מחלוקת ואמת – שיעור 10

[הרב מיכאל אברהם] אז הטענה שיש קנ טעמים לטמא את השרץ ולטהר את השרץ. אתה שואל שמה רבנו תם כמדומני בפלפולים של הבל, מה הוא נבחר להיות רב של פורים? השרץ טמא, כתוב בתורה. מה אני צריך קנ טעמים לטמא את השרץ ולטהר את השרץ? אז אומר המהר"ל, לא נכון. יש קנ טעמים אמיתיים לטמא את השרץ וקנ טעמים אמיתיים לטהר את השרץ. נכון שהתורה אומרת לנו בשורה התחתונה שהשרץ טמא. זה אומר שהשיקולים לטמא את השרץ גוברים על השיקולים לטהר את השרץ. אבל זה לא אומר שהשיקולים לטהר את השרץ לא נכונים. יותר מזה, דיין טוב צריך לדעת את כל 300 השיקולים, כל 300 הטיעונים. כי בסוף בסוף בשביל לקבל החלטה נכונה, אתה צריך לשקול את כל 300 הנימוקים ורק אז להחליט מה היא השורה התחתונה. מה שהבאתי לזה כמה דוגמאות אני אחזור לזה כי זה חשוב אבל בדיונים שלנו זה לא קורה אף פעם כמעט במציאות שלנו, כמעט אף פעם זה לא קורה. למרות שזה נורא הגיוני כששומעים את זה. נכון, ברור שיש שיקולים לפה, כן, שוקולד, כן, האם לאכול שוקולד? הדוגמה החביבה עליי. ראובן אומר לאכול שוקולד כי הוא טעים, שמעון אומר לא לאכול שוקולד כי הוא משמין. מי צודק? שניהם, הוא גם טעים וגם משמין. כל דבר שטעים הוא משמין בדרך כלל וזה שתי קבוצות זרות וזה חלוקה מלאה של המרחב. מה זאת אומרת? זה אומר בעצם ששניהם צודקים. טוב, אז על מה הוויכוח? הוויכוח הוא בשאלה מי גובר. האם השיקול של ההנאה גובר על השיקול של הבריאות או האסתטיקה, לא תהיה ככה אולי זה, או להפך. וכאן יש ויכוח אמיתי, אבל זה לא אף אחד משני הנימוקים הוא לא שגוי. זאת אומרת, השוקולד הוא גם טעים וגם משמין, זה נכון, שניהם צודקים. כל השאלה היא רק אחרי מה ללכת. זאת אומרת, האם ההנאה זה שיקול חשוב יותר מאשר הבריאות או להפך. על זה אפשר להתווכח. ובוויכוח הזה רק אחד צודק. אבל בזה שזה גם משמין וגם טעים, שניהם צודקים וזה לא פלורליזם, זה מוניזם. שניהם באמת צודקים, יש אמת אחת. מי שיגיד שרק אחד מהם צודק הוא טועה. זה לא שאני מקבל את כל העמדות. שניהם צודקים כי האמת היא שזה גם טעים וגם משמין. אתם מבינים, זה המשמעות של מה שאני קראתי, אבי שגיא קורא בספר שלו, הרמוניזם. הרמוניזם הכוונה לעשות הרמוניה בין ההסתכלויות, לקחת את כל ההסתכלויות ולבנות את האמת המורכבת מכולן. למה אמרתי שלמרות שהדברים האלה הם מאוד פשוטים, בעולם שלנו זה לא עובד כך? זה לא עובד כך, אז הבאתי לזה כמה דוגמאות, יש לי כבר דוגמאות קנוניות שלי על הדבר הזה. מישהו חוזר בתשובה. בסדר? אז החברים שלו החילונים מחפשים את המשבר שהוא עבר. למה הוא עושה את השטות הזאת? סבתא שלו נפטרה, נפרד מחברה שלו, התעללו בו בבית, לא יודע מה, בישיבה. או לא בישיבה, סליחה, עכשיו אני מדבר על חוזר בתשובה. אז הוא החליט לחזור בתשובה, הוא עבר משבר פסיכולוגי. מה אומרים הדתיים, החברים שלו החדשים? נו, גילה את אור האורות של האמת, נכון? ואתם מסבירים את הצעד שלו במישור הפילוסופי. אז החילונים הם פסיכולוגים והדתיים הם פילוסופים. נכון? פה פתאום מושלם בלי. אז כן, אז החילונים הם פסיכולוגים והדתיים פילוסופים. עכשיו אנחנו מסתכלים על מי שיוצא בשאלה. אז מה אומרים החילונים, החברים החדשים שלו? נו, סוף סוף הוא הבין שהשטויות האלה באמת אין בהם שום ממש. נכון? הם שיקול פילוסופי צרוף. מה אומרים הדתיים? רצה להתיר לעצמו את העריות, נכון? לכן הוא חזר בתשובה. הם פסיכולוגים. הדתיים פסיכולוגים והחילונים פילוסופים. אז מי צודק? שניהם צודקים. כל צעד שבן אדם עושה אפשר להסביר אותו במישור הפסיכולוגי ואפשר להסביר אותו גם במישור הפילוסופי. למה כל אחד מאיתנו בוחר רק את אחד הצדדים? כי זה מה שנוח. נכון? זאת אומרת, אם הבן אדם עשה צעד שלא מתאים לתפיסת העולם שלי, אז אני מעדיף להסביר אותו במישור הפסיכולוגי. אז טוב, ברור שהוא לא חשב את השטות הזאת, אבל מה קרה? הוא עבר התעללות בבית. אוקיי? אם זה מתאים לתפיסה שלי, אז הוא כמובן פילוסוף צרוף, הוא סוף סוף גילה שאני תמיד צדקתי. אז בעצם אנחנו בוחרים את מה שנוח לנו. עכשיו פה זה נשמע נורא בנאלי, למרות שככה זה עובד. אבל כשאני מתאר את זה, אז כולם מבינים שזאת שטות. שניהם צודקים. מה, איפה זה מופיע במקומות אחרים? אז תראו למשל, איפה נפלה לי פעם ראשונה, נפל לי פעם ראשונה האסימון. נסעתי באוטובוס וראיתי דרך החלון עוברת מכונית, זה היה בתקופת ממשלת רבין כלשהי, כן, ראיתי דרך החלון "אין לרבין מנדט להחזיר את הגולן", סטיקר כזה על מכונית. עוד פעם היה עוד אחת מהפעמים שהיה דיון אם כן לעשות הסכם עם הסורים, לתת להם את הגולן וכולי. אז אין לרבין מנדט להחזיר את הגולן. שאלתי את עצמי מה אני יכול להגיד על בעל הרכב? האם הוא בתפיסת העולם שלו, האם הוא איש שמאל או איש ימין? והתשובה היא אין לי מושג, אני לא יכול לדעת. למה? כי השאלה אם יש לרבין מנדט או אין לרבין מנדט לעשות את זה מורכבת לפחות משני מישורים. יותר, אבל נגיד בגדול מחולק לשני מישורים. מישור אחד זה המישור המהותי, האם אתה בעד צעד כזה או נגד צעד כזה. זה יכול להיות מסיבות דתיות, ביטחוניות, מדיניות, מה שאתם רוצים, לא חשוב, כל אחד ותפיסת העולם שלו, נקרא לזה אידיאולוגיה, בסדר? השאלה המהותית. ויש את השאלה של מוסר פוליטי. הבטחת משהו לפני הבחירות, אחרי הבחירות דברים שרואים משם לא רואים מכאן, כמו שאמר ראש ממשלה מאוחר יותר, הראשון. ועכשיו השאלה מבחינת מוסר פוליטי מה ראוי שתעשה במצב כזה, בהנחה שבאמת השתכנעת שאתה צריך לנהוג אחרת ממה שהבטחת לפני הבחירות. לא מדבר על שחיתויות ודברים כאלה, בן אדם השתנה. מה, נורא חמורין שמשנים דעתם? אוקיי? אז מה הוא אמור לעשות? יכולה להיות תפיסה מוסרית שאומרת בסדר גמור, לגיטימי, תחזור לעם, תגיד להם זאת האג'נדה החדשה שלי, תנו לי מנדט על זה. אם לא תקבל, אז לא, נבחרת במקח טעות, אתה לא יכול להשתמש בכוח שקיבלת כדי לבצע מדיניות מנוגדת למה שהבטחת, על דעת כן לא בחרו בך. אפשרות שנייה אומרת לא, הבן אדם הוא ראש הממשלה. ברגע שהוא נבחר מכלול השיקולים עומד לפניו ואחרים לא רואים את מכלול השיקולים בדרך כלל, הוא צריך לקבל את ההחלטה. כל עוד הוא ראש הממשלה הוא צריך לקבל את ההחלטה. זה שתי, זה שני צדדים ששניהם כבדי משקל. אני לא חושב שאף אחד מהם הוא טיפשי. שניהם צדדים כבדי משקל. אבל אתם מבינים שהשאלה של מוסר פוליטי היא בלתי תלויה לחלוטין בשאלה האידיאולוגית. אז כמה קבוצות הייתי מצפה שיהיו באוכלוסייה? ארבע. כאלה שמתנגדים להחזיר את הגולן אבל חושבים שיש לרבין מנדט לעשות את זה מוסרית, כאלה שמתנגדים להחזיר את הגולן אבל חושבים שאין לו מנדט מוסרי לעשות את זה, כאלה שבעד החזרת הגולן וחושבים שאין לו מנדט, בעד החזרת הגולן ויש לו מנדט. נכון? שתי שאלות בלתי תלויות שלכל אחת יש שתי תשובות, קומבינטוריקה של כיתה א', ארבע אפשרויות. אוקיי? כמה אפשרויות היו? שתיים כמובן. שתיים. כל מי שחשב שהצעד הזה מוצדק תוכנית, גם אמר שזה נכון מוסרית, אין בעיה מוסרית לעשות את זה. ומי שחשב שזה לא מוצדק תוכנית או אידיאולוגית, גם אמר שזה לא מוסרי לעשות את זה. למה? כי אנחנו לא ישרים, זה הכל. ואת הקבוצות האלכסון לא היית מגלה, הקבוצות שמחוץ לאלכסון. אם תעשו מטריצה, בעד ונגד, מוסרי ולא מוסרי, אז הייתם רואים רק את קבוצות האלכסון, לא הייתם רואים את הקבוצות של האופ דיאגונל. אוקיי? למה? כי אנחנו לא ישרים. עכשיו אי אפשר להצביע על אף אחד ספציפי שהוא לא ישר, כי כל בן אדם אומר "בסדר, אני באמת חושב מוסרית שזה לא מוסרי ואני גם מתנגד לזה במובן האידיאולוגי", וזה נכון, יש אחת מארבע הקבוצות היא כזאת, זכותו של בן אדם להשתייך לקבוצה הזאת. כשאני מסתכל במבט כללי על הציבור ואני אומר בציבור עצמו לא מופיעות ארבע קבוצות אלא רק שתיים, אז זה אומר שהדיון לא מתנהל באופן ישר. אני לא יכול להגיד על אף אחד ספציפי, אבל הדיון לא מתנהל באופן ישר. לכן פותחים בקטן אגב בדיני נפשות, כדי שהקטן ירגיש חופשי להגיד את מה שהוא אומר ולא ירגיש משועבד למה שאמר הגדול, כי אנחנו רוצים לשמוע את כל העמדות, את כל השיקולים לפה ולשם. בסוף אנחנו נשקלל. בסוף בסוף צריך להחליט אם יש לו או אין לו מנדט, זה שקלול של אם הצעד הזה הוא נכון ואם יש לו לגיטימציה מוסרית לעשות את זה. בסוף בסוף אני אצטרך להחליט מה גובר על מה, נגיד אם יש סתירה בין שני הדברים. אבל אני צריך להיות מודע לזה שיש שיקולים לכאן ולכאן. דוגמה יותר קיצונית, היה פעם במקור ראשון, שלחתי איזה מכתב בוויכוח על הגיור. היה איזה דיין באשדוד שפסל את כל הגיורים של מערך הגיור הממלכתי, כי כל הדיינים רשעים ודיינים רשעים לא יכולים לכהן בבתי דין, אז ממילא הגיור לא נעשה בבית דין ולכן כולם גויים. זאת אומרת כל המתגיירים שעברו שמה הם גויים. אז טוב, התחיל דיון, לא משנה, דיון ציבורי כזה, הגיע לבית הדין העליון של הרבנות וגם הם אישרו את פסק הדין הזה. הרב עמאר בסוף התערב וביטל את זה, עשה איזה הרכב לא מהדיינים של בית הדין של הרבנות, הרכב חיצוני וביטל את זה, כל מיני משחקים כמובן. עכשיו אחרי שהתנהל הוויכוח הזה, באיזשהו שלב פתאום התבררו קווי החזית. זאת אומרת הרבנים הציונים דתיים היו נגד הפסיקה הזאת, הרבנים החרדים היו בעד הפסיקה הזאת. זה היה פחות או יותר קורלציה אחד לאחד. זה לא התחיל ככה. כשהתחיל הדיון היה תפיסות לגמרי מעורבבות ומורכבות. אבל תוך כמה ימים זה התלכדו קווי החזית כי הוא יצא נגד הרב דרוקמן וכולם הרגישו שצריך להגן, הוא היה ראש מערך הגיור, והרגישו שצריך להגן על הרב דרוקמן וכולי. וזה היה דיון מטומטם ברמות באמת בלתי נתפסות, כמקובל במקומותינו. וכשרשמתי מכתב למקור ראשון אמרתי שם שבשביל להכריע בשאלה הזאת בלי לחשוב יותר מדקה כתבתי שלוש עשרה שאלות שעליהן צריך לענות, נדמה לי שלוש עשרה זה היה. וכל אחת מהשאלות יש לה צדדים משמעותיים לפה ולשם. שאלות בינאריות, אתה יכול לענות בכן או לא. שלוש עשרה שאלות, אחרי שענית על שלוש עשרתן אתה יכול לגבש עמדה אם אתה בעד או שאתה נגד. כמה קבוצות אמורות להיות באוכלוסייה? הקומבינטוריקה לכיתה י', שמונה אלף?

[Speaker C] שתיים בחזקת שלוש עשרה, שמונה אלף, שמונה קיי, נכון?

[הרב מיכאל אברהם] שתיים בחזקת שלוש עשרה, כן או לא כפול כן או לא כפול כן או לא שלוש עשרה פעמים. אז שמונה אלף קבוצות, לא אנשים. לא, זה בלתי תלוי, שאלות בלתי תלויות. כן, מיפיתי אותן עכשיו. אם זה לא היה בלתי תלוי זו אותה שאלה מבחינתי. שאלות בלתי תלויות, כמו עם המוסר והזה בגולן, גם שם זה בלתי תלוי. התוצאה הרבה פעמים יוצרת תלות כי אתה רותם את הסוסים כדי שיקחו את העגלה למקום הנכון. אבל לא, השאלות כשלעצמן הן בלתי תלויות. כמה קבוצות היו באוכלוסייה? שתיים. אלה שענו בכן על כל שלוש עשרה השאלות ואלה שענו בלא על כל שלוש עשרה השאלות. זהו. שום קבוצת אופ דיאגונל לא הייתה שמה.

[Speaker B] לא, תקרא מה שאנשים כותבים.

[הרב מיכאל אברהם] כשמסביר לך למה הדיין ההוא צודק אז כל השיקולים כמובן לטובת אותו דיין. כשהוא מסביר לך למה הדיין ההוא טועה כל השיקולים נגד. הוא לא אומר תראה מהבחינה הזאת הוא צודק, מהבחינה הזאת הוא טועה ובשורה התחתונה נדמה לי שהוא צודק או משהו. ככה הייתי מצפה שיתנהל דיון אינטליגנטי. אז לא, זה לא היה דיון אינטליגנטי. שום דיון הוא לא אינטליגנטי בדיונים הציבוריים. זה בסדר גמור, זה בדיוק דיון שהייתי מצפה שיתנהל. אתה צריך להגיע לשורה תחתונה בסוף, הכל בסדר, אבל תשקלל, תגיד תראה המפלגה הזאת נראית לי הכי קרובה אליי, אם כי אני לא מסכים איתם בשאלה א, ב, ג. בסדר, אבל עדיין בשורה התחתונה אני חושב שהם הכי טובים או הכי פחות גרועים ולכן אני מצביע להם. זה מה שאני קורא דיון אינטליגנטי, מה שלא קורה אף פעם. ומה זה בעצם אומר? זה בעצם אומר שדיון אינטליגנטי צריך לקחת את שלוש עשרה השאלות, בכל אחת מהשאלות לדון לגופה, להגיע לשורה תחתונה בלי להסתכל לאן זה יוביל בסופו של דבר את הדיון. אחרי שענית על כל אחת מהשאלות לחוד עכשיו תראה את התמונה השלמה ותנסה לגבש עמדה בשורה התחתונה, אתה בעד או שאתה נגד. אני למשל חושב שהחרדים לגמרי צדקו בביקורת על מערך הגיור ועל הרב דרוקמן, היה שערורייה מה שהם עשו שמה. אבל מצד שני אני לא חושב שכל הדיינים שם רשעים. הם חושבים אחרת ממני, אני לא חושב שהם רשעים. אז אני לא מצטרף לאמירה שבגלל שהם רשעים אז לכן הגיורים בטלים. אני כן מצטרף לאמירה שמהותית הגיורים האלה לא שווים כלום. אבל בסדר, שתי שאלות שונות לגמרי. אבל אין, לא היה שם, החלוקות האלה לא הופיעו שם. אז אני חוזר לענייננו, זה בעצם אומר שכאשר אנחנו עוסקים בסוגיה מהחיים, סוגיה משמעותית, אין אף פעם מצב שכל הטיעונים מובילים לאותו כיוון. אין, זה לא קורה פשוט. החיים לא פשוטים, הקדוש ברוך הוא לא עשה לנו את החסד הזה. החיים לא פשוטים. לכן בכל סיטואציה, בכל מצב, יש שיקולים לפה ולשם. תשאלו כל עורך דין יגיד לכם, אין קליר קייסס בבית המשפט, אין, אין אף פעם מישהו שהוא בטוח צודק והמישהו האחר לגמרי טועה. אין, זה תמיד יש איזה שהם צדדים, שיקולים, זה לא קורה. בסוף יש שורה תחתונה, צריך להחליט, אבל אין קליר קייסס. מה זה אומר? שאמרנו שק"נ טעמים לטמא את השרץ וק"נ טעמים לטהר את השרץ כולם קיימים וכולם נכונים. לא צריך להחליט מי מהם נכון. ההחלטה היא לא בשאלה מי מהם נכון, כולם נכונים. ההחלטה היא בשאלה מי מהם שוקל יותר, מי מהם גובר, מי מהם יותר משמעותי. זה מה שבעצם על זה אני צריך להכריע. לא על השאלה מי מהשיקולים האלה נכון. וזה בעצם אומר שאמת בדרך כלל בעולם מוניסטי שיש אמת, האמת היא בדרך כלל מורכבת. יש שיקולים לפה ויש שיקולים לשם. בשורה התחתונה אני צריך להחליט מה השיקולים שגוברים, מה איזה עמדה אני מאמץ בשורה התחתונה. ולכן כשאני מדבר על מוניזם אני בעצם מדבר על הרמוניזם. הרמוניזם הכוונה כן ריבוי ההסתכלויות שבסופו של דבר יוצרת את האמת מכל זוויותיה, כמו משל הפיל אני חושב שהבאתי גם את זה. מי שמסתכל על הפיל ואומר פיל זה בעל חיים שיש לו שתי עיניים ושתי רגליים ממש קרובות אחת לשנייה. ומישהו אחר מסתכל על הפיל ואומר פיל זה יצור עם עין אחת ושתי רגליים די מרוחקות זו מזו. מה הוויכוח? כן, האם אתה מסתכל עליו מהצד או מקדימה. נכון? שזה משל טוב נדמה לי להסתכלות מהזוויות השונות או להרמוניזם שיש אמת מורכבת שאתה מסתכל מזוויות שונות, אז האמת המלאה היא איחוד של כל הזוויות. זאת האמת המלאה וזה מוניזם, זה לא פלורליזם. זאת האמת. מוניזם פשטני זה פשוט שטות, זה לא מוניזם. מוניזם שאומר שאחד צודק וכל האחרים טועים, זה כמעט לא קורה. אין עמדה כמעט בעולם חוץ מלא יודע מה איזה שוטה גמור פתאום מעלה איזה הזיה, אבל אין עמדה בעולם שאין לה צדדים לטובתה וגם נגדה. בסוף בסוף צריך לשקלל ולהחליט מה דעתך. לכן בסופו של דבר גם כשאני מדבר על מוניזם אני בעצם מדבר על הרמוניזם. אוקיי. ואז דיברתי על הגמרא בעירובין, זה היה גמרא בגיטין. גמרא בגיטין מסבירה את המשמעות של אלו ואלו דברי אלוהים חיים, היא אומרת זבוב מצא ולא הקפיד, נימא מצא והקפיד. שם יש אפילו הסבר. אבל בגמרא בעירובין אין הסבר. יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן והלכה כבית הלל. נחלקו בית הלל ובית שמאי שנתיים וחצי עד שיצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן והלכה כבית הלל. אבל לא מוסבר מה המשמעות של אלו ואלו. זה מוסבר בגיטין. אז אני מניח שזה אותו הסבר. גם שמה בעירובין בעצם הכוונה למוניזם, מה זאת אומרת, הרמוניזם כן? גם בית שמאי וגם בית הלל צודקים. במובן הזה שהטיעונים שהם מעלים והנימוקים שהם מעלים נכונים, כולם נכונים. בשורה התחתונה הוויכוח שלהם הוא לא בשאלה איזה נימוקים צודקים, אלא בשאלה איזה נימוקים חשובים יותר או שוקלים יותר במשקל היחסי של הנימוקים. זה הוויכוח. ובוויכוח הזה רק אחד צודק. לכן אומרים אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן, כל אחד הנימוקים שלו נכונים, והלכה כבית הלל. הלכה כבית הלל כי האמת איתם, לא סתם הגרלה. הלכה כבית הלל בגלל דיברתי על שתי צורות לקרוא את זה אני לא נכנס עכשיו לפרטים אני רק מסכם. ההלכה כבית הלל כי הם צודקים. למה? כי הם משקללים יותר נכון את הנימוקים, לא כי הנימוקים שלהם צודקים והנימוקים של בית שמאי לא צודקים. אלא כי הם משקללים טוב יותר את הנימוקים. למה? כי הם הקדימו דברי בית שמאי לדבריהם ומה שהגמרא שמה מסבירה. אז לכן בעצם הטענה שלי הייתה שההלכה ביסודה היא הלכה התפיסה המטא-הלכתית הנכונה היא תפיסה הרמוניסטית. זאת אומרת שיש לי שתי דעות בהלכה כשיש מחלוקת בהלכה שתי הדעות צודקות מבחינת הנימוקים, הטעמים, השיקולים שלהם. אבל בשורה התחתונה אחד צודק והאחר טועה. אז מה זה פירוש אלו ואלו דברי אלוהים חיים? הכוונה שאם זאת עמדה הלכתית מבוססת של תלמיד חכם לא איזה סתם ליצן, אז כנראה שהנימוקים שלו נכונים. יכול להיות שהשקלול שלהם לא נכון. מה זה אומר? זה אומר שהוא טועה אבל הטעות שלו היא לגיטימית. היא לגיטימית הוא משקלל אחרת את הנימוקים. זה לא אומר שהוא צודק כמו האחר. יש רק אמת אחת. אבל הטעות שלו היא לגיטימית כי הוא לקח נימוקים נכונים והוא טעה בשקלול שלהם. השקלול קשה לעשות. איך אתה יכול להחליט איזה שקלול הוא נכון ואיזה הוא לא נכון? אז זאת טעות לגיטימית. לעומת זאת מישהו שמעלה נימוקים שהם עצמם לא נכונים, לא שהוא רק ממשקלל לא נכון, פשוט הוא מדבר שטויות, הוא לא תלמיד חכם. אז על אחד כזה לא נאמר אלו ואלו דברי אלוהים חיים. תמיד שואלים אם. אלו ואלו דברי אלוקים חיים וההלכה כל כך פלורליסטית, אז למה לא הרפורמים, הנוצרים, הפגנים, ההינדים ואני לא יודע מי, הפייזרים? התשובה היא בגלל שיש שני מעגלים סביב האמת. יש מעגל אחד, יש את האמת, סביבה יש מעגל של טעויות לגיטימיות, ועוד יותר ברחוק יש מעגל של טעויות לא לגיטימיות. אלו ואלו דברי אלוקים חיים נאמר על שני המעגלים הראשונים. האמת והטעויות הלגיטימיות. למה? בשניהם בעצם תלמידי חכמים ששוקלים נימוקים נכונים, יש להם ויכוח על המשקול. מי שנמצא בחוץ, אז הוא סתם מדבר שטויות. מלא נימוקים לא נכונים, לא שהוא משקלל לא נכון. הנימוקים שלו לא נכונים. אז זה בעצם אומר שכאשר אנחנו רואים מחלוקת בהלכה, ההנחה הפשוטה היא שבאמת אלו ואלו דברי אלוקים חיים. אבל מה זה אומר? זה לא אומר פלורליזם ששניהם צודקים, זה אומר הרמוניזם. שכל אחד מהם תופס פן מסוים של האמת, מצביע על טעמים נכונים, אבל בשורה התחתונה יש שיקלול אחד נכון והשאר לא נכונים. אוקיי, זה בעצם הטענה לאלו ואלו דברי אלוקים חיים. הבאתי לזה ראיה מגמרא בסוכה בדף י', הריטב"א, זה היה ממש בסוף הסמסטר כבר נדמה לי, או בתחילת הסמסטר, לא זוכר כבר. ששם רואים, אם הייתם צריכים לעשות לבדוק את השאלה אם ההלכה היא מוניסטית או פלורליסטית, לא בספרי הגות וכל מיני כאלה שרק מדברים, בהלכה. אני רוצה לראות, לבדוק את זה דרך ניסוי כביכול הלכתי. יש הצעות איך אפשר לבדוק? אני רוצה לראות מקורות הלכתיים, לא מישהו בהקדמה או באיזה ספר מחשבה שמסביר לי כן, אלו ואלו וכולם צודקים, וזה תמיד מילים שאף אחד לא עומד מאחוריהם. אני רוצה לראות פסיקת הלכה שמשקפת את התפיסות האלה.

[Speaker B] אולי במקרה שאתה רואה שמישהו, אתה רואה שמישהו פסק הלכה ומצד שני יש לו שיקול או מישהו שונה ואני מצמיד לו…

[הרב מיכאל אברהם] לא, במקרה הזה הוא שונה, יכול להיות שבמקרה ההוא ההלכה אחרת, יש שיקולים אחרים.

[Speaker B] ומשתמש באחד הנימוקים שהעלה הפוסק השני אומר אני בגלל זה משתמש בנימוק שהעלה הפוסק השני.

[הרב מיכאל אברהם] אתה אומר חוסר עקביות הלכתית, זה יכול להיות עדות לפלורליזם. אוקיי, אני מדבר על מקרה, לא על פוסק. אתה מדבר על בנאדם. אם בנאדם פוסק פה ככה, לא, אני מדבר על מקרה. בוא נראה מקרה הלכתי שהפסיקה לגביו תשקף את התפיסה המטא-הלכתית של הפסוק. האם הוא פלורליסט, מוניסט או משהו כזה.

[Speaker C] אולי לפני עיוור לא תיתן מכשול, מאיפה שמשם משני… קפץ לי התנור של עכנאי, ששם זה היה שאף על פי שיצאה בת קול מן השמיים הם קיבלו לעצמם, אז…

[הרב מיכאל אברהם] מה זה אומר?

[Speaker C] אולי זה דווקא מקרה מוניסטי, שכאילו…

[הרב מיכאל אברהם] נהפוך הוא, אני הייתי אומר אם יצאה בת קול מן השמיים אז כנראה האמת איתה, אז למה אני לא עושה את זה? כי אין אמת.

[Speaker C] אולי יש לכאן ולכאן ואז…

[הרב מיכאל אברהם] אתה לא יכול להוציא משם לדעתי עמדה. על זה נאמר אלו ואלו, אבל האלו ואלו בעצמו מתפרש או בצורה מוניסטית או בצורה פלורליסטית. תראו, הניסוי הוא כזה: מה קורה אם יש שני אנשים שאחד מהם חושב שאיקס מותר והשני חושב שאיקס אסור. האם לזה שחושב שזה מותר מותר להכשיל את השני בעשיית איקס. זאת השאלה. נגיד שאני חושב שמותר לאכול בשר מסוים והחבר שלי אני יודע שהוא חושב שאסור. השאלה אם מותר לי להאכיל אותו או לא להאכיל אותי, זה גם יכול להיות, אבל בוא נדבר עליי. אני, האם מותר לי להאכיל אותו? אז בוא נעשה חשבון. אם אני פלורליסט, אז אסור. כי הוא לשיטתו חושב שזה אסור והרי זאת האמת שלו. זה שהאמת שלי אחרת אז מה, שנינו צודקים. אוקיי? אז אסור. אם אני מוניסט, אז מותר. למה? מה פתאום?

[Speaker C] מה? לא יודע אם אני צודק או לא.

[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת? אני אף פעם לא יודע, וזאת עמדתי. מה זה לא יודע? וודאות אין לי אף פעם, וזאת עמדתי. לפי זה אני גם לא יכול לאכול את זה אם אני חושב שמותר לאכול את זה, אולי אני לא צודק? הנה, אני לא חושש לזה שאני לא צודק. לא בגלל שזה בטוח, אלא בגלל שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות. אם אני מוניסט אז מותר. כי אני מאכיל אותו משהו שהוא מותר, מה אכפת לי שהוא טועה וחושב שזה אסור? לא הכשלתי אותו בכלום. שימו לב, זה נקודה מעניינת. פה פלורליזם יוצא לחומרה. הרבה פעמים פלורליזם זה תמיד שם נרדף להקלות. לא, הנה פה פלורליזם יוצא לחומרה. והמוניזם יוצא לקולא. אבל הריטב"א שהבאתי שם בסוכה דף י' עמוד ב', יש שם גמרא שמדברת בדיוק על מקרה כזה. רב הונא ורב חסדא נחלקו. או שזה נחשב כבר שאתה יושב מתחת לסכך פסול. אם הנויים קרובים לסכך אז הם בטלים אליו אז זה נקרא חלק מהסוכה. ואם הנויים מרוחקים מהסכך ארבעה טפחים אז הם לא בטלים לסכך, אז השאלה היא אם מותר לשבת מתחתם. אז רב נחמן אמר שכן ורב הונא ורב חסדא אמרו שלא. וכמובן רב הונא ורב חסדא מזדמנים לביתו של רב נחמן אצל ריש גלותא בסוכות והוא מושיב אותם בסוכתו הירוקה שהנויים שלה מופלגים ארבעה טפחים מהסכך. והם יושבים ואוכלים שם בתיאבון ונהנים מהחיים. ואז שואל אותם רב נחמן הדרו בהו מרייו משמעתייהו? חזרתם בכם משמועתכם? הרי אתם אומרים שאסור לשבת בסוכה כזאת? אז הם מתוך צחוק כנראה אמרו לו אנחנו שלוחי מצווה אנחנו ופטורים מן הסוכה. עבדנו עליך בקיצור. לא צריכים סוכה אנחנו יושבים בסוכה פסולה אנחנו לא חייבים בסוכה בכלל אנחנו שלוחי מצווה. אוקיי? אז על זה שואל הריטב"א והרא"ה מאוד. הוא לא ידע שהם שלוחי מצווה. איך היה מותר לו להכשיל אותם? הוא חשב שלשיטתם זה אסור ולשיטתו זה מותר. רואים שמותר להכשיל מישהו אחר בדבר אם לשיטתי זה מותר גם אם לשיטתו זה אסור. כך טוען הריטב"א. לא נקרא לפני עיוור? לא, לא. ולא הוי כנותן מכשול לפני פיקח. לפני פיקח. נקודה מעניינת המינוח הזה, עוד רגע אני חוזר אליו. ככה זה הנוסח של הריטב"א.

[Speaker D] זה לא אומר שזה מותר כי רב נחמן סובר שמותר?

[הרב מיכאל אברהם] למה? אבל היה לך מישהו אחר שאמר שלא. הוא שם מחלוקת לא מפשינן. זאת אומרת אם רב נחמן סובר שמותר ולא מצאת אף אחד שאומר שאסור אז למה להניח שחולקים עליו? הם חולקים, רב הונא ורב חסדא חולקים עליו, אבל לא בזה. הם חולקים עליו בהלכות סוכה לא בהלכות הכשלה. אז הטענה שמהגמרא פה רואים שבעצם ההלכה היא מוניסטית. הוכחה שמותר להכשיל מישהו בדבר שלשיטתו הוא אסור אם אני חושב שזה מותר. אבל הריטב"א מוסיף בשם רבו הרא"ה, וזה גם סוגיה מקבילה בחולין, יש סתירה מסוגיה מקבילה בחולין ששם רואים לא כך, והוא מיישב את הסתירה הזאת הוא אומר שזה מותר אך ורק אם הדבר הוא גלוי וידוע וכולם רואים אותו. ואם לא אז אם אמרת להם. אבל שימו לב יש פה נויים מופלגים מהסכך. עכשיו אני מושיב אתכם שמה.

[Speaker C] אני מגיש לפני ספרדי בשר לא חלק. כן.

[הרב מיכאל אברהם] כל עוד אתה אומר לו שהבשר הזה לא חלק. בסדר? וכל עוד הספרדי הזה גם חושב כמו השולחן ערוך, כי אם לא אז מה אכפת לי שהשולחן ערוך אומר ככה, אני חושב אחרת.

[Speaker C] רגע רגע ואם לא ידע אז הוא עבר?

[הרב מיכאל אברהם] זה מה שיוצא מה… כן, זה מה שטוען הריטב"א. עוד רגע נראה מה זה אומר לגבי מוניזם. אבל הריטב"א טוען שאמנם נראה מהגמרא פה שמותר להכשיל את השני במצב כזה אבל הוא מסייג את זה בגלל גמרא בחולין שזה רק אם הדבר גלוי וידוע. זאת אומרת אם ברור שהמוכשל מבין שמדובר פה בסיטואציה שלשיטתו היא אסורה. אלא שאם זה ככה אז זה כבר לשפוך את התינוק עם המים. זאת אומרת לא הכשלת אותו הוא בחר לשבת שמה מה זה הכשלה? לא נכון. איסור לפני עיוור קיים גם במקום שהעיוור הוא פיקח. גמרא בנזיר הרי מדברת על… בעבודה זרה מדברת על נזיר שנמצא בצד השני של הנהר ומבקש ממני להעביר לו כוס יין. אוקיי? להעביר לו כוס יין. אז אם אני מעביר לו כוס יין בתרי עברי דנהרא שלא יכול להגיע אל הכוס יין בלעדיי וצריך להעביר לו את כוס היין, גם אם הוא יודע שהוא נזיר ולנזיר אסור לשתות יין, אם העברתי לו את כוס היין עברתי על לפני עיוור דאורייתא. ובלפני עיוור דאורייתא המוכשל לא צריך להיות עיוור. זה רק מילים. גם אם הוא לא עיוור אני עברתי על לפני עיוור. מתי? אם בלעדיי הוא לא היה יכול לעשות את זה. מקיים… בתרי עברי דנהרא. לא, אחרת זה מסייע. אם זה חד עברא דנהרא אז זה לא לפני עיוור אלא מסייע. אבל לפני עיוור זה רק בתרי עברי דנהרא. בתרי עברי דנהרא בלעדיי הוא לא היה יכול לעשות את זה למרות שהוא בחר לעשות את זה יכול היה לקחת את הכוס שהעברתי לו ולשפוך אותה לא לשתות. הוא בחר לשתות אותה להיות עבריין, אבל אני סיפקתי לו את הכוס. אז כיוון שכך עברתי על לפני עיוור. אז אני חוזר לריטב"א.

[Speaker C] כי שם זה יכול להיות דהכא ודהכא ובנזיר ויין אין לך דהכא ודהכא אלא זה חד משמעי שלנזיר אסור לשתות יין.

[הרב מיכאל אברהם] רק רגע, עוד שנייה אני מגיע. אז לכאורה בלפני עיוור אין… הבדל בין אם השני יודע שהוא עובר עבירה או לא יודע שהוא עובר עבירה. אני עובר על לפני עיוור בכל מקרה. אז למה הריטב"א פה אומר שצריך שיודיע להם שיש פה נויים מופלגים מהסכך? מה זה משנה? אם זה רק השאלה אם הם יודעים שיש פה עבירה או לא, אבל בלפני עיוור אין הבדל אם הם יודעים או לא יודעים. אז למה זה חשוב? נדמה לי שההסבר המתבקש או היחיד אפילו לדברי הריטב"א זה שבעצם הריטב"א הוא לא מוניסט פשוט ולא פלורליסט פשוט. זה לא הריטב"א, זה גמרא כי זה תוצאה של סתירה בין שתי סוגיות. הריטב"א רק עושה את החשבון. אז זה בעצם בגמרא כבר. אם אני, אמרנו שבסיטואציה כזאת אם אני מוניסט, אז מותר לי להכשיל את השני כי אני מכשיל אותו בדבר מותר, לשיטתי זה מותר. הוא טועה, הוא חושב שזה אסור, אז מה? אם אני פלורליסט, אז אסור. אבל אני רוצה לטעון שיש הבדל בין שני סוגי מוניסטים. יש מוניסט סובלני ומוניסט לא סובלני. מוניסט סובלני זה מוניסט שמבחין בין טעויות לגיטימיות ולא לגיטימיות. ואם מישהו טועה בטעות לגיטימית, אז ערך האוטונומיה אומר שהוא צריך לפעול כמו שהוא חושב ואסור לי להתערב. כי הטעות שלו לגיטימית, הוא תלמיד חכם, זאת ההחלטה שהוא קיבל, אז הוא צריך לנהוג כמו שהוא מבין. נכון אני חושב שהוא טועה, אבל אני צריך לכבד את האוטונומיה שלו. זאת הסובלנות שאני אמור לגלות ביחס לעמדה שלדעתי היא שגויה. זה מוניזם סובלני. מוניזם לא סובלני לא מבחין בין טעויות לגיטימיות ולא לגיטימיות. כל הטעויות אותו דבר. בסדר? הוא לא מכבד אוטונומיה של מישהו אחר. אם אתה טועה אז אני אכפה עליך לא לעשות את זה אם אני אוכל. אוקיי? לא מכבד את האוטונומיה, אין לו את ערך האוטונומיה בארסנל הערכים שלו. עכשיו פה יהיה ההבדל. אם אני מוניסט לא סובלני, אם אני פלורליסט אז אסור לי להכשיל אותך בכל מקרה, בין אם אתה יודע את האמת ובין אם אתה לא יודע את האמת, כי זה סתם לפני עיוור. אם אני מוניסט לא סובלני, אז מותר לי להכשיל אותך בין אם אתה יודע ובין אם לא. זה שאתה טועה זה לא מעניין אותי. אבל אם אני מוניסט סובלני, אז מותר לי להכשיל אותך עקרונית כי אני מוניסט ומה שאתה עושה בעצם הוא דבר מותר. זה שאתה חושב שזה אסור אתה טועה. אבל אני צריך לכבד את האוטונומיה שלך. אם אתה תלמיד חכם, אז זכותך לגבש את העמדה שלך ולפעול על פיה. ולכן אני רק צריך לוודא שאתה יודע שזה המצב פה. עכשיו תקבל את ההחלטות שלך. אבל אני צריך שהעובדות יהיו ברורות. אם אני מכשיל אותך בלי שהעובדות ברורות לך, אז כמוניסט סובלני אסור לעשות את זה. נכון שלא הכשלתי אותו בעבירה, אבל לא נתתי לו את הכבוד לאוטונומיה שלו. לזכותו לגבש את העמדה שלו. ולכן בעיניי המקרה הזה של הכשלה באיסור לדבר שלשיטתי מותר ולשיטתך אסור הוא נייר לקמוס נהדר כדי לבדוק את העמדה המטא-הלכתית. פלורליזם, מוניזם לא סובלני או מוניזם סובלני. הפלורליסט יגיד אסור להכשיל בשום מקרה. המוניסט הלא סובלני יגיד מותר להכשיל בכל מקרה. המוניסט הסובלני יגיד מותר להכשיל אם אתה יודע, אסור להכשיל אם אתה לא יודע. ולכן יש לנו נייר לקמוס ברור. ואם הריטב"א כשהוא עושה את החשבון בין שתי הסוגיות מגיע למסקנה השלישית, מותר להכשיל רק אם אתה יודע, אם אתה לא יודע אסור, זה בעצם אומר שבחשבון שלו לפחות, של הריטב"א והרא"ה, בתוך הסתירה בין הסוגיות, יוצאת תפיסה מוניסטית סובלנית. זה כמו רבן גמליאל אצל רבי יהושע. לא, שם זה משהו אחר כי שם מדובר בעיבור השנה. קידוש החודש ועיבור השנה זה סמכות מנדטורית לנשיא הסנהדרין. אתם אפילו שוגגים, אפילו מזידים, אפילו אנוסים, הוא יכול להזיד ולא לעשות את הדבר הנכון ועדיין זה מה שקובע נשיא הסנהדרין. נכון? שם לא, הוא לא שוכנע, הוא הכריח אותו לבוא לפניו.

[Speaker B] כפה

[הרב מיכאל אברהם] אותו לעשות משהו שהוא לא בסדר כי המשהו הזה הוא כן בסדר. יש ספציפית לגבי קידוש החודש ועיבור השנה ברגע שנשיא הסנהדרין קבע גם אם הוא טועה במזיד, לא רק אם הוא טועה, אפילו אם הוא טועה במזיד, זה לוח השנה. מה שהוא קובע. אז ממילא אין מה להתווכח איתו, זה בהגדרה מה שהוא אומר זה נכון. רבי יהושע צודק בשיקול דעת שלו, אבל בהגדרה מה שהוא אומר זה לוח השנה.

[Speaker C] אז מה שהריטב"א אומר, הצד השני ברור לו מה לעשות. איזה צד שני?

[הרב מיכאל אברהם] הוא הולך לאכול? ברור, הוא חושב שאסור, צריך לא לאכול. הם באמת זה מה שהם אמרו. אנחנו באופן עקרוני באמת לא. היינו אוכלים, רק אנחנו שלוחי מצווה ופטורים מן הסוכה. זה מה שהם ענו. שאם אתם לא הם לא אמורים לאכול. נכון. אוקיי? אז זה דוגמה, זאת אומרת סוגיה שממנה אפשר להכריע לטובת התפיסה המוניסטית, אבל מוניזם סובלני. מוניזם סובלני עוד פעם זאת התמונה שתיארתי קודם של ליבה שהיא האמת, סביבה טעויות לגיטימיות. טעויות לגיטימיות הכוונה זה תלמידי חכמים שהשיקולים שהם מעלים הם כנראה שיקולים נכונים, רק שיש הבדל בשקלול, ובשקלול אולי הם טעו. ויש את דוברי השטויות, זה הטעויות הלא לגיטימיות, זה המעגל החיצוני. עכשיו, אחרי זה עברתי לשאלת הסמכות, הסמכות ההלכתית לגבי המחלוקת. טוב, אז יש מחלוקת, יש אמת הלכתית אבל יש שתי דעות. עכשיו שאלת ההכרעה, נו, אז איך מחליטים איזו משתי הדעות היא הנכונה? עוד פעם, אם אין, אם אנחנו פלורליסטים, אין שאלה מה ההכרעה, תטיל מטבע. זה לא משנה, הרי ההכרעה לא באה לגלות מי צודק. ההכרעה באה לקבוע שורה תחתונה מוסכמת. תטיל מטבע. אבל אם אנחנו מוניסטים ואנחנו חושבים ששני הצדדים האלה אחד מהם צודק והשני טועה, כשאנחנו באים לפסוק הלכה אנחנו צריכים לחפש הכרעה. אז איך מכריעים? מה זאת האמת? אז זה מביא אותנו לשאלת הסמכות. ובדרך כלל בשאלת הסמכות אז אנחנו הולכים אחרי הרוב, עושים הצבעה והרוב קובע. אבל דיברתי על זה בסמסטר הקודם, כן, השאלה אם רוב החכמה נגד רוב האנשים, כל מיני דיונים שאני לא אכנס אליהם שוב. השאלה איזה רוב קובע גם על זה יש ויכוח, זה ויכוח שמכניס אותנו ללופ פרדוקסלי, כי בית שמאי שהיו יותר חכמים אבל פחות אנשים חשבו שרוב החכמה קובע. בית הלל שהיו יותר אנשים ופחות חכמים אז הם קבעו שרוב האנשים קובעים. עכשיו לך תכריע במחלוקת הזאת עצמה, זה מעגלי. אוקיי? מה? לא, ואת הכל קבע. אז הטענה בכל אופן שזה הטענה שיש מחלוקת והתפיסה היא תפיסה מוניסטית מובילה אותנו מיידית לשאלת ההכרעה. כי עכשיו אנחנו מבינים שההכרעה תפקידה לברר מי צודק, לא לברר או להגיע לשורה תחתונה מוסכמת שתהיה אחידה לכולם בלי קשר לשאלת האמת. ועולם הפלורליזם ההכרעה היא כזאת. אבל בעולם המוניסטי ההכרעה אמורה לחפש את האמת. עכשיו השאלה איך אנחנו עושים את זה? אז פה אנחנו נכנסים לשאלת הסמכות ודיברתי על כמה אספקטים בשאלת הסמכות. קודם כל אמרתי שיש שני סוגי סמכות, סמכות מהותית וסמכות פורמלית. סמכות מהותית, יאזל לי קצת זמן אבל אני מסכם את כל הסמסטר אז תסלחו לי. סמכות מהותית זאת סמכות כמו של רופא. נגיד אני הולך לרופא, הוא בודק אותי, מגיע למסקנה שיש לי כך וכך, רושם לי תרופה, ניתוח, לא יודע, פרוצדורה רפואית כזו או אחרת. למה אני מקבל את דבריו? כי הוא מומחה, הוא כנראה מבין בזה, אני לא מבין בזה. אם יש לי אמון בו אז אני אעשה את מה שהוא אומר לי. אוקיי? זה אני קורא סמכות מהותית. הסמכות הזאת מבוססת על זה שהוא צודק. כן, הוא מומחה אז הוא יודע אז הוא כנראה צודק. עוד פעם, לא בטוח שהוא צודק, אבל אם אני חושב אחרת והוא חושב אחרת, כנראה שהוא צודק. אוקיי? כי הוא המומחה. זה סמכות מהותית. יש סמכות פורמלית. סמכות פורמלית זאת סמכות שמוענקת לך לא בגלל שאתה צודק אלא מעצם היותך מי שאתה. למשל, הסמכות של הכנסת. הסמכות של המוסד המחוקק, של פרלמנט, לא מבוססת על זה שיושבים שם מאורי הדור. לא יושבים שם, יש לי חידוש בשבילכם. כן? הסמכות שלהם מבוססת לא על זה שהם צודקים, כי הם לא ברוב המקרים. הסמכות שלהם מבוססת על זה שהם הכנסת וזה המוסד המחוקק אין מה לעשות. כן, לא במובן הכוח, אני מדבר עכשיו על פילוסופיה לא על כוחנות. הם צודקים בגלל שבשיטה שלנו המוסד המחוקק הוא זה שקובע את הכללים. בסדר? אמיתית זה ככה, זאת השיטה אמיתית, אין לי ויכוח עם זה, זה לא שהם יכולים להרביץ לי ולכן הם צודקים. אם הם ירביצו לי הם צודקים למה? כי בגלל שהם צודקים מותר להם להרביץ לי, לא בגלל שהם יכולים להרביץ לי לכן הם צודקים. בסדר? אז עוד פעם, צודקים אני מתכוון בעלי סמכות, לא צודקים במובן שמה שהם אומרים הוא נכון בהכרח. זה מה שנקרא סמכות פורמלית. אגב סמכות פורמלית בלשון המקראית מכונה אלוהים. בעל סמכות פורמלית מכונה אלוהים, לכן הדיינים קרויים אלוהים בתורה. כן, הגמרא בסנהדרין מביאה ששלוש פעמים כתוב אלוהים בפרשה לכן בדיני ממונות שמים שלושה דיינים. "ונקרב בעל הבית אל האלוהים", הכוונה זה אל הדיינים. למה הדיינים נקראים אלוהים? כי אלוהים זה מישהו שיש חובה לציית לו מעצם היותו מישהו. במקרה הקדוש ברוך הוא כנראה גם צודק, הוא יודע. אז יש לו גם סמכות מהותית, אבל קודם כל בראש ובראשונה יש לו את הסמכות מעצם היותו הקדוש ברוך הוא, בורא העולם, לא יודע כל אחד שיסביר את זה איך שהוא רוצה. אבל יש לו איזושהי סמכות מעצם היותו מישהו. לכן זה סמכות פורמלית, לא מהותית. ולדיינים יש גם סמכות פורמלית, מעצם היותו דיין אני צריך לציית. נכון שאנחנו נשים דיינים בדרך כלל שהם גם תלמידי חכמים, כדי שגם יגידו את הדברים הנכונים. אבל סמכותם לא נובעת מזה שהם תלמידי חכמים, זה לא כמו סמכות של רופא. תחשבו למשל אם יש דיין, יש לי דיין שאמר לי כך וכך או שופט שאמר לי כך וכך. הפרופסור למשפטים אומר לי תשמע, אני מומחה יותר גדול ממנו למשפטים והוא טעה. למי אני אמור לשמוע? לשופט. למה? לא כי הוא יותר מומחה מהפרופסור למשפטים אלא כי הוא השופט. זה סמכות מוסדית, זה סמכות פורמלית, זה לא סמכות שנובעת מזה שהוא צודק. אוקיי? אותו דבר כמו פסיכיאטר מול פסיכיאטר מחוזי. למה רק פסיכיאטר מחוזי יכול לאשפז בכפייה ופסיכיאטר לא? זה לא בגלל שהוא יותר מומחה מפסיכיאטרים אחרים. אני מניח שאמורים להשתדל לשים שמה גם פסיכיאטר מאוד מומחה, אבל הסמכות שלו לא נובעת מזה שהוא מומחה אלא מזה שהוא קיבל את הסמכות מעצם תפקידו. זה נובע מתפקידו לא מהידע שלו. או! כמו שאני אמרתי קודם, זה המשמעות של מוניזם. המשמעות של מוניזם אומרת שהדיינים יכולים גם לטעות כי יש אמת אחת. מה פתאום?

[Speaker E] פר העלם זה, הם צריכים

[הרב מיכאל אברהם] להחליט על זה שהם טעו, לא אתה. אתה לא יכול להחליט על זה שהם טעו. הם צריכים להגיע למסקנה טעינו, מביאים פר העלם דבר של ציבור.

[Speaker C] הוא אומר, הוא בעצמו,

[הרב מיכאל אברהם] ברור, אתה לא יכול להחליט שהם טעו.

[Speaker C] אם הוא

[הרב מיכאל אברהם] הגיע למסקנה

[Speaker C] אז אם אני חושב שבית הדין טועים אני לא מחויב להקשיב להם?

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה גמרא בהוריות שמה בטועה בדבר מצווה לשמוע לדברי חכמים, סוגיה מסובכת. באופן עקרוני אתה צריך לשמוע להם בכל מקרה.

[Speaker C] גם אם ידוע שהם טועים?

[הרב מיכאל אברהם] אז אני אומר, ודאות, השאלה איזה ודאות, השאלה מי אתה, סיפור מסובך ויש הרבה שיטות בעניין הזה. באופן עקרוני סמכות פורמלית אתה צריך לשמוע להם גם אם אתה חושב שהם טועים.

[Speaker B] ודאי, זקן ממרא.

[הרב מיכאל אברהם] מה? לא לא, אני מדבר על סנהדרין הגדולה נגיד. אה, אוקיי. אז הבחנתי בין סמכות פורמלית וסמכות מהותית. עכשיו בהלכה כאשר אנחנו בוחרים אנשים לסנהדרין אנחנו כמובן נבחר מומחים כדי שתהיה להם סמכות מהותית, הם מבינים בהלכה. אבל מעצם כהונתם בסנהדרין יש להם גם סמכות פורמלית כי הוא השופט, יש לו סמכות פורמלית. לכן הגמרא בסנהדרין בדף ה' מדברת שם על השאלה מי אמור למנות את הדיינים. המלך או ריש גלותא, באותה תקופה לא היה מלך, ריש גלותא של בבל שהוא במקום מלך כי הם מבית דוד. "לא יסור שבט מיהודה" אלו ראשי גלויות שבבבל, או שהסנהדרין בארץ ישראל. והדיון בעצם היה זה. הסנהדרין בארץ ישראל נותנת לו את הסמכות המקצועית כמו ההסמכה להיות עורך דין שמקבלים מהאוניברסיטה, אבל זה לא הופך אותך לבעל סמכות. המדינה צריכה למנות אותך לשופט והיא לוקחת מישהו שהוא מומחה למשפטים. אז המומחיות שלו נבחנת באוניברסיטה, אבל את הסמכות הפורמלית הוא מקבל מהמדינה. אותו דבר בהלכה. מינוי של דיין צריך לקבל סמיכה, לראות שהוא בר הכי, שהוא תלמיד חכם. אבל את המינוי עצמו צריך לעשות המלך או ריש גלותא, הוא נותן לו את הסמכות הפורמלית. לכן כתוב "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו". שבט זה שבט של מושל, זה המלוכה לא תסור מיהודה. ומחוקק, מחוקק זה הדיין מבין רגליו. הוא לא צריך להיות משבט יהודה המחוקק, הוא צריך לקבל אישור משבט יהודה. למה? כי שבט יהודה הוא המלך,

[Speaker E] הרשות

[הרב מיכאל אברהם] השלטונית צריכה למנות את המחוקק. עכשיו המלך לא נותן לו סמיכה, את הסמיכה הוא מקבל מסמוכים אחרים, מהסנהדרין. זה כמו הפקולטה למשפטים, בודקים שהוא מומחה להלכה, אבל את הסמכות הפורמלית הוא מקבל מהמלך. אז מושגי הסמכות בהלכה מחולקים לסמכות פורמלית ולסמכות מהותית. עוד אמרתי שסמכות פורמלית או סמכות מהותית יכולה להיות ביחס לעובדות וביחס לנורמות. מי שמומחה אז הוא מומחה גם לגבי עובדות, אם הוא איש מדע אז הוא מבין בתחום מדעי מסוים שבו זה המקצוע שלו, ויכול להיות אולי גם מומחה להלכה. הלכה היא לא עובדות, אבל יש מומחים להלכה, אוקיי? יכולה להיות מומחה למשפט. יכולים להיות מומחים לתחומים נורמטיביים ויש מומחים לעובדות. הסמכות מהותית, הסמכות של מומחה, יכולה להיות גם ביחס לנורמות וגם ביחס לעובדות. סמכות פורמלית יש רק ביחס לנורמות. אין סמכות פורמלית ביחס לעובדות. למשל, אם אני חושב שעכשיו יום ובא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו ואומר לי לא, עכשיו לילה. זה אחת משתי אפשרויות, או שאני אגיע למסקנה שהעיניים שלי מתעתעות בי כי אם הקדוש ברוך הוא אמר הוא כנראה יודע יותר טוב, ואז השתכנעתי ואני אקבל את זה, אבל אני אקבל את זה לא כי הקדוש ברוך הוא אמר, אני אקבל את זה כי השתכנעתי. ואם לא השתכנעתי, אז הקדוש ברוך הוא יכול לעמוד פה עד מחרתיים, אני עדיין חושב שעכשיו יום כי לא השתכנעתי. הדרישה של סמכות פורמלית ביחס לעובדות בעצם מצפה ממני להגיד שעכשיו לילה למרות שאני משוכנע בפנים שעכשיו יום. אז להגיד את המילים עכשיו לילה אני יכול, אבל אי אפשר לצפות ממני לחשוב את זה. אם תשכנע אותי אין בעיה, אתה לא יכול לצפות ממני לחשוב משהו שאני לא חושב. אתה יכול לצפות ממני לעשות משהו שאני לא חושב, אבל אתה לא יכול לצפות ממני לחשוב משהו שאני לא חושב. אז אם אתה למשל קובע שאסור לברור בשבת ואני חושב שבורר זה לא אחד מל"ט אבות מלאכה, אבל יש סמכות פורמלית לסנהדרין, הם קבעו שבורר אחד מאבות מלאכה, אסור לברור בשבת. דרישה לגיטימית. אתווכח, אבל אין בעיה לוגית בדרישה כזאת. אני לא חושב שאסור לברור בשבת אבל דורשים ממני בכל זאת להימנע מלברור. אין בזה סתירה לוגית. דורשים ממני להתנהג לא כמו שאני חושב, בסדר. אבל אי אפשר לדרוש ממני לחשוב שאסור לברור בשבת כי אני חושב שמותר. אפשר לנסות לשכנע אותי שאני טועה, אם תשכנעו אותי אני אחשוב שאסור. אבל כל עוד לא שכנעתם אותי, המשמעות של הדרישה תחשוב שלברור זה אסור, כל מה שאפשר זה לנסות לשכנע אותי. אם לא שכנעתם אותי אז לא קרה כלום. אין סמכות פורמלית ביחס לעובדות. אתם צריכים להבין מה זה עובדות. י"ג עיקרי אמונה זה גם עובדות. שיבוא המשיח, שהקדוש ברוך הוא משגיח, שניתנה תורה, כל הדברים האלה הם עובדות. לא דווקא עובדות תצפיתיות מדעיות, אבל הם עובדות, או שזה נכון או שזה לא נכון. אין סמכות ביחס לזה. אם מישהו חושב שהעיקר התשיעי לא נכון, אז אי אפשר להגיד לו תראה, אבל אתה כופר בעיקר. אפשר להגיד לו שהוא כופר בעיקר, אין לזה שום משמעות. זה מה שאני חושב, מה אתה רוצה? אם תשכנע אותי שאני טועה, אין בעיה. אבל אם אתה לא משכנע אותי שאני טועה, אתה לא יכול לדרוש ממני לחשוב את מה שאני לא חושב. זה פשוט סתירה לוגית. לא בגלל שאתה לא יכול כי זה אכזרי או אתה לא יכול כי לא מצאנו בתורה מקור לזה. גם אם היה מקור לזה בתורה זה לא היה עוזר. אי אפשר להגיד סתירה לוגית. אם היה מקור בתורה לזה שמשולש הוא עגול, עדיין משולש לא היה עגול. אין משמעות, אין משמעות לסמכות פורמלית ביחס לעובדות. יש סמכות פורמלית ביחס לנורמות. יש סמכות מהותית גם ביחס לעובדות וגם ביחס לנורמות. איפה המקור בהלכה לסמכות פורמלית? לא תסור. לא תסור נאמר על סנהדרין בלבד. חינוך אומר שזה גם חכמי הדורות וזה, אבל זו שיטה יחידאית מוזרה מאוד, אין לה שורש וענף. לא, ברור זה רק לסנהדרין. אז אחרי שנגמרו הסנהדראות, אין כבר סמוכים, אין סנהדרין, אין שום דבר, אין סמכות פורמלית יותר ביקום. אין. אף אחד לא יכול לבוא ולהגיד לי אתה צריך לעשות כך וכך כי אני אמרתי. מעצם זה שאני אמרתי, לא, בוא תנסה לשכנע אותי. אבל הוא לא יכול להגיד לי אתה חייב לעשות את זה כי אני אמרתי. אין מישהו שיש לו סמכות פורמלית בהלכה חוץ מסנהדרין. יש שני יוצאי דופן. יוצא דופן אחד זה הגמרא. בגמרא לא היו סמוכים כי זה היה בבבל, אבל הציבור קיבל את הגמרא על עצמו כקודקס מחייב או כקאנון מחייב, לא קודקס, זה קאנון מחייב, ולכן מכוח הקבלה הזאת הגמרא קיבלה מעמד של סמכות פורמלית. אבל זה לא מכוח לא תסור, אלא בגלל שאנחנו קיבלנו את זה על עצמנו. ומרא דאתרא. ואם יש רב של קהילה או של מקום, יש לו סמכות פורמלית, מה שהוא אומר צריך לעשות גם אם הוא טועה ואני חושב אחרת, באותם תחומים שלגביהם הוא קיבל את הסמכות מהקהילה, זה גם כן סמכות שבאה מלמטה, לא מלמעלה, הקהילה מינתה אותו להיות רב ובזה היא נתנה לו סמכות פורמלית על מה שקורה בתוכה. כמו שעם ישראל נתן סמכות פורמלית לגמרא. זה לא כמו הסמכות הפורמלית של סנהדרין, שזה היא לא קיבלה את זה מעם ישראל, קיבלה את זה מהקדוש ברוך הוא. סמוך מפי סמוך מפי משה רבנו מפי הקדוש ברוך הוא. זה סמיכה שבאה מלמעלה. השניים יוצאי דופן שדיברתי עליהם זה סמכות פורמלית שמבוססת על אתערותא דלתתא, משהו שבא מלמטה, לא מלמעלה. אחרי הגמרא אין יותר סמכויות פורמליות. אין. לא גדולי הראשונים ולא האחרונים ולא שולחן ערוך ולא רמב"ם ולא אף אחד.

[Speaker B] מה עם ראש הגולה? מה עם ראש הגולה?

[הרב מיכאל אברהם] אין סמכויות פורמליות יותר אחרי חתימת התלמוד, ומה שכן יש עד ימינו זה סמכויות מהותיות. סמכויות מהותיות, מישהו שהוא מומחה בהלכה כמו רופא, אז מאוד סביר והגיוני לשמוע בקולו כי הוא כנראה צודק. לא בגלל שהוא אמר, אין לו סמכות פורמלית, אלא כי הוא כנראה צודק. אבל אם נגיד למשל אני משוכנע שהוא לא צודק פה, למרות שהוא תלמיד חכם יותר גדול ממני, אז אני לא אשמע בקולו. כי אין חובה פורמלית. רק מה? כיוון שהוא תלמיד חכם אני משתכנע שהוא צודק. ואם אני לא אשתכנע? נגיד אם רופא רושם לי איזושהי תרופה, ואני איכשהו לא יודע באינטרנט התייעצתי הגעתי למסקנה שהוא טועה למרות שאני לא רופא, אני לא אקח את התרופה. זה אותו דבר. אין סמכות פורמלית בהלכה. אבל יש בהחלט משקל לדברים של תלמידי חכמים, כי יש להם סמכות מהותית, כי הם מומחים. לא בגלל סמכות פורמלית. זה לא קשור ללא תסור. זה קשור להיגיון פשוט, אתה רוצה לעשות את מה שנכון, אז תלך למומחה כי סביר להניח שמה שהוא אומר זה מה שנכון. לא בגלל שאם אתה לא תעשה את זה אף אחד לא יתבע אותך על לא תסור. לא עברת עבירה בזה שלא עשית את זה, רק לקחת סיכון שאתה עושה עבירה כי אתה כנראה תעשה משהו לא נכון אם אתה לא שומע לו.

[Speaker B] אם אני חושב ככה אני פטור? וציוונו, מאיפה? הגמרא אומרת שזה לא פשוט.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, על סנהדרין. לא מברך על וציוונו על מה שהשולחן ערוך כתב. אז הסמכות שנשארת עד ימינו, מהגמרא עד ימינו, זה רק סמכות מהותית. אוקיי, אבל סמכות מהותית היא לא באמת סמכות, זה סתם שיתוף השם. הכוונה תלמידי חכמים יש להם משקל לדבריהם, מה שהם אומרים סביר יותר שהוא נכון ממה שאני אומר, ולכן ההיגיון אומר לציית להם, לא כי יש חובה לציית להם, אלא כי השתכנעתי שאני כנראה טעיתי פה. אוקיי? הבאתי את הגמרא הזאת אני חושב לגבי רבי מאיר. הגמרא אומרת שלא פסקו הלכה כמותו כי לא ירדו חבריו לסוף דעתו. היה כזה גאון שפשוט לא הצליחו אפילו להבין למה הוא אומר את מה שהוא אומר והם לא הסכימו איתו. אבל זה בגלל שהוא כזה גאון והם לא הצליחו להבין. אז אני הייתי בגלל זה במצב כזה פוסק כמו רבי מאיר דווקא. הרי אם אתם חולקים עליו בגלל שלא הצלחתם להבין אותו, אז כנראה שהוא צודק למרות שאתם חושבים שלא. אז למה לא פוסקים הלכה כמותו? זו סיבה כן לפסוק הלכה כמותו, לא לא לפסוק הלכה כמותו. בגלל שיש חובת אוטונומיה. אם אני לא השתכנעתי בסופו של דבר, לא הגעתי למסקנה שרבי מאיר צודק, אז אני אמור לעשות את מה שאני חושב. בדיוק מה שראינו בריטב"א שמה עם חובת האוטונומיה. ולכן זה נקודה מאוד חשובה. בתקופה שבה יש סמכות מהותית ולא פורמלית, סמכות פורמלית אתה צריך לעשות את מה שהם אומרים, אין דבר כזה אוטונומיה. מול סנהדרין מה שהם אומרים אתה צריך לעשות. אבל מול סמכות מהותית יש ערך של אוטונומיה. זאת אומרת שאם אתה חושב אחרת למרות שאתה עצמך אם ישאלו אותך אז תגיד רבי מאיר הוא כזה גאון שברור שהוא צודק, אם אני חושב אחרת כנראה פספסתי משהו. יש לי חבר שאמר שאם אנחנו מיישבים קושיא של רבי עקיבא איגר כנראה יש לנו מספר זוגי של טעויות. והטעות אחת זה הקושיא של רבי עקיבא איגר שלא הבין את הגמרא, והטעות השנייה זה שאנחנו חושבים שאנחנו יכולים לתרץ אותו הרגע, הוא חשב על זה ואם הוא לא אמר את התירוץ הזה כנראה שהתירוץ הזה הוא מוטעה. כן? אז אנחנו כנראה עשינו מספר זוגי של טעויות. טוב, זה מופרז כמובן, אבל הטענה היא שיש ערך של אוטונומיה ולכן גם אם אני חושב שרבי מאיר חכם יותר גדול ממני, ואם תשאלו אותי כשנגיע לבית דין של מעלה מה הקדוש ברוך הוא יגיד הוא כנראה יגיד את מה שרבי מאיר אמר, אבל לא בשמים היא. ולכן אני אמור לעשות את מה שאני חושב למרות שאני עצמי יודע שזה כנראה לא נכון. אבל אם הוא לא הצליח לשכנע אותי הלכתית ומהלכתית אני חושב כך, זה מה שאני אמור לעשות. זה מה שקראתי קודם ערך האוטונומיה. אבל זה כמובן רק למישהו שהוא בר הכי. רק למישהו שהוא תלמיד חכם. לא כל ילד יעשה מה שהוא חושב בלי שהוא יודע שום דבר בהלכה. הנפקא מינה היא שאני יכול להיות תלמיד חכם פחות גדול מאותו אדם גדול. ועדיין אם אני תלמיד חכם הגעתי להוראה אז אני עושה לפי המסקנה שאני מגיע אליה. ומי שלא תלמיד חכם אז הוא כמובן אז תבחר לך רב ותעשה מה שהוא אומר לך. אוקיי, ומי שכן תלמיד חכם זה לא משנה אם הוא פחות ממישהו אחר, זה לא נקבע לפי הרמה התורנית שלך. יש ערך של אוטונומיה, אתה צריך לעשות את מה שאתה חושב. אחרי זה דיברתי על השאלה אז למה אמוראים לא חולקים על תנאים, למה ראשונים לא חולקים על אמוראים? אז דיברתי על זה, זה סמכות פורמלית כתוצאה מזה שקיבלנו אותם על עצמנו. שחתמו את המשנה בעצם זאת הייתה קבלה של הסמכות הפורמלית של המשנה. שחתמו את הגמרא זאת הייתה קבלה של הסמכות הפורמלית של האמוראים. מכאן יוצאת הסמכות הפורמלית שלהם. מכאן ואילך אין סמכויות פורמליות יותר, ובאמת אפשר עקרונית אפשר לחלוק על כל עמדה של גאונים, ראשונים, אחרונים, מופיע בשולחן ערוך חושן משפט סימן כ"ה בשם הרא"ש, למדנו את הרא"ש הזה בסנהדרין בסמסטר הקודם פרק ד' של סנהדרין סימן ו'. אין סמכות פורמלית. עכשיו, כן, מה ששאלת מקודם על הסתירה לכאורה עם העמדה שלי שאני בטוח שאני צודק. לא, יש צודק ויש טועה, לא שאני בטוח שאני צודק.

[Speaker E] אוקיי, יש אמת ויש שקר. אז אם אני יודע שרבי מאיר זה, אם אני בטוח שרבי מאיר הוא כנראה האמת, ואני מכבד אוטונומיה אז אני פוסק כמו שאני חושב.

[הרב מיכאל אברהם] אתה לא מכבד אוטונומיה אתה דוגל בערך האוטונומיה, מדובר על אוטונומיה שלך. כשאתה מדבר על אוטונומיה של מישהו אחר אתה מכבד את האוטונומיה שלו. יש חובה לנהוג באופן אוטונומי והחובה הזאת היא גם על חשבון האמת. נכון, נכון, יש חובה לנהוג שקר. ערך האוטונומיה גובר על הערך ההלכתי של האמת. לאוטונומיה יש גם ערך. הבאתי מהר"ל על זה, הוא מקדיש לזה פרק שלם בנתיב התורה פרק ט"ו. תסתכלו שם, מקדיש לזה פרק שלם, זה חלק מהפולמוס שלו מול השולחן ערוך. גם המהרש"ל הולך בכיוון. הרבה אחרונים, הרבה גדולי האחרונים הולכים בכיוון הזה.

[Speaker E] בנתיב התורה סימן ט"ו בנתיבות עולם.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, אז ברור שאני מוניסט, האמת זה מה שרבי מאיר אומר. מה אני צריך לעשות? שאלה אחרת, כי יש ערך של אוטונומיה. אז למרות שאם היית שואל אותי מה חושב הקדוש ברוך הוא, זה תנורו של עכנאי. תנורו של עכנאי יצאה בת קול והקדוש ברוך הוא אמר את מה שהוא חושב, והם פסקו לא ככה. כמו בהרת קדמה לשיער לבן שמה עם רבה בר נחמני, שיש מחלוקת במתיבתא דרקיע, הקדוש ברוך הוא ככה ומתיבתא דרקיע ככה, רבה בר נחמני פוסק כמו מתיבתא דרקיע נגד הקדוש ברוך הוא. וברמב"ם מופיע להלכה נגד הקדוש ברוך הוא, בשאלה הזאת של בהרת קדמה לשיער לבן. לא כי הקדוש ברוך הוא לא צודק, הקדוש ברוך הוא כן צודק, אני מוניסט, אלא שיש ערך של אוטונומיה, זה המשמעות של לא בשמים היא. המשמעות של לא בשמים היא הכוונה שיש ערך של אוטונומיה. אתה צריך לפעול כמו מיטב הבנתך, מיטב הבנתך בהלכה, לא מה שבא לך, אלא מה שאתה מבין שההלכה אומרת, גם אם הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו אומר לך לא ככה. בדיוק. לכן אמרתי, הקדמתי ואמרתי שאני מוניסט, ההלכה היא מוניסטית, יש אמת הלכתית אחת. עכשיו אני מסייג את זה ואני אומר למרות שיש אמת הלכתית אחת, לא תמיד אני אמור לנהוג לפי אותה אמת. לפעמים יש כללים נוספים שמתערבים בשאלה איך לנהוג בפועל. אוקיי. אולי עוד, אני רואה שאני היום רק מסכם, אז עוד נקודה אחת, דיברתי על השאלה למה יש את הסמכות, האם לשורה התחתונה או לנימוקים. וטענתי שהסמכות נתונה לשורה התחתונה ולא לנימוקים. למשל הבאתי את זה כשיש פרדוקס השפיטה. כן, מה קורה במצב שבו יש מחלוקת בין הדיינים, השופטים, לא משנה, בשורה התחתונה יש שניים נגד אחד, אבל כשתבדקו את הנימוקים הפסק דין יוצא הפוך. תחשבו על מצב שנגיד יש מחלוקת על חוזה. ראובן תובע את שמעון על זה שהוא הפר חוזה, הוא עשה איקס וזה נגד החוזה ביניהם. עכשיו הדיינים צריכים להחליט שני דברים: א', שהחוזה באמת אוסר לעשות איקס, זה שאלה של פרשנות של חוזה; ב', הם צריכים להחליט ששמעון באמת עשה איקס, זה שאלה עובדתית. אז שאלה משפטית ושאלה עובדתית. עכשיו יש סיטואציה שבה יש רוב בשאלה המשפטית לכיוון אחד, רוב בשאלה העובדתית לאותו כיוון, אבל בשורה התחתונה יש רוב לכיוון ההפוך. זאת אומרת, אם נכריע כל אחת מהשאלות לחוד ייצא לנו ששמעון צריך לשלם לראובן, ואם נלך אחרי השורות התחתונות ייצא לנו שראובן צריך לשלם לשמעון, או ששמעון לא צריך לשלם לראובן. מה זה אומר? מה עושים במצב כזה? הולכים אחרי שורה תחתונה. וגם בגמרא רואים את זה וגם בשולחן ערוך, בחושן משפט סימן כ"ה ועוד, הולכים אחרי שורה תחתונה. אם יש רוב בבית דין מנימוקים שונים למשל, זה אותו דבר בעצם. מה קורה כשיש רוב בבית הדין, אבל דעת הרוב מבוססת על נימוקים שונים? אז זה לא באמת רוב. אם אתה שואל מי צודק מבחינת הנימוקים, כל אחד מחזיק בנימוק אחד ושני אחרים מתנגדים לו. אף אחד מהנימוקים לא נכון. כנגד כל אחד משלושת הנימוקים יש שני אחרים שלא מסכימים לו. אוקיי? או בשורות התחתונות יש שני דיינים שאומרים ראובן חייב, מנימוקים שונים. והדיין השלישי אומר ראובן פטור. אז מבחינת אם אנחנו נזקקים לנימוקים, אין פה רוב ואי אפשר לעשות שום דבר. אבל לא. שניים נגד אחד הולכים אחרי הפסיקה ולא אחרי הנימוקים. שורה תחתונה קובעת. וזה אומר שהסמכות בהלכה היא סמכות שמוקנית לשורה תחתונה, להוראה הלכתית, לא לנימוקים. לכן למשל בגמרא, אם אני מוצא בגמרא שהגמרא, לא יודע מה, כן כל אחד כמובן מוצא שמה את אשר הוא חפץ, אבל יש כאלה שמוצאים בהלכה סוציאליזם. ואחרים מוצאים בהלכה קפיטליזם. נגיד שהם צודקים הסוציאליסטים. זה אומר שאני חייב להיות סוציאליסט? לא. את פסקי ההלכה שמופיעים בגמרא אני אצטרך לקיים. יש להם סמכות פורמלית. אבל זה שהם מבוססים על תפיסה סוציאליסטית, אז מה? אני לא מחויב לטעמים או לביסוסים שלהם, אני מחויב לשורה התחתונה, לקביעה ההלכתית. למה? כי אני מחויב לא לאמת שבדבר, לסמכות פורמלית. אז אני מחויב לזה כי זה מה שכתוב בגמרא, לא שאני מחויב לזה כי זאת האמת. לגמרא יש סמכות פורמלית. לגמרא יש סמכות פורמלית זה אומר שאני מחויב לשורה תחתונה כי זה כתוב בגמרא, לא כי זה נכון. ולכן אם יש נימוקים מסוימים שאני מבין שעליהם הגמרא התבססה, אבל הנימוקים לא נכונים, אז את הנימוקים אני לא חייב לאמץ. מה שהגמרא אמרה אני אצטרך לציית. אז על זה דיברתי גם כן, על זה שהנימוקים הם של השורה התחתונה ולא של הסמכות, סליחה, היא של השורה התחתונה ולא של הנימוקים. עד כאן זה המבוא הכללי איך מסתכלים על מחלוקת ויחסה לאמת. ניסיתי לסכם את כל הסמסטר. לקח לי יותר זמן ממה שחשבתי אבל זה מה שיש. בפעם הבאה אני אתחיל להיכנס לסוגיות ספציפיות בעולם המחלוקת. המחלוקת והאמת. כן. משמעות של מנהג, ספק בדין ספק במציאות, האם יש בכלל ספקות במציאות, דברים טלפתיים, שאלות מהסוג הזה. אוקיי. עד כאן. יישר כוח. יישר כוח. ראיתי אצל איזה רב שאומר שאפשר להגיד שזה ימין. נכון. מחלוקת עם הספרא. יש פעמים מסוימים שהם אומרים אולי תגיד דבר כזה וזה קורה. כן, אבל השאלה מה זה נקרא שמאל וימין. זה לא שיש שמה מקום להרבה פרשנויות.

[Speaker C] רש"י של פרשת שופטים?

[הרב מיכאל אברהם] תלוי איזה גרסה. איזה גרסה שמעת? אפילו אומרים על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל, אז זה נגד מה שאמרתי. אבל אם אומרים אפילו אומרים על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל, אז זה כמו שאני אמרתי.

[Speaker C] הסמכות הפורמלית, יש אפשרות שלישית שבה בעצם אתם לא מסכימים בכלל על ההגדרות. זאת אומרת, אתה אומר שהיום זה יום והוא אומר שהיום זה לילה, אז אתם בכלל

[הרב מיכאל אברהם] לא מסכימים מה זה יום ומה זה לילה. לא, אז זה לא משנה, אז זה לא ויכוח בכלל. סתם בוא נסנכרן את השפה כדי להחליט.

[Speaker C] כן, אבל אני אומר, כאילו.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אז אין פה ויכוח, זה סתם, זה לא שייך לדיון פה. זה לא ויכוח בכלל. כי אתה אומר שעכשיו יום וגם אני אומר שעכשיו יום במובן שאתה מדבר עליו. אני רק אומר זה לילה באיזשהו מובן אחר ולזה גם אתה יכול להסכים. אז סתם אי הבנה בטרמינולוגיה.

[Speaker C] כן, אני לא זוכר מאיפה המקור של זה, אבל כשהמשיח יגיע וכל המחלוקות ייפתרו, מה זה הדבר הזה? אני לא זוכר את המקור של זה.

[הרב מיכאל אברהם] טוב שאתה לא זוכר, כי אין.

[Speaker C] אין? יש כזה דבר, נו, אומרים את זה הרבה.

[הרב מיכאל אברהם] תשבי יתרץ קושיות ובעיות.

[Speaker C] כן, אז מאיפה זה?

[הרב מיכאל אברהם] זה סתם נוטריקון של תיקו, אבל תיקו זה לא זה, זה סתם מימרא עממית.

[Speaker C] זה לא שזה כתוב בגמרא.

[הרב מיכאל אברהם] לא ידוע לי על זה.

[Speaker C] כי אם זה היה כתוב מגיד.