מיסטיקה – שיעור 20
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- מטרת השיעור והקשר בין מיסטיקה למשיחיות
- דחיית הדיון המקובל על “סימני גאולה” והצלחה היסטורית
- אמונה במשיח, ציפייה לישועה, וסימני הגאולה
- ציפייה קונקרטית מול הסתייגות ממחשבי קיצין
- פעולה להבאת הגאולה: בניין המקדש ומחלוקת רש״י והערוך לנר
- “משיחיות שקר” כמושג לא הלכתי וההשוואה לנביא שקר
- מה הבעיה במשיחיות שקר: אכזבה, שקר, והיעדר קריטריון בזמן אמת
- חיפוש כלים דיאגנוסטיים מתוך דוגמאות היסטוריות
- שלוש גישות להגדרת משיחיות שלילית ושלושה סוגי פעולות בעייתיות
- סיפור הרב הרצוג והרב מבריסק: ריאליות מול שיקולים מטפיזיים
- משיחיות כתופעת מיסטיקה: הבעיה היא שימוש במיסטיקה בהחלטות
- ציונות דתית, חרדיות אנטי־ציונית, והצעת “דרך שלישית”
- יישומים בני זמננו וביקורת על קבלת החלטות מתוך דמונולוגיה
- הערת סיום על הבטחות אלוקיות, מצוות, וערכים
סיכום
סקירה כללית
המרצה מסיים סדרה על מיסטיקה דרך בירור מושג המשיחיות והזיקה שלו למיסטיקה, ובוחן במיוחד אם ועד כמה הציונות הדתית היא תנועה משיחית והאם משיחיות היא בהכרח דבר שלילי. הוא טוען שהדיון המקובל—האם התהליך מתאים לסימני גאולה בנביאים ובחז״ל והאם הוא “יצליח” בסוף—אינו רלוונטי לקביעה אם תנועה היא משיחית, משום שמשיחיות נקבעת לפי אופן קבלת ההחלטות והפעולה בהווה ולא לפי תוצאות עתידיות. הוא מציע שהבעיה העמוקה במשיחיות שלילית היא הכנסת שיקולים מטפיזיים־אסכטולוגיים לשיקולים מעשיים במקום להסתפק בשיקולים ריאליים והלכתיים, וממקם כך הן את המשיחיות הציונית־דתית והן את האנטי־ציונות החרדית על אותו רצף בעייתי.
מטרת השיעור והקשר בין מיסטיקה למשיחיות
המרצה בוחר במשיחיות כנושא הכרחי לסיום סדרת המיסטיקה ומחדד שהיא נראית במבט ראשון קשורה למיסטיקה. הוא מבקש לברר מושגי יסוד ורק אחר כך להגיע למשיחיות בת זמננו, כולל השאלה האם תפיסת ציונות דתית היא משיחיות ומה המשמעות הערכית של ההאשמה “תנועה משיחית”. הוא נשען על עבודה של בתו ברוריה שמופיעה באתרו ומשתמש בה כבסיס לבירור.
דחיית הדיון המקובל על “סימני גאולה” והצלחה היסטורית
המרצה קובע שהעיסוק בשאלה האם הציונות הדתית היא תנועה משיחית כמעט שאינו שיטתי, גם בביקורות חרדיות כמו בספר של המבורגר “משיחי השקר ומתנגדיהם” וגם בתוך העולם הציוני־דתי, בין היתר משום שהמושג משיחיות אינו מושג הלכתי. הוא מתאר שדרך ההתייחסות הרווחת היא בדיקת התאמה לסימנים בנביאים ובחז״ל ובדיקת הצלחת התהליך בעתיד, והוא שם על כך “סימן שאלה גדול” וטוען שאלו שאלות אחרות: תהליך יכול להצליח ועדיין להיות משיחיות שקר, או להיכשל בלי להיות משיחיות שקר. הוא מדגיש שמשיחיות שקר אינה רק “דיאגנוזה” של התהליך אלא גם שאלה מה עושים עם הדיאגנוזה, ולכן התאמה לסימנים והצלחה אינם הקריטריונים הקובעים.
אמונה במשיח, ציפייה לישועה, וסימני הגאולה
המרצה מצטט את הרמב״ם על עיקר י״ב בפירושו לתחילת פרק חלק: החובה להאמין בביאת המשיח, לא לקבוע זמן, לא לפרש מקראות כדי להוציא מהם זמן, ולקבל את מאמר חז״ל “תיפח רוחם של מחשבי קיצין,” וכן את הקביעה שאין מלך לישראל אלא מדוד ומזרע שלמה. הוא מביא את הגמרא בסנהדרין צ״ט על רבי הלל שאמר “אין להם משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה,” את תגובת רב יוסף “שרא ליה מריה לרבי הלל,” ואת האמביוולנטיות בכך שממשיכים לקרוא לו “רבי” למרות הטעות. הוא מציג את ספר העיקרים הטוען שמכאן שאין להפוך אי־אמונה בביאת המשיח לכפירה בעיקר, ומקשר זאת לתזה שלו שבענייני מחשבה “אין פסיקה,” כך שפסיקת הלכה אינה קובעת עיקרי אמונה.
ציפייה קונקרטית מול הסתייגות ממחשבי קיצין
המרצה מביא את הגמרא בשבת ל״א “צפית לישועה” ואת פירוש הר״ן שמדובר בציפייה לישועה “בימיך” ולא רק באמונה כללית. הוא מסביר שיש חובה להפוך את הציפייה למוחשית וקיומית, אך במקביל מציג את הסתייגות הרמב״ם והגמרא בסנהדרין צ״ז מפני מחשבי קיצין בשל האכזבה הצפויה כשהקץ לא מתממש. הוא מצטט מהרמב״ם בהלכות מלכים שהפרטים של הוויית ימות המשיח “לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו,” שאינם “עיקר בדת,” ושאין לעסוק בהם במדרשות כי “אין מביאים לא לידי יראה ולא לידי אהבה,” אלא “יחכה ויאמין בכלל הדבר.”
פעולה להבאת הגאולה: בניין המקדש ומחלוקת רש״י והערוך לנר
המרצה מעלה את השאלה האם מותר או ראוי לעשות צעדים מעשיים שמטרתם להביא את הגאולה, מעבר לקיום מצוות רגיל. הוא מביא את הברייתא בסנהדרין על שלוש מצוות בכניסה לארץ: להעמיד מלך, להכרית עמלק, ולבנות את בית הבחירה, ומדגיש שבניין המקדש הוא מצוות עשה מובהקת אצל הרמב״ם (“ועשו לי מקדש”). הוא מצטט את רש״י בסוכה שלפיו “מקדש העתיד… יגלה ויבוא משמים,” ומציג זאת כביטוי לפסיביות חרדית ולרצון למנוע תופעות משיחיות מעשיות. הוא מצטט את הערוך לנר החולק וקובע שבית המקדש לעתיד “ייבנה בניין ממש בידי אדם,” והירידה מן השמים היא “בית מקדש רוחני” שייכנס לתוך הבניין הגשמי “כנשמה בתוך הגוף,” ומראה שהמחלוקת הזו משקפת ויכוח עקרוני על השתדלות אנושית בהבאת הגאולה.
“משיחיות שקר” כמושג לא הלכתי וההשוואה לנביא שקר
המרצה טוען שמשיחיות שקר אינה קטגוריה של איסור הלכתי: אין איסור להיות “משיח שקר” ואין איסור ללכת אחריו, בניגוד ל“נביא שקר” שיש עליו איסור מנוי ואיסור לשמוע לו. הוא משתמש בדוגמה של משיחיות חב״דית סביב הרבי מלובביץ’ ומביא את הסיפור על אפרים שך, על דברי הרבי “זה לא אני, זה החסידים שלי,” ועל תגובת הרב שך “תגיד לו שיגיד את זה לחסידים שלו, לא לי,” כדי להדגים את המתח בין הנהגה לתנועה. הוא טוען שגם אם מדובר בהטעיה, אין כאן עבירה הלכתית ברורה, ואף החששות מפני התמוטטות או התנצרות לאחר כישלון לא התממשו באופן חד־משמעי.
מה הבעיה במשיחיות שקר: אכזבה, שקר, והיעדר קריטריון בזמן אמת
המרצה מציג שתי אפשרויות להבנת הבעיה במשיחיות שקר: סכנת האכזבה והתמוטטות אמונית־חברתית, או עצם ההליכה אחרי שקר. הוא מביא דוגמאות היסטוריות של אנשים שמכרו רכוש מתוך שמועות שהמשיח בפתח, סיפורים על רבנים שנשבעו שהמשיח לא מגיע כדי להרגיע, ותיאור של שולמית לפיד בכחרס הנשבר על התנצרות המונית ביישוב הישן בתקופת מלחמת העולם הראשונה בעקבות שבר משיחי. הוא מוסיף שבמישור העקרוני “זה שקר,” וטוען שאין צורך לחפש תוצאות כדי לשלול אמונה שקרית, גם אם אין איסור הלכתי פורמלי על שקר, ומעיר על רבנו יונה ועל ניסיונות מאוחרים ליצור “שולחן ערוך” של שקר.
חיפוש כלים דיאגנוסטיים מתוך דוגמאות היסטוריות
המרצה מסביר שקריטריון בדיעבד כמו “נכשל ולכן היה משיח שקר” אינו כלי אזהרה בזמן אמת, ולכן הוא מבקש לחלץ מאפיינים מתוך תנועות כמו בר כוכבא, נצרות, למליין, מולכו, שבתאי צבי, אל־רואי ודומותיהן. הוא מבקש להבחין בין משיחיות דתית־אסכטולוגית לבין שימוש מושאל במושג משיחיות לתנועות אידיאולוגיות־אוטופיות כמו קומוניזם או תנועות שחרור, וטוען שההאשמה שם בעצם מכוונת לרצח או דיכוי ולא לעצם השאיפה האידיאולוגית. הוא מקביל זאת לטענתו על “גזענות” ככינוי מטעה שמסתיר שהבעיה היא אפליה בלתי מוצדקת.
שלוש גישות להגדרת משיחיות שלילית ושלושה סוגי פעולות בעייתיות
המרצה מציג רצף גישות: גישת ליבוביץ’ הקיצונית שלפיה “משיח שיגיע הוא לא משיח” והמשיחיות היא אידיאה שלא אמורה להתממש אלא לתמרץ תיקון, והוא תוקף זאת כ“שקר קדוש.” הוא מציג גישה קיצונית פחות השוללת כל פעולה מעשית להבאת המשיח, ומולן גישה שלישית שלפיה מותר ואף ראוי לפעול לגאולה, אך לא בכל דרך. הוא מונה שלושה סוגי פעולות שמאפיינות משיחיות שלילית: פעולה דרך איסורים הלכתיים כמו אצל שבתאי צבי; פעולה שאינה ראויה או אינה מקובלת במסורת גם אם אינה אסורה פורמלית, כמו שיתופי פעולה או מבני שלטון שאינם “מלכות ישראל”; ופעולה חסרת הצדקה ריאלית הנשענת על ציפייה לניסים ועל “המפריז בכוח שלך,” תוך הסתמכות על כך שהקב״ה יעזור משום שמדובר בגאולה.
סיפור הרב הרצוג והרב מבריסק: ריאליות מול שיקולים מטפיזיים
המרצה מביא כסיפור מכונן את עימות הגישות במלחמת השחרור: הרב הרצוג מנמק הישארות בירושלים במסורת ש“בית שלישי לא חרב,” ואילו הרב מבריסק עונה “כשיורים צריך לברוח.” הוא מגדיר בכך תנועה משיחית כמצב שבו שיקולים אסכטולוגיים־מטפיזיים נכנסים להכרעות מעשיות במקום להישען על שיקולים ריאליים והלכתיים. הוא טוען שמסורת מיינסטרים של היהדות דורשת קבלת החלטות על בסיס ריאל פוליטיק והלכה בלבד, ומי שמוסיף הבטחות, מסורות וניתוחים מטפיזיים כשיקול מעשי הופך את התופעה ל“תנועה משיחית” במובן השלילי.
משיחיות כתופעת מיסטיקה: הבעיה היא שימוש במיסטיקה בהחלטות
המרצה טוען שהפסול בתנועה משיחית הוא “נהייה אחרי מיסטיקה,” לא עצם עיסוק במיסטיקה ולא בהכרח התוצאות או אפילו השקר, משום שגם מיסטיקה “אמיתית” אינה אמורה להיכנס כמרכיב בקבלת החלטות. הוא מחדד שהאינדיקציה למשיחיות שלילית היא פעולה שאדם לא היה עושה ללא השיקול המטפיזי—בין אם זו עבירה, בין אם חוסר ריאליות, ובין אם פעולה שאינה ראויה—והמאפיינים הללו מעידים שהשיקול המיסטי הוכנס לתוך המעשה. הוא קובע שהצלחת התהליך בעתיד אינה קובעת אם הייתה תנועה משיחית, אלא רק אם הייתה “משיחיות שקר,” בעוד תנועה משיחית נמדדת לפי נימוקיה ודפוס החלטותיה בהווה.
ציונות דתית, חרדיות אנטי־ציונית, והצעת “דרך שלישית”
המרצה טוען שלציונות הדתית יש מימדים משיחיים משום שהיא משתמשת בנימוקים כמו “אתחלתא דגאולה” ו“לא לעצור תהליך משיחי” בקבלת החלטות, גם אם בפועל רבים נוהגים באופן ריאליסטי. הוא מדגיש שהאנטי־ציונות החרדית נשענת באותה מידה על ניתוחים מטפיזיים כמו “שלוש השבועות,” “דחיקת הקץ,” “סטרא דקדושה” מול “סטרא אחרא,” ולכן שני הקטבים חולקים את אותה הנחת יסוד בעייתית: תרגום דיאגנוזה מטפיזית לאידיאולוגיה ולמעשה. הוא מציע אלטרנטיבה של “דרך שלישית” שמוותרת על אבחנות כמו “אתחלתא דגאולה” או “עקבתא דמשיחא” לטובת הכרעות לפי המציאות האנושית, ריאל פוליטיק והלכה, ומתאר זאת כהצבת גבול למיסטיקה ולא כהתנגדות לעיסוק בה.
יישומים בני זמננו וביקורת על קבלת החלטות מתוך דמונולוגיה
המרצה טוען שאפשר לנתח את המציאות בכלים מיסטיים כהשראה או כהגיג, אך אסור להפוך זאת ל“שותף בקבלת ההחלטות.” הוא מביא כדוגמה את “הר המור או הכת דילהון” שלדבריו עושים ניתוחים מיסטיים שכל דבר מסתדר בהם בדיעבד, ומגדיר את הבעיה בכך שהם מקבלים החלטות מעשיות על בסיס ניתוחים אלו, כולל תמיכה במשה קצב מתוך הנחה שהאיחוד האירופי והקרן החדשה רודפים אותו. הוא מסכם שברגע שמיסטיקה הופכת לכלי הכרעה מעשי זו “כת” ותופעה מסוכנת, גם אם אין לכך איסור פורמלי.
הערת סיום על הבטחות אלוקיות, מצוות, וערכים
המרצה נשאל אם להבטחת הקב״ה את הארץ יש השלכה מעשית, ומשיב שהשלכה מעשית יש רק דרך מצוות כמו מצוות יישוב ארץ ישראל, משום ש“הלכות צריך לקיים,” בעוד “הבטחות” ו“חלומות” אינם אמורים להכתיב החלטות מעשיות. הוא מזכיר את הרמב״ן על יוסף שפעל לממש חלומות וטוען שאין זה תפקיד האדם “לממש חלומות של הקדוש ברוך הוא,” אלא לקבל החלטות לפי הכלים האנושיים וההלכתיים. הוא מסיים שהיאחזות בערכים לגיטימית גם בלי מסגרת מטפיזית, ושקידום אידיאולוגיה כשלעצמה אינו משיחיות, בעוד ניתוח מטפיזי של תהליכים והפיכתו לשיקול מעשי הוא לב הבעיה.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] טוב, אני רוצה היום לסיים את הסדרה הזאת על המיסטיקה, ואני לוקח נושא שהוא די רחב, אבל אני חומש שבלעדיו אי אפשר לסיים את הסדרה הזאת. אז אני אנסה לעשות את זה בשיעור אחד. וכאן אני רוצה לדבר על המושג משיחיות, שהוא, לא יודע, הקונוטציה הראשונה, בקונוטציה הראשונה נראה שהוא מתקשר קצת לענייני מיסטיקה. המשיחיות, ואני ארצה לחדד קצת את הזיקה שיש בין שני אלה. אבל כדי להגיע לנקודה הזאת אני רוצה לברר כמה מושגים ועקרונות יסוד. ואחר כך להגיע לעניין הזה של משיחיות, ובפרט לדבר על משיחיות בת זמננו. לא על שבתאי צבי, אלא על דברים שבימינו טעונים בירור, האם ועד כמה הם משיחיים ומה בעצם, איך בעצם, כן, למשל תפיסת ציונות דתית. השאלה אם דבר כזה הוא משיחיות או לא משיחיות, האם משיחיות זה משהו שלילי בכלל? איכשהו יש איזושהי קונוטציה שלילית למושג תנועה משיחית. אז זה שלילי, זה חיובי, האם הציונות הדתית היא כזאת או לא כזאת, זאת מוטיבציה טובה לנסות ולעשות דיון כזה. שבתאי צבי כבר מזמן לא בינינו, אבל אפשר להשתמש בו, אולי גם בו, כדי לנסות ולברר את העניין הזה. הבסיס לעניין זה איזושהי עבודה של הבת שלי, ברוריה, שאני קצת ליוויתי אותה כשהיא עשתה את זה. קצת הרבה ליוויתי אותה כשהיא עשתה את זה. מופיע באתר שלי, מי שירצה יוכל לראות את זה שמה באופן מלא יותר. אז אני פחות או יותר משתמש בה כדי לברר את הסוגיה הזאת. עכשיו אני אקדים משהו ששייך קצת לסוף, כן, אם אני מדבר על, בסוף בסוף אני רוצה לבחון את השאלה של איך מתייחסים לציונות, נדבר על ציונות דתית, ננסה לדבר על הממדים הדתיים של הציונות. למרות שיש משהו משיחי בציונות בכלל, לא רק בציונות הדתית, אבל זה משיחיות באיזשהו מובן קצת אחר. אני מדבר ממש במובן של תנועה משיחית קלאסית, כן, כמו שבתאי צבי, כן, ושאר הדוגמאות שיש. אז פה אני רוצה להקדים קצת את המאוחר ולסלק משהו מהשולחן. בדרך כלל כשאתם תשאלו, אגב, מיעוט העיסוק בשאלה הזאת הוא די מפתיע. לא עוסקים בזה. בכלל במושג משיחיות שקר כמעט ולא עוסקים, או תנועות משיחיות. בשאלה האם הציונות או הציונות הדתית היא תנועה משיחית כמעט לא נוגעים. יש ביקורות חרדיות שמאשימות את הציונות הדתית בהיותה סוג של תנועה משיחית. כן, הספר של המבורגר, משיחי השקר ומתנגדיהם, שכמובן כל כולו נכתב רק בשביל הפרק האחרון, להסביר שהרצל הוא גם שייך לסדרה המפוארת הזאת של משיחי שקר. אז יש ביקורות חרדיות שמאשימות את הציונות הדתית במשיחיות שקר, אבל גם שם אין בירור שיטתי של המושג. ובתוך העולם הציוני דתי גם אני לא כל כך מכיר, עוד פעם, לא עשיתי חיפוש ממש מקיף, אבל מקצת ממה שבדקתי, אין כל כך טיפול שיטתי במושג הזה. חלק מזה זה בגלל העובדה שזה לא מושג הלכתי. אין דרך כל כך לברר את המושג הזה, אבל בזה אני אגיע, לזה אני אגיע עוד מעט. מה שכן עושים בדרך כלל כשבכלל מתייחסים למשהו בספירה הזאת, אז מתעסקים בשאלה האם התחזיות של הציונות הדתית, כן, הדיאגנוזה שהיא עושה לתהליך הזה, האם זה מתאים. יש סימנים בנביאים, "ואתם הרי ישראל ענפיכם תיתנו ופריכם", כן, וכולי, אז השאלה אם סימני הגאולה אכן מתגשמים או לא מתגשמים, ואיזשהו דיון בעתיד של התנועה הציונית, האם זה יצליח בסוף? האם יגיע המשיח בסוף או לא יגיע המשיח בסוף? וההנחה של הדיונים האלה זה ש… אפשר להכריע את השאלה אם זאת תנועה משיחית דרך שני המישורים האלה, האם זה מתאים לסימנים בנבואה והאם באמת בסוף זה יצליח. וכאן אני רוצה כבר ישר בהתחלה לשים סימן שאלה גדול על הזיהוי המתודולוגי הזה. עוד לפני השאלה מה אני עונה לתשובות לשאלות האלה, האם זה מתאים לסימנים בנביאים או לא מתאים, האם זה יצליח בסוף או לא יצליח בסוף. אני לא יודע לענות. אבל אפילו בלי להתייחס בכלל לשאלה מה התשובה לשאלות האלה, האם אלו השאלות הרלוונטיות בכלל? ואני רוצה לטעון שלא.
[Speaker C] יש לזה נפקא מינה? מה? יש בכלל נפקא מינה לשאלות האלה בצד ההלכתי, אין להם כמעט נפקא מינה, לא?
[הרב מיכאל אברהם] לא אמרתי שיש לזה נפקא מינה בצד ההלכתי, אבל אני שואל את השאלה האם הציונות הדתית היא תנועה משיחית? עכשיו, האם כדי להכריע את השאלה הזאת שהיא לא שאלה הלכתית כבר אמרתי קודם ועוד נחזור לזה, האם כדי להכריע את השאלה הזאת אני בעצם צריך לדון בהתאמה לסימנים בנביאים או בחז"ל, סימני המשיח כפי שהם במשנה בסוטה ועוד, ולדון בשאלה אם זה יצליח או לא יצליח או לחכות לפחות לראות אם זה יצליח או לא. ככה מקובל הרבה פעמים לחשוב, ואני טוען שזה בכלל לא רלוונטי, או כמעט לא רלוונטי. אלו שאלות שונות לחלוטין. השאלה אם זה יצליח או לא לא קשורה, יכול להיות שזו משיחיות שקר וזה יצליח. יכול להיות שזה לא יצליח וזאת לא משיחיות שקר. ההתאמה לסימני הנבואה גם היא לא קשורה לעניין, זה רק התאמה לסימני הנבואה זה רק אומר האם באמת יש פה תהליך של גאולה. אבל משיחיות שקר זה לא רק דיאגנוזה של אופיו של התהליך, אלא יש פה גם איזשהו מימד של מה אני עושה עם הדיאגנוזה הזאת. וכאן זה לא קשור לשאלה האם זה מתאים לסימנים שמופיעים בנביאים או בחז"ל או שזה לא מתאים. אולי זה מתאים אבל עדיין מה שאני עושה לא אמור להיעשות. אולי זה לא מתאים אבל מה שאני עושה הוא עדיין לא משיחיות. עוד פעם, לכן אני אומר, שתי השאלות האלה, התאמה לסימנים בנביאים ובחז"ל והשאלה של העתיד, האם זה יצליח או לא יצליח, הן לא השאלות הקובעות לגבי השאלה אם זו תנועה משיחית או לא. או לא בהכרח השאלות הקובעות. בוא ננסח את זה טיפה יותר מתון, אני אכנס לפרטים יותר בהמשך. אז זה אני רק מקדים כדי לסלק מהשולחן את ההידיינויות שבדרך כלל נעשות בהקשר הזה, כי אני מדבר על שאלה שאמורה להיבחן נדמה לי בכלים קצת אחרים. אבל בואו, זאת השאלה, סילקתי מהשולחן איזשהם רעיונות ראשוניים, בואו נתחיל מהתחלה. אז כשאנחנו דנים במושג תנועה משיחית, קודם כל צריך לדון בשאלה של מה זה משיח וגאולה. מה מעמדם, איך אמורים להתייחס אליהם, אחרי זה אפשר לנסות ולשאול מה זאת תנועה משיחית, שהיא כמובן קשורה למשיח ולגאולה באיזשהי צורה. אז כך, הרמב"ם בשלושה עשר העיקרים או היסודות של האמונה, הוא מביא את זה בפירוש שלו בתחילת פרק חלק, אז הרמב"ם מביא שם שלושה עשר יסודות. אני אשתף פה אולי את הקובץ. והיסוד השנים עשר ימות המשיח, והוא להאמין ולאמת שיבוא, ואין לומר שנתאחר, אם יתמהמה חכה לו, ואין לקבוע לו זמן, ואין לומר שנתאחר, אם יתמהמה חכה לו, ואין לקבוע לו זמן, ולא לפרש את המקראות כדי להוציא מהם זמן בואו. אוקיי? אמרו חכמים תיפח רוחם של מחשבי קיצין, ולהאמין בו מן הגדולה והאהבה ולהתפלל לבואו בהתאם למה שנאמר בו על ידי כל נביא, ממשה ועד מלאכי. ומי שנסתפק בו או זלזל בעניינו הרי זה מכחיש את התורה שהבטיחה בו בפירוש בפרשת בלעם ואתם ניצבים, בשתי הפרשיות האלו, ומכלל היסוד הזה שאין מלך לישראל אלא מדוד ומזרע שלמה דווקא, וכל החולק בעניין המשפחה הזאת הרי זה כפר בהשם ובדברי נביאיו. פה זה רק רמז לזה שהפסוק לא יסור שבט מיהודה שבו הרבה פעמים תולים את האיסור להעביר את המלוכה לשבט אחר, לא לבית דוד, אצל הרמב"ם לא נתפס כאיסור הלכתי. הרמב"ם טוען שזה איזשהו סוג של כפירה בהבטחה האלוקית לנבואה לגאולה, סליחה, כי הגאולה צריכה. הרמב"ם קובע שיש חובה להאמין בביאת המשיח. זה היסוד ה-12 של עיקרי האמונה שלו. כן, גם ביד החזקה בהלכות מלכים הוא אומר אותו דבר. הגמרא בסנהדרין צ"ט, רבי הלל אומר אין להם משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה. אז רבי הלל טוען אין משיח, המשיח הייתה אופציה כזאת בימי חזקיה וחוסלה כבר אז. אמר רב יוסף שרא ליה מריה לרבי הלל. כן, ואז הוא מביא ראיה מחזקיה, מזכריה סליחה, שחזקיה היה בבית ראשון, אז אם המשיח נגמר אצל חזקיה איך זכריה מתנבא על בית שני? בזכריה, זאת אומרת שבימי בית שני מתנבא על המשיח, איך זה יכול להיות אם המשיח נגמר כבר לפניו? לכן רבי הלל טעה, שרא ליה מריה לרבי הלל, ישלח לו אדונו לרבי הלל. מצד אחד שרא ליה מריה אבל מצד שני ממשיכים לקרוא לו רבי הלל. זאת אומרת זו התייחסות אמביוולנטית כזאת שאמנם זו טעות שהקדוש ברוך הוא צריך לסלוח לו, אבל הוא לא מאבד את תאריו הרבניים בגלל העמדה הזאת. ספר העיקרים דן באריכות בממרא הזאת. הוא בעצם טוען שהוא מביא את רבי הלל בתור ראיה לזה שמי שלא מאמין בביאת המשיח הוא לא יכול, נגד הרמב"ם, הוא לא יכול להיות כופר בעיקר. כי יש אמורא שטען את זה, ולכן לא סביר שלהחזיק בעמדה כזאת זו כפירה בעיקר. אבל ברור שגם הוא מסכים שרבי הלל טעה. הוא רק מביא ראיה מרבי הלל שזה לא יכול להיות עיקר, זאת אומרת זה לא יכול להיות משהו שמי שכופר בו הוא כופר בעיקר. אגב, אולי במאמר מוסגר אני אוסיף, הטענה של ספר העיקרים בעצם קצת רומזת נדמה לי לתזה שאמרתי וכתבתי כמה וכמה פעמים שבענייני השקפת עולם, מחשבה, לא בענייני הלכה, אין פסיקה. כי אחרת מה הבעיה? למה מה הראיה שהוא מביא מדברי רבי הלל? אז רבי הלל טעה, נפסק נגדו, ואחרי שנפסק אז האמונה בביאת המשיח זה עיקר אמונה. בסדר, יש מחלוקות על איסורים חמורים ביותר שיש עליהם חיוב מיתה, יש עליהם כרת, ויש עליהם מחלוקות בין תנאים ובין אמוראים. זה שמשהו מאוד מאוד חמור ויסודי זה לא אומר שלא יכולה ליפול בו מחלוקת. אני חושב שהרוח הנושבת מדבריו של בעל העיקרים זה שאם הייתה עמדה כזאת של רבי הלל לא סביר שזה מחוץ לגדר כי אין פסיקת הלכה בנושאים כאלה, שזה גם הרמב"ם כותב בכמה מקומות. וממילא אי אפשר להגיד שנפסק נגדו ולכן זה עיקר אמונה. פסיקת הלכה לא קובעת מה זה עיקר אמונה ומה זה לא. עיקרי אמונה לא קשורים לפסיקות הלכה. אז זה רק הערה בסוגריים. בכל אופן אז לענייננו, בין אם זה עיקר אמונה ובין אם לא, ברור שהאמונה בביאת המשיח זה אחד היסודות בהשקפה היהודית, נקרא לזה כך, אוקיי? לא בדיוק בהלכה אולי, צריך לדון מה בדיוק המעמד של העיקרים האלה, אבל אין איזשהו מצוות עשה להאמין בביאת המשיח בתרי"ג המצוות. אין, לא מנויה מצווה כזאת. אבל ברור שזה איזשהו חובה, חלק מהמסגרת הבסיסית של האמונה היהודית, וזה מוסכם אני חושב פחות או יותר על כולם נדמה לי אפשר לומר. יותר מזה, מעבר לאמונה בביאת המשיח יש גם, הייתי אומר חובה, שוב כל מה שאני אומר פה חובה זה אף פעם לא חובה הלכתית, אבל יש פה איזשהו סוג של חובה לצפות לישועה. הגמרא בשבת, הגמרא אומרת אמר רבא בשבת ל"א, אמר רבא בשעה שמכניסים אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, צפית לישועה, פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר וכולי. אתם רואים אגב מכל הרשימה הזאת אולי פריה ורביה זה משהו קצת אחר, נשא ונתן באמונה זה שאלה אם זה מדבר על הרובד ההלכתי או על מה שמעבר לו, פריה ורביה זה גם כן עסקת בפריה ורביה נראה שזה משהו שהוא מעבר לבן ובת המצווה. מינימליים, וכל הרשימה הזאת איכשהו נראה שזה איזשהו סוג של דברים שהם לא חיובים הלכתיים גמורים, אלא שהם עניינים או חובות לא הלכתיות או איך שלא תגדירו את זה. בכל אופן אבל יש איזשהו עניין לצפות לישועה. גם הר"ן כותב שם ציפית לישועה, פירש רש"י ז"ל לדברי הנביאים. ועוד צריך לבאר ציפית לישועה בימיך, ולא אמר ציפית שתבוא ישועה לישראל. זה לא איזושהי אמירה האם האמנת באופן כללי בישועה, אלא האם ציפית לה בימיך. כן, יש איזשהו חובה להפוך את הציפייה הזאת למשהו קונקרטי. אז יש לנו אמונה בסיסית בביאת המשיח, יש לנו חובה לצפות למשיח ואולי אפילו לצפות באופן קונקרטי שהוא יגיע בימינו, שוב לצפות, זה לא אומר שהוא חייב להגיע בימינו, אבל לקוות, להתפלל על זה, לא יודע איך שלא תקראו לזה, שזה לעשות את זה נוכח בחיים שלנו, כן? לא איזושהי אמונה כללית לדקלם את י"ג העיקריים אחרי התפילה שבניהם יש את ביאת המשיח, אלא לעשות מזה משהו שהוא נוכח, שהוא מוחשי, שהוא קיומי מבחינתנו. כן, זו הציפייה. ציפייה כן זה לא אומר הערכה שהוא יגיע בימינו, זה משהו אחר. אז השלב השלישי שאני רוצה לומר, יש גם בתנ"ך וגם בגמרא בסוטה משנה וגמרא בסוטה בחז"ל כמה מקומות, יש מאפיינים שמתארים את דור הגאולה, את צורת הגאולה, נותנים לנו איזשהם כלים דיאגנוסטיים לדעת מתי המשיח מגיע. אוקיי? אז יש במובן הזה יש אפילו איזשהו סוג של לא יודע אם תמריץ, אבל נותנים לנו איזשהם כלים כדי לנסות ולאבחן מתי הוא מגיע. זאת אומרת הציפייה כבר הופכת להיות משהו שאמור גם איכשהו להעסיק אותנו או אפילו לנסות לעשות דיאגנוזה, כן? האם זה משיח או זה לא משיח, המשיח הגיע המשיח לא הגיע, כמובן זה כבר מתחיל להביא אותנו לכיוון של משיחיות שקר כי הכלים האלה לכאורה יכולים לעזור לנו בבירור מתי זה משיח או מתי זה משיח שקר. בכל אופן אבל יש לכאורה סימנים האלה לפחות נותנים לגיטימציה לעיסוק בזה, בדיאגנוזה, בהערכה מתי הוא מגיע, האם הוא מגיע וכדומה. לפעמים זה עיסוק תיאורטי אבל בדרך כלל בהיסטוריה אנחנו יודעים שהעיסוק הזה בסימני הגאולה מתעורר באותם מצבים שהאנשים מרגישים שהם באמת פה. זאת אומרת שזה מתחיל להיות אקטואלי. זה לא רק שאלה סוגיה כללית של בירור סימני הגאולה באופן כללי. בדרך כלל עושים את זה כאשר זה נראה לאנשים קונקרטי, הרבה פעמים זה סביב צרות שזה מנחם את האנשים קצת שהמשיח מגיע, אבל כשעושים את הבירור מנסים להראות שהמשיח כבר כבר כאן, או דופק כבר בדלת, קול דודי דופק. מצד שני אנחנו יודעים וקראתי קודם בלשון הרמב"ם, שהרמב"ם תוך כדי החובה להאמין בביאת המשיח הוא כותב אמרו חכמים תפוח דעתן של מחשבי קיצין, ואסור לפרש את המקראות כדי להוציא מהן זמן בואו, ולא לקבוע לו זמן. זאת אומרת כל הדברים האלה אומר הרמב"ם אסור. עוד פעם, מה זה אסור? אין פה איזשהו איסור הלכתי כנראה, לפחות לא נראה, זה לא מופיע בלשון של איסור, אבל אסור הכוונה מאוד מאוד לא מומלץ. זה משהו שלילי גם אם לא במובן ההלכתי הפורמלי. עכשיו זה לא מנע מאנשים לאורך כל ההיסטוריה בכל זאת לעסוק בזה. הגמרא בסנהדרין צ"ז תניא רבי נתן אומר מקרא זה נוקב ויורד עד התהום, כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו כי בוא יבוא ולא יאחר. ולא כרבותינו שהיו דורשים עד עדן עדנין ופלג עדן, ולא כרבי שמלאי, לא משנה יש פה כל מיני אנשים שהיו דורשים מתי יבוא המשיח. ובסופו של דבר מאי ויפח לקץ ולא יכזב, אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן תפח עצמן של מחשבי קיצין, שהיו אומרים כיוון שהגיע את הקץ ולא בא שוב אינו בא, אלא חכה לו שנאמר אם יתמהמה חכה לו. פה כבר יש גם רמז למה זה אסור, או למה חז"ל והחכמים בכלל מסתייגים מאוד ממחשבי קיצין, בגלל האכזבה שצפויה כשזה לא יעבוד, ולכן אל תתעסק עם החשבונות האלה. איזה שהוא סוג של המנעות. וכל אלו הדברים וכיוצא בהן, אני צריך שאני אשתף אולי. וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומים הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו, אלא לפי הכרע הפסוקים. אגב הרמב"ם עצמו עסק בחישובי קיצין, כידוע. ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו, ועל כל פנים אין סידור הויית דברים אלו ולא דקדוקיהן עיקר בדת. רואים פה לשון מסתייגת, אבל זה לא איסור הלכתי. אומר, תראו, זה בטח לא משהו חשוב או מרכזי, וגם לא רצוי בכלל להתעסק עם זה. לא כדאי, אף אחד לא ידע את זה, זה מאוד בעייתי. ולא יערוך במדרשות בדברי ההגדות ובמדרשות האמורים בעניינים אלו וכיוצא בהן ולא ישימם עיקר, שאין מביאים לא לידי יראה ולא לידי אהבה. וכן לא יחשב הקיצין, אמרו חכמים תיפח רוחם של מחשבי הקיצין, אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר כמו שביארנו. הוא קצת מדבר נגד הר"ן, כן, תאמין באופן כללי שהמשיח יגיע, אל תתעסק בשאלה אם הוא כאן. בסדר? זה לא סותר את הר"ן, כי הר"ן אומר תאמין או תייחל לזה שהוא יגיע עכשיו, אבל גם הוא לא אומר תחשבן עכשיו ותראה אם הוא מגיע או לא. זה חישובי קיצין. אבל הציפייה או האמונה בביאת המשיח צריכה להיות קונקרטית, ולא רק איזושהי אמירה בעיקר אמונה כללית. אז זה לגבי מצד אחד החובה לצפות לישועה, מצד שני האיסור או ההמלצה, ההסתייגות מעיסוק בחישובי קיצין. עכשיו יש פה עוד נקודה, השאלה עד עכשיו עסקנו בחישובי קיצין באופן כללי, מה עם הבאת הגאולה? לעשות מעשים שבאופן מעשי יקרבו את הגאולה. וכמובן אני לא מדבר במישור של לעשות מצוות כדי שבזכות המצוות האלה הקדוש ברוך הוא יביא לנו את המשיח. בסדר? זה עוד פעם יכול להיות מצווה שלא לשמה, אבל בזה אין איסור. זה מה שאתה עושה הוא מעשה שהוא מצווה שאתה בכל מקרה צריך לעשות. מוטיבציה כזאת, מוטיבציה אחרת, זה לא הנקודה. אני מדבר על עשיית דברים שיביאו את המשיח, שכל משמעותם של הדברים האלה זה שהם יביאו את המשיח. אז תראו, וכן היה רבי יהודה אומר, גמרא בסנהדרין, וכן היה רבי יהודה אומר, שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, להעמיד להם מלך, להכרית זרעו של עמלק ולבנות להם את בית הבחירה. אז בוא נגיד, גם מלך וגם בית הבחירה קשורים לגאולה, נגיד היום. האם יש לנו עניין שנחתור להעמיד מלך ולבנות את בית הבחירה? כן, כל הוויכוח על בניית המקדש, מכון המקדש וכולי. האם יש עלינו איזושהי חובה לעשות צעדים מעשיים כדי לעשות את זה? עכשיו פה זה כבר מצוות מנויות, שימו לב. להעמיד מלך ולבנות את בית הבחירה זה מצוות. שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ. מצוות לכאורה אנחנו וודאי חייבים לעסוק בהם, נכון? אז פה זה באמת שאלה לא פשוטה. בשני המקדשים הראשונים וודאי שעם ישראל בנה אותם כחלק, כמצווה לבנות את בית הבחירה. יש הרמב"ם כותב מצווה כ', מצווה עשרים, שיצוונו לבנות בית עבודה, בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד, ואליו יהיה ההליכה והעלייה לרגל והקיבוץ בכל שנה כמו שהתבאר, והוא אמרו יתעלה ועשו לי מקדש. יש מצוות עשה, כן, ברור שאנחנו אמורים לעשות את זה. אבל רש"י בסוכה כותב, אבל מקדש העתיד שאנו מצפים בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבוא משמים, שנאמר מקדש ה' כוננו ידיך. זאת אומרת, בית המקדש הראשון ובית המקדש השני נבנו על ידינו בהשתדלות שלנו, בפעולה אנושית רגילה. מקדש העתיד, המקדש השלישי, לכאורה זאת מצווה, מצווה מנויה, היא לא מצווה שבטלה, היא מצווה שעדיין תקפה, כן? גם הקורבנות באופן עקרוני זאת עדיין מצווה, רק אין לנו את הבית ולכן אנחנו לא יכולים להקריב אותם. זאת רק בעיה טכנית. אבל אם היינו יכולים לעשות את מה שצריך כדי להקריב את הקורבנות, לכאורה אנחנו מחוייבים לעשות את זה, זה השתדלות שצריך לעשות כדי לקיים מצוות. אומר רש"י לא, מקדש העתיד שאנו מצפים הוא יגלה ויבוא מהשמים. אנחנו לא אמורים לעשות צעדים מעשיים כדי לבנות מקדש שלישי, הוא יבוא מהשמים. כן, זה הפסיביות החרדית עד היום, בעצם ביטוי מובהק לתפיסה הזאת. אבל הערוך לנר שם בסוכה באותה סוגיה. סוגיה כותב על רש"י הזה, אומר שיש עוד שכתבו כמותו, אבל הוא עצמו לא מוכן לקבל את זה והוא אומר, ולכן היה נראה לעניות דעתי דוודאי בית המקדש לעתיד לבוא ייבנה בניין ממש בידי אדם. ומה שנאמר מקדש ה' כוננו ידיך, שנדרש בתנחומא שיירד למטה, הוא בית מקדש רוחני שיבוא לתוך בית המקדש הנבנה גשמי, כנשמה בתוך הגוף. כמו שירד במשכן או בבית המקדש האש של מעלה תוך האש של הדיוט שנבער בעצים. בסדר? זה בעצם הוא אומר, ברור שאנחנו אמורים למעשה לבנות את המקדש, זאת מצווה מנויה. ברור שאנחנו צריכים לעשות את זה בעצמנו, זה לא לחכות שיירד מהשמיים. ומה שהמדרש אומר שיירד מהשמיים, רש"י הזה זה בעצם מדרש, המדרש הזה שאומר שיירד מהשמיים זה איזה מקדש רוחני שיירד לתוך המקדש שאותו אנחנו בונים פה, מקדש העצים והאבנים שאנחנו בונים פה, כמו האש מלמעלה שיורדת לתוך לתוך ההדיוט לתוך האש מן ההדיוט. אז זה בעצם הוא אומר שיש פה כבר איזשהו ויכוח אפילו לגבי בניית המקדש, שהיא מצוות עשה מנויה לכל הדעות. אפילו שם רש"י אומר לנו שני המקדשים הראשונים כן, בית שלישי אמור לרדת מהשמיים, אנחנו אמורים לחכות באופן פסיבי, לא לעשות פעולות שיקדמו את זה. הערוך לנר לא מוכן לקבל את זה והוא אומר מה פתאום, זה באמת לא ברור הלכתית, יש מצוות עשה לבנות מקדש, אנחנו אמורים לחתור לעשות את זה כמו כל מצווה אחרת. אז יש פה כבר ויכוח סביב העניין הזה וכנראה, אני אומר, הוויכוח הזה לא מנותק משאלת משיחיות מהמשיחיות. רש"י כשאומר לנו חקו באופן פסיבי למקדש בעצם אומר לנו כנראה אנחנו רוצים למנוע משיחיות, תופעות משיחיות. ובמקרה הזה הכוונה עשייה מעשית שמטרתה להביא את הגאולה או את בית המקדש או מה שלא יהיה. אז מה יש שני המקדשים הראשונים? אז שמה היו נביאים. גם מקדש שני אגב, מקדש שני כשהוא נבנה עוד הייתה נבואה, כן? עזרא או נחמיה ושיירי כנסת הגדולה עוד היו נביאים, לא שיירי כנסת הגדולה סליחה, שיירי הנבואה עוד היו בכנסת הגדולה. משיירי כנסת הגדולה זה שמעון הצדיק. אז שמה היו נביאים שבנו את בית המקדש על פי נביא, זה בסדר גמור. אבל היום שאין לנו נביא, אז כנראה אנחנו אמורים לחכות שזה יירד מהשמיים. אז זה מוזר קצת, מה רש"י עושה עם המצווה הזאת של בניית המקדש? זאת מצווה שבטלה? זאת לא מצווה שהיא לתמיד? לא לגמרי ברור. את הערוך לנר בגלל זה לא מקבל את זה. טוב, אז יש פה כבר איזושהי הסתייגות מסוימת שאפילו נכנסת לתוך השדה ההלכתי, שיש מצוות עשה לבנות מקדש ובכל זאת רש"י אומר לנו לא, תחכו שהוא יירד מהשמיים. זה ציטוטים שעולים הרבה סביב הוויכוחים היום של בניית מקדש, גם סביב הציונות בכלל אגב. את הרש"י הזה השתמשו בו לא רק למקדש, אלא הרבה התנגדות חרדית לציונות ציטטו את הרש"י הזה כדי להגיד שכל העניין של הבאת הגאולה לא מוטל עלינו. כולל אפילו בניית המקדש לא מוטל עלינו, אנחנו צריכים לחכות עד שזה יבוא אלינו מלמעלה, שהקדוש ברוך הוא ישלח מישהו שיעשה את זה עבורנו. הציונות הדתית לא קיבלה את זה, היא בעצם הלכה בכיוון של הערוך לנר והטענה היא שצריך לעשות את זה במו ידינו. לגבי המקדש, אז גם בתוך הציונות הדתית כידוע יש ויכוחים, אבל בסך הכל נדמה שהתפיסה הציונית היא כר פורה לתנועה למען המקדש. כן, אם אנחנו כבר חותרים להביא את הגאולה, מקדש הוא כמובן חלק מרכזי בעניין הזה, אז מסתבר שאנחנו גם אמורים לעשות את מה שצריך כדי לבנות את המקדש. טוב, אז בעצם עד כאן מה שאנחנו רואים זה אולי איזשהו סוג של הסתייגות, וגם זה במחלוקת, מעשיית צעדים מעשיים להבאת הגאולה. אולי אפילו מחישובי קיצין מחשש למפחי נפש ואכזבות וכולי. אבל ברור שצריך לצפות לישועה, צריך להתפלל על זה, צריך להאמין בביאת המשיח. כל הדברים האלה ודאי ודאי נכונים. אז מה זה המושג משיחיות שקר? המושג משיחיות שקר, גם אם ראינו לזה כבר כמה רמזים במה שדיברתי עד כאן, די ברור שאין בו איסור הלכתי. אפילו אם נגיד נצליח להבחין ויש תנועה מסוימת או אדם מסוים שהוא משיח שקר או תנועה משיחית שהיא איזשהו סוג של משיחיות שקר שעוד נצטרך להבין מה זה, גם אם יש דבר כזה. אנחנו לסיים דיאגנוזה, עדיין אי אפשר להגיד שהאנשים האלה הם עבריינים. אין איסור להיות משיח שקר. רק כדי לחדד יותר, אני אביא כנגד זה למשל נביא שקר. על נביא שקר יש איסור מנוי במניין המצוות. אסור להיות נביא שקר ואסור לקבל דברים מנביא שקר. שם זה חלק מההלכה. מי שלא נביא ומציג את עצמו כנביא עובר איסור, ומי ששומע לו גם עובר איסור. לעומת זאת מי שלא משיח ומציג את עצמו כמשיח או מי שהולך אחריו לא עבר איסור. אין איסור בזה. לא מומלץ, לא זה, אפשר להתווכח פה שם, יכול להביא לבעיות, בסדר, זה דיונים שאפשר לדון בהם. אבל אין בזה איסור. למשל קחו את הרבי מלובביץ', כן? זה משיחיות שקר פר אקסלנס, נכון? סיפור יפה ששמעתי פעם, כבר סיפרתי את זה פה אני חושב, שמעתי פעם מאפרים שך, הבן של הרב שך, שמעתי את זה ברדיו. הוא סיפר שם שהוא פעם היה בחלוקת דולרים אצל הרבי בברוקלין. וכשהגיע תורו אז הרבי אומר לו מי כבודו? איך קוראים לך? אפרים. אפרים מה? אמר לו אפרים שך. אמר לו אתה הבן של ראש ישיבה? אמר לו כן. אמר לו אתה מוכן לחכות פה רגע? אני רוצה לדבר איתך. טוב, חיכה שם עד שהוא גמר את החלוקה. ואז הוא אומר לו תשמע, כשאתה חוזר הביתה לישראל, תיכנס לאבא, תגיד לאבא שלך שזה לא אני, זה החסידים שלי. כי הרב שך כידוע אמר שחב"ד זו הכת הקרובה ביותר ליהדות. אז הרב שך היה מתנגד חריף למשיחיות החב"דית. אז על רקע זה הוא אומר לאפרים, כן, לבן של הרב שך, כשתגיע לאבא, תגיד לו תשמע זה לא אני, זה החסידים שלי. אמר בסדר. הגיע, כל זה הוא סיפר ברדיו. הוא מגיע לארץ, נכנס לאבא שלו, אומר אבא תשמע הייתי אצל הרבי והוא ביקש ממני למסור לך שזה לא הוא, זה החסידים שלו. אז הרב שך, כן, ליטוואק שכמותו, אומר לו תשמע, פעם הבאה שתהיה אצלו תגיד לו שיגיד את זה לחסידים שלו, לא לי. זאת אומרת הוא מספר לי שזה לא אני זה החסידים שלי? תגיד לחסידים שלך שזה לא אתה. זאת אומרת אתה מספר לי שזה לא אתה, או במילים אחרות אל תבלבל לי את המוח. זאת אומרת תירוצים "זה לא הוא זה החסידים שלו", אם הוא היה אומר בצורה חד משמעית חברים אתם מבלבלים את המוח, אז כנראה החסידים שלו לא היו אומרים את זה, ככה לפחות להערכתי וגם להערכת הרב שך אני מניח. אז בקיצור הנקודה הזאת, פה למשל אם אנחנו לוקחים את קריטריון ההתממשות אז כבר הוכח שזה משיח שקר, אבל כמו שאמרתי שההתממשות היא לא קריטריון. כן יש את התירוצים הידועים לא זכינו, בעצם הוא היה מיועד להיות משיח ולא זכינו, תמיד יש תירוצים אחרי שהדברים האלה נופלים. תמיד יש תירוצים, אגב זה אחד הסימפטומים לדעתי לתנועות משיחיות, התירוצים האלה שתמיד הכל מסתדר להם. תיאוריה שלא ניתנת להפרכה. בכל אופן הטענה בכל מקרה אין פה עבירה הלכתית. כי עשו כל מיני ספרים, יש איזה, לא זוכר איך קוראים לספר הזה, ספר של איזה רב אמריקאי שיצא לפני כמה שנים שהוא מסביר שחב"ד זה נורא ואיום, זה עבירות דאורייתא וכל מיני דברים מהסוג הזה. הוא מפריז מאוד על מידותיו. אני מאוד הייתי באנטגוניזם למשיחיות החב"דית אבל לא חושב שאפשר להגיד שיש בזה איזשהו איסור. לא מומלץ, לא יודע מה, הכל נכון, אבל אין בזה איסור הלכתי. גם אם הרבי ידע שהוא לא משיח והוא תמרן את כולם לחשוב שהוא המשיח, נגיד אפילו שאני מקבל שזה כן הוא, זה לא רק החסידים שלו, עדיין איזה איסור יש בזה? אין בזה איסור. יש בזה חששות, והחששות אגב די התבדו. החששות שאחרי שזה ייפול כל החסידים שלו יתנצרו. זה לא קרה. לא עשיתי סטטיסטיקה, לא יודע יכול להיות שהיו כאלה שנפלו, אבל בגדול בסדר, העסק לא התמוטט אחרי שהרבי נפטר, בין היתר כנראה בזכות כל התירוצים שאנחנו שומעים עד היום. יש כאלה שאומרים שהוא לא נפטר אז בכלל אין בעיה. אבל העסק הזה בסופו של דבר לא הביא לתוצאות הגרועות שהרבה פעמים אנחנו חוששים להם ממשיחיות השקר. גם במובן הזה קשה לראות פה את הבעייתיות שבדבר. איסור הלכתי ואולי אפילו לא נוצרה בעיה שממנה חששו. טוב, אז מה כן? מה אולי אני אציג שני דברים. אז מה בעצם הבעיה במשיחיות שקר? יכול להיות שהבעיה היא א', החשש מהאכזבה, כן? שברגע שזה יתברר כמשיחיות שקר אנשים איך שהוא יעזבו הכל כמו שהרמב"ם כותב במפורש. אנשים יעזבו הכל, יש חשש מהתמוטטות, ובסך הכל יש דוגמאות לזה. כן, היה גם במזרח אירופה, נדמה לי בתחילת המאה ה-20 או סוף המאה ה-19, וגם בירושלים קצת לפני מלחמת העולם הראשונה נדמה לי. שולמית לפיד נדמה לי שבכחרס הנשבר, בספר של הכחרס הנשבר נדמה לי שהיא מתארת את התופעה הזאת, שהייתה עברה ככה עברה איזה שהיא שמועה מאוד חזקה שהמשיח בפתח. אנשים מכרו את הרכוש שלהם באירופה, את הרהיטים שלהם, הכל והתכוננו לעלות לארץ. יש סיפור על כל מיני רבנים, רבי יעקב גזונטהייט מוורשה שמעתי את זה, שמעתי את זה פעם על רבי אהרון קוטלר, שעלו על הבמה בשבת, דפקו על הבמה ונשבעו שהמשיח לא מגיע בשנה הקרובה, כדי להרגיע את האנשים. אנשים הלכו לאבד את עולמם בגלל העניין הזה. או בירושלים, באמת כמו שהיא מתארת שם שולמית לפיד, וזו תופעה היסטורית ידועה, זה ספר על רקע היסטורי, הייתה התנצרות המונית בירושלים ביישוב הישן. תופעה שהרבה אנשים לא מכירים. ביישוב הישן, הדוסים האלה החשוכים שישבו שם ביישוב הישן, הייתה התנצרות המונית בתקופת מלחמת העולם הראשונה, קצת לפניה ובתוכה, בגלל שהיו שמועות שהמשיח עומד להגיע וכשהוא לא הגיע אנשים נשברו. היה שם הרי עוני נורא ורעב איום ונורא בתקופת מלחמת העולם הראשונה. בכל אופן, אז החששות האלה ודאי חששות קיימים. מעבר לזה יש גם כנראה, לפחות איך שאני מבין, זה הכל עוד פעם עניין של פרשנות, זה לא, אין לזה מקורות הלכתיים ולכן גם לא מקורות מחייבים. ממילא הדיון הזה הוא קצת דיון לא מוגדר, אבל בהתרשמות שלי יש פה גם איזה שהיא בעיה מעבר להשלכות. יש בעיה בשקר. אם זה משיחיות שקר, אז קודם כל זה שקר. בסדר, לא יהיו השלכות גרועות, אין איסור הלכתי, אבל זה שקר. לא נכון להאמין בשקרים. למה צריך לחפש תוצאות שיבהירו לי למה הדבר הזה הוא אסור? קודם כל הוא אסור כי זה שקר. ולא אמורים להאמין בשקרים. ואם דיברנו על הרמב"ם עם הלא תנחשו וחובר חבר, כן, כל משפחת האיסורים הזאת, תמים תהיה עם השם אלוקיך, שהרמב"ם אומר שיש איסור להיות טיפש. זה ודאי לא יותר גרוע מהאיסורים האלה. האיסור ללכת אחרי שקר ובטח להיות טיפש כשאתה הולך אחרי שקר הוא בהחלט, אפשר אפילו ללמוד אותו מהאיסורים האלה לפי שיטת הרמב"ם לפחות. אני לא יודע. בכל מקרה אני חושב שיש פה משהו… אני לא מכיר איסור הלכתי בעניין הזה, פה יש שאלה בצ'אט. ואגב, אין איסור הלכתי גם על שקר. שקר סתם, אין איסור הלכתי על שקר. יש מדבר שקר תרחק, אבל אין איסור מנוי במניין המצוות על שקר. יש איסור לשקר בבית דין. אבל אין איסור על שקר. רבנו יונה הופך את השקר לסוגיה הלכתית ויש לו שם שלוש עשרה או שבע עשרה נדמה לי דרגות של שקרים, זו למעלה מזו, אבל זו המצאה, כן, ברור שזה לא נכון. אין איסור הלכתי על שקר. אין לזה מקור, יש שלילה גדולה. כמו שהרב שרלו כותב איזה שהוא שולחן ערוך של שקר באחד הגיליונות הראשונים של צהר, נדמה לי גיליון ב' אולי, הוא הציג שולחן ערוך ראשוני של הלכות שקר. ניסה לקבץ את הדברים האלה. קצת דומה לעבודה של החפץ חיים על לשון הרע, שהיא בסך הכל עבודה של המצאה כמובן. זאת אומרת, יש איסור על לשון הרע, אבל כל הפרטים שהוא יצר מזה, של ספר הלכתי, ופילפל בזה ובגדרי האיסור וכולי, חלק גדול מזה זה המצאות. לוקח אגדתות מפה, אגדתות משם ומייצר מזה איזה שהוא סוג של שולחן ערוך. עוד פעם, אני לא אומר שאין איסור לשון הרע, יש איסור, הוא מנוי גם במניין המצוות, אבל כל הפרטים שהתחדשו שמה זה החפץ חיים חידש אותם יש מאין. יש מחצי אין, כן, מאגדתות, מדברים כאלה ואחרים, חלק גדול מהם לפחות. אז הרבה פעמים כשמנסים לייצר איזה שהוא שולחן ערוך מסוגיה מהסוג הזה, יש בזה איזה שהוא מימד של המצאה. אז רבנו יונה התחיל את זה, לא הרב שרלו. בכל אופן, אני לא, בפשטות אין איסור הלכתי על שקר, פורמלי. אוקיי? יש אזהרה של התורה, מדבר שקר תרחק, נכון. ברור שהתורה מסתייגת משקרים. זה ברור. האם זה איסור הלכתי פורמלי מנוי? לא חושב. אוקיי, אז זה, אז יש פה איזושהי בעיה במושג הזה של משיחיות שקר. עכשיו, יכול להיות שסוג האיסור יכול לעזור לי בדיאגנוזה, כשאני שואל את עצמי איך אני יודע מה זאת משיחיות שקר. אפשר לנסות ולגזור את זה מהשאלה מה בעייתי בזה. זאת אומרת, אם הבעייתי בזה זה שקר, אז משיחיות שקר זה משהו שקרי. טוב, צריך לדעת מה האינדיקציות, איך אני יודע אם משיח כלשהו הוא משיח שקרי או לא. אבל אני יודע את מה אני מחפש, אוקיי? אם הבעיה היא התוצאות, אז שוב פעם, אז לכאורה משיחיות שקר זה משהו שעלול להביא לתוצאות בעייתיות, ואז זה פשוט ניתוח היסטורי. צריך לנתח את התופעה ולראות האם צפויות ממנה תופעות בעייתיות או לא. וזה מה שיקבע אם זאת משיחיות שקר או לא. לכן בעניין הזה אנחנו דורכים על קרקע די בתולית. זאת אומרת, קשה מאוד לצאת עם תשובות ברורות כי כמו שאמרתי קודם, גם הבעיה שיש במשיחיות שקר, העניין של הפרשנות, מאוד לא ברור מה העניין. גם אחרי שאני יודע מה הבעיה, ליישם את זה על הדיאגנוזה, גם כן בעיה. לך תדע מה יביא את התוצאות הקשות, מה לא. זה תמיד נקבע בדיעבד. זאת אומרת, אחרי שכולם התנפצו, עכשיו אני יודע זו משיחיות שקר. אני הרי צריך להיזהר ממשיחיות שקר ברגע שהיא מתחוללת. אחרי שזה כבר כל זה קרה, מה אכפת לי שאני יודע לקבוע זו משיחיות שקר? כשאני אומר לאנשים "תיזהרו ממשיחיות שקר", אני אמור להזהיר אותם מאיזושהי תופעה שהם יכולים לשים את האצבע על זה כבר ברגע שהיא מתרחשת. להיות חכם בדיעבד, זאת חכמה קטנה. אם אתה רוצה להזהיר מישהו ממשיחיות שקר, תן לו איזשהם כלים שאומרים לו מה זאת משיחיות שקר בריל-טיים, לא אחר כך. בדיעבד התברר שזו משיחיות שקר. הנה בר כוכבא. אז למה הוא נחשב כמשיח שקר? כי הוא נכשל בסוף. נו, אז מה? איך אני הייתי יכול לדעת בהתחלה שהוא ייכשל בסוף? מה האשמה במי שהאמין שהוא המשיח אם בסוף זה לא הלך? לא הלך, אולי לא זכינו, כמו שהחב"דניקים אומרים. לא יודע, אבל זה בטח לא כלי שיכול לעזור לי בריל-טיים כדי לדעת שיש פה איזושהי תופעה מסוכנת או תופעה שאסור לי להצטרף אליה. אז מה בכל זאת הכלים הדיאגנוסטיים שאני יכול להצביע עליהם בריל-טיים? אז בעניין הזה, כיוון שהשאלה היא לא שאלה הלכתית, אפשר לנסות ולהיעזר בדוגמאות ההיסטוריות. יש כמה דוגמאות היסטוריות: בר כוכבא, נצרות, למליין, מולכו, שבתאי צבי, יש לנו אל-רואי, יש לנו כל מיני תופעות שלפחות ברטרוספקטיבה כבר כן יש איזושהי הסכמה שזאת הייתה משיחיות שקר. גם אם בריל-טיים אולי היו ויכוחים, והיו ויכוחים על חלק מהדברים האלה וודאי שהיו ויכוחים, כולל שבתאי צבי, היו ויכוחים קשים בין חכמים גדולים האם התופעה הזאת היא אמיתית או לא והאם נכון להצטרף אליה או אסור להצטרף אליה, אבל בדיעבד אחרי שאנחנו ראינו מה קרה אחר כך, שזה נכשל ואחרי זה, שבתאי צבי לפחות זה הביא להמרת דת ולאכזבות קשות ולשברים נוראים ואיומים, אז מוסכם שזה היה משיחיות שקר. אולי החכמים שקבעו את הקביעות האלה בדיעבד יכולים לעזור לנו לחלץ מתוך התופעות האלה איזשהם קריטריונים שישרתו אותנו בריל-טיים. כן? להתגלח על הזקן של אחרים, זה תמיד יותר אינטליגנטי מאשר לחכות ולהתגלח על הזקן שלך. טוב, אני לא אעבור על כל הדוגמאות האלה. יש ניתוח שלהם בעבודה הזאת שהזכרתי של הבת שלי. אבל אני מנסה, בניתוחים האלה אפשר לנסות ולחלץ מאפיינים שונים ואני אסכם אותם עוד רגע. אבל לפני כן אני רוצה להבחין בין שני סוגי משיחיות. הרבה פעמים משתמשים במושג משיחיות בהקשר שהוא בכלל לא הקשר דתי ובטח לא יהודי. כן? תנועות לשחרור לאומי, או לשחרור לנשים ולשחורים ול, תנועה כמו קומוניזם, כל מיני תנועות שיש להן, שחותרות לקראת איזשהו סוג של אוטופיה, מואשמות הרבה פעמים בסוג של משיחיות. אבל זה לא המשיחיות שעליה אני מדבר כאן, כי שמה כמובן מדובר בשימוש מושאל במושג משיחיות. אני מדבר על המושג משיחיות במובנו הדתי, האסכטולוגי, כן, התנועה שנישאת על גבי איזושהי רוח דתית, לא באופן מושאל אידיאולוגיה שאנחנו נורא מאמינים בה ורוצים לקדם אותה. אני לא חושב שמישהו יגיד שלקדם אידיאולוגיה זה לא בסדר. לקדם אידיאולוגיה זה בסדר גמור, אבל לקדם את המשיח יש כאלה שאומרים שזה לא בסדר. למה? זה הרי הרבה פעמים הטענה של המשיחיים. למה כל אידיאולוגיה מותר לקדם ואת האידיאולוגיה של המשיח שכולנו אמורים להאמין בה באמונה שלמה, אני מאמין באמונה שלמה, כן, אותה אסור לקדם? למה? מה, מה לא תהא כוהנת כפונדקית? זאת אומרת, אם את האידיאולוגיות מותר לקדם אז את המשיחיות אסור לקדם? אז לכן אני לא רוצה, אני רוצה להוציא מהמשחק את הנושא של קידום אידיאולוגיות. קידום אידיאולוגיות קוראים לזה הרבה פעמים משיחיות, לפעמים כשזה בא בצורה פנאטית מדי, גם במובן שאתה לא מבין שיש גם מגרעות לאוטופיה שלך, גם במובן של מה אתה מוכן לעשות כדי לקדם את זה, כן, להרוג את כל מי שמתנגד למשל וכל מיני דברים כאלה, אז מאשימים אותך במשיחיות. אבל זה משיחי, אבל זה הייתי אומר זה מושג מושאל של משיחיות, ואני חושב שההאשמה במשיחיות על הדוגמאות האלה היא שימוש לא נכון במושג משיחיות. כי אני מאשים אותם על זה שהם רוצחים, לא על זה שהם משיחיים. זאת אומרת אני משתמש במושג משיחיות על הקומוניזם לא בגלל שהם האמינו באמונה שלמה באוטופיה שלהם, שיאמינו, זכותם, אלא בגלל מה שהם עשו בגלל זה. מה הם עשו? הם רצחו את כל מי שמתנגד, או דיכאו את כולם רק כדי להביא את האוטופיה שלהם, בהנחה אופטימית כן, שאותם אותם צדיקים שבאמת עשו את זה לשמה כדי להביא את האוטופיה, אחרים לא בטוח שזה באמת היה המוטיבציה שלהם, אבל הרבה כן. אוקיי? אז בעצם הבעיה שלי איתם זה לא בשאלה האם הם משיחיים, אלא הבעיה שלי זה שהם רוצחים. ולכן המושג משיחיות רק אומר למה הם רצחו. הם רצחו בגלל שהם היו איזשהו סוג של משיחיים. בסדר, אבל זה לא מעניין. ההאשמה כלפיהם היא לא במשיחיות, ההאשמה כלפיהם היא על זה שהם רוצחים. קצת כמו שהניתוח שעשיתי באחד הטורים על גזענות. ובמסקנה שלי הייתה שאין דבר כזה גזענות או אין ערך שלילי כזה שנקרא גזענות. תמיד כשאנחנו משתמשים במושג גזענות אנחנו בעצם מתכוונים להאשים מישהו שהוא עושה משהו רע שאולי המוטיבציה שלו לעשות את זה היא גזענות. אבל ההאשמה היא המשהו הרע שהוא עושה, שהוא מפלה אנשים בלי הצדקה. אז ההאשמה היא אפליה, לא גזענות. אם זה על בסיס גזעי או על בסיס אחר, מה אכפת לי? הטענה שלי כלפיך היא שאתה נוקט באפליה, וזה לא בסדר לעשות אפליה. כן, אז כעין זה אני רוצה לומר גם כאן. זה לא ההאשמה במשיחיות שאני מחפש. אני מחפש איפה יש בעיה במשיחיות עצמה, לא במעשים שאתה עושה שהם כשלעצמם בעייתיים. אוקיי? אלא עצם נגיד, כשאני אגיד לך, מישהו שחותר לקידום הקומוניזם בדרכי שלום, לא ברצח של אנשים שמתנגדים או של אנשים אחרים, האם אני אאשים אותו במשיחיות כי הוא חותר להתגשמות של אוטופיה או להגשמה של אוטופיה? לא. אז זה אומר שזה לא משיחיות, לא במובן שאני מדבר עליו. אני מדבר על משיחיות במובן א', במובן הדתי, וב', שההאשמה היא במשיחיות, לא שהמשיחיות היא המוטיבציה אבל ההאשמה היא ברצח או באפליה או במה שלא יהיה. לא, יש האשמה במשיחיות. מה פשר העניין הזה? למה איפה אני רואה דבר כזה? מה זה תנועה משיחית במובן הזה? אז פה, כדי לחסוך את כל הניתוח ההיסטורי, אז אני אגיד לכם בגדול מה המסקנה, מה המסקנות שעולות. אני אתן איזושהי מפה אפריורית קודם כל. מה בעצם הבעיה, מה יכולה להיות הבעיה במשיחיות? הגישה הכי קיצונית זאת הגישה של ליבוביץ'. כן, שליבוביץ' אומר משיח שיגיע הוא לא משיח. המשיח תמיד יבוא. כן, זה ליבוביץ'. משיח שבא זה משיח שקר. המשיח תמיד יבוא בעתיד. או במילים אחרות, האמונה בביאת המשיח היא לא אמונה עובדתית שבסוף יבוא. משיח, אלא זה איזשהו מנוע לקידום העולם או לתיקון העולם. הניסיון להביא משיח זה מנוע לקידום העולם, אבל האמונה שהוא באמת יבוא בסוף ובטח להצביע עליו שהוא כבר בא, זה משיחיות שקר. והוא גם רמז פה ושם לנצרות, כן, הנצרות הבעיה שם זה שהם האמינו שהמשיח הגיע. ומשיח שהגיע בהגדרה הוא משיח שקר. המשיח תמיד יגיע בעתיד. כמובן שזאת גישה מאוד לא מקובלת בעולם היהודי, אני גם חושב שהיא מאוד בעייתית. היא מאוד בעייתית כי מה אתה רוצה, שאני אחנך אנשים על אמונה שקרית רק בגלל שזה מביא אותם לעשות מעשים שיתקנו את העולם? אם אני באמת יודע שהמשיח לא יגיע אני גם לא אפעל משיקולים משיחיים. אולי אני אתקן את העולם כי אני רוצה שהוא יהיה מתוקן. אבל האמונה בביאת המשיח זה בעצם איזשהו סוג של שקר קדוש, כן? לא, המוטיבציה זה כן שקר. בגלל שאם אתה אומר שהמשיח יבוא וזה מה שנותן לאנשים מוטיבציה, זה שקר. כי האנשים חושבים שהמשיח יבוא, זה מה שנותן להם את המוטיבציה, בעוד שאתה יודע שבעצם הוא לא יבוא. אתה רק מפמפם להם את העניין הזה כדי לתמרץ אותם לעשות פעולות כלשהן. זה שקר, מה שנקרא שקר קדוש, כן, דיברתי על זה גם באחד הטורים. אז זה, זאת הגישה הכי קיצונית שבעצם אומרת משיח זאת אידיאה שלא אמורה להתממש. זה רק לתת מוטיבציה לאנשים לתיקון. גם בן גוריון אגב יש לו אמירה מהסוג הזה. אז זה הגישה הכי קיצונית. גישה קצת פחות קיצונית אומרת שכל פעולה שאתה עושה כדי להביא את המשיח באופן מעשי, בעצם זה מה שנקרא תנועה משיחית. עוד פעם כשאני אומר תנועה משיחית, התנועה המשיחית בגרשיים, זאת אומרת תנועה משיחית במובן השלילי, כן? אז זה בעצם הטענה היא שאי אפשר לפעול מעשית כדי להביא את המשיח. זאת גישה קצת פחות קיצונית אבל עדיין די קיצונית הייתי אומר. גישה פחות קיצונית ואני חושב שאני נוטה יותר אליה, זה גישה שאומרת אפשר לפעול ורצוי אולי אפילו לפעול להבאת הגאולה, אבל השאלה היא איך. יש סוגי פעולות מסוימים שאם אתה נוקט בהם זאת תנועה משיחית במובן השלילי. איזה סוגים? אני יכול להציע פה שלושה, שלושה סוגים. סוג ראשון זה פעולות של איסור הלכתי. כן, שבתאי צבי עשה פעולות שאסורות הלכתית וגם אמר לחסידיו. הוא ביטל הלכות מסוימות וכולי. והוא אמר שזה מה שיביא את המשיח, כן? אנחנו יודעים גם היום כל מיני אנשים שנואפים עם אשת איש או מסבירים להם שזה מה שיביא את המשיח, זאת אומרת כל מיני זה משיחיות שקר. כמובן שאותם מאשימים בניאוף לא במשיחיות שקר כמו שאמרתי קודם, אבל יש שם גם משיחיות שקר כי אתה בעצם נוקט בפעולות של איסור הלכתי כדי להביא את המשיח, אז מעבר לזה שאתה עובר על איסורים הלכתיים יש פה גם בעיה בתפיסה המשיחית שלך. היא עצמה בעייתית מעבר לאיסורים שיש בפעולות שעשית. אז זה אפשרות ראשונה. ג' אחד, כן? יש שלוש גישות ובגישה השלישית שסוג הפעולות קובע אז ההצעה הראשונה שלי זה פעולות של איסור הלכתי. ובשבתאי צבי זה וודאי היה חלק מהפרמטרים. הפרמטר השני או אפשרות השנייה, הסוג השני של הפעולות, זה פעולות שאולי לא מקובלות במסורת שלנו. גם אם לא מדובר בעבירה במובן ההלכתי הפורמלי. למשל, בתנועה הציונית אז הציונות הדתית דגלה בשיתוף פעולה עם חילונים וכופרים. כולל הקמת מערכת שלטונית שהיא לא מלכות ישראל, לא מחויבת להלכה, מערכת בתי משפט, כן? או מרידה באומות, דחיקת הקץ. אלה כל אלה לא טענות הלכתיות. זה לא, אין פה איזשהו איסור הלכתי פורמלי, אם תתעקשו אולי כן תמצאו, אבל זה לא המוקד של הטענה. המוקד של הטענה זה שסוג פעולות כזה הוא לא ראוי, ואם האמונה המשיחית שלך מביאה אותך לעשות פעולות שלא מקובלות במסורת שלנו למרות שהן לא אסורות הלכתית באופן פורמלי, זאת משיחיות שקר, זאת תנועה משיחית. עוד פעם, לא משיחיות שקר, זה באמת אולי משיחיות שפשוט צריכה להתברר שהיא שקרית. אני רוצה לדבר על תנועה משיחית, לא משיחיות שקר. משיחיות אבל בקונוטציה השלילית, כן? אבל לא משיחיות שקר זה שמשיחיות שלא תתממש, שתיכשל, את זה צריך לבדוק תוצאתית, אני לא מדבר על זה. אז זה הסוג השני. הסוג השלישי זה כשהמשיחיות כשאתה עושה פעולות שאין להן הצדקה בחשיבה הריאלית. המפריז בכוח שלך. למשל כשקוראים לאנשים למכור את כל רכושם ולעלות לארץ שממש אין לך שום סיכוי ריאלי להצליח להתיישב בה. אוקיי? או איזה סיכון ביטחוני מול מדינות ערב אם תרצו או משהו כזה, הרבה פעמים ההאשמה כלפי התנועה הציונית הייתה והציונות הדתית כחלק ממנה, זה שאתם עושים פעולות שאין להן סיכוי ריאלי להצליח. כמו שבן גוריון אמר בישראל מי שלא מאמין בניסים הוא לא ריאלי. אוקיי? אז זה בדיוק התפיסה הזאת, זאת תפיסה שבעצם אומרת זאת משיחיות שקר, כי אתה מה אתה בעצם אומר? אתה בעצם אומר כיוון שאני הולך להביא את המשיח, אז ייעשו לי ניסים והקדוש ברוך הוא יעזור לי למרות שאין לי סיכוי בחישובים ריאליים. זה משיחיות שקר, זאת תנועה משיחית. אסור לעשות את זה. אתה בעצם צריך לפעול, אני אומר לפי הגישות הקודמות אסור בכלל לפעול להבאת המשיח. לפי הגישה השלישית שהיא יותר סבירה בעיניי, מותר לפעול לביאת המשיח, אבל לא לעשות איסורים הלכתיים, לא לעשות פעולות שכשלעצמן הן לא ראויות, זאת אומרת הבאת המשיח לא יכולה להיות הצדקה לפעולה שכשלעצמה לא הייתי עושה אותה. וכחלק מזה, כחלק יותר קיצוני מזה, לא לעשות פעולות שאין להן הצדקה ריאלית. זה צריך להיות תוצאה, חישובים של ריאל פוליטיק. הממד המשיחי לא אמור ליטול חלק בשיקול שלך. אם השיקול הריאלי שלך אומר לא לעשות את זה, אז אל תעשה את זה. אם אתה עושה את זה כדי להביא את המשיח ואתה בונה על זה שהקדוש ברוך הוא יעזור לך כי זה מביא את המשיח, זאת תנועה משיחית. אוקיי? עכשיו כחלק נוסף מהעניין הזה אני כבר צריך לקצר כי אנחנו מתקרבים לסוף. בדוגמאות ההיסטוריות אני יכול למפות את הדוגמאות ההיסטוריות על המפה הזאת ולהראות שבדוגמאות האלה בעצם הן מחולקות לפי המאפיינים. יש תנועות משיחיות שעברו על ההלכה, יש תנועות משיחיות שהיו לא ריאליות, יש תנועות משיחיות שעשו דברים שהם לא ראויים אבל הם לא סתרו את ההלכה. ובאמת אפשר לראות שיש מחלוקות איך להתייחס לכל מיני משיחים כאלה, משיחי שקר כאלה, לפי הטיפוסים האלה, ואני לא נכנס עכשיו לפרטים, אבל אפשר לראות את זה בכתבים של חכמים לאורך הדורות איך הם התייחסו לתנועות האלה. אני רוצה לחדד נקודה שעולה מהמפה שתיארתי כאן אבל אני חושב שהיא אולי נמצאת במוקד של התנועות העכשוויות. אני חושב שהמוקד של הדיון סביב המשיחיות של הציונות הדתית זה בעצם נמצא בסוגים האחרונים שתיארתי אבל אני אנסח את זה בצורה יותר קיצונית או יותר מחודדת, לא יודע אם יותר קיצונית. תראו יש למשל סיפור מכונן כן, של הרב הרצוג והרב מבריסק. כשפרצה מלחמת השחרור התחילו לירות שם בירושלים אז התחילו נפוצו שמועות שהרב מבריסק עומד לברוח מהעיר. ישב בירושלים, הוולוולה, כן, הבן של ר' חיים, יושב עומד לברוח מהעיר. עכשיו הרב הרצוג שהיה הרב הראשי הוא חשש מדמורליזציה שהדבר הזה יעשה, דמות מאוד מוערכת הרב מבריסק, ולכן הוא הלך אליו, בא אליו כדי לשכנע אותו לא לברוח. והסיפור אומר שהרב הרצוג בא לרב מבריסק ואמר לו תשמע, מסורת בידינו מקובלנו מרבותינו שבית שלישי לא חרב, אז אין לך מה לברוח אנחנו ננצח פה. אוקיי? והרב מבריסק עונה לו ואני מקובלני מאבא שכשיורים צריך לברוח. שזה סיפור נהדר. סיפור נהדר כי הוא כל כך מייצג את שתי הגישות האלה בצורה אולי הכי טובה שאני מצליח להעלות בדעתי. הרב מבריסק לא מתווכח עם הרב הרצוג על המסורת שלו. אני לא בטוח שהרב מבריסק לא מקבל את המסורת של הרב הרצוג, אבל הוא אומר כן אבל יורים פה. עזוב אותי מכל המסורות שלך, מה צריך לעשות בשיקול של הריאל פוליטיק, או הריאל ביטחוני לא פוליטיק, כן, יורים עליך. אז מה אתה תישאר שם כי בית שלישי לא חרב? אם יורים צריך לברוח. עוד פעם אני לא נכנס עכשיו לשאלה למה לא להילחם, למה זה, ברמה העקרונית כן? אם אין לך מה לעשות שם ברמה המלחמתית, לברוח או להישאר שם כי בית שלישי לא חרב. אז התפיסה החרדית הליטאית הקלאסית אומרת ריאל פוליטיק, אם מסוכן אני הולך. והרב הרצוג אומר אני עושה חשבונות מטפיזיים, אם יש לי איזושהי הבטחה שבית שלישי לא חרב וככה אני מביא את הגאולה וכל מיני דברים מן הסוג הזה, אז. אז אני מכניס את השיקולים האלה לשיקולים הפרקטיים שלי. זאת אומרת, אני מקבל החלטות לא רק על בסיס שיקולים ריאליים והלכתיים, כמובן, הלכתיים זה מבחינתי שיקולים ריאליים, שיקולים שאני אמור לעשות גם בימי שלווה, אלא לא, אם אני יודע שאני עכשיו נמצא על גל משיחי, המשיח עומד להגיע, וצריך לעשות איזשהן פעולות כדי לעזור לו להגיע, אז זה מה שמותר לי לעשות, למרות שבשיקולים של הריאל פוליטיק וההלכה, אני לא אמור לעשות את זה. זה בדיוק משיחיות, תנועה משיחית. זה דוגמה מובהקת לתנועה משיחית. מובהקת. כיוון שאתה מקבל החלטות לא מכוח שיקולים, במילים אחרות אני אומר ככה, ונדמה לי שככה מסורת היהודית באופן אם אפשר לעשות איזושהי הכללה המיינסטרים של המסורת היהודית חד משמעית אומר שכשאתה מקבל החלטות, אתה אמור לקבל אותם על בסיס שני דברים: שיקולים ריאליים, אנושיים, ביטחוניים, פסיכולוגיים, מה שלא יהיה, ושיקולים הלכתיים. סטו. זהו. שום דבר חוץ מזה. מי שמכניס מעבר לזה כל מיני שיקולים אסכטולוגיים, מטפיזיים, הבטחות ומסורות כאלה או אחרות, לא יודע מאיפה המסורת הזאת באה, אבל שיהיה, גם אם זה נכון. לא בגלל שזה לא נכון, ואתם רואים שהמוטיב הזה חוזר לכל אורך הסדרה הזאת. אני לא מתווכח עם השאלה אם הדברים האלה נכונים, אלא אני מתווכח על השאלה אם הדברים האלה למרות שהם נכונים, אולי הם נכונים, האם צריך לקחת אותם בחשבון, האם יש להם מעמד בקבלת ההחלטות שלי. ועל זה חזרתי לא פעם בסדרה הזאת. וכאן זה חוזר ומתקשר לעניין המטפיזיקה. במילים אחרות בעצם הטענה היא, נכון, אני עוד מעט אגיע לשלוש השבועות. הטענה שלי בעצם היא שהדוגמה של תנועה משיחית אינה אלא דוגמה חדה ומובהקת של כל הנושא שדיברתי עליו כאן של המיסטיקה. הבעיה בתנועה משיחית זאת הנהייה אחרי מיסטיקה, לא תוצאות בעייתיות, ואפילו אולי לא השקר. יכול להיות שהמיסטיקה הזאת אמיתית. הנהייה אחרי מיסטיקה, זה נקרא תנועה משיחית. והפסול שיש בתנועה משיחית הוא זה גופא. הפסול הוא נהייה אחרי מיסטיקה. עכשיו מה זה הנהייה אחרי מיסטיקה? לעסוק במיסטיקה ודאי שזה לא דבר פסול. אפשר לחייב את זה, אפשר לשלול, לא משנה, אבל לא זו הנקודה. תעסוק בזה, למה לא? לא זו הנקודה. הנקודה היא כשאתה לוקח את זה ועושה מזה כלי שהוא שותף בקבלת ההחלטות שלך בחיים, בעולם. לזה אני מתכוון נהייה אחרי מיסטיקה, לא עיסוק במיסטיקה, אלא התחשבות במיסטיקה כחלק מהשיקולים שאתה עושה. בסדר? זה בעצם הדבר שעליו אני מדבר, כן? ועכשיו תמשיכו כמובן לכל ההבטחות של המקובלים והרבנים והבאבות כאלה ובאבות אחרות, כל האנשים שמתחשבים בזה כשמקבלים החלטות, זה בעצם אותו דבר. זאת בעיה דתית, לפעמים הלכתית, לפעמים אולי לא הלכתית, כמו שאמרתי על משיחיות, אפשר לדון על זה אם זה איסור הלכתי או לא הלכתי, פשוט זה לא הלכתי, אבל זה בעצם הבעיה שרואים במשיחיות שקר, הנהייה אחרי מיסטיקה. והנהייה אחרי מיסטיקה בעצם אומרת שאתה, הרי תחשבו עכשיו על המפה שסרטטתי קודם, אז מה אמרתי? אמרתי שאנשים עושים פעולות לא ריאליות, או אפילו אולי איסוריות, או אפילו פעולות שלא מקובל לעשות, שלא הייתי עושה ללא ההתחשבות בשיקול המטפיזי המיסטי, כן, הגאולי. אז מה זה בעצם אומר? מה עומד בבסיס כל המפה הזאת? שאתה לוקח את החשבון המטפיזי, האסכטולוגי, ואתה משתמש בו כחלק מהשיקולים שלך בקבלת ההחלטות. לכן אתה מרשה לעצמך במקרים הקיצוניים לעבור איסור, במקרים הפחות קיצוניים לעשות דברים שהם לא ריאל פוליטיק, או דברים שהם לא מקובלים, או מה שלא היית עושה בלעדיו. זה הבעיה היא עוד פעם, אני רוצה לטעון, הבעיה היא לא הפעולה הלא ריאל פוליטיק. זה סיכון שאולי עובר על וחי בהם. אבל לא זו הנקודה. המשיחיות היא בעיה מצד עצמה. כל הפעולה הלא ריאל פוליטיק שהיא לא ריאל פוליטיק היא אינדיקציה, היא לא המטרה של האיסור, היא לא המגדיר של האיסור. אלא אם אתה עשית פעולות שהן לא נכונות ברמה הריאל פוליטית, זה אינדיקציה לזה שכנראה בהחלטה שלך היו מעורבות, היו מעורבים שיקולים מטפיזיים. וזה בעיה. זה הבעיה של משיחיות. במובן השלילי, כן? ולכן אני אומר, זה לא קשור למשיחיות שקר, כי גם אם המשיחיות הזאת תתממש בסוף ויתברר שזה המשיח והוא יקים לנו את הבית המקדש, בנט יהיה המשיח, יקים את בית המקדש ומדינת ישראל תהפוך למדינת אור לגויים, אוקיי? הגאולה תתממש דרך מדינת ישראל. זה לא אומר שהציונות הדתית לא הייתה תנועה משיחית. זה אומר שזה לא הייתה משיחיות שקר. אבל תנועה משיחית נבחנת דרך מאפיינים שלה עצמה, לא דרך שאלת ההתממשות והשאלה אם זה יצליח בסוף או לא. אלא השאלה אם אתה מתחשב בשיקולים מטפיזיים אסקטולוגיים בקבלת ההחלטות שלך. זה נדמה לי ההגדרה לתנועה משיחית, עד כמה שלפחות אני מצליח להבין. ובמובן הזה, התנועה הציונית דתית בהחלט יש בה מימדים של תנועה משיחית. מימדים מסוימים, כי בסך הכל אני חושב שברוב הזרמים ההתנהלות היא כן התנהלות פחות או יותר ריאל פוליטית. לא חושב שהציונות הדתית ממליצה על צעדים אובדניים או על צעדים מטורפים בשיקול הרוב לפחות, רוב הקבוצות והמנהיגים של הציונות הדתית נדמה לי לא נמצאים באגף ההזוי הזה. אבל כן יש, אתם רואים שיש בשיקולים בקבלת ההחלטות בהחלט מופיע העניין הזה של התחלתא דגאולה ומשיח וכל מיני דברים כאלה ולא לעצור את התהליך המשיחי. זה נוכח שם. זה נוכח. כשאתה מחליט האם לשתף פעולה עם חילונים או לא לשתף פעולה עם חילונים, אתה יכול לשמוע נמקות כן, זאת הדרך להביא את המשיח. במילים אחרות, בעצם נכון לא ראוי לעשות את זה, אבל עכשיו כיוון שאנחנו בשלב האחרון לפני הגאולה וכך מביאים את המשיח, כן צריך לעשות את זה. שיקול מהסוג הזה הוא שיקול משיחי. עוד פעם, בלי קשר לשאלה אם הוא נכון. יכול להיות שצריך לשתף פעולה עם חילונים, אני חושב שצריך לשתף פעולה איתם, אבל לא בגלל שזה מביא את המשיח, אלא בגלל שצריך לשתף פעולה איתם מסיבות שהן לגמרי פוליטיות הלכתיות, שיקולים שהייתי עושה בלי קשר למשיח, גם אם המדינה תחרב בסוף ולא יגיע המשיח. ברגע שאתה מכניס נימוקים אסקטולוגיים מטפיזיים, זה בעצם הופך לתנועה משיחית. לכן אני אומר זה לא שורה תחתונה, זה לא מה שאתה עושה, אלא זה ההנמקות שאתה מביא לטובת מה שאתה עושה. אני חושב שזה ההגדרה הכי מזוקקת שאני מצליח למצוא לתנועה משיחית. עכשיו פה אני מגיע באמת להערה של מנחם מקודם בצ'אט, זה מאפיין את שני הצדדים של המפה. ההתנגדות הסאטמרית, וכל האנטי ציונות החרדית הקיצונית, אגב לא רק הקיצונית, גם האחרים בעצם מתנגדים במישור הזה, אבל הם יותר פרגמטיים. אבל בכתבים הפובליציסטיים גם של החרדיות המיינסטרים תוכלו למצוא את שלוש השבועות ואת כל השיח של ויואל משה. תסתכלו על ההספד של הרב שך על הרבי מסאטמר כשהוא נפטר. תראו שמה שבעצם הוא היה עמוד האש ההולך לפני המחנה והיה ברור שבעצם הוא מזדהה איתו ברמה האידיאולוגית, אבל פרקטית הוא אומר שצריך לפעול אחרת. אז זה באמת פחות משיחי כי עובדה שהוא ממשיך לפעול באופן פרקטי. אבל יש משהו בתפיסה הזאת של האוונגרד הקיצוני האנטי ציוני שנמצא גם בחרדיות המרכזית, נקרא לזה כך. עכשיו מה קורה שם? הרי הוויכוח בין הציונות הדתית לבין החרדיות האנטי ציונית זה בשאלה אם אנחנו בשלב של התחלתא דגאולה או בשלב של עקבתא דמשיחא. האם זה פעולה של הסטרא דקדושה או פעולה של הסטרא אחרא. אתם מבינים ששני הצדדים נסמכים על ניתוח מטפיזי אסקטולוגי של המציאות. הם מגבשים את יחסם למציאות, כולל צעדים מעשיים, על פי שיקולים אסקטולוגיים מטפיזיים וזה נכון הן לציונות הדתית והן לאנטי ציונות החרדית, שניהם. זה הצד השווה לשניהם. לכן אני כתבתי לא פעם שאני חושב שאחד הדברים שמאוד חשוב לשים על השולחן זה את הצד השווה לציונות הדתית ולאנטי ציונות החרדית. הצד השווה לשניהם זה שהם לוקחים שיקולים מטפיזיים ומתרגמים אותם להחלטות ולאידיאולוגיות מעשיות. ונדמה לי שמן הראוי לצאת נגד הצד השווה של שניהם. ולהציב אלטרנטיבה יותר הגיונית ושפויה שאומרת, אין לי מושג אם אנחנו באתחלתא דגאולה, עקבתא דמשיחא, או אני לא יודע מה, כל מילה ארמית אחרת שאתם בין כה וכה אף אחד לא יודע מה הם אומרים. אלא מה? אלא תקבל החלטות כמו שהיית מקבל במאה ה-12. עזוב את הגאולה או את האנטי-גאולה, את הכרייסט או את האנטי-כרייסט. זה לא משנה בכלל איזה צד מטאפיזי עומד מאחורי התהליך הזה. זה לא מעניין. גם אם אתה צודק שזה הכל מעשה ידיו של השטן. מה אכפת לי? אני רוצה לדון מה מוטל עליי לעשות עכשיו. ולא מי עומד מאחורי פלוני, איזה שדים עומדים מאחורי פלוני או מאחורי אלמוני. השדים לא מעניינים אותי, מי שמעניינים אותי זה פלוני ואלמוני. השדים, גם אם זה נכון הדיאגנוזה המטאפיזית הזאת, זה לא שיקול שאמור להילקח בקבלת ההחלטות שלי. זו המשמעות של לא להיות חלק מתנועה משיחית. להתעסק בעולם לפי הכללים המקובלים, ריאל פוליטיק פלוס הלכה. ושיקולים הגיוניים סבירים, אידיאולוגיות, כל טוב, ערכים, מצוין, ודאי שצריכים לקחת חלק. לא מטאפיזיקה. ניתוחים מטאפיזיים באיזה שלב בדרך לגאולה, לא בגלל שהם לא נכונים. לא קשור לשאלה אם הם נכונים או לא. אף אחד לא יודע אם הם נכונים או לא, לא אלה שתומכים בהם ולא אלה שמתנגדים להם. אלה ואלה מדברים שטויות. אבל זה לא משנה, כי זה לא קשור לשאלה אם זה נכון או לא. התזה שאני מעלה כאן היא לא חרדית והיא לא ציונית דתית. זה הדרך השלישית, כן, אני חושב שצריך לחלוק על שניהם ונדמה לי שכשאופציה הזאת תוצב בפני אנשים כפי שהיא, הרבה מאוד אנשים ימצאו את עצמם מזוהים איתה. היום איכשהו מחלקים את המפה לאו שאתה פה, לנו או לצרינו. וכל אחד אמור למקם את עצמו, אם הוא לא לנו אז הוא כנראה לצרינו או ההפך. וכולם כולם מפמפמים לנו שיש רק שני קטבים. וכל אחד צריך למקם את עצמו באחד מהם. או שאתה אנטי-ציוני או שאתה ציוני דתי. ציוני דתי הכוונה כן אסכטולוגי, כן זה אתחלתא דגאולה, או שזה עקבתא דמשיחא. אני אומר לא מעניין אותי אם זה אתחלתא דגאולה, עקבתא דמשיחא או יקום פורקן, או כל מילה ארמית אחרת שתמצאו. זה לא משנה לי בכלל. כן, בבא קמא. מה שחשוב זה השאלה מה קורה פה ומה נכון לנהוג כלפי מה שקורה פה. אני מסתכל על האנשים ולא על השדים שעומדים מאחוריהם. והשאלה איך אני אמור להתייחס לאנשים האלה. זה הדבר החשוב. מה אכפת לי מכל השדים. עכשיו בפרקטיקה הרבה מאוד אנשים מתנהגים כך. בפועל אנשים בסך הכל הרבה מאוד אנשים מתנהגים כך אבל האידיאולוגיות עדיין תקועות באחד משני הקטבים האלה. ולכן אנשים הרבה פעמים גם תופסים את עצמם כחלשים בזה שהם לא נצמדים לאידיאולוגיה אלא הם פרקטיים, פרגמטיים. למרות שרוב האנשים עובדים פרגמטיים, גם חרדים וגם ציונים דתיים. לכן אני חושב שברגע שתוצב הדרך השלישית הזאת על המפה, וזה סיום טוב לסדרה הזאת על המיסטיקה, כי פה כבר אנחנו רואים השלכה מעשית לימינו. ברגע שתוצב הדרך האנטי-מיסטית הזאת כדרך פרקטית על המפה ויהיה ברור שזה לא התנגדות למיסטיקה אלא זה רק להעמיד את המיסטיקה במקומה. אם אתה חושב שהיא נכונה או לא נכונה, תחליט מה שאתה רוצה, לא חשוב. אבל זה לא אמור ליטול חלק בקבלת ההחלטות. ואז אפשר לבעוט לכל הרוחות את האידיאולוגים של הציונות הדתית ושל החרדיות האנטי-ציונית ולהישאר עם אנשים שפויים. ובמובן הזה אני חושב שמאוד חשוב הדיון הזה שאנחנו עשינו פה על המיסטיקה. מאוד חשוב פרקטי, למרות שזה נראה איזשהו משהו נורא ארטילאי ותיאורטי ומה זה משנה בעצם. כי כל הזמן אני נזהרתי מלקבוע עמדה בשאלה אם זה נכון או לא נכון. כל הזמן ניסיתי להראות למה השאלה הזאת לא כל כך חשובה, אם זה נכון או לא נכון. אז הנה המכה בפטיש הכי חזק. זה לא חשוב כי זה לא אמור ליטול חלק בקבלת ההחלטות שלי בשום תחום. חוץ מאשר הגיגים שאני חושב לעצמי, אני מנתח את המציאות, אפשר גם לנתח את המציאות בכלים מיסטיים. הכל בסדר. אבל בסוף בסוף אני צריך להישאר עם ניתוח מציאות ולעבוד איתו. אם המיסטיקה נותנת לי השראה זה בסדר, זה לגיטימי. מקורות השראה יכולים להיות מכל מיני מקומות. אבל בסוף בסוף אתה צריך לראות שזה קורה פה. נגיד הר המור או הכת דילהון שעושים ניתוחים מיסטיים, אם הם היו נשארים בהסברים שהם תמיד נותנים בדיעבד לכל מה שקורה, שכל מה שקורה בסוף מתאים לתיאוריה שלהם, אין לי בעיה עם זה. זה שטויות, אבל אין לי בעיה עם זה. הבעיה היא שהם מקבלים החלטות לפי הניתוח הזה. כשהם שולחים מכתבי תמיכה למשה קצב בגלל שהם בטוחים שהאיחוד האירופי והקרן החדשה רודפות אותו. הם פשוט הדמונים שלהם כל כך מוחשיים שהם מקבלים החלטות בעולם על בסיס המיסטיקה הזאת. אם הם היו נשארים בפלפולי ההבל שלהם ומסבירים כל מה שקורה דרך עקבתא דמשיחא ואתחלתא דגאולה, שיהיה להם לבריאות אם הם נהנים לשחק בארמית שהם לא מבינים, זה בסדר גמור, אין לי שום בעיה עם אנשים כאלה, כל אחד והתחביבים שלו. אבל כשאתה מתחיל לקבל החלטות על בסיס שיקולים מהסוג הזה, זאת כת. זאת כת לכל דבר ועניין. ולכן זה דבר, עוד פעם, אין איסור להיות בכת, אני לא יודע מה זה, אין איסור פורמלי על זה, אבל זאת תופעה מאוד מסוכנת ומאוד בעייתית. טוב, נדמה לי שבנימה אופטימית זו אנחנו יכולים לסיים את הסדרה הזאת. מי שרוצה להעיר אז עוד אפשר, ואם לא אז אנחנו נפרדים עד אחרי פסח.
[Speaker B] תודה רבה.
[Speaker D] הערה, אני שאלתי שאלה בצ'אט: האם להבטחת הקדוש ברוך הוא את הארץ לאבות ולעם ישראל, נניח כשיצאו ממצרים והברית, האם לזה אמורה להיות יש איזושהי השלכה מעשית עבורנו? לא.
[הרב מיכאל אברהם] שום השלכה מעשית. ההשלכה המעשית היחידה היא מצוות יישוב ארץ ישראל. כי זה מצווה. הלכות צריך לקיים. הבטחות וזה, זה כמו יוסף, שהוא רצה, כן, הרמב"ן על יוסף, שהוא פעל כדי לממש את החלומות שהקדוש ברוך הוא שלח לו. אז כולם צועקים על הרמב"ן: זה לא התפקיד שלו לממש את החלומות. אם הקדוש ברוך הוא מבטיח לו דברים שיקיים, אין בעיה. אבל אני אמור לקבל החלטה לפי מה שנכון, לא בשביל לממש חלומות של הקדוש ברוך הוא. למרות שזה חלומות מהקדוש ברוך הוא, וזה נכון, זה לא שזה לא נכון, אבל זה תפקיד שלו. אני את ההחלטות שלי אמור לקבל לפי הכלים שלי.
[Speaker D] היפותטית, אז למאן דאמר שאין מצוות כיבוש ארץ ישראל, אז איזה יש לו סיבה שתהיה לו
[הרב מיכאל אברהם] דווקא יהודי לאותו יהודי לארץ ישראל? הוא יכול להגיד זה לא מצווה אלא יש ערך ביישוב ארץ ישראל, בסדר גמור. אז לא נכנס לעניין המצוות. ערכים זה לגיטימי.
[Speaker D] טוב, אבל איזה זיקה מעשית תהיה לו דווקא יהודי לאותו יהודי לארץ ישראל אם לדידו אין מצווה?
[הרב מיכאל אברהם] הוא כן מקבל שארץ ישראל זה, כן, כל הדברים שפותחים אצל הרב קוק, כן, איך זה הולך שמה? קנין מהותי לאומה, לא זוכר איזה משפט כזה. לא משנה. אם אתה מאמין בזה, שיהיה לך לבריאות. אז אתה חושב שיש ערך ביישוב ארץ ישראל, בישיבה בארץ ישראל, הכל זה גם מעוגן אני חושב בתורה, זה לא משהו מופרך. יש הרבה מצוות התלויות בארץ. זה לא חייב להיות הלכה, ערכים זה גם בסדר. אבל לא ניתוח מטפיזי של תהליכים. אני צריך לעזור לאיזשהו תהליך מטפיזי שהקדוש ברוך הוא מקדם. אם יש ערך, תילחם על הערך, זה בסדר. גם על קומוניזם אגב. מי שמאמין בקומוניזם וחותר כדי לממש אותו, זאת לא תנועה משיחית, זה קידום ערכים. זה בסדר גמור. לפעמים הגבול הוא קצת דק, אבל נדמה לי שעדיין יש לו שני צדדים די ברורים. תודה רבה. עוד מישהו? אוקיי, אז שיהיה חג שמח וכשר, שבת שלום, ואחרי פסח אנחנו נמשיך.
[Speaker B] תודה.
[הרב מיכאל אברהם] אני אפרסם את הנושא.