כתובות פרק 2 שיעור 39 שויא אנפשיה
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- הפה שאסר, עדות בדבר שבערווה, ושני עדים
- נשביתי וטהורה אני והבחנה בין ערווה לאיסורים
- משנישאת באו עדים והתקנה שלא תצא
- שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא כנאמנות לאסור את עצמו
- הפסוק “את בתי נתתי לאיש הזה” והנאמנות של האב
- אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני, אמתלא, ודברי הרא״ה
- אמתלא מול חב לאחרינא והסתפקות הרא״ה במקדשת לפלוני
- מעשה באישה גדולה בנוי ואישור אמתלא באושא
- טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני ושמואל שלא עבד עובדא בנפשיה
- מהות דין שויה: נאמנות משפטית מול חיוב עקביות, והפרדוקס המעשׂי
- שתי תפיסות יסוד: שויה כנאמנות כעין הודאת בעל דין או כנדר
- הרמב״ם בהלכות אישות: שויה, ראיית זנות, והאם בית דין כופים
סיכום
סקירה כללית
המשנה מציגה מקרים של *ha-peh she-asar hu ha-peh she-hitיר* באישה שאמרה “אשת איש הייתי וגרושה אני” ובאישה שאמרה “נשביתי וטהורה אני”, וההסבר תלוי בכך שבדבר שבערווה נדרשים שני עדים בעוד שבאיסורים עד אחד נאמן. בתוך מהלך הסוגיה עומד עיקרון יסודי נוסף, “שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא”, שמסביר כיצד אישה בכלל “נאמנת” לאסור את עצמה כשאמרה שהיא אשת איש למרות שאינה כשרה לעדות והיא בעלת דבר. הגמרא מבררת מתי אישה שחזרה בה מאמירה אוסרת (“אשת איש אני”) נאמנת לומר “פנויה אני”, ותולה זאת ב“אמתלא” שמסבירה מדוע אמרה את האמירה הראשונה. בהמשך מוצגות שתי תפיסות מהותיות בדין שויה: האם הוא נאמנות כעין הודאת בעל דין, או שמדובר במנגנון דמוי נדר, והדיון משליך על שאלת כפיית בית דין ועל מקבילות בהודאת בעל דין ובדיני טומאה.
הפה שאסר, עדות בדבר שבערווה, ושני עדים
המשנה קובעת שאישה שאמרה “אשת איש הייתי וגרושה אני” נאמנת, משום שהיות שהאמירה הראשונה אסרה אותה הרי אמירתה השנייה מתירה אותה באותו פה. הכלל הנמצא ברקע הוא ש“על פי שני עדים יקום דבר” בעניינים משפטיים כמו ממונות ומעמד אישי, ובדבר שבערווה בפרט, ולכן אמירה על נישואין וגירושין אינה מתקבלת כעדות רגילה. ההסבר לנאמנות המשנה הוא שבלי *ha-peh she-asar hu ha-peh she-hitיר* לא הייתה קבלה של אמירת “גרושה אני” בהיעדר שני עדים, ובפרט כשהדוברת היא אישה, עד אחד ובעלת דבר. המשנה מוסיפה שאם יש עדים שהייתה אשת איש והיא אומרת “גרושה אני” אינה נאמנת, משום שלא היא זו שאסרה.
נשביתי וטהורה אני והבחנה בין ערווה לאיסורים
המשנה קובעת שאישה שאמרה “נשביתי וטהורה אני” נאמנת משום *ha-peh she-asar hu ha-peh she-hitיר*, ואם יש עדים שנשבית והיא אומרת “טהורה אני” אינה נאמנת. הטקסט מציע שכאן השאלה עדינה יותר, משום ש“נשביתי” אינו בהכרח דבר שבערווה אלא נוגע לשאלת היתרה לכהן, ולכן ייתכן שחלק מן הנאמנות נשען על “עד אחד נאמן באיסורים” ולא בהכרח על “שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא”. ההקשר של סוגיות שבויה מזכיר גם דיונים קודמים כמו “אמא של ינאי המלך” ותרי ותרי.
משנישאת באו עדים והתקנה שלא תצא
המשנה קובעת שאם לאחר שנישאת באו עדים שהייתה אשת איש “הרי זו לא תצא”, אף שעל דרך הדין אילו העדים היו באים לפני הנישואין הייתה מאבדת את כוח ההיתר של *ha-peh she-asar hu ha-peh she-hitיר*. ההסבר המובא הוא שמדובר בתקנה דרבנן מטעמי חששות שונים, והטקסט מבהיר שכרגע אינו נכנס לבירור טעמי התקנה. ההבהרה לשאלה בכיתה היא ש“לא תצא” פירושו שאין חובה לגרש את האישה מן הנישואין השניים.
שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא כנאמנות לאסור את עצמו
הטקסט מציב את השאלה הבסיסית יותר מן *ha-peh she-asar hu ha-peh she-hitיר*: כיצד מאמינים לאישה מלכתחילה כשהיא אומרת “אשת איש אני”, שהרי גם זו עדות בדבר שבערווה הדורשת שני עדים, והיא עצמה אינה כשרה לעדות והיא בעלת דבר. התשובה היא “שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא”, דהיינו נאמנותו הבסיסית של אדם לאסור את עצמו, והדגש הוא שזה עומד מאחורי מהלך הסוגיה גם אם אינו מופיע במפורש במשנה. ההבחנה בין זה לבין “גילוי מילתא” נמסרת דרך הכלל שעד אחד נאמן באיסורים ביורה דעה ואורח חיים, בעוד שבחושן משפט ואבן העזר קיימים דיני ראיות וסדרי דין של שני עדים.
הפסוק “את בתי נתתי לאיש הזה” והנאמנות של האב
הגמרא מביאה את דברי רב אסי שלומדים מן התורה את *ha-peh she-asar hu ha-peh she-hitיר* מן הפסוק “את בתי נתתי לאיש הזה לאישה”, שבו “לאיש אסרה” ו“הזה התירה”. הגמרא מקשה “למה לי קרא סברא היא”, ומסיקה שהפסוק נצרך לדברי רב הונא בשם רב: מניין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התורה. הטקסט מדגיש שכאן אין “שויה אנפשיה” כי האב מטיל איסור על הבת ולא על עצמו, ולכן מדובר במנגנון נאמנות אחר הקשור לנאמנות אב על בניו ובתו ולסוגיות “יקיר”, ומוזכר שהנושא מופיע בעיקר בדף כ״ו.
אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני, אמתלא, ודברי הרא״ה
הברייתא קובעת שאישה שאמרה “אשת איש אני” וחזרה ואמרה “פנויה אני” נאמנת, והטקסט מסביר שאין כאן *ha-peh she-asar hu ha-peh she-hitיר* כי האמירה השנייה סותרת את הראשונה ולא מוסיפה עליה. הרא״ה (המובא כ“הרי״א ז״ל”) אומר במפורש “דליכא טעמא דהפה שאסר הוא הפה שהתיר” כשהיא מכחישה את עצם היותה אשת איש מעולם. הגמרא מקשה “והא שויה אנפשה חתיכה דאיסורא” ומבארת שאחרי שהאמינה לה לאסור את עצמה, אין לה כוח להוציא את עצמה מן הסטטוס בלי שני עדים, ולכן נדרש תנאי של אמתלא. רבה בר רב הונא מעמיד “כגון שנתנה אמתלא לדבריה”, וברייתא נוספת מחלקת: בלי אמתלא “אינה נאמנת”, ואם נתנה אמתלא “נאמנת”, והרא״ה מגדיר אמתלא כטענה שנראית לדיינים “בדברים הניכרים לנו אמת אף על פי שאינן ידועים לנו”.
אמתלא מול חב לאחרינא והסתפקות הרא״ה במקדשת לפלוני
הרא״ה מוסיף “ואפשר באומרת מקודשת אני לפלוני, לא סמכינן באמתלא שכבר הודתה לו, ושוב לא כל הימנה לחוב לו”, והטקסט מפרש שהקושי הוא כשהאמירה משפיעה על אדם מסוים ויוצרת “חב לאחרינא”. הטקסט מקביל זאת לדין הודאת בעל דין שבמקום שיש פגיעה בזכויות צד שלישי אין אדם נאמן בהודאתו. הוא מסביר שכאשר היא אמרה באופן כללי “אשת איש אני” אין אדם מסוים הנפגע מן החזרה ל“פנויה אני”, אך כאשר נקבה בפלוני נוצרת השלכה עליו, ולכן ייתכן שלא נסמוך על אמתלא. הטקסט מציין שהרא״ה נוקט לשון “ואפשר” ומציג זאת כספק, ומפתח את המתח בין הבנה של שויה כנאמנות מלאה לבין הבנה שמגבילה את תוצאותיה כשנוגעים לאחרים.
מעשה באישה גדולה בנוי ואישור אמתלא באושא
הגמרא מביאה מעשה באישה “גדולה” ו“גדולה בנוי” שקפצו עליה בני אדם לקדשה ואמרה “מקודשת אני” כדי שיניחו לה, ולאחר זמן קידשה את עצמה. היא מסבירה לחכמים שהראשונים “אינם מהוגנים” ולכן אמרה כך, וכשבאו “אנשים מהוגנים” קידשה את עצמה באמת. רב אחא סרא בירא העלה את המעשה לפני חכמים באושא, ונפסק “אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת”.
טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני ושמואל שלא עבד עובדא בנפשיה
שמואל שואל את רב: “אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני מהו”, ורב משיב “אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת”. שמואל “תנא מיניה ארבעים זימנין” ואף על פי כן “לא עבד שמואל עובדא בנפשיה”, והטקסט מפרש זאת כהימנעות של שמואל מלהורות כך לעצמו בפועל. הטקסט מעלה אפשרות פרשנית שהחידוש הוא האם גם כאן נדרשת אמתלא, ומציע שניתן להבין את תשובת רב כקביעה שרק עם אמתלא היא נאמנת.
מהות דין שויה: נאמנות משפטית מול חיוב עקביות, והפרדוקס המעשׂי
הטקסט טוען שראיית שויה כאמירה טריוויאלית של “אם אתה יודע תנהג בהתאם” אינה מסבירה את הסוגיה, משום שכאן מדובר בניהול סטטוס על ידי בית דין ובהכרעות של קבלה או אי-קבלה של חזרה. הטקסט מצייר מצב שבו בית דין מחזיק אותה כאשת איש גם אם היא יודעת ששיקרה, ומעלה את הפרדוקס האם מותר לה לפעול במקום שבית דין לא יראה, כאשר “מבחינת האמת” היא פנויה אך מבחינת הסטטוס שנקבע בבית דין היא אסורה להינשא. הוא מציג את הדיון כשאלה האם פסיקת בית דין מחייבת הלכתית גם מול ידיעת האדם את האמת, ומקביל זאת למצבים נוספים שבהם אדם יודע עובדה ובית דין אינו משתכנע.
שתי תפיסות יסוד: שויה כנאמנות כעין הודאת בעל דין או כנדר
הטקסט מציג שתי הבנות מרכזיות בשויה לפי האפשר של הריטב״א ולפי דיון הקצות: תפיסה אחת רואה בשויה נאמנות ממשית כעין “הודאת בעל דין כמאה עדים”, כך שהאמירה מבררת מציאות משפטית לכל דבר. תפיסה שנייה רואה בשויה מנגנון דמוי נדר או קבלת חיוב, שבו אין בירור מציאות אלא חיוב עקביות של האדם ביחס לעצמו בלבד. הטקסט מדגים נפקא מינה באמצעות שבועה התלויה במעמד האישה, ובאמצעות מקרה שבו האישה אומרת “מקודשת אני לפלוני”, שבו לפי נאמנות מלאה היה מקום להשלכות גם על פלוני, ולפי נדר אין הדבר מחייב אותו. הטקסט משווה זאת במפורש למחלוקת שהקצות מביא בסימן ל״ד סעיף ד׳ בין המהרי בן לב, שרואה הודאת בעל דין כהתחייבות ולא כנאמנות, לבין הקצות שחולק ורואה בה נאמנות, ומסביר שהקצות מסיק בהתאם שגם שויה היא נאמנות ונלמדת מאותו מקור של “האשר יאמר כי הוא זה” כפי שמובא ברש״י.
הרמב״ם בהלכות אישות: שויה, ראיית זנות, והאם בית דין כופים
הרמב״ם בהלכות אישות פרק כ״ד פוסק שמי שראה שאשתו זינתה או שאמר לו אחד מקרוביו או מקרובותיה שהוא מאמינם וסמכה דעתו שזינתה “חייב להוציא ואסור לו לבוא עליה ויתן כתובתה”, ואם הודתה שזינתה “תצא בלא כתובה”. הרמב״ם מוסיף שאם האישה אמרה שזינתה “אין משגיחין בדבריה שמא עיניה נתנה באחר”, אך “איבדה כתובתה”, ואם הבעל מאמין לדבריה “חייב להוציאה לשיטתו” אך “אין בית דין כופים” בלא שני עדים. הטקסט מציין שבשולחן ערוך הובאו ההלכות בסדר הפוך, וה“בני אהובה” (ר׳ יונתן אייבשיץ) מדייק שמהסדר משתמע שבמקרה של ראיית זנות או עד נאמן עליו יש מקום לכפייה להוציא, בניגוד לרמב״ם שלא כופה בכל המקרים הללו. הטקסט תולה את המחלוקת האפשרית בשאלה היסודית אם שויה הוא נאמנות שמצדיקה כפייה או מנגנון דמוי נדר שאינו מחייב כפיית בית דין, ומסיים בכך שהדיון יימשך בפעם הבאה.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, אז עוד פעם, במשנה אנחנו רואים שני מקרים של הפה שאסר, שכבר עסקנו בהם בשיעורים לגבי מיגו והפה שאסר, ולכן להפה שאסר אני לא אכנס כאן. אבל העיקרון של שויה, שנראה קצת דומה, הוא בעצם הנושא שחורז את הסוגיה הזאת, נמצא איכשהו מאחורי כל המהלך שלה, ולכן אני דווקא רוצה לפתוח בו. אז במשנה כתוב: האישה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. אז אמרתי שכיוון שאסרה את עצמה כשאמרה שהיא אשת איש, אסרה את עצמה כשאמרה שהיא אשת איש, אז היא גם יכולה להתיר את עצמה ולומר שהיא גרושה, כי הפה שאסר הוא הפה שהתיר. למה צריך, שאלתי, למה צריך את הפה שאסר כדי להאמין לה שהיא גרושה? סתם, אם היא אומרת שהיא גרושה, למה לפקפק בזה? התשובה היא ש, וזה ברקע הסוגיה, צריך תמיד לזכור את זה, שהכלל הוא שעל פי שני עדים יקום דבר. צריך שני עדים בשביל כל עניין משפטי בהלכה. ממונות, מעמד אישי, קידושין וגירושין בתוך מעמד אישי, כל דבר כזה בשביל להעיד עליו צריך שני עדים. באיסורים זה משהו אחר, עד אחד נאמן באיסורים, להגיד שאוכל מסוים הוא כשר או לא כשר זה מספיק עד אחד. אבל לעניינים משפטיים, חושן משפט ואבן העזר, שם צריך שני עדים. דבר שבערווה או בחושן משפט בדיני ממונות. לכן פה כשהיא אומרת שהיא אשת איש או כשהיא אומרת שהיא גרושה, היא בעצם מעידה על דבר שבערווה. כי נגיד עכשיו יבוא מישהו עליה, אם היא אשת איש שניהם חייבים מיתה. אם היא לא אשת איש אז מותר. אז העדות שלה נוגעת לדיני נפשות, ולכן השאלה איך יכול להיות שאנחנו מאמינים לה, הרי צריך שני עדים? לא רק זה, אני גם מזכיר שאישה לא כשרה לעדות בהלכה. ולכן היא גם עד אחד והיא גם אישה והיא גם בעל דבר, זאת אומרת, היא הכל בקיצור, יש לה את כל הבעיות. אז איך זה יכול להיות שהיא נאמנת? אז בגלל שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. זאת אומרת, יש עיקרון שאומר שהיא נאמנת. זה כמובן אבל, כמו ששאלתי אתכם, ההקדמה שנתתי עכשיו מעוררת שאלה עוד יותר בסיסית. למה להאמין לה שהיא אשת איש? לפני שאני מאמין לה להתיר את עצמה שהיא גרושה, זה הפה שאסר הוא הפה שהתיר. אני אשאל אבל למה האמינו לה בזה שהיא אסרה? גם שם צריך שני עדים והיא אישה ובעל דבר ועד אחד. אז איך מאמינים לה שהיא אשת איש? זה שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא. ולכן זה אומנם לא מופיע פה במפורש, אבל בתוך מהלך הגמרא ברור שבעצם זה מה שעומד פה ברקע. לכן חשוב, קצת קשה לראות את זה כשרואים את הסוגיה סתם רצים על פני הסוגיה, אבל מאחורי הדברים יושב כל הזמן העיקרון הזה של שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא. הנאמנות הבסיסית של האישה כשהיא אוסרת את עצמה, זאת נאמנות של אדם לאסור את עצמו. וזה מה שנקרא שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא.
[Speaker B] מה ההבדל בין העדות במקרה הזה לבין גילוי מילתא? שבן אדם בא אומר החתיכה הזאת כשרה ואנחנו לא דורשים שיהיה פה איזה תנאים מסוימים.
[הרב מיכאל אברהם] לא הייתי קורא לזה גילוי מילתא, זה עד אחד נאמן באיסורים. באיסורים עד אחד נאמן. לומדים את זה מאישה נידה, לומדים את זה מכל מיני מקומות אחרים. אבל זה הכלל. הכלל הוא שנגיד בחלוקה ההלכתית הידועה בין החלק המשפטי לחלק ההלכתי, כי יורה דעה ואורח חיים לבין חושן משפט ואבן העזר. דיינות ורבנות. אז בדיינות צריך שני עדים, כי בבית דין מעידים שני עדים. להעיד על אוכל שהוא כשר זה לא עדות בבית דין. הוא בא ואומר לי האוכל הזה כשר. אז בהתנהלות בין בני אדם אתה יכול להאמין לבן אדם שאמר לך משהו. בבית משפט, בבית דין, יש כללים, יש סדר הדין, יש דיני ראיות, שמה זה לא עובד סתם כי נראה לי שהבחור הוא מהימן. יש שני עדים אני מקבל, אין שני עדים אני לא מקבל. אוקיי. אז זה הרישא של המשנה. ואם יש עדים שהייתה אשת איש, אני ממשיך לקרוא, והיא אומרת גרושה אני אינה נאמנת. למה לא? כי אם יש עדים שהייתה אשת איש, אז לא היא זו שאסרה. ממילא היא גם לא נאמנת להתיר, אין לה את הפה שאסר. ואם אין לה את הפה שאסר אז מה? אז עכשיו אנחנו בדבר שבערווה ובלי שני עדים אנחנו לא נהיה מוכנים לקבל עדות הזאת שהיא גרושה. צריך שני עדים על זה. אמרה נשביתי וטהורה אני נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. עוד פעם אותו דבר. היא נשבתה, כן, עכשיו יש חשש שאנסו אותה שם או משהו כזה, ואז היא נאסרת לכוהן. אבל היא אומרת כן נשביתי. אבל דעו לכם לא נגעו בי, אני טהורה. אז כיוון שהיא זו המקור לזה שהיא נשבתה, היא הפה שאסר, ממילא היא גם נאמנת להיות הפה שהתיר. עכשיו פה זה קצת שאלה יותר עדינה, האם אני יכול גם כאן להגיד את מה שאמרתי במקרה הראשון. כי כאן כשהיא אומרת נשבתי זה לא ממש דבר שבערווה. לא מדובר על אישה שהיא נשואה. מדובר על הסטטוס שלה אחרי שהיא חוזרת, האם היא יכולה להינשא לכהן. זוכרות את האמא של ינאי המלך? שם ראינו את הדיון הזה בסוגיית תרי ותרי. אז פה כשהיא אומרת נשבתי, יש מקום להגיד שזה באמת איזשהו סוג של עדות באיסורים, ויכול להיות שעד אחד יכול להיות נאמן בזה. ואז כשהיא אומרת טהורה אני, אז היא באה להתיר את עצמה, אז אולי צריך את הפה שאסר. אבל לגבי נשבתי, שם לא בטוח לגמרי שזה באמת שוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא. יכול להיות שהיא סתם נאמנת בתור עד אחד נאמן באיסורים. טוב, אולי. ואם יש עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני, אינה נאמנת. עוד פעם אותו דבר. כי אם יש עדים שהיא נשבתה, אז לא היא הפה שאסר, ממילא היא לא נאמנת להיות הפה שהתיר. ואם משנישאת באו עדים, הרי זו לא תצא. אוקיי? זאת אומרת, אם העדים הגיעו, היא אמרה אשת איש הייתי וגרושה אני. בסדר. אז אנחנו מאמינים לה כי הפה שאסר הוא הפה שהתיר. ואז היא התחתנה. אחרי שהיא התגרשה אז היא התחתנה. אחרי שהיא נישאת באו שני עדים שהיא הייתה נשואה. עכשיו, אם הם היו באים קודם, אז כיוון שהעדים הם אלה שאסרו אותה, אז היא עצמה לא נאמנת להתיר את עצמה כי היא לא הפה שאסר. ממילא היא לא תהיה נאמנת על זה שהיא התגרשה. אבל עכשיו היא כבר עשתה מעשה, היא התחתנה. עכשיו מגיעים עדים שאין להם ויכוח על זה שהיא התגרשה, הם לא יודעים, הם רק יודעים שהיא הייתה נשואה. זה מה שהם יודעים. אבל עכשיו אם היינו דנים מחדש, אז כיוון שהיא לא הפה שאסר, היא כבר לא יכולה להיות נאמנת להתיר את עצמה. אוקיי? אבל כיוון שהם באו אחרי שהיא כבר נישאת, אז הרי זו לא תצא. למה זה? זה תקנה דרבנן, זה חשש כזה חשש אחר, נדבר על זה אי שם בעתיד כנראה, אבל זה כרגע אני לא נכנס לעניין הזה. אוקיי. אז כמו שאמרתי קודם, הנאמנות של האישה, אנחנו דווקא עוסקים בשאלה לא בשאלה למה היא נאמנת להגיד גרושה אני, שזה שאלת הפה שאסר שעסקנו בה, כן?
[Speaker C] יש לי שאלה קטנה. כן כן. כשכתוב כאן היא לא תצא, זה אומר שהוא לא יגרש אותה?
[הרב מיכאל אברהם] כן, לא חייב לגרש אותה.
[Speaker C] לא חייב לגרש אותה
[הרב מיכאל אברהם] מהנישואים.
[Speaker D] אוקיי.
[Speaker C] השני. השני שהיא נישאת.
[הרב מיכאל אברהם] כן, השני. עכשיו, כמו שאמרתי קודם, אבל רגע, יש נסיגה.
[Speaker B] לפני שנישאת, כל מה שאנחנו מדברים על נאמנות, אם הוא לא יודע שהיא איננה עדי ובאמרה את זה בעיקרון פה שאסר פה שהתיר, זה בעצם למה זה מוריד מנאמנות שלה כאשר פתאום מופיעים איפשהו עדים ואפילו היא לא נישאת.
[הרב מיכאל אברהם] בגלל שאם באים עדים, אז היא לא הפה שאסר, העדים אסרו.
[Speaker B] זה כמו במבנה,
[Speaker D] זה אם לא מתקיים ה-A, אם A אז B, ה-A לא מתקיים.
[הרב מיכאל אברהם] לא לא, אבל היא אומרת שברור, אבל היא אומרת שנחמה אומרת שברגע שהיא אמרה את ההיתר, באותו רגע היא כן הייתה הפה שאסר, רק אחר כך בא מישהו אחר שאסר. אז על זה דיברנו בשיעורים על הפה שאסר, והבאתי שם מחלוקת בין הפוסקים בשאלה האם בן אדם יכול להתיר אחרי שהוא אסר, או סליחה, נגיד מה קורה כשבאים עדים אחר כך והשאלה היא כמה אחר כך. אז אני לא נכנס לזה שוב, זה שאלת הפה שאסר, דיברנו על זה שם. אוקיי. אנחנו כאן עוסקים לא בנאמנות של לה להתיר את עצמה, שזה הפה שאסר ובזה עסקנו, אלא בנאמנות שלה לאסור את עצמה. זאת אומרת, בחלק הראשון, איך בכלל היא נאמנת להגיד על עצמה שהיא הייתה אשת איש. הפה שאסר עוסק בשאלה איך היא נאמנת להגיד שאחרי שהיא הייתה אשת איש, איך היא נאמנת להגיד שהיא גרושה. בזה עסקנו. אבל שאלת השוויא אנפשיה, זה שאלה שעוסקת בנאמנות שלה להגיד שהיא אשת איש, בנאמנות לאסור את עצמה. אז על זה נראה את הגמרא. אז החלק הראשון של הגמרא זה בעצם כבר ראינו. אמר רב אסי מניין לפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה, שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה לאישה. לאיש אסרה, הזה התירה. כן ראינו, שהוא אומר שהיא אשת איש אז היא בעצם אסורה. אבל ברגע שהוא אומר לאיש הזה, אז זה אומר שבעצם אחרי שהיא נאסרה בתור אשת איש, היא הותרה לאיש המסוים הזה. אז האבא עשה שני דברים: א' הוא אסר אותה על כל העולם כי הוא הפך אותה ל… או העמיד אותה ב… סטטוס של נשואה, אבל ב' הוא אמר היא נשואה לאיש הזה, ובכך הוא התיר אותה לאיש הזה. וכיוון שהוא זה שאסר אז הוא גם נאמן להתיר, אז מהפסוק הזה לומדים את הפה שאסר הפה שהתיר. אז שואלת הגמרא: למה לי קרא סברא היא הוא אסרה והוא שרי לה. ודיברנו על זה כבר ארוכות בשיעורים שם. אז לכן אומרת הגמרא: אלא כי איצטריך קרא לכדרב הונא דאמר רב, דאמר רב הונא אמר רב, דאמר רב הונא אמר רב מניין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התורה שנאמר "את בתי נתתי לאיש הזה". כן? איך הוא נאמן לאסור את בתו מן התורה הרי זה עד אחד. איך הוא נאמן להגיד שהיא נשואה שזה עדות בדיני מעמד אישי צריך שני עדים. קרוב שלה גם כמובן והוא עד אחד, וזה שימו לב זה כבר לא שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא. למה לא? למה אין לו את השוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא לאבא?
[Speaker C] כי הוא מטיל את זה על מישהו אחר לא על עצמו.
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא זה כשבן אדם בא ואוסר את עצמו, אבל פה הוא אומר על הבת שלו שהיא אסורה. זה לא שוויה אנפשיה זה משהו אחר. לכן אומרת הגמרא: מכאן לומדים שיש לאבא נאמנות לאסור את בתו. זה קשור לשאלות יקיר ולכל מיני שאלות של הנאמנות של האבא על בניו ובתו, אני לא בטוח שנספיק להגיע לזה נראה. למה לי מיבעי ליה לכדתניא ר' יונה דתני ר' יונה "את בתי נתתי לאיש הזה" ולא ליבם. לא משנה זה לגבי…
[Speaker C] רגע מכאן זה אומר שגם האבא יכול להתיר את האישה לכל מי שהוא רוצה?
[הרב מיכאל אברהם] תלוי אם הוא נאמן גם להתיר או רק לאסור. טוב זה כבר דיונים בנאמנות של אבא על בניו ובתו, אז זה סוגיות בפני עצמן הן בעיקר מופיעות בדף כ"ו למעשה הסוגיות האלה ולשם בטח לא נגיע. נראה אולי אם נספיק לגעת בזה כאן אז נעשה אולי משהו עם העניין הזה. טוב אבל זה עוד פעם זה הקטע שלא נוגע לענייננו, מה שחשוב לנו זה מה שמתחיל עכשיו. תנו רבנן: האישה שאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני נאמנת. כן אז היא אסרה את עצמה היא אמרה אשת איש אני ואז היא חזרה ואמרה פנויה אני אז היא נאמנת. למה היא נאמנת? היינו אומרים אולי זה הפה שאסר לא? היא אסרה את עצמה בתור אשת איש היא גם יכולה להגיד על עצמה שהיא פנויה.
[Speaker E] לא זה לא הפה שאסר.
[הרב מיכאל אברהם] למה לא?
[Speaker E] למה לא? כי הפה שאסר אומר אם טוב שאתה מאמין לי למה שאמרתי בהתחלה תאמין לי גם למה שאני אומר בסוף אבל פה אני מבקשת שלא תאמינו לי למה שאמרתי.
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק כך. לכן זה מה שמאיר פה הרי"א תשימו לב אני רק אקרא את החלק הראשון שלו. וזה לשון הרי"א ז"ל: אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני נאמנת כלומר אף על פי שסותרת דבריה שאמרה שלא הייתה אשת איש מעולם דליכא טעמא דהפה שאסר הוא הפה שהתיר. פה אני עוצר ההמשך קשור להמשך הגמרא. מה הוא אומר? היינו חושבים אולי זה הפה שאסר היא נאמנת הוא אומר מה פתאום היא סותרת הרי את דבריה הראשוניים. כשהיא סותרת את דבריה הראשוניים אין את הנאמנות של הפה שאסר. מתי יש פה שאסר? כמו במקרה של המשנה שהאישה אומרת אשת איש הייתי וגרושה אני. אין סתירה בין זה שהיא הייתה אשת איש לבין זה שהיא התגרשה זה רק תוספת מידע אם היית אשת איש ועכשיו אני גרושה. אז פה יש לה פה שאסר כי היא הפכה את עצמה לאשת איש אז היא גם נאמנת להוציא את עצמה מהסטטוס הזה. וכמו שנועה אמרה בצדק התפיסה הפשוטה של הפה שאסר זה מין סוג של מה נפשך. הרי למה אתם לא רוצים להאמין לי שאני גרושה? כי אתם רוצים להשאיר אותי בסטטוס של אשת איש אבל גם את הסטטוס של אשת איש אתם לא יכולים לשים אותי אם אתם לא מאמינים לי גם זה בא ממני. עכשיו תחליטו אני אישה אמינה או לא אישה אמינה. אם אני אישה אמינה אז תקבלו גם את זה שאני גרושה אם אני לא אמינה אז אל תקבלו את זה גם שאני אשת איש כך שבכל מקרה אני נשארת פנויה. זה הרעיון נגיד התפיסה הפשוטה בפה שאסר אם זה לא מיגו וזה דיברנו על ארבע אפשרויות שמה. זה כמובן לא קיים באישה שבאה ואומרת אשת איש אני ואחרי זה חוזרת ואמרה פנויה אני כי כאן להיפך היא אומרת לנו אל תאמינו לחלק הראשון שאמרתי אמרתי לכם שאני אשת איש שיקרתי אני פנויה. בסדר? אז במצב כזה אין פה פה שאסר. אז למה שהיא תהיה נאמנת? אומר הרי"א פה שאסר הרי אין פה אז למה שתהיה נאמנת? דנאמנת וזה מה שהגמרא אומרת דשויה אנפשה חתיכה דאיסורא ו- ואם אמתלא. תכף נראה, זה ההמשך של הגמרא. אוקיי? אבל זה בדיוק ההסבר למה לא שייך פה הפה שאסר.
[Speaker D] יש לי שנייה שאלה. אני מבינה שבן אדם יכול לאסור על עצמו משהו, ממידת עצמו יכול לאסור על עצמו, אבל פה זה לא רק האיסור על עצמו, זה גם ההצהרה על משהו שהוא שקר בעצם. זאת אומרת, יש פה מימד אחר של שקר שהוא לא בחשבון שמאמינים לה כשהיא מתירה מעצמה את האיסור.
[הרב מיכאל אברהם] לא הבנתי, מה את אומרת? לא מבין את השאלה.
[Speaker D] יש פה שני דברים. אפשר לומר בן אדם, אולי זה אני חשבתי שזה דומה אולי לנדר, כאילו בן אדם יכול לאסור על עצמו משהו לא לאכול, לא ללכת, לא לקחת, לא לדבר עם מישהו, מה שזה לא יהיה. מותר לבן אדם על עצמו לאסור משהו שהוא רוצה לאסור. גם אולי את כל האנשים בעולם להגיד שאני אשת איש ואז אני עכשיו אסורה על כל האנשים בעולם. אז זה דבר אחד. אבל יש פה את העניין האחר שכשהיא חוזרת בה בעצם, היא בזה היא מודיעה שהיא שיקרה במצב הקודם. נכון. אז יש פה איזשהו איזשהו מצב של שקר כאילו ואז זה הופך ואז כאילו אולי הנאמנות שלה מתערערת מזה.
[Speaker E] ולמה היא אומרת שזה צריכה אמתלא, לא?
[הרב מיכאל אברהם] ולמה מה? לא, זה למה אמתלא? למה שיאמינו לה?
[Speaker D] רגע רגע רגע רגע שנייה שנייה שנייה.
[הרב מיכאל אברהם] לפני האמתלא אתם כבר קופצות להמשך הגמרא. הגמרא פה אומרת "אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני נאמנת". העיר הרא"ה שאין פה פה שאסר כי היא סותרת את דבריה הראשונים. אז מה כן יש פה? אז זה שהיא אשת איש למה היא נאמנת? בגלל שויה אנפשה חתיכה דאיסורא, נכון? ולמה היא נאמנת אחרי זה להגיד שהיא פנויה? הרי ברגע שהיא בסטטוס של אשת איש להפוך אותה לפנויה צריך שני עדים, והרי פה שאסר אין לה כי זה סותר את האמירה הראשונה. זה בדיוק מה ששואלת הגמרא, ועל זה הגמרא עונה אמתלא, עוד רגע נראה. בסדר? אבל בעצם אנחנו נמצאים כאן עוד לפני השלב של האמתלא והכל. בשלב הזה יעל יש משהו שלא ברור?
[Speaker D] כן, יש שאלה של נאמנות פה שלא ברורה לי.
[הרב מיכאל אברהם] מה מה לא ברור? כי
[Speaker D] למה
[הרב מיכאל אברהם] היא נאמנת להגיד שהיא פנויה? זה מה שהגמרא שואלת.
[Speaker D] לא, הרי זה סותר את מה שנועה אמרה קודם, בפה שאסר הסיבה שבהבנה מסוימת הסיבה שאנחנו מאמינים לה כשהיא מתירה זה בגלל שאנחנו מאמינים לה כשהיא אסרה את עצמה, נכון? יש פה איזשהו קו שמוביל, אמרת אמת בהתחלה…
[הרב מיכאל אברהם] או שאת אומרת אמת על הכל או שלא אמת כלום, אבל לא יכולה לבחור למה להאמין ולמה לא.
[Speaker D] כן, אבל עכשיו פה במקרה של שויה אנפשה או שאיך שלא אומרים, זה לא שבאמת היא הייתה אסורה, אנחנו מדברים על זה שחזרה, זאת אומרת חזרה ממה שאמרה קודם.
[הרב מיכאל אברהם] קודם היא אמרה שהיא אשת איש.
[Speaker D] היא משנה את הגרסה.
[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל קודם היא אמרה שהיא אשת איש והייתה נאמנת בגלל שויה אנפשה חתיכה דאיסורא. זהו. אחרי זה היא באה ואומרת לא לא, טעות, או שיקרתי או טעות, לא משנה, אני פנויה. בסדר? אמירה חדשה.
[Speaker D] אז עכשיו היא נאמנת כי שיקרתי? אז עכשיו כתוב שהיא נאמנת. לא, אני יודעת שכתוב, אני רק לא מבינה למה במקרה הזה אנחנו יודעים שהיא שיקרה קודם,
[הרב מיכאל אברהם] גם אם יש מותר לאדם לאסור משהו על עצמו, בסדר גמור. השאלה, אבל האיסור הזה הוא לא הוא שונה מנדר במובן הזה ש… אבל זה הגמרא בהמשך, לנדר עוד נגיע, נדר זה אחרונים מכניסים פה אבל זה מה שהגמרא שואלת בהמשך, למה היא נאמנת, לא מבין למה צריך לדון בזה כאן, הגמרא עצמה שואלת את זה. הרי מה הגמרא שואלת? בוא נראה את הקטע הבא בגמרא.
[Speaker D] "והא שויה אנפשה חתיכה דאיסורא". מה השאלה? השאלה זו המילה, אני לא הבנתי את זה כשאלה בכלל.
[הרב מיכאל אברהם] ברור שזה שאלה. "והא" זה שאלה. והרי שויה אנפשה חתיכה דאיסורא.
[Speaker D] וזה משהו שמותר לעשות.
[הרב מיכאל אברהם] ברור שמותר לעשות, ולכן מה? למה זה יהיה אסור?
[Speaker D] אז מה
[הרב מיכאל אברהם] הגמרא שאלה פה?
[Speaker D] אני הבנתי את זה בעצם לא כ"הא" אלא כ"והרי" כמין תשובה כאילו. למה היא נאמנת כי מותר לה לאסור משהו על עצמה.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אז היה צריך להגיד "דהא", לא "והא". "והא" זה שאלה. והרי שויה אנפשה חתיכה דאיסורא. זה קטע חדש, זה לא המשך הברייתא. הברייתא אומרת "האישה שאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני נאמנת", נקודה. עכשיו באה הגמרא ושואלת "והא שויה אנפשה חתיכה דאיסורא". מה השאלה? הרי כשהיא אמרה אשת איש אני אז היא הייתה נאמנת… נאמנת בגלל ששויא אנפשה חתיכא דאיסורא. אז איך זה יכול להיות שעכשיו כשהיא חוזרת ואומרת שהיא פנויה היא תהיה נאמנת? הרי כדי להוציא את עצמה מסטטוס של אשת איש צריך שני עדים. זה בדיוק השאלה.
[Speaker C] אבל אף אחד לא ביקש ממנה עדים כשהיא אמרה את זה.
[הרב מיכאל אברהם] כי כשהיא אמרה "אשת איש אני", אז היא אסרה את עצמה. לאסור את עצמה היא נאמנת, זה דין שויא אנפשה.
[Speaker C] השאלה היא אם היא אוסרת את עצמה ומותר לה לאסור את עצמה גם בלי עדים, אז למה לא מותר לה להתיר את עצמה?
[הרב מיכאל אברהם] למה שגם מותר לה לאסור, זה כמו מותר לי לנדור נדר, למשל נלך עם המנגנון של הנדר שהעליתי קודם. מותר לי לנדור נדר לא לאכול לחם, למרות שלחם מותר לאכול על פי ההלכה, נכון? האם מותר לי לנדור נדר לאכול חזיר? לא.
[Speaker C] לא, אבל מותר לך, מותר לך להתיר את הנדר שלא לאכול לחם.
[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל היא לא התירה את הנדר, נדר מתירים אצל חכם. היא לא יכולה להתיר. מדובר על נאמנות. היא אומרת "אני אשת איש". ברגע שהיא מודה בעצמה שהיא אשת איש, אנחנו מאמינים לה. אם היא אוסרת את עצמה בסדר, אבל עכשיו היא פתאום מתירה את עצמה, למה שנאמין לה? יש לה אינטרס ברור בעניין הזה. אין שום סיבה להאמין לה, פה צריך שני עדים.
[Speaker C] האם האמונה שאנחנו מאמינים לה מתוך העובדה ש… בסדר, היא נאמנת, אבל אבל כאילו אנחנו עצמנו אלה שצריכים להאמין, למה אם אנחנו מאמינים לה וידע שהוא אמין עלינו, נכון? אז למה באמירה אחרת שלה היא עדיין לא אמינה?
[הרב מיכאל אברהם] למה כן? יש פה תלוי במה. בנאדם שבא ומעיד "אני חייב למישהו מאה שקל", תאמיני לו? נניח. אוקיי. עכשיו בא מישהו ואומר "פלוני חייב לי מאה שקל", תאמיני לו? גם. מה פתאום? למה?
[Speaker D] זה ממש לא דומה. בנאדם שמוכן לתת למישהו אחר, מודה במשהו שקיים, זה כי הוא לא היה צריך להגיד את זה, והעובדה שאמר, אז אנחנו מאמינים לו. אבל בנאדם שאומר "מישהו אחר חייב לי", אולי אף אחד לא חייב לו, הוא סתם רוצה לגנוב מכל העולם, איך אפשר להאמין? זה לא…
[הרב מיכאל אברהם] שבנאדם בא ומקל על עצמו, בנאדם בא ומתיר לעצמו, או מחייב אחרים כסף לגבי עצמו, ודאי שלא נאמין לו, אז זה צריך שני עדים. אם בנאדם מחייב את עצמו, אז זה הרעיון של הודאת בעל דין כמאה עדים. בנאדם דופק את עצמו, אין סיבה להניח שהוא משקר. דיברנו על זה, אם זה כמו מיגו או משהו יותר חזק ודברים כאלה. אבל כשבנאדם בא ומועיל לעצמו, למה שנקבל את זה? פה צריך שני עדים. זה בדיוק ההבדל בין כשהיא אומרת "אשת איש אני", שאז זה שויא אנפשה ואנחנו מאמינים לה, לבין כשהיא אומרת "פנויה אני". כשהיא אומרת "פנויה אני", אז היא באה להקל על עצמה. כל אישה יכולה לבוא ולהגיד "אני פנויה" ולעשות מה שהיא רוצה. צריך שני עדים. אוקיי? אז על זה שואלת בדיוק הגמרא.
[Speaker C] רגע, רגע, זאת אומרת, לפי הסיפור שהיה שמה, שאמרה אשת איש, אז היא הקלה על עצמה.
[הרב מיכאל אברהם] למה? מה פתאום? היא אסרה על עצמה.
[Speaker C] היא אסרה את עצמה על מישהו, אבל בעצם היא הקלה על עצמה את כל העניין של "תפסיקו לחזר אחריי".
[הרב מיכאל אברהם] לא, זה לא… היא אסרה את עצמה על העולם. אז מה הרי אם היא פנויה והיא לא רוצה שיחזרו אחריה, אז תגיד שלא יחזרו אחריה וזהו. אגב, זה לפעמים חלק מהאמתלא, כמו שרואים בהמשך, שהאישה אומרת "אני מקודשת" כדי שירדו ממנה. בסדר, אז זה כבר יכול להיחשב כאמתלא, אבל זה לא בסיס שזה ייחשב הודאת בעל דין.
[Speaker C] אז גם כאן, אז גם כאן, אם אני לוקח את זה לכאן, אז אם היא אמרה "אני הייתי אשת איש", אולי זאת הייתה אמתלא?
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, אבל למה להניח את זה? היא אמרה "אשת איש". אין שום סיבה בעולם להניח שהיא לא אמרה אמת, קיבלנו את זה, אוקיי? עכשיו היא חוזרת בה. בסדר? אז אומרת הגמרא, אז מה אם היא חוזרת בה? היא הייתה בסטטוס של אשת איש, בשביל לצאת מהסטטוס של אשת איש צריך שני עדים, אז איך אם היא אומרת "פנויה אני" נאמנת? אחרי זה הגמרא תגיד אמתלא עוד רגע, אבל זה מה שהגמרא שואלת פה. הרי שויא אנפשה חתיכא דאיסורא. מה זאת אומרת? כשהיא אמרה שהיא אשת איש, אז אנחנו האמנו לה שהיא אסורה, אשת איש. גמרנו, זה הסטטוס שלה, נרשם בפרוטוקול בית הדין. עכשיו פתאום היא באה ואומרת: לא, לא, לא, אני פנויה. כל אשת איש יכולה עכשיו לבוא פתאום ולהגיד: לא, לא, לא, אני פנויה. מה זה את פנויה? אם אנחנו יודעים שאת אשת איש בלי שיש עדים שאת פנויה או שהתגרשת או מה שלא יהיה, אנחנו לא נקבל את זה. אוקיי? על פי שני עדים יקום דבר. אז על זה ממשיכה הגמרא ואומרת: אמר רבה בר רב הונא, כגון שנתנה אמתלא לדבריה. מה הכוונה? שמה שהיא אמרה "אשת איש הייתי", הייתה לה סיבה למה היא אמרה את זה. למשל שהיא רצתה לנפנף כמה מחזרים. מה, אני אשת איש, עזבו אותי במנוחה. בסדר?
[Speaker D] ולכן, האם יש הבדל אם האמירה הזאת נאמרת ככה כבדרך אגב, אל תבואו להציק לי, וסתם ברחוב או בבית שלה או משהו כזה, לבין אם האמירה הזאת נאמרת בבית דין? זה שונה? זה לא אותו דבר?
[הרב מיכאל אברהם] בהודאת בעל דין יש הבדל. בהודאת בעל דין הודעה מחוץ לבית דין היא פחות רצינית, הודעה בבית דין זאת הודעה רצינית. זאת אומרת אתה לא יכול להגיד שצחקת או רצית לנפנף מישהו. בבית דין זה אמירה שאתה צריך לקחת בחשבון שהיא נרשמת, שהיא מתקבלת. כשאתה אומר בחוץ אתה יכול להגיד ניפנפתי מישהו, עשיתי דברים סתם בשביל שירדו ממני או כל מיני דברים כאלה. אם בשבויה אף שאומרים שזה כמו הודאת בעל דין, יכול להיות שגם כאן יהיה אותו חילוק. בסדר? אבל כרגע באמת מדובר בחוץ. אז היא נתנה אמתלא לדבריה, וכיוון שככה אנחנו מקבלים את זה. תניא נמי הכי, אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני, בדיוק המקרה שלנו, אינה נאמנת. ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. אז פה כתוב במפורש התירוץ שאמרנו על הברייתא שלמעלה. שמה שכתוב בברייתא שלמעלה שנאמנת לכאורה סותר את מה שכתוב פה שאינה נאמנת, לכן ברור ששמה זה כשהיה לה אמתלא ופה זה בלי אמתלא. בלי אמתלא היא לא נאמנת, אם יש לה אמתלא אז היא נאמנת. בסדר? זה מה שאומרת הגמרא. עכשיו אפשר להמשיך ולקרוא את הרא"ה שעצרנו אותו באמצע קודם. אז עוד פעם, וזה לשון הרא"ה ז"ל, אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני נאמנת. כלומר, אף על פי שסותרת דבריה שאמרה שלא הייתה אשת איש מעולם, כן, כשהיא אומרת שהיא פנויה היא בעצם מכחישה את מה שאמרה קודם, היא אומרת בכלל אף פעם לא הייתי אשת איש. דליכא טעמא דהפה שאסר הוא הפה שהתיר. במצב שיש האמירה המתירה סותרת את האמירה האוסרת, אין הפה שאסר. אז למה היא נאמנת אף על פי שזה ככה? אומר הרא"ה, אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. כלומר, בדברים הניכרים לנו אמת אף על פי שאינן ידועים לנו. בסדר? מה הוא אומר? זה חידוש מעניין, למרות שזה באמת פשט הגמרא.
[Speaker D] שזה תירוץ הגיוני שבאמת נשמע סביר גם אם אנחנו לא יכולים להוכיח את זה, אבל יש לו סיבה הגיונית אז אנחנו נקבל את זה.
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. זאת אומרת זה תלוי, זה נשאר להתרשמותם של הדיינים. זאת אומרת בסופו של דבר לא מדובר במצב שהיא צריכה להביא עדים שהיו לה מחזרים עקשניים שהיא הייתה צריכה להעיף אותם. אלא אם בית הדין מתרשם שכנראה זה באמת הסיפור ולכן היא חזרה בה, זה מספיק טוב בשביל שלא נכריז עליה שהיא שקרנית אלא נקבל את האמירה השנייה שלה שהיא באמת פנויה ואת האמירה הראשונה נמחוק. זאת אומרת היא לא הייתה נשואה כי היא סתם אמרה את זה בשביל לנפנף אותם. אוקיי? אם זה נשמע משהו מונפץ או משהו שנמאס לה מבעלה אז היא פתאום מודיעה שהיא פנויה רק כדי שישחררו אותה ממנו או כי הוא סרבן גט, אז היא אומרת לא לא, אני פנויה, בכלל לא הייתי נשואה לו. במצב כזה בית הדין לא יקבל את זה. אוקיי? אז באמת פה הרא"ה מחדד נקודה שהיא באמת פשט הגמרא, אבל בגמרא זה לא בהכרח עולה, שיש פה באמת שיקול דעת לבית הדין. השאלה אם זה מייק סנס. לא צריך שהיא תביא ראיות לזה שהיה לה איזשהו מטרד שהיא הייתה צריכה לטפל בו. אבל צריך שבית הדין יתרשם שזה מייק סנס. מין כזה באמת שיקול משפטי קצת בעייתי, כי זה יכול להיות שדיין אחד יתרשם כך דיין אחר יתרשם אחרת, אבל זה אין מה לעשות, זה המצב. עכשיו הוא אומר, ואפשר באומרת מקודשת אני לפלוני, לא סמכינן באמתלא שכבר הודתה לו, ושוב לא כל הימנה לחוב לו. עד כאן. מה זה המשפט האחרון הזה? יכול להיות שיש הבדל אם היא אומרת באופן ספציפי
[Speaker D] שנשואה למישהו מסוים, אז זה משהו יותר מחייב, משהו יותר חזק בהתחייבות שלה לזה שהיא נשואה מאשר שהיא סתם אומרת שהיא נשואה. זה נכון שזה מדבר על נישואין למישהו ספציפי לעומת אשת איש הייתי באופן כללי, אשת
[הרב מיכאל אברהם] איש אני באופן כללי, אבל המשקל הוא על הלא פנויה אני. זאת אומרת ברגע שהיא אומרת שאני אשת איש של ראובן, עכשיו כשהיא תבוא ותגיד אני פנויה, זה בעיה לקבל את זה כי יש לזה השלכה על ראובן. אם היא אמרה באופן כללי אני אשת איש, לא אמרה אמרה למי. עכשיו היא אומרת אני פנויה. אז כל אחד הרי שהיה מגיע, היא תמיד יכלה להגיד לו, כן, אני אשת איש, אבל לא שלך, זה לא אתה. אז כשהיא אומרת אני פנויה, אף אחד לא יכול לבוא ולהגיד רגע, רגע, אני לא מסכים, היא פוגעת בי, מה פתאום אתם מקבלים את העדות שלה שהיא פנויה, היא אשתי. נכון? אז הוא לא יכול להגיד את זה, כי גם בלי שהיא הייתה אומרת אני פנויה, היא יכלה לנפנף אותו, היא יכלה להגיד אמרתי שאני אשת איש אבל לא אשתך, מישהו אחר. בסדר? אבל אם היא אמרה שהיא אשתו של מישהו מסוים, עכשיו כשהיא תבוא ותגיד אני פנויה, הבעיה היא באמירה שהיא פנויה לא באמירה שהיא אשת איש של מישהו מסוים, עכשיו כשהיא תבוא ותגיד אני פנויה, היא עכשיו גורמת בעיה לאדם מסוים שיכול לבוא לבית הדין להגיד רבותיי, זה לא נכון, היא אשתי והיא לא פנויה, ואל תקבלו את זה, אני לא מסכים. וברגע שהיא אומרת שהיא פנויה, היא חבה לו, כי אני בעצם אומרת אני לא אשתך. לא יכולה אישה לבוא לבן אדם ולהגיד אני לא אשתך בלי להביא עדות על זה. הוא הרי אומר שהיא כן אשתו. אז אם מדובר במישהו מסוים, אז אומר הרא"ה במצב כזה היא לא יכולה כבר לחוב לו והיא לא תהיה נאמנת להגיד פנויה אני. אחרונים מדברים הרבה על הרא"ה הזה, זה הרא"ה מאוד יסודי בסוגיה הזאת של שביה אנפשה, ותשימו לב, כשקוראים את זה ברגישות המתאימה, אז יש פה מילת מפתח, ואפשר. הוא לא בטוח בזה הרא"ה, נכון? איך הוא אמר? ואפשר באומרת מקודשת אני לפלוני לא סמכינן באמתלא שכבר הודתה לנו ושוב לא כל הימנה לחוב לו. אפשר שזה הדין. זאת אומרת, הוא אומר, כשהיא אומרת אשת איש באופן כללי ויש לה אמתלא, אז היא נאמנת להגיד שהיא פנויה. אבל אם היא אמרה אשת איש של מישהו מסוים, אפילו אם יש לה אמתלא שהיא חוזרת ואומרת שהיא פנויה, אומר הרא"ה שם יכול להיות שלא.
[Speaker B] אני לא בטוח, אבל אולי זה דיוק מהמקרה, כי הרי זה המקרה שהיא אמרה אני אשת איש של פלוני, של פלוני שאני בכלל אשת איש,
[הרב מיכאל אברהם] לא,
[Speaker B] ברור, ומה להאמין שבמקרה יותר חמור, אז אולי היא תעבוד.
[הרב מיכאל אברהם] אז אני אומר, אבל הרא"ה לא בטוח בזה. לכאורה מה נכון? זאת הסברה, אז מה הבעיה? תגיד באשת איש של פלוני היא לא תהיה נאמנת להגיד שהיא פנויה. אבל הרא"ה מסתפק בזה, אומר יכול להיות שהיא לא תהיה נאמנת, אבל אני לא בטוח. שאלה למה הוא לא בטוח, מה צדדי הספק?
[Speaker C] מה? יש פה עוד איזה עניין. כן, נראה לי שיש פה עוד איזה עניין בניסוח. כלומר, כשהיא אמרה הייתי אשת איש וגרושה אני, אז יש פה סיבה שבאמת היא השיגה את הגירושין. אבל אם היא אומרת פנויה, בעצם מראש לא התחתנתי. ברור, זה סתירה. ואם היא אומרת שהיא הייתה נשואה למישהו מסוים ופנויה אני, אז פה יש ממש סתירה.
[הרב מיכאל אברהם] סתירה גם באשת איש רגילה יש סתירה, לא רק באשת איש של פלוני.
[Speaker C] לא, אבל בכל זאת, כאילו כאן זה אם היא אומרת האיש הזה, אז יש לה כאילו גושפנקה על העניין של הייתי נשואה.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אין לה גושפנקה. לא מדובר על גושפנקה, זה שאלה אחרת.
[Speaker C] אנחנו יש לה, יש לה כאילו הוכחה חיה מה שנקרא לנישואים שלה, יש שם של איש.
[הרב מיכאל אברהם] אבל אנחנו מקבלים שהיא הייתה אשת איש גם אם אין פה מישהו מסוים.
[Speaker C] אבל כשאמרנו שהיא פנויה היא בעצם לא נישאה כלל.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, זה הבדל מגרושה. ברור ברור, אנחנו מדברים רק על פנויה. גרושה זה הפה שאסר. אשת איש הייתי וגרושה אני זה הפה שאסר.
[Speaker C] אז לא יכול להיות המושג פנויה אם היא הייתה אשת איש.
[הרב מיכאל אברהם] יכול להיות, היא שיקרה! והיא נותנת אמתלא למה היא שיקרה, כי רצתה לנפנף מחזרים. אז אנחנו מקבלים את זה, נכון? אומר הרא"ה כן, אבל אם זה איש מסוים,
[Speaker C] בדיוק, אין פה מישהו מסוים.
[הרב מיכאל אברהם] אז אני אומר, אבל למה? מה ההבדל? אז הוא אומר כי לא כל הימנה לחוב לו. מה זאת אומרת? כאשר מה שאת אומרת משליך על אנשים אחרים, שם לא נקבל. אם יש לזה השלכות רק לגבייך, בסדר, את לגבייך נאמנת. אבל את לא יכולה להגיד למישהו אחר שאת לא אשתו אם הוא טוען שאת כן. לחוב למישהו אחר את לא נאמנת. אנחנו מכירים דבר כזה גם בהודאת בעל דין, נכון? בהודאת בעל דין כשאני מודה, ראינו את זה כבר, כשאני מודה שאני חייב למישהו כסף. זוכרות את השעבודא דרבי נתן? דיברנו על זה. כשאני מודה שאני חייב למישהו כסף, אם להודעה הזאת יש השלכה על גורם שלישי, אני לא נאמן. למשל, אם אני מודה שאני חייב לו כסף ולכן שיקח את הקרקע, אבל הקרקע הזאת משועבדת לאיזשהו בעל חוב. אוקיי? אז אני מודה לו, זה יפה מאוד, אבל אני דופק את הבעל חוב, איזה גורם שלישי. שם ההודעה שלי לא מתקבלת. הודאת בעל דין מתקבלת במקום שבו ההשלכות כולן הן רק עליי, על המודה. אז אוקיי, אני מטיל על עצמי השלכות, אנחנו מקבלים את זה. אבל במקום שאני מטיל השלכות על מישהו אחר זה נקרא חב לאחרינא. הודאת בעל דין במקום שחב לאחרינא… אם הוא חב לאחרים, כן? אם יש לו איזה שהיא השלכות על אחרים שמחייבות אחרים, אנחנו לא מאמינים לו. כל הרעיון של הודאת בעל
[Speaker E] דין, אז למה שיאמינו לה על ההתחלה? גם בהתחלה היא מחייבת אותו באיזשהו שלב.
[הרב מיכאל אברהם] נו ובאמת יאמינו לו, יאמינו לה רק אם הוא מסכים. אם הוא לא יסכים אז לא יאמינו לו. מה זאת אומרת לא יאמינו לה?
[Speaker E] היא צריכה
[הרב מיכאל אברהם] להיות אשתו מבחינתה, כי שוויא אנפשה חתיכא דאיסורה. אבל הוא לא חייב לה כלום. אם הוא טוען שהיא לא אשתו, הוא לא חייב לה כלום. היא לא תוכל להתחתן עם אף אחד, כי היא מבחינתנו נחשבת בסטטוס של אשת איש.
[Speaker E] אבל למרות ש כשהיא אומרת שהיא נשואה לו היא גם מחייבת אותו.
[הרב מיכאל אברהם] היא מחייבת אותו בסדר, אבל הוא
[Speaker E] לא הוא לא אז למה זה לא יתפוס גם באמירה הראשונה?
[הרב מיכאל אברהם] כי הוא לא התחייב. היא לא מחייבת אותו, כי אנחנו לא נכיר בה כאשתו מבחינתו. רק החובות והאיסורים שחלים עליה אנחנו מקבלים. אנחנו לא נקבל את ההשלכות שיש לגביו.
[Speaker E] אבל אי אפשר לקבל בשני הקצוות, זה אי אפשר. או שמאמינים לה ונותנים לה את הכל,
[הרב מיכאל אברהם] או שלא מאמינים לה ונותנים לה לא, אנחנו מאמינים לה, אבל רק
[Speaker E] לגביה ולא לגבי מישהו אחר. נו, אז אם מאמינים לה בהתחלה, אז למה שלא
[הרב מיכאל אברהם] יאמינו לה אחר כך כשהיא אומרת שהיא פנויה? אם מאמינים לה רק ל כי כשהיא אומרת שהיא פנויה אז מה יצא? שהיא לא חייבת לו כלום, אבל הוא דורש את מה שחייבים לו. את לא יכולה להגיד לה שהיא פנויה רק מבחינתה אבל לא מבחינתו.
[Speaker E] פנויה מ אבל גם באמירה הראשונה
[הרב מיכאל אברהם] לא, באמירה הראשונה את כן יכולה לעשות את זה. את יכולה להגיד שאת אשתו מבחינתך, אבל הוא מכחיש את זה, הוא לא חושב שאת אשתו. מה זה אומר? שאת תהיי חייבת לו את כל המחויבויות שלך כאשת איש, וגם ייאסר לך להתחתן עם כל האחרים, אבל הוא לא חייב לך כלום. אבל כשאת אומרת שאת פנויה, את לא יכולה להגיד את פנויה "אני פנויה מבחינתי, אבל מבחינתו אני אשתו". אז באיזה מובן את פנויה? את מבינה? זה לא סימטרי המצב הזה. פה אי אפשר לחלק ולהגיד מבחינתה היא פנויה אבל הוא יתייחס אליה כאשתו. היא פנויה אז היא לא תהיה אצלו בכלל, היא לא תבוא לשם. אי אפשר, אנחנו לא יכולים להתיר לה לעשות משהו שיש זכות למישהו אחר שהיא כן תעשה. בסדר? אוקיי.
[Speaker B] אה, אפשר לומר בכול זאת המצב הוא לא כל כך מאה אחוז אי אפשר. כי תיאורטית ההסבר יכול להיות מתקבל על הדעת. לפעמים למשל יש מקרה שאנשים בשביל לברוח מברית המועצות היה זכות לאזרחי פולין יהודים ביניהם לחזור לצאת מברית המועצות, אז אנשים פשוט התחתנו באופן פורמלי לקחת אולי יהודים שהם תושבים אזרחים של ברית המועצות. ובמצב כזה שאני באה ומסבירה אנחנו התחתנו רק באופן פורמלי, אני אמרתי כמובן שאני אשתו אבל זה היה רק בשביל לברוח
[הרב מיכאל אברהם] אז זה יהיה אמתלא.
[Speaker B] אז זה יהיה אמתלא, מה הבעיה? אמתלא, אבל זה במקרה שאני אמרתי נשואה לו למשל לפלוני.
[הרב מיכאל אברהם] מה? לא הבנתי.
[Speaker B] אבל זה במקרה האחרון שאמרנו אי אפשר.
[הרב מיכאל אברהם] אבל אם הבן אדם אומר, אם הבן זוג שלך אומר לא לא, אני התכוונתי ברצינות, זה לא היה פורמלי
[Speaker B] לא לא, אבל פה לא מדובר בבן זוג. כמו שרב אמר אנחנו דנים רק לצד שלה ולא לצד שלו.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל בשחרור לא. אבל בשחרור לא, אי אפשר לעשות את זה, זה מה שהסברתי.
[Speaker B] כשהיא אומרת אני אבל אם אמתלא היא מתקבלת על הדעת, למה אי אפשר?
[הרב מיכאל אברהם] כי אי אפשר בגלל שאמתלא זה מאפשר לנו להאמין לה, אבל זה לא יכול לחייב אותו. הוא אומר לא נכון, כל האמתלאות שלך זה שקר. אז איך אפשר?
[Speaker B] אוקיי, אבל אולי הוא לא בתמונה, אנחנו לא יודעים. אולי כן אולי כן ואולי לא. אני מנסה להסביר את הצד ה"אי אפשר", ולמה הוא לא מאה אחוז בטוח.
[הרב מיכאל אברהם] אה אה, אז את מתכוונת להגיד מה הצד הספק השני. כי ברמה העקרונית חובת הראיה הופכת להיות עליה, אמתלא ולא אמתלא, כמו שהרי אמר קודם, אמתלא זה לא ראיה, רק אם זה מייק סנס. עכשיו, מייק סנס זה לא מספיק כדי לפגוע במישהו אחר. מייק סנס זה מספיק כדי לשים סטטוס על האישה עצמה. בסדר? אז זה הצד הפשוט של הראיה. למה הוא בכל זאת מסתפק? למה בכל זאת כי באמת ברגע שאנחנו באמת מאמינים לה, אז מה אכפת לי שזה מטיל דינים על מישהו אחר? אנחנו מאמינים לה. זאת אומרת זה כמו הפה שאסר. אם היינו מאמינים לה בפה שאסר, אשת איש הייתי וגרושה אני, בסדר? ונגיד שזה היה למישהו ספציפי. אשת איש של פלוני הייתי וגרושה אני. מה יקרה שם? שם זה הפה שאסר, אנחנו מאמינים לה. ברגע שאנחנו מאמינים לה, אנחנו מאמינים, מה זה משנה על מי זה משליך? זאת אומרת שבעצם כבר פה אנחנו רואים את תחילת הוויכוח שאנחנו עוד נגיע אליו בהמשך, האם שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא זאת נאמנות כמו הפה שאסר? ואם זה כך, אז מה אכפת לי אם זה בן אדם פלוני אני נאמנת. ברגע שאני לא אשת איש, אז גם אם זה בן אדם פלוני העובדה היא שאני לא אשת איש, מאמינים לי. זה כמו שבאו שני עדים ואמרו שאני לא אשתו. אז מה אכפת לי שזה גם על חשבונו? זה על חשבונו הנכון, אז מה? אבל זאת האמת. או שלא? או שיש פה רק איזשהו עיקרון כזה שאומר שביחס אליי אני יכולה לקבוע על עצמי את הסטטוס שלי. אבל זה כל עוד הדברים נוגעים רק אליי. אבל כשהדברים נוגעים למישהו אחר אז לא. למשל, ענייני נדר או כל מיני דברים כאלה אנחנו עוד נראה את זה בהמשך. אבל אני אומר, האפשר הזה של הרא"ה בעצמו כבר מתחיל לעורר את השאלה איך להתייחס לשוויה אנפשיה הזה. האם מדובר פה ב…
[Speaker E] האפשר של הרא"ה זה לא על שוויה אנפשיה, זה על אמתלא המפורסם.
[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אבל אני אומר, אם המציאות היא… לא הבנתי?
[Speaker E] האפשר של הרא"ה זה רק האם אנחנו נקבל את האמתלא הזאת או לא. נכון. וזה לא על הצד הראשון של השוויה אנפשיה, זה לא על האיסור של עצמה.
[הרב מיכאל אברהם] אבל אותו דבר אפשר להעיר גם שם. אותו דבר אפשר להעיר שם. אם זאת נאמנות אמיתית, אז גם דין שוויה עצמו במקום שאני חב למישהו אחר, האם אני אהיה נאמן או לא.
[Speaker E] ואנחנו רואים שגם כשהיא אומרת, הצד הראשון תמיד עובד, תמיד מאמינים לה מצד שוויה אנפשיה.
[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת תמיד מאמינים לה? איפה תמיד?
[Speaker E] נגיד אם היא אומרת מקודשת אני לפלוני. כן. אז מאמינים לה לצד הזה.
[הרב מיכאל אברהם] אם זאת תהיה נאמנות, לא, לא מאמינים לה. אם זאת תהיה נאמנות, אז כן. ואם זאת תהיה נדר, או לא יודע או משהו איזה יכולת שבן אדם להחיל על עצמו סטטוס, הבן אדם השני לא חייב לה כלום. אנחנו נראה את זה בהמשך. לא, גם על השוויה יש את אותו דבר. את צודקת שהרא"ה מדבר על הפלוני, לא על האשת איש הייתי. אבל אותם, זה אותם שני צדדים. אוקיי, עכשיו הגמרא ממשיכה: ומעשה נמי באישה אחת גדולה שהייתה גדולה בנוי. לא ברור מה זה גדולה, כנראה עשירה אולי או חשובה או משהו כזה, וגם הייתה יפהפייה כזאת. וקפצו עליה בני אדם לקדשה, ואמרה להם מקודשת אני. כאילו, עזבו אותי במנוחה, אני כבר מקודשת. לימים עמדה וקידשה את עצמה. עכשיו לא היה שום גט, כן? לא ראינו בעל, לא היה גט, ופתאום מקדשת את עצמה. רגע, ולפני חודש אמרת שאת מקודשת, איך את מקדשת את עצמך עכשיו למישהו אחר? אמרו לה חכמים מה ראית לעשות כן? איך את יכולה לעשות דבר כזה? אמרה להם: בתחילה שבאו עליי אנשים שאינם מהוגנים, אמרתי מקודשת אני. עכשיו שבאו עליי אנשים מהוגנים, עמדתי וקידשתי את עצמי. נתנה אמתלא, כן? הם לא מצאו חן בעיניי, אמרתי להם אני מקודשת תרדו ממני. בא עכשיו מישהו שכן מצא חן בעיניי, אז אמרתי לו אוקיי בוא נתחתן. וזו ההלכה העלה רב אחא סרא בירא לפני חכמים באושא, ואמרו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. כן? אז זה נקרא אמתלא, ואנחנו באמת מאמינים לה. ועכשיו היא נשואה לשני והיא לא מקודשת והכל בסדר, לא הייתה מקודשת. בסוף הגמרא, זה כבר באמת פחות נוגע לענייננו: בעא מיני שמואל מרב, אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני מהו? לכאורה זה אותו דבר. מה יש פה להתלבט? אמר ליה: אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. תנא מיניה ארבעים זימנין, ואפילו הכי לא עבד שמואל עובדא בנפשיה. זאת אומרת, שמואל חזר ארבעים פעם על מה שרב אמר לו, ענה לו, אבל הוא לא התיר לעצמו בפועל את ההלכה הזאת. זאת אומרת, כשאשתו אמרה שהיא טמאה וחזרה ואמרה שהיא טהורה, הוא לא קיבל את זה. אוקיי, למרות שרב אמר לו את ההלכה הזאת והוא חזר על זה וחזר על זה, בסופו של דבר להלכה הוא לא היה מוכן לפסוק כך. זאת שאלה גדולה מה…
[Speaker D] איך זאת אומרת חזר על זה? שאני חשבתי שהוא שאל את אותה שאלה ארבעים פעמים. כל פעם חזר לשאול את אותה שאלה.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אני חושב שהכוונה שהוא שמע ממנו ארבעים פעמים וחזר על זה וחשב על זה ובדק את זה והיה נראה שהוא משוכנע בזה, אבל למעשה הוא לא היה מוכן לפסוק כך.
[Speaker D] בסדר. הוא החמיר על עצמו. מותר לבן אדם להחמיר על עצמו.
[הרב מיכאל אברהם] מותר לבן אדם להחמיר על עצמו אבל זה לא מוצג כחומרה, זה מוצג כמשהו שאומר אני לא בטוח שהוא צודק. לא ברור לי אם הוא צודק או לא. עכשיו פה עוד פעם, זה שאלת צדדית כרגע מבחינתנו, כי השאלה מה ההבדל בין להגיד טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה לבין להגיד אשת איש אני ואחרי זה להגיד לא לא אני פנויה. למה פה יש איזה דילמה ושם אין דילמה? יש כאלה שרוצים להסביר, יש פה הר"ן מדבר על זה כאן, יש כאלה שרוצים להסביר יכול להיות שפה בכלל לא נחוצה אמתלא. יכול להיות שהספק הוא לא אם זה יועיל או לא, אלא אם בכלל צריך אמתלא, או שגם בלי אמתלא זה בסדר. ולפי זה התשובה היא שעונה לו… אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. זאת אומרת רק עם אמתלא, לא בלי.
[Speaker D] גם אם אולי למרות שנתנה אמתלא נאמנת?
[הרב מיכאל אברהם] לא למרות, בגלל.
[Speaker D] אבל אם לפי ההבנה שלא חייבים אמתלא, אז הבגלל הזה מיותר.
[הרב מיכאל אברהם] לא, בשאלה הוא לא ידע אם חייבים אמתלא או לא חייבים אמתלא. יכול להיות שהיא תהיה נאמנת גם בלי אמתלא. מה שהוא ענה לו לא, היא נאמנת רק עם אמתלא. בסדר? זאת אומרת גם במקרה הזה, כמו במקרה של אשת איש שהייתי ואחרי זה חוזרת ואמרה פנויה אני, גם במקרה הזה צריך אמתלא כדי להאמין לה. בסדר? כי השאלה אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת, השאלה היא מה זה… מה החידוש פה? מה זה בא להוציא? אף בזו נאמנת? היית חושב שהיא לא נאמנת, קמ"ל שנאמנת? לא. או אף בזו גם אם נתנה אמתלא נאמנת? או רק אם נתנה אמתלא נאמנת? השאלה איפה הדגש, האם הדגש הוא אף בזו רק עם אמתלא היא נאמנת, או אף בזו אם נתנה אמתלא נאמנת היית חושב שהיא לא נאמנת אפילו עם אמתלא. אז יש פה שני צדדים, גם הר"ן מביא את זה, אבל זה פרשייה שאולי נגיע אליה אחר כך. טוב, עכשיו בוא ניכנס קצת לדין שווי אנפשיה עצמו. איך להבין את הדין הזה? על פניו, זה נראה איזה שהוא דין טריוויאלי, כי בנאדם שאומר על עצמו, כן, אישה אומרת אני אשת איש. אז ברור, אם את חושבת שאת אשת איש, תתנהגי בהתאם. זאת סתם מחוייבות הלכתית רגילה, נכון? מה החידוש בדין שווי אנפשיה חתיכה דאיסורא? בנאדם שאומר על עצמו תראה, אני אשת איש או אני בעל של אישה או משהו, לא משנה, כל אחד שם על עצמו איזה שהוא… אז אומרים אוקיי, אז אם זה מה שאתה אומר, אז תתנהג בהתאם. זה הכל, מה הבעיה? ולכן אם תופסים ככה את דין שווי אנפשיה חתיכה דאיסורא, א' אין בזה שום חידוש. וב' זה לא שייך לפרשת נאמנות. זה לא שאנחנו מאמינים לו במה שהוא אומר. אם זה מה שאתה אומר, אז תשמור על מה שאתה אומר ותתנהג בהתאם. מי שיודע שבשר מסוים הוא חזיר טוב, אז אל תאכל אותו. זה הכל. אני לא יודע אם זה חזיר או לא, אבל אתה יודע? אם אתה יודע שזה חזיר אל תאכל. זה הכל. אין פה שום דבר מעבר לזה. אז אין פה שום חידוש בשווי אנפשיה. ולכאורה זה גם לא קשור לפרשת נאמנות. אני לא מקבל את זה שהיא אשת איש או אני לא מקבל את זה שזה חתיכת חזיר. אני אומר אם זה מה שאתה יודע אז ההלכה אומרת לך להתנהג בהתאם, זה הכל. אבל זה כנראה לא הסטטוס של השווי פה. כי הרי פה אנחנו מדברים על זה על איזה שהוא סוג של נאמנות. למשל, אם היא רוצה לחזור בה. אומרת אשת איש אני, ואחרי זה אומרת לא לא פנויה אני. אם זה היה הדיבור הראשון, אז מה הבעיה? היא יודעת מה שהיא יודעת והיא צריכה להתנהג לפי מה שהיא יודעת, מה אני נכנס לה למכנסיים? מה זה קשור לעניין? אם היא יודעת שהיא אשת איש אז היא תתנהג כמו שהיא יודעת, אם היא יודעת שהיא פנויה תתנהג כמו שהיא יודעת. ואם היא עובדת עלינו בעיה שלה, הקדוש ברוך הוא יתחשבן איתה. מה זה קשור אלינו? ברגע שאנחנו אומרים שאנחנו מקבלים עם אמתלא או לא מקבלים בלי אמתלא, מה זה אומר? שזה דיון בבית דין. זה נאמנות. ואת השאלה אם אנחנו מתייחסים לאמירה שלה כאמירה שאנחנו גם מקבלים אותה כאמירה נכונה. זה כעין עדים. לא סתם אנחנו אומרים טוב, אם את חושבת שזה חזיר אז אל תאכלי אותו. לא. אם את חושבת שזה חזיר ותאכלי אותו אנחנו נלקה אותך, כי מבחינתנו זה חזיר. אם את אמרת שזה חזיר אז אנחנו מקבלים את זה לפחות לגבייך, ואז אנחנו נלקה אותך. ופשט הסוגיה זה שדין שווי הוא הדין הזה. זה לא סתם להגיד לבן אדם אם אתה יודע משהו תתנהג בהתאם, תעשה את מה שהלכה אומרת זה ברור. אלא הדין הוא שמה שהבנאדם אומר כשהוא מטיל על עצמו איסור נתפס אצל בית הדין כעדות. מבחינתנו עכשיו היא בסטטוס של אשת איש, אנחנו לא נרשה לאף אחד להתחתן איתה, אנחנו נכפה עליהם לא להתחתן אחרי שהיא אמרה שהיא אשת איש, כי היא… היא לא יכולה. ואם היא אחרי זה תחזור ותגיד פנויה אני ואם אין לה אמתלא לא נקבל, ואנחנו נחזיק אותה כאשת איש למרות שהיא עצמה אולי יודעת שהיא פנויה והיא שיקרה קודם. אז היא יכולה אולי לעשות מה שהיא רוצה אבל אנחנו מבחינתנו לא ניתן לה. וזה סתם פרדוקס שעולה הרבה בשווי אנפשיה חתיכה דאיסורא. נגיד שבית הדין שמע בן אדם, אישה או גבר לא משנה מטילים על עצמם איזה שהוא סוג של איסור. עכשיו הבנאדם עצמו יודע שהוא שיקר, מכל מיני סיבות לא משנה. בית הדין לא קיבל את האמתלא הזאת. בסדר? הוא מחזיק אותו אסור. עכשיו אני יודע, אני יודעת אני פנויה. זאת האמת, הרי אני יודעת אם התחתנתי או לא, בית הדין לא יודע. האם מותר לי ללכת לאיזה מקום רחוק בלי שבית הדין רואה ולהתחתן? בית הדין לא מקבל, מבחינתו אני בסטטוס של נשואה. אם הוא יראה אותי מתחתנת הוא… הוא יכפה עליי בכוח לא לעשות את זה.
[Speaker D] זה מתקשר לשאלה האם יש מצב, כאילו האם האמירות שלנו יוצרות איזשהו מצב, איזשהו מהות, איזשהו משהו שהוא מעבר ל.
[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל אני לא מדברת כרגע במישור המטאפיזי, אני מדברת במישור המשפטי. זאת אומרת, איך אנחנו רואים את הסטטוס שלה.
[Speaker D] אבל מבחינה משפטית, אם היא יודעת שהיא פנויה והיא סתם אמרה שיש אשת איש, אז מותר לה להתחתן גם אם הבית דין לא מאמין לה. לא, אבל אם בית הדין לא מאמין לה, מצד האמת, האמת האבסולוטית היא שהיא פנויה.
[הרב מיכאל אברהם] אבל בית הדין יכפה עליה לא להתחתן אם הוא יראה אותה הולכת להתחתן.
[Speaker D] ולכן אמרתי שזה שאלה כשבית דין פוסק משהו, האם זה יוצר מציאות או לא יוצר מציאות. כי על פניו, מצד האמת היא פנויה. היא יודעת שהיא פנויה, היא מעולם לא התחתנה, היא פנויה.
[הרב מיכאל אברהם] אני מסכים לניסוח שלך, אני רק אומר היוצר מציאות זה אמירה קצת מרחיקת לכת. יש כאלה שרוצים לנסח את זה כך. אני אומר לא צריך להגיע לשם. מספיק שזה מחייב משפטית. זאת אומרת, אם מבחינת בית הדין את בסטטוס של אשת איש, עכשיו אסור לך ללכת לאוסטרליה בלי שאף אחד יודע ולהתחתן, לא כי יש איזה מציאות או מה שלא יהיה, אלא יש איזה הסטטוס המשפטי שלך. ברגע שבית הדין קבע, אז זה הסטטוס המשפטי. את צריכה לקבל היתר מבית הדין כדי להתחתן.
[Speaker D] אז אני אתחתן בארץ כבר, לא צריך אוסטרליה, בסדר. מה? לא הבנתי. סתם, אני אומרת שבשביל להתחתן עם אוסטרלי כבר התחתנתי בארץ.
[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל את צריכה ללכת לאוסטרליה כדי שבית הדין לא יראה שאת מתחתנת. הוא יושב פה. הרי את צריכה להסתתר, הם לא יתנו לך.
[Speaker D] אבל זה, נגיד ובעולם שלנו היום, שעולם הוא גלובלי ובאמת הקשרים בין בתי דין הם בשנייה, כאילו בית דין בארץ נגיד יכול להודיע לבית דין באוסטרליה שהאישה הזאת היא יודעת מה, מוחזקת אצלנו כאשת איש, אז נכון. אבל בעולם יותר קדום שלא היה המצב כזה, ובאמת בן אדם הולך מכפר לכפר, אישה היא פנויה. מצד האמת, האמת האבסולוטית היא פנויה, היא לא נשואה, היא מעולם לא נישאה לאף אחד.
[הרב מיכאל אברהם] לא לא, ברור. לכן שאלתי את השאלה. אני מסכים שבתפיסה הפשוטה יש פה באמת שני מבטים. המבט של בית הדין הוא לא ייתן לה להתחתן בשום צורה. האישה עצמה, היא יודעת הרי את האמת. היא יודעת שהיא שיקרה כשהיא אמרה שהיא נשואה.
[Speaker E] והיא צודקת במקרה הזה, רק שבית דין לא יודע שהוא לא צודק, אבל הוא לא צודק. זה כמו בכל דינים, אם גזלן נגיד שבית דין היה לו משהו מול העיניים והיה לו הכרח לפסוק משהו, ואני יודע שלא גזלתי, אז אני חייב להחזיר?
[הרב מיכאל אברהם] נכון, אותו דבר. ברור. אותו דבר. ולכן באמת, עכשיו בממון עוד אפשר להגיד הפקר בית דין הפקר, ואם בית הדין החליט אז זה כבר באמת לא שלך. אבל פה, אבל פה זה לא קשור.
[Speaker B] או נגיד אם מישהו יודע שהוא יהודי, סבתא שלו הייתה יהודיה, אמא שלו עכשיו אומרת לו יהודי, אבל בית דין לא משתכנע בזה בלי עדות וכל מיני. אותה שאלה. אותה שאלה. אז אתה יכול ללכת למקום אחר שבית דין כן מכיר בזה, למה? הוא לא מוצא.
[הרב מיכאל אברהם] הוא לא מוצא אף בית דין שמכיר. תשמע. בעיה. נכון, אני אומר זה בכל המקרים האלה אותה שאלה, האם אני הולך אחרי האמת כפי שאני יודע אותה או המציאות האמיתית?
[Speaker B] כאילו זה משהו טכני, זה לא המציאות האמיתית.
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, אבל המשהו הטכני הזה,
[Speaker B] יש אנשים גרים ככה כל החיים, אין להם מה לעשות.
[הרב מיכאל אברהם] המשהו הטכני הזה הוא שאלה. השאלה אם מותר לי לעשות את זה או לא.
[Speaker D] בגלל שלבית דין יש הרבה כוח.
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא כוח, אני לא מדבר על כוח, אני מדבר על שאלה אם מותר לי לעשות את זה. מותר לי הלכתית לעשות את זה?
[Speaker D] אבל אם הוא רוצה להיות בסדר עם הקדוש ברוך הוא, ובינו לבין עצמו, ובינו לבין האמת, זאת השאלה. לא משנה אם בית הדין יכול להטיל עליו סנקציות או לא להטיל עליו סנקציות.
[הרב מיכאל אברהם] אני אומר זה מה שאני שואל בדיוק. האם אדם שרוצה להיות בסדר עם ההלכה, מותר לו ללכת לאוסטרליה ולהתחתן למרות שאם בית הדין יראה אותו הוא לא ייתן לו לעשות את זה? זאת השאלה. כי מבחינת האמת, כמו שניסחת את זה, מבחינת האמת היא באמת פנויה, למה שלא תתחתן? בית הדין לא יודע, בסדר, הוא לא יודע, אבל אני יודעת. מצד שני, יכול להיות שהסטטוס שקבע בית הדין מחייב הלכתית, בלי קשר לשאלה אם הוא יצר מציאות, אבל הוא מחייב הלכתית, ולכן אולי יהיה אסור גם לך עצמך ללכת לאוסטרליה בשקט ולהתחתן. שאלה מעניינת. אוקיי? טוב. בכל אופן, אז לכן אני אומר ברור ששויא אנפשיה חתיכה דאיסורא זה לא רק האמירה לשמור על ההלכה. זה טריוויאלי, זה לא נאמנות, אין פה שום, זה לא רלוונטי. אלא מה? אלא זה איזשהו סוג שאנחנו מקבלים את האמירה שלה כאמת במובן מסוים. אבל גם שם יש מקום לדון בשתי צורות, האפשר של הריטב"א. אפשרות אחת זה להגיד שיש דין שויא אנפשיה שזה כמו עדות, כמו הודאת בעל דין כמאה עדים, אז גם שויא אנפשיה כשאני מעידה על עצמי שאני אשת איש, זה כמו עדים. ולכן אנחנו מאמינים לה עכשיו שהיא אשת איש לכל דבר ועניין. זה הסטטוס שלה, ככה אנחנו מאמינים לה. עוד פעם, בלי להיכנס לשאלה מה היא תעשה בשקט באוסטרליה. מה קורה עכשיו? חזרתי למשקפיים של בית הדין. מבחינת בית הדין היא בסטטוס של אשת איש. אפשרות אחת. אפשרות שנייה. לא. היא בסטטוס של אשת איש רק לגביה. זאת אומרת בית הדין מקבל את דבריה רק לעניין הסטטוס שלה עצמה, ועל זה הוא גם יכפה אותה. הכל בסדר. אבל אם ישאלו את בית הדין תגידו היא באמת אשת איש? לא יודע, אין לי מושג. אני לא יכול לקבוע, זה לא כמו עדות, זה לא כמו הודאת בעל דין או משהו כזה, אלא זה איזשהו כלל כזה שאם בן אדם מכניס את עצמו לסטטוס הלכתי, בית הדין יחייב אותו להיות עקבי עם מה שהוא עשה. אוקיי? ופה זה מכניס אותנו כבר לשתי התפיסות האלה שאחרי זה יגיעו בהמשך כן של המהרי בן לב והקצות ועוד. כמו שראינו בהודאת בעל דין, זוכרות? בהודאת בעל דין ראינו בקצות בסימן ל"ד סעיף ד', הקצות מביא שמה את המהרי בן לב, שהמהרי בן לב טוען שהודאת בעל דין היא לא נאמנות. שבן אדם לא נאמן על עצמו הוא בעל דבר. אז הוא לא נאמן להגיד אני חייב לפלוני מאה שקל. אלא מה? זה מתנה, נדר, לא יודע איזה מין משהו כזה, הוא קיבל על עצמו התחייבות. אוקיי? והקצות חולק עליו בתוקף והוא אומר מה פתאום, יש כלל שהודאת בעל דין כמאה עדים, זאת עדות. מה ההבדל בין שני הדברים? לפי הקצות כשאני אומר הודאת בעל דין הפירוש הוא בית הדין מאמין כאילו שהיו פה שני עדים שאתה חייב. כי האדם לגבי עצמו הוא כמו שני עדים. שאתה חייב לו מאה שקל. אם מישהו נשבע שהוא יעשה משהו אם הבן אדם הזה חייב מאה שקל, בסדר? הוא חייב לעשות את הדבר הזה? התשובה היא כן, כי מבחינתנו התבררה המציאות, האיש הזה חייב מאה שקל. לפי המהרי בן לב לא. לפי המהרי בן לב לא התבררה שום מציאות, הבן אדם התחייב לתת לשני מאה שקל, לא קיבלנו את העדות שלו שהוא לווה מאה שקל, זה לא. אתה רוצה לתת לו מאה שקל, התחייבת? תיתן. אוקיי, זה התפיסה של המהרי בן לב. ודיברתי על זה כבר אז ואמרתי שזאת תפיסה בלתי סבירה ויש על זה קושיות מאוד מאוד חזקות, תיקנתי אותה, נגיע בהמשך. כעין זה ואגב הקצות נמצא באותו מקום בסימן ל"ד סעיף ד', זה אותו דיון. יש פסקה אחת שעוסקת בשוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא. והקצות טוען שגם בשוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא עולות שתי התפיסות האלה. יש תפיסה שזה נדר, זה עולה אצל כל מיני פוסקים מאותן סיבות, כי בן אדם מעיד על עצמו אז הוא בעל דבר, מה פתאום שיהיה נאמן? על מה? הוא לא נאמנות, זה נדר. הוא קיבל על עצמו, היא קיבלה על עצמה להתנהג כמו אשת איש. בסדר גמור, אז בית דין אומר קיבלת על עצמך אנחנו נכריח אותך לקיים מה שנדרת. אוקיי? זה תפיסה אחת. הקצות עצמו לא מקבל את זה, הקצות טוען ששוויה אנפשיה זאת נאמנות. זאת אומרת כשהאישה אומרת כמו בהודאת בעל דין, הוא אומר שזה בעצם סוג של הודאת בעל דין, שבן אדם מעיד על עצמו שהוא אסור במשהו זה כמו הודאת בעל דין, זה כמו שבאו מאה עדים ואמרו שהוא אסור. ולכן זאת ממש נאמנות. אם מישהו נשבע בתנאי שהיא אשת איש, אז השבועה שלו חלה כי היא אשת איש מבחינתנו. לפי התפיסה של נדר מה פתאום? רק נדרה להתנהג כאילו שהיא אשת איש והיא לא באמת אשת איש. אז אם הוא נשבע על הצד שיש אשת איש אז הוא לא חייב בשבועה הזאת, שום דבר. אוקיי? זאת אומרת השאלה אם גם על הצד שזה לא סתם אמירה טריוויאלית של תקיים את ההלכה, אלא יש פה איזה שהיא אמירה שבית הדין יחייב אותך לעשות משהו ולא רק משאירים לך להיות נאמנה לדרכך, אלא בית הדין מקבל את דבריך ופועל על פי מה שאמרת. אבל גם את זה אפשר לחלק לשתי הבנות. הבנה אחת כמו בהודאת בעל דין כמאה עדים זה פשוט נאמנות. יש לבן אדם נאמנות לאסור את עצמו. זהו, ועכשיו אנחנו יודעים שיש אשת איש באמת. אוקיי? אפשרות שנייה לא. בן אדם לא נאמן, זה בעל דבר, זה אישה, זה עד אחד, מה זה קשור? היא לא יכולה להיות נאמנת בשום צורה. אלא מה, למה בכל זאת אם היא אמרה על עצמה שהיא אשת איש אנחנו נכריח אותה להתנהג בהתאם? כי היא נדרה להתנהג כמו אשת איש. זה הכל. עכשיו אתם גם מבינים למשל שאם היא אמרה שהיא אשת איש לאיש פלוני, אם זה נדר אין לזה שום משמעות. ההוא לא חייב להתנהג לפי הנדרים שלה. אז גם אם קיבלנו לגביה שהיא אשתו זה לא מחייב אותו בשום צורה. אבל אם קיבלנו את דבריה לגבי עצמה כעדות, כהודאת בעל דין כמאה עדים דמי, אז שם אנחנו יודעים שהיא אשתו, יש לנו שני עדים על זה. אז גם מבחינתו היא אשתו. מבינים? לכן אמרתי לכם למעלה שאם האישה תגיד אשת איש אני לאיש פלוני זה לא לגמרי ברור אם היא תהיה נאמנת או לא. יכול להיות שזה רק יהיה נדר והבן אדם לא יהיה מחויב אליה כאשתו, ויכול להיות שזאת תהיה ממש נאמנות כמו שני עדים ואז כמובן יש לי שני עדים שהיא אשתו, הוא לא יכול גם להתכחש לזה.
[Speaker E] אבל אז הקולה הזאת של האמתלא עם העדים זאת ממש בעיה.
[הרב מיכאל אברהם] כי אז אנחנו לא מאמינים לה. הכל מתחיל מהנאמנות שלה. אז אם יש לה אמתלא…
[Speaker E] שני עדים שהיא בעצם, אבל הנאמנות כשני עדים
[הרב מיכאל אברהם] זה רק במקום שהיא באמת שויא אנפשה חתיכא דאיסורא. אבל אם היא נתנה אמתלא, אז היא אמרה לנו לא לא, לא שיוויתי על עצמי איסור. זה סתם אמרתי. ממילא זה גם לא שני עדים. זה לא שהיא הולכת נגד שני העדים. היא אומרת אין לכם שני עדים, כי לא שיוויתי את עצמי כאיסור, סתם צחקתי. בסדר? אם זה היה שני עדים ברור שהאמתלא לא יכולה לעבוד נגד זה. האמתלא אומרת זה בכלל לא שני עדים, אני לא אמרתי שאני אסורה.
[Speaker E] אבל בעל דין זה לא תופס. מה?
[הרב מיכאל אברהם] אם
[Speaker E] מישהו מחייב את עצמו ב…
[הרב מיכאל אברהם] לא, מי אמר שלא? מחלוקת גדולה בין הפוסקים. הפניתי אתכם אליה דרך אגב בשיעורי חידושי ר' שמואל. הוא מדבר על זה. לא רציתי להפנות אתכם לתוך הסוגיה כי זה היה צריך שמה להכיר כל מיני דברים, אבל ר' שמואל בעצם מדבר על זה. גם בהודאת בעל דין הפוסקים חלוקים האם באמת באמתלא אפשר לחזור מהודאת בעל דין. יכול להגיד לא הודיתי ברצינות.
[Speaker E] הרי שבאמתלא אפילו אנחנו אומרים יותר חמור, יש איזה אמתלא שהיא… כי הוא מחייב את עצמו תוך כדי דיבור בכלל על משהו אחר.
[הרב מיכאל אברהם] כל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי. כן. כן.
[Speaker E] אוקיי. אז שמה זה שיא ה…
[הרב מיכאל אברהם] למה? הוא אמר לא פרעתי. מה זאת אומרת? לא נכון, הוא אמר לא פרעתי. הוא חייב את עצמו כמו שני עדים. הוא לא חוזר בו משום דבר על העניין הזה. אם הוא יגיד אחרי זה, הרי מה קורה שמה, מה האבסורד הגדול שמה, נגיד שבא בן אדם וראובן תובע את שמעון, לווית ממני מאה שקל, שמעון אומר לא לוויתי. באים שני עדים ואומרים ששמעון לווה. לא יודעים אם הוא פרע או לא, אבל הוא לווה. אז ההודאה שלו זה שקר. עכשיו בא שמעון ואומר רגע רגע רגע פרעתי, אני חוזר בי פרעתי. לא יעזור לו, נכון? למה לא יעזור לו? הרי העדים לא אומרים שהוא לא פרע, העדים רק אומרים שהייתה הלוואה. למה הוא לא יכול להגיד פרעתי? כי כל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי. כשאמרת לא לווית בהתחלה, בכלל זה גם אמרת שלא פרעת. עכשיו יותר מזה, אפילו אם יבואו עדים שהוא פרע, אחרי שבאו העדים שהוא לווה, גם יבואו עדים שהוא פרע, לא יעזור, הוא עדיין יצטרך לפרוע. כי הודאת בעל דין… רגע רגע, שנייה שנייה, כי גם אם הוא יגיד, גם אם הוא יגיד… גם אם יבואו עדים ויגידו שהוא פרע, הרי הוא עצמו הודה שהוא לא פרע, והודאת בעל דין גוברת על עדים, היא כמאה עדים. כאן עכשיו יש מקום לשאול אם הבן אדם יגיד לא לא אני פרעתי ומה שאמרתי קודם לא לוויתי זה רציתי לנפנף מישהו, הייתה לי אמתלא, יכול להיות שזה יועיל לו. זה מחלוקת הפוסקים. אוקיי?
[Speaker E] יכול להיות שזה לא יהיה רק אחרי שבאו עדים או גם לפני?
[הרב מיכאל אברהם] גם לפני וגם אחרי. לפני בוודאי, לפני זה הכי קל. לא בוודאי אבל לפני זה יותר קל מאשר אחרי.
[Speaker E] יבואו עדים שהוא פרע…
[הרב מיכאל אברהם] אה עדים שהוא פרע, כן, אז זה לא חושב שזה משנה. טוב, בכל אופן, אז זה אני רק מקדים את המאוחר כדי שתראו את התמונה. בעצם לשם אנחנו חותרים. יש הקבלה מאוד חזקה בין הודאת בעל דין לבין דין שויא אנפשה חתיכא דאיסורא. אותם שני צדדים שעולים ביחס להודאת בעל דין עולים גם ביחס לשויא אנפשה חתיכא דאיסורא. ההבדל הוא רק שבהודאת בעל דין אני מחייב את עצמי ממון, ובשויא אנפשה חתיכא דאיסורא אני מחייב או מחייבת את עצמי איסור. או שמה על עצמי סטטוס איסור. אבל זה בעצם אותו רעיון. ולכן כמו שעולים שני צדדים בהודאת בעל דין, האם זאת ממש נאמנות כמאה עדים או שזה איזשהו סוג של התחייבות או נדר או משהו כזה, גם בשויא אנפשה חתיכא דאיסורא עולים שני הצדדים האלה. או שזאת נאמנות או שזה נדר, או כן ממש איזו התחייבות או משהו כזה. אין התחייבות באיסורים לכן מדברים על נדר. בממון אפשר להתחייב לא צריך נדר. אבל זה הרעיון הוא אותו רעיון. אוקיי? אז זה ממש הולך פה לאורך כל הדרך ההשוואה הזאת בין הודאת בעל דין לבין שויא אנפשה חתיכא דאיסורא. אגב הקצות שם בסימן ל"ד מסקנתו היא שכמו שבהודאת בעל דין זאת נאמנות, גם שויא אנפשה חתיכא דאיסורא זאת נאמנות. זה לא נדר זאת נאמנות. אותו דבר. לבן אדם יש נאמנות להחיל דינים על עצמו, לחייב את עצמו, להחיל דינים, איסורים על עצמו, אותו דבר. זה בא מאותו מקום גם. כי אחרת אין מקור לשויא אנפשה חתיכא דאיסורא. מאיפה אנחנו יודעים שיש לבן אדם נאמנות? אז אם זה כמו הודאת בעל דין, אז יודעים את זה מהאשר יאמר כי הוא זה. רש"י אומר שמשם למדים את הדין של הודאת בעל דין. אז משם למדים גם שויא אנפשה חתיכא דאיסורא, שאדם נאמן לחייב את עצמו, לא משנה בממון או באיסור. אוקיי? זאת תפיסת הקצות. אוקיי? אבל יש אחרים שאומרים שלא, יש חלוקה ביניהם, או שאומרים ששניהם זה נדר, או שאומרים זה נדר וזה נאמנות, מחלקים ביניהם ולא חושבים שזה אותו דבר. אוקיי? אבל זו התמונה הכללית. עכשיו בואו נראה קצת יותר בפרטים. הרמב"ם בהלכות אישות, הרמב"ם כותב כך, נעשה את זה ככה קצת בקצרה. אגב, איפה עד איפה הגעתם עם הדף?
[Speaker C] הגעתי עד עשר, עד אחת עשרה לא הספקתי.
[הרב מיכאל אברהם] טוב, ומה האחרות? פשוט אני רוצה לראות מה הלאה. יעל?
[Speaker C] עד שבע.
[הרב מיכאל אברהם] אה אוקיי, נחמה מה איתך?
[Speaker B] פשוט הייתי צריכה לפתוח את הכל, הקטע האחרון לא סיימתי ככה עד שמואל.
[הרב מיכאל אברהם] כן, אוקיי בסדר. אז בואו נראה את הרמב"ם. הרמב"ם…
[Speaker C] גלי אומרת שהגיעה עד הסוף אבל לא הספיקה.
[הרב מיכאל אברהם] כן, אני רואה עכשיו. אוקיי. הרמב"ם בהלכות אישות בפרק כ"ד אומר ככה: מי שראה שאשתו שזינתה, שזינתה, או שאמר לו אחד מקרוביו או מקרובותיה שהוא מאמינם, שהוא סומכת דעתו עליהם, שזינתה אשתו, בין שהיה אומר איש בין שהייתה אישה, כי זה לא עדות ממש, הואיל וסמכה דעתו לדבר זה שהוא אמת, הרי זה חייב להוציא ואסור לו לבוא עליה ויתן כתובתה. ואם הודתה שזינתה, שזינתה, אז תצא בלא כתובה. כי למה הוא צריך לתת לה את הכתובה? כי הוא חייב להחמיר על עצמו כי הוא מאמין להם, אבל אין ראיות שזינתה, אין פה שני עדים. בא מישהו ואני מאמין לו, אוקיי? הוא נראה לי אמין. אז אני לא יכול כבר לחיות איתה כי היא אסורה עליי אם היא זינתה. אז אני חייב להוציא אותה, מצד שני אני חייב לתת לה את הכתובה כי היא מבחינתה מכחישה. היא אומרת שהיא לא זינתה. אז אני כדי להימלט מאיסור אני חייב לגרש אותה, אבל אני לא יכול לשלול ממנה את הכתובה כי לא הוכחתי שהיא זינתה. לכן יש פה קצת את הרעיון של שוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא. זה מטיל דינים רק עליי, היא מבחינתה לא מחויבת למה שאני מאמין. אבל אם אני באמת מאמין, מה לעשות?
[Speaker D] יכול להיות שזו דרך מעולה לסכסך בין אנשים. הי, אם הכל בסדר ושניהם בסדר, אף אחד לא…
[הרב מיכאל אברהם] פתאום בא מישהו
[Speaker D] כלשהו, אפילו מישהו שלא יודעת מה, מישהו ש… יעל, הכל ידוע, ברור.
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, אז הבעל צריך לקחת את זה בחשבון. פתח כזה שאפשר שכאילו שהוא צריך לגרש אותה.
[Speaker D] לא צריך לגרש אותה, צריך לגרש
[הרב מיכאל אברהם] אותה רק
[Speaker D] אם הוא מאמין להם.
[הרב מיכאל אברהם] זה תלוי בו.
[Speaker D] מאמין להם? מה זה מאמין להם? המשפט הזה שמאמין זה גם מאוד מאוד בעייתי.
[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אבל זה מה לעשות, אנחנו צריכים לקבל החלטות.
[Speaker D] ואולי הוא מאמין עליו באופן כללי ועכשיו…
[הרב מיכאל אברהם] לא יודע באופן כללי, האמירה הזאת עכשיו שהם אמרו "הוא מאמין", אם הוא מאמין אז היא אסורה עליו, אסור לו לחיות איתה.
[Speaker D] מה זה מאמין?
[Speaker E] אם היחסים ביניהם בסדר הוא יאמין? הא? אם היחסים ביניהם בסדר הוא
[Speaker D] יאמין?
[Speaker E] לא יודע, לא יודעת, תלוי בו.
[הרב מיכאל אברהם] מה זה משנה עכשיו? זה ממש לא משנה למה. אם הוא מאמין להם, אז הוא לא יכול לחיות איתה.
[Speaker D] הוא ירגיש לא מדהים ביניהם, אבל היא בסדר גמור, היא בתור… היא בן אדם ישר והיא לא…
[הרב מיכאל אברהם] אבל יעל, כל זה לא נוגע לעניין, כיוון שזה שהיא בן אדם ישר הכל בסדר, אף אחד לא אמר לה כלום. אבל הוא לא יכול לחיות איתה כי מבחינתו הוא מאמין שהיא זינתה. אם מישהו אומר לי, מישהו סליחה אחת, מישהו אומר לי שחתיכת בשר הזאת שלפניי זה חזיר, בסדר? עכשיו אני מאמין לו. לא חייב להאמין, אני מאמין לו. אתן מבינות שאסור לי לאכול את החתיכה הזאת? למרות שמישהו אחר שלא יאמין לו יכול להיות שיאכל את זה. למה? כי אם אני מאמין לו אני לא יכול לאכול חזיר. מה לעשות? עכשיו אם הבן אדם מאמין שאשתו זינתה, אז לשיטתו אסור לו לחיות איתה. מה לעשות? אז הוא חייב לגרש אותה, הוא לא יכול לחיות איתה. עכשיו היא לא אשמה, כי היא טוענת שהיא לא זינתה ואין עדים על זה שהיא זינתה, לכן היא מקבלת את כל זכויותיה. זה נכון. אבל הוא לא יכול לחיות איתה, הוא חושב שאסור לו, מה לעשות?
[Speaker C] וזה נותן כאן איזה שהוא, איזה שהוא עידוד, לא יודעת אם עידוד, המילה לא נכונה, המילה לא נכונה, לאותם אנשים להגיד משהו שהוא לא נכון.
[הרב מיכאל אברהם] זה לא נותן שום עידוד. למה זה עידוד?
[Speaker C] לא, אם הטענה…
[הרב מיכאל אברהם] בעיניי זה הרתעה אפילו, לא עידוד. למה להגיד משהו לא נכון? אתה יודע תראה איזה השלכות יש לזה. זה הרתעה, זה לא עידוד. ואם לא היינו מאמינים ולא היינו מחייבים… אם לא היינו מאמינים, אם לא היינו מאמינים ולא היינו מחייבים, אם לא היינו מאמינים ולא היינו מחייבים אותו להוציא אותה, זה היה עידוד. כל אחד יכול לבוא כי הוא יודע שלא לוקח סיכונים. אבל פה הוא בא ויש לזה השלכות, זה מאוד מרתיע בעיניי.
[Speaker D] אני מדברת על אותם אלו שאמרו, אולי הוא רוצה לסכסך ביניהם.
[הרב מיכאל אברהם] אולי הוא רוצה, אולי הוא לא רוצה לסכסך, הכל יכול להיות, אבל הטענות האלה לא רלוונטיות.
[Speaker D] אני לא
[הרב מיכאל אברהם] מטיל דופי, שנייה,
[Speaker D] אני לא
[הרב מיכאל אברהם] מטיל דופי, זה לא רלוונטי. אף אחד לא מטיל דופי באף אחד.
[Speaker D] והוא אוסר על עצמו את אשתו. זה לא רק שהוא, הוא אוסר על עצמו את אשתו. זה פן אחד פה בסיפור, אבל יש גם את העניין שמוציאים עליה שם רע.
[הרב מיכאל אברהם] אני לא יודע מוציאים עליה שם רע. שתגן על עצמה בבית משפט. אם אני…
[Speaker D] היא טוענת שזה לא קרה.
[הרב מיכאל אברהם] היא יכולה לטעון עד מחר.
[Speaker D] זה לא מעניין. אבל אין אבל כזה, בן אדם לא יכול להוכיח שהוא לא עשה משהו. אי אפשר להוכיח דבר כזה.
[הרב מיכאל אברהם] ריבונו של עולם, אני לא מבין מה אתם רוצות. אני לא מדבר על השאלה אם היא לא פגעה… לא פגענו בה ולא רוצים לפגוע בה. הכול נהדר. אני לא יכול לחיות איתה! מה לעשות, לא יכול לחיות איתה. זהו. אני חושב שהיא אסורה עליי. מה אני אעשה? את רוצה להכריח אותי לעשות איסור כדי שהיא לא תיפגע? אני לא מוכן לעשות איסור!
[Speaker D] לא, כי אני חושב, סליחה, כי אני חושב שהיא אסורה עליי כי בא מישהו אחד…
[הרב מיכאל אברהם] נכון, ואני מאמין לו!
[Speaker D] ובא מישהו שזנתה…
[הרב מיכאל אברהם] נכון, ואני מאמין לו!
[Speaker D] תודה, סתם מישהו אמר לי שזנתה. אל תגידו שבן אדם יש לו אופי של אופי קנאי…
[הרב מיכאל אברהם] אבל את החלטת, יעל, את החלטת… את החלטת שהיא סתם, הוא בא והוא החליט… אפשר להציג כל דבר בצורה כזאת. אין בעיה לעשות איזה טון שאת רוצה. הבן אדם נמצא שם והוא מאמין לו. זאת העובדה. עכשיו את יכולה להיות יותר חכמה ממנו, ואת יודעת שהשני עובד עליו, כי את גאון והוא אידיוט. אבל הוא מאמין לו! בסדר? עכשיו מבחינתו האישה הזאת אסורה עליו. את רוצה להכריח אותו לקיים איתה יחסי אישות למרות שאסור לו? אסור לו! הוא חושב שזה אסור.
[Speaker D] אני רוצה להגיד… שרק במצב ששני עדים שבאים ואומרים דבר כזה, אז היא תהיה אסורה.
[הרב מיכאל אברהם] אז אני שואל…
[Speaker D] אני רוצה לומר שהיא לא אסורה עליו. אני רוצה לומר, כמו שאמרנו במקרה הקודם, שהרי בית דין יש לו כוח לחייב משפטית משהו, נכון? נכון.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל לא לחייב אותי לעשות איסור.
[Speaker D] אז אני רוצה לומר…
[הרב מיכאל אברהם] יעל, יעל, את טועה. זה… אין לבית דין כוח לחייב אותי לעשות איסור. בית דין יכול לחייב אותי לא להתחתן. זה לא לעשות איסור לא להתחתן. בית דין לא יכול לחייב אותי לעשות משהו שלשיטתי הוא איסור. בית דין לא יכול לחייב אותי לאכול משהו שאני חושב שהוא חזיר. אני חושב שהוא חזיר, אתה לא יכול לחייב אותי לאכול את זה. אתה יכול לחייב אותי… עוד פעם על החתיכה הזאת של חזיר. את יכולה לא לחייב אותי… לחייב אותי לא לאכול משהו שבעיניי הוא כשר. את לא יכולה לחייב אותי לאכול משהו שבעיניי הוא לא כשר. אין דבר כזה. מה שאת אומרת… אני רוצה לשמור את ההלכה. אי אפשר לחייב את הבעל לקיים יחסים עם אישה שמבחינתו אסורה עליו, אסורה עליו באיסור חמור. זה לא קשור לאישה. האישה כל טוב, שתגן על עצמה, שתעשה מה שהיא רוצה. אני לא יכול לעשות איסור.
[Speaker C] לא, אבל היא אסורה עליו רק מבחינת הרעיון. כלומר העובדה שאמרו לו… רגע… אז מבחינת המחשבה, הרעיון, ההגיג, האמירה, אוקיי, היא אסורה עליו, נכון, לפי ההלכה. אבל מה זה רעיון?
[הרב מיכאל אברהם] את יודעת מה זה רעיון והגיג? אני לא… היא אסורה עליו הלכתית. מה זה רעיון והגיג?
[Speaker C] רגע, בסדר, ההלכה… אבל בעצם, באמת באמת, במציאות זה לא קרה.
[הרב מיכאל אברהם] מי אמר לך שזה לא קרה? יש עד אחד שאומר שכן.
[Speaker C] מי אומרת?
[הרב מיכאל אברהם] אז היא אומרת. אז מה אם היא אומרת? יש עד אחד שאומר שזה כן קרה. מי אמר לך שזה לא קרה?
[Speaker C] רגע, רגע, תן לי… אוקיי, יש פה איזושהי בעיה בין עד אחד… ועד אחד אני מבינה שבקל שבאיסורים מותר עד אחד…
[הרב מיכאל אברהם] לא, זה לא איסורים, זה דבר שבערווה. עוד פעם. זה דבר שבערווה, צריך שני עדים.
[Speaker C] קל וחומר. אם זה בערווה, צריך שני עדים.
[הרב מיכאל אברהם] נכון. בשביל לשכנע את הבית דין.
[Speaker C] בשביל
[הרב מיכאל אברהם] לשכנע את הבית דין צריך שני עדים. אבל בשביל לדעת מה היא האמת, גם עד אחד שאומר משהו זה ראיה טובה. בשביל לשכנע בית דין שיכריח אותנו לעשות… לא הבנתי. מה היא ראיה? היא לא ראיה לכלום. היא בעל דבר.
[Speaker C] אבל זה רק לפי למי הוא מאמין.
[הרב מיכאל אברהם] היא לא ראיה לכלום. היא בעל דבר. יש פה עד אחד שאומר שהיא זנתה. יש גזירת הכתוב שצריך שני עדים ועד אחד לא מספיק. אז עד עכשיו פתאום גזירת הכתוב הזאת הפכה לעיקר אמונה? אני הייתי מצפה לשאלה הפוכה. אחרי שיש עד אחד למה לא מחייבים אותו לגרש אותה? לא, יש גזירת הכתוב כי רק בשניים עושים את זה. בא בן אדם ואומר משהו. את יכולה לדעת שהוא לא צודק?
[Speaker C] לא, לא, לא, מה שאני טוענת כאן זה… שבעצם היכולת האמונה של הבעל לאיש שאמר את זה היא גבוהה יותר מכל דבר אחר. מה זה היכולת האמונה?
[הרב מיכאל אברהם] לא הבנתי את זה. הוא מאמין לו. לא יודע מה זה יכולת האמונה. הוא נראה לו… העסק נראה לו אמין. זהו. מכיר את הבן אדם, כתוב אחד מקרוביו או מקרובותיה, מכיר את הבן אדם, זה נראה לו… לא מעמיד את זה בנפרד. אבל יעל, אני לא מעמיד את זה בנפרד. נכון, הוא מכיר גם את אשתו ומכיר גם את הבנאדם הזה, והוא הגיע למסקנה שהוא מאמין לו. זהו, ולא מאמין לה. זאת המסקנה שלו. מה תעשי עכשיו? תכריחי אותו להמשיך לחיות איתה למרות שלשיטתו זה אסור?
[Speaker D] אסור לגרש אותה שלא יחיה איתה.
[הרב מיכאל אברהם] אז זה מה שאומרים. זה מה שאומרים. לא לחיות איתה ותיתן לה כתובה.
[Speaker D] מה זה קשור?
[הרב מיכאל אברהם] זה נקרא לא לחיות איתה. אז מה את רוצה, שהיא תישאר אצלו בבית ולא תקבל שום דבר? זה יותר טוב? שום דבר לא קורה בבית, הוא לא, היא
[Speaker D] תישאר בלעדיו.
[הרב מיכאל אברהם] הדרך הנכונה זה לגרש אותה ולתת לה כתובה. וכולם מבינים שאם היא קיבלה את הכתובה, אז אין שום ראיה למה שהיא עשתה. הוא מחמיר על עצמו כי הוא חושש.
[Speaker D] לא כולם מבינים, כולם חושבים שעכשיו היא זינתה.
[הרב מיכאל אברהם] אז את חיה בחברה מסוימת אולי, אבל בחברה שבה זה נהוג, כולם הבינו את הסיטואציות. בחברה שלנו הנורמות הן אחרות, כולם הבינו. כשהאישה קיבלה כתובה היה ברור לגמרי שלא הוכח שום דבר. הבנאדם חושש, בסדר, אז הוא חושש, מה לעשות?
[Speaker C] רגע, ליריס יש שאלה. כן. היא כתבה איזה בזום ובצ'אט.
[הרב מיכאל אברהם] אני מבין שזה מה שיעל שואלת, כן, זה מה שיעל שאלה ואני עניתי על זה. לא רואה מה השאלה. איך יכול בית דין לתת לסתם מישהו לבוא ולסכסך? בית דין לא נותן כלום. הבית דין אומר שאם הבעל השתכנע שאשתו זינתה, אין עדים בכלל, הבעל חושב שהיא זינתה. אין עד אחד, הבעל חושב שהיא זינתה. בסדר? אז הוא יגרש אותה וייתן לה כתובה, בלי עדים בכלל, אפילו אחד לא הגיע.
[Speaker D] והשאלה שלי היא על פרשת אישה סוטה. אם הבעל חושש שהיא זינתה, אז יש את כל הפרשה של אישה סוטה, לא סתם.
[הרב מיכאל אברהם] לא. הפרשה של אישה סוטה היא מפסידה את הכתובה והיא גם תמות אחרי זה. בשביל לגרש אותה צריך פרשה של אישה סוטה? אני יכול לגרש אותה גם בלי סיבה. אם אני חושש שהיא זינתה אני מגרש אותה, רק היא תקבל את הכתובה. רק אם אני אביא שני עדים שהיא זינתה היא מפסידה כתובתה. למה? כי אני בא לי לגרש אותה. עכשיו פה זה אפילו לא בא לי אלא פשוט אני אומר זה אסור עליי. מה אני אעשה? לשיטתי זה אסור. אתם רוצים להכריח אותו לעשות איסור? אין דבר כזה. מה זאת אומרת? טוב, הלאה. ההלכה השנייה: אמרה לו אשתו שזינת תחתיו ברצונה, היא עצמה באה והודתה. אין משגיחין בדבריה שמא עיניה נתנה באחר. היא רוצה להשתחרר ממנו, הוא לא נותן גט, אז היא מספרת לו סיפורים לא נכונים: אני זיניתי, כדי לאלץ אותו לגרש אותה. אז אין משגיחין בדבריה. מה זאת אומרת אין משגיחין בדבריה? אם הוא מאמין לה אז הוא יגרש אותה, אבל אם הוא לא מאמין לה לא מחייבים אותו להאמין. אבל איבדה כתובתה. למה? יש הודאת בעל דין. הודאת בעל דין. בממון הודאת בעל דין מחייבת. אם את מודה שזינית ולא מגיעה לך כתובה, אם הוא יגרש אותך לא תקבלי כתובה, כי את אמרת שזינית. הודאת בעל דין.
[Speaker D] שאלה: למה לא להגיד פה שאין אדם משים עצמו רשע? היא משמת עצמה כרשעית, למה אנחנו מקבלים בכלל את ההודעה?
[הרב מיכאל אברהם] אנחנו לא מקבלים שום דבר, אין משגיחין בדבריה, לא מקבלים שום דבר. אבל את הכתובה שלה היא פספסה. היא הודאת בעל דין, כן. ואם היה מאמינה וסומכת דעתו על דבריה, הרי זה חייב להוציאה לשיטתו. ואין בית דין כופים את האיש לגרש את אשתו בדבר מדברים אלו עד שיבואו שני עדים ויעידו שזינתה אשת זו בפניהם ברצונה, ואחר כך כופים אותו להוציא. בפחות משני עדים בית דין לא כופים אותו להוציא. יותר מזה, גם אם הוא יבוא ויגיד לבית דין: אני מאמין לה, אומר הרמב"ם, אנחנו לא נכפה את הבעל להוציא את האישה, שזה כבר כן שוויה. הרי הבנאדם אומר שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא. אני מודיע שהאישה הזאת אסורה עליי. אז לכאורה אתה לשיטתך חייב להוציא אותה. למה בית דין לא כופה אותך להתנהג לשיטתך? הרמב"ם טוען: אין כפיית בית דין. דין שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא זה התנהגות שלך, אבל אנחנו לא מכריחים אותך לפעול על פי זה. זה שיקול שלך. לעומת זאת בשולחן ערוך, הפניתי אתכם לשם, הסדר הפוך. הוא הפך את סדר ההלכות, ובזה ה"בני אהובה" העיר על זה. אומר, כתוב בשולחן ערוך, כתוב ככה בסעיף ו': הוא כותב, אין עדים שזינתה אלא היא אומרת שזינתה, זו הלכה שנייה ברמב"ם, נכון? אין חוששים לדבר זה לאוסרה. ואם היה מאמינה ודעתו סומכת על דבריה הרי זה חייב להוציאה, אבל אין כופין אותו להוציא. זה ההלכה השנייה ברמב"ם. אחרי זה הוא מביא בהלכה השנייה שלו הוא מביא את ההלכה הראשונה ברמב"ם. מי שראה שאשתו זינתה או שאמר לו אחד מקרוביו או מקרובותיה שהוא מאמינם וכולי, אז כמובן אם הוא מאמין אז הוא צריך להוציא אותה וכולי. כאן לא כתוב שלא כופים אותו. אז אומר ה"בני אהובה", "בני אהובה" זה רבי יונתן אייבשיץ, הפירוש שלו על הרמב"ם זה "בני אהובה", על השולחן ערוך זה "אורים ותומים". אז הוא כותב שהשולחן ערוך הפך את הסדר כדי להגיד לנו שבהלכה השנייה כן כופים. בהלכה הראשונה אם הוא מאמין לאישה שהודתה, הוא מאמין לאישה שהודתה, אז הוא חייב להוציאה אבל לא כופים אותו. אבל אם הוא ראה שהיא זינתה, או שאחד מהקרובים שנאמן עליו מאמין להם וסומכת דעתו עליהם, שם כן כופים אותו להוציא. זאת אומרת הטענה שלו זה שלפי השולחן ערוך על דין שויה כן כופים, לא כמו הרמב"ם. שאלה גדולה זה למה במקרה הראשון לא כופים. כן. השאלה למה במקרה הראשון לא כופים, שהיא אומרת שהיא זינתה. בסדר? לכאורה גם שמה זה שויה. אז אני לא יודע באמת מה ההבדל, אבל אם הוא צודק אז לפחות במקרה השני, יש לי השערה אני לא בטוח. אבל במקרה השני אנחנו רואים לשיטתו שכן כופים. ואז הוא טוען, מה?
[Speaker C] שיטתו של הרמב"ם?
[הרב מיכאל אברהם] לשיטתו של השולחן ערוך. לא. ברמב"ם אומר שלא כופים בכלל בכל המקרים האלה. בשולחן ערוך כתוב שכופים, רק על המקרה הראשון כשהיא עצמה מודה זה משום מה לא כופים. אבל באופן עקרוני על דין שויה כן כופים. מה שלא כופים שם זה שמא עיניה נתנה באחר או משהו כזה אני לא יודע יכול להיות שיש שמה איזה מקרה מיוחד. אבל אם מישהו בא ואומר לך ואתה מאמין לו במקרה הזה כן יכפו לפי השולחן ערוך, ולפי הרמב"ם לא יכפו. ואז הוא אומר שיש פה מחלוקת בשאלה אם כופים על דין שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא. וזה כמובן מוביל אותנו לשאלה למה. וההסבר הפשוט זה מה שהזכרתי קודם, הוויכוח בשאלה האם דין שויה יסודו בנדר או שזאת נאמנות. אם זאת נאמנות אז גם כופים. אבל אם זה רק נדר, טוב נדר אתה חייב לעשות אבל זה חשבון שלך אנחנו לא… השאלה למה לא כופים מדין כפייה על המצוות, אז זה עוד נאיר. אבל זה השלב שבו אנחנו עומדים. זאת אומרת כרגע אנחנו מגיעים להבנה של דין שויה, ואני כבר הזכרתי את שתי ההבנות בשו"ת מהר"י בסן ובקצות, זה שני הקטעים הראשונים שכבר הזכרתי אותם, בעצם מעלים את שתי ההבנות שאמרנו או נדר או נאמנות. ואמרתי שהקצות הזה בל"ד עושה את אותו דבר להודאת בעל דין. אז את הרקע כבר נתתי ואנחנו ניכנס לזה בפעם הבאה, אני כבר אשלח לכם גם פרנסה גם לסדר הבא. עוד קצת תוספת. אוקיי, אנחנו עוצרים כאן. תודה רבה. להתראות. שבת
[Speaker C] שלום. שבת שלום. שבת שלום.
[הרב מיכאל אברהם] להתראות. שבת שלום.