מחשבת ההלכה – תשפ＂ג – שיעור 11
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- [0:00] הבחנה בין סמכות מהותית לפורמלית
- [3:06] היישום של סמכות לעובדות ולנורמות
- [4:18] סמכות פורמלית מתייחסת רק לנורמות
- [8:02] מקור הסמכות הפורמלית בתורה
- [10:00] הדין של הסנהדרין והפסקת הסמיכה
- [11:59] הסמכות ההלכתית אחרי התלמוד
- [15:02] סמכות פורמלית קהילתית כחתימה חוזית
- [17:46] אוטונומיה והגבלות על סמכות מהותית
- [22:23] דוגמאות למגן אברהם והיתר לשקר
- [26:06] הזיוף של כתבי חכמים והסמכות
- [27:47] סמכות פורמלית של הסנהדרין
- [28:52] הסמכות של ראשונים והגאונים בעיני ההלכה
- [30:11] שקר בשם סמכות מהותית – מתי מותר?
- [32:06] בעל המאור והדעת על סמכות הגאונים
- [41:51] החלוקה היא סבוראים, גאונים, ראשונים
- [51:37] הערך של האוטונומיה לעומת ערך האמת
- [54:55] ההבדל משולחן ערוך
סיכום
סקירה כללית
השיעור מציג הבחנה בין סמכות מהותית הנובעת ממומחיות לבין סמכות פורמלית המחייבת מעצם התפקיד, ומיישם אותה על ההלכה, על ההבדל בין נורמות לעובדות, ועל מקורות הסמכות מאז הסנהדרין ועד חתימת התלמוד ולאחריה. נטען שסמכות פורמלית יכולה לחול רק על נורמות ולא על עובדות, ושמבחינת התורה הסמכות הפורמלית הכללית של “לא תסור” נמסרה לסנהדרין בלבד, ולאחר ביטול הסמיכה וגלות הסנהדרין חדלה סמכות זו. לצד זאת נטען שלגמרא יש סמכות פורמלית מכוח קבלה כללית של חכמי ישראל, ואילו לאחר חתימת התלמוד נותרת בעיקר סמכות מהותית, עם אפשרות ליצור סמכות פורמלית קהילתית “מלמטה” באמצעות קבלה ציבורית של רב. לבסוף מודגש ערך האוטונומיה בפסיקת הלכה לתלמיד חכם בר־הוראה גם מול מומחים גדולים ממנו, תוך שימוש בדוגמאות מן הגמרא, מן המגן אברהם, מן הרא"ש והבעל המאור, ומן המהר"ל, כולל הטענה שהכרעה מתוך הבנה ועיון עדיפה גם במחיר טעות על פני פסיקה מתוך ציטוט חיבורים בלי הבנת הטעמים.
הבחנה בין סמכות מהותית לסמכות פורמלית
הטקסט מגדיר סמכות מהותית כסמכות הנובעת ממומחיות, כמו רופא שממליץ תרופה, ומסביר שהציות לה נובע מהנחה שהוא צודק ולא מחיוב לציית לו. הטקסט מגדיר סמכות פורמלית כסמכות שמחייבת משום שמדובר בגורם מוסמך, כמו הכנסת או שופט, גם כאשר אין הנחה שהוא צודק יותר מאחרים. הטקסט מציג את הציות לקדוש ברוך הוא כדוגמה לסמכות פורמלית הנובעת מעצם היותו אלוקים, ומקשר לכך את השימוש המקראי במונח “אלוהים” לדיינים ואת דרשת הגמרא בתחילת סנהדרין על בית דין של שלושה בממונות.
סמכות ונורמות מול סמכות ועובדות
הטקסט קובע שסמכות מהותית יכולה לחול גם על עובדות וגם על נורמות, משום שמומחה יכול לדעת עובדות בתחומו וגם להכיר את הנורמות ההלכתיות. הטקסט טוען שסמכות פורמלית יכולה לחול רק על נורמות, משום שאי אפשר לצוות אדם להאמין בעובדה שהוא משוכנע בהפוכה ממנה, אלא לכל היותר לגרום לו לומר כך מן השפה ולחוץ. הטקסט מדגים זאת בטענה שסנהדרין יכולה לחייב נורמה כמו איסור “בורר” בשבת גם אם אדם חושב אחרת, אך אינה יכולה לחייב אמונה בעובדה כמו “עכשיו אור בחוץ” כאשר האדם משוכנע שחושך, אלא רק לשכנעו ואז מדובר כבר בסמכות מהותית.
“לא תסור” וסמכות הסנהדרין
הטקסט מציג את הפסוק “לא תסור מכל אשר יורוך” כמקור סמכות פורמלית ביחס לנורמות בלבד, ומזהה את בעל הסמכות הזו עם הסנהדרין היושבת בלשכת הגזית. הטקסט מציג את העמדה המקובלת אצל כמעט כל הראשונים והאחרונים שהסמכות הפורמלית הזו שייכת לסנהדרין בלבד, ומוסיף שגם בית דין מחייב פורמלית את בעלי הדין הבאים לפניו בדומה לבית משפט. הטקסט מציין חריג בדמות ספר החינוך הכותב שסמכות פורמלית נתונה לכל חכמים בכל הדורות, ומגדיר עמדה זו כשיטה משונה ואזוטרית שבפשטות אינה מתיישבת עם לשון התורה.
ביטול הסמיכה, גלות הסנהדרין, ומעמד הגמרא
הטקסט מתאר שהסנהדרין מורכבת מסמוכים ושבטלה הסמיכה בתקופת התנאים, וממקם את המעבר ליבנה כבר בדור ראשון של תנאים אצל רבן גמליאל ורבי אליעזר הורקנוס תלמידי רבן יוחנן בן זכאי. הטקסט קובע שלאחר החורבן אין לשכת הגזית, ונשארות לסנהדרין שבגלות סמכויות שיוריות מכוח הסמוכים והקונצנזוס, אך “לא תסור” במלואו מדאורייתא כבר אינו מתקיים שם, ובהמשך בבבל אין סמיכה כלל. הטקסט מציג חריג מרכזי: לגמרא יש סמכות פורמלית מפני שכל חכמי ישראל קיבלו אותה על עצמם “כמו מתן תורה מחודש”, ומייחס את ניסוח המודל הזה לכסף משנה בהלכות ממרים.
סמכות לאחר חתימת התלמוד: מהותית בלבד וסיכון טעות
הטקסט טוען שמשם והלאה הסמכויות ההלכתיות הן סמכויות מהותיות בלבד, כך שחכם גדול מחייב רק במובן של מומחיות והסתברות שהוא צודק, ולא במובן שאפשר לתבוע אדם לדין על אי־ציות לפסקיו. הטקסט מסביר שהנפקא מינה היא שבמקום שאדם משוכנע שהחכם טועה, הוא יכול לבחור שלא לשמוע בקולו כפי שאדם עשוי לבחור שלא לפעול לפי רופא לאחר בדיקה ושיקול דעת, בעוד שבסמכות פורמלית אין אפשרות כזו גם כאשר נדמה שהגורם המוסמך טועה.
חרם, קבלה קהילתית, וסמכות “מלמטה”
הטקסט מבדיל בין סמכות פורמלית מן התורה לבין סנקציות קהילתיות כמו נידוי וחרם, ומציג את האחרונות כאמצעים חיצוניים שנוצרים “במקום שאין לך את האיסור הפורמלי” כדי לשמר משמעת ציבורית. הטקסט מתאר מודל של קהילה המקבלת עליה רב, שבו נוצרת לרב סמכות פורמלית ביחס לקהילה מכוח התחייבות הדומה לדיני חוזים או “אמנה חברתית”, ומדגיש שסמכות זו נובעת מלמטה ולא מלא תסור. הטקסט מוסיף שהיות והסמכות באה מלמטה, הקהילה קובעת גם את גבולותיה, כגון סמכות על בית הכנסת והרשות הציבורית ולא בהכרח על הנעשה בבית, בעוד שסנהדרין היא סמכות “מלמעלה” ונציגות של הקדוש ברוך הוא ולא של הציבור.
מגבלת האוטונומיה וערכה בפסיקה
הטקסט מציג “מגבלת האוטונומיה” שלפיה גם כשיש מומחה גדול יותר, תלמיד חכם בר־הוראה ששקל את דבריו ולא השתכנע מחויב לפסוק לפי מיטב הבנתו משום שיש ערך לפסיקה אוטונומית. הטקסט מדגים זאת דרך הסוגיה על רבי מאיר וההסבר “לא ירדו חבריו לסוף דעתו”, ומציג את הקושי כיצד ייתכן שגדלות כזו מובילה לכך שלא פוסקים כמותו, כתמיכה בטענה שההלכה אינה מחייבת קבלה אוטומטית של דעת הגדול ביותר. הטקסט מנסח זאת כעיקרון “אין לדיין אלא מה שעיניו רואות” וכחובה לפסוק לפי שכלו גם כאשר “רוב הסיכויים” שהגדול יותר צודק.
המגן אברהם: אמירת דבר בשם גדול כדי שיקבלו ממנו
הטקסט מביא מן המגן אברהם בסימן קנו הלכה המתירה לומר דבר בשם אדם גדול כדי שיקבלו ממנו, ומקשר זאת לשני מקורות בגמרא ולמאמר “הרוצה לחנוק יתלה באילן גבוה.” הטקסט מסביר שהיתר זה אינו יכול להתבסס על מצב שבו השומע יקבל אוטומטית את האמירה מכוח סמכותו של הגדול, משום שאז מדובר בהכשלה, אלא על ההנחה שהשומע אינו מקבל אוטומטית אלא רק ישקול ברצינות רבה יותר. הטקסט מדגיש שההנחה ההלכתית המשתמעת היא שאין לקבל דברי גדול מעצם אמירתם באופן פורמלי, אלא להתייחס אליהם כשיקול מומחה בתוך הכרעה עצמאית.
זיוף ירושלמי על קודשים והבחנה בין זיוף סמכות מהותית לזיוף סמכות פורמלית
הטקסט מתאר סיפור ממזרח אירופה על זיוף “ירושלמי על קודשים” ומעלה שאלה מדוע כעסו על המזייף אם מותר “לתלות באילן גבוה.” הטקסט מתרץ שהבעיה היא שלתלמוד יש סמכות פורמלית, ולכן ייחוס דבר לתלמוד מכשיל את השומע באיסור מחייב שאין לו ברירה מולו, בניגוד לייחוס לפוסק שהוא רק סמכות מהותית. הטקסט מוסיף דוגמה של “בשמים ראש עם פירוש כסא דהרסנא” שיוחס לרא"ש ומציג מחלוקת אם הוא זיוף, ומקשר זאת לטענה שמקובל אצל רבים שלראשונים יש סמכות פורמלית וש”על ראשונים לא חולקים,” אף שהדובר עצמו אינו מסכים לכך ומצהיר שאף אחד מן הראשונים בעיניו אינו בעל סמכות פורמלית.
הבעל המאור, הראב"ד והרא"ש על מעמד הגאונים וטועה בדבר משנה
הטקסט מצטט את בעל המאור המביא בשם “חכם גדול” טענה ש”האידנא לית לן טועה בשיקול הדעת” משום שכל ההלכות פסוקות מן הש”ס או מן הגאונים, ולכן טעות היא תמיד “טועה בדבר משנה.” הטקסט מצטט את תגובת בעל המאור הדוחה זאת ומגביל “טועה בדבר משנה” למה שמתברר מן המשנה או מן הש”ס המפורש בלי ספק, וקובע שפסיקות הגאונים אחרי סתימת הש”ס הן לכל היותר “טועה בשיקול הדעת.” הטקסט מצטט את הראב"ד המבחין שאם אדם לא שמע את פסק הגאון וכששמע “ישרו בעיניו” היה חוזר בו, זה “טועה בדבר משנה,” אך הוא מוסיף מגבלות על אפשרות לחלוק ומדבר על צורך ב“קושיא מפורסמת.” הטקסט מביא את דברי הרא"ש הקובע שוודאי מי שטעה בפסקי הגאונים ולא שמע וכששמע ישרו בעיניו חוזר כטועה בדבר משנה, ואף כך ביחס ל“חכמים שבכל דור ודור,” אך אם לא ישרו בעיניו והוא מביא ראיות המקובלות לאנשי דורו הוא יכול לסתור דבריהם, תוך שימוש בעקרונות “יפתח בדורו כשמואל בדורו” ו“אין לך אלא שופט אשר יהיה בימים ההם.” הטקסט מדגיש את משפט הרא"ש “כי כל הדברים שאינם מבוארים בש”ס שסידר רב אשי ורבינא אדם יכול לסתור ולבנות אפילו לחלוק על דברי הגאונים,” ומציין שהדבר מובא להלכה בשולחן ערוך חושן משפט סימן כ"ה.
הגדרת תקופות: סבוראים, גאונים, ראשונים
הטקסט מציג חלוקה היסטורית לפיה הגמרא נחתמה במאה השישית–שביעית לספירה כסוף תקופת האמוראים, אחריה תקופת הסבוראים, ולאחריה תקופת הגאונים במאות התשיעית–האחת־עשרה ולאחר מכן תקופת הראשונים. הטקסט נותן דוגמאות לספרות הגאונים כגון ספר השאילתות דרב אחאי גאון, בעל הלכות גדולות, תשובות הגאונים, ואמונות ודעות לרס"ג, וממקם בראשונים את הרי"ף, הרי מיגאש, הרמב"ם, הרמב"ן, הראב"ד, בעלי התוספות ורש"י.
המהר"ל: נגד פסיקה מתוך חיבורים וקדימות העיון האוטונומי
הטקסט מצטט את המהר"ל בנתיבות התורה פרק ט"ו על מי ש“קרא ולא שימש תלמידי חכמים,” ומביא את הדירוג עד “אמגושי” כמי שמדבר ואינו מבין מה הוא מדבר. הטקסט מפרש שהמהר"ל רואה חומרה מיוחדת בפסיקה שהיא נכונה למעשה אך נעשית מתוך ציטוט המשנה או חיבורים בלי בירור הטעמים, ומכנה זאת “מבלי עולם” משום שהעולם עומד על תורה שכלית של טעמי ההלכה. הטקסט מביא את טענת המהר"ל נגד פירוש רש"י, ומדגיש את לשונו שהביטוי “מורים הלכה מתוך משנתם” משמעו הלכה אמת, ובכל זאת היא פסולה כאשר אינה יוצאת מן “שכל ברור” של התלמוד. הטקסט מצטט את עמדת המהר"ל ש“יותר נכון ויותר ראוי שיהיה פוסק מתוך התלמוד,” ואף שיש חשש שלא יפסוק אמת, “מכל מקום אין לחכם אלא מה ששכלו נותן,” ושגם טעות מתוך עיון היא “אהוב אל השם יתברך” יותר ממי שפוסק מתוך חיבור אחד “והולך כמו עיוור בדרך.” הטקסט מגדיר את תפיסת המהר"ל כחלק מ“פולמוס הקודיפיקציה,” ומסיים בקביעה שההתבטלות כלפי מומחה לשם ודאות אמת אינה טובה בעיני המהר"ל, משום שערך האוטונומיה בפסיקה אינו נופל מערך האמת ואף יכול לגבור עליו, תוך הבחנה שהדיון נאמר על תלמיד חכם שהוא “בר הכי” ולא על מי שאינו בר־הוראה.
סיום השיעור והמשך הקורס
הטקסט מסיים בהפסקת השיעור ובהערה שזה “המפגש האחרון” בסמסטר, עם אפשרות עקרונית להמשך הקורס בסמסטר הבא באותה שעה בהתאם להרכב הכיתה.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] טוב, אנחנו נתקדם, אני רוצה עוד להספיק היום כמה דברים, זה כבר הפעם, המפגש האחרון שלנו, כן. אז אני רוצה עוד להספיק קצת לגעת בסוגיית הסמכות בהלכה שקצת דיברנו עליה. ואני רוצה להתחיל מהבחנה שאותה עשיתי כבר, זה הבחנה בין סמכות מהותית לסמכות פורמלית. סמכות מהותית זה סמכות שנובעת ממומחיות. זאת אומרת, אם אתה יודע בתחום, מבין בתחום מסוים, מומחה בתחום מסוים, אז סביר להניח שאני אשמע בקולך כמו רופא נגיד שרושם לי תרופות או ממליץ איזושהי המלצה רפואית, אני לא מבין בזה, סביר להניח שאני אשמע בקולו. כדבר הזה אפשר לקרוא לזה כמובן סמכות מהותית, אבל זה לא באמת סמכות, כי אני לא חייב לשמוע בקולו, ההיגיון אומר לשמוע בקולו כי הוא מבין ואני לא מבין. אני מחפש מה תהיה האמת. אני עושה את זה כי גם אני מבין שכך נכון. אני לא מבין את זה באופן ישיר כי אני לא מבין ברפואה, אבל אני מבין שהוא מבין ברפואה ולכן הוא כנראה צודק. אז אני עושה את זה בגלל שהוא צודק, לא בגלל שיש לו סמכות. סמכות פורמלית זה סמכות שאני עושה בגלל שהוא אמר. נגיד סמכות של בית מחוקקים, סמכות של הכנסת, היא סמכות שנובעת מעצם היותה כנסת, לא בגלל שהיא צודקת, הם לא מומחים יותר מאחרים, הם לא צודקים יותר מאחרים, בדרך כלל פחות, אבל אתה מקיים את זה כי היא זאת הכנסת. זה מה שתיקרא סמכות פורמלית. יש אני חושב שדיברתי על זה שנגיד החובה לציית לקדוש ברוך הוא למשל לא נובעת רק מזה שבדרך כלל הוא או שההנחה היא שהוא כנראה צודק, כי הוא יודע דברים יותר טוב מאיתנו, אלא מעצם היותו אלוקים. אלוקים זה מישהו שצריכים לציית לו בגלל שהוא אמר, בלי קשר לזה שהוא גם צודק, אבל לא בגלל הסיבה הזאת אני צריך לציית לו. ולכן למשל התורה קוראת גם לדיינים אלוהים. הלא הגמרא בתחילת סנהדרין אומרת שצריך בית דין של שלושה בממונות מזה שכתוב שלוש פעמים אלוהים בפרשה. זאת אומרת המונח אלוהים במקרא מציין דיין. למה? כי הדיין אני צריך לציית לו לא כי הוא צודק, אלא בגלל סמכות פורמלית. זאת אומרת מעצם תפקידו כדיין או כשופט, מה שהוא אומר מחייב אותי, אני לא יכול להתווכח איתו, למרות שיכול להיות שאני צודק, יכול להיות שהוא לא צודק, אבל הוא הוא זה שקובע. לכן למשל פרופסור למשפטים שייתן לי הוראה משפטית אני לא צריך לציית לו, למרות שהוא מומחה לא יותר קטן מהשופט. אבל אין לו את הסמכות, הוא לא יכול לכפות אותי, יכול להיות שאחרי זה יביאו אותי לבית משפט ויתבעו אותי על זה שנהגתי נגד החוק, אבל לא הייתי חייב לציית לו מעצם היותו מומחה למשפטים. לשופט אני צריך לציית בגלל תפקידו, לא בגלל שהוא מומחה, בגלל תפקידו, ממנים אותו לתפקיד, כנראה גם בגלל מומחיות, אבל החובה שלי לציית לו נובעת מזה שהוא התמנה לתפקיד, לא מזה שהוא מומחה. זה נקרא סמכות פורמלית. עכשיו, את השני סוגי הסמכות האלה צריך ליישם אחרת ביחס לנורמות וביחס לעובדות. כאשר אני מדבר על נורמות, אז מה אומרת הסמכות ה נגיד סמכות מהותית. סמכות מהותית או סמכות של מומחה יכולה להתייחס גם לנורמות וגם לעובדות. כשהמומחה אומר לי שההלכה אומרת כך וכך, אז הוא מומחה להלכה. אז כנראה שהוא צודק, לא בגלל החובה לשמוע לו, אלא כנראה שהוא צודק. מה? אפשר להסתכל רק על העו רגע רגע, תכף תכף נדבר על הפורמלית. קודם כל המהותית. הסמכות המהותית של המומחה יכולה להתייחס לעובדות אם הוא מומחה בפיזיקה או ברפואה או בכימיה או לא משנה בכלכלה מה שלא יהיה באיזשהו תחום כזה או אחר, אם הוא מומחה אז הוא כנראה יודע ולכן אני אציית לו כמומחה בגלל שהוא יודע יותר טוב ממני. זה מסוג הסמכות המהותית. גם לגבי נורמות בהלכה אם יש מישהו שהוא מומחה בהלכה והוא אומר שההלכה אומרת כך וכך גם אם אני לא מסכים אם אני חושב שהוא מומחה גדול יכול שאני אציית לו כי אני מניח שהוא צודק בגלל שהוא מומחה. אז סמכות מהותית מוגדרת הן ביחס לעובדות והן ביחס לנורמות. סמכות פורמלית יכולה להיות מוגדרת רק ביחס לנורמות. לא יכולה להיות מוגדרת ביחס לעובדות. סמכות פורמלית. בוא נחשוב רגע למה. תראו, נגיד שבן אדם אומר לי שאסור לברור בשבת. והסנהדרין אומרת אסור לברור בשבת, אבל לדעתי שלושים ותשעה אבות מלאכה לא כוללות את בורר. מאיזושהי סיבה לא יודע פרשנית כזו או אחרת, לדעתי במקום זה זה כולל את מי שעומד על רגל אחת. בסדר? לא את מי שבורר. אבל אם הסנהדרין אמרה לי אסור לברור בשבת, יש לא תעשה, אז לסנהדרין יש סמכות פורמלית. כיוון שכך לא בגלל שהיא צודקת, יכול להיות שאני תלמיד חכם לא פחות גדול מהם, אבל כיוון שהם הסנהדרין. יש להם סמכות פורמלית ומה שהם אומרים מחייב אותי. בסדר? הסמכות הפורמלית ביחס לנורמות, ביחס לקביעה הלכתית, זה בהחלט מוגדר, מוגדר היטב. סמכות פורמלית ביחס לעובדות זה אוקסימורון. סתירה פנימית. סמכות או תוקף? סמכות פורמלית ביחס לעובדות. זה פשוט לא ניתן להיאמר. למה? תחשבו למשל הסנהדרין קובעת שעכשיו אור בחוץ. בסדר? עכשיו אני חושב, אני בטוח שעכשיו חושך בחוץ. בסדר? עכשיו היא לא מדברת מה אני אמור או אסור לי לעשות בעקבות זה, אלא עצם העובדה. היא קובעת עובדה. עכשיו האם אפשר לבוא אליי ולהגיד לי תשמע, בגלל שהסנהדרין קבעה שעכשיו אור בחוץ אתה חייב להאמין שעכשיו אור בחוץ? אז אני אומר בלי קשר כרגע ליחסי לסנהדרין ואם היא צודקת יותר או צודקת פחות, אם אני משוכנע שעכשיו חושך בחוץ, כל מה שאפשר לדרוש ממני זה להגיד בפה עכשיו אור בחוץ. אי אפשר לדרוש ממני להאמין שעכשיו אור בחוץ, כי אני לא מאמין. אלא אם כן תשכנע אותי. אבל אם תשכנע אותי שאני טועה, תגיד לי הסנהדרין הם חכמים נורא גדולים ולפעמים אתה טועה והעיניים מתעתעות בך, אם אני אשתכנע, זה בסדר גמור, שכנעת אותי. אבל אז זה נובע מזה שאני באמת השתכנעתי שעכשיו אור, אז זו סמכות מהותית. סמכות פורמלית פירושו אתה חייב לקבל את זה כי אני הגורם המוסמך, לא כי אני צודק. זה נקרא סמכות פורמלית. עכשיו ביחס לעובדות אי אפשר להגיד דבר כזה. מה אתה רוצה שאני אעשה? כל עוד אני באמת חושב שחושך בחוץ, אתה לא יכול לצוות עליי להאמין שעכשיו אור. אתה יכול לשכנע אותי שאני טועה, אתה לא יכול לצוות עליי להאמין במה שאני לא מאמין. אני לכל היותר יכול להגיד מן השפה ולחוץ עכשיו אור בחוץ כדי שלא תהרוג אותי. אבל אם אני בפנים לא מאמין שעכשיו אור בחוץ, אז זה מה שאני מאמין בו, אתה לא יכול לתבוע ממני משהו אחר. לכן סמכות פורמלית מוגדרת רק ביחס לנורמות. כי סמכות פורמלית ביחס לנורמות יכולה להגיד לי תשמע, נכון שאתה חושב שאנחנו לא צודקים, אבל עדיין יש עליך חובה להתנהג כמו שאנחנו אומרים. זה מוגדר היטב. אפשר להתווכח, לא להתווכח, אבל אין בעיה של הגדרה. ברמה הלוגית זה מוגדר היטב, זו דרישה מוגדרת. ולכן למשל החוק מצווה אותי להתנהג באופן מסוים למרות שאני חושב שאולי זה חוק לא נכון. בסדר, אבל אם הכנסת קבעה את זה אז זה מחייב. והיא בהחלט יכולה לקבוע את זה, אבל הכנסת לא יכולה לקבוע שהחוק הזה הוא נכון, או שאני חייב לחשוב שהחוק הזה הוא נכון. כי אם עובדתית אני חושב שהוא לא נכון, אז או שתשכנע אותי ואז אין בעיה, השתכנעתי, אבל אם לא תשכנע אותי אתה לא יכול מכוח סמכות פורמלית להגיד עליי לחשוב מה שאני לא חושב. אני לא חושב ככה, מה לעשות. אוקיי? אז לכן יש הבדל בין סמכות מהותית לבין סמכות פורמלית לגבי עובדות. סמכות מהותית עוסקת גם בעובדות וגם בנורמות. סמכות פורמלית עוסקת רק בנורמות, לא בעובדות. אוקיי? עכשיו על מה נאמרה הסמכות הפורמלית? הסמכות הפורמלית נאמרה בתורה לא תסור מכל אשר יורוך, וכמו שאמרתי קודם ברמה המושגית, לא בגלל שאני נכנס כרגע לפרשנות של התורה, ברמה המושגית ברור שסמכות פורמלית מדברת רק על נורמות, לא על עובדות, כי לא יכול להיות אחרת. למי נמסרה סמכות פורמלית ביחס לנורמות? סנהדרין. הזקנים אשר יושבים בשער, כן זאת אומרת וקמת ועלית אל המקום אשר ה' אלוהיך יבחר, אז זה הכל מדובר על לשכת הגזית, סנהדרין שיושבת בלשכת הגזית. ולכן בתפיסה המקובלת בהלכה, כמעט כל הראשונים והאחרונים, לא תסור והסמכות הפורמלית שבעצם יונקת מהפסוק לא תסור מדברת אך ורק על סנהדרין. זהו, רק להם יש סמכות פורמלית, או כמובן בית דין ביחס למתדיינים שבאים לפניו. כמו אצלנו נגיד בית משפט קובע שאני חייב לך כסף, אז אני חייב לך כסף כי בית המשפט קבע. אבל חוק, שבמצב כזה תמיד פלוני חייב לאלמוני כסף, זה רק הכנסת יכולה לקבוע. זה לא בית המשפט. אוקיי? בית המשפט מדבר אל שני בעלי דין שבאים לפניו, הכנסת מחייבת את כל הציבור. אוקיי? אז לזה אני מדבר על סמכות פורמלית. הסמכות הפורמלית הכללית ניתנה אך ורק לסנהדרין. החריג לעניין הזה זה ספר החינוך. ספר החינוך כותב שיש סמכות פורמלית לכל חכמים בכל הדורות, לא רק לסנהדרין. אבל זה דבר מאוד משונה, בפשטות זה נגד מה שכתוב בתורה עצמה. במקום אשר אשר הם שם, כאילו וקמת ועלית מה שהזכרתי קודם, כל הראשונים בעצם לא מקבלים את הדבר הזה. זאת שיטה מוזרה, היא מופיעה בחינוך, שיטה מוזרה, אני חושב שבפשטות זה לא שיטה נכונה, שיטה אזוטרית. עכשיו מה קורה הלאה? הסנהדרין מורכבת מסמוכים, והדבר הזה נפסק באיזשהו שלב שבטלה הסמיכה, שזה קרה מתישהו בתקופת התנאים. אוקיי, איפשהו באזור של תקופת התנאים הסנהדרין גלתה. התנאים כבר התחילו ביבנה כשהסנהדרין כבר לא הייתה בירושלים. דור ראשון של תנאים, רבן גמליאל ורבי אליעזר הורקנוס, שני גיסים, תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי. רבן יוחנן בן זכאי הרי יצא מהעיר בתקופת המצור, זוכרים את הסיפור בתוך הארון, אז זה היה החורבן. ודור ראשון של תנאים זה רבן גמליאל ורבי אליעזר, תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי, והם בעצם יושבים כבר ביבנה, כבר לא יושבים בלשכת הגזית. זאת אומרת שבעצם סנהדרין הייתה קיימת כעוד היו הזוגות, נגיד הלל ושמאי וקצת צאצאיהם וזהו, ואז היא הסתיימה. החורבן, חרב הבית, כבר אין לשכת הגזית. הסנהדרין גולה ליבנה. יש כמה סמכויות שיוריות שנשארות בידי הסנהדרין גם כשהיא גולה למקום אחר מעצם זה שיש שמה סמוכים ויש קונצנזוס שזה הבית דין הגבוה, אבל בעצם זה כבר לא סנהדרין באופן מלא. לא תסור כנראה כבר במלואו, מדאורייתא כבר לא קיים שם.
[Speaker D] אחרי
[הרב מיכאל אברהם] זה זה נפסק, כבר אין בכלל סמיכה. בבבל כבר אין בכלל סמיכה, בכלל. לא רק שאין סנהדרין, אין סמיכה בכלל. אז שמה אין בכלל לא תסור. בעצם הסמכות הפורמלית בטלה, לא קיימת יותר מהתקופה שהסתיימה הסנהדרין. החריג של העניין הזה זה הגמרא. למה? לגמרא מקובל בין כל החכמים שיש סמכות פורמלית, לא כי היא צודקת, יש לה סמכות פורמלית. למה? כי כל חכמי ישראל קיבלו את זה על עצמם כמו מתן תורה מחודש. כמו שלתורה יש סמכות פורמלית. אוקיי, כל חכמי ישראל, זה המודל המקובל, ככה הכסף משנה כותב בהלכות ממרים, כל חכמי ישראל קיבלו על עצמם את סמכות הגמרא ולכן לגמרא יש סמכות פורמלית וזהו, שם זה מסתיים. משם והלאה הסמכויות ההלכתיות היחידות שישנן זה סמכות מהותית. מה זאת אומרת? נגיד יש חכם גדול בתורה אז הוא מומחה, וכמומחה אם הוא אומר הוא כנראה צודק. אז יש היגיון לשמוע בקולו אבל זה לא סמכות פורמלית. זאת אומרת אם לא שמעתי בקולו, אף אחד לא יכול לתבוע אותי לדין על זה שלא שמעתי בקולו. רק אני לוקח סיכון שאם לא שמעתי בקולו אני כנראה טועה. ואז יבואו אליי בטענות, יגידו לי תשמע, היה פה חכם גדול שאמר שככה ההלכה, אתה עשית אחרת, היית צריך לחשוש לו כי הוא אתה יודע שהוא חכם גדול הוא כנראה צודק. אז התביעה כלפיי היא לא מכוח הסמכות של אותו חכם, לא הייתי חייב לשמוע בקולו אלא מכוח הסמכות המהותית שלו כמו כל מומחה, כמו מומחה ברפואה, מומחה במשפטים, בכלכלה, בפיזיקה או מה שלא יהיה. הוא גם מומחה בהלכה. אז יש סמכויות גם אחרי הגמרא אבל הם רק סמכויות מהותיות, לא סמכויות פורמליות. והנפקא מינה של העניין זה שבמקום שבו אני משוכנע שהוא טועה למרות שהוא חכם גדול, אז יכול להיות שאני אחליט לא לשמוע בקולו. בסמכות פורמלית אין אופציה כזאת. כי גם אם אני חושב שהם טועים, הם הסנהדרין, אני חייב לשמוע בקולם. פה זה לא עניין של לקחת סיכון. במקום שהסמכות היא סמכות מהותית זה כמו רופא. נגיד שרופא רושם לי תרופה מסוימת, עכשיו אני לא רופא אבל איכשהו בדקתי, התייעצתי, הגעתי למסקנה שאני משוכנע שהוא טועה. אם אני מספיק משוכנע בזה יכול להיות שאני לא אשמע בקולו. אני לוקח סיכון אבל אני לא אשמע בקולו. ואף אחד לא יכול לבוא אליי בטענות על זה שלא שמעתי בקולו. זה שהוא מומחה? בסדר, לקחתי ברצינות את מה שהוא אמר, בדקתי בדקתי בסוף הגעתי בכל זאת למסקנה שאני חושב שהוא טועה והחלטתי לא לשמוע בקולו. זה בסדר גמור, אף אחד לא יכול לבוא אליי בטענות על הדבר הזה. אוקיי? אז לכן כל הסמכויות מאז חתימת התלמוד הם בעצם סמכויות מהותיות ולא סמכויות פורמליות. זה מאוד חשוב.
[Speaker D] מבחינת התורה.
[הרב מיכאל אברהם] מבחינת ההלכה. מה זאת אומרת התורה?
[Speaker D] כי אני יודע שנגיד היה את הרבנים שהיה להם כוח בקהילה שלהם ומי שהיה… לא, שנייה, שנייה, בחרם.
[הרב מיכאל אברהם] נידוי וחרם זה משהו אחר. זה לא אומר שהוא עבר על לא תסור. להפך, אלה סנקציות שבאות במקום שאין לך את האיסור הפורמלי ואתה צריך להפעיל איזה שהם סנקציות כדי לשמר באיזושהי צורה את הסמכות של הפוסקים. לא הפורמלית. לא, זה לא סמכות פורמלית, עוד פעם. הסמכות שלהם היא סמכות מהותית, אלא מה? קהילה מסוימת יכולה להגיד תראה, כיוון שהסמכות היא סמכות מהותית והרי כל אחד יכול לא להסכים, אז אנחנו בונים איזשהו אמצעי חיצוני, טכני או משהו כזה כדי לייצר פה סמכות פורמלית יש מאין. למשל אתן דוגמה פחות קיצונית מאשר חרמות וכאלה, קהילה שמקבלת על עצמה רב. אוקיי, יש לו סמכות פורמלית לגבי הקהילה. אבל הסמכות הזאת לא נובעת מלא תסור, מהסמיכה, מהסנהדרין, מהתורה. היא נובעת מלמטה לא מלמעלה. הקהילה קיבלה על עצמה את הרב. אם קיבלתם על עצמכם אז התחייבתם. זה כמו דיני חוזים. זאת אומרת אתם חייבים לעמוד במה שקיבלתם על עצמכם. לעומת זאת בסנהדרין הסמכות שלהם לא נובעת מזה שקיבלנו אותם על עצמנו, אלא מזה שהקדוש ברוך הוא החליט שזה הגוף המוסמך ואנחנו חייבים לשמוע בקולו. הם הנציגים של הקדוש ברוך הוא, לא נציגים שלנו.
[Speaker D] אם השתכנעתי שזה נכון?
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, סמכות פורמלית. זה מה שאני אומר. בסנהדרין, לסנהדרין יש סמכות פורמלית. גם אם לא השתכנעתי שזה נכון, התורה אומרת לא תסור מכל אשר יורוך. ולכן אני חייב לשמוע בקולם למרות שלא אני בחרתי בהם. הם סמוך מפי סמוך ממשה רבנו. לא, זה לא בחירות ציבוריות לסנהדרין, אין בחירות לסנהדרין. אז זה סמכות מלמעלה, סמכות מהקדוש ברוך הוא דרך משה דרך הסמוכים, סמוך מפי סמוך, אז זה סמכות מלמעלה. סמכות של מרא דאתרא על קהילתו זו סמכות שנוצרת מלמטה. הוא לא קיבל סמיכה ממישהו אחר ובגלל זה אני צריך לשמוע לו. אני צריך לשמוע לו רק אם החלטנו כקהילה לקבל את פסיקותיו על עצמנו. אז ההחלטה שלנו היא זו שנותנת את הסמכות, לא שיש לו סמכות ולכן אנחנו צריכים לציית. בגלל שהחלטנו לציית יש לו סמכות.
[Speaker D] אז הסמכות הפורמלית של הסנהדרין וכל האחרונים שהיו לפני שהם סמוכים היא מלמעלה. זאת אומרת מתוך זה שאני מאמין בקדוש ברוך הוא ובציווי שלו ואני מבין שהוא ציווה לי להקשיב להם אז אני מקשיב להם. בדיוק. בניגוד למעין אמנה חברתית שאני בוחר לחיות במקום מסוים ולקבל על עצמי את החוקים.
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק, בדיוק. ולכן זו סמכות שבאה מלמטה ולא מלמעלה. ולכן יש מושגים של סמכות פורמלית גם אחרי התלמוד, אבל זו סמכות פורמלית שיסודה לא בלא תסור, אין לא תסור, אלא בסוג של חוזה אמנה חברתית, הגדרת את זה טוב, איזה שהוא סוג של חוזה קהילתי או ציבורי, כל קהילה שמקבלת את זה על עצמה, שהיא קיבלה על עצמה את הרב הזה שמה שהוא אומר זה מה שיחייב אותם. וכמובן שזה מותנה בשאלה לעניין מה קיבלנו אותו על עצמנו. לדוגמה, היום רבני קהילות בדרך כלל לא מתקבלים על דעת כן שהם יקבעו מה אני אעשה בבית. מה שאני עושה בבית זו החלטה שלי, אני יכול להתייעץ עם איזה רב שאני רוצה או לא להתייעץ, הם קובעים מה קורה בבית הכנסת, מה קורה ברשות הרבים, כל אחד איך שהקהילה מעצבת את הסמכות שלו. ולמה זה? בגלל שהסמכות הזאת באה מלמטה אז הפה שאסר הוא הפה שהתיר. אם הקהילה קובעת את הסמכות שלך היא גם קובעת את גבולות הסמכות שלך. לעומת זאת סמכות שבאה מלמעלה, מי שקובע את גבולותיה זה החכמים המוסמכים עצמם. הם קובעים לעניין מה הסמכות כיוון שהם נציגים של הקדוש ברוך הוא ולא נציגים שלי, ולכן זה לא בידיי לקבוע לעניין מה הסמכות שלהם כן ולעניין מה לא. זה באופן כללי. אבל אולי אני רוצה לסיים את התמונה ואז נסתכל קצת על כמה מקורות. יש מגבלה חשובה לתמונה הזאת וזו מגבלת האוטונומיה. מה זאת אומרת? גם במקום שהסמכות היא סמכות מהותית ולא פורמלית, לכאורה עדיין אם יש חכם יותר גדול צריך לשמוע בקולו. נכון שלא מבחינת הסמכות הפורמלית, אבל מבחינת זה שהוא חכם יותר גדול הוא כנראה צודק. אז ברמה המהותית צריך לשמוע בקולו לא ברמה הפורמלית. אבל לזה יש מגבלה, והמגבלה היא שיש ערך לפסוק באופן אוטונומי. זאת אומרת, אם אדם מסוים הגיע למסקנה הלכתית מסוימת, מדובר על תלמיד חכם שיכול להגיע למסקנה הלכתית, הגיע למסקנה הלכתית מסוימת, הוא שמע את דברי הפוסק הגדול, לא השתכנע, והוא בר הכי, לא סתם אחד שלא יודע ללמוד, הוא בר הכי, יש ערך בלפסוק פסיקה אוטונומית כי כך אני חושב. למרות שאם הוא חכם יותר גדול אז גם אני עצמי מסכים שהסיכוי היותר גדול זה שהוא צודק. אבל למרות שהסיכוי היותר גדול זה שהוא צודק יש ערך לפסוק באופן אוטונומי.
[Speaker C] זה חוזר למה ששאלתי מקודם אבל מה שאתה אומר אז לא שיש מקום? יש מקום למה? להתיר לחייב בן אדם שהתייאש מאבדה? שתלמיד חכם מגיע לזה, מוצא את הצידוקים שלו גם אם היו גדולים לפניו ואמרו את זה.
[הרב מיכאל אברהם] שיעשה מה שהוא חושב, מה השאלה? למה זה קשור לדיון הקודם? כן, ברור. למה זה קשור לדיון הקודם?
[Speaker C] זה כן אומר זקן ממרא.
[Speaker D] זקן ממרא
[הרב מיכאל אברהם] זה מול סנהדרין, אבל אם אתה לא זקן ממרא, אין סנהדרין, אתה תלמיד חכם ויש תלמיד חכם יותר גדול, אז תמיד התלמיד חכם הגדול יקבע הכול לכל הדור שלו? הוא סנהדרין נהיה? לא. אם אני חושב אחרת, למרות שעוד פעם, אני עצמי אומר שהוא כנראה צודק כי אני מסכים שהוא תלמיד חכם יותר גדול ממני, אבל בדקתי עד מקום שידי מגעת, אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ולכן אני מחויב לפסוק לפי מיטב הבנתי. למה לא פסקו סליחה חכמים כרבי מאיר? בגלל שלא ירדו חבריו לסוף דעתו. גמרא אומרת היי דמחדדנא מחבראי, זה שהרבי אומר, זה שאני מחודד יותר מחבריי בגלל שראיתי את רבי מאיר מאחור. והוא היה כל כך חריף שמי שרק ראה אותו מאחורה כבר נהיה בליגה אחרת. זה כמובן ביטוי מטאפורי. הוא בא להגיד עד כמה רבי מאיר היה כזה גאון שאף אחד לא היה בליגה שלו. תוכו אכל קליפתו זרק עם אחר, כן יש הרבה סיפורים על אחר, ולכן לא פסקו הלכה כמותו. שזה דבר נורא מוזר. הרי אם הוא היה כזה גאון אז בכל מקום שאני מתווכח איתו הייתי צריך לפסוק כמותו. כי ברור שהוא צודק כי הרי אם אני חולק עליו כנראה לא הבנתי אותו. כי ברור שהוא כזה גאון שאף אחד לא מצליח להבין אותו, אז אם אני חולק עליו כנראה פספסתי משהו. איך זה יכול להיות שזאת סיבה לא לפסוק כמותו? התשובה בגלל שיש ערך של אוטונומיה. אם אני הגעתי למסקנה שונה למרות שרבי מאיר אומר אחרת ואני עצמי אומר שרוב הסיכויים שהוא צודק, אבל יש חובה לפסוק כמו שאני חושב. זו חובה לפסוק פסיקה אוטונומית. ולכן במקום שבו הסמכות היא סמכות מהותית, אם הסמכות היא סמכות פורמלית אין אוטונומיה. ברגע שהסנהדרין קבעה שזו ההלכה המחייבת זה מה שהיא קבעה. אם היא לא רוצה לכפות היא יכולה להחליט שהיא לא קובעת הלכה, אבל ברגע שהיא קבעה שזאת ההלכה המחייבת אף אחד לא יכול להתווכח. כי זה סמכות פורמלית. לכן גם אם הם טועים זה לא משנה, אני עדיין חייב לעשות את זה כי יש להם סמכות פורמלית. אבל כאשר מדובר על גורם שיש לו רק סמכות מהותית, לא סמכות פורמלית, שם יש מצד אחד לקחת בחשבון ברצינות את העמדה שלו כי הוא סך הכל תלמיד חכם גדול וכנראה סיכוי סביר שהוא יותר צודק ממני. אבל אחרי שלקחתי את זה בחשבון ברצינות, אם הגעתי למסקנה שאני לא מסכים ואני תלמיד חכם מספיק טוב שיכול לפסוק הלכות, לא סתם מישהו שלא מבין כלום, אז אני צריך לפסוק מה שאני חושב למרות שרוב הסיכויים שאני טועה. זאת הטענה, אני אביא עוד מעט מקורות, רבי מאיר הוא דוגמה טובה לעניין הזה, הגמרא לגבי לגבי רבי מאיר. אני אביא אולי דוגמה, יש מגן אברהם מאוד מעניין. המגן אברהם בסימן קנו שולחן ערוך שם כתוב בסוף הלכות תפילת שחרית, ואחר כך יצא לעסקיו. זהו סימן בשולחן ערוך. אחרי שגומרים את התפילה והכל תצא לעסקיך. מה זה הדבר הזה לא משנה, במגן אברהם שם מביא המון המון הלכות שאין להם מקום טבעי, הוא לא מצא איפה לשבץ אותם. אז הוא אסף שם את כל ההלכות. אחת מההלכות האלה שהמגן אברהם מביא שם זה שמותר לך להגיד דברים בשם אדם גדול כדי שיקבלו ממך. בשקר, הוא לא אמר האדם הגדול. מותר לשקר?
[Speaker E] אם זה מקרה שבו מותר לשקר זה לא נכנס בתוך השולחן.
[הרב מיכאל אברהם] זו גמרא גמרא בשני מקומות, הוא מביא את זה מהגמרא. הגמרא אומרת הרוצה לחנוק יתלה באילן גבוה. אומר אם אתה נגיד אני רוצה לשכנע אותך שאסור לברור בשבת או אסור לעשות משהו בשבת שיש לנו ויכוח, הלכה תדע לך רב משה פיינשטיין אמר את זה במפורש שאסור לברור בשבת. זה שקר, הוא לא אמר. מותר לי לשקר לך להגיד את זה בשם רב משה פיינשטיין כדי שתקבל ממני. כך פוסק להלכה המגן אברהם וזה שני מקורות בגמרא לעניין הזה.
[Speaker C] יש שלושה מקרים שהם
[Speaker D] מותר לשקר בהם.
[הרב מיכאל אברהם] אתה יודע על מה אני מדבר? כן. יש עוד מקומות חוץ מהשלושה האלה. זה באלו מציאות כן, שלושה דברים פוריא מסכתא וכן. אה זה אבל איך זה מסתדר? עכשיו השאלה איך זה יכול להיות מותר? תקשיבו מה לדעתי ההסבר.
[Speaker D] שזה לא, רגע,
[הרב מיכאל אברהם] ההסבר הוא אם באמת אתה תקבל את הדברים אם אני אגיד אותם בשם רב משה פיינשטיין ברור שזה אסור. כי הרי אני אומר לך את השטויות שלי, תולה את זה ברב משה פיינשטיין ומכשיל אותך באיסור. הרי אם אני לא הצלחתי לשכנע אותך ואנחנו נגיד שנינו חכמים באותה רמה פחות או יותר ואני מוציא לך איזה אס מהכובע, כן רב משה פיינשטיין, ואתה מיד מקבל את זה, אז אני מכשיל אותך באיסור. לא יעלה על הדעת שיטירו לעשות דבר כזה. לכן ברור שההיתר הזה של הגמרא ושל המגן אברהם מבוסס על ההנחה ההפוכה. ההנחה שגם אם אני אגיד את זה בשם רב משה פיינשטיין אתה לא תקבל את זה, ורק בגלל זה מותר לי להגיד את זה בשמו. אז תשאל אם זה ככה אז בשביל מה צריך את זה? התשובה היא כזאת. אם אני אומר לך משהו ואני מרגיש שאתה לא שוקל ברצינות את הנימוקים שלי כי אתה לא מתייחס אליי ברצינות, אוקיי? אז מחה תראה רב משה פיינשטיין אמר את זה. עכשיו ההנחה היא שלא תקבל את זה אוטומטית גם אם רב משה פיינשטיין אמר, אבל עכשיו אתה כבר תשקול ברצינות לפני שתגבש עמדה. כי רב משה פיינשטיין הוא לא קטלא קניא באגמא. אז אתה תחשוב עשר פעמים ואחר כך תגיע לעמדה שלך, או שתסכים למה שהוא אומר או שתחלוק על מה שהוא אומר. אבל תתייחס לזה ברצינות. את זה מותר לעשות. למה? כי אני לא מכשיל אותך בשום דבר. אני בסך הכל רק גורם לך לשקול ברצינות עוד שיקולים שלתחושתי לא לקחת אותם ברצינות.
[Speaker C] איך אפשר לבחון את זה אבל? אם אתה יכול לדעת בוודאות שהוא לא יקבל את זה כסיפור פרובקטיבי?
[הרב מיכאל אברהם] אני לא יודע שיש פה פרובקטור, אני יודע שגישתו הבסיסית היא לשקול כל עמדה ולהחליט בעצמו.
[Speaker C] דיברתי עם חבר שאמרתי לו הרמב"ם אמר את זה ואז הוא אמר לא משנה אני חולק על הרמב"ם.
[הרב מיכאל אברהם] אמר אוקיי. אומר יש ההנחה היא שההלכה הזאת נאמרת דווקא בגלל ההנחה שאנחנו לא אמורים לקבל דברים מאדם גדול גם אם שמענו את זה בשמו. זאת ההנחה הבסיסית של ההלכה הזאת.
[Speaker C] כמו היד החזקה והרמב"ם.
[הרב מיכאל אברהם] וזה בדיוק מה שאמרתי קודם שהסמכות המהותית צריכה לגרום לי לשקול ברצינות את מה שרב משה פיינשטיין אמר, אבל לא לקבל אוטומטית מעצם זה שהוא אמר. זה סמכות פורמלית. סמכות מהותית זה שהוא מומחה, אני לא דוחה דבריו סתם ככה על הסף. אני אשקול את זה ברצינות. מדבר על עוד פעם מישהו שהוא תלמיד חכם שיכול לפסוק הלכות בעצמו, כן? אז זה רק יגרום לי לשקול ברצינות את מה שהוא אמר לפני שאני מגבש את העמדה שלי. אז באמת מותר לי להגיד דברים גם בשקר בשמו. זה הטענה. חושב שקשה להבין את זה בשום צורה אחרת. לדוגמה קחו למשל היה סיפור מפורסם במזרח אירופה בתחילת המאה העשרים. מישהו זייף, סוף המאה התשע עשרה אפילו, זייף ירושלמי על קודשים. הרי אין ירושלמי על קודשים. אוקיי, יש רק בבלי. והוא אומר הוא מצא כתב יד, מצא את הירושלמי על קודשים שהיה חסר אלפיים שנה, הוא מצא. אוקיי? עכשיו זה זיוף, היה זיוף. כל החכמים יצאו וחלקם הוא עשה את זה בכישרון רב, זאת אומרת לא ידעו זה כן זיוף זה לא זיוף, בסוף התברר שזה זיוף וצעקו עליו וכעסו עליו, איך עושים דבר כזה וכולי. עכשיו יש ספרים שנכתבו על זה. יש ספרים שנכתבו על זה. אבל אני שואל את עצמי מה הם רצו ממנו? יש הלכה במגן אברהם, מקורה בגמרא, מותר לך להגיד דברים בשם אדם גדול כדי שיקבלו ממך. מה הבעיה? הוא היה בסדר. אני מקבל יכולים שלא לקבל, אבל הוא עשה כדין, מה אתם רצו ממנו? תשובה היא לא. בגלל שלתלמוד יש סמכות פורמלית. ואם אני שומע משהו שכתוב בתלמוד, אני צריך לציית גם אם אני לא מסכים. להתלות באילן כזה אסור. כי אתה מכשיל אותי באיסורים. כל ההנחה של ההיתר הזה זה בגלל שאתה נתלה באילן שהוא סמכות מהותית, לא סמכות פורמלית, שזה לכל היותר יגרום לי לשקול ברצינות את הנימוקים, אבל בסוף בסוף אני אחליט כמו שאני מחליט. זה בסדר גמור. אבל כשאתה נתלה בתלמוד, לתלמוד יש סמכות פורמלית. זה כמו להגיד סנהדרין קבעה שאסור לברור בשבת כשהיא לא קבעה. פה אין לי ברירה, אם הסנהדרין אמרה אז אני חייב לציית. אז אתה מכשיל אותי באיסור באופן שאני אהיה חייב לקבל, זה אסור. לכן אני אומר תמיד הטענות כלפי מישהו שמזייף הן תמיד טענות כלפי מישהו שמזייף סמכות פורמלית, לא מי שמזייף סמכות מהותית. אגב, היה מקרה אחר בבשמים ראש עם פירוש כסא דהרסנא, שהוא זייף ספר וייחס אותו לרא"ש.
[Speaker D] וגם זה זיוף.
[הרב מיכאל אברהם] עד היום יש ויכוחים אם זה כן זיוף או לא זיוף, באקדמיה כבר די ברור שזה זיוף אבל בין הרבנים לא לגמרי ברור אם זה זיוף או לא, יש כאלה שטוענים שזה באמת כתב יד של הרא"ש, יש כאלה שטוענים שלא. כנראה זה היה זיוף, מקובל עכשיו שזה היה זיוף. אבל שם באמת בגלל שזה הרא"ש, שזה אחד מהראשונים, זה לא גמרא, אני חושב שזה לגיטימי. מה? אך בגלל, ועוד מעט אנחנו נראה את זה, בגלל שמקובל בעולם ההלכתי שלראשונים יש סמכות פורמלית, אני לא מסכים עם זה, ועוד מעט אני אסביר. אבל אם באמת זה מקובל בעולם ההלכתי, אם זה ככה אז אסור לך לעשות את זה
[Speaker C] למרות
[הרב מיכאל אברהם] שהם טועים.
[Speaker C] אז היד החזקה למה לא התקבלה?
[הרב מיכאל אברהם] שום דבר.
[Speaker C] אני אומר אף אחד מהראשונים
[הרב מיכאל אברהם] בעיניי אין לו סמכות פורמלית. אבל ביד החזקה לא, נכון? זה לא ביד החזקה. אבל מקובל בהלכה שכן. מקובל אצל הרבה פוסקים שעל ראשונים לא חולקים. אם יש מחלוקת בין הראשונים דיון אחר, אבל על ראשונים באופן עקרוני לא חולקים.
[Speaker C] ככה מקובל. איזה יד החזקה לא חולק? נראה
[הרב מיכאל אברהם] על ראשונים, אם יש ראשון אחר שחולק עליו. משנה יד החזקה. על כל הראשונים אני בוחן יד החזקה גם, כל הראשונים.
[Speaker D] הרב יש לי שאלה על הגמרא כסמכות פורמלית כי אני מכיר מקרה שהרמב"ם ממש חולק על משנה.
[הרב מיכאל אברהם] רק במקום שבו הוא טוען שזה שגיאה עובדתית. במקום שהשגיאה היא שגיאה עובדתית, כמו כשפים ועין הרע וכל מיני דברים כאלה שהרמב"ם לא מקבל.
[Speaker D] יש נגיד את המקרה של שילוח הקן. שילוח הקן שבמשנה כתוב ש…
[הרב מיכאל אברהם] לא לא זה דיון אחר, שמה זה לא פסיקת הלכה. הוא אומר מודים מודים משתקים אותו וכולי. יש סתירה בין מורה נבוכים לבין היד החזקה בעניין הזה, אבל שמה זה פרשנות. הטענה בסופו של דבר, אני חוזר עכשיו למהלך שלנו, שבייחס לסמכות מהותית אין בעיה לשקר בשם מישהו של סמכות מהותית, דווקא בגלל שאין חובה לקבל את מה שהוא אמר. הא? רק לפי אם אתה גם יודע שבין השיח שלך לא יקבל את זה. אם אתה יודע שהוא יקבל את זה אוטומטית, אסור לך לעשות את זה, למרות שבעיניי הוא טועה מי שמקבל את זה אוטומטית. אבל אני יודע שהרבה אנשים נוטים לקבל את זה אוטומטית, אז גם אני שאני לא חושב שהם צודקים בזה, בגישה הזאת, אבל אסור לי לשקר להם ולהגיד להם שכך אמר הרמב"ם או הראש או הרשב"א או מי שלא יהיה. כן, כי אני מביא אותם לקבל את זה אוטומטית וזה סתם הכשלה באיסור, וזה אסור לי לעשות. אבל המגן אברהם שפוסק שזה מותר, הוא מניח שמבחינת ההלכה ברור לכולם שאתה לא צריך לקבל דברים שראשונים אמרו. עכשיו בואו נראה מקור שדן בזה.
[Speaker D] אז הרב, אז אני לא מקבל בן אדם שהוא סמכות מהותית, נגיד כזקן כזה, אם אני זקן, בן אדם תלמיד חכם, ויש בן אדם שמוכר שהוא כנראה יותר חכם ממני, אז ובכל זאת אני שומע את הנימוקים שלו ולא משתכנע, אז זה לא שאני חושב במקרה הזה שהוא צודק.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אני אשאל אותך מה היית מהמר. הוא גם שמע אותך ולא השתכנע, וגם אתה שמעת אותו ולא השתכנעת. אז אני כמדבונן מהצד ואני חושב שגם אתה תוכל להודות בזה שרוב הסיכויים שהוא צודק. לא משנה שאתה לא השתכנעת כי אתה לא רואה למה הוא צודק, אבל סתם תנסה לצאת מהנעליים של עצמך ולשאול הרי גם הוא חושב שהוא צודק כמו שאתה חושב שאתה צודק, אז בינינו מה הסיכוי היותר גבוה? די סביר שהוא יותר סביר שהוא צודק מאשר שאתה. גם אתה מסכים לזה. ועדיין אני טוען, למרות שאתה מסכים לזה, אתה צריך לנהוג כמו שאתה חושב. כמו הגמרא לגבי רבי מאיר. בסדר? אז עכשיו אני רוצה שנראה ביחד את הראש על סנהדרין. אני אעשה את זה מהר כי אני רוצה לסיים את הקטע הזה עוד היום, בכל זאת שנהיה עם איזשהו גבול אינטגרלי. כתב בעל המאור ז"ל, מסכת סנהדרין פרק ד' סימן ו'. כתב בעל המאור ז"ל שמעתי משום חכם גדול מחכמי דורנו שלפנינו
[Speaker B] דהאידנא לית לן טועה.
[הרב מיכאל אברהם] הנה עכשיו. כתב בעל המאור ז"ל, רואים? משום חכם גדול מחכמי דורנו שלפנינו דהאידנא, שעכשיו בימים אלו, אנחנו מדברים בעל המאור זה המאה השתיים עשרה בערך, אוקיי? תקופת הרמב"ם או משהו כזה, קצת קצת אחרי הרי"ף, בעל ההשגות על הרי"ף. שמעתי משום חכם גדול מחכמי דורנו שלפנינו דהאידנא, שבתקופתנו, לית לן טועה בשיקול הדעת. הגמרא מחלקת בין טועה בשיקול הדעת לטועה בדבר משנה. טועה בשיקול הדעת זה מישהו שהסברה שלו לא סבירה. טועה בדבר משנה זה מישהו שסותר מקור מפורש שנפסק להלכה, אוקיי? פסיקה של סנהדרין או משהו כזה. אז הוא אומר בתקופתנו אין דבר כזה טועה בשיקול הדעת, כל הטעויות זה טעויות בדבר משנה. כך אומר אותו חכם שמביא בעל המאור. שהרי כל ההלכות פסוקות בידינו או מן הש"ס או מן הגאונים שאחר הש"ס, הלכך לא משכחת האידנא טועה בשיקול הדעת אלא כל הטועה בדבר משנה הם טועים. קיצור, הגאונים והגמרא והמשנה כל אלה מקבלים מעמד של משנה. ומי שיוצא נגדם זה טועה בדבר משנה, זה לא טועה בשיקול הדעת. בשפה שלי, לכולם יש סמכות פורמלית. אתה צריך לשמוע לא משנה אם אתה מסכים איתם לא מסכים איתם, זה מבחינתנו כמו משנה. גם הגאונים זה כמו משנה. אנחנו מדברים בתקופת הראשונים איך הם התייחסו לגאונים. אוקיי? ואני אין נראה לי דברים הללו אומר בעל המאור. זה החכם שבעל המאור מביא ובעל המאור עצמו אומר ואני אין נראים לי דברים הללו, אלא כל מי שאין טעותו מתבררת מן המשנה. ומן הש"ס מפורש בלי ספק, זאת אומרת באופן שלא תלוי בפרשנויות. אם זה פרשנויות אז זה לא הש"ס, זה הפרשנות שלך. אבל אם זה לא פרשנויות אלא כתוב במפורש בש"ס או במשנה, לאו טועה בדבר משנה הוא אלא בשיקול הדעת. במילים אחרות, הגאונים שאחרי הגמרא אין להם מעמד של משנה, אין להם סמכות פורמלית. הסמכות הפורמלית הסתיימה עם הגמרא. לגמרא יש, גמרא ומשנה יש, הסמכות הפורמלית הסתיימה עם הגמרא. כעין ההיא עובדא דלעיל דהוו קרו ליה אכברא דשכיב אדינא, לא משנה הוא מביא איזה מקרה בגמרא, אף כל כיוצא בו שאין לברר טעותו ממשנתנו או מהש"ס שלנו מפורש, שאתה לא יכול להראות את זה במפורש במשנה או בגמרא, טועה בשיקול הדעת הוא. ומה שפסקו הגאונים אחר סתימת הש"ס מדעת מכרעת ולא מהלכה ברורה ופסוקה מן הש"ס, חידושים שהם חידשו, לא שהם הוציאו את זה מהש"ס עצמו, כסוגיין דעלמא הוה, זה לכל היותר טועה בשיקול הדעת, זה לא טועה בדבר משנה. לגאונים אין מעמד של סמכות פורמלית.
[Speaker C] מה זה הראשונים, אתה אומר את זה
[הרב מיכאל אברהם] גם על הגאונים?
[Speaker C] הוא אומר את זה על הגאונים.
[הרב מיכאל אברהם] אתה אומר על הגאונים, מה המעמד של הראשונים? הוא אומר שאין להם. כל מה שאחרי הש"ס. אני מראה לך פה שהראשונים בעצמם אומרים את זה על הגאונים. כל מה שאחרי הש"ס אין לו סמכות פורמלית, הסמכות לכל היותר סמכות מהותית ולכן אתה יכול לחלוק אם אתה לא מסכים.
[Speaker D] זה הראש שמביא את בעל המאור ואז
[הרב מיכאל אברהם] הוא, עוד לא הגענו לראש, בינתיים ראינו את החכם שהביא בעל המאור ואת דברי בעל המאור עצמו.
[Speaker C] הוא אומר שהגאונים למיניהם יש להם סמכות מהותית.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, אבל לא פורמלית, ולכן אם אתה לא מסכים איתם זכותך לחלוק.
[Speaker C] ואם אני לא מסכים שצריך לשמור שבת אני לא חייב לשמור שבת?
[הרב מיכאל אברהם] לשמור שבת כתוב בגמרא ובתורה כתוב שצריך לשמור שבת. אם זה רק משהו שהגאונים חידשו אז לא.
[Speaker C] עוף בחלב, עוף בחלב התכוונת.
[הרב מיכאל אברהם] גם עוף בחלב כתוב בגמרא, זה הכל גמרא. אם יש דברים שהם לא מהגמרא.
[Speaker C] עוף בחלב כתוב בגמרא?
[הרב מיכאל אברהם] כן, אסור? כן. במקומו של רבי יוסי הגלילי אכלו עוף בחלב אבל ההלכה נפסקה שאסור.
[Speaker C] ההלכה אבל לא בגמרא? בגמרא, בגמרא. נגיד פלאפון בשבת?
[הרב מיכאל אברהם] לא, זה משהו אחר, פה אפשר להתווכח. אם יש לך פרשנות שמתאימה לגמרא שמתירה את הפלאפון בשבת, גם אם רוב החכמים חושבים אחרת, זה כבר לא טועה בדבר משנה, אולי אתה תהיה טועה בשיקול הדעת אבל לא טועה בדבר משנה כי מבחינת הגמרא יש לך פרשנות שמחזיקה מים. עכשיו, ומה שפסקו הגאונים אחר סתימת הש"ס מדעת מכרעת ולא מהלכה ברורה ופסוקה מן הש"ס כסוגיין דעלמא הוה, ומאן דטעי ביה טעי בשיקול הדעת ולא בדבר משנה. עד כאן זה תגובת בעל המאור לדברי אותו חכם. והראב"ד כתב על דברי בעל המאור, זה כבר שיטה שלישית, הראב"ד כתב על דברי בעל המאור דאמת אמר החכם, שאם טעה בפסקי הגאונים שלא שמע דבריהם ואילו שמע היה חוזר בו באמת ובבירור זהו טועה בדבר משנה. מה הוא אומר? הוא אומר דע לך אותו חכם שאמר שגם טועה בדברי הגאונים זה טועה בדבר משנה הוא צודק, אבל עם מגבלה. מה זאת אומרת? אם אני פסקתי פסיקה כלשהי ועכשיו הביאו לי ציטוט מהגאונים שאומרים אחרת, ואחרי שראיתי את הציטוט מהגאונים השתכנעתי גם שהם צודקים, אם הייתי יודע את זה לא הייתי פוסק כך, זה נקרא טועה בדבר משנה. אבל הוא מסכים שאם לא השתכנעתי וגם אחרי שראיתי את הדברים בשם הגאונים אני עדיין עומד בשלי אז לא. בסדר? אז יש פה גוונים שונים אבל עדיין די ברור שאחרי הגמרא זה כבר במעמד מאוד מוגבל. וקרוב אני לומר שאפילו אם היה חולק על פסק הגאון מטעם שנראה לו לפי דעתו שלא כדעת הגאון ולא כפירושו גם זה טועה בדבר משנה. כך ממשיך הראב"ד ואומר. שאין לנו עתה לחלוק על דברי גאון בראיית דעתנו לפרש העניין בדרך אחרת כדי שישתנה הדין מדברי הגאון אם לא בקושיא מפורסמת, וזהו דבר שאין נמצא עד כאן לשונו. גוונים שונים, השאלה אם זה צריך להיות קושיא שמוסכמת על כל בני הדור ואז אפשר לחלוק על הגאונים, או שאפשר לחלוק עליהם גם מסברא, או שאי אפשר לחלוק עליהם בכלל. הוויכוח הוא בשאלה עד כמה אפשר לחלוק על הגאונים. על הגמרא אין ויכוח, זה טעות בדבר משנה.
[Speaker C] לא. אפשרי במקרים ספציפיים.
[הרב מיכאל אברהם] אז זה תלוי. שלוש שיטות בינתיים ראינו לגבי המחלוקת על הגאונים: או שאי אפשר גם על הגאונים, זו דעת אותו חכם שמביא בעל המאור. בעל המאור טוען שעל הגאונים אפשר לחלוק. הראב"ד טוען שעל הגאונים אפשר לחלוק, אבל אני צריך אחרי ששמעתי דבריהם לעמוד בדעתי, ובקושיה מפורסמת אולי, ולא בסתם כי הסברא שלי נראית אחרת.
[Speaker C] אתה יכול להסביר בבקשה יותר? גם אני למדתי הגאונים, אבל אתה יכול להסביר בגדול מה זה הגאונים יותר?
[הרב מיכאל אברהם] מבחינה היסטורית, הגמרא נחתמה במאה השישית-שביעית לספירה. זה סוף תקופת האמוראים. אחרי זה תקופת הסבוראים, שזה מאה-מאתיים שנה.
[Speaker C] שהם הוסיפו עוד?
[הרב מיכאל אברהם] כן, שנכנס כנראה לתוך הגמרא תוספות כאלו ואחרות. כנראה, לא ברור.
[Speaker C] יש לך מקרים מסוימים בקידושין שאומרים כאילו
[הרב מיכאל אברהם] רואים דף ראשון בקידושין יש תוספות טוען שזה תוספת סבוראית. תוספות אומר, לא יודע.
[Speaker C] לא זה, אבל
[Speaker D] אתה רואה את זה ברוב, לא משנה, לא משנה. אבל יש קטע נראה לי עם הרמב"ן שהוא היה בוויכוח עם הנוצרים וביקשו להביא איזה קטע מהגמרא והוא אמר לא, זה לא מהגמרא המקורית.
[הרב מיכאל אברהם] לא, הוא מדבר שם על אגדתות, ובאגדתות אל תקשה על אגדתות, הגמרא יכולה לטעות. זה הסבוראים. הגאונים זה אחרי הסבוראים, המאה התשיעית, המאה העשירית, המאה האחת-עשרה פחות או יותר זה נגמר, ואז מתחילה תקופת הראשונים. הרי"ף הוא כבר אחד ממש בראשוני הראשונים, הרי מיגאש הוא תלמיד הרי"ף, הרי מיגאש אחריו, הרמב"ם, הרמב"ן, ראב"ד, בעלי התוספות, רש"י, כן, זה כבר כולל איזה ראשונים. אוקיי, פחות או יותר המיון המקובל.
[Speaker C] מה שהגיע אחרי הרמב"ם?
[הרב מיכאל אברהם] אמרת רמבם, מה שהיה לפני הרמב"ם, ציינתי. רש"י היה קצת לפני הרמב"ם, רש"י היה אלף ארבעים. הרמב"ם מכיר את רש"י? יכול להיות, אני לא יודע. לא משנה.
[Speaker C] ועם הגאונים הם…
[הרב מיכאל אברהם] בכל אופן לא משנה, היסטורית זו החלוקה. החלוקה היא סבוראים, גאונים, ראשונים. איזה ספרים הגאונים? ספר השאילתות דרב אחאי גאון, בעל הלכות גדולות זה אחד מהגאונים כתב, יש ויכוח מי מהגאונים כתב את זה. תשובות הגאונים.
[Speaker D] הם לא כתבו בגמרא? לא. אמונות ודעות לרס"ג גם.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, אבל זה ספר מחשבתי, אני מדבר על הלכה כרגע.
[Speaker D] כתבו הרבה ספרים.
[הרב מיכאל אברהם] יש, יש לא מעט ספרות גאונים, יש תשובות גאונים יש הרבה מאוד ובכמה מהדורות. יש, יש לא מעט ספרות גאונים. טוב, בכל מקרה זה מה שהוא אומר. ואני אומר, אני עובר עכשיו, עכשיו זה דברי הראש, עד כאן זה הכל ציטוטים של אחרים. ואני אומר: ודאי כל מי שטעה בפסקי הגאונים ז"ל, שלא שמע דבריהם וכשנאמר לו פסק הגאונים ישרו בעיניו, טועה בדבר משנה הוא. ולא מבעיא טועה בפסקי הגאונים, אלא אפילו חכמים שבכל דור ודור שאחריהם לאו קטלי קני באגמא הן, ואם פסק הדין שלא כדבריהם וכששמע דבריהם ישרו בעיניו והודה שטעה, טועה בדבר משנה הוא וחוזר. אבל אם לא ישרו בעיניו דבריהם, ומביא ראיות לדבריו המקובלים לאנשי דורות, זאת אומרת אנשי דורו אומרים כן, הראיות שלו מחזיקות מים, יש לו עמדה סבירה. לא משנה אם הוא צודק או לא, אבל זו עמדה סבירה, הוא לא פספס פה משהו שהוא סתם טעות, יפתח בדורו כשמואל בדורו, אין לך אלא שופט אשר יהיה בימים ההם, ויכול לסתור דבריהם. הוא יכול לחלוק על הגאונים אם הוא מחליט. ושימו לב, הוא אומר יפתח בדורו כשמואל בדורו. מה זאת אומרת? הוא לא טוען שיפתח הוא כמו שמואל. יפתח יותר גרוע משמואל, אבל יפתח בדורו הוא הקובע. לא בגלל שהוא גדול כמו שמואל, דיברנו על זה קודם, אלא בגלל שלדור שלי חכמי הדור שלי הם אלה שקובעים, גם אם הם יותר קטנים מהדור הקודם. הם עצמם יכולים לשקול את דברי חכמי הדור הקודם, אבל אם הם קבעו את זה, אז הם אלה שקובעים לדור שלהם.
[Speaker C] כמו נח היה צדיק בדורותיו?
[הרב מיכאל אברהם] מגיד. אוקיי. אין לך אלא שופט אשר יהיה בימים ההם ויכול לסתור דבריהם. עכשיו תראו את משפט המפתח, וזה אגב מובא להלכה בשולחן ערוך בסימן כ"ה חושן משפט: כי כל הדברים שאינם מבוארים בש"ס שסידר רב אשי ורבינא, אדם יכול לסתור ולבנות אפילו לחלוק על דברי הגאונים. זה משפט מפתח. פה זו האמירה הכי ברורה. כל מה שאחרי הש"ס, לפני הש"ס לא, בש"ס עצמו יש לו סמכות פורמלית. אחרי הש"ס, אם אתה חולק מסברא על גדול ככל שיהיה לפניך, ואתה בר הכי בדורך, למרות שיש ירידת הדורות הכל בסדר, אבל בדורך אתה בר הכי, אם אתה חולק על חכמי כל הדורות שהיו קודם, זכותך. בהנחה שגם אם שמעת את מה שהם אמרו, אתה עדיין עומד בשלך, אתה עדיין חושב אחרת. וזה מופיע להלכה בשולחן ערוך חושן משפט סימן כ"ה. אוקיי? צריך להבין, זאת אמירה שאין סמכות פורמלית אחרי הגמרא. אוקיי? זה מה שאמרתי קודם. עכשיו אני רק רוצה, פשוט כדי שנסיים, אני רק רוצה להראות לכם את ההסתייגות שהבאתי. ההסתייגות שאומרת שאם אתה חולק על חכמי הדורות שאחרי הגמרא, אין להם סמכות פורמלית אלא סמכות מהותית, זה מה שראינו עכשיו. אבל גם ראינו שלמרות שיש להם סמכות מהותית והם היו חכמים גדולים, הם היו שמואל ואני יפתח. אבל יפתח בדורו כשמואל בדורו, יש חובת אוטונומיה. זאת אומרת אם אני חושב באופן מסוים למרות שאני יודע שחכמי הדורות הקודמים היו גדולים ממני, אבל אני צריך ללכת כמו שאני חושב. פה אני רוצה להראות לכם דברי המהר"ל בקצרה. המהר"ל בנתיבות התורה פרק ט"ו, הנה בסדר? ועוד שם, קרא ולא שימש תלמידי חכמים רבי אליעזר אומר הרי זה עם הארץ. רבי שמואל בר נחמני אומר הרי זה בור. רבי ינאי אומר הרי זה כותי. רב אחא בר יעקב אומר הרי זה אמגושי. מה זה אמגושי? אמגושי זה מכשף. הוא מכשף. אמר רב נחמן בר יצחק מסתברא כוותיה דרב אחא בר יעקב דאמרי אינשי רטין מגושא ולא ידע מאי רטין, תני תנא ולא ידע מאי תני. כמו שהאמגושי לא יודע מה הוא עושה, ההוא מצטט דברים של כל מיני חכמים קדומים ולא יודע מה הוא מצטט. עכשיו הוא אומר ככה, וביאור זה, עכשיו זה עד כאן זה דברי הגמרא. עכשיו אומר המהר"ל בוא אני אבאר לכם, כי כאשר שנה משנה ולא שימש תלמיד חכם לברר טעמי המשנה שהוא שכל ברור, כאשר עמד על טעמי המשנה נקרא זה עם הארץ כאשר לא קנה השכל. והוסיף רבי שמואל לומר שהוא בור וכולי, אני מדלג קצת. רבי ינאי אמר שהוא כותי. ורב אחא בר יעקב אמר שנקרא אמגושי, הוא מכשף שהוא מדבר ואינו מבין מה הוא מדבר, ודבר זה כאילו אינו תורה כלל. וזה עוד גרוע מהכל, זה תואר יותר גרוע מכל התארים הקודמים, כי נחשב אצלו התורה כמו כישוף שהוא דבר פחות ושפל ואינו עניין שכלי כלל. מדובר על מישהו שפוסק הלכה כי הוא מצטט משולחן ערוך, מהגמרא וכולי, ואני מדבר על מישהו שפוסק נכון, לא שהוא טועה בפסיקה. אבל הוא לא מבין את הבסיס לפסיקה. הוא אומר את זה כמו חמור נושא ספרים. אז הוא אומר זה כמו אמגושי. איך אני יודע שהוא אומר על מישהו שפוסק נכון? אז תראו את לשונו לקראת סוף הפרק. כתוב שמה שמי שמורים הלכה מפני משנתם הרי הם מבלי עולם. אז הוא אומר והוא מתרץ מפני שמורים הלכה מתוך משנתם כלומר שמורים אף שאינו יודע עיקר טעם המשנה. ובזה מבלין העולם כי העולם עומד על התורה ואין זה נחשב תורה כאשר אין יודע בירור טעם המשנה והתורה שהיא להורות המעשה שהוא עיקר תורה ועל זה העולם עומד. ולכך כאשר מורין הלכה מתוך המשנה לא מצד שכל הברור הם מבלי עולם שעומד על התורה. הם הורסים את העולם כי העולם עומד על התורה ולפסוק פסיקה נכונה אבל לא מתוך הבנת הטעמים אלא סתם כי אתה מצטט מישהו שהוא תלמיד חכם גדול או פוסק או מה שלא יהיה זה מבלה עולם. עכשיו תראו מה שהוא אומר פה. רש"י ז"ל פירש שמורין הלכה מתוך משנתם וכולי ואין הפירוש כדבריו כלל. כי מה שאמר שמורין הלכה מתוך משנתם משמע הלכה שהיא אמת. רש"י אומר שאולי הם טועים פשוט כי הם לא יודעים את הטעמים, הוא אומר לא, הוא טועה. גם מי שפוסק נכון אם הוא פוסק בלי להבין את הטעמים, כמו שכתוב שם שמורין הלכה משמע הלכה שהיא אמת ולא שייך לומר הלכה שהיא טעות אחרת לא פוסקים הלכה סתם מבלבלים במוח. והלא הם פוסקים הלכה מתוך המשנה, זאת הטענה, לא בפה במשנה אבל מתוך ספר כן. והיה לו לומר שמורין טעות מתוך המשנה, לא פוסקים הלכה מתוך המשנה. אבל הפירוש כמו שאמרנו כי עיקר התורה כאשר הוא מורה הלכה למעשה ודבר זה ראוי שיהיה יוצא מן התורה אשר התורה היא שכלית משיקול הדעת ודבר זה הוא התלמוד שהוא שכלי ומזה ראוי שיהיה יוצא הלכה למעשה.
[Speaker D] הוא אומר שעיקר התורה זה בעצם לחפש טעמים?
[הרב מיכאל אברהם] להבין את הטעמים למה אני פוסק, זה לא יעזור לפסוק נכון, צריך להבין את הטעמים. תראו מה שהוא אומר פה. זה המהר"ל? כן. שהרי. כי החיבורים האלה יהיו גורמים שיהיו עוזבים את התלמוד לגמרי
[Speaker D] והיו
[הרב מיכאל אברהם] פוסקים מתוך החיבורים שלהם, כן מתוך השולחן ערוך והרמב"ם, לא היו מחברים אותם. אסור לפסוק מתוך הרמב"ם והשולחן ערוך, למרות שהפסק נכון. הרמב"ם והשולחן ערוך אמרו מה ההלכה, אבל אם אתה לא מבין מאיפה זה יוצא, אסור לך לפסוק. זאת אומרת, מי שפוסק מתוך השולחן ערוך והרמב"ם הוא עבריין, הוא האמגושי. עכשיו תראה מה הוא כותב, כי יותר נכון, משפט אדיר, מפורסם של המהר"ל. כי יותר נכון ויותר ראוי, יותר ראוי ויותר נכון שיהיה פוסק מתוך התלמוד, ואף כי יש לחוש שלא ילך בדרך האמת ולא יפסוק הדין לאמיתו שתהיה ההוראה לפי האמת, מכל מקום אין לחכם אלא מה ששכלו נותן ומבין מתוך התלמוד. וכאשר תבונתו וחכמתו תטעה אותו, עם כל זה הוא אהוב אל השם יתברך כאשר הוא מורה כפי מה שמתחייב מן שכלו. ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות. והוא יותר טוב ממי שפוסק מתוך חיבור אחד ולא ידע טעם הדבר כלל, שהולך כמו עיוור בדרך. מה הוא אומר? בעצם אומר אם אני פוסק מתוך הרמב"ם, הרי רוב הסיכויים שאני אצדק. ואתה פוסק מסברתך מתוך העיון בגמרא עצמה. רוב הסיכויים שאני צודק ואתה טועה. אתה יותר אהוב בעיני הקדוש ברוך הוא למרות שאתה טועה, אתה מחלל שבת. ואני שומר את השבת כהלכתה. אתה יותר אהוב בעיני הקדוש ברוך הוא מאשר אני. כיוון שהערך של לפסוק לפי מה שאני חושב, ערך האוטונומיה, הוא אפילו במחיר של ערך האמת. זאת אומרת, אפילו אם אתה לא פוסק נכון, אבל אם זה מה שיצא מסברתך, דיברנו על לשפוט אדם לשיטתו בתחילת השיעור, זה בדיוק, אמרתי שנגיע לזה היום. אז זה מה שהוא אומר. בן אדם צריך לפסוק לשיטתו גם במקום שהוא עצמו מבין שהרמב"ם היה תלמיד חכם יותר גדול. ואם לי יוצא אחרת מהרמב"ם סביר להניח שהוא צודק ואני טועה, כמו עם רבי מאיר שהיינו בגמרא. זה מה שהוא אומר. אומר עדיף בעיני הקדוש ברוך הוא מצפה שתפסוק כמו שאתה חושב, למרות שזה נגד הרמב"ם ונגד השולחן ערוך ונגד כל המחברים האלה.
[Speaker D] אגב, שמעתי את זה על המהר"ל, לא ידעתי שזה ככה שהספר…
[הרב מיכאל אברהם] המהר"ל היה בראש הלוחמים נגד השולחן ערוך. זה מלחמה גדולה שהוא ניהל, זה נקרא פולמוס הקודיפיקציה. היו מלחמות כאלה נגד הרמב"ם. זה מלחמה נגד התפיסה הזאת של בוא נכתוב ספר פסקים כדי שאנשים יקראו מספר הפסקים ויפסקו מתוך זה. כמו שעושים היום הרבה, שולחן ערוך, משנה ברורה, לא משנה כאלה. אומר המהר"ל מי שעושה את זה הוא האמגושי. אסור לפסוק מתוך הספרים האלה. רק לפסוק מתוך עיון בסוגיות, שאני רואה גם את הרמב"ם והשולחן ערוך לוקח גם אותם בחשבון, אבל אני לומד את הסוגיה ובסופו של דבר המסקנה שאליה אני מגיע, ככה אני צריך לפסוק. גם אם זה יוצא נגד השולחן ערוך ונגד הרמב"ם. למרות שגם אני עצמי אם תשאל אותי אני אגיד לך רוב הסיכויים שהם צודקים ואני טועה. אבל חובת האוטונומיה היא שאני צריך לפסוק כמו שאני חושב. זאת בעצם הטענה, זה מסיים את המסגרת שרציתי לומר על שאלת הסמכות. נראה לי שאני כבר אעצור כאן.
[Speaker D] בהקשר של מומחיות אבל, בוא נגיד יש מומחים, וכמו שבאמת יותר הגיוני שהם צודקים ולא אני צודק. אז אולי יש מקום לבוא להתבטל כלפי מישהו גדול? כלומר הבנאדם יבוא ויגיד אני מבין שכמה שאני לא אבין הידיעה שלי היא חלקית, ובגלל שאני רוצה לשאוף לקיים את המצוות על הצד הטוב ביותר אני מתבטל כלפי המומחה.
[הרב מיכאל אברהם] אז הוא אומר, אומר המהר"ל, לא טוב. אתה עושה רע מאוד. זה כמו האמגושי. אסור לך להתבטל. כיוון שערך האמת הוא חשוב מאוד לעשות את ההלכה הנכונה, אבל ערך האוטונומיה לא פחות חשוב. אפילו במחיר של ערך האמת. זאת אומרת אם אתה פוסק לפי שיטתך אפילו שאתה לפעמים תשלם במחיר שלא פסקת נכון, אבל זה יותר אהוב בעיני הקדוש ברוך הוא מאשר מי שבטוח פוסק, או כמעט בטוח פוסק נכון, אבל הוא עושה את זה כמו האמגושי. פשוט לא יודע מה הוא מדבר, הוא מצטט את השולחן ערוך. פוסקי משנה ברורה כאלה, שכל מה שהם פוסקים זה כי המשנה ברורה כותב כאן ככה ושם ככה. לא, אתה צריך להבין את טעמי ההלכות, מאיפה הם יוצאים, ולהגיע למסקנה שלך. ככה צריך לפסוק.
[Speaker D] זה עניין פסיקת הלכה או גם עניין קיום הלכה?
[הרב מיכאל אברהם] פסיקת הלכה. לא קיום הלכה? זה גם קיום הלכה. פסיקה וקיום. מה שאתה צריך לקיים זה מה שאתה פוסק. עכשיו, מי שלא בר הכי זה דיון אחר, אני לא מדבר על מישהו שלא תלמיד חכם ולא יכול באמת לפסוק. זה סתם לא רציני. מדבר על מישהו שכן, הוא הגיע להוראה, הוא יודע לפסוק, אבל הוא לא הרמב"ם והוא לא שולחן ערוך. בסדר, יפתח בדורו כשמואל בדורו, בדיוק מה שראינו בראש. המהר"ל בסך הכל מפרט יותר את מה שראינו גם בראש, זאת הטענה שלי. כן. טוב, נעצור כאן, חזק וברוך.
[Speaker D] תודה הרב. הרב, מה, זה שיעור אחרון?
[הרב מיכאל אברהם] בסמסטר הזה, כן.
[Speaker D] עכשיו בסמסטר הבא אני ראיתי שהרב ממשיך ומלמד באותה שעה, זה המשך של הקורס הזה?
[הרב מיכאל אברהם] עקרונית כן, תלוי מה יהיה ההרכב של הכיתה, אף פעם אי אפשר לדעת,
[Speaker D] אבל
[הרב מיכאל אברהם] עקרונית כן.