מבט על תורה ותלמוד תורה – שיעור 12 – הרב מיכאל אברהם
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- מעבר מדאיזם לתיאיזם, סבירות, ומסורת
- נקודת מוצא פילוסופית והמשל של אובמה
- דייוויד יום, טיעון העד, וביקורת על הכוזרי
- שכנוע, הנחות יסוד, רטוריקה ודמגוגיה
- סובלנות, פלורליזם, ושאלת “שטיפת מוח”
- לימוד העיון, נתינת גט, וכוח הסברי
- רשת נוירונים, “שכל של תורה”, וחק תוכות
- אינטואיציה בפסיקה והחץ והמטרה
- תארים שליליים, הרמב״ם, ואותיפרון
- תארים שליליים כחק תוכות והיטל על מושגינו
- פעולות דינמיות, זנון, ומהירות בנקודה
- ביקורת על “פתרונות” אד הוק והשוואה לראסל
- דינמיקה מול סטטיקה, סרט, וחושי האדם
- קישור לנתינת גט: קושי בהגדרת פעולה
סיכום
סקירה כללית
המרצה מציג את האבדוקציה ככלי הסבר יומיומי ומגן על הלגיטימיות של שימוש בה גם ביחס לאמונה, תוך הבחנה בין ראיות פילוסופיות שמובילות לדאיזם לבין האפשרות להתקדם משם לתיאיזם דרך שינוי נקודת המוצא של הסבירות. הוא טוען שהיחס לעדויות על התגלות, ניסים ומסורת תלוי בשאלה האם קיומה של ישות טרנסצנדנטית כבר התקבל כמשהו סביר, ומבקר רציונליזם/סיינטיזם שמצמצמים מראש את תחום הדיון למה שהמדע מאפשר. בהמשך הוא עובר לשאלה מתודולוגית רחבה על שכנוע, רטוריקה ודמגוגיה, ואז חוזר ללימוד העיון בהלכה דרך סוגיית נתינת גט ומציע מודל של “חק תוכות” ואימון דמוי רשת נוירונים כדי להסביר כיצד נוצרת אינטואיציה פסיקתית שאינה ניתנת לניסוח חסכוני. לבסוף הוא משתמש בפרדוקס החץ של זנון, במהירות ובאופן שבו אנו תופסים דינמיקה, כדי להסביר למה פעולות דינמיות כמו “נתינה” קשות להגדרה, ומחבר זאת גם להבנת תורת התארים השליליים אצל הרמב״ם כחק תוכות שמייצר הבנה בלי ניסוח חיובי.
מעבר מדאיזם לתיאיזם, סבירות, ומסורת
המרצה אומר שהראיה הפיזיקו-תיאולוגית במובן הקאנטיאני מובילה לדאיזם בלבד, אך קובע שהשאלות הדאיסטית והתאיסטית אינן בלתי תלויות. הוא משתמש בדוגמת קנקן התה השמימי של ברטרנד ראסל כדי לטעון שבהיעדר סיבה אין אפילו “חמישים-חמישים” אלא אפס הצדקה להנחה, ומוסיף ש“בשביל לעורר ספק צריך סיבה” כפי שמופיע גם בהלכה. הוא מביא את הגמרא בשבת דף ל׳ על מי שטוען בפני רבי “אימך אשתי ואתה בני”, ומצטט את הרב קוק בעין איה שמפרש שהטלת ספק מחייבת רגליים לדבר, דררא דממונא, וביטויים הלכתיים דומים.
נקודת מוצא פילוסופית והמשל של אובמה
המרצה טוען שאם מגיעים קודם למסקנה פילוסופית שיש ישות טרנסצנדנטית שבראה את העולם, טענה על התגלות בהר סיני כבר אינה “קנקן תה שמימי” ואי אפשר לדחות אותה על הסף, אף שאפשר לקבל או לא לקבל ולדון במסורת ובאמינות. הוא מדגים זאת דרך משל על נשיא שחור לארה״ב: לפני ידיעה כזאת הטענה נשמעת מופרכת, אך לאחר ש“צלחת את הרוביקון” של עצם האפשרות, פרטים נוספים כמו “ברק אובמה” ו“אובמה-קר” נעשים סבירים לדיון. הוא קובע שבסוגיות היסטוריות שאינן מוכרעות לוגית-מתמטית, המסקנה תלויה במה שנראה סביר מראש, ולכן טיעונים על הר סיני, מסורת וניסים נשענים במידה רבה על נקודת מוצא.
דייוויד יום, טיעון העד, וביקורת על הכוזרי
המרצה קושר את הדיון לטיעון העד של דייוויד יום ולפופולריות שלו אצל אתאיסטים במאה העשרים, ומתאר זאת כצהלות שמחה בוויקיפדיה וכטענה ש“יום השמיד את האמונה”. הוא אומר שטיעון יום בנוי על ההנחה שנס אפריורית בלתי סביר ולכן עדות עליו נדחית, וכך מתקבל תהליך שמזין את עצמו: כל עדות נדחית כי היא בלתי סבירה, ולכן היא נשארת בלתי סבירה. הוא מתאר את טיעון המסורת כחלש יחסית וקובע שהשם הטוב של טיעון הכוזרי “אוברייטד”, אך טוען שלמסורת יש משקל מסוים שאינו מוכרח אך גם אינו נייטרלי, והיחס אליה משתנה דרמטית בין נקודת מוצא אתאיסטית לבין נקודת מוצא דאיסטית.
שכנוע, הנחות יסוד, רטוריקה ודמגוגיה
המרצה אומר שהחזרת אתאיסט בתשובה באמצעות טיעון לוגי אינה אפשרית כי בהנחות של טיעון לוגי “יושבת” המסקנה, ומי שמחזיק בהנחות אתאיסטיות לא יקבל את ההנחות הדאיסטיות או התאיסטיות. הוא טוען ששכנוע עובד לרוב בכך שמגלים לאדם שהוא “לא חושב את מה שהוא חושב שהוא חושב”, ולפעמים מגלים לו שהוא דאיסט בלי שהגדיר את עצמו כך, במיוחד אצל “חילוני” שאינו מקיים מצוות אך לא בירר את עמדתו הפילוסופית. הוא מסביר שהכרעה בהרבה ויכוחים נשענת על אינטואיציות והנחות יסוד שאינן מוכחות לוגית, ולכן שכנוע נעשה בכלים רטוריים שמנסים להזיז אינטואיציה ולא רק בלוגיקה פורמלית.
סובלנות, פלורליזם, ושאלת “שטיפת מוח”
המרצה אומר שהוא רוצה לשכנע “את כולם במה שאמיתי” ושאין פסול מוסרי בניסיון לשכנע כל עוד משתמשים בכלים ראויים ולא בדמגוגיה והטיות. הוא מבחין בין סובלנות לבין פלורליזם וטוען שסובלנות היא הכרה בזכותו של אחר להחזיק בעמדה אחרת ולא קביעה שהוא צודק. הוא דוחה את הזיהוי האוטומטי בין שכנוע לבין שטיפת מוח, ומגדיר שטיפת מוח כשימוש בדמגוגיה כדי להטעות אדם לחשוב שהוא מאמץ עמדה באופן אמיתי כשבעצם הוא מוּבל שולל.
לימוד העיון, נתינת גט, וכוח הסברי
המרצה חוזר לסוגיית נתינת גט ומציג טענה שלימוד העיון אינו בעיקר איסוף כללים אלא תהליך שבו ניסיון להגדיר פעולה נכשל בהגדרה חסכונית. הוא טוען שהגדרה טובה צריכה להיות חסכונית יותר ממספר המקרים שהיא מסבירה, ותיאוריה שמספר מרכיביה דומה למספר המקרים אינה מועילה. הוא משתמש בשפה של “העמדה על המוכר והעמדה על הלא מוכר” וטוען שהעברת מורכבות למושג לא מוכר ומורכב יותר אינה הסבר.
רשת נוירונים, “שכל של תורה”, וחק תוכות
המרצה מציע שהלימוד דומה לאימון רשת נוירונים ב‑supervised learning: חשיפה להרבה דוגמאות של “כשר/פסול” מעצבת “משקולות” פנימיות כך שאפשר לשפוט מקרה חדש גם בלי כללים מפורשים. הוא אומר שבתהליך כזה האדם מטמיע בתוכו את “התורה במובנה המופשט” ואת מה שמכונה “שכל של תורה”, והמקרים הם אמצעי בלבד ליצירת ההסתכלות. הוא מסביר את “חק תוכות” ככתיבה דרך סילוק, בדימוי של יצירת האות ח׳ על ידי חפירת הסביבה ובדימוי של פסל שמסלק אבן עודפת, ומציג זאת כמנגנון שבו שוללים תיאורים לא נכונים עד שנשארת הבנה שלא קל לנסח פוזיטיבית.
אינטואיציה בפסיקה והחץ והמטרה
המרצה מצטט ייחוס לרב סולובייצ׳יק שהפוסק “יורה את החץ ואחרי זה מצייר את המטרה”, וטוען שיש אמת בכך שפוסק גדול רואה את התשובה מתוך אינטואיציה שנבנתה מהתחככות ממושכת בסוגיות. הוא אומר שאחר כך מחפשים הצדקות, מקורות וניתוחים, ולעיתים צריך לוותר אם הביסוס לא מצליח, אך לרוב האינטואיציה הראשונית מניעה את ההכרעה. הוא קושר זאת גם לשאלת משקל הביסוס מול אינטואיציה ולכך שאנשים שונים יעריכו ביסוסים חלשים אחרת בהתאם לנקודת המוצא שלהם.
תארים שליליים, הרמב״ם, ואותיפרון
המרצה אומר שסוגיית התארים השליליים הטרידה אותו מפני שנראתה כשלילה כפולה ריקה, ומתייחס לדיון בשלילה מנגדת מול שלילה מאיינת עם מודלים כמו 1 מול ‑1 ו‑1 מול 0, ודוגמאות כמו אור וחושך לעומת חום וקור. הוא טוען ששלילה מאיינת לבדה מרוקנת את האמירות מתוכן ומובילה למסקנה ש“אי אפשר להגיד עליו כלום”, אך מצביע על כך שהרמב״ם במורה נבוכים טוען שאחרי התארים השליליים נשארת הבנה. הוא מחבר זאת לדילמה של אותיפרון וטוען שתיאור “הקדוש ברוך הוא טוב” נעשה טאוטולוגי אם הטוב מוגדר רק על ידו, בעוד שתיאור משמעותי דורש סקאלה בלתי תלויה, ומציג את המתח שעולה מכך ביחס לשבח ולגינוי.
תארים שליליים כחק תוכות והיטל על מושגינו
המרצה מציע פתרון שבו התארים השליליים פועלים כחק תוכות בדומה ללימוד עיון: שוללים ניסוחים ותיאורים אנושיים עד שנבנית הבנה אינטואיטיבית מה נכון לחשוב ומה לא, גם בלי יכולת לתת תיאור חיובי חסכוני. הוא אומר שהסקאלה האנושית של רחמנות ואכזריות אינה רלוונטית באופן ישיר, אך יש “היטל” של מה שכן רלוונטי על ציר המושגים שלנו לכיוון של “רחום” ולא “אכזר”, בלי להפוך זאת לתיאור פסיכולוגי אנושי של תחושות. הוא משווה זאת לאימון רשת נוירונים גם על דוגמאות של “לא”, שבו השלילות מארגנות את המשקולות כך שנשארת יכולת זיהוי אף שהמידע היה שלילי.
פעולות דינמיות, זנון, ומהירות בנקודה
המרצה עובר לפרדוקס החץ של זנון וטוען שהבעיה נובעת מהבלבול בין “עומד” לבין “נמצא”: החץ בכל רגע נמצא במקום מסוים אך אינו עומד, כי יש לו מהירות. הוא טוען שהפתרון אינו “אינפי” כמכשיר שמסביר, אלא הבנה שמהירות היא גודל שקיים בנקודת זמן, בעוד שנגזרת היא הגדרה חישובית שמצריכה קטע רק כדי לחשב את המהירות. הוא מבחין בין נקודה חסרת אורך לבין קטע שאורכו שואף לאפס שיש לו ממד, ומביא דוגמה של נפילה חופשית שבה מחשבים מהירות בנקודת זמן בדידה.
ביקורת על “פתרונות” אד הוק והשוואה לראסל
המרצה מבקר פתרונות שמייצרים שפה שבה הפרדוקס לא ניתן לניסוח במקום לפתור אותו, ומביא את תורת הטיפים של ברטרנד ראסל בפרינציפיה מתמטיקה כדוגמה שמונעת self-reference במחיר של צמצום השפה ואובדן טענות לגיטימיות. הוא מתאר זאת כפתרון שאינו מסביר אלא “חותך” את הבעיה, ומכנה זאת “פתרונות של סטלין” במובן של הסרת האפשרות להעלות את הפרדוקס.
דינמיקה מול סטטיקה, סרט, וחושי האדם
המרצה טוען שאנו מתקשים לתפוס תהליכים דינמיים ולכן עובדים דרך פרוסות סטטיות צפופות כמו פריימים של סרט, והדינמיקה נוצרת באינטגרציה שהמוח עושה. הוא מציג אפשרות עקרונית של יצור שתופס רק דינמיקה ולא סטטיקה, וטוען שהסטטיקה היא דבר שאנו כופים על המציאות יותר מאשר המציאות עצמה. הוא משתמש בדוגמת רדאר משטרתי המבוסס על אפקט דופלר כאינטואיציה לכך שמהירות היא מאפיין נקודתי גם אם מדידתה דורשת פרוצדורה.
קישור לנתינת גט: קושי בהגדרת פעולה
המרצה מסביר שנתינת גט היא פעולה דינמית ולכן קשה לאפיין אותה באמצעות הגדרות סטטיות של “לפני” ו“אחרי”, כמו מעבר בעלות או מעבר מהיד של הבעל ליד של האישה. הוא טוען שהגדרות כאלה הן לכל היותר “הגדרות חישוביות” שמנסות ללכוד דינמיקה דרך מצבי קצה, אך אינן תופסות את הפעולה עצמה. הוא מסיק שהצורך בריבוי מקרים ובמבנה הקזואיסטי של התלמוד משקף דרך לבנות הבנה לא מנוסחת באמצעות חק תוכות, במיוחד במושגים דינמיים שהשפה והחשיבה השיטתית מתקשות למסגר ככללים קשיחים.
תמלול מלא
כן, אוקיי, סליחה. דיברנו על אבדוקציה, הסברנו שכמו שהמדע עושה את זה ככה גם אי אפשר לבוא בטענות למאמינים שעושים את זה לגבי הסבר יומיומי של התורה. אז הנקודה שלי, מה ככה אפשר להגן על האל במובן הטרנסצנדנטי אולי, שאצל דאיזם, אבל אלוהי ישראל שהוא גם מתערב בבריאה וחולל ניסים ואיך אפשר להצדיק את זה וגם נותן… לא, אתה מכניס אותי לנושא של קורס אחר. אני שמה לא דיברתי על הוכחות לקיומו של אלוהים, אלא ניסיתי להשתמש בטיפוס מסוים של הוכחה כדי להראות את הרעיון של אבדוקציה. אם אתה רוצה להיכנס לסוגיה הזאת עצמה, אז כתבתי עליה ספרים. זאת אומרת, אפשר להיכנס לזה אבל זה לא הנושא של השיעור. בוא אני אגיד לך במשפט אחד אם אתה כבר שואל, אני חושב שהדרך, נגיד מה שנקרא הראיה הפיזיקו-תיאולוגית בשפה של קאנט, הראיה הזאת באמת מובילה לדאיזם בלבד. אבל טועים אלה שחושבים ששאלת הדאיזם ושאלת התיאיזם הן לחלוטין בלתי תלויות. זאת אומרת, ההבדל בין האלוהים הפילוסופי לאלוהים הדתי, לא משנה כרגע יהודי אפילו, אבל באופן כללי יותר. כי באופן עקרוני יש ברטרנד ראסל כתב פעם, כן, היה אתאיסט ידוע וגאה מהמאה העשרים, תשע עשרה עשרים, הוא אמר פעם שאם יבוא אליו מישהו ויגיד שהתגלה אלוהים וביקש לעשות לא יודע מה, א', ב', ג', אז מבחינתו זה כמו קנקן… דוגמת קנקן התה השמימי. כן? שמישהו בא אליו ואומר סביב הכוכב צדק מסתובב איזה קנקן תה קטן. אני אומר רגע, איך אתה יודע? הרי לא ראיתי אותו אף פעם. כן, כי הוא קטן, אי אפשר לראות אותו. אז עכשיו השאלה היא איך אני אמור להתייחס לטענה כזאת על קנקן תה. זו טענה של ברטרנד ראסל, אנשים חושבים טוב, אם אני לא יודע כלום אז חמישים חמישים. אומר לא, אם אני לא יודע כלום אז אפס. זאת אומרת, אין לי שום סיבה בעולם להניח שיש קנקן תה. זאת אומרת, גם בשביל להטיל ספק צריך סיבה. נכון? אנחנו יודעים את זה גם בהלכה. בשביל להטיל ספק צריך סיבה. כן, זה הגמרא בשבת בדף ל', הגמרא אומרת שמה שבא מישהו לרבי ואומר לו "אימך אשתי ואתה בני". כן? אתה ממזר בקיצור, באתי על אמא שלך ואתה ממזר. אז רבי… והיו שני סיפורים כאלה. אז רבי אומר לו "רצונך שתשתה כוס יין?". שתה ופקע. הרג אותו, נפנף אותו, איך שלא תפרשו את זה. מה הכוונה? אז הרב קוק שם מסביר בעין איה, ואני חושב שזה רעיון מאוד חשוב ונכון, שבשביל לעורר ספק צריך סיבה. זאת אומרת, אין לי שום סיבה להניח שאתה צודק. זאת אומרת, זה אפילו לא מעורר אצלי ספק. שיכול להיות, הרי היו מקרים מעולם. זה לא שזה מקרה שהוא מדבר על לא יודע מה, ניסים. לא, זה לא ניסים, יש דברים כאלה בעולם. אבל עדיין, בשביל לעורר ספק שהמקרה שלי הוא אחד מהמקרים האלו, צריך רגליים לדבר, דררא דממונא, כל מיני ביטויים הלכתיים שבעצם משמשים בדיוק לעניין הזה. אז אומר ברטרנד ראסל אותו דבר פה. בא אליי מישהו ואומר "אלוהים התגלה אליי בהר סיני", אומר קוקוריקו, כן, הקנקן תה השמימי. אבל אם אתה אומר לו תראה, ברמה הפילוסופית הגענו למסקנה שיש אלוהים. יש לי ראיה טובה. עכשיו, יש כבר ישות טרנסצנדנטית כזאת שבראה את העולם ואולי אפילו רוצה מאיתנו משהו. אולי כן אולי לא, אבל זה כבר לא מופרך. אוקיי? ועכשיו בא מישהו ואומר תראה, הוא גם התגלה בהר סיני ואמר לי לא יודע מה לפדות פטר חמור. בסדר? אז אני אומר לו, זה כבר לא קנקן תה שמימי. יכול לקבל, אתה יכול שלא לקבל, אפשר לדון על זה. אבל אתה כבר לא יכול לדחות את זה על הסף שזה איזשהו סיפור שאין לו שום רגליים כמו טינקרבל, כן? זה לא נכון. אז במובן הזה אני חושב שהדיון הדאיסטי כן מהווה צעד לכיוון המסקנה התיאיסטית. ברור שעדיין יש דרך לעשות, אבל זה לא נכון שזה בלתי תלוי. זאת אומרת יש לזה תרומה. וזה הדוגמה שאני תמיד נוהג להביא בעניין הזה זה אובמה. כן, אם מישהו בשנות התשעים של המאה שעברה היה אומר שלארה"ב יש נשיא שחור, אז היו מאשפזים אותו כמובן. נכון? עכשיו, כמה שנים בודדות אחרי זה נבחר נשיא שחור לארה"ב, אני זוכר עד היום את היום ששמעתי את הדבר הזה, זה היה פשוט אתם לא מאמינים, זה פשוט לא… מה זה לא מאמינים, חלקכם כן בגיל שכן זוכרים את זה, אבל זה לא ייאמן. זה היה סיפור מהאגדות. אוקיי? אני זוכר הייתי ממש נרגש מהדבר הזה. אחרי זה פחות נרגשתי ממה שהוא עשה אובמה, אבל המעשה עצמו היה אירוע היסטורי, ממש. עכשיו, אז בסדר, אז בשנות התשעים היו אומרים לך משהו כזה, היית קנקן תה שמימי. נכון? עכשיו אחרי כמה שנים אתה כבר יודע שיש נשיא שחור לארצות הברית, הוא נבחר, צלחת את הרוביקון הזה, אוקיי? עכשיו בא מישהו ואומר, אתה יודע, קוראים לו ברק אובמה והוא העביר את חוק הבריאות, אובמה-קר, זה היה אחד החוקים המרכזיים שהוא העביר, משהו יותר סוציאליסטי, לדאוג לבריאות וכל מיני דברים כאלה כחלק מהאג'נדה שהוא הבטיח גם לפני הבחירות. זה היה אחד הצעדים הגדולים שאובמה עשה. אוקיי? עכשיו, אני לא יודע אם זה נכון שהוא העביר את חוק הבריאות או לא, נגיד מישהו דיווח לי את זה, אני לא יודע. יכול להיות שזה נכון, יכול להיות שזה לא נכון. אני כבר יודע שיש נשיא שחור לארצות הברית. אז אם קוראים לו ברק אובמה או קוראים לו מוישה זוכמיר, בסדר, לא יודע איך קוראים לו, אבל אם מישהו אומר לי שקוראים לו ככה, אוקיי, אז בסדר, למה לא? מה? אין בעיה. אם מישהו היה בא ואומר לי לפני שבכלל ידעתי שיש נשיא שחור לארצות הברית שקוראים לו כך והוא עשה כך, אז הייתי מאשפז אותו. אתם מבינים? זה אותו דבר. אם אני יודע שקיים, קיימת ישות טרנסצנדנטית שבראה את העולם, שמי יודע מה, אפילו דורשת מאיתנו אולי מוסר, יש כל מיני דברים שאני יכול להגיע אליהם ברמה הפילוסופית. ועכשיו בא מישהו ואומר כן, והוא התגלה בהר סיני, נתן תורה ואמר לעשות כך או לא לעשות כך, אולי כן, אולי לא, אבל אני כבר לא דוחה את זה על הסף. זאת אומרת, ספק כבר זה יכול לעורר אצלי. עכשיו צריך להתחיל לדון עד כמה זה אמין, המסורת, המה, עד כמה סביר שהוא התגלה. לא חשוב, כל מיני אספקטים שלגביהם אפשר לדון. במובן הזה, אני חושב שהראיה הפיזיקו-תיאולוגית היא חשובה גם לדיון האתאיסטי, לא רק לדיון הדאיסטי. זאת אומרת, הצעד הראשון בדרך היא עושה, וזה צעד מאוד חשוב. כי הרבה פעמים היחס לטיעונים הדאיסטיים הוא יחס שבסופו של דבר הוא לא מוכרע. אין טיעונים חד משמעיים האם כן היה הר סיני, לא היה הר סיני. זה מאוד תלוי בנקודת המוצא שלך. וזה מאוד תלוי בשאלה מה נראה לך מראש סביר. ואז בהיעדר ראיות, כמו שאומרים המוציא מחברו עליו הראיה, אז בהיעדר ראיות אני אשאר עם מה שנראה לי סביר. תביא לי ראיות, אני אצטרך לוותר, לשנות את תפיסותיי, ואם לא, אז אני אשאר עם מה שנראה לי סביר. ולכן בסוף בסוף המסקנה יושבת על השאלה מה נראה לך סביר מראש, לפני כל הטיעונים הדאיסטי והתאיסטי. לא, יש דרך, אבל מה שנראה לעצמך סביר. לא, אז אני אומר, אבל גם לא זה נראה סביר הרבה פעמים. רק מה? הוא אומר, אבל כל כך לא סביר שיש אלוקים, שאפילו זה נראה לי סביר אני לא מוכן לקבל את זה. שמעתי את זה מהרבה מאוד אנשים. אוקיי? עכשיו, אם את המשוכה הזאת אני צולח, זאת אומרת אני מראה לו לא, אלוקים יש, במובן הפילוסופי. עכשיו בוא נתייחס לטיעונים האלה כשלעצמם, כמו כל טיעון היסטורי. אז ברגע שאתה מדבר על משהו טרנסצנדנטי, מטאפיזי, מחוץ לטבע, הוא לא יקבל את זה גם אם יהיו ראיות לזה שמשהו נוצר, אלא אם כן הן ראיות הכרחיות. ובצדק, גם אני ככה. זאת אומרת, אם יבוא מישהו ויספר לי שקרה לו מופת בדרך לאוניברסיטה הבוקר, אני אטה לא לקבל את זה, אלא אם כן יהיו ראיות מאוד מאוד חד משמעיות. למה? כן, אז אני אומר, רק אם יהיו לי ראיות מאוד מאוד חד משמעיות. למה? כי אפריורית לא נראה לי סביר שדבר כזה קורה. אז אם אפריורית זה כן יקרה, זה לא שאני אקבל את המסקנה אוטומטית. אבל זה כן אומר שאם יביאו ראיות, אני בהחלט אשקול אותן. אם ראיות טובות, גם אם הן לא מוכרחות, ואני אקבל את זה, כי למה לא? כשאני מישהו, אם אני שואל בן אדם מה השעה, הוא אומר לי עשר ורבע. אם הייתי שואל קודם הייתי אולי מגיע בזמן. הוא אומר לי עשר ורבע. עכשיו אולי הוא משקר, אולי לא, נכון? אבל הנטייה שלי לחשוב שאין סיבה שבן אדם ישקר סתם ככה. אני לא מכיר לו אינטרסים, ובלי אינטרסים למה שהוא ישקר? אז לכן אני אקבל את מה שהוא אומר. עכשיו זה לא ראיה חזקה, אין לו אינטרסים, אוקיי. אז אם היה לי חשד גדול לגביו, זה לא היה מספיק כדי לשכנע אותי. אבל אם מראש אני מניח שבן אדם כשאומר לי מה השעה כנראה אומר את האמת, אז גם אם יש לי אינדיקציות חלשות יחסית אני אקבל את זה. למה לא? נכון? כמו טענה שאין לו אינטרס. מה? לא הבנתי מה הטענה. שבן אדם בלי אינטרס לא משקר. כלומר האדם האתאיסט אין לו אינטרס לשקר על הדאיסט? לא לא, אני מדבר עכשיו על המה השעה. בהקשר של המסורת, אז זה כבר נכנס לטיעון העד של דייוויד יום, של מסורת כאילו עוברת, והשאלה עד כמה דבר כזה הוא אמין. ויום טען בצדק אמינות די מפקפקת, בניגוד לשם הטוב שיצא לטיעון הזה של הכוזרי אצלנו, נדמה לי שזה אוברייטד. זאת אומרת, טיעון לא כל כך חזק. אבל מצד שני, בדיוק בגלל זה, זה מאוד תלוי בתשתית שממנה אתה מגיע לדיון. כי אם אתה אומר, נשמע לי לגמרי, הרי אם יש אלוקים, אז מה הבעיה שהוא יתגלה? זה כבר לא משהו מחוץ לעולם המושגים שלי. נכון שלא ראיתי אותו מתגלה, אבל בסדר, הוא החליט להתגלות פעם אחת. לא נורא. זאת אומרת, זה לא אומר שאני אקבל את זה, אבל זה אומר שבסדר, אפשר לדון. עכשיו מגיעה מסורת ואומרת תראה הוא התגלה. עכשיו בסדר, מסורת זה לא טיעון כל כך חזק. מסורות יכולות להשתבש, יש מיתוסים, יש, אנחנו מכירים את כל הטענות. אוקיי. אבל אתה מבין שיש הבדל מאוד גדול איך אני אתייחס לטיעון כזה של מסורת אם אני בא מנקודת מוצא שיש אלוקים. רוצה מאיתנו משהו, אז למה להניח שהוא לא התגלה? והנה מגיעה מסורת שהוא גם התגלה. מצוין. לא טיעון חזק האמינות של המסורת, אבל אין גם לא טיעון חזק שבן אדם לא משקר כשהוא אומר לי מה השעה. לא הייתי מקבל את זה כטענה מדעית. לא הייתי מפרסם על זה פייפר. אוקיי. בסדר, אבל ביום יום אם אין לי סיבה להטיל ספק, אז אני לא מטיל ספק. לעומת זאת, האתאיסט שאומר תראה, אין אלוקים, זה פשוט לא סביר שדבר כזה בכלל יקרה, אין שום דבר חוץ מחומר ופיזיקה, נגיד, לצורך הדיון. אוקיי. למה שהוא יקבל עדות כזאת? ברור שהוא לא יקבל עדות כזאת. עכשיו, נכון, יש משקל מסוים למסורת שמגיעה אליי. אי אפשר להתכחש לזה שמשקל מסוים יש לזה. זה לא מוכרח, אבל זה גם לא סתם נייטרלי. הגיעה אליי איזושהי מסורת, שעל המון דברים שלהם אפילו מסורת לא הגיעה אליי, כלום. אז למה להניח שזה קרה? אין לי בכלל סיבה להניח שזה קרה. ולכן אתה אומר, במקום שבו הטיעונים הם לא לוגיים, מתמטיים, נחרצים, אז ברור שהמסקנה שלי תהיה תלויה בנקודת המוצא שאיתה אני מגיע. זאת אומרת, עד כמה הסיפור הזה סביר בעיניי או לא. ובמובן הזה זה נכון גם לאמונה באלוקים. זאת אומרת, זה כמו, כן, לשאול מה השעה. אם אלוקים הוא חלק מ… זה כמו דייוויד יום. הטיעון העד של דייוויד יום, שהוא כל כך זכה לפופולריות במאה ה-20 בין כל מיני אתאיסטים צוהלים, שמסבירים שיום השמיד את האמונה, וכל מי שאחרי יום מעז בכלל להעלות את זה בדעתו, אז הוא אידיוט מוחלט. שזה פשוט הזוי. היה לי איזה דיבייט עם ג'רמי פוגל. אפשר לראות את זה, פילו-שניים אולי. ואחרי זה כתבתי גם באתר שלי, זה פשוט טיעון של הבל. אתם יכולים לקרוא על זה בוויקיפדיה, תראו איזה צהלות שמחה יש שמה, טיעון מכריע ופשוט אין לו תשובה. בטח שיש לו תשובה, והתשובה היא בדיוק זאת שאמרתי כאן. מי שאלוקים לא נמצא בעולמו, למה שהוא יניח שאלוקים התגלה ואמר לנו דברים? זה בדיוק הדיון הזה. ובצדק. נכון, מי שבאמת לא מאמין באלוקים, אני מזדהה לגמרי עם הטענה שזה שמגיעה מסורת, אז מה? גם לפגאנים יש מסורת, לכולם יש מסורת. אז מה זה אומר? גם לסיפורי הבעל שם טוב עוברים במסורת. אז מה, בגלל זה זה אומר שהוא קפץ עם הכרכרה שלו מעל ההרים? מה זה אומר? אבל אם אתה אומר יש אלוקים, ולבעל שם טוב יש יכולת לקפוץ מעל ההרים, נגיד, אוקיי, עכשיו בא מישהו אומר כן, וגם ראיתי אותו שזה קרה, אוקיי. אם אני מגיע למסקנה שיש לו את היכולות האלה, אין לי בעיה לקבל סיפור על זה שזה קרה. נכון? עכשיו, יום מניח שזה בלתי סביר כי נס לא קורה, ואז אומר כן, אם מגיע לי סיפור בלתי סביר, למה שאני אקבל אותו? ואז כמובן אם אתה לא מקבל אותו, אז בטח שהוא יישאר בלתי סביר כי כל פעם שיספרו לך סיפור כזה, הרי אתה לא תקבל אותו כי הוא בלתי סביר. נכון? ואז ממילא זה יישאר בלתי סביר ולכן אין סיבה לקבל אותו. זאת אומרת, זה תהליך שבונה את עצמו. כן, זה כמו… טוב, עם זה אני אסיים כבר, אבל משכתם אותי כי זה נושא שקרוב לליבי. היה פעם בישיבה אצלנו בגוש, היה מישהו מבוגר ממני בשנה שנתיים, שהיה חולה ב… דמות ידועה היום, היה חולה בצהבת זמן ארוך. ועל זה עסקנו בשבוע שעבר. אה, כן? אוקיי. כן, בדיוק. אז אני כבר לא זוכר. סדר גמור. זה בדיוק הנקודה. זאת אומרת, רציונליזם כזה שאומר אני נדבק לפרדיגמה שבה אני אוחז כרגע, זה רציונליזם, זה לא רציונליות. בסדר? הרבה פעמים רציונליזם, מה שנקרא מדעניזם, סיינטיזם באנגלית, ההיצמדות הדתית הזאת לחשיבה מדעית, היא בלתי רציונלית בעליל. יש תופעות מסוימות שהמדע הוא לא הכלי הנכון לטפל בהם, ואני ממש לא מאלה שמזלזלים במדע או לא רציונליסטים, אני חושב שאני מאוד כזה, אבל אני גם מבין את מגבלת הרציונליזם. זאת אומרת, ולהבין איפה אני לא מטפל בכלים מדעיים בשאלה אם אלוקים התגלה. זה מגוחך. זאת אומרת, יכול להיות שהוא לא התגלה, יכול להיות שכן, צריך לדון בזה, אבל זה שהמדע לא מאפשר את זה לא אומר מבחינתי הרבה. בסדר? זה לא… טוב, רק כדי לסכם, אז הבנתי שבשיח כללי על האלוהים, אז הדעה של האתאיסט נדחית, וזה הופך להיות סביר, לא ניטרלי. לדעתי, כן. ואפשר לעשות את הקפיצה הזאת בין דאיסט לתאיסט, כי מה שעומד לנו זה רק טיעון המסורת והסבירות של כמה אדם רוצה לקבל את זה, מאיזו נקודה הוא בא. אוקיי. אז זאת אומרת שאי אפשר לשכנע דאיסט להפוך לתאיסט? לא, אפשר. אם אתה מראה לו שאם הוא דאיסט, אז המעבר אל התאיזם הוא לא כל כך רחוק כמו שנראה לו. נכון. אבל עדיין, אתה יכול באופן עקרוני לשאול בכלל איך משכנעים אנשים. הרי אתה מבין שמספר הוויכוחים שבהם צד אחד משכנע את השני בנוקאאוט, זאת אומרת הוא מראה לו שיש סתירה פנימית בדבריו, אפס, נכון? אבל בכל זאת לפעמים אנשים משתכנעים. לפעמים. הרבה פעמים אנחנו גם לא… איך זה קורה? זה קורה בגלל שאתה מראה לו שמשהו שהוא חשב לנכון הוא לא נכון, שווה לו לשקול את זה שוב והוא שוקל את זה שוב אם הוא אדם ישר ולפעמים הוא מגיע למסקנה שהוא באמת חוזר בו, הוא לא חושב כך. גם פה אותו דבר. לעולם לא תצליח להחזיר בתשובה אתאיסט באמצעות טיעון לוגי, כי טיעון לוגי בהנחות שלו יושבת באיזושהי צורה המסקנה. ואם הוא אתאיסט בהנחות שלו, אז הוא לא יקבל את ההנחות שלך. אבל אתה כן תוכל להראות לו שלא בטוח שהוא באמת אתאיסט, למרות שהוא חושב את עצמו לאתאיסט. אני שואל איך אפשר להחזיר בתשובה אתאיסט, אז אני אומר למשל בטיעון הזה, למשל להגיד לו תראה, יש מסורת שהגיעה תורה מהר סיני נגיד. רק כסכמה, לא כמובן יש המון פרטים והמון עירורים. מסורת לא אינטרסנטית? לא לא, מסורת לא אינטרסנטית, יש אנשים שמעבירים לך מסורת, מה אינטרסנטי בזה? אין להם שום אינטרס, יש להם אינטרס אחרי שהם מאמינים שזה נכון. אחרי שמאמינים שזה נכון ברור שיש להם אינטרס להעביר את זה הלאה, אבל למה הם מאמינים שזה נכון? שיש שיטה כזאת שממלכת ישראל היא לעד, בסדר, אז אתה כבר נכנס לטיעונים ספציפיים, עזוב, אז אפשר להתווכח, אבל אני מדבר כרגע רק על הלוגיקה הבסיסית, אפשר להתווכח על המון טיעונים, זה לא הנקודה. הלוגיקה הבסיסית, איך מתנהל שכנוע מהסוג הזה? שכנוע בדרך כלל מגלה לך שאתה לא חושב את מה שאתה חושב שאתה חושב. בסדר? אף פעם הוא לא ימיר אותך מלחשוב איקס ללחשוב וואי, זה כמעט לא קורה. אבל הרבה פעמים בנאדם חושב שהוא חושב איקס, והאמת שכשתחפור קצת יותר אתה תגלה שזה לא נכון, אתה לא חושב איקס אתה חושב וואי, ולפעמים אני יכול לעזור לך לעשות את החפירה הזאת. אני יכול אנשים למשל לא שמים לב למה שהסברתי פה עכשיו, שאומרים שאם אתה צלחת את המחסום האתאיסטי, אז נכון שאפשר לערער על האמינות של המסורת, אבל תבין שהעירור הזה הוא עירור נגיד של ארבעים אחוז מול שישים, סתם אני זורק מספרים. ותזכור שבנקודת מוצא דאיסטית שישים גם טוב מול ארבעים. בנקודת מוצא אתאיסטית שישים מול ארבעים רע מאוד. בסדר? ולפעמים הבנאדם לא שם לב לזה גופא. הוא דאיסט, אבל הוא לא שם לב לזה שנקודת מוצא דאיסטית שונה מנקודת מוצא אתאיסטית והיחס שלך לשיקול שהוא שישים ארבעים אמור להיות שונה מהיחס של האתאיסט. והרבה פעמים בני אדם לא שמים לב לזה. לא רק זה, הרבה פעמים גם לא מגדירים לעצמם שהם דאיסטים בכלל. אני חילוני. עכשיו תשאל את החילוני מה זה חילוני? יכול להיות חילוני דאיסט, יכול להיות חילוני אתאיסט. חילוני זה רק במובן היהודי, חילוני זה מי שלא מקיים מצוות, לא מחויב לתורה. הוא הרבה פעמים אפילו לא נתן לעצמו דין וחשבון איפה הוא עומד בשאלות הפילוסופיות האלה. הוא חילוני כי הוא לא מקיים מצוות. הוא לא נתן לעצמו דין וחשבון האם הוא דאיסט או לא. אז אני יכול לנסות לשכנע אותו שיש אלוקים במובן הדאיסטי או לגלות לו שהוא כבר דאיסט בלי שהוא היה מודע לזה, ואז להגיד לו תשמע הצעד הבא הוא מתבקש אם אתה באמת נמצא בנקודה הזאת. הרבה פעמים כשאנחנו מאמצים הנחות יסוד, הרי כל טיעון מבוסס על הנחות יסוד, אז איך את הנחות היסוד אנחנו מאמצים? אנחנו מאמצים אותם כי אנחנו מוצאים באינטואיציה שלנו אנחנו מזדהים עם הנחות היסוד האלה, נכון? הנחות אי אפשר להוכיח כי הם לא היו הנחות אם אפשר היה להוכיח אותם. אלא מה? האינטואיציה שלי אומרת לי שזה נשמע סביר, אני מזדהה עם הדבר הזה. עכשיו כשאני משכנע מישהו אחר מה אני בעצם אמור לעשות? בדיוק לעשות את אותו דבר מה שאני עושה לגביי, זאת אומרת לנסות לגרום לאינטואיציה שלו להסתכל אחרת על הטענה הזאת ואולי הוא יגיע באמת למסקנה שהוא כן מקבל אותה. וזה לא מתבצע בשיקולים לוגיים כמו שאצלי עצמי ההנחות לא מתקבלות כתוצאה משיקול לוגי, אחרת הם לא היו הנחות, תמיד יש איזשהו תשתית ראשונית שהיא הנחת יסוד, נכון? משם והלאה אפשר לעבוד עם לוגיקה. איך מגיעים אליהם? עם אינטואיציה. אז גם השכנוע של מישהו אחר כשיש לנו ויכוח על הנחות היסוד נעשה בכלים אפשר לומר רטוריים ולא בכלים לוגיים, שזה בעצם לנסות ולגרום לו לראות את הדברים מהאינטואיציה שלי ולא מהאינטואיציה שלו. מהפתוס ולא מהלוגוס? לפתוס כן, אבל לא לדמגוגיה. איפה עובר הקו? לא יודע להגדיר את הקו, אבל מצד שני זה שאי אפשר להגדיר את הקו לא אומר שאין קו, זה פרדוקס הערמה. אם זה אורח חיים של קיום מצוות בסופרלטיבים בצורה אמוציונלית הוא ישתכנע. לא, אם אתה משתמש באורח חיים של קיום מצוות בסופרלטיבים, בוא תאכל אצלנו שבת תראה איזה משפחה נהדרת יש לנו, הוא לא ישתכנע, הוא ילך שולל, הוא ילך שבי אחרי הטיעון הזה כי נעים לו להיות במקום הזה מאיזושהי סיבה, זה בעיניי דמגוגיה. אבל אם אתה אומר לו תראה, משהו שעובד כל כך טוב הוא כנראה בא מלמעלה, לא אתה לא פונה לרגש שלו, אתה משתמש בתיאור הפתוס הזה של התיאור כדי להעלות טיעון לוגי. עכשיו או שהוא ישתכנע או שלא, לא חשוב, אבל זה. בן אדם יכול להשתכנע מדבר כזה, וזה שכנוע לגיטימי. בן אדם אומר, תראה, מבנה אידיאלי של משפחה זה כנראה משהו שניתן מלמעלה, כי עובדה שאלה שלא עובדים ככה המבנה של המשפחה שמה פחות טוב. לא משנה, אני בכלל לא מתחייב לכל זה, אבל רק כדוגמה לטיעון, אוקיי? אז זה כבר כן טיעון לוגי, זה כבר לא סתם פאתוס. הפאתוס פה הוא אינדיקציה לטענה לוגית, זאת אומרת לטיעון, אוקיי? וזה כן שכנוע. עכשיו, הרבה פעמים אנחנו עושים, אנחנו מערבבים בין רטוריקה לדמגוגיה, וזה טעות. יש שם רע לרטוריקה. בארצות הברית לפחות היה בעבר, לא יודע אם זה עדיין, היה מקצוע חובה בתיכון, רטוריקה. במאה הקודמת? לא, לא. האמת שבבחינתי מאה קודמת זה לא נשמע כל כך רע, אבל לא כל כך מזמן. זאת אומרת, אני עוד הייתי אדם ממש מבוגר, זאת אומרת כשזה היה, לא יודע מתי, אולי זה עדיין, אין לי מושג, אני לא מכיר, אבל ככה ככה אמרו לי. ואני מאוד בעד, כי אני חושב שזה מאוד מלמד לחשוב, ולוגיקה תופסת חלק מאוד מאוד קטן באמת מדרכי החשיבה הנכונות והלא נכונות. בלוגיקה פשוטה בדרך כלל לא נופלים. בסדר, אנשים יודעים לוגיקה, להסיק מסקנה, גם אנשים פשוטים, לא נופלים בלוגיקה ברמה הפורמלית, כן? זה בדרך כלל בנוי על הטיות יותר רכות, לא סתירה לוגית, לא טעות לוגית, וגם שמה יש מה ללמוד. יש הטיות ויש דברים שיותר סבירים ופחות סבירים. זה החשיבה על הסביר, לא על התקף, כן? לא על האמיתי והשקרי, אלא על הסביר יותר וסביר פחות. אבל זאת חשיבה לכל דבר, צריך לקנות אותה, צריך ללמוד אותה, צריך להיות מיומן בה, ולהיפך, בעיקר בה. בגלל שלוגיקה זה יחסית דבר פשוט, ולוגיקה במקרים מאוד מעטים היא באמת זאת שמכריעה את הוויכוח, בדרך כלל זה נמצא שמה. ואחד הדברים שאותם צריך ללמוד זה ההבדל בין דמגוגיה לרטוריקה. הרבה פעמים בקורסים לרטוריקה מלמדים אותך איך לשכנע, וכשמלמדים אותך איך לשכנע מאוד קל להתגלץ' ללמד אותך להיות דמגוג. אבל אפשר גם ללמד אותך להציג דברים בצורה שמביאה את השני לראות את זה מהזווית שאתה רואה את זה, ואז השכנוע לגמרי לגיטימי, כי כך גם אני אימצתי את הנחות היסוד שלי. אני פשוט מנסה להביא אותו לראות את זה מהזווית הזאת, או שהוא יביא אותי, זאת אומרת גם אני יכול להשתכנע, זה משני הצדדים, אוקיי? ורוב הוויכוחים נמצאים שמה. וזאת טעות נורא גדולה שלא מלמדים רטוריקה, שאנשים לא מיומנים בשימוש בכלים רטוריים, ולכן יש לזה שם רע שזה הכל דמגוגיה. ומאיפה זה בא? זה בא מההנחה הזאת שאומרת שהכל לוגיקה, שכל מה שלא לוגיקה הוא דמגוגיה. ולא נכון, יש דברים שהם לא לוגיקה, הם רטוריקה, אבל זאת לא דמגוגיה. זה טיעונים רכים יותר. אנלוגיה, אינדוקציה זה לא לוגיקה, המסקנה לא נובעת בהכרח מההנחות, אבל כל המדע יושב על טיעונים של אנלוגיה ואינדוקציה. אף אחד לא אומר שמה שזאת דמגוגיה, חוץ מכמה מבקרים, כן, מהביקורת החדשה, שמבקרים גם את המדע שהוא גברי, שוביניסטי, אירופי, מערבי, פרוטסטנטי, לא משנה, כל מיני טענות מרקסיסטיות כאלה ואחרות. בסדר, אנחנו משתמשים בזה כל הזמן ובצדק, זאת אומרת זה מוצדק גם להשתמש בזה למרות שזה לא ריגורוזי במובן הלוגי הפורמלי, אוקיי? וצריך לדעת איך משתמשים בכלים האלה ואיך נזהרים משימושים לא ראויים בכלים האלה, אוקיי, שזאת הדמגוגיה. טוב, עד כאן הטפות להיום. אבל קצת רציתי שנראה בתוך דברים נוספים על הפסיקה משבוע שעבר, העולם ומשמעותה. זה על אמונה, אתה טוען באמונה או טוען במתודולוגיה, רטוריקה מול לוגיקה? בוא נדבר אחר כך. רצית לשכנע מישהו? למה לא? אני נורא רוצה לשכנע את כולם במה שאמיתי. למה לא? היום זה נראה כאילו משהו רע לבוא ולשכנע מישהו במשהו שאני חושב, להחזיר אותו בתשובה. מה הבעיה? אני רוצה להחזיר את כולם בתשובה, כי זה נראה לי נכון ואני חושב שהם טועים ואני רוצה להחזיר אותם בתשובה, מה הבעיה? כל עוד אני עושה את זה בכלים ראויים, לא בדמגוגיה והטיות וכולי, מה הבעיה? חלק מאותה רתיעה מניסיונות שכנוע וכולי נובעת בדיוק מזה שאתה לא מוכן לעשות את ההפרדה בין רטוריקה לדמגוגיה, והכל נקרא דמגוגיה. כששומעים על סמינר ערכים, לא חשוב, סמינר אחר, שמפיל שמה חללים באלפים, זאת אומרת מלא אנשים חוזרים בתשובה, מיד כולם מכריזים זה שטיפת מוח. למה? כי לא יכול להיות שבן אדם השתכנע באמת. אם הוא השתכנע זה שטיפת מוח. למה? בן אדם יכול גם להשתכנע, יכול להתברר שטעה. עוד פעם, בלי להביע עמדה מה קורה בסמינרים שמה, אבל זה לא אוטומטית שטיפת מוח. היום יש איזושהי תחושה שלבוא לשכנע זה לא מוסרי בכלל. טוב, אני כבר אמשיך להפליג. כי אני רוצה שזאת האמת, אני רוצה שכולם יחיו לפי האמת, למה? אני רוצה שכולם יחיו לפי האמת ויזכו לגן עדן. ויעשו את העולם טוב יותר. מה הבעיה? זה מה שאני רוצה. כן, ברור. אני רוצה לשכנע אנשים. אם אני חושב שאני צודק, אני רוצה לשכנע אנשים ולמנוע אותם מטעויות, רוחניות, כלכליות, מכל תחום, ביטחוניות, לא משנה, כל דבר. התחושה שכאילו אם אתה בא לשכנע מישהו אתה לא בסדר, אתה כופה עליו, אתה לא סובלן. מה לא סובלני בזה שאני מנסה לשכנע אותו? סובלנות זה זה כשאני מוכן, זאת אומרת שאני מכיר בזכותו להחזיק בעמדה אחרת. בסדר, אבל זה לא אומר שהוא צודק מבחינתי. להיות סובלן אין פירושו להגיד שגם הוא צודק כמוני. זה פלורליזם. יש איזשהו ערבוב בין סובלנות לפלורליזם. אם לבן אדם יש לו כבר נטייה לכיוון שלך? מצוין. אז קח את הנטייה הזאת. אז אין פה שכנוע. אין בעיה, אז אני לא אצליח. יש לך בעיה עם זה שאני עושה משהו שאני לא אצליח בו? בסדר, אז לא אצליח. אבל אם במישהו אני כן אצליח, אם יש לו את הנקודה הזאת, מצוין. גם אני אמרתי את זה קודם אגב, שאם אני מצליח לשכנע מישהו זה רק בגלל שבעצם בתוכו פנימה זה כבר היה. אולי הוא לא היה מודע לזה, אבל זה כבר היה שם. נכון, בסדר גמור. ואני פונה לאלה. לא שאני צריך, כי יש הרבה אנשים שלמרות שזה נמצא איכשהו בתוכם פנימה, כן, בדיוק. אז מה הבעיה? ההבדל בין שכנוע לשטיפת מוח? ברור. מה זאת אומרת? הבדל שמיים וארץ. מה הקשר בכלל? נכון שגם בעקבות שטיפת מוח בן אדם משתכנע, אבל זה לא אומר שכל מי שמשתכנע זאת שטיפת מוח. יש בני אדם שהם יהודים, זה אומר שכל בן אדם הוא יהודי? אם אתה יהודי אתה בן אדם, זה לא אומר שאם אתה בן אדם אתה יהודי, נכון? זאת אומרת, התלות היא לא תמיד סימטרית. אז נכון שטיפת מוח זו אחת הדרכים לשכנע מישהו. האם זה אומר שכל שכנוע הוא שטיפת מוח? מה פתאום? יש שכנועים שהם באמת, אתה משכנע בן אדם בטיעונים כאלה ואחרים והוא מגיע למסקנה שהוא טעה ומשנה את עמדתו. מה הבעיה? מה מבדיל שטיפת מוח מכלי לגיטימי להעברת השיעור? למה שטיפת מוח זה כלי לא לגיטימי? כי שטיפת מוח, לא, שטיפת מוח זה לא לגיטימי. שטיפת מוח זה בדיוק שימוש בדמגוגיה כדי להטעות אותו לחשוב שהוא חושב משהו מסוים, כשבאמת הוא לא באמת חושב את זה, רק אתה מטעה אותו והוא מגיע לטעות כפולה. טוב, בסדר, לא, זה דברים יותר חשובים מהשיעור שלנו אני חושב. אז זה בסדר, אני לא אין לי בעיה עם הבזבוז זמן הזה. טוב, אני רוצה באמת אבל לאט לאט. אנחנו דיברנו בפעם הקודמת על הסוגיה של נתינת גט. וניסיתי להראות דרך הסוגיה הזאת שלימוד העיון הוא לא מה שאנחנו חושבים שהוא. וזה לא רק לימוד העיון בגמרא אלא זה משהו הרבה יותר רחב מזה. הרבה פעמים כיוון שהשכל שלנו, החשיבה שלנו, בנויה בצורה של הגדרות וכללים, כן, בצורה של חשיבה שיטתית, זאת הצורה של חשיבה שיטתית אצלנו. אז כשאנחנו מנסים לנתח סוגיה, אז אנחנו עושים את זה גם כן באמצעות קביעת כללים. וכן, ניתוח מקרים, קביעת כללים, סיווג, כל הכלים של החשיבה השיטתית. וראינו שמה שבניסיונות לאפיין נתינת גט, התוצר לא מספק. אם זה מה שרציתי להשיג, התוצר לא מספק. הוא לא מספק כי כי ההגדרה שאליה הגענו, אם בכלל, היא הגדרה שמספר המרכיבים בה הוא פחות או יותר כמספר המקרים שאותם אני מנסה לתאר עם ההגדרה הזאת. כן? תחשבו על תיאוריה מדעית שמספר האלמנטים שבה הוא פחות או יותר כמספר המקרים שאותם היא מסבירה. אז זו תיאוריה שלא מועילה לנו שום דבר. נכון? הבאתי סדרות מספרים בתור דוגמה לעניין הזה, שאתה צריך תיאוריה שיש לה כוח הסברי, שיש לה ערך הסברי. זאת תיאוריה שנזקקת להרבה פחות עקרונות ומושגים מאשר המקרים שאותם היא באה להסביר. ואז אתה אומר זה חסכוני, זה שם את הכל באיזושהי מסגרת אחת, אז אני מוכן לראות בדבר הזה הסבר. אוקיי? אבל אם אתה מוסיף עוד אד הוק ואד הוק ומסביר בעצם התיאוריה לא פחות מסובכת מהמקרים שאותם היא מסבירה, אז אין לזה שום ערך. כשאנחנו מדברים על העמדה על הלא מוכר, אתם זוכרים שדיברתי על העמדה על המוכר והעמדה על הלא מוכר? כשהלא מוכר שאותו יצרת הוא לא פחות מורכב מהמוכר שאותו אתה בא להסביר, אז מה הרווחת? העברת את המוכר המסובך ללא מוכר עוד יותר מסובך. מה הרווחת? אם אתה מעביר ללא מוכר פשוט, אז הרווחת את הפשטות. אם אתה מעביר למוכר, גם אם מורכב, הרווחת את המוכרות. אבל אם אתה מעביר ללא מוכר שהוא גם מורכב יותר, אז לא הרווחת שום דבר. זאת אומרת, זה לא הסבר. וזה מה שקורה בנתינת גט. ולכן טענתי שהלימוד של סוגיות מהסוג הזה הוא בעצם דומה מאוד לאימון של רשת נוירונים. שברשת נוירונים אנחנו נותנים לה דוגמאות, נגיד בסופרווייזד לרנינג, בלימוד מבוקר. אז אתה נותן לה דוגמה, אתה אומר לה נגיד זיהוי פנים. אתה נותן לה פנים מסוימות, נגיד שצריך לזהות את הפנים שלי. אז אתה מראה לה צילום אחד שלי ואתה אומר לה תזהי אותו, אם היא אומרת שזה אני מצוין, וי, אם היא אומרת שזה לא אני מתקנים את המשקולות הפנימיות כדי שהיא תגיד שזה אני. ואז מראים לה צילום אחר שלי מזווית אחרת, באור אחר או משהו כזה, ועוד פעם ממשיכים ככה עד שמאמנים את רשת הנוירונים. ואז כל המשקולות שבתוכה מאורגנות באופן כזה שכל התמונות שלי היא תגיד כן, ותמונות של מישהו אחר היא תגיד לא. זה המטרה שלי, בסדר? עכשיו אם הצלחתי לאמן את הרשת הזאת, אז בסוף בסוף היא יודעת לזהות גם תמונות שהיא לא ראתה. אוקיי, זה המטרה בעצם. תמונות שהיא ראתה זה לא עוזר לי. תמונות שהיא לא ראתה היא יודעת כבר לזהות לבד. אבל הזיהוי הזה לא מבוסס על סט של כללים. הזיהוי הזה מבוסס על איזה שהוא מנגנון שלא לגמרי ברור מה הקשר בינו לבין האופנים שבהם אנחנו פועלים כשאנחנו חושבים, שזה אופנים בדרך כלל שיטתיים במחשבה המודעת. אופנים שיטתיים. אבל עובדה שזה מגיע לאותם תוצאות. זאת אומרת שאיכשהו הצלחנו לעצב את רשת הנוירונים, או באנלוגיה את המוח שלנו, את החשיבה, את השכל שלנו, להגיע לתוצאות הנכונות כשהדרך, הדוגמאות היו רק אמצעי כדי לעצב את רשת הנוירונים. ועכשיו אני זורק את הדוגמאות שבהם השתמשתי, מה שנשאר לי זה רשת הנוירונים עם המשקולות שאליהם הגעתי וזה עושה את העבודה, יודעת לזהות את התמונה שהיא נדרשת לזהות בסבירות גבוהה. עכשיו גם פה בעצם מה שקורה זה אותו דבר. אחרי שראיתי את כל הדוגמאות ובדוגמאות אני מקבל זה ממש סופרווייזד לרנינג, כן? אני מסתכל בדוגמה, אומרים לי זה נתינת גט כשרה. עוד דוגמה, גם זה נתינת גט כשרה. דוגמה ההיא נתינת גט פסולה. אני רואה עשרות ולא יודע אפילו מאות אולי דוגמאות בגמרא, בראשונים וכולי, אז בסופו של דבר כשאני אבוא לשפוט דוגמה חדשה, אני אשפוט אותה לא בהשוואה לדוגמאות הקודמות, או לפחות לא רק, אלא דרך רשת הנוירונים שהתגבשה אצלי וההנחה היא שהיא כבר שופטת נכון, זאת אומרת היא בנויה נכון באיזשהי צורה. ואני טענתי שבעצם בתהליך הזה אני מטמיע בתוכי, בחשיבה שלי, את התורה במובנה המופשט שדיברנו בתחילת הסמסטר. כן, לפני שהיא עברה את ההמחשות ואת ההתגלגלות לצורה שהיא תופסת אצלנו היום, אני בעצם מכניס לתוכי מה שנקרא במקומות מסוימים כן שכל של תורה. או ההסתכלות הזאת שאומרת לי את התשובה הנכונה, למרות שאני לא יודע הרבה פעמים לבסס את זה או להציג טיעון מפורש שמבוסס על כללים תורניים שמהם יוצאת התוצאה הזאת. אבל יוצאת התוצאה הנכונה, זה אומר שאיפה שהוא בתוכי נמצאת תורה באיזשהו ייצוג מסוים. והמטרה של הלימוד זאת בעצם הייתה הטענה, המטרה של הלימוד היא בכלל לא לדעת איזה גט כשר ואיזה לא כשר. המקרים הם רק אמצעי. הם אמצעי כדי להטמיע בתוכי את ההסתכלות הזאת שאומרת איזה מקרה נכון ואיזה מקרה לא נכון. וההסתכלות הזאת זה תורה, לא המקרים. המקרים זה יישומים. אבל ההסתכלות הזאת זה בעצם מה שנקרא תורה. דיברתי על הסתכלות מדעית לעומת טכנולוגית, כן? שהמטרה היא חוקי הטבע ולא המקרים או המצבים. פה אני טוען שאפילו לא החוקים אלא הבנה שעומדת בבסיס החוקים, דיברנו על רמות ההשתלשלות השונות של המופשט אל המוחשי. זה מה שראינו בפעם הקודמת. ואמרתי שבסופו של דבר ההסברים מהסוג של נתינת גט, קראתי לזה הסברי חק תוכות. כן? בהלכות כתיבה בשבת ובכתיבת סת"ם מעלים את זה, אבל כתיבה בשבת זה מופיע בגמרא. אז יש שמה מה קורה כשאני יוצר אות על ידי סילוק הסביבה. דיברתי על זה אני חושב, נגיד שאתה רוצה ליצור את האות ח'. אז במקום לכתוב את האות ח', אז אתה בעצם חופר באמצע וחופר מהצד ומשאיר את האות ח' בולטת. לא נגעת בה, אתה בעצם רק סילקת את הצד. כמו שפסל כן עושה פסל מגולם של אבן, אז הוא רק מסלק. מה שנשאר הוא לא נגע בו, זאת אומרת הוא רק סילק את כל מה שהפריע. הפסל כבר היה בתוך האבן עוד קודם, הוא רק סילק את כל מה שמעבר לפסל. כן? עכשיו כולנו מבינים זה לא נכון, אבל פיזית זה מה שהוא עשה. אוקיי. אז מה זה בעצם אומר? שהרבה פעמים יש לי דרך לכתוב את האות ח' בלי לכתוב אותה באמת, על ידי זה שאני מסלק את כל הדברים האחרים ומה שנשאר הוא בעצם האות ח'. זה מבחינתי משל טוב למה שתיארתי קודם לגבי נתינת גט ולימוד עיון בכלל. זה בעצם לימוד של חק תוכות. מה זאת אומרת? אני בעצם מסלק כל מיני כללים והבנות שלא באמת עובדות, דרך מקרים אני מראה שהם לא עובדות, מסלק את זה, מסלק את זה. מסלק את זה, עם מה שאני נשאר בסוף אני לא יודע אפילו לדבר עליו. זה האות ח' הזאת, כן? אני לא יודע איך לדבר עליו באופן פוזיטיבי, זה אני רק סילקתי את כל האפשרויות להגדיר אותו באופן פוזיטיבי, אבל זה לא נכון שנשארתי בלי כלום. נשארתי עם איזושהי הבנה שהיא בעצם ההבנה המזוקקת של מה זאת נתינת גט כשרה. ואני לא יודע לנסח את זה, לפחות לא בצורה חסכונית. אני יודע לנסח את זה באיזושהי צורה שמערימה המון המון עקרונות שמספרם כמספר המקרים בערך, אבל אני לא יודע לנסח את זה ישירות. ולכן אין שאלה למה חכמים לא אמרו את הכלל מה זאת נתינת גט כשרה אלא נתנו כל כך הרבה דוגמאות. הם לא אמרו כי אין איך להגיד את זה, אנחנו לא יודעים להגיד את זה. כל מה שאנחנו יודעים זה ללמוד מתוך הדוגמאות איזה תיאורים הם לא נכונים, ובחק תוכות אנחנו מקווים שיישאר בתוכנו התיאור הנכון. ואז אנחנו כבר נדע לעבוד איתו ולהסתכל על הדברים, ולכן בסוף בסוף פוסק שמסתכל על דברים, פוסק גדול נראה לי שמסתכל על דברים, הרבה פעמים הוא רואה את התשובה, הוא יורה את החץ ואחרי זה מצייר את המטרה. זאת אומרת הוא מבין את התשובה מתוך כל מה שהוא חצב בתוך עצמו עד עכשיו. הרב סולובייצ'יק, מישהו פעם אמר לי, לא קראתי את זה בפנים, שהוא אומר שהפוסק תמיד יורה את החץ ואחרי זה מצייר את המטרה. עכשיו אני לא חושב שזה נכון תמיד אבל אני כן חושב שיש בזה הרבה אמת. זאת אומרת יש משהו באינטואיציה הראשונית שאומר לנו זה מה שנכון. אחרי זה אני כן צריך לחפש הצדקות, ולפעמים אני צריך להיות ישר, לפעמים כשזה לא עובד אז צריך לוותר על האינטואיציה הראשונית הזאת, אבל זה נכון. האינטואיציה הראשונית הזאת היא בעצם אומרת את המילה הראשונה וזה התוצאה של חק תוכות. זאת אומרת יש לי איזושהי אינטואיציה שנבנתה בתוכי מתוך התחככות עם כל המקרים והסוגיות והכל, היא כבר אומרת לי מה נכון ומה לא נכון. ועכשיו אני צריך לגבש את זה, לבסס את זה, להביא מקורות, לנתח. לפעמים אני צריך לוותר, בדרך כלל לא, בדרך כלל לא. ואפרופו מה שדיברנו בהקדמה, לפעמים כשיש לי ביסוס לא חזק כל כך ומישהו אחר שהאינטואיציה שלו תהיה אחרת לא יקבל אותו כי זה ביסוס לא חזק כל כך, אבל כיוון שהאינטואיציה שלי אומרת לי שזה מה שנכון אז הביסוס הזה שאותו מצאתי אני אתייחס אליו כביסוס מספיק. בגלל שהקלט שלו היה יותר מפותח כדי להעריך את הפלט שלו, כמו ה-AI? כן, כן. הקלט במובן המצטבר כל החיים, לא הקלט בשאלה הספציפית הזאת. כן, כן. כמה שהתאמנת על יותר דוגמאות, סיכוי סביר שהרשת שלך בנויה יותר נכון. יכול להיות בן אדם שלא למד ושיש לו את אותה אינטואיציה? ברור שזה תלוי גם בכישורים מולדים, לא רק בדברים מובנים. נכון, כן. יש אנשים יותר מוכשרים ויש אנשים פחות מוכשרים. הוא יכול להיות גאון ויודע את הכל והוא יגיע להלכה נכון אבל הוא לא יודע להסביר לך את זה. הוא לא יודע להסביר. לא, להסביר לא צריך להסביר. השאלה היא רק מה הפסק, בלי הסברים. מגיע לנכון אבל כדי לרשום מסמך שמסביר את זה ומשכנע את כולם אולי הוא לא… יכול לקרות, בסדר. ברור. אז הטענה היא שבסופו של דבר אחרי שאנחנו מקלפים את כל האפשרויות לנסח חוקים כלליים ולהסביר הסברים אנליטיים שיטתיים ואנחנו שוללים אותם אנחנו בסוף נשארים עם משהו היולי מופשט אבל זה בעצם הדבר הנכון באמת. ולכן זה מחזיר אותנו לקזואיזם של התלמוד שדיברנו עליו באוקימתות, כן? למה משתמשים במקרים ולא בכללים? כי מקרים זאת בדיוק הדרך לבנות הבנה לא מנוסחת כי כללים זה מכניס את זה לניסוח מאוד קשיח וזה לא באמת עובד. והדרך לייצר הבנה לא מנוסחת זה דווקא דרך מקרים ולא דרך כללים. ולכן המבנה הקזואיסטי של התלמוד אני חושב משקף את התפיסה הזאת. דיברנו על המשפט המקובל בבריטניה ועוד. אני רק אעיר עוד הערה פילוסופית. פילוסופית, מחשבת ישראל פשוט אין חיה כזאת לדעתי. אז אני רוצה לדבר טיפה כמה משפטים על התארים השליליים. סוגיית התארים השליליים הטרידה אותי המון זמן. כי על פניו זה היה נשמע לי נונסנס. זאת אומרת הרמב"ם אומר כשאנחנו אומרים על הקדוש ברוך הוא שהוא רחום אנחנו לא מתכוונים שהוא רחום כי אנחנו לא יודעים לתאר אותו באמת, אנחנו מתכוונים להגיד שהוא לא אכזרי. אוקיי, עכשיו מה זה משנה אם אתה אומר שהוא רחום או לא אכזרי? זה שלילה כפולה. זאת אומרת מה לא אכזרי זה רחום, מה הרווחת בדבר הזה? זה תיאור באותה מידה. כשאני אומר על מישהו שלא נכון שהוא לא גבוה זה אומר שהוא גבוה נכון? אז מה זה משנה אם אני משתמש בו עם פעמיים לא או מתאר אותו בלי הלא? פעמיים לא זה כמו כן. אז מה הסיפור הזה? אז אתה יכול להגיד טוב, אולי מדובר פה בשלילה מאיינת ולא בשלילה מנגדת. יש כבר אצל אריסטו נדמה לי, פילוסופיה יוונית כבר רואים יש שני סוגי שלילה. יש שלילה. שיש שלילה שהיא אומרת ההפך מהדבר, ויש שלילה שאומרת לא הדבר, זאת אומרת למאיין אותו, לבטל אותו. תן דוגמה נגיד, או אולי קודם כל את המודל, תן מודל אחרי זה דוגמה. המודל זה נגיד איך אחד מול מינוס אחד ואחד מול אפס. אפס הוא שלילה מאיינת של אחד, מינוס אחד הוא שלילה מנגדת של אחד. נגיד אכזרי זה ההפך מרחום, אבל ההפך, ההפך האמיתי השלילה המנגדת. אבל ההפך המאיין זה לא רחום ולא אכזרי, זה משהו שהוא לא קשור בכלל לציר הזה. בסדר? לא רלוונטי לגביו העניין הזה. כמו שאני אומר שהמידה הטובה היא אדומה. מידות טובות בנפש. המידה הטובה היא אדומה. זה לא משפט נכון ולא משפט לא נכון, זה פשוט לא רלוונטי. לכן אני צריך לשלול את הצבע האדום מהמידה הטובה. השלילה הזאת היא שלילה מאיינת, לא מנגדת. זה לא שאני אומר שהמידה הטובה היא לא אדומה, לא אדומה פירושו שיש לה צבע אחר, לא אדום. לא, המושג צבע לא רלוונטי לגביה. זה שלילה מאיינת, לא מנגדת. תחשבו על היחס בין קור וחום והיחס בין אור וחושך. אז קור וחום זה שלילה מנגדת, ואור וחושך זה שלילה מאיינת. איך אני יודע? תצרפו אור וחושך, מה תקבלו? אור, נכון? החושך לא יקזז מהאור. זה אומר שהחושך הוא אפס אור, לא מינוס אור. נכון? אבל קור וחום תצרפו מים קרים ומים חמים תקבלו מים פושרים, כיוון שקור זה לא חום, זה לא מאיין את החום, זה מנוגד לחום, ולכן כשתצרף אותם זה יתקזז. בסדר? זה אחת האינדיקציות. יש עוד כל מיני חקירות עם האור הזה, אם החושך זה רק היעדר אור או שהוא משהו עצמאי. בתפיסה הפשוטה זה היעדר אור, חושך זה היעדר אור. מה? להיות בלי יותר מדי חוכמות. כן, לפעמים החוכמה זה להיות בלי יותר מדי חוכמות. מה? אכזרי. לא, עכשיו נחזור לפה. אז יש כאלה שרצו לטעון, אני כבר שנים מסתובב עם הבעיה הזאת, יש כאלה שרצו לטעון לי שכשאני אומר שהקדוש ברוך הוא רחום, אין הכוונה שהוא לא אכזר במובן המנגד, כי במובן המנגד חזרת לרחום. לא אכזר ורחום זה אותו דבר, אלא במובן המאיין. המאיין הכוונה רחמנות, אכזריות, זה לא רלוונטי לגביו, זה תכונות של בני אדם. הקדוש ברוך הוא משולל מכל התכונות האלה. אבל גם זה לא מספק, זה לא מספק בגלל שאז אתה יכול להגיד גם שהוא אכזר באותה מידה, כי לא נכון שהוא רחום. זה לא נכון באותה מידה כמו לא רחום שהוא אכזר, שלא נכון שהוא אכזר. מה ההבדל? אכזריות ורחמנות לא קשורות לגביו, זה מה שאתה רוצה בעצם לומר. זה השלילה המאיינת. אז אין עדיפות לאמירה שהוא רחום על האמירה שהוא אכזר, אתה יכול להגיד את זה באותה מידה. נכון? לכן לא הרווחנו שום דבר אם עברנו לשלילה מאיינת, כי זה רק רוקן את האמירות מתוכן. אז עכשיו רוקנת את האמירות מתוכן, אתה בעצם אומר שאי אפשר להגיד עליו כלום. זה הדבר היחיד שאתה יכול להגיד. אז תגיד את זה פעם אחת ותשתוק משם והלאה, ואל תגיד לי שהוא רחום וקנא ונוקם וחנון וארך אפיים וכל מיני דברים כאלה שזה הכל תיאורים שליליים. כל מה שאתה אומר לי זה שאי אפשר להגיד עליו כלום. זה הכל, אז תגיד את זה. אנחנו כן חשים שזה בא להגיד משהו, נכון? אנחנו אומרים שהקדוש ברוך הוא… זה כמו בדילמה של אותיפרון. בדילמה של אותיפרון זה שאלה האם הקדוש ברוך הוא רוצה, אותיפרון זה על האלים היווניים, אבל בתרגום למונותאיזם, האם הקדוש ברוך הוא רוצה את המוסרי כי הוא טוב או שהוא טוב בגלל שהקדוש ברוך הוא רוצה אותו? האם הקדוש ברוך הוא מכונן את מושג הטוב או שכפוף אליו? עכשיו על פניו, איך זה יכול להיות שהוא כפוף למשהו? הרי הוא כונן הכל, הכל ממנו, נכון? אבל תראו את המחיר. אם אתם באמת חושבים שהכל ממנו ואין משמעות לשום דבר בלעדיו, אז להגיד שהוא טוב זו טאוטולוגיה ריקה. ברור, כי מה שהוא זה מה שנקרא טוב. מה החוכמה? לא אמרת כלום, נכון? אבל התחושה שלנו כשאנחנו אומרים שהוא טוב אנחנו אומרים משהו. זה לא כמו להגיד שהוא רע, נכון? זאת אומרת לשבח אותו, לא לגנות אותו. אבל איך אתה משבח אותו? על איזה קנה מידה אתה מסתמך? מה הסקאלה שלך לקבוע טוב ורע? הסקאלה צריכה להיות בלתי תלויה בו, אחרת לא אמרת כלום. ואז זה מוביל אותך לצד השני של דילמה של אותיפרון. ברור שהטוב והרע קודם לקדוש ברוך הוא, מחייב את הקדוש ברוך הוא, הוא לא יכול לקבוע על הרע שהוא טוב, אין דבר כזה. מה הוא רחום כי אתה רחמנא, מה הוא זה בסדר, אבל מה זה רחום וחנון? מה שהוא עושה זה רחום וחנון? כשהוא השמיד את עמלק זה רחום? עד התינוק האחרון? זה רחום? כן, כי זה מה שהוא עשה והרי ההגדרה היא שהוא רחום. בסדר, אז לא אמרת כלום. אז תעשה מה שהוא אומר, תעשה מה שהוא עושה. בסדר. אתה לא מתאר אותו, אתה רק נותן צו לבן אדם תעשה את מה שהוא עושה. לא, כשאנחנו באים לתאר אותו אנחנו מתארים אותו. שהשאלה היא מה זה אומר התיאור הזה? הוא ריק מתוכן אם אתה מבין שהתיאור הזה בעצם מתכונן על ידי הקדוש ברוך הוא. בסדר? זה חייב להיות שיש איזושהי סקאלה אם אתה אומר שהטיעונים האלה אומרים משהו, התיאורים האלה אומרים משהו, זה אומר שיש איזושהי סקאלה שהיא בלתי תלויה בו. הטוב והרע לא תלוי בו, הוא כפוי עליו. מה שהרמב"ם אומר תשאל אותו, אני אומר לך מה שאני אומר. אז זה מה שאני שואל. אם זה לא אומר כלום, אז גם הרמב"ם לא אמר שום דבר. אז תגיד אי אפשר להגיד עליו כלום, נקודה. אל תספר לי סיפורים על תארים שליליים ופה ושם. והרמב"ם אומר שאחרי התארים השליליים עוד נשארת בנו הבנה. הוא ממש לא אומר את מה שאתה שם בפיו. מה שאתה מה שהוא היה צריך להגיד לשיטתך, היה צריך להגיד אי אפשר לדבר על הקדוש ברוך הוא, תודה רבה להתראות, שור שנגח את הפרה, עוברים לשור שנגח את הפרה. זהו. אבל הוא כהוא מדבר על זה, הוא משקיע בזה פרקים שלמים במורה נבוכים ומסביר לך שגם הפרקים האלה מלמדים אותך משהו. הוא מרגיש בזה שבשאלה שאני עמדתי לשאול, הוא אומר לא לא, אל תחשוב שהתארים השליליים לא מלמדים כלום, הם מלמדים. נשארת לך איזושהי הבנה. ואני חושב שכאן אני מגיע לתשובה, אני אסיים את זה פה, אני רק אני חושב שזאת התשובה שאני רוצה להציע לעניין. זה הסברים של חק תוכחות לקדוש ברוך הוא. של חק תוכחות, כמו שאמרתי בלימוד עיון. מה אני בעצם מנסה לנסח באמצעות כל מיני עקרונות את התיאור של הקדוש ברוך הוא ואני שולל אותם מתוך כל מיני מקרים כאלה ואחרים. אבל בסוף בסוף כן נשארת איזושהי הבנה מה זה הקדוש ברוך הוא. היא לא מתמצה במילים שאותם תיארתי כי המילים האלה הם רק אמצעי שאני אשתמש ואזרוק, כן? אני מנסח וזורק, מנסח וזורק. אבל לאט לאט זה בונה אצלי איזושהי הבנה בחק תוכחות. זה בונה אצלי איזושהי הבנה אינטואיטיבית של מה נכון להגיד לגביו ומה לא, מה נכון לחשוב לגביו ומה לא. להגיד זה יותר בעייתי פה. אוקיי? ולכן אני חושב שזה אולי דרך לתת פשר לתורה המוזרה הזאת של שלילת התארים, כן? אצל הרמב"ם ואחרים. הוא לא המציא את זה כמובן. מה? כמו הפסל כאילו? כמו הפסל, כן בדיוק. כמו הלימוד עיון, כמו הפסל, כמו מה שדיברתי. זה החק תוכחות שדיברתי עליו. וזה כמו שאתה מלמד רשת נוירונים, אתה נותן לה דוגמאות וכל הדוגמאות זה מה לא. האם היא למדה משהו מהדוגמה שאמרו לה שהיא לא התמונה שלי? כן, היא למדה. זה אירגן לה את המשקולות באופן כזה שאחרי זה כשתבוא לפניה התמונה שלי בסיכוי יותר גבוה היא תזהה את זה נכון. למרות שנתתי לה את הדוגמה מה זה לא מיכאל אברהם. אימנתי אותה על זה. אז הנה זה ממש לימוד של תארים שליליים. אבל כשאתם אומרים שהוא לא אכזר, אתם לא אומרים שהוא לא רחום? מה נשאר? אז אני אומר, זה מה שאני אומר. כשאני אומר שהוא רחום אני מתכוון לומר שהוא לא אכזר בלי להגיד שהוא רחום. יש איזשהו משהו שנכון שהסקאלה של רחום ואכזר במובנים האנושיים לא רלוונטית לגביו, אבל ההיטל של מה שכן רלוונטי לגביו על הציר הזה הוא לכיוון של הרחום. ולא לכיוון של האכזר. אל תהפוך אותו בסוף לבן אדם עם תחושות של רחמים ואכזריות ומה שאנחנו מכירים מאיתנו. אבל זה כן נותן לך איזושהי הטלה על מישור המושגים שלנו. וזה לא תארים שליליים של רחום מול אכזר, אלא זה תארים שליליים של הפשטה של הרחום והאכזר מהלבושים שלהם ומעבר לאיזשהו משהו מופשט יותר. ובמובן הזה זה יותר דומה לשלילה מעיינת מה שזה דומה לשלילה מנגדת. זה לא הציר של ההיפך מרחום זה אכזר, אלא לא רחום במובן המעיינת, זאת אומרת, אבל נשאר שם משהו אחרי שעינתי, עינתי בא' כן? את הרחמנות ואת האכזריות, נשאר שם משהו. זה כן, יש הבדל בין להגיד לי שהוא רחום לבין להגיד לי שהוא אכזר. עכשיו, אם תשאל אותי מה ההבדל אתה תאלץ אותי לתת לך תיאור חיובי של זה אבל אני לא יודע. אם הייתי יכול אז היו עושים את זה בתיאור חיובי. אנחנו לא יכולים. אבל התחושה, וזה מה שהרמב"ם כותב שם, שבסוף בסוף אנחנו כן לומדים מזה משהו. משהו מזה נשאר אצלנו למרות שרק שללנו כל הזמן. ואני חושב שזה מאוד הדוגמה הזאת של לימוד עיון אני חושבת שהיא מאירה ממש באור נהדר את הטענה הזאת. ולי זה הפיל אסימון ששנים הטריד אותי שזה סתם היה נראה לי סתם נונסנס כל התארים השליליים האלה, משחקי מילים. טוב, עכשיו אני רוצה להיכנס ברמה יותר פילוסופית לעניין הזה ולהמשיך להדגים את צורת ההתייחסות הזאת של חק תוכחות. חק תוכחות כאילו מסדר את הצורה שלך כאילו השיפור של הצורה? אוקיי, זה מקביל מאוד למה שאמרתי. מעצב לך את רשת הנוירונים במשל. כן. נכון? כן. אבל ככל שאתה מעמיק בזה יותר ויותר ויותר ויותר, בדיוק. ולא בגלל שלמדת עוד ועוד מידע, אתה לא, כי שללת הכל. אבל איכשהו זה חצב בך עוד ועוד דברים ונוצר אצלך מבנה שהוא יותר נכון. בסדר? כן, נכון, אני מאוד נהניתי ממנו גם, באמת זה שנים הטריד אותי הדבר הזה. רשתות נוירונים האלה פותחות ת'ראש בהרבה מאוד מישורים, באמת זה תופעה מדהימה, באמת, זה מסביר המון דברים ולכן זה כל כך מפתיע. זה מפתיע אפילו את אלה שיצרו את רשת הנוירונים כי הם עצמם לא מבינים בעצם איך זה מצליח לעשות את כל מה שהוא עושה. מה? כן. עבודות של שנים של אנשים. שנייה. כן. לא, אבל גם לא ברור איך הוא עושה את זה, גם אחרי שהוא עושה את זה, אתה לא מבין איך זה קורה הדבר הזה. איך, איך זה… אני עוד זוכר כשזה נכנס, אני הייתי בדוקטורט. כשזה נכנס אז התחילו, כי זה בא מפיזיקה. והתחילו, מישהו הראה לי, כן, היום הוא פרופסור פה, חבר שלי, הוא הראה לי רשת של עשרה סייטס עם בונדים ביניהם, לינארי, כן, חד-ממדי, עשרה בונדים, אמר לי תקיש על מקש והוא ינחש את ההקשה הבאה שלך. עכשיו ניסיתי לברוח ממנו ואחרי חמש-שש הקשות הוא למד אותי, ואני הייתי בטוח שאני הכי אקראי והכי יצירתי והכי עובד עליו, אין, הוא יודע מראש מה אני אעשה ב-70% מהמקרים, 80% מהמקרים, אתה לא יורד מ-70-80%, אתה צריך להיות וירטואוז כדי לרדת מ-70-80% ניבוי. וזה כלום, וזה הרשת הכי אלמנטרית ופשוטה שיש, סתם עשרה סייטים, הוא כתב את זה במקום בשלוש שורות קוד. וזה השאיר אותי בהלם. עכשיו זה היה המפגש הראשון, עכשיו עם האל אל אמים בכלל אפשר להתפלץ. כן, אז זה באמת תופעה מדהימה. טוב, בכל אופן, נחזור אלינו. אני רוצה קצת לדבר על נתינת גט מזווית יותר פילוסופית ומופשטת. הטענה שלי בעצם זה שנתינת גט קשה מאוד לאפיון, לא בכדי דווקא הסוגיה הזאת נזקקת לעשרות רבות של דוגמאות, ודווקא שם אנחנו מסתבכים כל כך עם ההגדרה כי הפעולה הזאת של נתינת גט היא פעולה דינמית. זאת פעולה. כן, זה פעולה. אתה נותן, אתה עושה איזושהי פעולה. ופעולות קשה לאפיין. זה הטענה, אני כבר נותן את השורה התחתונה. עכשיו אני אנסה להסביר למה אני מתכוון. בסדר? את פעולות קשה לאפיין. אתה חייב לקחת מקרים כדי לאפיין את הפעולות. אז בואו נתחיל רגע עם פרדוקס של זנון מאליאה, כן, זנון היה פילוסוף אליאטי יווני, שהציג רשימה של פרדוקסים שמטרתם העיקרית היא לערער על מושג התנועה. כן, אכילס והצב זה אולי הפרדוקס הידוע ביותר שלו, אבל יש לו וגם שם הפתרון לא כל כך פשוט כמו שאנשים חושבים. והפרדוקס שאני רוצה לדבר עליו כאן זה החץ במעופו. פרדוקס החץ. יש מאמר באתר שלי מי שרוצה יכול לחפש על חיצו של זנון. שם זה מפורט יותר. זנון אומר ככה, נגיד שאנחנו מתבוננים בחץ שעף. בכל רגע שאנחנו מסתכלים עליו הוא עומד במקום אחר, נכון? עכשיו הסתכלת עוד רגע, הוא עומד פה. אחרי זה עוד רגע, הוא עומד פה. נכון? זאת אומרת, בכל רגע החץ עומד במקום אחר. עכשיו השאלה אז מתי הוא זז? אם בכל רגע הוא עומד, איך קורה המעבר, זאת אומרת מתי הוא זז ממקום למקום? אוקיי? יש לזה כל מיני ניסוחים אבל זה הניסוח הנגיד הפשוט. זאת בעצם הייתה השאלה. ולכן טוען זנון כתוצאה מזה, אומר טוב התנועה זה כנראה איזשהו סוג של אילוזיה, זאת אשליה, אין באמת תנועה בעולם. אין תנועה בעולם כלל, כמו שאמר רבנו. כן? אז גם זנון אמר את זה מכוח כל מיני פרדוקסים שמושג התנועה יוצר, כמו אכילס והצב או כמו החץ. אומר אם אתה מניח שהחץ נע, זה לא יכול להיות הרי בכל רגע הוא עומד, וברגע הבא הוא עומד פה, וברגע הבא הוא עומד פה, אז מתי הוא עושה את התנועה ממקום למקום? הרי באותו רגע שתגיד שהוא זז הוא גם עומד רק במקום אחר. אז מתי הוא עושה את התנועה ממקום למקום? בסדר? עכשיו רגילים להסביר את זה באמצעות אינפי, שזה בעצם אנחנו מדברים לא על נקודות אלא אינפיניטסימלי. בסדר? בניסוח בעלבתי של האינפי, ניסוח לייבניצי, לא ניוטוני, אז אנחנו מדברים בעצם היחידה שמרכיבה קו זו לא נקודה אלא זה אינפיניטסימל או דיפרנציאל. אוקיי? והתחושה שלי מול ההסבר זה שזה מילון אנגלי אנגלי. למה, למה באמת? זאת אומרת אתה מסביר לי את הדבר הזה באמצעות תאוריה מתמטית שגם אותה אני לא מבין, אז מה הרווחתי? למה באמת הקו לא מורכב מנקודות אלא מאינפיניטסימלים? תניח את זה, תסביר לי את זה. אם תסביר לי את זה, אני מבין. אז הסברת לי משהו שלא מובן באמצעות העמדה על המוכר? כן, באמצעות מה שכן מובן. אבל כשאתה לוקח משהו לא מובן מסביר אותו עם משהו לא מובן אחר, אז מה הרווחתי? יותר מזה אני אגיד, הניסוח המתמטי הוא בסך הכל ניסוח שמצליח לנסח את הדבר הזה בלי להיקלע לפרדוקסים. אבל זה עוד לא אומר שיש פה הסבר לבעיה. אני הרבה פעמים יכול להשתמש בניסוח שמצליח להימנע מהפרדוקס, אבל זה לא נקרא לפתור את הפרדוקס. למשל בהקדמה לפרינציפיה מתמטיקה של ברטרנד ראסל, אז הוא מציע פתרון לכל הפרדוקסים של סלף רפרנס, של התייחסות עצמית. כן, כמו פרדוקס השקרן, כמו הספר שמספר את כל האנשים שלא מספרים את עצמם, והשאלה היא אם הוא מספר את עצמו. אם הוא מספר את עצמו, אז הוא שייך לאותה קבוצת אנשים שאותה הוא לא מספר, אז הוא לא מספר את עצמו. הרי אם הוא לא מספר את עצמו, אז הוא שייך לקבוצת האנשים שמסתפרת אצלו, אז הוא כן מספר את עצמו. כן, כל מיני דברים, יש הרבה דוגמאות כאלה, זה הפרדוקסים של סלף רפרנס, של התייחסות עצמית. אוקיי? אז ברטרנד ראסל וראסל ווייטהד, כן, בהקדמה לפרינציפיה מתמטיקה, אז ראסל כותב, הם מציעים שם פתרון, פתרון נקרא תורת הטיפים. תורת הטיפים הכוונה אנחנו מחלקים את הטענות בשפה לטיפים שונים, לדרגות, לרמות שונות, טיפוסים שונים, ועושים היררכיה ביניהם. וכל משפט יכול להתייחס אך ורק למשפטים שנמוכים ממנו בהיררכיה. זה הכלל. אתם מבינים שבשפה כזאת לא יופיעו פרדוקסים של הוראה עצמית, נכון? כי משפט לא יכול להתייחס לעצמו, הוא מתייחס רק למשפטים ששייכים לקו נמוך יותר בהיררכיה. אז בהגדרה הוא לא יכול להתייחס לעצמו. האם זה פתרון לפרדוקסים של התייחסות עצמית? ברור שלא. הוא בסך הכל בנה שפה שבה הפרדוקסים לא יופיעו. תודה רבה. אולי גם באנגלית אפשר לנסח את זה, אז בגלל זה זה לא פרדוקס? מה זה קשור? אני מנסח עכשיו פרדוקס, תן לי פתרון, אל תציע לי שפה שבה הוא לא יופיע. זה לא יעזור לי שתנסח לי שפה שבה הוא לא יופיע. זה אומר שרק השפה הזאת מצומצמת, יש דברים שאי אפשר לבטא בה. זה הכל. ובכלל זה פתרון אד הוקי, סובל מכל הבעיות שאפשר להעלות בדעתנו לפתרון של פרדוקס. זאת אומרת, זה גם שופך המון תינוקות עם המים, לא רק את התינוק הרצוי. אז יש המון דברים שאתה לא יכול עכשיו לבטא בשפה, לא רק את הבעיות הפרדוקסליות. אתה לא יכול למשל לדבר על זה שכל המשפטים בשפה מורכבים ממילים. יש בעיה עם הטענה הזאת? זה נכון. אוקיי? לא חוקי בשפה של ראסל, כי זה משפט שמתייחס לעצמו, גם הוא משפט. הוא לא יכול להתייחס לכל המשפטים בשפה, כי הוא עצמו משפט גם כן. נכון? אז זה אומר שבשפה של ברטרנד ראסל אי אפשר יהיה לבטא את זה, למרות שזאת טענה נכונה, אין איתה שום בעיה. הוא פשוט מנסה להראות שהפתרון של ברטרנד ראסל הוא לא פתרון לפרדוקס, הוא בסך הכל ייצר שפה שבה אי אפשר יהיה לבטא את הפרדוקס, אבל זה לא פתרון לפרדוקס. אני יכול גם כן לייצר שפה שבה לא נתרגם, לא נתרגם את המילה ספר. תהיה שפה שבה המילה ספר לא תופיע. גם שם לא תצליחו לנסח את הפרדוקס, אז פתרנו אותו? לא. פשוט ייצרנו שפה שלא מאפשרת להביע אותו. זה פתרונות של סטלין. כן, סטלין בדרך כלל כשהוא צריך לפתור פרדוקסים הוא פשוט עורף את ראשו של מי שמעלה את הפרדוקס וזהו, פתרת את הבעיה. אוקיי? זה פתרון סטליניסטי רק קצת יותר עדין. טוב, בכל אופן, אז מה כן? אני טענתי במאמר שם שהפתרון בכלל לא קשור לאינפי. יש פה בעיה בשפה. כן, זה ממש פתרון אנליטי, דווקא את זה ברטרנד ראסל היה צריך להבין לבד, כי הוא ייסד את הפילוסופיה האנליטית כמעט. אז הטענה הייתה שיש הבדל בין להגיד שבכל רגע החץ עומד במקום אחר, לבין להגיד שבכל רגע החץ נמצא במקום אחר. עומד ונמצא זה לא אותו דבר. וכשאני מסתכל על חץ שעף, לא נכון לומר שבכל רגע הוא עומד במקום אחר. נמצא. בכל רגע הוא נמצא במקום אחר. מה ההבדל? עומד זה מישהו שעומד במקום כלשהו, זה מישהו שנמצא במקום הזה ומהירותו אפס. נכון? נמצא במקום הזה זה מישהו שנמצא במקום הזה ומהירותו כלשהי, לא משנה איזה. אתם מבינים שיש הבדל בין להגיד עומד ונמצא? עכשיו כשאתה שואל מתי החץ עובר ממקום למקום, בכל רגע שהוא נמצא במקום הוא גם נמצא בתנועה, ולכן הוא עובר למקום הבא. אין בזה שום בעיה. ברגע שאתה מבין שלא מדובר על עומד במקום אלא על נמצא במקום, השאלה לא מתעוררת. זה סתם טעות מושגית. אוקיי? קצת קשה לנו להבין איך יכול להיות שחץ זז בנקודת זמן. כי אני אומר שהוא נמצא פירושו שיש לו מהירות, כן, שהוא זז. אבל בשביל תזוזה אתה צריך איזשהו קטע של זמן. בנקודת זמן אי אפשר לזוז. אז זה הצעד הבא במהלכך שלי. מה מביא אותנו לחשוב כך? אגיד לכם מה. האינפי. החשבון הדיפרנציאלי, כן? בדיוק מה שרצו לפתור איתו את הבעיה. כשאנחנו מגדירים למשל מהירות של גוף, איך אנחנו מגדירים מהירות של גוף? מה כפול? מהירות של גוף זה אומר, זמן כפול מהירות זה דרך, אבל מה זה מהירות? מהירות, תעביר אגף, מהירות זה דרך חלקי זמן. אוקיי? זאת אומרת כשאני מסתכל על מהירות של גוף אני אומר מתי הוא היה פה, מתי הוא פה, תחלק את הפרש המקומות שזה המרחק שהוא עבר להפרש הזמנים שזה לקח לו, והתוצאה היא מהירות. עכשיו אם המהירות לא קבועה צריך לעשות את זה בקטע מאוד מאוד קטן כי זה משתנה, וזה נקרא נגזרת, לא חשוב, אבל זה בסדר, בקטע מאוד מאוד קטן אז אני עושה את זה על קטע קטן. והקטע הקטן הזה נותן לי מהירות, ואגב כשהמהירות לא קבועה אז המהירות יכולה להיות שונה בכל רגע של זמן, אבל היא מוגדרת היטב על ידי תהליך הנגזרת, אני לוקח פשוט קטע קטן מאוד סביב הנקודה. תמיד קטע שאורכו שואף לאפס. אוקיי? זה הנקודה. עכשיו מה ההבדל בין קטע שאורכו שואף לאפס לבין נקודה, אתם יודעים? זה כתבתי פעם, הרב שילת כתב איזה ביקורת על ספר שלי נדמה לי, ואני חושב שהוא טעה בזה. מה ההבדל בין קטע שאורכו שואף לאפס, כן, אינפיניטסימלי, לבין נקודה? ההבדל הוא בממד. נקודה ממדה אפס. קטע שאורכו אפס ממדו אחד. רק האורך שלו אפס. לנקודה אין אורך. לא שהאורך שלה הוא אפס, לנקודה אין אורך. המושג אורך לא מוגדר לגביה, כי המושג אורך דורש לפחות ממד אחד. בנקודה הממד הוא אפס. תחשבו על ההבדל בין, היום אנחנו במוט פילוסופי, תחשבו על ההבדל בין מישהו שלא רואה, מישהו שרואה שחור לבין עיוור. האם עיוור רואה שחור? לא, לא, העיוור לא רואה, לא שהוא רואה שחור, הוא לא רואה. יש הבדל בין לראות שחור לבין לא לראות. תחשבו על איך מישהו הביא לי לפני כמה זמן דווקא מישהו הביא לי את הדוגמה הזאת דוגמה יפה. כשאתה חושב על מה שנמצא מאחוריך, הלוח פה, כן? הלוח הזה אני לא רואה אותו. זה לא שאני רואה שחור במקומו, אני בכלל לא רואה אותו, הוא לא, אתם מבינים? זה הדוגמה היותר נכונה לעיוור. אנחנו תמיד מדמים עיוור כמישהו שהכל שחור לו מול העיניים, כמו אנחנו עם עיניים עצומות. אבל לא, עיוור זה מישהו כמו שמה שמולו זה בעצם נמצא מאחוריו ולא מולו. בסדר? זאת אומרת הראייה לא שייכת לגביו, שחור זה סוג של ראייה, סוג ניטרלי של ראייה, אבל לא לראות זה לא ראייה ניטרלית, זה פשוט לא לראות. אוקיי? עכשיו קטע קטן כרצונכם יש לו אורך. כמה קטן שלא יהיה יש לו אורך, ובגבול האורך הוא אפס. אוקיי? אבל לנקודה אין אורך בכלל, לא שאורכה אפס, אין לה אורך. אוקיי? אז לכן בפיזיקה כשאנחנו מגדירים מהירות, לא בכדי האינפיניטסימלי בא מניוטון, כי ניוטון היה פיזיקאי. פיזיקאים צריכים את החשבון האינפיניטסימלי כי מטפלים בתהליכים, כמו מהירות למשל. אז מהירות איך אנחנו מגדירים? עברת מרחק, אז אני מחסיר את המרחק, את המקום הזה מהמקום הזה כדי לקבל את המרחק, ומחסיר את הזמן שהגעת לפה מהזמן שיצאת, מקבל את הזמן. המנה ביניהם זה המהירות. אם זה מהירות לא קבועה אז אני עושה את זה על קטע מאוד קטן. ואז אני מקבל את המהירות בסביב נקודה מסוימת, נכון? ואז התחושה שיוצאת מכאן היא שאין דבר כזה מהירות בנקודה. מהירות בנקודה זה תרתי דסתרי, מהירות היא תמיד על קטע, השאלה בכמה מהירות אתה עובר את הקטע הזה, בכמה זמן לקח לך לעבור את הקטע. אין דבר כזה מהירות בנקודה. אבל זה לא נכון. ההגדרה הזאת היא בדיוק ההגדרה שיוצרת את הפרדוקס של זנון. האינפי יוצר את הפרדוקס, לא פותר אותו. אני טוען שמהירות קיימת בנקודה, וראייתי פשוטה. בנקודת אפס ממד? כן. בכל נקודת זמן שתיתן לי אני יכול להגיד לך מה מהירותו של הגוף. גם באפס זמן? ברור. תסתכל למשל על גוף שנא בנגיד, נגיד גוף שנופל חופשית. בסדר? אז האיקס שלו זה חצי ג'י טי בריבוע. ג'י זה תאוצת הכובד, חמישה טי בריבוע, לא חשוב, זה הפיזיקה אומרת, חמישה טי בריבוע. כן, כל טי. טי שווה אחד הוא נמצא בחמש, טי שווה שתיים הוא נמצא בעשרים. טי בריבוע כפול חמש. אוקיי? עכשיו מה המהירות שלו? גוזרים את זה. המהירות היא כן עשרה טי. בסדר? אז בכל טי, כל נקודת טי, תציב טי שווה אחד המהירות היא עשר. טי שווה אחד וחצי המהירות חמש עשרה. טי שווה נקודה בדידה אתה מקבל מהירות. והיא שונה מכל נקודה מהמהירות בכל נקודה בדידה אחרת. זאת אומרת שיש מהירות בנקודה. אלא מה? אין לנו דרך לחשב אותה. ולכן יש הגדרה חישובית. ההגדרה החישובית אומרת לך קטע קטן סביב הנקודה ותראה כמה זמן לקח לעבור את המרחק הזה, תחלק את זה בזה ובגבול כשזה הולך לאפס זאת המהירות שאתה מקבל. אוקיי? אבל בסוף בסוף קיבלת מהירות שהיא בנקודת זמן, לא בקטע. את הקטע היית צריך רק כדי לחשב את המהירות. לכן ההגדרה של דלתא איקס לדלתא טי, ההגדרה של האינפי, זאת הגדרה אופרציונלית. זאת הגדרה איך מחשבים. אבל מהירות עצמה מוגדרת בנקודה. אנחנו מחשבים יום יום, כל פיזיקאי יודע את זה. אנחנו מחשבים כל הזמן מה המהירות של גוף בנקודת זמן בדידה ובכל נקודת זמן. רק בשביל לחשב את זה אנחנו צריכים להיזקק לאיזשהו קטע סביב הנקודה. אוקיי? לכן זאת טעות לחשוב שאין מהירות לגוף בנקודה, זאת הטעות של זנון. לגוף יש מהירות גם בנקודת זמן. הוא נמצא פה ויש לו מהירות, עשרה מטר לשנייה. זה נכון שאם אתה רוצה לראות שהוא עובר עשרה מטר וזה לוקח לו שנייה, אתה תצטרך לחכות שנייה. בנקודת זמן לא תראה את זה, כי המהירות היא הפוטנציאל לשינוי מקום. אבל המהירות לא דורשת שינוי מקום ממש. מהירות זה שיש לי פוטנציאל לשנות מקום. אבל שינוי המקום עצמו לא בהכרח יקרה או יקרה אחרי שתחכה קצת זמן, לא בנקודת זמן. בנקודת זמן הוא לא יכול לנוע הגוף, אבל הוא כן יכול להיות בעל מהירות. זאת הנקודה החשובה. ולכן הפרדוקס החץ של זנון הוא טעות, בגלל שזנון חשב שלגוף לא יכולה להיות מהירות בנקודת זמן. אוקיי? ובטח שיכולה להיות לו. הוא נמצא במקום ההוא ולא עומד במקום ההוא. הוא נמצא במקום ההוא ומהירותו כך וכך. איך תראה את זה? תחכה עוד רגע ותראה שהוא נמצא במקום אחר, במהירות אחרת. זה יהיה היציאה מן הכוח אל הפועל של הפוטנציאל שהיה לו בנקודה הקודמת לשנות מקום. לפוטנציאל הזה קוראים מהירות. מהירות זה פוטנציאל לשינוי מקום. בסדר? והפוטנציאל קיים בנקודת זמן. את שינוי המקום עצמו אתם תראו רק אם תחכו על קטע של זמן. אוקיי. ואיפה אתה איפה אתה פה עומד על הנקודה? הנקודה עומדת. כאילו איפה אתה מודד את זה? לא, מה פתאום? אם אני עומד בנקודה עדיין יש מהירות. הוא חולף על פניי. מה זה קשור? לא, אם אתה על הכביש. אה, אם אני נע באותה מהירות שלו. בסדר, אז המהירות היחסית שלנו היא אפס. אני מדבר כרגע כשאני עומד, לא כשאני זז עם הנקודה. בסדר. אז איך בעצם זה זז בין טי לטי אחד? כאילו בהפרש הכי מינימלי של הזמן. אוקיי, אין הפרש הכי מינימלי כמובן, יש את משפט הצפיפות. אבל בסדר, אז מה הוא זז בין רגע לרגע? מה זה בין רגע לרגע? הוא זז באותו רגע, לא בין רגע לרגע. בכל רגע הוא גם זז וגם נמצא, לא גם עומד. גם זז וגם עומד זה סתירה, אבל גם זז וגם נמצא זה לא סתירה. הוא נמצא בתנועה. הוא בתנועה, הוא כל רגע בתנועה. מהירות, זה הנקודה, מהירות היא לא שינוי מקום. מהירות היא הפוטנציאל לשינוי מקום. בעקבות העובדה שיש לך מהירות מופיע מן הכוח אל הפועל הפוטנציאל בצורה של שינוי מקום. אבל מהירות זה לא שינוי מקום. למשל תחשבו על גוף שנע במהירות ופוגש בקיר. פיזיקאי אתה תשאל פיזיקאי מה המהירות של הגוף ברגע הפגיעה בקיר? אפס, נכון? אבל לפי איך שאני אומר עכשיו זה לא נכון. יש לו מהירות וי כלשהי, נגיד בקיר אידיאלי שעוצר אותו ברגע של זמן, כן? זה לא קורה, אבל נניח. בסדר? יש לו בעצם מהירות וי, במהירות שהיא הייתה הוא הגיע, רק הוא לא מצליח להוציא אותה מן הכוח אל הפועל. פוטנציאל לשינוי מקום יש לו, והוא לא מצליח להוציא את זה מהכוח אל הפועל כי הקיר לא נותן לו. אבל זה לא אומר שאין לו מהירות, יש לו מהירות. רק שינוי המקום לא יהיה היציאה מן הכוח אל הפועל של הפוטנציאל הזה. איך זה כן יצא מן הכוח אל הפועל? או שיזוז אחורה אם זה אלסטי, או שזה יצא בצורה של חום אם זה פלסטי או שזה יצא בצורה אחרת. אז הנה עוד אינדיקציה לזה שמהירות זה לא שינוי מקום. מהירות זה פוטנציאל לשינוי מקום. בדרך כלל הוא יוצא באופן של שינוי מקום, זה הפוטנציאל יוצא מן הכוח אל הפועל, אבל לא תמיד. איך הוא יוצא מן הכוח אל הפועל? מה זאת אומרת איך? כשיש לך פוטנציאל לשינוי מקום ויש את השינוי מקום. מה קורה בין… היציאה מן הכוח אל הפועל של הפוטנציאל. לא מבין מה השאלה. מה זה איך הוא יוצא? הוא יוצא מן הכוח אל הפועל. לא יודע מה זה איך. להיות עם מהירות פירושו לשנות מקום בסוף, וזו התוצאה. איזה תשובה אתה רוצה על האיך הזה? לא, האיך זה שהיה בו אנרגיה בהתחלה, מישהו… לא, איך זה קרה שיש לו מהירות, בסדר, קיבל איזושהי אנרגיה, אבל הוא אומר עכשיו יש לו כבר את האנרגיה, איך הוא עובר למקום אחר? זה המשמעות של זה שיש לך את המהירות, שאתה עובר למקום אחר. מה הייתה הביקורת של הרב שילת על הנקודה? לא לא משנה, לא זוכר אפילו, זה באתר שלי מופיע. זה על אחד הספרים שלי בטרילוגיה נדמה לי הוא כתב, ואני טענתי שהוא טעה שם. איפה היינו? אוקיי. אז בעצם מה שאני רוצה לומר, כן, תחשבו למשל על יש עוד הצעה לפתור את הפרדוקס של החץ במעופו. וזה קודם ניסחתי באמצעות האינפי. עכשיו אני אומר האינפי הוא לא פתרון. אני אומר להיפך, מה שאני הסברתי כאן זה ההסבר לאינפי, לא שהאינפי מסביר את זה. זאת אומרת, לכן האינפי יכול להגיד לך על תכונות של גוף בנקודה למרות שאתה צריך מרווח כדי לחשב את התכונה הזאת, בגלל מה שאמרתי עכשיו. כי התכונה זה לא מה שאתה מחשב, מה שאתה מחשב זה רק ההגדרה החישובית של התכונה. בסדר? היו הצעות לפתור את פרדוקס החץ במעופו על סמך עקרון האי-ודאות בפיזיקה, לא במתמטיקה. עקרון האי-ודאות בעצם אומר שלגוף לא יכול להיות מיקום ומהירות בו זמנית, מיקום ומהירות מוגדרים בו זמנית. זה תורת הקוונטים. בסדר? עכשיו, אם זה ככה אז הכל בסדר. אתה לא יכול לדבר על זה שהגוף עומד בנקודה, כי אתה בעצם אומר שיש לו מהירות אפס, אתה יודע את המהירות ואתה יודע את המקום. אי אפשר לדעת את המקום ואת המהירות בו זמנית של חלקיק. למה אפס זה לא נתון? אפס זה נתון, לכן אי אפשר. לא, להיפך, אי אפשר. אם אתה קובע שהוא אפס והוא עומד פה ומהירותו אפס, עשית משהו שהוא סתירתי בתורת הקוונטים. כי מהירות אפס גם היא מהירות. לא יכול להיות שאתה יודע גם את המהירות וגם את המיקום בו זמנית. לכן אתה לא יכול לדבר על גוף שעומד. אני מקפיא אותו בזמן. לא לא מקפיא אותו בנקודת זמן. כשאני אומר הוא עומד, לא יכול להיות שאתה לא יכול להגיד שגוף עומד בנקודת זמן, בנקודת מקום בנקודת זמן. למה? כי אז אתה יודע גם את המהירות שלו וגם את המקום שלו ותורת הקוונטים אוסרת את זה. אי אפשר, אם אתה יודע את המהירות אתה לא יודע את המקום ולהיפך. לא משנה זה עקרון בתורת הקוונטים. אני חושב על זה הכל זז כל הזמן, לא רק החץ. לא משנה, בכל נקודה הוא עומד, נמצא, יפה אמרתי לא עומד, בסדר. אבל עכשיו אני עוד לפני התירוץ כי עכשיו אני חזרתי לשאלה. השאלה מה הייתה השאלה של זנון, שבכל נקודה הוא עומד במקום אחר. הוא זז, אבל בכל נקודה עומד במקום אחר. תורת הקוונטים אומרת אין דבר כזה. גוף שבנקודה עומד בנקודה זה משפט לא חוקי בפיזיקה. אין דבר כזה. בגלל שאתה לא יכול לדעת גם את המהירות וגם את המיקום בו זמנית… לא כל המהירויות… לא כל מהירות, גם מהירות אפס וגם מהירות עשר, לא חשוב איזה מהירות. אתה לא יכול לדעת בדיוק את המהירות שלו ואת המיקום שלו סימולטנית. זה עקרון האי-ודאות של תורת הקוונטים. חלקיקים קטנים שאפשר למדוד אותם… החץ מדבר על דבר קטן, מדבר על נקודה. לא משנה שיש המון נקודות שיוצרות את החץ, בוא נדבר על נקודה אחת בחץ. נכון, הסבר נהדר, אלא מה שגם הוא סובל מאותה בעיה. זה הסבר מילון אנגלי-אנגלי. זאת אומרת אתה מסביר לי עיקרון אחד שאותו אני לא מבין עם עיקרון אחר שגם אותו אני לא מבין. מה זה עוזר לי? זה מסדר לי את השכל. זה מסדר אבל זה לא הסבר ברמה הפילוסופית. אתה מסביר לי שזה נכון, אני יודע שזה נכון, לא צריך את תורת הקוונטים, אני יודע שחיצים עפים. בשביל זה אני לא צריך את תורת הקוונטים. אני רק שואל מה הטעות של זנון? אתה אומר הטעות של זנון זה תורת הקוונטים? את תורת הקוונטים אני גם לא מבין, וגם זה טעות, אז מה זה עוזר לי? אני רוצה לטעון שההסבר שלי מסביר גם את עקרון האי-ודאות של תורת הקוונטים. אני הולך הפוך. אני לא משתמש בעקרון האי-ודאות כדי להסביר את פרדוקס החץ. אחרי שהבנתי את פרדוקס החץ אני מבין את עקרון האי-ודאות של תורת הקוונטים. כי בעצם מה שאני רוצה לומר זה שכדי למדוד מהירות אני חייב איזה שהוא קטע. אני לא יכול למדוד מהירות בנקודה. זה לא אומר שאין מהירות בנקודה, זה אומר שאני לא יכול למדוד את המהירות בנקודה. אוקיי? וזה הסבר למשל, הסבר אפשרי לעקרון האי-ודאות. טוב, אפשר עוד לדון בזה זה לא כל כך פשוט כי זה מניח הנחות שלא ברור אם הן נכונות, אבל לא משנה כרגע זה לא הנושא שלנו. למה למה אני אומר את כל זה? כי זה בעצם אומר שיש לנו איזושהי בעיה לתאר תהליכים דינמיים. תהליכים דינמיים, זאת אומרת כמו מהירות, כמו תנועה של גוף, כמו המון דברים כאלה. אנחנו לא יודעים לתאר. איך לתאר את הבעיה הזאת, ומה אנחנו עושים? אנחנו בעצם, תחשבו על שני דברים, נגיד, איך יוצרים סרט? כן, אני רואה בסרט קורים דברים, אנשים הולכים, מכוניות נוסעות, אתה מצלם תמונות סטטיות, נכון? פריימים כאלה, ואתה משדר אותם בתדירות מאוד גבוהה אחד אחרי השני וזה יוצר בעצם איזושהי אשליה של דינמיות אצלי בראש. אבל בעצם זה הכול פריימים סטטיים, נכון? זאת אומרת, בעצם אין לנו דרך לראות דינמיקה. הדינמיקה נמצאת אצלנו בראש. בעולם יש רק סטטיקה. זאת אומרת, אני רואה תמונות סטטיות אחת אחרי השנייה והראש שלי עושה להם איזשהו סוג של אינטגרציה ובעצם הופך את זה לתהליך דינמי, נכון? זאת אומרת, אנחנו לא יודעים לטפל בדברים דינמיים. אנחנו מטפלים בהם דרך סלייסס, כן, דרך פרוסות סטטיות צפופות, כמה שיותר צפופות יותר טוב. כמו בסרטים מצוירים. כן, בדיוק כמו סרטים מצוירים, בסרטים מצוירים זה יותר בולט, אבל זה נכון גם בסרטים לא מצוירים. מהסנסורים אתה מקבל את החתכים האלה ומהמוח אז הוא מחבר את זה. בדיוק. המוח מחבר את החתכים ויוצר מהם תהליך דינמי. עכשיו בוא נלך לצד ההפוך. מה קורה במציאות עצמה? במציאות עצמה מה שאני רוצה לטעון זה שדווקא יש תהליכים דינמיים. הסטטיקה זה משהו שאנחנו כופים על המציאות. זאת אומרת, במציאות עצמה הגוף נע. יש לו מהירות בנקודת זמן, אבל אנחנו לא יודעים איך לעבוד עם מהירות בנקודת זמן. מה אנחנו עושים? אנחנו עושים חישוב, אנחנו לוקחים קטע של זמן ועושים הפרש מקום חלקי הפרש זמנים ויוצרים את המהירות. אתם מבינים שמה שאנחנו בעצם עושים, אנחנו לוקחים את הפרוסות הסטטיות ומנסים לשחזר מתוכן את התהליך הדינמי בדיוק כמו שהמוח שלנו עושה, נכון? אנחנו מקבלים אוסף של צילומים והמוח מייצר מהם תהליך דינמי. זה בדיוק מה שאנחנו עושים באינפי. ולמה? כי התפיסה שלנו היא תפיסה מוגבלת, היא סטטית. העיניים שלנו רואות מצב. הן לא רואות תנועה. התנועה נוצרת בראש כשאנחנו רואים הרבה מצבים שמשתנים לנו מול העיניים, אבל כל ראייה וראייה היא ראייה של מצב. היא לא ראייה של, אין לנו דרך לתפוס דינמיקה, ולכן יצרנו את האינפי. יכול היה להיות יצור אחר, לא יצור אנושי, שהוא דווקא רואה רק דינמיקה. את הסטטיקה הוא היה צריך לייצר על ידי אינטגרלים, כמו שאנחנו מייצרים על ידי נגזרות את הדינמיקה, הוא היה מתחיל מהדינמיקה ומייצר את הסטטיקה עם אינטגרלים. הוא לא היה מבין מה זה נקרא לראות מצבים, הוא רואה רק דינמיקה. אוקיי? תחשבו למשל על כן היום אנחנו מתפלספים אבל אני חושב שזה דברים מעניינים והם חשובים לצרכינו גם. תחשבו למשל על מכירים רדארים של המשטרה? יש רדאר של המשטרה שהולך עם אפקט דופלר. אפקט דופלר זה שאתה שולח קרן אלקטרומגנטית למכונית שנע או גוף שנע, היא חוזרת אליך ויש הבדל קטן בתדירות. ההבדל בתדירות בין הקרן ששלחת לקרן שחזרה הוא פרופורציונלי למהירות של המכונית, וככה מודדים מהירויות של מכוניות. עכשיו על פניו זה לא מדויק בעצם אבל רק בשביל ההמחשה. על פניו זאת מדידה של מהירות ברגע אחד. בוא'נה הקרן פוגשת במכונית ברגע וחוזרת חזרה, זאת אומרת אני מצליח למדוד את המהירות של המכונית ברגע אחד בניגוד למה שאנחנו בדרך כלל עושים, שיש לנו צריכים להסתכל עליה נוסעת, מסתכלים כמה מרחק היא עברה מחלקים לכמה זמן, אנחנו חייבים להזדקק לאיזשהו קטע מסוים, קטן אולי אבל קטע. פה זה מפגש של נקודה אחת שנותן לך את המהירות. אז זה אינדיקציה דמיונית אבל לא משנה יפה לזה שהמהירות זה גודל שקיים בנקודה אבל אנחנו לא יודעים איך עובדים עם הדבר הזה. החושים שלנו לא עובדים ככה. לכן המוח עושה איזושהי אינטגרציה של החושים ויוצר תהליכים דינמיים. אנחנו לא יודעים לתפוס תהליכים דינמיים. בתורת הקוונטים מי שמכיר אגב יש הבחנה בין תמונת התנע, המהירות לבין תמונת המקום, והן לא מדברות אחת עם השנייה, הן אורתוגונליות. בסדר? שתמונת המקום זה בעצם להסתכל על העולם בדרך החדשה של מצלמה. כל פעם אתה מצלם, אתה רואה כל אחד איפה הוא נמצא. אבל מצלמה לא יודעת אם העצמים זזים, תחשבו על מצלמה עם זמן חשיפה אפס. אז היא תופסת את המצב, אין לה מושג איזה עצם זז ואיזה לא. היא רק יודעת שהוא נמצא שם. כיוון שזמן החשיפה אף פעם הוא לא אפס אז רואים שובל כזה אם הגוף זז. אבל אם היה זמן חשיפה אפס אז לא היינו רואים אם הגוף זז או לא, היינו רואים רק איפה הוא נמצא, נכון? עכשיו בוא נדמיין מסרטה, זה מצלמה אידיאלית עם זמן חשיפה אפס. לא אפס אלא נקודתי, זאת אומרת זה לא אפס. מה קורה עם מצלמה אידיאלית? מסרטה אידיאלית. מסרטה אידיאלית זו מסרטה שרואה בכל גוף מה המהירות שלו אבל אין לה מושג מה המיקום. אנחנו לא יודעים לדמיין את זה כי הראש שלנו עובד עם עם מסרטות. לכן אנחנו צריכים את כל הסרטים עם הפריימים וזה. אוקיי, אבל עקרונית אפשר לדבר על יצורים כאלה. יצורים שמצוידים במסרטה יראו מהירויות ולא יראו מקומות. יצורים שמצוידים במצלמות יראו מקומות ולא יראו מהירויות. ועקרון הוודאות בסך הכל אומר שבן אדם לא יכול להסתכל על העולם דרך מצלמה ומסרטה בו זמנית. או שאתה מסתכל דרך מצלמה או שאתה מסתכל דרך מסרטה. אתה לא יכול לראות את שניהם ביחד. זה בעצם עקרון הוודאות. אוקיי? אז מה זה בעצם אומר? שאנחנו כבני אדם יש לנו קושי לתפוס תהליכים דינמיים. אני חייב להגדיר אותם דרך מצבים סטטיים. כשאני רוצה לדעת מה קורה דינמית בנקודה מסוימת, אני חייב ליצור קטע, לדעת מה קורה בצד הזה של הקטע, מה קורה בצד הזה של הקטע ולעשות איזושהי אינטרפולציה ביניהם כדי לראות מה בעצם הגודל הדינמי שבו אני מעוניין. אוקיי? עכשיו תחשבו, נחזור לנתינת גט, בסוף בסוף זה קשור גם לשם. אני רוצה לטעון שאם היינו רוצים להגדיר את נתינת גט, כיוון שנתינה זאת פעולה דינמית, תמיד ההגדרות שלנו יהיו דרך המצב שלפני והמצב שאחרי. למשל, זה היה שייך לבעל ואחרי זה הוא מקנה את זה לאישה, זאת אומרת, ובסוף זה שייך לאישה. או זה מעבר מהיד של הבעל ליד של האישה, זאת אומרת שלפני הנתינה זה נמצא ביד של הבעל, אחרי הנתינה זה נמצא ביד של האישה. כל ההגדרות האלה הן הגדרות שמנסות לתפוס מושג דינמי דרך מצבי קצה סטטיים. ואי אפשר לעשות את זה. זה בדיוק הנקודה כי אנחנו מדברים על משהו דינמי. המצבי קצה יכולים לכל היותר לתת איזושהי זווית מבט עליו אבל בסוף זה אף פעם לא יהיה זה. אנחנו נצטרך לסלק את זה בחק תוכות. נצטרך לסלק את כל ההגדרות דרך מצבים, כיוון שההגדרות דרך מצבים הן הגדרות סטטיות. וכשאני רוצה להגדיר מה זאת נתינת גט כשרה, אני מנסה ללכוד תהליך דינמי. תהליך דינמי אי אפשר להגדיר אותו על ידי מצבים שהם דברים סטטיים. אז לכן מה שאנחנו עושים בעצם, אנחנו מנסים להגדיר מצב בהתחלה מצב נגזרת, כן? ואז מגיע הפרדוקס של זנון ואומר רגע, אבל זה לא יכול להיות שהנגזרת היא ההגדרה. כי אם הנגזרת היא ההגדרה, אז מה המהירות בנקודה? בשביל מהירות צריך קטע. ואז אני אומר אה, פתאום אני מבין שזה רק כלי שעוזר לי לחשב משהו, אבל כשאני ארצה לדבר עליו עצמו, אין לי איך לדבר עליו עצמו. אני צריך לסלק את הכלי הזה, את הנגזרת, את המצבים הסטטיים ולהבין מה נשאר אחרי שסילקתי אותם. וזה בדיוק הלימוד של חק תוכות. לכן אני חושב שזה לא במקרה מופיע בדיוק בסוגיות של נתינת גט. זה מופיע בסוגיות של נתינת גט בגלל שאנחנו מנסים להגדיר תהליך דינמי. ולהגדיר תהליך דינמי זה תמיד נעשה דרך מצבים סטטיים, כי ככה החשיבה שלנו בנויה. אבל אי אפשר להגדיר תהליך דינמי דרך מצבים סטטיים. זה לכל היותר הגדרה חישובית, אבל זה לא נותן לי את הדבר עצמו, כמו במהירות. כן? תחשבו למשל על מפעל למשל, שאתה רוצה, הרבה פעמים אומרים ששינוי במפעל מועיל לו. זה מאוורר את האנשים, עושים שינויים בתהליכים שקורים במפעל. עכשיו שימו לב, התוכן של האמירה הזאת הוא תוכן מאוד מעניין. כי אם אתה עושה שינוי במובן שפשוט מגדיל את התפוקה, זאת אומרת ייעלת איזשהו תהליך, זה טריוויאלי, ברור, זה אנחנו כולנו יודעים שאם אתה מגדיל את התפוקה אז ייעלת את המפעל. זה לא חכמה. כשאומרים את המשפט שאמרתי קודם מתכוונים להגיד משהו אחר. עצם העובדה שאתה עושה שינוי, גם אם זה לא העלית את התפוקה, זה עשה משהו למפעל. עכשיו אתם מבינים שזה בעצם אומר שאת השינוי שאותו עשית אתה לא מודד דרך מצב המפעל לפני והמצב המשופר יותר של אחרי. נכון? עצם העובדה שאני בתהליך דינמי, גם בלי קשר לשאלה מאיפה יצאתי ולאן אני מגיע, זה בעצמו עושה משהו טוב למפעל. עכשיו בלי קשר לשאלה אם זה נכון או לא, אני רק שימו לב שזה מה שאומר המשפט הזה. ואת המשפט הזה בעצם אומר שאני מודד את התועלת למפעל לא דרך המצב לפני והמצב אחרי, אלא עצם ההימצאות בתהליך דינמי. עצם העובדה שהחץ נמצא בנקודת זמן, הוא נמצא במהירות, יש לו איזושהי איכות אחרת, למרות שבנקודת זמן לא תראו שהוא משנה מקום. אבל יש לו איזושהי איכות אחרת. עומד ונמצא זה לא אותו דבר. גם בנקודת זמן. בסדר? והדרך להיווכח בזה היא רק דרך חק תוכות, רק דרך תארים שליליים. כי אין לנו דרך לתפוס באופן חיובי את התהליך הדינמי. בדיוק כמו שבסרט אנחנו בעצם יוצרים את הדינמיקה בחק תוכות. אנחנו אומרים זה סטטי סטטי סטטי סטטי ככה בקצב מאוד מאוד גבוה, ואנחנו מבינים שזה לא סטטי, אנחנו מסלקים את הממד הסטטי ומה שנשאר לנו זה בעצם איזושהי דינמיקה, למרות שמה שהוצג בפנינו זה בסך הכל אוסף של דברים סטטיים. זה בעצם ליצור את הדינמיקה בחק תוכות. אוקיי, זאת הטענה. אוקיי, אז נעצור בשלב זה כאן.