לקראת פסח – שיעור 4
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- מבנה המצוות בליל הסדר
- מרור בזמן שאין קורבן
- המשנה הפותחת של פרק עשירי ותוספות על עני
- הרמב״ם והגרי״ז: מצוות הסבה כמצווה עצמאית
- משל התכלת בציצית והמשמעות של “לא מעכב”
- תוספות על חזרה לשתות כשלא הסב והסתעפות בכוס שלישית
- הרא״ש: הסבה כפרט מעכב במצה ובכוסות
- קריאת הגרי״ז בלשון “יצא” מול פשט הרא״ש
- “ידי יין / ידי חירות / ידי ארבע כוסות” בסוגיית ארבע כוסות
- נשים והסבה: “אישה אצל בעלה” והרמ״א וראבי״ה
- “זכר לחירות” מול “דרך חירות” ושני אספקטים בליל הסדר
- עורך הסדר, השומעים, והסבר חדש לרמ״א ולדיני עני
- פופולריות ליל הסדר והצורך במשמעות עכשווית
- משמעות הזיכרון: “זכר עמלק” כהווה של העבר
סיכום
סקירה כללית
השיעור מציג את עיקרי מצוות ליל הסדר ואת המשמעות העקרונית שלהן, כשהדגש הוא על מצוות דאורייתא של סיפור יציאת מצרים ואכילת מצה לצד מצוות דרבנן כמו ארבע כוסות, מרור ושאר המנהגים, ועל ההסבה כמצווה “רוחבית” שמלווה את קיום הלילה. השיעור בוחן מחלוקות יסוד בהגדרת חובת ההסבה: האם היא מצווה עצמאית או פרט מעכב בקיום מצה וארבע כוסות, ומה נפקא מינה למעשה כאשר אכל או שתה בלי הסבה. בהמשך נידונים דיני נשים והטעם למנהג שאינן מסיבות, תוך ניסיון להסביר את לשון הרמ״א והסתמכותו על ראבי״ה, ולבסוף מוצגת תפיסה דו־ממדית של ליל הסדר כקישור בין העבר (סימולציה של יציאת מצרים) לבין ההווה (חיים של חירות עכשיו), יחד עם הערה על משמעות הזיכרון בכלל.
מבנה המצוות בליל הסדר
סיפור יציאת מצרים ואכילת מצה מוגדרים כמצוות דאורייתא ועיקר ליל הסדר, בעוד קורבן פסח אינו נוהג כיום. ארבע כוסות, מרור, כורך ומנהגים כגון כרפס מוגדרים כדרבנן ודברים נלווים. ההסבה מוצגת כדין רוחבי שמלווה מצוות שונות של הלילה, והארבע כוסות מתוארות כשדרה כרונולוגית המלווה את ליל הסדר לאורכו.
מרור בזמן שאין קורבן
השיעור מעלה שאלה אם מרור הוא דרבנן רק משום שאין קורבן, ונאמר שכשאין קורבן גם המרור דרבנן. נאמר שבמצה יש גם חיוב נפרד לאכול מצה שלא ליד הקורבן, ולכן יש בה ממד דאורייתא גם כיום.
המשנה הפותחת של פרק עשירי ותוספות על עני
המשנה “ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך, ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין, ואפילו מן התמחוי” נקראת כהלכה מכניסה לליל הסדר בדומה לדוגמאות אחרות של הלכות ערב מועד. תוספות מציע פירוש אחד שלפיו היה מקום לחשוב שהסיבת עני אינה “דרך חירות” ולכן אינה נחשבת הסבה, והמשנה מחדשת שגם עני צריך להסב. תוספות מציע פירוש שני שלפיו החידוש הוא שאפילו עני שלא אכל כמה ימים לא יאכל עד שתחשך, והביטוי “עד שיסב” מתאר את פתיחת ליל הסדר, כשעצם חובת ההסבה לעני אינה חידוש כלל לפי פירוש זה.
הרמב״ם והגרי״ז: מצוות הסבה כמצווה עצמאית
הרמב״ם כותב: “לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות,” ולאחר מכן: “ואימתי צריכין הסבה? בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ארבע כוסות האלו,” ושאר אכילה ושתייה בהסבה היא “משובח.” הגרי״ז מבריסק מסיק מלשון הרמב״ם שהסבה היא מצווה בפני עצמה, וחכמים קבעו את עיתויה בעיקר בשעת כזית מצה וארבע כוסות, ולכן הסבה בשאר הסעודה מוגדרת קיום מצווה אף שאינה חובה. לפי זה, אם אכל מצה או שתה ארבע כוסות בלא הסבה אין גריעותא בעצם מצוות מצה או ארבע כוסות, ורק לא קיים את מצוות ההסבה.
משל התכלת בציצית והמשמעות של “לא מעכב”
השיעור מביא את המשנה במנחות “התכלת לא מעכבת את הלבן והלבן לא מעכב את התכלת” כדי להדגיש ש“לא מעכב” אינו הופך את החלק שאינו מעכב לרשות. השיעור קובע שמי שלא שם תכלת ביטל מצוות עשה של תכלת אף שקיים לבן, ומקביל זאת למי שאכל/שתה בלי הסבה שלפי שיטה מסוימת יצא ידי מצה ויין אך ביטל את חובת ההסבה.
תוספות על חזרה לשתות כשלא הסב והסתעפות בכוס שלישית
תוספות מסתפק: “וצריך עיון אם שכח ולא היסב אם יחזור וישתה,” ומעלה גם ספק מיוחד בכוס שלישי משום “דבין שלישי לרביעי לא ישתה.” השיעור מנתח שהספק תלוי בהבנת ההסבה: האם היא מצווה עצמאית, פרט במצווה שאולי אינו מעכב, או פרט מעכב. השיעור מציע שבתוספות משתקפת אפשרות שהסבה היא פרט במצווה אך לא בהכרח מעכב, ולכן בכוס שלישי מתעורר חשש הוספה על הכוסות אם יחזור וישתה.
הרא״ש: הסבה כפרט מעכב במצה ובכוסות
הרא״ש קובע שבכזית ראשון ובכזית אפיקומן צריך הסבה, ואם אכל בלא הסבה “לא יצא” ויחזור ויאכל בהסבה, ומביא ראיה מן הלשון “השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא, משמע מיסב אין, לא מיסב לא.” הרא״ש פוסק שגם בכוס ראשון ושני אם שתה בלא הסבה יחזור וישתה, ובכוס שלישי או רביעי הוא מעלה חשש “נראה כמוסיף על הכוסות,” אך מסביר ש“כיוון ששתה שלא כתיקונו, הוברר הדבר שלא ממנין הכוסות היה,” ומה ששותה עתה הוא כוס חובה.
קריאת הגרי״ז בלשון “יצא” מול פשט הרא״ש
הגרי״ז מציע ש“יצא” בגמרא על השמש יכול להתפרש כיצא ידי חובת הסבה ולאו דווקא ידי חובת מצה, ומבאר שלפי הרמב״ם מצה יוצאים גם בלא הסבה. השיעור מציין שהגרי״ז עצמו כותב “וצריך עיון בזה,” משום שפשט הסוגיה נשמע כהבנת הרא״ש ש“יצא” מוסב על קיום אכילת המצה באופן הראוי.
“ידי יין / ידי חירות / ידי ארבע כוסות” בסוגיית ארבע כוסות
השיעור קורא את לשון הגמרא “שתאן חי יצא” ואת דברי רבא “ידי יין יצא, ידי חירות לא יצא,” ומציין שנראה שיש כמה רבדים בקיום: קיום שתייה כיין, קיום חירות, וקיום מניין ארבע כוסות. השיעור מסמן שזה מעיד על מבנה דו־רובדי בחובות הלילה, גם אם אינו נכנס לפרטי הסוגיה.
נשים והסבה: “אישה אצל בעלה” והרמ״א וראבי״ה
הגמרא קובעת: “אישה אצל בעלה לא בעיא הסיבה, ואם אישה חשובה היא צריכה הסיבה.” הרמ״א פוסק: “אישה אינה צריכה הסבה אלא אם כן היא חשובה,” ומוסיף: “וכל הנשים שלנו מקרי חשובות, אך לא נהגו להסב, כי סמכו על דברי ראבי״ה דכתב דבזמן הזה אין להסב.” השיעור מציג קושי בכך שראבי״ה פוטר לכאורה את כולם מהסבה בזמן הזה, ולא רק נשים, ומקשה כיצד נוצרת הבחנה מעשית בין נשים לגברים מכוחו, כאשר “וכל הנשים שלנו מקרי חשובות” נשמע כקביעה ולא כספק.
“זכר לחירות” מול “דרך חירות” ושני אספקטים בליל הסדר
השיעור מביא בשם רב חיים בסטנסיל שתי תפיסות: בשולחן ערוך הרב ההסבה היא “זכר לחירות,” ובגר״א ההסבה היא “דרך חירות.” השיעור קובע ששני הממדים קיימים גם יחד: יש ממד של סימולציה וזיכרון היסטורי של מה שהיה ביציאת מצרים, ויש ממד של התנהגות עכשווית כבן חורין. הרמב״ם “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא עתה משעבוד מצרים” מוצג כממד של חיבור לעבר, ואילו “צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות” כממד של חירות בהווה.
עורך הסדר, השומעים, והסבר חדש לרמ״א ולדיני עני
השיעור מציע חלוקה תפקודית של ליל הסדר בין המספרים לבין השומעים: חובת הסימולציה והסיפור במבנה של שאלה ותשובה מוטלת בעיקר על עורך הסדר, בעוד חובת “להיות בני חורין עכשיו” שייכת לכל המסובים. השיעור מציע שלפי זה ראבי״ה רלוונטי בעיקר לממד של “דרך חירות” בהווה, ולכן השומעים יכולים להקל כשאין זה “דרך חירות” בזמנם, בעוד עורך הסדר אינו יכול לוותר על סימני הסימולציה של העבר. השיעור מחבר זאת לדין “אישה אצל בעלה” כתיאור מצב שבו הבעל הוא עורך הסדר והיא השומעת, ולדין “ואפילו עני שבישראל” כתיקון שגם עני שייך בהסבה כחלק מסיפור יציאת מצרים. השיעור מוסיף מתוספות על “לא יפחתו לו מארבע כוסות” שמשמע שנותנים לעני כוסות לעצמו והוא מוציא את בני ביתו, ומקשר זאת לרעיון שפרסומי ניסא והובלת הסדר ממוקדים בעורך הסדר.
פופולריות ליל הסדר והצורך במשמעות עכשווית
השיעור טוען שליל הסדר פופולרי גם אצל מי שאינו מקפיד מצוות משום שערך החירות מדבר להווה ולכן מאפשר שיתוף פעולה עם סיפור העבר. השיעור משווה זאת לשבועות שנתפס פחות כטקס מחייב אצל מי שאינו מחויב לתורה, ולעומת זאת מציין שחנוכה דומה לפסח משום שהוא “בימים ההם בזמן הזה.”
משמעות הזיכרון: “זכר עמלק” כהווה של העבר
השיעור מסיים בהערה על מושג “זכר” מתוך “תמחה את זכר עמלק” כמשמעות של השארת שמץ מן הדבר, ומסיק שזיכרון פירושו שמשהו מן העבר נמצא בהווה. השיעור קובע שממילא אין חזרה לעבר בלי הווה, ושמצוות ליל הסדר היא מכלול שמקשר את העבר להווה ולא שתי מצוות נפרדות.
תמלול מלא
אנחנו בשיעור הרביעי בסדרה האחרון לקראת פסח. ניסיתי לבחור כמה נושאים תשתיתיים שייתנו גם מעבר לעניין ההלכתי גם איזשהו מבט קצת על המשמעות של העניין. ועכשיו אנחנו מגיעים בעצם לליל הסדר. אנחנו מגיעים לליל הסדר וכאן אני רוצה באמת גם לדבר קצת על המשמעות שלו, בעיקר סיפור יציאת מצרים זאת בעצם המצווה דאורייתא בעיקרו של ליל הסדר. יש גם את אכילת מצה ופסח אין לנו היום. מה? לא שומע. ואני רוצה להתחיל קודם כל אמרתי כתבתי לכם בדף סקירת המצוות. כן, אז יש את סיפור יציאת מצרים ואכילת מצה שזה דאורייתא. הפסח אנחנו לא אוכלים היום זה גם היה במקור. יש ארבע כוסות, מרור וכל הדברים האחרים שהם רק מתלווים, כורך ומנהגים וכרפסים וכאלה שזה דרבנן כמובן ומטה. ומעבר לכל זה יש גם את ההסבה שהסבה מלווה באיזושהי צורה את המצוות או את חלק מהמצוות של הערב. סיפור יציאת מצרים יש שאלה אם בהסבה או לא ובפשטות כן. אכילת מצה, שתיית ארבע כוסות ואולי אפילו הסעודה שהסעודה היא בעצם מצוות החג לאו דווקא ליל הסדר אבל זה גם אחת המצוות שבעצם מקיימים בעניין הזה. אז ההסבה זאת איזושהי מצווה רוחבית כי היא בעצם מלווה את המצוות האחרות, היא לכאורה היא לא מצווה בפני עצמה עוד רגע אנחנו קצת נדבר על העניין הזה. וכמו שכתבתי לכם הארבע כוסות זה איזושהי שדרה שבעצם מלווה לפחות מבחינת הזמן, כן היא בעצם הולכת לאורך ליל הסדר ומלווה אותו גם כן. אז זה המבט הכללי אני רוצה להתחיל עם… אני אעשה שיירינג רגע בעצם ככה. המהות דרבנן רק בגלל שאין לנו קורבן? כן, כתוב על מצות ומרורים יאכלוהו אבל כשאין קורבן אז גם המצה שהיא עם הקורבן היא דרבנן וגם המרור הוא דרבנן. אבל במצה יש גם חיוב לאכול מצה לא ליד הקורבן, כן בדיוק. רגע. כן אז אני פשוט משתף את השיעור כי גם המקורות נמצאים כאן. אני מתחיל עם המשנה שבתחילת הפרק. כל הפרק השמיני בעצם האחרון של פסחים הוא זה שעוסק בליל הסדר. עכשיו הפרק מתחיל במשנה הבאה: ערבי או ערב פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין ואפילו מן התמחוי. אז יש פה בעצם א. איסור לאכול עד שתחשך שזה די ברור למה זה מופיע פה כי זה פותח מבחינת הכרונולוגיה את ליל הסדר. זה אומר לך מה תהיה ההלכה שמכניסה אותך אל החג וזה אנחנו מוצאים בהרבה משניות וקובצי הלכות ברמב"ם שאנחנו בעצם מתחילים את הדיון מההלכה הראשונה שמכניסה אותנו למועד. למשל: לא ישב אדם אצל הספר סמוך למנחה בשבת. אז זה לא שזה עיקר הלכות שבת אבל זאת ההלכה של ערב שבת שאומרת לנו איך אנחנו נכנסים לשבת עצמה. אז זה החלק הראשון של המשנה אבל אחרי זה המשנה ממשיכה אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. מה למה זה מופיע פה מה זה קשור? סתם שהוא דין מסוים אפילו לא דין הסבה עצמו מופיע אלא רק הדין של העני שצריך גם הוא להסב. מה למה זה צריך להופיע במשנה פותחת מה הקשר שלו לפה? ואחרי זה ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין ואפילו מן התמחוי. אז בשלישי אולי היה גם אפשר למצוא הסבר טכני כי מה זאת אומרת לא יפחתו לו מארבע כוסות של יין אפילו מן התמחוי, מתי נותנים את היין לעני מהתמחוי מהצדקה? לפני החג כמובן נכון החלוקה הזאת לא מתבצעת בליל הסדר עצמו. אז אפשר להגיד שגם זה חלק מההכנות לקראת ליל הסדר ולכן זה מופיע במשנה הראשונה של הפרק. אבל האמצע עדיין טעון הסבר מה זה אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב? יש בהזכרתי לכם שתוספות אני ארד רגע למטה נדמה לי שהוא מופיע פה למטה. אה לא, אני רואה שפה זה לא מופיע. בדף שלכם זה מופיע ששלחתי. הבאתי את התוספות הזה, תראו רגע מה אני אשתף אותו רגע. הנה, התוספות שהבאתי פה בסעיף שלוש. אפילו עני, כן. ואפילו עני שבישראל, אני מסמן, אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, דסלקא דעתך דהסיבת עני לא חשיבא הסיבה, דאין לו על מה להסב ואין זה דרך חירות. התוספות בא להגיד מה החידוש של החלק הזה במשנה, שאפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, אז הפירוש הראשון שהוא מציע זה שהייתה אפשרות לחשוב שהסבה של עני היא בכלל לא הסבה, כי הסבה זה דרך חירות, זה דרך של בעלי בתים, עני הוא לא במצב הזה, זה לא שייך לגביו. וזה לא חידוש, זה הווא אמינא. לא שומע? וזה הווא אמינא, זה לא חידוש באמת. זה חידוש, ההווא אמינא את זאת והחידוש הוא שזה לא נכון. אה, אוקיי. החידוש הוא שגם עני צריך להסב. ויש מפרשים, פירוש שני, דאדלעיל קאי, עד שתחשך ואפילו עני שבישראל. פירוש, אפילו עני שלא אכל כמה ימים לא יאכל עד שתחשך. זאת אומרת, הפירוש השני של תוספות אומר שהחידוש פה הוא לא שגם עני צריך להסב, אלא שגם עני אסור לו לאכול עד שיסב. עד שיסב הכוונה עד שמתחיל ליל הסדר, והסבה לפי התפיסה הזאת בעני זה דבר פשוט. נכון? אז זה לא צריך להגיד שעני צריך להסב. החידוש לפי הפירוש הזה של תוספות זה שאסור לו לאכול עד שהוא מסב. זה החידוש. כי עני שלא אכל כמה ימים היית אומר תן לו לאכול הבן אדם, הוא רעב. אבל לא, החשיבות של ערב סדר שתגיע בלי שאכלת, או שלא תהיה עייף אולי בגלל זה אתה לא צריך לאכול, יש כל מיני סיבות שאפשר להסביר למה לא אוכלים לפני כן. באופן עקרוני לפני כל קיום מצווה לא אוכלים. בכל אופן, אבל השני פירושים של תוספות זה השאלה אם החידוש הוא שגם עני צריך להסב, או שהחידוש הוא שגם עני אסור לו לאכול עד שהוא מסב. לפי הפירוש השני של תוספות, אז ברור גם החלק האמצעי של המשנה. מה הוא עושה במשנה הראשונה, נכון? כי בעצם זה אומר שכל החלקים, כל הפירושים, כל הדינים שמופיעים במשנה הזאת הם הדינים שאמורים אומרים לנו איך להתכונן לקראת החג. אז אומרים לנו א', אסור לאכול קודם כל. עד שנכנס החג אל תאכל. אפילו עני, אסור לו לאכול. גם זה חלק מאותו עניין. וחוץ מזה לעני תדאג לו מראש לזה שיהיה לו ארבעה כוסות מהתמחוי. אוקיי? אז כל זה בעצם זה ההכנות שאמורות להיעשות לפני ליל הסדר, ואם ככה זה ברור. לפי הפירוש הראשון של תוספות, אז הדין הראשון והשלישי של המשנה אולי מובנים כרונולוגית למה הם מופיעים פה, אבל הדין האמצעי, החידוש הזה שגם עני צריך להסב, לא ברור מה הוא עושה כאן. למה זה פותח את המשנה? מעבר לזה שזה מקרין על השאלה איך מבינים את המשנה, גם צריך לשים לב שיש הבדל הלכתי בין שני הפירושים האלה. מה זאת אומרת הבדל הלכתי? הבדל תפיסתי, לא הלכתי. אחרי זה נראה אולי שיש לזה גם משמעות הלכתית. ההבדל הוא בשאלה… העני אני חושבת… מה? לא שומע. השאלה אם הייתה הווא אמינא, הייתה יכולה להיות הווא אמינא שעני לא צריך להסב. לפי הפירוש הראשון כן, וזה בדיוק מה שהמשנה באה ללמד שזה לא נכון. זאת אומרת, היא חוששת שאנחנו נחשוב שעני לא צריך להסב, אז היא באה להגיד לנו לא נכון, עני כן צריך להסב. זאת אומרת זה הפירוש הראשון של תוספות. לפי הפירוש הראשון של תוספות היה יכול לעלות על הדעת שעני לא יסב. הפירוש השני של תוספות אומר בדיוק הפוך. כל החידוש הוא שעני לא יאכל עד שיסב. מה זאת אומרת עד שיסב? ברור שהוא צריך להסב, זה לא חידוש בכלל. אלא אנחנו באים להגיד לך שהוא לא יאכל עד שהוא מתחיל את ליל הסדר. איך אומרים שעני מתחיל את ליל הסדר? עד שהעני מסב, כי ברור שהוא צריך להסב. זאת אומרת לא רק שזה אין פה חידוש, אלא זה מין משהו מובן מאליו, כאילו זה הלשון שמשתמשים כדי לתאר את ליל הסדר. ליל הסדר של עני פירושו כשהוא מסב, זה ברור, כאילו לא צריך להגיד פה שום דבר. אז יש פה גם הבדל תפיסתי בין שני הפירושים האלה בתוספות לגבי הסבה של העני. אנחנו נראה את זה בהמשך שיכול להיות לזה השלכות. עכשיו נראה רגע את הרמב"ם. הרמב"ם ב… אני רוצה לדבר קצת על המשמעות של ההסבה. אז הבאתי את הרמב"ם, אני מסמן אותו כאן. לפיכך. כשסועד אדם בלילה הזה, צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות. ואימתי צריכין הסבה? בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ארבע כוסות האלו ושאר אכילתו ושתייתו אם מיסב, כן יש פה איזה חוסר, אם מיסב הרי זה משובח. אוקיי, אז מה שאלתי אתכם בדף, מה עולה מלשונו לגבי הדיון למשמעות ההסבה? הרי בהתחלה כשאמרתי שהצגתי את הדינים שנוהגים בליל הסדר אמרתי שההסבה זה איזשהו דין רוחבי. זה לא עוד אחד מדיני לכאורה, לא עוד אחד מדיני ליל הסדר, אלא זה איזשהו דין שמלווה את הדינים האחרים של ליל הסדר. זאת אומרת שכשאוכלים מצה צריך לעשות בהסבה, כששותים יין צריך בהסבה, כשמספרים סיפור יציאת מצרים צריך לעשות את זה בהסבה וכן הלאה. אז בעצם זה דין שמתלווה, זה פרט בדינים האחרים וזה לא דין עצמאי. כך התפיסה הפשוטה. הרב מבריסק, הגריז מה שנקרא, זה הבן של רבי חיים, הוא דן באמת בשאלה הזאת מה המעמד ההלכתי של חובת ההסבה? האם חובת ההסבה זה פרט באופן שמלמד אותי איך לעשות את שאר המצוות או שיש איזשהו דין עצמאי שצריך להסב בלילה הזה? כמובן הוא מיושם או ממוקם סביב ביצוע המצוות, אבל הוא לא חלק מקיום המצוות, פשוט שם מיקמו את החובה הזאת להסב. בעצם הייתי צריך להסב בלילה הזה. אמרו לי טוב, מתי? מתי שאתה מקיים את המצוות, אבל זה בעצם החובה הבסיסית היא לא, זה לא אומר לי איך לקיים את המצווה אלא זו חובה עצמאית. צריך להסב. העיתוי מתי להסב זה כשאתה מקיים את המצוות. מלשון הרמב"ם שסימנתי כאן, אומר הרב מבריסק, משתמע, מה אתם אומרות? שזה חיוב עצמאי ההסבה או שזה פרט בחיובים האחרים? אני חושבת שעצמאי. חיוב עצמאי. למה? איך לפי מה? כי בשאר הדברים, איפה זה? צריכין הסבה בשעת אכילת וכו' ושאר אכילתו ושתייתו אם מיסב הרי זה משובח. עכשיו בשאר הדברים זה לא חשוב, אבל בכזית מצה ובאפיקומן זה כן חשוב. כשסועד. ולכן מה רואים מכאן? שיש חיוב מצווה להסב לדעתי. רק בחלק. רק בחלק. חכמים רק קבעו לנו מה שיעור ההסבה מתי עושים אותה, אבל הם לא אמרו לנו שאם אתה לא מסב אז לא קיימת מצוות שתיית ארבע כוסות. טוב, את זה עוד רגע נראה, זה לא כתוב פה לא לפה ולא לשם. הרמב"ם לא מתייחס מה קורה אם לא הסבת פה. אבל הרמב"ם טוען ששתי, רגע רגע יעל, כן יעל. אני אומרת שיש כאן, הוא מחלק את זה לשתיים. על חלק מהמצוות הוא אומר חייבים בהסבה, על השאר הוא אומר שלא. זאת אומרת אתה מהדר אבל, השאר זה לא המצוות, זה סתם האכילה והשתייה של הערב. אוקיי, הברכה, האכילה והשתייה, אתה צריך לעשות את זה, אבל לא, נדמה לי שהוא גם מחלק, הוא מחלק נדמה לי שאר הדברים איפה זה היה, רגע סליחה, רמב"ם רמב"ם, פספסתי את המשפט. חמש. בחמש, רגע, מסומן במסך. כן, אז הוא אומר שאם הוא שותה ואוכל הוא חייב בהסבה. זאת אומרת יש פה איזושהי כן חובה להסב. לעומת זאת יש דברים שהוא אומר זה רק להדר. אוקיי ולכן מה? ולכן ההגדרה של חובת ההסבה זה חובה עצמאית או פרט במצוות האחרות? לדעתי זה עצמאי. אני חושבת שזה עצמאי כי הוא אומר ואימתי צריכין הסבה. זאת אומרת יש מצוות הסבה, מתי עושים את המצווה הזאת? בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ארבע כוסות. אבל יש עניין במצוות הסבה עצמה כמשהו עצמאי. ככה אני מבינה את הניסוח הזה. אפשר אולי לפרש אחרת כמובן, אבל מהניסוח זה נשמע לי כאילו יש מצוות הסבה, הזמן של ההסבה הוא ביחד ובאותו זמן שאוכלים כזית מצה ושותים ארבע כוסות. א' בניסוח של הרמב"ם רואים באמת כמו שיעל אמרה, בניסוח של הרמב"ם רואים הוא מקדים קודם כל לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות. בלי קשר כרגע למצוות. באופן עקרוני יש חובה להסב בלילה הזה. זה נראה כמו חובה עצמאית. אחרי זה הוא שואל ואימתי צריכים הסבה, מתי לעשות את זה? זה בזמן שעושה המצוות. אבל זה לא ברור שהחובה היא חובה עצמאית. הוא לא אומר והוא שיעשה את המצוות האלה בדרך של הסבה. הוא לא אומר את זה ככה. הוא פותח בזה שיש חובה להסב. אחרי זה הוא רק מסביר מתי תקנו להסב בזמן שהוא עושה את המצוות. יותר מזה, הוא גם אומר ושאר אכילתו ושתייתו אם מיסב הרי זה משובח. זאת אומרת כשהאכילה והשתייה לא של המצוות אלא בסעודה, או אכילות ושתייות אחרות שיש באותו ערב, גם כן אומר הרמב"ם יש עניין להסב למרות שכמובן זה לא אתה לא חייב. מה זה אומר? עוד פעם, שיש איזה שהוא עניין עצמאי להסב. זה לא פרט מפרטי המצוות, אחרת למה יש עניין להסב כשאתה אוכל? זה רק האופן שבו אנחנו צריכים לקיים את המצווה. סתם את הארוחה שאתה אוכל, תאכל איך שאתה רוצה. לכן נראה שזו חובה עצמאית. ובאמת אולי נראה אותו רגע בפנים. אבל אם זה חובה עצמאית, זה לא מאפשר לא לקיים אותה? לא, לא, ברור שלא, זה רק שאלה איך היא מוגדרת. אז הרמב"ם אומר כך, תראו אני קורא פה. רואים את הקרסר שלי בפרק ז הלכה ז, לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות. ואימתי צריכים הסבה? בשעת אכילת כזית מצה ושתיית ארבע כוסות האלו. ושאר אכילתו ושתייתו אם מיסב הרי זה משובח. זה ציטוט הרמב"ם עד כאן לשונו. מדברי הרמב"ם האלו מבואר דמצוות הסבה היא מצווה בפני עצמה שיאכל וישתה בלילה הזה והוא מיסב דרך חירות. אלא דחכמים קבעו למצווה זו בשעת אכילת המצה ושתיית ארבע כוסות. אבל על כל פנים מצווה בפני עצמה היא ולא מדיני המצווה של מצה וארבע כוסות. וכדחזינן בשאר אכילתו ושתייתו אם מיסב הרי זה משובח, דהיינו דמקרי קיום מצווה של הסבה. זאת אומרת גם אם הוא מיסב בשעת הסעודה, אם זה היה רק פרט בפרטי קיום המצוות אז מה הרלוונטיות של הסבה בשאר הסעודה? לכן הוא אומר אם אתה מיסב בשאר הסעודה קיימת את מצוות ההסבה. נכון שאם לא הסבת אז לא קרה שום דבר, זה דבר הרשות מה שאתה אוכל שמה, אבל קיימת את מצוות ההסבה גם בשלב הזה. והוא אומר בסוגריים וכן בשולחן ערוך אורח חיים תע"ב דלכתחילה יסב בכל הסעודה. הרי דמעשה ההסבה היא מצווה בפני עצמה ושייכא גם בשאר אכילתו ושתייתו, אלא דאינו מחויב בה רק בשעת אכילת המצה ושתיית ארבע כוסות. אבל בעיקר דינה אין לה עניין עם מצוות אכילת מצה ושתיית ארבע כוסות כלל. זאת אומרת מצוות ההסבה היא לא האופן שבו מקיימים את המצוות האלה אלא זה חובה עצמאית. ועכשיו המסקנה ההלכתית: ולפי זה אם אכל מצה או שתה ארבע כוסות בלא הסבה, אין כאן שום גריעותא בהמצווה של אכילת מצה או ארבע כוסות, רק דלא קיים מצוות הסבה שהיא מצווה נפרדת לגמרי. אם מישהו אכל כזית מצה ולא היסב, או שתה ארבע כוסות ולא היסב, אז בעצם מה קרה פה? הוא לא קיים את מצוות ההסבה, אבל את אכילת המצה ואת שתיית הארבע כוסות הוא כמובן יצא ידי חובה כי אין דין לעשות את זה דווקא בהסבה. זה לא מגדיר איך אוכלים מצה או איך שותים יין. אוכלים מצה ושותים יין כי זאת המצווה. ההסבה זה דין אחר ואם לא עשית אותה אז לא קיימת אותו, אבל את אכילת המצה יצאת ידי חובה גם בלי הסבה וגם את שתיית היין. האם ליל הסדר יכול להתקיים גם ללא הסבה אם כך? לא, בגלל שאם עשית בלי הסבה אז מה שפספסת זה את מצוות ההסבה. אוקיי, אבל את שאר המצוות האחרות קיימת. לכן זה מה שהוא אומר. אם ההסבה הייתה ההגדרה של איך צריך לאכול את המצה או איך צריך לשתות את היין, אז אם עשיתי את זה בלי הסבה לא יצאתי ידי חובה כי כך צריך לאכול את המצה ולשתות את היין ולא עשיתי את זה כמו שצריך. אבל אם הסבה זה דין עצמאי, רק אומרים לי תעשה את זה בזמן שאתה אוכל את המצה או שותה את היין, בסדר, אז אם לא עשיתי את זה בהסבה אז את אכילת המצה ושתיית היין יצאתי ידי חובה, רק את מצוות ההסבה לא קיימתי. קצת דומה לזה אני חושב שפעם דיברנו על זה, יש משנה במסכת מנחות, המשנה אומרת התכלת לא מעכבת את הלבן והלבן לא מעכב את התכלת במצוות ציצית. צריך שמה פתילים תכלת ופתילים של לבן, אז המשנה אומרת הפתילים של התכלת לא מעכבות את הלבן והלבן לא מעכב את התכלת. אז יש איזושהי תפיסה שרווחת גם באחרונים ואצל האנשים ברחוב שאם זה כך כנראה שלשים את התכלת. שזה התנדבות. זאת אומרת אין חובה, כי עובדה זה לא מעכב. זאת אומרת אם לא שמת את התכלת אז זה בסדר. זאת אומרת אם שמת את התכלת אז נהדר יש לך מצווה. לא שמת את התכלת לא קרה כלום. לא נכון. קצת קשור למה שדיברנו בשיעור הקודם. מצוות התכלת היא חובה גמורה. מי שלא קיים מצוות תכלת ביטל מצוות עשה של תכלת. אבל הוא לא קיים מצווה, אבל הוא לא ביטל מצוות ציצית. בדיוק. אז מי שלא שם את התכלת לא פספס את מצוות הלבן. זה מה שכתוב במשנה, שהתכלת לא מעכבת הלבן, אבל לא כתוב שהתכלת היא לא חובה. תכלת הוא חובה. אם לא עשית את זה, אז לא עשית את החובה שלך, לא קיימת תכלת. זה ששמת פתילים לבנים, את המצווה של הלבן קיימת. בסדר? לכן אם זה מעכב או לא מעכב, זה רק השלכה לגבי השאלה אם קיימת את מצוות הלבן. אבל אם לא שמת תכלת אז ברור שמצוות התכלת לא קיימת. והשלכה אלינו, אם אתה אכלת מצה או שתית יין בלי הסבה, אז גם אם אתה אומר שזאת מצווה, כשאתה אומר שזאת מצווה עצמאית, אז מה אתה אומר בעצם? שנגיד שאכלתי מצה או שתיתי יין בלי הסבה, אז יצאתי ידי חובת מצה ויין. נכון? האם זה אומר שזה בסדר לעשות את זה? וודאי שלא. כי ביטלתי את מצוות ההסבה. כל מה שאני רק אומר זה שאת מצוות ההסבה ביטלתי, אבל את היין ואת המצה, אלה מצוות שיצאתי ידי חובה. בסדר? עכשיו אני ממשיך, אני משתף חזרה. רק שניה אני התנתקתי לכמה דקות, אתה יכול רק לחזור לגבי התכלת? כן. אני רק אומר, אני רק אומר כשהמשנה אומרת שהתכלת לא מעכבת על הלבן, אין הפירוש שמצוות התכלת זה התנדבות. אתה רוצה תעשה, אתה לא רוצה אל תעשה. מי שלא שם תכלת ביטל מצוות עשה של תכלת. זה רק לא מעכב את מצוות הלבן. זאת אומרת היית חושב שאם לא שמתי תכלת אז בכלל לא קיימתי את מצוות ציצית. זה אומר לא, לא קיימת מצוות תכלת, את מצוות הלבן כן קיימת. אז אני מביא את זה כמשל לענייננו. אם אני אומר שהסבה היא מצווה עצמאית, אז אני בעצם אומר שהיא לא מעכבת את אכילת המצה ושתיית היין. אם אכילת המצה ושתיית היין נעשתה בלי הסבה, יצאתי ידי חובת מצה ויין. אבל זה לא אומר שהסבה היא התנדבות, כי אם לא הסבתי, אז אומנם את המצה ואת היין קיימתי, אבל את ההסבה לא קיימתי. ויש חובה להסב. וזה לא התנדבות בעלמא. זה רק לא מעכב את המצה ואת היין. עכשיו, אני עושה שרינג חזרה, חוזר אלינו לדף. רגע. בואו תסתכלו על התוספות פה. מה שסימנתי. וכולהו נמי צריכי הסבה, הכוונה כל הארבעה כוסות צריכים הסבה. וכל ד' כוסות צריכים הסבה בשעת שתייה. תוספות רק מסביר את הגמרא. אוקיי? עכשיו אומר התוספות, הופ, למה הוא מציק לי פה עם הסימון הזה. אוקיי. וצריך עיון אם שכח ולא הסב אם יחזור וישתה. עד כאן. נעצור רגע כאן. אז התוספות מסתפק מה קורה אם מישהו שכח. הוא שתה את אחת מכוסות היין ולא הסב. מה הספק שלו? האם הוא צריך לחזור ולשתות. לאור מה שראינו עכשיו אצל הרב מבריסק, מה אתן מסבירות, מה בעצם הספק פה? אמרנו שאם הוא לא ביטל את המצווה של השתייה, הוא ביטל את המצווה של הסבה, אז הוא יכול, הוא לא צריך לחזור ולשתות. תלוי במה הוא סובר. אם הוא סובר שהסבה היא לא מצווה עצמאית, אלא חלק ממצוות האכילה והשתייה, אז הוא כן חייב לחזור. השאלה מה סובר התוספות. נכון. זאת אומרת אפשר היה להגיד ככה: לפי מה שראינו ברמב"ם שזאת מצווה עצמאית, אז נראה די ברור שהוא לא צריך לחזור ולשתות. נכון? מצווה עצמאית. כן. מה שהוא צריך זה איכשהו להסב, אולי בשאר הסעודה או משהו, אבל אין לו מה לחזור ולשתות. אבל יותר מזה, אפילו אם הוא יחזור וישתה עוד פעם, מה זה יעזור? הרי הוא כבר יצא ידי חובת הכוס הזאת. ואם הוא ישתה עכשיו עוד כוס ויסב, הוא עדיין לא מסב במסגרת מצוות ארבעה כוסות, כי מצוות ארבעה כוסות הוא כבר קיים. לכן זה לא יעזור גם לחזור ולשתות. אוקיי? אז זה לפי הרמב"ם. לעומת זאת, אם אנחנו מבינים שהסבה היא פרט מפרטי המצווה, אז שם יש מקום להתלבט. אפשר היה להגיד שזה פרט, אבל פרט לא מעכב. אפשר, יש הגדרות כאלו. ואפשר היה להגיד שזה פרט מעכב, ואז באמת אם לא קיימת, אם לא הסבת, אז גם לא יצאת ידי חובת המצה או היין. אז אני אומר עוד פעם, על הצד של הרמב"ם די ברור שאין מה לחזור. לשתות. גם לא יועיל לחזור ולשתות. על הצד של תוספות, ותוספות כנראה חולק על הרמב"ם, יש מקום להתלבט. כי גם אם זה פרט מפרטי המצווה, לא בטוח שזה פרט מעכב. ואז הספק של תוספות יכול להיות מנוסח בשתי צורות. או שהוא מתלבט בשאלה איך להגדיר את ההסבה, האם היא פרט מפרטי המצווה או שהיא חובה עצמאית, מה שהרב מבריסק שאל למעלה, או שלא, ברור לו שזה פרט מפרטי המצווה. הוא חולק על הרמב"ם בבירור. רק הוא מתלבט האם זה פרט מעכב או לא מעכב. אוקיי, זה בעצם השאלה. אני אגיד יותר מזה אולי, אם הפרט הזה הוא פרט לא מעכב, אבל עדיין אתה רוצה לשתות את הכוס, או אפילו לפי הרמב"ם שההסבה היא מצווה עצמאית והיא לא פרט מפרטי שתיית הכוס, אולי יש מקום לומר שבכל זאת אם לא הסבת, תחזור תשתה ותסב. למה? אז זה רק במאמר מוסגר אני אומר, זה באמת אנקדוטה הלכתית מעניינת ורבים לא מכירים אותה. יש שיטת הראב"ד מאוד מפורסמת, מובאת בתשובת הריב"ש בכמה בשניים או שלושה מקומות. הגמרא אומרת שעדיף מי שמקדש אישה, יכול לקדש אותה על ידי שליח. אבל מצווה בו יותר מבשלוחו. אדם שלא יקדש אישה עד שיראנה. זאת אומרת אתה צריך לראות שייווצר קשר טוב, אל תשלח שליח ותקדש אישה על עיוור. אז יש מצווה בו יותר מבשלוחו. אז מה קורה עכשיו אם הוא קידש את זה לא דרך שליח? סליחה, דרך שליח. אז הוא קידש באופן, כמובן הקידושין תופסים, זה משנה מפורשת. אבל זה פחות טוב. אם הוא היה עושה את זה בלי שליח, בעצמו, זה היה האידיאלי, זה היה יותר טוב. הראב"ד, עכשיו, הוא עשה עם שליח. האם יש היגיון להגיד, אוקיי, שיחזור ויעשה את זה עכשיו בעצמו, יקדש אותה שוב? לא. למה? כי הקידושין מעיקרם תופסים. נכון, כיוון שקידושין על ידי שליח, גם אם זה פחות טוב, אבל אין ספק שזה תופס. עכשיו, ברגע שהאישה מקודשת לי, מה שייך לקדש אותה שוב? אפילו אם אני נורא רוצה להדר את המצווה הזאת. הקידושין יוצרים מצב בעולם שהאישה, איזהשהו, זה מצב מטאפיזי, לא יודעת מה, איזהשהו מצב שהאישה כבר מקודשת, כאילו המצב הזה נוצר. כן, אבל אפילו אם זה רק משפטי, לא מטאפיזי, משפטית היא מקודשת ואי אפשר לקדש אותה שוב. אפילו אם את לא עושה על זה מטאפיזיקה, זאת אומרת זה גם משפטית האישה היא אישה מקודשת. אי אפשר לקדש אישה מקודשת, גם בלי מטאפיזיקה. היא כבר מקודשת, זה המצב, זה הסטטוס המשפטי שלה. מה קורה עם אלה שעושים שני טקסי נישואים? אז זה אחד מהם הוא פיקטיבי, בדרך כלל שניהם פיקטיביים. אבל בהקשר שלנו, אז לכאורה כשאתה עושה את זה עוד פעם, אין לזה שום משמעות, כי האישה כבר מקודשת. מה תקדש אישה מקודשת? עכשיו מתברר שהראב"ד טוען, וזה שיטת הראב"ד שהזכרתי קודם, הוא טוען שיחזור ויקדש אותה בעצמו. וואו, זה דבר פלא ממש הדבר הזה. השאלה היא מה שייך לקדש אותה עוד פעם, היא כבר מקודשת. מה זה יעזור? אז אפשר היה להבין למה צריך לקדש אותה שוב. למה צריך לקדש אותה שוב? כי זה יסוד אחר שגם כן אפשר להיכנס אליו אבל לא אכנס אליו כאן. יש אפשרות להראות שלפחות לחלק משיטות הראשונים, ואולי אפילו לכולם, לא שייך לעשות הידור מצווה בלי קיום המצווה עצמה. נגיד אם הדלקתי נרות, הדלקתי נר אחד בחנוכה, בסדר? עכשיו פתאום נזכרתי, אופס, לא עשיתי מהדרין מן המהדרין, אני רוצה להדליק את כל הנרות שצריך מהדרין מן המהדרין. אבוד. למה? מצווה כבר קוימה. אי אפשר להדר מצווה. אז כשאתה מקיים את המצווה תעשה את זה בהידור. אבל אם המצווה כבר קוימה, זהו, מה תעשה אותה עוד פעם? אי אפשר לעשות אותה עוד פעם. אתה מהדר את המצווה, אתה לא מהדר פעולה שהיא לא מצווה. אז בהקשר הזה, אפשר היה להגיד למה יש צורך לקדש שוב, זה מאוד ברור. כי אם אתה רוצה להדר, אתה צריך להדר את פעולת המצווה שאותה אתה עושה. אתה לא יכול להדר פעולה שהיא לא המצווה. זה נכון, אבל מצד שני זה לא יועיל פה, אי אפשר לעשות עוד פעם את המצווה, כי המצווה כבר קוימה, האישה כבר מקודשת. עד כמה שזה מצווה, זה גם שאלה גדולה. אבל האישה כבר מקודשת, אז מה שייך לקדש אותה שוב? רואים בראב"ד. זה מעלה לי רעיונות אחרים, הראיה מההיסטוריה שקידשו ילדות קטנות כדי לשמור עליהן. בסדר, אבל אם קידשו אותן באמת אז הן מקודשות. אלא אם כן עשו שם פיקציה, אבל אם זה פיקציה בסדר, אז זה משהו אחר. אוקיי, לפעמים עושים נישואים לבנים מה שנקרא, אבל הנישואים האלה עושים אותם. מבחינת ההלכה אפשר לקדש גם ילדה, כל עוד זה אבא שלה מסכים. הרב, אולי זה כמו טלית שכולה תכלת? שמה? שטלית שכולה תכלת זה רק ההידור אבל זה בלי המצווה עצמה. כן, מה שקורח אמר, אבל זה לא נכון, טלית שכולה תכלת זה ציצית כשרה. בכל אופן, אז הטענה היא שמה שהריב"ד כנראה אומר, למה אפשר לקדש את האישה שוב? כי אם אתה, אם בעצם רצית לעשות את זה באופן מהודר, אז התברר למפרע שהפעולה הראשונה לא רצית בכלל שהיא תקדש, כי הרי אתה רצית לעשות את זה באופן מהודר. אז ממילא אם אתה עושה עכשיו את הפעולה בעצמך כדי לעשות אותה בצורה המושלמת, בזה אתה מגלה שהפעולה הקודמת כנראה לא הייתה פעולה שאותה רצית, ולכן הקידושין האמיתיים הם הקידושין השניים. אם זה כך, אז נפתחת, אני חוזר אלינו לגבי הסבה, נפתחת האפשרות להבין אולי שאפשר לשתות עוד פעם את היין ולהסב אפילו לשיטת הרמב"ם או אפילו לשיטת התוספות אם הסבה היא פרט במצווה אבל פרט לא מעכב, שעד עכשיו הנחנו שאם זה כך אז אין מה לחזור ולשתות. עכשיו אני אומר לא, יכול להיות שכן. אני אחזור ואשתה בהסבה, למה? כי הרי אני רוצה לקיים את מצוות ההסבה, בין אם זה הידור של מצוות שתיית יין ובין אם זה מצווה עצמאית. אבל המצווה העצמאית הזאת הרי תוקנה לעשות אותה בעת שתיית היין. עכשיו איך אני יכול? פספסתי את המצווה הזאת, אני לא יכול כבר לקיים אותה כי יצאתי ידי חובת שתיית היין. אבל אם אני צריכה ארבע פעמים, ארבע כוסות? לא, נגיד שכוס אחת שכחתי לצורך הדיון. אז אני אומר, אז אני חוזר עוד פעם ושותה את הכוס הזאת בהסבה, ובזה אני מגלה שהשתייה של הכוס, שתייה קודמת של הכוס כנראה לא התכוונתי בכלל שהיא תהיה המצווה שלי. התברר למפרע שזה בכלל לא, אדעתא דהכי לא שתיתי. זאת אומרת לא התכוונתי בכלל לצאת ידי חובה במצווה שם, ולכן אולי אפשר לחזור ולשתות אפילו לשיטה שזאת חובה עצמאית או שזאת חובה לא מעכבת. זה אני אומר בסוגריים, אבל זה באמת חידוש גדול, רק אם אנחנו מקבלים את תפיסת הריב"ד ואני לא חושב שמישהו עלי אדמות מסכים איתו. זאת אומרת אפילו הריב"ש שמביא אותו לא מסכים, למרות שאני פעם כתבתי על זה משהו היה לי כמה ראיות לטובת הריב"ד, שאני חושב שאפשר להביא ראיות לשיטתו מכמה מקומות. טוב, בכל אופן אבל לענייננו, אז לכאורה נראה שזאת ההשלכה לחקירה הזאת של הגרי"ז. השאלה אם הסבה היא חובה עצמאית או היא פרט במצווה, השאלה היא מה קרה כשעשיתי את המצווה בלי הסבה. האם אני חוזר ועושה את המצווה עם הסבה או שאבוד, פספסתי את מצוות ההסבה. אז תוספות, אני חוזר לתוספות, אני מסמן אותו שוב. תוספות שמסתפק, אז תוספות אומר צריך עיון אם שכח ולא הסב אם יחזור וישתה. זאת אומרת ההנחה שלו היא כנראה שהסבה היא פרט במצוות השתייה. אז מה? אז הצד שהוא יחזור וישתה זה כי אנחנו, כי הוא לא קיים את מצוות הכוס, לא קיים את מצוות השתייה, בניגוד לרמב"ם שאומר שהסבה זאת חובה עצמאית, הוא כנראה תופס שהסבה זה פרט מפרטי המצווה. והצד שלא יחזור וישתה, אז או שזה כמו הרמב"ם זאת חובה עצמאית, או שלא, זאת חובה שהיא פרט מפרטי המצווה אבל פרט לא מעכב, ולכן אתה יכול לחזור ולשתות. וכן אני ממשיך עכשיו הלאה לתוספות. אבל לרמב"ם אולי, לרמב"ם אולי זה יכול לחזור ולשתות ולתוספות זה יכול להיות חייב? מה? לא הבנתי. לפי מה שאמרת, לרמב"ם אנחנו יכולים להגיד אולי הוא יכול לחזור ולשתות, ולתוספות יכול להיות שהוא חייב לחזור ולשתות? עזבתי את הריב"ד עכשיו, עזבתי את הריב"ד. לפי תוספות הוא חייב לחזור, יחזור וישתה הכוונה חייב לחזור ולשתות לא רק בגלל ההסבה אלא גם בגלל הכוס, ולפי הרמב"ם נראה שאבוד לו, הוא הפסיד את חובת ההסבה. ממשיך התוספות וכן אם בכוס שלישי לא הסב, אם יכול לחזור ולשתות בהסבה, יש לו עוד ספק. מה קורה בכוס שלישי? מה מיוחד בכוס שלישי? שבכוס שלישי, בין כוס שלישית לרביעית אסור להוסיף כוסות. זאת אומרת אחרי כוס ראשונה אחרי כוס שנייה אפשר לשתות כוסות אם אנחנו רוצים מעבר לכוסות המצווה, אבל בין הכוס השלישית והרביעית שזה כוס ברכת המזון עד הכוס של ההלל והנרצה שם, אז אסור להוסיף כוסות. ואם זה כך אז אומר התוספות מה קורה אם בכוס השלישי הוא לא הסב? אז האם הוא יכול לחזור ולשתות בהסבה? יכול לחזור ולשתות בהסבה, אף על גב דבין שלישית לרביעית לא ישתה. מה הספק שלו כאן? שאלתי אתכן היה, הספק הוא אם הוא חייב לשתות או אם מועיל לשתות. אז בואו נראה את שני צדדי הספק הקודמים. זה ספק שבנוי על ספק, נכון? אם בספק הראשון, נגיד בכוס הראשונה יש לו ספק, האם לחזור ולשתות או לא, נכון? עכשיו אם על הצד שבכוס הראשונה לא צריך לחזור ולשתות, אז בכוס השלישית ברור שלא, אין מה להסתפק, נכון? כי בכוס השלישית אפילו אסור להוסיף כוסות בין הכוס השנייה לשלישית. יש לי שאלה, למה יש בכלל הבדל בין כוס ראשונה, שנייה ושלישית ורביעית? מה ההבדל בדרגה שלהם? בנסדר קמן רש. כי זה אחרי אפיקומן. כי זה אחרי אפיקומן, לא שותים שום דבר מעבר למה שחייבים. לשמור על הרצף שלו. כן. בכוס ראשונה ושנייה זה נגיד במסגרת הסעודה, את יכולה לשתות יין, מותר, אין בזה בעיה. בכל אופן אבל לענייננו אני אומר על הצד בספק הראשון של תוספות, על הצד שבכוס הראשונה אם לא הסבת, אתה לא צריך לחזור ולשתות, אז בכוס השלישית ברור שלא, כי בכוס השלישית אפילו אסור לחזור ולשתות, נכון? כי אסור להוסיף על הכוסות. אז אם אפילו בכוס הראשונה לא מוסיפים, לא שותים עוד פעם, אז בשלישית ודאי שלא. לכן מה שתוספות אומר, זה ספק שמבוסס על הצד השני בספק הראשון. זאת אומרת אם בספק הראשון נגיע למסקנה שכן צריך לחזור ולשתות אם לא הסבת, שואל התוספות מה קורה בכוס השלישית. עכשיו, מה זאת אומרת מה קורה בכוס השלישית? בואו ננסה לחשוב. הרי על הצד שאני צריך לחזור ולשתות, אז מה זה בעצם אומר? שבלי הסבה לא קיימתי את מצוות השתייה, נכון? נכון? עכשיו, מה השאלה? עשיתי כוס שלישית בלי הסבה, לא קיימתי את מצוות הכוס השלישית, נכון? אז זה בעצם לא נקרא להוסיף על הכוסות. אם אני אשתה עכשיו שוב כוס בשביל להסב, זאת תהיה הכוס השלישית. הכוס הקודמת ששתיתי הרי לא יצאתי ידי חובה, היא סתם כוס שהוספתי בין הכוס השנייה לשלישית, שזה מותר. אז מה הבעיה? ולפי תוספות, אם הספק שלו הוא ספק שמבוסס על הספק הראשון, אז לא ברור מה יש פה להסתפק. אז ברור שאתה צריך, לא רק שמותר לך, אתה צריך להוסיף כוס שלישית. אולי הוא חוזר עוד פעם על אותו ספק שהיה לו בהתחלה וזה גופא הספק? הספק הוא על הצד שלא צריך לחזור ולשתות בכוס הראשונה, אז בכוס השלישית ממש אסור. אם על הצד שכן צריך, אז גם בכוס השלישית צריך. אולי, ואז הוא חוזר על אותו ספק. אולי הוא מסתפק אם הסבה זה פרט במצווה שהוא חיוני או לא? ואז מה? מעכב. ואז אם זה לא חיוני אז לא צריך לחזור, ואם זה חיוני אז צריך לחזור. אוקיי, אז באמת אני חושב שהפשט הפשוט יותר בתוספות זה מה שיעל אמרה עכשיו. תראו, אם באמת, וככה זה נראה, אם באמת הספק השני בנוי על הראשון, זאת אומרת, על הצד שההסבה היא חלק מדיני הכוס, אוקיי? אז אני שואל מה קורה בכוס השלישית. מה זאת אומרת מה קורה בכוס השלישית? הרי אם זה חלק מדיני הכוס ולא הסבתי, אז הכוס השלישית לא הייתה כוס שלישית בכלל. אז מה הבעיה? ודאי שאני יכול לשתות עוד כוס. הכוס שאני אשתה עכשיו היא תהיה הכוס השלישית. לא, רואים בתוספות שגם על הצד שההסבה היא פרט מדיני הכוס, יכול להיות שהכוס השלישית שעשיתי בלי הסבה היא עדיין כוס. ומה שאני צריך להסב זה כדי ש… מה שאני צריך לשתות עוד פעם, סליחה, זה כדי לקיים את מצוות ההסבה, רק שבשביל לקיים את מצוות ההסבה צריך לשתות יין, כי זה תוקן על שתיית היין. וזה מסתפק התוספות השאלה אם מותר, כי אני מוסיף כוס בין הכוס השלישית לרביעית. נכון? אחרת אי אפשר להבין את התוספות. ואז יוצא פה באמת האפשרות השלישית שאמרתי לכם בספק הראשון של תוספות, האפשרות שאומרת שיכול להיות שאני צריך שההסבה היא פרט מפרטי שתיית הכוס, ועדיין היא לא מעכבת את הכוס. זה רק הידור. ואם זה כך, אז אומר התוספות, אז יכול להיות שאסור לך להוסיף על כוס שלישית אם לא הסבת. אכלת אותה. פספסת את מצוות ההסבה, לא קיימת כוס שלישית בהידור, אבל קיימת כוס שלישית בלי הידור, זה קויים. עכשיו ברגע שעשית כוס שלישית, אתה כבר לא יכול להוסיף עוד כוס, כי לא מוסיפים על הכוסות בין השלישית לרביעית. ולכן אני חושב שהתוספות הזה הוא ראיה לאופציה שהוספתי, בניגוד לרב מבריסק שתלה את זה בשאלה האם זה פרט מפרטי הכוס או לא פרט מפרטי הכוס. נדמה לי שיכול להיות שתוספות לא מסתפק בזה, אלא תוספות מסתפק לשני צדדים של. היא פרט מפרטי הכוס. ועדיין השאלה אם זה פרט מעכב או פרט לא מעכב. אם זה פרט מעכב, אז אין שום בעיה לשתות עוד כוס, כי הכוס הקודמת התברר שהיא בכלל לא הייתה כוס שלישית, כי לא הסבתי. אז אין בעיה, אני שותה עכשיו את הכוס השלישית בהסבה וממשיך כרגיל. והכוס הקודמת הייתה רק תוספת אחרי כוס שנייה. אבל אם הפרט הזה הוא פרט לא מעכב, אז את הכוס השלישית כבר עשיתי. אז מה ההיתר בשביל שאני אוכל להסב לשתות עוד כוס? זה לא יעזור כי אני מוסיף בין הכוס השלישית לכוס הרביעית. בסדר? ואז זה לא ממש כמו שה… כן? ולהלכה זה יוצא כמו הרמב"ם, זאת אומרת זה לא במחשבה מאחורי זה, אבל בשורה התחתונה זה יוצא אותו דבר. נכון, זה מה שאמרתי, שאפשר להגיד שאתה לא צריך לשתות לא רק אם ההסבה היא חובה עצמית, אלא גם אם היא פרט מפרטי השתייה, פרט לא מעכב. בדיוק. זה מה שאני מנסה להוכיח מתוספות פה, שתוספות פה זה באמת לפחות צד אחד בספק שלו, זאת שיטת הביניים הזאת. אוקיי? עכשיו, הראש על אתר אומר ככה: ומצא בעיא הסבה בכזית, בכזית ראשון וכזית של אפיקומן. זאת אומרת גם בכזית שאוכלים בהמוציא, כן, בתחילת הסעודה, שזה מצוות הכזית מצה, והאפיקומן בסוף שגם הוא מצווה, מצווה דרבנן. בשני המקרים כשאני אוכל את המצה אני צריך לאכול את זה בהסבה. ואם אכל בלא הסבה, לא יצא, אומר הראש. כדאמר רבי יהושע בן לוי, זה גמרא, השמש שאכל כזית מצה כשהוא מייסב, יצא. משמע, מייסב אין, לא מייסב לא. זאת אומרת רואים שרק אם הוא הסב הוא יצא. הוא תופס שזו אמירה כללית, לאו דווקא על שמש. התפיסה שלו היא שמדברים על השמש אבל בעצם זה דין כללי. אם הסבת יצאת ידי חובה, אם לא הסבת לא יצאת ידי חובה. אז מה רואים מכאן? שהסבה לא רק שזה פרט מפרטי המצווה ולא חובה עצמית כמו שהרמב"ם אמר, אלא זה גם פרט מעכב. זאת אומרת זה לא כמו הרמב"ם ולא כמו תוספות. זה אומר שחייבים לחזור במקרה כזה. נכון. זאת אומרת לפי הרמב"ם אז זה חובה עצמית ההסבה. לפי תוספות, לפחות צד אחד בספק שלו, זאת חובה שהיא חלק מ… זה פרט מפרטי חובת השתייה והאכילה, אבל אולי פרט לא מעכב. ולפי הראש זה פרט מעכב. כמו שהגרי"ז או הרב מבריסק למד את התוספות, ואני הראיתי מתוספות שאני חושב שהוא לא צודק, אבל בראש זה כן נכון. הראש באמת אומר את זה. ולכן אם הוא לא הסב אז לא. ואם אכל בלא הסבה, יחזור ויאכל בהסבה. ולכן זה באמת ההשלכה כמו שהרב מבריסק אמר, מה ההשלכה? שאם לא הסבת לא יצאת ידי חובה, אתה צריך לחזור שוב. זה הנפקא מינה. וכן בכוס ראשון ושני אם לא שתה בהסבה, יחזור וישתה בהסבה. עד כאן הכל בסדר. אבל בכוס שלישי או רביעי, עכשיו זה מוזר, אם ישתה יותר נראה כמוסיף על הכוסות. מה הבעיה? הרי לשיטתו אם הוא שתה כוס שלישית ולא הסב, אז זאת לא כוס שלישית בכלל. אז מה הבעיה? אז בואו נמשיך לקרוא את השורה וחצי האחרונות, תראו למטה בעמוד הבא: ומיהו איכא למימר כיוון ששתה שלא כתיקונו, וברור הדבר שלא ממניין הכוסות היה, ומה ששותה עתה הוא כוס של חובה. בדיוק מה שאמרתי קודם, הוא זכה לכוון. אוקיי? זאת אומרת שמה שהוא שתה קודם בלי הסבה, כיוון שהסבה מעכבת זה בכלל לא היה כוס שלישית. זה בדיוק מה שהוא חולק על תוספות. ממילא הוא גם לא מסתפק בספק של תוספות. ברור שאם הוא שתה בלי הסבה גם בכוס שלישית, שיחזור וישתה עוד פעם. למה? כי מה שהוא שותה עכשיו זה הכוס השלישית. הכוס שהוא שתה קודם בלי הסבה בכלל זה לא כוס שלישית, אז אין שום בעיה. אז הוא לא מוסיף על הכוסות בין השלישית לרביעית. בסדר? הוא אגב תופס שמה שלא מוסיפים בין הכוס השלישית והרביעית זה לא בגלל האפיקומן, אלא זה בגלל שהוא נראה כמוסיף על הכוסות, בל תוסיף. שלא נהסב הסבה. לא, חוץ מהארבע. אז למה בין הראשונה והשנייה והשלישית לא? כי שם זה בתוך הסעודה. בתוך הסעודה זה לא נראה כמוסיף על הכוסות. אתה שותה את זה כחלק מהסעודה כמו שאתה אוכל אז אתה גם שותה יין. אבל כשאתה עושה את זה מחוץ לסעודה אז נראה שאתה עושה את זה איכשהו משום מצווה. ומצווה זה בל תוסיף. המצווה היא ארבע כוסות ולא יותר. בכל אופן אז פה באמת רואים בראש שיש שהוא שיטה שלישית בעניין הזה. הראש מביא מה שקראנו קודם, אתם רואים, על השמש הזה, כן, זה מה שהוא מביא את הראיה הזאת. כדאמר רבי יהושע בן לוי, כדאמר רבי יהושע בן לוי, השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא, משמע מיסב אין, לא מיסב לא. מה יעשה עם זה הרמב"ם? השאלה למה למה הוא לא יצא? האם כדי אכילת אפיקומן או כדי הסיבה? יש איזה הד, לא שמעתי אותך היטב. אז זהו, אני מתנתקת כל הזמן. האם מדובר פה על יצא ידי חובת אכילת כזית אפיקומן שזה הרא"ש, או יצא ידי חובת הסיבה שזה הרמב"ם? בדיוק, נכון. אז זה באמת גם הרב מבריסק עצמו כותב, תראו, איפה הוא? תראו למטה. והנה מקור דינו של הרא"ש. ומקורו, אתם רואים? ומקורו, אתם רואים פה את הכרסור שלי? פה. כן. ומקורו הוא מדברי רבי יהושע בן לוי, דמדנקט לישנא דיצא, שמע מינה דשייכא הסיבה גם בשאר אכילתו מלבד כזית מצה, אלא שאינו מחויב בזה. אבל אהינמי דלא מיירי כלל מדין ומצווה של אכילת מצה, דזה יצא גם בלא הסיבה, וכמו שהוכחנו מדברי הרמב"ם. בסדר? מה הוא אומר בעצם? שמה שכתוב שאם הוא אכל אם הוא היסב אז הוא יצא, הכוונה אם הוא היסב אז הוא יצא ידי הסיבה, לא יצא ידי מצה, את המצה הוא יצא גם בלי הסיבה. והוא אומר בסוף וצריך עיון בזה. למה? כי פשט הגמרא זה לא כך. מה קרה? אם הוא אכל והיסב אז הוא יצא, פירוש אם הוא היסב אז הוא יצא ידי הסיבה? מה מה יש להגיד פה? מה שמתכוונים להגיד זה שאם הוא אכל והיסב אז הוא יצא ידי חובת אכילה, לא חובת הסיבה. אם הוא היסב אז הוא יצא ידי חובת הסיבה. לפי הרמב"ם צריך כנראה להגיד שאם הוא אכל והיסב יצא ידי חובת הסיבה. למה? כיוון שהסיבה לא תוקנה סתם כך שתסב וזהו, אלא אם אתה מיסב כשאתה אוכל, זה החידוש. זאת אומרת, אם הוא אכל והיסב אז הוא יצא ידי חובת הסיבה, כיוון שאם הוא סתם מיסב זה לא. הסיבה, גם אם היא חובה עצמאית כמו שהרמב"ם מבין, תוקנה כמשהו שמתלווה לביצוע המצווה, לא כמשהו עצמאי. ואז החידוש כולו הופך לקוטב המנוגד. כל החידוש הוא חידוש בדיני הסיבה, לא חידוש בדיני האכילה כמו שהרא"ש הבין. אלא שאם אתה אכלת כשאתה מיסב, יצאת ידי חובת הסיבה, לא חובת אכילה. למה? כי אם אתה הסבת בלי לאכול, אז גם חובת הסיבה לא יצאת. למה? כי הסיבה תוקנה בעת שאתה אוכל את המצה או שותה את היין. אז אם אתה עושה את זה סתם לבד, אז זה שום דבר, אז לא יצאת, אתה צריך לעשות את זה בעת קיום המצוות. זה נכון שהרמב"ם הרי אומר שהסיבה גם בשאר הסעודה מקיים מצווה, נכון? ראינו את זה. והסעודה היא בכלל לא מהמצוות. אז איך להסביר את זה כאן? או שהוא אומר פה שהוא אכל, בשעת האכילה של הסעודה זה עדיין חלק מהמצווה, כי זאת סעודת יום טוב. נכון שזה לא מצוות ליל הסדר, אבל זה סעודת יום טוב, ולכן עדיין יש פה את העניין של הסיבה. אבל הסיבה בלי לאכול בכלל, זה לא נקרא הסיבה בכלל, סתם לשבת ככה וזהו זה לא נקרא לקיים את מצוות הסיבה. אולי זה מה שהרמב"ם אומר. אוקיי, עכשיו אני רוצה לעבור רגע הלאה. אפשר לחזור שנייה על הרא"ש? כן. אני לא הבנתי למה הוא הכניס את הכוס השלישית. מה ההבדל? לא הבנתי את זה. מה ההבדל מבחינתו בין הראשונה לשנייה לשלישית? להיפך, זה החידוש שלו שאין הבדל. הוא אמר, הרי הוא רצה להסביר לנו שהוא חולק על תוספות. אז הוא אומר לנו ככה: קודם כל אני אומר לך שאם אתה לא מיסב לא יצאת. עכשיו אני אומר לך למה זה? למה זה? כי הסיבה זה פרט מעכב בפרטי שתיית הכוס. ועכשיו אני אומר לך בוא אני אראה לך עד איפה ההשלכה. מה קורה בין כוס שלישית ורביעית? הרי הוא יודע שתוספות התלבט. הרא"ש היה אחרי תוספות ותמיד מביא אותו. זאת אומרת הוא הכיר את תוספות. אז הוא אומר אני אביא לך את הספק של תוספות. מה קורה בין כוס שלישית ורביעית? לכאורה אי אפשר להוסיף על הכוסות אז אבוד לך, הפסדת גם את הכוס השלישית וגם את הסיבה. הוא אומר לך לא, בדיוק לאור מה שאמרתי קודם לא נכון. כיוון ששתה שלא כתיקונו, זה מה שהוא אומר בסוף, אז הוכח שזה בכלל לא מנין הכוסות. הנה ההשלכה של מה שאני אומר. זה רק דידקטית הוא באמת לא מוסיף, כשאם אנחנו מבינים טוב את מה שהוא אומר בהתחלה אז לא צריך להוסיף את ההמשך. הוא מוסיף את ההמשך כדי שנבין טוב את מה שהוא אמר בהתחלה. זאת השיקול דידקטי מה שהוא הוסיף פה. בסדר? רק מדגים שבעצם לחדש שהוא חולק על תוספות, זה לא רק פרט מפרטי הכוסות, אלא זה פרט מעכב מפרטי הכוסות. ולכן לא שייך להתלבט פה מה קורה אם עשית את זה בכוס שלישית, גם בכוס שלישית אותו דבר. תוסיף ותשתה עוד כוס. בסדר? עכשיו אני עובר הלאה. באמת צריך קצת להזדרז יותר, אני לא אכנס פה לכל הגמרא הזאת שהפניתי בסעיף עשר. מה שכתוב שם זה ככה: שתאן חי יצא. שתאן חי יצא. שתאן בבת אחת. חי הכוונה לא מזוג בלי מים, יין נטו, יצא. שתאן בבת אחת – זה מחלוקת ראשונים, האם הכוונה שכל הכוסות הוא שותה בכוס אחת או שהוא שותה את כל הכוסות בזה אחר זה, לא במקומות שצריך לשתות. השקה מהן לבניו ולבני ביתו יצא. הכוונה אם הוא לא שתה בעצמו אלא בירך, אבל בני ביתו שתו, יצא. שתאן חי יצא, אמר רבא: ידי יין יצא, ידי חירות לא יצא. זה מוזר, כבר רואים פה שיש שני דינים בדיני שתיית היין. יש איזשהו דין יין מה שהוא קורא, ויש דין חירות. מה פשר העניין הזה? הלאה. שתאן בבת אחת, רב אמר: ידי יין – בגרסה של הרי"ף והרמב"ם זה ידי חירות – יצא, ידי ארבע כוסות לא יצא. יש פה עכשיו כבר דין שלישי. יש לנו דין יין, דין ארבע כוסות ודין חירות. מה פשר העניין הזה? לפי נגיד לפי רב, מה שהוא אומר בסוף, יכול להיות שזה רק שני דינים. ידי חירות יצא בגרסת הרמב"ם והרי"ף, ידי ארבע כוסות לא יצא. אז מה ההבדל ביניהם? מה זה שני הדינים האלה? אז פה אני לא אכנס לכל הפרטים. אני עובר לעניין של הסבת נשים, כי אני רוצה דרך זה להראות את מה שאמרתי קודם. סליחה רגע, מה זאת אומרת שלא מזגו במים? לא מזקו במים? לא מהלו את היין במים? יין טרי היה מאוד מאוד חזק. כן. בסדר? אבל היום זה לא ככה. אני לא יודע עד כמה היין לא מהול, אני לא יודע. אוקיי. בכל אופן השולחן ערוך, או נתחיל עם הגמרא, סימנתי לכם פה בסעיף שתים עשרה: אישה אצל בעלה לא בעיא הסיבה. ואם אישה חשובה היא, צריכה הסיבה. זאת אומרת אם האישה עושה סדר עם בעלה, היא נשואה, אז היא לא צריכה הסיבה. רק הבעל מיסב, לא היא. אבל אישה חשובה, יש לה איזשהו מעמד, לא יודע בדיוק מה, אז היא צריכה הסיבה. למה? זה אומר שגם כשהיא אצל בעלה היא צריכה הסיבה אם היא חשובה? לכאורה כן. כן. זה מה שכתוב פה, עוד רגע אני אעיר על זה. ברמ"א בשולחן ערוך כותב ככה: אישה אינה צריכה הסיבה, אלא אם כן היא חשובה. אגב הוא לא אומר אישה אצל בעלה. הוא אומר אישה. ההנחה שלו זה שתמיד, בין אם זו אישה אצל בעלה או אצל אבא שלה או איפה שלא תהיה, אישה לא צריכה הסיבה. שזה חידוש, בגמרא לא כתוב ככה. הגה, וזה שולחן ערוך, והרמ"א: וכל הנשים שלנו מקרי חשובות. זה האשכנזים. אצל אשכנזים כל הנשים נקראות חשובות, אך לא נהגו להסיב, כי סמכו על דברי ראבי"ה דכתב דבזמן הזה אין להסיב. ראבי"ה זה מראשוני אשכנז, והוא טען שבזמן הזה בכלל לא צריך להסיב. למה? כי כל עניין ההסיבה הוא בעצם ישיבה בדרך חירות. עכשיו בזמננו ישיבה כזאת זה לא כשאתה הולך למסיבה ואתה רוצה לעשות חיים, אתה לא אוכל בהסיבה. זה לא מה שהיה נהוג אצלנו. זה כנראה לקוח מהרומאים הדרך הסיבה הזאת. ישבו שמה על כריות ועל פופים כאלה, ופשוט אכלו ככה כשהם שרועים על הפוף. אז זה היה… גם אנחנו ישבנו על מזרונים. אוקיי, אז מי שלא, אני אומר, אבל מי שיושב ככה במהלך השנה, לא בליל הסדר. מי שיושב ככה במהלך השנה, אז זה אומר שזאת הדרך שבה הוא מבטא את היותו בעל הבית, בן חורין. אז אם ככה בליל הסדר אתה חייב להקפיד לאכול דווקא כך. אבל מי שבמהלך השנה לא עושה את זה, ואנחנו יודעים שהיום הרי הסיבה זה טירטור כזה, כולם איכשהו צריכים להתקפל. בשביל להיות בני חורין, שזה אבסורד גמור. ואתה צריך לשבת באופן לא נוח רק כדי לקיים את מצוות ההסבה. הכי לא נוח בעולם לשבת בהסבה הזאת. כל עניינו זה לעשות את המשהו הכי נוח, להראות שאתה בן חורין. זה התקיעות ההלכתית הכי מובהקת כמעט שאני מכיר הדבר הזה. ולכן הראבי"ה בזמנו… מה? לא שומע? מה זה הזמן הזה? באיזה מה התקופה שהוא דיבר עליה? המאה ה-13, 12. אז בוודאי ובוודאי גם היום, הרמ"א מדבר כבר במאה ה-16 ובוודאי היום בעת שוויון האישה. אז ברור שבימינו נשים חשובות. אבל ההנמקה שלו היא הנמקה מוזרה, כי הראבי"ה מה שהוא אמר זה שאף אחד לא צריך להסב, לא נשים ולא גברים. כי היום מי שיושב כדרך בני חורין לא יושב בהסבה, אז מושג ההסבה לא שייך בכלל היום לא לגברים ולא לנשים. הראבי"ה בעצם אומר היום בכלל אל תסבו, לא צריך. אוקיי? אז מה אז מה הרמ"א אומר? שנשים לא נהגו להסב וגם הגברים לא נהגו? רגע רגע, אני אסביר. זה מה שמוזר. אני קודם כל אומר את הראבי"ה. הראבי"ה אומר לא להסב, לא גברים ולא נשים. בסדר? בגמרא כתוב שאישה לא מסבה אצל בעלה, אבל אם היא חשובה אז היא מסבה. אז אם היא לא חשובה אז היא לא מסבה בלי קשר להיום או אז, נכון? ואם היא כן חשובה אז היא כמו גברים בדיוק, נכון? הרמ"א עושה מישמש בין שני הדברים. הרמ"א אומר האישה בזמננו היא חשובה, אז הייתי מצפה שהדין שלה יהיה בדיוק כמו גבר, נכון? תכל'ס, אם אתה מסכים עם הראבי"ה שניהם לא יסבו. אם אתה לא מסכים עם הראבי"ה שניהם צריכים להסב. אבל איך עשית מכוח הראבי"ה הבדל בין נשים לגברים? מה זה קשור? אישה חשובה אז זה אומר שדינה כמו גבר. נו בסדר, אז עכשיו מה שתגיד על גבר תגיד גם על האישה החשובה. אז איך הוא משתמש בראבי"ה כדי להסביר שרק נשים לא יסבו היום? מה מה פשר העניין הזה? בדרך כלל מקובל לחשוב שהרמ"א עושה פה איזה מהלך הלכתי מקובל וזה מין ספק ספיקא כזה. זאת אומרת, אני לא יודע אם באמת נשים היום נחשבות חשובות או לא, אני מסתפק. יש כאלה שאומרים שכן, יש כאלה שאומרים שלא. חוץ מזה יש בכלל ספק האם היום שייכת הסבה. אז לגבי גברים יש רק ספק אחד, האם הראבי"ה צודק או לא, אז הם ראוי שיחמירו שיסבו. לגבי נשים זה ספק ספיקא. ספק אם הן חשובות וצריכות בכלל הסבה או שלא, וגם אם הן צריכות הסבה השאלה אם היום שייכת הסבה. וכיוון שזה ספק ספיקא אז נשים יכולות לא להסב. אבל מהלשון של הרמ"א זה לא נשמע שהספק הראשון הוא ספק, כי הוא אומר וכל הנשים שלנו מיקרי חשובות. הוא לא אומר את זה באיזשהו, הוא לא תוהה אם הנשים שלנו חשובות או לא חשובות, הוא אומר את זה כאמירה. אז זה לא נשמע כאילו ספק ספיקא, כאילו אולי רק… מסכים לגמרי. איך שהוא מביא את הראבי"ה אז כן אפשר היה להבין שיש לו ספק. כי הוא אומר כי סמכו על דברי הראבי"ה. זאת אומרת הוא לא מביא את דברי הראבי"ה כהלכה, הוא אפילו לא מביא את הראבי"ה בכלל להלכה. כל מה שהוא אומר זה שבהקשר של נשים, זה שהן לא הסבו הן כנראה סומכות על שיטת הראבי"ה למרות שאני לא מביא את זה להלכה. אז פה כן אני מוכן לשמוע שיש לו ספק האם הראבי"ה צודק או לא. אבל לגבי הפסיקה שהנשים נקראות חשובות בזמננו ויש להן בדיוק דין גברים, זה מובא כדין ברור בעיניו. ואם ככה אז אני לא מבין, עכשיו תכל'ס, אם הראבי"ה הוא ספק וצריך להחמיר אז גם נשים צריכות להחמיר. אם זה ספק שאפשר להקל אז גם גברים יכולים להקל ולא להסב. איך יוצא לך שגברים צריכים להסב ונשים לא צריכות להסב? אבל אולי הדברים שלו זה רק להסביר למה נשים לא מסבות, הוא מנסה כאילו ללמד עליהם זכות. הוא אומר אני חושב שצריך אבל אני רואה שנשים לא עושות את זה, יש משהו כזה בתפילה לנשים ש… צריך להגיד ולא יפה עושות או משהו כזה. נכון. ושלא מתפללות… לא, אז הוא צריך להגיד אבל ולא יפה עושות או יש לי ללמד זכות או משהו כזה. הוא צריך להגיד את זה, הוא צריך להסביר שזה לא נכון, הרי הוא צריך להסביר לי מה היא ההלכה הנכונה. הוא לא מסביר מה היא ההלכה הנכונה, הוא רק נותן מליץ יושר. תגיד קודם כל מה ההלכה הנכונה ואז תגיד וזה שנשים נהגו לא להסב אולי הן סמכו על שיטת הראבי"ה לא בצדק. אוקיי, אבל לא אמרת קודם כל מה באמת צריך לעשות, אתה רק מליץ יושר בלי להגיד מה ההלכה, זה קצת מוזר. לא, הוא אומר מיקרי חשובות צריכות להסב, אבל אני רואה שלא… אך לא נהגו לה אך הוא אומר אך לא נהגו להסב אולי הן סמכו על דברי הראבי"ה. הוא לא אומר את זה, הוא אומר אך לא נהגו להסב, זאת אומרת הוא מביא את זה כמשהו שכך המצב לנהוג. ויותר מזה אני חושבת שאם הכיוון שלך הוא נכון. אז הוא היה אומר ואצלנו כל הנשים חשובות, וזה שהן לא מסבות זה בגלל שריד לתקופה שלא היו חשובות. זאת אומרת, הוא לא היה מכניס פה את הראבי"ה בכלל. לא, דווקא אפשר כן לקרוא כמו שנועם אומרת, כי הרמ"א קודם כל קובע איזושהי עובדה, כל הנשים שלנו מיקרי חשובות. נקודה. אחר כך הוא מתאר מציאות שהוא רואה בעולם, אומר אך לא נהגו להסב. עכשיו הוא צריך להסביר למה בכל זאת למה לא נהגו להסב, אז הוא אומר, אז יכול להיות שהן לא נהגו להסב כי הנשים דווקא הן אלה שסמכו על דברי הראבי"ה. גברים אולי פחות, אבל נשים סמכו. לא לא, לא נהגו להסב זו הוראה הלכתית. אחרת הוא היה צריך להגיד אך מה שלא נהגו להסב זה אולי בגלל שהן סמכו על הראבי"ה. הוא אומר אך לא נהגו להסב, זאת אומרת דע לך שנשים נקראות חשובות ובכל זאת הן לא נהגו להסב, וככה הוא מורה להלכה, זה די ברור, ככה לומדים אותו גם בדרך כלל. ואז הוא סומך על הראבי"ה. זה מוזר, אני חושב שבמחשבה פשוטה זה מוזר. נדמה לי פה אני עוד פעם יוצא רגע מהשיתוף הזה, אני אעשה שיתוף אחר. תראו, ברמב"ם, אולי אני לפני הרמב"ם. רב חיים בסטנסיל, לא נתתי לכם אותו, אבל רב חיים בסטנסיל מביא שני מקורות מעניינים משולחן ערוך הרב ומהגר"א. שולחן ערוך הרב זה הרבי הראשון של חב"ד, כן? זה שני היריבים בעצם. אז בשולחן ערוך הרב כותב שהסבה זה זכר לחירות. למה אנחנו צריכים להסב? זכר לחירות, מה שהיה שאבותינו זכו בחירותם, אז אנחנו כדי לזכור את זה מסבים. הגר"א כותב שהסבה היא בעצמה דרך חירות. ורב חיים מסביר שזה שתי תפיסות שונות. כי השולחן ערוך הרב תופס שההסבה היא זכר למה שהיה אז, לא משנה אם אני כרגע זה לא מבחינתי זה לא נקרא דרך חירות, אבל כיוון שאז היה דרך חירות והמטרה שלי היא לזכור את מה שהיה אז, לכן אני צריך להסב עכשיו. הגר"א לעומת זאת טוען שהסבה היא בעצמה דרך חירות, לא זכר למה שהיה שם. אנחנו צריכים להסב כי כך נוהג בן חורין. איי היום לא נוהגים ככה? בסדר, הגר"א טוען אבל גם היום זה הסימן להיותך בן חורין. עכשיו רב חיים טוען יותר מזה, הוא טוען שזה בעצם אני לא בטוח שרב חיים אומר את זה, אני חושב שאני אומר את זה, אני לא זוכר כבר את רב חיים, לא ראיתי אותו עכשיו. נדמה לי שמה שאני רוצה לומר זה ככה, שני הדברים קיימים. זה שני דינים ושניהם נכונים. כשאתה צריך להסב בליל הסדר, אתה צריך גם להסב כדי לזכור את מה שהיה אז, זה מה שנקרא זכר לחירות, וזה גם להוות בעצמך לנהוג בדרך של חירות עכשיו. זאת אומרת, זה גם זכר להיסטוריה וזה גם בהווה. למה זה חשוב? אולי אני לפני שאני אומר למה זה חשוב, תראו פה. הרמב"ם כותב בפרק ז' הלכה ו' שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא עתה משעבוד מצרים. לראות את עצמו כאילו יצא משעבוד מצרים והעניין של החירות זה משהו שנלמד מן התורה או שזה איזושהי קביעה שחכמים כדי שנרגיש יותר את החשיבות של יציאת מצרים? לא, זו קביעה של חכמים. זה לא דאורייתא, כאילו אין איזה משהו דאורייתא? יכול להיות שחכמים רק אומרים שככה מקיימים את מצוות סיפור יציאת מצרים דאורייתא, אני חושב שזו התפיסה המקובלת, אבל זו קביעה של חכמים, זה לא כתוב בתורה. בהלכה ז' הלכה אחת אחר כך הוא כותב, ולפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות, וכל אחד ואחד בין אנשים ובין נשים חייב לשתות בלילה הזה ארבע כוסות של יין. אז פה הוא אומר שזה דרך חירות, ובהלכה הקודמת הוא אמר לראות את עצמו, ויש גורסים אגב להראות את עצמו, זו הגרסה המקובלת ברמב"ם, כאילו יצא עתה משעבוד מצרים. זה אותם שני דינים שרב חיים מביא למעלה, כן? להראות את עצמו כאילו יצא עתה משעבוד מצרים זה לזכור את מה שהיה שם. ולאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות זה להיות בן חורין עכשיו. מה ההבדל בין שני הדברים האלה? תראו שפה בהלכה הזאת שעדיין מסומנת על הדף הרמב"ם מוסיף, וכל אחד ואחד בין אנשים ובין נשים חייב לשתות בלילה הזה ארבע כוסות יין. למה זה קשור לסועד אדם בלילה הזה לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות? למה באותה הלכה? הרמב"ם… בסדר, אבל למה זה באותה הלכה שבין אנשים בין נשים חייבים לשתות ארבע כוסות? מה זה קשור להלכה הזאת? זה הלכה נפרדת. מה, למה זה מופיע דווקא פה? אני טוען את הטענה הבאה: יש שני דינים בכלל בליל הסדר. גם בהסבה, גם בשתיית היין. מה שראינו, דרך ידי חירות יצא ידי ארבע כוסות, לא יצא, או ידי יין לא יצא. בכל הלכות ליל הסדר אפשר להראות באופן עקבי, אין לי זמן מספיק להראות את כל זה פה, יש תמיד שני אספקטים. אספקט אחד זה לזכור את מה שהיה. לספר על מה שהיה, להראות את מה שהיה. אספקט שני זה לחיות את זה עכשיו. לחיות את יציאת מצרים, להיות בן חורין עכשיו. כי לחיות את מה שהיה זה חלק מהסיפור של מה שהיה. האופן לעשות את זה זה להראות את עצמו כאילו הוא עצמו יצא עתה משעבוד מצרים. זאת אומרת, הרמב"ם אומר לך, תעשה הצגה לילדים כאילו שאתה עצמו יוצא מיציאת מצרים. אבל זה חלק מהזיכרון של מה שהיה אז. זה הדין של לזכור את מה שהיה שם. הדין העכשווי זה זכר לחירות, דרך חירות. יש זכר לחירות מה שראינו בשולחן ערוך הרב ומה שראינו בגר"א שזה דרך חירות. זה גם ביין, גם בהסבה, בכל דבר. עכשיו הטענה היא כזאת: מי חייב בכל אחד מהאספקטים? להיות בן חורין, כולם חייבים, נכון? גם אנשים, נשים, כולנו, אנחנו בעצם כרגע צריכים להתנהג כבני חורין. מי צריך לספר על יציאת מצרים? מי שצריך לספר על יציאת מצרים זה עורך הסדר. למה? כי והגדת לבנך, הרי הדין של סיפור יציאת מצרים זה בדרך של שאלה ותשובה. יש שואל ויש עונה. יש מספר ויש שומעים. נכון? אז בעצם אני צריך לספר ביציאת מצרים למשפחה. אז יוצא כך שהדין שחייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים, זה הדין על עורך הסדר בלבד. הדין של להיות בן חורין זה כל יושבי הסדר. ועכשיו הנקודה היא כזאת. תראו עכשיו דבר יפה: אם אני צריך לזכור את מה שהיה אז, אז הראבי"ה לא רלוונטי. כי מה זה משנה שעכשיו לא נוהגים לשבת בהסבה בני חורין? אני הרי צריך לשחק את מה שהיה אז. לעשות סימולציה של מה שהיה אז. ואז כן ישבו בהסבה, נכון? לכן ברור שהראבי"ה לא רלוונטי לגבי הדין הזה. לעומת זאת, לגבי הדין שעכשיו אני צריך להתנהג כבן חורין, אומר הראבי"ה, אם עכשיו לא מסיבים, זה לא הדרך של בני חורין עכשיו, נכון? אז מה יוצא? יוצא ככה: אישה שמסיבה, או בכלל כל יושבי הסדר שמסיבים בגלל שהם צריכים לנהוג כבני חורין, הם יכולים לסמוך על הראבי"ה, כי בני חורין של היום הרי לא מסיבים, אז למה להסב? עורך הסדר לא יכול לסמוך על זה. למה? כי הוא, חוץ מאשר לנהוג כבן חורין, יש לו עוד דין. הוא גם צריך לעשות סימולציה של מה שהיה אז. הוא צריך לספר על מה שהיה אז. אז מה זה משנה שהיום לא מסיבים? אתה צריך לעשות את מה שעשו אז. והרי אז כן הסבו. ולכן אתה כן צריך להסב. וזה הרמ"א. מה שהרמ"א בעצם אומר, ואני אומר, זה לכן ברמב"ם תראו את ההלכה המסומנת כאן, לפני הרמ"א. ההלכה המסומנת כאן, שאלתי למה הרמב"ם מוסיף, אחד בין אנשים בין נשים חייבים לשתות ארבע כוסות? מה זה קשור לחלק הראשון שצריך לאכול והוא מיסב דרך חירות? כי יש את דרך חירות שהיא חובה עכשיווית. החובה העכשיווית מוטלת גם על נשים וגם על גברים. אז ברור שלפיכך גם נשים וגם גברים צריכים לשתות ארבע כוסות למרות שזו מצוות עשה שהזמן גרמה. למה נשים לא פטורות? כי בדרך חירות כולנו צריכים להיות חירות. אז למה החלוקה בין גברים לנשים ולא בין עורך הסדר לשאר האנשים? כי זאת התפיסה שהייתה אז. העורך הסדר והאישה זה בעצם עורך הסדר והשומעים. או לחילופין יכול להיות שהרמב"ם תפס שכל הגברים סביב השולחן, לפחות המבוגרים, תפקידם להיות עורכי סדר. אולי לא היה אפילו עורך אחד. אני חושב שבמקורות רבים לא נוהגים בכלל שיש עורך אחד אלא לפי תור קוראים. פה קוראים לפי תור, לא נוהגים בכלל לפי עורך. כמו בצבא כזה, אז אני לא יודע איך נהגו אצלו. ואז יכול להיות שכל הגברים כאילו הם היו המספרים, הם למדו תורה, הם ידעו, הם אלה שסיפרו והאחרים הקשיבו. לכן אני חושב שהדיבור על גברים פה הוא דיבור שהוא תוצאה של הנסיבות ששררו אז. וזה מה שהוא אומר, לכן הרמב"ם הוסיף פה שכיוון שצריך להסב דרך חירות, אז לכן גם נשים וגם אנשים צריכים לשתות ארבע כוסות, כי דרך חירות מחייב גם נשים. אבל עכשיו נחזור לרמ"א. אומר הרמ"א: נשים שלנו הן חשובות. מה זה אומר שהן חשובות? הן בעצם חייבות להסב כמו גברים. נכון? אבל למרות שהן חשובות וצריכות להסב כמו גברים, כל חובת ההסבה שלהן זה רק חובה של להיות כשומעות. הן לא מספרות את סיפור יציאת מצרים. עורך הסדר מספר. וכיוון שכך, אז אם מקבלים את הראבי"ה, והוא אומר יש ספק, הוא חשש אולי לשיטת הראבי"ה, אז הן יכולות לסמוך על זה ולא להסב. כי הן צריכות לנהוג בדרך חירות, היום זה לא דרך חירות להסב. עורך הסדר לא יכול לסמוך על זה. כי עורך הסדר הוא צריך לספר את הוא צריך לחיות את מה שהיה אז, לעשות סימולציה או לספר על מה שהיה אז. ההסבה היא חלק מהעניין הזה ולכן הוא לא. השלכה למשל, למה כתוב בגמרא אישה אצל בעלה לא מיסבה? זוכרות את זה? הערתי את זה כשקראנו את הגמרא. ואמרתי שיש כאלה שמשמיטים את זה ואני חושב שזה טעות. בגמרא כתוב אישה אצל בעלה ולדעתי זה בדווקא. למה? כי כשהאישה נמצאת אצל בעלה, אז בעלה הוא עורך הסדר והיא השומעת. אז אם הוא עורך הסדר אז הוא מיסב והיא לא מיסבה. אבל אם היא אישה עצמאית, היא לא אצל בעלה, ואולי זאת בכלל המשמעות של חשובה. לא בגלל המעמד החברתי של האישה, אלא השאלה מה המשחק מה התפקיד שלה במשחק של ליל הסדר. אז אם היא אישה חשובה, זאת אומרת היא עורכת הסדר, אז ודאי שהיא צריכה להסב בדיוק כמו גברים. לכן אומרים אישה אצל בעלה לא תסב. ואותו דבר אגב עולה אצל השמש וכולי. מה קורה אצל העני? נחזור רגע לשאלות ששאלתי בהתחלה על המשנה הראשונה אצל העני. קודם כל הייתה הוה אמינא שעני לא יסב, זוכרים את ההסברים של תוספות? שני הסברים בתוספות. הייתה לתוספות הוה אמינא שעני לא יסב. מה הוה אמינא? כי זו לא דרך חירות מבחינתו. זאת אומרת הוא כמו אישה לפני שהיא נהייתה חשובה. נכון? אז הוא מבחינתו לא שייכת אצלו הסבה. אוקיי? למרות שברמת הסימולציה מה זה משנה? נכון? אם הוא צריך לשחק את מה שהיה שם, אז מה זה משנה אם הסבה שייכת אצלו או לא? זה גופא מה שמחדשת המשנה. הוה אמינא הייתה שעני לא צריך להסב. שאלתי מה הוה אמינא שעני לא יסב, מה הוא לא חייב במצוות? הוה אמינא הייתה שעני לא יסב בגלל שלא שייכת אצלו הסבה. הוא לא במצב שיכול להסב. קא משמע לן, הרי זו רק הוה אמינא, המשנה אומרת אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. נכון? הוא חייב להסב. למה? בגלל שיש עוד דין. הדין הוא לספר את מה שהיה שם וזה ודאי חלק מסיפור יציאת מצרים מוטל גם על עניים. אז מה אכפת לי שהעני הזה היום לא שייך בהסבה גם לראבי"ה? העני לא שייך בהסבה גם לראבי"ה. הראבי"ה מדבר על סתם אדם. אוקיי? אז זה מה שמחדשת המשנה. שאפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב הכוונה גם הוא חייב להסב. למה? כיוון שיש שני דינים בהסבה. דין אחד באמת לא שייך לגביו, אבל הדין השני כן. עכשיו תראו את ההמשך. מה זה לא יפחתו לו מארבע כוסות של יין ואפילו מן התמחוי? אז תוספות אומר, הבאתי את התוספות הזה אצלכם, תראו אותו פה. תראו את התוספות פה. רגע. כן, התוספות בסעיף ארבע. לא יפחתו לו מארבע כוסות. מתוך הלשון משמע קצת שאין נותנים לבניו ולבני ביתו כי אם לעצמו והוא מוציא את כולם בשלו. למי נותנים ארבע כוסות כשבן אדם עני? נותנים ארבע כוסות לכל בן אדם במשפחה? לא, רק לעורך. רק לעורך הסדר. אז אומר מתוך הלשון משמע שנותנים רק לעורך הסדר. וסברא הוא דמאי שנא ארבע כוסות מקידוש? טוב זה כבר כל הפלפולים של הרב מבריסק מי שהספיקה לראות. אני לא נכנס לזה כבר, אני לא מספיק. אבל תתמקדו בחלק הראשון. מה הרעיון למה דווקא לא לתת ארבע כוסות? כי גם בארבע כוסות יש שני דינים. כי הוא עורך הסדר, הוא יכול להוציא את שאר האנשים. דרך חירות יצאה, ארבע כוסות לא יצאה. נכון? גם בארבע כוסות יש את שני הדינים האלה. עורך הסדר צריך לספר בסיפור יציאת מצרים גם אם הוא לא בן חורין, אז הוא צריך לשתות את הארבע כוסות לפחות מצד היותו עורך הסדר. האחרים אולי יצאו ממנו ידי חובה. ולכן יכול להיות שאפשר לתת רק לעורך הסדר את ארבעת הכוסות. יותר מזה, בדרך כלל התוספות גם מעיר על זה בהמשך וגם הפוסקים מביאים, בדרך כלל לא נותנים מן התמחוי לקיום מצווה. מן התמחוי נותנים רק לבן אדם לצרכי פרנסה בשביל שיוכל לחיות. אתה רוצה לקיים מצוות ואין לך כסף? לא על חשבון הציבור, אז אל תקיים. למה פה כן? אז אומרים האחרונים כיוון שפה זה פרסומי ניסא. פרסומי ניסא הוא חריג. זה סוג של מצווה שנותנים גם מן התמחוי. כך כתוב בכלל בהלכה בלי קשר לפסח. הטענה היא שלי זה שבאמת עורך הסדר, מי אחראי על פרסומי ניסא? עורך הסדר, הוא תפקידו לפרסם את הנס לספר על מה שהיה שם. האחרים הם רק שומעים. תפקיד פרסומי ניסא הוא רק של עורך הסדר. האחרים רק יוצאים את הדרך חירות, אבל לספר על הנס שהיה זה תפקידו של עורך הסדר. אז עכשיו למי ניתן ארבע כוסות מהתמחוי? רק למי שאצלו זאת מצוות פרסום הנס, שזה רק הבעל הבית. אבל נפקא מינא למשל אם יש אישה כמובן זה אותו דבר, אין הבדל בכלל בין אישה וגבר. כל השאלה זה חלוקת התפקידים בבית. גם אם יש גבר ואישה בבית והאישה היא זו שמספרת את ליל הסדר, אפשר לעשות את זה. אז אם זה ככה אז כל הדינים שנאמרו פה על הגבר בעצם חלים על האישה דווקא ולא על הגבר. אם אני צודק, אם זה באמת הפשט בעניין הזה. טוב, אפשר להאריך פה הרבה, אני רק רוצה להעיר עוד הערה כללית שאפשר לדבר עליה שיעור שלם, אבל אני אזכיר את זה רק בקצרה. בעצם מה שהדבר הזה אומר זה שיש במצווה של סיפור יציאת מצרים שני אספקטים. ואני יכול להראות את זה בעוד מקומות, זה ממש שוזר את כל ליל הסדר. אספקט אחד זה לחזור לעבר. לספר על מה שהיה שם, לעשות סימולציה להראות את עצמו כאילו הוא שם וכולי. אבל זה הכל השאלה מה היה בעבר. גם אם הוא מראה את עצמו עכשיו כאילו שהוא עובר את מה שהיה שם, זה עדיין הסתכלות על העבר. אתה עושה סימולציה עכשיו של מה שהיה שם. אבל המוקד הוא העבר. ויש עניין של ההווה. ההווה פירושו להיות עכשיו בן חורין. לא לחוות את יציאת מצרים, אלא להיות מישהו שאחרי יציאת מצרים. במה זכינו ביציאת מצרים? בחירות. אז צריך להיות עכשיו בני חורין. צריך להבין שיציאת מצרים נתנה לנו משהו, לא לחזור לעבר ולחיות את יציאת מצרים שוב. אין שום סיבה לצאת ממצרים, צריך להישאר בחוץ. זאת אומרת אם אתה בחוץ אז תהיה בחוץ, תבין שאתה בחוץ. לא צריך עוד פעם את יציאת מצרים, כל אחד והמצרים שלו וכל הדרושים החביבים שמסתובבים ברשת. הנקודה היא שאתה צריך להיות בן חורין. זה המשמעות של בשביל מה ניתנה לנו יציאת מצרים, בשביל שנהיה בני חורין. אז אנחנו צריכים להבין, להסביר א' מה היה שם וב' מה הרווחנו. מה הרווחנו? הרווחנו את זה שאנחנו עכשיו בני חורין. זה הדין בהווה. אני חושב שאחת הסיבות שבגללן ליל הסדר הוא כל כך פופולרי גם בשכבות שלא מקפידים על קיום המצוות, זה בגלל שהרבה פעמים אתה לא משתף פעולה עם זיכרון של אירועי עבר אם זה לא אומר לך משהו בהווה. עכשיו אנשים שיש להם מחויבות למצוות, יש להם מצווה, הם כמובן יספרו ביציאת מצרים, הכל בסדר. אבל אנשים שלא מחויבים במצוות, אז למה מספרים את יציאת מצרים? מספרים את יציאת מצרים לא כאירוע היסטורי, היו עוד אירועים היסטוריים. גם מתן תורה היה, נכון? בשבועות. למה את שבועות כולם חוגגים רק עם מאכלי חלב? אף אחד לא לומד תורה בלילה. מי שלא כן, מי שלא מחויב במצוות. אז מה זה גם לא חובה, אבל לא משנה. שבועות הוא לא חג שאותו חוגגים חוץ ממאכלי חלב. אז מה ההבדל? ההבדל הוא שהחירות זה ערך שמדבר גם לאנשים שהם לא מחויבים למצוות. ולכן הם יכולים לשתף פעולה עם החזרה להיסטוריה כי זה אומר להם משהו על ההווה. ובמתן תורה מי שלא מחויב לתורה אז מה אכפת לי שהיה אירוע היסטורי של מתן תורה? ושם זה פחות מקובל. נדמה לי שהזיכרון לא בטוח שזה זה. אני חושבת שפסח הטקס הזה, הטקסיות המשפחתית, המשפחתיות הזו, הטקסיות של הטקס הוא משהו שהוא כאילו מושרש בכל המשפחות ובאמת בשבועות אין איזה שהיא טקסיות מיוחדת, אז זה לא מושרש, מי שלא מקיים מצוות, אז אין מה לעשות. יכול להיות שזה גם הסבר אבל אני חושב שזה לא סותר בהכרח את ההסבר שאני אמרתי, כי זה הפך לטקס בכזה חלק מהסיבה זה בגלל העובדה שזה אומר לנו משהו בהווה. בגלל זה אנחנו מטפחים את זה בתור טקס כזה. רב, אבל זה לא אמור להיות ככה בכל החגים? מה? העניין שאנחנו חיים כאילו רוקדים על שתי החתונות, שזה גם שחזור אמור להיות, אבל העובדה היא שחוץ מפסח זה לא כל כך קורה. ואני חושב שאולי את חנוכה… בסוכות יש את זה. בחנוכה גם, נכון, חנוכה זו דוגמה מצוינת. למה? חנוכה אומר לאנשים משהו. בימים ההם בזמן הזה. בדיוק, זה אותו רעיון בדיוק. והנקודה היא ולכן אני אומר ששני הדינים שעשיתי ביניהם הבחנה כל כך חדה לאורך השיעור של העבר וההווה הם לא באמת שני דינים נפרדים לגמרי. יש משמעות לחזרה על העבר אך ורק אם זה אומר לך משהו בהווה. זה שני דינים שבאים ביחד, אין אחד בלי השני. יכולתי לשאול יותר מזה, הרי מאיפה יוצאים שני הדינים האלה? הרי יש מצוות סיפור יציאת מצרים, זאת מצוות עשה אחת. מאיפה להמציא שיש בה שני דינים ועורך הסדר עושה את הדין הזה והשומעים עושים את הדין ההוא? מאיפה כל זה יוצא? מה, יש שתי מצוות סיפור יציאת מצרים? או מצה? או ארבע כוסות? כך מקיימים את המצווה הזאת. המצווה הזאת. זאת אומרת המכלול הזה כולו, זה מצווה אחת. העבר וההווה הם שני אספקטים שביחד יוצרים מכלול שהוא המצווה. זה לא שתי מצוות שונות. המצווה היא לקחת את העבר ולקשור אותו להווה. ואולי אני אסיים רק במשפט אחד, כיוון שדיברתי על זה פעם, על המשמעות של זיכרון. אולי לא השנה, שנה שעברה, אני חושב שדיברתי על זה בשנה שעברה לפחות, שכתוב תמחה את זכר עמלק, כתוב בתורה. מה זה תמחה את זכר, מה זה זכר עמלק? זכר עמלק זה לא לא לזכור את עמלק, להפך, יש מצווה לזכור ואסור לשכוח. אז מה זה עמלק? אז מה זה תמחה את זכר עמלק? תמחה את זכר עמלק גם בעברית שלנו היום, תמחה את זכר עמלק הכוונה תמחה כל שמץ מעמלק. נכון? זכר פירושו איזשהו חלק מהדבר, ואפילו חלק קטן. שאתה מוחה זכר עמלק אתה לא משאיר כל חלק ממנו, אפילו חלק הכי קטן. וזכר של דבר זה חלק מהדבר. ומה זה אומר? זה אומר שאם אני זוכר משהו, או אירועים, או אנשים, אז בעצם משהו מהם נמצא אצלי עכשיו. זה לא מטאפורה, זה אותו עניין. עכשיו לא משהו מהגוף שלהם כמובן, אבל כן משהו מהנפש שלהם, משהו מה, לא משנה, מהמשמעות של האירועים. האידיאה של זה. כן, בדיוק. אבל משהו מהאנשים או מהאירועים נמצא אצלי עכשיו, זה נקרא לזכור. לכן אי אפשר לדבר על הדין של לדבר על העבר בלי לדבר על הדין של ההווה. לכן הרמב"ם אומר לא חייב לראות את עצמו אלא להראות את עצמו, לעשות עכשיו את המשחק כאילו הוא יוצא ממצרים. למה? כי לזכור את העבר אתה יכול אך ורק אם משהו ממנו נמצא אצלך עכשיו בהווה. אם זה אומר לך משהו עכשיו. ולכן שני הדינים שאמרתי קודם, הם בעצם שני אספקטים שיוצרים מכלול אחד, זה לא שני דינים שונים. האם אפשר, האם אפשר לקראת יום השואה לדבר בדיוק בנקודה הזאת על עניין השואה ועל היטלר? שמה, לזכור את זה? מה המשמעות של לזכור? אנחנו, אנחנו כל הזמן יותר ויותר, או בכלל בעולם, לא רק אנחנו, כן מתייחסים להיטלר או מה הוא כתב, מה הוא עשה, צריך ללמוד אותו, צריך להכיר, להבין, לדעת, וכדי שזה לא יחזור. אבל אנחנו כן משמרים איזשהו זיכרון של עמלק כדי ללבות את הלקח. האם אפשר לדבר על זה? אולי אני אדבר על זה אז, נראה, יכול להיות. אני דיברתי על זה לדעתי, סביב זה אני דיברתי על נושא הזיכרון, בין יום הזיכרון לחללי צה"ל ליום הזיכרון לשואה. דיברנו על זה, אבל לא על כאילו תמחה את זכר עמלק. מתישהו דיברתי על זה. כשלמדנו סוכה, על צורת הפתח, זה היה בשתיים ו… אה, אוקיי. בכל אופן, מתי זה היה סוכה? שנה שעברה? לא, לפני שלוש שנים. שנתיים לדעתי. שנתיים, כן, אוקיי. טוב, אז אם תרצו אפשר אולי לדבר על זה גם בימי הזיכרון הבאים. בסדר, נראה לי שפה אנחנו מסיימים. אני אשלח כרגיל את הסיכומים ואת ההקלטות ושיהיה לכולנו חג כשר, שמח ובריא. ואני מאוד מקווה שאחרי החג נוכל ללמוד רגיל, אני לא יודע. רגע, אין ביום חמישי? רגע, ביום חמישי אין שיעור? לא, זה כבר חופשת פסח. אה, זה שיעור אחרון. כן. אוקיי, טוב, תודה רבה, חג שמח. אנחנו נחזור לכתובות פה בעזרת השם. חג שמח. חג שמח לכולם. חג שמח וכשר, להתראות.