נושאים בלוגיקה תלמודית שיעור 18
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- עמימות במידות הדרש ומעמד דרבנן/דאורייתא
- לוגיקה של זמן בהלכה: תנאים, ברירה ואיגלאי מילתא למפרע
- מושג הזמן, כיווניותו והפער בין מיקרו למקרו בפיזיקה
- צירי זמן שונים, ספר “זמן ותודעה,” והבחנה בין הקשרים
- אובייקטיביות מול סובייקטיביות של זמן אצל קאנט, וקול/צבע כדוגמה
- אנקדוטה תלמודית על נדרים ושאלת “היום” כחפץ
- בעיית “זרימת הזמן” והטענה שאין משמעות לשינוי של הזמן עצמו
- זמן ומרחב אצל ריצ'רד טיילור ותורת היחסות
- שני צירי זמן: מודל לזרימה ולחזרה בזמן והכנה לתנאי וברירה
- רבי שם טוב גפן, גיל העולם, והרחבת הזמן הסובייקטיבי לעבר
- סיבתיות: זמן, לוגיקה וגרימה, ודוגמת תחילתו בפשיעה וסופו באונס
- שאלת התלמיד על נגזרת בין שני צירי זמן וקצב הזמן הפסיכולוגי
- חנוכה, מעט מן האור, והשפת אמת על וישלח
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מסיים עיסוק בעמימות של מידות הדרש ובהבחנה בין התפרטות של הכתוב לבין הסתעפות ממנו, ועובר לעסוק בלוגיקה של זמן בהלכה דרך תנאים וברירה הפועלים לכאורה למפרע. הוא מציג מבוא פילוסופי למושג הזמן, לשאלת כיווניותו והקשר בין זמן למרחב, ומעמיד מחלוקת בין תפיסה אובייקטיבית של זמן לבין תפיסה סובייקטיבית קנטיאנית. הוא מפתח מודל של שני צירי זמן כדי להעניק משמעות לזרימת הזמן ולחזרה בזמן ולנסח סטטוס משפטי כתלות גם בזמן האירוע וגם בזמן נקודת המבט. לבסוף הוא מגדיר סיבתיות כמורכבת ממרכיב זמני, מרכיב לוגי ומרכיב של גרימה, ומדגים זאת בסוגיית תחילתו בפשיעה וסופו באונס, ולאחר מכן מובא קטע חנוכה המדגיש שכוחו של אור קטן לדחות חושך רב על פי השפת אמת.
עמימות במידות הדרש ומעמד דרבנן/דאורייתא
העיסוק הקודם מראה לוגיקה של עמימות בכמה צירים, ובהם מידת הקשר של ההלכה לכתוב כרצף של אפשרויות בין דרבנן לבין דאורייתא. הטקסט מציג מגוון רמות תוקף בין דרבנן לבין דאורייתא ומראה התפצלות של המושג דרבנן לכמה סוגים שלכל אחד מהם מעמד מיוחד. הוא מגדיר תשתית פרשנית למגוון הזה באמצעות הבחנה בין התפרטות של הכתוב כדדוקציה לבין הסתעפות דינים מן הכתוב.
לוגיקה של זמן בהלכה: תנאים, ברירה ואיגלאי מילתא למפרע
הלוגיקה של זמן מופיעה בהלכה בעיקר בהקשרים של תנאים וברירה, כאשר אירוע עתידי משנה סטטוס משפטי בהווה ומעמיד קושי ביחס לתפיסת זמן וסיבתיות. תנאי מתואר בדוגמת גט “על מנת” שדבר עתידי יתקיים או לא יתקיים, וברירה מתוארת בדוגמת כתיבת גט לאחת משתי נשים לפי מי שתצא ראשונה מחר, כך שרק בעתיד מתברר למי נכתב הגט היום. הטקסט קובע שהגמרא בגיטין דף כ"ה מסבירה הבדלים בין ברירה לתנאי, ובייחוד רש"י, ושתי הסוגיות יוצרות תנועה הלכתית קדימה ואחורה על ציר הזמן העלולה לעורר פרדוקסים. הוא מוסיף סוגיות של איגלאי מילתא למפרע והפרת נדרים כדוגמאות לפעולה למפרע, וממקם את ההמשך כסדרה שתיפתח במבוא לפילוסופיה של הזמן לפני כניסה לפרטים, תוך ציון שסדרת “לוגיקה תלמודית” והספר הרביעי עוסקים בלוגיקה של זמן.
מושג הזמן, כיווניותו והפער בין מיקרו למקרו בפיזיקה
הזמן מוצג כמושג חמקמק שאינו ברור אם הוא ישות או צורת הסתכלות, לצד תחושה שהוא “זורם” ובעל כיוון קדימה. הטקסט מצביע על כך שמאז תחילת המאה העשרים הזמן עבר מעיסוק פילוסופי לעיסוק פיזיקלי, עם דיבור על יחסיות הזמן ואף חזרה בזמן במסגרת פיזיקה חדשה. הוא מתאר חידה: ברמה המיקרוסקופית תהליכים מכניים הפיכים בזמן כך שסרט הפוך נראה לגיטימי, אך במקרו נראית אי-הפיכות כמו עציץ שמתנפץ שאינו “מתאחה” בסרט אחורה ותופעות תרמודינמיות של גז המתפזר שאינו חוזר ספונטנית לריכוז. הוא מביא גם דוגמאות אי-הפיכות בעולם החיים, כגון אדם שגדל ואינו “מקטין,” ומציב את השאלה כיצד נוצרת אסימטריית הזמן למרות סימטריה במשוואות יסודיות מסדר שני, תוך אזכור שמוצאים תופעות השוברות סימטריה גם במיקרו בהקשרים מסוימים.
צירי זמן שונים, ספר “זמן ותודעה,” והבחנה בין הקשרים
הטקסט ממליץ על ספרו של אבשלום אליצור “זמן ותודעה” מן האוניברסיטה המשודרת, שבו מובחנים נדמה לו שבעה “צירי זמן” כגון פסיכולוגי, תרמודינמי ומכני. הוא טוען שאין באמת שבעה צירי זמן אלא ציר זמן אחד, ורק בהקשרים שונים מתרחשות תופעות שונות על פני אותו ציר, כמו האטה או האצה של תחושת הזמן הפסיכולוגי בהתאם למצב רוח. הוא מנסח שתי אפשרויות: זמן אחד אובייקטיבי והבדלים בין סוגי אירועים, או היעדר זמן כישות בעולם והיותו פיקציה תיאורית שמייצרת “צירים” שונים לפי הקשר.
אובייקטיביות מול סובייקטיביות של זמן אצל קאנט, וקול/צבע כדוגמה
קאנט מוצג כמי שטען שחלל וזמן הם צורות הסתכלות של ההכרה ולא קיימים במציאות עצמה, והאדם מסדר אירועים באמצעות קטגוריות אלה. הטקסט מדגים זאת באמצעות השאלה על עץ נופל ביער שללא שומע אינו “משמיע קול,” משום שבעולם יש גלים אקוסטיים והקול נוצר בהכרה, ובדומה לכך “צבע אדום” אינו בעולם אלא אורך גל, והאדום נוצר בהכרה. הוא מציג את בעיית אי-היכולת לוודא שמה שאחד חווה כ“אדום” זהה לחוויית האחר, ואף את האפשרות התיאורטית של סנכרון לשוני בין חוויות שונות לחלוטין, ומוסיף דיון בשאלה אם ניתן לבדוק חוויה נפשית דרך מוח, כולל הזכרת תופעה של אנשים ש“שומעים צבעים.” הוא קובע שעל פי קאנט ייתכנו יצורים שתופסים את העולם במערכת מושגית שאינה חלל-זמן, ללא נחיתות אמתית, ומנגד מובאת גם תפיסה אובייקטיבית החולקת על קאנט ומניחה שיש בעולם מקבילה מציאותית לחלל ולזמן כשם שיש בעולם גלים אלקטרומגנטיים שמיתרגמים לצבע בהכרה.
אנקדוטה תלמודית על נדרים ושאלת “היום” כחפץ
הטקסט מביא גמרא במסכת שבועות דף כ' (וכן מקבילה בנדרים) על איסר: “הרי עלי שלא אוכל בשר ולא אשתה יין כיום שמת בו אביו… כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם… כיום שראה ירושלים בחורבנה, אסור.” הוא מסביר את מנגנון ההדפסה בנדרים כהעברת איסור קיים מדבר אסור לדבר אחר, ומקשה כיצד יש מקור איסור להדפסה כשאין חפץ אסור בהווה. הוא מציע שההדפסה נעשית על “היום” עצמו כעל חפץ שרובץ עליו איסור, ומציג זאת כראיה אפשרית להבנת זמן כיש אובייקטיבי.
בעיית “זרימת הזמן” והטענה שאין משמעות לשינוי של הזמן עצמו
הטקסט טוען שהביטוי “הזמן זורם” בעייתי מושגית כי שינוי מוגדר תמיד על פני ציר הזמן, ולכן שינוי של הזמן עצמו מחייב ציר נוסף שעל פניו הוא משתנה. הוא מבדיל בין תחושת דינמיות בזמן לבין סטטיות יחסית של המרחב, ומעלה דיון אם עולם קפוא לחלוטין עדיין כולל זמן, תוך התנגדות לטענה שבלי תנועה אין זמן והעדפה לטענה שבלי זמן אין תנועה. הוא מציג עמדה שהזמן אינו זורם אלא בני אדם זורמים על גביו, והדיבור על זרימה הוא לשון מושאלת לתיאור אירועים על פני ציר.
זמן ומרחב אצל ריצ'רד טיילור ותורת היחסות
הטקסט מצטט את ריצ'רד טיילור בספר “מטאפיזיקה” כמי שמנסה להראות שההבדלים בין זמן למרחב הם אשליות ושאין משפט מהותי על זמן שאי אפשר להחליף בו זמן במרחב. הוא מציג את טענתו שהדיבור על זרימת זמן הוא בעצם דיבור על שינויים, ושבמובן דואלי אפשר לדבר גם על “זרימת מקום” באותה צורה. הוא קושר זאת לתורת היחסות המתארת ארבעה צירים (שלושה מרחביים ואחד זמני) ומדגישה שתיאור אירועים תלוי במקום ובזמן, ומוסיף שהקושי לבצע קוונטיזציה לחלל ולזמן עצמם קשור למבוכה האם הם אובייקטים או רק צירים לתיאור.
שני צירי זמן: מודל לזרימה ולחזרה בזמן והכנה לתנאי וברירה
הטקסט טוען שכדי לדבר באופן עקבי על זרימת הזמן יש להניח שני צירי זמן, בסיסי סטטי וזורם על פניו, ומביא אנקדוטה על לארי הורוביץ שניסה לפתח פיזיקה עם שני צירי זמן כפתרון בעיות, ועל שיחה עם נדב שנרב שבה נאמר שזו הייתה המוטיבציה לפרויקט. הוא טוען שחזרה בזמן אינה מוגדרת בציר אחד כי “להיות ביום שלישי אחרי יום רביעי” הוא סתירה, ושגם ניסיון לתאר חזרה עם זיכרונות עתידיים אינו חזרה לאותו מצב ולכן אינו חזרה לאותו זמן. הוא מציע סימון של ציר בסיסי טאו וציר זורם טי, כך שניתן להגדיר “זרימה” כטי פונקציה של טאו, ולהגדיר “חזרה בזמן” כמצב שבו ככל שטאו מתקדם טי יורד לערך מוקדם יותר. הוא מנסח את היישום המשפטי כסטטוס M כתלות בשני זמנים, זמן האירוע וזמן נקודת המבט, ומציג תנאי כמצב שבו מתשובת “האם המתנה קנויה עכשיו” מתקבלת תשובה שונה לפי נקודת הזמן שממנה נשאלת השאלה, כך שהסטטוס המשפטי תלוי בשני הצירים. הוא מציב זאת כמודל מושגי הנדרש כדי להבין תנאים וברירה הפועלים למפרע, בלי לתלות זאת בשאלת האפשרות הפיזיקלית.
רבי שם טוב גפן, גיל העולם, והרחבת הזמן הסובייקטיבי לעבר
הטקסט מציג את רבי שם טוב גפן, מחבר “ממדים הנבואה והאדמתנות” בהוצאת מוסד הרב קוק, כשטען שאם מאמצים את קאנט אז אין שאלה של גיל העולם כי לפני אדם אין זמן. הוא דוחה זאת בטענה שאותו היגיון היה שולל גם שאלה על מועד לידת אב, אך בפועל אפשר להחיל את משקפי הזמן הסובייקטיביים גם על העבר הרחוק לאחר שנולד המתבונן. הוא מסיק שהמחלוקת “ארבעה עשר מיליארד” מול “חמשת אלפים שבע מאות” אינה נפתרת מכוח קאנט בלבד, כי גם זמן כסכמת תיאור מאפשר תיאור העבר הרחוק.
סיבתיות: זמן, לוגיקה וגרימה, ודוגמת תחילתו בפשיעה וסופו באונס
הטקסט מגדיר סיבתיות ככוללת מרכיב זמני שבו הסיבה קודמת למסובב, מרכיב לוגי שבו אם הסיבה אז המסובב, ומרכיב של גרימה. הוא מבדיל בין קשר לוגי וקורלציה לבין גרימה באמצעות דוגמה של זריחת השמש והליכה לעבודה, ובאמצעות רעיון של ריימונד סמוליאן על אסטרולוגיה כקורלציה אפשרית שאינה מחייבת השפעה מהירה מן האור, בדוגמת שני שעונים מסונכרנים. הוא מדגים זאת בסוגיה של שומר: פשיעה כששמירה גרועה מובילה לנזק הצפוי, תחילתו בפשיעה וסופו באונס כשנעשתה פשיעה ביחס לסיכון אחד אך התרחש אירוע אחר, ומצב שבו אין קשר בין הפשיעה לבין האונס שבו להלכה פטור. הוא מסביר את שלושת המצבים כמקבילים לשלושת מרכיבי הסיבתיות, ומוסיף ביאור לרי"ף בדעת הבעלים המחייב משום שעצם הפשיעה מחייבת תשלום גם אם האובדן נבע מאונס שאין לו קשר.
שאלת התלמיד על נגזרת בין שני צירי זמן וקצב הזמן הפסיכולוגי
השאלה מציעה לראות את הגרף של טי ביחס לטי גדול כגרף מקום-זמן ולפרש נגזרת כמהירות, והתגובה מגדירה זאת כקצב התקדמות הזמן, כגון האטה של הזמן הפסיכולוגי ביחס לזמן הפיזיקלי כשהאדם מחכה למשהו. התשובה קושרת זאת לאפשרות ששיפוע או גרף מורכב יותר מתאר יחס בין “צירי זמן” בהקשרים שונים ואף שן מסור במקרה של חזרה בזמן.
חנוכה, מעט מן האור, והשפת אמת על וישלח
הקטע האחרון קובע בערב חנוכה ש“מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך” והוא כלל גדול בעבודת השם, משום שהחושך אין לו ממשות וברגע שמדליקים אור הוא נעלם. הוא מקשר זאת לשפת אמת על פרשת וישלח: יעקב אבינו נלחם עם שרו של עשו בלילה “עד עלות השחר,” וניצחונו קשור לעליית האור, כסוד חנוכה שבו האור מנצח את הלילה הארוך של הגלות. הוא מצטט “כי נר מצווה ותורה אור” ומבחין שנר הוא כלי האוחז את האור בעוד האור רוחני מופשט, כך שהמצווה היא הפעולה הגשמית והתורה היא האור שבתוכה. הוא מסיים שקב"ה עוזר וצריך לדעת שיש כוח של אור בתוך כל אחד ואחד, וזהו “מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.”
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] טוב, סיימנו את העיסוק שלנו במעמדם של מידות הדרש. ניסיתי דרך זה להראות בעצם לוגיקה של עמימות, שהעמימות מופיעה שמה בכמה צירים, בכמה מישורים. מידת הקשר של ההלכה לכתוב זה סוג אחד של עמימות. יש קשר קטן או גדול או בינוני, כן? רמות שונות של קשר לכתוב שפורסות בעצם מגוון אפשרויות בין דרבנן לבין דאורייתא. ראינו גם מגוון של רמות תוקף בין דרבנן לבין דאורייתא. ראינו התפצלות של המושג דרבנן לכמה סוגים שלכל אחד מהם יש מעמד מיוחד. וניסיתי להגדיר קצת את התשתית הפרשנית למגוון הזה על ידי הבחנה בין התפרטות מול הסתעפות. שיש דינים שמסתעפים מהכתוב ויש דינים שהם פשוט התפרטות של הכתוב, דדוקציה. אז זה היה החלק הקודם. מה שאני רוצה לעשות היום או לא היום אלא מהיום זה לעסוק בלוגיקה של זמן. לוגיקה של זמן זו סוגיה שמופיעה בהלכה בעיקר בשני הקשרים, למרות שיש יותר. השניים הידועים שבהם זה תנאים וברירה. תנאים זה כשאני אומר, כן, הרי זה גיטך על מנת שלא תשתי יין או לא תלכי לבית אביך או משהו כזה. אירוע שיתרחש או לא יתרחש בעתיד משנה את הסטטוס המשפטי בהווה, שזה עסק בעייתי מבחינת תפיסת הסיבתיות, תפיסת הזמן וכולי. ברירה נראית מאוד דומה, למרות שהגמרא עצמה עושה חילוק בין ברירה לבין תנאי. ברירה זה גם מין משהו כזה. אני כותב גט לשם, נגיד שיש לי שתי נשים, אני כותב גט לשם אותה אחת מהן שתצא ראשונה מחר בפתח. מי שתצא ראשונה מהבית, הגט כתוב לשמה. אז כרגע עוד אין מישהי מוגדרת שלשמה כתוב הגט. מחר כשתצא מי מהן ראשונה בפתח, יתברר מי היא זו שהיום כתבתי את הגט עבורה או לשמה. וזה נקרא תהליך של ברירה. בין היתר יש על זה הרבה דיונים, עוד ניכנס לזה. ובשני המקרים האלה שהם נראים דומים אבל הם לא אותו דבר, הגמרא בגיטין בדף כ"ה מסבירה מה ההבדלים, בעצם רש"י שם יותר מאשר הגמרא. אומרים שזה בעצם אומר שבמישור ההלכתי ציר הזמן, אנחנו יכולים לנוע קדימה ואחורה על פני ציר הזמן, שזה דבר די מוזר וכמובן צפוי לעורר כל מיני פרדוקסים. ונראה, נראה איך מטפלים בעניין הזה. יש עוד סוגיות שבהן יש איגלאי מילתא למפרע, כל מיני הפרת נדרים, כל מיני דברים מן הסוג הזה, גם אלה דברים שפועלים אחורה בזמן. וזה מכניס אותנו לסוגיות של פילוסופיה של הזמן. אז אני רוצה להתחיל את הסדרה הזאת במבוא, מבוא כללי על פילוסופיה של הזמן, ורק אחר כך ניכנס ביתר פירוט לסוגיות. זה ייקח לנו כמה מפגשים. אני כבר אומר שהדברים בעצם מופיעים, יש סדרה של לוגיקה תלמודית שאני משתמש בה לא מעט בסדרה הזאת. זה סדרה שאנחנו כתבנו. הספר הרביעי עוסק בלוגיקה של זמן. אז שמה זה, שמה בעצם נמצאים הדברים. טוב, אז אני רוצה להתחיל בכלל עם לגעת קצת בשאלת הזמן. מה זה זמן? ברמה הפילוסופית, המדעית, מה, איזה בעיות זה מעורר. המושג זמן הוא מושג די חמקמק. לא לגמרי ברור מה זה. האם יש בכלל משהו שנקרא זמן או זמן זו צורת הסתכלות או מה זה בדיוק? יש איזושהי תחושה שזמן זורם. באיזה מובן הוא זורם? על פני מה הוא זורם? יש פה דברים שקשה מאוד. להגדיר אותם. מה שיפה זה שבתחילת המאה העשרים המושג הזה עבר, ממה שעד אז היה נחלתה הבלעדית של הפילוסופיה, ובתחילת המאה העשרים הוא התחיל להעסיק פיזיקאים ואחרי זה גם דיסציפלינות אחרות נוספות. ויש כל מיני תופעות שלפני הפיזיקה החדשה אנשים לא כל כך העלו בדעתם שהן אפשריות, אבל היום כבר מדברים על חזרה בזמן, מדברים על יחסיות של זמן וגם כל מיני דברים המשותפים לשניהם, כן, תורת היחסות ותורת הקוונטים ודברים המשותפים לשניהם. אז בואו נראה כמה אספקטים של המושג זמן בצורה קצת יותר מוגדרת. שלב ראשון, התחושה היא שהזמן כל הזמן זורם, יש לו איזשהו כיוון והוא זורם קדימה. לכן הדיבורים על חזרה אחורה בזמן תמיד משתייכים למדע בדיוני. הזמן הולך קדימה, אנחנו תמיד פונים קדימה עם הזמן ולא אחורה. רק לשם השוואה, במרחב למשל אין שום מניעה ללכת קדימה או ללכת אחורה, נכון? בזמן אנחנו מבינים מה זה להתקדם קדימה בזמן, לא ברור מה זה נקרא לחזור אחורה בזמן, אם זה בכלל אפשרי, אם זה מוגדר, מה זה בכלל הדבר הזה. אז יש כן איזשהו הבדל בין זמן לבין מרחב, למרות שהרבה פעמים משייכים אותם לאותה קטגוריה מאז קאנט ובעיקר בעקבות תורת היחסות שחיברה אותם לגמרי ביחד, משייכים אותם לאיזשהן צורות סידור שלנו של האירועים או של התופעות בעולם, אבל שתי הצורות האלה לא בדיוק זהות זו לזו. יש הבדל ביניהן. עכשיו לגבי הזמן, הדבר המאפיין המובהק ביותר שלו זה באמת הכיווניות, שאנחנו תמיד מתקדמים מהעבר אל העתיד, מתקדמים קדימה. בניגוד ל… הוא תמיד זורם ותמיד זורם קדימה. המרחב נחשב סטטי ואין שום מניעה ללכת קדימה או ללכת אחורה במרחב. זאת אומרת, זה לא… לכן יש תחושה שקיים הבדל בין שניהם. אבל האמת שלפחות בהסתכלות הפיזיקלית, במכניקה ממש, זאת חידה מאוד גדולה של פילוסופים של הפיזיקה, איך בדיוק נוצרת האסימטריה של הזמן, הזרימה הכיווניות הזאת של הזמן, כאשר אנחנו יודעים שהתהליכים הפיזיקליים המיקרוסקופיים הם כולם הפיכים בזמן. נגיד אם תסריטו סרט של כדור שמתגלגל או לא משנה או איזשהו תהליך פיזיקלי כזה או אחר, תסריטו את הסרט, תהפכו אותו, תהפכו את ציר הזמן, אתם תקבלו תהליך פיזיקלי חוקי לגיטימי. זאת אומרת, לא יודע מה, כדורי ביליארד, אתם מעיפים כדור ביליארד אחד והוא פוגע בכדור אחר ועפים איכשהו מתנגשים וחוזרים וכולי. תסריטו את הסרט חזרה אחורה, ברמה העקרונית לא תבחינו בשום דבר חריג. כשנשאל אתכם האם הסרט שאתם רואים הוא זז קדימה או זז אחורה לא תוכלו לענות לי, כי התהליכים אם התהליכים הם חוקיים קדימה אז הם גם חוקיים אחורה. אין מבחינת המשוואות של המכניקה, המשוואות של הפיזיקה, אין הבדל אם הזמן זורם קדימה או אחורה. מי שמכיר קצת, הבסיס לעניין הזה זה שהמשוואות היסודיות של הפיזיקה הן מסדר שני, זאת אומרת הנגזרת של הזמן היא נגזרת שנייה, ולכן גם אם טי הופך למינוס טי לא משתנה שום דבר במשוואה. זה המשמעות של הסימטריה וזה רק הערה למי שמכיר את המושגים האלו או את ההקשרים האלו. יש קיי-מזון, יש מצאו משהו שאיכשהו מצליח לשבור את הסימטריה הזאת גם בחלקיקים המיקרוסקופיים, אבל נגיד בהקשרים הרגילים הנורמליים יש לכאורה סימטריה מוחלטת של ציר הזמן לתנועה קדימה ולתנועה אחורה. זה לא אומר שאפשר לחזור אחורה בזמן, זה משהו שונה, זאת שאלה מעניינת למה לא, אבל הפיזיקה לא אומרת שאפשר לחזור אחורה בזמן. הפיזיקה רק אומרת שאתה יכול להסתכל על תהליך קדימה ולהסתכל עליו אחורה ושני התהליכים יהיו חוקיים. אם זה חוקי גם ההוא חוקי. אין דרך להסתכל על תהליך פיזיקלי ולהבין מתוכו האם הוא זורם קדימה או אחורה. בזמן או אחורה בזמן. פיזיקלי, אני מדגיש. למה? או מכני, לא פיזיקלי, מכני אפילו הייתי אומר. כי בתהליכים שאנחנו מכירים בעולם סביבנו זה לא נכון. נגיד עציץ שנופל מראש הגג ומתפוצץ, כן הוא נפל מראש העץ הוא נפל והתפוצץ כמו שנאמר. אז נפל, נפל העציץ מראש הגג ומתפוצץ על הרצפה. בואו נסריט את הסרט אחורה. אנחנו רואים אוסף של שברים על הרצפה מתרוממים, או לא מתרוממים אלא נאספים נהיים עציץ שלם שעולה למעלה ומתיישב על הגג. זה כשנראה את הסרט הזה יהיה ברור לנו שזה לא תהליך פיזיקלי שהוא הפוך. זאת אומרת פה הסימטריה של הזמן נשברת. בתהליכים מכניים פשוטים זה קיים. בתהליכים כאלה תהליכים מורכבים יותר זה לא קיים. אותו דבר יש למשל כן בתרמודינמיקה, נגיד תיקחו מכל גז, חלקיקי גז נגיד אוסף של כדורונים שמסתובבים באופן חופשי בתוך המכל. כל אחד במהירויות שונות ובכיוונים שונים ומסתובבים באופן חופשי במכל. נגיד שאנחנו אוספים את כולם בשקית לפינה אחת של המכל, פותחים את השקית והם מתחילים לנוע. אחרי זמן לא ארוך הם יכסו פחות או יותר את כל המרחב של התיבה של המכל. נכון? הם יהיו מפוזרים בכל המכל פחות או יותר באופן שווה בממוצע. לעומת זאת אם תתחילו בכדורים האלה שמפוזרים באופן שווה במכל ותחכו מספיק זמן זה לא יחזור להיות מרוכז בשקית בקצה. נכון? זה לא יקרה. אז גם פה התהליך הזה גם הוא לא הפיך. זאת אומרת אם אני אראה לכם את שני הסרטים אתם תוכלו לדעת איזה סרט מתאר תהליך פיזיקלי קדימה בזמן ואיזה סרט הוא לא חוקי. זאת אומרת הוא הולך אחורה בזמן. אז יש איזושהי קפיצה לא מובנת בין התכונות של הפיזיקה המיקרוסקופית של המכניקה לבין התכונות של מה שנקרא תרמודינמיקה. נגיד בן אדם גדל הוא היה ילד והוא נהיה אדם מבוגר. אנחנו לא מכירים מצב שאדם מבוגר קטן להיות ילד. כן הסוגיה ההלכתית המשעשעת של גדול וקטן. כל מיני נפקא מינות לגבי גדול שיקטין. אנחנו מכירים קטן שיגדיל אבל אין נפקא מינות על גדול שיקטין, נכון? כי זה לא קורה. והשאלה למה לא. אם כל התהליכים המיקרוסקופיים הפיכים אז למה במקרו אנחנו לא רואים את ההפיכות הזאת? יש עוד כל מיני תופעות כאלה. בבסיס שלהם ואולי זה התוצאה שלהם או זה הבסיס שלהם יש מקום להתלבט לזה פילוסופית או פסיכולוגית, יש לנו איזושהי תחושה שהזמן זורם כל הזמן קדימה. זה עצמו כבר יוצר איזושהי אסימטריה ביחס לזמן כי התחושה הזאת יש לה כיוון. הזמן זורם קדימה ולא אחורה. ושוב פעם למה? מאיפה זה בא התחושה הזאת? אם אין לה עוגן בעולם הפיזיקלי אז למה היא נוצרה? אני מניח שהיא כן נעוצה באיזושהי צורה במה שאנחנו מבינים בזמן הפיזיקלי. אז יש, אני ממליץ, יש ספר של אבשלום אליצור שנקרא זמן ותודעה של האוניברסיטה המשודרת. ספרון כזה שבסך הכול די קל לקריאה הוא גם כותב נחמד ויפה והוא מדבר באמת על הכיווניות של ציר הזמן והוא מבחין שם נדמה לי בין שבעה צירי זמן שונים. ציר הזמן הפסיכולוגי, התרמודינמי, המכני, לא זוכר, כל מיני. ולכל ציר זמן יש מאפיינים משלו מבחינת מה שדיברנו קודם אז הפיכות מול אי הפיכות. אבל זה רק אני חושב שגרא דלישנא או צורת התבטאות. זה לא שבאמת יש שבעה צירי זמן. יש ציר זמן אחד. רק בהקשרים שונים קורים דברים שונים על פני אותו ציר זמן. יש הקשרים שבהם כל מה שקורה על פני ציר הזמן הזה קורה קדימה, יש הקשרים שיש דברים איך שהוא שקורים יכולים לקרות גם אחורה וגם קדימה. יש למשל בציר הזמן הפסיכולוגי, אז אם אני נורא מחכה למשהו שיגיע אז הזמן עובר נורא לאט, נכון? כמו בתורת היחסות. בעצם קצב זרימת הזמן מואט. זאת אומרת יש תכונות מעניינות של ציר הזמן הפסיכולוגי שלא מאפיינות את ציר הזמן הפיזיקלי. ציר הזמן הפיזיקלי לא תלוי במצב רוח שלי. אבל התחושה שלי לגבי חלוף הזמן כן תלויה במצב רוח שלי. אם אני בפחד אז אולי הזמן עובר מהר, אם אני בלחץ, אם אני מחכה למשהו, הזמן יכול לעבור לאט, הזמן יכול לעבור מהר, כן ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבו. באהבתו אותה, כמו שהפסוק אומר. אז יש דברים שנראים לך כמו ימים למרות שחלפו שם שבע שנים, ויש לפעמים שיש כמה ימים שנראים לך עד שהם חולפים שזה נראה לך כמו שבע שנים. זאת אומרת ההקשרים השונים מראים התנהגות שונה של ציר זמן. לכן אני רוצה לחזור ולומר, נדמה לי שבהסתכלות הפשוטה יש שתי אפשרויות להתייחס לתופעה הזאת של צירי הזמן השונים. אפשרות אחת זה להגיד שבעצם יש ציר זמן אחד וההקשרים השונים נבדלים זה מזה דרך השאלה איך קוראים האירועים על פני ציר הזמן. סוגי אירועים שונים מתרחשים באופן שונה על פני ציר הזמן, אירועים פסיכולוגיים למשל קצב התנועה שלהם על פני ציר הזמן שונה מאשר לפי המצב רוח. אירועים פיזיקליים לא, אולי בתורת היחסות גם כן לפי המהירות. הרבה פעמים כן, היה לי פעם איזה מישהי פעם עשתה איתי איזה ריאיון של שעה ברדיו על מושג הזמן, היה ערב שבת נינוחים נדמה לי שזה עוד לפני עידן כל ריבוי הערוצים. אז עשינו תוכנית של שעה על ציר הזמן. אז ניסיתי לטעון שם שהזמן בכלל לא זורם. זמן לא זורם לשום מקום, אנחנו זורמים על גביו. כשאנחנו אומרים שהתחושה שלנו היא שהזמן זורם, אין שום, הזמן הוא איפה שהוא הוא נמצא, אני מתקדם על פני הזמן, לא הזמן מתקדם. הדרך המושאלת לבטא את זה זה להגיד הזמן זורם. אבל בעצם אנחנו מתכוונים לומר יש אירועים שמתרחשים לאורכו של ציר הזמן. ולכן כשאני מדבר על כיווניות של ציר הזמן, אני בעצם לא מדבר על ציר הזמן, אני מדבר על האירועים שמתרחשים על גביו או לאורכו. ואז אני אומר שלפי סוג האירועים, ככה ההתייחסות שלהם לציר הזמן. אז ההבדל הוא יש ציר זמן אחד, ההבדלים הם בשאלה מה סוג האירועים שבו אנחנו עוסקים. אפשרות אחרת זה להגיד שהמושג זמן הוא בכלל פיקציה. אין דבר כזה זמן. ולכן באמת בשבעת ההקשרים השונים יש שבעה צירי זמן שונים. מה זאת אומרת צירי זמן שונים? כל המושג ציר זמן זה רק בסך הכל צורת תיאור שלנו לאירועים, לא שיש בעולם עצמו דבר כזה שנקרא זמן, אלא אנחנו משתמשים במונח הזה כי נוח לנו לתאר אירועים או לתאר תופעות באמצעותו. ולכן אין שום בעיה בזה שבהקשרים שונים ציר הזמן מתנהג אחרת. כי ציר הזמן הוא פיקציה. בעצם זה רק צורת ביטוי שלנו, בפסיכולוגיה אני אומר הזמן זורם לאט. אין הכוונה שהזמן זורם לאט באיזשהו מובן על איזשהו מושג אובייקטיבי שנקרא זמן, אלא המושג הסובייקטיבי של זמן בהקשר של הפסיכולוגיה נראה כאילו הוא זורם לאט במצבים כאלה או מהר במצבים אחרים. במה נבדלות שתי האפשרויות האלה? האפשרות הראשונה מניחה שהזמן קיים בעולם, הוא איזשהו סוג של ישות או תופעה בעולם עצמו ולא רק בהכרה האנושית. ואז הריבוי של צירי הזמן צריך להגיד שזה לא שייך לציר הזמן, ציר הזמן הוא אחד, זה ריבוי של סוגי תופעות ולכל אחת מהן יש יחס שונה לאותו ציר זמן אחד שקיים במציאות. זו ההסתכלות האובייקטיבית על ציר זמן, שציר זמן קיים בעולם. ההסתכלות השנייה הייתה הסתכלות סובייקטיבית, אין בכלל דבר כזה זמן. זמן קיים רק אצלנו בראש. הוא לא קיים בעולם עצמו. רק בכל הקשר אנחנו מגדירים ציר פיקטיבי של זמן באופן שיתאים לנו לאירועים של אותו הקשר. ולכן צירי הזמן הפיקטיביים הם אכן שונים, יש שבעה צירי זמן שונים, אבל גם זה לא קושיה, כי צירי הזמן שם זה מושגים פיקטיביים, זה לא באמת זמן שקיים באיזשהו מובן בעולם. אז לכן אין בעיה עם זה שהם מופיעים בצורות שונות בהקשרים אחרים. את הדברים האלה אפשר לנעוץ בשאלה פילוסופית שהעלה, היו לפניו, אבל קאנט בעצם טען שהחלל, גם החלל וגם הזמן הם בסך הכל צורות הסתכלות שלנו על המציאות. בעולם במציאות עצמה לא קיים לא חלל ולא זמן. חלל וזמן זה צורות הסתכלות שלנו על המציאות. אנחנו מסדרים אירועים או דברים בעולם, במציאות, במונחים של זמן ושל חלל. זה לפני זה, זה מימין לזה, זה מעל לזה, זה אחרי זה, זה שעתיים לפני זה, זה רבע שעה אחרי זה. הכל מושגי יחס שהם כל כולם מתוך ההכרה שלנו פנימה. בעולם עצמו אין זמן ואין מרחב. בעולם עצמו יש אירועים. הסידור שאנחנו עושים לאירועים האלה נעשה במערכת מושגים שהיא שלנו. אנחנו מביאים אותם מהבית, שבין היתר יש שם חלל וזמן, מין קטגוריות טרנסצנדנטליות בעיני קאנט, זאת אומרת קטגוריות שכפויות עלינו כשאנחנו מסתכלים על המציאות כי ככה החשיבה שלנו בנויה או ההכרה שלנו בנויה. אנחנו חושבים במונחים חלל-זמניים. אנחנו מסדרים אירועים בקטגוריות האלה. זה לא אומר שיש דברים כאלה באמת בעולם כמו חלל וזמן. אני אתן לכם דוגמה רק כדי שזה לא יישמע כל כך תלוש בהיבטים שלגביהם יותר קל להבין את זה. השאלה הפילוסופית המפורסמת כשעץ נופל ביער ואף אחד לא נמצא שם, האם העץ משמיע קול? אף אחד לא נמצא שם כדי לשמוע. אז כולם מתייחסים לזה כאיזשהו סוג של בדיחה, כי הרי ברור שכן, אז מה אם אף אחד לא שומע? אבל האמת היא כמובן שלא. כשעץ נופל ביער ואף אחד לא נמצא שם, העץ לא משמיע קול. זה ברור שלא. מה שהוא עושה, הוא מניע גלים אקוסטיים באוויר. כאשר תשימו שם עור תוף והגל האקוסטי יפגע בעור התוף, בתוך ההכרה שלי בפנים ייווצר קול. בעולם עצמו אין קול. בעולם עצמו יש גלים. ההכרה האנושית מתרגמת את הגלים האלה למה שאנחנו קוראים קול. אבל המושג קול לא קיים בעולם. הוא קיים רק אצלנו בהכרה פנימה. אותו דבר אור, אותו דבר צבע. צבע אדום, אין בעולם צבע אדום. מה שיש בעולם זה גל אלקטרומגנטי באורך גל מסוים. כאשר העיניים שלנו, גל כזה פוגע בעיניים שלנו, בהכרה נוצרת תמונה שצבועה באדום. ולכן אנחנו קוראים לזה צבע אדום, אבל הצבע האדום קיים אך ורק בהכרה שלנו. הוא לא קיים בעולם. בעולם קיימים גלים אלקטרומגנטיים. בסדר? אז כל השפה שבה אנחנו מתארים את העולם, כל התיאורים, גבוה, נמוך, אדום, זה הכל תיאורים של התפיסות שלנו את העולם, לא של העולם עצמו. בעולם עצמו יש דברים מסוימים שאין לנו שפה לטפל בהם ולכן אנחנו צריכים את ההכרה שעושה להם תרגום ויזואלי או אודיו למערכת החישה או ההכרה שלנו ואז יש לנו שפה לדבר עליהם. לכן כשעץ נופל ביער ואף אחד לא נמצא שם, אין שם עור תוף, אין קול. יש גל אקוסטי. רק שגל אקוסטי פוגע בעור תוף, עור התוף מעביר את זה למוח וזה עובר תרגום בסוף וזה נהיה קול. לכן למשל מכאן יוצאים, יוצא מה שנקרא הבעיה נקראת הארמון של הפילוסופים. מי יוציא להם את הערמון מן האש? השאלה אם כשאני רואה צבע אדום ואתה רואה צבע אדום אנחנו מדברים על אותו צבע. אין שום דרך להכריע בשאלה הזאת. בהחלט ייתכן שכשאנחנו מדברים על אדום מה שאתה רואה בהכרה שלך זה מה שאני קורא צבע כחול. רק אתה התרגלת כל הזמן לקרוא לזה אדום מאז לידתך. כל מקום שאתה רואה את הצבע הזה קוראים לו אדום, אז אתה קורא לזה אדום. אבל בעצם מה שאתה רואה בתוך הכרתך פנימה זה הצבע שאותו אם אני הייתי רואה הייתי קורא לו כחול. אנחנו פשוט רואים צבעים שונים, רק מסונכרנים בדיבור, במינוח. אנחנו שנינו קוראים לצבעים השונים האלה באותו שם ולכן יש לנו איזושהי תחושה שאנחנו מדברים על אותו דבר ורואים את אותו דבר. אבל אין שום דרך לוודא את זה. אין דרך לוודא שכשאתה מדבר על אדום ואני מדבר על אדום אנחנו רואים אותו צבע. יותר מזה, אין אפילו דרך לוודא שכשאתה מדבר על צבע אדום ואני מדבר על הסימפוניה התשיעית של בטהובן אנחנו מדברים על אותו דבר. כיוון שאנחנו התרגלנו תמיד שאתה רואה צבע אדום אני שומע את הסימפוניה התשיעית של בטהובן. אז אני לסימפוניה התשיעית של בטהובן קורא אדום. אני מתאר את זה במילים אני רואה צבע אדום, כשבעצם זה מה שמקביל בשפה שלך לאני שומע את הסימפוניה התשיעית של בטהובן. כי אין לנו שום דרך לסנכרן את המראות הפנימיים ההכרתיים שלנו, לוודא שאנחנו באמת מסתכלים באותן מראות או חווים את אותן חוויות או אותן הכרות, לאו דווקא מראה. המינוח הוא מינוח משותף, אנחנו מסנכרנים את זה על ידי מינוח. אבל ההכרה אין דרך לדעת אם היא אותו דבר או לא. אנחנו בדרך כלל מאמינים שכן, אבל לא ברור מה הבסיס לזה. אין דרך לדעת. אם זה ככה או לא ככה. אז אני אומר, לפי קאנט בעצם מה שהוא אומר לנו, שגם החלל והזמן זה כמו צבעים וקולות. יכול להיות שזה איזה שהוא סוג של קטגוריות שנמצאות אך ורק בתוכנו. בעולם עצמו יש אירועים, לא זמן ולא חלל. אנחנו מסדרים את התופעות, את האירועים, את הישים במונחים של חלל ושל זמן. כמו שאנחנו מתארים את הגלים האלקטרומגנטיים במונחים של צבע. צבע צהוב, צבע אדום, צבע ירוק. אבל זה בעצם, בעולם עצמו אין את הצבעים האלה, יש אורכי גל שונים של הגל האלקטרומגנטי. אותו דבר יגיד לנו קאנט, החלל והזמן אלה רק צורות הסתכלות שנמצאות בתוכנו פנימה. יכול להיות יצור למשל, שעור התוף, המערכת העצבית שעוברת מעור התוף אל המוח, תחבר את עור התוף למרכז הראייה במוח ולא למרכז השמיעה. ואז הוא בעצם יראה את מה שאני אשמע. כל קול שיופיע פה אצלי הוא מופיע כקול, אצלו זה יופיע כמראה, כי זה מחובר למרכז הראייה. עכשיו, מי צודק? אין פה צודק. שנינו תופסים את אותו דבר בעולם. זה לא שיש פה באמת מראה רק הוא משובש כי הוא תופס הוא חושב שזה קול, סליחה, יש פה באמת קול אבל הוא משובש הוא חושב שזה מראה. אבל בעצם זה קול. מה פתאום. זה לא מראה ולא קול, זה גל אקוסטי. גל אקוסטי. רק הוא את הגל האקוסטי מתאר במונחי וידאו ואני את הגל האקוסטי מתאר במונחי אודיו. זה הכל. זה רק בגלל שמערכת החישה שלנו שונה. אף אחד מאיתנו לא תופס יותר טוב או פחות טוב או יותר נכון או פחות נכון את המציאות בעולם. אוקיי? אותו דבר עם חלל וזמן. יכולים להיות יצורים, שניה אחת, יכולים להיות יצורים שאין להם את הכלים כלי התפיסה האלה שנקראים אצלנו חלל וזמן, והם יתארו את התופעות ואת האירועים ואת הישים במערכת מושגית שונה לגמרי. לא במונחי חלל וזמן. והם לא יהיו פחות צודקים מאיתנו. הם פשוט ההכרה שלהם בנויה אחרת משלנו והם לא מסדרים את זה דרך מונחים של חלל וזמן אלא במונחים אחרים לגמרי. אבל הם מדברים על אותו עולם, הם צודקים באותה מידה בדיוק כמונו. ואז הטענה של קאנט שזה באמת המצב לגבי חלל וזמן. חלל וזמן זה רק צורות הסתכלות שלנו על המציאות והם לא קיימים באמת במציאות. ואם אני חוזר למה שאמרתי קודם, זה מה שעומד בבסיס התפיסה הסובייקטיבית של הזמן. כי אז אפשר להמשיך את קאנט ולהגיד שבהקשר הפסיכולוגי, אז הזמן הפנימי שלנו שונה מאשר בהקשר הפיזיקלי, בהקשר של ראייה, בהקשר של תרמודינמיקה, מה שאתם רוצים. בכל הקשר יש לנו איזה שהוא זמן שתלוי בצורת התפיסה שלנו את ההקשר הזה. ולכן, כיוון שהזמן כולו נמצא רק בתוכנו ולא בעולם עצמו, אז אין מניעה לחשוב על כמה צירי זמן שונים. זה הבסיס לתפיסה הסובייקטיבית של הזמן. תפיסה אובייקטיבית של הזמן היא התפיסה הנאיבית הזאת שאומרת אם כולנו מדברים על צבע אדום אז כולנו רואים אדום. ואיכשהו בעצם בעולם עצמו באיזה שהוא מובן יש צבע אדום. זה נכון להגיד שיש פה צבע אדום. כולנו רואים את זה. אין לזה בסיס אבל רבים מאיתנו נוטים לחשוב כך. ולכן גם לגבי הזמן הרבה מהפילוסופים חולקים על קאנט והם טוענים שהחלל והזמן נמצאים במציאות עצמה והם לא רק צורות סידור שלנו של אירועים במציאות אלא יש להם שורש במציאות עצמה. כמובן, איך שאנחנו תופסים את הזמן ואת החלל זה כבר תרגום למערכת ההכרה שלנו. אבל יש משהו בעולם שאפשר לקרוא לו חלל וזמן, כמו המקבילה לגל אלקטרומגנטי שאנחנו מתרגמים אותו למונחי צבע. אז גם לחלל ולזמן שאצלנו מופיעים אצלנו בהכרה יש משהו בעולם עצמו שאפשר לקרוא לו חלל וזמן שהתרגום של הדברים האלה בעולם הוא מה שאנחנו קוראים בהכרה שלנו חלל וזמן. אבל אז ההנחה שיש בעולם חלל וזמן. כן, מישהו רצה להעיר קודם?
[Speaker B] רק רציתי לשאול זה עובד גם בין חושים אחרים? כאילו צבע אדום והבטהובן התשיעית, גם אפשר להגיד שזה משהו שעובר במוח? כי זה כן אפשר לבדוק, הוא שומע או אני רואה.
[הרב מיכאל אברהם] אי אפשר לבדוק כלום. אין דרך לבדוק את זה. מה שאתה יכול לבדוק זה האם זה מפעיל את המרכז שאנחנו קוראים לו מרכז שמיעה. אבל לא יודע אם אצלו מרכז השמיעה מחובר לנפש ויוצר אצלו בנפש מראות ולא קולות. אתה יכול לבדוק את המוח, אתה לא יכול לבדוק את הנפש.
[Speaker C] שיבדקו שהוא רואה צבע אז הוא שומע במוח שלו כאילו?
[הרב מיכאל אברהם] הרי יש תופעה כזאת, שכחתי איך קוראים לה. יש תופעה של אנשים ששומעים צבעים. ממש. צלילים שונים יוצרים אצלם צבעים שונים. תחפשו באינטרנט אחרי זה, יש תופעה כזאת. למה? זה אנשים שאצלם המוח בנוי אחרת, זה יכול לבוא בשני מקומות, או בקשר בין החישה למוח, כן, במערכת הנוירונים, מערכת העצבים שמעבירה את המידע מהחישה למוח, אז היא מעבירה מידע של קול למרכז הראייה, או בקשר בין המוח לבין הנפש. כי בסוף בסוף כשאני רואה צבע זה בנפש, זה לא במוח. הצבע נמצא בנפש, כן, זה תהליכים מנטליים. המוח אולי מחולל אותם, אבל במוח יש זרמים חשמליים, במוח אין צבעים. התופעות שאותן אני חווה ועליהן אני מדבר הן תופעות שנמצאות בנפש שלי, לא במוח שלי, כן, בחלק המנטלי שלי. אז הקשר בין המוח לבין החלק המנטלי, שאלה שאני לא מכיר דרך לבדוק אותה. כי אני לא, גם אם זה מפעיל את מרכז השמיעה במוח, אין לי דרך לדעת אם מרכז השמיעה במוח שלך לא מפעיל אצלך מראות אלא מפעיל אצלך קולות. כשאני אשאל אותך אתה כמובן תגיד שאתה שומע את הקול הזה והזה כי התרגלת לקרוא למראות האלה אני שומע קול כזה וכזה, לכן ככה אתה אומר את זה. אבל זה לא עוזר לי, אני אף פעם לא יכול לחדור ולדעת מה באמת קורה אצלך שם במימד הסובייקטיבי שלך. אוקיי? טוב, תודה. אז האנקדוטה מעניינת, פעם חשבתי שיש בה יש ראיה מהגמרא לזה שהגמרא מבינה את הזמן כמשהו קיים, לא כצורת תפיסה אנושית בלבד. גמרא במסכת שבועות ויש גם בנדרים, יש פה שתי מקבילות, שבועות בדף כ'. אני אקרא לכם את זה מפה, איזה איסר האמור בתורה, איסר זה שבועה, הרי עלי שלא אוכל בשר ולא אשתה יין כיום שמת בו אביו, כיום שמת בו פלוני, כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם, כיום שראה ירושלים בחורבנה, אסור. אז צריך להקדים רגע הקדמה. בדיני נדרים יש שני סוגי מנגנונים שבהם אפשר ליצור נדר. אפשר לידור ואפשר להדפיס. לידור פירושו אני אוסר עליי את הכיכר הזאת. כיכר זאת קונם עלי. אוקיי? ואז אסור לי לאכול את כיכר הלחם הזאת. הדפסה זה כאשר אני לוקח משהו שהוא אסור, אסרתי אותו כבר בנדר ואני אומר האיסור שיש על זה יעבור לחפץ הזה. זה כזה. זה נקרא הדפסה. אני מדפיס מתוך זה אל זה. אז אני מעביר נדר קיים, זה יש מיש וההוא יש מאין. אוקיי? זה שני סוגי נדירה, כן, שתי צורות ליצור איסורי נדר. עכשיו מה שמדברים פה זה על הדפסה. ואומרים לך שאם אתה רוצה לא לאכול בשר היום, אז אתה יכול לאסור על עצמך את הבשר ואתה יכול להדפיס את הבשר במשהו אחר. במה? כיום שמת בו גדליה בן אחיקם. צום גדליה. בצום גדליה אסור לאכול. אז יהיה היחסי לבשר הזה יהיה כמו יחסי לבשר בצום גדליה. זאת ההדפסה. אני מעביר את האיסור משם לשם. אבל איך אפשר להדפיס כאשר אין שום חפץ שהוא אסור? מי זה החפץ האסור שהוא המקור שממנו אני לוקח את הנדר ומדפיס אותו בבשר שלפניי? איפה הנדר נמצא לפני כן? מאיפה אני לוקח אותו? מהבשר בצום גדליה? מה, אין עכשיו צום גדליה, עכשיו אני ב… לא יודע מה, בפסח. מה מה זה קשור צום גדליה? אני מדפיס כנראה התפיסה היא שאני מדפיס ביום. כיום שמת בו גדליה בן אחיקם. היום זה חפץ שהוא אסור, ואני אומר כמו שהאיסור רובץ על היום ההוא, אני רוצה שירבוץ גם על היום הזה. זאת אומרת שאני רואה את היום כסוג של חפץ שרובץ עליו איסור, ואני לוקח את האיסור מהיום הזה ומעביר אותו ליום אחר. זה נשמע כמו הסתכלות על הזמן כמשהו אובייקטיבי, כיש קיים. כי אם זה רק היה עניין סובייקטיבי, אי אפשר להגדיר את זה הדפסה. הדפסה צריך משהו שיהיה אסור בעולם. מה זה הדבר בעולם שהאיסור תפוס בו בצום גדליה? החפצים מצד עצמם הם לא איסורי חפצא, הרי מחר בבוקר מותר לאכול אותם. רק בצום גדליה אסור. אין פה חפצים שאסורים, זה היום שהוא אסור. אוקיי, אז זה הנקודה הראשונה שרציתי להעיר עליה, וזה הנקודה שהזמן הוא, השאלה אם הזמן הוא סובייקטיבי או אובייקטיבי. הוא צורת הסתכלות שלנו על המציאות או שהוא קיים במציאות עצמה, ועם ההשלכה לגבי צירי הזמן השונים. האם באמת זה צירי זמן שונים ואז זה סובייקטיבי, כל הקשר יש ציר זמן סובייקטיבי שונה, או שלא? יש ציר זמן אובייקטיבי אחד, וההקשרים השונים נבדלים זה מזה לא בצירי הזמן אלא באירועים שקורים על פני ציר הזמן. סוגים שונים של אירועים קורים באופן שונה על פני ציר הזמן. אז בוא ננסה להיכנס קצת לתוך העניין הזה של הזרימה של הזמן. טוב, הזרימה של הזמן זה עסק מאוד בעייתי, מושגית הוא מאוד בעייתי. כשאני אומר שנגיד שחפץ מסוים משנה את מקומו, אז מה אמרתי בזה? שנגיד בזמן טי שווה לאפס הוא היה במקום הזה, בזמן טי שווה לאחד הוא נמצא במקום הזה. אז הוא זז, נכון? הוא שינה את מקומו על פני ציר הזמן. כשהזמן עבר, אז השתנה משהו אחר, במקרה הזה מקום. אם אני מדבר על שיפור, השתפרות רוחנית, או במיומנות מקצועית כלשהי, לא משנה, גם זה תהליך שקורה על פני ציר הזמן. הייתי פחות טוב בזמן טי שווה לאפס, בזמן טי שווה לאחד אני יותר טוב, רוחנית או במיומנות מקצועית או מה שלא יהיה. אז קרה פה תהליך של שינוי על פני ציר הזמן. שיניתי את הרמה של המיומנות המקצועית שלי, שיניתי את המקום שלי, שיניתי את הדרגה הרוחנית שלי, לא משנה מה, אופן הפעולה שלי, מה שאתם רוצים. שינוי תמיד מוגדר על פני ציר הזמן. כשאני רוצה להגיד שהזמן זורם, מה בעצם אני מתכוון? שהזמן משתנה? משתנה על פני מה? הרי כל דבר שמשתנה, אמרתי שהוא משתנה על פני ציר הזמן. בטי שווה לאפס הוא היה בעל אופי כזה, בטי שווה לאחד אופי אחר, אז הוא השתנה. מה זה נקרא שהזמן משתנה? הנה הוא זורם, פירושו הוא משתנה. מה זה אומר שהוא משתנה? זורם על פני מה? שבטי שווה לאפס הייתי בטי שווה לאפס ובטי שווה לאחד אני בטי שווה לאחד. זה זרימה של ציר הזמן? זה מגוחך. זה כמו להגיד שאני משנה מקום כי כשהייתי באיקס שווה לאפס הייתי באיקס שווה לאפס וכשאני באיקס שווה לאחד אז אני באיקס שווה לאחד. זרימת המקום או שינוי המקום מוגדר על פני ציר הזמן, לא על פני ציר המקום. אז על פני מה מוגדר השינוי של הזמן, זרימת הזמן? אין איזשהו ציר שעליו אפשר להגדיר את המושג זרימה של זמן. זרימה על פני מה? בשביל להגדיר משהו כזורם אני צריך להניח שקיים פה איזשהו ציר זמן והדבר משתנה לאורכו או על פניו. אבל כשאני מדבר על שינוי של ציר הזמן עצמו, אז על פני מה הוא זורם? אין לזה שום משמעות. זה ריק מושגית הדבר הזה. זה לא בעיה שאני לא מצליח להבחין בזה, זה חמקמק, אלא בכלל לא ברור שיש משמעות לאמירה הזאת שציר הזמן זורם. זורם על פני מה? באיזה מובן הוא זורם? אבל מצד שני יש איזושהי תחושה שיש איזושהי תחושה בכל זאת שיש משהו דינמי בזמן. דברים קורים על פני הזמן, ולא אותו דבר התחושה שלנו ביחס למרחב. במרחב אני יכול לעמוד ככה ולא ישתנה שום דבר במרחב, נכון? אבל הזמן כן ישתנה. אני אעמוד ככה, אני אחכה כמה שניות, אני מגיע לזמן מאוחר יותר. אז איכשהו ציר הזמן לא מתנהג כמו ציר מרחבי. יש הבדל ביניהם.
[Speaker D] כשאתה עומד במקום אז רק אתה עומד במקום וחוץ ממך עוד כל העולם בתנועה.
[הרב מיכאל אברהם] לא, נגיד שהעולם לא בתנועה, הכל עומד.
[Speaker D] אם כל היקום קפוא אז אין זמן.
[הרב מיכאל אברהם] למה אין זמן? מי אמר? בטח שיש זמן.
[Speaker D] לא, אם דיברנו על העניין של התנועה אז אין משמעות לזמן.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אתה מניח שבלי תנועה אין זמן. אני אומר הפוך, בלי זמן אין תנועה. הזמן קודם לתנועה. יש זמן, בטח, הזמן זורם. גם אם הכל קפוא, מה זה משנה אם אני קפוא לחוד, אתה קפוא לחוד או שנינו קפואים ביחד? אם הזמן זורם אז הוא זורם. למה זה תלוי ב? אתה מניח זמן סובייקטיבי. אתה מניח תפיסה סובייקטיבית של הזמן, ואז אתה בעצם אומר זו רק הצורה שלנו לתאר דברים שבתנועה.
[Speaker D] אני לא מצליח להבין את זה, אני מצליח להבין שנגיד שום דבר לא משתנה אז אפשר להגיד שהזמן קיים, אבל אני לא מבין מה זה אומר שהזמן זורם אם שום דבר לא משתנה.
[הרב מיכאל אברהם] מה פתאום? היית בטי שווה לאחד ואחרי זה אתה בטי שווה לשתיים. זה שאתה לא רואה שום שינוי מסביבך, הזמן… מה זה משנה?
[Speaker D] נו, אז מה המשמעות של זה?
[הרב מיכאל אברהם] לא יודע, שהזמן עבר. לא קרה כלום. זה רק שאלה פיזיקלית, האם העולם יכול לקפוא ושלא ישתנה שום דבר בין טי שווה לאחד לטי שווה לשתיים? שאלה בפיזיקה, אני לא יודע אם חוקי הפיזיקה מתירים את זה או לא, האם יש איזשהו מצב סטבילי בפיזיקה שגורם לעולם להיתקע. אוקיי? אבל אם כן, אני לא רואה שום מניעה לדבר על ציר הזמן שממשיך לזרום למרות שהעולם לא משתנה. שינוי בלי זמן קשה לדבר עליו, אבל זמן אני לא רואה למה הוא צריך את השינוי. בשביל להבחין בזה שהזמן עובר, הרבה פעמים אנחנו צריכים שינוי, כי כשקורה שינוי אז אני מבין שעבר זמן. אבל זה רק בעיה שלי, זאת אומרת, כי אני לא יודע להבחין בזה שהזמן עבר רק דרך זה שדברים השתנו. אבל זה סתם שאלה אפיסטמית, זה רק השאלה איך אני מכיר בזה שהזמן עבר, אבל זה שהוא עבר, הוא עובר גם בלי, גם בלי שדברים ישתנו על פניו. נראה לי שיש גם,
[Speaker D] אם אני לא טועה, יש גם שינויים בפיזיקה שהם לא לוקחים זמן, נגיד שאלקטרון קופץ בין קליפות, זה לא לוקח זמן.
[הרב מיכאל אברהם] אני חושב שזה לא מדויק, אבל נעזוב את זה, זה עדין מדי וזה תלוי קצת בפילוסופיה גם, לא רק בפיזיקה. אני לא חושב שזה נכון.
[Speaker E] אין בעולם דבר שהוא לא פונקציה של זמן.
[הרב מיכאל אברהם] לא, בפיזיקה, הפיזיקה מאתגרת את מושג הזמן הרגיל, אבל צריך שמה להיכנס יותר לפרטים ואני עדיף לא להיכנס לזה כאן. אז תראו באמת, יש ספר של ריצ'רד טיילור שנקרא מטאפיזיקה, זה איזה מבוא פופולרי לתחום הזה בפילוסופיה שנקרא מטאפיזיקה, ושם יש פרק שהוא מקדיש לחלל ולזמן. הוא מנסה להראות שכל ההבדלים שאנחנו עושים בין החלל לבין הזמן הם אשליות. אין באמת הבדל בין זמן לחלל. ובוא אני אחזור לדוגמה שנתתי לכם, שאם אני עומד פה הזמן עובר למרות שהמרחב לא משתנה. אני נמצא באותה נקודה במרחב אבל לא באותה נקודה בזמן. וזה ברור, כי אני עומד במקום ומשתנה בזמן. אבל מה יקרה אם אני אעמוד בזמן ואשתנה במקום? אז יקרה בדיוק התהליך הדואלי. למשל, איך זה יכול לקרות? אם יש חפץ ארוך, אוקיי? אז הוא נמצא בכמה מקומות מרחביים באותו זמן. בדיוק כמו שאני יכול להימצא בכמה זמנים שונים באותו מקום אם אני עומד. כל דבר שאפשר, או מנסח את זה אחרת, אין משפט שקובע יחסים בין חלל לבין זמן שתחליפו את המקום של הזמן בחלל והחלל בזמן והמשפט ייצא לא הגיוני. כל מה שאתם יכולים להגיד על החלל אתם יכולים גם להגיד על הזמן ולהפך. לדוגמה, נגיד כשיש גוף שזז ואתם אומרים, נגיד שאנחנו אומרים שאי אפשר לזוז אחורה בזמן, נכון? אז אומר ריצ'רד טיילור זה שטויות, בטח שאפשר. בוא נסתכל מה זה נקרא לזוז קדימה בזמן. בעצם גם אין דבר כזה לזוז קדימה בזמן כמו שאין דבר כזה לזוז אחורה בזמן. מה שאתה יכול להגיד זה שבטי שווה לאחד הייתי באיקס שווה לאחד, בטי שווה לשתיים אני באיקס שווה לשתיים, נכון? עכשיו בואו נחליף את התפקידים של החלל והזמן ואני אגיד ככה, באיקס שווה לאחד הייתי בטי שווה לאחד, באיקס שווה לשתיים הייתי בטי שווה לשתיים. משפט חוקי? למה לא? בדיוק אותו דבר כמו הראשון, אין שום הבדל. אבל תשימו לב למה, כי אני מתאר חלל במונחי זמן או זמן במונחי חלל. אף פעם לא זמן במונחי זמן או חלל במונחי חלל. וברגע שהתיאור הוא יחס של זמן למרחב, אפשר להחליף את זה והכל נראה חוקי. כל מה שאתה יכול להגיד על זמן אתה יכול להגיד על המרחב ולהפך. אין שום משפט שאתה יכול להגיד רק על הזמן ולא על המרחב. כשאתה אומר הזמן זורם ואתה לא אומר החלל זורם, זה אשליה. תנסה לתרגם מה זה אומר הזמן זורם ואתה תראה שלא תצליח לתרגם את המשפט הזה למשהו קונקרטי. ברגע שתצליח לתרגם אותו… זמן זורם פירושו באיקס שווה לאחד הייתי בטי שווה לאחד, באיקס שווה לשתיים אני בטי שווה לשתיים, הזמן זרם על פני המקום. נכון? בסדר. זה נקרא הזמן זורם. אבל במובן הזה גם המקום זורם. בטי שווה לאחד הייתי באיקס שווה לאחד, בטי שווה לשתיים אני אהיה באיקס שווה לשתיים. כמו שהזמן זורם גם החלל זורם. מה ההבדל? אתה בעצם מדבר על שינויים ולא על זרימה. זה בעצם מה שריצ'רד טיילור אומר. או, ננסח את זה כך, אנחנו זורמים על פני הזמן, לא שהזמן זורם. אז אנחנו גם זורמים על פני המרחב. או שאנחנו עומדים על פני הזמן או שאנחנו עומדים על פני המרחב. מה שאתה יכול להגיד על זה אתה יכול גם להגיד על זה. אין שום משפט שאתה יכול להגיד על הזמן ולא על המרחב. אז לכן אומר ריצ'רד טיילור בעצם וזאת הטענה רבים תולים בתפיסה הזאת את תורת היחסות. תורת היחסות בעצם מתייחסת לחלל ולזמן כמערכת של ארבעה צירים, מערכת ארבע מימדית, שלושה חלליים ואחד זמני, ואתה יכול לעשות אפילו סיבוב של מערכת הצירים כך שזמן הופך למרחב ומרחב הופך לזמן ובעצם אין הבדל אמיתי בין מרחב לבין זמן. כל אירוע בעולם מתואר כפונקציה של המקום והזמן שבו הוא מתרחש. הזמן והמרחב עצמם לא מתוארים בשום מקום. אגב, שמנסים לתאר את הזמן ואת המרחב עצמם ולעשות להם קוונטיזציה למשל לא מצליחים. לכן תורת היחסות ותורת הקוונטים בינתיים עוד לא מצליחים לחבר אותם. ואני חושב שחלק מזה זה בגלל הנקודה הזאת, כי לא מצליחים, לא מצליחים לטפל בחלל ובזמן כאובייקטים. החלל והזמן הם צירים שעל פניהם מתרחשים האירועים, אבל כשאני רוצה לטפל בחלל ובזמן עצמם, לא להשתמש בחלל ובזמן כדי לתאר אירועים, שמה אני נתקע. שמה אני נתקע ולכן זאת המבוכה הפילוסופית הזאת האם באמת יש דברים כאלה חלל וזמן או שזה בסך הכל קיים בתוכי, זה עניין סובייקטיבי ולא באמת קיים בעולם עצמו. נדמה לי שאם אנחנו רוצים לדבר על זרימה של זמן באופן קונסיסטנטי, באופן עקבי, אז אנחנו צריכים לדבר על זה שיש שני צירי זמן ולא אחד. בעצם הטענה שכשאני אומר שציר הזמן שהזמן זורם, אז שאלתי זורם על פני מה? הרי כל דבר שמשתנה משתנה על פני ציר הזמן. כשאני אומר שציר הזמן עצמו זורם, אז את התנועה של ציר הזמן מי הצירים שמתארים אותה? הרי צריך מרחב וזמן כדי לתאר תנועה של משהו. אני אומר איפה הוא נמצא ובאיזה זמן. עכשיו כשהזמן זורם, אז אני אגיד איפה הוא נמצא ובאיזה זמן הזמן? הזמן תמיד נמצא בזמן שלו. זאת אומרת טי שווה לאחד תמיד נמצא בטי שווה לאחד. מה זה אומר הזמן זורם? אין ברירה אם אנחנו רוצים להשאיר על מכונה את האינטואיציה הזאת של זמן זורם אלא להניח שיש שני צירי זמן ולא אחד. יש ציר זמן בסיסי סטטי ויש ציר זמן שהוא הפסיכולוגיה שלנו אומרת שהוא זורם, שהוא זורם על פני הציר הסטטי. כי אם לא היה הציר הסטטי בבסיס, אי אפשר היה לדבר על זרימה של ציר הזמן, כי אין לו על פני מה לזרום. סתם אנקדוטה, יש איזה פיזיקאי אחד שהיום כבר בגמלאות, לארי הורוביץ קוראים לו, הוא לימד באוניברסיטת תל אביב ואחרי זה גם קצת בבר אילן, גם אני למדתי אצלו. ואחד החברים שלי עשה אצלו את הדוקטורט, ואני יודע שהוא התעסק בפיזיקה של שני צירי זמן. הוא ניסה לפתח את כל הפיזיקה, יחסות, קוונטים, הכל, בעיקר יחסות זה התחום שלו, כאשר מניחים את קיומם של שני צירי זמן ולא של אחד. והוא טען שזה פותר הרבה מאוד בעיות. ואז באתי לחבר שלי שעשה אצלו את הדוקטורט, נדב שנרב, היום הוא בפיזיקה, ואמרתי לו תראה, האמת היא שיש לזה בסיס פילוסופי חזק לטענה הזאת שיש שני צירי זמן. ואז אמרתי לו את העניין הזה שהזמן, התחושה הזאת של זמן זורם, אי אפשר להסביר אותה אלא אם כן תניח שיש עוד ציר זמן שהזמן שזורם זורם על גביו או לאורכו. ואז הוא אמר לי בוקר טוב אליהו, זה המאמר שבו הם פתחו את הפרויקט. כשהם פתחו את הפרויקט הם כתבו מאמר. אמר וזאת הייתה המוטיבציה לעשות את זה. המוטיבציה שלהם לפתח את הפיזיקה על בסיס שני צירי זמן הייתה בדיוק זאת, כי אחרת אי אפשר להבין מה זורם בזמן, מה מיוחד בזמן. עכשיו תבינו מה קורה. אם באמת אנחנו מדברים על זה שיש שני צירי זמן, אז יכול להיות שאני יכול גם לדבר לא רק על זרימה של הזמן, אלא אני יכול גם לדבר על חזרה אחורה בזמן. כי כל הבעיות שתיארתי קודם גם אומרות בדיוק באותה צורה שלדבר על חזרה אחורה בזמן זה פשוט לקשקש שטויות. כי מה זה אומר ללכת אחורה בזמן? נגיד היום אנחנו ביום רביעי. אני רוצה לחזור ליום שלישי. מה זה אומר לחזור ליום שלישי? אתמול הייתי ביום שלישי. זה נקרא שחזרתי בזמן? לא, כי זה היה אתמול. אז מה אני רוצה? חזרה בזמן פירושה שאני אחזור ליום שלישי, אבל בזמן שהוא אחרי יום רביעי. נכון? זה נקרא לחזור אחורה בזמן. כי להיות אחורה בזמן אין בעיה. אתמול הייתי ביום שלישי, היום אני ביום רביעי. זה לא נקרא לחזור אחורה בזמן. לחזור אחורה בזמן זה להפוך את הסדר. זאת אומרת, להגיד אני אהיה ביום שלישי, שהוא כאילו לפני רביעי, אבל אני אהיה שם אחרי יום רביעי. אחרי שהייתי ביום רביעי, אני אחזור להיות ביום שלישי. נכון? זה נקרא לחזור אחורה בזמן. אבל זה שטויות. איך אני יכול אחרי יום רביעי להיות ביום שלישי? הרי יום שלישי מעצם הגדרתו הוא יום לפני יום רביעי. אז באיזה מובן כשאני אהיה ביום שלישי זה אחרי יום רביעי? כשאני אהיה ביום שלישי זה לפני יום רביעי, זה מה שהיה אתמול. מה זה נקרא לחזור אחורה בזמן? פשוט ריק מתוכן. כל מיני פיזיקאים משתעשעים בתהליך הזה, והשאלה אם הוא אפשרי פיזיקלית או לא. אני טוען שזה לא בעיה פיזיקלית בכלל, זה פשוט לא מוגדר מושגית. אין דבר כזה לחזור אחורה בזמן. לחזור אחורה בזמן פירושו להיות בזמן המוקדם יותר אחרי הזמן המאוחר. אז באיזה מובן הזמן הוא מוקדם יותר? הוא מוקדם יותר כי הוא לפני הזמן המאוחר. אז איך אתה רוצה להיות, זה כמו אני רוצה להיות במשולש שאין לו שלוש פינות, משולש עגול אני רוצה להיות. אין דבר כזה. אם הוא משולש, אז הוא לא עגול. אם זה יום שלישי, אז הוא לפני יום רביעי, הוא לא אחריו. מה זה נקרא לחזור אחורה בזמן, ליום שלישי אחרי שהייתי ביום רביעי. עכשיו יותר מזה, תגידו לי זה להיות ביום שלישי, אבל כשבתוך התודעה שלי קיימות החוויות שעברתי ביום רביעי. את ההיסטוריה של יום רביעי אני כבר סוחב איתי גם כשאני נמצא עכשיו ביום שלישי. זה נקרא לחזור אחורה בזמן. אבל זה כמובן שטויות. למה? כי אז זה אומר שאני לא ביום שלישי. כי כשהייתי ביום שלישי במקור, לא היו אצלי זיכרונות מההיסטוריה של יום רביעי. אז עכשיו כשאני חוזר ליום שלישי ואני נמצא עם זיכרונות של יום רביעי, אז לא חזרתי לאותו זמן, לא חזרתי לאותו מצב. אז זה לא נקרא שחזרתי לזמן. לחזור לאותו זמן פירושו לחזור לאותה מציאות שהייתה אז. אבל אי אפשר לחזור לאותה מציאות שהייתה אז. אפשר להיות באותה מציאות, אכן הייתי שם אתמול. לחזור לשם פירושו לחזור למקום שהוא לא שם, אלא למשהו אחר, כי בהגדרה אני חוזר עם דברים שלא היו אצלי כשהייתי שמה אז. ומזה נובעים כל הפרדוקסים האלה, אתם יודעים של הריגת הסבא, שבן אדם חוזר שבעים שנה אחורה, רוצח את סבא שלו לפני שהוא ילד את אבא שלו, לפני שהוא הוליד את אבא שלו. אוקיי, אז אבא שלו לא נולד. עכשיו הזמן ממשיך לזרום, אז גם הוא לא נולד, כי אם אבא שלו לא קיים, אז גם הוא לא יכול להיות קיים. אז מי חזר אחורה בזמן להרוג את הסבא? הרי אחרי שהוא הרג את הסבא הוא לא יכול להיווצר. אז אם הוא לא יכול להיווצר, נמשיך להתקדם עם ציר הזמן, אז בעצם גם בעתיד אני לא קיים. אז אם בעתיד אני לא קיים, אז מי זה היה שחזר אחורה בזמן ורצח את הסבא? זה לולאה שהיא פרדוקסלית. לכן יש טענה שברמה המושגית אי אפשר לחזור אחורה בזמן. זה לא מגבלה פיזיקלית, זה פשוט סתם מילים, אין להם שום משמעות, כמו לדבר על משולש עגול. אבל יש בכל זאת איזושהי אפשרות לדבר על חזרה בזמן אם אנחנו מאמצים את ההצעה שאמרתי קודם של שני צירי זמן. כי אז פתאום כל המשפטים מתחילים לקבל משמעות. נגיד אנחנו נקרא לציר הזמן הבסיסי טאו, נסמן אותו באות טאו, אות יוונית, ולציר הזמן הזורם על פניו נקרא לו טי. אוקיי? ועכשיו אני אומר שככה, בטאו. טאו שווה לאפס הייתי בטי שווה לאפס, בטאו שווה לאחד אני בטי שווה לאחד. אז הנה, הזמן זרם. הזמן זרם על פני ציר טאו. ועכשיו גם יש משמעות למשפט של חזרה אחורה בזמן. איך? בטאו שווה לאפס הייתי בטי שווה לאחד, ובטאו שווה לאחד חזרתי לטי שווה לאפס. באיזה מובן טי שווה לאפס זאת חזרה אחרי טי שווה לאחד? במונחי הטאו. לא במונחי הטי. במונחי הטאו אני נמצא אחרי, הזמן שאליו חזרתי הוא באמת זמן שלפני. בלי זה אי אפשר להגדיר חזרה אחורה בזמן. אז גם הדיבורים האלה על חזרה אחורה בזמן בעצם מניחים, רוב האנשים אפילו לא מודעים לזה, אבל בדרך כלל הם מניחים את קיומם של שני צירי זמן. אם אין שני צירי זמן אי אפשר לדבר על חזרה אחורה בזמן. זה פשוט ביטוי ריק. למה אני אומר, אני אקדים למה אני אומר את כל זה. הבאתי את המושגים ההלכתיים האלה של תנאי וברירה. תנאי וברירה פועלים אחורה בזמן. הם משנים את ההיסטוריה. נכון? קרה אירוע עתידי, מחר יקרה איזשהו אירוע שישנה את המצב ההלכתי והמשפטי של היום. אז אז מה מה קורה פה? אז איך יכול להיות שאירוע עתידי משנה את המצב המשפטי של היום? אני אטען שזה איזשהו סוג של חזרה בזמן. אבל חזרה הלכתית ומשפטית בזמן, לא חזרה פיזיקלית בזמן. וזה פשוט בסך הכל צריך להגדיר מודל. זאת לא שאלה אם אפשר לעשות את זה, כי זה לא פיזיקה, זה משפט או הלכה, זה רעיונות, זה לא תהליך פיזיקלי. מה שאני כן רוצה אבל, להציע מודל שמגדיר את זה ברמה המושגית. כי אם זה לא קיים ברמה המושגית, אז גם בהקשר המשפטי אי אפשר לדבר על זה, לא רק בהקשר הפיזיקלי. אם זה רק בעיה פיזיקלית שאי אפשר לחזור אחורה בזמן אבל מושגית זה מוגדר, אז אני יכול להגיד שבהלכה ובמשפט אפשר לחזור אחורה בזמן. ככה אנחנו מגדירים את המערכת המשפטית וההלכתית שלנו. אבל אם המושגים עצמם לא מוגדרים, המושגים של חזרה אחורה בזמן, אז אי אפשר לדבר על זה גם ברובד המשפטי. כי זה סתם לא מוגדר, זה פטפוטי מילים בעלמא. אוקיי? אז לכן חשוב מאוד להגדיר את המושגים בלי קשר להזיות האלה האם יש חזרה בזמן בפיזיקה. צריך להגדיר את המושגים לצרכים המשפטיים. אז בואו נמשיך להתקדם. הבישם טוב גפן היה יהודי מאוד מעניין. הבישם טוב גפן זה היה אחד מאבות אבותיו של יונתן גפן, כן, אביב גפן וכולי, משה דיין, כל המשפחה הזאת. עוזי דיין. תחילת המאה העשרים. בנו עוד היה מבוגר כבר גר בתל אביב, נפטר בתל אביב, היה איזה משורר נדמה לי או משהו. אני חושב. בכל אופן אז הוא כתב ספר או כתב מאמרים שקובצו לספר, שלושה מאמרים. הספר נקרא ממדים הנבואה והאדמתנות. היה לו עברית של תחילת המאה העשרים. אדמתנות זה גאולוגיה. והמאמר האמצעי אגב בספר שם זה מאמר שפורסם בכתב עת מתמטי ברוסית שעוסק בטבעה של הנבואה. מאוד מעניין, איש באמת איש אשכולות. זה יצא בהוצאת מוסד הרב קוק, ממדים הנבואה והאדמתנות. פעם מצאתי את זה באיזה גניזה באיזשהו מקום ואחרי זה זה יצא גם בהוצאות חדשות. יש את זה אני חושב עוד להשיג פה ושם. בכל מקרה, אז הבישם טוב גפן הוא טען שהרי אנחנו במחשבה הדתית הרבה פעמים מתלבטים בשאלות של גיל העולם. בן כמה העולם? המסורת שלנו אומרת חמשת אלפים שבע מאות שנה, שבע מאות שמונים שנה. אוקיי? המדע אומר ארבע עשרה מיליארד שנה פחות או יותר. אז מי צודק? אז אומר רבי שם טוב גפן, תראו, אם אנחנו מאמצים את התפיסה של קאנט, שהחלל והזמן הם רק צורות הסתכלות שלנו, הם לא קיימים בעולם עצמו, אז הבעיה הזאת לא מתעוררת בכלל. למה? כי לפני שהיה אדם גם לא היה זמן. הזמן זה בסך הכל צורת הסתכלות סובייקטיבית של האדם. אז אין מה לשאול כמה זמן העולם היה קיים לפני שנברא האדם. משנברא האדם התחיל הזמן. או האדם הזה שחושב במונחים של חלל וזמן, תלוי איפה באבולוציה אתם ממקמים אותו, האם ההומו סאפיינס מתחילתו. חמשת אלפים שבע מאות שמונים שנה. אז נוצר המושגים של החלל והזמן. וממילא בעצם אז נולד הזמן. כי כל הזמן זה רק קיים בתודעה או בהכרה של האדם, לא קיים בעולם עצמו. אז אין שאלה של גיל העולם. ככה הוא טען. איפה הוא טועה? לפי ההיגיון שלו, אז אפשר גם לשלול את השאלה מתי נולד אבא שלי. כי כשאבא שלי נולד אני לא הייתי בעולם, וציר הזמן שלי כמובן גם לא היה קיים בעולם אם אני לא הייתי קיים בעולם. אז כשאני שואל מתי, פירושו על פני ציר הזמן שלי נולד אבא שלי. וציר הזמן שלי עוד לא היה אז. אז השאלה הזאת לא חוקית. זה שטויות. למה זה שטויות? כי ברור שגם אם ציר הזמן הוא צורת הסתכלות שלי, עדיין אין לי שום בעיה להפעיל אותה גם על העבר הרחוק. עכשיו כשאני כבר משתמש בצורת ההסתכלות הזאת, אני מסתכל על העולם ואני מסתכל גם על העבר, על העולם בעבר. ועכשיו אני יכול לשאול את עצמי מתי אבא שלי נולד. אני אומר לפני מאה שנה, בסדר? סתם לצורך הדיון. נולד לפני מאה שנה. אני לא הייתי קיים אז, אבל במבט שלי היום שאני מסתכל אחורה, אני אומר הוא נולד לפני מאה שנה. אין עם זה שום בעיה עם האמירה הזאת, כל עוד אני זוכר שהמושגים מאה שנה הם מושגים עכשוויים. ככה אני בוחר לתאר את האירועים בעולם. אתם זוכרים? אנחנו מדברים על עמנואל קאנט, שהזמן זה עניין סובייקטיבי, זה רק צורת תיאור שלנו את העולם. אז הרי גם בעולם העכשווי אין זמן. כשאני אומר שמשהו קורה אחרי משהו אחר, זה רק ביטוי שלי לתאר את היחס בין האירועים. בעולם עצמו אין זמן. אז מה ההבדל בין לתאר את ההווה לבין לתאר את העבר? ההסתכלות שלי על העבר גם היא נעשית במונחי ציר הזמן הסובייקטיבי שלי, ואני יכול לשאול מתי נולד אבא שלי ובאותה מידה אני יכול גם לשאול מתי נברא העולם לפני חמשת אלפים שבע מאות שנה או לפני ארבעה עשר מיליארד שנה. אין עם זה שום בעיה. זה לא תלוי בשאלה של זמן אובייקטיבי או זמן סובייקטיבי. גם זמן סובייקטיבי זה בסך הכל איך להסתכל על מה שקורה בעולם. אלא מה, לפני שאני נולדתי ציר הזמן שלי לא היה קיים, אחרי שנולדתי נולד יחד איתי ציר הזמן, זה סוג של משקפיים כאלה, ועכשיו עם המשקפיים האלה אני יכול גם להסתכל על מה שקרה קודם. זה רק צורה להסתכל על מה שקרה קודם. בסדר, אז מה קרה? אני מתאר את הדברים במונחי ארבעה עשר מיליארד שנה חמשת אלפים שבע מאות שנה. זה רק צורות תיאור שלי אבל אלה צורות תיאור של משהו שהיה בעולם עצמו. לא הזמן, הזמן זה רק האופן שבו אני מתאר את זה. וזה הכל. ועל זה הדיון. אז זה ארבעה עשר מיליארד או חמשת אלפים שבע מאות שנה? שאלה, צריך לדון בה. אין שום קשר לקאנט. אני חושב שהוא טועה בעניין הזה. אבל תראו עכשיו מה שקורה במצב הזה. כשאני, בואו נסתכל רגע על תנאי, נקפוץ רגע לסוף, כי המטרה שלי הרי בסוף זה להציע מודל לאיך עובדים תנאים, איך עובדת ברירה. נסתכל על תנאי רגע. אז אני נותן לך מתנה בתנאי שבעוד יומיים ירד גשם. מתנה מעכשיו. אם עוד יומיים ירד גשם המתנה קנויה לך מעכשיו ואם לא אז לא. אז אפשר היה להבין שבעצם אם ירד גשם בעתיד המתנה קנויה לי מעכשיו. זה שאני לא יודע את זה כי אני לא יודע אם ירד גשם, אני צריך לחכות יומיים ולראות אם ירד גשם או לא. אבל זה רק בגלל שאני לא יודע, המתנה קנויה כבר מעכשיו רק אני לא יודע את זה. אוקיי. ואפשר היה להגיד לא, המתנה לא הייתה קנויה, וכאשר קרה האירוע העתידי הוא שינה את הסטטוס המשפטי של המתנה בעבר. יכולה להיות סיבתיות מהעתיד לעבר ברובד המשפטי גם אם לא ברובד הפיזיקלי. זאת לא אותה אמירה כמו קודם. מה ההבדל? באמירה השנייה כשאני שואל אם המתנה עכשיו קנויה או לא קנויה, אז מישהו צריך לענות לי תלוי מאיזו נקודת מבט. מנקודת המבט שלי היום התשובה היא לא או לא יודע. מנקודת המבט שלי בעוד יומיים התשובה היא שהמתנה היום קנויה. אז זה אומר שכשאני שואל על מצב המתנה היום יכולות להיות כמה תשובות וכולן נכונות לגבי אותה שאלה. הפרשנות הראשונה שנתתי הייתה שיש רק תשובה. הפרשנות הראשונה שנתתי הייתה שיש רק תשובה נכונה אחת לשאלה בכל רגע של זמן, אבל לא תמיד אני יודע אותה. הפרשנות השנייה אומרת לא. מבחינת נקודת המבט שלי כרגע, המתנה לא קנויה. נחכה עוד יומיים, ומנקודת המבט של עוד יומיים, המתנה כבר עכשיו קנויה. זאת אומרת, הסטטוס של המתנה בזמן הזה תלוי בזמן שממנו אני מפעיל את נקודת המבט. אתם רואים שבעצם יש פה שני צירי זמן. ציר הזמן של המתבונן, מאיזו נקודת זמן הוא מתבונן, וציר הזמן ונקודת הזמן שעליה מתבוננים. והערך של הפונקציה, האם המתנה קנויה או לא קנויה, תלוי בשני צירי הזמן האלה. גם ציר הזמן של המתנה עצמה וגם ציר הזמן של המתבונן. זה הדגמה למשמעות של תיאור המציאות על פני שני צירי זמן. אוקיי? בעצם מה שאני רוצה לטעון זה אולי אני אעשה איזשהו שיתוף, רגע. אני משתף איתכם פשוט איזה קובץ, קובץ וורד ריק, אני אכתוב עליו כמה דברים כדי להבהיר. תראו. המצב המשפטי, נגיד נסמן אותו ב-M, הוא פונקציה של t ו-T, נסמן את זה ב-T גדול. אוקיי? זאת אומרת, אם אני רוצה לדעת האם המתנה קנויה או לא קנויה, לא מספיק שתיתן לי את הערך של t, זאת אומרת באיזה יום אנחנו עומדים. אתה צריך לתת לי גם את הערך של T גדול, זאת אומרת מאיזו נקודת מבט אתה מסתכל על השאלה. מנקודת המבט של עוד יומיים או מנקודת המבט של עכשיו. ואז בעצם הטענה היא שהמצב של המתנה הוא מצב שמוגדר על פני שני צירי זמן. וכדי להגיד האם המתנה קנויה או לא קנויה, אתה צריך לתת לי את שני הנתונים ואז אני יכול לענות לך. במקרה של התנאי למשל, אז אני יכול להגיד לך שהמתנה קנויה לך החל מ-t שווה לאפס, כל עוד T גדול הוא גדול משתיים. אם T גדול הוא בין אפס לשתיים, אז המתנה לא קנויה לך בשום שלב, בכל t קטן. מבינים? זה פונקציה של שני משתנים. בשביל לקבל את הערך של הפונקציה אתה צריך לתת לי שני נתונים, לא רק אחד. אך החידוש הוא ששני הנתונים הם שניהם זמניים. אתה צריך לתת לי שני זמנים כדי לתת לי את התוצאה של הפונקציה. ולכן בעצם, נגיד הרבי שם טוב גפן, כשהוא שואל, כשאני שואל מתי נברא העולם, אז אני אומר זה הוא נברא ב-t שווה למינוס ארבע עשרה מיליארד, בהנחה שאני מסתכל על זה ב-T גדול שהוא שווה לאפס ומעלה. ממתי שאני נולדתי, ממתי שיש לי ציר זמן. אבל מאז שיש לי ציר זמן, אני יכול גם להסתכל אחורה על הזמן הרגיל, הזמן שממנו אני מתבונן. אני יכול להסתכל על הזמן הרגיל ולדבר גם על זמנים שקדומים הרבה יותר לזמן שלי. ועכשיו הטענה שאם אני רוצה לדבר על חזרה בזמן או על זרימה של הזמן, אז תראו, עכשיו אני אשתף איתכם עוד משהו. טוב, תסלחו לי על הזה, אני לא בודק עכשיו איך אני עושה קו ישר. יש פה, נגיד תסתכלו על זה כמערכת צירים, בסדר? עכשיו אני מתאר, הציר האנכי זה ציר ה-t, והציר האופקי זה ציר ה-T גדול.
[Speaker D] עכשיו רואים? כן, עכשיו רואים.
[הרב מיכאל אברהם] אז תסתכלו על שני הצירים האלה, זה, הציר הזה האופקי זה ציר הטי גדול והציר הזה זה ציר הטי קטן. ועכשיו כשאני אומר שהזמן זורם פירוש הדבר, קח צבע אחר, זה בעצם אומר שככל שטי גדול זורם, טי קטן זורם על גביו. אני כבר יכול להגדיר שינוי בטי קטן על פני טי גדול. מה זה אומר חזרה בזמן? זה. שן מסור. מה זה אומר? בקטע הזה כשטי גדול שווה בדיוק לערך הזה, מה שקרה זה שהזמן הזה מפסיק לזרום, חוזר אחורה, מקבל ערך נמוך יותר, חזרתי יומיים אחורה וממשיך לזרום חזרה עם הציר ההוא. זה נקרא חזרה בזמן. כל המושגים שעליהם אני יכול לדבר, מושגים של חזרה בזמן, מושגים של זרימה בזמן, ניתנים להגדרה עכשיו בצורה ברורה אם אני מדבר על שני צירי זמן. כי עכשיו אני יכול לדבר גם על פונקציה שהיא פונקציה של ציר הזמן, פונקציה של שני צירי זמן. למשל אם המתנה קנויה או לא קנויה, אני צריך בשביל לענות על זה, תגיד לי באיזה זמן אתה מדבר ומתוך איזה נקודת מבט אתה מסתכל, ואז אני אדע את ערך הפונקציה. אבל כשאני מדבר על זרימת הזמן עצמו, אז אני מדבר על פונקציה אחרת. אני מדבר על הפונקציה הזאת. הפונקציה טי כפונקציה של טי. מה הוא עשה לי פה? טי קטן כפונקציה של טי. זה השן מסור שתיארתי קודם. טי הגדול מתקדם, זה הזמן הקבוע כאילו, וטי קטן מתקדם יחד איתו, כן, יום ראשון אני נמצא ביום ראשון. ביום שני אני נמצא ביום שני. יום שלישי אני נמצא ביום שלישי. זווית ארבעים וחמש מעלות בין שני הצירים. וביום רביעי אני חוזר בזמן. מה זה אומר? ביום רביעי אני יורד חזרה יום אחד ואז ממשיך להתקדם חזרה, ממשיך להתקדם יחד עם הציר ההוא. זה נקרא חזרה בזמן. ברגע שיש לי שני צירי זמן, אחד מהם יכול לזרום על פני השני, יכול לחזור אחורה על פני השני והכל פתאום נהיה מוגדר היטב. ושוב פעם אני לא מתכוון להציע פה הצעות בפיזיקה. אני לא טוען שזה אפשרי בפיזיקה או שזה מוגדר בפיזיקה או שזה לא. לא יודע. מה שאני מנסה זה הגדרה של מודל שנותן פשר למושגים. אני יכול עכשיו לדבר באופן עקבי על חזרה בזמן, על הזרימה של הזמן, ואז ברובד המשפטי, שלא בהכרח תלוי בפיזיקה, אני מוגדר היטב כשאני מדבר על חזרה בזמן. אוקיי? זה בעצם מה שאני מנסה להרוויח פה. עכשיו אני רוצה לדבר קצת על היחס בין זמן וסיבתיות. או נגדיר קצת את המושג סיבתיות קודם ואז נדבר על היחס בינו לבין הזמן. המושג סיבתיות גם הוא מושג די חמקמק, שאירוע איי הוא סיבתו של אירוע בי. מה זה אומר? אז בדרך כלל אנחנו מבחינים בין שלושה מרכיבים שמרכיבים את מושג הסיבתיות. מרכיב אחד זה המרכיב הזמני, הסיבה צריכה להופיע לפני המסובב. זה הנקודה שמעניינת אותנו, הקשר בין סיבתיות לזמן. המרכיב השני זה המרכיב הלוגי, שאם קורית הסיבה אז קורה המסובב. הסיבה היא תנאי למסובב. והמרכיב השלישי הוא המרכיב הפיזיקלי, שהסיבה מחוללת את המסובב או גורמת למסובב. אני חשוב לי להבהיר מה ההבדל בין השני לשלישי. השני רק אומר במישור הלוגי שאם הסיבה, נגיד הסיבה זה איי והמסובב זה בי, אם הסיבה אז המסובב, כן? אם איי אז בי. למשל אני יכול להגיד שאם השמש זרחה בבוקר, אז אני הולך לעבודה. האם זריחת השמש היא הסיבה לזה שאני הולך לעבודה? לא.
[Speaker E] זה לא לוגי.
[הרב מיכאל אברהם] לא, זה כן לוגי. זה רק לוגי. זה לא סיבה. למה? כי זריחת השמש היא. בדיוק. אבל, אבל, אבל זה כן נכון ברמה הלוגית שזה תנאי. זאת אומרת, אם זה אחרי שזרחה השמש אני הולך לעבודה או תמיד אחרי שזורחת השמש אני הולך לעבודה, אז יש קשר זמני בין זריחת השמש לבין ההליכה לעבודה, יש גם קשר לוגי, אבל אין קשר סיבתי מלא כי אין יחס של גרימה בין שני האירועים. אז לכן כדי שהדבר הזה יהיה, כדי שהיחס יוגדר כיחס סיבתי, צריך שתהיה גם גרימה. אתן לכם אולי דוגמה אחרת. יש לוגיקן יהודי אמריקאי בשם ריימונד סמוליאן והוא טען, יש את השאלה על האסטרולוגיה, שמצב הכוכבים איכשהו מנבא או מתאים למה שקורה פה בארץ. זאת אומרת אם אתה יודע את מצב הכוכבים אתה יכול להגיד לבנאדם מה יקרה לו, מה לא יקרה לו, אני לא יודע מה, כל מיני דברים כאלה. זאת הטענה של האסטרולוגיה. זה קשקושים בעיניי, עוד פעם, אל תיקחו את זה כאיזושהי תמיכה בדבר הזה, אני לחלוטין לא מאמין בזה, אבל אני מדבר כרגע ברמה העקרונית רק כדי להדגים. עכשיו הוא אומר, הוא מביא שמה שאחת הקושיות הגדולות על האסטרולוגיה זה קושיה מפיזיקה, מתורת היחסות. למה? כי זה אומר שמצב הכוכבים קובע את מה שקורה בעולם באותו רגע. אבל הכוכבים הם כל כך מרוחקים שזה לא יכול להיות, הרי האינפורמציה לא יכולה לעבור יותר מהר ממהירות האור. אז אם המצב של הכוכבים עכשיו הוא מצב מסוים, אז לא ייתכן שזה יקבע אירועים שקורים כאן למטה באותו זמן. צריך הרי זמן מהשלב שבו זה קרה בכוכבים עד שההשפעה הזאת מגיעה כאן למטה. ולכן יש טענה שהאסטרולוגיה לא יכולה להיות נכונה מבחינת הפיזיקה. הטענה הזאת לא נכונה. חוץ מזה שאסטרולוגיה לא נכונה, גם הטענה הזאת לא נכונה. היא לא נכונה כי אני חושב שהם לא מדברים על מצב הכוכבים עכשיו, הם מדברים על מה שאני רואה בכוכבים עכשיו. מה שאני רואה בכוכבים עכשיו זה המצב שלהם לפני אני לא יודע כמה שנים שלקח את משך הזמן שלוקח למהירות האור לעבור עד לכאן ועכשיו אני רואה את המצב. אז אם זה ככה, אין שום מניעה גם שהוא ישפיע על המצב כאן למטה. אבל נגיד לרגע שהטענה הזאת היא טענה טובה לצורך הדיון. אז הוא טוען, סמוליאן, שיש לו הסבר שיכול ליישב את זה. מה? יכול להיות שמצב הכוכבים באמת לא גורם למה שקורה כאן למטה אלא נמצא בקורלציה עם מה שקורה כאן למטה. למשל, יכול להיות שיש משהו שמסנכרן את מה שקורה בכוכבים עם מה שקורה כאן למטה וזה תמיד מקביל. לא בגלל שהכוכבים גורמים למה שקורה למטה או שמה שקורה למטה גורם למה שקורה בכוכבים, אלא כי יש משהו שלישי שמסנכרן את שניהם. עדיין אם אני אסתכל בכוכבים אני אוכל לדעת מה קורה כאן למטה למרות שהכוכבים הם לא הסיבה למה שקורה כאן למטה, אבל הם כן תנאי למה שקורה כאן למטה. יש קורלציה אבל אין יחס סיבתי. אוקיי? למשל תיקחו שני שעונים שכל הזמן מראים את אותה שעה. האם זה אומר שאחד מהם הוא סיבתו של השני?
[Speaker B] לא, יש קורלציה בין השניים, כי מישהו סנכרן אותם.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, יש קורלציה בין השניים כי השען סנכרן אותם, נכון? אז זה שיש סנכרון ביניהם ואני יכול להגיד שאם שעון א' מראה על השעה שלוש אז שעון ב' גם הוא מראה על השעה שלוש, האם אז זאת התניה לוגית. אבל זה עוד לא אומר שיש יחס של גרימה ביניהם. לכן בנוסף להתניה הלוגית צריך גם את הקשר הסיבתי כדי להגדיר מושג של סיבתיות. אני רוצה לטפל קצת יותר ב, אולי אני אביא דוגמה. אני אביא דוגמה מסוגיה הלכתית, תחילתו בפשיעה וסופו באונס. בסוגיה שם, דיברתי על זה לא מזמן באחד השיעורים בזום אני כבר לא זוכר, בסוגיה שם מבחינים בין שלושה מצבים. אני עושה את זה בקצרה רק כדי להדגים את העיקרון. מבחינים בין שלושה מצבים. מצב ראשון זה כאשר נגיד שומר קיבל בהמה לשמור והוא פתח את הדלת והבהמה נגנבה. זה נקרא פשיעה. אוקיי? זה לא נקרא גניבה, זה נקרא פשיעה. למה? כי חובתו של השומר לסגור את הדלת כדי שהבהמה לא תיגנב, לא תיאבד וכולי. אז פתיחת הדלת הייתה הסיבה לכך שהגנבים הצליחו לגנוב את הבהמה. סיבה במובן משפטי כמובן, כי הגנבים יכלו גם לא לגנוב. אפילו אם הדלת פתוחה, זכותם להחליט לא לגנוב. זה לא שברגע שהדלת פתוחה, אז הבהמה בהכרח נגנבת. אבל ברמה המשפטית רואים אותך כאחראי. זאת אומרת, פתיחת הדלת היא נחשבת משפטית כסיבתה של הגניבה. אז אתה פושע. יש מצב שני שקוראים לו תחילתו בפשיעה וסופו באונס. אני קיבלתי מעות לשמור וטמנתי אותם בצריף ביער. עכשיו, ההסתרה הזאת היא שמירה מצוינת כנגד גנבים. כי אף גנב לא מעלה בדעתו שבצריף שומם ביער יש מטבעות. הוא לא יחפש את זה שמה. הוא יבוא לאיזה בית מיושב בשביל לגנוב כסף. אז זה נחשב שמירה טובה נגד גנבים. אבל נגד אש לא. יכולה לפרוץ שם אש ולשרוף את הכסף. אז פשעתי כנגד האש, אבל שמרתי טוב כנגד גניבה. מה קרה בסוף? הגיעו גנבים. לא סביר, אבל הגיעו. הגיעו לשם גנבים וגנבו את המטבעות. זה נקרא מצב של תחילתו בפשיעה וסופו באונס. יש מחלוקת אם חייב או פטור. להלכה פוסקים שחייב. מצב שלישי, אני פתחתי, אתם יודעים מה? אני אתאר את כל המצבים, אני אתאר את כל המצבים על המטבעות, עזבו את הפרה. מצב ראשון שמתי את המטבעות ביער והם נשרפו. זה פשיעה, נכון? זה בדיוק מה שהיה צפוי. היער הוא מועד לשריפה. מצב שני שמתי את המטבעות ביער, הם נגנבו. נגד גניבה שמרתי טוב, רק נגד שריפה פשעתי. ומה שקרה בסוף זה שהם נגנבו. אז לכאורה מה שקרה זה אונס, כנגד זה שמרתי בסדר. אבל זה תחילתו בפשיעה, כי אתה לא ידעת שלא תבוא שריפה. אז בעצם פשעת באופן עקרוני, היה אסור לך לשים את זה שמה. זה מצב של תחילתו בפשיעה וסופו באונס, עליו יש ויכוח ולהלכה פוסקים שחייב. מצב שלישי שמתי את המטבעות ביער ובסוף מתברר חוזק החומרים שלהם לא היה משהו, הם התפוררו.
[Speaker D] זה יכול לקרות גם בבית.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, זה יכול היה לקרות גם בבית. במצב כזה לכל הדעות אני פטור, חוץ מהרי"ף בדעת הבעלים שהיא לא להלכה. אבל הרי"ף בדעת הבעלים בבבא מציעא בדף ל"ו, הוא טוען שגם במצב כזה שאין קשר בין הפשיעה לבין האונס, חייבים. אבל להלכה פשיטא שפטור, לפי כל הראשונים, כל האמוראים, כל הדעות חוץ מהרי"ף בדעת הבעלים. מה ההבדל בין שלושת המצבים האלה? אני טוען שההבדל בין שלושת המצבים האלה זה בדיוק שלושת מרכיבי הסיבתיות. מצב של פשיעה זה מצב שאתה שמת את המטבעות ביער והם נשרפו. עכשיו, כשאתה שמת את זה ביער, למה היה אסור לך לשים את זה שמה? כי היה חשש שהם יישרפו. וזה בדיוק מה שקרה. אז ברמה המשפטית רואים בך, אתה זה ששמת את זה ביער, כגורם סיבתי לכך שהמטבעות נשרפו. ולכן אתה חייב. זה נקרא פשיעה. כשאני שם את המטבעות ביער ובסוף הם נגנבו, אז אי אפשר להגיד שמה שאני עשיתי גרם לגניבה, מה שאני עשיתי היה שמירה טובה נגד גניבה. מה שכן אפשר להגיד זה שאם לא הייתי שם את המטבעות שם, זה לא היה נגנב, נכון? מסכימים? אי אפשר להגיד שבגלל ששמתי את זה שם זה נגנב, כי לשים את זה שמה זה לא מועד לגניבה, לא הייתה צפויה שתהיה גניבה. אבל זה כן נכון שאם לא הייתי שם את זה שמה, זה לא היה נגנב. אם זה לא היה שם, למה?
[Speaker B] זה יכול היה להיגנב בבית.
[הרב מיכאל אברהם] לא, כי הגנבים הגיעו לשם. בבית אני שומר כמו שצריך. אני מדבר על הגנבים שבאו לשם. הגנבים שבאו לשם לא היו גונבים. אחרת זה פרשיה חדשה. זה מה שקרה שם לא היה קורה. זאת אומרת, אז אם לא הייתי שם את זה שמה, זה לא היה קורה. זה תנאי לוגי. אין גרימה. השימה שלי שם לא גרמה לגניבה, כי זה שמור נגד גניבה כשזה מונח שם. אבל ההתניה הלוגית כן קיימת, אם לא הייתי שם את זה שמה, זה לא היה נגנב. אז פה קיים היחס הזמני והלוגי, אבל לא הסיבתי. קודם שמתי את זה שם ואחרי זה זה נגנב, אז הסיבה קדמה למסובב והסיבה היא גם תנאי למסובב. אבל הסיבה היא לא גורם פיזיקלי של המסובב. מה זה המצב השלישי? שמתי את המטבעות ביער והם התפוררו. במצב הזה זאת גם לא התניה לוגית. זה היה קורה גם בבית.
[Speaker D] זמן, זה עניין של זמן.
[הרב מיכאל אברהם] רק זמן. זאת אומרת רק זה שקודם שמתי את זה ביער ואחרי זה זה התפורר, רק המרכיב הזה של הסיבתיות קיים שם. זאת אומרת המקרה השלישי כולל רק את מרכיב הזמן. המקרה השני כולל את מרכיב הזמן והלוגיקה. המקרה הראשון, שהוא הפשיעה האידיאלית, השלמה, זה כולל את שלושת המרכיבים. גם את הגרימה המשפטית במקרה הזה, גם את הזמן וגם את ההתניה הלוגית. אוקיי. וזה בעצם ההבדל בין שלושת הדברים האלה. אגב, במאמר מוסגר, למה באמת לפי הרי"ף באביי חייבים אם לא גרמתי בשום מובן? ההסבר, רבי עקיבא איגר מסביר את זה שברגע ששמתי את זה ביער אז פשעתי. ברגע שפשעתי אני כבר חייב, כי אסור היה לי לשים את זה ביער. מה קרה אחר כך זה כבר לא מעניין. למה? אם המטבעות היו שורדים אז עדיין אני חייב לשלם עליהם, רק הייתי לוקח אותם עצמם ומחזיר אותם בתור התשלום. אבל אני חייב בכל מקרה. ברגע ששמתי את זה ביער אני חייב לשלם כי פשעתי. עכשיו כשהמטבעות לא שרדו לא אכפת לי למה. אני חייב לשלם ואין לי במה. אין לי את המטבעות להחזיר אותם, הם התפוררו. אז אני משלם משהו אחר. זאת הטענה. זאת הטענה שאם אין קשר בין הפשיעה לבין האונס למה אני חייב לפי הרי"ף באביי, כי אני חייב על עצם הפשיעה. לא צריך שיהיה קשר בין הפשיעה לבין האונס. עצם הפשיעה מחייבת אותי. רק שבדרך כלל אני פשוט מחזיר את הפיקדון עצמו וזה יהיה התשלום שאותו אני חייב לשלם, מה זה משנה. אבל אם הפיקדון אבד אפילו באונס הכי גדול זה בכלל לא משנה. אין לי מה לשלם אז אני צריך לשלם מהכסף שלי. אוקיי, אבל זה רק כדי להסביר למה זה לא דבר מופרך לגמרי. בכל מקרה לענייננו, אז אני מסיים כאן. אני רק אומר שמה שראינו עד עכשיו זה שסיבתיות מורכבת משלושה מרכיבים: המרכיב הזמני, המרכיב הלוגי, והמרכיב הפיזיקלי, הגרימה. אוקיי? זה מה שמוגדר כיחס סיבתי. פעם הבאה נמשיך מכאן. מישהו רוצה להעיר או לשאול אז אפשר. יישר כוח. אוקיי, אז להתראות.
[Speaker D] כן, הרב יש לי שאלה קטנה שקשורה לתיאור של שני צירי זמן. סתם ככה בכללי, אמרת שיש חבר'ה שכתבו על זה מאמר.
[הרב מיכאל אברהם] רגע, שנייה אחת לפני שאתם עוזבים, חברים, שנייה. לפני שאתם עוזבים, אני רק תרשו לי עוד פעם. כן, בסדר. עכשיו אפשר. פשוט רציתי לקחת נוכחות, כרגיל אני שוכח את זה.
[Speaker D] כן. אז אם נגיד הגרף שציירת אם מסתכלים עליו כגרף רגיל נגיד של מקום לעומת זמן, אז אפשר כאילו לתאר את הנגזרת שלו כמהירות. אז יש איזה משמעות לזה עם שני צירי זמן, איזה שהוא משהו אינטואיטיבי שאפשר לחשוב עליו?
[הרב מיכאל אברהם] הנגזרת של טי לפי טי גדול אתה מתכוון?
[Speaker D] כן, אם יש איזה אינטואיציה לדבר הזה.
[הרב מיכאל אברהם] זה לא מהירות, זה קצב התקדמות הזמן. למשל בפסיכולוגיה. עובר יום אבל זה נראה לי כמו נצח כי אני מחכה למשהו. אז זה אומר שקצב התקדמות הזמן הפסיכולוגי על פני הזמן הפיזיקלי הוא מאוד איטי. אז הנגזרת היא קטנה.
[Speaker D] אז כאילו לכל אחד משבעה צירי זמן שאמרת שקיימים יש שיפוע אחר שמתאר… בדיוק.
[הרב מיכאל אברהם] או שיפוע או אפילו גרף יותר מורכב, אולי שן מסור אם יש חזרה בזמן. זאת אומרת צורות שונות של תלות של טי בטי גדול. בסדר?
[Speaker D] טוב, תודה, תודה רבה, שיעור מרתק.
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, להתראות.
[Speaker D] ביי ביי.
[הרב מיכאל אברהם] ביי. שלום עליכם. אנחנו נמצאים בערב חנוכה, ורוצים קצת להתבונן במהות של הימים האלה. כתוב בספרים הקדושים, מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. זה כלל גדול בעבודת השם. שאדם לא יבהל מהחושך הגדול שיש בעולם, או מהחושך שיש לו בתוך הלב. כי מספיק נקודה קטנה של אור, מספיק רצון אחד טוב, מספיק מצווה אחת, כדי לגרש את כל החושך. למה זה ככה? כי החושך אין לו ממשות. ברגע שמדליקים את האור, החושך נעלם. בואו נראה מה אומר השפת אמת על הפרשה שלנו, פרשת וישלח, ואיך זה מתחבר לחנוכה. יעקב אבינו נלחם עם שרו של עשו. כתוב ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר. המאבק הוא בתוך הלילה, בתוך החושך. ומי מנצח? יעקב, כשהוא מגיע לעלות השחר, כשהאור עולה. וזהו הסוד של חנוכה, האור שמנצח את הלילה הארוך של הגלות. שלמה המלך אומר במשלי, כי נר מצווה ותורה אור. מה ההבדל בין נר לאור? נר זה כלי, נר זה משהו שאוחז את האור. האור הוא דבר רוחני מופשט. ככה גם המצווה והתורה. המצווה היא הפעולה הגשמית, הכלי, והתורה היא האור שמאיר בתוך המצווה. בחנוכה אנחנו מדליקים נרות, אנחנו לוקחים את הפעולה הגשמית ומכניסים בה אור גדול. וזה מה שאנחנו אומרים, מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. הקדוש ברוך הוא עוזר לנו, ואנחנו צריכים לדעת שיש כוח של אור בתוך כל אחד ואחד. וזהו מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.