מסכת יומא – אלול תשפ＂ג – שיעור 1
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- מסגרת השיעורים והעברת חומרים
- פרשת אחרי מות כפרוצדורת כניסה אל הקודש
- כפרה ותשובה כתוצאה וכחלק מן הכניסה
- שני השעירים כמפתח להבנת המהלך
- אבן עזרא והרמב"ן על סוד עזאזל ושעירים
- המסע ההלכתי אחרי השעיר לעזאזל וההתפוררות של הקדושה
- הוודאות, לוגיקה, והטענה נגד דרישת הוכחה מוחלטת
- 50 שערי בינה, 49 שערי טומאה, וליצנות כספקנות
- השעיר לעזאזל כהולכה עד הקצה ופירוק המבנה
- דרך ההתמודדות עם ספקנות והקבלה לניסוי חברתי
סיכום
סקירה כללית
השיעור נפתח בהצגת מסגרת הלימוד על פרק שמיני ביומא, עם דגש על חובת הצום והעינויים ביום כיפור, תוך בחירה ללמד לפי נושאים ולא לפי סדר הגמרא, ובמקביל המלצה “לרוץ” על פרק שמיני. לאחר הסידור הטכני של קבוצת וואטסאפ והעברת חומרים והקלטות, השיעור עובר למבוא רעיוני: עבודת יום הכיפורים בפרשת אחרי מות מוצגת קודם כול כפרוצדורה של כניסה אל הקודש, לא כתהליך תשובה, והכפרה והטהרה מופיעות כתוצאה או כחלק מן המהלך הזה. בהמשך נבנית קריאה מרכזית בשעיר לעזאזל דרך אבן עזרא והרמב"ן, ולאחר מכן דרך “מסע הלכתי” אחרי סטטוס השעיר לעזאזל ביומא, שמוביל לטענה רעיונית על פירוק אשליות ועל ביקורת תפיסות שמקבלות רק מה שמוכח לוגית, עד כדי ספקנות, והצורך ביסוד שאינו תוצר של הוכחה בלבד.
מסגרת השיעורים והעברת חומרים
השיעורים מתקיימים פעמיים בשבוע ומתמקדים בנושאים הקשורים לפרק שמיני ביומא העוסק ביום כיפור, בעיקר בחלק הראשון של חובת הצום והעינויים למיניהם. דרך הלימוד היא סדר נושאים ולא סדר הסוגיות בגמרא, במטרה להציג תמונה רחבה של הצום והעינויים ביום כיפור, תוך התחלה מן המצוות העקרוניות של עשה ולאו ומה הן כוללות ומה אינן כוללות, ואחר כך כניסה לפרטים. ההמלצה היא לעבור במקביל על הגמרא בפרק שמיני, ואם יידרש משהו לקראת שיעור הבא תימסר הודעה. העדכון והחומרים נשלחים בקבוצת וואטסאפ, עם אפשרות גם למייל, ונשלחות גם הקלטות מזום וסיכומים כתובים.
פרשת אחרי מות כפרוצדורת כניסה אל הקודש
סדר עבודת יום הכיפורים ביומא מופיע בפרשת אחרי מות במסגרת של אזהרת “ואל יבוא בכל עת אל הקודש” בעקבות מות נדב ואביהוא, כך שהפתיחה מדגישה כניסה נכונה אל הקודש כדי שלא ימות. התיאור של הפרוצדורה כולל את הקרבנות, הבגדים, ההזאות, והשעירים, אך בתחילת המסגרת לא מוזכר כלל יום כיפור, ומופיע יעד של כניסה אל הקודש בלי עיתוי מפורש. בסוף הפרשה מופיע העיתוי המחייב של “בחודש השביעי בעשור לחודש תענו את נפשותיכם” ו“כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם,” והדברים נסגרים כחוקת עולם “אחת בשנה,” תוך הטענה שהפסוקים אינם כותבים שלא לעשות זאת ביום אחר אלא שבעשרה בתשרי חייבים. מובא בשם הגר"א שבמדבר לפחות אפשר היה להיכנס אל הקודש גם לא ביום כיפור אם עושים את כל הפרוצדורה, וזה מוצג כפשט הפסוקים.
כפרה ותשובה כתוצאה וכחלק מן הכניסה
הטענה המרכזית היא שהעבודה איננה מוצגת כמכלול של תשובה וכפרה אלא כתהליך של כניסה אל הקודש, ופעם בשנה ביום כיפור “צריך לעשות את זה” ואז “גם מתכפר לנו.” הכפרה, הטהרה והעינוי של הציבור נתפסים כחלק מן המהלך שמאפשר את הכניסה וכמשהו שנלווה אליה, ולא כמטרה שמגדירה את כל העבודה. במסגרת זו נאמר שגם אם ברור שאין כפרה בלי תשובה, עדיין ניתן לקרוא את המבנה כך שהתשובה היא “החלק שלנו” בתהליך הכניסה, ולא שהכניסה היא חלק מתהליך התשובה.
שני השעירים כמפתח להבנת המהלך
נאמר שהיבט ייחודי ומרכזי ביום כיפור הוא שני השעירים, בעוד שמוספים ודברים אחרים דומים למועדים אחרים. השעיר הפנימי מכפר על טומאת מקדש וקודשיו, בעוד שהשעיר החיצוני מכפר “על הכל,” והפער הזה מוצג כלא לגמרי ברור ומצריך הבנה של מה עושה הכניסה אל הקודש ולמה נוצרת כפרה כתוצאה ממנה. הדגש עובר להבנת השעיר המשתלח כמשקף משהו מן הכניסה אל הקודש, בעיקר דרך החריגות של תהליך השעיר החיצוני.
אבן עזרא והרמב"ן על סוד עזאזל ושעירים
האבן עזרא קובע שהשעיר המשתלח איננו קורבן ולכן אין צורך לומר עליו שהוא “לה',” ומרמז לסוד “אחר מילת עזאזל” ולכך ש“בהיותך בן שלושים ושלוש תדענו.” הרמב"ן מגיב ש“רבי אברהם נאמן רוח מכסה דבר” והוא “ארכיל מגלה סודו,” ומביא מפרקי דרבי אליעזר שנותנים “לסמאל” שוחד ביום הכיפורים “שלא לבטל את קורבנם,” על בסיס “גורל אחד להשם וגורל אחד לעזאזל.” הרמב"ן מתאר שעובדי אלוהים אחרים, “הם המלאכים,” היו עושים להם קורבנות, והתורה אסרה עבודה להם, אך ביום הכיפורים מצווה לשלוח שעיר במדבר “לשר המושל במקומות החורבן,” בלי שזו תהיה הקרבה אליו אלא עשיית רצון הבורא שציווה בכך. הרמב"ן מסביר שטעם הגורלות הוא להימנע מהקדשה בפה “לעזאזל” שתיראה כנדר או עבודה, ורומז לפסוק “ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים” כפתרון רמז השלושים ושלוש של האבן עזרא, ומוסיף את ההערה על “המתחכמים בטבע הנמשכים אחרי היווני” ש“הכחיש כל דבר זולתי המורגש לו.”
המסע ההלכתי אחרי השעיר לעזאזל וההתפוררות של הקדושה
מוצגת המשנה ששני השעירים צריכים להיות שווים בקומה במשקל ובדמים לכתחילה, ולאחר ההקדשה וההגרלה אחד “פנימי” ואחד “לעזאזל,” עם לשון של זהורית ושילוח למדבר ודחיפה לצוק. בגמרא ביומא ס"ב נאמר שמי ששוחט כל אחד משני השעירים בחוץ עובר משום שחוטי חוץ, ומתואר שמכאן עולה סטטוס של קדושת קורבן לשניהם בשלב זה. מובאת מחלוקת תיאורית בין שיטת הגבורת ארי לרש"י אם אומרים רק “לה' חטאת” או גם “וזה לעזאזל,” והדגשה שלפי רש"י ההגרלה היא לא רק מיון אלא נתינת שם. מובאת קושיית מפרשים על קשירת לשון של זהורית משום “עבודה בקורבן,” שממנה עולה תפיסה שהקדושה ממשיכה גם אחרי ההגרלה, ונידון עניין הסמיכה האם היא סמיכת קורבן כדעת המקדש דוד, לצד הווידוי שרב חיים מתאר כתהליך תשובה בדומה לווידוי שבחטאת ואשם.
בהמשך תיאור המסלול מדגיש מעבר חד: השילוח נעשה בידי “איש עיתי” שאינו חייב להיות כהן, בדומה לרעיון ששחיטה כשרה בזר משום “שחיטה היא לא עבודה,” ומכאן מתחיל ערעור על סטטוס קורבן או על היות ההמשך “עבודה.” מובאים ראשונים שטוענים שהשילוח אינו מעכב, ומתוארת מציאות שבה במהלך הדרך מתירים לאיש עיתי לאכול ולשתות ולעבור על תחומין ביום כיפור, והעומדים בסוכות בדרך “מתלשים בשערו של השעיר,” מעשים שאסורים בקורבן וביום כיפור, כך שנוצר תיאור של אזור “אקסטריטוריה” שבו “נגמר יום כיפור.” נאמר שבסוף דוחים את השעיר מהצוק, ובגמרא מפורש שהדחייה לא מעכבת, ולאחר מכן איברי השעיר מותרים בהנאה, ובחידושי הגרי"ז נאמר שאם נשאר חי אחרי הדחייה מותר לשחוט ולאכול אותו, ואף מובא שיש מפרשים שטוענים שלא צריך אפילו שחיטה. התמונה מצטיירת כפרדוקס שבו מתחילים בשיא קדושה וקדושת הגוף ובסוף “קומזיץ,” תוך השאלה מה הפקיע את הקדושה אם “קדושת הגוף לא פוקעת בכדי” כמשנת נדרים כ"ט, ומה פועל כאן את שינוי הסטטוס.
הוודאות, לוגיקה, והטענה נגד דרישת הוכחה מוחלטת
המשך השיעור מציג מבנה רעיוני על טיעונים דדוקטיביים ככאלה שהמסקנה “גלומה בהנחה,” עם הדוגמה “כל בני האדם הם בני תמותה, סוקרטס הוא בן אדם, סוקרטס הוא בן תמותה,” והקביעה שכל טיעון תקף “מניח את המבוקש” ולכן אינו מוסיף מידע אלא מוציא מה שכבר היה בהנחות. לעומת זאת אינדוקציה ואנלוגיה מוסיפות מידע ולכן אינן ודאיות, ומנוסח “עקרון אי-הוודאות הפילוסופי” שלפיו ככל שיש יותר מידע חדש כך יש פחות ודאות. מכאן נבנית ביקורת על “פוזיטיביזם הלוגי” כתפיסה שלפיה רק טענה מוכחת קבילה, תוך הטענה שזה מוביל לכך שמי שרוצה רק ודאות “יישאר בלי מידע,” מפני שהוכחות תלויות בהנחות שאין להן הוכחה באותה מסגרת.
מוצג מודל “התבגרות תלת שלבי” שבו הילד בשלב הדוגמטי מקבל כי “אבא אמר,” הנער דורש “תוכיח” ומקבל רק ודאי, ואז מגלה “שאין שום דבר ודאי” כי הכול נשען על הנחות. מכאן מתוארות אפשרויות: ספקנות שנשארת עם שתי התובנות ולכן “אין שום דבר קביל,” פונדמנטליזם שמחזיק שרק ודאי קביל אבל מייצר ודאות ממקור אחר שאינו ביקורתי, וגישה שלישית שמוותרת על הדרישה שרק ודאי קביל ומוכנה לקבל “אינטואיציות, שכל ישר” תוך נכונות לביקורת ולנסיגה מול טיעונים טובים, וההבחנה הזו מזוהה עם “אמונה” ולא פונדמנטליזם.
50 שערי בינה, 49 שערי טומאה, וליצנות כספקנות
נאמר שבעולם הקבלי יש הבחנה בין חכמה ובינה, כאשר בינה היא “להבין דבר מתוך דבר” כלומר לוגיקה, ומובאים 50 שערי בינה מול 49 שערי טומאה כפי שמובא ברמב"ן והגר"א, עם ציון דברי הלשם על השאלה של “זה כנגד זה.” מוסבר ש“שער” הוא מעבר שמסמל את ההיסק מן הנחות למסקנות, אך כדי שלמערכת תהיה משמעות צריך “חדר ראשון” ללא שער שמוביל אליו, כלומר סט הנחות יסוד שמחיה את השרשרת, והיעדרו הופך את המערכת למעגלית וחסרת אמת מחייבת. מתוך זה מוגדרת טומאה כמערכת בלי שורש שמחיה אותה, ומקושר הדבר לספקנות מהותית שנקראת בלשון חז"ל “ליצנות,” לא כסיפורי בדיחות אלא כעמדה של “מי אמר לך, תוכיח,” והקישור לעמלק כ“ספק.”
השעיר לעזאזל כהולכה עד הקצה ופירוק המבנה
הקריאה המוצעת לשעיר לעזאזל מציבה אותו כניסוי שבו שני שעירים זהים נשלחים לשני קצוות: אחד “לפני ולפנים” ואחד “עד הסוף החוצה” אל המדבר, השעירים והשדים והחורב והשממון. התהליך החיצוני מתואר כהתגלות שבקצה “אין שם כלום,” וכך מתפרשת התופעה ההלכתית של התפוררות הקדושה וההיתרים החריגים בדרך ובסוף, עד היתר הנאה, כאמירה שתכלית המסע החוצה היא לחשוף שהמבנים המדומים שעליהם נבנים חטאים והצדקות הם “בנויים על בלימה.” מכאן מוסבר גם כיצד השעיר החיצוני “מכפר על כל העוונות,” מפני שהוא נוגע בשורש של בניית תירוצים ומבנים דמיוניים, ושבירת ההנחה שעקביות לוגית לבדה היא מדד לאמת.
דרך ההתמודדות עם ספקנות והקבלה לניסוי חברתי
נאמר שהדרך להתמודד עם ספקנות היא “ללכת איתה עד הסוף” ולבחון אם האדם באמת ספקן מוחלט או שהוא חי בפועל עם אמונות שאין להן הוכחה, ואז לעבור לבדיקת “מה השכל הישר אומר.” מובא דימוי לקבוצת האמיש בארצות הברית שמוציאים את הצעירים לחיות “כמו שהם רוצים” ואז לחזור רק אם הם בוחרים, כ“ניסוי מטאפיזי עם אומץ,” עם הערה שהרוב חוזרים והסתייגות שגיל 18 עדיין לא מספיק והתשתית החברתית מקשה לעזוב. השיעור מסתיים בהודעה שהכול מוקלט ושיישלחו בוואטסאפ גם ההקלטה וגם הסיכום.
תמלול מלא
טוב, קודם כל שלום, אני לא רגיל לפורומים כל כך רחבים. רגע, הכל בסדר, היוטיוב הזה. נראה אם אני עוד זוכר איך עושים את הדברים האלה. אנחנו בשיעורים האלה, זה שני שיעורים בשבוע, נלמד נושאים שקשורים לפרק שמיני ביומא. פרק שמיני ביומא עוסק ביום כיפור. אני רוצה בעיקר בחלק הראשון שזה העינויים למיניהם, חובת הצום והעינויים למיניהם. אבל כיוון שהזמן קצר והמלאכה מרובה, אז עשיתי את זה כבר גם בעבר, אני אעשה את זה בצורה קצת שונה. זאת אומרת, אני לא אלך על סדר הגמרא ונלמד את הסוגיות לפי הסדר, אלא אני אלמד נושאים שונים שקשורים לעינויים ביום כיפור. אני אנסה להציג איזושהי תמונה רחבה של הנושא הזה של הצום והעינויים ביום כיפור, כשהסדר יהיה סדר של נושאים. אני אתחיל מהמצוות העקרוניות, העשה והלאו, מה בדיוק זה כולל, מה זה לא כולל, ואחרי זה קצת יותר ניכנס לפרטים. אבל במקביל אני מאוד ממליץ לעבור על הגמרא, על פרק שמיני, פשוט לרוץ על פרק שמיני. אם יש משהו מסוים שאני אצטרך נגיד לקראת השיעור הבא, אז אני אודיע. אוקיי? עכשיו איך בדיוק להודיע? זאת גם שאלה מעניינת כי אני מבין שאין לנו כרגע מודל. זה לא קורס באוניברסיטה, צריך לחשוב איך בדיוק אנחנו נעשה את זה. יש פשוט קבוצת וואטסאפ. קבוצת וואטסאפ או מייל, לא משנה לי. אפשר דרך חנניה. מה? חנניה מעביר לכולם. חנניה? מי זה חנניה? זה שמטפל בגמלאים. אבל אז הוא מעביר לכל הגמלאים, לא כולם פה. לא משנה, מי שרוצה קורא, מי שלא רוצה לא קורא. כן, אוקיי. עכשיו יש פה גם כמה לא גמלאים, בכל זאת אנחנו רוצים שממוצע הגיל יהיה פחות משלי. אז צריך גם למצוא את הערוץ איך מגיעים אליהם, אל הלא גמלאים. כן, בדיוק, לקדם אותם במעלה הכרונולוגיה. אז אולי אני מציע שהחבר'ה שלא גמלאים שישלחו לי, נעשה את זה בוואטסאפ אולי. אני חושב שוואטסאפ זה יותר טוב. בסדר? אז תשלחו לי וואטסאפ. מי שרוצה גם מהגמלאים מוזמן כמובן, אני פשוט אפתח קבוצת וואטסאפ, אני אשלח שמה את החומרים הרלוונטיים. סיכומים גם? כן, אז אני אשלח שמה גם הקלטות של השיעור, אני מקליט אותו בזום. זה לא ניתן בזום, אבל אני פשוט פותח זום כדי להקליט. וגם סיכום. אוקיי? כתוב. בואו נרשום את המספר בלוח. בוא נרשום את הווטסאפ. אז אני אומר, אז תרשמו לכם את המספר שלי או… מה אני אכתוב את זה פה לעיני כל ישראל. בסדר? רואים? לא רואים כל כך טוב. יש פה גמלאים בכל זאת, אני צריך להתחשב. אף פעם אל תגיד אף פעם. גם הגמלאים רואים. אפילו מי שלא גמלאי לא רואה. הגענו למצב רע מאוד. אוקיי. אני מרשה לעצמי להתבדח כי כבר גם אני לא רחוק מהגיל, זה בסדר. אז אני מקווה שאתם לא לוקחים את זה קשה מדי. גמלאי זה גם דין. הטלפון שלי נקטע. זה גם דין, זה לא רק גיל, זה לא רק מציאות, זה גם דין גמלאי. אוקיי. יכול להיות בגיל ארבעים לקבל דין גמלאי. זה בגברא, לא בחפצא. כמו שאמרתי, אני אמרתי הרבה פעמים לתלמידים שההבדל בין אברך לבעל הבית זה לא השאלה כמה שעות אתה לומד אלא מה אתה עושה בשעות שאתה לומד. זאת אומרת, בעל הבית זה לא אחד שלומד שעה או שעתיים ביום או שעתיים בשבוע אלא השאלה מי שלומד דף יומי, מי שלומד עיון. שעתיים, ארבע שעות בשבוע הוא אברך. כן, איפה הוא? פשוט להקריא את המספר? אפס חמש שתיים שלוש שלוש, לא אני צריך את זה בכל מקרה גם להמשך, אפס חמש שתיים שלוש שלוש שתיים אפס חמש ארבע שלוש. תפתחו להתרגל לקצב של גימלאים חברה, זה לא בא בטוב כשאני מלמד בקצב הזה. מכירים פה, הוא לא מתאושש הבחור. או, טוב, הוא גם גימלאי כנראה. טוב, בסדר. אז אני מציע שתשלחו לי וואטסאפ, אני אפתח קבוצה עם כל הוואטסאפים שמגיעים אלי ושמה אני אשלח את החומרים, זה הכי יעיל. מה? מה עם הדרגה הכללי? כן. בסדר, כולם רשמו? וואטסאפ תשלח לי וואטסאפ למספר הזה, בסדר. אוקיי, אז אני מוחק. מה, עכשיו לקבוצת יומא, כן? ככה לקרוא לה? כן, בדיוק. תרשמו לי באמת גם לאיזה שיעור כי יש כמה שיעורים, אז לשיעור של הגמרא ביומא. טוב, מה שאני רוצה לעשות היום זה להתחיל באיזשהו מבוא, מבט כללי יותר על יום כיפור, שהאמת שהוא קצת קשור יותר לסדרה אחרת שאני נותן, אבל עדיין אני חושב שהוא שם את הדברים במסגרת, במסגרת מעניינת ולכן החלטתי את השיעור הזה לפחות להקדיש לעניין הזה. משיעור הבא אנחנו נתחיל כבר להיכנס לדברים עצמם. סדר העבודה ביומא מופיע בפרשת אחרי מות. לא אקרא את כל הפרשה אבל רק להתרשם: וידבר השם אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני השם וימותו. ויאמר השם אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון ולא ימות כי בענן אראה על הכפורת. בזאת יבוא אהרן אל הקודש. ועכשיו מתחיל התיאור של איך אהרן צריך להיכנס אל הקודש, ופר בן בקר לחטאת ואיל לעולה, כותנת בד קודש ילבש, הזאות, כל הדברים, שעירים, כל התהליך של עבודת יום הכיפורים מופיע עכשיו. אבל זאת המסגרת שבתוכו זה מוצג. עכשיו צריך לראות קצת מה המשמעות של העניין, כי המסגרת הזאת בעצם קודם כל לא מוזכר פה בכלל יום כיפור. מה שכתוב פה זה ששני בני אהרן התקרבו אל הקודש בצורה בעייתית, קרה להם מה שקרה להם בגלל העניין הזה. אם אתה רוצה להיכנס אל הקודש באופן נכון ושזה לא יקרה לך, פה אני אגיד לך איך עושים את זה. כך עושים את זה. מתי להיכנס אל הקודש? לא כתוב. מתי שאתה רוצה להיכנס אל הקודש זאת הפרוצדורה. אוקיי? אנחנו יודעים שביום כיפור נכנסים אל הקודש ולכן עושים את הפרוצדורה הזאת. אבל ברמה העקרונית לפחות לפי התיאור שמופיע כאן, אפשר היה לעשות את זה גם בי"ד כסלו. אוקיי? מי שרוצה להיכנס אל הקודש בי"ד כסלו אז הוא צריך לעשות את הפרוצדורה הזאת ואז הוא יוכל להיכנס. כך נכנסים נכון. אסור להיכנס שתויים? אוקיי. שאלה מה נקרא הקודש, כן. אבל הטענה שאין פה בעצם עיתוי, יש פה מטרה. המטרה היא להיכנס אל הקודש, לא כתוב מתי. אחרי שגומרים את כל הפרשייה הזאת, השלמה של העבודה, לא קל, צריך להתייחס בזהירות לכל התהליך, להשתדל להתנהג אליו בזהירות, לא להזיז פה את… זהו. נשים את זה כאן שלא יזיז אפילו בטעות. גללתי פה, לא היית עובר ככה את המסך כנראה. טוב, בכל מקרה בסוף, אני מקווה שזה יגיע עוד מעט, בסוף הפרשה מופיע: והייתה לכם חוקת עולם בחודש השביעי בעשור לחודש תענו את נפשותיכם, כן, זה עוד פעם י' בתשרי, וכל מלאכה לא תעשו האזרח והגר הגר בתוככם, כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני השם תטהרו, שבת שבתון היא לכם ועניתם את נפשותיכם. ועיניתם את נפשותיכם חוקת עולם, וכיפר הכהן אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו, ולבש את בגדי הבד בגדי הקודש, וכיפר את מקדש הקודש וכולי, והייתה זאת לכם לחוקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה, ויעש כאשר ציווה השם את משה. אז זה סוגר את המסגרת שבתוכה כל עבודת יום הכיפורים מופיעה. אז זה מתחיל בזה שכך נכנסים נכון אל הקודש, לא כמו נדב ואביהוא. זה מסתיים בזה שאת זה צריך לעשות פעם בשנה בעשרה בתשרי, ביום כיפור. לא כתוב לא לעשות את זה ביום אחר. כתוב שבעשרה בתשרי צריך. עכשיו אם אתה רוצה לעשות את זה ביום אחר, עקרונית אפשר, תעשה את כל הפרוצדורה אתה יכול להיכנס אל הקודש. באמת ידוע שהגר"א למשל, אולי, לא ברור, הגר"א באמת כותב שבמדבר לפחות אפשר היה להיכנס אל הקודש גם לא ביום כיפור, אלא מה שהיה צריך את כל הפרוצדורה הזאת לעשות וזה באמת פשט הפסוקים. אוקיי? אז לכן מבחינתנו נראה מה שלא יהיה כרגע זה היה במדבר, עכשיו זה כבר אחרת. אבל אבל עדיין נדמה לי שאפשר ללמוד מפה משהו. אפשר ללמוד מפה שבעצם זאת בכלל לא פרוצדורת תשובה. זה לא קשור לתשובה ולא לכפרה ולא לשום דבר. זה קשור לכניסה אל הקודש. למה נכנסים אל הקודש? זאת עוד שאלה, לא יודע, לא מופיע פה. אבל ליצור קשר עם הקדוש ברוך הוא, לא יודע בדיוק מה. אבל זאת פרוצדורת כניסה לקודש, לא פרוצדורת תשובה. זה שם באור אחר לגמרי את עבודת יום כיפור. זאת אומרת עבודת יום כיפור כשאנחנו מסתכלים עליה באופן הפשוט נראה כמו חלק מתשובה, תשובה ציבורית אולי, לא משנה, הרב סולובייצ'יק בתחילת על התשובה מדבר על הדברים האלה, אבל עדיין זה נראה כמו חלק מתהליך התשובה שהוא מלווה בעבודה, כוונת ציבור כמובן עבודה ציבורית של הכהן הגדול בבית המקדש. אבל זה חלק מתהליך התשובה. פה כתוב לא כך, כתוב הפוך. יש תהליך של כניסה אל הקודש וכל פעם שרוצים לעשות אותו צריך לעשות את הפרוצדורה באופן הזה. פעם בשנה ביום כיפור צריך לעשות את זה ואם עושים את זה אז גם מתכפר לנו. ויכול אפילו היה להיות אפשר היה אולי גם לקרוא את זה שאם אנחנו עושים את זה אז מתכפר לנו אבל לא בגלל שאנחנו לא עושים את זה כדי להתכפר. אלא זה סייד אפקט, אולי הייתי אומר אפילו את התשובה שאנחנו צריכים לעשות זה חלק מתהליך הכניסה אל הקודש ולא הכניסה אל הקודש זה חלק מהתשובה. אלא כחלק מהאפשרות של הכהן הגדול להיכנס אל הקודש אז הוא צריך לעשות את מה שמוטל עליו והציבור צריך להתענות. אבל השעיר, וזה אולי בכל השעירים ועבודה שהיא קשורה למה שנכנסים פנימה. ראינו את זה גם במשנה בשבועות שזה מכפר על טומאת מקדש וקודשיו, זה השעיר הפנימי והשעיר החיצון לא. אבל השעיר לעזאזל? נו? כולו תשובה, מה זה? ונשא את עוון בני ישראל. קודם כל אני לא מדבר על השעירים, אני מדבר על עבודת יום הכיפורים לא על השעירים. מה? זה חלק מעבודת יום הכיפורים לא? זה חלק מהעבודה שצריך להיכנס איתה לא? זה חלק מהעבודה של יום הכיפורים זה נכון, אבל בשביל זה אני לא צריך את השעירים. כתוב שאנחנו צריכים לעשות ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני השם תטהרו, שאנחנו צריכים להיטהר ולהתכפר ולעשות תשובה זה כתוב פה, אני לא צריך לדייק את זה מהשעירים. מה שאני אומר שכשאתה מסתכל על העבודה במבט כללי העבודה היא לא תהליך של תשובה. העבודה היא תהליך של כניסה אל הקודש. כחלק מהכניסה אל הקודש אנחנו צריכים לעשות תשובה להיטהר ולהתכפר. יכול להיות שהשעירים נוטלים חלק בעניין הזה אבל השעירים זה חלק מהמכלול. המכלול כולו לא מוצג פה בתור מכלול של עשיית תשובה או של כפרה ממש לא, זה חלק מכניסה אל הקודש. פעם בשנה ביום כיפור נכנסים אל הקודש. שם יש שתי אפשרויות לקרוא את זה, או שאנחנו נכנסים אל הקודש כדי להתכפר אבל רק אז עקרונית אפשר להיכנס אל הקודש גם מסיבות אחרות גם בזמנים אחרים. הכפרה מופיעה גם בתוך בתוך העבודה לא רק בסוף הפסוקים. אז מה? גם במועדים אחרים שנכנסים מתוודים על עוונות ומכפר, לכפר עליהם. ברור. ברור. לכן אני אומר, אבל כפרה עצמה אפילו ביום כיפור ובודאי מחוץ ליום כיפור בכלל יכולה להיקרא הפוך גם ביום כיפור עצמו שהתשובה היא לא העניין, הכניסה אל הקודש זה העניין. התשובה זה חלק ממה שמאפשר לכהן להיכנס אל הקודש, זה החלק שאנחנו עושים בתהליך. להתקרב אל הקדוש ברוך הוא. כן. בסוף הפרק כתוב ואל יבוא בכל עת אל הקודש, כאילו הפרק כבר אומר אני אגיד לך תכף מתי כן. לא, אל יבוא בכל עת אל הקודש הכוונה לא להיכנס באופן חופשי אלא צריך פרוצדורה כזאת. לא בכל רגע שאתה רוצה אתה יכול להיכנס אל הקודש, יש פה תהליך שאתה צריך לעשות לפני שאתה נכנס. מתי? תעשה את זה מתי שאתה רוצה. בכל עת הכוונה בכל זמן. אל תיכנס בכל רגע אל הקודש, יש פה תהליך שאתה צריך לעשות לפני שאתה נכנס. זה לא, זה לא בהכרח מדבר על תאריך או עיתוי. אחרי זה בסוף יש את העיתוי, אבל עוד פעם העיתוי לא מופיע בתור משהו שהוא יחיד שלא יכול להיות משהו אחר, אלא שם צריך. אוקיי? אז אני אומר עוד פעם, יכול להיות שהגר"א צודק, יכול להיות שהגר"א לא צודק. בזמן שאחרי המדבר זה כבר ודאי לא היה, גם לשיטתו זה לא היה, אלא רק ביום כיפור. אבל מה שכן עולה מהפרשה וזה אני חושב נשאר, שבאמת זאת לא פרוצדורה של תשובה. זאת פרוצדורה של קרבה לקדוש ברוך הוא, שחלק ממנה אולי התשובה, התוצאה שלה זה הכפרה. חלק, התפקיד שאנחנו עושים בכניסה אל הקודש, אנחנו זה הציבור, בכניסה אל הקודש זה התשובה וכפרה וטהרה וכדומה. אבל לא נראה מפה בהכרח שזאת המטרה של העניין. לא נראה שכל התהליך הזה הוא חלק מתהליך של תשובה ושל כפרה. זה הערה ראשונה. עכשיו אני רוצה קצת להסתכל על הכניסה אל הקודש ולהבין מה זה עושה, כן, ומתוך זה להבין… רגע, יש פה אלמנט של תשובה אבל הוא לא המטרה, זה מה שהרב טוען? כן. יש פה תהליך, אפילו תשובה לא ממש מוזכר פה, מוזכר פה כפרה, טהרה וכדומה. כן, אבל די ברור שאין כפרה בלי תשובה. נכון. אז החלק שלנו בתהליך של הכניסה אל הקודש זה תשובה. לא כתוב, אולי גם קרבה לקדוש ברוך הוא. כן, לא יודע כי גם זה לא כתוב. כניסה אל הקודש, אני מבין כניסה אל הקודש זה כמעט גיאוגרפי. קרבה לקדוש ברוך הוא זה הפרשנות המתבקשת, לא כתוב. לא כתוב כלום. אני לא יודע למה נכנסים אל הקודש, לא יודע. העניין של הפרשה הזאת, יש משהו בשני השעירים שמוצג בטח אצל חז"ל, אבל אולי גם פה אפשר לראות קצת, שהוא מחזיק באיזשהו מובן את הליבה של העניין. שני השעירים. זה משהו מיוחד. המוספים והדברים האחרים פחות או יותר יש גם במועדים אחרים. משהו בשני השעירים האלה הוא מאוד חריג מצד אחד ומאוד מרכזי מצד שני. אז אני רוצה קצת להבין מה עושים השעירים, בעיקר השעיר החיצוני. השעיר הפנימי עוד פעם הוא בעצם לא כל כך שונה מקורבנות רגילים. השעיר החיצוני ודווקא השעיר הפנימי מכפר על טומאת מקדש וקודשיו, על דברים מאוד מסוימים, השעיר החיצוני מכפר על הכל. וזה יש פה משהו שהוא לא לגמרי ברור. מה זה הדבר הזה? ואני רוצה לטעון שזה חלק או משקף משהו מהכניסה אל הקודש. מה זה עושה הכניסה אל הקודש? למה בסופו של דבר גם מתכפר כתוצאה מזה שנכנסים אל הקודש? אז אני רוצה קצת להיכנס אל העניין הזה. ואני רוצה להתחיל אולי עם אבן עזרא ורמב"ן מאוד ידועים. אני קורא פה מתוך סיכום שיישלח לכם אחר כך, אז את המקורות גם אני אראה לכם משם. השעירים ושות'? כן. ואמר רב שמואל, אף על פי שכתוב בשעיר החטאת שהוא לה', גם השעיר המשתלח הוא לה'. ואין צריך, לא צריך להגיע לזה, אומר האבן עזרא. כי המשתלח איננו קורבן. אז לא צריך להגיד שהוא לה'. אם הוא היה קורבן, אתה לא מקריב קורבן למישהו אחר, אבל זה לא קורבן, אז לכן לא חייבים להגיד שזה לה'. ואם יכולת להבין הסוד שהוא אחר מילת עזאזל, תדע סודו וסוד שמו, כי הוא יש לו חברים במקרא. ואני אגלה לך קצת הסוד ברמז, בהיותך בן שלושים ושלוש תדענו. כתב חידה מעניין. כן, בדיוק, קצת לשפשף את ה… לשמן את הגלגלים. אז הוא נותן לנו פה איזשהו רמז מה סודו של השעיר לעזאזל. קודם כל הוא אומר זה לא קורבן, השעיר המשתלח. דבר שני הוא אומר אם זה לא קורבן, אז לא צריך להגיד שזה לה'. אז למי כן? לא יודע, יש פה איזשהו נמען, אבל לא לה', למשהו אחר. אבל כיוון זה לא קורבן, אז לא נורא. קצת משונה הדבר הזה. ועם השלושים ושלוש ואחר מילת עזאזל, מה פשר העניין הזה? אז הרמב"ן שם כותב ככה: והנה רבי אברהם נאמן רוח מכסה דבר, אבל אני ארכיל מגלה סודו. כן, זאת אומרת זה כבר רבי עקיבא, כן, שמגלה סודו של הקדוש ברוך הוא, שכבר גילו אותו רבותינו במקומות רבים. קצת עקיצה כנראה לאבן עזרא. ומפורש מזה, מה אתה עושה מזה כזה סוד גדול? ומפורש מזה בפרקי רבי אליעזר הגדול, פרקי דרבי אליעזר. לפיכך היו נותנים לו לסמאל. סמ"ך מ"ם יש שמקפידים לומר, שוחד ביום הכיפורים שלא לבטל את קורבנם. שנאמר גורל אחד להשם וגורל אחד לעזאזל. כן, מפייסים את הסטרא אחרא באיזשהו דמוי קורבן כדי שלא יפריע לנו כשאנחנו מתקרבים לקדוש ברוך הוא. שנאמר גורל אחד להשם וגורל אחד לעזאזל. גורלו של הקדוש ברוך הוא לקורבן עולה, וגורלו של עזאזל שעיר החטאת, וכל עוונותיהם של ישראל עליו. והנה הודיענו שמו, אני זה בדילוגים, והנה הודיענו שמו ומעשהו וזה סוד העניין, כי היו עובדי אלוהים אחרים, הם המלאכים, עושים להם קורבנות והם להם לריח ניחוח. והנה התורה אסרה לגמרי קבלת אלוהותם וכל עבודה להם, כן, העבודה למתווכים, מה שהרמב"ם בתחילת הלכות עבודה זרה מדבר. אבל ציווה הקדוש ברוך הוא ביום הכיפורים שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות החורבן, והוא הראוי לו מפני שהוא בעליו, ומאצילות כוחו יבוא חורב ושממון, כי הוא העולה לכוכבי החרב והדמים והמלחמות והמריבות והפצעים והמכות והפירוד והחורבן. ואין הכוונה בשעיר המשתלח שיהיה קורבן מאיתנו אליו חלילה, אתם מפענחים את האבן עזרא, אז זה לא קורבן. אבל שתהיה כוונתנו לעשות רצון בוראנו שציוונו בכך. אנחנו רוצים את רצון השם. אבל הקורבן הזה הוא לא קורבן והוא לא להשם. הוא מוקרב לשעירים, לחורב והשממון, מי ששליט שם על החורב והשממון במדבר. אבל אנחנו עושים את זה במצוותו של הקדוש ברוך הוא, אוקיי, וזה לא קורבן. וזה טעם הגורלות, כי אילו היה הכהן מקדיש אותם בפה להשם ולעזאזל, היה כעובד אליו ונודר לשמו. אנחנו רוצים להראות שזה לא קורבן לשעירים. אבל היה מעמיד אותם לפני השם פתח אוהל מועד כי שניהם מתנה להשם. והנה רמז לך רבי אברהם שתדע סודו כשתגיע לפסוק ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. למה זה? כי שלושים ושלושה פסוקים אחרי הפסוק של השעיר לעזאזל, אז בהיותך בן שלושים ושלוש תדעם של האבן עזרא, הוא מתכוון לפסוק הזה ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. אז הוא אומר שאם אנחנו עושים את התהליך הזה של השעיר עם ההגרלות, השעיר הפנימי, שעיר לעזאזל, אז אנחנו לא נקריב יותר קורבנות לשעירים. וזה בעצם תהיה התוצאה של העניין הזה. ולא אוכל לפרש, אומר הרמב"ן, אני לא יכול להמשיך, גם הוא עושה מזה קצת סוד, לא רק האבן עזרא, כי היינו צריכים לחסום פי המתחכמים בטבע הנמשכים אחרי היווני, אריסטו, אשר הכחיש כל דבר זולתי המורגש לו והגיס דעתו לחשוב הוא ותלמידיו הרשעים כי כל עניין שלא השיג אליו הוא בסברתו איננו אמת. אז יש פה בעצם איזושהי טענה שפונה כלפי הכפירה נקרא לה בת זמנו של הרמב"ן. אומנם הוא כמובן לא היה בזמנו של אריסטו, אבל כידוע אריסטו חי עד המאה השש עשרה בערך, זאת אומרת תורתו חיה ושלטה עד המאה השש עשרה. וכשהרמב"ן מתמודד מול עמדה כפרנית מבחינתו, למרות שהוא בכלל נאופלטוני, אז הוא מדבר על אריסטו. אוקיי, ובעצם העסק הזה בא לסתום את פיו של אריסטו, שמה אריסטו, מה הבעיה אצל אריסטו? שהוא חושב שמה שלא משיג הוא בסברתו איננו אמת. והדבר הזה בא איכשהו לסתום את פיו. אוקיי, טוב, צריך להבין איך בדיוק זה סותם את פיו של אריסטו. להגיד לעשות משהו שאין לו הסבר רציונלי, זה סותם את פיהם של אלה שחושבים שצריך להיות רציונליים? לא בטוח. זאת אומרת אני חושב שזה ישיג את המטרה ההפוכה אם אנחנו רוצים לדבר פרקטי. אוקיי, לכן כשהרמב"ם כותב כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, אז הרמב"ם מסביר שם שלפך דווקא בגלל זה צריך להסביר כל דבר, כי דברים הלא מובנים לא משדרים חוכמה ובינה, הם משדרים חוסר טעם. אז לכן הטקטיקה פה לא נראית מובנת. זאת אומרת זה שהצגת פה מין משהו שזה קורבן לא קורבן אלא משהו, איזה עבודה כלפי השעירים שאין לה שום היגיון למרות שהקדוש ברוך הוא מצווה אותנו, מין כישופים כאלה שלא יפריע לנו בעבודה מול הקדוש ברוך הוא, זה סותם את פיו של אריסטו שחושב שרק מה שאנחנו מבינים הוא אמת? אז צריך להבין קצת את המשמעות של הדברים האלה. אני רוצה להציע פשר, וכמו שהרמב"ן הרשה לעצמו להיות הוגה אולי גם אני. אני רוצה קצת להציע לזה איזשהו סוג של פשר, אני אעשה את זה בשפה שלנו, כי בעולם שלנו אני חושב ש. אני חושב שזה הרבה יותר על השולחן. אבל במובן מסוים זה לא לגמרי אנכרוניסטי, זאת אומרת, אני חושב שזה היה, הרעיון הזה היה קיים כבר מזמן, הוא רק התחדד במאה העשרים ואולי עד ימינו. טוב, אז אני רוצה קצת להתחיל אולי עם מעקב. פעם ראשונה שנתתי את השיעור הזה זה היה בירוחם בישיבה. אז אמרתי להם שבדרך כלל עושים טיולים עם תנ"ך, החבר'ה שעושים טיולים עם תנ"ך ומראים מקומות, אני עושה טיולים עם רב חיים. אז אנחנו נעשה טיול עם רב חיים, לא דווקא רב חיים, רב חיים כמשל. אז אני אתחיל עם התהליך שעובר השעיר לעזאזל מול השעיר הפנימי, ואני חושב שזה ייתן לנו איזשהו רמז או איזושהי אינדיקציה למה בעצם עומד פה מאחורי כל הסיפור הזה. הגמרא במסכת יומא בדף ס"ב, הגמרא אומרת, בהתחלה, אולי לפני כן, קודם כל התהליך. התהליך, אנחנו לוקחים שני שעירים. הם צריכים להיות שווים בקומה, במשקל, בדמים, כך משנה אומרת. זה לא מעכב, אבל כך צריך לכתחילה שזה יהיה. ואז סומכים את ידיהם, עושים הגרלה. אחד פנימי, אחד לעזאזל. קושרים לשון של זהורית, משלחים אותו למדבר, דוחים אותו שמה פחות או יותר, אוקיי, זה התהליך. עכשיו אני רוצה ללכת במסלול הזה עם השעיר לעזאזל ולראות, מסע עם רב חיים, לראות מה קורה לו הלכתית. לא לזהות את המקומות, אלא לראות מה קורה לשעיר הזה הלכתית לאורך המסלול הזה. קורה שם משהו נורא מוזר, ואני חושב שזה רמז אולי שיכול לעזור לנו להבין את המשמעות של התהליך הזה. אז אני אתחיל בגמרא ביומא בדף ס"ב. הגמרא אומרת שמי ששחט כל אחד משני השעירים אחרי שהם מוקדשים, לוקחים את שני השעירים, מקדישים אותם, עכשיו הם קדושים. כרגע מי ששחט כל אחד מהם בחוץ עובר משום שחוטי חוץ. שחוטי חוץ זה איסור רק על קורבנות, קורבן אסור להביא אותו בחוץ. זאת אומרת, כרגע נראה ששני השעירים יש להם סטטוס של קורבן. האבן עזרא כתב שזה לא קורבן, אוקיי, תכף נראה אם זה באמת… לפני הגרלה? לא, אחרי הגרלה, אחרי הקדשה. אחרי הקדשה שניהם יש להם קדושת קורבן, אסור להעלות אותם בחוץ, כמובן אסור להשתמש בהם, ליהנות מהם, אסור כלום, הם קדושים בקדושת הגוף, קדושת קורבן. בשלב הבא עושים הגרלה. כשעושים את ההגרלה אז הגבורת ארי, כן, זה הטור אבן על יומא, הוא אומר שעל שעיר שהולך להשם אומרים את המילים להשם חטאת, ועל זה שהולך לעזאזל לא אומרים כלום. ממילא אם זה להשם חטאת אז השני זה לעזאזל, למה אני צריך להגיד זה להשם חטאת וזה לעזאזל? אבל ברש"י כתוב לא כך. ברש"י כתוב שעל זה אומרים להשם חטאת ועל זה אומרים וזה לעזאזל. והמשמעות של העניין כנראה שרש"י מבין שההגרלה היא לא רק כדי למיין. אם זה היה רק כדי למיין היה מספיק להגיד אוקיי זה הולך להשם, ממילא ברור שהשני הולך לעזאזל. יש פה משהו שהוא חלק מהעבודה שאנחנו עושים בשעירים האלה, יש איזה שם של להשם חטאת וזה שם של לעזאזל. באמת זה קורבן שמוקרב לעזאזל כרגע בינתיים. אחרי ההגרלה אנחנו קושרים לשון של זהורית לקרניים של השעיר. יש מפרשים ששאלו איך מותר לעשות את זה? יש לו קדושת קורבן ובעצם זאת עבודה בקורבן. זה חלק מהעבודה? אז זה השאלה, הם מניחים שזה לא חלק מהעבודה. לשון של זהורית זה רק לצורכנו כדי שאנחנו נדע מה הסטטוס שלנו, ולכן הם שואלים. לצורכי לא חשובה לי, יותר חשובה לי השאלה מאשר התשובה. הם שואלים איך מותר לקשור לשון של זהורית? בכל אופן לענייננו מה שבעצם הם אומרים, הגבורת ארי ורב חיים שואל את זה ועוד, מה זה אומר? זה בעצם אומר שהם תופסים שעדיין גם אחרי ההגרלה עדיין יש לזה קדושת קורבן. אסור לעשות בזה שום עבודה, אסור לעשות בזה שום הנאה, להשתמש בזה, יש על זה קדושת קורבן. יכול להיות שתגידו זה חלק מהעבודה אז אין בעיה, זה תירוץ. אבל הקושיה מראה שהם תפסו שגם אחרי ההגרלה עדיין שני השעירים יש עליהם קדושת קורבן. אחרי ההגרלה אני כבר עוזב את השעיר הפנימי, הוא כבר הולך פנימה, אני הולך עם השעיר לעזאזל. אחרי ההגרלה יש סמיכה. הכהן צריך לסמוך את ידו על ראש השעיר. עכשיו פה צריך לראות, המקדש דוד טוען שהסמיכה הזאת זה כמו דין סמיכה בקורבנות, כמו שעושים סמיכה בכל קורבן עושים סמיכה על השעיר לעזאזל. וככה פשוטו, פשטות, זה המושג סמיכה בהקשר של קורבנות. וכיוון שיש גם סמיכה שהיא חלק מהתשובה, זה משהו אחר, אולי נעיר על זה בהמשך. אבל אם זאת באמת סמיכה של קורבן, אז אנחנו ממשיכים לראות שבעצם גם בשלב הסמיכה זה ממש קורבן, כמו כל קורבן אחר. זאת אומרת, הכהן שסומך את ידיו על הקורבן, בעצם הוא סומך את זה כחלק מהעבודה. זה לא כמו בעלים שסומך את ידו על הקורבן כדי להתכפר, אלא זה חלק מהעבודה. אוקיי? עכשיו מגיע השלב שבו מתוודים על השעיר לעזאזל. למה זה לא חלק מהכפרה? מה? באותה מידה שזה גם חלק מהכפרה. אפשר להגיד, אבל המקדש דוד טוען שלא. המקדש דוד טוען שזה סמיכת קורבן. כן. אמרתי, אפשר להבין את זה אחרת. עכשיו, אחרי זה מתוודים על השעיר שהולך לעזאזל. אז רב חיים, כן, יש לו בסטנסילים, יש לו בעניין לשון של זהורית. בסטנסילים שם יש כמה מהדברים שאני מביא מרב חיים לקוחים משם. הוא אומר שהווידוי הזה הוא כן מדין תשובה שהכהן עושה על השעיר, אבל עוד פעם, תשובה נעשית גם על קורבנות, קורבנות חטא. בקורבנות חטא עושים וידוי שהוא תהליך של תשובה, אבל הוא חלק מהקרבת הקורבן של החוטא. טוב, בכל מקרה, מפה כבר כנראה זה לא כמו המקדש דוד, אבל עדיין נראה שאנחנו עושים את זה במקביל לתהליך של הקרבת קורבן חטא, כמו חטאת, כמו אשם, אוקיי? השלב השני, השלב הבא זה שילוח של השעיר לצוק, אוקיי? בשלב הזה משלחים אותו ביד איש עיתי. הגמרא אומרת, איש עיתי זה אדם כלשהו, לאו דווקא כהן. פה, מה? שזומן מקודם. אבל לא כהן. איש עיתי, לא חייב להיות כהן. מה? פשוטו כמשמעו. בסדר, אבל לא חייב להיות כהן. אתם יודעים שלמשל שחיטה כשרה בזר. עכשיו למה? אז המפרשים אומרים, הגמרא בעצם אומרת את זה באיזשהו מקום, ששחיטה היא לא עבודה. מה שלא עבודה יכול להיעשות בזר. בסדר? אז צריך לראות איך בדיוק עושים את זה, לא משנה כרגע איך הזר נכנס שם. סיפור מסובך קצת, אבל באופן עקרוני, דבר שהוא לא טעון כהן, הוא לא עבודה. עכשיו זה כבר מתחיל לערער את הסטטוס של השעיר לעזאזל, כי בשלב הזה פתאום מתחיל, המשך הטיפול כבר לא נעשה על ידי כהן. אז אולי כבר כאן הוא מפסיק להיות קורבן? או שהוא אולי קורבן אבל התהליך הזה הוא כבר לא תהליך של עבודה בקורבן? זאת אומרת, פה כבר מתחיל איזשהו ערעור של הסטטוס שלו כקדושת הגוף, כקורבן. ויש מפרשים שטוענים שבשלב הזה הוא כבר לא קורבן. בתוספות בשבועות בדף י"ג. אז איך אי אפשר למעול? מה? עקרונית כן, כן, הקדושה שלו כבר לא קיימת, הוא כבר לא קורבן, עוד רגע אנחנו נראה את זה בצורה יותר חזקה. והשילוח אם ככה זה לא עבודה בקורבן, ולכן יכול להיות גם לא טעון גם כהן. יש ראשונים למשל שטוענים שהשילוח לא מעכב. זה בכלל הזוי. זאת אומרת, כל הסיפור הזה למה אנחנו עושים אותו? בשביל לשלח את השעיר, נכון? זה העבודה שאנחנו עושים עם השעיר. נכון, מה עושים עם השעיר? משלחים אותו לעזאזל המדברה, בשביל זה כל ההכנות. לא, תעשה את כל ההכנות, השילוח לא נורא, אתה יכול לא לעשות. חלק מהראשונים, כן. הוא לא יגיע לעזאזל. לא יגיע. לא צריך לשלח. לא מעכב. בסדר? קצת מזכיר אגב את המנורה, אתם יודעים שבמנורה ההטבה זה עבודה, והיא נעשית בכהן. אבל ההדלקה כשרה בזר. למרות שלכאורה ההטבה זו ההכנה לקראת ההדלקה. המטרה היא להדליק. לא, ההטבה בעצם זה העניין, ומה שקורה אחרי זה כבר הוא לא ממש מרכז העניין פה. אה? שבמנורה יש חמש נרות, שתי נרות. מה זאת אומרת? בהטבה. כן. בבוקר תמיד מטיב חמש. אה, זה פחות משנה, אבל ההטבה היא בכהן בכל מקרה. עכשיו, במהלך הדרך, במהלך הדרך, האיש עיתי אוכל ושותה ועובר על איסור תחומין גם. כל זה על משהו שלא מעכב לפי חלק מהראשונים בכלל. אז מתירים לו לאכול ולשתות ולעבור על תחומין שבכלל לא צריך? אל תעשה כלום. בסדר? אז מה אם הוא נמצא במדבר? אז מה אם אתה מכניס את עצמך? זה אפילו לא מעכב. כל הסיפור הזה הוא סיפור מבחינתו של יום חול. מדבר היום כיפור, הוא עכשיו יכול לאכול, לשתות, תחומין, הכל בסדר, נגמר יום כיפור. האיש עיתי הוא לא כהן, לא ביום כיפור, נגמר. מוזר קצת, אקסטריטוריה כזה, כן? המדבר הזה משהו. עכשיו העומדים שם בדרך כתוב שהיו מקימים סוכות, המשנה ביומא אומרת שהיו מקימים סוכות בדרך, היו מתלשים בשערו של השעיר. עכשיו אסור לעשות את זה לקורבן. מה שכתוב בפסוק אתה תולש שערות מקורבן? אסור לעשות דבר כזה, שלא לומר על יום כיפור. אסור גם לעשות את זה ביום כיפור שבת שבתון. משהו פה נורא מוזר, זאת אומרת מתארים לנו פה תהליך שאתה מגיע לפסגת הקדושה, יום כיפור שבת שבתון, מרכזו של יום כיפור, השעיר לעזאזל שמכפר על כל עוונות עם ישראל, תעשה מה שאתה רוצה. זה לא יום כיפור, לא צריך כהן, לא מעכב, מתלשים בשערו, תחומין, תאכל, תשתה, הכל בסדר, שום דבר לא קרה. אתה לא צריך לשלוח בכלל, זה לא מעכב. מה? זה הזוי. יש פה משהו שהוא חידה אמיתית. בסוף המסלול דוחפים את השעיר מהצוק, כן, דוחים אותו מהצוק. בגמרא מה? דוחים אותו מהצוק. כן כן, איש עתי דוחה אותו. דוחים אותו זאת אומרת כן, זה מה שעושים. איש עתי הרי חוזר לכהן גדול ואומר אישי כהן גדול עשיתי שליחותך. ואתם רואים שהוא שליח שלנו, אז דוחים אנחנו דוחים באמצעות ה… אז ה… כתוב מפורש בגמרא שהדחייה לא מעכבת. זאת אומרת על השילוח מחלוקת ראשונים, על הדחייה זה מפורש בגמרא שלא מעכבת. לכאורה זה המטרה, לשמה הכל הולך. לא, לא מעכב. יותר מזה, אחרי הדחייה מהצוק האיברים של השעיר מתרסקים, הם מותרים בהנאה. הגמרא אומרת, יומא ס"ז, תעשו קומזיץ אחרי זה עם השעיר הזה. זאת אומרת כל הקדושה שלהם כמובן פרחה לחלוטין. בחידושי הגרי"ז, הבן של ר' חיים, הילד הולך איתנו בטיול עם ר' חיים גם כן, אז הוא אומר שאם השעיר נשאר חי אחרי הדחייה מותר לשחוט ולאכול אותו. יש מפרשים שטוענים שלא צריך אפילו לשחוט. תטבח אותו ותאכל אותו איך שהוא. כל הסיפור הזה נראה הזוי לחלוטין, משהו מחוץ לכל הכללים שאנחנו מכירים. כמובן שבשלב הזה כבר לא נשאר זכר מזה שזה קורבן. אין כלום, זאת אומרת קדושתו פקעה, תעשה איתו מה שאתה רוצה, תאכל אותו בלי שחיטה, תהיה גוי כבר, לא רק יהודי ביום חול. עכשיו אתה כבר גוי. זאת אומרת אין כלום, לא נשאר שום דבר מכל הכללים הרגילים שאנחנו מכירים אותו. זה נראה משהו פה קצת כמו אליסה בארץ הפלאות, כן? אחרי כל החלומות ומלכת הקלפים והכובען המשוגע וכל הדברים האלה, בסוף היא מתעוררת וכל הסיפור היה חלום. וכל הסיפור הגדול הזה, הקתרזיס הגדול הזה שעברנו, בסוף כלום, שום דבר, הולכים יושבים עושים קומזיץ. זה כל הסיפור. אז מה זה כל הקדושה והרעש ולשון של זהורית ומתח, כן התכפר לנו ולא התכפר לנו, והקדשה ויום כיפור וכל התהליך של הכניסה אל הקודש שעופף את העניין הזה של שני השעירים? מה זה הדבר הזה אם בסוף כלום, אין שום דבר. אנחנו עושים את כל ההכנות בשיא הרטט ובשיא כן מרכז השנה, היום הכי קדוש והכי מרטיט בשנה ובסוף קומזיץ. כן, מי שרוצה כמובן. מי שלא רוצה לא צריך לעשות כלום, ומי שרוצה מוזמן לקומזיץ. או לרקוד בכרמים? כן, או לרקוד בכרמים. מי שלא עסוק בריקוד בכרמים יכול להצטרף לקומזיץ, מי שכבר מצא את שידוכו. טוב, מה בעצם הדבר הזה אומר? אני רוצה לטעון שיש פה משהו שהתורה מנסה או ההלכה, התורה ומה שאנחנו לומדים ממנה מנסה ללמד אותנו סביב העניין הזה. בבקשה פה הנה משדר. אולי כדי לחדד את העניין אני אזכיר עוד גמרא בנדרים בדף כ"ט. הגמרא מביאה שם מחלוקת בין אביי לבר פדא אם קדושת הגוף פוקעת בכדי או לא פוקעת בכדי. ולהלכה קדושת הגוף לא פוקעת בכדי. ומה שהדבר הזה בעצם אומר זה שאם משהו הוא קדוש אז קדושתו לא פוקעת לבד, סתם ככה, בכדי. קדושתו יכולה לפקוע, למשל אם אני עושה מעילה, אז קדושתו פוקעת. למה? כי עשיתי פעולה של מעילה, אז הקדושה לא פקעה בכדי סתם, אלא היא פקעה בעקבות פעולה. זאת אומרת יש פעולות או אם נעשית מצותו, אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלים בו. זאת אומרת אם נעשית מצותו אז כבר הוא לא קדוש. ולכן לא שייכת בו מעילה. אבל צריך לעשות איזושהי פעולה, בפרט הפעולה שלשמה נועד כל העניין הזה, ורק אחרי זה הקדושה פוקעת. עכשיו פה נראה שהקדושה פוקעת בכדי. אתה בעצם לא עושה שום דבר וגם אם אתה עושה זה לא מעכב, והכל בסדר. אז גם אם עשית זה לא באמת מה שעשית פה. אז אם הפעולות האלה הן לא הפעולות המשמעותיות, מה הפקיע את הקדושה? איך פתאום קדושת הגוף, שהרי ראינו שם בהתחלה את קדושת הגוף ויש איסור להעלות אותו בחוץ, איך הקדושה הזאת, לאן היא הלכה? איך היא פקעה? אז אני רוצה להסביר קצת את התופעה הזאת דרך הרובד הרעיוני שעומד מאחורי התהליך הזה של השעירים. גמרתי עם החלק ההלכתי, עכשיו הקדמה פילוסופית. אתם יודעים שיש… בוא ניקח דוגמה, טיעון לוגי נדוש. כן? כל בני האדם הם בני תמותה, סוקרטס הוא בן אדם, מסקנה סוקרטס הוא בן תמותה. נכון? זו הדוגמה הקנונית שתמיד מביאים בשיעורי לוגיקה. אוקיי? למה באמת מי שמקבל את שתי ההנחות בהכרח צריך לקבל את המסקנה? כן? סוקרטס, אנחנו חוזרים ליוונים ותלמידיהם הרשעים. המסקנה גלומה בהנחה. נכון, אוקיי. בעצם הסיבה לזה שמי שמקבל את ההנחות חייב בהכרח לקבל את המסקנה היא העובדה שאין במסקנה מאומה מעבר למה שהיה בהנחות. היא לא מחדשת כלום. כן, אני על זה מביא את הבדיחה של הכדור הפורח. שני אנשים שאיבדו את דרכם בכדור פורח, לא יודעים כמה ימים כבר מסתובבים, אין להם מושג איפה הם נמצאים, רואים מישהו חורש בשדה למטה. מישהו צועק, אחד מהחברה צועק אליו 'תגיד איפה אנחנו נמצאים?'. הוא אומר 'מעל השדה שלי'. אז הבחור שמה למעלה בכדור פורח אומר לחבר שלו 'תשמע זה בטוח מתמטיקאי ההוא למטה'. למה? שתי סיבות. א, מה שהוא אומר מדויק לחלוטין. ב, זה לא עוזר לנו כלום. שני האספקטים האלה של המתמטיקה או הלוגיקה, לא משנה כרגע, הם שני אספקטים שקשורים אחד לשני. הסיבה לזה שהמתמטיקה היא ודאית לחלוטין זה שהיא לא עוזרת לנו כלום. לא עוזרת לנו כלום לא במובן 'לא עוזרת לנו כלום', כי מתמטיקה כן עוזרת, אבל היא לא מחדשת לנו כלום. אין שום דבר חדש במתמטיקה. מתמטיקה או לוגיקה זה אמצעים להוציא עוד ועוד מידע מתוך האקסיומות אותן אני מניח. לא תוציאו באמצעים מתמטיים או לוגיים מידע שלא נמצא בתוך ההנחות. התוכן של המסקנה נמצא בתוך… תחשבו על הטיעון שהבאתי קודם. כל בני אדם הם בני תמותה, זאת הנחה אחת, הנחה שנייה זה סוקרטס הוא בן אדם. בואו נפרוט את זה לפרוטות. מה זה אומר שכל בני אדם הם בני תמותה? יעקב הוא בן תמותה, משה הוא בן תמותה, יוסף הוא בן תמותה, מוחמד בן תמותה, כולם בני תמותה, סוקרטס גם בן תמותה כי הוא אחד מבני האדם וכן הלאה. בקיצור אני אומר 'כל בני אדם הם בני תמותה'. אבל אם נפרוט את זה לפרוטות, בעצם אמרתי פה בין היתר סוקרטס הוא בן תמותה. תודה רבה. אבל בכוונה לא אמרתי אליהו הנביא? לא ניכנס למוקשים האלה. גם לא אמרתי ישו. לא רציתי להגיד את זה. כן. אז הטענה היא שאתה מניח שסוקרטס הוא בן תמותה ועוד כל מיני הנחות והמסקנה שלך היא שסוקרטס הוא בן תמותה. זה מה שנקרא אצל לוגיקנים הנחת המבוקש. הנחת המבוקש זה להניח את המסקנה בתוך אחת מן ההנחות. זה נחשב בלוגיקה מסורתית כשל, אבל זאת טעות. הנחת המבוקש היא לא כשל. כל טיעון לוגי תקף מניח את המבוקש. זה פשר התקפות שלו. למה הוא תקף? כי הוא מניח את המבוקש. למה המסקנה נובעת בהכרח מן ההנחות? בגלל שהיא נמצאת שם, בגלל שהנחנו אותה. כי אם לא היינו מניחים אותה אז גם אם הייתי מקבל את ההנחות מה מכריח אותי לקבל את המסקנה? ולמה קבלת ההנחות מכריחה אותי לקבל את המסקנה? בגלל שהמסקנה נמצאת בתוך ההנחות. אתה לא יכול, כן, תחשבו על בא אליכם הנסיך הקטן, צונח אליכם עכשיו מולכם מול עיניכם הנדהמות. אתם מנסים לספר לו סיפור, אתם אומרים לו 'תראה כל בני אדם הם בני תמותה, ברוך הבא לכוכב שלנו'. כל בני אדם פה הם בני תמותה. אומר 'הו, מעניין, יפה'. ואז אתם אומרים לו 'וסוקרטס, יש בן אדם חכם ביוון קוראים לו סוקרטס, הוא גם בן תמותה, הוא אדם, הוא אחד מבני האדם'. למה? לא הבנתי. אני אומר לו, אתה קיבלת את זה שכל בני אדם הם בני תמותה. בוודאי כן, אם אתה אומר למה לא. ואתה קיבלת את זה שסוקרטס הוא בן אדם גם, נכון? כן, אם אתה אומר אני מאמין לך. נו, אז אז ברור שסוקרטס הוא בן תמותה. לא, לי זה לא ברור. את שתי ההנחות אני מקבל, אבל איך את המסקנה אתה מוציא מתוך ההנחות? מה אתה יכול להסביר לאחד כזה? חוץ מאשר לאשפז אותו. מה מה תעשה? אין לך להסביר לו. כל מה שאתה יכול להגיד לו, בוא נפרט את זה רגע, כל בני אדם הם בני תמותה לפרוטות, ותראה לו שהוא בעצם מניח את המסקנה הזאת שסוקרטס הוא בן תמותה. אז אתה לא יכול להגיד לי שאתה לא מקבל אותה, אתה עצמך קיבלת אותה קודם. אוקיי? אין דרך אחרת להסביר לו את זה. מי שאטום לדבר הזה, אין שום דרך לצלוח את זה. בסדר? זאת אומרת שבעצם, כן, זה הבדיחה הישיבתית, למה למה כל יהודי צריך ללכת עם כובע? כן, כי הרי כתוב וילך אברהם. יהודי כמוהו ודאי לא הלך בלי כובע, נכון? עכשיו, אם אברהם הלך עם כובע, אז אנחנו תלמידיו הנאמנים שהולכים בדרכיו גם צריכים ללכת עם כובע. מה שהיה להוכיח. מה רע בטיעון הזה? כלום. טיעון מצוין. טיעון תקף לגמרי. הוא מניח את המבוקש, כמובן. למה? כי כשאני אומר יהודי כמוהו לא הלך בלי כובע, מה הסאבטקסט? שכל יהודי הולך עם כובע, צריך ללכת עם כובע, נכון? אז בעצם המסקנה שאותה הסקתי נמצאת בתוך אחת מן ההנחות שלי. זה הנחת המבוקש. בסדר, אבל ראינו כל טיעון תקף מניח את המבוקש. זה המשמעות של תקפות של טיעון. תקפות של טיעון זה שהוא מניח את המבוקש. לכן טועים אלה שחושבים שהנחת המבוקש זה כשל. יש הנחת המבוקש שהיא בוטה מדי, כמו במקרה של אברהם אבינו. זה בוטה מדי. אז מה זה אומר בוטה מדי? זה אומר שאתה בחיים לא תצליח לשכנע את בן השיח שלך באמצעות טיעון כזה. למה? כי הרי כשאתה מעלה טיעון אתה בא לשכנע מישהו במסקנה. אז אתה מציב הנחות, ואתה מראה לו שמתוך ההנחות האלה יוצאת המסקנה. בסדר? אז על המסקנה הוא מתווכח, נכון? לכן אתה מנהל איתו את הדיון הזה. אבל אם המסקנה היא אחת מן ההנחות שעליהן אתה בונה, אז הוא לא מקבל את ההנחות של הטיעון, אז מה יעזור לך הטיעון? הטיעון לא ישכנע אותו. לא בגלל שהטיעון לא תקף, בגלל שההנחה של הטיעון לא מקובלת עליו. זה לא שייך לתקפות של הטיעון. מי שלא מקבל את ההנחות לא מתכחש לתקפות של הטיעון. אוקיי? לכן הבעיה בהנחת המבוקש זה שאין לזה כוח שכנועי. זאת אומרת זה לא יכול להמיר את השקפתו של בן השיח שלי. אבל זה לא כשל. באופן עקרוני שום טיעון תקף לא יכול לעשות את זה. מתי טיעון תקף כן עושה את זה? למשל תחשבו על גיאומטריה. שלמדנו גיאומטריה בתיכון, אז יש אקסיומות, ארבע אקסיומות, ומהן אני מוציא את המסקנות. אוקיי? עכשיו, אם זה באמת מתמטיקה או לוגיקה, אז זה אומר שהמסקנה נמצאת באיזשהו מובן בתוך ההנחות. כי אחרת הייתי צריך תצפית או שהיה מדע, זה לא היה מתמטיקה, כן? מתמטיקה לא נזקקת לתצפית. מתמטיקה זה פשוט להוציא את מה שיש בתוך ההנחות. עוד ועוד. אלא מה? שזה לא תמיד כל כך פשוט לעשות את זה. ולכן במקומות האלה זה גם הנחת המבוקש, אבל זאת הנחת המבוקש שהיא לא בוטה. זאת הנחת המבוקש שהיא מועילה כי אני לבד לא הייתי מבין שהמסקנה הזאת נמצאת בתוך ההנחות. המורה עוזר לי. אצל אברהם אבינו והכובע כל אחד מבין לבד את ההנחות ואת המסקנה, לא חידשת לי שום דבר עם הטיעון הזה. אז זה טיעון טיפשי, אבל הוא תקף. והנחת המבוקש זה שם, הוא לא שם של כשל, אלא הוא מאפיין טיעונים שהם טיעונים בנאליים מדי, מיותרים. אבל למעשה כל טיעון תקף מניח את המבוקש, כשהנחת המבוקש היא מתוחכמת יותר, אז יש לטיעון איזשהו ערך, איזשהו תועלת. הוא עדיין לא מחדש כלום במובן של המידע. זאת אומרת המסקנה לא מחדשת מידע שלא היה בתוך ההנחות. אבל לי זה מועיל, כי אני את המידע הזה לא הייתי מוציא. אפשר להסתכל על זה בצורה של תחשבו על נגיד שיש לי כספת נעולה ויש בתוכה אוצרות. עכשיו אין לי דרך לפתוח את הכספת, אבל הכספת על כל מה שבתוכה היא שלי. אז הכל שלי, כולל האוצרות שבתוך הכספת, אבל אין לי מפתח לפתוח את זה, זה לא נגיש אליי. זה שלי, אף אחד לא יכול לקחת את זה, אבל אין לי דרך להגיע לזה. הלוגיקה זה המפתח. זאת אומרת הלוגיקה או המתמטיקה הם עוזרים לי לפתוח את הכספת או לראות מה יש בתוך ההנחות ולהוציא החוצה את האוצרות למי שאומר שזה אוצרות, כל אחד וטעמו. את האוצרות שיש בתוך ההנחות האלה. אוקיי? זה אף פעם לא יוסיף לי משהו מעבר למה שיש בתוך ההנחות. טיעונים שמוסיפים לי מידע מעבר למה שיש בהנחות, אלה טיעונים לא דדוקטיביים. אנלוגיה או אינדוקציה. דדוקציה זה טיעון מהכלל אל הפרט, כן? כל בני אדם הם בני תמותה, סוקרטס איש פרטי הוא בן אדם, הוא חלק מהקבוצה הזאת, אז הוא בן תמותה. זה הליכה מהכלל אל הפרט, זה נקרא דדוקציה. אוקיי? אינדוקציה זאת הליכה מהפרט אל הכלל, הכללה. אוקיי? סוקרטס בן תמותה, מוישלה בן תמותה, אז כל בני אדם הם בני תמותה. זה טיעון שהוא לא הכרחי. נכון? למה? יכול להיות שהיו שתי דוגמאות אבל מי אמר שזה נכון לכל הקבוצה? יש פה מידה של ספקולציה באינדוקציה, בהכללה. לכן זה טיעון לא הכרחי. שימו לב מה מאפיין את הטיעון הזה? שבמסקנה יש יותר מידע ממה שבהנחות. ההנחות שלי הם על שני בני אדם והמסקנה שלי על קבוצה שלמה או על כל בני אדם. אוקיי? לכן המסקנה מכילה יותר מידע ממה שבהנחות. בהגדרה זה לא שייך לעולם הלוגיקה והדדוקציה. יש יותר מידע במסקנה ממה שבהנחות. זה שייך לעולם המדעי. העולם המדעי אוסף מידע על העולם, מוסיף לי מידע. מתמטיקה לא מוסיפה לי מידע. מתמטיקה מגלה לי עוד ועוד מידע שאותו אני באופן עקרוני כבר יודע. כן, לא תמיד קל לי להגיע אליו, אבל אני יודע אותו בעצם. אוקיי? ומדע מוסיף לי מידע חדש ותמיד זה יהיה תהליך או היסק לא ודאי או לא הכרחי בהגדרה. טיעון לוגי או מתמטי הוא ודאי, הוא הכרחי. טיעון מדעי, הכללה, היא לא ודאית, היא לא הכרחית ורק בגלל זה היא מצליחה להוסיף לי מידע. מה עם אנלוגיה? מאותו סוג כמו אינדוקציה. נכון? אנלוגיה אני אומר: יעקב הוא בן תמותה, לכן גם מוישה הוא בן תמותה. אוקיי? אני עושה אנלוגיה ביניהם. אם זה בן תמותה גם ההוא בן תמותה. שוב פעם, ההוא בן תמותה זאת המסקנה. ההנחה שלי שזה בן תמותה. המסקנה לא נמצאת בתוך ההנחות, יש בה מידע שלא היה בתוך ההנחות. זאת אומרת שההיסק הזה הביא אלי או הביא לידיעתי מידע חדש שלא היה בתוך ההנחות. לכן גם זה לא דדוקציה וזה לא ודאי, יש פה מידה של ספקולציה. שאלה מעניינת מה יותר חזק, אנלוגיה או אינדוקציה? בעיניי זה שאלה מטעה כי אין הבדל אמיתי בין שניהם. אינדוקציה זה הרבה אנלוגיה, או שאנלוגיה היא אינדוקציה סמויה. כשאני אומר זה, יעקב הוא בן תמותה, לכן גם מוישה הוא בן תמותה. למה? מה דומה בין יעקב למוישה? ששניהם בני אדם. אז בעצם אתה מניח במובלע אינדוקציה. אתה בעצם אומר כל בני אדם הם בני תמותה, ובפרט מוישה. במילים אחרות, אנלוגיה זה אינדוקציה שאחריה מגיעה דדוקציה. התוצאה היא אנלוגיה. כשאתה עושה אנלוגיה בין מוישה לבין יעקב, אתה לוקח את יעקב, עושה ממנו הכללה לכל בני אדם, ומכל בני אדם בפרט מוישה. זה דדוקציה. אז אינדוקציה פלוס דדוקציה זה מה שיוצר אנלוגיה. טוב, בכל אופן, אז לענייננו, מה שאני רוצה אבל לומר זה שטיעון לוגי הוא ודאי אבל לא מוסיף מידע. טיעונים שמוסיפים מידע הם בהגדרה לא ודאיים, אנלוגיה, אינדוקציה, אבדוקציה, או לא משנה, יש עוד קצת מבחינים עוד בכל מיני תצורות. זה בעצם אומר, אני מנסח את זה בתור עקרון אי-הוודאות הפילוסופי. כן, אתם יודעים, עקרון אי-הוודאות בתורת הקוונטים אומר שככל שאני יודע יותר במדויק את המיקום, אני פחות יכול לדעת במדויק את המהירות ואת התנע. ולהיפך. זאת אומרת המכפלה של אי-הוודאות של שניהם היא חסומה. יש לזה ערך מינימלי. אז אם זה אפס, זה אינסופי. אם זה קטן, זה גדול, וכן הלאה. הם אחד מקזז את השני. אחד הולך כמו אחד חלקי השני. אוקיי? המכפלה היא קבועה. המכפלה בין הוודאות לכמות המידע שנוספת לי בטיעון גם היא קבועה. טיעון שמוסיף לי הרבה מידע, הוודאות שלו נמוכה, הוא ספקולטיבי מאוד. טיעון שלא מוסיף לי שום מידע יכול להיות ודאי לחלוטין. או טיעון שהוא ודאי לחלוטין לא מוסיף לי מידע. כשיש לי ודאות מלאה בטיעון, יש לי אפס מידע. בסדר? כשיש לי המון מידע נוסף, נגיד הכללה מאוד מאוד גדולה, דרמטית, אז הוודאות מאוד קטנה, זה ספקולטיבי מאוד. במובן הזה, אם תסתכלו על אנלוגיה ואינדוקציה, לכאורה אינדוקציה יותר ספקולטיבית מאנלוגיה, כי אינדוקציה מדברת על מכלול הקבוצה ואנלוגיה מדברת על מקרה אחד. הסיכוי שלך לטעות נגיד חמישים אחוז, לא משנה רק בשביל הזה, אז שם. הסיכוי הוא הרבה יותר גדול, כי על כל אחד מהם שאתה טועה, טעית בהכללה. אוקיי? אז הנקודה היא שיש ללוגיקה יתרון, יש لها מגבלה. היתרון זה הוודאות, המגבלה זה המידע. היא לא מוסיפה לי מידע. למה אני מביא את כל התעלולים האלה? בגלל שישנה איזושהי אשליה בעולם שלנו, אשליה עתיקה, אבל היא התחדדה מאוד בתחילת המאה ה-20, מה שנקרא פוזיטיביזם הלוגי, שאנחנו בעצם יכולים לקבל רק כקבילה, רק טענה שיש לה הוכחה. רק טענה שיש לה הוכחה היא קבילה. טענה שאין לה הוכחה, אני לא מקבל אותה. ספקולציה. אולי כן, אולי לא. וזה שאתה חושב ככה אז מה? זה הכוונה לדדוקציה? הוכחה לוגית? נגיד, יש פה טיעונים מסוגים שונים. כן. וזה אומר שאין דבר כזה. יש, אבל זה נסמך על הנחות תמיד. יפה. אז יש איזושהי תפיסה בעיניי אשלייתית שאומרת שאתה יכול להעמיד את המידע שלך או אתה יכול לצמצם את עצמך אך ורק למידע ודאי. רק למידע ודאי. עכשיו למה זה לא יכול להיות? הוודאות היחידה שיכולה להיות, נגיד תצפית ישירה נניח, גם זה לא ודאי. אבל נניח שאני אקבל את זה כוודאי, אבל תצפית ישירה לא נותנת לך שום מידע מעניין, היא נותנת לך מידע פרטני. אתה יודע, מסתכל על זה, אתה רואה איזה נפילה לכדור הארץ אם אתה עוזב אותה, אז אתה מבין שטלפונים במספר כזה וכזה בצורה כזאת וכזאת נופלים לכדור הארץ כשעוזבים אותם. אוקיי, זה סטייטמנט על עצם אחד. לא מעניין. וטענות מעניינות הן תמיד טענות כלליות. המדע עוסק בטענות כלליות. טענות כלליות הן אף פעם לא תוצאה של תצפית ישירה, כי התצפית הישירה היא על מקרים מסוימים ומהם אני עושה הכללה. נכון? ההכללה, האינדוקציה המדעית, היא תמיד מכניסה לי את האי-וודאות. תמיד מכניסה לי את הספק, את זה שזה לא בטוח שזה נכון. יש פה מידה של ספקולטיביות. מדע הוא בהגדרה ספקולטיבי. צריך להבין את זה. זה נשמע קצת מפתיע אולי לאנשים, אבל מדע הוא בהגדרה ספקולטיבי, להבדיל ממתמטיקה ולוגיקה. אלא מאי? שמי שיש בעולמו רק מתמטיקה ולוגיקה או רק דדוקציה, אין לו שום מידע. הוא ימות עם המידע שאיתו הוא נולד. אם הוא מאמין למידע שהוא נולד איתו, הוא לא יכול להוסיף מידע כי כמו שאמרתי, טיעונים ודאיים לעולם לא מוסיפים לנו מידע. אם אתה רוצה לקבל מידע, תצטרך לשלם במטבע של וודאות. זה המחיר. כשאתה רוצה מידע אתה משלם במטבע של וודאות, אתה צריך לוותר. ואגב, אחת הטענות, אחת הפלטפורמות שבגללה אני חושב פרץ המדע המודרני זה זה, שהוא היה מוכן לוותר על וודאות. והעידן הרציונליסטי שקדם, העת העתיקה וימי הביניים, אז מדע, פילוסופיה, הכל היה אותו דבר ובעצם התחושה הייתה שאנחנו בכלים מחשבתיים, לוגיים גרידא, יכולים לפענח את העולם. אנחנו הולכים עם הוכחות, עם טענות ודאיות, ולכן גם היה איזשהו סוג של זלזול בתצפית ובהכללות מתצפית. וזה לא הביא אותנו לשום מקום כמעט מבחינה מדעית. במאה ה-16 הייתה איזושהי פריצת דרך כי המדע צמצם את עצמו בצניעות לאותם דברים שהוא יכול לצפות בהם, והוא הבין שההכללות שהוא עושה הן הכללות שערכן הוא מסוים. אוקיי? אחרי דיוויד יום לפחות, זה לקח תהליך, זה לא קרה ישר במאה ה-16, אבל במאה ה-17, 18 זה כבר התגבש יותר, והצניעות הזאת היא מה שאיפשר לנו להתקדם. ברגע שאנחנו לא דורשים מקסימליזם של וודאות, אנחנו יכולים לצבור מידע. מי שרוצה וודאות לא יישאר עם שום מידע. זה המחיר. ולכן אנשים שחיים באשליה שהם יקבלו אך ורק מידע ודאי, הם פשוט יישארו בלי מידע, יישארו ספקנים, לא יוכלו לקבל שום טענה יותר מאשר את היפוכה. ואני חושב שאותו יווני שהרמב"ן הזכיר, בעצם הרמב"ן מתכוון ללוגיקה של אריסטו, לאורגנון. אריסטו היה זה שהמציא לראשונה את הכללים הלוגיים, כללי הדדוקציה באורגנון שלו, זה ספר הלוגיקה של אריסטו. ומי שאני יודע על עצמי, מי שלומד לוגיקה קל לו מאוד להיכנס לתפיסה הזאת שאוקיי, מכאן ואילך אני עובד רק עם לוגיקה. זאת אומרת, יש לך הוכחה? וולקאם. אין לך הוכחה? חפש את החברים שלך. אין לי מה לדבר איתך. לא מעניין אותי. ובאיזשהו שלב אתה פתאום מבין שתמיד הוכחה בנויה על הנחות יסוד. נכון? מה זה הוכחה? אתה לוקח הנחות יסוד ומסיק מהן מסקנה. זה הליך לוגי שמסיק מסקנה מתוך הנחות יסוד. זה נקרא הוכחה. היו ניסיונות הרואיים בתולדות הפילוסופיה לייצר מסקנות בלי הנחה. טיעון שהוא אנליטי, טיעון שהוא רק ניתוח מושגי שמניב מסקנה. מכירים? יש למשל הראיה האונטולוגית של אנסלם, זה דוגמה אחת. הקוגיטו של דקארט, אני חושב משמע אני קיים. זאת טענה שנייה. אלה דוגמאות לטיעונים שניסו להגיע למסקנה כלשהי בלי הנחות. הם נכשלו. אני לא אכנס כרגע למה, אבל הם נכשלו. אי אפשר להגיע למסקנה על העולם בלי הנחות. אין דבר כזה. אוקיי? אבל מצד שני המסקנה היא לא שאם ככה אז חייבים להיות אמפיריציסטים ולהיצמד לתצפיות. צריך להניח הנחות, אבל הנחות יכולות גם לבוא מהתבונה ולא רק מתצפית. אבל זה כבר ויכוח בין רציונליזם לאמפיריציזם, אני לא אכנס לזה כאן. בכל מקרה לענייננו, מה שאני רוצה לטעון זה שהבעיה שהרמב"ן ראה ביוונים ובתלמידיו הרשעים שכל מה שהשיגו בדעתם הוא אמת, זאת אותה בעיה שאני חושב שאנחנו גם פוגשים במאה השנים האחרונות, שמה שלא מוכח לוגית הוא ספקולציה. הוא לא קביל. הרבה פעמים נגיד ביחס לאמונה שומעים את זה. יש לך טיעון ביחס לאמונה? ספקולציה. מה? אין לך תצפיות? אין לך ודאות במסקנה הזאת? אז זה ספקולציה, אין לזה שום תוקף או שום ערך. יש פה בסאבטקסט של הטענה הזאת יש איזושהי הנחה שרק דבר ודאי הוא קביל. אוקיי? ושאני תיארתי את זה פעם בדרך איזה מודל, מודל של התבגרות תלת שלבי. תחשבו על ילד קטן שמקבל דברים כי הגדולים אמרו. זאת אומרת, למה זה קורה? כי אבא אמר שכך וכך. אוקיי, זה השלב הדוגמטי. כן? הוא מקבל דברים כי הדוגמה אומרת כך וכך. באיזשהו שלב מתחיל מרד הנעורים. מה זה מרד? אני מדבר במישור האינטלקטואלי, לא נכנס לפסיכולוגיה. אז מרד הנעורים זה כשהנער מתחיל לשאול את אבא שלו, מי אמר לך? תוכיח. אתה אומר, אז אמרת. אז מה אם אמרת? תוכיח. אם אתה לא תוכיח אני לא מקבל. מה עומד מאחורי זה? שאני מקבל רק דברים מוכחים, רק דברים ודאיים. אם זה לא יהיה ודאי, ספקולציה שלך שווה כמו הספקולציה שלי. למה שאני אקבל אותה? אוקיי? הנאורות מסתיימת בנקודה הכואבת, זה אוטוביוגרפי. הנאורות מסתיימת בנקודה הכואבת שבה אתה מגלה שאין שום דבר ודאי. כיוון שכל טיעון שיוכיח לך טענה מבוסס על הנחות. ואת ההנחות עצמן אם תוכיח אותן תצטרך הנחות קודמות, אז ההנחות האלה איפשהו אתה תתחיל מסט של טענות, הנחות, שאותן לא הוכחת. ואם אתה לא מקבל הנחות שאין להן הוכחה, אז גם המסקנה שלך לא שווה כלום. פעם שאלתי תלמידים מה יותר נכון בגיאומטריה: האקסיומות או התיאורמות? המשפטים. למשפטים יש הוכחה, לאקסיומות אין. עכשיו למה זה שטויות? כי ההוכחה זה רדוקציה לאקסיומות, נכון? מה זה להוכיח משפט? להראות שהוא נובע מאקסיומות. זה נקרא להוכיח אותו. אם אתה לא מקבל את האקסיומות, מה עוזר לי להוכיח שהמשפט נובע מהאקסיומות? זה לא מעניין. לכן ברור שאתה לא יכול להתייחס למשפט כיותר נכון מאשר האקסיומות, למרות שלו יש הוכחה ולהם אין. אבל אם אתה באמת מוכן לקבל רק דברים שיש להם הוכחה, אתה לא מקבל לא את ההנחות אבל גם לא את המשפט. אם תשאלו מתמטיקאי רציני מה סכום הזוויות במשולש, הוא אמור לענות לכם לא יודע. תלוי מה הנחות היסוד שלכם. אם ההנחות שלכם הן אוקלידיות, אז סכום הזוויות הוא מאה שמונים מעלות. אם ההנחות שלכם הן אחרות, אז זה מינוס פאי איי, לא יודע מה, מה שאתם רוצים. תחליטו מה שאתם רוצים. זה לא… הפאי זה דווקא אפילו מאה שמונים ברדיאנים, אבל לא משנה, משהו מספר אי, סדר אי איי. אה? יש גם גיאומטריות שונות. כן, נכון. ולכן המתמטיקאי לא יכול לענות על השאלה מה סכום הזוויות במשולש. אבל אם תיתן לי את ההנחות אני אגיד לך מה יוצא מהן. אוקיי? המתמטיקה עוסקת באם אז. המתמטיקה לא עוסקת במסקנות. היא עוסקת בהסקה של המסקנות מתוך הנחות, במעבר מן ההנחות אל המסקנה. אוקיי? עכשיו יש אנשים שחיים באשליה שאפשר לבנות תפיסת עולם או לחיות בתוך תמונת עולם שכולה זה האם אז, כולה לוגיקה. רק לוגיקה, רק ודאות. אבל אין דבר כזה. כי לוגיקה מתחילה מהנחות, ואז עם כלים לוגיים אני מגיע למסקנות. אם אתה לא מקבל את ההנחות כי הן לא תוצר של הוכחה לוגית, אז מה עוזר לך ההוכחה על בסיס ההנחות האלה להוכיח את המסקנה? זה לא עוזר בשום צורה. ובעצם התפיסה הזאת או הנקודה הזאת שבה הנער מסיים את הנעורים זה כשהוא מתחיל את זה שהוא אומר אני רק דברים מוכחים. אני דבר איתי לוגיקה. זה השפה היחידה שאני מוכן לקבל. ואז הוא מסיים בזה שהוא מבין שעם לוגיקה לא מגיעים לשום מקום. ואז יש לו שלוש אפשרויות להתבגר. ואגב זה אנלוגי לגמרי למה שקורה בציביליזציה שלנו בכלל. אני מדבר על אדם פרטי אבל זה בדיוק אותו דבר. זה אינדוקציה. מה? אינדוקציה? זה אנלוגיה. אבל מה קורה בשלב אחרי הנקודה שמסתיים הנעורים? שימו לב, צברנו בדרך שתי תובנות. תובנה אחת, רק מה שמוכח הוא ודאי. זו תפיסתו של הנער. ובסיום הנעורים צברנו גם את התובנה אין שום דבר שהוא מוכח באופן לא מותנה, כן? בלי תלות בהנחות. אין שום דבר שהוא מוכח. עכשיו אם אני נשאר עם שתי התובנות האלה מה המסקנה? אין שום דבר קביל, נכון? אם רק דבר מוכח הוא קביל ואין שום דבר מוכח, אז אין שום דבר קביל. אוקיי? ולכן בעצם זו ספקנות. זאת תפיסה, צורת התבגרות ראשונה, זה להישאר עם שתי התובנות ולא לזנוח אף אחת מהן. אפשרות שנייה, יש רק ארבע אפשרויות בעצם, נכון? להישאר עם שתיהן, לזנוח את האחת, לזנוח את השנייה או לזנוח את שתיהן. להישאר עם שתיהן אתה יוצא ספקן. להישאר עם התובנה שרק דבר מוכח הוא ודאי, אבל לוותר על התפיסה שאין שום דבר מוכח, איך אפשר להגיע לזה? זה מה שאני קורא פונדמנטליזם. פונדמנטליזם, מעבר לזה שהם רוצחים בני אדם הפונדמנטליסטים, מה שרע בהם זה לא זה שהם רוצחים בעיניי כפילוסוף חובב, מה שרע בהם זה לא שהם רוצחים בני אדם, אלא למה הם רוצחים אותם. הם רוצחים אותם בגלל שיש להם איזה שהם עקרונות שהם ודאיים ולא עומדים למבחן של חשיבה ביקורתית. זה נקרא פונדמנטליזם בהגדרה הפילוסופית. עכשיו אתה יכול להיות אמא תרזה פונדמנטליסטית, ואז אין בעיה, היא לא רוצחת אף אחד, להיפך היא פונדמנטליסטית בעזרה לכל אחד לכל חלכא ונדכא. אז זה פונדמנטליסט שנעים לחיות לידו, אבל הוא עדיין פונדמנטליסט. הבעיה בפונדמנטליזם שלא כולם אמא תרזה, בדרך כלל הם לא אמא תרזה. אוקיי? ואז הייתי מתרחק קצת. אוקיי? סתם. שם לא נעים. אבל בעצם בעיניי הבעיה האמיתית בפונדמנטליזם זה לא התוצר שלו, זה הגישה שלו הפונדמנטליסטית. התפיסה הזאת שאומרת יש לי אמיתות מסוימות שלא עומדות למבחן של חשיבה ביקורתית. זה הפונדמנטליזם וזה בעצם אומר יש לי כלי אחר להגיע לוודאות. לא הלוגיקה, כי עם לוגיקה הרי ראינו אי אפשר להגיע לוודאות. מאיפה זה בא? איזה שהיא כריזמה רוחנית, איזה מורה דרך נעלה, אליל, אלוהים, לא יודע מה, מה שאתם רוצים, ח'ליף, רב או כומר, לא משנה, אפיפיור. לא אכפת לי, כל אחד שיבחר לו את האפיפיור שלו. אבל אתה מייצר אלטרנטיבה שתיתן לך ודאות במקום הכלים הרציונליים, הלוגיים, שאתה יודע שהם לא נותנים ודאות. אז כאן אתה יכול להישאר עם התפיסה שרק ודאי הוא קביל, אבל לוותר על התפיסה שאין דבר ודאי, כי אני לא הולך עם לוגיקה, אני הולך עם דברים שהם לא לוגיקה אלא משהו אחר. אוקיי? אגב הרבה פעמים גם בתוך העולם היהודי קיימת תפיסה מקובלת שהיא פונדמנטליסטית. תפיסה מקובלת שבעצם יש דברים שעליהם אסור לנו לשאול או אסור לחשוב, הם לא עומדים למבחן ביקורתי, זה עיקר אמונה. מי שמהרהר בהם הוא אפיקורס, אסור להרהר. זה הזוי בעיניי וזאת התפיסה המקובלת. אל תחשבו שזה נמצא רק באייסיס, בדאעש, כן, אייסיס, רק בדאעש. גם אצלנו זה נמצא. ברוך השם פחות רוצחים אצלנו, אבל הפונדמנטליזם ברמה הפילוסופית נמצא פה לגמרי, לגמרי. אז זה תפיסה, התבגרות מסוג שני. עכשיו מה המשותף לשתי התפיסות האלה, הספקנות והפונדמנטליזם? שניהם מסכימים שרק מה שוודאי הוא קביל. הספקן אומר טוב, אבל אין שום דבר ודאי ולכן שום דבר לא קביל. הפונדמנטליסט אומר לא לא, יש לי דברים ודאיים מהרבי. אוקיי? אבל הם שניהם מסכימים שרק דבר ודאי הוא קביל. עכשיו בגלל שיש להם בסיס משותף, אני חושב שמאוד קשה להם להתמודד אחד מול השני או בדרך כלל לספקן. ספקן מאוד קשה להתמודד נגד הפונדמנטליסט. כי בעצם גם הוא אומר אם משהו הוא ודאי אז הוא קביל, רק אני לא הגעתי לוודאות לגבי שום דבר, הוא הגיע. מה יש לי להגיד לו? בסדר, אין לי מה להגיד לו. ולכן במובן מסוים גם המלחמות שאנחנו מכירים בעולם שלנו זה מלחמות שבהם מסגרת חשיבתית ספקנית לא מצליחה להתמודד מול פונדמנטליזם. אז מפתחים כל מיני עמדות דמוקרטיה מתגוננת וכל מיני דברים מהסוג הזה שלא באמת מחזיקות מים בתוך תפיסת עולם מהסוג הזה של ספקנות, של פוסט-מודרניות אם תרצו בשפה המודרנית יותר, הפוסט-מודרנית יותר. אז זה ההתבגרות מהסוג השני. התבגרות מהסוג השלישי, כן, זה קומבינטוריקה. התבגרות מהסוג השלישי זה שאין שום דבר שהוא ודאי, אבל אני נשאר עם התובנה השנייה ומוותר על הראשונה. אין שום דבר ודאי, אבל מי אמר שרק דבר ודאי הוא קביל? אני מוכן לקבל אינטואיציות, שכל ישר, מה שנראה לי הגיוני, אוקיי, קיבלתי. לא בוודאות, אם יביאו לי ראיות טובות נגד אני אוותר, אני צריך להיות ישר. אבל זה לא אומר שזאת ספקולציה, זה לא אומר שאם אין לי הוכחה אז אני לא מקבל את זה, זה שטויות. לא, אני מקבל את זה. בעיני למשל שם נרדף לתפיסה הזאת זה אמונה, לא פונדמנטליזם. התפיסה הזאת זה אמונה. אמונה פירושו מוכנות לקבל משהו למרות שאין לי הוכחה עבורו, אבל באופן סקפטי. זאת אומרת, אני חושב שזה נכון, זה השכל הישר שלי, אבל אני מוכן להעמיד את זה למבחן ביקורתי. יש לך טיעונים טובים נגד, יש לך תצפיות, יש לך זה, בוא נבדוק. יכול להיות שאני אסוג. אוקיי? זה מה שאני קורא התבגרות סינתטית. בשפה של קאנט אני קורא לזה אנליטי מול סינתטי, לא חשוב כרגע זה רק מינוח, אבל זה סוג ההתבגרות השלישי. או לוותר על שניהם, זה לא משנה זה סוג ההתבגרות הרביעי אבל זה לא מעניין. מיותר פשוט, מספיק מספיק לוותר על אחד מהם אז למה לוותר על שניהם. אוקיי, אני אגיע. וזה מתקשר ליווני, עכשיו אנחנו נוציא מהיווני. הנקודה היא כזאת, יש בעולם הקבלי יש הבחנה בין שתי ספירות, חכמה ובינה. מה ההבדל ביניהם? בינה זה להבין דבר מתוך דבר, או בתרגום חופשי לוגיקה. נכון? להסיק מסקנה מתוך הנחות, הכלים האלה שמסיקים מסקנה מתוך הנחות זה בינה. אוקיי? עכשיו אנחנו יודעים שיש בעולם 49 שערי טומאה ו-50 שערי בינה. ככה הרמב"ן בהקדמה לפירושו לבראשית, הגר"א. הגר"א כותב על פסוק במשלי, כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה. כל זה גימטריה 50, כל פעל ה' למענהו זה 50 שערי בינה, וגם, וגם זה 49, רשע ליום רעה זה שערי טומאה. הלשם מדבר על זה איך זה יכול להיות הרי צריך להיות 49 מול 49 זה כנגד זה עשה אלוקים. אז הרמב"ן כותב שב-50 שערי בינה יש אחד שהוא שונה. יש 49 שערי בינה כנגד שערי טומאה ויש עוד אחד. מה פשר העניין הזה? מה זה שער? שער זה כניסה, מעבר מפה לשם, נכון? לכן שער מסמל את הבינה. בינה זה להבין דבר מתוך דבר, לעבור מההנחות אל המסקנה. לכן המטאפורה שמשתמשים לבינה זה שערים. אוקיי? עכשיו יש לי 49 שערים וחדרים ביניהם כנראה, חדר שער חדר שער וכל שער מעביר אותי מחדר לחדר. תחשבו על זה רגע שניה אחת תחשבו על זה כנגיד מבנה אקסיומטי כמו גיאומטריה נגיד. בסדר? אז יש לי את האקסיומות ואחרי זה יש לי היסקים, אני מסיק משפטים. מהמשפטים האלה פלוס האקסיומות אני מסיק עוד משפטים וכן הלאה. אני יכול להתקדם בשרשרת הזאת עוד שער ועוד שער ואני חוסף עוד ועוד חדרים. איך זה נגמר? איך זה נסגר? מערכת של 49 שערים או כמה חדרים יש? תלוי איך מסדרים אותם. יש שתי אפשרויות, או עיגול או קו ישר, נכון? תלוי בתנאי השפה. אם זה קו ישר אז יש לך 50 שערים. אם זה עיגול 49 שערים, חוזר. נכון? עכשיו מי שחושב שבעולם אפשר לבנות תמונת עולם אך ורק על בינה, על לוגיקה, רק וודאות, הוא בעצם נע במעגל, נכון? כי בעצם אתה לא יכול לדעת שום דבר שלא מותנה במשהו אחר. אתה מתחיל באקסיומות, עובר למשפטים, עובר לעוד משפטים לעוד משפטים אבל רגע האקסיומות עצמן מה קורה איתן? אם אתה לא מצליח לסגור את זה אתה לא תצא משום מקום לשום מקום. זאת אומרת אתה לא יכול להגיע לשום אתה… בעצם במובן מסוים נע במעגל. אתה לא יכול לדעת שום אמת בצורה בלתי מותנית, בלתי תלויה. אוקיי? בשביל שארבעים ותשעה שערים האלה יקבלו משמעות, אתה צריך לקבל את קיומו של חדר שאין שום שער שמוביל אליו. חדר ראשון שמתחיל את השרשרת, זה האקסיומות או הנחות. ממנו אתה עובר משער לחדר הבא. מה עושה החדר הראשון לכל השרשרת? הוא משנה את משמעותה של כל השרשרת, כי שרשרת בעיגול לא מכילה שום אמת. ארבעים ותשעה אמיתות במקום חמישים, אפס אמיתות. כי אם אתה לא מקבל את ההנחות של הגיאומטריה, אז גם המשפט שסכום הזוויות במשולש מאה שמונים מעלות הוא לא נכון. זה שמוכיחים אותו על בסיס ההנחות אז מה? אוקיי? זאת אומרת, קיומו של השער הראשון הופך את כל השרשרת לשערי בינה. אם אתה מחליט שאין חדר בהתחלה, אז זה שערי טומאה. טומאה אתם יודעים זה מה זה טומאה? מת, זה אבי אבות הטומאה. זה גוש בשר בלי הדבר שמחיה אותו, בלי השורש. בלי החיות, בלי הנשמה, מה שמחיה אותו. השרשרת הזאת של ארבעים ותשעה שערים בלי החדר בהתחלה זה כמו לקבל את כל הלוגיקה אבל לא להתייחס להנחות היסוד. הנחות היסוד זה מה שמחיה את כל השרשרת. אם אתה לא מקבל את הנחות היסוד, כל המסקנות שלך לא נכונות. עכשיו זה קצת מאכזב לגלות את זה כי זה בעצם אומר שכל… בערבון מוגבל קצת, נכון? אלו החיים. אבל בלי השער הראשון, אם אתה מפקפק בו כי אין לך טיעון שמוכיח אותו, אז זרק הכל לפח. אז אתה לא נשאר עם כלום. בסוף הנקודה שמחיה את כל השרשרת הזאת, הנשמה של כל השרשרת הזאת זה החדר. וזה מה שהרמב"ן מתכוון כשהוא אומר שיש חדר שיש שער חמישים שהוא שונה מארבעים ותשעה שערים הראשונים, כי הוא לא שער, הוא חדר. הוא חדר בלי שער. אוקיי? חוכמה זה, אם באמת להאריך, חוכמה זה כוח מה. דבר שהוא מתוך עצמו, לא מתוך משהו אחר. בינה זה דבר מתוך דבר. אבל חוכמה זה נכון מתוך עצמו. אתה פשוט מבין שזה נכון כי יש לך שכל ישר שלך או אינטואיציה שלך אומרים שזה נכון. בעצם הלשם שואל כמה שאלות, אני כבר רואה שאין לי הרבה זמן אז אני מדלג קצת, אבל הוא בעצם אומר השערים האלה צריכים להיות אחד כנגד השני. התשובה היא נכון, הם אחד כנגד השני. זה לא שתי מערכות של ארבעים ותשעה שערים, זאת אותה מערכת של ארבעים ותשעה שערים. אם יש חדר בהתחלה אז זה שערי בינה, אם אין חדר בהתחלה זה שערי טומאה. והטומאה במובן המודרני, לכן אמרתי שזה קצת אנכרוניסטי כי להיום זה מאוד מובן, אבל אני חושב שזה היה נכון גם אז, פחות חד מאשר היום, זה נכון גם אז. מי שחושב שרק דברים מוכחים הם קבילים, בעצם נשאר עם כלום, הוא נשאר ספקן. זה השערי טומאה, עמלק בגימטריה ספק וכל ה… לא אוהב את משחקי הלשון האלה, אבל לא משנה, זה הרעיון שעומד מאחוריהם. ויש פה איזשהו סוג של ספקנות מהותית שלא מוכנה לקבל כלום. זה מה שחז"ל קוראים לו ליצנות. ליצנות זה לא לספר בדיחות. ליצנות פירושו זה לא לקבל כלום. לא כל מה ששמענו, מי אמר לך? תוכיח, אולי ההפך. זה ליצנות. הבדיחה זה רק האופן שבו אנחנו עושים את זה כדי לרוקן מתוכן את החשיבות של מה שאתה אומר, לספר עליך בדיחה. ובאיזה אופן שבו אנחנו עושים את זה… אני לא מתייחס עניינית. בסדר, אז לכן אנחנו היום קוראים ליצנות לכאלה שמספרים בדיחות, אבל ליצנות בלשון חז"ל זו ספקנות. לץ תכה ופתי יערים זה עמלק. עמלק שבעקבותיו הערימו כנחשים, ערום זה חכם, זה דווקא במובן השלילי. זה יתרו. יתרו שמע את מעשה עמלק והחכים. לץ תכה ופתי יערים זה עמלק. עמלק הוא לץ, למה הוא לץ? הוא ספקן. מה זה ספקן? הוא מבחינתו אם תוכיח לא, בסדר גמור, אבל שום דבר אין הוכחה אז לא מקבל שום דבר. לא אומר שאתה צריך לקבל כל דבר כי מישהו אמר, זה סתם להיות פתי. בסדר, אבל כן אני אומר תתייחס למה שהשכל הישר אומר, תבדוק את זה. אולי זה לא נכון אולי כן, אבל זה לא דבר משולל ערך. לא רק הוכחה היא כלי לקבילות של טענות, לבחינת קבילות של טענות. זה בעצם הנקודה. עכשיו אם אני מאמץ את הטענה הזאת, בוא נחזור רגע לשעיר לעזאזל. הרמב"ן אומר שהתהליך הזה של השעיר לעזאזל בעצם בא להוציא מהיווני ומתלמידיו הרשעים שכל מה שחשבו שכל מה שהשיגו בדעתם הוא האמת ומה שלא אז הוא לא אמת. לענייננו הלוגיקה של אריסטו בעצם. אומרת, אם אתה נצמד רק ללוגיקה, אז מזה השעיר לעזאזל בא להוציא. ומה בעצם אומר השעיר לעזאזל? תזכרו רגע במהלך שאותו ליווינו, כן, שלוקחים את השעיר, מה קרה שם? אתה מתחיל עם שני שעירים, אחד הולך לפני ולפנים, עד הסוף פנימה, והשני הולך עד הסוף החוצה, לשעירים, לחורב ולשיממון ולשדים וכל הדברים האלה במדבר. קורבן לעבודה זרה? זה מוזר, זה ממש ניסוי מטפיזי. אוקיי, אתה לוקח שעיר אחד והם צריכים להיות זהים לחלוטין, בקומה, במשקל ובדמים, שלא תחשוב שיש הבדל ביניהם. אתה לוקח את זה לעזאזל ואת זה לפני ולפנים, עד הסוף פנימה. פעם בשנה הולכים עד הסוף פנימה ומולו עד הסוף החוצה. עכשיו בוא נראה מה קורה כשאנחנו הולכים עד הסוף החוצה. ומה שקורה זה שלאט לאט כמו עליזה בארץ הפלאות אנחנו מגלים שזה הכל הכובען המשוגע, המשתה של הכובען המשוגע. לא קרה כלום, פשוט אין שם כלום, חווינו באשליה מטורפת. את כל המבנה המוטרף הזה, אין בו כלום, הוא פשוט לא מחזיק שום דבר. התחושה הזאת ש… כן, אפשר פה כבר אני כן מדבר גם על הממד הנפשי וגם על הממד האינטלקטואלי. כשאדם חוטא, כן, זה כמו המשל ההינדי של ר' נחמן, כשאדם חוטא בסופו של דבר זה מלווה או בדרך כלל זה מלווה באיזושהי תיאוריה שהוא בונה לעצמו. הוא בונה לעצמו תיאוריה, זה לא נורא, זה כן בסדר, דווקא עכשיו זה כן, זה מה שאני צריך לעשות, אתה עובד על עצמך באיזושהי צורה, לא משנה, אתה בונה איזשהו מבנה דמיוני. אתה בעצם זובח לשעירים. אתה ממציא לעצמך איזשהו סוג של אלוהים או אמיתות, לא חשוב, כן, ואתה חי בתוכם. ואז כשמאירים לך אתה אומר מי אמר לך, תוכיח, אולי זה נכון, אולי זה נכון. ורגע רגע, תחשוב שנייה, אם אתה באמת לא מוכן לקבל דבר מוכח, אז גם מה שאתה אומר לא נכון. אז הכל אשליה. בוא נלך עד הסוף בשרשרת של ארבעים ותשעה שערי טומאה. מה נגלה? שהגענו להתחלה, זה פשוט חזר בסיבוב, נכון? עכשיו אנחנו הלכנו את כל הדרך, רוטטים כולנו, עוונותיהם של ישראל מתכפרים, לשון של זהורית, קדושת יום הכיפורים, המעלהו בחוץ חייב כרת, הכל דברים מן הסוג הזה, ואנחנו מגיעים בסוף עם איזה טלה שעושים איתו קומזיץ. אנחנו מוצאים את עצמנו פוקחים עיניים, חלמנו, כל הסיפור הזה פשוט לא קיים. כשעשינו את הניסוי המטפיזי הזה והבנו את התובנה שכל המשמעות, כל החטאים שלנו בעצם באו מתוך, גם אינטלקטואלית אבל גם נפשית, איזשהם מבנים שאנחנו בונים לעצמנו, שהם בנויים על בלימה, הם בנויים על כלום, על בלי כלום מה, כן, שום מה. אז הם בנויים על כלום. אז בסופו של דבר אנחנו מבינים שיש את השעיר הפנימי והשעיר לעזאזל זה קומזיץ. זהו. ולכן השעיר לעזאזל גם מכפר את כל החטאים, כי בסופו של דבר זה באמת התיקון של הדבר שהביא אותנו לעשות את כל החטאים. מה שהביא אותנו לעשות את כל החטאים זה בניית המבנים המוטרפים האלה. כשאתם מדברים עם אנשים, גם עם עצמכם, תמיד כשמישהו חוטא, כשמישהו עושה משהו בתוך תוכו הוא יודע שזה לא בסדר. הוא בונה לעצמו איזשהו מבנה, לא לא, זה כן בסדר, זה לא לא בסדר. ואם אתם מסתכלים על מישהו שבכלל לא מוכן להיות מחויב, אז אתם הרגע מוצאים כל מיני תירוצים שהם הנפצות. כן, אבל איך אתה תוכיח? יכול להיות יש לו אקסיומות משלו, לך יש אקסיומות משלך, הוא בונה מבנה כזה, אתה בונה מבנה כזה, כולם אותו דבר. פוסט מודרניות, כל אחד והנרטיב שלו. יש לו הנחות יסוד, להוא יש הנחות יסוד, כולם צודקים, המשתה של השפנפנת צודקת. כן? מה איך שוברים את זה? אי אפשר לשבור את זה. אתה רק יכול לצאת מהקונספציה הזאת שהעקביות זה המדד לאמת. עקביות זה לא מדד לאמת. עקביות זה תנאי הכרחי אבל לא מספיק. אז מה זה אין עוד מלבדו? לא הבנתי. מה התוספת? לא הבנתי מה השאלה. מה פירוש אין עוד מלבדו? אין עוד אלוהים חוץ מהקדוש ברוך הוא. אין כלום חוץ מהקדוש ברוך הוא? לא, אין אלוהים חוץ מהקדוש ברוך הוא. אני כן נמצא כאן ככל שאני יודע, ואני לא הקדוש ברוך הוא, אני כבר מוסר מודעה רבה. אין עוד אלוהים, זה עניין של סוד הצמצום. אתה יודע, סיפור על, אני פחות חסידי, יש סיפור על הרבי מלובביץ', דיברנו על י"ט כסלו קודם. הבן של הרב שך, אפרים שך, היה מפקח במשרד החינוך. טוב, אז הוא סיפר פעם, שמעתי ברדיו, שהוא היה בתור לחלוקת דולרים של הרבי בברוקלין. וכשהוא הגיע שם אז הרבי שואל אותו "מי אתה?". אמר לו "אני אפרים". "אפרים מה?". "אפרים שך". "קשור לראש ישיבה?". "כן, אני הבן שלו". אמר לו "חכה רגע בצד". טוב, אחרי שהוא גומר לחלק את הדולרים הוא אומר לו "שמע, כשאתה חוזר לארץ תגיד לאבא שלך זה לא אני זה". אז אומר הרב שך לאבא שיגיד את זה לחסידים שלו לא לי. אחלה החלטה. השאלה אם ההחלטה היא שלכם או לא, כזה. טוב בכל אופן לענייננו, מה שאני בעצם רוצה לטעון ועוד פעם תראו את זה בסיכום בצורה יותר מסודרת עם עוד מקורות וכולי, שהמהלך הזה של שעיר לעזאזל הוא בעצם הכניסה לפני ולפנים והוא מלווה את הכניסה לפני ולפנים ובמובן מסוים הוא יותר חשוב. יותר חשוב שאנחנו נלך עד הסוף החוצה ונגלה שאין כלום, אין עוד מלבדו, אין כלום בחוץ מאשר שהכהן הגדול ייכנס עד הסוף פנימה. זה תמונות ראי של אותו דבר. ברגע שאתה מבין שאין שום דבר אמיתי בחוץ זה הכל שדים. ולכן הוא גורר את העבירות שלנו למעשה. נכון. ולכן הוא מכפר על כל העוונות שלננו. נכון. אבל השאלה אם המשתלח נכון מת לפני שהוא מסיים את כל העבודה. לא בהכרח, יכול להיות שהוא מת ויכול להיות שלא, גם אחרי הדחייה לפעמים הוא נשאר חי. שמעתי, אפילו אחרי הדחייה הוא יכול להישאר חי ואז אתה תאכל אותו. העיקר שהוא נזרק. הוא גם לא חייב להיזרק. יש לא מעט מקרים, אפילו על השילוח יש ריבוי של דינים שהוא לא מת. אוקיי. בסדר, אבל לא משנה, אני רוצה לרצות את השר. אז אני אומר, השר, השר הזה הוא בדיון. מה זה שעירים? שעירים זה שדים. בעולם הקבלי שדים זה יצורים בלי שורש. זה ההבדל לעומת מלאכים. מלאכים יש להם שורש גבוה יותר, ולשעירים הם קיימים בעולמות יצירה, לא יודע מה, אבל אין להם שורש יותר גבוה. הם פשוט קיימים. מה הכוונה לרצות, יותר לרצות אותו? לרצות הכוונה, בוא תלך תעבוד אותו עד הסוף, יש לך עבודה זרה, תעבוד, תן לו קורבן עד הסוף. לך איתו עד הסוף, תבדוק, תבדוק אותו עד הסוף ותגלה שאין שם כלום. תבנה עליו, ותגלה שאין שם כלום. העובדה שהם שדים שאין להם שורש אומר שהם לכן הם כלום. הם יצורים בדיוניים. אפשר לקרוא בשפה שלנו, הייתי אומר שהם אפילו פיקציות, הם לא באמת קיימים. כשאתה קורא קבלה נראה שהם קיימים אבל בלי שורש, זה קיום רופף, מעורער, לא יודע בדיוק מה. אני הייתי אומר לא צריך להזדקק לזה, הם לא באמת קיימים, זה קיים בדמיוננו. ויש לנו מלא שדים כאלה, לא משנה כרגע, לא שדים כיצורים מטאפיזיים, אלא שדים כדמיונות שגורמות, גורמים לנו לחשוב, לעשות דברים. מאלה צריך להיפטר. תביא להם קורבן, לך איתם עד הסוף, תלך עם האמת שלך עד הסוף ותגלה שזאת לא אמת, היא גם ללא הוכחה. אז אם אתה לא מקבל שום דבר שאין לו הוכחה, זה תרגום למישור האינטלקטואלי, לא חשוב. אני מסכים שהרמב"ן כנראה לא התכוון לזה, אבל זה כן תרגום למה שהוא אומר. וזה תרגום יותר מודרני. אז אתה תגלה שאין שם שום דבר. והמרשם הרבה פעמים בוויכוחים כאלה על אמונה שמתנהלים הרבה פעמים, הרבה פעמים המרשם נמצא פה. שאתה מראה, הבנאדם תמיד אומר לך רגע, מי אמר לך, תוכיח, אולי ההיפך. אמרתי לו אתה לא מקבל שום דבר שאין לו הוכחה? בוא תגיד לי דבר אחד שאתה כן מאמין בו. ואז אני אראה לו שמה שהוא מאמין בו גם לו אין הוכחה. עכשיו אתה מעמיד אותו בדילמה, הוא צריך להחליח או שאתה לא מקבל שום דבר שאין לו הוכחה ואז אתה ספקן גמור, אין לי מה לעשות עם ספקנים גמורים, או שאתה בעצם מגלה שאתה צריך להיות ישר, אתה לא ספקן גמור, ומה ששכל ישר אתה כן מקבל. עכשיו בוא נראה מה השכל הישר אומר. כי אי אפשר, אתה לא יכול להתמודד עם ספקנות, אתה רק יכול לבדוק האם הבנאדם באמת ספקן. האם כן או לא. לכן הדרך להתמודד עם ספקנות זה ללכת איתה עד הסוף. בוא נראה, אתם יודעים יש פעם, מאוד אני מעריך את זה תמיד, האמיש בארצות הברית, כן, קבוצה דתית שהולכת עד הסוף. לא יודע אם הם הולכים עד הסוף, לא מכיר אותם, לא מכיר אותם עד הסוף אבל בגיל 17 נדמה לי או 18 הם מוציאים את הצעירים שלהם לשנה או לשנתיים לעיר לחיות כמו שהם רוצים, והם חוזרים רק אם הם מחליטים שהם רוצים להיות אמישים. כן. זה מאוד יפה. זאת אומרת, אם אתה לא רוצה אין בעיה, תחליט מה שאתה רוצה, אבל כשאתה גדול, בגרת, עכשיו תקבל החלטה. אם אתה מקבל החלטה אתה איתנו, ולא, בסדר גמור, תקבל החלטה שלך. זה מאוד יפה, מן ניסוי מטאפיזי עם אומץ. הרוב חוזרים אגב. הרוב חוזרים? כן. לפחות נכון למתי שאני קראתי. גיל 18 זה עדיין לא מספיק. נכון, לא רק שזה לא מספיק, התשתית החברתית שלך שם היא כזאת שקשה לעזוב. עד שאתה מסתגל בכלל למשהו אחר. נכון. אבל עדיין זה ראוי להערכה. עכשיו אנחנו עומדים בדין ניסיון. אחרי שאני כבר, אחרי שאני כבר גיבשתי עמדה אני לא רוצה ניסיון, בטח לא ניסיון לחטוא. ניסיון בלחשוב לא נכון? אני חושב שצריך לחשוב על כל דבר, כל טיעון שעולה צריך לחשוב עליו ולהחליט אם אתה מסכים או לא מסכים. טוב. הכל מוקלט הרב? מה? כן. אני אעלה בוואטסאפ גם את ההקלטה וגם את הסיכום. תודה רבה.