מבט על תורה ותלמוד תורה – שיעור 13 – הרב מיכאל אברהם

טוב, תקציר הפרקים הקודמים. אתה תצטרך אולי סיכום של מה שהיה פה. כן, הסיכום יהיה טבעי, זאת אומרת, אבל כן. סוף דבר הכל נשמע, יש סיכומים כבר כתובים, את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם. טוב, בכל אופן, זה מסכם כל קורס, אז לכן זה לא סיכום לא רלוונטי, מה שמסכם כל קורס הוא לא סיכום כידוע. טוב בכל אופן, דיברנו על נתינת גט וניסיתי להראות דרך הדיון בסוגיה של נתינת גט להדגים איך בעצם אנחנו פועלים בלימוד עיוני בכלל, איזשהו סוג של קילוף קליפות של בצל, אנחנו מקלפים ומקלפים ומקלפים ובסוף נשארים לכאורה עם כלום. והטענה שלי היתה שפעולת הקילוף בעצמה היא מה שיוצרת את ההבנה, לא מה שנוצר בעקבותיה. כן קראתי לזה הסברים של חק תוכות, כמו שכותבים בהלכות שבת או בהלכות גיטין, כמו שכותבים את האותיות דרך סילוק הסביבה והשארת האות, שהכתיבה בכלל לא עוסקת באות עצמה אלא רק בסילוק הדברים שמפריעים לראות אותה. אז לכן זה משל טוב, כן, כמו הפסל שאמרנו שהפסל לא יוצר את הפסל הרי הפסל היה בתוך האבן גם קודם, כל מה שהפסל עושה זה רק מסלק את כל מה שהוא לא הפסל. ומה שנשאר זה הפסל. אז גם פה אותו דבר, אנחנו בעצם מקלפים קליפות של בצל ובסופו של דבר איכשהו מוטמעת בתוכנו איזשהו סוג של הבנה של המושגים של הסוגיה של העקרונות. והסברתי שזה קשור לאופי הקזואיסטי של התלמוד שבעצם לא כל כך מאמין בכללים ועקרונות כלליים ובחשיבה פוזיטיביסטית בכלל, אלא יותר מאמין בקייסים, כן, בתקדימים, כמו המשפט המקובל, הקומון לואו, שאתה מתחיל עם תקדימים ועושה איזה שהן אנלוגיות או השוואות למקרים אחרים. אבל אולי אני אחדד את זה טיפה, אני חושב שאת הזווית הזאת לא הסתכלנו אז כדאי אולי לשים לב לעניין הזה, כשאנחנו עושים אנלוגיה בין מקרה למקרה, יש בלוגיקה שלוש דרכי היסק יסודיות: יש אנלוגיה, אינדוקציה ודדוקציה. דדוקציה זה הליכה מהכלל אל הפרט, אם כל בני האדם בני תמותה, סוקרטס הוא בן אדם, מסקנה סוקרטס הוא בן תמותה. סוקרטס הוא פרט בתוך כל בני אדם אז הלכנו מהכלל, מה שנכון לכלל נכון בפרט לכל אחד מהפרטים שמרכיבים את הכלל, זה היסק הכרחי. אנלוגיה זה היסק מפרט לפרט, אם סוקרטס הוא בן תמותה אז גם ינקלה הוא בן תמותה, אני עושה השוואה זה בן אדם וזה בן אדם אז כנראה אם זה בן תמותה גם ההוא בן תמותה. ואינדוקציה זה אם סוקרטס הוא בן תמותה וינקלה הוא בן תמותה אז כנראה שכל בני האדם בני תמותה, זה הליכה מהפרט אל הכלל. מהפרט אל הכלל זה אינדוקציה, מפרט לפרט זה אנלוגיה, ומכלל לפרט זה דדוקציה. יש גם אבדוקציה אבל זה לא ענייננו כרגע. איך כשאנחנו חושבים על היחס בין שלוש דרכי ההיסק האלו, אז צריך להבין שהחשיבה הפוזיטיביסטית, אמרתי שזה משפט הגרמני נוטה לכיוון הזה, הבונדסלאו, זאת חשיבה שבעצם נוטה לדדוקציות. אתה מתחיל עם כללים, המחוקק קובע את הכללים והשופט בסך הכל גוזר מהכללים האלה הוראות למקרים פרטיים, כמו שכל בני אדם בני תמותה, מגיע לפניי סוקרטס הוא בן אדם אז הוא בן תמותה. ככה עובדת מכונת דדוקציות. השופט במובן מסוים הוא בסך הכל מכונה, המחוקק קבע את הכללים והשופט גוזר מהם את המסקנות המתבקשות למקרה שמגיע לפניו. כמובן תיאור קצת נאיבי ופשטני אבל עקרונית זאת החשיבה הפוזיטיביסטית, והחשיבה הפוזיטיביסטית הנר לרגליה העיקר שמוביל אותה זה הדדוקציה. הכללים קבע המחוקק ואני מיישם אותם על מקרים פרטיים, זה תפקידי כשופט, ויש פה איזשהו אמון שאפשר לנסח את מערכת החוק בצורה דדוקטיבית, בצורה של מערכת כללים שכל המקרים שיבואו לפני השופט הם בסך הכל מקרים פרטיים של אותם כללים, כמובן אם זה לא מקרה פרטי של אף אחד מהכללים זה גם בסדר. כי אז השופט אומר: טוב, אין למשפט מה להגיד על זה. הכול בסדר, תעשו מה שאתם רוצים. כל דאלים גבר, או שתופסים את זה כהסתלקות בהלכה, שזה בעצם זה. אוקיי? זה בעצם אומר: אין למשפט מה להגיד בעניין הזה, תסתדרו. שזה בסדר. אהרן ברק אולי היה אומר שגם זאת אמירה משפטית, כי מלוא כל הארץ משפט ואין משהו שאין למשפט מה להגיד עליו. גם זה שהמשפט אומר "אין לי מה להגיד על משהו", זאת אמירה של המשפט. והוא היה יכול גם להגיד אחרת. טוב, אלו פלפולים שהם בעיקר סמנטיים. בכל אופן, אז זאת דדוקציה. אבל המשפט המקובל, התפיסות הקזואיסטיות, אלו תפיסות שבנויות יותר על אנלוגיה ואינדוקציה. יש לך מקרה, בית המשפט הקודם פסק משהו לגבי המקרה הזה, מגיע מקרה חדש לפני בית משפט אחר, הוא עושה השוואות למקרה ההוא או למקרים אחרים ומתוכם מנסה להבין מה לעשות במקרה הזה. זאת אומרת, זה יותר בנוי על תקדימים מאשר על מה שנקרא חוק החרות, החוק שחוקק בפרלמנט, בכנסת. ובהלכה היא מה? לוקח היום, הולך אחורה ומסתכל מה שהיה. כן, אבל אתה יכול ללכת אחורה בשתי צורות: ללכת אחורה ולמצוא את הכללים הרלוונטיים, או ללכת אחורה ולמצוא מקרים ולעשות מהם אנלוגיות. בהלכה, או בתלמוד, ואני חושב שגם בהלכה בכלל, השיטה השנייה היא המקובלת. זאת אומרת, אתה הולך יותר עם קייסים מאשר עם כללים. עכשיו, נכון שככל שהדורות מתקדמים, אנחנו מנסים יותר ויותר לכלול כללים מתוך כל הפרטים האלה שאנחנו מוצאים. וזה טבע האדם, כך האדם בנוי. וראינו את זה באמת בדיוק בלימוד שלנו על נתינת גט, איך כל המקרים שמופיעים בתלמוד, עשרות רבות של מקרים, מנסים להכניס אותם לתוך מסגרת של כללים. זה בדיוק הניסיון להפוך את הקזואיזם, את אוסף הקייסים, המקרים, לכלל. ומכאן ואילך, אם נצליח למצוא כלל, אז מכאן ואילך העולם הוא פשוט. כל מקרה שיבוא לפנינו, פשוט נראה אם הוא מתאים לכלל, מה הכלל אומר עליו. ואז אנחנו נוכל לעשות בצורה דדוקטיבית את שאר העבודה, בהנחה שעשינו את ההכללות האלה. אז המשפט המקובל, אמרתי, וגם ההלכה בעניין הזה דומה לו, הוא לא מאמין בדדוקציות, הוא עובד יותר על אנלוגיות ואינדוקציות. זאת אומרת, מעבר מפרט לפרט, או מפרט לכמה פרטים, אבל לא דדוקציות. זה לא היסק הכרחי. זה מה שהרמב"ן כותב בהקדמת המלחמות, שאין חכמת תורתנו כחכמת התכונה והתשבורת (תכונה זה אסטרונומיה ותשבורת זה חשבון או מתמטיקה) שמופתיהן חתוכים. שם ההוכחות הן ברורות, זאת דדוקציה, אלו מסקנות הכרחיות. בתורה זה לא ככה. המסקנות הן רכות יותר. ובשפה הזאת אני אומר שזה בעצם יותר אנלוגיות ואינדוקציות מאשר דדוקציות. עכשיו, גם הרב הנזיר כשמדבר על היגיון שמעי מול היגיון חזותי יווני, בעצם הוא מדבר על זה. ההיגיון היווני זה דדוקציות, האורגנון של אריסטו, וההיגיון השמעי מה שהוא קורא, זה ביסודו של דבר זה אנלוגיות ואינדוקציות. כלל ופרט אלו הכללות, בניין אב אלו אנלוגיות, בניין אב משני כתובים זאת הכללה, וכן הלאה. זה בעיקר סוגים שונים של אנלוגיות ואינדוקציות. עכשיו, למה אני אומר את זה? כי בדרך כלל כאשר מסתכלים על זה במבט הלוגי, על שלושת דרכי ההיסק האלה, ואני שואל: מי הכי חזק? מי הדרך הכי חזקה? דדוקציה, נכון? דדוקציה היא הכרחית. המסקנה, מי שמקבל את ההנחות, בהכרח יקבל את המסקנה. אנלוגיה ואינדוקציה זה לא הכרחי. השוואה הזאת יכולה להיות נכונה ויכולה להיות לא נכונה, וכן הלאה. אבל סטיוארט מיל כבר הרהר על האמון הגדול הזה שאנחנו נותנים בדדוקציה, והוא אומר: נכון שדדוקציה זה הליך הכרחי, זאת אומרת המסקנה היא נכונה בהכרח. אבל מה פירוש נכונה בהכרח? נכונה בהכרח אם אתה מקבל את ההנחות. הדדוקציה זה סך הכול המעבר מההנחות אל המסקנה. אז לא המסקנה נכונה, אלא המעבר מההנחות אל המסקנה הוא הנכון. זאת אומרת, אם אתה יודע שכל בני אדם הם בני תמותה, ואתה יודע שסוקרטס הוא בן אדם, אז בהכרח סוקרטס הוא בן תמותה. אבל הוא שואל: מאיפה אתה יודע שכל בני אדם הם בני תמותה? ההנחה שלך, מאיפה אתה יודע? הרי בלי ההנחה אתה לא תוכל לקבוע שסוקרטס הוא בן תמותה באופן וודאי. הוודאות שלך במסקנה תלויה במידת הוודאות שיש לך בהנחה. מאיפה אתה יודע שכל בני אדם הם בני תמותה? זה בדרך כלל תוצאה של אינדוקציה. נכון? אתה ראית כמה בני אדם שהם בני תמותה והגעת למסקנה כללית, עשית הכללה שכל בני אדם הם בני תמותה. זאת אומרת שבעצם הנכונות של מסקנה של היסק דדוקטיבי היא בעצם תלויה בהנחה, וההנחה היא תוצאה של אינדוקציה. ולכן, האמון שלנו בדדוקציה לא יכול להיות יותר גדול מהאמון שלנו באינדוקציה. הדדוקציה בסך הכל זה רק מתאר את הקטע של המעבר מההנחה אל המסקנה, אבל ההנחה בעצמה, איך אני יודע שהיא נכונה? כן? תחשבו על גיאומטריה. אני מוכיח משפט שסכום הזוויות במשולש הוא 180 מעלות. אוקיי? על בסיס אקסיומות של הגיאומטריה האוקלידית. אוקיי? עכשיו, האם המסקנה היא הכרחית? לא. המסקנה היא בהכרח נובעת מההנחות, מהאקסיומות. אבל כל עוד אתה לא בטוח באקסיומות, אתה לא יכול להיות בטוח גם במסקנה. נכון? זאת אומרת, הגיאומטריה בסך הכל עושה רק את המעבר מהאקסיומות אל המסקנה. אבל מי לידינו יתקע שהאקסיומות נכונות? כן, פעם שאלתי תלמידים, יותר מפעם, שאלתי אנשים, מה יותר נכון בגיאומטריה? ההנחות, האקסיומות או התיאורמות? או המשפטים? למשפטים יש הוכחה, לאקסיומות אין. אתם מבינים שזה שטויות, נכון? זאת אומרת, ההוכחה של המשפטים היא להעמיד אותם על האקסיומות. זה נקרא להוכיח. אוקיי? אז לכן לא יכול להיות שהמשפט יהיה יותר חזק מאקסיומה. מידת האמון שלך במשפט היא כמידת האמון שלך באקסיומה. אז בעצם אומר, מה שבעצם מונח מאחורי הערעור של מיל על הדדוקציה, זה שדדוקציה לא עומדת לעצמה. דדוקציה מתארת רק חלק מהתהליך, המעבר מההנחות אל המסקנה. אבל אתה צריך להסביר לי איך הגעת להנחות. וכשתסביר לי איך הגעת להנחות, תזדקק לאנלוגיה ולאינדוקציה. איך אתה יודע שכל בני אדם הם בני תמותה, או שכל שני מקבילים לא נפגשים, או שבין שתי נקודות עובר קו ישר אחד, או לא משנה, עקרון הסיבתיות, כל אחד וההנחות שלו, בכל תחום יש הנחות שונות. אוקיי? מאיפה אתה יודע אותם? מתוך הכללה, אינטואיציה, לא יודע, כלים רכים יותר, לא דדוקציה. אוקיי? אז למעשה מה שמיל טוען זה לא שהדדוקציה לא הכרחית. הדדוקציה היא הכרחית. אבל ההכרחיות נוגעת רק לשאלה איך אני עובר מההנחות אל המסקנה. ההכרחיות היא לא תכונה של המסקנה עצמה, אלא רק של היחס בינה לבין ההנחות. אם אני רוצה לקבל את רמת הוודאות שיש לי במסקנה, אני צריך לבדוק מה מידת הוודאות שיש לי בהנחות. ולא מספיק להגיד שזה יצא מתוך דדוקציה. אוקיי? עכשיו אני אשאל אתכם, עזבו את הדדוקציה בצד. מה יותר חזק, אנלוגיה או אינדוקציה? מעבר מפרט לפרט או מפרט לכלל? לכאורה אנלוגיה יותר חזקה, נכון? למה? כי אנלוגיה פחות לוקחת סיכונים. זאת אומרת, המסקנה יותר צנועה. זאת אומרת, אני אם סוקרטס הוא בן תמותה, אז גם יאנקלה הוא בן תמותה. אולי אני צודק, אולי לא, אבל לא לקחתי סיכון גדול, דיברתי רק על יאנקלה. אם אני אומר אם סוקרטס הוא בן תמותה, אז כל בני אדם הם בני תמותה, טוב, פה לקחתי סיכון מאוד גדול. זאת אומרת, המון אפשרויות לטעות יש לי בעניין הזה. אז לכאורה אנלוגיה יותר חזקה, נכון? אבל זה לא מדויק. תחשבו איך אני עושה אנלוגיה. זאת אומרת, אם אני אומר אם סוקרטס הוא בן תמותה, אז גם יאנקלה הוא בן תמותה, למה אתה מניח ככה? למה אתה חושב שמה שקיים בסוקרטס קיים גם אצל יאנקלה? כי שניהם בני אדם. נכון? אתה בעצם מניח שהיותו של סוקרטס בן תמותה תלוי בזה שהוא בן אדם. וגם יאקלה הוא בן אדם, אז כנראה שגם יאנקלה הוא בן תמותה, נכון? ככה בנויות האנלוגיות שלנו. בדיוק. זאת אומרת, מאחורי כל אנלוגיה מסתתרת אינדוקציה קטנה. אתה בעצם אומר אם סוקרטס הוא בן תמותה אז יאנקלה הוא בן תמותה, במובלע אמרת כל בני אדם הם בני תמותה. לא רק יאנקלה. כי אתה בעצם עברת ליאנקלה לא בגלל איזה תכונה ספציפית של יאנקלה, אלא בגלל היותו בן אדם. אז למעשה אותו דבר אתה אומר על כל בני אדם. או במילים אחרות, כמו שאינדוקציה זה אוסף של אנלוגיות, נגיד אני אומר סוקרטס הוא בן תמותה אז כל בני אדם הם בני תמותה, זה אינדוקציה. זה בעצם אוסף של אנלוגיות. אם סוקרטס אז יאנקלה, אם סוקרטס אז ברלה, אם סוקרטס אז עזרא, אז מוחמד, אז אני לא יודע מי, ולכן כל בני אדם הם בני תמותה. אז האינדוקציה זה אוסף של אנלוגיות. אבל מצד שני כל אנלוגיה בודדת היא בעצם מבוססת על אינדוקציה סמויה. איך אני עושה השוואה בין סוקרטס ליאנקלה? כי שניהם בני אדם. יש להם משהו משותף של הערכתי הוא זה שקובע את היותם בני תמותה. אוקיי? אז למעשה האינדוקציה עומדת בבסיס האנלוגיה והאינדוקציה אינה אלא אוסף. בקיצור, ההבחנה הזאת בין שלושת דרכי ההיסק אין לה שחר. זה סתם הפשטה, הפשטה ריקה. בעצם התהליך של החשיבה שלנו הוא תמיד אנלוגיות. אלא מה, איך בנויה אנלוגיה? נגיד אני אומר אם סוקרטס הוא בן תמותה אז יענקל'ה הוא בן תמותה. איך אני עושה את האנלוגיה הזאת? אני אומר ככה: סוקרטס הוא בן תמותה, להערכתי זה נובע מהיותו בן אדם. מהתכונה הזאת שלו, לא מזה שכותבים אותו בסמ"ך את סוקרטס, נכון? לא בגלל זה הוא בן תמותה. לא זה הפרמטר הרלוונטי אלא היותו בן אדם. אז עכשיו אני עושה אינדוקציה. אז כנראה כל בני האדם הם בני תמותה. ואחרי שאני יודע שכל בני האדם הם בני תמותה, אני עושה דדוקציה. ובפרט יענקל'ה שגם הוא בן אדם הוא בן תמותה. אז מה זה אומר? כשעשיתי את האנלוגיה מסוקרטס ליענקל'ה בעצם אפשר לפרק את זה לשני שלבים. שלב אחד זה האינדוקציה, יצירת הכלל, ושלב שני זה דדוקציה, מהכלל אני מגיע לפרט אחר. או במילים אחרות יש פה איזשהו מעגל, אתם יכולים לחתוך כל קטע שלו ולהגיד זאת דדוקציה, זאת אינדוקציה, זאת אנלוגיה, אבל זה מעגל. זאת אנלוגיה שבנויה מאינדוקציה שאחריה דדוקציה. זה הכל. בסך הכל זאת החשיבה שלנו. ולכן האשליה הפוזיטיביסטית שאפשר לבנות את עולם המשפט שלנו על כללים, על חוקים כלליים, ואז לשופט נשאר רק לגזור מסקנות היא בעייתית. היא בעייתית, אני אגיד בשתי צורות שונות. בעולם המשפטי ברמה העקרונית זה יכול היה לקרות. אם המחוקק היה קובע חוקים, הוא היה מחוקק את החוקים, אז החוקים נכונים מעצם היותם קביעה של המחוקק. אני לא צריך לשאול אם החוקים האלה נכונים, זה לא רלוונטי, בטח בתפיסות פוזיטיביסטיות. איש משפט הטבע אולי ישאל אם החוקים האלה נכונים, אבל פוזיטיביזם אומר ברגע שהמחוקק קבע את זה זה החוק. אז זה נכון. אז אם המחוקק היה קובע חוק כללי זה נכון. שמה הבעיה היא בעיה מעשית, כי המקרים שיגיעו בפני השופט אף פעם לא יהיו סתם דדוקציות מהחוקים, מהכללים. העולם הוא מסובך מדי. לא תצליח, פרקטית. אבל ברמה העקרונית זה אפשרי. בהלכה זה יותר בעייתי. למה? כי בהלכה הנתונים שלנו הם מקרים. את הכללים אנחנו כפרשנים של התלמוד עושים. אנחנו מנסים לייצר כללים, מה שעשינו עם נתינת גט. אנחנו מנסים לייצר כללים מתוך המקרים האלה. אתם מבינים שאנחנו עושים בעצם אינדוקציה, נכון? אנחנו לוקחים את המקרים ומייצרים מהם חוק כללי. ועכשיו מהאינדוקציה אנחנו נגזור בדדוקציה מה יהיה הדין במקרה הבא שיגיע לפני הפוסק או בית הדין. אבל בנתינת גט זה לא הצלחנו לעשות ככה. מה? נכון. אז אני אומר, אז בדיוק זאת הנקודה. זאת אומרת בעולם ההלכתי יש עוד בעיה מעבר למה שקיים נגיד בעולם של המשפט הגרמני. בעולם של המשפט הגרמני הבעיה היא רק בעיה טכנית, מעשית. לא תצליח להכניס את כל המקרים לתוך כלל, המקרים העתידיים שיבואו לפני שופטים עתידיים לא תצליח, זאת אומרת לא תצליח לייצר מערכת כללים שתיתן לך תשובה חד ערכית על כל מקרה עתידי שיגיע לפני בית המשפט. הבעיה היא בעיה טכנית, ברמה העקרונית אפשר. אם המחוקק יקבע חוקים אז יהיו חוקים כלליים. וזה יהיה ככה, המטרה היא להכניס את כל הנושאים האלה, לשים מחשב והוא יגיד. נכון, ברמה העקרונית נכון, חלומו של כל פוזיטיביסט. כן, בדיוק אתמול אמרתי לזה העתיד של האיי איי. אתם יודעים מה החלום של פילוסוף? שיידלק האור בקולנוע באמצע הסרט ויצעקו יש פה פילוסוף? לא יקרה אף פעם כידוע. ישאלו טכנאי, ישאלו רופא, אבל פילוסוף לא. טוב, בכל אופן אז המשפט הגרמני אז לכל היותר נתקל בבעיה מעשית. לא תצליח להגדיר מערכת כללים שתיתן מענה לכל מקרה שיבוא בפני השופט. פשוט מעשית לא תצליח, המציאות מסובכת מדי. בעולם ההלכתי הבעיה היא כפולה. א, לא תצליח לייצר כללים שנותנים מענה עתידי. אבל אני עכשיו שואל את הבעיה לא את הבעיה של מיל, סליחה, את הבעיה של מיל, לא את הבעיה המעשית. הרי הכללים שלך בעצמם יצאו מאינדוקציה. מי אמר לך שהאינדוקציה נכונה? מי אמר לך שמתוך המקרים שמופיעים בגמרא אתה כללת את הכלל הנכון, יצרת את החוק הכללי הנכון? למעשה ברוב המקרים אתה לא תצליח בכלל לייצר את החוק הזה, לא רק שתצליח ואני אערער מי אמר לך שאתה צודק. הנה ראינו דוגמה בנתינת גט, זאת בדיוק הבעיה, שאתה לא מצליח לייצר חוקים כלליים מתוך המקרים. ולא בכדי הגמרא מתמקדת במקרים כי היא מראש מעריכה שאי אפשר יהיה לעבוד עם כללים, יש לה חוסר אמון בכללים. בתפיסה הפוזיטיביסטית ובעיניי חוסר אמון מאוד מוצדק. ולכן הטענה בסופו של דבר זה שפוזיטיביזם זה סוג של אשליה. גם בפילוסופיה בכלל ובטח בעולם המשפט. פוזיטיביזם שמנסה להעמיד את כל החשיבה שלנו על הנחות יסוד ולוגיקה, שזה חלום נהדר של תיאורטיקנים, אבל אי אפשר לעשות את זה. זאת אומרת, זה נכשל כישלון חרוץ ואגב, לכישלון הזה יש הרבה מאוד השלכות מעשיות, חברתיות, אידאולוגיות שאנחנו פוגשים היום בעולם שלנו. והרבה מהפוסט-מודרניות, מה שנקרא היום פרוגרס נגיד או דברים כאלה, זה תוצאה של הכישלון הזה. זאת אומרת, התפיסה שאומרת שבעצם כל דבר אפשר להעמיד בצורה לוגית ואם לא אז זה נונסנס, תפיסה פוזיטיביסטית ששלטה עד אמצע המאה ה-20, או תצפית או טיעון לוגי, ושום דבר מעבר לזה, כל השאר זה נונסנס, כמו מטפיזיקה, אמונה דתית, אבל לא רק הם. התפיסה הזאת בעצם הובילה למשבר בגלל שבסופו של דבר הגיעו למסקנה שפוזיטיביזם לא יכול לתת כלום. אפילו תחומים כמו מדע אתה לא יכול להעמיד בצורה פוזיטיביסטית, אז בטח לא משפט והלכה ותחומים רכים יותר או פילוסופיה או דברים כאלה. ואז מה שקרה, המשבר שנוצר שם אומר אוקיי, אז אם ככה באמת אין אמת, אז כל אחד והאמת שלו כי אי אפשר להעמיד דברים בצורה פוזיטיבית. וכך פתאום נולד יש מאין, נולדה יש מאין כן הנרטיביות הפוסט-מודרנית, שכל אחד והאמת שלו. ואם יש לי את ההנחות שלי ואני גוזר מהן מסקנות, ולך יש את ההנחות שלך ואתה גוזר מהן מסקנות, אז שנינו צודקים באותה מידה, כי שנינו העמדנו מבנה דדוקטיבי שמצדיק את התפיסות שלנו. ואין דרך לקבוע מי משנינו צודק כי אנלוגיה ואינדוקציה הם לא חוקיים, זאת אומרת אנחנו רק עם דדוקציה. ודדוקציה אומרת אם יש לך הנחות אני אגיד לך מה המסקנה, אבל למישהו אחר יש הנחות אחרות, מה תעשה איתו? הוא צודק באותה מידה. והנה לכם הנרטיביזם השולט והנה לכם זה שאין שום קנה מידה, אין אמת ושקר וכל אחד צודק. כל עמוד טלפון יכול להיות גבר או אישה או אני לא יודע מה או חתול לפי החלטתו, כי אין שום דרך לקבוע פה מי צודק ומי לא צודק אם אמת המידה שלך היא פוזיטיביסטית. לכן הפוזיטיביזם ששלט בכיפה עד אמצע המאה ה-20, יש כאלה שתולים את זה בשואה אולי, נשבר לרסיסים והפוסט-מודרניות החליפה אותו. החליפה אותו אבל היא החליפה אותו בגלל מה שהיה טמון בתוכו עצמו, לא בגלל משהו אחר, בגלל הנחישות הזאת להעמיד את כל החשיבה על לוגיקה. במובן מסוים המשך ישיר, המשך ישיר, כתבתי על זה ספרים על הדבר הזה. זה למרות שזה נראה הפוך, הפוזיטיביזם הוא נורא אופטימי, אנחנו נגיע לאמת המוחלטת, יש את מדע המשפט, הגרמנים כל הזמן מדברים על מדע המשפט, זה הפוזיטיביזם שלהם. אוקיי, הכל היה מדע. מדע פילוסופי, מדע המשפט, מדע אנתרופולוגיה, מדע סוציולוגיה, הכל זה מדעים. זה תולדה של התקופה הפוזיטיביסטית, כל השטויות האלה. זאת אומרת תחומים שבינם לבין מדע אין בדל קשר הם כולם מדעיים מאותה תקופה. ובאמצע המאה ה-20 כשזה התרסק לרסיסים, אז בעצם אנחנו נשארנו עם זה שרק דדוקציה עובדת, אבל הבנו שבעצם אם ככה אז הנחות היסוד הן שרירותיות. ואם אתה מאמץ הנחות יסוד כאלה והוא מאמץ אחרות, אז אתם במעמד שווה. ברגע שאתם במעמד שווה אז כולם צודקים באותה מידה. אז מתוך האופטימיות הזאת שיש רק אמת אחת וכל השאר זה שטויות אנחנו מגיעים פתאום לפלורליזם הזה או לריבוי הזה שאומר שכולם צודקים ואין אמת או הכל אמיתות, לא שאין אמת, ובעצם זה המשך של אותו דבר. זה נראה הפוך אבל זה אותו, אגב תמיד הפכים זה ככה. זאת אומרת תמיד משהו הוא הפוך ממשהו כי יש להם משהו משותף. יונה זה לא ההפך מענן. יונה לבנה זה הפוך מיונה שחורה כי שניהם יונים. נכון, יונה וענן אין להם שום דבר משותף אז יונה זה לא ההפך מענן. זאת אומרת היפוך הוא תמיד יחס שקיים בין דומים. צריך להיות לך איזה שהוא סוג דומה ואתם שני מינים הפוכים בתוך הסוג. אם אין לכם סוג דומה אתם לא הפכים. אוקיי. טוב, אז מה שבעצם רציתי לומר זה שהפוזיטיביזם מתרסק או התרסק מול עינינו. אני חושב שאם היינו צריכים ראיה לחזון התלמודי הזה שכזואיזם בעצם הוא השיטה המועדפת, נדמה לי שהדורות האחרונים נותנים לנו ראיות מצוינות לעניין הזה. ואני חושב שגם העולם המשפטי הסיק את זה כבר בצורה מאוד מאוד ברורה. נכון, דיברנו גם על הקשר לאיי-איי, נכון. מה שעשינו בעצם בנתינת גט זה בדיוק לימוד של רשת נוירונים. זה בדיוק אותו דבר. אז בסופו של דבר הטענה היא ש… כל מה שאתה יכול לעשות זה אנחנו בסופו של דבר הרי כן חושבים עם כללים. ככה אנחנו חושבים, ככה אנחנו בנויים. אנחנו לא יכולים לחשוב בלי כללים לעשות, אבל את הפרטים אנחנו ממיינים לפי הכללים. אני אומר, זה בן אדם. בן אדם זה כבר שם כולל. אתה בן אדם, יש לך גובה כזה, צבע כזה, מקום כזה. כל אחד מהמאפיינים האלה הוא כלל, הוא מאפיין כללי. החיתוך של הכללים מנסה לייחד אינדיבידואל. אוקיי, אני מתאר אותו, אבל תמיד כשאני חושב על מקרים, אני חושב עליהם במונחי כללים. איזה כללים רלוונטיים פה? המוציא מחברו עליו הראיה, זה נהנה וזה לא חסר, כל מיני כללים שאנחנו יוצרים, שבמונחיהם אנחנו מנתחים את המקרים הפרטיים. אוקיי? המקרים כן זה אינסטנס של הכללים. למה זה חשוב? כי נכון שהמשפט הגרמני עכשיו נסוג מהפוזיטיביזם הקיצוני שלו כי הוא מבין שזה לא יכול לעבוד והוא מכניס קזואיזם ואנלוגיות ודברים רכים יותר, אבל מצד שני גם המשפט המקובל מתקרב קצת לכיוון הפוזיטיביסטי. יש כבר יותר חוקים ויש יותר כללים וזה לא רק אנלוגיות בלבד. ככה אומרים מומחים, אני לא מומחה לתחום הזה, אבל קראתי ושמעתי מאנשים שמתמצאים יותר. מה זה בעצם אומר? הפשרה שעושה המשפט הגרמני נובעת ממה שאמרתי, פוזיטיביזם לא יכול לעבוד. אבל למה המשפט הבריטי גם הוא קצת מוותר ומתקרב לאמצע? בגלל שהחשיבה שלנו לא יכולה לעבוד בלי כללים. נכון שהכללים לא יכולים להיות נכונים לגמרי, אבל מצד שני אנחנו לא יכולים לחשוב בלי כללים. מה לעשות? אנחנו חייבים לעבוד עם כללים. כשאתה דן במשהו, אתה מנסה להגדיר כלל, מסביר את הדבר הזה, ואז בודק את הכלל, מתקן אותו, משנה אותו, עושה כל מיני דברים כאלה. אבל אנחנו לא יכולים לעבוד לא במסגרת כללים. ככה החשיבה שלנו בנויה, כאלה אנחנו. בסדר? אז זה אילוץ שלנו, לא בגלל שהאמת היא שיש כללים, אלא בגלל שאנחנו לא יכולים לחשוב בלי זה. וזה בדיוק מה שראינו כשדיברנו על נתינת גט. כל פעם הצעתי כלל אחר, בדקתי אותו, שכללתי אותו, זרקתי אותו, החלפתי אותו, אבל זה הכל תמיד עבודה עם כללים, כללים הם כלי העבודה שלנו. למרות שבסוף בסוף אנחנו נשארים בלי כלום. קילפנו את כל הבצל ונשארנו בלי כלום. אז מה הרווחנו? כך שאלתי וכך הגעתי לתורת התארים השליליים. אבל לא, בסוף לא, הכללים עפו כולם, הם לא עובדים. אבל יש לנו סידור גדול, אבל יש לנו, אז אין. אז בסוף אין כללים, אין כללים. אנחנו שאלנו את כולם, אף אחד מהם לא יכול לעבוד באמת. אז מה עושים? אז אני אומר שהחשיבה באמצעות כללים זה אילוץ בגלל שכך החשיבה שלנו בנויה. אנחנו לא יכולים אחרת. אבל זה לא אומר שהאמת היא שיש איזשהו כלל שאותו אנחנו יכולים לגלות אם נמשיך עד הסוף. לא, אין. אין כללים אמיתיים באיזשהו מובן, לפחות ככה נדמה לי שאין. אוקיי? אז מה לעשות? אנחנו לא יכולים לוותר על הכללים כי ככה אנחנו חושבים. אנחנו כן צריכים לוותר על ההיצמדות לכללים. ההיצמדות לכללים או האמונה שבסוף נגיע לכלל הנכון ואז אנחנו נסיים את המהלך העיוני, זאת אומרת, זו מטרתו של המהלך העיוני, היא טעות. ומה כן צריכה להיות מטרתו של המהלך העיוני? זה בדיוק הרשת נוירונים. זאת אומרת, אנחנו מציעים כלל, זורקים אותו, מציעים כלל, זורקים אותו. זו תורת התארים השליליים שדיברנו עליה בפעם הקודמת, ובסוף בסוף אנחנו נשארים עם איזושהי הבנה אינטואיטיבית של מה זאת נתינת גט. וההבנה הזאת היא הדבר הנכון, ואין לנו דרך לנסח אותה באמצעות כללים גורפים, כן? כללים כלליים, מוחלטים. אלא הכללים שימשו אותנו כקליפות של בצל שזרקנו אותם בדרך השלילה, כן? זה התארים השליליים, כדי לייצר את אותה תובנה פוזיטיבית של מה זאת נתינת גט. אבל התובנה הזאת לא ניתנת לניסוח באמצעות כללים. היא לא ניתנת לניסוח באמצעות כללים. הכללים היו אמצעי עזר, זה סולם שהשתמשנו בו כדי לעלות מהבור ואז זרקנו אותו. זאת אומרת, רק סולם יכול להוציא אותנו מהבור. אבל בסוף בסוף אנחנו זורקים את הסולם. זאת אומרת, אנחנו לא באמת נסמכים על הסולם. בסוף בסוף אנחנו על הקרקע שלמעלה. אנחנו לא נשארים לעמוד על הסולם. הסולם רק הוציא אותנו מהבור. אז זה מבט קצת אחר על הדברים שעשינו בפעמים האחרונות. אז אני רוצה להסתכל רגע על מה שעשינו בפעם הקודמת גם מזווית טיפה שונה. למעשה, מה שיוצא ממה שתיארתי זה שההליך העיוני עניינו הוא לא המסקנה שאליה מגיעים בסוף, כי אין מסקנה כזאת. ההליך העיוני. ההליכה, ההליכה בעצמה, לא היעד שאליו אנחנו מגיעים אחרי שגמרנו ללכת. אחרי שגמרנו ללכת, זה אומר שהלכנו. זה לא אומר שהגענו לאיזשהו מקום. ההליכה היא לא סולם, היא לא אמצעי שאמור להוביל אותנו לאיזשהו מקום. אנחנו כל הזמן באמצע תהליך, אבל לא משנה, אפילו אם תסתכל על מה שעשינו עד עכשיו, הדבר הזה נמדד לא במקום שבו אנחנו נמצאים אלא בכמה הלכנו. ההליכה היא המהות. אני אביא אולי דוגמה לעניין הזה, שהיא קשורה לדברים שדיברנו בפעמים הקודמות על החץ של זנון והפרדוקסים של התנועה. כתוב שבמקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. ולא מחמת הצפיפות כמו שאומרת הבדיחה. אז השאלה, כן, אתם יודעים שיאסר ערפאת היה אלוף העולם בהסכמי שלום. מחרחרי מלחמה הם תמיד אלופי העולם בהסכמי שלום. הם עשו הכי הרבה הסכמי שלום. גם בעלי תשובה גדולים, אלה שעושים הרבה תשובה זה אלה שיש להם הרבה על מה לעשות תשובה, שהם חוטאים גדולים. בכל אופן הטענה של חז"ל היא שבעל תשובה עדיף מצדיק גמור. מה אומר שם, יש שם איזה מחלוקת בין אמוראים, אבל ככה בדרך כלל מצטטים, אין פה הלכה, זה לא פסיקת הלכה, אבל זה מה שמצטטים בסוף, איך שהוא השתגר העניין הזה שבעל תשובה עדיף מצדיק גמור. תחשבו על זה רגע, מה זה אומר, למה בעל תשובה עדיף מצדיק גמור? אז מגיע לו יותר שכר. אבל זה לא שהוא עכשיו באמת במצב יותר טוב. הוא התאמץ יותר, יקבל יותר כסף על מה שהוא עשה, או שכר, לא משנה מה. אני שואל אבל האם הוא באמת יותר טוב? האם המצב שלו כרגע הוא עדיף על מצבו של צדיק גמור? לכאורה בעל תשובה הכי מושלם שיהיה, עכשיו הגיע להיות צדיק גמור. מחק את כל החטאים, הוא נהיה צדיק גמור, נכון? אין בו רבב. אז הוא צדיק גמור, איך הוא יכול להיות יותר מצדיק גמור? אז באמת בדרך כלל מסבירים שזה במונחי השכר. זאת אומרת הוא עבד קשה אז לכן מגיע לו. גם בזה אני לא בטוח אגב, כי צדיק הגמור יכול להיות שעובד מאוד מאוד קשה כל הזמן ובדיוק בגלל זה הוא לא חטא. זה לא נכון שהצדיק גמור זה בא לו בקלות ובעל תשובה צריך לעבוד. אם זה בא לו בקלות אז באמת אולי יקבל פחות שכר, אבל זה שאתה צדיק גמור זה לא אומר בהכרח שאתה עבדת פחות קשה. להפך, אתה עבדת יותר קשה ממנו, לכן לא נפלת, כי כל הזמן עבדת. ולכן אני גם לא מקבל את התזה הזאת של העבודה, של השכר על הלפום צערא אגרא. אז מה כן? אז למה באמת הבעל תשובה הוא עדיף מצדיק גמור, לא רק שמגיע לו שכר? אז התשובה הפשוטה היא בגלל שבעל התשובה עשה תהליך. והערך של התהליך הוא לא רק במצב שאליו הגעת בסוף. כי אם זה היה המצב, אז בעל תשובה הוא לכל היותר צדיק גמור, לשם הוא הגיע בסוף התהליך. אם אתה אומר לי שבעל תשובה עדיף מצדיק גמור, פירוש הדבר שהתהליך בעצמו יש לו איזשהו ערך עצמי. הוא לא רק סולם שמאפשר לי להגיע למצב הרוחני הגבוה יותר, אלא ההליכה בעצמה נותנת לי איזשהו סוג של יתרון שלא קיים אצל הצדיק הגמור. לא בגלל שהוא לא עבד, הוא עבד קשה, אבל הוא לא התקדם, הוא כל הזמן היה במצב האופטימלי שבו הוא נמצא. אוקיי? ולכן האמירה הזאת שבעל תשובה עדיף מצדיק גמור בעצם מחביאה מאחוריה את אותה אמירה שדיברתי כשאמרתי כאן, שיש לתהליך ערך לא רק כמכשיר שמביא אותי אל היעד, אל המצב שאליו אני חותר, אלא התהליך בעצמו יש לו ערך. הבאתי באחת הפעמים הקודמות את הדוגמה הזאת של מפעל שאומרים שעדיף לו להימצא במצב דינמי, לשנות, לזה, לגוון, לרענן הכל. עכשיו, כשומרים דבר כזה לא מתכוונים לומר תייעל את התהליך. לייעל את התהליך ברור שזה מועיל כי אז בסוף זה ייצא יותר יעיל, זה לא חכמה, זאת טאוטולוגיה. כשאתה אומר שיש משהו חיובי בעצם הדינמיות של המפעל, אמרת משהו מעבר לזה שהדינמיקה תביא אותך למצב יותר יעיל, אלא הדינמיות בעצמה נותנת ערך. זאת אומרת עצם העובדה שישנם שינויים, עצם התנועה יש לה איזשהו סוג של ערך. אוקיי? וזה בדיוק ה… מה? אז אני אומר, למשל, א' זה שיטות ניהול שונות. יש שיטות ניהול שמדברות על זה שדווקא עדיף שכל אחד ידע את המקצועות של כולם. למרות שזה כאילו פחות מקצועי, אבל זה נותן גיבויים, זה נותן הבנה איך אתה עושה את האינטרפייס איתו, אם אתה מבין את העבודה שלו אז אתה יודע גם איך אתה אמור להתנהג מולו. יש בזה הרבה יתרונות, יש בזה גם חסרונות, כן. פעם הייתי ביום הולדת שמונים של ישעיהו ליבוביץ'. חגגו לו, ליבוביץ', חגגו לו באוניברסיטת תל אביב. הייתי אז סטודנט, אז באתי לשמוע. אז הוא אמר שמה בסוף הערב הוא עלה לבמה, הוא דיבר שמה, אז הוא אמר שהרבה פעמים אמרו לו. לא יודע כמה שמונה דוקטורטים או משהו כזה, הבחור היה רב רב עלילות. אז הוא אמר שמה שהרבה פעמים אמרו לו שאם הוא היה מתרכז בתחום אחד הוא היה יכול להגיע הרבה יותר רחוק, אולי אפילו פרס נובל, כל מיני דברים כאלו, והוא אמר תשמעו חבר'ה צעירים, אני אומר לכם אני לא מתחרט על שום דבר. אני מאוד ממליץ לכם על הרוחב. יש משהו ברוחב שהוא הרבה יותר חזק מאשר ההתמקצעות הפרטית, אפרופו מה שדיברנו קודם. בכל אופן, רגע, כן. אז אני אומר, אז התהליך בעצמו יש לו איזה סוג של ערך, בהקשר של מפעל למשל זה נותן לאנשים אולי סוג של רעננות, איזה תחושה יותר נעימה וזה יכול להגביר את התפוקה שלהם, אבל לא בגלל שהתהליך הביא אותנו למצב יעיל יותר אלא עצם ההימצאות בתהליך. זאת אומרת, לא משנה גם אם הלכת ממצב א' למצב ב' או אם הלכת ממצב ב' למצב א', התוצאה היא אותה תוצאה, זה לא משנה. העיקר שהלכת. בתפיסה תכליתית ללכת מא' לב' לא יכול להיות אותו דבר כמו מב' לא'. אם ב' עדיף על א', אז תמיד צריך ללכת מא' לב', לא מב' לא'. מב' לא' זה ירידה. אבל אם אתה מבין שההליכה בעצמה היא ערך, אז זה ממש לא משנה אם הלכת מא' לב' או מב' לא'. וזה אפילו לא משנה אם ב' יותר טוב, עדיין יכול להיות שיהיה כדאי לך ללכת לא' ולחזור לב'. אולי כן, וזה בדיוק מה שאמרת קודם, טיול או מסע גמור, המסע הוא לא כדי להגיע לאיזה מקום אלא ההליכה בעצמה, ולכן זה לא משנה אם אתה הולך מפה לשם או משם לפה. עכשיו בעל תשובה וצדיק גמור זה בדיוק אותו דבר. ומה שאני רוצה לטעון זה שגם לימוד זה ככה. גם בלימוד המטרה של הלימוד זה לא להגיע לתובנה שבסוף. המטרה של הלימוד היא התהליך של הלימוד עצמו. עצם עובדת הלימוד? כן. עכשיו לא רק במובן הערכי, במובן הערכי מה באמת הקדוש ברוך הוא דורש מאיתנו. פה אני מדבר גם במובן התכליתי. פשוט לא תגיע לתכלית. מה שאני אומר עכשיו זה לא גדר בגדרי מצוות תלמוד תורה. גדר בגדרי מצוות תלמוד תורה אתה יכול להגיד שהעניין הוא לא לדעת אלא ללמוד, זה חקירה של אחרונים. האם המצווה היא ללמוד או המצווה היא לדעת. אני לא מדבר בכלל במישור הזה. מה שלא תהיה המצווה זה לא מעניין. אני מדבר כרגע על בפועל מה עושים, לא איך מוגדרת המצווה. אי אפשר להגיע לתובנה בסוף, אין תובנות בסוף. הערך שמצטבר לך מצטבר לך מההליכה, מצטבר לך מהדינמיקה. גם אם הגדר של מצוות תלמוד תורה הוא המסקנה, עדיין הייתי אומר אותו דבר. אני לא מדבר על גדרי מצוות תלמוד תורה. זה לא הדיון. הדיון הוא על מה קורה בפועל כשאתה לומד. מה קורה? מה שקורה זה לא שאתה צובר תובנות, אתה מגיע לתובנות בעקבות העיון, אלא העיון בעצמו מטמיע בך איזה שהן תובנות שאתה אפילו לא יודע לנסח אותן. לא שהגעת לתובנות, הן פשוט נוצרו בך חתיכות. אוקיי? זה תובנה מעניינת כי הנה ניסחתי אותה אפילו, יש תובנות שכנראה אפשר לנסח. כי הרבה פעמים אנחנו מפספסים את זה. אנחנו מבינים שהתהליך הוא אמצעי כדי להגיע למצב שאליו התהליך מוביל אותנו. ועל זה דיברנו, כן, יש היבטים מתמטיים, איך מתייחסים לנגזרת ולאינפי, מה שדיברנו בשיעורים הקודמים, שבעצם כן, מושג המהירות. אז אמרתי שמושג המהירות זה לא רק מתאר לי שאני הולך להגיע למקום אחר עוד מעט. זה לא נקרא להיות בעל מהירות או להיות בתנועה. להיות בתנועה פירושו להיות בתנועה, זאת תכונה מקומית. זאת לא תכונה שנמדדת אחרי שנייה נראה שאני במקום אחר, סימן שהייתי בתנועה. זאת אינדיקציה לכך שהייתי בתנועה. אבל ההגדרה של מושג התנועה עצמו, כן, מהירות יש בנקודת זמן. אחרי שגוזרים את פונקציית המקום אנחנו מקבלים מהירות בנקודת זמן. זאת אומרת מהירות יש בנקודה, לא בקטע. למה? כי המהירות היא לא שינוי מקום. המהירות התוצאה שלה זה שהמקום משתנה, אבל זה שאתה בעל מהירות זאת תכונה נקודתית, זאת תכונה בנקודת זמן אחת. וזה בעצם משקף את מה שאמרתי קודם שמושג המהירות להגדיר אותו דרך הפרש מקום חלקי הפרש זמן זאת טעות. זאת הגדרה אופרציונלית, כך מחשבים מהירות. אבל ההגדרה של המהירות זה גודל בנקודת זמן אחת. זאת אומרת בכל נקודת זמן יש לך גודל כזה שנקרא מהירות. וזה הפרדוקס של זנון עם החץ, דיברנו על זה, של ההבדל בין עומד לבין נמצא. כן, החץ לא בכל רגע עומד במקום אחר אלא בכל רגע נמצא במקום אחר. עומד זה נמצא במהירות אפס. יש פוטנציאל למהירות, כן, דיברנו על זה שלפעמים אפילו המהירות לא יוצאת אל הפועל בצורה של שינוי מקום, למשל כשאתה נתקל בקיר, התנגשות פלסטית, כל מיני דברים כאלו. אני חוזר אלינו, בעצם מה שהדבר הזה אומר זה שגם בלימוד התהליך הוא בעצם העניין עצמו. עוד פעם, לא בגדרי מצוות תלמוד תורה אלא בלימוד עצמו, זאת אומרת צריך להבין שהתהליך אין מטרתו להביא אותי למסקנה הכללית. התהליך הוא הדבר. האנלוגיה שאותה אני עושה היא בעצם מלמדת אותי איך עושים אנלוגיות ולא את המסקנה של האנלוגיה. כן, נגיד אני עושה אנלוגיה ממקרה א' למקרה ב', אז אנחנו בדרך כלל מבינים שהאנלוגיה תפקידה ללמד אותנו מה הדין במקרה ב'. אני יודע מה הדין במקרה א', אני עושה בניין אב או אנלוגיה, ואז אני יודע מה הדין במקרה ב'. הטענה שלי היא לא. האנלוגיה היא הערך שלה זה באיך איך מצאתי את הדמיון בין א' לבין ב'. לא התוצאה, מה זה אומר מה הדין ב-ב', אלא זה שחשפתי שיש דמיון בין א' לבין ב'. ההשלכה היא שהדין ב-ב' הוא כך וכך, אבל חשפתי איזשהו דמיון ביניהם וחשפתי דרך לחפש דמיונות בין דברים, לעשות אנלוגיות בין דברים, וזה בעצם הערך של הלימוד. אני רוצה להציג את אותו עניין עצמו מזווית קצת שונה. למשל, יש פה אולי לפני לפני שאני מגיע לזה, יש שאלה ב… המשך חכמה שואל למה צריך מצווה לעשות תשובה? הוא מסביר, הרי יש מחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן אם יש או אין מצווה לעשות תשובה. "ושבת עד ה' אלוהיך" לפי הרמב"ם זה הבטחה. כמו שהרמב"ם בפרק ז' הלכות תשובה, הרמב"ם כותב שכבר הבטיחה תורה שעתידים ישראל לעשות תשובה, שנאמר והיה וזה ו"ושבת עד ה' אלוהיך". והרמב"ן על המקום כותב מה פתאום זה מצווה. "ושבת עד ה' אלוהיך" זה ציווי, צריך לעשות תשובה. לפי הרמב"ם אין מצווה לעשות תשובה. ויש סתירה, המנחת חינוך שואל סתירות שמה, לא משנה, אין מצווה לעשות תשובה לפי הרמב"ם, במניין המצוות לא תמצאו את זה. אז הוא שואל ומסביר את הרמב"ם למה אין מצווה, כי לא צריך מצווה. כי בסוף בסוף מה זה המצווה לעשות תשובה? אתה בסך הכל צריך לקיים מה שהקדוש ברוך הוא אמר ולהפסיק לעבור על מה שהוא אמר. זה נמצא מעצם העובדה שהוא ציווה לעשות כך ולא לעשות כך. למה צריך עוד מצווה לעשות תשובה כדי להסתלק מהחריגות האלה? החריגות האלה אסור להן שתהיינה בלי קשר למצוות תשובה, גם אם אין מצוות תשובה. כך הוא מסביר את שיטת הרמב"ם, לכן אין מצווה לעשות תשובה. ומה הרמב"ן יגיד? אז קודם כל זה לא בדיוק, לא מדויק גם בשיטת הרמב"ם, כי התשובה היא גם עזיבת החטא, חרטה, קבלה לעתיד, כל זה לא הייתי חושב שצריך לעשות, רק מכאן ולהבא אני לא אעשה חטאים יותר, אקיים את המצוות. אבל זה שאני צריך לעבור על דברים שעשיתי ועזיבת החטא, חרטה, וידוי, קבלה לעתיד, את זה הייתי יודע בלי מצווה לעשות תשובה? אני לא חושב. ומעבר לזה, אפילו אם הוא היה צודק, הערך של התשובה זה לא בשביל שאני אגיע למצב שבו אני אקיים את המצוות. הערך של התשובה הוא בעשיית התשובה עצמה. התהליך הדינמי הוא הערך ובשביל זה צריך מצווה. או לפחות זה תוכן אפשרי למצווה. את זה לא הייתי יודע אם היה לי רק את סט המצוות והעבירות שהתורה מצווה. מצוות התשובה אומרת שאתה צריך להיות בתהליך. זה הנקודה, ולכן בעל תשובה עדיף מצדיק גמור כי הוא נמצא בתהליך. ולכן התוכן של מצוות התשובה זה לא להגיע למצב שבו אתה לא חוטא. זה התוצאה של עשיית תשובה. התוכן של פעולת התשובה זה להתקדם לקראת המצב שבו אתה לא תחטא. וההתקדמות הזאת היא היא התשובה, לא המצב הסופי. המצב הסופי באמת הוא מיותר, ברור שאתה צריך להגיע למצב שלא תעשה חטאים, לכן זה נקרא חטאים כי אסור לעשות את זה. בשביל זה לא צריך את מצוות התשובה. מצוות התשובה עניינה הוא התהליך, לא התוצאה של התהליך הזה. עכשיו וזה, לכן למשל הגמרא אומרת שהאומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקים בידו לעשות תשובה. מה ההוא אמינא הזאת של אחטא ואשוב אחטא ואשוב? אז החסידים אומרים, ולפעמים גם שעון עומד מראה את השעה הנכונה פעמיים ביום, פעמיים ביממה, הם אומרים שהאומר אחטא ואשוב זה הווא אמינא בעבודת השם. אתה צריך לחטוא כדי שתוכל לעשות תשובה, אם לא תחטא תהיה צדיק גמור, אז תהיה צדיק גמור, אבל בעל תשובה עדיף מצדיק גמור. ובשביל להיות בעל תשובה אתה צריך לחטוא. ועל זה אומרת הגמרא כן אבל אל תעשה את זה כי זה סיכון שאנחנו לא רוצים שתיקח. אין מספיקים בידך לעשות תשובה. אבל ההווא אמינא הזאת היא הווא אמינא רצינית, היא קיימת. כי אתה רוצה להיות בעל תשובה ואתה לא תוכל להיות בעל תשובה אם אתה צדיק גמור אז תפסיד את המעלה הזאת של להיות בעל תשובה, אז לכן יש לך הווא אמינא לחטוא ולשוב כדי להיות גם בעל תשובה. ירידה לצורך עלייה? כן, בדיוק. תחשבו, שימו לב, הגמרא ביומא אומרת, הופך להיות כבר דרוש על תשובה. הגמרא, הוא צריך צדיק גמור בשביל להגיע לשלב שבו הוא מתחיל לעשות חטאים כדי להתאמן. כן, בדרך כלל אנחנו לא צריכים את המוטיבציה של לעשות תשובה בשביל לעשות חטאים. חטאים באים אוטומטית, אבל אתה אומר שהוא כבר בעצם צדיק גמור גם ככה אם הוא עושה את השיקול הזה. כן. רגע, ברח לי מה שרציתי להגיד. הגמרא. כן. הגמרא ביומא היא אומרת שמה ההבדל בין תשובה מאהבה ותשובה מיראה, שתשובה מאהבה זדונות הופכות לזכויות ותשובה מיראה זדונות הופכות לשגגות. שימו לב לנקודה מעניינת, הזדונות אף פעם לא נמחקים. אין תהליך שמוחק את הזדונות, או שהם הופכות לזכויות או שהם הופכות לשגגות, אבל הם לא נמחקים. אין ניסים, זאת אומרת מה שעשית עשית, אי אפשר למחוק את זה מההיסטוריה. אתה יכול לצבוע את זה בצבע אחר. אם זה תשובה מיראה אז הצבע יהיה לא מזיד אלא שוגג, אבל זה נעשה, רק הצבע הוא עכשיו או הרמה או העוצמה של העניין זה חטא בשוגג ולא במזיד. אם זה תשובה מאהבה, זה הופך לזכויות. למה זה הופך לזכויות? כי בעצם החטא הזה אפשר לך להיות בעל תשובה. אז בסוף בסוף באמת הרווחת ממנו, אף פעם אתה לא נשאר נייטרלי, או שהפסדת פחות או שהרווחת, אבל אף פעם לא מחקת את החטא. אין דבר כזה למחוק את החטא. כמו בשגגות כאילו? כן, אבל לא באותו מצב. ולא באותו מצב. אם שגגת יש לך את ה… לא תחת כל… לא תחת כל מצווה. בתהליך של תשובה יש חטא שהיה ואז עשית תשובה, לא מצווה, לא כל מצווה. זה על חטא שחטאנו, זה צריך להיות על תשובה ולא מצווה. תשובה היא על בסיס חטא, לא מצווה היא על בסיס חטא. כן, ובאנלוגיה לאי איי אתה צריך גם תקלות. אתה צריך לאמן אותו גם על מקרים שגויים כדי לאמן… נכון, יפה מאוד. חושב שהאנלוגיה הזאת בהחלט ממשיכה פה, מסכים לגמרי. אתה צריך גם פולס פוזיטיב וגם פולס נגטיב בשביל לאמן אותו כמו שצריך. כן. אז הטענה היא ש… אז איך הזדונות הופכות לזכויות? כי הזדונות, החטאים האלה בעצם אפשרו לך להיות בעל תשובה וזה מעלה מעבר לצדיק הגמור, זה הופך לזכות. לצדיק הגמור אין לו זכות ולא כלום, הוא לא עשה את החטא, לא עשה עליו תשובה, נשאר אפס. אבל מי ששב מאהבה הופך להיות יותר מהצדיק הגמור, זה הפך לזכות, החטא בעצמו הפך לזכות. אוקיי? גם אפשר אולי להגיד שהניסיון שלו היה יותר גדול בגלל זה הוא מקבל… אז אתה שוב מחזיר אותנו למישור של כמה שכר מגיע לו כי הוא עשה מאמצים. אני מדבר במישור מהותי, לא מדבר על זה. כמו שאמרתי קודם, הצדיק הגמור לא בהכרח עושה פחות מאמצים, אבל העובדה שהוא נמצא בתנועה, זה כן מייחד את הבעל תשובה ולא את הצדיק הגמור. הצדיק הגמור הוא לא בתנועה, יכול להיות שהוא עובד נורא קשה כדי להישאר במקום, אבל הוא לא בתנועה, הוא תמיד במצב השלם. הבעל תשובה נמצא בתנועה, זה מה שמייחד אותו. ותנועה היא בעצמה סוג של מעלה, סוג של יתרון, בלי קשר לשאלה לאיזה מצב אנחנו מגיעים בעקבות התנועה. התנועה היא לא אמצעי כדי להגיע למצב יותר טוב, התנועה היא בעצמה המטרה. מינוס הופך לפלוס? בתשובה מאהבה, כן. הפלוס הוא בעצם בגלל שהתהליך הוא הוא הערך הפלוס. אבל יש פה סכנה, כי כאילו עכשיו אם בן אדם יתחיל לחשוב במונחים האלה אז הוא אומר אני אחפש לעצמי איזה חטא… זה מה שהגמרא אומרת, האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב, מה היא רואה מול עיניה? מישהו שבאמת יעשה את השיקול שלך. ואז היא אומרת לו לא, אל תעשה את זה כי לא מספיקים בידו… לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון… הוא אומר לא, כן תביאו אותי לניסיון ונראה שאני אצליח להתמודד איתו. זה מסוכן. לא, זה משהו אחר. הוא אומר ממש לחטוא, לא רק לבוא לניסיון ולעמוד בו. אני אומר אני אתחיל רק בניסיון. אבל זה צדיק גמור. אבל זה צדיק גמור, זה לא בעל תשובה. צדיק גמור זה אחד שנמצא בניסיון ועומד בו, זה לא בעל תשובה כי הוא עמד בו, הוא לא עשה חטא. בעל תשובה זה מישהו שממש חטא… והוא יכול ליפול… פה הוא יכול ליפול, אבל זה תפילתו של הצדיק הגמור, לא של בעל התשובה. הצדיק הגמור בעצם אומר אני אמצא בניסיון ואני אעמוד בו, בהנחה שאני אמצא בניסיון ואני אעמוד בו, אל תביאני לידי ניסיונות. נכון, אבל למה? למה אני מתפלל כך? כי אני יכול ליפול. נכון. אבל הבעל תשובה אומר תביא אותי לידי ניסיון כי אני אחטא ואשוב ואז אני אהיה יותר צדיק, נכון? זה מה שהגמרא אומרת, לכן היא אומרת בעצם יש הוה אמינא כזאת של אחטא ואשוב, כי היא מזהירה היא אומרת בכל זאת אל תעשה את זה, כי זה לא טוב, לא מתנהלים בצורה כזאת, אל תדאג אתה תחטא גם בלי זה. זאת אומרת אתה לא צריך לעשות חטאים יזומים. ריבונו של עולם יעזור לו לחטאים. זה לא סוג של תפיסה דוגמטית? אולי, יש בזה… שפת אמת למשל על הרמב"ם, הרמב"ם הרי אומר בהלכות תשובה שאיזהו בעל תשובה גמור? כל שהוא נמצא בכוחו ובאותו מצב וכולי ועומד בניסיון, באותו מקום כמו שהוא היה ועומד באותו ניסיון. אז השפת אמת שם מעיר, וכמה אחרונים דנים בזה, האם מותר לעשות את זה? האם לבעל תשובה מותר להכניס את עצמו לתוך אותה סיטואציה שהוא נכשל. שזה חלק מפעולת התשובה. כן, שתבדוק את עצמך. מותר להכניס את עצמך לניסיון כדי… מה זה מותר? אין איסור הלכתי להכניס את עצמך לניסיון, לא מומלץ. הוא אומר לא, זה כן מומלץ. לבעל תשובה זה כן מומלץ. אתה רוצה לבדוק את עצמך אם התשובה שלך היא אמיתית. עכשיו זה דיונים שם, ראיתי פעם יש ספר לתשובת השנה זה נקרא. לתשובת השנה על הלכות תשובה לרמב"ם, שמה הוא מביא כמה דעות בעניין הזה ראיתי פעם. טוב, בכל אופן אני רוצה להראות לכם משהו, אני חושב שזה נקודה מאוד מעניינת שנוגעת ממש לעניין הזה לרב קוק באורות הקודש בחלק שני, בעצם מטפל ממש ממש בסוגיה הזו. חלק שני, כותב ככה. זה נקרא שלמות והשתלמות, כן, קטעים די ידועים שלו. אם אני אפילו מכיר אותם אז זה בטח קטעים ידועים כי אני מומחה מאוד קטן. אוקיי. האטיות שבסדר המציאות, ההגבלה שבטבע, הרשלנות החיצונית שלה, הצמצום שבעליות רוחניות, הארעיות שבניסים, כל אלו מחזיקי היסוד של ההתעלות הבלתי פוסקת. זאת אומרת כל החסרונות שיש בעולם, האטיות, זה שאי אפשר להמריא לשחקים, זה הכל מכוון. זה מכוון כדי שתהיה התעלות מתמדת. זאת אומרת אתה צריך כל הזמן שתהיה התעלות מתמדת. אוקיי? כן. שהוא היסוד הפנימי של המציאות שיש לו גבול בתור גבולו, שתספיק הירידה של התגלות המציאות העולמית עד עומקה היותר ירוד ועד מחשכה היותר אפל, לעלייה נצחית בלא שום הפסק. וכל תקופה אטית מכינה כוח לתקופה יותר מהירה בעלייתה, עד המהירות היותר עליונה. ינהגנו על מות, כן, והוא ינהגנו על מות. בזריזות כעיליין עולמתא, זה התרגום. רצוא ושוב כמראה הבזק. ולעד לא תכלה הופעת ההתעלות. זאת אומרת יש אפשרות לעלות עד אינסוף. אגב בשביל זה כמובן לא צריך אינסוף מדרגות, יש גם אסימפטוטות, כן, אקספוננציאליות. הנגזרת יכולה תמיד להיות חיובית עד הסוף וזה עדיין ייתן לך מגוון סופי. ותוספת האור העדן והחיים ההולכים ומתבשמים ומתמלאים תמיד ערך יותר גדול ונשגב, עד שישתוו יחד צורת ההשלמה הגמורה וצורת ההשתלמות הבלתי פוסקת הבאה מסיבת החיסרון הקדום. כן, זה האקספוננט מתקרב כבר לאסימפטוטה שלו ואז ההתעלות המתמדת כבר נצמדת להשלמות, להשלמה הגמורה, כן, זה כבר מתאחד. ויספיק הזכר של חסרון העבר לתת דחיפה תמידית להשתלמות הולכת ונוספת, ותהיה הצורה של ההשתלמות הבלתי נפסקת מתעלה על ההשלמה הגמורה. זאת אומרת השתלמות זה דבר יותר חשוב מאשר השלמה גמורה. או במילים אחרות, בעל תשובה עדיף על צדיק גמור, על מי שמושלם. אוקיי? אשת חיל עטרת בעלה וצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, הולכת ומתגברת תמיד, עלייה אחר עלייה לאין קץ ותכלית. ברוך השם לעולם אמן ואמן וכולי. אבל אם כל אחד יש לו חיסרון, אז כל אחד הוא בעל תשובה? נכון, בדיוק, גם צריך להיות בעל תשובה. לא שהוא בעל תשובה, הוא צריך להיות בעל תשובה. לא כולם מתגברים על החסרונות שלהם אבל עקרונית כן. עכשיו הוא אומר בהמשך שם, הוא מעלה שאלה. פה זה היה אות י"ד, זה אות ט"ו. מגמת ההוויה כולה מצד החפץ הכמוס האינסופי, היא כפי היגלותה לנו, עצה גדולה של התעלות והוספה נצחית. שאם אין מציאות של קוטן וחיסרון לא יוכל להיות רק גודל ומילוי, אבל לא התגדלות. כן, אם אין קוטן וחיסרון, אז אתה יכול להיות גדול אבל אתה לא יכול להתגדל. אוקיי? להתגדל אתה יכול רק אם יש מצבים קטנים שמהם אתה יכול להתקדם. ודריכה תדירית לתוספת ברכה, כן, התעלות כל הזמן. ואף על פי שאין קץ להילוי של השלמות המלאה, שאין בה עילוי מצד אינסופיותה, מכל מקום כלול בה גם כן זה הכוח הנשגב של התעלות תדירית. וזה נחשב כאילו ההשלמה המוחלטת משתלמת על ידי ההשתלמות הבאה על ידי. וזה הופעת הקוטן הבא אל הגודל. והעבודה הזו היא צורך גבוה. מה הוא אומר בעצם? הוא אומר שכשאתה מדבר על שלמות מוחלטת, על מצב של שלמות מוחלטת, חלק מזה זה להיות משתלם. כי ההשתלמות היא אחת השלמויות. התהליך בעצמו יש לו ערך ולכן אתה לא יכול לדבר על מישהו מושלם, אתה יכול לדבר על צדיק גמור, אבל צדיק גמור הוא לא אדם מושלם. אדם מושלם זה צדיק גמור שהוא בו בזמן גם משתלם, מתקדם באיזושהי צורה. אבל זה כמובן מעורר את השאלה, בסדר, בני אדם יכול להיות שזה רק היפותטי כי אין צדיק מושלם, אז תמיד יש לנו לאן להתקדם. אבל זה מעורר כמובן שאלה תיאולוגית, אז מה עם הקדוש ברוך הוא? הקדוש ברוך הוא מושלם, נכון? אם הוא מושלם הוא לא יכול להשתלם. הוא לא יכול להיות יותר שלם. נכון? אז בעצם חסרה לו אחת השלמויות, כי הרי להיות משתלם זו אחת השלמויות. והשלמות הזאת לא יכולה להימצא אצלו כי הוא מושלם. אז מה קורה, אז הוא כן מושלם או לא מושלם? אז הוא אומר, זה נחשב כאילו השלמות המוחלטת, המוחלטה, משתלמת על ידי ההשתלמות. מי שמושלם צריך את המשתלמים כדי להשתלם, כי בלי ההשתלמות הוא לא מושלם. והבאה על ידי הופעת הקוטן הבא אל הגודל. ועבודה זו היא צורך גבוה. עבודה צורך גבוה זה ביטוי שתמיד מתייחס לסודות כאלה שמסוכן לגלות אותם. זאת אומרת, יש סודות שמסוכן לגלות, סודות שאותם לא אומרים בקול רם, כי אם תגיד בקול רם אנשים יתבלבלו, יבינו לא נכון ויגיעו לכל מיני מסקנות בעייתיות. ואחד הבולטים שבהם זה עבודה צורך גבוה. בלשון המקובלים למיניהם, עבודה צורך גבוה הכוונה שהעבודה שלנו היא לצורכו של הקדוש ברוך הוא. הוא צריך אותנו. הוא לא שלם בלעדינו. הוא חסר, תנו עוז לאלוהים, כן בדיוק, האר"י, האר"י לומד את זה מהפסוק של תנו עוז לאלוהים. תנו עוז לאלוהים הכוונה אנחנו נותנים לו עוז, אנחנו משלימים את החסרונות שלו. עכשיו אתם מבינים למה זה נקרא סוד העבודה צורך גבוה, כן? אתה לא יכול להגיד את זה בקול רם שהוא חסר, ושהוא לא מושלם, ושהוא צריך אותנו, לא רק אנחנו צריכים אותו. כל החינוך שלנו עובד הפוך, שהוא מושלם, רק אנחנו צריכים אותו ולא הוא צריך אותנו, נכון? על זה אנחנו גדלים. אבל יש פער בינינו לבינו, כי אנחנו מוגבלים בזמן. האימון הזה דורש זמן. הוא אין לו עניינים של זמן, הוא מחוץ להגדרת זמן. בסדר, אוקיי, אבל עדיין הוא צריך אותנו, אתה משלים אותו. ועדיין הוא צריך אותנו, הוא חסר כי הוא לא יכול להשתלם. נפלא, אבל בקשר לבחינת… לא אמרתי שאנחנו כמו אלוהים ואין הבדלים. לא, הקונפליקט הזה שכאילו הוא צריך להתאמן, האימון הזה כמו להשתלם, ההשתלמות הזו נותנת לו את השלמות. כן, אבל הוא לא יכול להשתלם כי הוא כבר מושלם. איזה חוקים? אם הוא מושלם הוא לא יכול להשתלם. הוא מושלם כבר. להשתלם פירושו להגיע למצב שלם. איך? גם משולש וגם עגול? מה? לא, הוא מחוץ לכללים. לא מחוץ לכללי הלוגיקה, מחוץ לכללי הפיזיקה. על זה אנחנו נצטרך לנהל דיון בנפרד, אבל המשפט הזה חסר מובן. זה אפילו לא להגיד שאתה לא צודק. מה שאמרת עכשיו הוא חסר מובן. זה מלל שהוא הנעת שפתיים שלא אומרת כלום. השלמות שלו זה היכולת שלו להשתלם? אז הקדוש ברוך הוא יכול לעשות כדור שחודר כל קיר וגם קיר שעוצר עוצר כל כדור? הוא יכול, כי הוא יכול הכל. הוא יכול את שניהם. אז עכשיו יהיה לך כדור שחודר כל קיר וקיר שעוצר כל כדור, מה יקרה שהם ייפגשו? לא, הוא לא יכול. הוא לא יכול לעשות את שניהם. הוא לא יכול כי זו סתירה לוגית. סתירות לוגיות הוא כפוף גם… הקדוש ברוך הוא כביכול כפוף ללוגיקה. הוא לא כפוף לפיזיקה, את הפיזיקה הוא יצר. ללוגיקה הוא כפוף כי להיות כפוף ללוגיקה זה בעצם לא כפיפות בכלל. כי הלוגיקה מובנית כאיזשהו קונספט פיזיקלי? ממש לא, ממש לא, ממש לא. הפוך. הלוגיקה בדיוק לא בנויה על הקונספט… זה ההגדרה של לוגיקה. נכון, אבל עדיין… היא התנתה את הפיזיקה. לא, היא לא בראש שלנו, היא גם בראש שלנו. אנחנו מבינים את הלוגיקה אבל הלוגיקה היא לא תולדה של הראש שלנו. משולש הוא לא עגול לא בגלל הראש שלנו, בגלל שהוא משולש. משולש הוא לא עגול. עם האבן שהקדוש ברוך הוא לא יכול להרים וכל הפטנטים האלה, זה הכל תעלולים שנופלים בנקודה הזאת. לא, לא, זה טעות פשוטה בגלל הנקודה הזאת. כתבתי על זה אם תרצה אני אשלח לך מאמרים שכתבתי על זה. בכל אופן אז הנקודה היא שאם הקדוש ברוך הוא מושלם, אז חסרה לו בהגדרה אחת השלמויות. הוא לא יכול להיות משתלם. זה מה שהרב קוק מתלבט. אז הוא אומר אנחנו בעצם הפתרון. הקדוש ברוך הוא ברא אותנו כשאנחנו חסרים ויש את הנפילה כבן אדם הראשון, העולם התיקון, עולם הקילקול, השבר וכולי. השבירה והתיקון הם מהותיים, הם מהותיים. ובונה את המודל שלו, כאילו אנחנו בונים את המודל שלו. תיכף נראה מה זה נקרא בונים את המודל שלו, צריך להבין מה בדיוק זה אומר. אבל זה בעצם הטענה של הרב קוק, וזה מה שהוא אומר: מה אנו חושבים על דבר המטרה האלוהית בהמצאת ההוויה? אומרים אנו שהשלמות המוחלטת היא היא מחויבת המציאות, ואין בה דבר בכוח כי אם הכל בפועל. אבל יש שלמות של הוספת שלמות, שזה אי אפשר להיות באלוהות, שהרי השלמות המוחלטת האינסופית אינה מניחה מקום להוספה. ולמטרה זו של הוספת שלמות גם היא לא תחסר בהוויה, צריכה ההוויה העולמית להתהוות ולהיות לפי זה מתחלת מתחתית היותר שפלה, כלומר ממעמד של החיסרון המוחלט, ושתלך תמיד הלוך ועלה להעליה המוחלטת. וההוויה נוצרה בתכונה כזאת שעדי עד לא תחדל מהתעלות, כי זו היא פעולה אינסופית. וכדי להבטיח את העלייה בעצמותה של ההוויה, נוצרה כולה בעילוי עליון, והעילוי היה יותר מכדי השיעור, כי היא נוצרה במצב שלם ואז נפלה. כשהיא נפלה אז בעצם נשאר לה דרך אינסופית לחזור חזרה ולעלות. אוקיי, זה בעצם הטענה, ולא משנה כרגע כל ההוספות שלו. יצחק כתב את זה. זאת אומרת, מבינים אנו בשלמות האלוהית המוחלטת שני ערכים של השלמה. ערך אחד של השלמה שמצד גודלה וגמירתה אין שייך בה הוספה של מעלה, אבל אם לא הייתה האפשרות של הוספה, הרי זה בעצמו עניין חיסרון. אוקיי? כי השלמות ההולכת ונוספת תמיד יש בה יתרון ותענוג ואיזה מין העלאה שאנו עורגים לה כל כך, הליכה מחיל אל חיל, אשר על כן לא תוכל השלמות האלוהית להיות חסרה זה היתרון של הוספת כוח. איך יכול להיות שהקדוש ברוך הוא חסר לו היתרון הזה של היותו משתלם? ועל זה יש באלוהות הכישרון של היצירה, ההתהוות העולמית הבלתי מוגבלת, הוא יצר אותנו, ההולכת בכל ערכיה ומתעלה, ונמצא שהנשמה האלוהית העצמית שבהוויה המחייה אותה הוא העילוי התמידי שלה, שהוא הוא יסודה האלוהי הקורא אותה להימצא ולהשתכלל. בסדר? עכשיו מה, לא משנה כרגע שאר הציטוטים, אבל הטענה בעצם בסופו של דבר זה ש… סליחה, מי כותב את הדברים? הרב קוק. אורות הקודש. אז הוא בעצם אומר ככה: הוא אומר הקדוש ברוך הוא יש לו חיסרון. בגלל שלמותו יש לו חיסרון. והחיסרון הזה שהוא לא יכול להשתלם כי הוא כבר נמצא מושלם. מי שמושלם לא יכול להשתלם, ראינו כבר שצריך חטא כדי לעשות תשובה, נכון? אז מה הוא עושה? הוא בורא אותנו, או את העולם בכלל ואותנו בפרט כיצורים חסרים, ומטיל עלינו את המשימה להשתלם. ובכך הוא עצמו מרוויח. כאילו הוא צריך אותנו וזה סוד העבודה צורך גבוה. לכן נברא העולם. או במילים אחרות העולם נברא כדי שיהיו חטאים. אם היינו צריכים עכשיו, היה לנו כפתור והיו אומרים לנו תראו אם תלחצו על הכפתור כל העולם יהיה מתוקן והכל יהיה מושלם, האם לוחצים על הכפתור או לא? התשובה היא לא. לא. סוף העולם. זה סוף העולם. אין לו שום מטרה יותר. מטרתו של העולם ולכן החוטאים זה באופן מהותי זה חלק מהעולם. זה לא כישלון במובן ה… זה כישלון האדם צריך להילחם לא לחטוא. אבל זה שישנם חטאים הקדוש ברוך הוא טבע זה בעולם, זה חייב, בשביל זה אנחנו שם. בשביל זה אנחנו שם. עכשיו תשאלו איך זה משלים את הקדוש ברוך הוא? אז אנחנו משלמים בהשתלמות, מה… למה זה עוזר להשלים אותו? אז כאן אני נזקק למה שדיברנו בשיעורים קודמים, אנחנו, אצלנו יש את השינוי של המצבים. נכון? אנחנו עוברים ממקום למקום, מתעלים. אבל המהירות, הפוטנציאל לשינוי המקום זה נמצא גם אצלו. ולכן זה משלים גם אותו. זאת אומרת אצלו זה לא יוצא אל הפועל, זה יוצא אל הפועל דרכנו כי רק אצלנו זה יכול לצאת אל הפועל, אצלו אבל הפוטנציאל שמאפשר לנו את ההתקדמות הזאת, את ההשתלמות הזאת, המהירות שמאפשרת את שינוי המקום נמצאת אצלו. בסדר? וזה מה שהוא אומר שהנשמה האלוהית שהיא העילוי המתמיד זה בעצם פוטנציאל המהירות שניתה בתוכנו ומאפשר לנו להתקדם. ולכן ההתקדמות שלנו מוציאה את המהירות שנמצאת אצלו מן הכוח אל הפועל. בממד הזה? כן. עכשיו זה… זה בעצם מה ש… נדמה לי המוטו או התמה העיקרית שחורזת את ספר יונה. ספר יונה, הקדוש ברוך הוא שולח את יונה להשיב את נינווה. ויונה לא מסכים. בורח מהקדוש ברוך הוא. מה הוא ילד קטן? מה זה בורח מהקדוש ברוך הוא? בוא, נביא. נביא אמור להיות עם איזה שהיא מעלה רוחנית, הבנה… הוא לא טמבל. מה… מה זאת אומרת הוא בורח? מה עם הקדוש ברוך הוא? ברור שיש פה איזשהו ויכוח עקרוני, והוויכוח הוא אותו ויכוח כמו שבמדרש: שאלו לחכמה חוטא מה עונשו, כן, וכן הלאה, ושאלו לתשובה יביא קרבן ויתכפר, עשה תשובה ויתכפר. יונה אומר, הם חטאו שיחטפו, מה פתאום תשובה? מה זה תשובה? מי שחטא צריך לחטוף. והקדוש ברוך הוא אומר לו, לא לא, אני רוצה שיעשו תשובה, הם חטאו אבל אני רוצה לתת להם פתח לעשות תשובה. ויונה לא מסכים, זה ויכוח עקרוני אידיאולוגי שיש לו עם הקדוש ברוך הוא. ואז הקדוש ברוך הוא מעביר אותו סדרת חינוך דרך הדג, מקיא אותו, הקיקיון, הוא מגיע שמה אל פאתי נינווה עם הקיקיון שם במדבר. כן, בדיוק, ויה דולורוזה. ויה דולורוזה אצל הנוצרים זה שהקדוש ברוך הוא בעצמו עובר את הויה דולורוזה, כי אצלם יש את האינקרנציה, אבל אני חושב שבמובן מסוים גם אצלנו זה ככה, כן, אנחנו בעצם עוברים את זה כשהוא בתוכו, כן, בדיוק. ולכן, באופן כללי, אני אומר, השילוש הנוצרי הוא לא כזה מופרך כמו שעושים אותו, זאת אומרת אצלנו יש שילוש באותה מידה, זה סתם משל אם אתה מסתכל מבפנים או מבחוץ. אבל קודשא בריך הוא ישראל ואורייתא חד הוא, מה זה אם לא שילוש? טוב, אפשר להתפלפל על הפרשנויות, גם שם אפשר להתפלפל על הפרשנויות, זה לא. טוב, בכל אופן אבל נחזור אלינו. אז בסוף סדרת החינוך מה קורה? הוא מגיע מתחת לקיקיון, נכון? ואז הקדוש ברוך הוא מזמן שם תולעת, רוח קדים וזה, והקיקיון מת. ואז יונה שואל נפשו למות, ואז הקדוש ברוך הוא אומר לו: הטב חרה לך על הקיקיון? אומר: הטב חרה לי עד מוות. אז אומר לו: אתה חסת על הקיקיון שלא עמלת בו ולא גידלתו, ואני לא אחוס על נינווה העיר עם הבהמה רבה והאנשים וכולי? קל וחומר, אתה לא חסת על קיקיון, עמלת בו ולא גידלתו, ואני לא אחוס על נינווה? זה קל וחומר מופרך. איזה מן קל וחומר זה? יונה חס על הקיקיון? דייג אוהב דגים, כמו שהגששים שואלים: אם הוא אוהב דגים, למה הוא אוכל אותם? למה הוא דג אותם? יונה לא חס על הקיקיון, הוא חס על עצמו, הוא היה צריך צל במדבר. הוא רצה את הקיקיון בשביל הצל שלו. נו, אז מה זה, איזה מן קל וחומר אתה עושה מזה שיונה חס על הקיקיון לזה שאתה חס על נינווה? יש שתי אפשרויות לענות על זה, דיברתי על זה פעם במוצאי יום כיפור בירוחם, מתפללים בנץ תמיד באבן נון שמה, כן, אז אחרי זה קצת דיברתי איתם על זה. אמרתי להם יש שתי אפשרויות לענות על זה, ואני מהמר שבספרי חסידות תמצאו לפחות את אחת משתי התשובות האלה. תשובה אחת זה לשנות את התפיסה לגבי יונה, תשובה שנייה זה לשנות את התפיסה לגבי הקדוש ברוך הוא. הבעיה היא שיונה לא מרחם והקדוש ברוך הוא מרחם ולכן אין מקום לקל וחומר. אז או שטעינו אצל יונה או שטעינו אצל הקדוש ברוך הוא. נתחיל עם זה שטעינו אצל יונה. הטעות אצל יונה זה טעות של פרשנים פוליטיים. פרשנים פוליטיים, כשהם רואים עסקן פוליטי או פוליטיקאי עושה משהו, הם מיד מחפשים מה האינטרס שלו, נכון? ברגע שאתה מוצא אינטרס, ברור שזה מעשה לא נקי. מעשה לא נקי הוא עשה את זה בשביל האינטרס, זה לחם חוקם של פרשנים פוליטיים, נכון? אבל זה קפיצה לוגית לא הכרחית. העובדה שיש לך אינטרס לא אומרת שלא עשית את זה גם בגלל שאתה באמת מאמין בזה. להפך, בעולם הפוליטי בדרך כלל זה מתלכד, כי הרי מה זה האינטרס שלך? האינטרס שלך זה לקדם את מה שאתה באמת מאמין בו. אם תצליח לקדם את מה שאתה מאמין בו, תקבל את הקולות של המצביעים שלך. לכן אני חושב כשאתה מצביע על אינטרס, לא במובן של להכניס כסף לכיס אלא אינטרס אידיאולוגי או משהו כזה, זה לא פסול, זה לא אומר שהפעולה שלך לא הייתה פעולה טהורה. אוקיי? לכן בהסתכלות צרת עין של פרשן פוליטי, כשאתה מסתכל על יונה ששאל את נפשו למות והקדוש ברוך הוא אמר לו הטב חרה לך על הקיקיון, אמר הטב חרה לי עד מוות, אתה לא חסת על הקיקיון, זאת אומרת הקדוש ברוך הוא מבין שיונה חס על הקיקיון. מי אמר שהוא לא חס על הקיקיון? הוא חס על הקיקיון. זה שהוא היה צריך אותו גם, היה לו אינטרס בקיקיון, זה נכון. האם זה אומר בהכרח שהוא לא חס על הקיקיון? למה להסתכל על זה בצרות עין? הוא גם היה צריך את הקיקיון וגם חס עליו. יותר מזה, הרבה פעמים בגלל שהקיקיון שירת אותך, מתפתחת אצלך איזושהי תחושה שאתה באמת חס עליו. זה לא סותר, זה אפילו משלים במידה רבה. ולכן יונה כן חס על הקיקיון. צריך ללמוד שהסתכלות של פרשן פוליטי הסתכלות בעייתית, אוקיי? זה אפשרות אחת, ואז גמרנו, אז גם יונה חס על הקיקיון והקדוש ברוך הוא חס על נינווה והקל וחומר הוא קל וחומר נהדר. אפשרות הפוכה זה כמובן להגיד נכון, יונה לא חס על הקיקיון, אני פרשן פוליטי, יונה בעצם היה צריך את הקיקיון, אבל גם הקדוש ברוך הוא לא חס על נינווה, הוא צריך אותה, בדיוק אותו דבר. למה הוא רוצה שהם יחזרו בתשובה? הוא רוצה שהם יחזרו בתשובה כי זה, בשביל זה הוא ברא אותנו, בשביל שנעשה חטאים ונשוב בתשובה, כי ככה ההשתלמות שלנו משלימה אותו. אנחנו נמצאים פה בשביל סוד עבודת צורך גבוה. תנו עוז לאלוהים, כן זאת אומרת, אנחנו נמצאים פה, בשביל זה הוא המציא אותנו פה. הוא אומר ליונה אתה פשוט לא מבין נכון את המציאות, אתה חושב שאם הם חטאו הם צריכים לחטוף? על מה אתה מדבר? אם זה היה האמת, אז לא היה צריך לברוא את העולם. זה לא לפנים משורת הדין לכפר לנו על החטאים. זו טעות תפיסתית. החטאים הם בילט-אין, אם לא היו חטאים לא היה צריך עולם, הוא לא היה נברא בכלל. כל העולם נברא רק בשביל שנחטא ונשוב. אבל בלי שנחטא לא נוכל לשוב. אין טעם בעולם של צדיקים גמורים, הקדוש ברוך הוא להיות צדיק גמור הוא יודע לבד. לכן השבירה שם היא, המדרש, מדרש תנחומא אומר על גן עדן, הוא אומר שם שהקדוש ברוך הוא כשגזר על אדם הראשון מיתה, אז אדם הראשון אומר לו בעלילה אתה בא עליי. בעלילה אתה בא עליי. מה זאת אומרת? משל לאדם, כך אומר אדם הראשון לקדוש ברוך הוא, משל לאדם שאשתו הקדיחה את תבשילו, הוא מוציא גט חתום עם שני עדים מהכיס ונותן לה. הוא רק חיכה לרגע הזה. בדיוק. היא אומרת לו בעלילה אתה בא עליי. מה זאת אומרת? הרי היה לך גט חתום בכיס עוד לפני שטעמת את התבשיל. אז מה אתה מספר שבגלל התבשיל אתה מגרש אותי? אותו דבר אומר אדם הראשון לקדוש ברוך הוא, בעלילה אתה בא עליי. הרי כתוב בתורה אדם כי ימות באוהל. התורה שקדמה תתקע"ד דורות לבריאת העולם כתוב אדם כי ימות באוהל. זאת אומרת אנחנו מראש מדברים על יצור שהולך למות. אז אתה מספר שבגלל החטא הזה עכשיו גזרת עליי מיתה? את הלוקשן האלה תמכור למישהו אחר. עכשיו מה הוא בעצם אומר לו? הוא בעצם אומר לו, אתה היית צריך את החטא שלי. ברור, הרי אתה גרמת לי לחטוא. הרי כל העולם נברא רק בשביל שאנחנו נחטא, אחרת אין טעם לכל הסיפור הזה. אז אל תספר לי סיפורים. ובסוף בסוף אדם הראשון צודק. הוא צודק. זה באמת נכון. אם הוא לא היה חוטא שם, יכול להיות שהייתה לו בחירה, לא הייתה לו בחירה, זה הרי דיון שלם ברמב"ם תחילת המורה. כן, אז זה היה חטא אחר, לא משנה, בסוף היה חטא. כי בלי שהיו פה חטאים העולם לא היה קיים פה. העולם קיים בשביל זה. וזה אגב בשביל התשובה. בשביל החטא, כן, אבל החטאים הם אלה שמאפשרים את התשובה. ולכן העובדה שחטאת היא חלק ממבנה העולם. אתה לא צריך להיות מתוסכל מזה. אתה לא צריך להסתכל אחורה. אתה צריך להסתכל קדימה. הקבלה לעתיד הרבה יותר חשובה מאשר החרטה על העבר. חרטה על העבר זו נקודה חשובה כי זה עוזר לך בעתיד. אבל במהות של התשובה זה הקבלה להבא, זה לא החרטה על העבר. כי אתה נבראת בשביל לחטוא ואחרי זה לעשות תשובה. בשביל זה אתה פה. אין בעיה, אתה לא צריך להסתכל על זה בצורה של כישלון ומה לעשות ולב שבור וכל דברים כאלה. לא נכון. אתה צריך עוד פעם להצטער על זה ולנסות להשתמש בזה כמנוף כדי שלהבא זה לא יקרה. אבל המבט צריך להיות קדימה לא אחורה. אתה נבראת בשביל לחטוא ולשוב. בשביל זה אנחנו פה. כמו להיות במינוס בבנק. כן בדיוק. אבל יכול לבוא בנאדם ויגיד אני אעשה רק חטאים ומישהו אחר ישלים את זה. לא, הוא לא יכול לשוב את החטאים שלך. זה לא יתקן את החטאים שלך. לא יעזור. אוקיי, אבל הקדוש ברוך הוא ברא את כל העולם, הכל טוב, אבל את החטאים שלך אף אחד לא יכול לתקן. אז אתה צריך לחטוף על מה שעשית. הוא לא אומר שזה לא נורא, רק תחטוף על זה. לא, הוא ברא את העולם בשביל שתחטא ותשוב, לא בשביל שתחטא. החטא נדרש כי בלי זה אין על מה לשוב. אבל אתה צריך לשוב. יש לך פוטנציאל שלא מימשת. עוד יותר גרוע. אולי אני אעשה אותו, אבל בינתיים אני חוטא. אז זה ה"אחטא ואשוב". חזרנו לדיון הזה. אם תעשה בהמשך זו תזה שבהחלט אפשרית. חז"ל אומרים בכל זאת לא לעשות את זה כי זה לא מומלץ. אתה תחטא גם בלי זה אל תדאג. לא צריך ליזום. אבל יש הווא אמינא כזאת. נכון, זאת בדיוק ההווא אמינא של "אחטא ואשוב", כן בדיוק. צריך להבין שתמיד שואלים מה היה חסר לקדוש ברוך הוא כשהוא ברא את העולם? נכון? שאלה תיאולוגית מאוד ידועה. מה הוא היה צריך? בשביל מה הוא ברא? אומרים הוא ברא בשבילנו. אבל ברא בשבילנו זה שטויות. מה זה ברא בשבילנו? אם הוא ברא בשבילנו אז שלא יברא אותנו ולא צריך בשבילנו. ברגע שאנחנו קיימים אז מישהו נותן לי משהו הוא שיפר את מצבי. האם אני לא קיים, אתה בורא אותי כדי שיהיו לי צרכים ואז אתה תיתן לי? בשביל מה כל המשחק? אל תברא אותי, לא יהיו לי צרכים ואתה לא צריך לתת לי. ברור שבסוף בסוף המטרה היא אצלו לא אצלנו. זה איזה חוסר שלמות. ועכשיו השאלה היא, אז מה יכול להיות חסר אצלו? זה פתרון לוגי מבריק. מה שחסר אצלו זה בדיוק זה שהוא מושלם. זה מה שחסר אצלו. זה הדבר היחיד שיכול להיות חסר אצלו. ולכן הדבר היחיד שבו אנחנו יכולים להשלים אותו זה לא להיות מושלמים. אלא להשתלם. זאת אומרת כן לשאוף לשלמות אבל לא להיות מושלמים. אוקיי? אז זה מאיר באור אחר לחלוטין המון שאלות תיאולוגיות והמון… אבל בסוף בסוף אתם רואים פה שהתהליך הוא זה שעומד בבסיס העניין ולא המסקנה או המצב שאליו התהליך מוביל אותך. התהליך הוא הערך, וזה בא לידי ביטוי בהתנהגות שלנו בעולם עם חטאים. אני חושב שכל הדברים האלה בסך הכל מתנקזים לאותו מקום. אנחנו פה בשביל התהליך, לא בשביל המטרה. בוא נדבר על סיפור הצורה של הרמב"ם, ומה שעולה לי ככה כשהרמב"ם אומר שהלימוד משפר את הצורה של הבן אדם. יכול להיות, אני לא יודע, אבל כאילו אתה משפר את הצורה, אתה כמו את הספסל. מה שאמרתי קודם, אני רק אשלים את מה שאמרתי קודם עם החק תוכות הזה, שפה אני מדבר על השאלה למה יש ערך, זאת אומרת למה נבראנו. נבראנו בשביל התהליך ולא בשביל… מה שהראיתי קודם זה יותר מזה, לא רק שזה הדבר בעל הערך אלא זה הדבר היחיד שאותו אנחנו עושים, כי מסקנה בסוף אין. אנחנו לא מגיעים למסקנה בסוף. אנחנו אפילו אם היינו רוצים לראות ערך במסקנה, אין לנו דרך להגיע אליה, אנחנו לא מגיעים למסקנות. אנחנו יוצרים את המסקנות איכשהו בתוכנו על ידי תהליך הקילוף הזה של הבצל, של החק תוכות הזה, אוקיי? אז זה עוד הרבה יותר חזק מאשר השאלה מהו הדבר שלו יש ערך, הדינמיקה או המצב שאליו היא מביאה אותי. אני טוען שאין מצב כזה, פשוט אנחנו לא מגיעים למצב הזה, אז אין טעם להתפלפל בשאלה אם יש לו או אין לו ערך. רק צריך לא להיות מתוסכלים מזה, להפך, להבין שזה הכל בסדר, בשביל זה אנחנו פה, אוקיי? פשוט זן. כן, יש כמו את ההוא שמקבל איזה עונש למלא חבית מים עם כפית, עונש צבאי כזה, למלא חבית מים עם כפית. וזה כמו סיזיפוס, כן, עם האבן שהוא מעלה אותה ומוריד אותה, מיתוס סיזיפוס, שאצל אלבר קאמי המיתוס של סיזיפוס זה מה שמוביל את האדם למחשבות התאבדות, אבל במבט הזה זה ממש לא. אני לא מעלה את האבן למעלה כדי שהאבן תהיה למעלה, אני מעלה אותה כדי להעלות. ואין בעיה, אני כל הזמן עוסק בלהעלות את האבן, מה הבעיה? כשאתה מסתכל על המצב התוצאתי, אתה אומר היא כבר הייתה למעלה, למה אני צריך אותה למטה ועוד פעם להעלות אותה? כי אתה מסתכל על התוצאה. כשאתה מסתכל על התהליך, אז מה הבעיה? אני כל הזמן בתהליך של עלייה והכל מצוין, אני כל הזמן עולה. צריך מדי פעם לרדת כדי כל הזמן להעלות, ולכן זה מן תהליך כזה. אבל תהליך כזה יש לו המון ערך. זה לא תהליך של להגיע למצב השלם אלא תהליך של להתקדם לקראת המצב השלם. לכן למשל אגב גם, זה עוד שיעור, אני לא אכנס לזה כאן, אבל לוח השנה שלנו בנוי בצורה כזאת. לוח השנה שלנו בנוי במעגלים, אבל יש גם ציר היסטורי שהוא לא מעגלי, נכון? הגיל שלנו או ההיסטוריה עוברת ולא חוזרת על עצמה, בעוד שמעגל השנה חוזר על עצמו. אז אם אתם מסתכלים על זה כשני צירים, זה בעצם ספירלה, נכון? יש לה היטל מעגלי, ההיטל על ציר XY זה היטל מעגלי, זה הציר השנתי, ויש את ההיטל על הציר הזה שזה הציר ההיסטורי. ציר הזמן הוא בעצם הספירלה. ציר הזמן הוא הספירלה, ואפשר להראות שמצוות עשה שהזמן גרמא, יש מצוות עשה שהזמן גרמא על הציר המעגלי ויש מצוות עשה שהזמן גרמא על הציר הקווי. והשאלה היא אם זה נקרא גם כן מצוות עשה שהזמן גרמא. למשל התוספות בקידושין אומר שמילה אישה פטורה, לא משנה כי היא עצמה לא במילה, הגמרא אומרת, אז התוספות שואל למה, הרי זה מצוות עשה שהזמן גרמא, למה לא אומרים שהיא פטורה בגלל זה? הוא אומר זה לא מצוות עשה שהזמן גרמא כי זה מתחיל משמונה ימים אבל אין לזה קצה, אין לזה סוף. זאת אומרת שמצוות שהן תחומות בזמן על הציר הקווי זה לא אותו דבר כמו מצוות שתחומות בזמן על הציר המעגלי. על הציר הקווי זה לא נקרא מצוות עשה שהזמן גרמא, רק על הציר המעגלי. אוקיי, אז בוא נעצור רגע כאן את המהלך. ביקשתם סיכום, אז נעשה איזה סיכום קצר של מה שראינו. תראו, התחלתי קודם כל עם ניסיון לאפיין מה זאת הגדרה. אנחנו רוצים להגדיר תורה ולימוד תורה, אז שאלנו את עצמנו, זה דף הערות שלי, שאלנו את עצמנו מה זאת הגדרה. אוקיי, אחרי זה ניסיתי להבין, הדגמתי את זה על המושג שירה, שקשה מאוד להגדיר אותו, והצעתי איזושהי צורה עקיפה להגדיר אותו. למעשה, אם תחזרו עכשיו לשיעורים שנתתי שם, אתם תראו שמה שעשיתי שם זה בדיוק המהלך הלמדני שעשינו על נתינת גט. זה טוב לסגור עכשיו את המעגל. זאת אומרת ניסיתי להגדיר את המושג שירה בחק תוכות, זאת אומרת לנסות להראות מה הוא לא מול פרוזה. אז זה לא פרוזה, אז מה זה? אף פעם לא אמרתי מה זה כן אלא רק מה זה לא, ואתם יכולתם לראות את זה שם. ואמרתי שהתורה קרויה שירה, כי גם התורה בעצם, כמו שראינו עכשיו, היא בעצם משהו שאתה לא יכול להגדיר אותו באופן פוזיטיבי אלא רק באופן נגטיבי ממש כמו שירה, לכן תורה קרויה שירה. התוכן של התורה הוא בעצם כמו התוכן של השיר. התוכן של השיר, כן, היו היה פנס בודד בקצה שכונה, זה לא השיר הזה לא מספר על פנסים ולא. שכונות. בסדר? המילים או המשפטים או המשמעויות הם רק תווך שדרכו עובר משהו מופשט שאתה לא יודע לתאר אותו, כי אחרת היית כותב את זה בפרוזה ולא בשיר. כשאתה כותב את זה בשיר זה אומר שהמשמעות המילולית של המשפטים היא לא באמת תוכן השיר. היא ההנסה של התוכן, היא התווך שדרכו עובר התוכן. אם אתם זוכרים עם הזן, הדוגמה של הזן בודהיזם שדיברנו עליה, שאפשר ללמוד את זה בכל מיני צורות. מכאן עברתי לזה שתורה היא באמת דבר מופשט וכל הניסיונות להגדיר אותה הם ניסיונות שמטפלים בלבושים של התורה, לא בתורה כשלעצמה. זוכרים עם המלאכים שהתורה בעצם עוברת שני שלבים של המחשה? זאת אומרת היא עוברת מרעיונות מופשטים לרעיונות שאנחנו מכירים ומרעיון שאנחנו מכירים לניסוח הקונקרטי של ספר התורה מה שאנחנו קוראים היום. והתורה זה לא זה וגם לא זה. התורה זה ההוא, התורה של המלאכים וכל מיני דברים כאלה. ולכן תורה קרויה שירה, כיוון שכל המילים שכתובות בספר התורה הם כמו המילים של היה היה פנס בודד. זאת אומרת המילים האלה לא מכילות את התוכן של התורה. המילים האלה הם לבוש כלשהו שעוטף את התורה. והמטרה שלנו בלימוד, זה מה שהמשכתי אחרי זה הלאה, המטרה שלנו בלימוד היא למעשה לנסות ולחשוף את המושג המופשט הזה בלי שאתה יכול לדבר עליו. איך אתה עושה את זה? אתה מנסה להתחכך עם הלבושים, מקלף אותם, זה קליפות הבצל שאנחנו מדברים עליהם, ומה שאתה נשאר בסוף שאתה לא יודע לנסח אותו ואתה לא באמת, הוא פשוט טבוע בתוכך. זאת אומרת בסוף בסוף זה נצרב באיזשהו מובן בתוכך, זהו. זה נקרא ללמוד תורה. ובסופו של דבר ללמוד תורה זה להידבק בקדוש ברוך הוא או בתורה שהיא רצונותיו של הקדוש ברוך הוא ולהטמיע את זה בתוכנו. זה נקרא לימוד תורה. וכשהסתכלנו על זה מהזווית של התורה עצמה, אז הסתכלתי דרך האוקימתות. ראינו שגם באוקימתות שמביאים ממקרה הוא בעצם בא להביע רעיון. וכשמדברים על הרעיון רואים שזה גם לא הרעיון אלא משהו יותר מופשט מאשר הרעיון וראינו כל מיני השלכות של העניין הזה. ובסוף בסוף דיברתי על נתינת גט ורשתות נוירונים וסיימנו היום עם זה שהתהליך הוא הדבר בעל הערך כי התוצר נוצר ממילא, נוצר מאליו בתוכנו. אבל התוצר הזה שנוצר מאליו בתוכנו זה התורה. לימוד תורה פירושו להכניס את התורה לתוכנו. פעולת הלימוד זה קילוף הבצל והתוצאה היא שהתורה נמצאת איכשהו מוטמעת בתוכנו. זה היחס בין תורה לבין לימוד תורה. זאת אומרת בתפיסה הנאיבית לימוד תורה זה ללמוד פרט ואז אני יודע את הפרט וזהו. לא. לימוד ותורה זה אכן אמצעים ומטרה אבל בצורה הרבה יותר טריקי. זאת אומרת אתה עושה לימוד במובן הזה שדיברנו עליו, נקלף בצל ובסוף איכשהו משהו נמצא בתוכך, זה מה שנקרא תורה. מה שנשאר בתוכך בסוף. אוקיי, אז זה סיכום על קצה המזלג. זהו, שיהיה לכם בהצלחה בבחינות ובבחירות ובכל מה שאתם עומדים או לא עומדים לעבור.