לנבוכי הדור – שיעור 9
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- פתיחה: מהדורה, רשמיות וצנזורה
- מעשה בראשית: פשט, משל, ומטאפורה
- הרמב״ם: מופת לקדמות וכפיפות הפסוקים לשכל
- הרמב״ם והרמב״ן בשורשים: דאורייתא, דרשות, ומהפכה ללא ראיות
- רציונליזם ואמפיריציזם: כפיית הסברה מול בדיקת העובדות
- דחיקת הלשון ודחיקת הסברה: כללים, מינונים, וקרי וכתיב
- הש״ך כדגם של ביטחון בסברה
- קדמות, ניסים, וגבולות הפרשנות
- הרב קוק: התפתחות ואבולוציה ללא ביטול יסודות התורה
- טענת “הזמן הארוך” ונשורת אבולוציונית: ביקורת על דמות האלוקים שבדמיון
- התפתחות כתוספת אהבה ורוממות: סיבות ומסובבים והכרת הפועל המחיה
- “מעט מזעיר” במעשה בראשית ותכלית מוסרית של הכתובים
- פרשנות הדרגתית לבראשית: המאורות, הרקיע, והכשרת העולם לנפש חיה
- תהליך ארוך כעדות לכוח Hashem: יעד, תכלית, וצליפה לטווח רחוק
סיכום
סקירה כללית
השיעור מפקפק ברשמיות מהדורה מסוימת ומציג אותה כחלק מתפיסה של צנזורה והאדרה בסגנון מוסדות “רשמיים”, ואז עובר לפרק ה’ שבו מיוחסת לרמב״ם העמדה שמעשה בראשית איננו כולו כפשוטו ושאם היה לו מופת לקדמות העולם היה מפרש את פסוקי הבריאה בדרך יצירתית כשם שפירש כתובי ההגשמה. השיעור מאפיין את הרמב״ם כרציונליסט קיצוני שכופה את הסברה על “העובדות”, משווה זאת לוויכוח רציונליזם–אמפיריציזם ולמחלוקת הרמב״ם והרמב״ן בשורש השני, ומפתח את ההבחנה בין דחיקת הלשון לדחיקת הסברה. מכאן נבחנת עמדת הרב קוק כלפי התפתחות ואבולוציה: נטען שאין בכך ביטול ליסודי התורה ושדווקא ההדרגתיות והתהליכים הארוכים מגלים חכמה, חסד ורחמים ומקרבים לידיעת האלוקים, תוך דימוי לבריאת העובר ולחשיפת “מעבדה” אלוקית בדומה לגמרא לעומת רמב״ם, עד כדי הצעת פרשנות לבריאת המאורות והשלבים בבראשית כמתארים הופעה הדרגתית ביחס לאדם.
פתיחה: מהדורה, רשמיות וצנזורה
יום חמישי, כ"ז חשוון תשע"א, רביעי בנובמבר 2010, שיעורו של הרב מיכאל אברהם בנבוכי הדור. השיעור קובע שלא נבדקה ההוצאה ושאין ידיעה מי עומד מאחוריה, ומציג נוסחי הקדמה בסגנון “חרדת קודש” ו“מכחולו של צדיק” כלא מהותיים וכדפוס של “ילדים”, צעירים ומבוגרים, שעושים זאת גם במקומות אחרים. השיעור מתאר תפיסה של צנזורה לספרים כמאפיין “בית הספר הזה”, טוען שהספר עבר צנזורות בהרבה מערכות, ומציב את העריכה של הרב הנזיר כאיסוף פתקים וארגון של אורות הקודש לעומת השמטת דברים מספר כתוב, תוך טענה שהשיטה היא שעושים צנזורה “כמו שחרדים עושים”.
מעשה בראשית: פשט, משל, ומטאפורה
הרמב״ם מובא ככותב שאין מעשה בראשית שבתורה כולו כפשוטו כי אם יש בו גם עומק משל, והדבר מוצג כעמדה עתיקה שאינה תגובת-נגד מודרנית בלבד למדע. השיעור מייחד הבחנה בין מטאפורות שהן עדיין בתוך פירוש הפשט לבין הוצאת תיאור מפשטו והפיכתו למשל, ומדגים זאת בהבדל בין “קול דמי אחיך צועקים אליך מן האדמה” כמטאפורה מובנת מאליה לבין פירוש הרמב״ם למלאכים שבאו לאברהם כראייה במראה הנבואה או בחלום. השיעור קובע שההבדל בין פשט ודרש אינו ההבדל בין פירוש מילולי ללא-מילולי, ושיש מצבים שבהם ה”פשט” עצמו כולל דימוי, לעומת מצבים שבהם מפרשים תיאור עובדתי לכאורה כמשל.
הרמב״ם: מופת לקדמות וכפיפות הפסוקים לשכל
הרמב״ם מובא כאומר שאם היה לו מופת על הקדמות היה מפרש כתובי החידוש כאותו צד שפירש כתובי ההגשמה, והדבר מנוסח כהעמדת השכל והסברה מעל הפסוקים באופן שמאפשר “לשחק” בפרשנות כדי להתאים לעקרונות הנכונים. השיעור מייחס לרמב״ם תפיסה פרשנית כללית שבה מה שנראה הגיוני חייב להיות נכון, והפסוקים והמקורות ניתנים לעיקום פרשני בהתאם. השיעור מוסיף שבמקום אחר הרמב״ם אומר שבריחתו מהקדמות איננה רק מפני תואר הפסוקים אלא מפני סתירת יסוד התורה שבה, משום שאין עם הקדמות נס ושינוי מנהג, ושכך היו מתבטלים יסודות הדת חלילה.
הרמב״ם והרמב״ן בשורשים: דאורייתא, דרשות, ומהפכה ללא ראיות
השיעור מתאר הבחנה עקבית בין הרמב״ם והרמב״ן דרך השורשים, ומביא את שורש שני שבו הרמב״ם כותב שהלכות הנלמדות מדרשות הן מדברי סופרים ולא דאורייתא, בעוד שמה שכתוב בפירוש או במסורת ברורה הוא דאורייתא. השיעור קובע שהרמב״ם מחולל “מהפכה” בעולם המושגים ההלכתי עם השלכות הלכתיות, אך “בלי בדל ראיה” ובלא ניסיון ליישב מדוע הוא הופך תמונה מקובלת ואף שאינה כפשט בחז״ל. השיעור מתאר את הרמב״ן כעורם קושיות מן הש״ס ומסוגיות ברמב״ם עצמו, ומציג את התקיפה הרמב״נית כהצבעה על אי-התאמה ל“עובדות” ולא כהפרכת ההיגיון, תוך שאלה על ספיקא בדין הנלמד מדרשה והאם הוא לחומרא או לקולא.
רציונליזם ואמפיריציזם: כפיית הסברה מול בדיקת העובדות
השיעור מציג ויכוח עתיק בין רציונליסטים לאמפיריציסטים, ומגדיר אמפיריציזם כתפיסה ששואבת מידע מתצפיות בלבד ורציונליזם כתפיסה שכופה את ההיגיון על המציאות ועושה אוקימתות כשהמציאות אינה מסתדרת. הדוגמה המרכזית היא המדע האריסטוטלי שלפיו גופים נופלים במהירות פרופורציונלית למשקלם מפני שזה “נשמע הגיוני”, מול ניסוי גלילאו שמראה אחרת. השיעור קובע שאין אמפיריציזם טהור ושמדובר בוויכוח מדומה, אך מאפיין את הרמב״ם כבעל אמון מלא בצורת חשיבתו שמאפשר לו להפוך פרשנויות כדי שהעובדות יתיישבו עם ההיגיון שלו, ומדגיש שרציונליזם ורציונליות אינם אותו דבר ושלהיות רציונליסט עלול להיות ניתוק מן העובדות.
דחיקת הלשון ודחיקת הסברה: כללים, מינונים, וקרי וכתיב
השיעור מציג את השאלה הישיבתית אם עדיף לדחוק בלשון או לדחוק בסברה, ומביא בשם הבית יוסף ביורה דעה את העדפת דחיקת הלשון כדי שתתאים לסברה, תוך ייחוס דומה גם למה שמובא בשם החזון אי״ש. השיעור מדגיש שאין כלל גורף ושמדובר במינונים, ושאין להפוך “לא” ל“כן” רק מפני סברה. השיעור נוגע בקרי וכתיב כשאלה אם מדובר במסורת או בסברת האדם, ומביא את דברי השפת אמת על “הוא עשהנו ולא אנחנו” והאפשרות של “לו אנחנו” דרך הקרי וכתיב, תוך שימוש בדוגמה כהמחשה למתח בין מסורת לפרשנות.
הש״ך כדגם של ביטחון בסברה
השיעור מתאר תכונה של הש״ך שלפיה כאשר ההיגיון מצביע כעמדת מיעוט, הוא עובר על ראשונים ומוכיח “באותות ובמופתים” שכולם סוברים כמוהו, תוך תיאור של “אונס” פרשני כדי לא להניח שראשונים טועים. השיעור מסביר זאת כשיקול פרשני שנובע מן ההנחה שאם דבר “בטוח נכון” לא ייתכן שהראשונים לא אמרו אותו, וקובע שהכול תלוי בשאלה עד כמה אדם משוכנע באמת בעמדתו.
קדמות, ניסים, וגבולות הפרשנות
השיעור מציג את קביעת הרמב״ם שקבלת הקדמות עוקרת אפשרות של נס ושינוי מנהג, ולכן סותרת יסודות אמונה. השיעור טוען ש“סתירת יסוד התורה” עצמה היא גם פרשנות, ומעלה אפשרות שאילו היה מופת לקדמות הרמב״ם היה מארגן גם את עקרונות התורה בהתאם, משום שגם מסורת ועקרונות הם “עובדות” שניתנות לפרשנות. השיעור מציב את שאלת העצירה של הפרשנות ואת השאלה מה נשאר “ביד” כאשר הכול ניתן לעיקום, וקושר זאת שוב למינונים ולרמת הביטחון בהכרעה.
הרב קוק: התפתחות ואבולוציה ללא ביטול יסודות התורה
השיעור מצטט את הרב קוק הקובע שדרכי הדרישות החדשות שטוענות בהתפתחות אינן מבטלות את יסודי התורה, ומיישם על אבולוציה את “כלי” הרמב״ם: בחינת התאמה לפרשנות הפסוקים ובחינת התאמה ליסודות התורה, כאשר עוצמת ההכרעה ההגיונית קובעת עד כמה מפעילים פרשנות יצירתית. השיעור קובע שלפי הרב קוק אין בהתפתחות סתירה ליסודות התורה ואף לא לתורף כתובי מעשה בראשית, ומציג זאת כמעבר מהשלב הפרשני לשלב ההכרעה אם התיאוריה נכונה או לא.
טענת “הזמן הארוך” ונשורת אבולוציונית: ביקורת על דמות האלוקים שבדמיון
השיעור מביא טענה של מערער שלפיה התפתחות במשך ריבבות שנים אינה מראה “יד השם” ושאם Hashem בורא מדוע לא יצאה הבריאה ברגע אחד, ומשווה זאת לטענות אתאיסטיות על “בזבזנות” ונשורת בתהליך האבולוציוני. השיעור קובע שטענות כאלה מפריכות לכל היותר את דמות האלוקים שבמחשבת הטוען ולא את עצם המסקנה על צורך בתבונה מכוונת, ומדמה זאת לטענה “אם יש שואה אין אלוקים” לעומת עמדה של ניתוק יחסים דיפלומטיים. השיעור מביא את האמירה על הרב קוק בהגיעו לירושלים על “המון יראת שמיים, אבל איזה שמיים הם יראים שמה?”, ומקשר זאת לטענה שיש אמונה שהיא ככפירה וכפירה שהיא כאמונה, ולרעיון של “גם אני כופר באלוקים כזה”.
התפתחות כתוספת אהבה ורוממות: סיבות ומסובבים והכרת הפועל המחיה
הרב קוק מובא כמשיב שדרכי ההתפתחות וההליכה של הדרגה בסדר המציאות אינן מרחיקות מדעת את האלוקים אלא מקרבות באהבה ורוממות נפש. הרב קוק מתאר שראיית דרכי הסיבות והמסובבים בסדר נפלא, חוכמה רבה, חסד ורחמים, מביאה להכרת הפועל המחיה את הכול שהוא אלוקים חיים “שלא יצא את תושייה וחסד ורחמים”. הרב קוק משווה בין התפתחות עולמות בריבבות שנים להתפתחות עובר במשך ירחים, ומביא פסוקים “נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאוד” ו“אשר עשיתי בסתר… גולמי ראו עיניך”.
“מעט מזעיר” במעשה בראשית ותכלית מוסרית של הכתובים
הרב קוק מובא כקובע שברור ליודעי תורה שלא נתבארו מעשי בראשית בתורה אלא מעט מזעיר, ומביא מדרש שלפיו “להגיד כוח מעשי בראשית לבשר ודם אי אפשר, לפיכך סתם הכתוב בראשית ברא אלוקים”. הרב קוק מצמצם את דיבור התורה למה שנוגע לכדור ארצינו, וגם זאת רק לפי תוכן המובן לצד המוסרי שנוגע להיישרת דרכי האדם בהליכותיו החיצוניות ורגשותיו הפנימיים. הרב קוק מתאר את ראשית סדר הבריאה של כדור הארץ כתוהו ובוהו, קיטורים רבים, מים וחושך, ותהליך זיכוך הדרגתי עד אפשרות ראיית המאורות.
פרשנות הדרגתית לבראשית: המאורות, הרקיע, והכשרת העולם לנפש חיה
הרב קוק מציג את המאורות כקיימים קודם, ותלייתם ביום הרביעי כתלויה בהצטללות האוויר המאפשרת ראייתם, כך שהבריאה מתוארת ביחס לכדור הארץ וליכולת ההכרה של אדם העומד עליו. הרב קוק מתאר שלבים של יצירת “רקיע”, התכנסות המים, התפתחות כוח הצמיחה, זיכוך האוויר עד “ראיית המאורות” הראויה, ורק לאחר מכן הכשרה לבריאת נפש חיה. הרב קוק מסדר את הופעת המעופפים והדגים בשלבים מוקדמים יותר, ואת בעלי החיים ההולכים על הארץ והאדם לאחר טהרת אוויר גדולה יותר, ומציג את ההדרגתיות כהכנה מתמדת לשלב הבא.
תהליך ארוך כעדות לכוח Hashem: יעד, תכלית, וצליפה לטווח רחוק
הרב קוק מובא כקובע שהתקופה הגדולה והדרכים ההולכים לאיטם מעידים על כוח Hashem בבואם לכלל תכלית נכונה. השיעור מפרש זאת כהאדרה של שליטה בחוקים בסיסיים שמולידים תוצאות מורכבות לאחר זמן רב, וכטענה שהדיוק לטווח רחוק מרשים יותר מן הבריאה המיידית. השיעור מסיים בציון: עד כאן שיעורו של הרב מיכאל אברהם, כ"ח חשוון תשע"א, רביעי לנובמבר אלפיים ותשע, שלו בנווה דור.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] יום חמישי כ"ז חשוון תשע"א, רביעי לנובמבר אלפיים ועשר, שיעורו של הרב מיכאל אברהם בנבוכי הדור.
[הרב מיכאל אברהם] תמונה הזאת ופוסטים טעימים שמוסיפים למעלה. סתם איזה זוטו אומר ששבת עומדת מחוץ לבית ששם יושבים.
[הרב מיכאל אברהם] פשוט סתם לא בדקתי אין לי מושג אבל זה נעשה באיזה שהוא מכון שיש שם הנחיה של אנשים יותר אגרסיביים לא לא
[הרב מיכאל אברהם] לא הוא אומר שזה ממש מתחיל ונגמר בזה. כלומר עד לא הגעתי לכל כך הרבה זמן הדימויים אם כן נכון לא נכון לעשות את זה הכל ילדים.
[הרב מיכאל אברהם] זאת דרכם בין אם הם צעירים ובין אם הם מבוגרים גם המבוגרים שביניהם עושים את אותו דבר רק שבמקרה פה לא עשו את זה אז בסדר.
[הרב מיכאל אברהם] לעומת זאת שכל מלאכת הקודש נעשתה בחרדת קודש וביראת כבוד עם שיקול דעת וכובד ראש ותחושת אחריות עצומה. אחריות שראויה למכחולו של צדיק. במספר מקומות הדברים נכתבו בכתב יד תורני מסודר רחב מקידושו של עולם והודפסו בעזרת השם כשהוא שלם ומאורגן. זה לא מסביר את מה שרשמי.
[הרב מיכאל אברהם] לא ברור ראינו את זה לא משנה זה לא מהותי הם עושים את זה כך או אחרת אם הם לא עשו את זה פה הם עשו את זה בספרים אחרים שלהם. הגישה הזאת שעושים צנזורה לספרים זאת גישה שמתועבת בספר הזה. ספרים של הרב קוק עברו צנזורה בהרבה מערכות.
[הרב מיכאל אברהם] אותם ערך הרב
[הרב מיכאל אברהם] הנזיר וגם הרב צבי יהודה וגם כל תלמידיהם. אלו אנשים שעושים. הרב הנזיר עשה עריכה. זה לא בדיוק אותו דבר. הוא ערך את הכל. בדיוק. כשאתה לוקח ספר שכבר כתוב ומשמיט ממנו דברים זה לא אותו דבר. הוא אסף פסקאות הרב הנזיר וארגן את אורות הקודש בצורה מסוימת אבל אצליהם זה זאת דרכם תמיד זאת אומרת עושים צנזורה וזה חלק מה כמו שחרדים עושים אותו דבר. לא משנה מי עשה את זה פה השאלה מה השיטה. טוב אנחנו בפרק ה'. שאין מעשה בראשית שבתורה כולו כפשוטו. כלומר לא כל מעשה בראשית בתורה הוא כפשוטו כי אם יש בו גם עומק משל. חלק מהעניין הוא גם משלים לא הכל הוא תיאור שפתי של דברים כהווייתם. וכבר כתב הרמב"ם שאין מעשה בראשית שבתורה כולו כפשוטו כי אם יש בו גם עומק משל כבר כתב הרמב"ם. זאת אומרת זה כבר הרמב"ם כתב את זה שמעשה בראשית הוא לא כפשוטו כולו. זאת גם לא נקודה מעניינת כי אנחנו בדרך כלל רגילים לזה שאנחנו היום בעמדת התגוננותנו אנחנו מסבירים טוב ספר בראשית הוא משל הוא לא מתאר את הדברים כפשוטם כי יש תוצאות מדעיות וצריך להסתדר איתן וכולי. מתברר שגם היו דברים יותר עתיקים לא נולדו היום למרות שגם שמה נדמה לי שהם עשו מסיבות די דומות. הרמב"ם מתייחס בעצם לתמונת העולם האריסטוטלית ומנסה להגן על המקרא כנגדה כי הוא תפס שזו שהיא אמת מחייבת. אז בעצם זה נעשה מסיבות דומות שעושים את זה גם היום.
[הרב מיכאל אברהם] השקפה השנייה בתורה מסבירה שגיאות במעשה בראשית והצרה על כורחך לא בא הכתוב לומר סדר המוקדמים.
[הרב מיכאל אברהם] כן כן לא אבל לגבי הסדר זה עניין אחד ולגבי השאלה היא בכלל התיאור הוא תיאור שפתי או משל זה לא בדיוק אותו דבר. אז להגיד שהסדר לא מתואר אין מוקדם ומאוחר בתורה זה נכון גם בחלקים אחרים של התורה.
[הרב מיכאל אברהם] כשצועקים אליי מן האדמה אי אפשר לפרש אותו כפשוטו.
[הרב מיכאל אברהם] אבל פה אנחנו לא מדברים על תיאור פשטני במובן של פירוש המילים. בסדר מטאפורות זה עדיין פירוש פשטי. כל ספר משתמש במטאפורות אבל זה ברור מאליו שמדובר פה במטאפורה. ויש מצבים שבהם הדבר מתואר כעובדה ואתה אומר לא זאת מטאפורה או זה משל. כמו שהרמב"ם אומר שהמלאכים שבאו לבקר את אברהם שמה בעצם זה היה רק במראה הנבואה או בחלום ולא כפשוטו זה הוצאה של דברים מפשטם. כשאתה קורא את הפרשה אין סיבה להניח שמדובר פה במטאפורה. וכשאתה קורא את המשפט קול דמי אחיך צועקים אליך מן האדמה אז ברור לכל אחד שאין הכוונה שהיו שם צעקות שאפשר היה לשמוע אותם באוזן. בסדר ברור שיש שמה אני לא מתכוון ברמה הזאת. גם ברור שההבדל בין פשט ודרש זה לא ההבדל בין פירוש מילולי ופירוש לא מילולי. על זה כבר עמדו רבים. הפירוש הפשטני. הכוונה מה שנראה כשקוראים את המילים, בלי שיקולים נוספים, אבל ברור שכן עם שיקולים שאתה מבין מה זאת מטאפורה ומהו תיאור עובדתי פשוט. זה נכנס כחלק מהפשט, זה ברור. פה יש נקודה אולי שאני אגיד עליה כמה משפטים, אולי עוד רגע. הוא ז"ל אמר, כן הרמב"ם, שאם היה לו מופת על הקדמות, היה מפרש כתבי החידוש כאותו צד שפירש כתבי ההגשמה. כן, זה כבר ראינו את הרמב"ם הזה, שאם היה לו איזה שהוא מופת, איזה שהוא עילות רציונלית להגיע למסקנה שהעולם הוא קדום, אז הוא היה מסתדר עם הפסוקים האלה של בריאת העולם, היה מפרש אותם באיזו שהיא דרך יצירתית כמו שהוא עשה לכתבי ההגשמה, שכתוב דברים שמגשימים את הקדוש ברוך הוא ומפרשים את זה על דרך המשל. אז בעצם הרמב"ם פה הולך לשיטתו שבסופו של דבר מה שקובע זה השכל והסברא וההיגיון. ואת הפסוקים תמיד אפשר לשחק איתם, אפשר לפרש אותם באופן שיתאים לעקרונות שאנחנו חושבים שהם נכונים. התפיסה הזאת של הרמב"ם היא תפיסה עקרונית אני חושב לא רק ביחס למקרא, זאת בכלל תפיסתו הפרשנית של הרמב"ם. אפשר לעשות חלוקה, דיברנו על זה כששלמדנו את השורשים באחד השיעורים הקודמים בהרחבה יותר. אז דיברנו שם על מאפיין מאוד, זאת אומרת הבחנה במאפיינים בין נגיד הרמב"ם והרמב"ן בצורה אני חושב די עקבית, שהרמב"ן משיג על השורשים של הרמב"ם ונוצרים ביניהם כל מיני ויכוחים. לדוגמה הרמב"ם בשורש השני כותב שכל ההלכות שנלמדות מדרשות הן הלכות מדברי סופרים, לא הלכות דאורייתא. רק דברים שכתובים בתורה בפירוש או דברים שיש עליהם מסורת ברורה, הם הלכות דאורייתא. דברים שהם יוצאים מדרשות זה דברים מדברי סופרים. ואז הוא עושה מהפכה שלמה בכל עולם המושגים ההלכתי, ויש לזה גם השלכות הלכתיות לדעתי, למרות שיש כאלה שאומרים שאין, אבל יש כמה ראיות ברורות שיש לזה גם השלכות הלכתיות. וכל זה הרמב"ם עושה בלי בדל ראיה. הוא לא מביא ראיה אחת לדבריו. אז בשורשים האחרים שהם שורשים בסך הכל יותר פשוטים הרמב"ם מביא הרבה ראיות. למה לא מונים מצוות דרבנן יש ראיות, למה לא מונים מצוות זמניות יש לו גם ראיות. הוא אומר למשל אם היית מונה את זה אז זה היה עולה לאלפים. אז דוגמה לשיקול שמוכיח שלא מונים מצוות דרבנן. בסדר? פה הוא לא מביא שום שיקול כזה. אגב, אותו פה שיקול דומה היה אפשר להביא פה, כל דבר שנלמד מדרשה היית מכניס למניין היה יוצא הרבה מאוד אולי. למרות שיכול להיות שחלק מהם זה פרטים בתוך מצוות שכבר מנויות, אני לא בטוח עד כמה זה היה מגדיל. בכל מקרה אבל כשקוראים את השורש השני אין בדל ראיה, כלום. הוא עושה שם מהפכה הלכתית, אנשים נופלים על הראש מרוב בהלה כשהם קוראים את מה שהוא כותב שמה. את הרמב"ם המחבר הזה חכו ממתקים וכולו מחמדים, וכל זה לא היה שווה בגלל השורש השני. שהוא הופך את כל ההלכה, את כל מה שמקובל, את ההבדלים בין דאורייתא לבין דרבנן, פשוט הכל הופך מן הקצה אל הקצה בלי שום ראיה. שמץ, כלום. הוא לא אומר שיש לו ראיה, אולי הייתה לו איזה שהיא ראיה, הוא לא אומר כלום, הוא לא טורח לתרץ את זה בכלל, להסביר, ליישב למה הוא הופך את כל התמונה של כולם והוא יודע הרי שהתמונה שכולם מחזיקים בה היא לא התמונה הזאת, כולל חז"ל. הפשט הפשוט בחז"ל הוא גם לא כזה. אז מה הוא עושה? ברור שמבחינת הרמב"ם אם זה הגיוני זה חייב להיות נכון. הרמב"ם זה העוקץ של הרציונליזם של הרמב"ם. זאת אומרת בהקשר נגיד להכרת המציאות יש ויכוח עתיק יומין בין רציונליסטים לאמפיריציסטים. אמפיריציסטים טוענים שאנחנו שואבים מידע אך ורק מתוך תצפיות. אנחנו לא כופים את צורות החשיבה שלנו על המציאות, אנחנו אמורים לשאוב מן המציאות את העובדות וככה לצבור מידע. בסדר, דיברנו על זה שנה שעברה קצת, עד כמה באמת זה ישים הדבר הזה, זה לא ישים כמובן, אבל זאת התפיסה העקרונית של האמפיריציזם. זאת אומרת שמידע לקוח אך ורק מתוך תצפית. רציונליזם אומר מה פתאום, מה שנראה לי בסברא מה שהוא הגיוני אני כופה אותו על המציאות. זאת אומרת אם המציאות לא מסתדרת עם זה אני אעשה במציאות אוקימתא. זאת אומרת אני, זה כמו הדוגמאות הבולטות ביותר זה כמובן המדע העתיק, המדע הלא אמפירי כן של אריסטו. שהוא החליט מסברא שנראה לו שהגופים נופלים לכדור הארץ במהירות שהיא פרופורציונלית למשקל שלהם. נשמע נורא הגיוני בסברא, לכן ברור שזה נכון. לא הייתה מעבדה נורא משוכללת כדי לעשות את הניסוי ולראות שזה לא נכון. פשוט תזרוק כמו שגלילאו עשה, תזרוק שני עצמים, אחד קל ואחד כבד מלמעלה, ותראה שנופלים באותה מהירות בדיוק. הוא לא טרח לעשות את הניסוי הזה. למה לא? כי זה היה ברור, זה נראה נורא הגיוני ולכן ברור שזה נכון. זאת אומרת, מה שנראה לי הגיוני חייב להיות גם נכון במציאות. זאת התפיסה הרציונליסטית. כמובן שיש לזה דרגות שונות, אני לא חושב שהיום מישהו נמצא במצב איפה שאריסטו עמד, שמין איזה תפיסה כזאת שבכלל הניסויים מיותרים, אנחנו נחשוב מה שאנחנו נחשוב וזאת הפיזיקה שלנו. אבל עדיין, יש עדיין ויכוחים במינונים יותר נמוכים, האם באמת אני אמור לכפות את העקרונות שבהם אני מאמין על המציאות, או שאני אמור להיות מין טבולה ראסה? מין אני אמור לבטל את עצמי לעובדות, אני אצפה בעובדות וככה אני אצבור את המידע. מה פתאום לקחת תבניות מחשבה שלי ולכפות אותן על המציאות? אז בשנה שעברה אני חושב שדיברנו על זה בצורה די רחבה על העניין הזה שאף אחת משתי הדרכים האלו לא עומדת לבד, זה ויכוח מדומה. אין דבר כזה באמת אמפיריציזם טהור. אף אחד לא מוציא את כל הידע שלו רק מתצפיות. מי שחושב שהוא עושה את זה הוא פשוט לא מבין מה הוא עושה. אין דבר כזה. אבל אני אומר ברמה העקרונית ישנן שתי תפיסות כאלה. אז רציונליזם זאת אותה תפיסה שמאמינה בזה שמה שהרציו אומר, מה שההיגיון שלי אומר, הוא בטוח נכון גם מבחינת העולם. יש איזושהי תחושה שיש איזושהי התאמה מובנית מאליה בין צורות החשיבה שלנו לבין איך שהעולם מתנהג. ואם צורת החשיבה שלי אומרת שזה נכון, אז ברור שזה גם יימצא נכון בתצפית, אין טעם לעשות את הניסוי בכלל. זה ברור, זה לא יכול להיות אחרת, כי זה הגיוני, זה חייב להיות ככה. זה רציונליזם. ואמפיריציזם אומר מה פתאום, התבניות מחשבה שלי הן תבניות מחשבה שלי, בוא נראה את העובדות. עכשיו בוויכוח בין הרמב"ם והרמב"ן בשורש השני, אז הרמב"ם קובע את הקביעה שלו, והרמב"ן עורם נגדו מאות קושיות. אני חושב שיש שם מאות קושיות בהשגות של הרמב"ן. כל רחבי הש"ס וסתירות ברמב"ם עצמו וכל מיני זה. מה שמשותף לכל הקושיות האלה זה שהרמב"ן לא תוקף את ההיגיון של הרמב"ם. הוא אומר העובדות, אתה לא מסתדר עם העובדות. פשוט תסתכל בש"ס ותראה מה נקרא דאורייתא ומה נקרא דרבנן. האם באמת ספיקו של הלכה, ספקה של הלכה שיוצאת מדרשה, זה לחומרא או לקולא? בוא נבדוק את העובדות. מה אכפת לי מה נראה לך הגיוני, מה לא נראה לך הגיוני? אתה לא יכול להחליף את הניסוי במה שנראה לך הגיוני. והרמב"ם אפשר לראות את זה בעוד שורשים. הרמב"ם באופן עקבי כופה את ההיגיון שלו על העובדות. הוא, יש לו אמון מלא בצורת החשיבה שלו. זאת אומרת, אם הוא חושב שזה נכון, אז שום עובדה לא תעמוד בפניו. הוא יעשה פרשנויות, הוא יהפוך את היקום. אבל בסופו של דבר הכל יסתדר עם ההיגיון שלו. ובמובן הזה אני חושב שיש פה איזה רציונליזם מאוד קיצוני. אגב רציונליזם ורציונליות כבר דיברנו על זה שזה לא אותו דבר. כן, זה לא מינוח מדויק. לא תמיד להיות רציונליסט פירושו להיות רציונלי. להפך, הרבה פעמים להיות רציונליסט זה לא כל כך להיות רציונלי. כי להיות רציונליסט במובן הזה זה להתנתק מן העובדות. ואנחנו מבינים שאדם רציונלי לא אמור להתנתק מהעובדות. צריך לבדוק את התזות שלו מול המציאות, לא סתם להחליט מה נכון וללכת עם זה. אז זה לא, הרבה פעמים מבלבלים בין שני הדברים, זה לא אותו דבר. בכל אופן, הרמב"ם באמת בתפיסת עולם מאוד מאוד רציונליסטית, גם כמו שראינו קודם, גם בפרשנות ההלכה והגמרא. ואותו דבר אנחנו רואים פה גם בפרשנות המקרא. גם ביחס לפרשנות המקרא הרמב"ם אומר תראו, אם היה לי מופת על קדמות, שום פסוק לא היה עומד בפני. הייתי הופך את כל הפסוקים שצריך. כי אם היה לי מופת אז זה בטוח נכון. מה אכפת לי מהעובדות. את העובדות אפשר להסתדר, נעשה פרשנות יצירתית והכל יהיה בסדר. זאת אומרת השכל עומד בצורה מוחלטת מעל העובדות. זאת אומרת את העובדות תמיד אפשר לפרש, אבל השכל הוא לא יזוז ממנו מילימטר. מה שנראה לו נכון זה מה שיהיה, זאת האמת, זהו, ואין בילתה. זאת אומרת יש פה תפיסה מאוד קיצונית של הרמב"ם, הוא הלך עם זה בכמה וכמה חזיתות, ופה זאת רק דוגמה אחת לזה, שהרמב"ם בגשמות או בקדמות כשהרמב"ם אומר, אם אני הייתי מגיע למסקנה שהעולם הוא קדום, אז הייתי מארגן את ספר בראשית מחדש. זה הכל. לא אתן לספר בראשית להפריע לי לתיאוריה. זה בעצם מה שהוא אמר. זאת אומרת זה לא יקרה, אני אעשה פרשנות יצירתית ואני אדאג לזה שזה יתאים למה שאני חושב. בסדר? עכשיו אני אגב לא אומר את זה בביקורת. יש פה איזה גישה אולי קיצונית מדי, אבל יש משהו, יש משהו שדווקא אני חושב מאוד מאוד נכון בעניין הזה. כי בסופו של דבר אין דבר כזה באמת להיצמד לעובדות באופן עירום. זאת אומרת תמיד אתה מביא איזה שהם עקרונות כשאתה ניגש לפרש משהו, אתה תמיד מצויד באיזשהם עקרונות, לפעמים הם קצת שקופים לך ואתה לא שם לב. אבל אבל אתה תמיד בא דרך איזה שהם משקפיים שיש לך. אז לפחות תהיה מודע לזה. לפחות תבדוק את המשקפיים, תראה אם זה באמת המשקפיים הנכונות מבחינתך, ואל תעשה את זה בצורה שהיא. מבלי משים. כי אם אתה חושב שאתה נצמד סתם לעובדות, אתה סתם טועה. אתה בעצם משתמש במשקפיים, רק אתה לא שם לב שאתה משתמש במשקפיים. לא תגיע לתוצאות טובות יותר. אז לפחות את המשקפיים תבדוק, תלבש את המשקפיים הכי טובות שיש. אי אפשר בלי משקפיים, אז לפחות תבדוק את המשקפיים בצורה הכי טובה שאתה יכול. אז יש פה משהו שהוא כן נכון, כמובן, ודאי, באיזה מינונים, עד כמה, כל דבר. אז פה כבר ההבדלים בין אנשים, עד כמה יש לך איזשהו אמון במה שאתה חושב שהוא בטוח נכון. המון אנשים קצת יותר סקפטיים או יותר זהירים. אבל עצם התפיסה אני לא חושב שהיא ראויה לביקורת אוטומטית. זאת אומרת, זה משהו שבהחלט יש בו ממש. עד איפה לקחת אותו, זאת כבר שאלה אחרת. יש הרבה פעמים מדברים על זה בישיבות, ככה אומרים. השאלה אם עדיף לדחוק בלשון או לדחוק בסברה. לומדים סוגיה מסוימת. בסדר, פשט הסוגיה אומר משהו אחד, שנשמע מאוד רחוק בסברה. אני יכול לפרש אותה באופן דחוק את הסוגיה, ושהיא תצא יותר מרווחת בסברה. זאת אומרת, יותר מתיישבת לי על הסברה. השאלה מה עדיף. עדיף לדחוק בלשון או עדיף לדחוק בסברה? אז יש בית יוסף ביורה דעה. הבית יוסף אומר שעדיף לדחוק בלשון בשביל שיתאים לסברה. ובשם החזון איש גם ידוע בעל פה, לא ראיתי מקום שזה כתוב. ותמיד אומרים את זה בשם החזון איש. אחרי זה מצאתי שיש בית יוסף כזה. אבל תמיד אומרים את זה בשם החזון איש, שעדיף לדחוק בלשון מאשר לא לדחוק בסברה.
[הרב מיכאל אברהם] כי לא בטוח שהם השתמשו בלשון כמו שאנחנו משתמשים. יכול להיות.
[הרב מיכאל אברהם] אבל מצד שני אתה לא יכול להתנתק לגמרי. ופה ברור הרי שהשאלה איך שאני מציב אותה זה לא נכון להציב אותה בכלל ככה. מה, זה איזשהו כלל גורף? עדיף לדחוק… כמה, השאלה כמה זה דחוק בלשון מול עד כמה זה מתנגש עם הסברה. אז זה תמיד שאלה של מינון. אתה לא תהפוך את הלשון על פיה, תפרש שכתוב "לא" תפרש שזה "כן" בעצם, כי זה לא מתאים לך לסברה. אף אחד לא טוען שצריך לעשות את זה. לכן ברור שמדובר פה באיזושהי הנחיה מאוד מאוד אמורפית, מאוד מאוד כללית. לתת יותר… כן, זאת אומרת לתת איזשהו משקל יותר לסברה, לא להתעלם מהסברה, לא לחשוב שאפשר להגיע לעובדות והסברה תבוא מהם. יש להתחשב גם בסברה.
[הרב מיכאל אברהם] ויש גם קרי וכתיב, לא? בהתחלה יש קרי וכתיב. אוקיי, בסדר. אבל זה לא אחד מהם.
[הרב מיכאל אברהם] לא, קרי וכתיב זה כבר שאלה מאיפה הוא בא. השאלה אם אתה עושה את זה מסברתך את הקרי וכתיב או שאולי זה חלק מהמסורת. לא, זה גדול. אם אתה עושה את זה מסברתך זה באמת בעייתי. אבל יכול להיות שזה חלק מהמסורת. המסורת שבעל פה אמר שיש פה קרי וכתיב. כן, "לא אנחנו" ו"לו אנחנו", כמו השפת אמת המפורסם. כן, הוא עשנו, איך זה?
[הרב מיכאל אברהם] "לו אנחנו" או "לא אנחנו"?
[הרב מיכאל אברהם] הוא עשנו ולו
[הרב מיכאל אברהם] אנחנו או לא אנחנו?
[הרב מיכאל אברהם] כן. אז הוא אומר "ולא אנחנו" שם קרי וכתיב, ב-ו' או ב-א'. השפת אמת אומר שאם לא אנחנו אז לו אנחנו. זאת אומרת אם אנחנו מבטלים את עצמנו, חסיד, כן? אם אנחנו מבטלים את עצמנו אז אנחנו שייכים לקדוש ברוך הוא. בסדר, אבל יש שם איזשהו קרי וכתיב שהוא באמת קרי וכתיב מהופך. "לא אנחנו" ו"לו…". טוב. בכל מקרה, אז מה שאני חוזר לפה, אז באמת התפיסה הרציונליסטית הזאת של הרמב"ם בסך הכל מה שהיא אומרת, עדיף בשפה הזאת עדיף לדחוק בלשון מאשר לדחוק בסברה. סוף כל דבר הסברה צריכה לקבוע. הכל צריך לעבור בכור המבחן ההגיוני. אתה לא יכול להגיד לי "תראה, אלה הן העובדות, תכפוף את ההיגיון שלך לעובדות". זה לא עובד. נכון שגם בצד השני צריך להיזהר. זה שאלה של מינונים. זה לא של… שאי אפשר ללכת עד הסוף עם העניין הזה. זה שאלות של מינונים ושל משקלים. טוב, אז זה ההקדמה לגבי התירוץ של הרמב"ם. אומנם במקום אחר אמר, שהוא הרביעי, שאין בריחתנו מהקדמות רק מפני תואר הפסוקים, כי אם מפני סתירת יסוד התורה שבה. שהרי אין עם הקדמות נס ושינוי מנהג. אם כן העמוד שיסודי הדת נשענים עליו היה בטל חלילה. כן? אז למה בכל זאת הוא מעקם את הפסוקים? כאילו, למה הוא לא מעקם את הפסוקים? הוא אומר הוא לא מוכן לקבל את הקדמות בגלל שהקדמות לא מתאימה ליסודי התורה באיזושהי צורה. ככה הרמב"ם אומר. עקרונית, אם זה היה לי על זה מופת, הייתי משנה את הפסוקים. הייתי מפרש את הפסוקים אחרת, אומר הרמב"ם. אבל על הקדמות לא רק שאין לי מופת עליה, אלא היא סותרת את העקרונות של התורה. אז שימו לב, מה זאת אומרת סותרת את העקרונות של התורה? סותרת את העקרונות של התורה זה בעצם גם סוג של פרשנות. בסדר, אבל אם זה הגיוני, אז גם את עקרונות התורה תפרש באופן יצירתי. כי גם עקרונות התורה זה סוג של מקורות, סוג של עובדות שבאים אלינו במסורת. לא רק הפסוקים עצמם. אז לעקרונות אי אפשר לעשות פרשנות יצירתית? ברור שמדובר פה במצב שאין לך הכרעה לטובת הקדמות. אם הייתה הכרעה לטובת הקדמות מבחינת מופת הגיוני… יכול להיות שגם את עקרונות התורה הרמב"ם היה מארגן בהתאם. כי גם שמה זה רק שאלה של עובדות שאפשר לפרש אותן. בסדר? לא רק הפסוקים הם עובדות, גם המסורת והעקרונות הם עובדות.
[הרב מיכאל אברהם] אז זה יצירתי? אז כל דבר אתה יכול לשנות, לא נשאר לך שום דבר ביד? אוקיי, יש כנראה דברים שאי אפשר.
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, זה בדיוק השאלה, איפה זה נעצר? זה ברור שעוד פעם זה מינונים. במקום שאתה תהיה משוכנע לחלוטין שהעיקרון הזה הוא נכון, אין דבר שיעמוד בפני זה. הכל ישתנה, כולל כל יסודות התורה. ברור שהשאלה עד כמה אתה באמת משוכנע שזה חייב להיות נכון. כי הרי גם אתם יודעים זה כמו הש"ך. הש"ך הרי יש לו איזה תכונה כזאת שאתה לומד את הסוגיה, אתה רואה שיש רוב גדול של הראשונים לצד אחד, ויש כמה ראשונים גם לצד שני. בא הש"ך, הוא מחליט שההיגיון כמו המיעוט, אז הוא עכשיו עובר על כל הראשונים ומוכיח באותות ובמופתים שכולם סוברים כמוהו, ללא יוצא מן הכלל. הוא אונס אותם, הוא עושה בהם מעשה סדום, ובסופו של דבר כולם יוצאים כמוהו. והוא עושה את זה באופן עקבי, תמיד ככה. ומה שעומד מאחורי זה זאת איזה שהיא תפיסה שאומרת שהרי הראשונים היו אנשים חכמים. אם יש דבר שהוא בטוח נכון, לא יכול להיות שהם לא אמרו את זה. לא יכול להיות שהם אמרו שגיאות או אמרו שטויות. אתם מבינים, זה סוג של שיקול שיש בו ממש. אם אתה באמת משוכנע, על שיטתך, לא משנה אם הש"ך באמת ובאמת משוכנע שזה חייב להיות נכון, אז זה באמת שיקול פרשני לגיטימי. כי הרי אם זה באמת כל כך ברור שזה נכון, איך זה יכול להיות שהראשונים לא שמו לב? אז על כורחנו צריך קצת לדחוק בלשונם ולהסביר שגם הם בעצם אומרים את זה, כי זה לא יכול להיות. לכן הכל תלוי בשאלה כמה אתה משוכנע. עכשיו, כמובן, הש"ך יש לו איזה תכונה כמו הרמב"ם בעצם בהקשר הזה, שהוא נורא נורא משוכנע שמה שהוא חושב זה ודאי נכון ולא יכול להיות אחרת. בסדר, זה כבר שאלה אישית. אבל ברגע שאתה באמת משוכנע בזה, זה באמת הגיוני לעשות את זה. זאת אומרת, ככל שאתה יותר משוכנע שזאת האמת וההיפך לא יכול להיות נכון, ברור שאתה תעשה מאמץ פרשני יותר מרחיק לכת כדי שהראשונים לא יגידו את זה, כי אתה לא רוצה להניח שהראשונים מדברים שטויות. בסדר?
[הרב מיכאל אברהם] אבל הרמב"ם עושה את זה עוד יותר חזק. הוא לא רק משוכנע במשהו, הוא מכחיש שמישהו אמר משהו אחר. הוא פשוט מכחיש שמישהו כתב את זה.
[הרב מיכאל אברהם] אה, הוא מטעה, הוא מכחיש את המציאות?
[הרב מיכאל אברהם] הוא פשוט מכחיש שמישהו כתב את זה. כמו הגמרא, הוא אומר רק למחוק את זה מהספר.
[הרב מיכאל אברהם] אז אם זה במכון הרציה היו מוחקים את זה.
[הרב מיכאל אברהם] מה קורה שמה? הרי אם הקדמות יש בה שינוי מנהגו,
[הרב מיכאל אברהם] דיברנו על זה כבר אלף פעם, שברגע שאתה אומר שהעולם הוא קדום, אז אתה עוקר את האפשרות לעשות ניסים ושינויים מנהגו של עולם. אז לא יכול להיות, הקדוש ברוך הוא לא יכול לעשות ניסים וכולי, לכן זה סותר את עקרונות האמונה. בסדר?
[הרב מיכאל אברהם] וזה הרמב"ם לא שולל את הקדמות?
[הרב מיכאל אברהם] כן, בגלל שזה סותר את עקרונות האמונה, יסודות האמונה. והנה מובן היטב שדרכי הדרישות החדשות שטוענות רק בהתפתחות, כאילו שאומרות שהעולם בעצם מתפתח, מה שהוא דיבר גם בפרק הקודם על האבולוציה, אין בהן ביטול כלל ליסודי התורה. כמו השיקול הזה שהרמב"ם בגללו דחה את הקדמות של אריסטו, שזה סותר את יסודי התורה. מבחינת הפסוקים אני לא סותר את זה, אבל זה סותר את יסודי התורה לכן אני דוחה את זה. אז אומר הרב קוק עכשיו, נעשה עכשיו צעד כפול. אז בוא נבדוק עכשיו את ההתפתחות, את האבולוציה, באותם כלים שהרמב"ם טיפל בהם. הוא לא הכיר עוד את העניין, אבל כמו שאמרנו כבר, הרב קוק מנסה לעדכן את מורה הנבוכים או ליישם את מורה הנבוכים ביחס למבוכות של הדור שלו. אז מה עושים? עכשיו צריך לבדוק שתי בדיקות. א', אם זה הגיוני, וב', אם זה סותר או לא סותר את הפסוקים, נכון? עכשיו, אם זה נורא הגיוני, אז גם אם זה סותר את הפסוקים אני אארגן אותם. בסדר? ככה הרמב"ם אומר לנו. בסדר? אבל אם זה לא חייב להיות נכון, אז אני כמובן לא אעקם את הפסוקים בשביל דבר שלא חייב להיות נכון. אז הרב קוק בעצם אומר ככה: אנחנו שלב ראשון אני בודק האם באמת זה בכלל יכול להתיישב עם הפסוקים. הוא אומר באופן עקרוני כן, אפשר לארגן את הפסוקים באופן שיתאים לאבולוציה, לכן בעצם זה נשאר להכרעת הסברה. אם נכריע שהאבולוציה היא נכונה, אז אנחנו נארגן את הפסוקים לפי הפרשנות שמתאימה לזה, ואם לא, אז לא. זאת אומרת, הוא משתמש ברמב"ם כדי לעבור מהשלב הפרשני לשלב ההגיוני. מבחינה פרשנית אפשר להסתדר כך או אחרת. ולכן עיושיו אנחנו צריכים לעבור לשאול את עצמנו האם זה נכון או לא נכון. ואז הוא אומר: זה לא ביטול ליסודי התורה, זאת אומרת אין פה סתירה לעקרונות התורה, מה שבקדמות היה, נכון? ולכן הרמב"ם לא קיבל את הקדמות, אבל פה אין בעיה. זה לא סותר את יסודות התורה זה שהעולם התפתח. וגם ואף לא לתור הכתובים של מעשה בראשית. וזה גם לא סותר את תאור הכתובים של מעשה בראשית. פה אפשר להתחיל להתלבט. מה זאת אומרת זה לא סותר? זה לא סותר במובן שאפשר לפרש את זה פרשנות יצירתית כדי שזה יתאים? או שזה באמת הפרשנות הפשוטה לפסוקי בראשית? טוב, לא ברור. כיוון שנתן את ההקדמה הזאת, שתי האפשרויות סבירות, זה לא משנה. אבל בהקדמה הוא אמר, בסדר, מקסימום נעשה קצת פרשנות יצירתית. אם יאמר הטוען, שכיוון שמתפתח למשל חומר הכדור במשך רבבות שנים, כן, הכדור זו הכדור הארץ. המציאות שלנו התפתחה במשך רבבות שנים. אם כן, אינו רואה כאן יד השם.
[הרב מיכאל אברהם] זאת הטענה של הטוען, של המערער. הוא אומר, כיוון שהתפתח רבבות שנים, אז זה לא יד השם, זה כנראה איזשהו תהליך טבעי. ועוד יטעון, האורך הזה למה? למה הקדוש ברוך הוא עושה את זה בתהליך כל כך ארוך אם באמת הוא עשה את זה? ולמה לא יצאה הבריאה ברגע אחד אל הפועל? אם כבר הקדוש ברוך הוא רוצה לברוא את העולם, וזה לא תהליך טבעי. תהליך טבעי, אז לפי הכללים הוא עובד, בסדר, כמה זמן שזה לוקח, זה לוקח. אבל אם הקדוש ברוך הוא החליט לברוא את העולם, משמע הוא צריך את כל האורך הזה? שיחליט, שיעשה ככה וגמרנו, וכל העסק הזה יעמוד. בשביל מה צריך את כל התהליך? אז כאן יש נקודה גם כן נקודה מתודולוגית שהיא מעניינת. היא עולה בכל מיני הקשרים. למשל, יש טענות דומות של אתאיסטים אבולוציוניים, שהם אומרים שיש הרבה נשורת בתהליך האבולוציה. כן, הרבה מאוד דברים שנוצרו לאורך התהליך האבולוציוני בעצם נשרו, נכחדו. הם היו שמן על גלגלי המהפכה, כן? זאת אומרת, הרבה מאוד דברים נכחדו כדי שהדברים המוצלחים יותר יתקדמו הלאה. נכון? אז התהליך נורא בזבזני. זה תהליך שהוא לא, מה? אוקיי, יכול להיות. אבל התהליך כאילו הוא נורא בזבזני. זאת אומרת, אם אתה רוצה לייצר אדם בסוף, בשביל מה אתה צריך להשמיד מיליוני יצורים בדרך כדי שבסוף ייצא אדם? אם אתה החלטת לעשות את זה ובכוחך הרי לעשות הכל, אז תברא ישר אדם. עכשיו, הטענה הזאת, צריך להבין מה היא אומרת. זאת טענה בעייתית. זאת טענה בעייתית בגלל שהרי נניח שבאמת מבחינת האבולוציה כן, אני מגיע למסקנה שהקדוש ברוך הוא קיים. לא שזה לא סותר, אמרתי באחת הפעמים הקודמות, אם אני לא טועה, זה היה, אני חושב שזה אפילו מוכיח. נדון בזה בהמשך. עכשיו יש לך פירכא חדשה. טוב, אם הקדוש ברוך הוא עשה את זה, אז למה הוא לא עשה את זה בבת אחת? מה שזה פורך, זה בסך הכל פורך, גם אם אתה צודק, זה בסך הכל פורך את תמונת האלוקים שאתה מחזיק בראש. אין לזה שום קשר לטיעון הבסיסי. אם הטיעון הבסיסי אומר שמבחינה סטטיסטית דבר כזה לא יכול להיעשות לבד, חייב להיות שיש פה איזושהי אינטליגנציה חיצונית שמנהלת או מארגנת או מכוונת את התהליך הזה. זה שיקול נקרא לו סטטיסטי, הגיוני, לא משנה איך שתקראו לזה. אז הגעתי למסקנה שיש ישות כזאת. עכשיו יש לך קושיה חדשה, הישות הזאת אבל לא עובדת בצורה הנכונה, סואו קולד, כן? כי יש פה המון נשורת. איך זה יכול להיות? אז אחת משתיים, או שזה לא באמת הצורה הנכונה, ואיך שזה נראה לך נכון אז מה? או שאולי זאת הצורה הנכונה אבל הוא החליט לעבוד בצורה לא נכונה מאיזושהי סיבה. מה אתה אחראי לאיך הוא עובד? אין לזה שום קשר. אתה לא יכול להסיק מכאן את המסקנה שאם ככה אין אינטליגנציה חיצונית. זה פשוט לא במישור הדיון הנכון. אתה בונה לעצמך איזה דמות, זה כמו להבדיל כמו אלה שאומרים בעקבות השואה הם פקרו. אם אתה אומר, תראה, יש שני סוגי טענות שעולות בהקשר הזה. אתה יכול להגיד אם יש שואה אין אלוקים. אבל אם יש שואה אין אלוקים, דבר כל כך מופרך, רק אלוקים יכול לעשות אותו, אני הייתי אומר. דבר כל כך מוזר, כל כך סותר את דרכו של עולם בעוצמות כאלה, זה חייב להיות משהו דווקא על-טבעי. להשאיר את העולם רק טבעי פחות מסביר את זה. זו טענה אחת. אבל מעבר לזה, זו טענה אחת. הטענה השנייה אומרת שאני מנתק את היחסים הדיפלומטיים איתו. יש אלוקים, אני לא יכול לדעת שום דבר, אבל אם זה מה שהוא עושה בעולם שלו אז אני אחזיר את השגריר, כן? זאת אומרת אני לא, אין לי שום עניין ביחסים דיפלומטיים איתו, ככה הגיב איזה חבר של קאנט. הטענה השנייה היא טענה קבילה. בסדר, אתה אלוקים כזה, אתה לא מוכן לעבוד, בסדר, החלטה של בן אדם. הטענה הראשונה היא טענה שטותית. היא טענה שטותית כי אתה מצייר דמות מסוימת של אלוקים, מחליט איך הוא צריך לעבוד, מגיע למסקנה שבעולם זה לא עובד, אז לכן אין אלוקים. לא, לכן האלוקים הוא לא מה שאתה ציירת. יש לו דרכי פעולה אחרות, אני לא יודע מה, אולי לא תמיד אנחנו מבינים אותן. אבל זה לא עובד בכלל במישור הנכון. כל אלה שמוכיחים באופנים דרך המוסר או דרך צורת התנהלות מסוימת בהקשר הזה האבולוציוני שאין אלוקים, הם כמובן מניחים במובלע איזושהי דמות מאוד מסוימת של האלוקים. כן, ברור, אז הם בסדר, אלוקים של הדתיים לא קיים, יש אלוקים אחר. כמו שהרב בקטע המפורסם הרי הוא אומר שהוא הגיע ל… סיפרתי לכם אולי פעם את העניין הזה? שאני סיפרתי לחבר שלי שהייתי בירוחם, אז אחד הר"מים שמה, הוא התעסק הרבה בגנזי הראי"ה, וסיפרתי לו שבבני ברק שגרתי שם קודם, אז אומרים תמיד שבמרכז הרב יש המון יראת שמיים, אבל לא ברור איזה שמיים יראים שמה. אז הוא אמר, כמעט נפל על הרצפה מרוב תמהון כששמע את זה, אמר לי: אתה יודע מה המקור של האמירה הזאת? הרב קוק. הרב קוק שהגיע לארץ, הוא ראה את היישוב הישן בירושלים. החרדים של היישוב הישן בירושלים. אמר: תראו, יש שמה המון יראת שמיים, אבל איזה שמיים הם יראים שמה? שמיים כל כך מצומצמים, שחורים, קודרים. איזה מן שמיים הם יראים שמה? זה עבר איזשהו עיבוד צורה ודמות, תהליך מאוד מעניין. אבל בכל אופן זה בדיוק אותה תפיסה. זאת אומרת, אתה מצייר לעצמך את השמיים בצורה מאוד מסוימת, ואז אתה אומר: טוב, אם זה לא מופיע אז אין שמיים. השמיים שאתה ציירת הם אינם, זה נכון. אבל למה אתה מחליט שאין שמיים? זה עוד פעם אותה, אגב זה קשור קצת למה שדיברנו קודם, לאותו רציונליזם שאומר שאם האלוקים צריך להיות כך, לא מעניינות אותי העובדות. אם אני חושב שזה האלוקים, אז זה האלוקים, נקודה. ואם הוא לא מופיע פה, "הופע נא מיד", כן, כמו שאמר המשורר. אם הוא לא מופיע פה, אז אין, אז אין אלוקים כזה. האמרה הזאת של הרב קוק מופיעה בגנזי…? כן, בטח, זה מופיע ב… אני יכול להגיד לך את המקור. זה מופיע בשמונה קבצים, נדמה לי שזה עוד פעם בצורה יותר מפורשת. אבל זה מופיע גם באחד ה… לא יודע, אני לא אתפס בזה… אני לא מומחה גדול בכתבי הרב קוק, אבל אני יכול לבדוק את זה. וזה אמירה מאוד… הוא… נדמה לי שבאותו קטע, באותו קטע שהוא מדבר על זה שיש אמונה שהיא ככפירה ויש כפירה שהיא כאמונה. שומע? שיש כאלה שכופרים, בגלל שהם מציירים את הקדוש ברוך הוא בצורה שלא תיתכן. אז הוא אומר: גם אני כופר באלוקים כזה. באלוקים הזה גם אני כופר. הקטע בטח מופיע בשמונה קבצים… בכל אופן זה עוד פעם, כל אלה זה דוגמאות לאנשים שמציירים את אלוקים באיזשהי צורה מאוד מוגדרת, ועכשיו הם ניגשים לשאלה האם הוא ישנו או איננו. האם זה מתאים לנו לעובדות או לא מתאים לנו לעובדות? לכאורה תפיסה אמפירית, בודקים אותו מול העובדות, זאת אומרת איך העולם מתנהג. אבל שימו לב עם מה הם מגיעים לבדוק את העובדות. הם מגיעים עם מערכת שלמה של הנחות יסוד מובלעות של מה צריך להיות האלוקים הזה כשהם בודקים אותו מול העובדות. אז כל אמפירי… וזה נכון לגבי כל אמפיריציזם. כל אמפיריציזם בסופו של דבר מניח כל מיני הנחות. לא תמיד אנחנו מודעים להן, אבל צריך להיות, להשתדל לפחות להיות מודע להן. אז גם פה הוא אומר שהקדוש ברוך הוא עושה תהליך כזה עם המון נשורת שלוקח המון שנים. לא סביר. אז כנראה שלא אלוקים עשה את זה. נכון שלא האלוקים שלך עשה את זה, אלא איזושהי תבונה אחרת, לא משנה כרגע. אבל הטיעון לטובת ההכרחיות שצריכה להיות איזושהי תבונה כזאת הוא לא קשור למה שאתה אומר עכשיו. צריכה להיות תבונה כזאת, ונכון, היא עובדת בצורה הזאת או בצורה שאתה חשבת. אז זה משהו אחר, מה זה קשור לקביעה העקרונית האם ישנה איזושהי תבונה… תכנון תבוני כזה או אין תכנון תבוני כזה? זה סותר את מה שכתוב בתורה ומעשה בראשית? לא, זה שסותר את התורה ואת מעשה בראשית, זה רק אומר שהתורה ומעשה בראשית לא נכונים, לא שאין אלוקים. שני דברים שונים. שמה זה בוודאי טענה, ואז תצטרך לראות האם באמצעות יצירתיות פרשנית אתה יכול בכל זאת לפתור את זה. זאת בוודאי טענה, ואם זה סותר את מה שהתורה מציגה כתכונותיו של הקדוש ברוך הוא, אז יש פה בעיה. מה זה בעיה? אז הוכחת בתוך הדיון הזה, הוכחת שהתורה לא נכונה. זהו. אני מדבר כרגע על הטענות היותר כלליות של הניאו-דרוויניסטים. ועוד, סליחה. על זה נשיב לו בטוב טעם ודעת, שדרכי ההתפתחות זה ההליכה של הדרגה בסדר המציאות, לא הרחיקו אותנו מעולם מדעת את האלוקים. כי אם, כי קירבנו אליו באהבה ורוממות נפש. שהרי אנו רואים דרכי הסיבות והמסובבים לעינינו, מעשים בכל יום. ומכל מקום כיוון שאנו רואים שעושים מעשיהם בסדר נפלא, בחוכמה רבה וחסד ורחמים גדולים, אנו מכירים את הפועל המחיֶה את הכל, שהוא אלוקים חיים, שלו עצה ותושייה וחסד ורחמים. בעצם מה שהוא אומר זה הטענה הזאת של למה באמת הקדוש ברוך הוא עושה את התהליך הזה כתהליך ארוך… פתאום זה שם. אז הוא אומר לא רק שזה לא קושיה, קודם אמרתי אפילו אם הקושיה הזאת היא קושיה אז מה, אז הוא אומר ש… אלוקים הוא לא האלוקים שאתה דימית לעצמך אותו, וזה הכל, זה אלוקים עם תכונות אחרות. אבל כאן הרב קוק אומר לא נכון, זה באמת כן התנהגות שהייתי מצפה מאלוקים לעשות. למה? בגלל שהדרך ההדרגתית הזאת שבה הוא חושף את ה, או מפתח או בורא, את המציאות, חושפת בפנינו את המעבדה שלו. אנחנו מתחילים, אנחנו רואים את דרכי הפעולה, את דרכי החשיבה. כן, הקדוש ברוך הוא מוריד הווה אמינות ומשאיר את המסקנות, כן, בתוך התהליך האבולוציוני אם נדבר עכשיו. זאת אומרת יש כל מיני הווה אמינות שנכחדות ונשארות המסקנות. עכשיו אנחנו כשאנחנו לומדים גמרא מאוד חשוב גם להבין את ההווה אמינא, נכון? אם לא מבינים טוב את ההווה אמינא אז גם לא מבינים מה באמת אומרת המסקנה. אז כשהקדוש ברוך הוא אם הקדוש ברוך הוא היה אומר לנו נגיד, אם היינו אומרים בהקשר התורני, אני לא בכדי עושה את ההשוואה הזאת, אם אנחנו בהקשר התורני היינו מקבלים מהר סיני את הרמב"ם, בהנחה שהרמב"ם תמיד צודק וזאת השיטה היחידה, לא, בטח חשבת. זה בסדר? היינו מקבלים את הרמב"ם מהר סיני, בסדר? למה הקדוש ברוך הוא לא נתן לנו את הרמב"ם? למה היינו צריכים לעבור כמה אלפי שנים עם משא ומתן וויכוחים ומחלוקות עד שנוצר לנו הרמב"ם שמסכם את הכל בצורה ברורה, השורה התחתונה מופיעה שם והכל בסדר? ככה הוא חשב לפחות. זה רחוק מלהיות ככה, אבל זה מה שהוא רצה. מה מה? הרמב"ם זה באמת שם שיבוש וקודקס? זה באמת לא, זה טעות פשוטה. לא, אני לא בטוח שבאמת צריך לקחת אותו עד שם, אבל לא משנה, באופן כללי למה באמת זה לא ניתן כך? זה לא ניתן כך בגלל שהקדוש ברוך הוא ועל זה ביקרו גם את הרמב"ם בצורה מאוד חריפה. אתה לא חושף אותנו למעבדה שלך. איך הגעת למסקנות האלו? כי ברגע שאנחנו לא מבינים איך הגעת למסקנות האלו אנחנו גם לא מבינים את המסקנות. אנחנו לא באמת מבינים את המסקנות כי המסקנות כשלעצמן הרי לא מכסות את כל המקרים. אני צריך להבין משתי סיבות אני לא מבין את העניין. מסיבה אחת שאני צריך לדמות מילתא למילתא, למצוא הלכה אחרת שלא כתובה ברמב"ם. אז אני צריך להבין מה ההיגיון מאחורי ההלכה הזאת כדי להבין האם הוא שייך בהלכה ההיא. אם אני לא מבין מה ההיגיון אני רק אני רואה את ההלכה, איך אני אעשה את זה? איך אני אעשה את זה? אנחנו יודעים הרי כמה היום חופרים מאחורי הרמב"ם כדי להבין מה עומד מאחורי ההלכות שהוא כתב. רק אז אפשר להבין מה קורה לפי שיטת הרמב"ם במקומות אחרים. אז זאת נקודה ראשונה והנקודה השנייה זה שהמטרה של התורה היא לא רק המסקנות, להפך, המסקנות הן אמצעי כדי להבין את דרך החשיבה. בסופו של דבר הרי כבר דיברנו על זה כבר, יש בהקשר של לימוד תורה שתי גישות עקרוניות. יש כאלה שמבינים את העיון כמכשיר כדי להגיע למסקנות ההלכתיות הנכונות. פשוט אתה רוצה לעיין בסוגיה להבין אותה כדי להגיע למסקנות ההלכתיות הנכונות כדי לדעת מה לעשות. כמובן זה מצייר את הלימוד כאיזשהו מכשיר נספח וזה אמצעי לברר מה אני צריך לעשות. בסדר? יש אחרים, וככה נדמה לי בעולם הישיבות הקלאסי לפחות ככה בדרך כלל תופסים את זה, שזה עובד הפוך. המטרה של ההלכה זה לשמש כור מבחן לסברות. אני צריך את המקרים ואת ההלכות כדי לבדוק עליהם את ההיפותזות שלי. יש לי איזושהי היפותזה עיונית, אני חושב שהגדר של הדין הוא גדר כזה. בוא נראה, יש לנו הלכה א', הלכה ב', הלכה ג', נראה אם זה עובד, אם זה באמת מתאים. אם זה מתאים מצוין, לא מתאים צריך לשפץ את התיאוריה, בדיוק כמו בעבודה מדעית. בסדר? עכשיו רק השאלה היא כמובן מה המטרה. אותו דבר אפשר לשאול ביחס למדע. גם ביחס למדע כששואלים איש מדע מה המטרה שלו, האם המטרה שלו לדעת מקסימום עובדות? וודאי שלא. זה לא איש מדע, זה לא באמת איש מדע אמיתי. איש מדע מטרתו לדעת כמה שיותר את התיאוריה, לא את העובדות. העובדות מבחינתו הן נקודות כור מבחן שבהן הוא דרכן הוא בוחן את התיאוריה. המטרה שלו היא להגיע לתיאוריה, לא לעובדות. אז לכן הטכנאי נגיד שייקח את הידע המדעי הוא יעשה בו יישום למטרות פרקטיות. הוא המטרה שלו באמת לדעת איך הדברים עובדים וליישם אותם. אז זה פשוט שתי צורות להתייחס לתהליך הזה. יכול להיות שגם הוא יעסוק במדע כל עוד לא יודעים את התוצאות האלו כי צריך להגיע לתוצאות האלו בלי זה לא נדע את העובדות. אבל מבחינתו המטרה היא העובדות והתיאוריה היא רק האמצעי כדי לדעת את כל העובדות או כמה שיותר עובדות שאפשר. אבל מבחינת איש מדע זה עובד הפוך. הוא יעשה את אותו תהליך אבל המטרה שלו היא מטרה הפוכה, הוא משתמש בעובדות כדי לבנות את התיאוריה. כן, המטרות, מה שאיינשטיין תמיד חלם לגלות את תורת השדה המאוחדת, כן, את המשוואה האחת שממנה יוצא הכל. מה אכפת לך ממשוואה אחת או שמונה עשרה משוואות? העיקר שכל העובדות מסתדרות, ואם זה שמונה עשרה משוואות אז מה? ברור זה המדע בתמציתו, זאת אומרת אתה אתה רוצה להגיע לתיאוריה הכי שלמה שיש, העובדות זה מכשיר, אתה בודק על העובדות איזה תיאוריה נכונה ואיזה תיאוריה לא נכונה. גם בתורה זה בדיוק ככה. גם בתורה אתה יכול לגשת לעובדות ההלכתיות. כמכשיר שבאמצעותו אתה בונה את התיאוריה, את ההבנה המטא-הלכתית, וזאת המטרה שלך, ואתה יכול להשתמש בהבנות שלך רק כדי להסיק עוד ועוד עובדות. אז להיות טכנאי או פוסק בהקשר ההלכתי, ולא מדען או למדן בהקשר ההלכתי. זה בדיוק פונקציות מקבילות. גם פה, כשהרב קוק בעצם מדבר על זה, אני חושב שמה שהוא אומר כאן זה שהקדוש ברוך הוא, אתם יודעים, יש הרי כתבו על זה רבים שיש עשרה מאמרות נברא העולם ויש עשרת הדיברות. עשר דיברות וזה עשרה מאמרות. עשרת הדיברות זה היסודות של התורה. הם כל ספרי המצוות הקדומים היו חוברו כאיזה שהם אזהרות סביב עשרת הדיברות, איך שהוא תלו את כל המצוות בעשרת הדיברות בצורה כזו או אחרת. ועשרה מאמרות זה כנראה היסודות שעליהם בנוי העולם הפיזי, איך שבראו את העולם. בסדר? אז הטענות הן שבעצם זה פונקציה די דומה. זה ביחס למדע או ביחס למציאות הפיזית וזה ביחס למציאות הרוחנית, לתורה. אלה עשרת היסודות של המציאות הרוחנית ואלה עשרת היסודות של המציאות הפיזית. בעצם יש פה איזה שהם שתי מערכות שהן מערכות מקבילות, ולכן בשתי המערכות האלה אנחנו פוגשים את אלה שמסתכלים במאמרות שזה התיאוריה כי הם העקרונות המופשטים כמכשיר לדעת את העובדות גם בהקשר המדעי וגם בהקשר התורני, ויש גם כאלה שאומרים הפוך אני משתמש בעובדות כדי להגיע אל התיאוריה, אל העקרונות המופשטים. זאת המטרה שלי. עכשיו הרב קוק פה מה שהוא כותב הוא מתייחס כמובן לבריאת העולם, לעשרה מאמרות, לא לעשרת הדיברות. מה שהוא אומר זה שכשהקדוש ברוך הוא חשף לפנינו את התהליך, פרס אותו, לא עשה אותו בבת אחת, לא נתן לנו רק את המסקנה, אלא נתן לנו גם את המשא ומתן, כתב לנו את הגמרא של הטבע, לא רק את הרמב"ם של הטבע. הוא פתח לפנינו את כל התהליכים, את צורות החשיבה, את ההווא אמינות שנדחו באבולוציה, שיש דברים שקמו ואחר כך נדחו כי הם לא עבדו, וכל מיני דברים מהסוג הזה, הוא חשף אותנו לצורות החשיבה שלו. ואם המטרה שלנו באמת היא להתחקות אחרי צורות החשיבה של הקדוש ברוך הוא, אז חסד עשה איתנו הקדוש ברוך הוא שפרס לפנינו את הציר הזה, זאת אומרת שהשאיר את זה על עשרות אלפי שנים או במקרה הזה אנחנו יודעים מיליארדי שנים. מיליארדי שנים ולא עשה את זה בבת אחת. לא עשה את זה בבת אחת מה היינו עושים עם זה? היינו מקבלים רמב"ם בהר סיני. היינו מקבלים את הרמב"ם. בתור מי שהיה נמצא בסוף? מה? איך תדע כי מי שנמצא בסוף ורואה את הכל? עכשיו מי שרואה, כל אחד עד כמה שהוא רואה. מה זאת אומרת? אין ברירה. כל אחד צריך להימצא באיזה שהוא שלב. כן, מהקופים לא רואים שום דבר למשל או לא יודע. אבל כל אחד עד כמה שהוא רואה, איפה שהוא נמצא הוא יכול לראות. אם אתה תהיה יותר מאוחר, תראה יותר, נכון? איזה פעמים שאנחנו יכולים ללמוד מה? אתה יכול ללמוד תמיד תהליכים, דברים שהתפתחו ונכחדו. נכון. אז יש פה איזה שהם דברים שעמדו לקרום עור וגידים ובסופו של דבר נכחדו. למה? אתה יכול לשאול את עצמך למה זה נכחד באמת, מה הרע ביצור הזה. אתה יכול לשאול את השאלה הזאת כמובן במישור המדעי, למה הוא לא החזיק מעמד. אתה יכול לשאול את זה גם במישור הרוחני למה באמת לא היצורים האלה נוצרו בסוף אלא היצורים האחרים? כנראה שהקדוש ברוך הוא רצה דווקא יצורים כאלה. וזה הלימוד בעצם. מה השיעור שאפשר להוציא? אפשר לנסות לחשוב. אני כרגע, זאת עבודה בפני עצמה, לא עשיתי את העבודה הזאת. אני רק אומר, אני מנסה להסביר את מה שהוא כותב פה. הוא בעצם טוען שכשהקדוש ברוך הוא חושף בפנינו את המעבדה שלו, את צורות החשיבה שלו, את ההווא אמינות שלו, אז זאת הדרך שלנו להבין איך הוא עובד. והמטרה בסופו של דבר, כמו שאמרתי קודם, זאת מטרה של מדען, לא של טכנאי. אנחנו רוצים לדעת מה התיאוריות, איך העקרונות המופשטים שעומדים מאחורי התופעות. זה מה שהרמב"ם כותב והיאך היא הדרך לאהבתו וליראתו? הנה הרמב"ם המפורסם, שיתבונן במעשיו המופלאים ויכיר מתוכם את מי שאמר והיה העולם. בסדר? אם אתה לא היית נחשף למעבדה שמאחורי הדברים האלה, אתה לא תוכל להכיר את דרכי הפעולה או את דרכי החשיבה של הקדוש ברוך הוא. אז דווקא הפריסה הזאת מאפשרת לנו יותר להכיר אותו. כמו שרבי חיים מוולוז'ין כותב בנפש החיים, שהוא הרי נפש החיים זה ספר שנתחבר כנגד החסידות, אז הוא אומר שהמטרה של הלימוד זה לא כמו שהחסידים אומרים שהלימוד הוא אמצעי לדבקות, הלימוד הוא הדבקות עצמה. זה הלימוד זאת הדבקות. מה פירוש ללמוד זאת הדבקות? אז גם בעל התניא כותב אותו דבר או מאוד דומה, הוא אומר שמה שכשאתה לומד שור שנגח את הפרה, אז אתה לא באמת לומד את זה כדי לדעת שיבוא לפניך איזה שהוא מקרה שתדע כמה הוא צריך לשלם, אלא הקדוש ברוך הוא שתל איזה שהוא… והקדוש ברוך הוא מכניס צורות חשיבה שלו כביכול לתוך איזה מציאות של שוורים, פרות, ודינים, והלכות, ושפיר ושליא, וכל מיני דברים נורא נורא פרוזאיים כאלה. למה? המטרה היא לא הדברים. המטרה היא הרעיונות, צורות החשיבה. בגלל שבסופו של דבר זאת הדבקות בקדוש ברוך הוא. אי אפשר להידבק בו הרי, הוא מופשט. מה אתה יכול לעשות? אם הדברים שלו מלובשים בתוך עולם מושגים שקרוב לעולם המושגים שלנו, אתה יכול לתפוס אותם. ויש לך איזה שהיא נקודת אחיזה. וזאת דבקות בקדוש ברוך הוא. כך כותב גם בעל התניא, גם הרמח"ל כותבים אותו, כולם כותבים אותו דבר בעניין הזה. זאת אומרת ההגעה לעקרונות המופשטים היא בעצם סוג של הידבקות בקדוש ברוך הוא. וכדי שנוכל להגיע לעקרונות המופשטים, אגב בשני המקומות, גם העקרונות המופשטים המדעיים, כמו שהרמב"ם כותב, וגם העקרונות המופשטים התורניים שעושים את זה בהקשר הלמדני. בשני המקומות האלה צריך למדנות. בשני המקומות האלה המטרה היא העקרונות המופשטים, ובשני המקומות האלה העקרונות המופשטים זה איזשהו סוג של אחיזה באלוהות, או בצורת החשיבה או הרצון האלוהי. וההבדל בין התורה לבין הפיזיקה בהקשר הזה שהתורה זה הרצון האלוהי והפיזיקה זה פשוט צורת הפעולה האלוהית, זו השפעה. התורה אומרת מה הקדוש ברוך הוא מצפה מאיתנו, מה הוא מצווה עלינו, מה הוא רוצה מאיתנו. שמה אנחנו בודקים נורמות, לא עובדות. במדע אנחנו בודקים עובדות. עובדות זה איך הקדוש ברוך הוא מנהל את העניין, לא מה הוא מצפה מאיתנו. אבל שניהם זה בעצם איזה שהם מאפיינים של הקדוש ברוך הוא שאנחנו מצליחים לחשוף, ובמובן הזה אנחנו מצליחים גם להידבק בו. ויש את זה למשל הרבה הרבה מדברים על התחושות הקדושה, רליגיוזיות, שמלוות את העיסוק המדעי. הרי אפילו אתאיסטים גדולים אמרו שהם אחוזים התפעלות דתית מול הטבע, כשהם עומדים מול הטבע או מול חוקי הטבע, מול המורכבות, מול המורכבות של הטבע. כי יש פה באמת משהו כשמגיעים דווקא לחוקים הכלליים ולא באוסף הפרטי, אלא דווקא החוקים הכלליים יש משהו שאתה מרגיש אתה באמת מתקרב לאיזה שהוא סוג של רוח של הדברים. אתה מתחיל להבין מה מניע את כל התופעות שכל אדם רואה. אם אתה מבין את החוקים הכלליים אז אתה בעצם עולה לאיזה שהוא רוחניות. עכשיו, הם מכחישים את העובדה שזה בעצם סוג של מפגש עם הקדוש ברוך הוא, אז קוראים לזה תחושות רליגיוזיות, לא משנה. אבל בעצם ברור שיש פה איזה שהוא סוג של מפגש עם הקדוש ברוך הוא. דוקינס מאריך להוכיח שאיינשטיין היה אתאיסט, לא שזה משנה משהו, מה זה משנה מה הוא היה, אתאיסט או לא? הרי זה אד הומינם כזה, שמה שאיינשטיין חשב כנראה שזה בטוח היה נכון. אבל הטענה שלו היא שהוא היה אתאיסט בכלל, זה רק תחושות התפעלות כאלה. אבל אני חושב שזה לא מתמצה בתחושות התפעלות, אתה יכול להתפעל מהרבה דברים, יש פה משהו יותר עמוק מזה. לא משנה אפילו אם איינשטיין עצמו אם הייתי שואל אותו מה הוא היה עונה, זה לא חשוב, אני מנתח את התופעה. התופעה של עמידה מול דבר שלם, מורכב, מתאים, כוללני, שכמה חוקים פשוטים יוצרים מציאות כל כך מורכבת וכל כך מתוחכמת וכל כך מקושרת, זה מעמיד אותך מול הקדוש ברוך הוא. אתה לא קורא לו הקדוש ברוך הוא אם אתה אתאיסט, זה לא חשוב, אבל אתה תופס משהו ממנו. זאת אומרת יש פה משהו שדווקא בזכות החשיפה למעבדה של הקדוש ברוך הוא אנחנו מצליחים איכשהו להיפגש איתו. החשיפה, שנייה אחת, החשיפה לגמרא בניגוד לרמב"ם זה איזשהו סוג של פגישה הרבה יותר עמוקה עם הקדוש ברוך הוא מאשר חשיפה לרמב"ם, כי שם אנחנו רואים איך העסק מתנהל, איך, מה ההוא אמינא, מה המסקנה, למה זה מתחיל, איך חשבו? אנחנו יכולים עכשיו לאמץ את דרכי החשיבה האלה בעצמנו ולהפנים אותם לתוכנו, חתיכות קדוש ברוך הוא כביכול נכנסות לתוכנו. אם זה פסק הלכה של הרמב"ם אז זה איזושהי הנחתה מלמעלה, אני לא יכול להפנים, לא יכול להזדהות, לא יכול כלום, אני אעשה מה שכתוב כי אני אקיים את מה שהקדוש ברוך הוא אומר. אין לי את היכולת להידבק בו, זה מה שנמנע ממני כשאני לא חשוף למעבדה אלא רק לתוצאות. וזה מה שהתכוונו חכמים ב, כמו שנמנו וגמרו שגדול תלמוד שמביא לידי מעשה. למה פה זה ככה? תלמוד גדול או מעשה גדול? ונמנו וגמרו שתלמוד גדול שמביא לידי מעשה. אם זה באמת שמביא לידי הכרת הקדוש ברוך הוא אז בסדר, אבל לא זה מה שנאמר בגמרא. אתה מרים לי להנחתה בגלל שאני הוצאתי את זה משם, ממה שאמרתי. הגמרא שמה אומרת גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. אז שאלו כל מיני שואלים, אם הוא מביא לידי מעשה אז מי גדול, התלמוד או המעשה? המעשה הוא המטרה והתלמוד הוא האמצעי, נכון? אז מה זה גדול תלמוד. לא יכול להגיד שגדול תלמוד למה, כי הוא משמש אמצעי למעשה. אז מי יותר גדול, האמצעי או המטרה? לא, זה שניהם. מה? גדול תלמוד שמביא לידי מעשה, כי אתה לוקח את שניהם. אם אתה רק מעשה, אין לך תלמוד. אם אתה עושה תלמוד, המעשה יהיה לך תמיד בפנים. לא, זה לא אומר שהתלמוד יותר גדול. זה אומר שהתלמוד יותר מועיל, כי הוא מביא לך גם את המעשה. אבל כשאתה בודק מה יותר גדול כשלעצמו, התלמוד או המעשה, אני לא חושב שאתה יכול להסיק מכאן שהתלמוד יותר גדול. פתחת ברמב"ם מהגמרא, פתחת פה תגיע לרמב"ם. והרמב"ם לא… לא, אני מסכים. מבחינה תועלתית אתה צודק. אבל מי שיותר… כשאתה רוצה לשאול מי יותר גדול, אז אתה צריך לבדוק את התלמוד כשלעצמו, אם הוא רק אמצעי למעשה אתה לא יכול להגיד שהוא יותר גדול. לא גדול בסקופ, גדול במעלה. לא, זהו, לא במעלה. לא, צריך להגיד תלמוד קודם, לא תלמוד גדול. תלמוד גדול זה לא אומר שהוא קודם. תלמוד גדול זה אומר שהעיסוק בתלמוד יותר… תלמוד תורה כנגד כולם. הוא יותר גדול מאשר העיסוק במעשה. זה לא זה. לא קודם. אבל אני חושב שמה שכתוב שם זה באמת משהו אחר. מה שכתוב שמה זה לא שהתלמוד גדול בגלל שהוא מביא לידי מעשה. אלא אתה שאלת אם תלמוד גדול או מעשה גדול. אתה הנחת איזושהי הנחה שתלמוד עומד שם ומעשה עומד פה והשאלה מי יותר גדול. והתשובה היא טעית בהצבת השאלה. מה שגדול זה שרשרת של תלמוד שמביא לידי מעשה. זה מה שגדול. כי כשהצבת את השאלה או תלמוד או מעשה, פשוט יש לך טעות מושגית בהצבת השאלה. גם מה זה אומר תלמוד גדול שמביא לידי מעשה? ברור שאם כל השרשרת היא חשובה ולא רק המעשה, אז התלמוד הוא לא אמצעי. כי אחרת המעשה היה גדול ותלמוד כמובן נחוץ כי בלי זה לא היית יודע מה לעשות. אבל לא, אומרים לך שכל השרשרת הזאת זאת המטרה. ומה עומד מאחורי זה? מה שעומד מאחורי זה, זה שהמטרה של הלימוד היא לא לדעת מה לעשות. אלא המטרה של הלימוד היא לחבר את מה שאני עושה עם רעיונות מופשטים. זו המטרה של לימוד. עכשיו בתורתנו כשאני לומד אני מגיע לרעיונות מופשטים. עכשיו פילוסופים גם לומדים רעיונות מופשטים. אבל אצלם זה לא מיתרגם לדברים שהם עושים בידיים. הם לא… זה לא בא לידי ביטוי ביומיום. אחד הדברים שאגב בעיניי הכי… הכי לא יודע… הכי תופסים אותי בהקשר התורני זה הנקודה הזאת שאתה יכול לצאת מאיזושהי סברה מופשטת לחלוטין על מהות הזמן, לא יודע ממש מה שאתה רוצה, וזה אומר לך מחר בבוקר מאיזה צד לתפור ת'ציציות או לא יודע מה. כלומר אתה מחבר את העולם המופשט לחלוטין, הפילוסופי, תלוי עד איפה אתה מפליג עם הלימוד שלך, אבל את העולם הלגמרי מופשט הזה וזה בא לידי ביטוי בפכים קטנים, במעשה שלך. זה כל הזמן אתה מחבר מה שאתה עושה פה למטה, זה מזין רעיונות… הכל ניזון מרעיונות למעלה. החיבור הזה בין שמיים לארץ זו המטרה של הלימוד. וזה בדיוק הדבקות בקדוש ברוך הוא. הדבקות בקדוש ברוך הוא זה להתחבר עם מה שלמעלה. הלמטה מתחבר עם מה שלמעלה. יש שיטות לימוד, אולי אלו לא שיטות גדולות, מי שלומד שולחן ערוך, לומד בית יוסף… לא, אמרתי לך קודם שהישיבות הקלאסיות זאת התפיסה שלהם. זה ברור. הרב עובדיה לא יסכים איתך על מה שאתה אומר עכשיו. אמרתי שיש לי כמה ראיות, בוא נראה מה הוא יגיד עליהן, אבל ראיות הלכתיות בסופו של דבר. אבל הרב עובדיה כנראה לא תופס ככה. הרב עובדיה כן חושב שבסופו של דבר המעשה הוא המטרה והלימוד הוא רק אמצעי כדי לברר מהו המעשה. ממילא הוא גם פחות מושקע בכל הפלפולים, כן, של האשכנזים. בסדר, זו תפיסה אחרת. אני כרגע מציג תפיסה שלי, אני לא אחראי… אני אומר עוד פעם, יש לי ראיות, אני חושב שהוא טועה, אבל בטח שיש ודאי שיש כאלה גישות, זה ברור. טוב, ראיה אחת אני אביא לך. יש כמה. נשים פטורות מתלמוד תורה. נכון? כתוב נשים פטורות מתלמוד תורה, אבל הן מברכות ברכות התורה. למה הן מברכות ברכות התורה? אז כתוב בגלל שהן צריכות ללמוד את מה שהן מקיימות, נכון? אז הן מברכות ברכות התורה. זאת אומרת ללמוד את מה שאני צריך לדעת כדי לעשות, זה נקרא פטור מתלמוד תורה. נכון? כי אישה פטורה מתלמוד תורה, אבל היא חייבת ללמוד את מה שהיא צריכה כדי לקיים. וזה נקרא פטור מתלמוד תורה. אז מה זה תלמוד תורה? רגע, וגם היא מברכת… לא, אדרבה, היא פטורה ממצוות תלמוד תורה, היא נכנסת לברכה כי גם היא שייכת בתורה. זה ההסבר שם. אבל היא עדיין, אף אחד לא מתווכח שהיא פטורה ממצוות תלמוד תורה. זאת מצווה שלא שייכת בנשים. לא מחויבת בנשים, לא שלא שייכת בנשים. לא חייבות. נו, אבל ללמוד, אם כל תלמוד תורה זה ללמוד כדי לדעת מה לעשות, אז במה שונה אישה מגבר? אז למה… אז למה זה נקרא שהיא פטורה מתלמוד תורה? זה שללמוד בשביל לעשות זה לא תלמוד תורה. תלמוד תורה זה לעשות בשביל ללמוד. לא ללמוד בשביל לעשות. כן, כי כיוונו אליו דהא בה דרוממות נפש, שהרי אנו רואים דרכי הסיבות והמסובבים לעינינו נעשים בכל יום, ומכל מקום כיוון שאנו רואים שעושים מעשיהם בסדר נפלא ובחכמה רבה וחסד ורחמים גדולים, אנו מכירים את הפועל המחיה את הכל שהוא אלוהים חיים שלא עזב תושייה חסד ורחמים. מה בין, הוא עובר הלאה, מה בין התפתחות כדורי הכוכבים והעולמות לפי גודלם ברבבות שנים להתפתחות העובר במעי אמו במשך ירחים? אתה צריך להגיע לאבולוציה בשביל לשאול את השאלה הזאת? כבר לפני אלפי שנים הבינו שעובר לוקח לו כמה חודשים להתפתח. שבעה או תשעה, פעם היה גם הריונות יותר קצרים. אבל ברור שזה לא נעשה מיד. אתה לא צריך בשביל זה את האבולוציה. השאלה הזאת לא הייתה אמורה לעלות, זה מה שאומר הרב קוק פה. השאלה הזאת לא הייתה אמורה לעלות רק בגלל שאנחנו מצאנו את האבולוציה. תהליכים הדרגתיים היו מאז ומעולם. אם הקדוש ברוך הוא רוצה ליצור עובר שיעשה אותו ככה, למה הוא צריך עכשיו שבעה חודשים או תשעה חודשים למשוך אותו ברחם של אמא שלו? אתה רואה שהקדוש ברוך הוא עובד בתהליכים הדרגתיים, וזאת לא שאלה שהייתה אמורה לעלות רק היום, זאת שאלה שאפשר היה לשאול אותה כבר מזמן. זה לא אומר שיש תשובה, אבל אני אומר השאלה עצמה היא לא שאלה חדשה, ולכן אין פה מה להתרגש יותר מדי מהאבולוציה בהקשר הזה. ובכל זאת אנו מכירים כי נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד וגומר, אשר עשיתי בסתר רוקמתי בתחתיות ארץ, גולמי ראו עיניך ועל ספרך כולם ייכתבו. טוב, פה אתם רואים את נפלאות מעשיך וכל מה שהוא אומר למעלה, שאנחנו רואים בעצם את המעבדה של הקדוש ברוך הוא איך שהעובר מתרקם. אם הוא היה יוצא בבת אחת לא היית רואה שיש איזה מורכבות יש לתהליך הזה, עד כמה הוא מגוון, עד כמה הוא מחושב, עד כמה קורים דברים שבאמת צריכים לקרות. אם הכל היה קורה בבת אחת אז מה לא היית רואה שום דבר. אז יש פה משהו, איזשהו סוג של פגישה עם דרכי ההתנהלות של הקדוש ברוך הוא. ומכל שכן אם נמנה סדרי ההתפתחות שעלו בהם החלקים האורגניים מעת היותם ליסודות פשוטים עד בואם למצב אדם שלם חי ומשכיל, גם צדיק וישר ורב כוח ועוז. כן, אז אם בעובר אחד שלוקח לו תשעה חודשים להתרקם יש את כל המופלאות הזאת, אז בכלל בהתרקמותו של מין האדם בכלל, מתחילת האבולוציה נגיד, כן, עד היום, אז ודאי וודאי. והנה תקופה גדולה והדרכים הולכים לאיטם והן הן שיעידו לנו על כוח השם בבואם לכלל תכלית נכונה. כאן הוא חוזר לדבר שהוא אמר גם בפרק הקודם. הוא אומר ככל שהתהליך יותר ארוך זה מעיד אני חושב בצורה יותר חזקה על עוצמתו של הקדוש ברוך הוא, לא יותר חלשה. כי ככל שאתה יכול באמצעים שאתה מטיל פה על העולם הזה ארבעה חוקי פיזיקה בסיסיים, ומכאן ואילך צא לדרך בתוך הכללים האלה. ומה אתה רואה? שיש מפץ גדול בהתחלה, סתם כדורון חומר קטן מתפוצץ, ואחרי כמה מיליארדים של שנים פתאום יש בני אדם, בעלי חיים, צפרדעים, אני לא יודע מה, כל מיני, לא יאומן כי יסופר. זה משהו שפשוט בלתי נתפס. מה יותר מרשים? זה? או שמישהו היה עושה ככה והיה עושה עולם מיד? עולם כמו שהוא. בעיניי הצד הראשון יותר מרשים. שאדם שמצליח עם ארבעה חוקים פשוטים לתת למערכת להתנהל לבד ולהגיע למה שהיא מגיעה זה אומר שיש לו שליטה מוחלטת במערכת. מה שהוא רוצה הוא עושה. הוא יקבע שלושה חוקים, ארבעה חוקים פשוטים, ואתה תיקח חתיכת פלסטלינה ותצא ממנה פיל. זה מביא לידי ביטוי שליטה הרבה יותר חזקה מאשר בריאה כזאת של פיל ישר. הוא עשה אותה טוב אתה קוסם, אני לא יודע. פה יש איזשהו ביטוי לשליטה מוחלטת בחוקי הטבע, אתה יכול לקבוע חוקיות, אתה יכול לגרום לטבע לעשות מה שאתה מחליט שהוא יעשה. מה שאתה מחליט, אתה קובע את החוקים, הטבע מתנהל בפנים בתהליכים שהם כאילו אקראיים, דיברנו על זה בפעמים הקודמות, הם כאילו אקראיים אבל בעצם הכל מתנהל עם החוקים הבסיסיים של הפיזיקה ופתאום יוצאים כל מיני יצורים שאתה לא מעלה בדעתך איך הם יצאו. אז יש פה משהו ככל שזה מכוון, זה מישהו שמדייק בחץ כשהוא יורה למרחק של אלפיים מטר, הוא כמובן הרבה יותר מדויק מאשר מישהו שמדייק כשהוא יורה ממרחק מאה מטר. כי מבחינת הטעות הזוויתית כשאתה עושה את אותה טעות זוויתית במרחק אלפיים מטר אז אתה תפספס פספוס אדיר. זאת אומרת אם אתה קולע אל המטרה בטווח רחוק אתה צלף יותר גדול מאשר אם אתה קולע אל המטרה בטווח קרוב, נכון זה דבר פשוט. אוקיי, גם פה אותו דבר. הקדוש ברוך הוא בעצם ירה את החץ הזה עשרים מיליארד שנה לפני שהוא הגיע ליעדו. ועוד לא הגיע אבל לא משנה, בינתיים. בסדר? עשרים מיליארד שנה לפני שהוא הגיע ליעדו. זה צלף יותר גדול מאשר מי שיורה במקום ומיד נוצר מה שהוא רוצה. יש פה איזשהו ביטוי לשליטה הרבה יותר מוחלטת. בכל מה שקורה, בחוקים, במציאות כולה. זה מה שהוא אומר, שכל התקופה הגדולה והדרכים הולכים מאיתם הן הן שיעידו לנו על כוח השם בבואם לכלל תכלית נכונה, כשהחץ פוגע בסוף במטרה, אחרי כל הדרך הארוכה הזאת. והנה זה פשוט אצל כל יודעי תורה כי לא נתבארו מעשי בראשית בתורה כי אם מעט מזער. ואמרו ז"ל במדרש, להגיד כוח מעשי בראשית לבשר ודם אי אפשר. לפיכך סתם הכתוב, בראשית ברא אלוקים, בלי לפרט. ויסוד הדבר שלא דיברה תורה כי אם במה שנוגע לכדור ארצנו. כל היקום נברא, ובתורה מה שמתואר זה כדור הארץ. אז הוא אומר שבמילים בראשית ברא אלוקים מקופל איזשהו תהליך מאוד מאוד ארוך עוד לפני שנוצרת המציאות שנוגעת אלינו שאנחנו מכירים היום, שבעלי חיים ועשבים ואדם וכל מיני דברים מן הסוג הזה. ויש עוד תהליכים מאוד מאוד ארוכים קודם. זה הכל מקופל בבראשית ברא אלוקים. כן, אגב זה כבר כתוב בחז"ל, כן, שזה לכן התורה התחילה מבראשית מב', כן, שיש לפני זה עוד את הא', שאותה לא אומרים. אז יש איזשהו תהליך מאוד מאוד ארוך שבכלל לא מופיע. האר"י ז"ל אפילו שם שנתות על הציר, זאת אומרת ממתי התורה מתחילה ועד איפה בכלל לא מוזכר בתורה, זה עולמות התוהו, דורות של תוהו וכולי שהם בכלל לפני המילים בראשית ברא אלוקים ברווח שלפני. ויסוד הדבר שלא דיברה תורה כי אם במה שנוגע לכדור ארצנו, וגם זה רק לפי התוכן שיובן הצד המוסרי שנוגע להיישרת דרכי האדם בהליכותיו החיצוניות ורגשותיו הפנימיות וכו'. אז אומר הרב קוק ככה, כל מה שמתואר בתורה זה א' רק מה שנוגע אלינו. לא מתואר דברים שלא נוגעים אלינו. דבר שני, גם מה שנוגע אלינו לא מתואר הכל, אלא מתוך מה שנוגע אלינו או מה ששייך לעולם שלנו מתואר רק מה שיכול ליישר את הדרכים שלנו לפי הצדק והיושר וכולי. ושוב פעם הרב קוק כמובן הדגש שלו וזה אנחנו נראה גם בהמשך הפרק, הדגש שלו הוא יותר על המוסר מאשר על האמת, על הרצון ולא על השכל, דיברנו על זה מול הרמב"ם, שהרמב"ם מעמיד את השכל במרכז והרב קוק מעמיד את הרצון במרכז. גם פה אנחנו נראה את זה לכל אורך הדרך, הרב קוק כל הזמן הולך עם ב' שזה בא ללמד אותנו את הרצון האלוקי ולא רק את השכל מה שהסברתי קודם עם האבולוציה שהיא מתארת את צורת ההתנהלות האלוקית זה השכל, אבל הוא חוזר למה שנוגע להיישרת הדרכים שלנו זאת אומרת למוסר האלוקי, לרצון, למה שהוא מצפה מאיתנו. וכשנעמוד על סדר הבריאה של הכדור הארצי שלנו, מקום שהתחילה התורה לספר, משם התורה מתחילה מה שנוגע אלינו שנוגע להיישרת דרכינו, נמצא שהיה בלא סדר. כן, היה בהתחלה תוהו ובוהו, בסדר, לא מסודר. ומרוב הקיטורים זה האדים העבים והלחים היה מלא מים וחושך. והצעד הראשון היה, פה מדבר באיזושהי שפה שאני לא יודע עד כמה אפשר לתאם אותה עם המדע המודרני, אבל זה לא חשוב, לראות את המתודולוגיה שלו. והצעד הראשון היה שנטהרו קצת האדים עד שהיה קצת אור שולט, אבל לא היה בהיר כל כך האוויר עד שיהיה נראה ממנו גוף המאורות. שימו לב, זאת אומרת המאורות כבר היו. כשכתוב שביום הרביעי נתלו המאורות או שהקדוש ברוך הוא ברא את האור, מהרב קוק זה לא קשור בכלל המאורות כבר היו הרבה קודם. אבל מבחינתנו, הרי הכל מסתכל מבחינתנו, מבחינתנו כל עוד לא ראינו אותם הם לא היו. רק כשהאוויר הצטלל קצת ואפשר היה לראות את המאורות שמתחבאים מאחוריו, זה מבחינתנו נקרא בריאת המאורות. מה שהוא עושה פה בעצם זה סוג של פרשנות יצירתית שהוא הבטיח קודם לעשות. הוא בעצם אומר אני אעשה עכשיו פרשנות לפרשיית הבריאה שיתאם את זה עם מה שאומרים אנשי האבולוציה או המפץ הגדול, המפץ הגדול עוד לא היה אז אבל לא משנה, התיאוריות החדשות. אבל בסדר, אז השמש כבר הייתה קודם וגם הירח היה קודם והנה התורה אומרת שזה נברא. נברא הכוונה כיוון שהכל מתואר רק מבחינתנו, רק מה שנוגע אלינו, אז גם הבריאה הזאת מתוארת רק מבחינת העיניים שלנו. כשהאוויר הצטלל אז פתאום רואים את השמש ואת הירח וזה נקרא שהקדוש ברוך הוא תלה אותם בשמיים. תלה אותם בשמיים אין הכוונה שעכשיו הוא יצר אותם אלא עכשיו זה נהיה בשמיים שלנו מבחינתנו, הכל ביחס אלינו. ואז הוא ממשיך, אם כן רק האור נברא לגבי כדורנו ועצם המאורות אינם נחשבים לברואים מצדו, זה כבר היה קודם, שאילו היה אדם עומד עליו לא היה מכיר כלל שישנם מאורות במציאות. אז נכון שהיו מאורות אבל אני במציאות לא יכול לראות אותם. בסדר? אמנם בוקר וערב, אולי זה האור ששבת של פרשו סו, אמנם בוקר וערב היה על כל פנים מסביב הכדור. איך היה בוקר וערב מסיבוב הכדור אם לא ראו עוד את האור? אז למה סיבוב הכדור עושה פה בוקר וערב? למה? לא, לא משנה. למה אתה הולך להעמיק בטענה הזאת שהתורה היא… לא, לא, אני מבחינתי זה לא חשוב, אני לא הולך בכלל לבדוק את התזות האלה, אם הם באמת מתאימות ואם זה פרשנות נכונה או לא. מבחינתי מה שמעניין זה פשוט איך הוא עושה את זה. או מה הוא עושה, מה הנחות המטודולוגיות שלו. זה לא חשוב לי רגע הפרטים, אם זה כן מתאים, לא מתאים, אם זה בא להסביר ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. כן, כן, ברור. מה שהרמב"ם אומר פה, לא שלא ראו את האור, הזמן עבר. הזמן עבר כי הכדור מסתובב. ואם הכדור לא היה מסתובב אז הזמן לא היה עובר. אם יש פה איזה סוג של תפיסה כזאת שאומרת שהזמן זה הסיבוב של גרמי השמיים. מה? מה אתה מחפש? לא הבנתי. שהעולם נברא בשישה ימים. מה הוא צריך לחפש? לא, אז הוא אמר בהתחלה, הוא גם אומר שזה רק השערות וכולי. הוא מדגיש את זה גם קודם. אבל הוא אומר בוא אני אראה לך למשל שגם עם ההתאמה, כל ההתאמה של האבולוציה אפשר לקרוא ביום הראשון. אם הקדוש ברוך הוא ברא ביום השישי בן אדם, שלד של דינוזאור קשה לו לברוא אפילו שהוא בכלל לא היה קיים? כן, טוב, בסדר, זה כבר באמת אמונה אחרת. אם נניח שהיה אפשר להוכיח, ארכיאולוגים היו מוכיחים שהעולם נברא בשישה ימים והכל וכולי, אז היית מאמין לכל האמונה הדתית הזאת? כן. אבל תמיד היה תמיד וטוב ורע, לא יודע. בחירה הייתה נשארת. בחירה יש גם כשהאמת היא ברורה, אני חושב. זה מה שליבוביץ אמר, אתה יודע, אחרי מעמד הר סיני הם עשו את חטא העגל. זאת אומרת, יודעים את האמת, זה לא משנה בחירה. אנשים חוטאים גם כשיודעים את האמת. בקיצור, מה הבעיה לברוא את כל ההתאמות? לא, בסדר, זה כבר שאלה אחרת, השאלה עד כמה זה סביר. אני קצת מסופק עד כמה זה סביר שהקדוש ברוך הוא בורא בפנים כל מיני דינוזאורים בתוך האדמה. לא יודע. אולי הוא רצה לצחוק עלינו. בסדר, לא, אני לא יכול להוכיח שלא. אבל מה שאני אומר זה ששוב פעם אנחנו מפספסים פה את הנקודה. הרב קוק לא מנסה באמת להציע מודל אמיתי. הוא מנסה ללמד אותנו מתודולוגיה, לא רק שאני קורא אותו ככה, גם הוא המטרה שלו היא זאת. הוא לא באמת התכוון שזה פירוש הפסוקים, אני בטוח שלא. הוא גם נותן את ההקדמות שאומרות את זה. הוא רק אומר, בוא אני אראה לך שאין לך מה להתרגש בכלל. אני יכול בפרשנות לעשות מה שאתה רוצה. בוא אני אראה לך עכשיו שהכל מתאים לאבולוציה. כתרגיל מחשבתי שאומר לך אל תתרגש מהקושיות האלה, זה לא רלוונטי. לכן הוא גם הקדים את כל ההקדמות, אחרת הוא היה ישר מתחיל כמו אבי עזר. אתה מבין? הנה בוא תשמע, בוא אני אסביר לך שכל האבולוציה בעצם טמונה בדילוגי אותיות בספר בראשית. וזהו, הכל בסדר. הוא לא אומר את זה. הוא מתחיל עם מלא התנצלויות, הוא מתחיל עם כל מיני התנצלויות. הוא אומר תשמעו, בעצם זה רק השערה קודם כל, זה לא תורה. דבר שני, היום אומרים כך, מחר יגידו כך, אבל לא משנה. דבר שני, גם אם זה היה נכון, עם הפסוקים תמיד אפשר להסתדר. נכון? בואו נראה. משפט של הרב קוק שכל התיאוריה של האבולוציה אין לנו שום צורך להכחיש אותה, כיוון שהיא מסתדרת עם כל מיני פסוקים מהתורה ומהרמב"ם, ועל כל פנים אין זה עיקר התורה. כן, כן, נכון. נו, אז זהו, זה חלק מאותה הקדמה. הוא רוצה להראות שעם פרשנות בסך הכל אפשר לסדר כמעט מה שאנחנו רוצים. זה רק שאלה של עד כמה אתה יצירתי. והוא נותן לנו דוגמה להראות את זה וזה הכל. אני לא חושב שהוא מתכוון להציע פירוש שהוא באמת עומד מאחוריו. לא נראה לי שגם הוא מתכוון לזה. אני ודאי לא קורא את זה ככה, אבל לא נראה לי שגם הוא התכוון. הוא מנסה ללמד אותנו מתודולוגיה. הוא אומר לנו, תראו אתם מוטרדים? השתכנעתם מהאבולוציה? אתם נורא מוטרדים מהסתירה לתורה? בוא אני אלך איתכם, בוא נדבר לשיטתכם. אני אומר, אני לא יודע בכלל, זה לא מטריד אותי. אני אישית אגב, אני מדבר עליי אישית, כל הסוגיה של השאלות האלה באמת לא מטרידה אותי בכלל. ברמה כזאת שאני יכול באלף צורות להמציא כל מיני הסברים כאלה והסברים אחרים. זה לא יכריע לשום מקום. אני לא יודע אם אחד ההסברים האלה הוא נכון, אם בכלל אחד מהם נכון. אבל בגלל שיש כל כך הרבה אפשרויות, אז השאלות האלה כבר לא רלוונטיות. אז מה זה מעניין? לא נגיע לשום מסקנה עם השאלות האלה. אני חושב שזה מה שהוא רוצה להראות פה. הוא רוצה להראות פה שהוא יכול לסדר מה שאתה רוצה. לכן עזוב אותי מהשאלות האלה, זה בעצם מה שהוא אומר פה. ואז הוא ממשיך ואומר, אומנם בוקר וערב היה על כל פנים מסיבוב הכדור, ואחרי זה בא האוויר לציור הראוי להיקרא בשם רקיע. כן? האוויר הצטלל, כמו שאמר למעלה. אף על פי שהלחות היה רב מאוד למעלה מחוג האוויר המורגש בראייה, אילו היה אדם עומד אז עליו. כן, זאת אומרת, בקיצור, יש עדיין היו מסכים שהאדם לא ראה את מה שקורה למעלה. רקיע לח שהיה לח ואחר כך התייבש. כן, לא משנה. אני רק אומר שהוא אומר שזה היה תהליך הדרגתי. זאת אומרת, עדיין היו מסכים. זה משהו הדרגתי. בסדר? ואחר כך התכנסות מימי הארץ. התכנסות מימי הארץ למקום אחד והתפתחות הכוח של הצמיחה. ואחר כך זיכוך האוויר עד למידה זו של ראיית המאורות יפה באופן הראוי. זה תליית המאורות ברקיע. כבר היה אור קודם. זה האור של היום הראשון שהקדוש ברוך הוא ברא את האור ואת החושך, אבל הוא תלה את המאורות ברקיע ביום הרביעי. ומה הכוונה? האוויר כבר הצטלל עד כדי כך, אתם יודעים כמו עיוורים. עיוור, יש רמות עיוורון שונות, לפעמים הוא יכול רק לראות אור וחושך, הוא לא רואה את מקור האור בצורה ברורה. אם הוא פחות עיוור, זאת אומרת יש לו ראייה טובה יותר הוא כבר יכול לראות שיש פה מקור. אז גם פה, ככל שהאוויר יותר מצטלל, אז קודם רק ראינו שהיה אור, ועכשיו אנחנו כבר רואים שיש בעצם מאורות תלויים ברקיע. בסדר? תליית המאורות באופן הראוי גם כן להתפתחות שכלית של האדם, לאדם לחקור אל סיבוביהם. עכשיו אפשר כבר להשיג לראות שהם מסתובבים גם הכוכבים. מה? לא, אבל זה הגיע למדרגה שאדם כבר אם היה שם אדם הוא כבר היה יכול לעמוד על סיבוביהם, ורק אז נעשה האוויר מוכשר לנפש חיה, בדיוק זה מה שהוא מראה פה. יש את ההכנות, הכל הכנות לקראת הבריאה. מוכשר לנפש חיה ונבראו בעלי חיים המעופפים ביום הרביעי והחמישי, אחרי שכל העסק הזה כבר היה מוכן, עכשיו אפשר היה לברוא בעלי חיים המעופפים שפורחים במקום שהאוויר דק, ודגים שאינם צריכים לטהרת האוויר כל כך כי זה עדיין לא היה מושלם. מי עוד לא נברא? האדם ביום השישי כי האדם צריך כנראה אוויר יותר טהור מאשר בעלי חיים. נכון? ואחר כך כשנטהר האוויר ביותר, ראוי היה ליציאת בעלי חיים ההולכים על הארץ והאדם. זאת אומרת מה שהוא מנסה להראות פה זה א' להגיד אל תבואו בשאלות, אני יכול ליישב מה שאתה רוצה, וב' הוא מציע לנו גם דגם. בואו תראו שאני יכול להראות לכם שהדברים שנכתבו שמה הם משל שיכול ללמד אותנו דברים על רצון השם, על דרכי ההתנהלות שלו, על זה שהוא מכין דברים באופן שמתאים לצעד הבא. הוא חושב מראש על הפרוצדורה מה הוא הולך לעשות ומכין את התהליך כל הזמן לקראת הצעד הבא. מכאן גם אנחנו אמורים כמובן לדעת איך לנהל את ענייננו. טוב, בהמשך אנחנו כבר נמשיך פעם הבאה. עד כאן שיעורו של הרב מיכאל אברהם, כ"ב חשוון תשע"א, רביעי לנובמבר אלפיים ותשע, שלום בנבכי הדור.