מחלוקת ואמת – שיעור 9
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- תקציר ההשתלשלות ההיסטורית והמסגרת למחלוקת
- הרמוניזם, נימוקים, ושקלול כבסיס לאמת הלכתית
- טעות לגיטימית, סובלנות, ופרדוקס השפיטה
- הכרעה: אמת, אוטונומיה, ו"לא בשמיים היא"
- סמכות: פורמלית ומהותית, נורמות ועובדות
- מקור הסמכות בהלכה: "לא תסור", הסנהדרין, וסמיכה
- סמכות התלמוד וקבלת הציבור: כסף משנה, רמ"א, רא"ש
- אחרי הגמרא: סמכות מהותית בלבד ואוטונומיה מול הראשונים
- הפעלת סמכות פורמלית במידה והמודל ההיסטורי של ריש גלותא ונשיא ארץ ישראל
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מסכם את הדיון עד כה על מחלוקת הלכתית כאירוע שמתקיים בתוך חתירה לאמת אך גם בתוך ערך של אוטונומיה, ומנסח תפיסה הרמוניסטית שלפיה יש אמת אחת מרובת פנים שבה כל צד תופס רכיב נכון אך לא את המכלול. הטקסט עובר מן השאלה כיצד להבין מחלוקות ושקלול נימוקים אל שאלת ההכרעה, ומדגיש שהכרעה הלכתית מכוונת לאמת אך נעשית מתוך שיקול דעת אנושי ולא מתוך כפיפות לאותות חיצוניים. הטקסט מפתח הבחנה יסודית בין סמכות פורמלית לסמכות מהותית, קושר אותה להבחנה בין סמכות ביחס לנורמות לסמכות ביחס לעובדות, וטוען שסמכות פורמלית אפשרית רק בנורמות ולא בעובדות. הטקסט מסביר שסמכות פורמלית בהלכה שייכת לסנהדרין ומכוחה, ושסמכות התלמוד נובעת מקבלת הציבור, בעוד שלאחר הגמרא אין סמכות פורמלית אלא סמכות מהותית בלבד, ולכן ערך האוטונומיה חוזר להיות רכיב מכריע גם מול גדולי הפוסקים.
תקציר ההשתלשלות ההיסטורית והמסגרת למחלוקת
הטקסט מציב את הדיון בשלב התורני־הלכתי לאחר דיונים מוקדמים על אמת, יחסיות ופוסט־מודרניות, ומתאר השתלשלות היסטורית של מחלוקת בתוך סוגיות בגמרא. הטקסט מציב שאלות של פלורליזם, מוניזם וסובלנות, ומבחין בין רוב דמוקרטי שאינו חותר לאמת לבין רוב שמטרתו להגיע לאמת. הטקסט מעלה בעיות של רוב בין פוסקים שאינם יושבים באותו פורום ומפתח הבחנות כגון רוב בבית דין, רוב דאיתא קמן וליתא קמן, ורוב איכותי מול רוב כמותי.
הרמוניזם, נימוקים, ושקלול כבסיס לאמת הלכתית
הטקסט מציג תפיסה הרמוניסטית כמוניזם שאומר שיש אמת אחת אך היא מרובת פנים, ולכן החולקים עשויים לבטא פנים שונים של אמת אחת שהמכלול שלה הוא האמת. הטקסט מבדיל תפיסה זו מתפיסה פוסט־מודרנית בכך שאינו אומר שכולם צודקים באופן מלא אלא שכל אחד תופס חלק מן האמת ובמובן מסוים כולם טועים ביחס למכלול. הטקסט מביא דוגמה מגיטין דף ו׳ של *eilū va-eilū* עם נימא מצא לה וזבוב מצא לה ומסיק שהאמת היא השילוב: זבוב מצא ולא הקפיד, נימא מצא והקפיד. הטקסט משתמש במוטיב של ק״נ טעמים לטמא את השרץ וק״נ טעמים לטהר כדי לומר שהנימוקים יכולים להיות נכונים לשני הצדדים, אך השורה התחתונה נוצרת משקלול הנימוקים לפי משקלם.
טעות לגיטימית, סובלנות, ופרדוקס השפיטה
הטקסט מגדיר קו בין טעות לגיטימית לטעות לא לגיטימית, ומנסח סובלנות מוניסטית שמכירה בכך שמדובר בטעות אך עדיין מתייחסת אליה בסובלנות עד גבול מסוים. הטקסט מציין שנקבעו קריטריונים לקו הזה ומקשר אותם לרצינות ולמחויבות בתוך המסגרת ההלכתית. הטקסט מסיים את חלק זה ביחס בין השורה התחתונה לבין הנימוקים דרך פרדוקס השפיטה, שבו מה שקובע הם השורות התחתונות ולא הנימוקים, משום שהנימוקים ברובם “נכונים” לשני הצדדים והשאלה היא רק כיצד לשקלל. הטקסט מצביע על אפשרות שדיינים או פוסקים יגיעו לאותה פסיקה מנימוקים שונים, ומתאר דינמיקה מורכבת שנוצרת מכוח אפקט השקלול.
הכרעה: אמת, אוטונומיה, ו"לא בשמיים היא"
הטקסט מציג את המעבר ממחלוקת אל הכרעה ושואל האם הכרעה היא חשיפת הדעה הצודקת או קביעה טכנית שאינה משקפת עליונות מהותית. הטקסט קובע ברמה העקרונית שתפקיד ההכרעה להוביל לאמת, אך מוסיף ערך של אוטונומיה המחייב הכרעה לפי מה שנראה למכריע גם כאשר יש יסוד סביר להניח שזו אינה האמת האובייקטיבית. הטקסט מביא את רבי מאיר בעירובין כדוגמה לכך שצדקת החכם אינה מספיקה כדי שהלכה תהיה כמותו, משום שההלכה דורשת הבנה והסכמה של הקהילה ההלכתית ולא רק נכונות עצמית של העמדה.
הטקסט מבסס את ערך האוטונומיה דרך “לא בשמיים היא” ותנורו של עכנאי, וטוען שגם אם בת קול משמיים מצביעה על אמת ודאית, חכמים מכריעים לפי הבנתם. הטקסט מנסח את היחס בין אמת לאוטונומיה כיחס מצטבר ולא סותר, שבו החתירה היא לאמת כפי שהיא נתפסת מתוך מיטב ההבנה האנושית המחויבת לתורה. הטקסט משתמש במשל הבחירה החופשית כדי להדגיש שהמטרה אינה רק תוצאה נכונה אלא עשיית הנכון מתוך בחירה והכרעה, ומקביל זאת לעולם ההלכתי שבו קיימות פרשנויות ומחלוקות כדי שההכרעה תהיה “מתוך ההבנה שלנו שהוא נכון”.
סמכות: פורמלית ומהותית, נורמות ועובדות
הטקסט מגדיר סמכות כדרך להכריע דילמות ומחלוקות ומבחין בין סמכות פורמלית לסמכות מהותית. הטקסט מגדיר סמכות פורמלית כסמכות שמחייבת מכוח מעמדו של המוסד או בעל התפקיד, כמו הכנסת או שופט, גם אם נטען שהם טועים או אינטרסנטיים. הטקסט מגדיר סמכות מהותית כסמכות של מומחה, כמו רופא, שמקבלים את דבריו משום שהם כנראה נכונים ולא משום שיש לו כוח נורמטיבי לכפות.
הטקסט מבחין בין סמכות ביחס לנורמות לבין סמכות ביחס לעובדות, וטוען שסמכות מהותית פועלת בעיקר ביחס לעובדות ואילו סמכות פורמלית שייכת רק לנורמות. הטקסט קובע שסמכות פורמלית ביחס לעובדות אינה אפשרית מושגית, ומדגים זאת באמצעות מקרה שבו סנהדרין תאמר שחושך בחוץ בעוד האדם רואה אור, וטוען שאין משמעות לציווי “לקבל” עובדה בלי שכנוע. הטקסט קושר זאת לקשיים במצוות אמונה, וטוען ש“חייב להאמין” הוא אוקסימורון מפני שאמונה היא עמדה עובדתית של שכנוע ולא ציות פורמלי, ומביא בהקשר זה את סיפור ברל ויוכבד ואת עמדת רבי הלל בסנהדרין “אין להם משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה”.
הטקסט מדגים את הטענה באמצעות פרדוקס הכל־יכולת של “אבן שהכל יכול לא יכול להרים” ובאמצעות השאלה על “המלך הנוכחי של צרפת הוא קרח”, כדי להראות שיש ניסוחים שאינם מוגדרים ולכן אינם ניתנים להכרעה על ידי סמכות. הטקסט מכליל שתחומים רבים של מחשבת ישראל הם שאלות עובדתיות, ולכן אינם ניתנים לכפייה מכוח סמכות פורמלית אלא רק לשכנוע.
מקור הסמכות בהלכה: "לא תסור", הסנהדרין, וסמיכה
הטקסט טוען שסמכות מהותית אינה צריכה מקור משום שהיא נשענת על אמת והבנה, בעוד שסמכות פורמלית דורשת מקור מחייב. הטקסט מציג את המקור התורני לסמכות פורמלית בהלכה כ"לא תסור" ומפרש אותו כסמכות המופנית לסנהדרין, ולכן סמכות פורמלית שייכת לסנהדרין ולמי שיונק מכוחה. הטקסט מסביר שסמיכה היא האצלת סמכות פורמלית מן הסנהדרין, ומדגיש שהסנהדרין אינה נבחרת בבחירות דמוקרטיות אלא מתמנה בשרשרת סמיכה “מלמעלה”.
הטקסט מציין כדוגמה חריגה את ההדחה של רבן גמליאל ושל רבי אליעזר כמהפכה מלמטה בהרכב הסנהדרין שאינה תואמת את הדגם הרגיל. הטקסט מביא בדיחה על ר׳ ברוך בער ור׳ חיים כדי להמחיש קבלה מוחלטת של דברי חכם, ומחדד שזו אינה סמכות פורמלית של עובדות אלא דפוס של הסתמכות שמקורו במומחיות או בהערצה.
סמכות התלמוד וקבלת הציבור: כסף משנה, רמ"א, רא"ש
הטקסט מעלה את השאלה מדוע אין חולקים על הגמרא ומדוע אמוראים אינם חולקים על תנאים, ומציג את תשובת הכסף משנה בהלכות ממרים שלפיה ההבדל נובע מקבלת הציבור. הטקסט טוען שהסבר הרווח על רוח הקודש וירידת הדורות הוא ניסיון להפוך זאת לסמכות מהותית, בעוד שהמבנה האמיתי הוא סמכות פורמלית שמכוחה מחייבת קבלת הדורות את חכמי התלמוד. הטקסט מדמה זאת למרא דאתרא שהקהילה מקבלת אותו על עצמה וממילא מעניקה לו כוח מחייב בתחומי סמכות מוגדרים.
הטקסט מציין שרב שלמה פישר בבית ישי חלק ב׳ דרשות סימן ט״ו מסביר את תוקף קבלת הציבור בדימוי למעמד הר סיני של נעשה ונשמע. הטקסט קובע שמי שחולק על הגמרא אינו עובר על “לא תסור” אלא על קבלת הציבור, מפני שהסמכות התלמודית אינה יונקת מן הסנהדרין אלא מן קבלת האומה. הטקסט מצטט מסקנה של הרא״ש בסנהדרין פרק ד׳ סימן ו׳ ושל הרמ״א בחושן משפט סימן כ״ה שלפיה אין סמכות פורמלית אחרי הגמרא, ומוסיף שהניסיון לחדש סמיכה לפי הרמב״ם לא הצליח בשל היעדר הסכמת כל חכמי ישראל כפי שטען המהרלב״ח בקונטרס הסמיכה.
אחרי הגמרא: סמכות מהותית בלבד ואוטונומיה מול הראשונים
הטקסט קובע שלאחר הגמרא כל סמכותם של גאונים, ראשונים ואחרונים היא סמכות מהותית, כלומר מומחיות הלכתית, ולא סמכות פורמלית מחייבת. הטקסט מתאר שכאשר כל הראשונים מסכימים הדבר נתפס ככנראה אמת מכוח מומחיותם, אך עדיין קיים ערך אוטונומיה שמאפשר לפוסק לפעול לפי הבנתו, בדומה לדוגמת רבי מאיר. הטקסט טוען שאין תביעה עקרונית כלפי מי שחולק על סמכות מהותית, אך יש טענה של רשלנות אם עושים זאת בלי בסיס רציני, וממשיל זאת להבחנה בין פסיכיאטר רגיל לפסיכיאטר מחוזי ובין פרופסור למשפטים לשופט.
הטקסט מציין שבעלי עניין מערבבים סמכות פורמלית עם מהותית כדי להגדיל ציות לרבנים, ומציג זאת כתופעה שמייצרת “פראזות” של “ככל אשר יורוך” ביחס למי שאינו בעל סמכות פורמלית. הטקסט קובע שסמכות פורמלית מבטלת אוטונומיה מצד החיוב, אך גם בעל סמכות פורמלית צריך לשקול את ערך האוטונומיה ולהפעילה במינימום הכרחי.
הפעלת סמכות פורמלית במידה והמודל ההיסטורי של ריש גלותא ונשיא ארץ ישראל
הטקסט מתאר חזון של חזרת סנהדרין כאפשרות שאינה יוצרת אוטופיה של אחידות אלא סכנה של כפייה עודפת, וטוען שסנהדרין ראויה להתערב רק כאשר ריבוי מנהגים יוצר בעיות חברתיות והלכתיות כגון מניעת נישואין בין קבוצות. הטקסט מציג את העיקרון “נהרא נהרא ופשטיה” כמצב רצוי כאשר אין בעיה מערכתית, ומדגיש שגם תחת סמכות פורמלית יש לכבד אוטונומיה כל עוד ההתנהלות מחויבת להלכה.
הטקסט מביא סוגיה בסנהדרין דף ה׳ עמוד א׳ על רב נחמן מומחה לרבים ועל שאלת מקור הרשות לדון, ומפרש זאת כמאבק בין מרכזי תורה בין ארץ ישראל לבבל סביב הסמכות של נשיא מול ריש גלותא. הטקסט מציג מודל שבו האינסטנציה המקצועית מאשרת מומחיות ואילו השלטון מעניק כוח פורמלי, ומסביר דרשות הר״ן בדרוש י״א על שתי מערכות משפט: משפט התורה ומשפט המלך. הטקסט טוען שלאחר היעלמות המלכות בארץ ישראל סמכויות השלטון “נבלעו” בסנהדרין, ולכן התרגלו לשאול רב על כל תחומי החיים, ושחזרת מעמד דמוי מלכות בבבל דרך ריש גלותא יצרה מתח על חלוקת הסמכויות.
הטקסט קושר את הדינמיקה הזו לעמדות מודרניות שמבקשות שמועצת גדולי התורה תכריע גם בענייני חולין ופוליטיקה, ומסביר זאת כתוצר של היסטוריה שבה לא התקיימה רשות אחרת מלבד הרב. הטקסט חוזר ומדגיש שסמכות פורמלית מחייבת מקור והאצלה, ואילו סמכות מהותית נשענת על מומחיות ושכנוע, ומסיים בנקודת עצירה לקראת המשך הדיון בפעם הבאה.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי. אז קודם כל תקציר הפרקים הקודמים. דיברנו קצת על השתלשלות המחלוקת ברמה ההיסטורית, בתוך כל מיני סוגיות בגמרא. אני כבר מדלג על האמת והיחסיות והפוסט מודרניות וכולי, שזה היה בהתחלה. לוגיקה ואמת, עקביות וכדומה. אני מדבר עכשיו בשלב שכבר נכנסנו לתוך הדיון התורני הלכתי. אז דיברנו על השתלשלות המחלוקת. דיברנו על השאלה איך להתייחס למחלוקות כאלה, פלורליזם, מוניזם, סובלנות. דיברנו על הליכה אחרי הרוב, רוב דמוקרטי ורוב רפובליקני, רוב דמוקרטי ורוב שמנסה להגיע לאמת. מה קורה לגבי רוב בין פוסקים שלא יושבים באותו פורום, לא יושבים ביחד ומחליפים דעות ונימוקים. אחרי זה דיברנו על רוב בבית דין, שמטרתו בעצם להגיע לאמת, רוב דאיתא קמן וליתא קמן וכולי. דיברנו על אוטונומיה, על ערך האוטונומיה של פסיקה עצמאית, והבאתי את הריטב"א בעירובין שם עם האלו ואלו וכל האפשרויות להבין את זה. והבאתי אחרי זה את התפיסה ההרמוניסטית שבעצם זה סוג של מוניזם שאומר שישנה רק אמת אחת, אבל האמת הזאת היא מרובת פנים. ולכן הרבה פעמים החולקים כל אחד מהם אומר פן שהוא פן נכון כשהאמת היא בעצם המכלול כולו. זאת לא תפיסה פוסט מודרנית. תפיסה פוסט מודרנית אומרת שכולם צודקים באופן מלא. כאן אני אומר כל אחד תופס חלק מהאמת, במובן מסוים זה כולם טועים. והדוגמה לזה הייתה הגמרא בגיטין בדף ו' לגבי אלו ואלו שם עם נימא מצא לה וזבוב מצא לה, ששמה הגמרא אומרת שזבוב מצא ולא הקפיד, נימא מצא והקפיד. זאת אומרת שהאמת בעצם זה השילוב של שתי נקודות המבט של החולקים וזה בעצם מה שקראתי הרמוניזם. יש ק"נ טעמים לטמא את השרץ, ק"נ טעמים לטהר את השרץ, כל השלוש מאות טעמים הם נכונים אבל בסופו של דבר את השורה התחתונה אנחנו מייצרים על ידי שקלול, איזה נימוקים שוקלים יותר ואיזה נימוקים שוקלים פחות. מתוך כך הגדרתי את המושג של טעות לגיטימית מול טעות לא לגיטימית, הקו שעד אליו אני מתייחס באופן סובלני למרות שזאת טעות כי אני מוניסט, והקו שמעבר לו אני לא רק חושב שהם טועים אלא זאת גם טעות לא לגיטימית ואני לא מתייחס אליו. הבאתי כמה קריטריונים לקו הזה. בסוף סיימנו עם היחס בין השורה התחתונה לבין הנימוקים, דרך פרדוקס השפיטה. ראינו שם שיש איזה דינמיקה מורכבת, זאת אומרת לא פשוטה, לגבי היחס בין הנימוקים לבין השורה התחתונה. בדיוק בגלל אפקט השקלול שדיברתי עליו קודם, שיש נימוקים נכונים לכל הצדדים ובסוף השורה התחתונה היא איזשהו שקלול של כל הנימוקים והחלטה מי גובר. במצב בגלל זה, יכול להיות שבבית הדין ישבו דיינים שפוסקים אותו דבר אבל מנימוקים שונים, או בין הפוסקים גם במחלוקת הלכתית. ואז השאלה מה עושים? הבאתי את פרדוקס השפיטה, שבעצם מה שקובע זה שורות תחתונות ולא נימוקים, כי בסוף בסוף הנימוקים ברובם הם תמיד נכונים. כולם נכונים בשני הצדדים. כל השאלה זה מה השקלול בין הנימוקים. בכל אופן זה עד כאן הגענו פחות או יותר. אז בעצם מה שעשיתי עד עכשיו זה עיצבתי את המחלוקת, מה זה מחלוקת? יש אמת אין אמת, איך להתייחס לצדדים שבמחלוקת. ועכשיו אני רוצה להתחיל קצת לדבר על הכרעה. מחלוקת ואמת, הנושא שלנו, עכשיו צריך לראות מה תהיה ההכרעה. עכשיו ברמה העקרונית מה אומרת ההכרעה גם דיברנו. זאת אומרת האם ההכרעה זה לנסות ולחשוף את הדעה הצודקת, מה האמת, הלכה כבית הלל כי הם צודקים, או הלכה כבית הלל משיקול טכני למרות שהם לא יותר צודקים מבית שמאי. אוקיי? אז דיברתי ברמה העקרונית שהכרעה בעצם תפקידה להוביל אותנו לאמת. הוספתי שיש גם ערך של אוטונומיה שהאדם צריך להכריע לפי מה שנראה לו גם אם יש יסוד סביר להניח שזאת לא האמת, כמו רבי מאיר הזכרתי את זה שלא פסקו כמותו בגלל שלא ירדו חבריו לסוף דעתו, גמרא בעירובין. והטענה היא שזה שרבי מאיר צודק זה עוד לא אומר שהלכה תהיה כמותו. בשביל שהלכה תהיה כמותו אני צריך גם להבין ולהסכים למסקנה של רבי מאיר. ולכן אם אני לא מבין או לא מסכים למסקנה של רבי מאיר למרות שאם תשאלו אותי כנראה שהוא צודק כי הוא כזה גאון גדול שאין שום סיכוי שהוא פספס משהו שאני לא פספסתי. אבל כיוון שבסופו של דבר כשאתה שואל אותי מה המוקד ואיזו מסקנה אני מגיע אליה אני מגיע למסקנה אחרת. אז חובת האוטונומיה, ערך האוטונומיה בעצם אומר שאני אמור לעשות מה שאני חושב למרות שבמקרה המסוים הזה גם אני מעריך שזאת לא האמת. ולכן יש איזשהו משחק קצת מורכב בין החתירה לאמת, שזה החתירה הבסיסית בהלכה, אבל אמת כזאת שמבוססת על אוטונומיה ולא אמת מעצם היותה אמת. לכן למשל כשאומרים לא בשמיים היא, כן? אין משגיחים בבת קול, לא בשמיים היא, כמו בתנור של עכנאי. עכשיו מה למה הרי אם זה יוצא מהשמיים זאת ודאי האמת, אז למה לא לעשות את זה? הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו אומר לכם שהלכה כמו רבי אליעזר בכל מקום. אז איך חכמים פוסקים שם לא כרבי מאיר סליחה לא כמו רבי אליעזר? ותשובה בגלל שחכמים אמורים לפסוק לפי מה שהם מבינים. למרות שבמקרה שיצאה בת קול מהשמיים גם הם יודו שמה שהם מבינים זה כנראה לא נכון, זאת לא הייתה כוונת הקדוש ברוך הוא במקור. בסדר, אבל לא בשמיים היא זה מה שהוא אמר. אנחנו אמורים לקבל החלטות לפי מה שאנחנו מבינים בתור האמת. עכשיו זה לא אומר שאנחנו מקבלים החלטות לפי מה שבא לנו או לפי מה שאנחנו רוצים או מה שאנחנו חושבים, לפי מה שלדעת מיטב הבנתנו היא האמת. אז בסוף בסוף הערך של האוטונומיה הוא בא יחד עם הערך של האמת לא במקומו. המטרה שלי זה לנסות ולהבין מהי האמת. ולכן בסופו של דבר אני אמור לעשות את מה שאני חושב שהוא האמת. נכון שיכולות להיות לי אינדיקציות אחרות, יוצאת בת קול מהשמיים או שרבי מאיר אומר אחרת או משהו כזה שאני יכול להבין שאני כנראה טועה למרות שאני חושב שזאת האמת. ובמקרים האלה אני אעשה את מה שאני חושב למרות שבאמת האובייקטיבית אני כנראה לא צודק זאת לא האמת האובייקטיבית. אבל ברור שהחתירה שלי האוטונומית להכרעה זאת חתירה לאמת. אני מחפש מה ההלכה אומרת לא מה בא לי לעשות. למה הקדוש ברוך הוא מתכוון, מה התורה מתכוונת. רק רק הנקודה היא שאני צריך לעשות את זה מתוך החתירה שלי, מתוך השיקול האוטונומי שלי. כעין זה אפשר לדון למשל למה הקדוש ברוך הוא נתן לבני אדם בחירה. סתם רק כמשל כדי לחדד את הנקודה. למה הוא נתן לנו בחירה? הרי בעצם הבחירה מאפשרת לנו לעשות גם דברים לא טובים, עבירות מוסריות, עבירות הלכתיות, כל מיני דברים. שלא ייתן לנו בחירה, שיתכנת אותנו לעשות את מה שנכון והכל בסדר. בשביל מה להסתבך עם כל הבלגן הזה? אם הקדוש ברוך הוא נותן לנו בחירה ואני מניח שהוא נותן לנו אני לא דטרמיניסט, אז משמעות הדבר היא שהקדוש ברוך הוא לא מעוניין רק בתוצאות כשלעצמן כי אם הוא היה מעוניין בזה שיתכנת אותנו יקבל את התוצאות בדיוק שהוא רוצה. כולנו נהיה רובוטים דטרמיניסטים ואנחנו נעשה בדיוק את מה שצריך. אם הקדוש ברוך הוא נותן לנו בחירה פירוש הדבר שהוא רוצה שנעשה את הדבר הנכון אבל הוא רוצה שנעשה את זה מבחירתנו. ואם אנחנו עושים את הדבר הנכון לא מבחירתנו זה לא עזר לו.
[Speaker B] זה לא בשמיים היא בדיוק.
[הרב מיכאל אברהם] אז לכן העובדה שאנחנו מנסים לעשות את הדבר הנכון היא עובדה נכונה, כך צריך להיות. אבל מצד שני צריך להבין שזה לא רק זה. זה צריך להיות הדבר הנכון באופן שבו אנחנו בוחרים לעשות אותו. נגיד אם היו נותנים לי אופציה מישהו יהפנט אותך ויוודא שאתה תעשה רק את הדברים הנכונים ולא את הדברים הלא נכונים. אני נענה להצעה הזאת? לא יודע מה אתכם אני לא הייתי נענה. ואני גם לא חושב שצריך להיענות להצעה הזאת. לא חולשה, זאת אומרת אני לא חושב שצריך להיענות להצעה כזאת. למה? כי המטרה היא לא שנעשה את הדבר הנכון. לא ניתנה תורה למלאכי השרת כמו שאמרת. המטרה היא שאנחנו נעשה את זה מתוך הכרעה שלנו לעשות את זה. זה המשמעות של מעשה. לכן מעשה של בן אדם זה מעשה שנעשה מתוך הכרעה שלו מתוך בחירה שלו. לכן זה שהקדוש ברוך הוא רוצה שנעשה סט מעשים מסוים זה נכון אבל הוא גם רוצה שאנחנו נעשה את זה מתוך הכרעה שלנו לעשות את זה. ובאותה מידה אני מדבר גם בהלכה. זה משל אבל המשל הוא מאוד דומה לנמשל. גם בעולם ההלכתי אנחנו אמורים לעשות את מה שנכון, מה שהקדוש ברוך הוא התכוון. אבל אם הוא היה רוצה שנעשה את זה לא היה נותן לנו צדדים שונים ואפשרויות שונות היה מתכנת אותנו לעשות את מה שנכון. אם הקדוש ברוך הוא אומר לנו שיש לנו הלכה ושיקול דעת וויכוחים והצבעות וכולי, משמעות הדבר שהקדוש ברוך הוא כנראה רוצה שנעשה את הדבר הנכון מתוך ההבנה שלנו שהוא נכון. מתוך ההכרעה שלנו זה ערך האוטונומיה. לכן הרבה פעמים ערך האוטונומיה נראה שהוא מתמודד או עומד מול ערך האמת כי אוטונומיה אני תמיד בא לומר אפילו במחיר שזאת לא האמת אבל הוא לא באמת סותר אלא הוא מתווסף. ואתה צריך לעשות את האמת ובלבד שבהחלטתך האוטונומית הבנת שזאת האמת.
[Speaker C] אבל אתה לא מבין, התורה זה הקו המנחה שהוא ניתן לך.
[הרב מיכאל אברהם] ובתוך התורה יש פרשנויות, וכל אחד מפרש כמו שהוא מפרש. אז לכן אני אומר, ברור, אנחנו כולנו נמצאים בתוך המסגרת הזאת שאנחנו משתמשים בתורה כדי להבין מה נכון, אנחנו לא מחליטים לבד מעצמנו מה נכון. אבל גם כשאנחנו מחליטים מה התורה אומרת, זה תלוי בפרשנויות, בעמדות, בערכים, בתפיסות, וכל אחד מגיע למסקנה אחרת. אז מה לעשות? לקחת את דבריו של הגדול ביותר וכולנו נעשה את מה שהוא אומר, זה הכי טוב. כמו שלטון הפילוסופים של אפלטון, דיברנו על זה. למה לא לעשות את זה? לא לעשות את זה בגלל שזה יביא אותנו לעשות את הדבר הכי נכון. זה נכון. אבל המטרה היא לא שנעשה את הדבר הנכון, אלא שנעשה את הדבר הנכון מתוך ההבנה שלנו שזה הדבר הנכון. ויש ערך לאוטונומיה שלנו במקביל לערך האמת, בנוסף לערך האמת. המסקנה היא שמה שאנחנו צריכים לעשות זה השילוב של שני הדברים: האמת והאוטונומיה. שניהם ביחד. אוקיי.
[Speaker D] כמו שקאנט אמר, העז להשתמש בשכלך אתה, זה אותו רעיון?
[הרב מיכאל אברהם] לא מכיר את המימרה הזאת, אבל נשמע שכן, לא יודע. טוב, אז זה לגבי ההסתכלות על המחלוקת ועל הנימוקים והרמוניזם וכולי. אני רוצה עכשיו לעבור לשאלת ההכרעה. אז איך אנחנו עוברים משאלת המחלוקת אל האמת? כן, הנושא שלנו זה מחלוקת ואמת. אז איך אנחנו עוברים מהמצב של המחלוקת והמטרה שלנו בפסיקת ההלכה היא להגיע לאמת? זה לא רוב דמוקרטי שהוא לא חותר לאמת, אלא זה רוב במובן ההלכתי שכן מטרתו להבין מה הקדוש ברוך הוא רוצה, השאלה היא מה האמת. אז במקרים כאלו אנחנו צריכים להבין איך אנחנו עושים את המעבר הזה. קצת דיברנו על רוב איכותי מול רוב כמותי, רוב הרגליים מול רוב הראשים וכולי, אבל כל אלה זה דברים פשוטים שאם אתה חותר לאמת אז ברור שמה שקובע זה רוב הראשים ולא רוב הרגליים באופן עקרוני. רק יש מגבלות טכניות שלפעמים מאלצות אותנו ללכת אחרי הרגליים. אז לגבי הסמכות בהלכה, אני רוצה לדבר עכשיו על מושג הסמכות. כי גם הוא בעצם קצת מאתגר את מושג האמת וקצת מפריע לתפיסה הזאת שמטרת פסיקת ההלכה היא להגיע לאמת. מה זה אומר בעצם סמכות? סמכות בהלכה. כשאנחנו, כשיש מחלוקת או כשיש דעות שונות, הרבה פעמים אנחנו מחפשים פתרון סמכותי. זאת אומרת, מי הסמכות שתקבע מה היא ההלכה? אם יש סמכות כזאת, ברגע שהיא תקבע שזאת ההלכה, זה מה שאנחנו נצטרך לעשות. אוקיי. אז מה משמעותה של הסמכות? משמעותה של הסמכות בדרך כלל זה להכריע בדילמות או במחלוקות. סמכות אומרת מה נכון. אוקיי. סמכות אפשר לדבר עליה בשתי משמעויות, שרק אחת מהן היא באמת המושג סמכות, השני זה שימוש מושאל. אני קורא להם סמכות פורמלית וסמכות מהותית. סמכות מהותית או סמכות פורמלית זה סמכות שאני עושה את הדברים בגלל שבעל הסמכות קבע את זה. זאת אומרת, מעצם היותו מישהו, מה שהוא אומר מחייב אותי. לדוגמה, הסמכות של פרלמנט, של הכנסת. אם הכנסת קובעת חוק, אז זה מחייב אותי לא כי הכנסת צודקת וכולם שרפי מעלה, אלא בגלל שהיא הכנסת. זו סמכות פורמלית. ומישהו יגיד כן, אבל זה חבורת אידיוטים אינטרסנטים שמדברים שטויות. יכול להיות שהוא צודק, סביר אפילו שהוא צודק, אבל הסמכות שלהם לא יונקת מזה שהם חכמים או שהם לא טועים או שהם צודקים. הסמכות שלהם יונקת מהיותם הכנסת, זה המוסד הקובע בעניין הזה.
[Speaker F] מה שמך תזכיר לי?
[Speaker E] אבינועם?
[הרב מיכאל אברהם] שם משפחה? דיין? אתה אצלנו? כן נכון. אוקיי. והיה עוד מישהו שראיתי? תזכיר לי? לא רשום. אוקיי, אז לא צריך נוכחות. בסדר. אז אני מדבר על סמכות פורמלית, זאת סמכות שיונקת ממעמדו של בעל הסמכות. כן, אד הומינם, מה שנחשב בלוגיקה כשל, כן? לקבל עמדה רק בגלל מישהו שאמר אותה. אומר בטח צריך להיות סוציאליסט, אפילו איינשטיין היה סוציאליסט, או צריך להאמין באלוקים או לא להאמין באלוקים, כי אפילו איינשטיין האמין או לא האמין באלוקים. אוקיי? כולם משתמשים בזה כל אחד לכיוון שלו. זה כשל של אד הומינם. אנחנו לא אמורים. אנחנו לא אמורים לקבל משהו רק בגלל שפלוני, גם אם הוא חכם גדול, אמר את זה. אנחנו אמורים לשקול את הדברים ולהחליט אם זה נכון או לא נכון. אבל בהקשר של סמכות פורמלית זה בדיוק מה שאנחנו אמורים לעשות. סמכות פורמלית אני אמור להגיד זה החוק כי ככה הכנסת קבעה. אוקיי, במקרה הזה זה לא הסתמכות על חוכמה, זה הסתמכות על מעמד פורמלי, על המוסד, כן, על זה סמכות מוסדית. או שופט, כשהוא קובע מי צודק בדין שבא לפניו, אז הוא הקובע לא כי הוא הכי חכם. הוא הקובע בגלל שזה תפקידו לקבוע. יש לו סמכות לקבוע. מה שהוא אומר מחייב את בעלי הדין. אוקיי? אז זאת סמכות פורמלית. כנגד זה יש מושג אחר של סמכות, שכמו שאמרתי לא בדיוק נכון להתייחס אליו כסמכות. וזה נקרא סמכות מהותית. סמכות מהותית זה כמו סמכות של רופא או של מומחה. אני הולך לרופא, אני אומר לו תראה אני חולה כך וכך, הוא בודק אותי, הוא אומר לי תקח את התרופה הזאת. אז אני לוקח את התרופה הזאת כי הוא רופא, הוא מבין בזה. אני לא מבין בזה. יש לי אמון שכנראה מה שהוא אומר הוא נכון. לא, כן, הוא לא רוצה להרוג אותי. אז ההנחה היא שמה שהוא אומר זה מה שנכון לעשות. הסמכות הזאת מבוססת על העובדה שכך נכון. לא על היותו רופא. היותו רופא זה אינדיקציה. אם יהיה מישהו אחר שהוא לא רופא אבל הוא מבין ברפואה, הוא אין לו את הנייר, הוא לא למד את הלימודים, אבל אני יש לי אמון מלא בידע שלו, אני אעשה בדיוק אותו דבר את מה שהוא אומר. זאת לא סמכות מוסדית. למעשה זאת לא סמכות בכלל. אני עושה את זה כי לדעתי זה נכון. זה שאני עצמי לא מבין כי אני לא מבין ברפואה, אז אני הולך למישהו שכן מבין ברפואה והוא אומר לי מה נכון. סמכות של מומחה היא לא סמכות פורמלית. היא סמכות מהותית בגלל שהוא מבין בזה. לכן למשל נגיד שרופא רשם לי תרופה ולא לקחתי את התרופה. אוקיי? האם מישהו יכול להאשים אותי שלא צייתתי לבעל סמכות? מותר לי לא לקחת את התרופה, אין איסור. רק אני טמבל אם אני לא אקח אותה כי הוא מבין בזה ואני אשאר חולה. אוקיי? אז אין תביעה כלפי בזה שאני לא מציית למישהו שהוא בעל סמכות מהותית, אלא פשוט הגיוני לשמוע בקולו כי הוא מבין בזה. סמכות פורמלית אם אני לא שומע בקולה, אין תביעה כלפי כי הוא מבין בזה וכי הוא צודק. הוא לא צודק. חייב. אבל בסדר, התביעה כלפי היא תביעה נורמטיבית, אתה חייב לעשות את זה כי הוא המחוקק או כי הוא השופט או כי הוא השוטר. אוקיי? לכן שני סוגי הסמכות האלה במובנים מסוימים הם כמעט הפוכים. הסוג השני, הסמכות המהותית, היא לא באמת מושג של סמכות. אני שומע בקולו לא כי הוא אמר, אני שומע בקולו כי אני חושב שזאת האמת. זה שהוא אמר זאת אינדיקציה לכך שזאת האמת, זה הכל. אבל זה שהוא אמר זה לא אומר כלום. אם האמת הייתה מתגלה אליי בדרך אחרת גם הייתי עושה אותה. זה לא קשור אליו. החוק לא הייתי מציית לו אם זה היה יוצא ממוסד אחר, כי אני לא חייב. זאת אומרת אין לו מעמד. זה סמכות פורמלית. אז זה ההבדל בין סמכות מהותית לסמכות פורמלית. עכשיו מאיפה מגיעה, או אולי עוד הערה, יש אפשרות לדבר על סמכות ביחס לנורמות וסמכות ביחס לעובדות. סמכות ביחס לנורמות זה סמכות שאומרת כך מותר לעשות, כך אסור לעשות, כך חובה לעשות. ואם לא יודע מה מישהו בעל סמכות קובע אסור או מותר, הקדוש ברוך הוא, אז אני אמור לציית. זה סמכות ביחס לנורמות. סמכות ביחס לעובדות זה סמכות של מישהו שאומר לי כך וכך העובדה. זאת העובדה, זאת האמת העובדתית. זה נקרא סמכות ביחס לעובדות. זה שהוא אומר שזה העובדה.
[Speaker H] הא? זה שהוא אמר זה לא עובדה.
[הרב מיכאל אברהם] עובדה שהוא אמר. אבל זה לא אומר שהעובדה הזאת נכונה, כן, ברור. אז לכן פה אני עכשיו קושר את שתי ההבחנות האלה, סמכות פורמלית ומהותית וסמכות לגבי עובדות ולגבי נורמות. סמכות מהותית, סמכות של מומחה, קיימת בעיקר ביחס לעובדות. שואל את העובדה מה ירפא אותה מחלה, מה עובדה מדעית. אז הוא מבין בזה, אז אם הוא אמר אני יש לי אמון בו, אז אני מקבל את סמכותו. סמכות מהותית לגבי נורמות זה יכול להיות קיים אבל זה שולי יותר. כי אני לא מכיר כל כך בסמכות שם של מומחים למוסר למשל. מה נכון, לא, כל אחד והערכים שלו. יש לך ערכים, כל הכבוד, גם לי יש ערכים. כמו שאמר לא יודע גראוצ'ו מרקס, מי זה אמר את זה? מישהו אמר את זה. יש לי המון עקרונות ואם תרצו יש לי גם אחרים. אם זה לא מקובל עליכם יש לי גם אחרים. זאת אומרת, אז הסמכות לגבי נורמות מוסריות או או אחרות קצת מפקפקת. זאת אומרת הרבה פעמים אנשים טוענים לכתר של מומחים למוסר. הם יכולים להיות אולי מומחים לתולדות המוסר, מומחים לעמדות מוסריות, שמכירים תפיסות מוסריות רבות כאלה או אחרות. המומחיות להכרעות מוסריות אני מפקפק מאוד אם יש. למרות שיש מיומנות בחשיבה מוסרית. יש דבר כזה, זאת אומרת זה לא נכון שבעצם כל אחד שקול לשני והעובדה היא שהרבה פעמים במפגש בין מישהו שמיומן בחשיבה מוסרית ומישהו שפחות מיומן, המיומן יותר יצליח לשכנע אותו ולא להיפך. זאת אומרת אני לא טוען שאין מיומנות בחשיבה מוסרית, זה לא טענתי דבר כזה. אבל סמכות זה מושג חזק יותר. אז לגבי סמכות מהותית היא קיימת לגבי עובדות ובצורה חלשה יותר גם לגבי נורמות. למשל, פוסק או דיין או שופט הוא מומחה לתחום נורמטיבי, לא לעובדות. שאלה מה ההלכה אומרת, מה המשפט אומר, דברים כאלה. ועדיין יש פוסקים ויש כאלה שפחות מתמצאים בהלכה. יש דבר כזה התמצאות בהלכה. אפשר אולי לתרגם את זה למומחיות לעובדות, העובדה מה כתוב בהלכה. זה גם סוג של עובדה והוא מכיר יותר טוב ממני מה כתוב. אבל זה לא רק זה, כי יש הרבה פעמים הכרעות ופרשנויות ואפשר להתווכח, ולכן מומחיות הלכתית זה לא רק ידע של עובדות. יש שם גם הכרה מסוימת בזה שהוא מומחה להלכה. אם הוא אומר את זה הוא כנראה יותר צודק ממני. אוקיי? לכן יש גם מומחיות או סמכות מהותית ביחס לנורמות ולא רק ביחס לעובדות. אבל סמכות פורמלית יש רק ביחס לנורמות. אין ביחס לעובדות סמכות פורמלית. זאת אומרת, ביחס לנורמות אז נגיד אומרים לי, תראה אסור לברור בשבת פסולת מאוכל. עכשיו נגיד שאני חושב לא, דווקא אוכל מפסולת אסור, פסולת מאוכל זה בסדר, למה לא? לי נראה שלא כך. בורר זה אוכל מפסולת לא פסולת מאוכל. באים הסנהדרין ואומרים לי אסור לברור פסולת מאוכל. אז הסמכות הפורמלית של הסנהדרין משמעותה שאני אמור לציית להם למרות שאני חושב אחרת. אגב אני לא חייב להשתכנע שהם צודקים. ואני חייב לציית להם גם אם אני חושב שהם טועים. זה "לא תסור" וזה הסמכות הפורמלית שניתנה לסנהדרין. זה סמכות לגבי נורמות. וסמכות פורמלית בעצם דורשת ממני לעשות משהו לא על בסיס זה שהוא נכון, אלא על בסיס זה שבעל הסמכות קבע את זה. ולכן ביחס לנורמות זה אפשרי. צריך לדון אם יש לגורם הזה, למוסד הזה, לאדם הזה סמכות פורמלית או לא. אבל עקרונית המושג הזה, סמכות פורמלית, בהחלט יכול להיות מוגדר ביחס לנורמות. אבל ביחס לעובדות לא. נגיד שמישהו אומר לי תראה, הסנהדרין באה ואומרת עכשיו חושך בחוץ. ואני רואה עכשיו אור בחוץ. אז האם אפשר להגיד לי תראה, לא השתכנעת, זה אתה חושב שזה אור, לא השתכנעתי, אני רואה, אוקיי? אבל יש להם סמכות, הם הסנהדרין "לא תסור", אתה חייב לקבל את מה שהם אומרים. אז ברמב"ם בפירוש המשנה בכמה מקומות הוא כותב אין פסיקת הלכה ביחס לדברים שהם במחשבה, לא דברים שהם למעשה. אנשים בדרך כלל מפרשים את זה כגדר מגדרי הסמכות ההלכתית. התחדש בסיני שניתנה סמכות רק לגבי פסיקת הלכה ולא לגבי דברים אחרים. אני טוען שזה לא כך. מושגית לא יכולה להיות סמכות כזאת. זה לא בגלל שזה ניתן מסיני שעל זה יש סמכות ועל זה אין. מושגית לא יכולה להיות סמכות פורמלית על עובדות. למה? כי ממה נפשך. אם אני חושב שהשתכנעתי שהסנהדרין צודקת ובעצם עכשיו חושך ובמה שאני רואה אור אולי יש לי איזושהי טעות, אשליה כלשהי, אז השתכנעתי. לא בגלל הסמכות. אז זה סמכות מהותית אם תרצו כי אני חושב שהם חכמים יותר גדולים, תופסים יותר טוב את המציאות או משהו כזה. אבל בסוף בסוף כשאני אגיד עכשיו חושך בחוץ זה בגלל שהשתכנעתי שעכשיו חושך בחוץ. לא בגלל הסמכות הפורמלית שלהם כי הם אמרו. וסמכות פורמלית אני מזכיר לכם זה לקבל את מה שהם אומרים למרות שאני חושב שהם טועים. זה לא יכול להיות לגבי עובדות. אם לא השתכנעתי שעכשיו חושך בחוץ, אפשר לבוא ולהגיד לי תראה אבל יש להם סמכות פורמלית אתה חייב לקבל. מה זה חייב לקבל? אם לא השתכנעתי אז אני פשוט לא חושב שחושך עכשיו. אני חושב שאור. אני יכול כמובן להניע את השפתיים ולהגיד עכשיו חושך בחוץ, בטח אם מאיימים עליי בסקילה, אז אני אעשה את זה. אבל אני לא יכול באמת לחשוב כך. כי אם אני חושב שעכשיו אור בחוץ עכשיו אור בחוץ. אי אפשר להגיד לי תראה אבל יש סמכות פורמלית שאומרת שעכשיו חושך בחוץ. על עובדות הדבר הזה לא שייך ברמה המושגית. לא בגלל שבהר סיני אמרו לנו שאין סמכות על דברים שהם לא הלכה או גדרי הסמכות אומרים את זה. לא, הניתוח המושגי. אלא אם כן הוא ישכנע אותי שיש לי איזושהי אשליה והוא כנראה רואה יותר טוב ממני. אולי זה יקרה, לא משנה, אבל אני אומר ברמה העקרונית. כל עוד לא שכנע אותי, אתה לא יכול לתבוע ממני לציית כי אני לא יכול, אי אפשר לציית. מה זה נקרא לציית? לחשוב את מה שאני לא חושב? הרי אני לא חושב שעכשיו חושך בחוץ. מה אתה מצווה ממני כן לחשוב? בשביל זה אתה צריך לשכנע אותי. אם לא שכנעת אותי אז אני לא חושב ככה. אני יכול להגיד לך שאני חושב ככה אבל אני לא חושב. לראות. לא משנה, המסקנה שלי, כן, לראות, לא
[Speaker C] חשוב,
[הרב מיכאל אברהם] אבל בסופו של דבר יש לי תובנה כתוצאה מהתצפית. לחשוב זה אפשרויות. לא לא, זה אני קורא לחשוב. לחשוב שעכשיו חושך בחוץ זו התוצאה של התצפית.
[Speaker C] ואם התצפית
[הרב מיכאל אברהם] שכנעה אותי שעכשיו חושך בחוץ או אור בחוץ, אוקיי? לכן אין דבר כזה סמכות פורמלית ביחס לעובדות. למשל, המצווה א' של הרמב"ם, אנכי השם אלוהיך, הרמב"ם מונה מצווה א' בספר המצוות זה מצוות האמונה. אז כל מיני אנשים שואלים שאלות על המצווה הזאת. יש כל מיני קושיות על המצווה הזאת. למשל, איך אפשר לצוות על אמונה כשהאמונה היא הבסיס לכל המצוות האחרות? בלי אמונה אי אפשר, אין מה לציית לציוויים. אם אני מאמין לאלוהים, אז אני אציית לציוויים שהוא ציווה אותי. הרי אם אני לא מאמין בו, אז ברור שכל הציוויים שלו לא שווים כלום, אני לא אציית להם. אז איך אפשר לצוות אותי להאמין באלוהים, להאמין במצווה? ממה נפשך, אם אני מאמין בו אז אני אציית, אבל אז לא צריך לצוות כי אני כבר מאמין. ואם אני לא מאמין אז מה תעזור המצווה הזאת, הרי אני לא מאמין, אז אני לא אקיים את מצוותיו של מישהו שאני לא מאמין בו. כן, כמו הבדיחה הידועה כן על ברל ויוכבד, ניצולי שואה, הם החליטו להפסיק להאמין בקדוש ברוך הוא. אז הם כופרים, הם לא יכולים כבר להאמין שהוא קיים. ואז יום בהיר אחד יוכבד רואה את ברל מחרף ומגדף כלפי שמיא. אז היא אומרת לו ברל, מה אתה מדבר, אתה השתגעת? אז הוא אומר לה יוכבד, את זוכרת, אנחנו הרי לא מאמינים בו. אז היא אומרת ברור, אבל אלוהים שאני לא מאמינה בו הוא רחום וחנון וארך אפיים, איך אתה יכול לדבר עליו בצורה כזאת? זאת אומרת, יש לפעמים מצב שהבן אדם מצהיר שהוא לא מאמין אבל הוא כן מאמין. אז הטענה, מה שאני רוצה לומר זה שמצוות האמונה, יש עליה קושי יותר יסודי מאשר רק הקשיים האלה שגם הם קשיים קשים. יש קושי יותר יסודי. להאמין בקיומו של אלוהים זאת טענת עובדה. או שיש אלוהים או שאין. אי אפשר לצוות עליי עובדות. אין סמכות פורמלית לגבי עובדות. לא רק בגלל הנקודה שהעובדה פה היא עובדה של אמונה, ואמונה היא תנאי למצוות, זה גם נכון, זה גם קושי, אבל זה קושי ספציפי לגבי המצווה הזאת. מה קורה לגבי אם הייתה מצווה להאמין בביאת המשיח? גם המצווה הזאת לא הייתה יכולה להיות אכיפה. לא יכולה להיות מצווה כזאת. למה? כי ביאת המשיח זאת עובדה. או שהמשיח יגיע או שלא. לא יודעים אותה, לא חשוב, אבל ברמה העקרונית זאת עובדה שהוא יגיע. נכון? עכשיו אם הגעתי למסקנה שהוא לא יגיע, מכל מיני סיבות לא משנה איך, הגעתי למסקנה הזאת, בסדר? עכשיו מה יגידו לי? כן, אבל יש סמכות פורמלית, אתה חייב להאמין שהמשיח יגיע. מה זה חייב להאמין? חייב להאמין זה אוקסימורון. או שאני משוכנע ואז אני מאמין, ואם לא שכנעת אותי אז אני לא מאמין. אז מה זה יעזור שאני חייב להאמין? אין דבר כזה חייב להאמין, או שאני מאמין או שאני לא מאמין.
[Speaker B] ואותו דבר גם לגבי ואהבת?
[הרב מיכאל אברהם] לא, ואהבת זה לא עובדה. ואהבת זה נורמה. רגש. כן, ברמה העקרונית כן. שם יש שאלות אחרות, איך אפשר לצוות על רגשות וכולי, אבל אני לא חושב שזה כל כך קשה. כן, אפשר לצוות על רגשות. אבל זה ציווי נורמטיבי, זה לא עובדתי. אתה צריך לעבוד על עצמך באופן כזה, לא לעבוד על עצמך במובן השלילי אלא להטמיע בתוכך אהבה כלפי הקדוש ברוך הוא, ויש דרכים לעשות, להשפיע על הרגש שלנו, אנחנו יכולים לעשות את זה. זה לא דבר מופרך, אולי לא תמיד הולך, לא תמיד קל, בסדר, אבל עקרונית יכולה להיות מצווה כזאת. אין פה בעיה מושגית, אוקיי? אבל להאמין בביאת המשיח למשל, זה אוקסימורון. מצווה להאמין בביאת המשיח זה אוקסימורון. בגלל שאו מצווה להאמין שהעולם קיים חמשת אלפים שבע מאות שנה. זה אוקסימורון. אין מצווה להאמין. אם השתכנעתי אז אני מאמין בזה, ואם לא השתכנעתי אני לא מאמין בזה. אבל סמכות פורמלית שמורה לי להאמין בעובדה, זה סתם אוקסימורון, זה לא, אי אפשר שדבר כזה, מושגית. אוקיי? לא פעם, לא בגדרי ההלכה או האמונה או מה שלא יהיה. לא שאני מדייק את זה מפסוקים שזה מחייב וזה לא מחייב. פשוט אין דבר כזה, זה מושגית לא מוגדר. זה כמו משולש עגול. סמכות על, על עובדות, זה כמו משולש עגול. סמכות פורמלית על עובדות. אי אפשר לצוות עליי אפילו אם רוצים. זה על זה הגמרא בחולין אומרת, האלוהים, אילו אמרה יהושע בן נון לא צייתנא ליה. אפילו אם יעמוד פה יהושע בן נון, כן, השני בנביאים, ויגיד לי במפורש. שכך וכך וכך, לא אקבל. כך אומרת הגמרא שמה. יש דברים שברור לי שזה לא נכון. לא יעזור כל הסמכויות שבעולם. מעניין למה הוא מביא את יהושע ולא את משה רבנו? כבר ראיתי פעם מישהו שהעיר על זה. יכול להיות שיש גם לזה גבול או סתם לא רצה להעליב, אני לא יודע. מכל מקום, הנקודה היא שאין סמכות פורמלית לגבי עובדות, רק לגבי נורמה. בנורמות אין בעיה. אפשר להגיד, תראה, אתה חושב שאסור לברור אוכל מפסולת, הסנהדרין אמרה שאסור לברור פסולת מאוכל. אתה חייב לציית ולא לברור פסולת מאוכל, למרות שאתה לא השתכנעת ואתה לא חושב כך. זה ציווי, אפשר לקבל אותו, אפשר לא לקבל אותו, אבל זה ציווי מוגדר. והטענה שיש סמכות פורמלית לגבי נורמות היא טענה מוגדרת. זה לא משולש עגול. יכול לקבל אותה, יכול שלא לקבל אותה, אבל היא טענה מוגדרת היטב. סמכות פורמלית לגבי עובדות זה משולש עגול. אין דבר כזה. אין מה להתווכח על זה אם זה כן נכון או לא נכון. זה כמו הבעיה של האבן שהקדוש ברוך הוא לא יכול להרים. מכירים את התעלולים הסופיסטיים האלה. זאת אומרת, בא מישהו ואומר 'בוא אני אוכיח לך שאלוקים הוא לא כל יכול'. כי אם הוא יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים. אם הוא יכול לברוא אבן כזאת, אז יש אבן שהוא לא יכול להרים, זה לא כל יכול. אם הוא לא יכול לברוא אבן כזאת, אז יש משהו שהוא לא יכול, שוב פעם הוא לא כל יכול. אז ממה נפשך הוא לא כל יכול. או שהוא יכול לברוא או שהוא לא יכול לברוא, אין אפשרות שלישית, נכון? משני הצדדים הוא לא כל יכול, אז מה היה להוכיח? אוקיי, זה נקרא אומניפוטנס פרדוקס, כן, פרדוקס הכל-יכולת. זה שטויות. למה זה שטויות? בגלל שכשבן אדם, נדמיין את זה כשיח בין אתאיסט למאמין, אוקיי? אז בא האתאיסט ואומר לי 'תשמע, אם אלוקים… אתה מאמין שאלוקים הוא כל יכול. האם אלוקים יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים?'. אז אני לא עונה לא בכן ולא בלא. אני אומר לו 'אני לא מבין את השאלה שלך. תסביר לי בבקשה את השאלה שלך, אם תצליח להסביר לי אותה אני אנסה לענות'. לא מבין את המילים. זה כמו לשאול אותי 'האם הקדוש ברוך הוא יכול לעשות משולש עגול?'. יכול או לא יכול? התשובה היא לא כן ולא לא. אין דבר כזה משולש עגול. לא מבין את השאלה שלך. כשאני מאמין שאלוקים הוא כל יכול, אז מה אתה שואל אותי? 'האם אלוקים הכל יכול יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים?'. אבן שהכל יכול לא יכול להרים, במה זה שונה ממשולש עגול? מבחינתי זה משולש עגול. לא מבין את השאלה, אני פשוט לא מבין את המושגים. אחרי שתסביר לי את השאלה, אני אנסה לענות עליה. ולכן אל תדחוף אותי לפינה האם הוא כן כל יכול או לא כל יכול ולהוכיח ממה נפשך. אני לא הולך לא לפה ולא לשם. תסביר לי את השאלה ואז אני אנסה לענות לך. אתה לא צריך להסביר לי אותה. זה כמו בפילוסופיה אנליטית מביאים את הדוגמה של, כן, האם המלך הנוכחי של צרפת הוא קרח? בוא נבדוק את כל אוכלוסיית הקרחים, לא תמצאו שם את המלך של צרפת. תבדוק את כל אוכלוסיית השעירים, גם שם לא תמצאו את המלך של צרפת. איך זה יכול להיות? מה, הוא לא קרח ולא שעיר? אז מה הוא כן? מה התשובה? אין מלך היום לצרפת. בטח שהוא לא נמצא לא בקבוצה הזאת ולא בקבוצה הזאת. אין מלך. אז אותו דבר. אין אבן שהכל יכול לא יכול להרים, לכן לא תמצאו את זה בקבוצת הדברים שהקדוש ברוך הוא יכול לעשות, ולא תמצאו את זה בקבוצת הדברים שהקדוש ברוך הוא לא יכול לעשות. כי אין את מה למצוא. אבן שהכל יכול לא יכול להרים זה כמו משולש עגול או כמו מלך צרפת שלא קיים שהוא קרח. כן, זה אותו דבר. עכשיו הטענה היא שסמכות פורמלית ביחס לעובדות זה משולש עגול. זה אבן שהכל יכול לא יכול להרים. ולכן כשאומרים לי 'תראה, אתה לא מקבל את זה, אבל מה זאת אומרת? זה עיקר אמונה'. זה מין טיעון מטומטם. מה זאת אומרת עיקר אמונה? אם הצלחת לשכנע אותי, אז השתכנעתי, הכל בסדר, אז לא צריך להגיד לי שזה עיקר אמונה, השתכנעתי. אבל אם אתה רוצה להשפיע עליי למרות שלא השתכנעתי, אז מה זה עוזר שזה עיקר אמונה? שאני חייב לקבל אותו? או שקיבלתי אותו, או שלא קיבלתי אותו. אז לא קיבלתי, מה אני יכול לעשות? אני יכול להגיד לך שקיבלתי מהשפה ולחוץ. אבל אם לא קיבלתי אז לא קיבלתי. וזה פשוט לא מוגדר. זה לא שאלה של כן כפירה או לא. עכשיו צריך להבין שכמעט כל השאלות הלא הלכתיות הן שאלות שבעובדה. לא, השאלות מוסר הן לא, וגם שאלות הלכתיות לא, אלו שאלות נורמטיביות. אבל השאלות נגיד מה שקרוי מחשבת ישראל, כמעט כל הסוגיות במחשבת ישראל זה סוגיות עובדתיות. אם יבוא המשיח או לא יבוא המשיח, על מה הקדוש ברוך הוא משגיח, איך הוא משגיח, כן, האם התורה כן, הנביא צודק הנביא לא צודק, כל מיני דברים מהסוג הזה. אלו שאלות עובדתיות, או שכן או שלא. גם תחיית המתים, אותו דבר. או שתהיה תחיית המתים או שלא תהיה תחיית המתים. וזה נכון, זו עובדה. עוד פעם, זה לא אומר שיש לנו דרכים לברר את זה. אין דרך תצפיתית לבדוק האם זאת עובדה נכונה או לא. אבל זאת שאלה עובדתית, או שהיא נכונה או שלא. אם מישהו מאיזושהי סיבה הגיע למסקנה שזאת עובדה לא נכונה, לא יבוא המשיח. כן, רבי הלל בסנהדרין אומר 'אין להם משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה'. אין משיח. הוא לא מקבל את העניין. קיומו של המשיח. אז הגמרא אומרת, שרי ליה מריה לרבי הלל, ועדיין רבי הלל. אף שהוא כופר בעיקר, הוא לא מאמין בביאת המשיח. למה? כי מה לעשות, הוא לא מאמין. מה אתה רוצה שהוא יעשה? אתה יכול להגיד לו, תראה, אבל חייבים להאמין. מה זה חייבים להאמין? אין דבר כזה חייבים להאמין. יכול לנסות לשכנע אותו. אם תשתכנע אותו, הכל טוב. למשל תגיד לו, יש לנו מסורת מסיני שהמשיח יבוא, והקדוש ברוך הוא הרי יודע אם המשיח יבוא או לא. אז אם שכנעת אותו, אין בעיה, הוא השתכנע. ואז הוא יחזור בו ויגיד, נכון, המשיח יגיע. בסדר גמור, שכנעת אותו. אבל לשכנע זה לא טענה סמכותית. אם השתכנע, אז ברור שהוא מאמין, כי הוא השתכנע. כשאתה בא אליו מכוח סמכות, אז אתה אומר לו למרות שלא השתכנעת, אתה חייב לקבל את זה. אין דבר כזה, לא השתכנעתי אז אני לא מקבל את זה. מה זה נקרא לא השתכנעת אבל תקבל? לקבל זה להשתכנע. זה נקרא לקבל. אוקיי? אז לכן הסמכות הפורמלית לא יכולה להיות רלוונטית לגבי עובדות.
[Speaker E] זה גם לגבי כל הנבואות?
[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת?
[Speaker E] דברים שהנביא מנבא אותם.
[הרב מיכאל אברהם] ברור. כל מה שנביא אומר הוא בעצם עובדה. לא מדבר על נזיפות, שהוא אומר לי תקיים מצוות, אלא מה הוא צופה שיקרה. אז זאת עובדה. עכשיו, מה שהתורה אומרת לי זה שנביאים יודעים מה יקרה. אם אני מקבל את זה, אני כמובן אאמין לנביא. אם אני לא מקבל את זה, אז אי אפשר להגיד לי תשמע, אבל אתה חייב לשמוע לו, הוא נביא. מה זה לשמוע לו? אם אני לא חושב שזה יקרה, אז מבחינתי זה לא יקרה. זה שהוא אמר, אז מה אם הוא אמר?
[Speaker F] זאת כפייה, סמכות.
[הרב מיכאל אברהם] כן, סמכות פורמלית היא תמיד משהו שיש בו כפייה. אתה לא יכול לכפות על בן אדם לקבל, להאמין במשהו, או לחשוב משהו. אין דבר כזה. אני יכול לשכנע אותו, אם תצליח.
[Speaker F] לא אמונה, פשוט כופים אמונה.
[הרב מיכאל אברהם] אם אתה כופה, אתה לא יכול לכפות, זה מה שזה לא אמונה, אי אפשר, זה סתם… אפשר שטיפת מוח אולי, משהו כזה, זה אולי כן אפשר. אוקיי, אז בוא ננסה עכשיו לראות את המושגים האלה של הסמכות בהקשר הלכתי היסטורי. המקור, זאת אומרת סמכות מהותית לא צריכה מקור, נכון? לקבל את מה שמישהו שצודק אומר, לא צריך מקור, פסוק בתורה שיגיד לי תקבל את מה שהוא אומר כי הוא צודק. אם הוא צודק, אז אני אקבל את זה, נכון? סמכות מהותית לא צריכה מקור. כשאנחנו מדברים על סמכות בהלכה, אנחנו מדברים על סמכות פורמלית. ולסמכות פורמלית כמובן דרוש מקור. למה אני צריך לציית לך או למוסד ההוא או לבן אדם הזה? צריך רשום מקור, תסביר לי למה באמת אני צריך לציית לך? והמקור לסמכות פורמלית בהלכה, זה הלאו והעשה של שמיעה בקול חכמים. לא תסור מכל אשר יורוך או ככל אשר יורוך. זה המקור מהתורה לחובה לציית לחכמים. על מי המקור הזה מדבר? מי זה החכמים שצריך לציית להם? עלי בבא וארבעים השודדים? מי זה החכמים האלו? או מי שכל עשרה אנשים הכריזו שהוא רב, או בעיתונות קוראים לו רב, אז לכן צריך לציית לו? מה מי קובע? אז בתפיסה הפשוטה, כך כתוב בתורה עצמה, החכמים זה
[Speaker F] סנהדרין.
[הרב מיכאל אברהם] נכון? כשאנחנו הולכים לזקנים שבשער וכולי, אז זה הסנהדרין. הסמוכים הם מכוח הסנהדרין, אבל לא כל הסמוכים
[Speaker E] ישבו בסנהדרין.
[הרב מיכאל אברהם] אבל מי שיושב בסנהדרין, שבעים האיש שיושבים
[Speaker E] בסנהדרין, הם מקור הסמכות.
[הרב מיכאל אברהם] או אנשים שהם האצילו עליהם סמכות, סמכו אותם. סנהדרין כולם היו סמוכים, אבל לא כל הסמוכים היו בסנהדרין. היו סמוכים שלא היו בסנהדרין. אז הסמכות שלהם יונקת מסמכותה של הסנהדרין. המושג של הסמיכה פירושו אני מאציל עליך סמכות כי אני בעל הסמכות, אני הסנהדרין, אני יכול להאציל עליך סמכות ועכשיו גם לך יש סמכות. הנה דבר סמכות פורמלית. וזה יוצא מהפסוק לא תסור. אבל אם זה כך, אז סמכות פורמלית ניתנת בהלכה רק לסנהדרין. זהו. מעת שאין לנו סנהדרין, אין יותר סמכויות פורמליות. זה הכל. או סמוכים מטעמם, כן, אני מדבר על כל המערכת, אין יותר סמכויות פורמליות. מה זה אומר בעצם? שתמיד כשאנחנו מדברים על ככל אשר יורוך, כן, יתד נאמן וכולי, ככל אשר יורוך על כל אחד שהכתבים שמה החליטו שהוא גדול הדור, זה שטויות. לא בגלל שהוא לא גדול הדור, אלא בגלל שגם אם הוא כן גדול הדור, אין ככל אשר יורוך ביחס אליו. החובה או הסמכות הפורמלית, החובה לציית קיימת רק ביחס לסנהדרין. לא ביחס לאף אחד אחר. הם ממשיכים? הם ממשיכים, כן, אני יכולתי להמשיך גם לשולחן הזה, גם אליי, כן, זה ככל אשר יורוך, אפשר להמשיך לאיפה שאתה רוצה. השאלה היא אם אני אקבל את ההמשך הזה. עשה לך רב, תעשה אותו. סמכות פורמלית פירושו לא שאתה עושה את הרב, הוא עושה אותך. אם אתה לא תשמע בקולו הוא יתלה אותך. זה נקרא סמכות פורמלית. אתה רוצה לשמוע בקול מישהו, אולי אפילו רצוי שתבחר לך רב. בסדר גמור, אבל זה אתה בוחר. זה לא שיש לו סמכות, אתה עושה אותו לרב. וסמכות פירושה שעשו אותו לרב עליך. אתה כפוי, אתה לא יכול להחליט. לא, אני את הסנהדרין לא… סנהדרין לא נבחרת בבחירות דמוקרטיות. אין בחירות, הציבור לא צריך להחליט מי הסנהדרין ומי לא הסנהדרין. סנהדרין נבחרת על ידי משה רבנו שממנה את יהושע, יהושע לזקנים, זקנים לנביאים, כל אחד סומך את השני וכל סנהדרין ממנה את הסנהדרין הבא או את החברים המצטרפים כל הזמן, והסנהדרין כל הזמן יונקת מכוח הסנהדראות הקודמות. אין בחירות דמוקרטיות, העם לא מביע דעה לגבי מי בסנהדרין ומי לא בסנהדרין. אגב, אחד החריגות המאוד בולטות זה מה שראינו בשיעורים על ההשתלשלות ההיסטורית של המחלוקת, ההדחה של רבן גמליאל ושל רבי אליעזר וכולי, זו הייתה מהפכה מלמטה על הרכב הסנהדרין, דבר שלא מתאים בכלל לכללי ההלכה שסנהדרין לא נקבעת מלמטה. אוקיי? נזכרתי עכשיו, יש בדיחה ישיבתית ידועה על ר' ברוך בער. ר' ברוך בער, הברכת שמואל. ר' ברוך בער לייבוביץ' היה ראש ישיבת קאמיניץ. אז הוא היה תלמיד מאוד דבוק בר' חיים מבריסק וגם הבן של ר' חיים מבריסק היה תלמיד שלו, הגרי"ז, ר' וולוול. אז גם הוא היה תלמיד של ר' חיים מבריסק. אומרים מה ההבדל בין הברכת שמואל לבין הבריסקערס, לבין הגרי"ז? אז אומרים אם ר' חיים היה אומר שהשולחן הזה הוא פרה, אז הרב מבריסק היה אומר נו, אם אבא אמר אין מה לעשות, ככל אשר יורוך, אז זה כנראה פרה. ר' ברוך בער בכלל כבר לא נמצא פה, הוא רץ להביא דלי בשביל לחלוב את השולחן. זאת אומרת הוא לא בדיון, הוא מקבל את זה כי מה, אם ר' חיים אמר אז השולחן הזה הוא פרה, זה ברור. זה לא איזה גזירת הכתוב, זה פשוט ברור שלא ראיתי נכון. אז זה כן, זה סמכות ביחס לעובדות. טוב, בכל אופן, אז הסמכות הפורמלית בעצם זו סמכות שניתנת…
[Speaker C] זה הדברים של הרב חצקל על ר' שמואל, שקיבל את הדברים של ר' שמואל ככתבם, לא התווכח עם אף אחד. זה היה ממש כזה, ר' ברוך בער כזה.
[הרב מיכאל אברהם] שם זה הלכות, לא עובדות. השולחן הזה הוא פרה זו עובדה, לא הלכה. אז הטענה בסופו של דבר זה שסמכות פורמלית, לפחות בהלכה, בניגוד למשל נגיד במדינה. הסמכות הפורמלית של הכנסת מאיפה היא באה? מהציבור. זה בעצם עשה לך רב. הציבור קיבל על עצמו את המוסד הזה, וזה מה שנתן לו את הסמכות. הסמכות לא באה מלמעלה, היא באה מלמטה. אוקיי? בהלכה זה לא ככה. בהלכה הסמכות באה מלמעלה. היא כפויה על הציבור. היא לא נבחרת על ידי הציבור. משה קיבל מהקדוש ברוך הוא והעביר הלאה, ואחד סומך את השני, והסמכות הזאת באה מלמעלה. עכשיו, זה הפסוקים שנותנים את הסמכות הזאת, משם זה בא מלמעלה, הפסוקים האלה הם עוסקים בסנהדרין. רק לסנהדרין יש סמכות פורמלית. טוב, אז מה קורה הלאה? מה עם הגמרא למשל? למה לגמרא יש איזושהי סמכות? היא לא סנהדרין, לא אנשים סמוכים, אין סמיכה בבבל. ומה הגאונים? הראשונים?
[Speaker F] האחרונים? כל אלה?
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, ומה? מה הסמכות?
[Speaker F] הרפרנס. זה הופך להיות הרפרנס.
[הרב מיכאל אברהם] למה? אני לא רוצה שזה יהיה הרפרנס שלי. מה הסמכות של הגמרא? היא לא סנהדרין. זה לא יוצא מלא תסור. לא תסור מכל הדברים אשר יגידו לך. יש החינוך כותב שלא תסור מדבר על כל חכמים בכל הדורות, לא רק על הסנהדרין. הוא רק לא מגדיר מי קובע מי זה החכמים האלה, אבל ככה הוא טוען, וזה דעת יחיד, אזוטרית, לא סביר בקיצור. לא סביר. הפשט של הפסוקים וככה אומרים רוב הראשונים גם, זה על הסנהדרין, מדבר רק על הסנהדרין. אז מה זה אומר בעצם? זה אומר שלכל גורם שהוא לא סנהדרין, או לא יונק מכוחה של הסנהדרין, אין סמכות פורמלית. סמכות מהותית לא מותנית בשום דבר. מי שמומחה בהלכה יש לו סמכות מהותית כי הוא מומחה, אז הוא כנראה צודק. זאת שאלה שלא צריך בשבילה מקורות או הגדרות מסוימות. אם מישהו מומחה בהלכה אז הוא מומחה בהלכה. פה זה לא דיון של מקורות והיקפים והגדרות וכדומה, זה לא תחום גם בזמן. לגמרא עצמה זאת באמת שאלה גדולה. מאיפה הסמכות? למה אי אפשר לחלוק על הגמרא? למה אמוראים לא חולקים על המשנה למשל? אז יש לזה כסף משנה בהלכות ממרים. הרמב"ם בתחילת הלכות ממרים בפרק שני, הרמב"ם כותב שיש שתי גמרות סותרות. גמרא אחת אומרת שאין בית דין מבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין. גמרא אחרת אומרת שדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, ולא מוזכר שיהיה גדול יותר. אי אפשר לבטל סתם קביעה של סנהדרין, צריך סנהדרין אחרת שמבטלת את זה. ולא כתוב שצריכה להיות יותר גדולה. רוב הראשונים, לא כולם, רוב הראשונים וגם הרמב"ם בתוכם מיישבים את זה והם אומרים דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו זה הלכות דאורייתא. ובמקום שצריך בית דין גדול בחכמה ובמנין זה הלכות דרבנן, תקנות, גזירות וכדומה. לא, לא הפוך. תקנות דרבנן דורשות רף יותר גבוה לשינוי מאשר תקנות דאורייתא. ובדרך כלל רגילים לתלות את זה בעיקרון כזה שמופיע גם בגמרא בכמה מקומות שחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. לפעמים חכמים רוצים לחזק את הדיני דרבנן כי אנשים נוטים לזלזל בזה יותר, אז הם לפעמים נותנים לזה איזשהו מעמד יותר חזק מאשר דברי תורה. מה? כמו למשל להגיד שביום טוב
[Speaker C] יותר אדיף מאשר במוצאי שבת.
[הרב מיכאל אברהם] בגלל זה אבל שניהם זה דרבנן. מוקצה של שבת ומוקצה של חג זה שניהם דרבנן. טוב, זה גם גמרא בתחילת ביצה שמה אם זה באמת אדיף או לא אדיף זו שאלה. עקרונית מבחינת הגמרא אנחנו פוסקים שאין מוקצה בשבת. יש ראשונים שאומרים כן, אבל ביום טוב פוסקים שיש. בכל אופן אני לא חושב שזה ההסבר להבדל שהרמב"ם מביא כאן. ההסבר הוא אחר. כשאתה רוצה לחלוק על בית דין קודם בהלכה דאורייתא, אז כל השאלה היא מה התורה אמרה. בית דין הראשון אומר שהתורה אמרה איקס. בית דין המאוחר יותר אומר שהתורה אמרה וואי. אוקיי? השאלה היא מה התורה אמרה. אין לך אלא בית דין שבימיך. אז מבחינתך אם הבית דין שבימיך אומר שהתורה אמרה וואי, אז זה מה שאתה צריך לעשות. לא משנה אם הוא גדול יותר בחכמה ובמנין או קטן יותר. הוא לא בא לחלוק על הבית דין הקודם, הוא בא לפרש את התורה וכתוצאה יצא שזה לא כמו הבית דין הקודם. מפרש את התורה אחרת. בהלכות דרבנן, אם בית דין קודם קבע הלכה מסוימת, הבית דין המאוחר שבא לבטל אותה הוא יוצא נגד הבית דין הקודם. הוא לא מנסה לברר מה כתוב בתורה. הוא הולך חזיתית לבטל את מה שהבית דין הקודם אמר. בשביל זה הוא צריך להיות גדול בחכמה ובמנין ממנו. כי פה אתה הולך נגד הכוח שלהם. בביטול של הלכה דאורייתא, אתה מנסה להבין מה כתוב בתורה, אתה לא הולך נגד הכוח שלהם, לא שאלה של כוח. שאלה של מי צודק, מה כתוב בתורה? אז אני אומר, הסנהדרין שבימיך היא הקובעת מבחינתך מה שכתוב בתורה. ואם יצא לה מסקנה אחרת מהסנהדרין הקודמת, אז היא אחרת. לא צריכה להיות גדולה. זו סנהדרין, אבל לא צריכה להיות גדולה יותר. בהלכה דרבנן אתה יוצא נגד הסמכות של הבית דין המתקן, הבית דין הראשון. ובשביל זה אתה צריך להיות גדול בחכמה ובמנין כדי לשנות את זה. בכל אופן לענייננו, אז מה שכתוב בעצם, זה שאם יש בית דין, אז הוא יכול לשנות גם הלכות דאורייתא וגם הלכות דרבנן, כל עוד אם הוא גדול בחכמה ובמנין גם הלכות דרבנן. אוקיי? שואל הכסף משנה, אז למה אמוראים לא חולקים על תנאים? תחילת פרק שני של הלכות ממרים. למה אמוראים לא חולקים על תנאים? משנה? לא זה שיש רב תנא ופליג אבל
[Speaker F] בסדר זה בודדים.
[הרב מיכאל אברהם] לא לחלוק על תנאים. רש"י לא חלק על תנאים. יש רב תנא ופליג, רבי יהושע בן לוי ספק תנא ספק אמורא שם בדור התפר, יש כאלה שהרי רב עצמו היה עוד בבית דין של רבי, ואחרי זה הוא ירד לבבל, רבי חייא הרי אומר בן אחי ירד לבבל, כן זה רב. אז אמוראים לא חולקים על תנאים, שואל הכסף משנה למה? עכשיו מה אתם הייתם אומרים או מה אומרים לנו כל הזמן או מוכרים לנו עדיין? שהם היו גדולים כאלה צדיקים יכולים להחיות מתים, הם לא טועים אף פעם ולכן ברור שכל מה שהם אומרים זה דברי אלוהים חיים. נכון? בעצם אנחנו נתלים במומחיות שלהם או בגדלות שלהם או במילים אחרות אנחנו צריכים לשמוע בקולם כי הם צודקים. מה זה אומר? שזאת סמכות פורמלית? זאת סמכות מהותית. אנחנו שומעים בקולם בגלל שהם צודקים כנראה כי הם היו כאלה גדולים אז הם צודקים. ומכאן יוצא ירידת הדורות וכל אגדות העם האלה על האמוראים שיודעים להחיות מתים ויש להם חצי נבואה רוח הקודש לא יודע בדיוק כל מיני דברים כאלה, רוח הקוטג' כמו שנאמר. השאלה היא מה באמת קורה פה? ומה שבאמת קורה פה זה לא מיני ולא מקצתה, זה המצאות בשביל ילדים. מה שהסמכות של הגמרא. של המשנה ביחס לאמוראים, או של הגמרא ביחס אלינו, זאת סמכות פורמלית. סמכות פורמלית, עוד מעט אני אסביר מאיפה, אבל זאת סמכות פורמלית שאנחנו מקבלים את דבריהם לא כי הם בהכרח צודקים, אלא כי הם האמוראים, או התנאים. מכוח מעמדם. זה לא בגלל שהם צודקים, לא צריך להגיע לזה שהם מחיה מתים ובעלי רוח הקודש. זה מי שמסביר הסברים כאלה בעצם מחפש הסברים במונחים של סמכות מהותית, מנסה להסביר למה הם צודקים, ולכן צריך לציית לכולם. אבל אם אני אומר שצריך לציית להם לא כי הם צודקים, אלא כי הם התנאים והאמוראים, הם חכמי התלמוד, וזה מחייב כמו הכנסת. אז לא צריך להניח שהם צודקים בשביל זה. רק צריך להראות שזה באמת המוסד המוסמך, כמו שהכנסת היא המוסד המוסמך בהקשר המשפטי. אוקיי? אז באמת איך זה יוצא, מאיפה זה בא? אמרנו הרי לא תסור מלמד רק על סנהדרין. אז איך אפשר לייצר סמכויות אחרות אחרי כבר התקופה של סמוכים כשכבר אין סנהדרין? תנאים ביחס לאמוראים, או אמוראים ביחס אלינו. אז אומר הכסף משנה כי קיבלנו אותם עלינו. לא רוח הקודש ולא רוח הקוטג'. לא, לא בגלל שהם צודקים, אלא כי קיבלנו אותם עלינו. ברגע שקיבלנו אותם עלינו, יש להם סמכות. תחשבו למשל על מרא דאתרא. קהילה בוחרת לעצמה רב. אז יש לו סמכות באותן מגבלות שהקהילה שמה אגב, הוא לא יכול לעשות מה שהוא רוצה. הסמכויות שהקהילה נתנה לו זה הסמכויות שיש לו. אבל בתחום הזה יש לו סמכות, הוא קובע מה עושים בבית הכנסת וזהו. למה? מה, יש לא תסור? לא. זה בגלל שהקהילה קיבלה אותו על עצמה. היא נתנה לו את הסמכות, זאת לא סמכות שבאה מלמעלה, סמכות שבאה מלמטה. ברגע שקהילה קיבלה על עצמה רב, אז זה כמו הסמוכים, רק שהסמוכים זה בא מלמעלה הסמכות שלהם והרב זה מלמטה. אז יש גם היום סמכות פורמלית במובן מסוים של רב על קהילתו, במידה שהם בחרו בו. בגמרא זה אותו דבר אומר כסף משנה. הסמכות של הגמרא ביחס אלינו או של המשנה ביחס לאמוראים, זה בגלל שקיבלנו אותם עלינו, קיבלנו על עצמנו לא לחלוק עליהם. זאת סמכות מלמטה, זה לא סמכות מלמעלה. לכן מי שחולק על הגמרא למשל לא עובר על לא תסור. אין להם סמכות מכוח לא תסור, זה לא סנהדרין, הם לא היו סמוכים. אבל הוא עובר על קבלת הציבור. מי אמר שקבלת הציבור זה יש לה תוקף מחייב? אז על זה יש מאמר של רב שלמה פישר בבית ישי בחלק השני על הדרשות, לא השו"ת ההלכתי, בסימן ט"ו. מי שרוצה יכול לקרוא שם, אבל באופן עקרוני זה כמו מעמד הר סיני. למה מעמד הר סיני מחייב? כי קיבלנו על עצמנו נעשה ונשמע, נכון? אמרנו אנחנו מקבלים על עצמנו את מה שהתורה אומרת, מה שהקדוש ברוך הוא מצווה. אז זה בעצם אומר שסמכות שנובעת מזה שהציבור קיבל את זה על עצמו, בדיוק אותו דבר אם הציבור מקבל על עצמו את המשנה או את הגמרא, גם זה בר תוקף. קיבלנו על עצמנו זה מחייב, לא בגלל לא תסור. אבל למרות שזה לא בגלל לא תסור זאת סמכות פורמלית, זאת לא סמכות מהותית. או לפחות לא בהכרח מהותית. הם גם היו תלמידי חכמים כמובן, לא טוען שלא. אבל זה לא נכון שהם לא יכלו לטעות והסמכות שלהם לא נובעת מזה שהם תלמידי חכמים או מזה שהם לא טעו. היא נובעת מזה שקיבלנו אותם על עצמנו, זה הכל, כמו הכנסת. זאת סמכות מלמטה, לא מלמעלה. קיבלנו אותה על עצמנו. זה מה שאומר הכסף משנה וחושב שהוא צודק. יש הבדל
[Speaker G] בין הכנסת, הכנסת אם לא תשמע אתה תקבל עונש אם אתה לא תשמע לחוקים.
[הרב מיכאל אברהם] גם פה באופן עקרוני אתה מקבל עונש. אם הייתה סנהדרין נגיד, אז היו מענישים אותך על זה, זאת ההלכה. אתה לא עושה את זה אז אתה חוטא. טוב אין לנו סנהדרין היום אז לא מענישים בכלל בהלכה, לא קשור לגמרא או לא גמרא. גם מה שכתוב בתורה אם תעבור עליו אין עונש היום. אז זה לא בגלל הגמרא, זה משום שאין מוסד שמעניש היום, אין סמוכים. אז הטענה שבעצם זאת סמכות פורמלית שיוצאת מלמטה. חוץ מזה כמובן לחכמי הגמרא יש גם סמכות מהותית כי הם היו תלמידי חכמים. בסדר זה גם נכון. אבל זה קיים לכל חכם בכל דור, לא רק לגמרא. אם הוא מומחה הלכתי והוא תלמיד חכם אז הגיוני לציית לו הגיוני לעשות מה שהוא אומר כי הוא כנראה צודק. סמכות מהותית קיימת לכולם, סמכות פורמלית זה רק לסנהדרין ומאוחר יותר מלמטה גם לגמרא. וזהו. שם זה מסתיים. אין יותר סמכויות פורמליות. זה כותב הרא"ש בסנהדרין בפרק רביעי בסימן ו'. הוא מאריך בעניין הזה ובסופו של דבר מסקנתו היא אין סמכות בשפה שלי, אין סמכות פורמלית אחרי הגמרא. אין. מופיע אגב להלכה מוזכר ברמ"א בסימן כ"ה בחושן משפט בסימן כ"ה. אין סמכות פורמלית אחרי הגמרא.
[Speaker C] הרמב"ם הרי אמר שאפשר
[הרב מיכאל אברהם] להחזיר את הסמיכה, שיעור אחר. הוא מוסד סמיכה. ואז יהיה לזה תוקף כולל לא תסור כמו הסמיכה שנקטעה. אחרת הוא אומר איך זה יתחדש לעתיד לבוא. מדין מה? כן. אבל בסדר, אם יעשו את זה אפשר יהיה להתווכח אם הרמב"ם צודק או לא. אבל אנחנו לא מדברים על זה. אף אחד לא נסמך באמת. היה אז, הרי אחד הנסמכים היה… היו ארבעה. נכון. אחד הנסמכים היה רבי יוסף קארו עצמו. נכון. בבית יוסף כתוב שאין סמוכין בדורנו. הוא בעצמו הבין שזה לא הצליח, כי הרמב"ם תולה את זה בהסכמת כל חכמי ישראל. הסכמה לא הייתה שם. המהרלב"ח… המהרלב"ח עמד בראש האופוזיציה. הוא לא הסכים. וזה מה שהמהרלב"ח טוען בקונטרס הסמיכה שלו בסוף השו"ת. אז הוא אומר שמה שיש לו כפל טענות. א', הוא לא מסכים לגופו של עניין שאפשר לחדש את הסמיכה מלמטה. אבל ב', אפילו אם לגופו של עניין הוא היה מסכים, עצם זה שהוא מתנגד אומרת שאפילו לשיטת הרמב"ם הם לא יכולים למנות סמוך. כי הרי הרמב"ם אומר שזה מותנה בהסכמת כל חכמי ישראל. ברגע שהם מתנגדים, אז גם אתה לשיטתך לא יכול לסמוך אנשים. כי גם אתה שאתה מסכים עם הרמב"ם, גם הרמב"ם עצמו אומר שצריך את הסכמת חכמי ישראל.
[Speaker C] נדמה לי שהמהר"י בירב פגע בו במהרלב"ח, אמר לו שאני לא מהאלה ש… איך קראו לאלה… בגירוש ספרד… אמר לו אני לא מהאלה שהיו צריכים להחליף את ה…
[הרב מיכאל אברהם] אנוסים? מומרים?
[Speaker C] כן, אני לא מהאנוסים. אז זה פגע בו ובזה הוא ברח המהרלב"ח.
[הרב מיכאל אברהם] טוב, לא יודע, זה אני לא מכיר. בכל מקרה אבל לענייננו הטענה היא שסמכות פורמלית מסתיימת עם הגמרא. כל מה שיש אחרי הגמרא עד ימינו, כולל ראשונים, גאונים, הכל, כל מה שיש אחרי הגמרא זו סמכות מהותית. מה זה סמכות מהותית? כי יש מישהו תלמיד חכם, הוא יודע הלכה, אז מה שהוא אומר כנראה נכון. אוקיי? ולכן יש לזה איזשהו מעמד כי זה כנראה נכון. הרמב"ם, הרשב"א, שולחן ערוך, כל גדולי ישראל לאורך הדורות, הסמכות שיש להם היא סמכות מהותית, לא פורמלית. אין סמכות פורמלית חוץ מסנהדרין והגמרא. אוקיי? עכשיו מה זה בעצם אומר? זה בעצם אומר שנגיד שאם אני מתלבט בשאלה הלכתית כלשהי, ויש רמב"ם, רשב"א, לא יודע ראשונים כאלה, ראשונים אחרים. מה אני אמור לעשות במצב כזה? אז ברמה העקרונית הייתי אמור לקבל את הכרעת ה… נגיד שכל הראשונים מסכימים, לצורך הדיון, אין מחלוקת, בסדר? אז אם כל הראשונים מסכימים אז לכאורה בפשטות זאת כנראה האמת. יש להם סמכות מהותית, הם תלמידי חכמים, כולם מסכימים, זאת כנראה האמת. אוקיי? אז לכאורה הייתי אמור לקבל את זה למרות שאין סמכות פורמלית, זאת סמכות מהותית. וכאן נכנס עניין האוטונומיה. יש ערך של אוטונומיה שהבן אדם ינהג כמו שהוא עצמו מבין. אפילו אם הוא חושב שזה לא האמת מול רבי מאיר, זוכרים את הדוגמאות? ולכן במקום שיש סמכות פורמלית אין אוטונומיה. סמכות פורמלית זה מה שהיא אומרת. אין אוטונומיה כשאנחנו אמרנו זה מחייב. סמכות מהותית זו סמכות של כמו של מומחה. אתה בעצם צריך לעשות את מה שהוא אומר כי הוא כנראה צודק. יפה, אבל אם אני לא מבין כמוהו, כמו רבי מאיר. אז אם תשאל אותי עדיין אני אגיד שהרמב"ם צודק ולא אני. כי הוא תלמיד חכם יותר גדול כמו רבי מאיר. בסדר, אבל יש חובת אוטונומיה. וחובת האוטונומיה אומרת שאני אמור לעשות את מה שאני חושב שנכון. ולכן זה הנפקא מינה הגדולה בין סמכות פורמלית לסמכות מהותית. בשניהם כנראה מה שאמורים לעשות מבחינת שיקולי האמת זה לשמוע לבעל הסמכות. אבל בסמכות פורמלית שם זה נגמר. אבל בסמכות מהותית יש עדיין שיקול האוטונומיה. כן? אז אם אני מאוד מאוד מאוד משוכנע שאני צודק, אז יכול להיות שגם אם יהיו כל הראשונים נגדי אני לא אעשה את זה. אולי אם אני לא לגמרי משוכנע, בשביל לחלוק על כל הראשונים צריך להיות לגמרי משוכנע. אבל זה רק שאלה של מינון ושל משקל, זאת אומרת זה לא… אין פה איזשהו משהו עקרוני. אם אתה תעשה משהו נגד הראשונים, לא קרה שום דבר ברמה העקרונית. אתה לא חייב לשמוע בקולם. אולי יבואו אליך בטענות שזה היה רשלני. אתה לא יכול סתם ככה ללכת נגד כל הראשונים בלי שיש לך בסיס אמיתי. אז זה לא רציני. דיברנו על הסובלנות, אחד הקריטריונים זה הרצינות. נכבד את האוטונומיה שלך אם אתה רציני, כן, דיברנו על זה. אבל ברמה העקרונית אין עליך תביעה על מה שאתה פועל נגד הסמכות. אין תביעה על מי שפועל נגד רופא. מה ההבדל בין פסיכיאטר לפסיכיאטר מחוזי? שניהם מומחים באותה מידה. אבל הפסיכיאטר המחוזי צריך לציית, יש לו סמכות לאשפז אותי בכפייה. פסיכיאטר הרגיל לא. למה לא? מה הוא יותר מומחה הפסיכיאטר המחוזי? לא בהכרח. יש לו סמכות, הוא נושא תפקיד ממלכתי והוא קיבל סמכות להפעיל אותה בכוח, לכפות. פסיכיאטר הרגיל הוא מומחה לא פחות, אותו אותו דבר. מה ההבדל בין שופט לפרופסור למשפטים? זו מומחיות המשפטית של שניהם יכולה להיות אותו דבר, אולי אפילו הפרופסור מבין יותר. אבל לפרופסור יש סמכות מהותית, לשופט יש סמכות פורמלית. אם השופט אומר לי לעשות משהו, אני חייב לעשות את זה, אם אני לא אעשה את זה תובעים אותי לדין. אבל אם פרופסור למשפטים אומר לי לעשות משהו, אז כנראה שזה החוק כי הוא מבין בזה, אבל אני יכול לא לעשות את זה, אני לא חייב לשמוע בקולו. אף אחד לא יתבע אותי על זה שעשיתי משהו נגד הנחיה של פרופסור למשפטים. אין לו סמכות, למרות שהוא מבין לא פחות מהשופט. יש הבדל אם הסמכות היא סמכות פורמלית או סמכות מהותית. וגם בהלכה זה ככה. לכן העובדה שמישהו תלמיד חכם לא אומרת שצריך לשמוע בקולו. זה לא, זה מוצג תמיד כאיזו נגזרת מובנת מאליה, זה לא. סמכות פורמלית זה כן, סמכות מהותית זה לא. אגב, גם בסמכות פורמלית כן חלומם או אוטופיה של הרבה מאוד של הרבה מאוד אנשים זה שכש תחזור הסנהדרין והסמיכה והכל אז תהיה אחידות ויקבעו סוף סוף הלכה וכל המחלוקות יוכרעו והכל יהיה מצוין, הכל יהיה נהדר. מבחינתי זה חזון אפוקליפטי, זאת אומרת אם זה יהיה אני בורח לאוסטרליה. כן, גם לא יקרה כנראה לשמחתי. אבל זה גם לא נכון, זאת לא האוטופיה. הסנהדרין לא אמורים להחליט בכל מחלוקת מה היא האמת ולחייב את כולם לעשות את מה שהם מחליטים. הם לא, זה לא השימוש הנכון בסמכות פורמלית. סמכות פורמלית צריכה להפעיל את עצמה באופן מינורי, כן, זאת אומרת באופן באופן הגיוני, מידתי. מה זאת אומרת? במקום שבו התנהגויות שונות בשטח יכולות לייצר בעיה הלכתית, אנושית, חברתית, שאנשים מפסיקים להתחתן אחד עם השני, כל מיני דברים כאלה, שם הסנהדרין צריכים להתערב ולהגיד זאת האמת, כך כולם נוהגים וגמרנו, כל הדעות האחרות בטלות. אבל במקום שבו זה עוסק כמו שהוא חושב, זה עוסק כמו שהוא חושב, והכל בסדר, לא נוצרת שום בעיה והכל מצוין, נהרא נהרא ופשטיה, במקום כזה אין שום סיבה בעולם שהסנהדרין תחליט ותקבע מכוח לא תסור עבור כולנו מה לעשות. מה פתאום? הפוך, יש ערך של אוטונומיה. מה שאני רוצה לומר זה שגם בהקשר של סמכות פורמלית יש משמעות לערך האוטונומיה. בעל הסמכות הפורמלית בעצמו צריך להתחשב בערך האוטונומיה ולכפות את דעתו, הוא יכול לכפות את דעתו, אבל הוא צריך לשקול האם ואיפה ומתי הוא כופה את דעתו. רק במקום שבו האוטונומיה מביאה לבעיות, ואז הוא אומר חלאס אוטונומיה, יש סמכות פורמלית. אבל במקום שלא, להיפך, אתה צריך לאפשר לאנשים להתנהג כמו שהם מבינים, כל עוד כמובן הם בני הכי ועשו את השיקול והם מחויבים להלכה והכל, אני לא מדבר כרגע, יש מגבלות, אבל ברמה העקרונית יש מקום לכמה סוגי התנהגות גם אם לסנהדרין יש עמדה מי צודק. אז מה אם יש להם עמדה? לכל אחד יש עמדה, הם לא צריכים לכפות את העמדה הזאת, יש ערך של אוטונומיה. והערך הזה הסנהדרין גם אמורים לכבד אותו, הם אמורים להתערב רק במקום שיש בעיות. היום גם במקום שיש בעיות אין מי שיחליט, הוא חושב כך והוא חושב כך ונוצרות בעיות, מה לעשות? יש בעיות אבל אין מוסד שיפתור אותן. אנחנו בבעיה. אז לכן הסמכות הפורמלית באופן עקרוני מצד עצמה סותרת את האוטונומיה, אבל מצד שני בעלי הסמכות הפורמלית צריכים לקחת בחשבון את ערך האוטונומיה כשמפעילים את הסמכות הפורמלית. אתן אולי דוגמה יפה לעניין הזה, יש גמרא בסנהדרין, הגמרא מדברת שם על, שמה מדובר על בבל, רב נחמן היה מומחה לרבים והוא היה דן יחידי. דף ה' עמוד א'.
[Speaker F] ראש הנהר או משהו כזה.
[הרב מיכאל אברהם] כן, הוא ישב בביתו של ריש גלותא, היה קרוב שם. רמאי דבית. נכון, היה חתן שלו וישב בבית ריש גלותא והוא בעצם היה הרב הראשי של בבל. ולכן בעצם הוא נחשב מומחה לרבים שיכול לדון אפילו יחידי. ואחרי זה זה בתחילת ה' עמוד א' למעלה, ואז בהמשך מופיע מה קורה, מי בעצם אמור לתת את הסמיכה? ריש גלותא בבבל או הנשיא של ארץ ישראל? מי קובע? והיה ויכוח בגמרא עצמה כשקוראים את זה במשקפיים היסטוריות אז מבינים שיש פה איזשהו ביטוי למחלוקת חברתית קשה מאוד, לא רק שאלה הלכתית. יש פה מחלוקת בין שני מרכזים תורניים, בארץ ישראל ובבבל, והשאלה היא מי הבעל הבית. נשיא הסנהדרין או ריש גלותא. למי הסמכות. ומה בסופו של דבר המסקנה, כמובן של הבבלי, זה לא חכמה. המסקנה של הבבלי זה שריש גלותא הוא הבעל הבית. נשיא הסנהדרין בארץ ישראל סומך אנשים לארץ ישראל, והריש גלותא אחראי על כל העולם. הסמיכה שלו מועילה בכל העולם כולל ארץ ישראל. הסמיכה של נשיא הסנהדרין מועילה רק בארץ ישראל.
[Speaker F] מה קורה עם קידוש החודש?
[הרב מיכאל אברהם] לא, קידוש החודש זה משהו אחר. קידוש החודש צריך לעשות בארץ ישראל. קידוש החודש צריך לעשות בארץ ישראל. הסמיכה של ריש גלותא היא לא סמיכה, היא המחאה, כן? זה מינוי של מומחה לרבים. הסמיכה זה רק בארץ ישראל. מה עומד מאחורי זה? מה שעומד מאחורי זה, זה בדיוק ההבדל בין מומחה לבין גורם בעל סמכות מוסדית, סמכות פורמלית. כמו בין פסיכיאטר מחוזי לפסיכיאטר, או שופט ומומחה למשפטים. כאשר אנחנו ממנים מומחה למשפטים להיות שופט, מי נותן את המינוי הזה? האוניברסיטה? האוניברסיטה נותנת לו את התואר במשפטים. האוניברסיטה בודקת אם הוא מומחה במובן התוכני, אם הוא מבין עניין, אם הוא יודע את החומר. אוקיי? ומה משמעותו של המינוי להיות שופט? את זה עושה השלטון, המלך עושה את זה. השלטון, המלך זה ביטוי לשלטון. אוקיי? השלטון עושה את זה. למה? כי השלטון לא מעיד עליו שהוא מומחה למשפטים, השלטון בעצמו לא מומחה למשפטים. השלטון נותן לו את השרביט של הסמכות הפורמלית ובזה הוא הופך אותו לשופט, ועכשיו יש סמכות פורמלית. המומחה למשפטים מומחה לא פחות אבל אין לו סמכות פורמלית כי הוא לא קיבל רשות מהשלטון לכפות. זאת אומרת שבשביל להתמנות כשופט, בשביל שתהיה לך סמכות, צריכים להתקיים שני תנאים. א', אתה צריך להיות מומחה וזה נעשה באינסטנציות המקצועיות, אוניברסיטה נגיד, לשכת עורכי הדין, לא יודע מה. וב', אתה צריך לקבל כוח שלטוני ואת זה אתה מקבל מהשלטון, מהמלך. ולכן כתוב לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו. מה זה שבט? מקל. שבט מיהודה זה מקל, זה הסמכות של המלך. לא יסור שבט מיהודה זה שהמלך צריך להיות מבית דוד. ומה זה מחוקק מבין רגליו? המחוקק זה השופט. מה זה מבין רגליו? מה זה אומר? הוא צריך לקבל את הסמכות שלו מהמלך, מיהודה. הוא לא צריך להיות מיהודה בעצמו, דיין יכול להיות לא משבט יהודה ומבית דוד, אבל הוא צריך לקבל את הסמכות שלו מהמלך. אז לא יסור שבט זה מיהודה עצמו, מלך יכול להיות רק מיהודה. אבל מחוקק זה מבין רגליו, הוא צריך לקבל את הסמכות ממנו אבל הוא לא צריך להיות משבט יהודה. מחוקק, מישהו שיש לו סמכות להיות שופט או דיין בסנהדרין, זה מישהו שקיבל את הסמכות מהמלך כי זה כוח שלטוני. עכשיו מה קרה בוויכוח הזה שם בסנהדרין דף ה', כשאני קורא את הטענה ההיסטורית? מה זאת אומרת? דרשות הר"ן בדרוש אחד עשר, י"א, הוא כותב שם שיש בעצם בהלכה שתי מערכות משפט. יש את משפט המלך ויש את משפט בתי הדין, הסנהדרין. משפט התורה ומשפט המלך. אוקיי? וזה שתי מערכות משפט מקבילות שלפעמים יכולות אפילו להתנגש ולשפוט את אותם נושאים. וכשקוראים את זה בעיניים של היום, מי שלא מכיר את זה הוא פותח, זה נראה לו מאיפה המציא את זה? המלך אין לו סמכויות שיפוטיות, המלך מנהל את החיים, יוצא למלחמות, אבל מאיפה המצאת מערכת משפטית שיונקת את כוחה מהמלך? שלמה המלך היה שופט? מלך אצל הגויים, ואצלנו זה סנהדרין ובתי דין. אז שלמה המלך אולי היה נשיא הסנהדרין אבל לא בתור מלך הוא שופט. כך התפיסה המקובלת. הר"ן אומר לא, המלך היה גם שופט או בראש המערכת המשפטית של משפט המלך. משפט הסנהדרין היה, נשיא הסנהדרין עמד בראש. אוקיי? זה מערכת כפולה. ומה קרה כשהסתיימה המלכות? הפסיקה המלוכה. בבית שני כבר לא היו לנו מלכים לא במובן המלא, בטח לא מבית דוד. מה שקרה, אתם יודעים מה היה בפולין כשהתרסק המטוס עם כל הרשות המחוקקת והמבצעת, כמעט רובה? פולין לפני עשרים שנה, לא יודע מתישהו, לא מזמן. אז הסמכות עברה לבית המשפט. הוא עכשיו שלושת הסמכויות, הרשות השופטת, המבצעת והמחוקקת, והם מינו מחדש עוד שתי רשויות. אגב יש סרט כזה מי שמכיר. בארצות הברית היה איזה סנטור אחד, סרט בדיוני, הופצץ הקפיטול, כל הסנאט והקונגרס הלכו פארש כולל הנשיא, נשאר סנטור אחד שהיה בבית. עכשיו השאלה מה עושים? וזה בדיוק אותו תהליך. הוא לוקח לעצמו את כל הסמכויות ואז מתחיל לבנות. מחדש את המוסדות האלה. זאת אומרת, במקום שבו נעלמו חלק מהרשויות, הרשות שנשארת תיקח אליה את הסמכויות. זה מה שקרה בהלכה. מה קרה בהלכה? נעלמה הרשות השלטונית, הרשות המבצעת, כן, שזה המלך. אז מה קרה? נשיא הסנהדרין לקח אליו את הסמכויות. למה נשיא הסנהדרין צריך להיות מבית דוד? איפה זה כתוב? מהאמא ולא מהאבא, תוספות אומר שמה, כן, בבבא בתרא שמה. למה? כי נשיא הסנהדרין עמד במקום המלך. ולכן המנהג היה פתאום שגם הוא צריך להיות מבית דוד, כי היו לו סמכויות המלך. ואז באמת נוצר מצב שבית דין מתקנים את הדרכים, כמו המשנה במועד קטן. משרד התחבורה שייך לבית הדין. מה זה קשור? המלך צריך לנהל את חיי החולין. המלך זה הממשלה. מה פתאום בית הדין הוא הממשלה והוא משרד התחבורה? כן, כי אין מלך. בימים ההם אין מלך בישראל. אז כדי שלא איש הישר בעיניו יעשה, צריך שהרשות האחרת תיקח אליה את הסמכויות. ואז התרגלנו לאורך מאות רבות של שנים, שנשיא הסנהדרין הוא בעצם גם המלך. גם נשיא הסנהדרין, הוא הרשות השופטת, המחוקקת והמבצעת. הוא הכל. הסנהדרין והוא בראשה. ככה התרגלנו מאות שנים, עד ששכחו לגמרי שפעם בעצם זה הכפול. כמו שאומר הר"ן, הייתה מערכת של המלך והייתה מערכת של בתי הדין. מה קרה בשלב כלשהו בבבל? נהיה ריש גלותא, שקיבל אוטונומיה שלטונית ומשפטית מהמלכות, לפחות בתקופות ארוכות מתוך ההיסטוריה בבבל, והוא נהיה מלך. היה לו בעצם מעמד של מלך. גם הוא אגב היה מבית דוד. גם הוא היה מבית דוד. למה? כי הוא נתפס כמלך. ריש גלותא היה המלך של כל העולם, לא רק של בבל, כל היהודים בעולם התייחסו אליו כמלך. עכשיו בארץ ישראל התרגלו לתוצאה של התאונה, כן, תאונת המטוס, איבדנו את המלך, איבדנו את כל הרשויות, נשארה רק הרשות של הסנהדרין. אז היא עכשיו הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת. הכל שם. והם קבעו את הכל, הם קבעו את חיי החולין, הם קבעו את ההלכה, הם קבעו הכל. פתאום באים אנשי בבל אומרים להם חברים, עכשיו כבר יש מלך. משחק חדש. אתם הפרופסורים למשפטים. אתם תסמיכו את האנשים, תתנו להם את הגושפנקה למקצועיות שלהם, המומחיות שלהם. את הסמכות השלטונית הם יקבלו מריש גלותא. ואנשי ארץ ישראל לא הסכימו. אפשר להגיד שזה מאבק כוחות, אבל זה לא בהכרח, אלא יש פה גם באמת מאבק של תפיסות. כמו שעד היום אנשים חושבים שכל דבר צריך לשאול את הרב. למה? מאיפה זה בא? זה בא משם. שנים רבות התרגלנו שכל שאלה נשלחת לרב. אין סמכות אחרת בקהילה יהודית. מי עוד יש? שואלים את הרב.
[Speaker F] ואז
[הרב מיכאל אברהם] שואלים אותו כל מיני שאלות שלא קשורות אליו בכלל, אלה לא שאלות הלכתיות. אז למה הוא צריך לקבוע? כי אין מישהו אחר שיקבע, בדיוק כמו נשיא הסנהדרין. זאת אומרת הוויכוח שמה היה, קרה פה משהו נורא פתולוגי. חזרה מלכות לישראל, והיא בכלל לא הייתה בארץ ישראל, היא הייתה בבבל. אז בני ארץ ישראל לא הסכימו להחזיר את זה חזרה למצב שבו יש רשות חילונית ויש את הסנהדרין. לא נטולת כיפה, אלא רשות שאחראית על חיי החולין. אוקיי? הם לא קיבלו את הטענה הזאת. ולכן הם אמרו מה פתאום, נשיא הסנהדרין הוא גם המלך, הוא גם ייתן את הרשות לדון. ואנשי בבל אומרים מה פתאום, אתם תסמיכו את האנשים, אבל את הרשות לדון נותן ריש גלותא, הוא המלך. זה היה הדיון שם. ובהלכה פוסקים שמה שריש גלותא נותן את הסמכות. ואני חושב שהבעיה הזאת מלווה אותנו עד היום. עד היום אנשים חושבים שמועצת גדולי התורה צריכה לקבוע מה עושים פוליטית, מה עושים בהיבטים של חיי החולין. מאיפה זה בא? זה בא מזה שהם לא מקבלים את קיומה של רשות אחרת. התרגלנו לזה שהרשות ההלכתית בעצם קובעת הכל, כי לא הייתה לנו רשות אחרת לאורך הדורות. לא היה סנהדרין, לא היה מלך, לא היה כלום, היה את הרב. זהו, הפוסק. ואליו היו מביאים את כל השאלות. וזה כמובן כשקמה המדינה, מי שלא מזדהה עם המדינה, מבחינתו עדיין אין רשות אחרת. אז יש רק את מועצת גדולי התורה, את הרבנים. והם בעצם קובעים הכל. ככל אשר יורוך וכל הפראזות הריקות האלה, הכל מביאים בגלל העניין הזה, זה בעיה בתפיסה, חוסר מודעות היסטורית. אוקיי?
[Speaker C] אז עכשיו אתה יכול להבין את אהרון ברק. הוא חשב שהכנסת לא קיימת, לא קיימת. אז הוא החליט שהוא מחליט.
[הרב מיכאל אברהם] אבל הכנסת כן הייתה קיימת. בסדר, מבחינתו לא. לא, אבל אני אומר בתהליך שאני מתאר באמת לא היה מלך. הטענה בסופו של דבר זה שכאשר אנחנו מדברים על סמכות פורמלית, סמכות פורמלית צריכה מקור. אין לך סמכות פורמלית סתם ככה כי אתה חכם. סמכות פורמלית צריכה מקור. מלכות, מלכות נותנת, מאצילה סמכות לשופטים, לדיינים וכולי. וכדומה וזה צריך מקור. סמכות מהותית לא צריכה מקור. סמכות מהותית, אם אתה חכם אז אתה חכם, ואם לא אז לא, אבל גם לא צריך לשמוע בקולך. אם אני שומע בקולך טוב, אם השתכנעתי שאתה צודק מצוין, לא השתכנעתי שאתה צודק אז אולי אני לא אשמע בקולך. וזה לא, זה הנקודה ולכן הרבה פעמים מערבבים את הסמכות הפורמלית עם המהותית כי אחרת הסכנה היא כמובן שלא ישמעו לרבנים ולפוסקים, כי ברגע שאתה מציג את זה כסמכות מהותית, אתה אומר אוקיי, הם תלמידי חכמים גדולים אבל אני חושב אחרת לדעתי הוא טעה פה, אז אני לא אשמע בקולו. לא לא, כביכול שרוח הקודש, כל המושגים של הסמכות הפורמלית משייכים אותם לגופים שהם לא באמת בעלי סמכות פורמלית. כי כי אנשים חושבים שזה יגרום, וצודקים כנראה, שזה יגרום לאנשים לציית. וזה אכן גורם. לא בצדק, אבל זה קורה בפועל. אז זה בעצם המשמעות של סמכות פורמלית מול סמכות מהותית. טוב, אני אעצור כאן אני חושב כי השלב הבא זה כבר ייקח קצת זמן. אולי אני אמשיך עוד קצת גם בפעם הבאה על לראות את הראש הזה בסנהדרין שהזכרתי ועוד, אבל זה כבר לפעם הבאה. אוקיי, עד כאן.
[Speaker D] טוב, נתחיל פרק שעברנו עליו.