נושאים בלוגיקה תלמודית שיעור 9

[הרב מיכאל אברהם] בפעם הקודמת הצגתי מכניזם או סוג של הסק הלכתי שלכאורה דומה לצד השווה, הוא פה, ראיתי אותך, שלכאורה דומה לצד השווה אבל הוא לא הצד השווה, אבל הוא לא הצד השווה אלא הבנייה מושגית. הבאתי לזה דוגמאות מהלכות שבת ומנזיקין שהן דוגמאות שבסך הכל מאוד דומות. זאת אומרת שבשני המקרים האלה המלמד השני הוא איזשהו מסייע שבא להראות שמעורבות של רוח לא אמורה להפריע לחיוב, בחיוב נזיקי או בחיוב במלאכות שבת. אבל בסופו של דבר ראינו יום טוב שחל בשבת, אתרוג שעובר יום טוב שחל בשבת, כהן גדול כהן הדיוט, טהור שמח על קורבנות מוספי שבת ביום כיפור שחל בשבת שגם הם מובאים על ידי כהן גדול, שיטת הרמב"ם, מובא על ידי כהן גדול והטענה הייתה שיום טוב שחל בשבת או יום כיפור שחל בשבת זה לא הרכבה של שני הדברים האלה, הרכבה שכונתית כמו שקראתי, אלא זאת התחה של שני הדברים האלה ויצירת מושג חדש, מושג שלישי. וזה בעצם המשמעות של הבנייה המושגית ואמרתי שבעצם הלוגיקה של ההבנייה המושגית היא לוגיקה, רק אזכיר, היא לוגיקה הפוכה ללוגיקה של הצד השווה. אם יש לנו פה בשני המקרים יש לנו פה שני מלמדים איי ובי ויש את התולדה או את הלמד סי. בזה יש את זי ובזה יש את זי. בזה יש את איקס ואין את וואי ובזה יש את וואי ואין את איקס. בזה אין לא איקס ולא וואי. אז הצד השווה אומר איקס ו-וואי לא רלוונטיים כי הרי ההלכה, נקרא לה הלכה פי, קיימת גם פה וגם פה. אז היא לא תלויה באיקס כי עובדה שגם בלי איקס יש אותה. היא לא תלויה בוואי עובדה שגם בלי וואי יש אותה. אז לכן לא מפריע לי שאין פה את איקס ואת וואי. במה זה כן תלוי? בצד השווה, בזי שהוא משותף לשני המלמדים, אז ההלכה פי היא לכל מה שיש לו זי. ואם זה ככה אז גם פה למרות שאין את איקס ואין את וואי לא מפריע לי, עשיתי אלימינציה. הפרמטר הקובע הוא בעצם הפרמטר זי. אז זה הצד השווה. הצד השווה זה בעצם לסלק משני המלמדים את התכונות הייחודיות שלהם. לעומת זאת ההבנייה המושגית אומרת שיש לי פה בי ואיי, פה יש לי איקס וואי ופה יש לי הפוך. עכשיו אני מחבר את זה, נגיד נקרא לזה ככה, אני מחבר את זה ואני יוצר מזה סי כשסי הוא בעצם נגיד משהו עם איקס וואי או משהו כזה או איקס בר וואי בר תלוי לפי ההקשר. זאת אומרת אתה דווקא לוקח את המה שייחודי לזה ולא קיים פה, את המה שייחודי בזה ולא קיים פה, לוקח את שני החלקים הייחודיים האלה מתיך אותם ביחד ויוצר מהם מושג שלישי. זה אומר כמו הדוגמה שראינו ברוקק ברשות הרבים ששם לקחתי את המעורבות של הרוח יחד עם מזורה שזה המאפיין הייחודי לזורה שלא קיים בזורק. המאפיין הייחודי של זורק שלא קיים בזורה זה שבמהותו זאת העברה ד' אמות ברשות הרבים. עכשיו אני מחבר שניהם אני אומר העברת ד' אמות ברשות הרבים בעזרת הרוח, זאת ההתחה של שני הדברים האלה, זה בעצם רוקק. אז הרוקק הוא איזושהי התחה של שני מושגים כשדווקא החלקים השונים של שני המושגים מתחברים. אם פה אני מעיף את הפי בעצם תלוי בזי בצד השווה של שני המלמדים, פה הפי תלוי באיקס ובוואי דווקא בדברים השונים. אני מחבר את הדבר שמייחד את זה עם הדבר שמייחד את זה, יוצר מהם מושג שלישי ואני טוען שגם לדבר הזה יכולה להיות התכונה פי. דיברנו על זה שאחת ההשלכות למרות שהיא לא הכרחית, אבל אחת ההשלכות של הבנייה מושגית זה שבניגוד לצד השווה שהייתי מצפה שלא יהיה בלמד שום דבר מעבר למה שיש בשני המלמדים, מין דיו כזה כן לא יכול להיות שיש במלמד מעבר למה שמצאנו בשני המלמדים, לכן למשל באבנו סכינו ומשאו שנפלו מראש הגג בבבא קמא בדף ב' אז לומדים את זה מאש ומבור ולכן הטענה של השיטה הראשונה בראש הייתה שיש גם פטור על טמון. הצד השווה לשניהם, כן, החיתוך של שניהם.

[Speaker B] או שיטה.

[הרב מיכאל אברהם] לעומת זאת, במקרה של… במקרה של… לא נכון להגיד פה חיתוך, חיבור. חיבור, זאת אומרת שניהם ביחד צריך. זה גם, זה לא חיתוך, זה לא בדיוק אותו דבר. אז שמה צריך להיות יחס בין התולדה לבין שני המלמדים, צריך להיות יחס סימטרי. כל מה שיש בשני המלמדים יעבור לתולדה. לא יכול להיות שיהיה בתולדה משהו מעבר למה שיש בשני המלמדים. אם יש באחד מהם משהו מיוחד שאין אותו בשני, בתולדה זה לא יהיה, וכן להפך. נכון? בדיוק לפי הלוגיקה הזאת, זה חייב לצאת בהכרח מהלוגיקה הזאת. אוקיי, אבל בראש ראינו שם שהראש טוען "כל דין בור להם", ואתם פטורים על כלים אבל הם חייבים על טמון. איך זה יכול להיות? הרי על טמון האש לא חייבת, ובשביל ללמוד על התולדה אתה צריך גם את האש וגם את הבור ביחד. אין לך את האש, כתוב לך "חייב על טמון", אש לא חייבת על טמון. אז איך זה יכול להיות? אז אמרתי שצריך להגיד שזאת הבניה מושגית ולא צד שווה. הבניה מושגית, פירוש הדבר במקרה ההוא, זה שבעצם אבנו סכינו ומשאו שהזיקו אחרי שהם נחו ברשות הרבים, מדובר שמה שהזיקו, זה בעצם בור. כל מה שהפריע לי זה רק שהייתה מעורבות של הרוח. אז זורה מהווה הוכחה שמעורבות של הרוח לא מפריעה. אחרי שאני למדתי את זה, חזרתי חזרה ואני רואה באבנו סכינו ומשאו שזה בור. זה שהרוח לא מפריעה לחיוב אש ולכן יש שמה פטור של טמון, הפטור של טמון הוא לא בגלל מעורבות הרוח, הפטור של טמון זה בגלל שבאש פטורים על טמון. אבל באותו חיוב שיש באש, זאת אומרת כל הדברים שהם לא טמונים, לא מופרע על ידי זה שיש מעורבות של הרוח. אז אם זה ככה, גם בבור, ששם חייבים על טמון פטורים על כלים, לא תפריע לי המעורבות של הרוח. אני לא צריך לפטור על טמון בלוגיקה הזאת, אוקיי? כי זה לא באמת תולדה של אש ושל בור, זה תולדה רק של בור. אש זה רק אומר לי "אל תדאג, התולדה של בור גם אם היא לא לגמרי דומה לאב, לבור, כי מעורבת בה הרוח, לא נורא, באש רואים שזה לא מפריע".

[Speaker B] אם זה זה לא צד שווה.

[הרב מיכאל אברהם] מה? בדיוק. אז זה לא צד שווה. להפך, זה הצד השונה. אין שום צד שווה בין זורה לבין זורק. אין. אין צד שווה בין שניהם, תחפשו לא תמצאו. אין צד שווה בין זורה לבין זורק. יש רק צדדים שונים. להפך, אנחנו לוקחים את הצדדים השונים של שניהם ומתיכים אותם, וזה מה שנותן לי את רוקק. רוקק הוא בעצם ההתכה של הצדדים השונים של זורה וזורק יחד. אז אמרתי שאחד המאפיינים שמייחדים את ההבניה המושגית מול הצד השווה, אינדיקציה, לא הכרחי, אינדיקציה, זה שזה לא סימטרי. זאת אומרת, אם בתולדה אין את שני המאפיינים של שני האבות, זאת אינדיקציה לזה שזה לא צד שווה. בסדר? לחילופין נגיד כך, אם זה היה צד שווה, זה היה חייב להיות סימטרי. אם זה לא סימטרי, אז זה לא צד שווה. אבל זה לא אומר שאם זו הבניה מושגית זה בהכרח לא סימטרי. הכיוון הזה לא חייב להיות. אם זה לא סימטרי אז זה חייב להיות הבניה מושגית ולא צד שווה. אבל אם זו הבניה מושגית זה לא בהכרח לא סימטרי. אם ההתכה היא התכה שיש לה מעמד זהה למרכיבים משני הצדדים, יכול להיות שזה יהיה סימטרי. במקרה של רוקק ושל אבנו סכינו ומשאו שנפלו מראש הגג והזיקו, באמת ההרכבה של שני המלמדים היא לא סימטרית. אחד מהם הוא רק קביים, הוא רק אומר "אל תדאג מזה שהרוח מפריעה", אבל בעצם התולדה היא רק תולדה של זורק או של בור במקרה של נזיקין. אוקיי? האב השני רק בא לסלק איזה מפריע. הוא לא באמת, אין לו את אותו מעמד כמו האב המרכזי. לכן הראש טוען "כל דין בור להם", זה העיקרון. אוקיי. ואז בסוף דיברתי על זה, השאלה היא אם יכול להיות מצב שבו יהיה מעמד סימטרי ל… דיברתי על זה? אני לא זוכר כבר. אם יהיה מעמד סימטרי גם בהבניה מושגית. האם גם בהבניה מושגית יכול להיות שלשני המלמדים, לשני האבות, תהיה הופעה סימטרית בתולדה. בואו נראה היום דוגמה שלגביה אני קצת מתלבט. אני אפילו מתלבט אם זו הבניה מושגית או צד שווה, עוד מעט נראה, אבל היא דוגמה מעניינת אני חושב, והיא הדגמה יפה גם לנקודה הזאת, שכשמנסים להבין את התשתית הלוגית של דרך החשיבה, אז אפשר לגלות פנינים, זאת אומרת אפשר לגלות. שהרבה מאוד קשיים שמעלים המפרשים וממש אובדי עצות מולם, פשוט נעלמים מאליהם. זאת אומרת, אין, לא קשה כלום. אנחנו נראה היום דוגמה לסוגיה כזאת, וזה סוגיה במסכת שבועות, במסכת בבא בתרא, מסכת שבועות בעיקר, לגבי שבועת השומרים, שבועת מודה במקצת. אז בואו… מה? דפים? כן, אני מקווה שיש מספיק. אם תשבו בינתיים אחד לשולחן, בסדר? לא אחד אחד.

[Speaker D] אין בעיה. אפשר שאלה? נגיד אם יש יתרון לשבת מאיקס לוואי בשביל שיש פה את אותו הדין, למה בכלל אחרי שאתה רואה שיש לו את איקס אתה צריך לברר עוד משהו שיהיה לו את אותו הדין גם עם וואי וגם עם וואי באר? אז יכול להיות שמספיק לו ב-איקס.

[הרב מיכאל אברהם] לא, לכן אני אומר, זה הסכימה הזאת היא סכימה מאוד כללית, היא ברוב הדוגמאות שאנחנו ראינו זה לא בדיוק איקס ו-וואי. איקס ו-וואי, וואי זה מעורבות של רוח. מעורבות של רוח זה דבר שיכול היה לפטור, לא מחייב. אז אני אומר, כיוון שיש לו זה כמו זורק, לא אכפת לי שיש פה מעורבות של רוח, זה לא יפריע, גם במצב כזה הוא יהיה חייב. זה לא שיחד עם מעורבות הרוח אני צריך בשביל לחייב, אתה מבין? אז היה נכון יותר לקרוא לזה וואי באר, ואז הייתי מסמן פה את זה כ-וואי ואת זה כ-וואי באר כדי שזה יהיה בכל זאת הרכבה של שני המלמדים. זה רק כדי להראות את הסכימה, זה לא… אוקיי, אז אני רוצה לעסוק בסוגיה שאחרונים עוד פעם ממש מורטים את השערות לגביה, וזה מאוד מעניין כי אני חושב שזה ממש, הלוגיקה הזאת ממש מפוגגת את כל הקשיים. זאת אומרת, אז בואו נראה. יש משנה מסכת שבועות, המשנה הראשונה אצלכם בדף, הדף הוא דו-צדדי, אז בעמוד הראשון במקור הראשון. המשנה אומרת כך, רבי מאיר אומר, יש דברים שהן כקרקע, שהן בקרקע ואינן כקרקע, ואין חכמים מודים לו. מחלוקת רבי מאיר וחכמים. כיצד? עשר גפנים טעונות מסרתי לך, והלה אומר אינן אלא חמש, רבי מאיר מחייב שבועה, וחכמים אומרים כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע. זאת אומרת מדובר פה על שומר שהפקידו אצלו עשר גפנים טעונות, הפקידו אצלו, כמובן הגפנים הם בקרקע, לא הפקידו אצלו אלא הפקידו אותו על הגפנים, לא הפקידו את הגפנים אצלו. אמרו לו שמור לי על הגפנים, אני נוסע עכשיו לאוסטרליה, שמור לי בינתיים על הגפנים. ואז אני חוזר מאוסטרליה, אני אומר לו ידידי איפה עשר הגפנים שלי? אז הוא אומר לו אתה נתת לי רק חמש. לא, עשר גפנים טעונות, זאת אומרת יש עליהם פירות. כן? הפקדת רק חמש. רבי מאיר מחייב שבועה. איזה שבועה? שבועת השומרים? שומרים, מודה במקצת? יש מקום להתלבט, נכון? וחכמים אומרים כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע. הכלל הוא, אני הקדמה לפני שנחזור חזרה למשנה. הקדמה. יש שלושה סוגים של שבועות בתורה. שבועת התורה, שבועת המשנה ושבועת הגמרא. שבועת התורה זה שבועות דאורייתא. שבועות המשנה מנויות בתחילת פרק שביעי של מסכת שבועות, רובן מנויות שם, ושבועת הגמרא זה שבועת היסת, שזה מקובל להניח שזה רב נחמן או לא משנה בתקופת הגמרא. אחרונים כבר מעירים שאפילו במשנה אפשר לראות לה רמזים לשבועה הזאת, אבל לא משנה כך קוראים לזה בדרך כלל. זה גם שבועה דרבננית היא קלה יותר מכולם, פרשיה אחרת. אותנו מעניינות השבועות התורה. שבועות התורה יש שלוש שבועות. שבועת מודה במקצת. אם מישהו תובע אותי מנה ואני מודה לו בחצי או ברבע, בחלק מהמנה, אני צריך להישבע על השאר, על מה שאני כופר. כן? אם נגיד אני אומר לו אני חייב לך חצי, אני חייב לך רבע, אז אני צריך להישבע על שאר השלושה רבעים שאני לא חייב לו, שאיני חייב לו יותר מרבע. על זה אני צריך להישבע. זה שבועת המודה במקצת. שבועת השומרים זה כאשר מישהו הפקיד אצל שומר חפץ לשמירה, והשומר טוען שזה נגנב או נאנס באופן שהוא נפטר, זאת אומרת שומר חינם יכול לטעון גניבה, שומר שכר יטען אונס והוא פטור על זה, אז בשביל להיפטר הוא יצטרך להישבע. זה נקרא שבועת השומרים, גם כן מפורש בתורה, שבועת השומרים ושבועת מודה במקצת. השבועה השלישית היא שבועת עד אחד. אם יש נגדי שני עדים הם מוציאים ממני ממון, אם יש נגדי… אם יש נגדי עד אחד אני זוכה בדין, אני לא מוציאים ממני את הממון אבל אני חייב שבועה. בסדר? אלה שלושת השבועות שמופיעות בתורה. יש עוד כלל. והכלל הוא, אקרא לזה רק רקע כדי שנדע על מה מדובר, הכלל הוא שלא נשבעים על קרקעות. זאת אומרת, כאשר ההידיינות או המחלוקת בין התובע לנתבע היא על קרקע, אין שבועה על זה. רק על מטלטלין נשבעים. לא משנה, לומדים את זה מכלל ופרט וכלל, שעל דבר כזה לא נשבעים. לא ניכנס כרגע למה ומה אם יש הסברים אז מה ההסברים וכולי. אני חוזר למשנה. אז במשנה שלנו רבי מאיר ורבנן עוסקים בשאלה מה אלה הדברים שיכולים להיחשב כקרקע לעניין זה שלא נשבעים עליהם. אם זה קרקע לא נשבעים עליה, כי על קרקע לא נשבעים. אז הנה הדוגמה, רבי מאיר מביא דוגמה של דברים שלכאורה הם בקרקע, לא לכאורה, הם בקרקע אבל הם לא כקרקע. הם בקרקע אבל הם לא כקרקע. מה זאת אומרת? הענבים מחוברות לגפנים שמחוברות לקרקע, אז לכאורה זה מחובר לקרקע, הם בקרקע אבל הם לא כקרקע לעניין חיוב שבועה. זאת אומרת, על ענבים שמחוברות לעץ כן נשבעים. זה לא נחשב קרקע לעניין דיני שבועות. בסדר? ואז מה הציור? אומר לו עשר גפנים מסרתי לך, הוא מודה רק בחמש, אינן אלא חמש, מודה במקצת, אז הוא חייב שבועה, אומר רבי מאיר. למה? הרי הוא נשבע פה על גפנים, גפנים זה קרקע. כי זה לא קרקע. זה גפנים שמחוברות ל… סליחה, ענבים. הענבים שמחוברות לעצי הגפן לא נחשבות כקרקע, העצים כן, הענבים, הפירות לא. אוקיי? חכמים חולקים עליו.

[Speaker C] מה? שחכמים חלו שבועה. נכון.

[הרב מיכאל אברהם] זה רבי מאיר. חכמים אומרים כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע. זה לא רק בקרקע, זה גם כקרקע. זאת אומרת, כל מה שהוא בקרקע הוא גם כקרקע. כקרקע לעניין דיני שבועות. בסדר? לכאורה המחלוקת בין רבי מאיר לבין חכמים מופיעה בגמרא שם, תראו את המקור השני אצלכם. אמר רבי יוסי ברבי חנינא, הכא בענבים העומדות להיבצר קמיפלגי. דרבי מאיר סבר כבצורות דמיין ורבנן סברי לאו כבצורות דמיין. והעצים עדיין מחוברים. כן. זאת אומרת מדובר בענבים שעומדות להיבצר, הכוונה ענבים בשלות. הן כבר גמרו את הגידול שלהן, הן עומדות להיבצר. רבי מאיר טוען שאם הן עומדות להיבצר הן כבר לא נחשבות כקרקע, זה בעצם פירות, יש להם איזה מעמד עצמאי. קוראים לזה כל העומד להיבצר כבצור דמי. אבל השאלה אם זה סימן או סיבה, על זה אפשר להתווכח בלמדנות, לא ניכנס לזה כרגע. וחכמים אומרים לא, כל עוד זה מחובר, זה מחובר. לא אכפת לי שזה בשל כבר. בסדר? אז השאלה היא דברים… ענבים העומדות להיבצר, אם הסטטוס שלהם זה כמו קרקע או שזה כמו מטלטלין. עכשיו יש סוגיות מקבילות בכמה מקומות, בסנהדרין, בגיטין, בעוד מקומות שבהם רואים באופן די ברור שדברים, ענבים עומדות להיבצר או תאנים עומדות להיגדר או כל מיני דברים מן הסוג הזה הם כתלושים. הובא כדין מוסכם. זאת אומרת, אין… גם על נזיר, שיער של נזיר וציפורניים וכל מיני דברים כאלה, לא משנה, יש הרבה דוגמאות. דברים שעומדים להיגזז או להיגדר או להיבצר, זאת אומרת עומדים להינתק ממקור חיותם, נחשבים כתלושים כבר. הם לא נחשבים כמחוברים. ולכן הראשונים פה מעירים, אז למה מחלוקת התנאים הזאת מופיעה רק פה? למה בכל הסוגיות שבהן עוסקים בשאלה דברים שעומדים להיבצר האם הם כבצורים או לא, למה לא אומרים שזה בעצם תלוי במחלוקת רבי מאיר וחכמים? יותר מזה. רבי מאיר וחכמים הלכה כחכמים.

[Speaker E] וחכמים אומרים שהם לאו כבצורות.

[הרב מיכאל אברהם] הם קרקע, לא נשבעים עליהם. אז זה לא רק שלא מביאים שזאת מחלוקת תנאים, זה סותר את ההלכה. ההלכה פה אנחנו פוסקים כמו חכמים ובשאר הסוגיות מופיע כדבר פשוט שדבר העומד להיבצר כבצור. טוב, אז הראשונים עושים פה כל מיני חילוקים, יש כאלה שרוצים לחלק בין כמה רמות של בשלות. אם יש משהו שהוא כבר מספיק בשל אבל הוא עוד ניזון קצת מהקרקע, יש לו עוד מה להרוויח מהקרקע. אז על זה נחלקו רבי מאיר וחכמים. אבל אם משהו כבר לגמרי בשל, אולי אפילו… זה נקרא "לא מצטמק ורע לו" אלא… זאת אומרת אם הוא ימשיך להיות על העץ הזה אז זה יזיק לו, אני כבר לא זוכר את הביטוי, אז שמה ברור לכל הדעות וזה עוסקות הסוגיות האחרות שאומרות שהדבר הזה הוא ודאי תלוש, על זה אין ויכוח. הוויכוח פה הוא בשאלה מה קורה אם זה לא רע לו עדיין. יש כאלה שאומרים שהוויכוח פה הוא בשאלה אם זה עדיין מועיל לו ושאר הסוגיות אומרות כשזה לא מועיל, לאו דווקא כשזה רע. אז יש פה כל מיני ויכוחים בראשונים שעושים דרגות שונות של הבשלה של הענבים. עושים חילוקים טכניים. אבל יש שיטה… אחרת, זאת שיטת הרי מגאש. תראו אצלכם במקור השלישי. רבי מאיר אומר יש דברים שהם כקרקעות ואינן כקרקעות וכולי, ואוקימנא דבענבים העומדות להיבצר, דרבי מאיר סבר כבצורות דמיין ומשום הכי נשבע עליהן, ורבנן סברי לאו כבצורות דמיין והוו להו כקרקע ופטור, והלכתא כרבנן דקיימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים. ודווקא לעניין שומר הוא דאמרינן ענבים העומדות להיבצר לאו כבצורות דמיין, דכיוון דלשמירה כשהן מחוברים בקרקע הוא דמסרינון ניהליה, הוו להו כקרקע דהא לאו למיתלשינהו מסרינון ניהליה. אבל מאן דזבין לחבריה ענבים כשהן מחוברים לקרקע למיתלשינהו לנפשיה, כיוון דלמיתלשינהו זבנינון ניהליה כבר הגיעו ליבצר הוו להו כבצורין ודיינינן בהו דין מטלטלין בכל מידי כגון דין הונאה ושבועה וכיוצא בהן, דהקיימא לן כל העומד ליבצר כבצור דמי וכל העומד לגדור כגדור דמי, ואם עדיין צריכים לקרקע ולא הגיעו ליבצר זה כבר סיפור אחר. מה הוא אומר? הוא אומר בעצם במשנה שלנו החילוק בין המשנה שלנו לבין גם הוא בעצם המוטיבציה שלו לעשות את ההבחנה הזאת היא הקושי מול הסוגיות האחרות, הוא לא מציב את זה כקושיא ותירוץ אבל הוא קודם אומר את החילוק ואז הוא אומר ובזה יתברר למה אין סתירה לסוגיות האחרות. זאת אומרת זה היה המוטיבציה שלו, זאת אותה מוטיבציה כמו שאר הראשונים. ואז הוא אומר ככה, בסוגיה שלנו עוסקים בדיני שומרים. בדיני שומרים כשאתה מוסר ענבים לשומר, אתה בעצם מוסר לו את הגפנים האלה לא כדי שהוא יתלוש אותם, להפך, תפקידו לשמור עליהם שאף אחד לא יתלוש אותם, שלא יגנבו לך אותם או שלא יקחו לך שלא יוזקו, זאת אומרת שלא יתלשו, זה התפקיד שלו. במצב כזה נחלקים רבי מאיר וחכמים האם עדיין אנחנו מתייחסים לענבים כענבים בצורות, כי כרגע לפחות לא עומדות להיבצר, הן בשלות אבל כל עוד הם תחת ידו של השומר תפקידו לדאוג לזה שהן לא תיבצרנה. לכן בשלב הזה הן לא נחשבות כבצורות. הסוגיות המקבילות שרואות את הענבים העומדות להיבצר כבצורות, אלה סוגיות במקח וממכר, נגיד שאני נותן לך את הגפן ואומר לך תוריד לך קילו ענבים, שילמת לי עשרה שקלים, תוריד לך את הקילו ענבים הזה ותיקח את זה, שם הענבים עומדות לבצירה, בשביל זה הם נמסרו. במצב כזה גם לפני שהבן אדם בצר את הענבים אנחנו רואים את הענבים כבצורות. כך אומר הרי מגאש. כך הוא מיישב את הסתירה בין הסוגיות האחרות, גיטין, סנהדרין וכולי לבין הסוגיה פה. הסוגיה פה עוסקת בדיני שומרים והסוגיות שם זה בדיני טוען ונטען באופן כללי בהקשרים אחרים. האחרונים דנים על הטענה של הרי מגאש ואומרים שזה לא יתכן. לא יתכן להגיד דבר כזה. למה? בעצם הרי מגאש טוען שאנחנו מדברים פה על דיני שומרים, כך גם נראה במשנה, אבל זה לא יכול להיות בגלל שתי סיבות בעצם. סיבה ראשונה, למה העמידו בסיטואציה של מודה במקצת? היה צריך להגיד עשר גפנים טעונות מסרתי לך, הוא מכחיש, ישבע שבועת השומרים. למה צריך את ההודעה במקצת? הרי שומרים לא צריכים הודעה, יש מחלוקת בגמרא על זה, רמי בר חמא, אם שומרים צריכים הודעה במקצת או לא צריכים הודעה במקצת, למרות שזה לא בדיוק אותו דבר, אבל להלכה מכל מקום לא פוסקים כך. שבועת השומרים לא צריכה הודעה במקצת, שומר שכופר בהכל גם צריך להישבע, אמר נשרף הכל או משהו כזה גם צריך להישבע. אז לא ברור למה המשנה מעמידה אני הפקדתי אצלך עשר גפנים אתה מודה בחמש, מה, למה צריך להגיע לזה? הפקדתי עשר, אתה לא מסכים, ישבע שבועת השומרים. אם זה קרקע לא קרקע לא תישבע, הוויכוח אם זה קרקע או לא, אבל למה צריך לצייר פה בסיטואציה של מודה במקצת? זה ראיה שמדובר בשבועת מודה במקצת לא בשבועת השומרים. קושי שני, מה שייך פה בכלל שבועת השומרים בדבר כזה? זה אבסורד מוחלט. בוא ננסה לחשוב, עזבו את הציור של מודה במקצת, נדבר על כל הגפנים. בא מישהו ואומר הפקדתי אצלך עשר גפנים טעונות, ואני אומר מה פתאום לא הפקדת לי להד"ם. יש שבועת השומרים במצב כזה? ברור שלא. שבועת השומרים היא חלק מדיני החוזה של השמירה. כאשר יש בינינו חוזה שמירה, הפקדתי אצלך פרה והפרה מתה, אתה טוען שזה היה באונס, אתה שומר שכר נגיד, אתה טוען שזה היה באונס אתה פטור, חוזה השמירה מחייב אותך בשביל להיפטר להישבע לי. אבל אם אתה לא מסכים שהיה חוזה, אתה אומר להד"ם, סתם התעללתי תפסתי בן אדם ברחוב בלי שום ראיה שום אינדיקציה אמרתי לו תגיד איפה הפרה שמסרתי לך, יגיד לי מה אתה רוצה מהחיים שלי, לא מכיר אותך בכלל. הוא ישבע שבועת השומרים? בחיים לא. ואני אומר לו אתה חייב לי כסף, לא משנה באיזו עילה. הוא פטור משבועה, כופר הכל. למה שומר חייב? כי שומר הוא לא כופר הכל פשוט, הוא לא אומר לאדם. השומר טוען אתה צודק, היה חוזה שמירה, נשרף. הפרה מתה, נשרפו הגפנים, לא יודע, קרה משהו. על זה אתה מבין שהיה חוזה שמירה. בתוך החוזה, אם אתה רוצה להיפטר, אתה חייב להישבע. החוזה מחייב אותך להישבע. אבל אם אתה כופר בעצם קיומו של חוזה? לא מכיר אותך, איזה חוזה שמירה, על מה אתה מדבר? איך תשביע אותי? אני כופר הכל. כופר הכל פטור משבועה.

[Speaker E] מה זה כופר הכל? מה?

[הרב מיכאל אברהם] לא לא, לפני החמש. לא לא, אני מדבר כרגע על כופר הכל. כופר הכל, אני תבעתי אותך עשר, בסדר? ואתה אמרת לא הד"ם, לא היו דברים מעולם, לא הפקדת אצלי בכלל. ברור שאין שבועת השומרים, נכון? עכשיו בוא נראה בציור של המשנה. המשנה מדברת על שבועת מודה במקצת. לא שבועה על ציור של מודה במקצת, על שבועת השומרים. בציור של מודה במקצת, מה זאת אומרת? הפקדתי אצלך עשר גפנים ואתה מודה רק בחמש.

[Speaker C] על מה אתה נשבע?

[הרב מיכאל אברהם] על החמש השניים. אבל החמש השניים אתה אומר שלא נמסרו לך, לא שאתה אומר שהם נשרפו. לא היה חוזה עליהם. מה ההבדל? מה הרווחת מזה שזה מודה במקצת? הרי החלק שעליו אתה נשבע זה חלק שאתה בכלל לא מודה שהיה עליו חוזה שמירה. אם אתה לא מודה שהיה עליו חוזה שמירה זה כמו כופר הכל מבחינת דיני שומרים. עזבו את מודה במקצת, מבחינת דיני שומרים. איך שייכת פה שבועת השומרים? שבועת השומרים לא שייכת פה אלא במקום שידוע שאתה שומר, אתה טוען טענה שבאה לפטור אותך, בשביל להיפטר אתה צריך להישבע. אבל כאן אתה אומר לא הייתי שומר על החמש האלה, מסרת לי רק חמש. אם זה שבועת מודה במקצת אני מבין, שבועת מודה במקצת אין בעיה, זה כל הרעיון של שבועת מודה במקצת, אם אתה מודה בחלק, תשבע לי על השאר. אבל אם הרימ"ג טוען שזה שבועת השומרים, מה זה קשור? שבועת השומרים מה יש לך להישבע על דבר שאתה לא מודה שהיית שומר עליו בכלל? שבועת השומרים זה רק במקום שאתה טוען שזה נאנס, שאתה טוען טענה שפוטרת אותך מאחריות, לא שאמרת שלא היה חוזה. היה חוזה, במסגרת החוזה מגיע לי להיפטר. נכון, אבל במסגרת החוזה גם מחייבת אותך להישבע בשביל להיפטר, אז תישבע. אבל אם אתה לא מסכים שהיה בכלל חוזה על זה, איך אפשר להשביע אותך? זה מגוחך לחלוטין. אי אפשר להגיד פה שבועת השומרים. אז אלו שתי השאלות העיקריות שמעלים כמה אחרונים. ש"ך, יש תוספות יום טוב, רבי עקיבא איגר, כל מיני אחרונים. אומרים זה לא יכול להיות הרימ"ג הזה. תראו למשל את הרמב"ם פרק ב' מהלכות שכירות, אתם רואים, אחרי הרימ"ג. טען שהפקיד אצלו וזה אומר לא אמרתי אלא הנח לפניך ולא נעשיתי לו שומר, נשבע היסת שלא קיבלה אלא בדרך זו, וכולל בשבועתו שלא שלח בה יד. כבר מגלגלים עליו גם שבועה שלא שלח בה יד. זאת לא שבועת השומרים, זו שבועת הגמרא, שבועת היסת. אין שבועת השומרים במצב כזה. למה לא? כי אני לא קיבלתי על עצמי שמירה, אני רק אמרתי לך תשים את זה פה אני אשים על זה עין, אבל לא מקבל אחריות, זה לא חוזה שמירה. אגב זה מעשים מהחיים. מישהו אומר לך שים לי עין על הדבר הזה. אתה נהיה שומר? שומר חינם? אתה חייב בפשיעה? אתה חייב… מה פתאום. אם אתה לא יורד על דעת חוזה שמירה אתה גם לא נעשה שומר חינם. עשית לו טובה, אתה שם על זה עין, אין עליך אחריות אם קורה משהו. בשביל אחריות אתה צריך לכרות חוזה שמירה. אוקיי? אומר הרמב"ם אין מצב כזה, אין חוזה שמירה. ולכן אותו דבר הלכה י"ב. זה אומר השאלתיך או השכרתיך או הפקדתיך והלה אומר לא היו דברים מעולם, או שאומר היה כן, כן היה אבל החזרתי לך ונסתלקה שמירה ולא נשארה בינינו תביעה, הרי הנתבע נשבע שבועת היסת ונפטר. עוד פעם, שבועת היסת, לא שבועת השומרים. כי הבן אדם לא מודה בזה שיש פה חוזה שמירה. שבועת השומרים זה רק במסגרת חוזה השמירה כשאתה בא להיפטר. אבל אם יש ויכוח האם בכלל יש פה חוזה, איך אפשר להשביע אותי? זה סתם כופר הכל. אוקיי? אז זה ברור, זה רמב"ם פשוט. אז יש לנו קושי בקיצור איך הרימ"ג טוען שיש פה שבועת השומרים? שני קשיים. קושי ראשון איך יש שבועת השומרים כשאני כופר בזה שהיה חוזה שמירה? קושי שני למה הסיטואציה שצוירה במשנה זה סיטואציה של הודאה במקצת? אם אתה כבר מדבר על שבועת השומרים, דבר על הכל, לא צריך הודאה במקצת בשביל להתחייב שבועת השומרים. תראו את הרמב"ם בפירוש המשנה אחרי פרק ב' משכירות. מחלוקת רבי מאיר, אגב הרמב"ם אני מזכיר היה, זאת אומרת הוא אבא של הרמב"ם רבי מיימון. היה דיין, היה תלמידו של הרי מיגאש. ואת הרמב"ם בתור ילד עוד ראה את הרי מיגאש, הוא מספר על זה. בתור ילד זכיתי לראות את האיש ופניו פני מלאך אלוקים צבאות, עם הערצה עצומה אגב להרי מיגאש, ולכן הרבה חידות במשנתו של הרמב"ם נפתרות, כל מיני קושיות שאחרונים לא מוצאים להם פתר, נפתרות אם מסתכלים בהרי מיגאש, הרבה פעמים השורש נמצא שם. בכמה וכמה דברים יצא לי שאפשר לראות את הפתרון לקושי. תראו עכשיו פה. מחלוקת רבי מאיר וחכמים בענבים העומדות להיבצר, והלכה כחכמים. ודווקא אם מסרם לו בתורת שמירה, רואים? עוקב אחרי הרי מיגאש. אבל לעניין מקח וממכר ודיני האונאה והודיה במקצת, אם הייתה עיקר הטענה שלא בתורת שמירה, הרי הכלל להלכה שהם כמטלטלין.

[Speaker D] אולי שבועת היסת?

[הרב מיכאל אברהם] אולי שבועת היסת, אבל אין שבועת השומרים במצב כזה. אוקיי? אז אם מסרם לו בתורת שמירה, זה מחלוקת רבי מאיר וחכמים, רק על תורת שמירה. ברמב"ם משתמע שלא מדובר פה בשבועת השומרים, מדובר פה בעסקת שמירה. השבועה היא שבועת מודה במקצת, אבל זו עסקת שמירה. כי הרי מה? גם שימו לב, גם בהרי מיגאש אפשר להגיד את זה. הרי גם הרי מיגאש כשהוא אומר את דבריו הוא לא אומר שמדובר בשבועת השומרים. מה הוא בא להסביר? הוא בא להסביר למה ענבים לא נחשבות כבצורות, הרי בכל הסוגיות האחרות ענבים שעומדות להיבצר הן כבצורות. למה פה מתעוררת מחלוקת ופוסקים הלכה כחכמים שהם לא כבצורות? זאת אומרת כי פה זה הידיינות בין מפקיד לבין שומר. הוא לא כותב שזה שבועת השומרים. יכול להיות שבועת מודה במקצת, רק ההידיינות היא הידיינות בין מפקיד ושומר. אז מה? בהידיינות בין מפקיד לבין שומר, הענבים נחשבות כמחוברות. למה? כי תפקידו של השומר זה לוודא שהן לא תיבצרנה. זה לא בגלל דיני שומרים, אלא בגלל שההקשר המציאותי שבו אנחנו מטפלים פה זה הקשר של חוזה שמירה, של עסקת שמירה. השבועה היא שבועת מודה במקצת. ולכן אומר הרמב"ם, תראו את הקו המודגש בציטוט של פירוש המשנה, אם הייתה עיקר הטענה שלא בתורת שמירה. לא מדבר על השבועה שהיא שבועת השומרים, אלא הטענה שמכוחה אני בא בטענות אל השומר היא טענה שמסרתי לך את זה בתורת שמירה. זה לא טענה שהלוויתי לך, שלא יודע מה, שמכרתי לך ולא שילמת לי או כל מיני דברים כאלה. זו טענה כלפי שומר. אם הטענה היא טענה כלפי שומר, אז השבועה שהיא שבועת מודה במקצת היא שבועה על קרקע. ולכן אומרים חכמים שהוא לא נשבע. למה? כיוון שבהידיינות בין שומר לבין מפקיד, ענבים שעומדות להיבצר הן כקרקע, כיוון שהן לא עומדות לבצירה, השומר אמור לדאוג שהן לא תיבצרנה. לא בגלל שזה שבועת השומרים, זה שבועת מודה במקצת. אז אם זה כך, נפתרות כמובן שתי השאלות ששאלנו. א', למה מעמידים בחמש מול עשר שלכאורה הוא כופר הכל? מה פתאום, זה שבועת מודה במקצת, אתה חייב להגיד שהוא הודה בחלק. דבר שני מה שייך שבועת השומרים אם הוא כופר בכל? באמת לא שייך, זה שבועת מודה במקצת, זה לא שבועת השומרים. שבועת מודה במקצת יש קשר והוא מודה בחלק מהתביעה, רק העסקה שעליה מדברים היא עסקת שמירה, כיוון שרק אז הענבים יכולות להיחשב כענבים מחוברות, כי אחרת ענבים שכבר מספיק בשלות נחשבות כבצורות ואז גם חכמים יודו שנשבעים עליהם.

[Speaker B] שבועת מודה במקצת זה לא בגלל שכולי האי דלא ליכפר ליה? אוקיי, למה? כי השומר אמור להשתמש בזה ואז אין כסף ואז הוא פה מודה בחלק. ככה הרי מיגאש בכלל לא.

[הרב מיכאל אברהם] תלוי מה זה הראשונים דנים פה, תלוי מה הסיטואציה המציאותית. יש פה את חמשת הגפנים הנוספות רק הוא אומר זה לא שלך, או שאין לו בכלל חמש גפנים, להיפך הם נשרפו, אז הוא אומר נשרפו לי, מה זה קשור אליך, זה לא היו גפנים שלך? רק בציור השני יהיה שייך הסברה של רבה, כי בציור השני אין לי את הכסף לתת לך על הענבים, אם היה פה באמת הגפנים אז אתה צודק. יש פה באמת יותר קושיות אני אעיר עליהם בהמשך, יש פה הילך, זה קרקע הרי, נדבר עוד רגע אני אעיר על זה. בכל אופן אז לענייננו לפי בלשונו של הרמב"ם בפירוש המשנה בהחלט אפשר היה להבין שבאמת לא מדובר פה בשבועת השומרים, מדובר פה בהידיינות סביב עסקת שמירה, אבל השבועה שבה מדובר זו שבועת מודה במקצת, ואז זה פותר את שתי השאלות. אני אעיר פה עוד הערה, אחרונים שואלים גם על הצד שזה שבועת מודה במקצת, אני כבר הערתי את זה קודם אני אחזור על זה, גם זה לא יכול להיות. שבועת מודה במקצת יש כלל שכאשר על מה שאני מודה אני עושה הילך, אני מוסר לך את זה ישירות, אני לא צריך להישבע על השאר. עכשיו הגמרא בבבא מציעא בדף ד' נדמה לי, הגמרא אומרת שם שכל אם הדבר שעליו אני מודה הוא קרקע, זה תמיד הילך. כי נגיד שאתה תובע ממני שני דונם שדה, ואני מודה לך בדונם אחד. אז ברור שהדונם שעליו הודיתי לך הוא פה, אני לא צריך ללכת הביתה להביא ולמסור לך, הוא פשוט פה. ברגע שהודיתי שאתה הבעלים מסרתי לך אותו, כי למסור לך אותו פירושו רק להודות שאתה הבעלים. אני לא צריך לקחת משהו ולתת לך. במטלטלין זה נמצא אצלי בבית, צריך ללכת הביתה, לתת לך את זה ובזה לסגור את העניין. בקרקע ברגע שהודיתי זה שלך, לכן בקרקע זה בהגדרה תמיד הילך. עכשיו אם זה כך, אז לא ברור מה קורה פה. הרי פה הגפנים מחוברות לקרקע, נכון? מה שייכת שבועת מודה במקצת? החמש גפנים שעליהם אני מודה הן גפנים שנמצאות פה, מחוברות לקרקע. אגב, גם אם דינם ההלכתי של הענבים זה כמו מטלטלין לענייננו זה לא משנה, כי הם נמצאות פה פיזית. ברגע שהודיתי שהם שלך קח אותם. קצת דומה למה שתיארת קודם, בעצם יש לי אותם, אין גם את ההשתמטות של רבה, הם פה. אבל פה בהקשר הזה זה לעניין הילך, אז זה נקרא הילך. אז גם שבועת מודה במקצת לא שייכת פה. קיצור, העסק פה פלונטר בלתי רגיל. שבועת השומרים לא יכולה להיות, שבועת מודה במקצת גם לא יכולה להיות. אז הראשונים מתחילים להתפלפל איך בכל זאת זה יתכן, מה קורה, איך עושים את זה? אוקימתות, אולי הענבים לא משנה, בקיצור ענבים תלושות, הם ליד העצים, כל מיני פרשיות, חלק מהענבים בצורות, חלק מהענבים לא בצורות, יש פה כל מיני אוקימתות מטורפות. העסק לא עובד. אבל תראו את הרמב"ם בפסקים שלו. הרמב"ם בהלכות שכירות בפרק ב' כמה הלכות קודם, פרק ב' הלכה ד', תראו אחרי פירוש המשנה. תראו את הרמב"ם. המוסר לחברו דבר המחובר לקרקע לשמור, אפילו היו ענבים העומדות להיבצר, הרי הן כקרקע בדיני השומרים. אני מזכיר לכם, זה נאמר בהלכות שכירות. עזבו רגע את הרמב"ם. אם אני צודק במה שאמרתי בפירוש המשנה ובהסבר של הרי מיגאש, שבעצם מדובר על שבועת מודה במקצת, אבל ברגע שהעסקה היא עסקת שמירה זה נחשב כמו קרקע, באיזה הלכות זה היה אמור להיות מובא?

[Speaker B] בהלכות שומרים?

[הרב מיכאל אברהם] בהלכות טוען ונטען. בטוען ונטען, אתה תובע ממני כמות מסוימת, אני מודה לך בחלק, שבועת מודה במקצת. אם התביעה היא מכוח עסקת שמירה, אז זה קרקע ואני לא נשבע. הכל צריך להיות בהלכות טוען ונטען, כי זה לא הלכות שומרים בכלל. רק בהלכות טוען ונטען, אם העסקה שבה מדובר היא עסקת שמירה, אז הענבים נחשבות כקרקע לא בגלל דיני שומרים, ובשמציאות היא שזה נמסר לשמירה, זה לא שייך לדיני שומרים בכלל. אז למה זה מופיע בהלכות שכירות? זה צריך להופיע בהלכות טוען ונטען. יותר מזה, הוא לא מביא פה בכלל ציור של מודה במקצת, שמים לב? המוסר לחברו דבר המחובר לקרקע לשמור, אפילו היו ענבים העומדות להיבצר, הרי הן כקרקע בדיני השומרים. בדיוק מה ששאלנו על הרי מיגאש, למה העמידו פה בציור של חמש ועשר? שיגידו עשר מסרתי, אתה כופר בהכל, כיוון שזה עסקת שמירה או שבועת השומרים, אז אתה זה קרקע ואתה לא נשבע על זה. זה בדיוק מה שהרמב"ם עושה. אבל מה עם הדיון שמופיע במשנה עם ההודאה במקצת? איפה הדין הזה מופיע? עכשיו תראו את הרמב"ם בהלכות טוען ונטען הבא. תראו בהלכות טוען ונטען פרק ה'. טענו ענבים העומדות להיבצר ותבואה יבשה עומדת להיקצר, והודה במקצתם וכפר במקצתם, הרי זה נשבע עליהם כשאר המטלטלין, והוא שאינם צריכים לקרקע, שכל העומד להיבצר הרי הוא כבצור לעניין כפירה והודיה. אבל אם היו צריכים לקרקע, הרי הן כקרקע לכל דבר. פה מופיע הציור של מודה במקצת. ואיפה הוא מופיע? בהלכות טוען ונטען. כמו שצריך באמת להיות, נכון? אבל למה הוא לא מביא פה את הסייג? אבל אם זה היה בדיני שומרים, אז אין שבועת מודה במקצת, כי הענבים נחשבות כמו קרקע. זה מה שהוא היה צריך להביא כמו שהוא אמר בפירוש המשנה וברי מיגאש, נכון? היה צריך לסייג את זה פה. מתי אתה חייב שבועת מודה במקצת? אלא אם כן הענבים ניתנו בתורת חוזה שמירה, ואז אין חיוב שבועת מודה במקצת כי זה נחשב קרקע. הוא לא מביא את הסייג הזה. אז לא בהלכות שכירות ולא בהלכות טוען ונטען מופיע הסיפור של המשנה. מה קורה פה? הראב"ד בהשגה שלו אומר, אמר אברהם, חבר פוסק כרבי מאיר. רבי מאיר אומר שחייב שבועה, הרמב"ם אומר פה חייב שבועה. אבל הרב פוסק כחכמים, הרב זה הרי"ף, פוסק כחכמים. מה, הרמב"ם לא פוסק כמו הרי"ף שהלכה כחכמים? הוא פוסק כמו רבי מאיר שדעת יחידה נגד דעת חכמים? איך זה יכול להיות? והרב ז"ל ראה כל זה שיש סתירה בין הסוגיות וכולי. הוא לא מבין איך הרמב"ם פוסק. הראב"ד נשאר בצריך עיון. כי הרמב"ם באמת, אם הוא כבר מביא את המקרה של המשנה שלנו, אז הוא מביא את הדעה של רבי מאיר שנשבעים, לא את הדעה של חכמים שזה כמו קרקע. הראב"ד כמובן לא צודק. כי הרמב"ם לא מדבר פה על דיני שומרים. הוא לא כותב פה טענו עליו ענבים עומדות להיבצר. מה זה טענו? הפקדתי אצלך ענבים. זה טענה של מפקד ושומר? לא כתוב. אולי זה טענה של מקח וממכר? מזיק? לא יודע, כל מיני דברים אחרים. לא מוזכר פה שזה בדיני שומרים. אז זה לא המקרה של המשנה בכלל, זה לא קשור לרבי מאיר וחכמים. אז מה קורה פה עם הרמב"ם? ברור שברמב"ם בהלכות, לא בפירוש המשנה, הרמב"ם למד את המשנה שלנו על שבועת השומרים. לא על עסקת שמירה, כמו שאמרתי בפירוש המשנה ואולי גם ברי"ם מגאש. זה השבועת השומרים. ולכן באמת אומר הרמב"ם, אם זה על שבועת השומרים, אז לא צריך מודה במקצת. זה ההלכה שהוא מופיע בהלכות שכירות. אומר לעניין שבועת השומרים, אם אתה צריך להישבע על ענבים העומדות להיבצר, זה נחשב קרקע כי בהלכות שבועת השומרים זה קרקע. אתה שואל אותי מה קורה בדיני טוען ונטען? בדיני טוען ונטען זה לא רלוונטי. בדיני טוען ונטען יש פה הודאה במקצת ושבועת מודה במקצת והכל בסדר, זה לא קשור לעניין. המשנה שלנו עוסקת בשבועת השומרים. ובאמת כמו שמקשים האחרונים וגם הראשונים אבל האחרונים עוד יותר על הרי"ם מגאש, באמת לא צריך להעמיד במודה במקצת ולכן הרמב"ם לא מביא את הסיפור של הודאה במקצת בהקשר של שבועת השומרים. הוא אומר סתם, אם הוא טען אותו על ענבים עומדות להיבצר, יש להם דין של קרקע בדיני השומרים. זה הכל. אז לא צריך אבל את המשנה הוא לא מסביר לי. אבל המשנה כן מעמידה בציור של מודה במקצת. זה איך הרמב"ם למד את המשנה? למה המשנה מעמידה ציור של מודה במקצת? אז באמת תראו בתוספות יום טוב אני מביא פה ואחרי זה יש את הש"ך שהוא ארוך, נעזוב אותו כרגע. רבי עקיבא איגר לא הבאתי פה. אוקיי. התוספות יום טוב בעצם שואל את כל השאלות האלה וגם הש"ך שואל את כל השאלות האלה והוא אומר לכן הרמב"ם ברור שהתבלבל פה, הוא לא צודק, אין הלכה כמותו, הוא פשוט אומר דבר שהוא נגד הגמרא. לא יכול להיות. אין הלכה כמותו, הוא דוחה אותו מההלכה. מאוד נדיר דרך אגב. הוא דוחה את הרמב"ם פשוט בגלל שהוא פשוט התבלבל. זה לא שהוא לא מסכים, זה לא שהוא פוסק כמו ראשונים אחרים, זה פשוט קושיה שלא מתחילה, זה פשוט חזיתית נגד הגמרא, אי אפשר להגיד את זה, גמרנו. הוא דוחה אותו מההלכה. גם התוספות יום טוב אומר משהו פה לא הגיוני הרמב"ם, הוא מקשה עליו. אבל לכולם היה ברור שהרמב"ם מדבר על שבועת השומרים לא על שבועת מודה במקצת ובצדק כמו שאמרתי קודם, כי הרמב"ם מביא את זה בהלכות שכירות לא בהלכות טוען ונטען. בסדר? אז זה שבועת השומרים, זה לא ענייני שומרים כמו שהסברתי בפירוש המשנה, זה שבועת השומרים. אבל אז חוזרת השאלה, מה שייכת שבועת השומרים כאשר אני כופר בעצם קיומו של חוזה שמירה? ואם זה שבועת השומרים, אז למה המשנה מדברת בסיטואציה שאני מודה במקצת? הרמב"ם באמת משמיט את זה בהלכות שכירות. אבל איך הוא מסביר את המשנה? המשנה כן מדברת דווקא על סיטואציה של מודה במקצת. הזכרתי גם את הדין של הילך. אני רוצה להציע הסבר למה שאומרים הרמב"ם והרי"ם מגאש, וממילא גם פירוש המשנה והרי"ם מגאש והכל, כי בהלכות ודאי צריך להגיד את זה, ממילא גם פירוש המשנה אפשר להסביר את זה וגם ברי"ם מגאש, ולא צריך להגיד שזה שבועת מודה במקצת בעסקת שומרים, כמו שרציתי להגיד שם. עוד פעם, מה אני צריך ליישב? אם הרמב"ם אומר שזה שבועת השומרים, ועכשיו אני טוען שגם הרי"ם מגאש אמר את זה וגם הרמב"ם בפירוש המשנה, בטח עכשיו אני כבר לוקח את כולם, כי ברמב"ם אני צריך למצוא תירוץ אז זה כבר יתרץ גם אותם. אוקיי. אז מה קשה? א' מה שייכת שבועת השומרים כשאני כופר בזה שהייתה עסקה? אני לא שומר בכלל, לא מכיר אותך. לא שייך שבועת השומרים, ראינו שהרמב"ם עצמו פוסק, אין שבועת השומרים במצב כזה. דבר שני, למה המשנה העמידה בסיטואציה של מודה במקצת? אוקיי. אם זה שבועת השומרים, אז מה שאנחנו כן מרוויחים זה את הקושיה של הילך. זאת אומרת הילך אומר שאז למה יש פה שבועת מודה במקצת אם זה הילך? שבועת השומרים אין דין הילך, אז שמה אין בעיה. במובן הזה זה דווקא טוב. אבל שתי הקושיות האלה הן קושיות שאנחנו צריכים ליישב אותן. אני חוזר לרבא, מישהו הזכיר את רבא קודם, על הלמה נשבעים שבועת מודה במקצת. יש מימרא של רבא בבבא מציעא בדף ג' ובעוד מקומות בכתובות, מופיע בכמה מקומות. למה? למה נשבעים שבועת מודה במקצת? התפיסה הראשונית כשקוראים את רבא, מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה יישבע? כך מתחיל הציטוט של רבא. אז לכאורה זה טעמא דקרא. זאת אומרת, הוא שואל למה התורה מחייבת את המודה במקצת שבועה? אבל כשרואים גם רש"י וגם תוספות, מסבירים את הקושיה אחרת. זאת אומרת הקושיה, את השאלה. את השאלה אחרת. לא למה התורה חייבה, אלא למה אנחנו לא פוטרים? זה שהתורה חייבה, היא חייבה. אבל למה אנחנו לא פוטרים? הרי יש לו מיגו שהוא היה יכול להגיד לכפור בכל, לא רק להודות במקצת. או שזה נקרא משיב אבידה לפי רש"י, לא משנה, יש סיבות למה לפטור אותו. זה מה שרבא שואל. ולמה באמת הוא חייב? למה באמת בכלל מודה… הרי המוציא מחברו עליו הראיה. אתה תובע ממני מאה. חמישים אני מודה לך, אין בעיה, אתה באמת חייב לך חמישים. אבל שאר החמישים אתה מוציא ממני, תביא ראיות! למה אני צריך להישבע לך? המוציא מחברו עליו הראיה. אז קודם כל השאלה היא למה בכלל התורה מחייבת, לא למה היא לא פוטרת עם המיגו והכל. התשובה מאוד פשוטה. במודה במקצת, אגב עסקנו בזה מי שהיה בשיעור לפני כן, יסוד מאוד דומה, להבדל בין לא הד"ם לבין פרעתי. במודה במקצת זה יותר, למרות שאני אומר לא הד"ם על החלק השני, זה קצת דומה לפרעתי. למה? כשאתה תוקף אותי, אתה אומר הלוויתי לך מאה שקל. לא מכיר אותך בכלל, מה אתה רוצה ממני? המוציא מחברו עליו הראיה. לא הד"ם, מה אתה רוצה? תביא ראיות אחרת אני לא מדבר איתך. לא הוכחת שיש לך איזושהי זיקה לממון המדובר, לא הצלחת לשכנע את בית הדין שיש על מה להתיישב בכלל. לא הבאת שום אינדיקציה של דררא דממונא, אין לך שום זיקה שהוכחת לממון הזה, אין לנו מה להתיישב. תביא לנו ראיות כדי שבכלל נתיישב. אבל אם אני תובע אותך מאה ואתה מודה לי בחמישים,

[Speaker E] אז עסקה הייתה פה.

[הרב מיכאל אברהם] יש לנו ויכוח מה היה גובה ההלוואה. אבל שנינו מסכימים שהייתה הלוואה. לא סתם תפסתי בן אדם ברחוב וטפלתי עליו שהוא לווה ממני כסף. אני יכול לתפוס את כל היקום ולהגיד כולם חייבים לי עכשיו מאה שקל, עכשיו תעמדו כבקרת רועה עדרו, תעברו עכשיו אחד אחרי השני ותוכיחו לי שאתם לא חייבים לי מאה שקל. זה אבסורד. תביא ראיה שבכלל יש פה איזשהו דין ודברים בינך לבינו. אבל כאן זה לא ככה, לא תפסתי סתם בן אדם ברחוב, גם הוא מסכים שהלוויתי לו. הוא רק טוען שהלוויתי חמישים ולא מאה. עדיין, המוציא מחברו עליו הראיה. זאת אומרת, אני לא יכול לזכות בלי להביא ראיה נגדו. אבל אי אפשר להגיד שתפסתי סתם בן אדם שאין שום קשר. אז נכון שמבחינת ידו תהא על העליונה, ברור שבלי ראיה אני לא אוציא ממנו, אבל בית דין אומרים לו אתה יודע מה? בשביל להרגיע אותנו תישבע. לא סתם תזכה. בכל זאת יש פה איזה שהן רגליים לדבר. יש פה דררא דממונא לטובע, הוא הראה שיש לו איזשהו דין ודברים איתך. עכשיו יש ויכוח על איזה גובה. אז במובן מסוים זה כמו טענת פרעתי לעומת טענת לא הד"ם. טענת פרעתי בעצם אומרת הייתה הלוואה, רק פרעתי אותה. אז זה אומר שלא טפלו עליך סתם משהו, יש פה איזשהו עניין. יש פה ויכוח אם פרעת או לא פרעת. זה בפרעתי. בלא הד"ם, תוכיח שבכלל יש לי איזשהו דין ודברים איתך, מה אתה רוצה? לא חייב לך כלום. בסדר? לכן יש פה מקום להגיד, כיוון שפה למרות שאני המוחזק והנתבע והוא התובע, אני קצת נמצא בעמדת מגננה. כי אני אומר כן, הייתה הלוואה, אבל רק חמישים, מה אתה רוצה? התנועה הזאת, התנועה של המתגונן כאילו. אם אני אומר לא הד"ם, לא הד"ם, זה בשפת הגוף כאילו מה אתה רוצה ממני, לך הביתה. אתם מבינים? פה אני עומד באיזושהי תנועת מגננה, רגע, נכון הייתה הלוואה, אבל מה פתאום מאה? רק חמישים. ברגע שאני נמצא בעמדת מגננה, אז לא פוטרים אותי סתם ככה, לא אומרים אוקיי אתה פטור כי המוציא מחברו עליו הראיה, אתה המוחזק. לא, אם אתה בעמדת מגננה, אתה צריך לשכנע את בית הדין שבאמת אתה פטור. עכשיו בסדר, אם תישבע אתה תיפטר, נכון עדיין המוציא מחברו עליו הראיה, אבל שבועה דורשים ממך. לכן שבועת מודה במקצת מאיפה היא נובעת? היא נובעת מהסברא שאומרת שאם אתה מודה בחצי וכופר בחצי, גם על החצי שאתה כופר אתה קצת בעמדת מגננה. אם היית כופר הכל, כופר הכל גמרנו. אבל אם אתה כופר על חצי, אז גם על החצי שאתה כופר אתה נמצא באיזושהי עמדת מגננה, ולכן תישבע לי על הדבר הזה.

[Speaker C] המשיב אומר זו סברא בכלל, זה תורה, זה בא מהתורה. מודה במקצת זה…

[הרב מיכאל אברהם] ולכן מה? לכן אין היגיון בזה? זה ההיגיון שבזה.

[Speaker C] אתה יכול להצמיד לזה היגיון אבל בעיקרון זה…

[הרב מיכאל אברהם] אם אני יכול. לכן גם רבא אומר, כשהוא שואל מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע, הוא לא עונה שם על השאלה למה הוא ישבע, זה ברור למה הוא ישבע. הוא ישבע בגלל שיש רגליים לדבר הוא נמצא בעמדת מגננה. מי שנמצא בעמדת מגננה צריך להישבע. הוא רק שואל, בסדר, אבל תפטור אותו, יש לו מיגו שהוא היה יכול לכפור הכל, המיגו לפטור משבועה וכל הדיונים של הראשונים שם לא חשוב, אבל יש שם איזה שהם הסברים למה הוא לא נפטר, אבל זה לא הדיון למה הוא חייב, למה? כי למה הוא חייב זה הסבר אחר לגמרי, זה לא בגלל כל רבא. הוא חייב בגלל שהוא נמצא בעמדת מגננה. בסדר? יפה. אז למדנו ממודה במקצת שאם מישהו מודה בחצי וכופר בחצי השני, אז על החצי השני למרות שהוא כופר בו, הוא אומר להד"ם, לא היה החצי השני, רק החצי הראשון היה. עדיין זה נקרא שהוא נמצא בעמדת מגננה. בסדר? יפה. עכשיו, שבועת השומרים. מה זה שבועת השומרים? שבועת השומרים זה מצב שבו הפקדתי אצלך ממון ואתה אומר נשרף. מה זה נשרף? עסקת שמירה הייתה, אתה מסכים, נכון? רק אתה אומר לי נכון, אבל אני פטור כי כי שומר שכר פטור באונס, קרה אונס, אני פטור. אתה נמצא בעמדת מגננה. אתה בעצם טוען נכון הייתה עסקת שמירה, יש עלי אחריות, אבל זה קרה אונס, אני רוצה להיפטר. שוב פעם זה דומה מאוד לפרעתי במקום להד"ם, נכון? לכן אתה חייב שבועה. לכן גם אם אני אומר לבן אדם הפקדתי אצלך פרה ואתה אומר להד"ם, לא שהיא נשרפה,

[Speaker E] אתה לא צריך להישבע.

[הרב מיכאל אברהם] למה? כי אתה לא בעמדת מגננה בכלל. מה, לא הוכחתי שיש בכלל איזה שהם רגליים לדבר, איזה שהוא דררא דממונא, יכול להיות שסתם נפלתי עליך משהו. אז אני צריך להביא ראיות כדי שבית הדין יתיישב, אתה לא חייב להישבע. לכן הרמב"ם פוסק שבשבועת השומרים, אם יש חוזה שמירה רק אתה טוען טענת פטור, אתה חייב שבועה. אבל אם אתה כופר בעצם קיומו של חוזה שמירה, לא תהיה שבועת השומרים פה. אתה לא בעמדת מגננה בכלל. עכשיו תראו דבר יפה. אי

[Speaker E] אפשר להגיד להד"ם אם אני מלווה לך חמישים ואתה אומר שהלוויתי מאה ואני אומר להד"ם על ההלוואה של מאה?

[הרב מיכאל אברהם] לא, אתה אומר ההלוואה הזאת הייתה של חמישים ולא של מאה. אתה יכול מילים לשחק, אבל מה שאתה אומר בעצם הייתה הלוואה רק על חמישים.

[Speaker E] אני לא מכיר בכלל בדבר הזה.

[הרב מיכאל אברהם] לא מכיר בחלק השני.

[Speaker E] לא בכלל, שלא הייתה הלוואה של מאה.

[הרב מיכאל אברהם] מה זה? אבל הייתה הלוואה של חמישים.

[Speaker E] אז זה מילים.

[הרב מיכאל אברהם] אתה אומר הייתה הלוואה רק לא של מאה אלא של חמישים. כך לפחות התורה רואה את זה. ממילא אתה לא יכול להגיד שאתה בכלל אאוט אוף דה בלו. זאת אומרת אתה נמצא שם בשטח רק יש ויכוח מה גובה ההלוואה, לכן מחייבים שבועה. עוד פעם ידך על העליונה, אתה נתבע, אבל יש פה רגליים לדבר, שבועה אתה תצטרך להישבע. אוקיי? עכשיו תראו דבר יפה. אם בא מישהו ואומר עשר גפנים טעונות מסרתי לך, ואתה אומר להד"ם, ודאי שלא תהיה שבועת השומרים, נכון? פטור. אבל אם בא מישהו ואומר מסרתי לך עשר גפנים ואתה אומר חמש מסרת, חמש להד"ם, לא חמש נשרפו. תהיה יהיה חיוב שבועה. איזה?

[Speaker B] שומרים. שניהם.

[הרב מיכאל אברהם] קודם כל תהיה שבועת מודה במקצת, נעזוב רגע שזה קרקע, עוד רגע נראה, תהיה שבועת מודה במקצת כי אתה מודה במקצת, אבל יהיה גם שבועת השומרים. למה? כי אתה שומר מתגונן. אתה בעצם מודה שהיה חיוב שבועה, רק יש ויכוח על כמה, חיוב שמירה, רק יש ויכוח על כמה, על חמש או על עשר. מתוך דיני מודה במקצת אנחנו לומדים שיש פה גם שבועת השומרים. בגלל שמדיני מודה במקצת אנחנו מבינים שאם אתה מודה בחלק אתה כבר נמצא בעמדת מגננה גם על החלק השני. אבל מדיני שומרים אנחנו מבינים ששומר שנמצא בעמדת מגננה חייב להישבע, נכון? אז בעצם מדיני מודה במקצת אנחנו לומדים שיש פה גם שבועת מודה במקצת וגם שבועת השומרים. עכשיו תראו דבר יפה. הרי מדיני הילך אין פה שבועת מודה במקצת, כי החמש גפנים שעליהם מודה הודה זה קרקע, נכון? אז מודה במקצת לא שייך פה. אבל בשבועת השומרים אין הילך. והרי מדיני מודה במקצת למדתי שיש פה גם שבועת השומרים, אז לכן שבועת השומרים הוא חייב להישבע וזה הרמב"ם והרי מגא"ש. שבועת מודה במקצת לא שייך פה כי זה הילך, אבל יש פה גם בגלל שזה ציור של מודה במקצת יש פה שבועת השומרים על השאר, ועל זה אין דין הילך. שאלנו שני דברים. איך יכול להיות שבועת השומרים כשאתה כופר בעצם קיומה של השבועה? תשובה, אם הייתי כופר בכל השמירה באמת לא היה. אבל בדיוק בגלל שעל חמש אני כן מודה, יש לי רק ויכוח מה גובה או מה היקף השמירה, אז בעצם אני שומר מתגונן, אני חייב שבועת השומרים. השאלה השנייה הייתה אז למה העמידו פה על מודה במקצת שיעמידו על כופר הכל ובשבועת השומרים לא צריך הודאה במקצת? מה פתאום? ובשבועת השומרים כשאני אומר להד"ם אם זה היה על הכל לא הייתי חייב כלום. בגלל שאני אומר להד"ם חייב להיות שיש חלק שעליו אני מודה ואני כופר רק על חלק כדי שיהיה על זה שבועת השומרים. גורר אותו. בדיוק. ובזה כל שלוש הטענות מתיישבות. למה העמידו במודה במקצת? כי בלי זה לא היה שבועת השומרים על השאר, נכון? למה יש שבועת השומרים כשאני בכלל כופר בחמש הגפנים האלה לא הייתי שומר עליהם? מה פתאום? אתה הרי הודית בחמש גפנים אחרות אז מההיגיון של מודה במקצת אני מבין שבעצם גם על החמש הנותרות אתה בעמדת מגננה. שומר שנמצא בעמדת מגננה צריך להישבע. בסדר, אבל על מודה… שאלה שלישית, אבל על מודה במקצת הרי יש הילך? אין חיוב על השאר כי יש דין הילך. זה לא שבועת מודה במקצת זה שבועת השומרים. אין הילך על שבועת השומרים.

[Speaker C] אבל את זה אתה לא צריך להישבע על מודה במקצת.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, אני נשבע שבועת השומרים לא שבועת מודה במקצת. אני רק אומר בשבועה הזאת לולי זה היה קרקע או שהיה פה הילך אז היה פה חיוב גם מדין מודה במקצת וגם מדין שבועת השומרים. היה שניהם.

[Speaker B] כאן זה רק מדין…

[הרב מיכאל אברהם] אבל בגלל שיש הילך אז זה מוריד את השבועת מודה במקצת. מה שנשאר זה שבועת השומרים. למה צריך להעמיד בציור של מודה במקצת? כי בלי זה לא הייתה שבועת השומרים. כי כשאני כופר בעצם קיומו של חוזה שמירה אם זה היה על הכל לא הייתי צריך להישבע שבועת השומרים. רק בגלל שעל חלק מחוזה השמירה אני מסכים אז גם על החלק השני של חוזה השמירה אני בעמדת מגננה, אז אני צריך להישבע.

[Speaker B] עכשיו אני רוצה להוכיח שאם כשהורדתי את המודה במקצת אני נשאר עם שבועת השומרים. כן. כן. זה לא כמו במקרים שדיברנו עליהם עם האש? נכון. וזה לא אותו דבר כי אני מספיק שאני לומד את הרעיון שבזה זה לא מפריע לי שיש פה הילך.

[הרב מיכאל אברהם] אותו דבר. מזורה אני לומד את הרעיון שהרוח מעורבת. ועכשיו זרקתי את הזורה.

[Speaker B] נגיד אם אבנו וסכינו ומשאו. אז שמה באמת היה צד לפטור על טמון כי אני לומד שהרוח…

[הרב מיכאל אברהם] לא, אני לומד לא, הפוך, זה בדיוק מה שאני אומר לא צריך לפטור על טמון כיוון שמה שאני לומד מאש זה מעורבות של רוח לא מפריעה. עכשיו אני מדבר על דיני בור, עזוב טמון. בדיני בור אם הייתה מעורבות של רוח היא לא מפריעה. אז מה הבעיה?

[Speaker B] לא, שם היה כאילו הווא אמינא להגיד שאולי באמת כן יש צד כי אחרי הכל אני לומד מאש את העניין של הרוח.

[הרב מיכאל אברהם] זה אם אתה מבין שזה צד השווה לא הבניה מושגית. והראש בדיוק זה מה שהוא אומר. לא לא משם זה לא הצד השווה אין צד שווה בין זורה לזורק. בין… סליחה, בין אש לבור. הצד השווה זה ממונך ושמירתן עליך אבל לא צד שווה בהם כאבות ספציפיים. אוקיי.

[Speaker B] כמו שאין עכשיו צד שווה במודה במקצת…

[הרב מיכאל אברהם] עכשיו מה שרגע פה רגע רגע אתה כבר קפצת הלאה אני פה אני מתלבט קצת. קודם כל שלב שלב אני עושה את זה דידקטי כדי שיהיה אפשר לעקוב. אז בעצם מה שאני רוצה לטעון יש פה הבניה מושגית. הבניה מושגית בעצם אומרת מדיני מודה במקצת אנחנו לומדים שאם יש חלק שעליו אני מודה אני נמצא בעמדת מגננה גם על החלק שאני כופר. מדיני שבועת השומרים אני לומד שאם אני כופר אם אני סליחה נמצא בעמדת מגננה והטענה היא טענת שמירה אני צריך להישבע שבועת השומרים. החיבור או ההתכה של שני אלה ביחד בעצם אומרת שאם אני מודה במקצת בחוזה שמירה אני אהיה חייב שבועת השומרים על השאר. וגם שבועת מודה במקצת כמובן. אבל פה בהקשר הזה כיוון שזה הילך השבועת מודה במקצת לא שייכת מה שיישאר זה רק שבועת השומרים.

[Speaker C] זה מעין אחש…

[הרב מיכאל אברהם] מה? צד… זה נחשב כן זאת אומרת זה נחשב חוזה שאי אפשר לזלזל בו. הוא חוזה יש פה איזה שהם רגליים לדבר שהיה חוזה. אתה בעצם בעמדת מגננה תישבע. אוקיי? אז אם אני מבין שבועת השומרים ושבועת מודה במקצת אפשר להתיך אותם ביחד ולייצר שבועה שלישית שבועת השומר המתגונן. שבועת המודה במקצת זה שבועת המתגוננים. שבועת השומרים זה שבועת השומרים. שבועת שומר שמודה במקצת ואומר להד"ם על השאר זה שבועת השומר המתגונן. שזה ההתכה של המאפיין של מודה במקצת עם המאפיין של השומר ויצירת שבועה מסוג שלישי שהיא תולדה של שני הקודמים. אבל תולדה לא של הצד השווה של שני הקודמים אלא של הפוך, התכה של שניהם ביחד ויצירת מושג שלישי.

[Speaker E] זה לא שבועת שומרים רגילה?

[הרב מיכאל אברהם] לא. שבועת שומרים רגילה זה מצב שברור שהיה חוזה שמירה אז ברור שאתה בעמדת מגננה אין בעיה. אבל פה מי אמר שזה נקרא עמדת מגננה? רק בזכות ההיגיון של מודה במקצת אני מבין שלמרות שאתה כופר בקיומו של חוזה שמירה על שאר הגפנים זה נחשב שומר מתגונן ולכן אתה תהיה חייב שבועת השומרים. מדיני שבועת השומרים לבד לא היית יכול לחייב אותו פה בלי מודה במקצת. לכן אמרתי קודם יכול להיות שבסיטואציה הזאת זה באמת יהיה סימטרי. זאת אומרת כי… אבל, וזה עכשיו אני אגיד לכם מה אני מתלבט פה. יכול להיות שזה צד שווה ולא אבנייה מושגית. זה חידוש גדול, אבל נדמה לי שיש בו היגיון. בעצם אני רוצה לטעון את הטענה הבאה: שבועת השומרים ושבועת מודה במקצת שניהם בסך הכל דוגמאות לשבועת המתגוננים. כל שבועות התורה זה שבועת המתגוננים. וזה הצד השווה עכשיו לכל השבועות. אני לא מטיח, להפך, אני עושה עכשיו צד שווה. מה משותף לשלושת השבועות של שבועות התורה? שבועת עד אחד, שבועת מודה במקצת ושבועת השומרים. שבשלושתם הנתבע לכאורה אמור לזכות כי המוציא מחברו עליו הראיה, ובכל זאת דורשים ממנו תן לי איזשהו ביטחון, תישבע. למה? כי הוא נתבע מתגונן. הוא לא נתבע שיכול לנפנף את התובע ולהגיד לו לך מפה אני לא מכיר אותך. יש פה איזשהו רגליים לדבר לטובת התובע, יש דררא דממונא על התובע. בעד אחד זה מאוד ברור, הוא הביא ראיה של עד אחד לטובתו. אתה לא יכול להגיד שהוא סתם תפס אותו בלי שום רגליים לדבר. אין פה שני עדים, להוציא ממון לא מוציאים, אבל עד אחד מספיק כדי לייצר חובת התגוננות על הנתבע. במודה במקצת ראינו, בגלל שאני מסכים שהיה חוזה רק יש לי ויכוח מה היה גובה החוזה, אני נמצא בעמדת מגננה על החלק השני של החוזה. נכון?

[Speaker B] בשבועת השומרים אותו דבר.

[הרב מיכאל אברהם] הרי אתה אומר שהיה חוזה. אתה רוצה לטעון שנאנסת ולכן אתה פטור. אז זה לא כל כך פשוט, במיוחד שאנחנו יודעים, הרי ראשונים כבר אומרים את זה, שהרי מה שקורה אצל שומר קורה אצלו בבית. המפקיד הרי לא יודע מה היה אצלו בבית. אז ברור שהתורה צריכה לדאוג לזה שהמפקיד לא יעשה צחוק ולא ישקר שם, ולא יגיד הפרה שלך הלכה, לא יודע מה, הלכה חמורך טרפון, בסדר, כן, הלכה לאיבוד. הוא לא יודע, זה היה בבית, זה כל הרעיון של חוזה שמירה. אני הרי לא יכול לשמור, קח את זה אצלך הביתה, אני סומך עליך, תשמור. התורה אומרת בוא נוודא שהבחור הזה לא לקח את החמור הזה אליו הביתה ואומר שהחמור הזה מת באונס. שיישבע. אז עוד פעם יש פה איזושהי נקודה שכיוון שאני במצב חלש, אני המפקיד, אז התורה אומרת השומר בעצם נמצא בעמדת מגננה. אני אומר יש חוזה שמירה, אתה חייב לו דיווח בשבועה על מה היה, מה קרה לחמור הזה או לפרה הזאת. אוקיי? עוד פעם זה שבועת המתגוננים. אבל תשימו לב, אם זה כך, אז שבועת מודה במקצת, שבועת עד אחד ושבועת השומרים הם בסך הכל שלוש דוגמאות שהצד השווה לכולם זה שזה במצב של נתבע מתגונן. בדרך כלל נתבע זוכה כי המוציא מחברו עליו הראיה. כשהנתבע מתגונן, יש בכל זאת משהו לטובת התובע, לא תובע סתם מגיע ואין שום רגליים לדבר שהוא שייך לעניין, במקום כזה אנחנו מחייבים את הנתבע להישבע. ואז זה צד שווה, לא אבנייה מושגית. אני בעצם רוצה לטעון לא צריך לעשות הכלאה בין מודה במקצת לבין שבועת השומרים, אלא כל מקום שבו הנתבע נמצא בעמדה של התגוננות מסוימת, זה לא סתם שיכול לנפנף את התובע וזהו, בכל מקום כזה הוא יצטרך להישבע. זה חידוש מאוד גדול, זה חידוש מאוד גדול בגלל שאז זה אומר שיש עוד המון סיטואציות שאני יכול להשביע אותו שבועת התורה, לא שבועת דרבנן, כל מקום שבו תיווצר איזושהי סיטואציה שבה יש רגליים לדבר לטובת התובע, זה לא נכון שהנתבע יכול לנפנף אותו וזהו, אנחנו נטיל עליו חיוב שבועה דאורייתא, שהוא נלמד מהצד השווה של שלושת שבועות התורה.

[Speaker B] אז למה לא תגיד את זה בפרעתי? עוד פעם? מי שאומר פרעתי את כל המלווה.

[הרב מיכאל אברהם] אולי באמת אני אגיד את זה, מי אמר שלא? יכול להיות שאני אגיד את זה. כן?

[Speaker B] כלומר גם שבועת היסת של רב נחמן אולי היא שבועת התורה לפי זה.

[הרב מיכאל אברהם] למה? יש רש"י בבבא קמא בדף ק"ז שעל פיקדון למשל גם בכופר הכל חייב שבועה. שבועת התורה כמו שבועת מודה במקצת. רק בהלוואה יש את הדיון של רבה וכולי, אבל בפיקדון שאין את הסיפור של רבה הוא חייב מדאורייתא גם כופר הכל. עכשיו מה שבעצם קורה, מה שבעצם יוצא, זאת אומרת, ויותר מזה, מה שאמרתי הרי קודם, הרי כל הסיפור של רבה בעצם מסביר למה אתה נפטר משבועה. מה שיוצא מבבא קמא ק"ז זה שגם בכופר הכל בהלוואה בעצם הוא חייב שבועה. רק שם אין את הסיפור של רבה אז המיגו פוטר אותו. אז יוצא שחיוב שבועה הבסיסי באמת קיים גם בכופר הכל. רק בגלל החזקה והמיגו ושלאדם לא מעיז פניו וכל מיני דברים כאלה, בסופו של דבר בכופר הכל פוטרים אותו, במודה במקצת לא פוטרים אותו. פוטרים אותו, אבל באופן עקרוני יש חיוב שבועה. ובפיקדון לא רק שיש עקרונית חיוב שבועה יש גם בפועל חיוב שבועה לפי רש"י, תוספות חולק עליו שמה. אוקיי, אז זה באמת מראה שיש פה בעצם יש חיוב שבועה על כל נתבע, כל עוד אני יודע שהוא… בעמדת התגוננות מסוימת. אם זה סתם לאדם אז זה ברור שלא, אז אין רגליים לדבר. אבל כל נתבע מתגונן יכול להיות שחלה עליו חיוב שבועה. וכל פעם שלא יהיה חיוב שבועה זה רק בגלל שיש הסבר של מיגו או מפניו, חשש להתחמקות או כל מיני דברים מן הסוג הזה. אבל באופן עקרוני יש חיוב שבועה על כל אחד. זה להפך, זה מחזק מאוד את מה שאמרתי, שחיוב השבועה הוא חיוב הרבה יותר יסודי מאשר מודה במקצת. יש חיוב שבועה על כל נתבע מתגונן. עכשיו צריך לבדוק בכל מקום האם הוא מתגונן, ואם כן האם אין לו איזה מיגו שבכל זאת פוטר אותו, למרות שהוא מתגונן, וכל מיני דברים כאלה, זה הכל. ואם זה באמת כך, אז א' זה חידוש מאוד גדול, כי אז יוצא שבאמת אני יכול לחשוב אולי על עוד הרבה מאוד סיטואציות שתהיה שבועת התורה, חוץ משלושת השבועות האלה. כל מקום שנתבע מתגונן תהיה שבועת התורה. זה חידוש, אני לא מכיר לו מקור, אינדיקציה או ראיה לזה, אבל נדמה לי שזה מה שיוצא מפה. עכשיו תשימו לב, יש הגמרא אומרת גם בבבא קמא בדף ק"ז, גם בסנהדרין בדף ג', מאיפה לומדים את שבועת מודה במקצת? "אשר יאמר כי הוא זה". כי הוא זה הכוונה אני מודה בחלק, ב"כי הוא זה" ולא בחלק אחר. אבל הפסוק הזה נאמר בתוך פרשת שומרים, והגמרא אומרת אבל הוא מדבר על הלוואה, על הודאות בהלוואות, לא על לא על פיקדון. למה? הוא בתוך פרשת פיקדון! אז הגמרא אומרת "ערוב פרשיות כתוב כאן". הפסוק הזה "אשר יאמר כי הוא זה" זה פסוק אחד שמדבר על הלוואה ששתול באמצע הפרשה של פיקדון. מה התורה רוצה לבלבל אותנו? לא הבנתי. שתעשה את זה בפרשת הלוואה: "אם כסף תלווה את עמי", "אשר יאמר כי הוא זה" צריך להישבע. מה הבעיה? יש פרשה על הלוואה. למה צריך לתקוע את הפסוק על הודאה במקצת על הלוואה באמצע באמצע דיון על דיני שומרים על שבועת השומרים, שמדובר בכלל על שבועת מודה במקצת? אתם מבינים כבר לאן אני חותר? התורה עשתה את זה בכוונה כדי להגיד לי ששבועת מודה במקצת היא שבועת השומרים, זאת אותה שבועה. בגלל זה היא מערבבת את הפרשיות. היא מערבבת את הפרשיות כי זה לא שתי פרשיות, זאת פרשייה אחת, זאת אותה שבועה. שבועת המתגוננים. כששבועת המודה במקצת, שבועת השומרים וגם שבועת עד אחד בעצם, הן כולן בסך הכל דוגמאות. בדיוק כמו שמתחילים ראינו בתחילת בבא קמא שיש ארבעה אבות נזיקין, שור הבור המבעה וההבער, כל אחד מהם יש לו איזה שהם מאפיינים משלו. הצד השווה שבהן, מה משותף לכולן? ש"ממונך ושמירתן עליך". כל דבר עכשיו מכאן, כל דבר שהוא ממונך ושמירתן עליך, אם הוא הזיק חייב לשלם. לא צריך עכשיו להגיע לזה שהוא דומה להוא או דומה לזה, זה מחלוקת קצת בין האחרונים לא חשוב, אבל ראשונים ואחרונים, אבל באופן עקרוני, אותו דבר פה. הייתי כותב משנה כמו בתחילת בבא קמא, הייתי כותב אותה בשבועות: שלוש אבות שבועות הן: שבועת עד אחד, שבועת מודה במקצת ושבועת השומרים. הצד השווה שבהן שבכולן זה שבועת הנתבע המתגונן, ולכן כל נתבע מתגונן, גם אם הוא לא כזה, חייב שבועה. והצד השווה להיתויי מאי? הייתי אומר כמו בבבא קמא בדף ו', להיתויי איזשהו סיפור הייתי מוצא אולי הסיפור הזה. כן? המקרה של החמש חמש גפנים האלה. באמת במקום שבו לא שייכת שבועת עד אחד, שבועת מודה במקצת, לא שייכת שבועת השומרים, אבל הצד השווה שבהם קיים: זה נתבע מתגונן. זה נתבע מתגונן והוא חייב שבועה. זה הכל, זה להיתויי זה. אם אני לומד את זה כך, אז זה לא הבנייה מושגית, זה זה הצד השווה. זה מאוד מעניין, אפשר לראות את זה כך אפשר לראות את זה כך, אני לא יודע, אבל תחשבו על זה. מה?

[Speaker C] זה יותר מהקודם אפילו.

[הרב מיכאל אברהם] אולי, בסדר, תחשבו, אפשר להציג את זה כך אפשר להציג את זה כך.

[Speaker C] אוקיי, אנחנו נעצור כאן.