלילה. למה אי אפשר לקדש בבוקר?
[Speaker E] אז זה מה שהגמרא אומרת.
[הרב מיכאל אברהם] הגמרא אומרת כיוון שקידוש, רגע רגע רגע, כיוון שקידוש החודש רואים אותו בלילה, אז לכן אין ברירה אלא שהם יעידו בפני דיינים אחרים, כי אין דרך, תמיד רואים את זה בלילה.
[Speaker B] אמרנו שבקידוש החודש שנייה רותי, שנייה, מה? אמרנו שבקידוש החודש בעצם אין עדות. זה
[הרב מיכאל אברהם] רש"י אמר. רש"י.
[Speaker B] רגע,
[הרב מיכאל אברהם] נגיע לרש"י עוד מעט, כרגע עזבתי אותו עכשיו. בסדר? מה שרותי רק רוצה לומר פה וזאת הערה נכונה, לפעמים רואים את המולד של הלבנה גם ביום.
[Speaker E] לא, אני רוצה, יש
[Speaker C] מישהו שכתב
[Speaker E] את זה, אני רוצה להגיד משהו אחר. כן.
[הרב מיכאל אברהם] אני
[Speaker E] רוצה להגיד שיש איזה מימד שבו השמיעה היא כן גדולה מהראייה, זה בטווח שלה. שהראייה היא עדות רק בזמן הראייה עצמה, אבל השמיעה היא יכולה להחזיק מעמד.
[הרב מיכאל אברהם] בסדר נו, יש הרבה דברים שיש הבדל. אבל את השמיעה, כמו שהרב הנזיר, את השמיעה אפשר לשמוע מאחורי קיר, לראות אי אפשר מה שקורה מאחורי קיר. אוקיי? ברור שיש יתרונות, אבל כשאני רואה בריל טיים מול מצב שאני שומע בפני עדים, זה נקרא שהראייה יותר גדולה מהשמיעה. זה לא אמירות כלליות על חוש הראייה וחוש השמיעה. עכשיו תראו בתוספות בראש השנה, כגון שראו בלילה, אומר התוספות, דאין יכולין לקדש על פי ראייה בלילה, דאם כן היתה ראייה בלילה מקום קבלת עדות, ואין קבלת עדות אלא ביום, אפילו בדיני ממונות, כדאמרינן לעיל דקרי חקירת עדות כתחילת דין. אוקיי? חקירת העדות זה תחילת דין, ותחילת דין אפשר לעשות בלילה. אבל האישור, הקביעה הסופית שאני מאשר את העדות, היא נחשבת פסק דין, ופסק דין לא נותנים בלילה. עכשיו מה שבעצם תוספות אומר, בדיוק את מה שאמרתי קודם, תוספות בעצם אומר שכאשר זה קרה בלילה ואנחנו יושבים לדון ביום, אז הייתה פה קבלת עדות בלילה, ולכן אי אפשר לדון על פיה וצריכה להיות קבלת עדות ביום. מה זה אומר? מה תוספות מניח?
[Speaker E] שגם
[הרב מיכאל אברהם] כשאנחנו דנים על פי ראייה זה לא סתם לדון על פי מצב שאנחנו פשוט יודעים, אלא שהראייה נחשבת עדות. נכון? הוא
[Speaker E] גם אמר עוד משהו. נו? הוא אמר שבקידוש החודש קבלת עדות זה כמו חקירת עדות. לא הבנתי.
[הרב מיכאל אברהם] אני אומרת
[Speaker E] שלפי הדברים של תוספות בקידוש החודש המושג של קבלת עדות הוא שווה לחקירת עדות. כנראה שיש פה שני מושגים נפרדים.
[הרב מיכאל אברהם] לא לא לא, ממש לא.
[Speaker E] הפוך. רותי, הפוך, הפוך, הפוך.
[הרב מיכאל אברהם] מה שתוספות אומר זה הפוך. חקירת עדות זה כתחילת דין. נכון.
[Speaker E] למה זה כתחילת דין?
[הרב מיכאל אברהם] בגלל שקבלת העדות היא סוף הדין. זה גם פסק דין. אז חקירת העדות יכולה להיעשות בלילה כי זה רק תחילת דין. מכאן אומר תוספות, אבל קבלת העדות היא ממש פסק דין, ואת זה אי אפשר לעשות בלילה כי זה סוף דין. אוקיי? אז מה תוספות בעצם אומר? הוא מחדש פה למעשה שכל מה שאנחנו אומרים…
[Speaker D] מה ההבדל בין חקירה לקבלה? לא הבנתי.
[הרב מיכאל אברהם] שחוקרים את העדים, אז אנחנו בודקים אותם.
[Speaker D] ובאותו רגע שלשביעות רצוננו עשינו את החקירה אז אנחנו מקבלים את העדות? כן, אנחנו קובעים שהעדות היא תקינה, תרשמו אותה בפרוטוקול.
[הרב מיכאל אברהם] זה סוג של פסיקה. פסיקה לא עושים בלילה. את המהלך לקראת, זה נקרא תחילת דין, את זה עושים בלילה. אוקיי?
[Speaker E] עכשיו מה תוספות בעצם…
[הרב מיכאל אברהם] בקידוש הלבנה זה מתאחד?
[Speaker E] תחילת הדין עם סוף ה… לא לא לא, גם שמה חוקרים את העדים.
[הרב מיכאל אברהם] מה פתאום.
[Speaker E] לא, אם האנשים רואים עכשיו את הלבנה.
[הרב מיכאל אברהם] לא, זה משהו אחר. ברור. שמה זה משהו אחר, כי שמה החקירה והעדות זה ביחד, זה
[Speaker F] ברור.
[הרב מיכאל אברהם] כן כן,
[Speaker F] אבל אם באים עדים אז חוקרים אותם, אפילו ציור יש כזה, איזה חודש כזה או כזה ראית. נכון, בוודאי.
[הרב מיכאל אברהם] עכשיו יש
[Speaker F] לי שאלה שוב לגבי העדות. אם אני ראיתי איזשהו מקרה, נניח לא לבנה, ראיתי אותה ביום, מקרה נניח רצח או משהו. ועכשיו אני לא מעיד על זה באותו יום אלא יום למחרת. זה ייחשב ראייה או ייחשב עדות?
[הרב מיכאל אברהם] זה ייחשב עדות. אז
[Speaker F] מה? אז אין בכלל מצב כמעט של ראייה?
[הרב מיכאל אברהם] לא, יש מצב. את תוכלי לדון על פי זה כי זה היה עדות ביום. מותר לקבל עדות היום ולדון את הדין מחר על סמך העדות של היום. כל עוד קיבלנו את העדות ביום ולא בלילה.
[Speaker F] וזה שראיתי את זה, אני אעיד על עצמי ביום שני נניח ראיתי את המקרה, אז העדות התקבלה ביום שני כשראיתי את זה זה עדות עם קבלת עדות עם סטמפלה.
[הרב מיכאל אברהם] מה? זאת קבלת עדות עם סטמפלה. ונעשה ביום.
[Speaker E] ונעשה ביום.
[הרב מיכאל אברהם] עכשיו למחרת את רוצה לדון על פי זה? אין שום בעיה, לא צריך להעיד עוד פעם, כי הייתה קבלת עדות, הרי גם תהליך הדיון בבית דין יכול לקחת כמה ימים. אנחנו חוקרים עדים, אנחנו דנים, אנחנו מקבלים את העדות, עוברים לשלב הבא בדיון. זה לא אומר שצריך עכשיו לקראת פסק הדין עוד פעם לשמוע את העדים. אישרנו אותם, זה היה פסיקה.
[Speaker F] שהדיינים שכל פעם שהעדים רואים, שהדיינים רואים משהו בלילה, לא משנה מה, גם אם זה קידוש החודש כל דבר, בסופו של דבר שהם יבואו לפסוק זה יהיה עדות ולא יהיה… שנייה.
[הרב מיכאל אברהם] ולכן הם לא יוכלו, כי זה היה בלילה. שהם יצטרכו
[Speaker D] להעיד בעצם, ולא…
[Speaker F] וזה לא משנה. נכון, כן.
[Speaker D] שהדיינים הם העדים והם הרואים, אז בעצם אין חקירה של דיינים, העדות מתקבלת…
[הרב מיכאל אברהם] הם לא צריכים לחקור את עצמם, הם ראו.
[Speaker D] הם לא צריכים לחקור את עצמם, הם ראו.
[הרב מיכאל אברהם] אתה חוקר את העדים כדי לראות אם הם לא משקרים, אם הם לא טעו, אם הם לא התבלבלו. אתה לא חוקר את עצמך, אתה יודע.
[Speaker D] אז זה כן נותן תוספת אמינות לדיין, יש איזשהו משהו מיוחד אצל הדיין בפיזי?
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, ממש לא. אם יבוא עד, אנחנו נחקור אותו. ואם אני אחליט לשקר, אני אחקור אותו ואני אראה שהעד שיקר ועכשיו אני אפסוק בכל זאת על פיו. אז זה לא נתן לי את הכוח לעשות מה שאני רוצה? תמיד בסוף הדיין הוא זה שמחליט. אני יכול לתת לדיין את מירב הכלים. אני לא יכול לוודא שהדיין עצמו נוהג כשורה. את זה אין מה לעשות. ואם את לא מניחה את זה שום דבר לא יעזור. ואם את כן מניחה את זה אז אין הבדל. אז שימו לב אבל מה שכתוב בתוספות. מה שכתוב בתוספות זה חידוש גדול לעומת מה שאמרתי קודם. כי מה שאמרתי קודם בעצם זה שלא תהא שמיעה גדולה מראייה, פירוש הדבר שלא צריך קבלת עדות, הרי אני יודע. כל מה שצריך קבלת עדות זה רק פונקציונלית כדי להביא את המידע לידיעתי. אבל אם אני יודע אותו אז לא צריך. תוספות אומר לא. לא תהא שמיעה גדולה מראייה הכוונה שהראייה בעצמה נחשבת הגדת עדות, קבלת עדות. לכן תמיד צריך קבלת עדות. רק החידוש הוא שאם אני רואה גם זה נקרא קבלת עדות. אוקיי? כך תוספות טוען. ולכן הוא מסביר שלכן אם זה קרה בלילה, אז ביום צריך עוד פעם להעיד בשביל שנוכל לפסוק על פי זה. נקודה נוספת שרואים בתוספות, שהוא הולך נגד הרש"י שראינו קודם.
[Speaker C] כי אז בכל זאת אני מתייחס לאמירה הזאת שלא תהא שמיעה יותר מהראייה כי היא נדחית בעצם. לא, היא לא נדחית. הסברה הזאת לא כל כך משכנעת.
[הרב מיכאל אברהם] הסברה לא, לדעתי מאוד משכנעת. אבל זה באמת לא בדיוק הסברה. זה נכון, זה בעצם מה שיעל אמרה קודם. הטענה היא שכשכתוב בתורה על פי שניים עדים יקום דבר, רגע, זה לא פונקציונלי. על פי שניים עדים יקום דבר הכוונה תמיד צריך עדות. לא יעזור, אתה לא יכול לפסוק על סמך הידיעה שלך. אבל רגע, רגע, רגע, רגע, שנייה, רגע, רותי, שנייה, נחמה, שנייה. אבל אם אני פוסק על סמך ראייתי, הטענה היא פשוט שמתקיים הפסוק על פי שניים עדים יקום דבר. כי הראייה שלי היא עצמה קבלת עדות.
[Speaker C] אני מבינה. זאת אומרת, סך הכל הפסוק גובר על הסברה פה, שסברה אומרת ששמיעה יותר…
[הרב מיכאל אברהם] אפשר לקרוא לזה כך. אבל עדיין אנחנו כן אומרים את הכלל שלא תהא שמיעה גדולה מראייה. אנחנו פוסקים על פי הראייה. רק ההבנה הלמדנית בפסיקה על פי הראייה זה לא… הנקודה היא לא שאני יודע,
[Speaker C] אלא
[הרב מיכאל אברהם] שהראייה נחשבת כהגדת עדות ולכן מתקיים פה הדרישה על פי שניים עדים יקום דבר. זה חידוש.
[Speaker C] אז אני מבינה את הכלל הזה שאני משווה פשוט ביניהם בין מקרים מסוימים, כן.
[הרב מיכאל אברהם] במובן הזה לא
[Speaker C] תהא שמיעה גדולה מראייה.
[הרב מיכאל אברהם] צריך להבין שבמובן הזה יש פה משהו שנגיד יש מובן מסוים שתוספות הוא עם רש"י ומובן מסוים שתוספות הוא נגד רש"י. תוספות הוא עם רש"י במובן הזה שאמרתי עכשיו. שכשם תופסים את לא תהא שמיעה גדולה מראייה, הם מתכוונים שלא שהידיעה שלי יותר טובה מהגדת עדות, אלא שידיעה שלי היא עצמה נחשבת הגדת עדות.
[Speaker C] בסדר? רק כמו… אז עכשיו רק מה, איפה
[הרב מיכאל אברהם] תוספות לא מסכים עם רש"י? רש"י הרי אומר שלמה אנחנו אומרים לא תהא שמיעה גדולה מראיה, רק בקידוש החודש אנחנו אומרים את זה. באופן עקרוני לא אומרים את זה. למה באופן עקרוני לא אומרים את זה? למה אומרים את זה רק בקידוש החודש? כי בקידוש החודש לא צריך עדות, נכון? אם לא צריך עדות אפשר לפסוק על פי הראיה. מבינות מה אני אומר? אבל בדברים שצריך עדות, כמו נפשות, ממונות וכולי, שם רש"י יגיד לא נסתמך על ראיה. למה לא? הרי זאת קבלת עדות, לא?
[Speaker F] כי זה לא, זה
[הרב מיכאל אברהם] לא קבלת עדות, נכון?
[Speaker F] כי זה לא קבלת עדות.
[הרב מיכאל אברהם] כי לפי רש"י, רש"י תופס את הביטוי לא תהא שמיעה גדולה מראיה לא בגלל שהראיה נחשבת גם היא קבלת עדות. להיפך, הוא תופס את זה כפשוטו, מה שנחמה קראה קודם הסברא. אם אני יודע, לא צריך להעיד בפניי. אבל זה הכל, אומר רש"י, רק בקידוש החודש. כי בקידוש החודש מספיקה ראיה ולא צריך עדות. מה קורה בנפשות ובממונות? לכאורה הייתי אומר אותה סברא, הרי אם אני יודע, למה צריך להעיד בפניי? רש"י כאן כן מצטרף לתוספות. רש"י כאן אומר: לא לא, כי שם נדרשת דווקא עדות. אני לא מכיר בעליונותה של הידיעה כשלעצמה. נדרשת עדות. אלא ששיטת רש"י היא שראיה אינה עדות. ראיה לא נחשבת כעדות. ראיה היא פשוט לדעת. זה הכל. ולכן אומר רש"י, במקומות האחרים, באמת זה לא יעזור. הראיה לא תעזור, יצטרכו הגדה. קשה עליו מהגמרא בחובל, נראה עוד מעט, אבל זה מה שיוצא ברש"י כאן. אתם מבינות מה שאני אומר? זה מאוד עדין ותשימו לב טוב, כי אנחנו בהמשך נתחשבן עם זה. אז הנקודה חשובה. מה?
[Speaker C] אז יוצא שהתפיסה שלהם שונה לחלוטין בעצם. אם הם מסכימים בנקודה אחת זה לא, זה פשוט.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, יש ביניהם הסכמה מסוימת ויש ביניהם הבדל מסוים.
[Speaker C] אבל גישות שונות, הם פשוט מתייחסים.
[הרב מיכאל אברהם] הטענה בעצם, הטענה של תוספות זה שאין שום עליונות של ראיה על שמיעה. הראיה היא פשוט שמיעה. אולי שמיעה יותר טובה אבל גם היא הולכת במסלול של השמיעה. גם כשראיתי, הפסיקה היא על סמך עדות. רק שהראיה שלי נחשבת כעדות. זה מה שאומר תוספות. ולכן מה? ולכן אומר תוספות, מה זה משנה אם זה קידוש החודש או רצח או ממון או מה שלא יהיה? מה זה משנה אם צריך עדות או לא צריך עדות? תכלס, בסופו של דבר, בכל מקום צריך עדות, גם בקידוש החודש, הראיה היא עצמה עדות. ככה אומר תוספות. רש"י חולק על תוספות בשני דברים.
[Speaker E] ראיה היא לא עדות.
[הרב מיכאל אברהם] רש"י אומר ראיה היא לא עדות מצד אחד. מצד שני הראיה יותר טובה, הראיה היא, היא יכולה להועיל בקידוש החודש. למה? כי בקידוש החודש לא צריך עדות. מה שצריך זה ראיה. להיפך, החידוש בקידוש החודש זה שגם עדות מועילה. כי בבסיס מה שצריך בקידוש החודש זה הראיה בכלל. רק שאם הדיינים לא רואים, אז באים העדים והעדות יוצרת אצלם את הידיעה, שזה חידוש בקידוש החודש. במקומות שבהם צריך עדות, כמו ממונות ונפשות, שם אומר רש"י צריך עדות. אי אפשר להסתמך על ראיה כי ראיה היא לא עדות. בסדר?
[Speaker E] ובנפשות וממונות זה לא אותו שיקול?
[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת לא אותו שיקול? כי
[Speaker E] ראיה בנפשות הופכת אותו שהוא לא יכול לזכות את ה.
[הרב מיכאל אברהם] לא לא, לזה נגיע בהמשך, בינתיים אנחנו עוד לא שם. בינתיים רש"י אומר: ממונות ונפשות, בשניהם לא אומרים את הכלל לא תהא שמיעה גדולה מראיה. ראיה לא תועיל, רק שמיעה.
[Speaker D] שנינו, בעצם לפי רש"י אפשר לומר אולי שהוא מבין שהאינטראקציה בין שני הגופים הפועלים, בין העדים לבין הדיינים, היא חיונית לפסיקה. זאת אומרת, אי אפשר ללא האינטראקציה, ללא מתן העדות. גם אם יש ידיעה אצל הדיינים עדיין צריכה להיות קבלת עדות.
[הרב מיכאל אברהם] מה שאת תיארת קודם. מה שאת תיארת קודם, שכששיש דרישה לעדות, אז צריך דווקא עדות. לא מספיקה הידיעה של הדיינים. רק תוספות אומר שראיית הדיינים גם היא נחשבת עדות. ורש"י אומר שזה לא נחשב עדות. אבל רש"י ותוספות שניהם מסכימים למה שאת אמרת קודם, שכשהתורה אומרת על פי שני עדים יקום דבר, זה לא כמו שאני עניתי לך, שהתורה אומרת את זה רק למצב שהדיינים לא יודעים, אבל אם הם יודעים אז לא צריך ראיות. לא, התורה דורשת את זה בדווקא, רק על סמך עדות מקבלים החלטה.
[Speaker D] אז הבנת בסדר קודם, זה מה שעניתי.
[הרב מיכאל אברהם] הבנת כמו רש"י ותוספות, אם זה בסדר או לא אפשר להתווכח, אבל הבנת כמו רש"י ותוספות. אני הצגתי קודם את התפיסה הראשונית שאמרתי שזה לא, זה רק עניין פונקציונלי. אני מראה לך עכשיו שרש"י ותוספות למדו כמו שאת אמרת קודם. מה בכל זאת ההבדל ביניהם? ההבדל ביניהם שזה שבקידוש החודש שני הבדלים. ההבדל היסודי ביניהם זה שבעיני רש"י הראייה לא נותנת את הפונקציה הזאת של עדות. שניהם שותפים לזה שחייבים עדות. זה שניהם מסכימים. ההבדל ביניהם זה בשאלה איך אני מתייחס לראייה. לפי תוספות ראייה גם היא עדות. לפי רש"י ראייה היא לא עדות. במקום שצריך עדות לא תעזור ראייה. למה בקידוש החודש הגמרא אומרת לא תהא שמיעה גדולה מראייה? כי לא צריך עדות. קידוש החודש לא צריך עדות. אז נכון שראייה היא לא עדות. אז מה? לא צריך. להיפך בקידוש החודש החידוש הוא שגם עדות מועילה, כי בבסיס מה שצריך זה כזה ראה וקדש. צריך לראות. החידוש הוא שאם אני לא ראיתי, יכול גם לבוא עד שראה ולהעיד בפניי. ועל זה אומרת הגמרא לא תהא שמיעה גדולה מראייה. ברור שאם אני רואה זה הכי טוב. יבוא עד ויעיד בפניי גם טוב. פחות אבל גם טוב. שמיעה היא פחות מראייה. אבל רק בקידוש החודש. אוקיי? זה מה שרש"י אומר. אז תשימו לב, יש פה תשתית משותפת וזאת נקודה חשובה. כי בעצם מה שיוצא פה זה שכל הסוגיה הזאת, בין לרש"י ובין לתוספות, הולכת בעצם בכיוון הבסיסי של רב אשי אצלנו בסוגיה בכתובות. התפיסה שאומרת שהגדה זאת דרישה פורמלית. זה לא רק עניין פונקציונלי כדי להביא מידע אל הדיינים. זאת דרישה פורמלית חייבים הגדה. אלא שאם הדיינים ראו גם זה נחשב הגדה. בסדר אוקיי, ככה תוספות אומר. עכשיו לעומת שני אלו, תראו את הרשב"א: ואוקימנא בשראוהו בלילה. והילכך הויא לה ראייתן של לילה ראיית עדים ולא ראיית בית דין. דלילה לאו זמן דין הוא. והילכך אף למחר אי אפשר לעשות דין על פי ראייתן של לילה. ונימא לא תהא שמיעה גדולה מראייה? דלא אמרינן הכי אלא בראייה שבשעה הראויה לדין. כלומר לא תהא שמיעת בית דין מפי אחרים גדולה מראיית בית דין. ואילו לא היו יכולים להיות דיינים בשעת ראייתן, ואלו סליחה לא היו יכולים להיות דיינים בשעת ראייתן, ועל פי ידיעתן אי אפשר לדון למחרת. שאין הידיעה עכשיו אלא מחמת שראו בלילה. וזה מתורת עדות הוא. דאלו מעידים לעצמם שכך ראו הלילה ועכשיו יגמרו הדין על פי עדות עצמן.
[Speaker E] לומר שעת הראייה קובעת את המעמד שלהם.
[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת? הרשב"א בעצם חולק על תוספות חזיתית. הרשב"א טוען כאשר אני דן בעת שאני רואה, נגיד שראיתי ביום רצח או משהו כזה ואני דן על פי זה, למה זה מועיל? לא כי זה נחשב הגדת עדות. ראייה היא לא הגדת עדות. במובן הזה הרשב"א הוא כמו רש"י. לא כמו תוספות. ראייה היא לא הגדת עדות. אלא מה? לא צריך הגדת עדות כי אני יודע. נכון? אז זה הכל, אז אני יכול לדון על סמך הראייה שלי. אבל כאשר אני בא בבוקר, בבוקר הרי אני לא רואה. אני רק יודע. אני לא רואה. אז פה אני כבר לא יכול לדון על סמך הראייה שלי, אני חייב עדים שיביאו את זה אליי. זה נראה מאוד דומה לתוספות וזה מאה שמונים מעלות הפוך. זה מאה שמונים מעלות הפוך.
[Speaker E] נכון? בדרך. עוד פעם? כן. דומה לתוספות במסקנה לא בדרך.
[הרב מיכאל אברהם] המסקנה כתובה בגמרא זה לא חכמה שהוא דומה לתוספות. שניהם מסבירים את הגמרא.
[Speaker E] מה שהרשב"א אומר שברגע שהוא ראה בלילה זה הופך אותו רק לעד ולכן הוא בבוקר לא יכול להיות כדיין.
[הרב מיכאל אברהם] אבל למה זה הופך אותו לעד?
[Speaker E] בגלל שזה לילה.
[הרב מיכאל אברהם] הרשב"א לא אומר שהוא עד.
[Speaker E] כן, הרשב"א כן אומר שהוא עד. לא, מה שרשב"א אומר שראיית הדיין היא מייתרת את העדות?
[הרב מיכאל אברהם] לא, מה שהוא אומר זה כשאני הדיין רואה אירוע ביום, אז אני פוסק על פי הראייה שלי ולא צריך הגדה. לא כי הראייה נחשבת הגדה, אלא לא צריך הגדה. זה אלטרנטיבה. הוא חוזר רגע רגע שנייה שנייה, הוא חוזר לתפיסה שאני אמרתי כנגד יעל בתחילת השיעור שכל מה שצריך הגדה זה רק מתי שאני לא יודע אז מביאים את המידע אליי. אבל אם יש לי את המידע אז לא צריך, ההגדה היא פונקציונלית. אוקיי, כך טוען הרשב"א. זה כשאני רואה בשעת הראייה. אבל אם ראיתי בלילה, כשראיתי בלילה הרי זה לא שעה שראויה לדון, אני לא יכולתי לדון באותו זמן, נכון? אז אם כך הפריווילגיה של לדון על פי ראייה כבר לא קיימת, כי זה לא שעה שבה יכולתי לדון. כשאני מתיישב בבוקר לדון, אני כבר לא יכול לדון על פי הראייה, כי לדון על פי הראייה אפשר רק כשאני רואה. אם אתה לא רואה, אז אני דן על פי הידיעה, לא על פי הראייה. אבל אם זה כך, אז אני צריך לשמוע מעד. דיין לא יכול לדון על פי הידיעה, הוא יכול לדון על פי הראייה, וכיוון שכך אני צריך לשמוע עדות כדי לדון. זה מה שאומר הרשב"א. מאוד דומה לתוספות, אבל תשימו לב, הבדל מאוד גדול. לפי תוספות כאשר בית דין דן על פי ראייתו, הראייה נחשבת הגדת עדות. לפי הרשב"א כשבית דין דן על פי ראייתו, הוא יכול לדון על פי הראייה למרות שהיא לא הגדת עדות. בסדר? אז יש פה הבדל מאוד גדול ביניהם.
[Speaker C] אז כנראה זה תקף רק ברגע שהוא רואה, הוא מיד יכול לדון על זה. אבל אחרי כמה שעות כבר לא? לא, הוא יכול. הוא צריך להיות ראוי להיות עד, כמו שכתוב. לא, לא, לפי רשב"א, לפי הרשב"א, אני ראיתי רצח, אני יכול לדון, אבל אם ראיתי רצח עם מישהו אחר…
[הרב מיכאל אברהם] לפי הרשב"א, רגע רגע, לפי הרשב"א באופן עקרוני היה צריך לצאת שאם אני ראיתי בבוקר רצח, אני לא אוכל לדון אחרי הצהריים ברצח שראיתי בעצמי בבוקר, כיוון שעכשיו אני לא רואה, אני לא יכול לדון על פי הראייה. כשדנתי באותו רגע אז כן, אבל ברשב"א כתוב לא כך. ברשב"א כתוב שבדיוק, שעה שראויה לדין, לא בשעה שהוא דן. ומה הרעיון נדמה לי? הרעיון עוד פעם זה מחזיר אותנו לשאלה, האם אני פוסק שהיה רצח, לא שאני פוסק שהוא חייב, את זה אני אעשה אחרי הצהריים. אבל בבוקר אני פוסק שהיה רצח, במקביל לקבלת העדות של תוספות, הפסק על קבלת העדות. כן, ואם את זה עשיתי בבוקר אז זה בסדר גמור, אני יכול לדון באחרי הצהריים. אבל בלילה לא יכולתי גם את זה לעשות. אני לא יכול לפסוק שהיה רצח, כי זה לא שעה שראויה לדין.
[Speaker B] רגע, אז מדובר פה בעצם אם אני יכול לדון על משהו שראיתי או רק לתת עדות בפני דיינים אחרים? כלומר אם ראיתי בלילה, אם אני דיין
[הרב מיכאל אברהם] וראיתי
[Speaker B] בלילה, בעצם למחרת אני הופך להיות עד ואני מפסיק להיות דיין.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, אבל אם ראיתי בבוקר, אפילו אם הדין נערך אחרי הצהריים, רגע לא, אפילו אם הדין נערך אחרי הצהריים ואני לא דן בשעת הראייה, כתוב ברשב"א שאני יכול לדון.
[Speaker C] כן, כל עוד שזה במסגרת ה…
[הרב מיכאל אברהם] כל עוד שהראייה נעשתה בזמן שראוי לדון. בסדר?
[Speaker C] אתה יכול, אני מעביר את תחילת הדיון בעצם לאותו רגע של הראייה במובן מסוים.
[הרב מיכאל אברהם] עכשיו אני רוצה לשאול שאלה. בואו נשאל שאלה. זאת שאלה מאוד מבלבלת פה בסוגיות, זה שורש הבעיה, אלו סוגיות סופר מבלבלות, סוגיה קשה. כי יש פה שני עקרונות, עיקרון אחד זה לא תהא שמיעה גדולה מראייה ועיקרון אחר זה עד נעשה דיין. אוקיי? אני טוען שיכול להיות שיש קשר בין שני העקרונות, למרות שבגמרא זה מוצג כשני דברים נפרדים. בסוגיה בראש השנה בכלל שני דיונים אחד אחרי השני, אחד מהם זה על לא תהא שמיעה גדולה מראייה, החצי השני של הסוגיה זה בעד נעשה דיין. בסוגיה בכתובות יש רק את הדיון של עד נעשה דיין, אין דיון על לא תהא שמיעה גדולה מראייה. יש דיון במובלע כשהחידוש מהמימרא אומר לנו שלא צריך להעיד בפני הדיינים שמכירים את החתימות. אז שם בעצם מחדשים לנו שלא תהא שמיעה גדולה מראייה, אבל זה לא עולה במפורש בסוגיה. עכשיו אני טוען שאם הולכים בכיוון של תוספות אז אי אפשר לנתק את שתי השאלות. תחשבו איך תוספות תופסת את הדיון על פי ראייה. כשאני מסתכל אז בעצם יש פה קבלת עדות, נכון? הראייה היא קבלת עדות, ועכשיו אני הופך לדיין ודן. זאת אומרת שעד נעשה דיין
[Speaker E] זה אומר שהשומע הוא הרואה,
[הרב מיכאל אברהם] ואז זה אומר שאני ששימשתי כעד בשלב שבו ראיתי, הפכתי אחרי זה לדיין בשלב שבו אני פוסק.
[Speaker B] אבל זה רק בראש השנה.
[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת רק בראש השנה? לא, בכל מקום. אני אומר לפי תוספות, כאשר בית דין דן במקרה שהוא ראה, רצח, קידוש החודש, מה שאתם לא רוצים, בית דין דן בסיפור שבו הוא רואה מול העיניים, אני טוען שבמצב כזה, כל מצב כזה בעצם מתקיים פה עד שהופך לדיין.
[Speaker F] לפי הרשב"א לא, לא לפי הרשב"א.
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק, לפי הרשב"א לא. כי לפי הרשב"א בשלב הראשון אין קבלת עדות, מותר לדון על פי הראייה, אז אני רק דן. אני לא משמש פה בתור עד, אני דיין שדן על פי ראייתו. מותר לדיין לראות ולדון על פי זה. הוא לא. לא משמש כעד. אבל לפי תוספות, ולכן לא עולה השאלה של עד נעשה דיין, אבל לפי תוספות, השאלה של לא תהא שמיעה גדולה מראיה קשורה בטבורה לשאלה של עד נעשה דיין.
[Speaker E] כי אם אתה
[הרב מיכאל אברהם] אומר ששמיעה, אם אתה אומר שהראיה יותר טובה משמיעה, אתה בעצם מניח במובלע שאין לך בעיה עם זה שעד הופך לדיין.
[Speaker E] אין עדות. אבל למה אתה קורא לראיה קבלת עדות? קבלת עדות, הרב, כן, למה אתה קורא לראיה קבלת עדות?
[הרב מיכאל אברהם] זה מה שתוספות אמר.
[Speaker E] לא, אבל קבלת עדות היא לא נעשית על ידי העד, היא נעשית על ידי הדיין.
[הרב מיכאל אברהם] לא הבנתי, ומי העד?
[Speaker F] לפי זה עדות מהירח.
[הרב מיכאל אברהם] ומי העד?
[Speaker E] סליחה, אבל אם אתה אומר שראיית עדות
[הרב מיכאל אברהם] שווה לקבלת, ראיית
[Speaker E] סליחה, דומה לקבלת עדות, והתפקיד של קבלת עדות הוא רק של הדיין, הוא לא של העד,
[הרב מיכאל אברהם] אני שואל מי העד פה? הסיטואציה. לא, זהו. אז אם את אומרת שהסיטואציה, הירח הוא העד בעצם, המציאות היא העד, אז זה נראה מאוד מוזר. אז זה לא קבלת עדות, זה פשוט אז אני רואה. כשאתה אומר שזה נחשב קבלת עדות, הפירוש הוא שהיו פה עדים. עדים זה אנשים. אז מי זה העדים? בפשטות העדים זה הדיינים. אגב, באמת האחרונים כותבים שיש פה נפקא מינה. מה קורה למשל אם נמצא קרוב או פסול? אחד הדיינים הוא קרוב לרוצח. אוקיי? ונגיד, בדיוק, נגיד שאין דין נמצא קרוב או פסול בדיינים, אבל יש דין נמצא קרוב או פסול בעדים. הוא אומר המנחת חינוך, רגע,
[Speaker E] בשלם שם רשב"ם שם, כן.
[הרב מיכאל אברהם] אומר המנחת חינוך שלפי התוספות יהיה דין נמצא קרוב או פסול גם בדיינים במקרה הזה, כיוון שהם מתפקדים גם בתור עדים. ואתם רואים שהוא הבין שתוספות תופס את הדיינים האלה בתור עדים. לא הלבנה היא העד, הדיין הוא העד, הוא מעיד לפני עצמו.
[Speaker C] אצל רשב"א לא.
[הרב מיכאל אברהם] אצל הרשב"א אין בכלל קבלת עדות פה. אבל לפי תוספות שיש קבלת עדות, העד פה הוא לא הסיטואציה, הוא לא הירח, אלא זה הדיין. הדיין הוא עצמו העד. ואם זה באמת כך, אני גם חשבתי על זה שאולי הסיטואציה היא העדה, באחרונים רואים לא כך ואני גם חושב שבפשטות זה לא כך. ואם באמת תופסים את זה כך, אז תשימו לב, נכנס לנו פה בדלת האחורית, נכנסת בדלת האחורית השאלה של עד נעשה דיין. כשאתה אומר שלא תהא שמיעה גדולה מראיה, זאת אומרת שאפשר לפסוק על פי הראיה, הבלעת שעד נעשה דיין. עכשיו, למה אני אומר את זה? אני אקדים את המאוחר. אתם זוכרות שראינו שיש סתירה בין הסוגיה בכתובות לבין הסוגיה בראש השנה? הסוגיה בכתובות מדייקת ממשנת ראש השנה שעד לא נעשה דיין, נכון? מה מקשים בגמרא בכתובות? מקשים למימרא שעד לא נעשה דיין, נכון, כך רואים במשנה בראש השנה. מה הגמרא בראש השנה אומרת? למימרא שעד כן נעשה דיין. הגמרא בראש השנה מדייקת מאותה משנה עצמה שעד נעשה דיין.
[Speaker E] רגע, בכתובות לא, כן, כי ראיה היא עדות. רגע, רגע, לפני הכי, קודם
[הרב מיכאל אברהם] כל לפני התוספות, עזבו את התוספות, לפני הסברים, קודם כל עובדות, עובדות. תראו את הקושיה בגמרא בכתובות. אני מסמן אותה, רואות? יתיב רבי אבא וקאמר להא שמעתא דעד נעשה דיין. איתיביה רב ספרא לרבי אבא, ראו שלושה והם בית דין, יעמדו שנים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד ויעידו בפניהם ויאמרו מקודש החודש מקודש, אין היחיד נאמן על ידי עצמו. ואי סלקא דעתך דעד נעשה דיין, למה לי כולי האי? ליתבו בדוכתייהו וליקדשי. במשנה שם רואים מה? שעד לא נעשה דיין, שעד לא נעשה דיין. כי אם הוא היה נעשה דיין לא היה צריך בכלל את כל הפרוצדורה, היה יכול לשבת ולקדש את, נכון? נעבור להמשך הגמרא בראש השנה. אני
[Speaker D] עכשיו מתבלבלת גם כן. לא הבנתי, באיזו משנה עד לא נעשה דיין? ראש השנה.
[הרב מיכאל אברהם] אני חוזר שוב. הגמרא בכתובות, הגמרא, רגע, הגמרא נמצאת בכתובות, אבל היא מדייקת מהמשנה בראש השנה. תראו את הקטע המושחר.
[Speaker D] מה? במשנה בראש השנה כן עד נעשה דיין.
[הרב מיכאל אברהם] לא, הגמרא בכתובות מדייקת מהמשנה בראש השנה שעד לא נעשה דיין. תראי, תראי את הקטע המושחר. ואי סלקא דעתך דעד נעשה דיין, למה לי כולי האי? ליתבו בדוכתייהו וליקדשי. ברור שמשם יוצא שעד לא נעשה דיין. כי אם הוא היה נעשה דיין למה הם צריכים להעיד לפני אחרים? שישבו בעצמם ויקדשו את החודש על סמך מה שהם עצמם ראו, נכון? אבל הדין.
[Speaker E] כך אומרת הגמרא בכתובות, נכון? יעל, את איתי?
[הרב מיכאל אברהם] לא. מה הגמרא בכתובות מקשה? אני פה, אבל לא הבנתי.
[Speaker D] מה שהגמרא בכתובות מביאה את הגמרא בראש השנה, את המשנה בראש
[הרב מיכאל אברהם] השנה, כדי להוכיח שעד לא נעשה דיין, להקשות על הגמרא שלנו. למה, איך רואים את זה במשנה בראש השנה? כי אנחנו אומרים, בואו תיקחו שניים מכם שיעידו בפני שלושה אחרים, נכון? למה השניים האלה צריכים להעיד? הרי כל השלושה ראו את הלבנה, שיעמדו ויקדשו אותה במקום.
[Speaker D] רגע, וראו שלושה, שלושה דיינים, והם בית דין, יעמדו שניים, איזה שניים? שניים אחרים? לא לא, שניים מהשלושה. ובמשנה יש שני מקרים שכאילו פירשנו אותם כאילו זה אותו דבר.
[הרב מיכאל אברהם] זה לא משנה, שניהם אותו דבר לענייננו.
[Speaker D] למה? זה לא בדיוק, כי במקרה השאלה במקרה הזה, של שלושה שהם בית דין, יעמדו שניים ויושיבו מחבריהם, זה המקרה השני כביכול, שעמדו שניים והושיבו מחבריהם, זה שניים מתוך השלושה שהם דיינים באים לתת עדות לפני הדיין השלישי.
[הרב מיכאל אברהם] אני שואל למה הם צריכים? למה שלא ישבו השלושה שראו את הלבנה ויקדשו אותה? אז מה הראיה שלהם?
[Speaker E] רגע
[הרב מיכאל אברהם] רגע רגע, שנייה, תנו לי רגע לגמור עם יעל. יעל, את מבינה? למה שלא ישבו השלושה האלה ויקדשו את הלבנה? הם ראו אותה. למה צריך את כל הפרוצדורה של לתת את העדות בפני השלישי וכל הבלגן הזה?
[Speaker E] הוא מצרף אליהם.
[הרב מיכאל אברהם] בגלל שעד לא נעשה דיין.
[Speaker E] בגלל
[הרב מיכאל אברהם] שעד לא יכול להיעשות דיין.
[Speaker E] היא מחוברת לרגע, לא.
[Speaker F] רגע, אבל זה רק הוה אמינא של הגמרא, זה רק הוה אמינא בגמרא, אחר כך העניין שאפשר, אבל בגלל שראו, לא,
[הרב מיכאל אברהם] לא, ממש לא.
[Speaker F] עוד
[הרב מיכאל אברהם] פעם, רגע, רגע,
[Speaker E] ערבובים, ערבובים נוראים.
[הרב מיכאל אברהם] הגמרא בכתובות, הגמרא בכתובות מדייקת שעד לא נעשה דיין במשנה בראש השנה. אני מדבר על הגמרא בכתובות, לא הגמרא בראש השנה. הגמרא בכתובות אומרת שעד לא נעשה דיין, ואז היא אומרת נכון, אבל זה בדאורייתא, בקיום שטרות דרבנן. אז למסקנתה, בקידוש החודש עד לא נעשה דיין. זו מסקנת הסוגיה בכתובות.
[Speaker E] נכון.
[הרב מיכאל אברהם] עכשיו בואו נרד לגמרא בראש השנה. הגמרא בראש השנה מה היא אומרת? ראו שלושה והם בית דין
[Speaker E] יעמידו שניים,
[הרב מיכאל אברהם] למימרא דעד נעשה דיין, נכון?
[Speaker E] אז מדייקים מהמשנה את ההפך, שעד כן נעשה דיין.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל מדובר פה על העד השלישי. מה אכפת לי על מה מדובר? פה מדייקים שעד לא נעשה דיין ושם מדייקים שעד כן נעשה דיין, באותה משנה.
[Speaker E] אבל השניים שהעידו ברור שהם לא יכולים להפוך להיות דיין.
[הרב מיכאל אברהם] אז אני אומר, רותי, את כבר, אבל העד השלישי שראה איתם, עליו השאלה הפשוטה.
[Speaker E] אבל זאת השאלה, אני שואל את השאלה הזאת.
[הרב מיכאל אברהם] באותה משנה עצמה כתוב שעד נעשה דיין או שלא נעשה דיין?
[Speaker E] במשנה לא נעשה, לא.
[הרב מיכאל אברהם] לא נעשה, אבל בגמרא בראש השנה מדייקים שכן נעשה.
[Speaker E] תלוי מה ההגדרה של עד.
[הרב מיכאל אברהם] רגע, רותי, בלי תירוצים. קודם כל תבינו את העובדות. הגמרא בכתובות אומרת שבמשנה שם יוצא שעד לא נעשה דיין. בגמרא בראש השנה כתוב שבמשנה שם יוצא שעד כן נעשה דיין. נכון? עכשיו, צודקת רותי שהדיוקים הם ממקומות שונים. זה לא פותר את הבעיה, אבל הדיוקים הם ממקומות שונים. הדיוק של הגמרא בכתובות הוא משני הדיינים שמעידים, והגמרא שואלת למה הם צריכים להעיד? שיתיישבו וידונו ישר. למה צריך לצרף אחרים? שישבו וידונו ישר. אז רואים שעד לא נעשה דיין. הדיוק של הגמרא בראש השנה, מה?
[Speaker D] המשנה בראש השנה, אפשר לשאול? מה? המשנה מביאה שלושה מקרים. יש מקרה ראשון.
[הרב מיכאל אברהם] אני מדבר רק על השלישי עכשיו.
[Speaker D] בסדר, אבל לא, כי מערבבים פה בין שניים.
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, אף אחד לא מערבב, אנחנו מדברים רק על השלישי. גם הגמרא בכתובות וגם הגמרא בראש השנה עוסקות רק במקרה השלישי. ראו שלושה והם בית דין, יושיבו שניים מחבריהם ויעידו בפניהם וזהו. אנחנו מדברים על המקרה השלישי, בסדר?
[Speaker D] ואמרו מקודש מקודש, ומפשט המשנה, למה הם צריכים להעיד?
[הרב מיכאל אברהם] אז הגמרא בכתובות מדייקת משם שעד לא. נעשה דיין. מאיפה היא מדייקת את זה? משני העדים שמעידים, מהמשנה. שני העדים שמעידים, למה הם עצמם לא יכולים לשבת ולדון? נכון? למה צריך לצרף שניים אחרים? אוקיי, אז רואים שעד לא נעשה דיין.
[Speaker F] רגע, רגע, אבל הגמרא בראש השנה לא עונה את זה והיא שמה דאוקימתא בלילה.
[הרב מיכאל אברהם] עונה, עונה. הגמרא בראש השנה מאיפה היא מדייקת את זה? הגמרא בראש השנה שמדייקת שעד כן נעשה דיין? מהדיין השלישי שמעידים בפניו. כי הוא עצמו בעצם היה עד שראה את הלבנה, נכון? ועכשיו הוא הופך פתאום להיות דיין. אוקיי? אז רואים שעד כן נעשה דיין. אותו מקרה? מה? אותו מקרה. שניהם עוסקים באותו מקרה, המקרה השלישי במשנה.
[Speaker D] אז אני לא מבינה את כתובות. עוד פעם.
[הרב מיכאל אברהם] מה בכתובות?
[Speaker E] מה היה בכתובות? בכתובות מדברים על השניים, ששם כתוב שעד לא נעשה דיין.
[הרב מיכאל אברהם] נכון? בדיוק.
[Speaker E] הם היו עדים, הם ראו את הלבנה והם עכשיו לא יכולים לקדש. למה?
[Speaker D] כי עד לא נעשה דיין. אבל אם המשנה, אבל אם בראש השנה הם רוצים להגיד את זה, יש פה נקודה שאני לא מבינה.
[Speaker E] על מה לא יכולים לקדש? הם מקדשים.
[Speaker D] לא, מעידים. הם מעידים בפני אחרים שמקדשים.
[הרב מיכאל אברהם] הם מעידים ובפני אחרים שמקדשים.
[Speaker D] לא, אבל מה זה בפני אחרים? אפשר לחזור שנייה? אפשר לשים על המסך את כתובות, את מה שכתובות מביא את ראש השנה? שנייה. הנה. שלושה והן בבית דין יעמדו שניים מתוך השלושה ויושיבו מחבריהם אצל היחיד ויעידו בפניהם. יש פה חמישה שחקנים. זה מי מול מי מעיד פה? כי אז זה לא אותו ציטוט מהמשנה בראש השנה. אותו ציטוט, אותו ציטוט.
[הרב מיכאל אברהם] כולם עוסקים במקרה השלישי.
[Speaker D] שלושה והם בבית דין, נכון? יעמדו שניים. איזה שניים? שניים מתוכם. שניים מתוך השלושה.
[הרב מיכאל אברהם] שניים מתוך השלושה
[Speaker D] ויושיבו מחבריהם עוד שניים, עוד שניים אחרים. עוד שניים אחרים? כן. אצל היחיד ויעידו בפניהם. אז עכשיו יש לנו שני עדים שהיו פעם דיינים מול שלושה דיינים שאחד מהם היה גם עד.
[Speaker B] השניים האחרים לא ראו.
[Speaker D] השניים האחרים לא ראו. ויאמרו מקודש מקודש. אז כן. טוב, זה באמת נראה כאילו באמת אז העד
[הרב מיכאל אברהם] לא נעשה דיין, נכון?
[Speaker D] היו צריכים להביא שניים, רגע, וזאת הראיה. נכון?
[הרב מיכאל אברהם] עכשיו אני אומר, בגמרא בראש השנה אומרים הפוך. אגב, זה מהגמרא בראש השנה נראה
[Speaker D] לי נורא הגיוני, כאילו הכל נראה
[הרב מיכאל אברהם] הגיוני, רק יש סתירה בין שניהם. הגמרא בראש השנה אומרת לימא דעד נעשה דיין. איך מדייקים שעד כן נעשה דיין? אז מסביר רש"י, תראו בראש השנה רש"י, "מי שראוי להיות עד בדבר נעשה דיין, ואלו כולם ראויים להיות עדים שהרי כולם ראו". רש"י מדבר על הדיין השלישי שיושב מול שני העדים. הוא עצמו ראה את הלבנה ולכן הוא עד, נכון?
[Speaker E] הוא אומר שהוא ראוי להיות עד,
[הרב מיכאל אברהם] הוא לא אומר שהוא עד. רגע, רגע, עוד שנייה. זה כבר תירוצים. אבל קודם כל רש"י אומר: העד ראה, הדיין הזה ראה את הלבנה. הוא יושב ושומע את העדות של חבריו, אבל הוא בעצם כבר ראה את הלבנה, הוא העד, נכון? והוא הופך להיות דיין, הוא יושב בין הדיינים. למרות שהוא עד. אז רואים שעד כן נעשה דיין.
[Speaker D] לא, כי פה הוא לא משמש כעד לפי זה. כי העדות באה משניים אחרים.
[הרב מיכאל אברהם] רגע, אז זה התירוץ של הרשב"א, ועוד מעט נראה אם זה גם רש"י.
[Speaker E] אתה מחמיר עם הרשב"א מאשר עם תוספות.
[הרב מיכאל אברהם] תכף נראה. אז זה התירוץ של הרשב"א ובאמת רוב הראשונים ככה הם למדו, ויש כאלה שלמדו ככה גם את רש"י, אני לא בטוח שהם צודקים. אבל הרשב"א למד באמת שהמושג עד נעשה דיין במסכת ראש השנה הוא מושג שונה מאשר המושג עד נעשה דיין בכתובות. עד נעשה דיין בראש השנה הכוונה עד שראה, לא עד שהעיד בבית דין. אלא מי שראה את המקרה. מי שראה את המקרה האם הוא יכול להפוך להיות דיין? זה שאלה אחרת לגמרי מהשאלה בכתובות ולכן אין סתירה. הגמרא בכתובות לומדת במשנה בראש השנה שעד לא נעשה דיין. הגמרא בראש השנה שואלת אוקיי זה לגבי עד שהעיד, מה עם עד שרק ראה? האם הוא כן יכול להפוך להיות דיין? אז הגמרא אומרת כן, רואים במשנה שכן. אז מקשים מתרצים לא משנה, בנפשות כן פה לא, לא חשוב. אוקיי? אז זה בכלל שני סיפורים שונים, אין סתירה בין הסוגיות כי הסוגיה בכתובות עוסקת בעד נעשה דיין במשמעות הרגילה, עד שהעיד, האם הוא יכול אחרי זה להתיישב על כיסא הדיין, והסוגיה בראש השנה עוסקת בשאלה מה קורה עם מישהו שראה. את המקרה יכול להיות דיין. הוא לא שימש כעד, יש פה שניים אחרים שמעידים, אבל הוא ראה את המקרה. אם הוא ראה את המקרה, השאלה היא אם הוא יכול להיות דיין. זאת שאלה אחרת, זאת לא שאלת עד נעשה דיין של הסוגיה שלנו ולא של שאר הסוגיות. זה שאלה אחרת בכלל לפי הרשב"א.
[Speaker D] אוקיי? אולי אולי כי הוא מגיע לדיון עם עם איזשהו…
[הרב מיכאל אברהם] הוא לא מגיע באופן ניטרלי לדיון,
[Speaker D] הוא מגיע עם עם איזשהו משהו…
[הרב מיכאל אברהם] אז את כבר מסבירה למה הגמרא בראש השנה רוצה להגיד שהוא נעשה דיין או לא נעשה דיין. אני לא אכנס עכשיו לזה. הגמרא בהמשך גם אומרת מה שאת אומרת בעצמך. הגמרא אומרת. כי הגמרא אומרת שההבדל הוא בין רצח לבין קידוש החודש, כי ברצח אתה כל כך כועס על מה שראית שאתה לא תמצא לו זכות, נכון? ובקידוש החודש לא. אז מה רואים? שהצד שעד שראה לא יכול להפוך להיות דיין, זה בגלל שהוא מוטה בגלל הראייה. זאת הבעיה. ובקידוש החודש אתה לא מוטה כי אין שם משהו שמאוד מעצבן. אוקיי? אבל זה כבר תירוצים. אני לא מדבר על התירוצים. אני מדבר על השאלה מה הגמרא מדייקת בהתחלה, מה היא שואלת. אז היא אומרת מכאן מהמשנה בראש השנה רואים שעד נעשה דיין. אבל זה לא במשמעות של המשנה בכתובות, אלא זה עד שראה את הסיטואציה אם הוא נעשה דיין. עד שהעיד ברור שלא נעשה דיין. זה הגמרא בכתובות אומרת ולומדת את זה מהמשנה בראש השנה. הגמרא בראש השנה דנה בשאלה אחרת, עד שהעיד לא יכול להיות דיין, מה עם עד שרק ראה אבל לא העיד? לא צריך אותו, יש שניים אחרים שמעידים.
[Speaker D] זאת אומרת שנייה, אפשר לומר שיש טייטל של עד, זאת אומרת עד נעשה עד רק לא ברגע שהוא ראה את המציאות אלא רק ברגע שהוא הביא את המציאות הזאת, את הידיעה הזאת לבית דין, אז הוא מקבל את הטייטל עד.
[הרב מיכאל אברהם] לעניין זה שהוא לא יכול להפוך להיות דיין, כן. רק משמה הוא לא יכול להפוך להיות דיין.
[Speaker D] בסדר? זה מה שהגמרא… אבל כל החלוקה הזאת בין ראייה לעדות היא לא הגיונית, זאת אומרת, כאילו ברור שעד חייב להיות שראה את המציאות אחרת זה עד מפי עד. כולם ראו את המציאות, רק השאלה אם הם ראו והעידו או רק ראו. אם הם לא העידו, השאלה אם זה גם נקרא עד לעניין
[הרב מיכאל אברהם] שהוא לא יכול להפוך להיות דיין.
[Speaker D] יש טייטל פורמלי ובזמן העדות נהיה עד, אבל לפני שהוא העיד בבית הדין הוא לא נהיה, הוא לא נקרא עד, אין לו שם עד. נכון, נכון. אוקיי, אז זה לפי הרשב"א. עכשיו יכול להיות, עד עכשיו חשבנו שמי שראה ויודע את המציאות הוא עד, בא להעיד כי הוא עד. הנה הכניסה נעדה, אני יכולה להיות עדה לתופעה, כלומר אני עדה למה שאני רואה.
[הרב מיכאל אברהם] לא לא, אבל אני אומר, אתן מקדימות את המאוחר, אני לא רוצה עוד להגיע לשם. זה מכניס אותנו לשאלה למה עד לא נעשה דיין. ומהשאלה הזאת אנחנו צריכים לגזור את התשובה האם גם עד שראה לא יהפוך להיות דיין או רק עד שהעיד. בסדר? זה דיון אחר. אני עוד אגיע אליו בהמשך, אני רואה שאנחנו לא מתקדמים אליו בכלל. אני מדבר על שאלה אחרת. לפי הרשב"א הסוגיות עוסקות בשאלות אחרות, למרות שזה מתנסח באותה צורה.
[Speaker E] הסוגיה
[הרב מיכאל אברהם] בכתובות ומדייקים את זה מאותה משנה, את שני הדיוקים. הסוגיה בכתובות מדייקת מהמשנה שעד, עד שהעיד לא נעשה דיין. הגמרא בראש השנה מדייקת מאותה משנה שעד כן נעשה דיין, נכון? עכשיו שימו לב, לפי תוספות שאמרתי קודם, אפשר לעשות את החלוקה הזאת? לא.
[Speaker E] כי ברגע שהוא ראה, הראייה
[הרב מיכאל אברהם] בעצמה הרי היא קבלת עדות, נכון? אז בעצם עד שראה, השאלה אם הוא יכול להפוך להיות דיין היא שאלת האם עד יכול להפוך להיות דיין קלאסית. היא אותה שאלה של כתובות. ולכן לפי תוספות יכול להיות באמת, או לפי מי שלומד כמו תוספות, יש סתירה בין הסוגיות. הסוגיה בכתובות לומדת מהמשנה שעד לא נעשה דיין, והסוגיה בראש השנה לומדת מהמשנה שעד כן נעשה דיין. וזה אותו דיוק. ועכשיו אני אראה לכם, תראו, לפי תוספות שאומר שעדויות לא תהא שמיעה גדולה מראייה. אז מה תוספות אומר? שבעצם דיינים יכולים להעיד על סמך ראייתם, נכון? זה מה שאומר תוספות. ותוספות אומר שזה נקרא עדות. זאת אומרת שלפי תוספות כתוב במשנה פה ובגמרא שעד נעשה דיין. איך זה מסתדר עם הגמרא בכתובות? הגמרא בכתובות לומדת מאותה משנה שעד לא נעשה דיין. איך תוספות אומר שבמשנה הזאת ייצא שעד כן נעשה דיין?
[Speaker F] אז כאן זה דאורייתא וכאן זה מה שהם עונים בסוף, לא?
[הרב מיכאל אברהם] לא, זה דאורייתא. קידוש החודש זה דאורייתא אז אפשר, ואצלנו זה… לא, הפוך, בדאורייתא אי אפשר. בדאורייתא אי אפשר. בדאורייתא עד לא נעשה דיין לפי הסוגיה בכתובות. אבל תוספות…
[Speaker E] אז אולי זה מחזק שהסיטואציה היא העדות?
[הרב מיכאל אברהם] תכף שנייה, אולי, אבל ראינו עוד במנחת חינוך ועוד לא למד כך ועוד, זאת אומרת כנראה שלא כולם לפחות למדו כך את תוספות. גם אם אולי אפשר ללמוד אותו ככה ואז באמת יוצא סתירה בין הסוגיות. הסוגיה בכתובות לומדת מאותה משנה שעד לא נעשה דיין. לפי תוספות אפילו אם לא הייתי רואה את המשך הגמרא בראש השנה, לפי תוספות יוצא מפה שעד כן נעשה דיין. ובאמת כשרואים את המשך הסוגיה בראש השנה, הסוגיה לומדת מאותה משנה למימרא דעד נעשה דיין. בניסוח לפני שנכנסים לתירוצים של הרשב"א, לא לא, זה עד שראה וזה עד שהעיד, הניסוח בגמרא הוא אותו ניסוח. על פניו נראה שהסוגיות חלוקות. יש פה מחלוקת הסוגיות איך ללמוד את המשנה בראש השנה. ואני כבר אני רואה שאני צריך לגמור אז אני רק אומר לכם לאן אני חותר. יכול להיות שזה יכול להיות תירוץ לשיטת רש"י. כי הרי שאלנו על רש"י, אתה אומר לי שלא תהא שמיעה גדולה מראייה רק בקידוש החודש. אז מה תעשה עם הסוגיה בפרק החובל? הסוגיה בפרק החובל רואים שאפשר לדון על פי ראייתנו. אבל שמה הרי נדרשת עדות, זה לא כמו בקידוש החודש. ורש"י אומר שבמקום שנדרשת עדות אז אי אפשר לדון על סמך ראייתנו, צריך קבלת עדות. יכול להיות שהסוגיה בפרק החובל חולקת גם היא על סוגיית ראש השנה. היא הולכת בשיטה של סוגיית כתובות שמה? אם
[Speaker C] אנחנו
[הרב מיכאל אברהם] מבינים שלדון על פי הראייה פירושו בעצם לתת עדות ולדון על פיה, אז באמת עד לא נעשה דיין, וזה הסוגיה בראש השנה. אבל הסוגיה בכתובות וודאי לא למדה כך, נכון? כי הסוגיה בכתובות הרי מדייקת מהמשנה בראש השנה שעד לא נעשה דיין. אז איך סוגיית כתובות תלמד שמיעה לא תהא גדולה מראייה? שאפשר לדון על פי הראייה? הרי עד לא נעשה דיין, איך הוא ידון על פי הראייה? ברור שהסוגיה בכתובות מבינה שלדון על פי הראייה זה לא נקרא קבלת עדות, נכון? כמו רש"י, לא כמו הרשב"א, לא כמו תוספות. ולכן יש פה מחלוקת סוגיות. אז אם ככה אז אל תקשה על סוגיית ראש השנה גם מסוגיית החובל. סוגיית החובל כנראה שייכת למפלגה של הסוגיות האחרות.
[Speaker C] אני מסביר לך את סוגיית ראש השנה. אז אם אני מבינה נכון גם לרש"י בעצם יש בעיה כי הוא אומר שראש השנה, קידוש החודש, זה יוצא מן הכלל. אבל אם זה יוצא מן הכלל איך כתובות יכולים ללמוד ממנו?
[הרב מיכאל אברהם] כי סוגיית כתובות חולקת על הסוגיה פה. רש"י מסביר את סוגיית ראש השנה. כן,
[Speaker C] אז לרש"י גם יש בעיה אם היא לומדת ממנה.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, רש"י יגיד שזה מחלוקת סוגיות.
[Speaker C] ואם
[הרב מיכאל אברהם] יש מחלוקת סוגיות אז מה אתה מקשה עליי מפרק החובל? פרק החובל כנראה שייך למפלגה של הסוגיות האחרות. אני מסביר לך את סוגיית ראש השנה. אוקיי?
[Speaker C] אבל לפי רשב"א זה מתיישב, נכון?
[הרב מיכאל אברהם] לפי הרשב"א זה באמת אין סתירה בין הסוגיות והוא מיישב את זה, בדיוק זה מה שאמרתי, ואם ככה זה הרשב"א לשיטתו. כי הרשב"א שלומד לא כמו התוספות שבלא תהא שמיעה גדולה מראייה אין בהכרח הנחה שעד נעשה דיין. כי אין פה קבלת עדות, אנחנו פשוט דנים על פי הראייה לפי הרשב"א. אז אם כך אין הכרח ללמוד בסוגיית ראש השנה, במשנת ראש השנה, שעד נעשה דיין. אנחנו דנים על פי הראייה אבל זה לא אומר שעד נעשה דיין. אין פה עדות פשוט, זה הכל. אז מה הגמרא בראש השנה לומדת מהמשנה שעד נעשה דיין? זה כנראה במשמעות אחרת של עד נעשה דיין. ואז אין סתירה לכתובות והכל בסדר. הרשב"א לשיטתו ורש"י ילך כנראה בכיוון של תוספות. טוב, אני אשלח לכם סיכום כי זה מסובך החשבון הזה ועוד לא נכנסתי פה לעוד כמה ניואנסים באמצע. קצת דילגתי עליהם. אז אני אשלח לכם איזשהו סיכום מסודר שתעברו עליו כדי שנוכל להמשיך הלאה.
[Speaker E] אוקיי, תודה רבה, להתראות, שבת שלום.