מחלוקת ואמת – שיעוור 14
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- אוקימתות ועיקרון כללי מול מקרה פרטי
- פוזיטיביזם מול קזואיזם וההצדקה למעבר דרך מקרים
- נתינת גט כדוגמה לאי-אפשרות למצות כלל
- כללים כמודל: דקדוק, אינטואיציה, והדרך לבניית “חוש ריח”
- AI, רשתות נוירונים וחולשת החשיבה לפי כללים
- מגבלות הכללה: ויטגנשטיין, סדרות, ניסוי ומדידה
- כללים בגמרא ככלים מוגבלים: “אין למדין מן הכללות” ודוגמאות הלכתיות
- זה נהנה וזה לא חסר: מעבר ממקרה לכלל וחזרה לפירוקים
- פוזיטיביזם, נירנברג, “דגל שחור” ועבירה לשמה
- טכנולוגיה אוטונומית, רגולציה ופוביה מכללים
- דעת תורה והיקף סמכות האינטואיציה התורנית
סיכום
סקירה כללית
הטקסט קובע שהגמרא והמשנה משתמשות במקרים פרטיים כדי לבטא עקרונות כלליים, ושאוקימתות נועדו להצדיק את התאמת המקרה הנבחר לעיקרון בלי לסייג את העיקרון עצמו. הוא מציג את המתח בין חשיבה פוזיטיביסטית המבקשת כללים גורפים לבין חשיבה קזואיסטית הבונה הכרעות מתוך מקרים ותקדימים, וטוען שמערכות הלכה ומשפט אינן ניתנות למיצוי מלא בכללים. הוא מסביר שהכללים הם מודלים וקירובים שבונים כדי לארגן אינטואיציה ולהפעיל אנלוגיה, ושצריך “להשתמש ולזרוק” אותם במקום להשתעבד להם. הוא מחזק זאת דרך דוגמאות מגיטין, מבבא קמא, מקידושין, ממחלוקות אביי ורבא, מגזרה שווה, ומקיש לעולם ה-AI כרשתות נוירונים שאינן פועלות לפי כללים מפורשים.
אוקימתות ועיקרון כללי מול מקרה פרטי
הגמרא יוצאת מנקודת מוצא שכאשר המשנה או אמורא קדום מביאים מקרה, המקרה בא לומר עיקרון כללי ולא דין נקודתי. האוקימתות מסבירות למה המקרה שנבחר אכן מדגים את העיקרון הכללי כאשר מתעוררות קושיות התלויות בפרטי הדוגמה. הדוגמה של קניין גט דרך עבד האישה מלמדת שהעבד נחשב כחצרה של גבירתו, והדרישות כמו “חצר המשתמרת לדעתה” ו“חצר לא מהלכת” מחייבות במסגרת דיני קניין אוקימתות כגון עבד כפות וישן. העיקרון שהעבד הוא חצר של אדוניתו נשאר נכון גם בלי תנאי הכפות והישן, והאוקימתא מתייחסת רק ליכולת להשתמש במצב המסוים כדוגמת קניין.
פוזיטיביזם מול קזואיזם וההצדקה למעבר דרך מקרים
צורת חשיבה פוזיטיביסטית מניחה כללים משפטיים גורפים ומתארת את השופט כמכונה דדוקטיבית הגוזרת מן הכלל אל הפרט, כפי שמתואר לגבי המשפט הגרמני. צורת חשיבה קזואיסטית של המשפט המקובל הבריטי נשענת על תקדימים, אנלוגיה ואינדוקציה, ומכריעה מתוך דמיון למקרים קודמים ולא מתוך חוקים כלליים. השיטה הקזואיסטית מוצגת כהגיונית משום שהניסיון למצות מערכת משפט כסט חוקים תמיד ייכשל, מפני שהמשפט וההלכה רחבים וגמישים יותר מאוסף אקסיומות. הטקסט משווה זאת גם למגבלות בעולם המתמטי דרך משפטי גדל כדי להדגיש שגם מערכות פורמליות אינן שלמות באופן שמאפשר דדוקציה מוחלטת לכל מצב.
נתינת גט כדוגמה לאי-אפשרות למצות כלל
הפסוק “וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה” מוצג כפסוק עמוס במיוחד בדרשות, וכל מילה בו מולידה “ים של סוגיות” במסכת גיטין. פעולת “ונתן בידה” מקבלת בגמרא עשרות רבות של דוגמאות של נתינות כשרות ופסולות, ומתוכן אמורים להבין מהי “נתינה” בגירושין. הקצות מנסה להגדיר נתינה כהקנאה אך נתקל בכשרות של כתבו על איסורי הנאה, ומנגד נתקל בכך שנתינה פיזית אינה ממצה את המקרים בגלל אפשרות לתת דרך חצר והקנאת החצר. הקהילות יעקב עובר על מקרים רבים ומזקק הגדרה שהולכת ומתנפחת ככל שמכסים עוד מקרים, עד שהיא נעשית מורכבת כמעט כמספר המקרים עצמם. המסקנה היא שאין “חוק כללי” שחז״ל עבדו לפיו, אלא שחז״ל הכריעו מתוך “חוש ריח,” והכללים שהלומדים מנסחים הם מודל שנבנה כדי להתקרב למכלול המקרים ולהפעיל אותו על מקרים חדשים.
כללים כמודל: דקדוק, אינטואיציה, והדרך לבניית “חוש ריח”
כללי דקדוק מתוארים כקירוב שנבנה לאחר שהשפה כבר קיימת, ולא כבסיס שממנו נוצרה השפה, ולכן לכל כלל יש יוצא מן הכלל. הדובר הילידי פועל אינטואיטיבית, והלומד המאוחר זקוק לכללים כדי לארגן את השפה, אך אינו יכול לזהות בהם את “הדבר האמיתי.” בהלכה ובמשפט הכללים מוצגים כדרך לבנות מסגרת חשיבה שמאפשרת אנלוגיות, אך לא כשחזור נאמן של כוונת המחוקק או דרך עבודת חז״ל. הכללים נוצרים, מתעדכנים ונזרקים שוב ושוב מול מקרים סותרים, והתהליך הזה מארגן את האינטואיציה כך שאפשר להכריע נכון במקרים עתידיים גם כשהכללים עצמם אינם עומדים.
AI, רשתות נוירונים וחולשת החשיבה לפי כללים
תכנות קלאסי מוצג כמתן כללים למחשב שמיישם אותם על קלטים, בעוד רשתות נוירונים לומדות מתוך המון מקרים ותשובות נכונות בלי כלל מפורש. השאלה “מה הכלל שלפיו עבדת” מתוארת כחסרת מובן ביחס לרשת נוירונים, משום שההכרעה נוצרת מתוך מבנה פנימי שנבנה מן הדוגמאות. הטקסט טוען שיכולת זו מדגימה את חולשת הפוזיטיביזם ואת עוצמת החשיבה מבוססת-מקרים, ושכך הגמרא פועלת כשהיא מעדיפה להציג מקרים שמארגנים אצל הלומד “רשת נוירונים” אינטואיטיבית. בניית כללים אצל הלומדים מתוארת כדרך טכנית לארגן את הרשת הזו, גם אם בסוף “אפשר לזרוק את הכלל לפח” ולהפעיל חוש ריח.
מגבלות הכללה: ויטגנשטיין, סדרות, ניסוי ומדידה
הטקסט מציג טענה דידקטית שלימוד מתמטיקה עובד טוב יותר דרך דוגמאות ורק אחר כך ניסוח משפט כללי, כי בלי דוגמאות אין הבנה. ויטגנשטיין במחקרים פילוסופיים מוצג כמי שטוען שאין דרך ללמד כללים אלא באמצעות דוגמאות ו“וכולי,” אך אותו “וכולי” פתוח לאינסוף המשכים אפשריים. סדרות כמו “שלוש, חמש, שבע” מאפשרות המשך של ראשוניים או אי-זוגיים, ואף ניתן לתפור כלל שייתן “מינוס פאי” כהמשך, כך שאין כלל מוכרח מתוך דוגמאות. גם במדידות פיזיקליות, מספר סופי של נקודות מאפשר אינסוף עקומות רציפות, והבחירה ב“קו ישר” מוצגת כהחלטה אנושית של פשטות בסגנון “התער של אוקאם” ולא כהכרח לוגי. הטקסט מסיק שהכללים הם פיקציה שימושית שמאפשרת מעבר מדוגמה לדוגמה, בעוד “האמת נמצאת בדוגמאות לא בכללים.”
כללים בגמרא ככלים מוגבלים: “אין למדין מן הכללות” ודוגמאות הלכתיות
המשנה בבבא קמא שמביאה “ארבעה אבות נזיקין” ומסיימת ב“הצד השווה שבהן” מוצגת כמקרה שבו הגמרא שואלת “הצד השווה לאתויי מאי,” והטקסט מדגיש שהשאלה מכוונת נגד הסתמכות על הכלל ולא נגד הדוגמאות. הכלל “ממונך ושמירתן עליך” מתקשה להכיל שומר וגזלן, והפתרונות שמנסים “לדחוף” אותם לכלל מוצגים כעדות לכך שהכלל אינו ממצה. בקידושין מובא הכלל “כל מצוות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות” והגמרא מוסיפה “אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ,” והטקסט מדגיש שזה מערער גם כללים שנוסחו בזהירות עם חריגים מפורטים. הכלל “הלכה כרבא בר מיע״ל קג״ם” מוצג ככיוון עקרוני בלבד, והרמב״ם שפוסק כאביי במקומות נוספים משמש הוכחה שאין להשתעבד לכלל אלא להשתמש בו כשאין הכרעה אחרת. מסקנת החלק הזה היא שהגמרא מתייחסת לכללים “בערבון מוגבל,” והכללים הם מסגרת מנחה אך לא תחליף לשיקול דעת.
זה נהנה וזה לא חסר: מעבר ממקרה לכלל וחזרה לפירוקים
בסוגיית “דר בחצר חברו שלא מדעתו” בבבא קמא, הגמרא מתחילה במקרה קונקרטי ומעבירה אותו למסגרת כללית של “זה נהנה וזה לא חסר.” לאחר ניסוח הכלל, ההמשך בראשונים ובאחרונים מייצר חילוקים רבים שמקשים ליישם את הכלל באופן ישיר, עם הבחנות כמו קיימא לאגרא, עביד למיגר, “משתרשי ליה” ו“מבריח ארי.” התמונה שמתקבלת היא שגם כלל שנוסח על ידי הגמרא עצמה אינו כלי חישובי קשיח אלא שלב שמסייע לחשיבה ואז נדחק הצידה מול מורכבות המקרים. הטקסט מציג זאת כהמחשה לכך שהגמרא בדרך כלל נשארת ברמת מקרים, וכאשר היא מנסחת כלל היא “עובדת כמו אחרונים,” ועדיין אין דבקות מוחלטת בכלל.
פוזיטיביזם, נירנברג, “דגל שחור” ועבירה לשמה
משפטי נירנברג מוצגים כמשבר של פוזיטיביזם, משום שטענת “צייתתי לחוק” היא טענת הגנה טבעית במערכת המקדשת כללים. הביקורת על הנאשמים מתוארת כהפעלת משפט טבע וקביעה שיש חוקים שאסור לציית להם, בדימוי הישראלי של “פקודה בלתי חוקית בעליל” עם “דגל שחור.” הסוגיה בנזיר על “עבירה לשמה” ויעל אשת חבר הקיני מוצגת כמצב שבו אין הצדקה הלכתית במסגרת הכללים, ובכל זאת המעשה נדרש בסיטואציה, והניסיון להפוך זאת ל“כלל דחייה” מתואר כטעות. הטקסט מדגיש שהכרעה מוסרית או הלכתית עמוקה מחייבת לעתים שבירת הכללים, ולעתים אף תביעה על אי-שבירתם, כפי שתואר ביחס לנירנברג. המסקנה היא שגם כאשר כותבים כללים חדשים אחרי פריצה, גם הם ייפרצו, ולכן צריך להיעזר בכללים בלי להפוך אותם ל“הדבר עצמו.”
טכנולוגיה אוטונומית, רגולציה ופוביה מכללים
הטקסט טוען שהפחד ממכוניות אוטונומיות נובע מתפיסה שגויה כאילו הן פועלות לפי כללים קשיחים, בעוד שבפועל הן מבוססות AI שאינו עובד כך. הוא טוען שמכונות כבר היום יכולות לקבל החלטות טוב יותר מבני אדם בתחומים רבים, ושאישורן מתעכב בגלל פוביה מטכנולוגיה וסטנדרט בלתי סביר של “אפס טעויות” במקום “פחות טעויות מבני אדם.” הוא מקביל לכך את הכיבוס הלשוני בצה״ל בין כטב״ם לכטמ״ם כדי להימנע מקבלת החלטות אוטונומית, ומתאר זאת כפחד בלתי מוצדק שמונע חיסכון בחיי אדם. הוא מוסיף שהטענה ש“סומכים יותר מדי על המכונה” אינה בעיה בעיניו כל עוד המכונה טובה מהאלטרנטיבה האנושית.
דעת תורה והיקף סמכות האינטואיציה התורנית
הטקסט מציג את ההנחה של “דעת תורה” כטענה שמי שהטמיע מספיק סוגיות ומקרים מקבל “ראש” שמאפשר לו להכריע גם בתחומים שאינם תחום התמחותו. הוא מקבל “דעת תורה” ביחס לשאלות הלכתיות ומייחס בהן יתרון לתלמיד חכם, אך דוחה את החלתה על תחומים שאינם הלכה כמו החלטות השקעה. הוא מתאר הבחנה בין “ראיות” שאפשר להתווכח עליהן לבין מצב שבו “הראש אומר יראה לי,” שבו ההכרעה נשענת על אינטואיציה הבנויה מניסיון הלכתי מצטבר. הוא מסיים בכך שכאשר תלמיד חכם מעמיד את האינטואיציה שלו על המאזניים בהקשר הלכתי, סביר שהחולק עליו הוא הטועה.
תמלול מלא
טוב, סיימנו פחות או יותר את עניין האוקימתות, ומה שעמד בבסיס התמונה ששרטטתי שם היה שהגמרא בעצם יוצאת מנקודת מוצא שכשהמשנה מביאה מקרה, או אמורא קדום, לא משנה, מביא מקרה, ההנחה היא שהוא בעצם בא לומר לנו עיקרון כללי, לא דין על מקרה מסוים. והמקרה הוא בסך הכל ביטוי לעיקרון הכללי. ואז, כאשר מתעוררות לנו כל מיני שאלות שלא קשורות לעיקרון הכללי אלא למקרה המסוים שבו בחרנו, דרכו בחרנו להדגים אותו, אז אנחנו עושים אוקימתות. זאת אומרת, האוקימתות בעצם באות להסביר למה המקרה הזה מדגים את העיקרון הכללי, אבל העיקרון קיים בלי קשר לאוקימתות. כן, הדוגמה של העבד שאני מקנה את הגט לאישה על ידי זה שאני מניח אותו ביד העבד שלה, אז זה בא ללמד אותנו את העיקרון הכללי שהעבד שייך, העבד נחשב כחצרה של גבירתו. נכון שכדי שהוא יקנה עבורה לא מספיק שהוא יהיה חצרה, צריך שהוא יהיה חצרה המשתמרת לדעתה וחצר לא מהלכת, אז הוא צריך להיות גם כפות וגם ישן וגם אני לא יודע מה, חיגר. אבל כל הסיפור הזה נחוץ רק כדי שאנחנו נוכל ללמד, להגיד שההלכה היא שהוא קונה עבור גבירתה. אבל עצם זה שהוא חצרה זה נכון גם אם הוא לא כפות ולא ישן, כל העבד. ולכן כאשר אנחנו מדברים על עבד באופן כללי, אז החידוש שאותו אנחנו באים להשמיע הוא חידוש שנכון בכל עבד, לאו דווקא בעבד כפות וישן. אלא מה, יישמנו את החידוש או ביטאנו את החידוש הזה על ידי הדוגמה של קנייה, של קניין חצר. אבל בדיני קניין צריך שגם החצר לא תהיה מהלכת ותהיה משתמרת לדעתה, אז לכן עשינו את זה בכפות ובישן. אבל האוקימתא לא באה לסייג את החוק הכללי שאותו אנחנו באים ללמד, שהעבד הוא חצר של אדוניתו. האוקימתא רק באה לומר שהדוגמה הזאת של הקניין מדגימה את הרעיון הכללי שהעבד הוא חצר רק במקרה שהעבד הוא כפות וישן. האוקימתא באה לצורך הדוגמה, אבל היא לא נוגעת לעיקרון הכללי. וזה בעצם הרעיון, הראיתי את זה בכמה, בשלוש הסוגיות שליוו אותנו בדיון הזה. מה שאני רוצה עוד לעשות רק לפני שאני ממשיך הלאה, זה לדבר על משהו שבעצם כבר נגעתי בו בסמסטר הראשון, וזה אז למה בעצם, למה בעצם הגמרא לא אומרת את העיקרון הכללי אלא תמיד בוחרת, או המשנה, אלא בוחרת תמיד לבטא את זה דרך מקרה פרטי, מקרה פרטי שמדגים. אמרתי שזה קשור לשתי צורות חשיבה משפטיות. יש צורת חשיבה פוזיטיביסטית, שבעצם מניחה שיש כללים משפטיים גורפים והמקרים הפרטיים שבאים לבית המשפט הם מקרה פרטי של החוקים הכלליים. ומה שאני צריך לעשות, או תפקידו של השופט, הוא בעצם לגזור את ההוראה למקרה הפרטי שבא לפניו מתוך החוקים הכלליים שמופיעים בספר החוקים. ובתפיסה הזאת בעצם בספר החוקים היה צריך להופיע סט של עקרונות כלליים, לא לעסוק במקרים בכלל. המקרים זה השופט, השופט יראה לאיזה מהכללים המקרה שבא לפניו מתאים והוא יגזור מהכללים את החוק לגבי המקרה המסוים הזה. כן, השופט בעצם הוא מכונה דדוקטיבית, זאת אומרת הוא מכונה של סדוקציות. במשפט, במשפט הגרמני נגיד זאת הייתה התפיסה המקובלת, היום כבר הכל התמתן קצת, אבל במשפט הגרמני זאת התפיסה המקובלת, הבונדסלו. במשפט המקובל, המשפט הבריטי, התפיסה היא הפוכה. שם התפיסה היא קזואיסטית, זאת אומרת אנחנו בעצם מסתמכים לא על חוקים כלליים אלא על מקרים פרטיים, והמקרים הפרטיים האלה מהווים תקדימים שאנחנו בונים את הפסק דין למקרה חדש שבא לפנינו מתוך אנלוגיה למקרים קודמים. אין חוקים כלליים, זה מתוך אנלוגיה למקרים קודמים. אם זה דומה למקרה ההוא אז הדין יהיה ככה, אם זה דומה למקרה הזה הדין יהיה ככה וכן הלאה. לכן, אם בעולם הפוזיטיביסטי הכלי הלוגי היסודי הוא הדדוקציה, ההליכה מהכלל אל הפרט, בעולם הקזואיסטי הכלי הבסיסי הוא אנלוגיה ואינדוקציה. אנלוגיה ואינדוקציה, אני לוקח מקרה אחד ועושה אנלוגיה למקרה אחר. לא מתוך הכלל אני גוזר למקרה פרטי כמו בעולם הפוזיטיביסטי, אלא מתוך מקרה פרטי אחד אני עושה אנלוגיה למקרה פרטי אחר או עושה הכללה למקרים למקרים אחרים. עכשיו, על פניו זה נראה מאוד מוזר. למה באמת, למה שלא באמת תיתן לי את החוק הכללי ואני אוציא ממנו את המקרה הפרטי? למה ללכת ככה? למה להגיד לי מקרה פרטי, אני אצטרך ממנו לגזור את החוק הכללי ואז ליישם את זה על מקרה פרטי אחר? תן ישר את החוק הכללי וזהו, למה להדגים אותו דרך מקרה פרטי? השיטה הקזואיסטית היא לכאורה שיטה לא הגיונית. למה להשתמש בדבר כזה? אז פה אני רוצה להסביר מה בעצם ההיגיון שעומד מאחורי השיטה הקזואיסטית. מה שעומד מאחורי השיטה הקזואיסטית הוא בעצם התפיסה שאומרת שאי אפשר באמת להציג את מערכת המשפט כאוסף של חוקים כלליים. הניסיון להציג את מערכת המשפט כאוסף של חוקים כלליים ייכשל, תמיד ייכשל, אין סיכוי. כיוון שבאמת המשפט זה איזשהו אוסף של הסתכלויות שאני לא יכול למצות אותם בסט של חוקים. יש משהו, זה משהו יותר אמורפי, יותר רחב, יותר גמיש, איך שתקראו לזה, מאשר סט של חוקים. לא תצליחו, פשוט לא תצליחו למצוא סט של חוקים שבאמת יצליח למצות את מה נכון בעיני המחוקק או מה נכון לעשות ביחס לכל המקרים הפרטיים. נכון, נכון, נכון, אפילו בעולם המתמטי, אנחנו יודעים שיש מגבלה על הסתכלות, למרות שמתמטיקה היא לכאורה כולה פוזיטיביזם אחד גדול. זאת אומרת, נותנים לי את סט החוקים ומזה אני גוזר בצורה דדוקטיבית את המקרים הפרטיים או את ההשלכות, משפטים כאלה ואחרים. אבל אפילו שם אתם יודעים, יש משפטי גדל ויש מגבלות מסוימות על שלמות של מערכת ועל עקביות של מערכת. ולכן אפילו במתמטיקה אנחנו יודעים שבאמת אי אפשר לעשות את זה בצורה מלאה. בטח ובטח בעולמות פחות מדויקים כמו עולם של משפט או עולם של הלכה וכדומה. מאוד קשה לעשות, בלתי אפשרי להציג את זה כסט של אקסיומות או של חוקים כלליים שמהם אני יכול לגזור את ההלכות לכל המקרים הפרטיים. אולי דוגמה יפה לדבר הזה, פעם כתבתי על זה כשהייתי פה בדוקטורט, בדף השבועי של פרשת שבוע של בר אילן בפרשת כי תצא. דיברתי שם על דיני גירושין, מצוות הגירושין. ואמרתי שכשאנחנו מסתכלים בגמרא, בגמרא כתוב, כתוב בתורה "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה". שזה הפסוק הכי נדרש בתורה. זאת אומרת כל מילה בפסוק הזה זה הררי הלכות במסכת גיטין. וכתב, לה, ספר, כריתות, ונתן, בידה. כל אחת מהמילים האלה זה ים של סוגיות. כל מילה. אני לא חושב שיש עוד פסוק שהוא כל כך עמוס בהלכות שנגזרות ונדרשות ממנו. בוא נתמקד רגע ב"ונתן". ונתן בידה אם תרצו. וזה מגדיר את התהליך של פעולת הגירושין. לא כתיבת, לא הכנת הגט אלא פעולת הגירושין. לקחת את הגט שאותו "וכתב לה ספר כריתות", זה מגדיר את הכנת הגט. מה זה גט? איך, מה זה הדבר שאותו צריך לתת. אבל אחרי שזה מוכן צריך לקחת את הדבר הזה לתת בידה של האישה וזה הגירושין. ומה זה "ונתן בידה"? איך מגדירים את פעולת הנתינה? איך מגדירים את פעולת הנתינה? אז יש בגמרא עשרות רבות רבות, אם לא יותר מזה, של דוגמאות של נתינות כשרות ונתינות לא כשרות. נותן לה את הגט בידה ומשכה בידו. נותן את הגט בחצר שלו ומקנה לה אותו. נותן את הגט בחצר שלה, נותן את הגט אצל העבד שהוא שלה מה שראינו. נתכתבו על איסורי הנאה, מיליוני צורות של כתיבה ונתינה של גט שפסולות וכשרות ומתוך זה אנחנו אמורים להבין מה זה. עכשיו האחרונים כדרכם מנסים לזקק מתוך כל המקרים האלה הגדרה, חוק כללי, כן, חלומותיו של הפוזיטיביסט. כן, בוא ננסה להוציא מתוך האוסף המקרים הזה חוק כללי, שהגדרה כללית מה זאת נתינת גט. אז הקצות למשל מנסה לחשוב אולי זה הקנאה של הגט. וזה לא יכול להיות הקנאה של הגט כי כתבו על איסורי הנאה כשר. באיסורי הנאה יש שיטות לפחות בראשונים שאין בהם קניין. אז נתינת גט היא לא הקנאה, אז מה זה כן פעולת הנתינה? אולי זה נתינה פיזית לקחת את הגט ולתת את זה בידה של האישה? גם זה לא. כי אתה יכול לשים את זה בחצר שלך אפילו, בחצר שלה זה ודאי, אבל אתה יכול לשים אפילו בחצר שלך ולהקנות לה את החצר. אז שוב פעם חזרנו להקנאה. אז זה כן הקנאה או לא הקנאה? זה כן פעולת נתינה או לא? שום דבר, אף אחד מההגדרות האלה לא ממצה את כל המקרים. אי אפשר. עכשיו מי שמרחיק לכת עוד יותר זה הקהילות יעקב בגיטין ושם יש לו שניים או אפילו שלושה סימנים שבהם הוא עובר על עשרות רבות של מקרים ומנסה לזקק מתוכם הגדרה. ואתם רואים זה מאלף ממש לראות את זה כי ההגדרה הולכת ותופחת ככל שאתם מכסים יותר מקרים. אנחנו מתחילים הגדרה פשוטה ואז מביאים מקרה זה לא מסתדר, אה צריך לעצב את ההגדרה באופן, להוסיף עוד נדבך להגדרה, אבל גם זה לא הולך עם המקרה השלישי. אז אנחנו מוסיפים עוד נדבך להגדרה. בסוף יוצאת הגדרה שמספר המרכיבים שבה הוא פחות או יותר כמספר המקרים שמופיעים בגמרא. אז מה הרווחת? הרי אתה מנסה להוציא הגדרה שהיא תהיה תמציתית יותר, שחוק אחד ימצה את כל המקרים. אבל ברגע שההגדרה לא פחות מורכבת מאוסף של כל המקרים, אז בשביל מה בכלל לעשות אותה? כלומר מה הרווחת? אז בסופו של דבר אין פה באמת חוק כללי, אתה בסך הכל מנסה להציג את כל המקרים באיזה שהיא כאילו באיזשהו ניסוח כללי אבל הוא אינו אלא אוסף המקרים שמופיעים בגמרא. אז מה פשרו של כל התהליך הזה? למה אתה לא נותן לי ישר, למה חז"ל סיבכו אותנו בצורה כל כך מרושעת? למה הם לא אומרים לנו ישר את החוק הכללי במקום לתת לנו מקרים ואנחנו מנסים להוציא את החוק הכללי ולא מצליחים ומסתבכים? תן ישר את החוק. איך אתה החלטת שהמקרה הזה כשר והמקרה הזה לא כשר והמקרה ההוא כן כשר? אתה הרי גם כן החלטת לפי איזשהו קריטריון. לפניך חז"ל כן, לא היו כל המקרים האלה. איך אתה החלטת? היה לך איזשהו קנה מידה, איזשהו קריטריון מה זאת נתינה כשרה ומה לא? אז תן לי את זה! מה אתה מביא לי את כל המקרים המוזרים האלה? התשובה היא שלחז"ל לא היה. לא היה להם חוק כזה. אז איך הם החליטו איזה נתינה כשרה ואיזה לא? עם חוש ריח. הנתינה הזאת לא נראה לי, הנתינה הזאת כן, הנתינה ההיא כן, הנתינה הזאת לא. זהו. נתנו לך עשרות מקרים, זה לא, זה כן, זה כן, זה לא. אוקיי עכשיו מה אני אמור לעשות עם זה? מה שאני אמור לעשות עם זה זה לנסות ולהבין מתוך המקרים האלה מה אני עושה על מקרים אחרים שלא מופיעים בגמרא. איך אני עושה את זה? אני צריך לעשות בעצם אנלוגיה. איך אני עושה את זה? אז מה שאני בעצם עושה אני לוקח את המקרים האלה ומנסה לבנות מהם חוקים כלליים כדי ליישם את זה על המקרים הבאים ולקבוע אם זה נתינה כשרה או נתינה לא כשרה. אלא מה שאין באמת חוקים כלליים כאלה. אני לא משחזר את מה שעשו חז"ל, לחז"ל לא היה חוקים כלליים, החוקים הכלליים הם חוקים שאני יוצר. הם לא באמת שחזור של מה שחז"ל עשו. אז מה המשמעות של החוקים האלה? המשמעות של החוקים האלה שזה הקירוב הכי טוב שיש לי לתאוריה שתתאים למקרים בחז"ל. אני מנסה לבנות תאוריה שתתאים למקרים בחז"ל, התאוריה בנויה כדרכן של תאוריות מעקרונות כלליים, אבל העקרונות הכלליים האלה הם בסך הכל איזשהו מודל שאני בונה שבאמצעותו אני יכול לחשוב בצורה יותר יעילה או יותר טובה על המקרים החז"ליים. זה הכל. זה לא באמת שחזור של הכללים שלפיהם עבדו חז"ל פשוט בגלל שלא היו כללים כאלה. הם לא עבדו לפי כללים. אז למה שאני לא אמשיך עם חוש הריח שלי? הם עשו עם חוש ריח גם אני אעשה עם חוש ריח. כי אני מנסה להיצמד, ההנחה שלי זה שלגמרא יש סמכות, היא קובעת מה הנתינה הכשרה ומה נתינה לא כשרה. אז אם אני רוצה להיצמד לחוש הריח שלהם אז אני לא יכול ללכת עם חוש הריח שלי. אבל איך אני איצמד לחוש, איך נצמדים לחוש ריח של מישהו אחר? אין דרך. מה שאתה יכול לעשות זה לנסות ולהגדיר כללים. שיעבדו בדומה לחוש הריח שלו וללכת איתם. מה? זה מה שהש"ס עשה. כן, זה כן מה שהוא עשה. כן, יש רווח מזה שבונים את הכללים האלה. ברור, ברור, אני בא להסביר את מה שהוא עשה. אני חושב שמה שהוא עשה זה דוגמה למה שכולנו עושים, רק ששם זה נורא בוטה, אז אפשר שם לראות בעצם מה מה הרעיון שעומד מאחורי מאחורי המהלך הזה. דיברתי על זה אני חושב בהקשרים אחרים, לא יודע בסדרה הזאת, אולי כן, על המודל של השפה של משה קופל, עם הכללים הדקדוקיים של שפה. דיברתי על זה? בקצרה, מה שהוא אומר בעצם תחשבו על כללי דקדוק של שפה. הרי השפה לא התפתחה לפי כללי הדקדוק האלה. נכון? שפה מתפתחת באופן טבעי בין הדוברים, איכשהו, פשוט אחרי זמן ארוך יוצאת שפה. אוקיי? לא שהיה להם סט של כללים והם בנו את המשפטים לפי הכללים האלה וככה הם למדו לדבר. אז מה זה הכללים, כללי הדקדוק? כאשר באים אנשים אחרי שהשפה כבר קיימת, באים חוקרים, חוקרי לשון, בלשנים כאלה ואחרים, ומנסים להבין או לזקק מתוך הדיבור הטבעי סט של כללים. ואחרי שהם מזקקים את הסט הזה של הכללים, מבחינתם זה המודל שבאמצעותו אפשר לתאר את הדיבור בשפה הזאת. עכשיו אנחנו יודעים, לכל כלל כזה יש יוצא מן הכלל. למה? כי הכללים הם לא באמת השפה. הם מודל שעוזר לנו לקרב את צורת הדיבור הכי טוב שאנחנו יכולים. כי אנחנו רוצים, במקום ללמוד את אוסף כל המשפטים שיש, אני רוצה איזה שהוא סט סופי של כללים שאיתו אני יכול להשתמש ולדבר את השפה. אחרת אני צריך ללמוד אינסוף משפטים. אני לא יכול ללמוד את זה ככה. אז אני צריך להשתמש בכללים. אבל כל הזמן אני צריך לזכור שהכללים האלה הם רק קירוב, ולכל כלל יש יוצא מן הכלל. ולכן הדיון, הכללים, כללי השפה, בעצם הם מצד אחד לא מדויקים, יש להם יוצא מן הכלל, מצד שני אני לא באמת יכול ללמוד שפה בלעדיהם. אני צריך איזה שהיא מסגרת שבתוכה אני עובד. אז אני משתמש בכללים אבל כל הזמן ער לזה שזה לא באמת הדבר האמיתי ויש לפעמים יוצאי דופן. וכשדיברתי על זה אז דיברתי גם על זה שהדובר הילידי, כן מי שמדבר את השפה כשפת אם לא עובר דרך הכללים, פשוט לומד את זה באופן טבעי. הדובר שמגיע בגיל מאוחר עובר דרך אולפן. באולפן מלמדים אותו דרך כללים. גם בהלכה זה ככה וגם במערכת משפטית זה ככה. הכללים הם לא באמת מה שעמד ביסוד מחשבתו של המחוקק. המחוקק רצה לקבוע הלכות מסוימות או חוקים מסוימים לפי מה שהוא הבין, אבל אנחנו כדי לנסות וליישם את הדברים האלה ולעשות אנלוגיות ולהפעיל אותם על מקרים אחרים אנחנו צריכים איכשהו להבין או לבנות מודל שהוא אוסף של כללים שיגדיר את מה התכוון המחוקק. ואז אנחנו לוקחים את הכללים ומיישמים אותם על מקרים חדשים. אבל זה לא שבאמת הכללים האלה זה שחזור של מה שהמחוקק עשה. ממש לא. זה פשוט הדרך שלנו להתקרב למה שהמחוקק רוצה וליישם את זה למקרים חדשים. אז אם אני חוזר לגמרא בגיטין על הסוגיות האלה של נתינת גט, לחז"ל היה איזה שהוא חוש ריח איך, מה זאת נתינה כשרה ומה זאת נתינה לא כשרה. הם העבירו לי את זה דרך עשרות רבות של מקרים. הם לא יכלו לתת לי כללים כי אין, לא היו להם כללים. אבל אני לא יודע מה לעשות עם המון מקרים. מה אני אעשה עם המון מקרים האלה ביחס למקרה חדש? איך אני מדמה או איך אני מסיק מסקנות מתוך המקרים האלה למקרה חדש? אני מנסה מתוך המקרים האלה להוציא כללים, ועם הכללים אני אחליט מה קורה לגבי המקרה החדש. אבל אני תמיד תמיד צריך לזכור שהכללים זה איזה שהוא סוג של קירוב וחוש הריח אסור להתעלם ממנו, גם הוא נוטל חלק בעניין. אגב זה הערה עכשווית, הערה מודרנית, כן, על אינטליגנציה מלאכותית, כן, על AI. אינטליגנציה מלאכותית בניגוד לתכנות קלאסי עובדת בדיוק בשיטה לא פוזיטיביסטית. תכנות קלאסי בעצם אומר תן למחשב את הכללים והוא כבר יפעיל את זה על המקרים שבאים לפניו, תסביר לו איך מחשבים פעולת חיבור, ואז תיתן לו. תשאל אותו שמונה ועוד ארבע הוא ייתן לך שתים עשרה, כי הוא מפעיל את הכלל שמתוכנת אצלו על המקרה המסוים הזה ונותן לך את התשובה. אז התכנות הקלאסי בעצם נותן למחשב את הכללים והמחשב עושה את החישוב על מקרים מסוימים שבאים לפניו. אבל רשת נוירונים או אי איי בעצם עובד אחרת. הוא נותן למחשב הרבה מאוד מקרים והמחשב אומר מה תהיה התוצאה במקרה הבא. אין כללים. המקרים האלה המחשב משתמש בהם כדי לארגן לעצמו את הרשת הפנימית שלו דרך המקרים, המקרים הוא יודע, הוא מקבל מקרה ואומרים לו מה התשובה הנכונה. אז דרך המקרים והתשובה הנכונה, נגיד בסופרווייזד לרנינג מי שמכיר, אז הוא בונה את הרשת הפנימית שלו. ואחרי שהוא בנה את הרשת הזאת תביא לו מקרה חדש הוא ייתן את התשובה הנכונה למקרה החדש. היית שואל את המחשב תגיד מה הכלל שלפיו עבדת? שאלה חסרת מובן. הוא לא עובד לפי כלל. הוא פשוט לוקח את המקרים ומהמקרים האלה הוא מוציא תשובה למקרה הבא. זה לא עובר דרך כללים. אנחנו כבני אדם, או כבני אדם מודעים, המודעות שלנו בדרך כלל עובדת עם כללים. אתה לוקח את המקרים, אתה רוצה להבין מה מתוך המקרים האלה אני יכול ליישם למקרה הבא, אז אני מנסה להבין מה הרעיונות הכלליים שעומדים מאחורי המקרים. ואז אחרי שיש לי את הרעיונות הכלליים אני מיישם את זה על המקרה הבא. אבל המחשב ברשת נוירונים לא עובד ככה. הוא לא חושב בכלל מה החוק הכללי. הוא לוקח את המקרים הפרטיים בונה מהם רשת ומוציא מהם תשובה למקרה הבא. ומתברר שזה כנראה דבר עם עוצמה הרבה יותר חזקה מאשר לעבור דרך הכללים. והדבר הזה הוא הוכחה מופלאה לחולשתו של הפוזיטיביזם. אנשים חושבים שלעבוד דרך כללים זאת שיטה הרבה יותר חזקה ומדויקת. אין לכם טעות גדולה מזאת. ההיצמדות לכללים מביאה להמון המון טעויות והמון המון מגבלות חישוביות והמון המון חולשות. בגלל שבאמת חשיבה אמיתית לא עובדת עם כללים. הכללים זה קירוב. זה קירוב לחלשים. כללים זה לחלשים. מי שמשתמש בכללים זה מי שאין לו דרך אחרת, הוא לא יכול לעשות את זה אחרת, אז הוא משתמש בכללים. אבל אם אתה עובד בצורה קזואיסטית מהמקרים אתה מסיק מסקנה למקרה הבא, שזה בדיוק רשת נוירונים, אתה מגיע ליכולות הרבה יותר חזקות. ואני חושב שמה שהגמרא עושה, בגלל שהיא לא מאמינה בכללים, אז היא מעדיפה לתת לי מקרים. ומתוך המקרים האלה רשת הנוירונים שלי תסתדר כך שאני אסיק מסקנה לגבי המקרים הבאים שיבואו לפניי. וזה יותר חזק מאשר לתת לי את הכללים. זאת בעצם הטענה. במובן מסוים יש פה התרמה כן בת', התרמה של התובנה שהיום הרבה יותר קל לנו להבין. את חולשתה של החשיבה לפי כללים, את חולשתו של הפוזיטיביזם ואת עוצמתה של החשיבה לפי מקרים. פשוט להשתמש במקרים כדי לבנות את חוש הריח שלי ועם חוש הריח הזה להסיק מסקנות למקרה הבא. ובעצם מה שחז"ל רצו לעשות אני חושב במקרים האלה של הגירושין, הם רצו שאני אתחכך בעשרות רבות של מקרים, זה יעזור לי לבנות חוש ריח בריא או לארגן את רשת הנוירונים שלי בשפה מודרנית יותר. ואז כשיבוא לפניי מקרה חדש אני אגיע למסקנות הכי טובות לגביו. ולא דרך הכללים. אז מה עושה הקהילות יעקב עם הכללים? ולא רק קהילות יעקב, כולנו. זה בסך הכל הדרך שלנו לבנות את רשת הנוירונים. אנחנו לא באמת עובדים עם הכללים. אלא מה? אנחנו לוקחים כמה מקרים מהגמרא בונים כלל. עכשיו אנחנו מגלים שהכלל הזה לא עובד, הנה יש מקרה אחר שסותר את הכלל. אנחנו מעדכנים את הכלל. ואז יש עוד מקרה שזה לא עובד. אנחנו מעדכנים עוד פעם את הכלל. בסוף בסוף אפשר לזרוק את כל הכלל הזה לפח, הוא לא שווה כלום. אבל רשת הנוירונים שלנו התארגנה כבר באופן טוב. עכשיו כבר תפעילו את חוש הריח שלכם ויבוא לפניכם מקרה חדש של נתינת גט, ההחלטה שלכם כנראה תהיה נכונה. הדרך לארגן את רשת הנוירונים זה לנסות ולבנות כללים אבל זה רק תארים שליליים. בעצם אנחנו רק דרך זה אנחנו רק מבינים מה לא. לא מה כן. זאת אומרת הכלל הזה לא עובד אז אני מתקן אותו וגם הכלל המתוקן לא עובד אז אני מתקן גם אותו. ואחרי שאני מתקן את הכל בסוף אני יכול לזרוק את כל הכללים האלה לפח. רשת הנוירונים שלי עכשיו בנויה. עכשיו אני יכול לפעול אינטואיטיבית. תביא לי מקרה ואני אגיד לך אם במקרה הזה זה נתינת גט. יש דברים שהם נותנים כלל. נכון. אז לזה אני מגיע עכשיו. אז האמת שכמו שהקהילות יעקב אומר, עושה, לא אומר. כמו שהקהילות יעקב עושה, אנחנו בדרך כלל לא יכולים לעבוד בלי כללים. גם אם היינו רוצים לקחת את הדוגמאות ולבלוע את כל הדוגמאות, לערבב אותם היטב בראש, ואז להוציא מסקנה לגבי מקרה חדש. איך עושים את זה? מה פירוש לערבב בראש? לקחת את הדוגמאות. סתם לדקלם את הדוגמאות ועוד דוגמה ועוד דוגמה ואז התקווה היא שאני אתן תשובה נכונה? זה לא יעבוד. מה איך עושים את הערבוב הזה? את ההטמעה הזאת של הדוגמאות בתוך צורת החשיבה שלנו? דרך הכללים. אנחנו מנסים להוציא כללים מהדוגמאות, ואז מקרה סותר, ואז עוד כלל. המשחק הזה מול הכללים, ולזרוק את הכללים ולאמץ כלל חדש, ולזרוק גם אותו ולאמץ כלל חדש וכולי, זה בעצם המשחק שעוזר לנו לבנות נכון את רשת הנוירונים שלנו. הדרך שלנו להתחכך עם הדוגמאות זה לנסות ולהבין מה הכללים שעומדים בבסיסן. למרות שאין כללים שעומדים בבסיסן. אנחנו מנסים להבין מה הכללים שעומדים בבסיסן ולשלול, ואז להציע כלל טוב יותר, ולשלול גם אותו וכולי, וזאת בעצם הדרך שלנו לעצב את האינטואיציה שלנו, להטמיע את כל הדוגמאות בתוך החשיבה שלנו ולבנות חשיבה כזאת שתיתן תשובה נכונה במקרה הפרטי הבא. וכך צריך להתייחס לכללים. הכללים, גם כשהגמרא נותנת כללים, זה כללים שהם בסך הכל שלב בדרך לבניית האינטואיציה. מי שנצמד לכללים, גם כשהכללים שהגמרא נותנת, עושה טעות גדולה. כי גם הגמרא לא התכוונה באמת שנשתמש בכללים האלה. הכללים האלה הם בסך הכל כלל מנחה, אבל בסוף בסוף אני צריך לזרוק אותם ולהשתמש באינטואיציה שלי. הכללים רק עוזרים לי לבנות אותה. באיזשהו מקום זה בעצם יותר תפיסה של הגברא יותר מאשר של החפצא? נכון. גם הכללים האלה יצאו מתוך מעשים, והם גם חוזרים להיות מיושמים על מעשים. הכללים לא עומדים לעצמם, והם גם לא מדויקים, הם גם לא נכונים. כמו בכללים של שפה, הכללים של השפה יש להם הרבה יוצאים מן הכלל, גם לכללים של הגמרא יש הרבה יוצאים מן הכלל. הכללים הם בסך הכל שלב בדרך כדי לבנות את האינטואיציה שלנו. אחרי שבנינו אותה אפשר לזרוק את הכללים ולהשתמש בה. אפילו, אפילו בכללים הכי קשיחים כמו גזרה שווה זה עובד. יש הרמב"ן וכל תלמידיו, כן חכמי ספרד הראשונים, כבר העירו על זה שגזרה שווה, למרות שכתוב שאדם לא דורש מעצמו אלא אם כן קיבלה מרבו, ורש"י אומר תמיד זה הלכה למשה מסיני, זה לא נכון שזה הלכה למשה מסיני, זה לא עובד ככה. עובדה שיש מחלוקת על גזרה שווה. איך אם אדם לא דורש את זה אלא אם כן קיבלה מרבו? והגמרא עצמה דנה בגזרות שוות, אם כן, לא, זה מסורת, קיבלנו מסיני לדון בזה. לכן אומרים הרמב"ן, אומר הרמב"ן שכאשר כתוב שגזרה שווה אדם לא דן מעצמו, אין הכוונה שגזרה שווה נמסרה למשה בסיני אז איז ועברה במסורת, אלא שהגזרה שווה היא איזשהו סוג של רמז, אני לא יורה באפלה. למשל, עברה לי במסורת שיש גזרה שווה בין שתי המילים האלה, אבל לא כתוב מה אני עושה עם זה. או לחילופין, עברה אליי במסורת מילה אחת וכתוב שעושים גזרה שווה אבל לא כתוב לאן. ולא כתוב, אלא נאמר. לא נאמר לאן. או שעברה אליי ההלכה אבל לא אמרו לי שזה יצא מגזרה שווה, או אמרו לי זה יצא מגזרה שווה אבל לא אמרו לי מאיפה. בקיצור, גזרה שווה צריכה איזשהו רמז כדי לעשות אותה, אבל בסוף בסוף אתה עושה אותה. הרמז רק עוזר, מכוון אותך, אבל אתה עושה אותה. יש ספר של, איך קוראים לו, על גזרה שווה, יש לו ספרים על כמה מידות דרש, מיכאל צ'רניק. מיכאל צ'רניק. הוא הוציא ספר על גזרה שווה, על כמה מידות, הגזרה שווה, ובין היתר הוא טוען שהגזרות שוות הקדומות, סתם פשוט בגלל ששאלת על גזרה שווה, אז הגזרות שוות הקדומות הן גזרות שוות כאלה שנעשות בין שתי מילים שזה המופעים היחידים שלהן בתורה. רק מילים כאלה שמופיעות פעמיים בתורה. ואם הן מופיעות פעמיים בתורה, כנראה שהתורה התכוונה שאנחנו נעשה גזרה שווה בין שני המופעים. אבל אם… אבל עם התקדמות הדורות אנחנו עושים גזרות שוות גם בין מילים שמופיעות יותר מפעמיים. ואז כבר זה כמובן הרבה פחות חד-משמעי, מתי אתה מחליט האם לעשות גזירה שווה או לא לעשות, אולי בין שני אלה, בין שתי אלה, מתי כן, מתי לא. יש פה חוש ריח, אי אפשר, זה כבר לא מתמטיקה. וכן הלאה. נתתי לזה כמה דוגמאות, באמת שדיברתי על זה, אני חושב שבטח דיברתי על זה גם בסמסטר הראשון, אני כבר לא זוכר. כן. מה זאת אומרת בתורה שבכתב? כן. נו. כשהוא אומר מתוך כלל ומתוך דוגמה. גם וגם. לפעמים כלל, לפעמים דוגמה. עשרת הדיברות או של לא תעשה, יש איסורים שהם בעצמם רק דוגמאות, נגיד איסור לאכול חזיר. זה לא כלל, זה איסור פרטי, אסור לאכול חזיר. הוא לא מבטא כלל, הוא זה האיסור. אבל יש מצבים, למשל כלאיים. כלאיים זה כן כלל, אבל הכלאיים האלה ניתנים דרך דוגמאות. לא תחרוש בשור וחמור יחדיו. בשור וחמור זה רק מקרה, או כלאי הכרם נגיד. תבואה ויש הרבה סוגי כלאיים וזה בא דרך דוגמאות, אז יש ויש. בשר וחלב זה דוגמה או כלל? מה? בשר וחלב זה דוגמה או כלל? זה דוגמה, זו דוגמה שנותנת כלל בבשר וחלב, לאו דווקא גדי בחלב אמו וכולי. כן. אני אתן לכם כמה דוגמאות לעניין הזה. אתם יודעים, סתם בהוראת מתמטיקה למשל, יש שאלה מעניינת כי השאלה מה נכון יותר דידקטית ללמד, איך נכון יותר ללמד דידקטית מתמטיקה. האם ללמד את המשפט ואז להביא דוגמאות, או להביא קודם דוגמאות ומתוך הדוגמאות, אחרי שאתה מבין את הרעיון, תנסח את המשפט הכללי. זאת אומרת, ברור שברמה הלוגית המשפט קדם לדוגמאות, המשפט הוא המקרה הכללי והדוגמאות הן יישומים פרטיים שלו. אבל דידקטית בדרך כלל עדיף הפוך לעבוד. קח את הדוגמאות, אחרי שמתוך הדוגמאות אנשים מבינים את הרעיון, עכשיו תנסח את המשפט הכללי, כי אם תנסח את המשפט הכללי אנשים לא באמת יבינו מה הוא אומר. עד שאנחנו לא, זאת אומרת הראש שלנו מצד אחד צריך תמיד חוקים כלליים, מצד שני הוא לא מבין את החוקים הכלליים אלא אם כן אתה מיישם אותם על דוגמאות. לכן למשל באוניברסיטה יש בקורסים קשים לפחות, יש הרצאה ותירגול. ההרצאה נותנת את העקרונות הכלליים והתירגול נותן לך דוגמאות כדי שתבין מה אומרים העקרונות הכלליים. ואני חושב שכל אחד מאיתנו מכיר את זה שבלי התירגול אתה לא באמת מבין את ההרצאה. בלי שראינו את הדוגמאות אתה לא מבין את הרעיון הכללי. ויטגנשטיין הלך צעד אחד הלאה, הפילוסוף הידוע של המאה העשרים במחצית הראשונה של המאה העשרים, הוא אמר שבכלל אין דרך ללמד כללים. איך אני אלמד אתכם למשל את איך לספור? ספירה עשרונית. אם תחשבו על זה, איך מלמדים ילדים? אחת, שתיים, שלוש, ארבע, עשר, אחת עשרה, שתים עשרה, עשרים, שלושים, תשעים ותשע, מאה, מאה תשעים ותשע, מאתיים, אלף, וכן הלאה, נכון? ואז אתה אומר לו וכן הלאה. עכשיו תחשבו לימדתם אותו נגיד עד עשרת אלפים. אתה אומר לו אוקיי, עכשיו תמשיך, אז הוא אומר מינוס פאי. מה הוא אומר? המספר הבא אחרי עשרת אלפים, מינוס פאי. מה, אתה לא מבין? הרי לימדתי אותך אחת, שתיים, אחרי עשרת אלפים, עשרת אלפים ואחת, עשרת אלפים ושתיים. אתה ממשיך איתו עד מאה אלף. אתה אומר לו מה המספר הבא? אי בריבוע. אתה אומר טוב, הבחור פסיכי, צריך לאשפז אותו. לא, לא צריך לאשפז אותו. הוא צודק, צודק לא פחות ממך. אתה בעצם לא נתת לו את הכלל, נתת לו דוגמה, דוגמאות, ואמרת לו וכולי. אנחנו מלמדים כללים תמיד באינדוקציה. אין דרך ללמד כללים באמת. אפילו מתמטיקאים יכתבו אן, אן זה בעצם המספרים אחת, שתיים, שלוש, ארבע. אבל כשאתה מנסה להסביר לבן אדם מה זה אן, אתה אומר לו אחת, שתיים, שלוש, ארבע וכולי. אין דרך ללמד את הכלל אלא באמצעות דוגמאות. הבעיה שכשאני נותן לך סדרה של דוגמאות אפשר לייצר מזה אינסוף כללים. אני אומר לכם שלוש, חמש, שבע, מה המספר הבא? למשל יכול להיות אחת עשרה, אם זה הראשוניים, שלוש, חמש, שבע, אחת עשרה, תשע הוא לא ראשוני. אבל אם אתם חושבים שזה האי-זוגיים, אז זה שלוש, חמש, שבע. שלוש חמש שבע תשע אחת עשרה. מי צודק? שניהם צודקים. אתה יכול להחליט שהכלל הוא ראשוניים, אתה יכול להחליט שהכלל הוא אי זוגיים. אבל אני יכול להגיד לך גם שלוש חמש שבע ומינוס פאי. אין שום בעיה אני אבנה לכם את הכלל שעבור אן שווה אחת נותן שלוש, עבור אן שווה שתיים נותן חמש, עבור אן שווה שלוש נותן שבע, ועבור אן שווה לארבע נותן מינוס פאי. פשוט ארבע משוואות בארבע נעלמים, אין שום בעיה לבנות כלל כזה. מה שאתם רוצים כבקשתכם, תוכנית כבקשתכם, ותגידו לי מה אתם רוצים שיהיה המספר הבא בסדרה בכל סדרה שתתנו לי, תגידו לי מה אתם רוצים שיהיה המספר הבא אני מייצר לכם את הכלל שנותן לכם שזה המספר הבא. או במילים אחרות אם נכשלתם בפסיכומטרי תבואו אליי. אני אהיה העורך דין שלכם ואני אראה לבוחן שאתם צדקתם בכל תשובה שרשמתם שם. כל תשובה שרשמתם שם אפשר לתת לה רציונליזציה. אין תשובה נכונה בפסיכומטרי, זה טעות לחשוב שיש שם תשובה נכונה ולא נכונה. הפסיכומטרי לא בודק מי חכם. פסיכומטרי בודק מי חושב קונבנציונלי, מי חושב כמו מה שמצפים ממנו. אם אתה חושב כמו מה שמצפים ממך עברת את הפסיכומטרי בשמונה מאות. ומי שנכשל בפסיכומטרי זה פשוט מישהו שהוא לא קונבנציונלי, לאו דווקא טיפש. פשוט הוא ימשיך את הסדרה לא כמו שאתה מצפה ממנו להמשיך אלא בצורה אחרת כי הראש שלו בנוי אחרת. אבל הוא לא צודק פחות ממך הוא רק פשוט שונה ממך. אבל מצד שני האוניברסיטה צודקת שהיא בוחנת את הסטודנטים שלה בפסיכומטרי, למה? כי אחרת אתה לא יכול ללמד אותו. אם הראש שלו בנוי אחרת משלך, אתה אומר לו שלוש חמש שבע וכולי הוא יגיד לך מינוס פאי במספר הבא. אתה לא תצליח ללמד אותו מה שאתה רוצה ללמד אותו. רק אם הראש שלו בנוי כמו הראש שלך. אז הפסיכומטרי בסך הכל בנוי האם הראש של הסטודנט בנוי כמו הראש של המרצים שלו. כי אם לא אז אין טעם שיבוא לאוניברסיטה, אי אפשר ללמד אותו. לא בגלל שהוא טיפש, פשוט הוא פשוט בנוי אחרת. סליחה שאני נשמע קצת פוסט מודרני, אבל זה האמת המרה. אם הוא גאון הוא באמת לא מתאים לאוניברסיטה. נכון, בדיוק ככה. ומי שהראש שלו יצירתי, שונה משל אחרים, אתה לא תצליח ללמד אותו כי פשוט הראש שלו בנוי אחרת. מה? ה-אס-איי-טי? אוקיי, זה לא משנה, גם בחינות אחרות אפשר לתקוף אותן באותה צורה וכבר תקפו אותן, יש הרבה התקפות על הפסיכומטרי. הוא תלוי תרבות ותלוי הרבה דברים. אז הטענה בעצם אומרת שאנחנו חיים באשליה שאנחנו עובדים לפי כללים, אבל זה מה שויטגנשטיין בעצם אומר, ויטגנשטיין המאוחר במחקרים פילוסופיים. אז הוא אומר שלמעשה אין שום – זה הטיעון פולואינג א רול, אחד הטיעונים המפורסמים של ויטגנשטיין. אי אפשר לעקוב אחרי כלל. אין דבר כזה לעקוב אחרי כלל. לעקוב אחרי כלל זה תמיד לקחת כמה דוגמאות וכולי. אבל ה"וכולי" הזה מניח שכשלקחת כמה דוגמאות כאלה אתה כבר תדע איך להמשיך. אבל יכול להיות שתמשיך את זה אחרת לגמרי ממה שהתכוון מי שמלמד אותך את הכלל ואתה לא פחות צודק ממנו. תחשבו על דוגמאות רציפות, לא בדידות. נגיד שעשיתי כמה מדידות של קשר בין כוח לבין תאוצה. החוק השני של ניוטון הרי אומר שהכוח שווה למסה כפול התאוצה. לא משנה כרגע, שלושה גדלים שזה הקשר ביניהם. עכשיו אני מודד את הקשר בין כוח לבין תאוצה. אף פעם זה לא יוצא. כן זה אף פעם לא יוצא, זה ידוע, רק כולם העתיקו מניוטון. הוא האחרון שעשה את הניסוי וזה יצא לו. או שהוא גם העתיק מדוחות מעבדה. אני הייתי מספיק אידיוט שלא ידעתי שמעתיקים דוחות מעבדה אז נכשלתי במעבדה. הצלחתי, הראשון בהיסטוריה לדעתי שנכשל במעבדה זה אני. וככה הבנתי שמקומי בתיאוריה לא ב… בכל אופן אז אתה בודק את הקשר בין כוח לבין תאוצה. נגיד שאתה מפעיל כוח כזה אחד, יוצא לך תאוצה שתיים. עכשיו אתה מפעיל כוח שלוש ויוצא לך תאוצה כזאת. אחד נותן שתיים, שלוש ייתן שש וכן הלאה. ואז יוצא לך כמה מדידות כאלה. עכשיו אתה שואל. תחשוב על עצמך מה החוק הכללי? אתה לא יודע את החוק של ניוטון, אתה עכשיו רוצה להגיע אליו. אתה עושה מדידות. אז מצאת ארבע תוצאות. מה החוק הכללי? אז כל פיזיקאי מתחיל יגיד לכם קו ישר. נכון? ואני שואל למה לא זה? יש תוכנה שעושה את זה. גם הוא מסביר את כל ה… כן, התוכנה כתבו אותה בני אדם, זה הבעיה. הבעיה עם תוכנות זה שבני אדם כותבים אותם. אז מי אמר שהמדידות האלה אומרות קו ישר? המדידות האלה מתאימות גם לזה, או לזה אם תרצו. תלוי באיזה רזולוציה עשית את המדידות. רזולוציה מוחלטת. כן, נקודה מתמטית. תקבל קו, ואז מה? אתה תקבל קו, מה, הנה יש לך את המדידות האלה, אני יכול לתפור אותם באינסוף צורות. אתה יכול? כי או שיש שם תאוצה… אין לך אינסוף מדידות. יש לך חמש מדידות, מאה מדידות, אלף מדידות, לא משנה, מספר בדיד של מדידות. מספר בדיד של מדידות, זה מה שיש. נכון? עכשיו אתה צריך לתפור מזה קו רציף. יש אינסוף צורות לעשות. כן, נכון? כל מספר סופי של נקודות אפשר לתפור אותו באינסוף צורות של קווים רציפים. אפילו אינסוף לא בן מנייה. אז עכשיו איך אנחנו מחליטים מי זה הקו הנכון? הכי מינימלי. ריבועים מינימליים, זה אנחנו בדרך כלל מה שאנחנו עושים. אבל ריבועים מינימליים אתה מראש מחליט שזה צריך להיות קו ישר ואתה מחפש מי זה הקו הישר שהריבועים המינימליים מגיעים אליו. ומי אמר זה קו ישר? אולי זה סינוס איקס בריבוע? אין דרך לעבור מהמקרים הבדידים לקו. אין שום דרך לעשות את זה. ההחלטה שאם אלה המדידות אז הקו הנכון הוא הקו הישר היא החלטה שלנו, כי אנחנו בנויים באופן כזה שקו ישר הוא הכי מתבקש, הכי טבעי, הכי פשוט אם תרצו. זה הכל. התער של אוקאם. בוחרים את התאוריה הכי פשוטה. אבל מה זה הכי פשוטה? הכי פשוטה בעיניי זה לא בהכרח הכי פשוטה בעינייך. כל אחד וקריטריוני הפשטות שלו. עכשיו יש בקווים למשל, אז קו ישר יש לו רק שני פרמטרים, אז זה פחות פשוט מאשר קו עם יותר פרמטרים. אבל סינוס אני לא יודע כמה פרמטרים, איך מגדירים את מספר הפרמטרים של סינוס? וגם במעבדה ככה עושים. מה? גם במעבדה ככה עושים, עוברים הלאה. כן, טוב, זה ברור. איך עוברים מעבדות זה עניין אחר. השאלה איך עושים ניסויים באמת, לא איך עוברים מעבדות. איך מגלים את חוקי הטבע, לא איך משחזרים אותם בטכניון בשביל לעבור את הקורס. זאת אומרת, איך ניוטון עבד, לא איך כל אלה שהעתיקו ממנו עבדו. הוא לקח נתונים מאסטרונומיה. אוקיי, אבל מה הוא עשה? אבל אתה לוקח את הנתונים ואתה מנסה לייצר מהם את החוק. אבל מכל סט של נתונים אתה יכול לייצר אינסוף חוקים שונים בתכלית. אז איך אתה יכול לדעת מה החוק הנכון? החוק הכי פשוט. יש איזה סוג של אינטואיציה, או מה שלא יהיה, שאומר לנו זאת כנראה ההכללה הנכונה. במקרה הזה הקו הישר הוא מתבקש. אם כל זה נופל על קו ישר כנראה הקו הישר הוא הנכון. או שכן או שלא. כמו שההכללה של שלוש חמש שבע נראית לנו הגיונית תשע, או אחת עשרה נגיד, אלה שתי הכללות מתבקשות. אבל בעצם אני יכול להצדיק כל המשך שלא יהיה. בדיוק אתם רואים, זה בדיוק אותה שאלה. רק פה זה בדיד ופה זה רציף. אותה בעיה. בטור זה בדיד, כן? מה המספר הבא? פה זה שאלה של מה הקו שתופר את כל הנקודות, אז זה רציף. אבל זאת אותה בעיה. במילים אחרות מתוך הדוגמאות אי אפשר להסיק כלל. אין כלל. הכלל הוא בסך הכל איזה שהוא סוג של קירוב שנראה לי הכי סביר, אבל לך תדע אם הוא יעבוד לדוגמאות הבאות או לא יעבוד. אבל מצד שני אני לא יודע מה לעשות בלי כללים. נגיד שמדדתי את הקשר בין כוח לבין תאוצה, ועכשיו אומרים לי אוקיי בוא תנבא מה תהיה התאוצה אם אני אפעיל כוח אחר שאותו לא מדדתי. ויש לי את כל המדידות. מה אני אעשה? איך אני אקח מתוך המדידות האלה, איך אני אסיק מסקנה על המקרה הבא? אין לי ברירה אלא לנסות ולייצר חוק כללי מתוך המדידות שיש לי, ומהחוק הזה לנסות ולמצוא מה תהיה התאוצה בכוח הבא, נכון? אנחנו לא יודעים לעבוד אחרת. אנחנו צריכים לקחת איזה שהוא חוק מתוך הדוגמאות המוכרות לנו, ואותו מיישם על הדוגמה הבאה. ככה אנחנו עושים אנלוגיה. אנלוגיה זה בסך הכל אינדוקציה סמויה. זאת אומרת אתה לוקח את הדוגמאות שיש לך, אתה מוציא מהם איזה שהוא כלל שלדעתך זה הכלל הנכון, ואת הכלל הזה אתה מיישם על המקרה הבא. ככה עושים אנלוגיה. אז לכן בקיצור האמון המופרז שאנחנו נותנים בכללים הוא מופרז. בעצם אנחנו עוברים מדוגמה לדוגמה. הכלל זה פיקציה. אנחנו משתמשים בכלל רק כדי שיעזור לנו לעבור מדוגמה כזאת לדוגמה אחרת. אבל בעצם האמת נמצאת בדוגמאות לא בכללים. וזה הרעיון הגדול של החשיבה הכזואיסטית. חשיבה כזואיסטית מבינה שכללים זה לא באמת הדבר הנכון והמדויק. כללים זה אמצעי עזר, השתמש וזרוק, כמו הסולם של הברון מינכהאוזן, כן? השתמש בסולם בשביל לצאת מהבור וזרק אותו. הפוך, הוא יצא מהבור להביא סולם בשביל לצאת מהבור, כן. אבל הקזואיזם בעצם אומר העוצמה נמצאת במקרים ולא בכללים. הכללים הם תוצאה של המקרים ולא המקרים הם תוצאה של הכללים. נקודה מאוד חשובה. אפשר לחשוב פה שזה תופס לצד חוק? לא, לא. זה הנקודה. אתה מותח קפיץ. כשאתה מותח קפיץ, אז חוק הוק אומר שהקופץ. שלב שהוא קופץ, אז חוק הוק אומר שהכוח הוא פרופורציונלי למתיחה. בנקודה מסוימת הוא יקפוץ. אז אתה יודע שזה לא אמורפי, זה לא משהו ש… לא אמרתי שזה אמורפי. החוק הוא הקירוב הכי טוב שיש לנו למציאות, אבל הוא לא בהכרח מדויק. הוא לא בהכרח מדויק, אתה מקווה שזה החוק הנכון, אולי כן, אולי לא. אבל אני טוען טענה יותר חזקה. אני אומר שגם בעולם המשפט ובטח בעולם ההלכתי, גם כאשר אנחנו כבר יוצרים חוק, אנחנו לא אמורים להיצמד אליו. צריך עדיין להפעיל את השכל הישר ולא רק ללכת עם החוק אז איז. אפילו אחרי שכבר יצרו חוק. כי החוק הוא רק שלב בדרך אל האנלוגיה. הוא מוביל אותי מהמקרים האלו למקרה ההוא. אבל החוק הוא רק הסולם. בסוף בסוף תמיד צריך לחשוב, איט מייקס סנס? זה הגיוני? אביא לכם דוגמה. הגמרא, המשנה בבבא קמא בהתחלה אומרת ארבעה אבות נזיקין, שור הבור המבעה וההבער. והמשנה מסיימת, הצד השווה שבהן שדרכן להזיק וממונך ושמירתן עליך, וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ. הגמרא בדף ו' בבבא קמא שואלת, הצד השווה לאתויי מאי? זאת אומרת, זו שאלה מדהימה אם לא היינו רגילים כל כך לעיוותים האלה, עיוותים במרכאות. שאלה מדהימה. אומרים לך ארבע דוגמאות ואחרי זה מביאים לך את הכלל. עכשיו, סוף סוף המשנה עשתה לך טובה ולא הסתפקה רק בדוגמאות אלא הביאה לך גם את הכלל. הייתי מצפה שהגמרא תשאל, טוב, אז הדוגמאות למה לי? לאתויי מאי? יש לי את הכלל, למה אני צריך את הדוגמאות? הגמרא לא רק שהיא לא שואלת למה צריך את הדוגמאות, היא שואלת למה צריך את הכלל. לא את הדוגמאות. יש לי דוגמאות, למה אני צריך את הכלל? זה הגיוני? אני הייתי מצפה שבכל המשניות יביאו את הכללים, לא את הדוגמאות. הדוגמאות אני כבר איישם את הכללים על המקרים הפרטיים. אז פעם אחת כבר המשנה עושה לי טובה, חוץ מהדוגמאות היא גם מביאה לי את הכלל, שואלת הגמרא, הצד השווה לאתויי מאי? במילים אחרות, אפילו כשכבר מביאים כלל, זה מיותר. יש לי דוגמאות, מה אתה מביא לי את הכלל? כי הכלל לא עובד. תחשבו מה הכלל הזה אומר? כל דבר שהוא ממונך ושמירתו עליך, כשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ. מה עם שומר? שומר ששומר על בהמה, זה לא ממונו. הוא חייב לשלם אם הבהמה הזיקה? כן. אבל הכלל הוא שאם זה ממונך. כן, כי שומר זה כמו הבעלים, כך אומרים הראשונים. מה זאת אומרת כמו הבעלים? אתה רוצה לדחוף את זה בכוח אל הכלל שאומר שאתה מתחייב רק כשאתה בעלים. שומר לא מסתדר עם הכלל, טוב, שומר הוא כמו בעלים. אבל הוא לא. הוא לא בעלים. הכלל פשוט לא עובד. גזלן? מה עם גזלן? גזלן הוא גם לא בעלים. האם הוא חייב לשלם על בהמה שנמצאת אצלו או לא? בתחילת פרק הכונס יש דיון על זה. עוד פעם, מה עם הכלל הזה שממונך ושמירתן עליך? לא, הכלל הזה לא באמת עובד. זה איזושהי מסגרת כללית, נותן לך איזשהו רעיון כללי, זה הכל. הגמרא בקידושין, הגמרא אומרת שכל מצוות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות, חוץ משלוש ארבע דוגמאות שמביאים שמה. שואלת הגמרא, מה עם הקהל? הקהל נשים חייבות למרות שזה זמן גרמה. אז הגמרא אומרת, אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ. במילים אחרות, אל תבלבל לי את המוח עם כללים. ויש בזה כלל. עכשיו בדיוק. הכלל הזה, אין יוצאים מן הכלל כמעט. אולי חוץ מכמה יוצאים מן הכלל. הגמרא בעצם אומרת ככה, תראו, זה דבר מדהים. הגמרא, אם היה כתוב כל מצוות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות ואתה היית מוצא חריג, אז הייתי אומר, בסדר, טוב, אז לא נכנסו לחריגים, אמרו את העיקרון. אבל פה אמרו כל מצוות עשה זמן גרמא נשים פטורות חוץ מ-א' ב' מנו את כל החריגים. וזה הניסוח הכי דבקני שיכול להיות. עכשיו אם יש עוד חריג, אל תעשה עניין, אז יש עוד חריג. הזוי. אבל אם אתה מביא לי את הכלל והייתי מוצא חריג, הייתי אומר טוב, לא נכנסו לעניין החריגים, אמרו את הכלל ויש כמה חריגים שלא מנו אותם. אבל פה מנו את החריגים. גם כשמנו את החריגים, אל תבנה על זה, יכול להיות שיש עוד חריגים שלא מנו. במילים אחרות, עזוב את הכללים בצד. אל תתייחס אליהם. דוגמה ליישום, הגמרא אומרת שהלכה במחלוקת אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם. חוץ משישה מקרים ראשי תיבות יע"ל קג"ם: ייאוש שלא מדעת, עד זומם, וכן הלאה, לחי העומד מאליו, שישה מקרים. הרמב"ם פוסק כמו אביי בעוד מקרים חוץ מהשישה האלה. למשל, בלא תתגודדו. לא תתגודדו יש מחלוקת אביי ורבא והרמב"ם פוסק שני בתי מדרש בעיר אחת זה לא תתגודדו, זו דעת אביי. רבא לא מקבל את זה. באי עביד לא מהני, סוגיה בתחילת תמורה, יש ממפרשי הרמב"ם שטוענים שהוא פסק כמו אביי גם כן. שם מחלוקת, אבל יש כאלה שטוענים שהרמב"ם פסק כמו אביי. אבל כתוב בגמרא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם, חוץ מיע"ל קג"ם הלכה כרבא. וכולם מתחילים לעשות פלפולים, יכול להיות שהכלל בגמרא זה רק על מחלוקות של אביי ורבא לא כשהם חולקים בדעת תנאים אחרים, אלא רק כשהם חולקים בדעת עצמם. איפה הנפיצו את הכלל הזה אף אחד לא יודע. אין לזה שחר, אין לזה שורש וענף, אבל מה לעשות צריך למצוא איזה שהוא תת כלל שיסביר למה הרמב"ם מתאים עדיין לכללים. לא, הוא לא מתאים לכללים ולא צריך להתאים לכללים. כי כתוב בגמרא, יש גם כלל בגמרא שאין למדים מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ. וגם זה כלל בגמרא. ואם הגמרא אומרת חוץ, הלכה כרבא חוץ מיע"ל קג"ם, אין למדים גם מהכלל הזה, אלא יש מקומות נוספים שאתה יכול לפסוק כמו אביי למרות שזה לא יע"ל קג"ם. אז מה המשמעות של הכלל? הכלל נותן לך איזה שהוא כיוון עקרוני. בדרך כלל הלכה תהיה כמו רבא חוץ מהמקרים האלה שאנחנו יודעים כבר שהלכה כמו אביי. אבל אם יש לך עמדה ברורה שאביי צודק נגד רבא, תפסוק כמו אביי גם בעוד מקרה. אם אין לך עמדה, לך עם הכלל הזה חוץ מיע"ל קג"ם הלכה כרבא. ואם יש לך סיבות טובות לפסוק כמו אביי במקרים נוספים, אין בעיה, לך על זה. אתם מבינים מה בעצם עולה מכאן? מה שעולה מכאן זה שהיחס שהגמרא נותנת לכללים הוא יחס מאוד מאוד, כן, בערבון מוגבל. בדיוק. לא להגזים עם העניין של הכללים. אנחנו לא יכולים בלי זה. אנחנו לא יכולים לחשוב בלי כללים. הכללים זה התשתית של החשיבה שלנו. תמיד כשאנחנו חושבים אנחנו עובדים עם כללים. אבל צריך להיזהר לא להיות משועבדים לכללים. כללים זה מסגרת טובה נותנת לנו איזה שהוא כיוון. בסוף בסוף מי שינסה לדבר עם הכללים שהוא למד באולפן לא יגיע רחוק. לכתוב שיר הוא בטח לא יצליח. יש כאלה שיגידו שזה טוב. אבל הוא לא יצליח לכתוב שיר. הוא לא יצליח באמת לדבר בצורה סבירה. שיסתכלו עליו כמו איזה רובוט. הוא לא יודע עברית. הוא משתמש… אני חושב שסיפרתי פעם כשהייתי בירוחם לימדתי את המחזור הראשון של הישיבה בירוחם כשהם הגיעו לשיעור ד'. כשהם חזרו מהצבא אז הגעתי לישיבה. אז אני קיבלתי אותם לימדתי אותם שם. הראשון שהתחתן שם היינו בחתונה שמה ואני עמדתי עם אחד הר"מים שמה והסתכלנו על החבר'ה רוקדים. כל אחד מהחבר'ה רקד כמו שהוא לומד. הראיתי לו זה רוקד כמו שהוא לומד. זאת אומרת, זה חושב כל הזמן הצעד התימני, הבחור היה תימני. אז עשו שם צעד תימני והוא חשב איזה רגל זה, אתה רואה את החישובים, זאת אומרת, מתי מזיזים את היד מתי מזיזים, הוא רוקד מאוד מכני כזה, מדויק לפי הכללים, אבל הוא לא באמת בסוגיה. כן? הוא מחשב, וככה הוא למד. זה בדיוק ככה. אני יכול עוד לזכור את האנשים, אני לא זוכר איך הם רקדו אני יודע איך הם למדו ולפי זה אני גם יודע איך הם רקדו. כי זה היה ממש אחד לאחד. והיו כאלה שרקדו אתה יודע מן זה זרם להם. ברור שהם לא עושים חישובים. וגם כשהם לומדים הם האינטואיציה שלהם אומרת מה נכון ומה לא. הם לא עושים את המבנים הלוגיים האנליטיים האלה שעוזרים להם לסדר את העניין. כמו שהם חשבו ככה הם למדו. זה מאוד יפה הדבר הזה היה, כמו שהם חשבו ככה הם רקדו. ואני חושב שאותו דבר גם כאן. יש את האנשים שהולכים יותר עם הכללים ופחות בונים על האינטואיציה הטבעית שלהם. יש אנשים שהולכים יותר עם האינטואיציה הטבעית שלהם ופחות. מתייחסים לכללים. ברור בכל מקרה שצריך איזה שהוא שילוב של שני הדברים האלה. אנחנו לא יכולים בלי הכללים וצריך מאוד להיזהר לא להיצמד אליהם מדי. עכשיו מה המינונים? כל אחד כמה אמון שהוא נותן באינטואיציה שלו, כמה היכולת האנליטית שלו, כי צריך יכולת האנליטית כדי להשתמש בכללים. אז בקיצור, זה פה יש כבר מנעד שתלוי באנשים השונים. אבל בסופו של דבר, אני חושב שהלקח שעולה מהגמרא זה שבסוף בסוף אתה משתמש בכללים וזורק. זאת אומרת, אתה מנסח כללים אבל אתה לא נצמד אליהם. יש דוגמה יפה לעניין הזה, יש בסוגיית זה נהנה וזה לא חסר בבבא קמא. הגמרא מביאה שם, מתחילה ככה. היה פעם פאנל בספריה הלאומית. היה סדרה כזאת של הרצאות בספריה הלאומית על התלמוד. וכל פעם הזמינו מישהו אחר, אז פעם אחת אני הייתי עם מאיר בוזגלו, פרופסור מאוניברסיטה העברית. אז עשינו פאנל ותומר פרסיקו היה שמה ומי עוד? לא זוכר עוד מישהו, לא משנה. אז אני הצעתי להם שנעסוק בסוגיה של זה נהנה וזה לא חסר בבבא קמא. עכשיו הסוגיה מתחילה ככה, היא מתחילה בדר בחצר חברו שלא מדעתו, האם צריך להעלות לו שכר או אין צריך להעלות לו שכר? כן, מישהו נכנס לחצר של חבר שלו, משתמש בזה, האם הוא צריך לשלם לו? והגמרא מתחילה לדון. תלוי החצר קיימא לאגרא, לא קיימא לאגרא? הגברא עביד למיגר, לא עביד למיגר? זאת אומרת הוא צריך מגורים? זאת אומרת הוא חסך בזה שהוא גר שם כי אחרת הוא היה משלם למגורים אחרים? או שלא צריך מגורים, יש לו בית, סתם נכנס לשם בשביל להיות שם, הוא לא באמת צריך את זה. זה גברא דעביד למיגר או לא עביד. זאת אומרת השאלה היא אם הוא נהנה. אחרי זה יש שאלה אם החצר קיימא לאגרא, האם היא עומדת להשכרה? כי אם לא, אז אם השתמשתי בחצר מה הפסדת? אתה בין כה וכה לא תכננת להשכיר אותה, אז לא הפסדת שום דבר. אז השאלה אם אתה חסר או לא חסר. ואז הגמרא מגיעה למסקנה שבעצם השאלה היא זה נהנה וזה לא חסר, חייב או פטור? אם זה נהנה וזה חסר חייב, זה לא נהנה וזה לא חסר פטור, והשאלה היא לגבי זה נהנה וזה לא חסר. עכשיו מה זה המעבר הזה? המעבר הזה בעצם התחלנו במקרה, מישהו נכנס לחצר של חברו, השאלה אם הוא צריך לשלם, והגענו בסוף לניסוח שהוא ניסוח של כלל. מה הדין בקטגוריה שלמה של מקרים שזה נהנה וזה לא חסר, האם צריך לשלם או לא? שהמקרה של דר בחצר חברו שלא מדעתו הוא מקרה פרטי. אז המהלך שם בסוגיה היה התחיל במקרה ועבר לניסוח כללי בצורה כללית. אבל אחרי זה כשאתם רואים בהמשך הגמרא וגם בראשונים ובאחרונים בפוסקים שמתחילים ליישם את הכלל של זה נהנה וזה לא חסר, לא תאמינו כמה חילוקים יש. אי אפשר באמת ליישם את הכלל הזה. זה נהנה וזה לא חסר חייב, אוקיי, אבל השאלה מה זה אומר שהוא לא חסר? לא חסר ככה, משתרשי ליה, מבריח ארי, כל מיני תתי כללים כמובן שמייצרים שמה כדי להסביר למה הכלל הזה לא רלוונטי פה ולא רלוונטי שם. אי אפשר ליישם באמת את הכלל הזה. גם אחרי שהגמרא כבר ניסחה את השאלה לא בצורה של כלל, לא בצורה של דוגמה אלא בצורה של כלל, עכשיו אתה רוצה להגיד אוקיי אז עכשיו יש לנו כלל, תמיד כשאתה נהנה והשני לא חסר צריך לשלם. אז בוא נראה עכשיו, הנה יש לנו מקרה כזה. הופ, מתברר שלא, בעצם אתה פטור שם. איך זה מסתדר עם הכלל שזה נהנה וזה לא חסר? אה, טוב פה זה משהו אחר, כי הוא לא חסר בצורה כזאת וההוא לא נהנה בצורה כזאת, לא יודע מה, אתה מתחיל לעשות חילוקים. מזכיר לכם את הקהילות יעקב. אותו דבר. ניסחת כלל, הכלל הזה לא עובד כמעט על שום מקרה. אבל הכלל הזה עזר לך לחשוב על הסוגיה. אחרי שאתה חושב על הסוגיה עזוב את הכלל בצד, זרוק אותו הצידה. וזה כלל שהגמרא עצמה ניסחה. הגמרא עצמה בדרך כלל מביאה רק את המקרה, דר בחצר חברו שלא מדעתו, צריך להעלות לו שכר, אין צריך להעלות לו שכר. המסקנה תהיה צריך, לא צריך, לא משנה, זאת תהיה המסקנה. עכשיו אני כלומד מאוחר יותר, ראשונים, אחרונים ואנחנו כלומדים של הגמרא, אנחנו מנסים לנסח את זה בצורה של כללים. אה, מדובר פה במקרה של זה נהנה וזה לא חסר, ובגמרא בעצם כתוב שזה נהנה וזה לא חסר חייב. אוקיי, אז זה הכללים שאנחנו עושים. פה הגמרא עצמה עשתה את הכלל, חסכה לנו. היא עשתה מהלך של אחרונים הגמרא. ברגע שהגמרא מתחילה לנסח כללים היא בעצם עובדת כמו אחרונים. בדרך כלל זה לא קורה, הגמרא מדברת על מקרים. את הכללים עושים המפרשים. אבל לפעמים לפעמים הגמרא עצמה מנסחת את הכללים. ואפילו שם אנחנו לא מתייחסים לכללים האלה באמת, לא דבקים בהם עד הסוף. נעזרים בהם אבל לא דבקים בהם עד הסוף. כי הכללים זה מן משהו שצריך כבדהו וחשדהו. עסק מאוד מסוכן להסתמך על כללים. ולעומת זאת, הדבר שנראה לנו יותר מסוכן להסתמך על תקדימים, לך תדע זה כן דומה, זה לא דומה, אנלוגיה זה מין משהו כזה שהוא נורא לוז, כן, מין כזה, לא, לא חד משמעי. זה הרבה יותר אמין והרבה יותר חזק מאשר להשתמש בכללים. מביא אותך הרבה יותר טוב לכוונתו של מי שלימד אותך או מי שחוקק. אתה תקלה יותר טוב אם תשתמש באנלוגיות מאשר אם תשתמש בדדוקציות. זאת אשליה אם אתה חושב שפוזיטיביזם הוא אפשרי. אגב, אחד מהמשברים הגדולים שהפוזיטיביזם חווה זה משפטי נירנברג. משפטי נירנברג אחרי השואה. אחת מטיעוני ההגנה הידועים המפורסמים של הנאשמים, של הנאצים, כי הם מילאו פקודות. זה מה שהחוק בגרמניה קבע ובסך הכל צייתו לחוק. מה אתה רוצה ממני? צייתתי לחוק. תאשים ת'מחוקק או לא יודע מה. איך מאשימים מחוקק בכלל דרך אגב? לפי איזה חוק אתה שופט את המחוקק? חוק הבינלאומי? אין דבר כזה. בסדר, אז זה כבר לא משפט. אז מה אתה עושה שם? אז מה עושים עם טיעון הגנה כזה? טיעון ההגנה הזה בעצם הוא טיעון הגנה גרמני קלאסי. כי החוק הגרמני הוא פוזיטיביסטי. ומבחינת הגרמנים זה האופי שלהם. יש כללים, הם קראו לזה מדע המשפט, הם קוראים למשפט, בשבילם זה היה מושג כזה, מדע המשפט. המשפט היה מדע מבחינתם. היה סט של כללים שאתה מיישם אותו כמו מתמטיקה, כמו מדעי הטבע, מדע מדויק. שטויות כמובן, אבל זאת הייתה האשליה שבתוכה הם חיו. וזה מה שזה הוליד. מה שזה הוליד זה אוקיי, יש חוק, צריך לקיים אותו, זה הפוזיטיביזם. אז החוק שמה אמר לעשות את זה, זה מה שאנחנו עשינו. והשופטים שלהם, או המשפט שעל פיו ביקרו אותם או תבעו אותם, היה בעצם משפט הטבע, שזה האנטי-תזה של הפוזיטיביזם. מה בעצם אומר? נכון שזה היה החוק, אבל לא היית צריך לציית לחוק. לא היית צריך לציית לחוק. לחוק כזה אסור לציית. למה לא? לפי מה אסור לציית? לפי דגל שחור, זה הביטוי הציורי, אבל תכלס אומרים לך אל תציית לחוק. זה הביטוי הישראלי הציורי, היה במשפטי נירנברג עוד קודם. מה זה אומר בעצם? זה בעצם אומר שמה שתבעו את הנאצים על זה שהם היו פוזיטיביסטים. שאם החוק קבע אז מבחינתם זה מה שצריך לעשות. מה אתה רוצה? אני כפוף לחוק, אני אזרח. איך אתה יכול לתבוע אזרח על זה שהוא ציית לחוק? זה אבסורד. לפי איזה חוק אתה תובע אותו? זה החוק שהוא מחויב לו, החוק הגרמני. זה היה החוק. מה אתה רוצה? זה בעיה עיונית לא פשוטה. לפי מה אתה תובע אותו? אני תובע אותו לפי העקרונות או הרוח שהחוק הזה היה אמור לבטא, והוא לא ביטא. היית צריך לא לציית לחוק. אם אישה לא תקיים את מצוות הקהל כי זו מצוות עשה שהזמן גרמה, נשים פטורות, מה אתה רוצה? היא הייתה צריכה להבין שלמרות שמצוות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות, בהקהל את אמורה לקיים את זה. זה פקודה של דגל שחור מתנוססת מעליה לאישה לא לבוא להקהל. למרות שזה לפי החוק מצוות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות. לא, זה הכלל. אבל החוק לא מתמצה בכללים. יש מצבים שבהם צריך להיות ברור לך שלא מצייתים לחוק. מצוות פסח. מה? שאישה חייבת. שם יצרו את התת כלל כבר, מי שחייב בלאו חייב בעשה, חייב בלאו. אבל זה גם פוזיטיביסטי. מה? אז זה נירנברג, אז אמרו טוב, צריך לחוקק מערכת כללים, משפט בינלאומי. נכון, זה מה שעושים בדרך כלל. זה מה שעושים. אחרי שאתה עושה את הפריצה הקזואיסטית או האנטי פוזיטיביסטית, מגיעים הפוזיטיביסטים וכוללים כללים. אבל גם הכללים האלה יפרצו באותה מידה. לכן זה בסדר, אנחנו תמיד משתמשים בכללים. אני לא נגד כללים, אני נגד הצמדות אליהם. אחרי שאנחנו עושים את הפריצה הזאת אנחנו באמת מהפריצה הזאת ננסח כללים חדשים, בדיוק כמו שקהילות יעקב עשה לגירושין. ואז אתה תוקף גם אותם ואתה לאט לאט מבין מה נכון. אתה נעזר בכללים אבל אתה לא נצמד אליהם. אתה לא מתייחס לכללים כאילו שהם הדבר עצמו. הכללים הם המודל הכי קרוב שיש לך אבל הם לא הדבר עצמו. זה בדיוק הנקודה. אנחנו תמיד עובדים עם כללים, אי אפשר לעבוד בלי כללים, אבל כבדהו וחשדהו. יש את הסוגיה בנזיר של עבירה לשמה. מה זה עבירה לשמה? יעל אשת חבר הקיני. זה הדוגמה שהגמרא מביאה שמה. אז היא קיימה יחסי אישות עם סיסרא, היא הייתה אשת איש. גילוי עריות לא נדחה בפני שום דבר. נכון? זה שלוש עבירות החמורות. אז למה משבחים אותה על זה שהיא עשתה גילוי עריות כדי להרוג את סיסרא? זה עבירה לשמה. מה זה עבירה לשמה? הראשונים והאחרונים נורא נבהלים מהמושג הזה עבירה לשמה. זה אומר שאתה בעצם עושה עבירה, מותר לעשות עבירה, לא יכול להיות. אז הם הופכים את זה לאיזה כלל דחייה כזה, כמו עשה דוחה לא תעשה. יש כללי דחייה כשיש התנגשות בין עקרונות הלכתיים, אז אחד גובר על השני. אז גם עבירה לשמה כאילו נראה לפחות בהרבה ראשונים ואחרונים, יותר אצל האחרונים אני חושב, יותר היסטריים, כאיזשהו כלל דחייה. וברור שזה לא נכון. עבירה לשמה זה אומר זאת עבירה. אין לה הצדקה הלכתית. אבל זה מה שהיא הייתה צריכה לעשות. זה מה שהיא הייתה צריכה לעשות למרות שזאת עבירה הלכתית, אין הצדקה. נכון? ולפי הכללים אסור לעשות את זה. אבל כשאתה נמצא בסיטואציה ההיא, היית צריך להבין שפה צריך לשבור את הכללים. ובפקודות של הדגל שחור, אם לא רק שזה מוצדק אם שברת את הכלל, אלא אם לא שברת את הכלל יתבעו אותך. זה מה שקרה במשפטי נירנברג. פה אומרים לך זה מוצדק לשבור את הכלל, אבל במשפטי נירנברג אמרו משהו יותר חזק. אם לא שברת את הכלל, אז אנחנו נתבע אותך. לא רק שאם כן שברת אנחנו סולחים לך, לא, אלא אם לא שברת יתבעו אותך. היית חייב לשבור, לא רק שמותר לך לשבור. היית חייב לשבור את הכלל. כי היית צריך להבין שהכלל הזה לא נכון. אותו דבר בפקודות של הדגל השחור, כמו בקיביה. פעולת קיביה, אותו דבר. זה הלנדוי שמה, נכון? או זילברג, שאמר שזו פקודה עם דגל שחור שמתנוסס מעליה, שהם ירו שמה בקיביה באנשים ששברו את העוצר שמה שהיה. כפר קאסם או קיביה, לא זוכר. אולי כפר קאסם. אז זה גם היפני, היפנים היו נשפטים לפי החוק שלהם, לפי הפקודה היפנית. היו אומרים לו פקודה. אוקיי, טוב, היפנים הם ייקה, אנחנו יודעים. זאת אותה מנטליות, זאת אותה מנטליות. זו תרבות פוזיטיביסטית. זו הבעיה, תרבות פוזיטיביסטית. לכן הכל כל כך מתקתק ביפן, אגב. הכל מתקתק כי הכל לפי הכללים. הכל מתקתק, הכל על השנייה, הכל לוח, הכל. כמו גרמנים. זאת אותה מנטליות. אבל זה גם הבאג שלהם. כי יש בעיות עם יצירתיות בחברות מהסוג הזה, למשל. טוב, זה דיון אחר. הכלל שיש גם כלל שיש יוצא מהכלל, והאדם יגיד הכלל שיש פה דגל שחור והשני יגיד אחרת. ברור, נכון, אין מה לעשות. אי אפשר להכניס את הכל לתוך כללים. אין ברירה, אתה בסופו של דבר צריך להשאיר לבן אדם לקבל החלטות. אל תשלה את עצמך שתוכל להכתיב לו עם כללים את התשובה הנכונה. אגב, אחד החששות הגדולים עם מכוניות אוטונומיות, היום אני מפליג לכל מיני מקומות, מכוניות אוטונומיות זה זה. שאין את מי להאשים. לא, לא שאין את מי להאשים, זו התוצאה. קודם כל יש חשש שלא ינהגו נכון כי לא תכנתו אותם נכון. מה עם בני אדם? מה, בני אדם תמיד כן נוהגים נכון? לא, אבל מכוניות, החשש הוא שאתה חי באשליה, אגב, החוששים הם בעיקר כאלה שלא מבינים בזה. הבעיה שלצערנו הם המחוקקים בדרך כלל, כי אחרת כבר מזמן היה צריך להיות מכוניות אוטונומיות. והחשש נובע מזה שאנשים תופסים את המכונית האוטונומית כאיזשהו סוג של רובוט שעובד לפי כללים, ולך תדע הוא יכול להרוג לך פתאום מאה אנשים כי הכלל שמה לא בדיוק עובד. כשההנחה שבני אדם לא עובדים לפי כללים אלא מתמרנים, הם מבינים מתי נכון ומתי לא נכון, והם יפעלו בסדר. האנשים האלה לא מבינים שמכונית אוטונומית גם היא לא עובדת לפי כללים. זה איי איי. היא לא עובדת לפי כללים. ולכן ברור שכבר מזמן, כבר לא היום, כבר מזמן, מכונית אוטונומית הייתה חוסכת המון המון חיי אדם אם היו מפעילים אותה. נכון, יש טעויות. כל פעם שמכונית אוטונומית טועה זה מגיע לשיא הכותרות, כולם נכנסים להיסטריה, אסור לאשר. בני אדם הורגים בני אדם מאות כל יום בעולם. מאות כל יום. שום דבר מזה לא מגיע לכותרות, זה לא מטריד אף אחד. מכונית אוטונומית פעם אחת הורגת בן אדם פעם בחמש שנים, זו מכונית חבלנית, כן, כמו הסנהדרין שהורגת אחת לשבעים שנה. מכונית חבלנית, לא יתנו לה אישור לנהוג. למה לא? בני אדם, האלטרנטיבה זה בני אדם, בני אדם הורגים הרבה יותר. אבל יש פוביות. יש פוביות, לאנשים יש פוביות, זה הכל. זה הדבר היחיד שעוצר את זה לדעתי. אותו דבר עם נשק אוטונומי. למה הצבא קורא היום, אני ממש מפליג היום, למה הצבא קורא היום, אתם יודעים היום לא קוראים לכטב"מים כטב"מים. לחיזבאללה יש כטב"מים. לנו יש כטמ"מים. אתם יודעים מה ההבדל בין כטב"ם לכטמ"ם? כטב"ם זה כלי טיס בלתי מאויש. אסור כלי טיס בלתי מאויש. כלי טיס מאויש מרחוק. מה זאת אומרת? אתה לא יכול להשאיר את המכונה לקבל החלטות. צריך להיות טייס אנושי. כמו מכונית אוטונומית. אז הכיבוס הלשוני היום אומר לא, לא, בטח, יש בן אדם שמה, זה רק מאויש מרחוק, הטייס על הקרקע שמכוון את הכטמ"ם הזה, הוא הטייס, אז אל תגיד שאין פה בני אדם. אין פה בני אדם, אבל יש טייס בקרקע, אז הכל בסדר, זה לא כטב"ם, זה כטמ"ם. והיום בצה"ל זה השם, אסור להגיד כטב"ם, רק כטמ"ם. רק לחזבאללה יש כטב"מים, כי חזבאללה הם רשעים, את זה אנחנו יודעים, אבל צה"ל צדיקים, הצבא הכי מוסרי בעולם, אז אצלנו אין כטב"מים, יש רק כטמ"מים. וזה עוד פעם זו אותה פוביה מקבלת החלטות אוטונומית, אוטומטית של מכונות. זה אימון חסר כל בסיס בקבלת החלטות של בני אדם. מכונות היום מקבלות החלטות הרבה יותר טוב מבני אדם בהרבה מאוד מהתחומים. לא בכל התחומים, בהרבה מאוד מהתחומים. ולא נותנים להם לפעול כי יש פחד נוראי. כל פעם שמכונה מקבלת איזושהי החלטה לא בסדר, כולם נכנסים לוויברציות. זה פוביה מטכנולוגיה, זה הכל, שום דבר חוץ מזה. מה? כן, אבל גם שם זה הולך הרבה יותר לאט בלי לדעת, אבל אני אומר לך שזה הולך הרבה יותר לאט ממה שזה היה אמור ללכת. בגלל החששות והרגולציה והכל. עוד פעם, יש היגיון לעשות רגולציה ולבדוק את הדברים, אבל האיטיות של הרגולציה עולה לנו בהרבה מאוד חיי אדם, כי הבני אדם עובדים פחות טוב מהמכונות, והמכונות בשביל שיאשרו להם להחליף בני אדם, הן צריכות להגיע לרמות שאין טעות בכלל, שבעצם מספיק שיהיה להם פחות טעויות מבני אדם בשביל לאשר להם, לא צריך שלא יהיה. אתם יודעים, זה כמו הבדיחה המפורסמת ששני אנשים הולכים ביער ורודף אחריהם נמר. בסדר? באיזה מהירות אני צריך לרוץ כדי להינצל? יותר מהר מהחבר שלי. נכון? אם אני ארוץ יותר מהר מהחבר שלי, הנמר יטרוף אותו. לא צריך לרוץ יותר מהר מהנמר. גם פה אותו דבר. בשביל להכניס את המכונה לפעולה, לא צריך שהיא תהיה מושלמת, צריך שהיא תהיה יותר טובה מהאלטרנטיבה של בני אדם, זה הכל. אם היא יותר טובה מבני אדם, תכניס אותה, אתה חוסך חיי אדם. אבל לא, יש לנו פוביות. אבל הפוביות האלה לא מוצדקות. הפוביות האלה היו מוצדקות אולי אם המכונה הייתה מתוכנתת קלאסית, כי אז היא הייתה מכונה פוזיטיביסטית, זו הייתה מכונה שעובדת לפי כללים, וכללים באמת מפספסים. מישהו שעובד לא עם כללים, מקבל החלטות טוב יותר מאשר מישהו שעובד עם כללים. אבל ברגע שהגענו לאיי-איי, זה מכונה שלא עובדת עם כללים, אז יש את היתרונות של מכונה, גם של המהירות וגם של כושר העיבוד והכל, וגם בלי החסרונות של מכונה כי היא לא עובדת עם כללים. אז זה פשוט מושלם. כן, צריך לשים את זה בכל מקום שרק אפשר. מה? אבל הסינים לא מחכים לרגולציות שלנו, הסינים עושים את מה שהם רוצים. הרגולציות הן רק עלינו, זה תמיד ככה. הרגולציות זה… מה? כן, אבל אל תאשר לקחת מהסינים, את זה אני מבין, אבל למה אתה לא מפתח משהו משלך? אה, אתה אומר שהסינים יתקפו את הסייבר. אחרי כל התקפות הסייבר האלה זה עדיין יהיה יותר יעיל מאשר בני אדם. בני אדם לא צריכים התקפות סייבר בשביל שהם יטעו. טוב, אוקיי, אני מאוד הפלגתי, כן. יש פה איזה עניין של איזה מחקר שמראה שהבעיה הפסיכולוגית של סומכים, העניין הוא שדווקא המדען שם אומר שמי שסומך על המכונה אחרי פעמיים-שלוש, אחרי חודש הוא כבר יסמוך מאה אחוז על המכונה, וגם אם אומרים לך להחזיק את ההגה, אתה לוקח את הטלפון, ואז רואים שנגיד אחרי חודש-חודשיים… מצוין, תסמוך על המכונה, מעולה! לא, הבעיה שסומכים יותר מדי על המכונה. אז מה הבעיה? תסמוך יותר מדי על המכונה, עדיין היא תעשה את זה יותר טוב ממך. מה אכפת לי שתהיה תלות? העובדה שאנשים סומכים יותר מדי על המכונה מביא לזה שהם לא יחזיקו את ההגה. נכון! אז שלא יחזיקו, עוד פעם, זו בדיוק אותה פוביה, שלא יחזיקו, לא צריך שיחזיקו. המכונות כבר היום עושות את זה יותר טוב ממני בלי שאני אחזיק. מזמן, לא כבר היום, זה כבר שנים הרבה יותר טוב מבני אדם, מכוניות אוטונומיות, יש על זה ניסויים. טוב, אני באמת הפלגתי פה קצת בענייני ה… טוב אני כבר לא אתחיל את הנושא הבא, אז נעצור כאן. האינטרוויו הזה, מה אתה חושב על המושג דעת תורה? כאילו הרי הרמב"ם אומר אני, זאת ההנחה. זאת ההנחה של המושג דעת תורה. ההנחה היא שאחרי שהוא הטמיע מספיק סוגיות ומקרים וכולי, הוא קיבל איזשהו ראש גם לתחומים שבהם הוא לאו דווקא מתמחה. עכשיו, אני לא קונה את זה, כי אני לא חושב שיש קשר בכלל. זאת אומרת, אני כן מקבל את המושג דעת תורה ביחס לשאלות הלכתיות. שמה לדעתי יש יתרון לתלמיד חכם על פני מישהו שהוא לא תלמיד חכם שלמד טוב את הסוגיה. אבל על דברים אחרים אני לא מקבל. אני לא חושב שזה אותה רשת נוירונים. כאילו זה לא, זה לא אותו סוג יכולת. אם אתה רוצה להסתכל על העולם מתוך מבט של מה נכון מצד התורה, זה, אני עשיתי את זה, הטמעתי את זה בראש שלי ואני אשקיף על דברים. ואמרנו את זה, אם אתה מדבר על שאלות הלכתיות, אני מסכים. אם אתה מדבר על שאלות שלא קשורות להלכה, אז מה זה מצד התורה? תעשה, אם כדאי להשקיע בבורסה בזה או בזה. זה אני מדבר. אם אתה מדבר על שאלות הלכתיות, אמרתי, כן, יש יתרון לתלמיד חכם. לא, אבל דברים מעשיים ביומיום שיש בהם אותו דבר. את ההיבט התורני יש לו יתרון, אבל יש שם גם היבטים אחרים, ואז צריך לראות מה איך אתה משקלל. יש כאלה שיוצאים על זה מצד זה שאומרים לא, הוא צריך להוכיח לי, שיסביר לי בהוכחות מהתורה למה הוא, זה אני לא קונה. יש איזה מימרה ידועה בישיבות, שכשהראש מביא ראיה לדבריו, יכול להיות שאתה יכול למצוא דופי בראיה או ראיה נגדית. אבל אם הראש אומר יראה לי, אין לך מה להתווכח איתו, הוא בטוח צודק. וזה בדיוק אותו דבר, זאת אומרת, זה הרשת נוירונים שלו. עזוב את ה, אם יש לו רק ראיות, הוא לא מרגיש שזה ככה. יש לו ראיות. ראיות גם אני יודע להביא. אבל אם הראש כולו עומד פה על המאזניים ואומר תשמע, אני אומר לך שזה ככה, זה האינטואיציה שלי, אז זה בנוי על כל הניסיון ההלכתי שלו. זה לא משהו מקומי. אז שמה אתה כנראה טועה.