נושאים בלוגיקה תלמודית שיעור 8
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- מסגרת היסק לא־דדוקטיבית ושיח ציבורי־משפטי
- צד השווה, פירכת צד חמור, והמעבר לבחינה עמוקה יותר
- תולדות משני אבות: נזיקין מול שבת והשערת הרזולוציה
- זורה ורוח מסייעתו מול ליבה וליבתה הרוח: רש״י, הרא״ש, ומלאכת מחשבת
- הרא״ש נגד רש״י: רוח כחלק מדרך המלאכה
- ירושלמי “רוקק” והרמ״א: חיוב משום זורה והקושי המושגי
- אלפי מנשה: זורה כמודל לכך שסייעת הרוח אינה פוטרת
- למה זה לא צד השווה: הדין אינו “צד שווה” והיעדר תכונה משותפת
- “הצד השונה” והבניה מושגית: איחוד במקום חיתוך
- אבנו סכינו ומשאו: קריאת הרא״ש כ”הבניה מושגית” ולא צד השווה
- יום כיפור שחל בשבת: האור שמח והרכבה מזגית
- תרכובת ותערובת: הרוגצ’ובר, מקף ציונות־דתית, ודוגמאות להרכבה שכונית מול מזגית
- השלכה הלכתית: קידוש לחולה ביום כיפור שחל בשבת
- תכנון להמשך: דוגמאות נוספות והערת סיום מעשית
סיכום
סקירה כללית
המרצה מסכם ניסיון להציג דרכי היסק לא־דדוקטיביות שאינן נשענות על “תחושות בטן” בלבד אלא פועלות בתוך מסגרת סיסטמטית שמאפשרת ביקורת ושיח ממוקד, גם כשמושגים כמו מידתיות ורלוונטיות אינם כמותיים. הוא טוען שטבלאות ואלגוריתמים אינם “מייצרים” את המסקנה לבדם, משום שהם מניחים מראש הנחות לא־מתמטיות שיש להעמיד על השולחן. מכאן הוא עובר לעסוק ב“צד השווה” לא כטכניקה אחת אלא כפתח לזיהוי מבנים לוגיים דומים, ומציע שיש מקרים שנראים כצד השווה אך אינם כאלה אלא “הבניה מושגית” שיוצרת מושג שלישי מתוך התכת רכיבים משני מלמדים.
מסגרת היסק לא־דדוקטיבית ושיח ציבורי־משפטי
המרצה מציג נטייה רווחת לראות כל מה שאינו לוגיקה דדוקטיבית כעמדה סובייקטיבית של “כן/לא” ללא טיעון מובנה, ומזהה זאת במיוחד בשיח משפטי וציבורי סביב מידתיות. הוא קובע שאי אפשר לנהל שיח משפטי בלי מושגים כמו מידתיות, אך גם אי אפשר להסתפק בהכרעות מסוג “זה מידתי וזה לא” בלי דרך לבקר ולהבין את מסלול ההגעה אליהן. הוא מדגים את הבעיה בחיסולים ממוקדים ובשאלת מספר הנפגעים החפים מפשע, ומדגיש שאין קו מספרי חד, אך כן אפשר לפתח פריימוורק סיסטמטי שמאפשר לאתר היכן המחלוקת נמצאת. הוא מסביר שטבלאות מסייעות בכך שהן מאלצות להצהיר על הנחות כמו “סביר/לא סביר” ו“רלוונטי/לא רלוונטי”, וכך הוויכוח הופך ממאבק אינטואיטיבי לוויכוח ממוקד על רכיב מסוים.
צד השווה, פירכת צד חמור, והמעבר לבחינה עמוקה יותר
המרצה מזכיר שהציג בעבר את ההיגיון הסכמטי של צד השווה דרך פירכת צד חמור, וטען שפירכה זו מופיעה תמיד בפירכות הלכתיות ולא עובדתיות. הוא מודיע שכעת הוא “מתעלל” במושג צד השווה כדי להראות שמתחתיו יש מבנים נוספים שנראים דומים אך אינם אותו דבר. הוא ממקם את צד השווה במסגרת של שני מלמדים מקראיים שמלמדים תולדה, תוך דוגמת בבא קמא של תולדות שנלמדות משני אבות יחד מפני שלכל אב בנפרד יש פירכה.
תולדות משני אבות: נזיקין מול שבת והשערת הרזולוציה
המרצה קובע שבהלכות שבת אין דוגמה רגילה לתולדה הנלמדת משני אבות באמצעות צד השווה, בניגוד לבבא קמא שבה קיימות תולדות שדורשות שני אבות. הוא מעלה השערה כמותית שלפיה ריבוי ל״ט אבות מלאכה בשבת מעלה את “הרזולוציה” ולכן מפחית את הצורך לשלב שני אבות כדי לכסות תולדה אחת, אך אינו מציג זאת כהסבר מהותי. הוא מציין שמצא דוגמה חריגה אחת, מסויגת, שבה לפי פרשנות מסוימת יש תולדה הנלמדת משני אבות בשבת.
זורה ורוח מסייעתו מול ליבה וליבתה הרוח: רש״י, הרא״ש, ומלאכת מחשבת
המרצה מביא את בבא קמא דף ס׳ על ההבדל בין זורה ורוח מסייעתו שחייב בשבת לבין ליבה וליבתה הרוח שפטור בנזיקין, ומציג שלוש שיטות אמוראיות כשהאחרונה היא רב אשי שמבחין באמצעות “מלאכת מחשבת אסרה תורה”. הוא מציג את רש״י שלפיו בשבת גרמא חייבת מפני “התקיימה מחשבתו”, בעוד שבנזיקין גרמא פטור בדיני אדם, ולכן שימוש מכוון ברוח אינו פוטר בשבת. הוא מוסיף טעם רעיוני לשבת כזכר לבריאה בדיבור, ומסביר שהעיקר הוא מימוש התוכנית והתוצאה ולא אופי הפעולה הפיזית, ומקשר זאת למלאכת מחשבת ולמשכן. הוא מעיר על שאלות מעשיות של פעולה בדיבור המפעילה מכשיר אלקטרוני, ועל שמועה בשם הרב עובדיה ביחס ליצירה למדנית בשבת, אך אינו מכריע את הפרטים מעבר לנטייתו.
הרא״ש נגד רש״י: רוח כחלק מדרך המלאכה
המרצה מציג את הרא״ש שחולק על רש״י וטוען שגרמא פטור גם בשבת, ורק בזורה החיוב נובע מכך שכך דרך עשיית המלאכה, כשם שבמבשל האדם רק יוצר תנאים והטבע משלים את הפעולה. הוא מסביר שזורה, בורר ומרקד הן צורות שונות של ברירה, ומביא את טענת הגמרא “היינו זורה היינו בורר היינו מרקד” ואת ההסבר שנמנו כאבות נפרדים משום שהיו במשכן ו“חסר לנו ל-39”. הוא מגדיר נפקא מינה: לפי רש״י גרמא בשבת מחייבת במלאכות אחרות, ולפי הרא״ש לא.
ירושלמי “רוקק” והרמ״א: חיוב משום זורה והקושי המושגי
המרצה מצטט ירושלמי שבת פרק שביעי הלכה ב: “רקק והפריחתו הרוח חייב משום זורה. וכל דבר שמחוסר ברוח חייב משום זורה,” ומציין שהאור זרוע והרוקח פוסקים כך והרמ״א מביא להלכה שחיוב זה חל כשהרוח מפזרת את הרוק. הוא מביא את קושיית האחרונים כגון נשמת אדם ורבי עקיבא איגר: זורה היא מלאכת הפרדה בין אוכל לפסולת, וברוקק אין הפרדה אלא לכל היותר זריקה ד׳ אמות ברשות הרבים. הוא דוחה את האפשרות לגרוס “זורק” במקום “זורה” מפני שלשון הירושלמי מחילה את הכלל על “כל דבר” שמחוסר רוח ולא רק על זריקה.
אלפי מנשה: זורה כמודל לכך שסייעת הרוח אינה פוטרת
המרצה מביא את ביאור הלכה בשם אלפי מנשה שמפרש שהירושלמי הוא דרך דוגמה: כשם שבזורה הרוח המסייעת אינה פוטרת, כך בכל מלאכה שנשלמת על ידי הרוח אין פטור, וברוקק החיוב הוא משום “זורק” אך הזורה מלמדת שהרוח אינה הופכת זאת לפטור. הוא מסביר שלשיטתו אין כאן תולדה של זורה במובן מהות המלאכה, אלא שימוש בזורה כעיקרון שמסיר טענת פטור של גרמא־רוח. מתוך כך הוא מנסח את הרוקק כדבר שנדרש לו שילוב של שני מקורות: ההגדרה שזריקה היא מלאכה והעיקרון שרוח מסייעת אינה פוטרת.
למה זה לא צד השווה: הדין אינו “צד שווה” והיעדר תכונה משותפת
המרצה מראה שניתן לנסח את הלימוד בסגנון “מה ל… שכן… … יוכיח” עד “וחזר הדין”, אך טוען שבניגוד לצד השווה אין כאן “צד שווה” אמיתי כי אין תכונה משותפת רלוונטית בין זורה (ברירה) לבין זורק (העברה). הוא מדגיש שהדמיון “שניהם אסורים בשבת” אינו צד שווה אלא הדין שאותו רוצים ללמוד, וכצד שווה נדרשות תכונות מסוג X/Y/Z ולא עצם החיוב. הוא מציג שמבנה הצד השווה פועל על חיתוך תכונות משותפות שמסבירות את הדין, ואילו כאן התולדה נוצרת מצירוף תכונות שאינן משותפות, ולכן זהו מבנה אחר.
“הצד השונה” והבניה מושגית: איחוד במקום חיתוך
המרצה מגדיר את המקרה כ“הצד השונה” ולא “הצד השווה,” ומנסח זאת כמעבר מחיתוך לאיחוד של תכונות: לוקחים רכיב מזורה (מלאכה שנעשית בעזרת רוח) ורכיב מזורק (שהמעשה הוא זריקה/העברה), ומתיכים אותם כדי ליצור מושג חדש של “זורק שנעשה בעזרת רוח” שהוא הרוקק. הוא מכנה זאת “הבניה מושגית” ומציג אותה כמידת דרש אחרת שאינה נמנית במידות רבי ישמעאל, אך לדבריו נעשה בה שימוש בגמרא. הוא טוען שמבנה זה דומה בצורתו לצד השווה אך הפורמליזם שלו הפוך, משום שהוא אינו מזהה תכונה משותפת אלא מרכיב מושג חדש מה“צדדים השונים” של שני המלמדים.
אבנו סכינו ומשאו: קריאת הרא״ש כ”הבניה מושגית” ולא צד השווה
המרצה חוזר לסוגיית בבא קמא דף ו׳ על אבנו סכינו ומשאו שנפלו מן הגג ברוח מצויה ונחו ברשות הרבים והזיקו כבור, ומזכיר שהלימוד מופיע בסגנון צד השווה בין אש לבור. הוא מסביר את שאלת הפטורים: אש פטורה על טמון ובור פטור על כלים, ומה הדין בתולדה שנלמדה משניהם. הוא מתאר שלוש אפשרויות בראש: שתולדה תקבל את שני הפטורים, שלא תקבל אף אחד מהם מפני שהחיוב נלמד מעיקרון כללי של “ממונך ושמירתן עליך” והפטורים אינם נלמדים, ושיטת הרא״ש להלכה ש“כל דין בור להם” עם פטור כלים וללא פטור טמון. הוא טוען שהרא״ש מבין שהלימוד אינו צד השווה אלא הבניה מושגית: המעשה הוא בור במהותו כי הנזק נעשה אחרי שנח, ואש נצרכת רק כדי להראות שכוח אחר מעורב (הרוח) אינו פוסל את שיוכו לבור, ולכן דיני התולדה הם דיני בור. הוא מוסיף שבגמרא שם חסר המשפט המסכם הרגיל של צד השווה (“הצד השווה לשניהם…”), ומציע שזה מקור אפשרי להבנת הרא״ש, אף שאינו טוען עקביות מלאה בלי בדיקה.
יום כיפור שחל בשבת: האור שמח והרכבה מזגית
המרצה מביא רמב״ם בהלכות עבודת יום הכיפורים שפוסק שמוספי יום כיפור שחל בשבת מוקרבים על ידי כהן גדול, והאור שמח תמה מדוע מוספי שבת אינם כבשבת רגילה. הוא מציג את ביאור האור שמח שיום כיפור שחל בשבת אינו “צירוף” של שני ימים אלא יום מסוג שלישי, עם הטלות על ציר שבת וציר יום כיפור אך כישות ממוזגת שבה ייתכן שהיבט השבת עצמו אינו מתנהג כשבת רגילה. הוא מנסח זאת כהתכה ולא כעסקת חבילה של שני צדדים, ומסביר שהדינים נלמדים משני המקורות אך מתורגמים למבנה חדש.
תרכובת ותערובת: הרוגצ’ובר, מקף ציונות־דתית, ודוגמאות להרכבה שכונית מול מזגית
המרצה מצטט את הרוגצ’ובר שמבחין בין “הרכבה מזגית” ל“הרכבה שכונית” ומדמה זאת לתרכובת מול תערובת. הוא מדגים זאת בציונות דתית כהרכבה מזגית שבה “המקף” יוצר זהות חדשה, מול מי שהוא “ציוני ודתי” בלי מקף, ומביא אנקדוטות על הרב מפוניבז’ ביחס ליום העצמאות ועל סיפור עם ליבוביץ’ שמנמק ציונות באופן לא־אסכטולוגי. הוא מביא דוגמאות הלכתיות נוספות לשאלת מזיגה: חציה שפחה חציה בת חורין כהיותה “שפחה חרופה” לעומת שני־דינים של רב חיים כהצמדה שכונית, “צד תמות במקומה עומדת,” דיון הרוגצ’ובר על יום טוב שחל בשבת ואפשרות לעבור גם על שבת וגם על יום טוב בבישול, ודוגמת כהן גדול ביחס לאיסורי כהן הדיוט. הוא מסיק שדפוס ההבניה המושגית חוזר במקומות רבים שבהם מחברים רכיבים משני מושגים כדי לייצר מושג שלישי בעל דינים ייחודיים.
השלכה הלכתית: קידוש לחולה ביום כיפור שחל בשבת
המרצה מציג מסקנה שמייחס לאור שמח מתוך מושג היום השלישי: חולה שאוכל ביום כיפור שחל בשבת עשוי שלא להזדקק לקידוש, מפני שאין כאן “צד שבת” נפרד שמחייב קידוש אלא יום ממוזג שמוגדר כמהות יום כיפור. הוא מביא את סיפור האבני נזר בילדותו על אכילה ביום כיפור ושאלת קידוש מדין חינוך, ומדגיש שהדיון מתחדד דווקא כשיום כיפור חל בשבת. הוא מסביר שהמחלוקת תלויה בהבנה אם מדובר בתערובת של צדדים או בתרכובת שמעלימה את חלוקת הצדדים.
תכנון להמשך: דוגמאות נוספות והערת סיום מעשית
המרצה מודיע שבפעם הבאה יביא שתי דוגמאות נוספות להבניה מושגית: סוגיה בהלכות שבועות שבה לדבריו האחרונים מתקשים מפני שאינם מזהים את הסינתזה, וסוגיה בקידושין על דין עבד כנעני ודין ערב במבני קניין בין שלושה צדדים. הוא מסיים בהערה ארגונית על שיעור בשבוע הבא בהקשר זמן הדלקת נרות והחשכה המוקדמת.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] טוב, אנחנו סיימנו בפעם הקודמת את עניין ה-, אני אעצור כאן כי השעה זה כבר באמת ככה להיכנס יותר לפרטים ואנחנו מספיק בשביל להבין את העקרונות, מה שראינו שם. רק אני אסכם ככה איפה אנחנו עומדים בהקשר ההוא. ניסיתי להציג תמונה של דרכי היסק לא דדוקטיביות, אבל לתמונה שמאפשרת לי להגיע למסקנה באמצעות חישוב, זאת אומרת אלגוריתם, לא להשאיר את זה לתחושות בטן. כן, יש לנו איזושהי נטייה לחשוב, ועל זה דיברתי בשיעורי הפתיחה, יש לנו איזושהי נטייה לחשוב שדבר שהוא לא לוגיקה דדוקטיבית במובן החמור של המילה הוא בעצם תחושות בטן, זאת אומרת עניין סובייקטיבי, זה אומר כן, זה אומר לא. כן, בהקשר המשפטי והדיונים הציבוריים, אם אפשר לקרוא להם כך, זה יותר נפוץ. כן, יש ויכוחים, ההוא אומר זה כן מידתי וההוא אומר זה לא מידתי, וסך הכל כל מה שהם אומרים זה תחושות בטן. זאת אומרת, אין טיעונים מובנים שיכולים להציג בצורה סיסטמטית את הדרך שאתה מגיע איתה למסקנה, וקשה מאוד לנהל שיח בצורה כזאת. עכשיו, אני לא רוצה לטעון שכל השיח צריך להתנהל עם מתמטיקה, כן? זה לא עובד ככה. אני כן חושב אבל שצריכה להיות איזושהי מסגרת לפחות שבתוכה מתנהל השיח. זאת אומרת, אני לא חושב שאפשר לנהל למשל שיח משפטי בלי לדבר על מידתיות. מצד שני, אי אפשר שכל החלטה תנומק באופן זה כן מידתי וזה לא מידתי וזהו. אין לך שום דרך לבקר את זה, אין לך שום דרך להתמודד עם זה, הוא חושב שכן והוא חושב שלא וגמרנו, זאת אומרת זה לא… מה שנשאר זה רק להתכתש, לצעוק ולא יודע מה לעשות, כל מיני דברים שהם לא רלוונטיים. מה הכוונה למידתי? פרופורציוני. כאילו, אתה יודע, אומרים אני יודע בחיסול ממוקד, אז השאלה היא אם אתה יכול לחסל חמישה אנשים חפים מפשע בשביל לפגוע באיזה מחבל מבוקש? אז תלוי אם זה מידתי או לא. אז כשיגידו לא, חמישה אנשים זה לא מידתי. ואחרים יגידו לא, חמישה אנשים זה מידתי, רק עשרה זה לא מידתי. אחרים יגידו גם מיליון זה מידתי, אני לא יודע מה… אבל מה אני אמור לעשות עם הדבר הזה? עכשיו, אני לא אומר, אין לי קו אחד שיכול להגיד לי מאיזה מספר זה בסדר ומאיזה מספר לא. אבל אני חושב שאם מפתחים איזושהי תמונה סיסטמטית יותר של חשיבה על הנושאים האלה, שבתוכה כמובן ייכנסו שאלות של מידתיות ודברים שאתה לא יודע לכמת, אבל עדיין זה ייעשה בתוך איזושהי מסגרת מחשבתית שעליה אפשר לדון. וזה מאוד מטהר, משפר את השיח. בהקשר של חיסולים ממוקדים זה אפילו דוגמה נהדרת, אפשר פעם אולי לדבר על זה, כי שמה ממש אפשר להציג בצורה אני חושב מאוד סיסטמטית את הפרימוורק שבתוך העסק הזה מתנהל. עוד פעם, לא שאני טוען שיש תשובה מתמטית למה נכון ומה לא. ברור שיש פה מקום לדעות שונות, אבל זה נעשה בתוך איזושהי מסגרת שאפשר לדבר, זאת אומרת שיש על מה לדבר.
[Speaker B] זאת אומרת כלי, בעצם כלי?
[הרב מיכאל אברהם] כן. אז אני אומר, אז בהקשר שלנו אני באמת דיברתי ב… בדיוק, אני בעצם דיברתי במישור הרחב מאוד, שכמו שאמרתי בפעם הקודמת, בעצם הקדשתי לנקודה הזאת את הפעם האחרונה, או חלק מהפעם האחרונה. ומה שבעצם רציתי להראות זה שלמרות שכאילו מדובר פה באיזושהי מתמטיקה, תן לי את הטבלה, אני עושה חישוב, אני אגיד לך מה התשובה.
[Speaker C] זה לא עובד.
[הרב מיכאל אברהם] אסור או מותר או משהו כזה. זה נכון, אבל ברגע ששמת את הטבלה על הלוח, בעצם כבר הנחת כל מיני הנחות בלי להגיד אותן, בלי לשים אותן על השולחן. וההנחות האלה הן לא מתמטיקה. זאת אומרת, שמה אתה צריך להחליט: כן סביר, לא סביר, כן רלוונטי, לא רלוונטי. שמה ייכנסו מושגי סל כאלה, כן, של כמו מידתיות ורלוונטיות וכל מיני דברים מן הסוג הזה. אבל עדיין יש פה איזושהי מסגרת שאחרי או לפני שאתה מתחיל להשתמש במושגים העמומים האלה, אתה יכול בתוך זה לפחות לנסות איזושהי עבודה. אתה יכול להצביע מאיפה אתה הולך לאן ואיך אתה עושה את זה, ואז אפשר יותר למקד, גם אם יש ויכוח, אפשר יותר למקד איפה הוא. זאת אומרת, איפה אנחנו לא מסכימים? אז מישהו יגיד לי: תראה, העמודה הזאת בטבלה נראית לי לא רלוונטית. בסדר, כבר התקדמנו, יש לנו ויכוח, אולי אנחנו לא יכולים להכריע את זה, אבל אנחנו כבר יכולים למקד איפה הוויכוח. אבל אם מישהו אחר יגיד לי: אני חושב שקרן ברשות בחצר הניזק חייבת, ואני אגיד: מה פתאום? זה נראה לי פטורה. כי ככה נשמע לי. זה ככה נשמע לי. תן איזה טיעון, תסביר לי עם מה אתה הולך? הטיעון לא יהיה מתמטי, הטיעון לא יביא את כל מי שחושב אחרת להרים ידיים גבוה למעלה. אבל הוא כן ייתן איזושהי מסגרת לדיון, וזה אני חושב מה שאפשר לצפות ממנו בהקשרים הלא מתמטיים, הלא דדוקטיביים, שעל זה דיברתי לא מעט בשיעורי הפתיחה. בתוך הדיון הזה עכשיו, מכאן ואילך בעצם, אני עובר ל… מה שאני ארצה לעשות היום, אני ארצה להראות לכם שהצד השווה, פשוט לנצל את ההזדמנות שעסקנו בצד השווה וניסיתי להראות מה ההיגיון שעומד מאחוריו, גם בצורה של הטבלאות, שראינו שמה שלושה סוגי טבלאות של צד שווה, ואיך מנתחים כל אחד וכולי. אבל בהתחלה בהתחלה, אם אתם זוכרים, כשניסיתי לשכנע אתכם שבכלל יש איזשהו מודל תיאורטי מאחורי העסק, אז הראיתי לכם את פירכת צד חמור. זוכרים? עסקנו בפירכת צד חמור וניסיתי להראות את הלוגיקה של צד שווה באופן כללי, באופן סכמטי, לא דרך המתמטיקה הזאת של הטבלאות. אלא אם יש לי שני מלמדים, יש להם מאפיינים שונים, למה באמת זה שיש לזה מאפיין מיוחד ולזה מאפיין מיוחד אחר לא הורס את כל הטיעון. יש פה איזושהי הנחה שיש משהו משותף לשניהם והוא בעצם זה שמלמד את הדברים. ואז הראיתי שפירכת צד חמור תמיד מופיעה בפירכות שהן הלכתיות ולא עובדתיות. זאת הייתה המסקנה. עכשיו אני רוצה לקחת את המושג של צד שווה ולהתעלל בו טיפה יותר. זאת אומרת, לנסות להראות שבעצם מתחתיו מתחבאים עוד דברים. שאולי נראים דומים אבל הם לא באמת אותו דבר. והמבנה נראה מאוד דומה לצד שווה. אז אני אומר, זה כבר לא הנושא הקודם. זה נושא אחר. אבל באסוציאציה אני משתמש במה שעסקנו בצד השווה שם, כי נוח לי לבנות עליו את הנושא הזה. ואני אשתמש אולי בדוגמה שזה בעצם להתחיל בסוף, רק כדי להבהיר ישירות על מה אני מדבר. ואז אנחנו נתחיל לגלגל את הסיפור מהתחלה. יש, אני משתמש במחשב פשוט אמרתי לכם, אין הדפסה. כן, אז יש כשראינו את הצד השווה, אני מזכיר שוב, ראינו בעצם מדובר במבנה שיש שני הקשרים מקראיים שבהם קיימת הלכה מסוימת, ויש הקשר מקראי אחר שבו אני לא יודע מה הדין. ואני רוצה ללמוד משני המלמדים, שני האבות נקרא לזה כך, על התולדה. אוקיי? ודיברתי קצת על היחס, שזה בעצם יחס של אבות ותולדה, כמו בבבא קמא בתחילת הסוגיה, בבבא קמא ראינו את זה. מעניין, ונדמה לי שהזכרתי את זה, אני לא מאה אחוז בטוח, אבל נדמה לי שהזכרתי את זה, בהלכות שבת לא מוצאים דבר כזה. בארבעה אבות נזיקין יש תולדות שהן תולדות של אחד האבות, כל אחד מהאבות, אבל יש גם תולדות שצריך שני אבות כדי לגזור אותן. זה התולדות שבהן עסקנו עם הראש והגדולה, אתם זוכרים בבבא קמא בדף ו', אבנו סכינו ומשאו שנפלו מראש הגג ברוח מצויה. אז זה היה צריך ללמוד את זה מאש ומבור ביחד, או מאש ומשור ביחד, תוך כדי הילוכו או אחרי שנחו. אז זה תולדה שלא יכולה להילמד מאף אחד מהאבות לחוד. למה? כי כל אב שתנסה ללמוד אותה ממנו יש פירכה. אז אתה הולך לאב השני, גם עליו יש פירכה. אבל אם תיקח את שני האבות ביחד, אז הם כן מלמדים את התולדה, את החיוב בתולדה. זה הצד השווה. הייתי מצפה, במלאכות שבת, יש גם כן ל"ט אבות מלאכה ויש תולדות. התולדות במלאכות שבת, כל אחת מהן נלמדת מאחד האבות. יש תולדות של מעמר, תולדות של צד, תולדות של חורש, לא משנה. למה בהלכות שבת אין תולדה של שני אבות? שלומדים מצד שווה משני אבות? אין. אין שום דוגמה לזה. שאלתי גם אנשים בקיאים ממני כדי להיות יותר בטוח. אין דוגמה לזה. וזו שאלה מעניינת. למה שמה זה לא מופיע?
[Speaker D] אני לא יודע אם זה קשור, סתם אינטואיציה דקה שלי שיש כל כך הרבה אבות כי רוצים בשבת את החלוקה, פה יש מעט אבות כי הם…
[הרב מיכאל אברהם] אני לא יודע למה יש הרבה ומעט, אבל באמת גם אני חשבתי בכיוון הזה. שקודם כל העובדה היא שבשבת יש הרבה ובנזיקין יש מעט. לא יודע למה ומה רוצים, זה שאלה אחרת. אבל קודם כל יש הרבה. כשיש הרבה אבות, הסיכוי להצטרך שניים מהם בשביל ללמוד תולדה הוא יותר נמוך. כיוון שאתה נמצא ברזולוציה יותר גבוהה, אז כל תולדה כבר תתאים לאחד מהם. זאת אומרת, אם הייתי מאגד נגיד את הל"ט אבות מלאכה לארבעה. עשרה הראשונים זה אב אחד, עשרה השניים זה אב אחד נגיד באופן כללי. אז יכול להיות שהייתה איזושהי תולדה שהייתה צריכה משהו מפה ומשהו משם. אוקיי? אבל אם הרזולוציה היא גבוהה, הסיכוי הוא נמוך. זה לא אומר שלא יהיה. זה אומר שסביר שבאמת. יהיה פחות. ולכן אולי זה הסבר שבאמת יכול להיות שלא מצאו כי יש מאוד מעט אם בכלל. אבל לא, זה לא משהו מהותי, זה משהו כמותי. זאת אומרת, כמותית זה פחות סביר שיש שמה תולדה שמכוונת לשני אבות. אבל יש דוגמה אחת בהלכות שבת שהיא כן חריגה. אני מצאתי בסוף דוגמה אחת שלומדים תולדה משני אבות לפי אחת הפרשנויות. אוקיי, זה מאוד מסויג מה שאני אומר עכשיו, אבל אני אקח את הדוגמה הזאת. אני אתחיל אולי בגמרא בבבא קמא בדף ס', הגמרא מדברת שם היא מקשה קושיה על זורה ורוח מסייעתו בהלכות שבת וליבה וליבתה הרוח בהלכות נזיקין. נגיד שאני ליביתי אש, ואז הרוח הגיעה וליבתה אותה עוד יותר וככה היא הזיקה. אז לא עשיתי את זה לבד, עשיתי את זה בעזרת הרוח. זאת אומרת בלי הרוח זה לא היה קורה, לבד מהמעשים שלי זה לא היה קורה. ובזורה ורוח מסייעתו גם אותו דבר. אני זריתי נגיד חלקי חיטה משהו כזה והרוח העיפה את המוץ והמוץ נכנס לעין של מישהו או של בהמה, לא יודע מה, וזה הזיק. אוקיי, אז בעצם אני הזקתי אבל הייתה מעורבת כאן גם הרוח. עכשיו מתברר שבהלכות נזיקין פוטרים במצב כזה ובהלכות שבת מחייבים. זורה ורוח מסייעתו חייב, אבל ליבה וליבתה הרוח פטור, לא צריך לשלם. אז הגמרא שואלת למה, מביאה שלוש שיטות אמוראיות להסביר בדף ס' בבבא קמא. השיטה האחרונה זאת שיטתו של רב אשי. ורב אשי אומר שיש הבדל בין הלכות שבת להלכות נזיקין. למה? כי בהלכות שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה. ואז זה אומר, נחלקו בזה רש"י והרא"ש. רש"י אומר שבהלכות שבת גרמה חייב, בנזיקין גרמה בנזיקין פטור. חייב בדיני שמיים אבל פטור בדיני אדם. למה בשבת גרמה חייב? כי התקיימה מחשבתו. מה זה גרמה? שעשיתי כמו עם הרוח נגיד, אז אני זריתי, אבל נגיד שעשיתי את זה מראש כדי שהרוח תיקח ותעשה עם זה משהו. אוקיי? בעצם הרי זה מה שרציתי, אני רציתי בסופו של דבר שהרוח תיקח את המוץ ויירדו הגרגירים, נכון? אז בעצם השימוש ברוח זה לא איזה אקסידנט שקרה לי. אני מראש תכננתי שהרוח תבוא וזה מה שיקרה. אומרת הגמרא לפי רש"י, אומרת הגמרא אם התקיים מה שתכננת אז לא אכפת לי שזה קרה בצורה של גרמה, שאני רק גרמתי לזה באופן עקיף, כי בסופו של דבר התוכנית שלי התממשה. זה מה שחשוב בהלכות שבת.
[Speaker B] אתה מבטל את כל הסוגיה.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, באופן עקרוני, זה לא כל כך פשוט, אבל באופן עקרוני נכון, אני מבטל אותה מעוד סיבות, אבל זה דיון אחר. בנזיקין אם אתה לא עושה פעולה בידיים זה מזיק בגרמה, וגרמה בנזיקין פטור. זאת אומרת בנזיקין אין את העניין של התקיימה מחשבתו, זאת לא הנקודה, אלא אם עשית פעולת היזק או לא עשית פעולת היזק. ולכן בשבת בעצם במקרה כזה חייב. זאת שיטת רש"י. סתם במאמר מוסגר אני רק אומר את זה טעמא דקרא, למה באמת זה כך בשבת? יש בזה היגיון. כי הרי בשבת התורה עצמה אומרת שאנחנו שובתים בשבת זכר לשביתת הקדוש ברוך הוא בשבעת ימי הבריאה. ששת ימי המעשה ואחר כך הוא שבת מכל מלאכתו. מה הייתה המלאכה שלו? הבריאה, אבל הבריאה נעשתה בדיבור, נכון? אשר במאמרו ברא שחקים, לעולם ה' דברך ניצב בשמיים. מדובר בדיבור, הבריאה הייתה בדיבור. הוא לא עושה עם פטיש ואזמל ועם ה… הוא פשוט מדבר וזה נוצר. אוקיי? דבר כזה הוא לא באמת מלאכת שבת. אנחנו עובדים עם הידיים, לדבר מותר. "וברוח פיו כל צבאם", אל יהי דיבורך בשבת זה מדברי קבלה, אבל המלאכות זה כולן בידיים. אלא מה? שהקדוש ברוך הוא עשה איזשהו משהו שבסופו של דבר התוצר התקיים בדיוק מה שהוא רצה שיתקיים. נכון שזה לא נעשה על ידי פעולה אקטיבית שלו, אבל בסופו של דבר הוא עשה תוכנית והתוכנית התממשה. בסדר? זה בעצם ההגדרה של המלאכה של הקדוש ברוך הוא בששת ימי המעשה. שנייה אחת. ומזה הוא שבת ביום השביעי. מאותו משהו שהוא עשה בששת ימי המעשה, מזה הוא שבת. לכן גם אנחנו צריכים לשבות מאותו דבר ביום השביעי. במילים אחרות, העיקרון הוא לאו דווקא שאנחנו נעשה פעולה בצורה מסוימת, אלא שנעשה משהו כדי להשיג תוצאה, ושהתוצאה תושג. זאת המלאכה. זאת המלאכה שבעצם נאסרה, שאותה אסור לעשות בשבת, כי זאת המלאכה שהקדוש ברוך הוא עשה בששת הימים. לכן פחות חשוב איך עשינו ולא עשינו. הקדוש ברוך הוא לא עשה כלום. והקדוש ברוך הוא עשה תוכנית והתוכנית התממשה. אם אני עשיתי תוכנית ובאופן מכוון התקדמתי לזה שהיא תתממש, גם אם עשיתי את זה באיזושהי צורה של גרמא באופן עקיף, בסופו של דבר זה מה שעשיתי. לומדים את זה מהמשכן, כי הסמיכות של שבת למשכן זה מלאכת מחשבת, שבצלאל עשה במלאכת מחשבת במשכן, לכן לומדים שגם בשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה. אבל זה המקור, הסיבה למה דווקא מלאכת מחשבת נאסרה בשבת זה כנראה, אני חושב לפחות, זה בגלל הזכר לבריאה. גם אגב מלאכת מחשבת במשכן זה מלאכה כזאת שאתה רואה מראש את התוצאה, נכון? תכננת, אתה יודע לתכנן, יש לך תוכנית איך לעשות את זה ואתה מממש את זה בצורה האופטימלית, אתה מגיע לתוכנית, זה נקרא מלאכת מחשבת. לכן ההתקדמות לקראת מימוש זה המשמעות של מלאכת מחשבת. חשבתי על משהו ומימשתי אותו על ידי המלאכה. לכן אומר רש"י, אם מימשתי את הדבר שעליו חשבתי, לא משנה אם עשיתי את זה בדרך של גרמא, אם זה מה שעשיתי, זאת מלאכה שאסור לעשות בשבת. את זה עושים בששת ימים ולא ביום השביעי. זה בסוגריים, זה רק סתם ווארט לפרשת השבוע.
[Speaker B] אולי היה אפשר להמשיך את המחשבה של
[הרב מיכאל אברהם] משהו גם בלי מעשה פיזי כלשהו? אז יכול להיות שיש גבול מסוים שאותו אנחנו לא נעבור, למרות שאני לא בטוח. הנה עלתה שאלה כזאת נגיד שאתה מדבר ואתה מפעיל מכשיר אלקטרוני. השאלה אם דבר כזה אסור בשבת. אני נוטה לחשוב שהוא אסור. אסור מדאורייתא אני מתכוון, לא איסור דרבנן. זה מלאכה לכל דבר בעיניי. כך עושים את זה, זה לא משנה שזה נעשה בדיבור, כמו שהקדוש ברוך הוא עשה את זה בדיבור.
[Speaker B] אני התכוונתי בלי קשר למכשיר בעולם, שאתה נגיד לא
[הרב מיכאל אברהם] יודע אתה מדען שחושב על משהו ואתה פותר… לא, אבל אתה לא בנית משהו, לא יצרת משהו בעולם, אתה פתרת שאלה תיאורטית, זה
[Speaker B] לא דומה למה שאמרת על השם שהוא…
[הרב מיכאל אברהם] לא, הוא יצר דברים, הוא עשה את זה בדיבורו אבל מה שנוצר זה עצמים, זה ישים, זה דברים. זה מה שאסור לעשות בשבת. יצירה גם בלמדנות נגיד, אתה יוצר מבנים למדניים, אתה לומד בגמרא. שמעתי פעם בשם הרב עובדיה, לא הייתי בפנים, שהוא אוסר את זה מדין בורר. אסור לעשות את זה בשבת. לא יודע אם זה נכון. נראה לי שזה לא נכון, לא יודע אם זה נכון שהוא אמר את זה.
[Speaker F] מה? הוא כותב בספרים אחרי זה במוצאי שבת, כותב על חידושים שהיו לו בשבת.
[הרב מיכאל אברהם] שאלו, עלו לו בשבת. אוקיי, אני לא יודע, אני סתם שמעתי את זה פעם בשמו, לא יודע אם זה נכון. בכל אופן אז לענייננו, זו שיטת רש"י. הראש שם במקום חולק על רש"י. והראש טוען שמלאכת מחשבת אסרה תורה בא להסביר למה בזורה לא מפריע לי שמעורבת רוח. לא בכל מלאכות שבת, גרמא בשבת גם פטור. יש סוגיות אגב שגרמא פטור וזה קשה על רש"י ואז צריך לעשות כל מיני יישובים, לכן אמרתי זה לא כל כך פשוט עם מכון צומת. אבל לפי הראש, הראש באמת אומר מה פתאום, גרמא פטור גם בשבת, לא רק בנזיקין. למה זורה ורוח מסייעתו חייב? בשל פעולת הזריעה זאת הדרך לעשות אותה, כך זורים. תחשבו אני מדבר על בישול. מה אני עושה בבישול? אני לא עושה כלום, האש מבשלת. אני רק מניח את הסיר על האש. למה זה נקרא שאני מבשל? מה זה קשור? האש מבשלת את הדבר. אני מה אני עשיתי? לקחתי סיר שמתי אותו מפה שמתי אותו שם. זה מה שעשיתי. למה זה נקרא לבשל? איזה מלאכה עשיתי פה? האש עשתה את זה. אלא מה? כך עושים את זה. זאת אומרת כשאני משתמש באש כדי להשיג את התוצאה שלי, אז פה המלאכה הזאת תרומתו של האדם היא רק איזשהו תשתית להכין את העניין. בסופו של דבר האובייקט, התהליך הפיזי, הטבעי, עושה את העבודה, אני רק מכין את הקרקע כדי שזה יקרה. כמו במצוות פרו ורבו, נכון? אנחנו יכולים לעשות השתדלויות, בסופו של דבר אם זה נקלט או לא נקלט זה לא בידינו, זאת תוצאה שהטבע עושה אותה. לא משנה. אז הטענה היא שכמו במבשל, כך גם בזורה. הזריעה, הדרך הנורמלית לזרות זה לעשות את זה באמצעות הרוח. אני זורק את המוץ ואת הגרגרים, הרוח מעיפה את המוץ והגרגרים נופלים וככה אני בורר את הגרגרים מהמוץ. זו אחת ממלאכות הברירה דרך אגב. זורה, בורר ומרקד זה שלוש מלאכות שהן כולן מלאכות של ברירה. הן כולן בוררות פסולת מאוכל. אוקיי, זה רק שלוש צורות שונות לברור. הגמרא אומרת היינו זורה היינו בורר היינו מרקד, למה צריך פה שלושה אבות זה אותו דבר בעצם? כי שלושתם היו במשכן וחסר לנו ל-39 אז עושים מזה שלושה אבות ולא אחד. אבל לא משנה ברמה העקרונית הרעיון הוא שזאת מלאכת ברירה. אוקיי? את הברירה הזאת באופן הטבעי כך גם עשו במשכן, כך גם עושים באופן נורמלי, משתמשים ברוח. זה לא משהו חריג, זה לא איזה שימוש ברוח שהוא לא כדרך עשייתה הרגילה של המלאכה. כך עושים את המלאכה. אומר הראש, רק על מצב כזה אמרה הגמרא שזורה. או עם שוורים, לא משנה. אבל אם אתה עושה את זה בגרמא, אז אתה פטור, זאת לא הדרך הנורמלית לעשות את המלאכה. אבל זורה, כך עושים את זה, משתמשים ברוח כדי לעשות את הזריה, בסדר? לכן בעצם אתה חייב על זה. הנפקא מינה היא כמובן מה קורה במלאכות אחרות שבהן אותם עשית בגרמא וזאת לא הדרך הרגילה לעשות אותה. לפי רש"י יהיה חייב, כי גרמא בשבת חייב. לפי הראש אין דין שגרמא בשבת חייב. גרמא בשבת פטור. במלאכות שהדרך לעשות את זה באמצעות הרוח שמה אתה תהיה חייב, במלאכות אחרות לא. אוקיי? זה אורח חיים, יש שם את כל הדיון של המגן אברהם, יש שם…
[Speaker B] הרוח היא לא גרמא? מה? הרוח היא לא גרמא?
[הרב מיכאל אברהם] לא, זה כן גרמא, אבל הדרך הנורמלית של המלאכה זה מלאכת גרמא, כמו במבשל. גם מבשל אני רק גרמא, אבל זה מה שנקרא לבשל. אני גרמא לתוצאה, אבל מלאכת מבשל זה לשים את הסיר על האש, זאת מלאכת מבשל. ובלבד שכמובן הוא יתבשל בסוף. זאת אומרת, זה תנאי. אוקיי, עכשיו זה ההקדמה. עכשיו כתוב בירושלמי, בירושלמי בשבת בפרק שביעי הלכה ב: רקק והפריחתו הרוח חייב משום זורה. וכל דבר שמחוסר ברוח חייב משום זורה. זאת אומרת כל דבר שאתה נעזר עם הרוח אתה חייב משום זורה. כך כתוב בירושלמי בשבת. כן. כך גם פוסקים האור זרוע והרוקח, הרמ"א מביא את זה להלכה. והרמ"א כותב: הרוקק ברוח בשבת והרוח מפזר הרוק חייב משום זורה. מישהו יורק בשבת והרוח מפזרת את הרוק, לוקחת אותו קדימה, אתה זורק ברשות הרבים ארבע אמות. זה תולדה של מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, מעביר ארבע אמות ברשות הרבים. בסדר? אבל אם אתה עושה את זה באמצעות הרוח, נגיד אם אתה ירקת וזה לא היה עובר ארבע אמות אבל הרוח לקחה את זה ארבע אמות, אז במצב כזה אומר אתה עובר משום זורה. אבל אתה
[Speaker B] לא נעזרת בשום דבר.
[הרב מיכאל אברהם] למה נעזרתי ברוח.
[Speaker B] לא ניסית לעשות את זה.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אולי ניסי… כרגע אני מדבר שניסיתי לעשות את זה. כן. ניסיתי להעביר משהו ארבע אמות ברשות הרבים אבל עשיתי את זה בעזרת הרוח. בסדר? אז כך אומר, אם לא התכוונתי לזה זה אינו מתכוון או מלאכה שאינה צריכה לגופה זה יהיה פטור, אבל ברמה עקרונית אם אתה מתכוון אתה חייב משום זורה. כך כתוב ברמ"א. עכשיו כולם, הנושאי כלים שם דנים בשאלה מאיפה הדבר הזה יוצא. מה פשר הזורה? למשל אני אתן לכם קריאה לדוגמה. יש בנשמת אדם, רבי עקיבא איגר ועוד הרבה אחרונים שמעירים מה שייך לחייב על זה משום זורה? הרי זורה זה מלאכה של ברירת אוכל מפסולת, פסולת מאוכל. נכון? לברור שני דברים שאחד מהם הוא פסולת והשני הוא אוכל, המוץ והגרגרים. אוקיי? מה בררתי ממה כשירקתי ברשות הרבים בשבת? זה לכל היותר זה מלאכת זורק, לא מלאכת זורה. נכון? מלאכת זורק. לזרוק משהו ארבע אמות ברשות הרבים זה מלאכת זורק, זה תולדה של מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים. אוקיי? למה זורה? מה זה קשור לזורה? זורה זה כשאני משתמש ברוח כדי להפריד שני דברים, אז לא מפריע לי כמו שאומר הראש או כמו שאומר רש"י בניסוח שלו, לא מפריע לי שזה נעשה באמצעות הרוח, אבל המלאכה, תמצית המלאכה, מהותה של המלאכה זה הפרדה של שני דברים זה מזה, שני מינים, אוכל ופסולת. אוקיי? ברוקק אין שום הפרדה. איך חייב משום זורה? אז באמת יש כאלה שגורסים במקום זורה הם גורסים זורק. לא חייב משום זורה אלא חייב משום זורק. זה לא יכול להיות נכון. למה? כי הירושלמי הרי אומר זה על כל מלאכה שנעשית עם הרוח שחייב משום זורה, לא רק זורק, כל דבר. נכון? הרי הוא אומר זה, אני אקרא לכם שוב את לשונו. הוא אומר רקק והפריחתו הרוח חייב משום זורה, זה ההלכה של הרמ"א. וכל דבר שמחוסר ברוח חייב משום זורה. זאת אומרת כל מלאכה שאתה צריך את הרוח כדי להשלים אותה אתה חייב משום זורה. מה קשור לזורק? פה ברור שיש פה איזושהי אמירה של זורה בגלל הרוח, זה לא קשור לזורק. לא, זה קשור מאוד לזורק מבחינת ההבנה. ההבנה נכונה של האחרונים, הקושיה על הרמ"א קשה, אבל זה לא נכנס בירושלמי וברמ"א, אז אי אפשר לשנות את זה מזורה לזורק. זה לא עובד ככה. אז בביאור הלכה מביא בשם… מנשה מאיליא בספר אלפי מנשה זה תלמיד הגר"א. הוא מביא שם ככה, בספר אלפי מנשה פירש דכוונת הירושלמי דהוא במעביר ארבע אמות ברשות הרבים על ידי הרוח. והוא על דרך דוגמה, פירוש דכמו בזורה אף דהרוח מסייעתו אפילו הכי חייב, כן ברוקק דהעברתו על ידי הרוח גם כן חייב. והוא נכון. אז זה לא בורר, לא מדובר כאן, נכון? הוא אומר, מה זאת אומרת, הוא אומר כמו שבזורה אנחנו רואים שההיעזרות ברוח לא פוטרת אותי, אני לא נחשב גרמא, נכון? למרות שנעזרתי ברוח אני גרמא? אותו דבר בכל מלאכה שתעשה בעזרת הרוח אתה לא תהיה פטור ואת זה לומדים מזורה, לא שאתה עובר על זורה, אלא לומדים מזורה את העובדה שעזרה של הרוח לא פוטרת אותך. אבל כשאני אשאל אותך משום מה אתה עובר? משום זורק בהקשר הזה, זאת אומרת כל מלאכה מה שהיא. במקרה של הרוקק אתה עובר משום זורק. רק אם אתה זורק בידיים, בכוח שלך זה עובר ד' אמות, אז אתה עובר משום זורק והכל בסדר. אם בכוח שלך זה היה עובר אמה או שתיים אבל הרוח לוקחת את זה לארבע אמות, אז אתה חייב להיעזר במלאכת זורה כדי להוכיח שאתה תעבור על זורק. בסדר? וכך גם בכל המלאכות האחרות. זאת הטענה. אז יוצא בעצם שזורה הוא בניין
[Speaker D] אב.
[הרב מיכאל אברהם] תיכף נראה, הגדרה של בניין אב לא כל כך פשוטה פה.
[Speaker D] אבל זה לא אומר, זה לא אומר שמפריד באמת בין הזורה לבורר כאילו באמת יש שם משהו מהותי, שפה יש את האלמנט הזה אבל
[הרב מיכאל אברהם] עדיין מהותה של מלאכת זורה זה ברירה של אוכל מפסולת. שאתה רוקק בד' אמות ברשות הרבים, אף אחד אם יתרו בך משום זורה אתה פטור.
[Speaker D] אבל אני אומר בוא נגיד אם לא היה לי זורה, אם היה חסר לי זורה לא הייתי יכול לחייב על זה.
[הרב מיכאל אברהם] זה נכון, בדיוק.
[Speaker D] לעומת זאת בבורר כאילו בלי בורר אולי הייתי יכול.
[הרב מיכאל אברהם] לא, בלי בורר גם לא יכולת.
[Speaker D] איך היית לומד מזורה?
[הרב מיכאל אברהם] ברור שלא, איך אתה יכול ללמוד? אתה צריך שהמלאכה עצמה תהיה אסורה עוד לפני עזרת הרוח, ואז אתה שואל רגע ועזרת הרוח פוטרת אותי? אז אומר אני לומד מזורה שלא. אבל קודם כל אתה צריך שהדבר יוגדר כמלאכה אסורה.
[Speaker D] אבל הוא לא מוגדר גם בזורה כאילו בפני עצמו?
[הרב מיכאל אברהם] אבל זורה זה הפרדה, פה אין הפרדה. זה זורק. אתה צריך שהפעולה, עזוב את הרוח כרגע, הפעולה עצמה נגיד שהיית עושה אותה בידיים, אתה צריך להגדיר אותה כפעולה אסורה ואחרי זה אתה שואל, עכשיו עשיתי את הפעולה הזאת עם הרוח, את זה אני לומד מזורה שזה לא מפריע.
[Speaker D] אני שואל בלי בורר זורה עצמו זה גם היה כאילו הפרדה של דבר מדבר. זורה, נו גם וגם, זה זה.
[הרב מיכאל אברהם] מה
[Speaker D] אז אם לא היה כאילו לא הייתה לי מלאכת בורר יכולתי להסתדר רק עם זורה.
[הרב מיכאל אברהם] יכולת להסתדר רק עם זורה למה? לרוקק?
[Speaker D] לא, להפרדת דבר מדבר.
[הרב מיכאל אברהם] ברור אלו שתי מלאכות שונות שאתה יכול להסתדר עם כל אחת מהן בלי השנייה. אבל הן שתיים. יש זורה זה בעזרת הרוח ויש בורר שזה בלי עזרת הרוח.
[Speaker D] זו אותה פעולה בדיוק. אני אומר בלי זה יכולתי ללמוד עזרת רוח, בלי זה לא יכולתי ללמוד עזרת רוח.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, לכן אני לומד את זה מזורה ולא מבורר. אני אומר זה לא יכול להיות שהרוקק הוא תולדה של זורה,
[Speaker D] כי
[הרב מיכאל אברהם] זורה זה הפרדה של דברים. כמו במובן הזה זה כמו בורר. והזורק ברשות, הרוקק ברשות הרבים הוא לא מפריד שום דבר משום דבר. זה לא יכול להיות תולדה של זורה. זורה הוא איזה שהוא קו, קו כביכול. זאת אומרת הוא איזו שהיא עזרה שאומרת לך אל תהיה מוטרד מזה שהייתה פה היה פה סיוע של הרוח, זה לא פוטר. עברת על מלאכת מעביר ד' אמות או זורק ד' אמות ברשות הרבים ואל תהיה מוטרד מזה שהרוח הייתה מעורבת פה. בזורה אנחנו רואים שדבר כזה לא פוטר. עכשיו הדבר הזה בעצם אומר לנו שבשביל ללמוד את הרוקק ברשות הרבים אני בעצם צריך שני מלמדים, זורה וזורק. מסכימים? רוקק זה תולדה של שני אבות, זורה וזורק. אם אחד מהם לא היה קיים לא הייתי יכול לחייב על רוקק. נכון? לכאורה זה ממש הצד השווה.
[Speaker B] יש לי שני מלמדים ואני
[הרב מיכאל אברהם] לוקח משניהם משהו משותף ומזה אני לומד את הדבר. אם היה חסר לי אחד מהם לא יכולתי ללמוד. בוא ננסח את זה ממש כמו צד השווה. תראו אני אתן לכם את כל הניסוח כמו שגמרא עושה. אני אומר בוא נלמד את רוקק מזורה, כי הנה פה הרוח עוזרת וגם פה הרוח עוזרת. אומר מה לזורה שכן הוא מלאכת הפרדה? ברוקק אתה לא מפריד שום דבר משום דבר, נכון? אז אני אומר זורק יוכיח. כי בזורק אתה לא מפריד שום דבר משום דבר ובכל זאת חייבים. מה כן? אבל מה לזורק שכן אין בו מעורבות של רוח. מעורבות של רוח? אני אומר: זורה יוכיח. כי זורה רואים שיש מעורבות של רוח וזה לא פוטר. וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה. זורה וזורק ביחד מלמדים אותי על רוקק. ממש צד השווה, נכון? חוץ מהבעיה הקטנה הזאת. אין פה צד השווה.
[Speaker D] שניהם אסורים בשבת.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, אבל זה לא צד שווה. משניהם אסורים בשבת אתה יכול ללמוד שכל דבר אסור בשבת.
[Speaker D] לא, לא, עוד פעם, עוד פעם.
[הרב מיכאל אברהם] למה לא תלמד מבונה? גם הוא אסור בשבת.
[Speaker D] זה לא צד שווה בין זורה לזורק.
[הרב מיכאל אברהם] מה הצד השווה? שניהם אסורים בשבת זה לא… זה הדין. אני שואל על מה המשותף לשניהם? זה הדין שאותו אני רוצה ללמוד. אתם זוכרים? בצד השווה יש שני מלמדים. בשניהם יש דין מסוים, נגיד אבות נזיקין. אז נגיד שאני לומד משהו מאש ומבור ביחד, אוקיי? אז אש חייבת בנזיקין ובור חייב בנזיקין. זה הדין שיש בבור ובאש. חוץ מזה באש ובבור יש תכונות. נכון? דיברנו על זה, זה מה שדיברנו כל הזמן, האלפות ביתות האלה. יש תכונות. עכשיו כשאני רוצה ללמוד אבנו סכינו ומשאו שנפלו מראש הגג, אני צריך להשתמש בתכונות כדי לראות אם זה דומה לאש ולבור. זה לא דומה לאף אחד משניהם, אבל אם שניהם ביחד אני לוקח, אז כמו שהם מחייבים, אז גם אבנו סכינו ומשאו מחייב. אז הדין הוא לא רלוונטי. הדין לא יכול להיות הצד השווה של שני המלמדים. הדין הוא מה שאני רוצה ללמוד.
[Speaker C] זורה וזורק זה בסדר. זה נזרק, חפץ נזרק. פה על ידי אדם ופה על ידי הרוח. מה הדומה בין דברים כאלה?
[הרב מיכאל אברהם] זורה זה מלאכת הפרדה. מה מה משותף לו ולזורה? שמשהו זז? אז מה? בוודאי משהו זז. גם בחורש משהו זז, הפרה, השור הולך בשדה. אז מה? אז מה אם משהו זז? מהותה של המלאכה אין שום קשר. זאת מלאכת הפרדה וזאת מלאכת העברה ד' אמות. מה מה קשור בין שני אלה?
[Speaker D] בעצם המקרה שאנחנו מנסים ללמוד יש את התכונה הזאת ואת התכונה הזאת אבל התכונות האלה לא משותפות.
[הרב מיכאל אברהם] נכון. אתם מקדימים אותי כל פעם בצעד אחד אבל זה אומר שבאמת הדידקטיקה עובדת נכון. זאת אומרת, בדיוק זו הנקודה. תשימו לב, ניסחתי את הכל כאילו שהיה צד שווה. אלא מאי? אין צד שווה. אני אזכיר לכם שוב פעם את המבנה העקרוני של צד שווה. תראו, בואו ניזכר רגע.
[Speaker B] יש לי מלמד אחד נקרא לו איי, והמלמד השני נקרא לו בי, ויש לי את הלמד אנחנו קוראים לו סי. עכשיו ל-איי אני רוצה ללמוד את סי
[הרב מיכאל אברהם] מ-איי. אז אני אומר מה ל-איי שכן יש לו איקס ולזה אין איקס, איקס בר. אוקיי? אומר זה יוכיח. אומר לא, לזה יש וואי ולזה אין את וואי. נכון? ואז אני אומר שניהם לא מלמדים אותי כל אחד לחוד וחזר הדין. הצד השווה לשניהם, הזי הזה שקיים גם פה, כנראה שהוא אחראי על הדין הזה ולכן הדין פי שקיים ב-בי קיים גם ב-סי. בסדר? אם ב-איי יש לו את הדין פי וגם ב-בי יש את הדין פי אז גם ב-סי יש את הדין פי. אוקיי?
[Speaker E] אז
[הרב מיכאל אברהם] הדין פי הוא לא אחד מהצדדים. צריך להבין. אני רוצה להוסיף פה, זה וואי בר וזה איקס בר. בדיוק. הצדדים שעליהם אני מדבר זה התכונות. נכון? מה צריך להיות שווה או שונה בין המלמדים לבין הלמד? הצד השווה זה הזי הזה, התכונה שלו. נגיד אם שניהם דרכם לילך ולהזיק או שניהם ממונך ושמירתן עליך. זה הצד השווה בנזיקין. אוקיי? זה שהם חייבים בנזק זה לא נקרא צד שווה. זה הדין שאותו אני רוצה ללמוד. שאם זה חייב בנזק, זה פי, וזה חייב בנזק, אני רוצה ללמוד שגם זה חייב בנזק. אני לא יכול להגיד שיש צד שווה לשניהם כי בשניהם יש חיוב בנזק. זה לא הצד השווה. זה הדין שאותו אני רוצה ללמוד. אם בשניהם יש צד שווה שאני קורא לו זי, אז כנראה שהדין פי נלמד מ-זי. אם הדין פי נלמד מ-זי ולזה גם יש את זי, אז גם פה יהיה את הדין פי. אבל פי עצמו לא יכול לשמש בתור צד שווה. אוקיי? עכשיו בואו נחזור לדוגמה של הזורה והזורק. אז יש לי עכשיו זורה וזורק ואני רוצה ללמוד מזה את הרוקק. אז אני מתחיל מזורק. אני אומר מה לזורק שכן אין רוח מעורבת בו וזה הרוח מעורבת בו. הוא לא לבד. זה עושה את זה לבד וזה לא עושה את זה לבד. איקס זה לעשות לבד בלי עזרת הרוח. בסדר? אני אומר זורה יוכיח. אז אני אומר מה כן כי הוא עושה יש לו את הרוח. אבל כן, אבל בזה זה מלאכת ברירה ולזה זאת לא מלאכת ברירה. נכון? פה זה וואי בר. וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה, כי פה יש אקס ופה אין אקס, לא ראי זה כראי זה, כי פה יש וואי ופה אין וואי, הצד השווה שבשניהם שכן מה שכן איזה, אין מה,
[Speaker B] אין צד שווה.
[הרב מיכאל אברהם] בשני אבות נזיקין יש זד שזה ממונך ושמירתן עליך, חוץ מהתכונות הייחודיות של עצם עשייתו לנזק, כוח אחר מעורב בו, יש משהו שזה ממונך ושמירתן עליך, זה מה שמשותף, נכון? זה הזד. פה אין משהו משותף. הדין שפה חייבים בשבת ופה חייבים בשבת זה הדין פי. זה לא אמור לתפקד בתור הצד השווה, זה הדין שאותו אני רוצה ללמוד.
[Speaker D] מה התכונות עכשיו? מה התכונות שכאילו מסמנות?
[הרב מיכאל אברהם] אקס, אקס זה שזה נעשה לבד בלי רוח, כן? זה לבד. ווואי זה מלאכת ברירה.
[Speaker H] אז במצב כזה אם אתה תביא זד שפותר את זה, אפשר להסכים איתך לוגית
[הרב מיכאל אברהם] אבל, אולי הלוח דרך אגב? באדום?
[Speaker H] לא, שחור זה יותר טוב, זה יצא בצילום. כן. אם אתה מביא עכשיו זד שפותר את התרשים הזה, עדיין אפשר להסכים איתך לוגית אבל לא להסכים על הזד הזה שהוא רלוונטי לדין.
[הרב מיכאל אברהם] יכול להיות, זה תמיד, אמרנו גם פעם קודמת, בהחלט, אתה צריך להחליט מראש על הרלוונטיות, אתה מחליט מסברה. זה לא יוצא מהאלגוריתם, להפך, זה התשתית לאלגוריתם. אז אתם מבינים, יש פה איזשהו משהו בעייתי, אין זד. ולכן מה שאני טוען זה שמה שקורה פה, חסרה
[Speaker D] תכונה עיקרית של הזורק, שמה? בעצם לא מלאכת ברירה. כאילו כרי זה לא מלאכת ברירה.
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק, זה לא מלאכת ברירה, הכוונה זה מלאכת העברה.
[Speaker D] כן, פשוט כי מה שמשותף לזה לזה זה זה.
[הרב מיכאל אברהם] אתה יכול להוסיף פה עוד משהו אם אתה רוצה, וזה זד וזה זד בר.
[Speaker D] כן, פשוט זו הקבוצה הזאת.
[הרב מיכאל אברהם] כן, אז זה לא חשוב לענייננו, רק איך מפרמלים את זה. עכשיו, אני טוען את הטענה הבאה, למרות שהמבנה מתבקש להתייחס אליו כצד שווה, כי זה ממש נראה שני מלמדים לכל אחד יש תכונות מיוחדות ואיכשהו בשניהם ביחד יוצא מה שכל אחד מהם לחוד לא יוצא, אותו נס קורה פה כמו בצד השווה, אבל הלימוד הזה זה בעצם הצד השונה, לא הצד השווה. מה זאת אומרת? הטענה היא כזאת, בעצם המבנה הזה פה, אני משתמש ב, נגיד שזה קבוצת התכונות של איי וזה קבוצת התכונות של בי. בסדר? מה שאני עושה זה חיתוך בין שניהם, נכון? תכונה משותפת זה זד. אקס ווואי הם לא בחיתוך, הם לא משותפים לשניהם. והחיתוך בין שניהם הוא בעצם מלמד אותי על מה שקורה פה, נכון? פה אני עושה איחוד, לא חיתוך, כל ההרחבה של קבוצת התכונות הזאת. אני בעצם אומר אם יש מלאכה שהיא לא מלאכת ברירה ומעורבת ברוח, אז גם עליה אני מחייב. זה גם של שני הדברים השונים. זאת אומרת זה גם וואי וגם אקס. מבינים? הרי האיחוד של שני אלה, אקס ואקס בר, האיחוד שלהם זה אקס. ווואי ווואי בר, האיחוד שלהם זה וואי, נכון? אז האיחוד נותן לי אקס ווואי. מה זה אקס ווואי? אקס ווואי זה מלאכת ברירה, מלאכת העברה שהיא לא מלאכת ברירה, ואקס שזה לא נעשה לבד, אקס בר, שזה לא נעשה לבד. אוקיי. ואם אני מגיע לזה שזה האיחוד וזה בדיוק מתקיים בעניין הזה, הייתי צריך את הזד פה לעשות, לא משנה. אז אם שתי התכונות האלה מתקיימות בתולדה, אז גם עליה חייבים בשבת. איפה יש תכונה? התכונה שזה לא נעשה לבד אלא בעזרת הרוח, ושזה לא מלאכת ברירה. נכון? זה לא מלאכת ברירה וזה לא נעשה לבד.
[Speaker B] לא הבנתי את האיחוד בין שתי הקבוצות.
[הרב מיכאל אברהם] אני אומר אני לוקח מפה, הרי המאפיין מפה, מה המאפיין הייחודי פה? זה שזה לא מלאכת ברירה, זה לא.
[Speaker B] מה מאפיין אותו?
[הרב מיכאל אברהם] שהוא נעשה בעזרת הרוח, נכון? ומה מאפיין את זה? שזה מלאכת ברירה, זה המאפיין הפוזיטיבי, לא מה הוא לא אלא מה הוא כן. עכשיו תיקח את שני הדברים האלה ביחד. בסדר? ותגיד, סליחה, רגע. פה זה שזה לא נעשה בעזרת הרוח, שזה נעשה בעזרת הרוח, נכון? פה זה האקס בר. ופה זה שזה לא מלאכת ברירה, נכון? עכשיו לא מלאכת ברירה ונעשה בעזרת הרוח ביחד נותן לך את רוקק. נכון? אז החיבור של. שני הדברים האלה בעצם יוצר לי את התולדה, לא החיתוך, החיבור. ועכשיו אני אדבר על זה בשפה של בני אדם, לא באופן של חיתוכים וייחודים. מה? לא, זה שניהם חיוביות לענייננו.
[Speaker B] אחד זה אתה אומר לא, אחד זה כן.
[הרב מיכאל אברהם] מה זה לא? אם תגדיר את הלא בתור כן, אז הכן יהיה לא. מה זאת אומרת? דבר שנעשה בעזרת הרוח זה כן, אבל מה שלא נעשה בעזרת הרוח זה לא. אם תגדיר את מה שנעשה לבד בתור כן, אז מה שנעשה בעזרת הרוח זה לא. לא משנה מה אתה קורא לזה, השאלה אם תכונה היא חיובית או שלילית היא רק הגדרה. הטענה היא בעצם שבמקרה הזה הפורמליזם הוא הפוך לצד השווה, למרות שזה נראה מאוד דומה, הפוך לגמרי. ומה שאני בעצם, אני קורא לזה הבנייה מושגית. זאת אומרת אני לוקח שני מושגים ואני מתיך משניהם ביחד איזשהו מושג מחובר. המושג של הזורה שבעצם יש פה סכמה כזאת, מלאכה שנעשית בעזרת רוח. זה אני לומד מזורה שזה בסדר. מזורק אני לומד שלזרוק זאת מלאכה. עכשיו תציבו את המלאכה בתור התבנית, מלאכה שנעשית בעזרת רוח, תציבו את זורק, זורק שנעשה בעזרת רוח זה בדיוק הרוקק. בסדר? זאת אומרת אני בעצם לוקח מרכיב מפה ומרכיב מפה ואני טוען שאם אני מחבר את שניהם ביחד זה יכול לייצר לי מלאכה חדשה. אבל זה לא צד שווה לשני המלמדים, להיפך, זה לקחת את שני הצדדים השונים של כל אחד מהם ולהתיך אותם אחד עם השני לייצר מזה מושג חדש.
[Speaker B] למה לא מספיק לי שאני אקח את הזורה ואני אגיד הוא מלאכה, הוא נעשה באמצעות הרוח, כל דבר שהוא מלאכה ונעשה באמצעות הרוח?
[הרב מיכאל אברהם] לא, אתה עכשיו בא להגדיר מה זה מלאכה. מה זה מלאכה?
[Speaker B] הגדירו לנו ל"ט מלאכות, כבר עשו את זה בשבילנו.
[הרב מיכאל אברהם] אבל מה זה מלאכה? אולי גם זה מלאכה, גם הרוקק מלאכה, מאיפה אתה יודע? איך ההגדרה של מלאכה? לא, אתה לא יודע שזאת מלאכה, אתה יודע שעל זורק חייבים. אתה בסך הכל מכבס את המילים. אתה משתמש בדין שחייבים על זה בשבת והופך אותו לתכונה. כבר אמרתי, הדין לא יכול להיות הצד השווה. הדין זה P. הצד השווה צריך להיות X, Y או Z. הדין עצמו הוא לא צד שווה. זה ששניהם חייבים בשבת זה לא צד שווה. אתה צריך למצוא צד שווה בתכונות שלהם ואז אתה אומר שהחיוב בשבת הוא פונקציה של הצד השווה. אבל החיוב, עצם החיוב בשבת הוא לא הצד השווה, כמו בנזיקין. מה הצד השווה של אבות נזיקין? שחייבים עליהם? לא, ברור שלא, אלא מה? שהן ממונך ושמירתן עליך. זה הצד השווה, זה מאפיין של אלפות וביתות וזה לא הדין. הדין זה מה שאותו אני רוצה ללמוד, זה לא הצד השווה של שני הדברים. הצד השווה זה תמיד התכונות שלהם. אוקיי. אז אתה בעצם מגדיר דבר שחייבים עליו בשבת בתור מלאכה וזה סתם הגדרה.
[Speaker H] אתה יכול ללמוד מזה גם משהו שהוא לא חדש, לדוגמה אם אתה לוקח X Y זה נעשה לבד ובורר, זה בורר פשוט.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, נכון, באופן עקרוני יפה, הערה יפה. באופן עקרוני אפשר היה ללמוד את בורר משני אלה על ידי הייחוד ההפוך.
[Speaker B] בורר
[הרב מיכאל אברהם] זאת פעולה שהיא כן פעולת ברירה שנעשית בלי רוח. אז תראו, עכשיו נעשה את המהלך ההפוך. אני רוצה ללמוד את בורר מזורה. לא, זורה נעשה על ידי רוח, אני לא יודע אם אפשר ללמוד מזורה את בורר. מהזורק יוכיח, שזורק נעשה בלי רוח וחייבים. אז לכן ברור, אז הוא אומר טוב, זורק זה לא מלאכה שבוררת. בסדר, אז זורה יוכיח וחזר הדין, עוד פעם, לא חזר הדין כמובן פה צד שווה, אלא אני מחבר את שני הדברים האלה הכיוון ההפוך ואני יכול להוציא את בורר מתוך שני אלה. נו אז מה אתם אומרים? אז למה כתוב בורר? זאת שאלה,
[Speaker G] זאת תולדה
[הרב מיכאל אברהם] ולא אב, לא?
[Speaker G] אז רוקק זה לא בורר בעצם.
[Speaker D] אז כאילו זאת אותה סיבה כמו קודם, כי בבית המקדש היו שלושים ותשע.
[הרב מיכאל אברהם] א', זה א'. הגמרא עצמה הרי אומרת שבעצם זה לא שווה שיהיה אב נפרד, עוד בלי כל המהלכים שלי. ב', יש פה תהליך לוגי לא טריוויאלי, זה טריקי קצת. אני עכשיו חושב על זה כי הערה שלך היא הערה יפה, אני אחשוב עליה עוד. יש פה משהו טריקי. הרי זורק הוא לא אב מלאכה, הוא בעצמו נלמד מאבות אחרים. אז לפני שהייתה מערכת האבות גם את זורק לא הייתי יודע. נכון? אז איך אני יכול ללמוד מזורק ומזורה את בורר? זורק בעצמו הוא תולדה של ל"ט אבות מלאכה באיזשהי צורה. עכשיו זה לא גלאט, כי את זורק אני יכול ללמוד ממוציא מרשות היחיד לרשות הרבים או ממעביר ד' אמות ברשות הרבים. אני לא צריך את בורר בשבילו, זה לא מעגלי. אני לא צריך את בורר בשבילו, אבל עדיין בסטטוס בעצם זה ללמוד תולדה מתולדה. ואגב יש בזה מחלוקת רש"י ור"ח בשאלה אם לומדים תולדות מתולדות בתחילת פרק כלל גדול. אומר משקה זרעים שמה השאלה היא איך זה תולדה של זורע. המשקה. אז הנה דוגמה למשל שלא הייתה מאפשרת ללמוד את בורר. האמת שלכאורה זאת ראיה לר"ח. והנה אנחנו רואים פה אחרת, באמת מלאכת בורר היא מיותרת. נכון, אבל שהגמרא בעצמה הרי אומרת שמלאכת בורר היא מיותרת, אז זו קושיה חלשה. אמרנו בסדר, הכנסנו את זה כי אנחנו צריכים ל"ט אבות מלאכה, אבל בעצם זאת מלאכה שהיא באמת מיותרת, אפשר היה ללמוד אותה גם ממלאכות אחרות. רק שבדרך כלל התפיסה היא הפוכה כמובן, שזורה הוא המיותר וצריך ללמוד אותו מבורר, לא שבורר הוא המיותר ולומדים אותו מזורה, כי התפיסה בדרך כלל היא שאם הרוח מעורבת אז יותר קל. זאת אומרת, מה שבלי רוח הוא יותר מחייב, הוא היותר חזק. כן, אז ללמוד את בורר… מה?
[Speaker B] מזה לומדים מנזיקין? אבל למה? מה שזה יותר קל.
[הרב מיכאל אברהם] כן, זה די ברור, סברא כן. טוב, בכל אופן, אז הטענה בעצם מה שאני רוצה לטעון, זה בעצם קפצתי ישר לסוף. מה שאני בעצם רוצה לטעון זה שיש מבנים לוגיים שנראים מאוד דומים לצד השווה. יש שני מלמדים, לכל אחד יש תכונה שאין לשני ולהפך, הלמד נלמד משניהם ביחד, כל אחד לחוד לא יכול ללמד אותו, ממש צד שווה חוץ מדבר אחד שאין צד שווה. זאת אומרת, הסכמה היא כמו סכמת הצד השווה בשם, אבל אין פה באמת צד שווה. אוקיי, ולכן בעצם מה שיש כאן זה הבניה מושגית ולא צד שווה, שזו סכמה אחרת לגמרי. זה לא מידת הדרש, לא נכלל במידות הדרש של רבי ישמעאל, זה מידת דרש חדשה. בגמרא עשו בה שימוש. זאת אומרת, המנחת אליהו זה אחרון שהוא מסביר ככה אולי את הירושלמי, אז נגיד אולי אפשר להכניס בזה את הירושלמי, אבל אני אראה לכם סוגיות אחרות בגמרא עצמה שעשו בזה שימוש במידת דרש זאת. אז זאת מידת דרש אחרת, זה לא הצד השווה, זה משהו אחר, זה בן דוד שלו, אוקיי? אם הצד השווה זה חיתוך פה זה איחוד.
[Speaker B] זה ההיבט שלו כן.
[הרב מיכאל אברהם] עכשיו אני ארצה לחזור רגע לסוגיה שאותה ראינו ולהדגים את זה עליה. נחזור רגע לסוגיה של אבנו סכינו ומשאו שטיפלנו בה כבר לפני כמה וכמה שיעורים. אני אזכיר לכם רגע, הגמרא אומרת שאם מישהו הניח את אבנו סכינו ומשאו על הגג והם נפלו ברוח מצויה, נחו ברשות הרבים והזיקו בתור בור. אוקיי, אז הם אז אתה חייב. למה אתה חייב? מבור אי אפשר ללמוד את זה כי היה פה מעורבות של הרוח, נכון? אז אני לומד את זה מאש, כי באש יש מעורבות של הרוח. אבל אש, אבל אש יש בה תכונה של דרכה לילך ולהזיק או כל מיני תכונות בעייתיות באש, אז אומר בור יוכיח. שבור הוא סטטי או משנה ואש דרכה ללכת, אז בור יוכיח. אז אני צריך גם את אש וגם את בור. בסדר? ולומדים את זה בצד השווה. הבאתי את הראש, אם אתם זוכרים שם במקום, ודייקתי בראש שיש בו שלוש שיטות מה יהיה דינה של התולדה. אנחנו יודעים שבור פטור על כלים, נכון? לכל אחד מאבות הנזיקין יש פטור מסוים. קרן נגיד, בשלוש הפעמים הראשונות משלם רק חצי, קרן תמה. אש פטור על טמון, בור פטור על כלים וכן הלאה. שן ורגל פטור ברשות הרבים. לכל אחד מאבות הנזיקין יש איזה שהוא פטור מיוחד, בסדר? עכשיו כשאנחנו לומדים את אבנו סכינו ומשאו מבור ואש, עכשיו השאלה איזה פטורים יהיו לאבנו סכינו ומשאו הזה? לאש יש פטור על טמון ולבור יש פטור על כלים. איזה פטורים יהיו לאבנו סכינו ומשאו שנלמד משניהם? ראינו שלוש שיטות בראש, לא נחזור לכל ההסתבכות הזאת, ראינו את זה כבר. אפשרות אחת שיש לזה את שני הפטורים, שזה האפשרות הכי הגיונית כמובן. נכון כי למה? כי אם אתה צריך את שניהם כדי ללמוד את התולדה, איפה אתה יכול לדעת את שני הפטורים, הרי על כלים לא תצליח לחייב על כלים באבנו סכינו ומשאו כי הרי הבור פטור, אז איך תלמד מבור ומאש את הפטור של אבנו סכינו ומשאו? על כלים אין לך את בור, יש לך רק את אש, ועל טמון יש לך רק את בור ולא את אש. לכן על טמון ועל כלים אין לך שני מקורות שמהם תוכל ללמוד לחייב את אבנו סכינו ומשאו על טמון ועל כלים. אז ההיגיון אומר לפטור את זה בשני הפטורים, נכון? וככה שיטה ראשונה בראש. שיטה שנייה בראש, וזה דייקתי, זה לא כתוב במפורש אבל די ברור שיש בו שיטה כזאת, אין אף אחד מהפטורים. וזה הסברתי שמה, הסברתי לכם את זה. אני חיושב שהתפיסה היא כזאת, שבארבעה אבות נזיקין בעצם, הרי המשנה עצמה אומרת, הצד השווה להן שדרכן להזיק וממונך ושמירתן עליך, נכון? עכשיו כבר יש לי עיקרון חדש שלמדתי מארבעה אבות נזיקין ביחד, כל דבר שהוא ממוני ושמירתו עלי חייבים. אוקיי? אבנו סכינו ומשאו כמובן נכנס לקטגוריה הזאת. זה ממוני ושמירתו עלי. נכון? אז אני חייב. עכשיו אני רוצה לדעת בסדר, אבל האם הוא יהיה פטור על טמון? בוא נראה, אני לומד את זה מאש. רגע, אבל יש בו גם דמיון לבור, הוא לא דומה לגמרי ל… אני לא יכול ללמוד את הפטור על טמון. באותה מידה אני גם לא יכול ללמוד את הפטור על כלים. והתפיסה היא שקודם כל אתה חייב. באבות אתה משתמש רק כדי ללמוד את הפטורים, לא כדי ללמוד את עצם החיוב. ואז מה שיוצא שאין לך דרך ללמוד את הפטורים, אתה נשאר חייב לגמרי. זה התפיסה השנייה בראש. התפיסה השלישית היא המעניינת מבחינתנו כאן. כי הראש עצמו פוסק להלכה לא כך. הראש עצמו טוען שכל דין בור להם. יש פטור על כלים, אין פטור על טמון. בשניהם באבנו סכינו ומשאו. איך זה יכול להיות?
[Speaker G] למה למה לא הפוך? טמון כן
[הרב מיכאל אברהם] וכלים לא?
[Speaker G] או
[הרב מיכאל אברהם] שניהם או אף אחד מהם? איך החלטת דווקא לטובת הבור ולא לטובת האש? מה אתם אומרים? בשביל זה הבאתי, בואו נראה איך מבינים את זה. תראו, תחשבו רגע על הצד השווה שיש שם. לדעתי הראש טוען שהלימוד בבבא קמא בדף ו' הוא לא צד שווה, הוא הבנייה מושגית. כשאני אשאל אתכם נגיד על רוקק ברשות הרבים, אני אשאל אתכם משום מה הוא עובר. שאלה יס נו קווסצ'ן. משום מה הוא עובר? תגידו לי אב מלאכה.
[Speaker D] זורק? כן. מה פתאום?
[הרב מיכאל אברהם] מה זה לא דומה לזורק בכלל. המהות של זורק זה הפרדה, אין שם הפרדה. סוג המלאכה זה זורק, זה לא זורק. זורק רק בא להגיד לך אל תפטור אותו בגלל מעורבות הרוח, נכון? אבל אחרי שלמדתי את זה מזורה, חזרתי חזרה, בעצם יש פה זורק. נכון? זה בדיוק מה שהראש אומר על אבנו סכינו ומשאו. בעצם הרי זה נח בקרקע. מישהו דרך על זה, זה ממש בור. החליק על קליפת בננה, לא יודע מה, זה בור. אלא מה שזה הגיע לפה מהגג באמצעות הרוח, בניגוד לבור שאני כורה אותו בידיים. אז את זה אני צריך להראות מאש שאם יש מעורבות של רוח זה לא מפריע. עכשיו תשאל אותי איך זה הזיק? ברור שזה הזיק בצורה של בור, לא בשום צורה אחרת.
[Speaker E] אז נתנו יותר משקל לאחד מהמרכיבים של…
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. אז לכן לא רק יותר משקל, זה תבינו, הרי באמת אם אתם שואלים אותי מה זה, זה ודאי שזה בור, הרי זה לא הזיק בצורה של אש, זה לא הזיק תוך כדי הילוכו, זה הזיק אחרי שהוא נח. מישהו דרך עליו ברשות הרבים. נכון? במהלך של הסוגיה… ברור, בהתחלה הרי רצו לדבר על זה שהוא מזיק תוך כדי הילוכו. בסוף בסוף אמרו לא, העמידו את זה שזה נח ורק אחרי שהוא נח הוא הזיק. זה בור לגמרי. רק יש לי בעיה, זה בור בעייתי כי זה בור שהייתה רוח מעורבת בהיווצרותו. אז אש מראה לי שאני לא צריך להיות מוטרד מהבעיה הזאת. אחרי שהיא מראה לי שאני לא צריך להיות מוטרד מהבעיה הזאת, חזרתי לזה שזה בור. אז אומר הראש אז מה הבעיה? זה בור עם כל דיני בור. בסדר? בדיוק כמו זורק. במילים אחרות, זה לא רק מן השם ה- רוקק, זה הראש הנזיקין, שיש שם הבנייה מושגית. וזה לא צד שווה, למרות שזה נראה כמו צד שווה. זה הבנייה מושגית. כי בעצם עיושיו נסתכל על זה כך. למעשה אני לוקח עכשיו לא את הצד השווה שזה ממונך או שמירתו הרי איך למדנו את הצד השווה שם? אמרתי שיש אש ובור, מה הצד השווה לשניהם שזה ממוני ושמירתו עלי, נכון? והרי גם אבנו סכינו ומשאו זה ממוני ושמירתו עלי לכן חייבים. הראש לא בנוי כך. בראש שקודם כל אני מחייב את זה כי זה בור, לא כי זה ממונו ושמירתו עלי. זה בכלל לא מחויב בגלל הצד השווה. זה מחויב בגלל הדמיון לבור. רק שיש לי בעיה כי הרוח הייתה מעורבת פה. אז האש מראה שזה לא בעיה. זה הכל. אז אני לוקח עכשיו את האספקט שמיוחד לאש, שיש בו רוח מעורב, ואת האספקט המיוחד לבור, שזה משהו שמזיק כשאתה הולך עליו ברשות הרבים, מתיך אותם ביחד בהבנייה מושגית, לא בצד שווה. וככה יוצא לי ההיזק של אבנו סכינו ומשאו. זה מה שהראש אומר, זה ברור שזה מה שהוא אומר. במילים אחרות, זה לא צד שווה למרות שהגמרא עצמה אומרת שזה צד שווה, עם כל הניסוח, מה לזה שכן, הגמרא עצמה אומרת שזה צד שווה. היא עצמה מנסה שם כצד שווה. אגב, הגמרא שם לא מסיימת אני אסתכל, עכשיו אני נזכר, בדף ו' אין שם את ה… בדרך כלל בניסוחים של הצד השווה, בניסוחים של הצד השווה בדרך כלל הרי יש משפט מסיים, וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השווה לשניהם שהם ממונך ושמירתם עליך וכולי, נכון? בואו נקרא את הגמרא, אני כמעט בטוח שלא, תכף רק אני ליתר ביטחון אני אפתח את הגמרא. אה, בדיוק, תראו, אני אקרא לכם. לעולם דאפקרינהו, ולא דמו לבור, מה לבור שכן אין כוח אחר מעורב בו, תאמר באלו שכוח אחר מעורב בהן? אש תוכיח. עד כאן זה ממש דומה לצד השווה, נכון? ומה לאש שכן דרכה לילך ולהזיק? בור תוכיח. וחזר הדין וחזר הדין. איפה המשפט הממלכתי שתמיד מסיים את הצד השווה? וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השווה לשניהם שהם ממונך ושמירתן עליך וכשהזיק חב המזיק, הניסוח של המשנה עצמה, בסדר? אף אבנו סכינו ומשאו שהוא ממונך ושמירתן עליך חייב לשלם. כל זה לא מופיע בגמרא.
[Speaker B] טוב, צריך לבדוק כמה זה עקבי.
[הרב מיכאל אברהם] אז אני אומר אני לא חושב שזה עקבי, יש מקומות שבהם מקצרים קצת. אני רק אומר שקושיא מפה לא תהיה. אם הגמרא הייתה מנסחת פה את הניסוח המלא הייתי בבעיה, כי הניסוח המלא אומר שלומדים מהצד השווה, לא מאבניה וסכינו. אני לא חושב שזה עקבי שבכל המקומות בש"ס שמקצרים זה תמיד יהיה אבניה וסכינו, למרות שזה שווה בדיקה. לא בדקתי. צריך לבדוק את זה. אוקיי, אבל אני אומר זה המקור לראש, שהראש מסביר פה שזה בכלל לא צד השווה. כולם קוראים את זה בתור הצד השווה וכל בעלי הכללים והעצמות יוסף פה עושה חגיגות על הצד השווה וכולם. הראש אומר זה בכלל לא צד השווה, זה אבניה וסכינו. אוקיי? ואז ההשלכה היא מיידית, זאת אומרת הדינים שיש על אבנו סכינו ומשאו זה דיני בור. זה סתם בור. האש רק הראה לי שזה בור לגיטימי, לא צריך להיות מוטרד מזה שהרוח הייתה מעורבת בו. אוקיי, אז זה לגבי אבניה וסכינו בנזיקין. שנייה אחת. הנה. אביא לכם דוגמה למשהו דומה, יש לדון לגבי שני דברים. יש רמב"ם בהלכות עבודת יום הכיפורים. בהלכות עבודת יום הכיפורים הרמב"ם כותב שמוספי יום כיפור שחל בשבת מוקרבים על ידי הכהן הגדול. אתם יודעים שקורבנות בבית המקדש מוקרבים על ידי כל כהן, קורבנות של יום כיפור מוקרבים על ידי כהן גדול. עכשיו אם יום כיפור חל בשבת אז מביאים את כל קורבנות היום וחוץ מזה יש את מוספי השבת להביא. אומר הרמבם, גם מוספי השבת של אותו יום
[Speaker B] מוקרבים על ידי כהן גדול.
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי? אז האור שמח תמיה שמה, מה, למה? הרי זה קורבנות של יום רגיל לא של יום כיפור. בשבת רגילה המוספים זה כהן רגיל, כהן הדיוט. אז למה בשבת ביום כיפור שחל בשבת הצד של השבת פה מוקרב גם הוא על ידי הכהן הגדול? אז האור שמח טוען שכשיום כיפור, בשפה שלי, כשיום כיפור חל בשבת זה לא הרכבה של יום כיפור ושבת, זה יום מסוג שלישי שיש לו שני אספקטים, יש לו הטלה, הטלים על ציר השבת ויש לו הטל על ציר היום כיפור, וזה בעצם יום מסוג שלישי. אך איך אני יודע מה הדינים שלו? את הדינים שלו אני צריך ללמוד מתוך דיני השבת והיום כיפור, איך שהוא לחבר אותם כדי להבין מה הדינים של היום הזה. אבל בעצם ביום הזה יכול להיות שגם האספקט של השבת ביום הזה לא יהיה שבת רגילה. כי אם הגעתי למסקנה שקורבנותיו של יום כזה הם על ידי כהן גדול, זאת אומרת היבט היום כיפור הוא הדומיננטי והשבת היא רצסיבית בהקשר הזה, אז אני בעצם אומר שגם קורבנות השבת שמוקרבים באותו יום ייעשו על ידי כהן גדול. כי זה לא קורבנות שבת, זה קורבנות יום כיפור שחל בשבת. ויום כיפור שחל בשבת זה פשוט סוג של יום כיפור. וכמו סוג של יום כיפור הקורבנות שלו צריכים להיות על ידי כהן גדול, גם מוספי השבת שמובאים באותו יום זה מוספים של שבת של יום כיפור לא מוספים של שבת רגילה. אך אני יודע שצריך להביא מוספי שבת מזה שגם בשבת רגילה מביאים מוסף, אבל זה רק המקור שלי. אתם מבינים? אני לומד משבת ומיום כיפור באבניה וסכינו. בסדר? זה לא צירוף, זה התכה. זה לא שני אספקטים, זה לא שני דינים שיש פה גם שבת וגם יום כיפור ואני מחבר אותם אחד לשני. אני לא מחבר, אני ממזג אותם אחד לשני. זה הופך להיות ישות שלישית. מה שהרוגצ'ובר קורא לו זה הרכבה מזגית ולא הרכבה שכונתית. זאת אומרת הרכבה נגיד כימית ולא פיזיקלית, כן, זה מה שאומרים בשפה של ימינו. כשיש אתה שם את שני הדברים אחד ליד השני רק מעורבב זה, כן, תערובת ותרכובת בדיוק. זאת איזושהי הרכבה שלא יוצרת משהו חדש, רק שני דברים ששוכנים אחד ליד השני. שכנים. זה הרכבה שכונית. יש הרכבה מזגית כשהדבר מזוג. משני הדברים הם מתמזגים והופכים להיות משהו שלישי. אוקיי? יום כיפור שחל בשבת מתמזג והופך להיות יום שלישי. זה לא הרכבה של יום כיפור ושבת שפשוט הם שכנים. עכשיו הם באים ביחד, עסקת חבילה של יום כיפור פלוס שבת. לא, זה יום כיפור שחל בשבת. היה פעם באיזה ראיון שבשבע, לפני הרבה שנים כבר, היה איזה ראיון איתי בבשבע, אז אמרתי לכתבת שם שאני אדם דתי וציוני חילוני. כי החרדים הם לא ציוניים, והציונים דתיים הציונות שלהם היא דתית, ואני אדם דתי אבל הציונות שלי היא חילונית. זאת אומרת בציונות הדתית המקף, זה בורג כבר אמר, יוסף בורג, בורג האבא, כן, הוא אמר שבציונות דתית מה שמגדיר אותה זה לא הציונות ולא הדתיות זה המקף. זו בדיחה, אמיתי אמיתי, זו ההגדרה של ציונות דתית. ציונות דתית זה המצב שבו לא שאתה גם ציוני וגם דתי. זו הרכבה שכונית. הציונות הדתית היא הרכבה מזגית, שהציונות שלך היא דתית. זאת אומרת זה עיקרון דתי להיות ציוני. בסדר? זו הנקודה. ואולי גם יש כאלה שיגידו הפוך שהדתיות שלי במובן מסוים היא ציונית, אבל על זה אפשר לדון. אבל אתם מבינים, אם מישהו יהיה גם ציוני וגם דתי הוא לא ציוני דתי, כי אין לו מקף. הוא ציוני והוא דתי. אז אני כזה. זאת אומרת אני ציוני ודתי אבל לא ציוני כעיקרון דתי. אני ציוני כי אני ציוני כמו הבדיחה של הרב מפוניבז', שביום העצמאות הוא תלה דגל, הרי תמיד רבו עם התלמידים שמה על הדגל, היו משחקי דגל תמיד כל יום כיפור. הוא ישב שם כל יום העצמאות על הגג ושמר על הדגל שהתלמידים לא יגנבו אותו. אני שמעתי מדב גניחובסקי העיתונאי, סיפר לי שהוא ישב עם הרב מפוניבז' שמה על הגג, ולמדו ביחד כדי לשמור על הדגל כל יום כיפור. הוא היה שכן שלו. אז מצד אחד, זה מצד אחד, והוא גם לא אמר, הוא לא אמר תחנון באותו יום. אבל הוא גם לא אמר הלל. והבדיחה המפורסמת ששאלו אותו מה התכלית? או שזה יום טוב אז תגיד הלל, או שזה לא יום טוב אז תגיד תחנון. אז הוא אמר אני לא יותר ציוני מבן גוריון. גם בן גוריון לא אומר הלל ולא אומר תחנון. אז גם אני לא. עכשיו אתם חושבים שזו בדיחה, זה לא בדיחה, זו תשובה רצינית לגמרי. מה הוא אמר? הוא אמר אני ציוני לגמרי אבל הציונות שלי היא לא דתית. אני ציוני כמו בן גוריון. זה הכל, אני לא ציוני דתי. אז מבחינתי זה לא חג דתי, אני לא אומר הלל על זה. אני לא אומר תחנון כמו שאני לא אומר תחנון סתם ביום שנעשה לי נס, שקרה לי משהו טוב. אבל זה לא הופך את זה למשהו בעל ערך דתי. אז הציונות שלי ציונות חילונית ואני אדם דתי, זה מה שהוא אמר שם. זה ברור שזה מה שהוא אמר שם, זה לא בדיחה בכלל. זו תשובה רצינית לגמרי. כולם נורא צוחקים, בבני ברק היו כולם נורא גאים בבדיחה הזאת איך הוא ירד על המזרחניקעס ועל ה… הם מדברים שטויות, הוא הציף שם תפיסה לא חרדית. אנשים לא מבינים מה שהם אומרים. הוא לא ציוני דתי עם מקף, אלא ציוני ודתי בלי מקף. זו התפיסה שהוא הציג שם. אני חושב שיש הרבה כאלה דרך אגב, רק כיוון שהאופציה הזאת לא מונחת על שולחן האפשרויות, אז אנשים מוצאים את עצמם נאלצים למקם או שאנחנו חרדים או שאנחנו ציונים דתיים. אני חושב שאם יציגו את האופציה הזאת הרבה מאוד אנשים ימצאו את עצמם שהם באמת שם. זאת אומרת בסנטימנט שלי אני ציוני לגמרי והציונות שלי כמו בן גוריון. אני חלק מהעם הזה, אני רוצה לחזור לפה, לחיות בקרב העם שלי. לא יודע אם זה אתחלתא דגאולה וסטרא אחרא וכל מיני מושגים שאף אחד לא יודע מה הם אומרים. אני יודע שאני רוצה להיות פה, זה הכל. היה ליבוביץ' פעם, אני נסחף קצת, אבל ליבוביץ' בשנות החמישים באו פה קבוצת עיתונאים מהעולם וראיינו אנשי רוח. שאלו אותם למה אתה פה, למה אתה ציוני? אז כששאלו את ליבוביץ' אז הוא אמר ביקוס היז פד אפ אוף דה גוי. בגלל זה אני ציוני. כולם ענו שאנחנו רוצים להיות אור לגויים, לקומם את בית המקדש, לחזור, כל אחד והתזה שלו, היו חילונים, היו דתיים, כל מיני תזות נשגבות. וליבוביץ' אמר אני פה בגלל שאני פד אפ אוף דה גוי, נמאס לי מהגוי, רוצה לחיות עם היהודים, העם שלי, זה הכל. בגלל זה אני פה. זה ממש זה. זה ציונות חילונית. זאת אומרת אני פה מאותה סיבה שבן גוריון פה. כי אני רוצה לחיות פה עם העם שלי, כמו שהבלגי רוצה לחיות עם העם שלו. בלי שום קשר לציונות ולגאולה, לגאולה ולאסכטולוגיה דתית וכל מיני דברים מן הסוג הזה. אולי יהיה אולי לא, אין לי מושג, אינשאללה שיהיה. אבל לא על זה אני בונה. אין לי מושג מה יהיה, אני לא ירדתי מאחורי הפרגוד. אוקיי. אז מה שאני רק רוצה לומר זה אותו דבר. זאת אומרת בציונות דתית עם מקף זאת הרכבה מזגית. הציונות והדתיות מותכות ביחד ויוצרות משהו חדש. זה לא הרכבה של ציוני פלוס דתי, הוא גם זה וגם זה. הרכבה שכונית זו שאני גם ציוני ואני גם דתי אבל אין מקף באמצע. אני פשוט שניהם, זה הכל. אגב, השני דינים של רב חיים זה הרכבה שכונית תמיד. ככה. יש ת'צד הזה ושפחה ובת חורין, חציה שפחה אז מצד החציה שפחה יש לה את הדין הזה, מצד החציה בת חורין יש לה את הדין הזה, זו הרכבה שכונית. הרכבה מזגית פירושו שחציה שפחה חציה בת חורין הופכת להיות שפחה חרופה. ופתאום מושג חדש נולד מההרכבה הזאת, ולמושג הזה יש כל מיני דינים, ואז זה בעצם הופך להיות הרכבה מזגית. אוקיי, ויש כל מיני דברים כאלה בהלכה. צד תמות במקומה עומדת, כן, אתה שור נגח שלוש פעמים. יש צד בגמרא שחצי נזק שלם. נכון, כי שור תם משלם חצי נזק, שור מועד משלם נזק שלם, פעם הרביעית והלאה. אוקיי, השאלה אם חצי מתוך הנזק השלם הוא צריך לשלם מגופו. כי הרי שור תם משלם חצי נזק מגופו של השור. שור מועד משלם כסף, הבעלים של שור מועד. אוקיי, יש דעה בגמרא שצד תמות במקומה עומדת. זאת אומרת ששור מועד משלם חצי מגופו כי הוא סך הכל תם, הוא תם פלוס עוד משהו, אבל הצד תמות הוא עדיין קיים בו גם כשהוא הפך להיות מועד. אותו דבר הרוגאטשובר בתשובה בצפנת פענח בשו"ת בסימן ב', הוא מדבר שמה על יום טוב שחל בשבת, קצת דומה למה שהאור שמח עושה כאן. יום טוב שחל בשבת, אז הוא אומר יום טוב שחל בשבת השאלה אם מישהו בישל ביום טוב הזה. אסור כמובן, נכון? יום טוב רגיל מותר בבישול, שבת אסור. מה קורה ביום טוב שחל בשבת? אז כולם מבינים מצד השבת שבזה אסור, מצד היום טוב שבזה מותר, נכון? אסור סך הכל תכלס כי זה גם שבת, אבל רק מצד השבת. הרוגאטשובר מעלה שם אפשרות שהוא יעבור גם על שבת וגם על יום טוב אם הוא יבשל במצב כזה. מושג שלישי? כן. כי יום טוב שחל בשבת זה לא הרכבה שכונית של יום טוב ושבת, אז מצד השבת שבזה אתה חייב ומצד היום טוב שבזה אתה… אין כבר צדדים. הצדדים התערבבו ונמזגו להיות יום מסוג שלישי, כמו שראינו פה עם יום כיפור שחל בשבת. ועכשיו אם אתה חייב, אתה חייב מכל האספקטים, אין הפרדה של אספקטים, הם הותכו להיות דבר אחד. אוקיי, אותו דבר הוא דן שם, אולי באותה תשובה אפילו זה מופיע או במקום אחר, אני לא זוכר, על כהן גדול אם יש בו צד של כהן הדיוט. אם יש דברים שאסורים לכהן הדיוט אבל בכהן גדול זה מותר מאיזושהי סיבה, אז השאלה אם כשהוא בתור כהן או סתם, אפילו אם זה לא ככה, אם הוא כהן גדול נושא גרושה, כמה איסורים הוא עובר? הוא עובר איסור של כהן הדיוט שנושא גרושה פלוס איסור של כהן גדול שנושא גרושה, כי סך הכל הכהן הגדול הוא גם כהן הדיוט, רק כהן הדיוט משודרג. כמו שכל יהודי הוא גוי אבל פלוס עוד קומה. דיברנו על זה פעם, נכון? מה ההבדל בין גוי וגוי גמור? הזכרתי את זה אני חושב. לא יודעים מה ההבדל בין גוי לגוי גמור? גוי גמור זה רק יהודי. שמעתם פעם שאומרים על גוי שהוא גוי גמור? רק על יהודי אומרים זה גוי גמור. נכון, גוי גמור זה רק יהודי. מה זה אומר שגוי גמור זה יהודי? זאת אומרת שהיהודי הזה אספקט הגוי השתלט על כולו. הוא לא חצי גוי ועל גבי זה יש קומה של יהודי, הוא כולו גוי, הוא גוי גמור. מה זה יהודי רגיל? יהודי רגיל זה חצי גוי, גוי גדול עצום ורב. זאת אומרת הוא גוי פלוס קומה נוספת שהיא הקומה היהודית, אבל ברור שכל מה ששייך בגוי שייך גם בו. כל מה שאנושי לא זר לי, כן? כמו שאמר קיקרו אני חושב. מה?
[Speaker D] יש בעיה הלכתית, נקודות הלכתיות בקומה הזאת שאפשר… כמו… אני חושב שאין.
[הרב מיכאל אברהם] לא, יש את המפרכסת, אבל זה כמה דוגמאות מאוד מסוימות, הרב קוק מדבר על זה. אבל הוא טוען שזה לא… זה כתבתי פעם מאמר ארוך. זה לא מפריע, זאת אומרת אפשר להסביר את זה. אז כל הדברים האלה בעצם אומרים שאנחנו הרבה פעמים לוקחים שני מושגים הלכתיים ומתיכים אותם ביחד וההתכה הזאת יוצרת או בונה, זו הבניה מושגית, יוצרת או בונה מושג חדש. אתה לוקח אספקטים מזה, אספקטים מזה, מתיך אותם ביחד ויוצר מושג חדש. זה בעצם מה שעשינו פה בהבניה המושגית, התמונה הדואלית של הצד השווה. אגב במאמר מוסגר האור שמח למשל מסיק מזה מסקנה הלכתית מהרמב"ם הזה על מוספי יום כיפור שחל בשבת. מה קורה אם חולה שאוכל ביום כיפור שחל בשבת? השאלה אם הוא צריך לקדש. יש סיפור מפורסם על האבני נזר כשהוא היה ילד. אבא שלו שלח אותו לאכול, הוא היה ילד קטן, אבא שלו שלח אותו לאכול. חזר לבית הכנסת, אבא שלו אמר לו: תגיד, עשית קידוש? אמר לו: מה פתאום? אמר לו: למה לא? יום טוב, אכלת ביום טוב, אתה הרי לא מצווה לצום, אתה קטן, אכלת וזה יום טוב, למה לא קידשת? אומר לו האבני נזר: מה פתאום? הרי כל החיוב שלי בתור קטן לקדש זה מדין חינוך, נכון? חינוך זה לדעת מה לעשות כשאני אהיה גדול, זה נקרא חינוך, אבל כשאני אהיה גדול אני לא אצטרך לקדש, אז אין לי חיוב לקדש גם בתור קטן. היה יהודי חריף. אז זה ביום כיפור רגיל, אבל רוב ה… האחרונים אומרים יום כיפור רגיל לא שייך קידוש בכלל. אבל מה קורה עם יום כיפור שחל בשבת? יום כיפור שחל בשבת הרי מצד שבת צריך לקדש. עכשיו אם יש חולה שצריך לאכול, אז אין עליו מצווה לצום, נהפוך הוא, יש עליו מצווה לאכול, ונשמרתם מאוד לנפשותיכם. אז הוא אוכל, וזאת שבת, למה הוא לא מקדש? אז באמת יש כאלה שאומרים שהוא צריך לקדש. והאור שמח רוצה לטעון שהוא לא צריך לקדש מהרמב"ם הזה. כיוון שיום כיפור שחל בשבת זה יום חדש. זה סוג מיוחד של יום כיפור. זה לא הרכבה של יום כיפור פלוס שבת שמצד השבת שבו הוא חייב לקדש ומצד יום כיפור שבו הוא לא צריך לקדש. אז תכלס הוא צריך לקדש כי יש פה גם את הצד של שבת. אומר לא, יום כיפור שחל בשבת זה יום מסוג שלישי. ואם באמת החלטנו שבסופו של דבר הדבר הזה במהותו זה יום כיפור, אז זה סוג מיוחד של יום כיפור, וביום כיפור לא מקדשים. אז אין כבר צד שבת שאומר שמחמתו אני אצטרך לקדש. אין צדדים, זה הותך. כן, זה תרכובת, זה לא תערובת. אז כל הדוגמאות האלה בעצם הם בדיוק דוגמאות שמשקפות מה זה הרכבה מזגית, כן, מול הרכבה שכונית, או מה שאני קראתי פה הבניה מושגית. הרכבה מזגית של שני מושגים זה למזוג אותם או למזג אותם למושג שלישי או למזג חלקים מהם. לפעמים זה עבודה אינטלקטואלית יותר מסובכת, אתה לא ממזג את שניהם אז איז, אלא אתה לוקח פן מזה, אתה לוקח פן מזה ובונה מהם מושג שלישי. לא הרכבה של שניהם יחד, אלא הוא אתה לוקח חומרים מפה, חומרים מפה, מרכיב אותם ביחד, יוצר מזה איזשהו סוג של מושג שלישי והדבר הזה נקרא הבניה מושגית. זה בעצם עוד סוג של מידת דרש, כמו שאמרתי קודם. עכשיו אני רוצה להראות לכם, אני כבר לא אספיק, אני רואה עכשיו. טוב, אני אביא, אני בפעם הבאה אני כבר אעשה את זה כי זו סוגיה ארוכה ואני לא אספיק לעשות את זה. אז אני בפעם הבאה מה שאני רוצה לעשות זה שתי דוגמאות או מהפעם הבאה, אני לא יודע אם אני אספיק את הכל, שתי דוגמאות להבניה מושגית. דוגמה אחת זו דוגמה שעוסקת בהלכות שבועות, ושוב פעם כל האחרונים נתקעים עם כל מיני קושיות והבנות וכולי ולדעתי זה הכל פשוט וברור. זה פשוט הבניה מושגית. אנשים לא מבינים, לא מודעים לזה שיש פה עוד איזשהו סוג של היסק או סוג של עבודה אינטלקטואלית, סינתזה בעצם אינטלקטואלית. והסוג השני זה סוגיה בקידושין של דין עבד כנעני ודין ערב. כלומר המחברת שם כל מיני צורות קניין. אתה משלם עבורי ואני קונה, או אני או הוא משלם לך וככה אני קונה ממנו וכל הקומבינציות בין שלושה אנשים, וגם שמה אפשר לראות שיש בעצם ממש תורת החבורות מה שיש שמה. זאת הבניה מושגית מה שקורה שם. אז אלו שתי הדוגמאות שאני ארצה מהפעם הבאה. מה? למה תשע ושתיים? תשע ושתיים אבל זה לא הרכבה. מה?
[Speaker B] יש הרי הדלקת נרות חנוכה.
[הרב מיכאל אברהם] לא יודע מתי שיהיה, לא זוכר. אני חושב שלא, אני חושב שהאוניברסיטה נגמרת בארבע, לא? נדמה לי. אז בשבוע הבא לא יהיה, יש עוד שבועיים.
[Speaker B] אני מתאר לעצמי כי צריך להדליק נרות. ארבע שלוש? חושך עכשיו בארבע שלוש. לא, זה שמש בורחת מוקדם.